פורום טראומה והלם-קרב

10035 הודעות
2266 תשובות מומחה

מנהל פורום טראומה והלם-קרב

אין לפנות טלפונית למנהל הפורום. כל תלונה או בקשה למחיקה תעבור דרך מערכת דוקטורס בלבד. editor@doctors.co.il

בהודו. אתה חושב שיש קשר בין זה לבין אירוע טראומטי שהוא עבר בצבא? הוא מעשן מלא מרחיאונה?

אולי. ואולי לא. פגיעה טראומטית היא פגיעה קשה ומכאיבה, ולא כל מי שמעשן סמים ומגיב בקיצוניות הוא הלום-קרב. ד"ר דרור גרין

06/01/2011 | 10:24 | מאת: אבי

לפני חודשיים נכוותי בעבודה. היום עם חבישות לחץ לשנה הקרובה בידיים ובזרוע שמאל. פנים צוואר וחזה בשלבי החלמה . בפנים אין צלקות למזלי. בשל קושי בשינה וחוסר שקט במהלך היום הרופא רשם לי ואבן -כדור פעמיים ביום. ארועי התאונה עולים מול עיניי ומכניסים אותי למועקה. אני חשה כי אין לי כוחות להתמודד, מחשבות של פחד מהעתיד וממה שיהיה איתי.אילו צלקות ישארו? איך העבור את השנה הקרובה ? מין גוש תקוע בגרון . לא יכולה להכביד על בעלי שתומך אך לדעתי גם על סף שבירה. מה עושים?????????

לקריאה נוספת והעמקה

אבי יקרה, אני מצטער לשמוע על התאונה הקשה שעברת. לא קל להחלים מן הטראומה הגופנית, ועוד יותר קשה להתמודד עם הטראומה הרגשית, שאותה רק את מרגישה ואיש סביבך אינו רואה. כתבת "אין עם מי לדבר", ובאמת היכולת לדבר עם מישהו היא הדבר החשוב ביותר כדי להתמודד עם הטראומה ולשוב לחיים. את כותבת שאינך רוצה להכביד על בעלך, אך כדאי מאוד שתשתפי אותו בכל מה שאת מרגישה, ותאפשרי לו לתמוך בך, רגשית, ככל האפשר. בנוסף כדאי לפנות גם לעזרה של איש מקצוע מתחום הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

תוך כמה זמן כדורי ואבן אמורים להשפיע אם בכלל? לוקחת כבר 4 ימים וחשה אולי גרוע יותר..

שלום רב, בעברי עבדתי במד"א בתפקיד פאראמדיק. לפני מס' שנים הגעתי לטפל בזירת פיגוע. כחלק מהתפקיד נתבקשתי לעבור בין ההרוגים ובצע קביעת מוות. אחסוך ממך את המראות המזוויעים שריאתי. בזמן האירוע שעברתי בין הגופות לא חשתי בכל תגובה רגשית, לא עצב, לא זעזוע, לא גועל וכו'. הייתי מאד ממוקד בעבודה והמראות כלל לא חילחלו לתודעתי. רק לאחר זמן מה החלתי לעכל את שריאתי. רציתי לשאול כיצד נקראת תופעה זו, בה אדם הנמצא במקום נורא כגון זירת פיגוע, בין גופות וחלקי גופות, והוא לא חש בשום תגובה רגשית.

לקריאה נוספת והעמקה

חלק מערך בויקיפדיה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%A6%D7%99%D7%94 דיסוציאציה (בעברית: היפרדות או ניתוק) היא הפרעה באינטגרציה התקינה של התפקוד הפסיכולוגי והתודעה של האדם. ההפרעה באינטגרציה היא בלתי צפויה, ולרוב בלתי ניתנת להסבר על ידי הלוקה בה. בתהליך הדיסוציאציה נוצר נתק או הפרדה בין חוויות או התנהגויות מסוימות של האדם לבין שאר החלקים המודעים של הנפש (זכרונות, מחשבות, רגשות, פעולות, תחושת הזהות העצמית). דיסוציאציה מתקיימת לעתים קרובות כתסמין (סימפטום) בהפרעות נפשיות דוגמת הפרעת זהות דיסוציאטיבית, הפרעת דה-פרסונליזציה. הפרעות נוספות בהן הניתוק עשוי להתרחש, הן אמנזיה דיסוציאטיבית, פוגה, מצבי דה-ריאליזציה, דז'ה וו, והפרעה קונברסיבית, שלעתים הן תגובתית ותוארו בעבר כחלק מהיסטריה. מצבים דיסוציאטיביים הם אופייניים מאוד להפרעת דחק פוסט טראומטית או לתגובה החריפה לדחק, המוכרת כ"הלם" (כולל תגובות "הלם קרב").

שלום אורן, מה שאתה מתאר, למרות שחסכת מאתנו את המראות המזוויעים (כולנו בפורום הזה התנסינו בכך) הוא אירוע טראומטי. כל אחד מגיב לטראומה באופן שונה. יש מי שמתמוטט במצבים כאלו, ומקבל טיפול, ואחרים משביתים לזמן מה את התגובה הרגשית וממשיכים בעבודה הבלתי-נסבלת. השבתת התגובה הרגשית היא מנגנון הגנה המאפשר לך להמשיך ולתפקד במצבים קשים. זהו מנגנון הכרחי לכל מי שעוסק בתחומים הקרובים למוות כגון רופאים מנתחים, צוותי הצלה או קברנים. גם העיבוד המאוחר יותר של החוויה הטראומטית הוא טבעי וצפוי. כעת, כשאתה מודע לכך, כדאי מאוד שתפנה לקבלת תמיכה רגשית, כדי להימנע מהסימפטומים הפוסט-טראומטיים שיכולים להופיע גם שנים רבות לאחר האירוע. אחד הסימפטומים הוא הדיסוציאציה, כפי שציטט צביקה (שייחס אותה בטעות לתגובה הטבעית שלך בזמן האירוע עצמו), שעשויה לפגוע בתפקוד שלך בעתיד. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

30/08/2011 | 06:28 | מאת: יאיר

האם דיסוציאציה יכולה להופיע בשילוב עם סימפטומים פוסט-טראומטים אחרים, כמו שכחה (הדחקה), או חוויה חוזרת ונשנית של האירוע, סיוטים, פחדים כאלה ואחרים?

22/12/2010 | 23:56 | מאת: tami

שלום .אני מאוד מפריה שיש לי כול הזמן הסמקה מול האנשים.בגלל זה אני לא מדברת בחלל.איזה טיפולים יעזור לי שלא יהיה לי הסמקה.בזמן אחרון זה עוד יותד התחיל.

שלום תמי, הפורום שלנו מוקדש להלומי-קרב ונפגעי טראומה. בנושא הקשור להסמקה כדאי לפנות לפורום פסיכולוגיה. בברכה, ד"ר דרור גרין

22/12/2010 | 19:54 | מאת: דבי

שלום, אני כמה שנים אחרי טראומה קשה שעברתי. הזמן הפחית את התקפי החרדה חזרתי לתפקוד (חיצוני) מלא עם הצלחה והשגיות רבה בעבודה. בכל מקרה אני מרגישה סוג של אפטיות וקהות חושים שמביאים אותי לא לרצות יותר ביחסי אנוש משום שאני לא מסוגלת להרגיש, וגם לא לרצות ולקוות שום דבר עבור עצמי (היו לי חלומות רבים ותכנונים לפני הארוע). מבחינתי אין הבדל כרגע בין לחיות או למות, מה שמפעיל אתי בעיקר זה לא מוטיבציה אלא אחריות. שאלתי היא האם יתכן שהמוח נפגע באופן כזה שהיכולת הרגשית לא תוכל אף פעם לחזור לתפקד? הבנתי ממחקרים שהזמן פועל הרבה פעמים ביחס הפוך להחלמה. אני מרגישה שהעולם הפנימי שלי 'נרדם' ואני לא מצליחה להעיר אותו. האם ניתן באמת לחזור להרגיש או שזו תמיד תשאר נכות וגזרה בלתי הפיכה? תודה, מרגישה שזקוקה לקצת תקווה...

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דבי, את כותבת שהצלחת להתגבר על התקפי החרדה, להשתלב בעבודה ולהצליח. זו התשובה לשאלתך. כשם שהצלחת להתגבר על הסימפטום הקשה ביותר של הטראומה, החרדה, תוכלי להתמודד גם עם קשיים אחרים. מחקרים חדשים בתחום המוח מוכיחים דווקא שהמוח יודע לשקם את עצמו, וללמוד דרכים חדשות להתמודדות עם קשיי המציאות. הפעילות הרגשית שלנו, המשקפת את התהליכים המוחיים, מושפעת באופן ישיר מן ההתנהגות שלנו. אם כשם שחזרת באופן מלא לעבודה תלמדי להשתלב מחדש גם במעגלים החברתיים הסובבים אותך, גם התפקוד הרגשי שלך ישתפר. את יכולה לעשות זאת לבד, בנחישות ובהתמדה, בעזרת חברים ובני-משפחה, ואת יכולה גם לפנות לעזרה מקצועית בתחום הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

15/01/2011 | 23:55 | מאת: דיניון

הזכרת את עניין האחריות. האחריות הזו דורשת שתטפלי בעצמך. אני לא מתיימר להיות יועץ אבל המקרה הזה מוכר לי....מעצמי. חזרתי לתפקד בעבודה במלוא הקיטור ומשכתי הרבה שנים. מסביב היו כל הזמן התופעות- הקהות, החרדות, הפוביות, הניתוקים, התמונות ...עד ש... היתרון העצום שיש לך כרגע ולא היה לי אז הוא שאת מודעת לבעיה. שווה לך היום להשקיע בזה זמן וכסף כי זה חלק מהאחריות. אם תחכי 10 שנים, את עלולה להפוך למשהו כמוני...

שלום וברכה !! אני מחפש ומבקש עזרה מיידית, למצוא קבוצת תמיכה לנפגעי טראומה, טרור, PTSD, הלם קרב וכד'. בירושלים. נא עזרו לי. משה חסדאי 054-4228120

אני אשמח כמותך לקבל פרטי קבוצה כזאת עבורי :(

20/12/2010 | 10:14 | מאת: רונן מאירוביץ'

דרושים מתנדבים מאזור טבריה גליל גולן הסובלים מטראומה, פוסט טראומה למחקר הנערך באוניברסיטת חיפה ,המשלב מודל טיפול קצר מועד. המתנדבים יקבלו טיפול עבור נכונותם להשתתף במחקר. (מילוי שאלונים וראיון). לפניות רונן מאירוביץ

17/12/2010 | 18:56 | מאת: ציפרלקס

אני רוצה להתנצל מראש אם זו לא הבמה, אך יש בידי 2 חבילות ציפרלקס עם מרשם מרופא המשפחה שלי. בינתיים עברתי תרופה לוייפאקס ולכן נותרתי עם 2 חבילות ציפרלקס שלמות ואין לי מה לעשות איתן. מי שרוצה את החבילות+המרשם מהרופא שתיראו שאני בנאדם אמין ולא איזה שקרן שייצור עימי קשר לאימייל yoram_kuperminz@walla.co.il אני מקווה שלא אצטרך לזרוק אותם לפח אם אפשר לעזור למישהו אחר שזקוק להם. ושוב פעם אני מבקש סליחה אם זו לא הבמה. יורם. אגב עדנה פואה קראתי את ספרך היה מצויין

שלום לך, שימוש בתרופות ללא המלצת רופא ומרשם אינו חוקי וגם מסוכן. אני לא ממליץ לאף אחד לעשות שימוש בתרופות של מישהו אחר. ציפרלקס עשוי לעזור במקרים מסוימים, ועשוי גם להזיק למי של זקוק לו. אם אינך זקוק לתרופות החזר אותן לרופא המשפחה שלך, והוא ימצא להן את השימוש המתאים. איזה ספר קראת, ואיך הוא קשור לעדנה פואה? שבת שלום, ד"ר דרור גרין

15/12/2010 | 14:14 | מאת: עופר

שלום אני בן 35 וסובל מטראומה כנראה עקב התעללות נפשית ופיזית בילדות שגורמת לי להתנתק מהמציאות בצורה חדה מאוד לפעמים למשך ימים. הייתי מטופל מזה 7-8 שנים ב "שיטת גרינברג" ורכשתי באמצעותה כלים המאפשרים הרפיה והפחתת חרדה באמצעות אימון ותרגול ולמעשה אני מסוגל היום לצאת ממצב החרדה. הבעיה היא שהיציאה היא איטית מאוד ולוקחת לי שעות וימים לפעמים, ובנוסף כל היזכרות באדם או במקום הקשור לעבר שלי ( גם לעבר שלפני שנה - שנתיים ) מעורר את החרדה מחדש ואני נאלץ להימנע מדברים רבים ולנתק קשר עם אנשים רבים. השאלה שלי היא האם עדיף להמשיך לתרגל ולהתאמן עם הכלים שרכשתי עד כה או שאולי קיים טיפול קצר וממוקד יותר שיכול להביא לתוצאות שונות. תודה עופר

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עופר, אם שיטת גרינברג אפשרה לך לרכוש כלים להרפיה ולהפחתת חרדה עליך לשמוח בחלקך. אינני מכיר את הכלים האלו, אבל אם הם יעילים כדאי שתתרגל אותם באופן קבוע, ולא רק במצבים קשים. אין פתרונות פלא או 'טיפולים' קצרים ומהירים. אם יש כלי שמסייע לך כדאי לך לשלב אותו בחייך כדרך חיים, ולדעת ליצור לעצמך את המקום הבטוח המתאים לך ביותר. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

15/12/2010 | 00:51 | מאת: סאמר

שלום אני בן 31 סובל מפוסט טראומה מזה 12שנה בעקבות אירוע שבו נפגעתי בזמן שירותי הצבאי,עד כה טופלתי ברוב התרופות הפסיכיאטריות שאני מכיר בנוסף אני מטופל במחלקה פסיכיאטרית והייתי מאושפז מספר שבועות ,למראת כל הטיפולים שאני עובר אינני מרגיש שינוי במצבי הנפשי,להפך בתקופה האחרונה אני חובה התקפי חרדה חוזרים ואיכות השינה שלי פחתה למראת שאני נוטל הורמון שינה ,הסיוטים הם יותר ויותר גרועים ואני מתרגז מהר מאוד,אני מרגיש שאני מתוח כמו קפיץ שכל דבר אני מתייחס אליו כמאיים ואני נכנס ישר למגננה ,אני ממש אבוד עצות ואין לי דרכים אחרות ודי נמאס לי מזה ולא יודע מה לעשות,אני מרגיש זר בתוך הגוף שלי,אני מפחד מלפגוע במישהו או בעצמי שוב,מה לעשות

לקריאה נוספת והעמקה

שלום סאמר, המושג 'טיפול', כשמדובר בטראומה, הוא מושג מטעה, ואינני מתפלא שה'טיפול' לא עוזר לך. תרופות פסיכיאטריות אינן 'מטפלות' ואינן 'מרפאות'. הן בסך הכל סמים שמסייעים לך להתמודד עם מצבים קשים. כשם שיש סמי הרגעה שמשככים את הכאב הפיסי, התרופות הפסיכיאטריות משככות לפעמים את הכאב הרגשי. הן לא מרפאות אותו. השימוש בתרופות פסיכיאטריות יכול להיות יעיל לזמן מה, אבל הוא גם מסוכן כאשר הוא משמש תחליף להתמודדות אחרת. אם אתה מטופל בתרופות במשך שתים-עשרה שנים, ולא ניצלת את הזמן הזה לרכישת כלים יעילים להתמודדות עם הטראומה, הרי שהתרופות הזיקו לך. גם תופעות-הלוואי של התרופות אינן נעימות, והשפעתן של התרופות הולכת ויורדת. כדאי להשתמש בתרופות בעיקר כדי להפחית קשיים מיידיים, ובזמן הזה לפנות לקבלת סיוע שיאפשר לך להתמודד טוב יותר עם הסימפטומים הפוסט-טראומטיים. הגישה היעילה ביותר המוכרת לי להתמודדות עם סימפטומים כמו אלו שאתה מתאר היא הגישה הקוגניטיבית התנהגותית, שתאפשר לך לרכוש כלים, באמצעות אימון ותרגול, להרפיה, להפחתת לחצים וחרדה, ולתקשורת יעילה עם הסובבים אותך. לא פחות מכך חשובה התמיכה המשפחתית. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

15/12/2010 | 22:55 | מאת: סאמר

שלום ד"ר גרין קודם כל תודה על התייחסותך,אני יודע שהתרופות לבד אינן עוזרות ושצריך הכוונה מגורמים מקצועיים וזה מה שאני עושה בתקופה האחרונה אני נמצא במסגרת טיפולית מזה מספר חודשים ,היו רגעים שבהם ידעתי איך להשתמש בכלים שלימדו אותי המטפלים אך בתקופה האחרונה הכל הלך לאיבוד ואני מרגיש שהמצב הרגשי שלי הולך ומדרדר אני חושב שכל הטיפולים והשיטות שלמדתי בביתן הם רק זמניים ואחרי תקופה הכל חוזר לקדמותו אם לא יותר גרוע וזה מה שאני מרגיש לכן אני חושב שלא צריך להמשיך בכל העניין הזה כי גודל האכזבה כגודל הצפייה ,ושוב תודה על התייחסותך .

12/12/2010 | 16:10 | מאת: אני

שלום, אני חברה של בחור הלום קרב,(כנראה שכבר לא), בחור טוב שהשאיר אותי עם המון רגשות אשם על כך שהרסתי לו את כל השיקום,עשיתי טעות היתי ביקורתית מידי לא הבנתי עד כמה קשה לו הביקורת עם תחושת האשמה שמלווה אותו ממילא כל החיים....אני די מיואשת רוצה לעזור לו אבל הוא לא ממש רוצה כבר, או שכן והוא בודק אותי, אני כבר לא ממש מבינה מאוד מבולבלת, הוא באופן מתמיד נא בין להוכיח לי כמה הוא נורמלי ורגיל לנפילות רגשיות והסתרה של לילות קשים שהוא עובר, זה מרגיש לי לפעמיים כאילו אני מדברת עם שני אנשים שונים לחלוטין באותו אדם, ממש בלתי אפשרי לצפות את התגובות מרגע לרגע..יש לנו גם רגעים טובים מאוד, אבל קשה לי לזכור אותם כשיש לו את הנפילות הרגשיות..... אני לא יודעת אם כדאי להרפות ממנו כבר או להמשיך לנסות....הוא מבקש שארפה..לא תמכתי בו כמו שיכולתי...לא הבנתי עד כמה הוא רגיש ופגיע...ניסיתי כנראה בכוח להפוך את היחסים לנורמלים ודרשתי יותר ממה שהוא יכול לתת. אשמח לשמוע מנשים/ חברות של הלומי קרב או כל מי שקרוב לנושא.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, לא קל ליצור זוגיות עם הלום-קרב, ואינך צריכה להרגיש אשמה אם לא הצלחת בכך. אל תאשימי את עצמך, משום שאת אינך אחראית לשיקום שלו. את יכולה לעזור בשיקום שלו, משום שזוגיות תומכת היא השיקום הטוב ביותר, אבל זו לא אחריותך, וגם הוא צד בעניין. אם את מתייחסת אליו בכבוד, עליך לקבל גם את האחריות שלו לכך, ולא להתייחס אליו כאל חולה. הלום-קרב אינו חולה-נפש אלא מי שנפגע פגיעה קשה, כמו קטוע יד או רגל. אין אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, או לרפא את הפגיעה (שכאמור איננה 'מחלה'), אבל אפשר ללמוד לחיות אתה, וגם לקיים חיים זוגיים, בריאים ויצירתיים. לשם כך כדאי להכיר את הסימפטומים של פוסט-טראומה, שאל חלקם התוודעת. אכן, לעתים אנחנו הלומי-הקרב נראים כמי שיש בתוכם שני אנשים שונים. האחד רגיש ואוהב ומיוחד, והשני פגיע ומבוהל ואלים. כדאי להבין שאלו שני צדדים של אותה המטבע. הפגיעה הטראומטית מתבטאת באובדן האמון בעולם הסובב אותנו, באנשים הסובבים אותנו. אפשר לשקם את האמון הזה, אבל צריך ליצור אותו בסבלנות וברגישות. אם את אוהבת את חברך, ומוכנה לקבל אותו למרות שתמיד יישאר רגיש לכל מה שעשוי לערער את אמונו, את יכולה לעשות זאת. לשם כך דרוש שיתוף הפעולה שלו. את יכולה לומר לו שאת אוהבת אותו, והקשר ביניכם חשוב לך, ושאת מוכנה ללמוד, יחד אתו, להתמודד עם הקשיים שלו ולתמוך בו. אם הוא יסכים לשתף אתך פעולה, תוכלו גם להיעזר בייעוץ מקצועי, וליצור קשר טוב ונמשך. ללא שיתוף הפעולה שלו זה יהיה בלתי-אפשרי. (אל תיבהלי אם ברגע הראשון הוא ייבהל ויסרב לשתף פעולה. את יכולה לנסות, לזמן מה, לתמוך בו, לנסות להבין את מה שקורה לו וליצור בו תחושה של אמון, כדי שיוכל לשתף אתך פעולה. אם הניסיון הזה ייכשל, יהיה עליך לוותר). בהצלחה, ד"ר דרור גרין

15/02/2011 | 19:20 | מאת: רעות

שלום, אני עושה מחקר על בנות זוג של הלומי קרב. לצערי ראיתי את ההודעה שלך רק עכשיו, אינני יודעת אם זה רלוונטי עוד, אבל אשמח לשאול אם במידה וזה אקטואלי ואת מעוניינת, אם אוכל לראיין אותך, כמובן שהמחקר אנונימי לחלוטין. בכל תשובה שלא תהיה, זה המייל שלי sqeegee3@walla.com. תודה מראש

09/12/2010 | 09:52 | מאת: אלמונית כרגע

גם אני וגם בעלי עם פוסט טראומה . אצלי זה על רקע גילוי עריות ופגיעה מינית ובעלי חי עם אבא הלום קרב של טרום מדינה ששתה את חיוו ואת חיי ילדיו . בעלי אמנם אדם נורמטיבי עובד ולא שותה כאביו אבל מתרגז בקלות מכל דבר ותגובותיו קשות ביותר (לא אלימות כלפי או כלפי הילדים אבל דברים עפים והמילים פוגעות ) הילדים גדלים ועוזבים את הקן אני התחלטי טיפול ואני מבינה שככה לא בא לי לחיות לא רוצה לוותר עליו והוא לא מוכן לטיפול . האם יש דרכים לבת זוג לעזור ולעבור את הטריגרים שגורמים להתפרצויות הזעם .

לקריאה נוספת והעמקה
12/12/2010 | 01:00 | מאת: הפצוע האלמוני

לדעתי קשה לעזור לפגוע שלא מוכן לקבל טיפול. רק כאשר הוא השתכנע ויבין שהוא זקוק לטיפול והטיפול באמת ישנה את חייו ניתן יהיה לסייע לו.

שלום לפצוע האלמוני, אתה צודק. אין כל דרך לטפל במי שאינו רוצה בכך. עם זאת, התמיכה של בני-המשפחה חשובה הרבה יותר מטיפול. כאשר מדובר בזוגיות אין אפשרות להכריח הלום-קרב לטפל בעצמו, אבל אפשר בהחלט ללחוץ עליו להשתתף בטיפול זוגי, אם הוא רוצה לשמור על המסגרת הזוגית והמשפחתית. צריך לעשות זאת בעדינות ובסביבה תומכת, אבל חשוב גם להתעקש על כך. ויתור עשוי לגרום להרס המשפחה ולסבל רב לכולם, וגם המשך הפגיעה בילדים, שתיצור דור נוסף של פגועי טראומה. להתראות, דרור

אלמונית יקרה, לצערי, יש בישראל דור שני של נפגעי טראומה, שהם בניהם של הלומי-קרב שלא טופלו, ואני מבין שבעלך הוא אחד מהם. לא קשה לי להבין את ההתנגדות שלו לטיפול, משום שגם אני הלום-קרב, וצריך הרבה אמון כדי לפנות לעזרה חיצונית. לכן התמיכה שלך בו חשובה יותר מכל טיפול. עם זאת, אסור לזה לפגוע בך ובזוגיות שלכם. אינך יכולה להכריח אותו לפנות לטיפול, אך את יכולה לבקש ממנו להצטרף אליך לטיפול זוגי, ולהדגיש שזה קשור בקושי שלך וברצון שלך ללמוד להתמודד עם המצב. ועד שהוא יסכים לכך, כדאי לך לפנות למומחה לפוסט-טראומה, וכדאי שזה יהיה מטפל קוגניטיבי-התנהגותי, שיוכל להדריך אותך איך להתמודד עם הסימפטומים הפוסט-טראומטיים, וגם איך ללמוד לשוחח על כך עם בעלך, בהדרגה, עד שיהיה מוכן לשתף אתך פעולה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

14/12/2010 | 18:08 | מאת: אלמונית

מכוון ואני עצמי עם פוסט טרואמה המטפלת שלי ממחית בנפגעי פוסט טרואמה ואני אכן נעזרת בה אבל האם יש גוף שמטפל בפוסט טרואמה על רקע הלם קרב של דור שני פוחדת שילדי יקבלו אף הם את הסיפטומים האלו וזה יהיה מעגל אין סופי של דחק נפשי תודה על התגובה

רק הלום קרב יכול להבין מה עבר על הלום קרב בזמן השריפה בצפון. ההיפנוט למסך הטלויזיה. השיתוק. הרגשת הכאב. אני יודע שגם אחרים חשו זאת. אך כשהמערכת הזו פצועה, הקשיים הרגשיים הם איומים.

08/12/2010 | 18:59 | מאת: הפצוע האלמוני

מזדהה עם מה שכתבת הימים האלה היו "ימים נוראים" ולא חנוכה הארועים הקשים החזירו אותי אחורה לתופת - זר לא יבין זאת

05/12/2010 | 04:34 | מאת: פרי

שלום בני בו הארבע וחצי עבר ליפני 9 חודשים אירוע של טביעה . נפל לתוך האגם של פארק הירקון ומיד נימשה מהמים , לאחר המיקרה התחיל להגיב בפניקה כל פעם כל פעם שמשהו היה ניראה לו מסוכן.וכל מיני חרדות שלא היו קיימות ליפני התיעצתי והסבירו לי שהו כנראה סובל מפוסט טראומה ,אבל מיכון שהייתי בהריון מתקדם לא ניפנתי לקחת אותו לטיפול.איכשהו לאט לאט הוא התחיל לחזור לעצמו והתקפי הפניקה נאלמו כלא היו וגם החרדות . שאלתי האם הוא עדיין צריך טיפול ואיזה ?ובכלל המשפחה שלנו מופרעת קשב ונראה לי שגם לו יש בעיה האם כדאי לחכות לגיל של איחון להפרעת קשב ואז גם ליכלול טיפול ריגשי לכל מה שצריך? בתודה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

שלום פרי, חשוב מאוד לזהות את הפגיעה הפוסט-טראומטית סמוך ככל האפשר לזמן הפגיעה, ולא להמתין. פוסט-טראומה אינה מחלה שאפשר לרפא, אלא פגיעה קשה בתחושת הביטחון, וללא התייחסות מיידית יש סיכוי שבמפגש עם טראומה נוספת התגובה תהיה קשה בהרבה. המטפל הטבעי של ילדים בגיל הזה הוא ההורים, והטיפול הטוב ביותר והיעיל ביותר בטראומה הוא תמיכה של הסביבה הקרובה. לכן עליך להיות קשובה לבנך, להעניק לו הרבה חום ואהבה, וליצור עבורו סביבה בטוחה ותומכת בכל מקום בו הוא נמצא: בבית, בגן הילדים וגם כשהוא נמצא אצל חברים. כדאי לך להתייעץ עם איש מקצוע המומחה בפוסט-טראומה, כדי לקבל הדרכת הורים ולהכיר טוב יותר את הסימפטומים הפוסט-טראומטיים. המושג 'הפרעת קשב' הפך להיות פופולרי ומייחסים אותו כמעט לכל קושי שפוקד את הילד. אני מציע להימנע מתוויות כמו "המשפחה שלנו מופרעת קשב", ולא ליצור נבואה המגשימה את עצמה. אין כל סיבה שילדך יסבול מהפרעת קשב, ואם תיצרי עבורו סביבה תומכת וחמה יתכן שגם ה'הפרעה' הזו תיעלם. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

במשך מספר שנים (יותר מ 5 שנים) היתי חשוף במקום עבודתי להתעללות מצד עובדת ולא קבלתי תשובות לסיבה להתנהגותה כלפי לאחרונה הבנתי כי לא אקבל.(עזבה את מקום העבודה). באתר אינטרנט מסוים נתקלתי במאמר המתאר מאפיני התנהגות של פסיכופתית וזה התאים ב 85% - 90% להתנהגותה של אותה עובדת. הדבר גרם לי למשבר נוסף ולסבל נוסף האם מצב זה יכול להחשב כטראומה והאם ניתן לטפל בכך?

שלום ששש, אירוע טראומטי הוא אירוע קיצוני במיוחד שבו רמת החרדה בלתי-נסבלת, והוא מערער לגמרי את תחושת הביטחון. התעללות עשויה לגרום לטראומה, כמו גם סיבות רבות אחרות. אינני יודע למה אתה מלכוון בשאלה "האם מצב זה יכול להחשב לטראומה". אם אתה מתכוון להכרה של מוסד מסוים, אני משער שזה יהיה קשה במיוחד, גם משום שקשה מאוד להוכיח פגיעה רגשית, וגם משום שקשה למצוא מישהו שלא חווה טראומה בחייו. האם ניתן לטפל בכך? המושג 'טיפול' עשוי להטעות. טראומה אינה מחלה שצריך לטפל, אלא פגיעה קשה בתחושת הביטחון. ניתן לחיות עם הטראומה אם לומדים ליצור מחדש תחושת ביטחון, בסביבה תומכת. לעתים אפשר להסתייע גם בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. שבוע טוב, ד"ר דרור גרין

27/11/2010 | 01:09 | מאת: הפצוע האלמוני

על עצמי אני יכול לספר שסחבתי את זה כ 3 שנים ולא ידעתי כלל שהסממפטומים שהופיעו אצלי נקראים בשפה המקצועית פוסט טרואמה. מה שהרגשתי זה הדרדרות חדה בהתנהגות שלי לאורך השנים עד שכבר לא יכולתי לסבול יותר ונפלתי. הסבל הוא נורא והדרדרות מהירה ללא טיפול אתה הופך לעכבר מפוחד וחסר ביטחון עם מחשבות שווא שמשתלטות על ההגיון עד כדי שאתה לא בטוח אם אתה נמצא בדמיון או במציאות לרוב זה מלווה גם ב O.C.D (אובססיה קומפולסיבית המנעותית) הפרעות בשינה והתקפי כעס בלתי רצוניים חוסר ריכוז ואיבוד הזיכרון לטווח קצר עד כדי כך שאתה לא זוכר את הפעולות האחרונות שבצעת, ככל שמזניחים את הטיפול כך ההפרעות הולכות וגדלות עד אשר אתה נגמר לאט לאט וביסורים מאבד את את עצמיך. ישנם סוגים שונים של טיפול בהפרעה הזו חלקם משולבים בטיפול קוגנטבי התנהגותי עם טיפול תרופתי לאיזון תלוי בחומרת הפגיעה חלקם בנויים גם על שיטת החשיפה טיפול שנקרא P.E שהומצא ע"י הפרופסור עדנה פואה, אך מתאימה רק לחלק מסויים של הנפגעים. חלק נוסף המהווה כ- 40 אחוז מהצלחת הטיפול הוא הסביבה הקרובה של הנפגע בה הוא מקבל תמיכה חום ואהבה שקט נפשי וכלכלי. מנסיוני ניתן להגיע לשיפור ניכר בתפקוד היום יומי תוך מספר שנים אם מקבלים טיפול מתאים ומתמידים בו לאורך זמן ומשתלבים בתעסוקה יום יומית.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום פצוע אלמוני, התיאור שלך מתאים לנפגעי טראומה רבים, אבל אינני יודע מהיכן שאבת את הנתון בנוגע לארבעים אחוזי הצלחה הקשורים בתמיכה מן הסביבה הקרובה. בתחומים המיוחסים לקשיים 'נפשיים' צריך להיזהר מנתונים ומ'מחקרים', משום שהם תמיד סובייקטיביים, וקשה לדעת מהי 'הצלחה'. מניסיוני האישי ומהיכרותי עם נפגעי טראומה רבים אני מסיק שהתמיכה של הסביבה הקרובה היא הגורם החשוב ביותר, וההכרחי, בהתמודדות עם הטראומה, ובלעדיו קשה בכלל לצפות ל'הצלחה' כלשהי בכל סוג של 'טיפול'. שבת שלום, ד"ר דרור גרין

16/12/2010 | 08:29 | מאת: 1831

אני מנסה להשאר רגוע אבל מאד מרגיזה אותי "השיטה" הזאת. לא נעים לי להשתלח בפרופסורים וכו' אבל יש לי הרגשה ש"השיטה" הזו היא בערך כמו שיטת "מצליח" שפותחה בתמיכה רבה של כל מיני גופים שמאד בא להם שתאמר שזה "הצליח" כדי להפטר ממך.זה לא פחות מאשר ניסוי בבני אדם.בושה שבית חולים מכובד מאפשר ניסוי בבני אדם. עדיף שישלחו אותי להיפנוזה-זה בערך אותו דבר. אחרי ההיפנוזה אני בטוח שאני אגיד להם שאני ארנולד שורנצנברג. אשכרה אמנת הלסינקי במרעומיה.

10/11/2010 | 00:46 | מאת: ל'יצי

האם אדם שעבר טרואמה וסובל במשך שנים מפוסט טרואמה, יכול להיות שהוא לא יודע בכלל שהוא בטרואמה עד שלא יאמרו לו שהוא סובל מהתסמין? האם הוא יכול לחיות שנים בתוך הטראומה וההדחקה הזאת ורק לדעת שהוא סובל ממשהו אבל לא לדעת ממה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ליצי, כן, התופעה שאת מתארת מאפיינת את רוב הלומי-הקרב. אני עצמי הוכרתי כהלום-קרב רק שלושים שנה לאחר המלחמה, ובמשך שנים התעלמתי מן הסימפטומים וחשבתי שאני חזק ויכול להתגבר על הכל בכוחות עצמי. זו לא הדחקה, משום שלא קשה לזהות את הסימפטומים, אלא התעלמות הנובעת בדרך-כלל מחוסר ידע, ומחוסר רצון של הגופים המטפלים להתייחס לכך. אגף השיקום של משרד הביטחון הוא דוגמה נפלאה ליכולת להתעלם מן הנזקים החברתיים של פוסט-טראומה, מתוך רצון לחסוך מעט בטיפול בנפגעים. בברכה, ד"ר דרור גרין

10/11/2010 | 10:41 | מאת: ליצ'י

זה מעניין מה שאתה אומר. איפה המשפחה שלך היתה? אייפה החברים הקרובים שלך היו? הם לא ראו שמשהו לא מתפקד שם בסדר אצלך כדי לבוא ולומר לך. או שכל מה שאמרו לך זה לך לפסיכיאטר תיקח כדורים ובזה יגמר הסיפור. מה שממש לא נכון לדעתי. אבל אני חייבת להגיד משהו על הפוסט טראומה. עד מלחמת לבנון ה2 לא יחסו לזה כ"כ הרבה חשיבות. ואני לא מדברת על הלומי קרב עכשיו. אני מדברת על כאלה שעברו תאונות דרכים קשות או פיגועים. משהו כן התעורר ביחס אליהם אחרי מלמת לבנות ה2 . וחבל מאוד שדברים כ"כ גדולים ועצומים צריכים לקרות כדי לעורר פה את הגופים שמטפלים.

31/10/2010 | 19:22 | מאת: חני

בס"ד האם התופעה של חוסר רגש מוחלט מצביעה גם היא על מה שנקרא פוסט טראומה? ניתן לציין שמשך 40 שנות חיי הייתי מלאת רגש, שמחת חיים צחוק פרוע חקיינית והכל הכל הכל נעלם לי כמובן שעברתי משבר קשה מאוד בחיי הזוגיות כולל ניתוק פתאומי ואם לא די בכך אז גם מחלה קשה והתמודדות קשה ודי לבד הכל ברוך ה' עבר ומאחורי ניסיתי בכוחות עצמי להתגבר על ההכככל מה שהכי חסר לי זה חוסר רגש בושה לומר אבל אפילו כשאני מחבקת את ביתי אינני מרגישה דבר האם זה לא נורא מכל????

לקריאה נוספת והעמקה

שלום חני, מה שאת מתארת הוא שיתוק רגשי או קהות חושים, והתופעה יכולה לאפיין פוסט-טראומה אבל יכולות להיות לכך גם סיבות נוספות. כדאי מאוד שתפני לעזרה מקצועית, באמצעות פסיכותרפיה שתסייע לך להבין את התופעה. בברכה, ד"ר דרור גרין

תודה

15/11/2010 | 00:50 | מאת: יערית

בס"ד לחני שלום.את התחושה או יותר נכון את חוסר תחושת הרגש שאת מתארת כאן,זה דבר ידוע.אני למשל סובלת אבל אפשר לתאר את זה כמו מתנה מהקב"ה שמנע ממני סבל שלא יכולתי להתמודד עם רגש ומשהו נשבר בתוכי. לכן במקרה של חוסר רגש אצלך זה כשאין יכולת ריגשית להכיל את הרגש (לפחות לדעתי)הכל ממנו יתברך לטובה.

04/12/2010 | 22:08 | מאת: חני

בס"ד גם אני חושבת שהכל מאיתו יתברך ושכנראה הדברים הקשים מאוד קשים לי ולכן אני מקבלת הנחה כדי להוריד ממני אך מצד שני אני חסרת רגש לאנשים הקרובים אלי מאוד מאוד למשפחתי האישית וזה קשה לי מאוד מאוד מאוד מאוד ולא יודעת מה לעשות הציעו לי לשוב ולקחת כדורי סרוקסט כדי להעצים קצת את מצב הרוח אבל אינני יודעת אם לקחת או לא ממש לא יודעת מה לעשות

קשה וטראומתית. אני צריכה להיות מאובחנת לגבי הטראומה הקודמת. האם ניתן להבחין ןלאבחן כל אחת בנפרד?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום נמרוד, אבחון אינו מדע מדויק, וכל מאבחן מוצא בדיוק את מה שהוא מחפש (כך, למשל, הפסיכיאטרים של אגף השיקום מועלים בתפקידם ומתעלמים מן הסימפטומים הטראומטיים). אחד המאפיינים של פוסט-טראומה הוא שכל טראומה נוספת מגבירה ומעצימה את הסימפטומים של הטראומה הקודמת. אם סבלת בעבר מסימפטומים פוסט-טראומטיים, הטראומה החדשה של התאונה תחמיר את מצבך. כדאי מאוד לקבל סיוע, או טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, כדי להתמודד עם הקושי החדש ולמנוע החמרה נוספת. אם השאלה בנוגע לאבחון קשורה בתביעות, אין לזה קשר למצבך הרגשי, וזו עבודתם של עורכי-הדין. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

26/10/2010 | 12:36 | מאת: טלי

שלום, בעלי סובל מסימפטומים של פוסט טראומה עקב פגיעה מינית חד פעמית שחווה כילד. כרגע הוא בסוף שנות ה 30 שלו ורק לפני מספר שנים חווה תהליך של היזכרות בארוע. שאלתי היא איך אני בתור בת הזוג שלו יכולה לעזור. אנו אוהבים מאד זה את זה אבל חווים קשיים בחיינו הזוגיים. בעלי אדם מאד רגיש, נלחץ בקלות מכל מיני משימות כמו חיפוש עבודה, בנוסף הוא היפראקטיבי. מידי פעם קורה התקף זעם, שבמהלכו הוא מעיף חפצים. אני יודעת שאני צריכה דבר ראשון לשמור על עצמי, שזה אומר בלי קשר למה שעובר עליו אני צריכה לדעת לשים א הגבולות. אני מאד מתקשה בזה אבל לאט לאט מצליחה קצת יותר. מה עוד אני יכולה לעשות כדי לעזור לו? תודה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

שלום טלי, התמיכה שלך חשובה לבן-זוגך, ולשימור הזוגיות שלכם, יותר מכל טיפול אפשרי. אבל התמיכה שלך היא תנאי מודם ולא תנאי מספיק. לכן כדאי מאוד גם לפנות לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שיספק לבעלך כלים להתמודדות עם הטראומה ולשיקום תחושת הביטחון והתפקוד היומיומי שלו. כדאי מאוד גם שתפנו לייעוץ זוגי, שיאפשר לכם ללמוד להכיר את המאפיינים של הפגיעה הטראומטית ושל האפשרות להתמודד אתם ולשמור על זוגיות טובה. חשוב מאוד לעשות זאת, כדי שהמצב לא יחמיר, וכדי שתוכלו לשמור על הזוגיות שלכם. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

13/11/2010 | 18:27 | מאת: ליצ'י

טלי קראתי את אשר כתבת. ואני רוצה לומר לך משהו אישי שאני חושבת לגבי טיפול. זה ברור שאיזה שהוא סוג של טיפול יעזור. אבל העיניין הוא לחשוף אותו שהוא זקוק לטיפול. כי הרבה פעמים שבאים ואומרים לאדם שכדאי לו ללכת לטיפול, נוצרת סוג של רתיעה ודחיה. בגלל החולשה שנמצאת בתוכם. וכשאתה חלש אתה הרבה פעמים משווה את עצמך אל מול החברה כדי לחפש חוזק ואני מתכוונת לחברה הבריאה. אם את לא יודעת איך לחשוף אותו לזה שהוא זקוק לטיפול.. אולי כדי שתיפני בעצמך לכמה פגישות יעוץ כי אני מאמינה שזה לא כזה פשוט ולדעתי אופן הפניה והחשיפה חשוב וצריך לבוא בהדרגה.כדי שהטיפול יהיה ממושך ומועיל כי זה לא מצב פשוט לצאת מתוך הדחקות, יתכנו ויהיו שם עליות ונפילות שישפיעו גם עליך. בהצלחה...ליצ'י

19/10/2010 | 21:56 | מאת: יאסי

בס"ד היום אחרי 4 שנים דיברתי עם הרופאה שלי על ההרגשה המוזרה בה אני חיה וחד משמעית קבעה הרופאה שיש לי פוסט טראומה בגלל עבר "עשיר" בחיים קשים. מהרגע שיצאתי מהרופאה הרגשתי טוב מעצם העובדה שסיפרתי למישהו ושיש תשובה למה אני מרגישה כך. אני רוצה לטפל בעצמי אבל אין לי כסף האם יש דרכים דרך קופות חולים השונות אני בת47 אחרי 7 שנים של מחלת סרטן קשה מרגישה טוב עכשיו ברוך ה' בריאה מלבד זאת עברתי חיי נשואים קשים ביותר זה בקיצור נמרץ מרגע שחזרתי מהרופאה אני מחפשת רק איך לטפל בעצמי תודה תוכלו לעזור לי?

24/10/2010 | 10:15 | מאת: אלון

יש אפשרות לזכות לטיפול דרך קופת -חולים . אני קיבלתי טיפול פסיכיאטרי בקופת חולים ללא תשלום .

02/02/2011 | 16:52 | מאת: אלון גל

אני רוצה שמישהו ידריך אותי מה עליי לעשות בכדי להגע לתל השומר או משהו דומה אני בשלב של התחלת התביעה מול משרד הביטחון אבל עדיין אין תשובה

19/10/2010 | 21:51 | מאת: יאסי

בס"ד מוכנה להשתתף במחקר

19/10/2010 | 21:23 | מאת: מחקר

בימים אלו נערך מחקר במסגרת החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א, למחקר אישור של ועדת האתיקה של האוניברסיטה. דרושים לנו משתתפים שאובחנו כסובלים מטראומה או מדכאון למילוי שאלון קצר בלבד דרך המייל כל משתתף חשוב ויסייע לנו מאוד. research.tau2010@gmail.com תודה!

17/10/2010 | 18:02 | מאת: רן

שלום. בן 25, לא יודע אם זה המקום, אבל מאז שהשתחררתי חוויתי כמה התקפי חרדה ואני כבר לא יודע לאן הבטחון שלי נעלם לפעמים. נדודי שינה וחלומות קשים המלווים בזיעה קרה ותחושה נוראית שלפעמים גורמת לי להודיע חולה בעבודה. שירתתי ביחידה קרבית בין 2003 - 2006. איו"ש, עזה, לבנון. אני חזק, ולא צריך תרופות כדי להילחם בזה. רק העובדה שאני לא לבד, ויש עוד כמוני שכן מתפקדים וממשיכים בחיים, עוזרת לי להרים את הראש ולהבין שלא טוב לשקוע בזה. מצבי הרוח משתנים קיצונית, מעצב לכעס לאדישות. אני מחפש אנשים לדבר איתם, שיספרו לי קצת איך הם עוברים את היום. אני מוקף בחברים, אבל אף אחד מהם לא מבין את מצבי, רק אבא שלי מבין מכיוון שהוא עוד זוכר את 82 כל פעם שהוא עוצם עיניים. אבל לדבר איתו על זה לא נעים לי לפעמים.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רן, כן, זה המקום לדבר על פוסט-טראומה, ומדבריך לא קשה לזהות את הסימפטומים הפוסט-טראומטיים. אתה כותב שאתה חזק ואינך זקוק לתרופות כדי להיזקק לזה, אבל כשמדובר בהלם-קרב מאוד לא כדאי להיות חזק. מה שנראה לך כ'חוזק' מאפשר לך להסתיר, באופן זמני, את הקושי המרכזי, שהוא כפי שהגדרת "תחושה הביטחון שנעלם". פוסט-טראומה אינה מחלה ואי-אפשר לטפל בה. אבל אפשר ללמוד לזהות את הקושי, שמתבטא באיבוד תחושת הביטחון בעולם, באחרים ובעצמך, ואפשר ללמוד ליצור מחדש, מדי יום, את תחושת הביטחון. כדאי לך מאוד לפנות לפסיכולוג קוגניטיבי-התנהגותי שיש לו ניסיון בתחום הטראומה, כדי לרכוש כלים מעשיים לחיזוק תחושת הביטחון. זה אינו טיפול נפשי, אלא תרגול אמיתי ומעשי שיסייע לך להתמודד טוב יותר. אם לא תעשה זאת, הקושי ילך ויגבר בהתמדה, עד שיתפרץ כמשבר בעוד עשר או עשרים שנה, וישבש את חייך. אני שמח שהצטרפת אלינו, ובטוח שיהיו כאן לא מעטים שישמחו לשוחח אתך ולשתף אותך בניסיונם. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

17/10/2010 | 23:45 | מאת: רן

אני אבדוק את נושא הפסיכולוג. אני לא מתבייש במה שאני מרגיש, להפך אני רק רוצה להרגיש כמו פעם, וכל מה שיכול לעזור אני אנסה. אני עובד באבטחה של אישיות ממלכתית ואני חושש שעניין הפסיכולוג יתגלה, ולא יראו זאת בעין יפה, ויחשבו שאולי אני לא יחזיק מעמד במצב חירום אמת.

במונחים של אגף השיקום ישנו הסעיף PTSD שזה כולל בתוכו עולם ומלאו וגורר לאיבחונים מוטעים ובמידה וקורה נס טיפולים שגויים,למשל אם הבעיה היא טרואמה שהייתה לפני שנים ומאז נשארת כל הזמן ומלווה את חיי היום יום.האם יש איבחון שונה והאם במידה ויש האם הטיפול שונה בהכרח.הרבה בריאות וכמובן תודה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

לא הבנתי מה הסעיף השגוי מה האבחנה המוטעית מה הטיפול הנכון ומה השגוי אם הבעיה היא טראומה בעבר שמשפיעה על ההווה - האם לא סאת הכוונה בPTSD כרוני? האם יש אבחון שונה בין מה למה? והאם הוא שונה בין מה למה? שבוע טוב צביקה

שלומות אני מיצר על כך שלא ראיתי את תגובתך,אין לי סמני שאלה יש לי סמני קריאה,הרי ידוע לכל אחד מאיתנו למעט המתחזים שאין אחד דומה למשנהו וכמובן שדרכי ההתמודדות הן שונות ומגוונות דבר ש"אגף השיקום" אינו מכיר או רוצה לעסוק,מה שגורם לי לחשוב שאנחנו צריכים לגבש מהלך טיפולי המבוסס מקצועית ולכפות על האגף את הביצוע או לחילופין שיביא חלופות אחרות ישימות,בעיני אין דומה מקרה שקרה ופרץ שוב לפני השטח ע"י זרז זה או אחר לעומת בעיה שקרתה והאירוע הוא נוכח כל הזמן ופוגע ביום יום לאורך כל השנים.הרבה בריאות ונחת שיהיה שבוע רגוע ונעים לפחות מבפנים תודה

שלום עופר, הגדרת הפוסט-טראומה מבוססת על ספר האבחונים האמריקני DSM, והיא מתארת סימפטומים שונים של הפגיעה, שקיומם של חלק מהם מעיד על פוסט-טראומה. האבחונים הפסיכולוגיים הם תמיד הכללות גסות ולעולם לא יהיו מדויקים, ולכן אם תפנה לשלושה פסיכיאטרים ושלושה פסיכולוגים תקבל שש חוות-דעת ואבחונים שונים לגמרי. המושג 'טיפול' מוטעה ומטעה. פוסט-טראומה אינה מחלה ואין 'טיפול' שמרפא את הטראומה. הטראומה היא פגיעה כמו כל פגיעה גופנית אחרת, והיא דומה לכריתת יד או רגל. פוסט-טראומה היא כריתת תחושת הביטחון של הנפגעים. ניתן לשקם את מי שנפגע בטרומה, והדרך היעילה ביותר היא באמצעות הגישות הקוגניטיביות-התנהגותיות, שאינן 'טיפול' פסיכולוגי אלא דרכים לחיזוק תחושת הביטחון ולשיקום המיומנויות הרגשיות המאפשרות למי שנפגע לשוב ולתפקד במציאות. אין תרופות פלאים, וכל נפגע זקוק לסוג אחר של תמיכה. אינני ממליץ להאמין להבטחות שווא של פסיכולוגים ופסיכיאטרים, והתמיכה החשובה ביותר היא התמיכה של בני המשפחה הקרובה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

שלומות ותודה רבה על ההתיחסות מאד מקצועית. איני מחפש אשמים או העלאה באחוזי נכות או שמא תרופות פלא.לפני שקרתה ההתקלה שהרסה את רצף חיי הקודם,הייתי חזק ובעל יכולות שהשמים הם הגבול,הארוע שאגב יצאתי ממנוכביכולל"גבר גבר" לפי כל קנה מידה,הרס בי דברים אך נשארתי חזק וכמו כן אני אופטימי בגישתי לחיים.מה שעולה במוחי זה אותו אדם שלקה בשבץ מוחי והוא צריך ליצר דרכים עוקפות ללימוד מחדש את מה שהיה מקודם וללא מאמץ מצידו,כאן אני חוזר ושואל המקרה שלי הוא ארוע שנעשה לפני שנים רבות ומאז חלה הדרדרות עד לשבר שלא אפשר המשך התנהלות סבירה,האם יש דרכים ללמד את הראש ואת הנשמה יחדיו לחפש בניה מחדש בדרכים עוקפות. הרבה בריאות לכל מי שקורא שורות אלה ותודה מראש למי שעונה

07/10/2010 | 18:39 | מאת: ליאור

דר' נכבד אני מוכר ב30% PTSD מקבל הרבה כדורים שידוע שהם גורמים להשמנה. השמנתי ב35 ק'ג וקשה לי ללכת וכואבים לי הברכים בשני הרגלים. שאלתי האם לדעתך אני יכול להגיש תקנה 9 על בעית השמנה 2 האם יש בכלל % נכותבשל משקל עודף. תודה דר'אצפה לתשובתך בברכה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ליאור, אינני מכיר את כל הסעיפים ואינני יודע אם אתה יכול לבקש החמרה בשל ההשמנה. תוכל לבדוק זאת אצל עורכי-הדין המתמחים בכך, באתר נכי צה"ל. עם זאת, אני יודע שגם את האחוזים המגיעים להלומי-קרב על-פי חוק ואת הזכויות הנלוות אליהן קשה מאוד לקבל ולממש, משום שפקידי אגף השיקום והפסיכיאטרים המועלים בתפקידם עושים הכל כדי למנוע זאת. עליך להיות מוכן למאבק קשה וארוך. קצת מוזר בעיני שהשמנת בגלל שימוש בתרופות, ושהפסיכיאטר שנתן לך את התרופות לא החליף אותן. כדאי שתפנה מיד למומחה שיחליף את התרופות, להצטרף לתוכנית לשמירת משקל ולעסוק ככל האפשר בפעילות גופנית. זה יהיה הרבה יותר יעיל מאשר לצפות לעזרת אגף השיקום. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

01/10/2010 | 01:02 | מאת: יפה חן ( בשם שלומה לוי)

שלום לד"ר גרין. אני מלווה של הלום קרב. הבחור שוהה בביתו מזה זמן רב ( שנים), מטופל בכדורים בלבד.במהלך כל היום והלילה, הוא שוכב במיטה, עם תריסים מוגפים, מזגן מכוון על 18 מעלות, כמעט ולא אוכל, לא שותה. קפה, סיגריות וכדורים בלבד.בנוסף למצבו הנפשי הקשה, סובל מבעיות לאורך עמוד השידרה, עבר מספר אירועי לב, בקיצור מורכב. כל רשרוש מקפיץ אותו ולכן משתדלים לשמור על דממה בבית. לפני מספר חודשים, לאחר שנים שלא שיתף אף אדם הגעתי אליו והצלחנו ליצור קשר חלקי.לאחרונה הוא משוחח איתי רבות על כך שהוא מרגיש שהשהות שלו בבית, הנוכחות של המשפחה מקשה על מצבו הנפשי, מרגיש שהוא מהווה מיטרד לבני הבית. בנוסף הוא מרגיש לא שייך, מרגיש נטע זר ולא מרגיש ביטחון. בנוסף כל הבית בלחץ בגללו כי כל רעש מכניס אותו לפחדים. מרגיש שהוא מהווה נטל רציני על בני הבית, דבר המכביד יותר על העומס הנפשי.ברצוני לשאול: 1. מה הזכויות שלו לגבי סיוע במגורים?( לא מתאים למצבו דיור מוגן כלל!) 2.האם ידוע לך על אפשרויות של טיפולים אלטרנטיבים שמשרד הביטחון יכול לתת, ונמנע מלהציע? 2.

שלום יפה, אינני יודע באיזה אופן את מלווה את הבחור, ואם מדובר בעזרה מקצועית או התנדבותית. את עושה מעשה חשוב, והקשר שלך אתו תורם לו הרבה יותר ממה שיוכל לקבל מאגף השיקום. אם הוא מוכר כהלום-קרב כדאי שתשוחחי עם עובדת השיקום שלו, ותקבלי ממנה מידע על המגיע לו. את יכולה גם לבקש מאגף השיקום לשלוח לך (או לו) את חוברת הזכויות וההטבות המהודרת שהדפיסו. אם אינו מוכר כהלום-קרב עליו להגיש בקשה להכרה, וזה תהליך ארוך, מיגע וגם משפיל ומבזה עד מאוד. לעתים הטראומה שבתהליך ההכרה גדולה מן הטראומה המקורית. למרות שכל הזכויות וההטבות המגיעות להלומי-הקרב ולשאר נכי צה"ל מעוגנות בחוק, בפועל מקשים עובדי אגף השיקום על הנכים לממש את זכויותיהם, וקשה מאוד לממש את הזכויות האלו. כדאי לעשות זאת רק כאשר אין כל ברירה אחרת. אני מצטער על שאין לי בשורות טובות יותר, אבל אגף השיקום אינו מבצע את תפקידו, ולמרות שיש בו עובדי שיקום מסורים מכשילים הפקידים, ובראשם ראש אגף השיקום, את אפשרויות השיקום השונות, ולעתים פוגעים בהלומי-הקרב ומחמירים את מצבם. שבת שלום, דרור

22/10/2013 | 13:09 | מאת: שרון גרף

לצערי הרב גם אנחנו נתקלנו ביחס מחפיר, כאשר ביקשנו עזרה עבור אבי.לפעמים קשה להאמין אילו אנשים יושבים באגף השיקום, חלק מהם רק באים לעבודה ולא באמת אכפת להם מהאדם שעומד מאחורי המספר. שרון- אחת שאכפת לה!

29/09/2010 | 21:22 | מאת: חיים

אם אוכל לקבל הסבר במלל פשוט אהיה אסיר תודה .חג שמח

שלום חיים, ההסבר באמת פשוט. תופעה פסיכוסומטית היא תופעה גופנית שהגורם לה הוא רגשי. כך למשל, החרדה גורמת להפרעות נשימה (למשל אסטמה), ולחץ גורם למחלות שונות וביניהן לחץ דם גבוה והתקפי-לב, כאבי-ראש ומיגרנות. המושג 'פסיכוסומטי' מבוסס על ההפרדה שבין גוף לנפש, ועל האמונה שהמושג המיסטי 'נפש' מציין משהו שקיים במציאות אחרת. אבל אם נלמד לזהות את הרגשות שלנו כמשהו גופני, שהוא התגובה הגופנית שלנו לגירויים מהמציאות, נוכל לגלות שהקשר בין מצבנו הגופני למצבנו הרגשי הוא בלתי-נפרד, ושלכל תופעה גופנית יש מקבילה רגשית (שגם היא גופנית מעצם טיבה). סוף שבוע נעים, ד"ר דרור גרין

30/09/2010 | 04:56 | מאת: חיים

25/09/2010 | 22:03 | מאת: שיר

אני מאובחנת שיש לי הפרעה פוסט טראומה שאלתי היא על פי כל התסמינים של הפרעה זאת מהי דריכות? וכיצד זה קשור לפוסט טראומה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שיר, אכן, 'דריכות' היא אחד הסימפטומים של הפרעה פוסט-טראומטית. דריכות פירושה רגישות רבה ביותר לכל מה שמתרחש סביבך, המעידה על חרדה. החרדה, או אובדן האמון ותחושת הביטחון, היא הסימפטום המרכזי של פוסט-טראומה, והדריכות היא רק אחת העדויות לכך. עם זאת, לא כל מי שמבטא דריכות יתר הוא פוסט-טראומטי, ורק צירוף של סימפטומים נוספים מעיד על קיומה של פוסט-טראומה. אני מאחל לך התמודדות יעילה גם עם הדריכות. חג שמח, ד"ר דרור גרין

23/09/2010 | 18:42 | מאת: נועה

אשמח לדעת האם תהליך מסודר של סיום טיפול הוא חלק מכללי האתיקה המקצועית, והאם הוא משותף לכל העוסקים במקצועות הנפשיים (פסיכולוגים, פסיכיאטרים, ען"ס ועוד). האם העדר סיום כזה הוא הפרה של כללי האתיקה (במידה למשל שמטפל חש פגוע על סיום של מטופל, לא מסכים לשחררו ולכן מחליט לנתק איתו מגע ולא לסגור טיפול בצורה הולמת). ושאלה נוספת מדוע תופעה זו רווחת בקרב מטפלים בתחום- הרי טובתו של המטופל עומדת במרכז ואלו לא יחסי חברות שניתן להתנער מהם בלי אחריות? אשמח בכל מקרה להפניה לקישור מתאים באם קיים כלל אתי שכזה. תודה מראש, זה שרות ציבורי שאני עושה עבור כמה נפגעים מהנושא. אם קיים תקנון כזה אשמח להפניה לקישור. ואת ההשלכות הפוסטראומטיות של כך אפילו לא הזכרנו...

חפוש בגוגל "פסיכולוג קליני סיום טיפול" מביא יותר מ 135 אלף מופעים ברשת ולדוגמה מאתר דוקטורס - http://www.doctors.co.il/ar/7890/%D7%AA%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%9A+%D7%94%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C+%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99 כיצד מסתיים טיפול פסיכולוגי? מדובר בנושא מורכב ומסובך. להלן מספר נקודות ציון בהתמודדות עם הדילמה של סיום טיפול: טיפול פסיכולוגי צריך להסתיים. סיום טיפול צריך להתרחש כתהליך ולא באופן חד. חשוב להגיע להסכמה ולהבנה על מועד הסיום ועל משך תהליך הפרידה. לעיתים מרגישים שהגיע מועד סיום, אבל ליבון מעמיק פותח אפשרויות להמשך העבודה הטיפולית. מטפל ומטופל מחליטים על האופי של תהליך הפרידה שיתאים לאישיותו ולבעיותיו של המטופל. אינדיקציה חשובה, לדוגמה, לסיום טיפול היא התמודדות במהלך הטיפול עם פרידות אחרות שעבר המטופל. בשלות היא מושג מרכזי בתהליכי גדילה וצמיחה והיא נכונה גם לבחינת מוכנותו של המטופל לסיים תהליך טיפולי. הדבר החשוב ביותר בסיום טיפול הוא "חווית הסיום" יש לשאוף לחוויה רגשית, לתחושות של סיפוק והישג ולהרגשת קרבה וחום עם האדם שאיתו עברת את המסע הטיפולי

23/09/2010 | 20:48 | מאת: נועה

באם אף אחת הנקודות לא מומשה בסיום והוא נעשה באופן חד צדדי מתנער כפגיעה נרקיסיסטית על עזיבתו של מטופל- האם יש כאן לטעמך עבירה על הקוד האתי?

שלום נועה, כללי האתיקה אינם משותפים לכל העוסקים בטיפול נפשי, ולכל ארגון מקצועי יש כללי אתיקה משלו. כללי האתיקה מיועדים להנחות את המטפלים בעבודתם ולהגן על המטופלים, אבל אין קשר בינם לבין היכולת הטיפולית של המטפלים. אינני חושב שיש הגדרה מדויקת של סיום טיפול, ואינני בטוח שכדאי למטופל להמשיך ולשלם למטפל פגוע כדי לסיים את הטיפול בהתאם לכללי האתיקה. לצערי, לכללי האתיקה אין שיניים, ומי שינסה להתלונן, למשל, בפני ועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים, יגלה שרק לעתים רחוקות הוועדה תנזוף במטפל. כדאי מאוד למטופלים לזכור שהטיפול הנפשי מבוסס על הנחות שאין להם בסיס מדעי מדויק, ולא לסמוך באופן עיוור על המטפלים. גם למטופל יש אחריות לתהליך, וכאשר הוא אינו מרוצה ממנו כדאי לו למהר ולהחליף את המטפל. כתבתי על כך בהרחבה בספר 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש'. בברכה, ד"ר דרור גרין

25/09/2010 | 19:11 | מאת: נועה

נשמע עצוב מה שקורה בשטח, חשבתי שלכל תחום עיסוק יש וועדות ביקורת מהימנות ואמנות ברורות ומוצקות לגבי נהלים שונים. אני מניחה שרוב האנשים הפונים לא מודעים לכך וחבל. לפי הדברים שאתה אומר נשמע שתחום הטיפול הנפשי הוא סוג של מאגיה... אבל לא זה המעמד שלהם ע"פ חוק, זה מוצג כתחום מקצועי הקרוב למדע. שוב תודה על התשובות המקצועיות.

21/09/2010 | 11:56 | מאת: אני

שלום, יש לי שאלה לגבי מצב היפותטי, אך בכל זאת אשמח לתשובה. במקרה של נערה צעירה שעברה אונס ומיד לאחריו מופיעים תסמינים חריפים של פוסט טראומה ואף תסמינים נוספים כגון: נדודי שינה חמורים, חוסר תאבון עד כדי אי אכילה, חוסר יכולת לתקשר, הסתגרות ובהייה. האם בחורה כזאת תופנה לקבלת טיפול תרופתי באופן מיידי (תוך שבוע מיום הארוע)? ואם כן איזה טיפול תרופתי היא תקבל? בהנחה שהטיפול התרופתי ניתן והוא משפר חלק מהתסמינים: מאפשר לה לישון ולאכול בצורה טובה יותר, אבל התסמינים הפוסט טראומטים נשארים בנוסף לחוסר התקשורת וההסתגרות כיצד היא תטופל בהמשך (הווה אומר באיזה כלים ישתמשו בטיפול פסיכולוגי איתה)? בתודה מראש.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, כמו בכל סוג אחר של טראומה, טיפול תרופתי יכול רק לסייע בהתמודדות עם חלק מן הסימפטומים, אך חשוב הרבה יותר לקבל מהר ככל האפשר תמיכה מן הסביבה הקרובה ולהיעזר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שיאפשר לנפגעת לשקם את תחושת הביטחון שלה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

20/09/2010 | 16:13 | מאת: אלן

אני בזמן אחרון חש יותר טוב . אבל תמיד מקנן בליבי חרדה שמא שוב אחוש שוב ברע . אולי אני מצליח להתמודד יותר טוב עם התסמינים של הטראומה . יש לי רגעים של נפילה אבל מתמודד . מאחורי המילה מתמודד יש לפעמים מאמצים כבירים לקבל את התחושות שלא ניתן לקבל אותם . חרדות הם עובדות שלא ניתן לבטל אותם . רק ניתן להוריד את עוצמתם . עשיתי על עצמי עבודה קה שלעולם לא נפסק . לומד לוותר לעצמי דבר המרגיע אותי . לא לכעוס עד כמה שניתן . למדתי שאין תרופת פלא למצב. הורדתי 12 ממשקלי ועושה הליכות מתי שאני חש בטוב . התחלתי לצלם ולצאת החוצה עם המצלמה שלי אני נהנה מכך . מצליח לנתק את עצמי ולהתמקד בתחביב חיובי שעוזר לי לצבוע את העולם בצבעים יותר יפים . רק על הבדידות לא הצלחתי להתגבר . בידידות אלן

אלן יקר, אני שמח לשמוע שאת חש יותר טוב ומצליח להתמודד גם עם הקשיים. אני מאחל לך שנה טובה עוד יותר, דרור

25/09/2010 | 00:03 | מאת: יוסי

אתה מוזמן לשוב אלינו לים אל החברה השייטים ששכת לא תרגיש בודד שם חג שמח

17/09/2010 | 17:53 | מאת: yossi

שלום שאלתי היא האם ישנה מחלקה בשם טראומה ומהי תפקידה? מבחינה נפשית לאדם שמגיע לחדר מיון עם שבץ מוחי,היום לאחר 5 שנים מאותו שבץ שלקיתי בו אני סובל מדיכאון וחרדות ופגיעה קוגנטיבית ומטופל במרפאה פסיכיאטרית ע"י פסיכיאטרית שמחליפה לי מידי חצי שנה כדורים וע"י פסיכוטרפית פרטני וטיפול זוגי השאלה האם הייתי צריך להיות במחלקת הטראומה באיזו שהוא שלב מהרגע שהגעתי למיון, עד שיחרורי לבי"ח שיקומי פיזי והיה נחסך ממני את עוגמת הנפש שאני סובל ממנה עכשיו

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יוסי, המושג 'מבחינה נפשית' עשוי לבלבל. טראומה היא תחושה פיסית של איבוד שליטה וביטחון, ואינה מחלה 'נפשית'. בכל בית-חולים יש מחלקה לטראומה, שהיא בעצם חדר-המיון, וטראומה מתייחסת לפגיעה גופנית קשה. לצערי, למרות שיש מי שמדבר על טראומה ופוסט-טראומה, אין עדיין גישה מקובלת ויעילה לטיפול בהשלכות הרגשיות של הטראומה, המשולבת בטיפול הגופני, וחבל. אינני חושב שאם היית נשלח למחלקה פסיכיאטרית כדי לטפל בטראומה שלך מצבך היה טוב יותר, אלא דווקא להפך. עליך לשמוח שלא נפלת לידם של הפסיכיאטרים, שלא היו חוסכים ממך את עוגמת הנפש אלא אולי אפילו מעצימים אותה. שנה טובה, ד"ר דרור גרין

16/09/2010 | 23:09 | מאת: גליה

שלום בהיותי בת שלוש וקצת עברתי תאונת דרכים קשה מאוד, יצאתי מזה יחסית קל, אבל עברתי השנה כבר פעמיים מן פלאשבקים של אז, אני לא זוכרת כלום, רק מסיפורים, בפעם הראשונה הפלאשבק היה כאילו חי לי מול העיניים, זה קרה לפני 7 חודשים. השבוע זה לא היה פלאשבק אלא מחשבות על למה זה לא היה צריך לקרות, למה זה קורה? איך יוצאים מזה? איך מונעים הישנות של זה? אשמח לדעת גליה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום גליה, מן הדברים שכתבת קשה לדעת מה היתה עוצמת הפגיעה, וממה בדיוק את חוששת עכשיו. אם מדובר רק במחשבות, אולי ההפרעה אינה כה קשה. אם זה מטריד אותך, כדאי שתפני לייעוץ נפשי. בהצלחה, ושנה טובה, ד"ר דרור גרין

17/09/2010 | 04:52 | מאת: גליה

אני לא בדיוק חוששת, אך אני רוצה להבין למה זה קורה?

15/09/2010 | 12:31 | מאת: מאיר גטר --חיל ערב מלחמת יום כיפור

תוכנית בריחה מסיני מלחמת יום כיפור --נטישה---והשארת כלי המלחמה בידי האויב בשלימותם ככוח עזר למצריים למלחמה בצהל ---מי משבש את צהל בכול המלחמות עד היום---מי חתם על ההסכמים שמדינת ישראל משלמת עליהם עד היום----ראה באתר גוגל מאיר גטר הנס משמיים טל 0528851984 לא בשבת

19/09/2010 | 11:12 | מאת: אמנון ע

נראה כי צהל שם לו להרגל לברוח מכול חלקי ארץ ישראל.....ראה ביוגרפיה של אריק שרון ציתות --אריק שרון קיבל הראה ממפקדו כמה ימים לפני המלחמה האומרת כי עם תחילת הקרבות על כול המוצבים להתפנות מיד --דהינו בריחה בכול המיהרות מהמוצבים והשארת המוצבים בשלימותם למצריים ---אריק שרון נתן דוגמה לכך וברח הביתה כמה ימים לפני המלחמה ---האים היה גיבור או------

19/09/2010 | 11:12 | מאת: אמנון ע

נראה כי צהל שם לו להרגל לברוח מכול חלקי ארץ ישראל.....ראה ביוגרפיה של אריק שרון ציתות --אריק שרון קיבל הראה ממפקדו כמה ימים לפני המלחמה האומרת כי עם תחילת הקרבות על כול המוצבים להתפנות מיד --דהינו בריחה בכול המיהרות מהמוצבים והשארת המוצבים בשלימותם למצריים ---אריק שרון נתן דוגמה לכך וברח הביתה כמה ימים לפני המלחמה ---האים היה גיבור או------

14/09/2010 | 14:02 | מאת: שירלי

שלום, אני יוצאת מזה כמה חודשים עם בחור מקסים אנחנו מסתדרים רוב הזמן יחדיו מעולה,אבל לעיתים יש התנגשויות בענינים רגשיים. הוא נפגע נורא מהר בהתחלה היה לו קושי לתת בי אמון ולתת צ'אנס לקשר. התנגשויות האלה כמעט וגרמו לפרידה כבר על ההתחלה. אני מאוד אוהבת אותו אבל מפחדת שהוא יפתח בי תלות ואם זה לא ילך אפגע בו מאוד. אני מאוד מאוד רוצה שזה יצליח אבל חוששת לעתיד שלנו יחד. כמובן שחלק אינטגרלי מן המשוואה זה שהבחור הלום קרב-אני לפעמיים מרגישה שאני צריכה להיות "האחראית בקשר" כי אם לא הוא שוכח, מאבד,מעדיף לוותר על מפגשים עם חברים ולהיות איתי, רגיש מאוד לאמירות שלא נאמרות בכוונה לפגוע..... השאלה שלי אם אפשר לקיים זוגיות טובה ומשפחה בצל הקשיים האלו ?כמובן שאין אף פעם בטחון תודה...

שלום שירלי, אכן, לא קל לחיות עם הלומי-קרב. הלם-קרב אינו מחלה, אלא פגיעה שצריך ללמוד לחיות אתה. אם את מוכנה לקבל את הפגיעה כחלק מבן-זוגך, אפשר לקיים זוגיות טובה, בתנאי ששניכם מוכנים לשתף בכך פעולה. אני עצמי הלום-קרב, ויש לי זוגיות נהדרת. זה לא היה קל, אבל למדתי את הדרכים לעשות זאת, ואני מקיים גם סדנאות להלומי-קרב ובנות-זוגם כדי לחלוק זאת עם אחרים. תוכלי לקרוא על כך באתר שלי: http://www.psychom.com/showPart.asp?part=841 http://www.psychom.com/showPart.asp?part=842 שנה טובה, ד"ר דרור גרין

23/03/2011 | 14:52 | מאת: סטודנטית

שלום רב. אני סטודנטית שנה שלישית לעבודה סוציאלית במכללת ספיר. במסגרת הלימודים אני עושה עבודה על בנות זוג של הלומי קרב. אשמח מאוד אם תרצי ותסכימי להתראיין, כמובן שהכול אנונימי. את יכולה לענות למייל שלי, למען הדיסקרטיות sqeegee3@walla.com תודה רבה

חברים יקרים, עברו עשר שנים מאז הקמנו את הפורום הזה, ואני שמח שהוא מספק לכל מי שנזקק לכך מקום למפגש עם נפגעי טראומה אחרים, מקום לתמיכה וגם מקור למידע. אני שמח גם שהפורום הזה מאפשר להלומי-קרב ממקומות שונים ליצור קשר ביניהם ולהיפגש גם מחוץ לפורום הזה. תודה לכל מי שממשיך לתמוך ולסייע לאחרים, ולחלוק אתנו את ניסיונו בהתמודדות עם הקושי היומיומי. אני מאחל לכך שנה טובה, שנה של עצמאות וחוסר-תלות בפקידים האכזריים של אגף השיקום, שנה של יצירה בכל תחום שתבחרו בו, ובעיקר שנה של חיזוק הקשר המשפחתי, הזוגיות וההורות. אני מאחל לכם הרבה שלווה ואהבה, דרור

גמר חתימה טובה לכל משתתפי הפורום

13/09/2010 | 02:10 | מאת: דניאל

חלק מהטיפול הטוב שלי קיבלתי כאן בפורום המופלא שלך דרור. ללא ספק פורום זה עזר לי במהלך חיי ולכם המון המון תודה רבה... שלכם דניאל

14/09/2010 | 17:59 | מאת: רוז

לפני 8 שנים השתתף בעלי במבצע בו חייו היו נתונים בסכנה ורבים מחבריו נהרגו. הוא חזר אדם שונה א יחד עם זאת מתפקד ברמה החיצונית. הוא עובד, ישן היטב ואוכל, עושה פעילוצת גופנית וכו. עם השנים החלו להופיע ולהחריף התיאורים הבאים: 1. התקפי זעם ותגובות לא פרופורציונליות למצבים-במיוחד כאלה שהוא מפרש כמצבים של פגיעה בו (מילה שלי/או של הילדים שנאמרה"לא במקום" תגרום לתגובות בלתי הגיוניות -הוא מגיב כל הזמן כיאלו הוא נפגע ופגוע גם שאין לו ממה- במקביל לפגיעות הזו ויחד איתה יש לו צד לוחמני עד כאב 2. ניתוקים- גר כמו אורח בתוך הבית- 3. יש להפעיל אותו ולומר לו מה לעשות- לא עושה לבד -או שהוא שואל אותי כל דבר 4. יחסים בעייתים עם הילדים -הם לא פונים אליו-כל שאלה שלהם עוברת דרכי 5. לא רואה סרטי מלחמה 6. במצבים הכי כייפים בחיים-טיולים,ישיבה מול הים-הוא לא מסוגל להרגע באמת 7. חסר אצל הבנה/רגישות למצבים רגשיים .הוא עובד על אוטומט-לא חולק רגשית -צריך לעשות לו תיווך של המצב כדי שיחלוק/יביע רגש- לא מזמן אמר לי שהוא"נכה" רגשית מה עושים עם זה ??? 1. האם תוכל להפנות אותי לחומר בספרות שמתאר ומסביר מצבים כאלה- ואת הקשר שלהם על הזוגיות ועל הילדים? 2. האם התיאורים מתאימים להתנהגות של הלומי קרב או שמדובר בבעיה אחרת? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

מיי יקרה, התיאור שלך מתאר באופן מדויק את מה שעובר על הלומי-קרב רבים, ואת השפעת הפוסט-טראומה על חיי המשפחה. כפי שאת נוכחת מניסיונך, הנכות הרגשית הזאת פוגעת ומקשה על הזוגיות ועל חיי המשפחה. לצערי הקושי הולך ומתגבר עם השנים ולעתים קרובות מסתיים במשבר חריף. אי אפשר לרפא את הטראומה, אבל אפשר ללמוד איך לחיות אותה. אין כל תחליף לתמיכה המשפחתית והזוגית. אני עצמי, כהלום-קרב, מתאים באופן מדויק לתיאור שלך, ולכן הקדשתי את כל מאמצי לפיתוח גישת 'האימון הרגשי', שאיננה 'טיפול' אלא דרך חיים פשוטה ויעילה המאפשרת לנו ליצור מדי יום מחדש את תחושת הביטחון שאיבדנו. תוכלי לקרוא על כך באתר שלי: http://www.psychom.com/showPart.asp?part=841 או לפנות אלי ישירות: drorgreen@gmail.com שנה טובה, ד"ר דרור גרין

06/09/2010 | 16:15 | מאת: אמא לבת

מחפשת אותך ד"ר נקש לבתי שנמצאת בטראומה, שמשבשת לה את כל החיים, איך אפשר ליצור עמך קשר לצורך טיפול פרטי?

10/09/2010 | 15:21 | מאת: צVק@

בהנחה שדר' נקש אינה קוראת כאן ובכל מקרה היא אינה משתתפת פעילה בשם זה בפורום את יכולה לחפש אותה בתל השומר שם למיטב זכרוני היא פועלת צביקה

01/09/2010 | 00:12 | מאת: סינדי

סובל מהלם קרב קשה ביותר ממלחמת יום כיפור. כאבים מפושטים בכל הגוף. מה אני יכול כדי להיפטר מכאבים עזים אלה ומהסיוטים התוקפים אותי לעיתים כה קרובות? כל הטיפולים עד כה לא שחררו אותי מהכאבים העזים.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום סינדי, קשה מאוד להתייחס לדברים שאתה כותב ולהציע עצות רציניות ללא כל מידע על הפגיעה שלך ועל הטיפול שקיבלת. התופעות הפוסט-טראומטיות שונות מאדם לאדם, וכאב הוא תחום שגם הרופאים אינם יודעים איך בדיוק להתמודד אתו. הדרך היעילה ביותר להתמודדות עם פוסט-טראומה היא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בשילוב עם תמיכה משפחתית, כדי לתפקד ככל האפשר בחיי היום-יום. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

02/09/2010 | 23:38 | מאת: סינדי

אני מודה לך עבור תשובתך. קבלתי טיפולים בתרופות שונות, ושיחות.האם הכאבים זה משהו שידוע ברפואה שהם קיימים בעוצמות כאלה בלתי ניסבלות, אצל אדם פגוע פוסט טראומה ממלחמה? ומה בכל זאת ניתן לעשות בנוסף למה שהצעת? והאם ניתן לפתור בעיה של טינטון באזניים הנובע מרעש מטוסי קרב ופגזים? בתודה, סינדי.

06/09/2010 | 18:02 | מאת: מאיר

הייתי מציע לך לבדוק עם הרוקח במוקד התרופות . יש תרופות נגד כאבים שאסור לערבב עם כדורים נגד דיכאון.

מבקש לדעת האם יכול להיות שכתוצאה מהמיגרנות הקשות שאני סובל זה יוצר לי את המצב של השיתוק החלקי בחצי הגוף שלי כמו כן את איבוד הראיה מבקש הסבר ממי שיכול לעזור גם לנכי צהל שיש מצב דומה תודה

שלום שמעון, כדאי שתפנה לאחד הפורומים הרפואיים באתר, וכדאי עוד יותר שתפנה לנאורולוג מומחה שיבדוק אותך ויענה על שאלתך. נושא זה חשוב מדי מכדי להסתפק בתשובות באינטרנט. הפורום שלנו מיועד רק לנושאי טראומה, ולא לנושאים רפואיים. בברכה, ד"ר דרור גרין

13/09/2010 | 06:41 | מאת: קרולינה

הנני אחות במקצועי ובתשובה לשאלתך יש לי בת שמילדות סובלת מהתקפי מיגרנה שהתופעה המקדימה להתקף מיגרנותי שיתוק פלג גוף ימין היום הבת היא בת עשרים ותשע .

23/08/2010 | 14:18 | מאת: שרונה

מינית- יש לה היבט התפתחותי ממושך שקשור לאובדן אמון גם בסביבה הקרובה. איזה טיפול לדעתך נכון עבורם? טיפולים קצרי מועד של CBT לא מצליחים הרבה פעמים לתת מענה כי הפגיעה כ"כ עמוקה. שנית אשמח אם תפנה אותי לקישור של מאמר שמנסה להסביר מדוע נפגעי תקיפה מינית בסיכון רב יותר לפגיעות דומות בעתיד. תודה רבה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שרונה, אחד הסימפטומים העיקריים של טראומה מינית, כמו בהלם-קרב, הוא איבוד האמון באחרים, בסביבה הקרובה וגם בממסד. את צודקת כשאת כותבת שטיפול קצר-מועד לא תמיד מספק. לכן כדאי לבחור בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי שאינו קצר מועד, ומתאים לצרכים שלך. אני פיתחתי לשם כך את גישת 'האימון הרגשי', המיועד בדיוק לכך. http://www.psychom.com/showpart.asp?part=622 בהצלחה, ד"ר דרור גרין

22/08/2010 | 10:25 | מאת: יערית

בעז"ה לדר גרין ולחברי הפורום שלום. פניתי לפורום בשאלה לפני מספר חודשים ואני חוזרת לאותה שאלה שלא קיבלתי עליה תשובה ברורה.השאלה היא מה הסיבה או האם זו תופעה מוכרת שמופיעה כתגובה לפוסט טראומה,כי נפגעתי לפני כ-15 שנה ועד היום אני מטופלת בכדורים ועד היום יש לי חוסר תחושה של רגש,כאילו שנפער בתוכי בור עמוק או שבר עמוק וזה כמו שניתק ממני משהו כאילו שנחתך מגופי איזשהו אבר.מאז שזה קרה התפקוד החיצוני שלי השתפר אני לא רועדת יותר כמו לולב כמו שהייתי לפני "שנפער בתוכי הבור",יש הסבר לכך,והאם זה יכול לעבור,כי הכל חסר טעם. בתודה מראש.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יערית, פגיעה טראומטית מתבטאת באובדת של תחושת הביטחון בעולם, ובעליה חדה ברמת החרדה. אצל כל אחד מן הנפגעים מתבטאת החרדה באופן שונה, ויש ל השפעות גופניות ורגשיות שונות. מה שאת מתארת אינו סימפטום רפואי אלא מטאפורה שבה את מתארת את תחושותיך כ'בור' שנפער בתוכך. אני משער שיש נפגעים אחרים שחשים כמותך, ועם זאת מובן שכל אחד חש זאת באופן שונה, כפי שכל אחד חש שמחה או עצב באופן שונה. התופעה של שיתור 'תחושת הרגש', כפי שאת מכנה זאת, מובנת ביותר, משום שהרגש הבסיסי הוא החרדה, ועל-ידי שיתוק המערכת הרגשית את מאפשרת לעצמך לתפקד בעולם ולהימנע מחרדה. גם השימוש בתרופות מסייע לך לשמור על המצב הזה. כדי לשקם את המערכת הרגשית שלך ולשוב ולהרגיש, עליך לנקוט בדרך של שיקום פעיל, באמצעות פעילות גופנית ויצירתית שתאפשר לך לשוב ולהשתלב בסביבה המקיפה אותך ולחזק את תחושת הביטחון שלך. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא דרך יעילה לכך, כשם שכל פעילות גופנית ויצירתית תועיל לכך. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

22/08/2010 | 10:46 | מאת: יערית

בעז"ה לדר גרין, תודה על תשובתך הכל כך מעודדת, ובכל זאת,האם תחושה שכמו הרגשה של אבר שנתלש מתוכי מוכרת.פשוט הרגשה של אבר שנתלש שמאז הרעידות והחרדות הקשות מאוד נחלשו ומאפשרים לי לתפקד.האם הרגש נמצא במקום של "האבר שנתלש?. תודה לך דר גרין ואני מקווה שהשאלה לא נשמעת הזויה.

20/08/2010 | 21:02 | מאת: אלון

הנ"ל מיועד רק להלומי קרב או גם לנפגעי טראומה מסוגים שונים? לפי הכותרת קשה לדעת. אם זה לא פורום לנפגעי טראומה כללית ורק להלם קרב- האם קיים פורום כזה בדוקטורס או במקום אחר? תודה.

שלום אלון, אין הבדל משמעותי בין סוגי הטראומה השונים, ולכן לא הגבלנו את הפורום רק להלומי-קרב. באופן טבעי הפך הפורום הזה למקום מפגש קבוע של הלומי-קרב שחלקם נמצאים כאן כבר יותר מעשר שנים, מאז שהקמתי אותו. אתה מוזמן להציג את עצמך, ואם תרגיש כאן נוח תוכל להישאר. שבת שלום, ד"ר דרור גרין

22/08/2010 | 00:36 | מאת: אלון

בתשובות ואתה רושם הרבה פעמים לנפגעי טראומה אחרים שזה לא במסגרת כותרת הפורום כי הפורום אמור לשרת רק נפגעי הלם קרב לכן זה לא כ"כ ברור.

20/08/2010 | 12:44 | מאת: משה

אני מוכר כ PTSD מלחמת יום כיפור. אני אוסף חומר לכתיבת ספר. מחפש חומר תעודי , מחקר , על פרופיל נפשי פסיכולוגי של הלומי קרב . אני מחפש חומר , נתונים כמו ילדות חינוך,מצב סוציאלי בבית וכדו', נתונים מהעבר לפני הטראומה . תודה

19/08/2010 | 01:59 | מאת: מלאכית אבודה

שלום לך דר', אני אמא לילד קטן והייתי ביום שני בבריכה שהילד התחשמל ומאז אני לא אני. אני בוכה הרבה וכל הזמן נזכרת בכל האירוע שהיה מכאיב ומפחיד. לצערי ראיתי יותר מידי וזה לא יוצא ממני. אני עומצת את העיניים ואני רואה שוב את כל האירוע. פשוט מיום שני אני מרגישה שאני לא ממש חיה את המציאות אלא תקועה בעבר. יש לך איזו עיצה בשבילי איך לחזור לעצמי? אני כל כך עצובה. מה גם כל הזמן חושבת שבני הקטן יכל להיות שם. הלופ הזה לא עוזב אותי. תודה לך.

שלום למלאכית, אמנם השאלה שלך אינה עוסקת בהלם-קרב, שבה עוסק הפורום שלנו, אבל את מתארת כאן תגובה לטראומה שקרתה לך, ושואלת לגבי ההתמודדות אתה. אינני יודע במה מדובר, אבל נראה שהתגובה שלך נורמלית לחלוטין. הדרך להתמודד עם זכרונות טראומטיים אינה להגביר את העסוק בהם, אלא להניח לכך ולהתמקד ככל האפשר בחזרה לפעילות השגרתית והמוכרת שלך, ולכל מה שמאפשר לך תחושה של שליטה כמו פעילות יצירתית או פעילות פיסית (הליכה, שחיה וכו'). בהצלחה, ד"ר דרור גרין

18/08/2010 | 19:40 | מאת: נעה

בעבר כבר שאלתי כאן. אני בת להלום קרב לא מוכר שלפחות עד לפני מספר שנים לא היה מוכן לטפל בעצמו. עד לפני זמן קצר סבלתי מחרדות נטישה, כל ילדותי עברה בהתקפי זעם במכות ובהשפלות. היום אני כבר לא במקום הזה אבל בנסיבות טראגיות לא פחות צריכה עזרה וגם רוצה לעזור לאמא שלי ולעוד בחור, למי ניתן לפנות???

לקריאה נוספת והעמקה

שלום נעה, אין ספק שאת זקוקה לעזרה מקצועית. השאלה שלך כללית ולכן אין לה תשובה מדויקת, אבל כל פניה לאיש מקצוע בתחום בריאות-הנפש תוכל לסייע לך. כדי להתמודד עם תופעות פוסט-טראומטיות כדאי לפנות למומחים בתחום הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, שיש להם ניסיון בטיפול בטראומה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

19/08/2010 | 09:41 | מאת: נגה

בילדותי הדבר היחיד הטוב שאמא שלי הייתה מסוגלת לעזור לי זה בלקחת אותי לטיפול פסיכולוגי. הטיפול היה חסר טעם משום שכל פעם לפני מאחרי שעת הטיפול אני הייתי מקבלת טיפול פרטי בבית על היותי משוגעת זקוקה לטיפול, ובשעת הטיפול הייתי יושבת מפוחדת כולי ומספרת שהכל טוב, הטיפול נפסק כעבור שנה מכיוון שהפסיכולוגית התייאשה. לפני מספר שנים דרך האוניברסיטה הלכתי לטיפול שמאוד מאוד עזר לי אך נפסק מסיבות כלכליות. לאחר האונברסיטה הלכתי לטיפול אצל פסיכולוג שהרגשתי שיש לי יותר כלים ואופטמיות מאשר לו, הפסיכולוג הזה גם הביע דעה אישית ואמר שהוא יודע למה אף אחד לא סובל אותי, מה שלא נכון כי יש לי המון חברים ואני חושבת שאני האדם הכי טוב שנמצא בסביבתי על אף שיש לי בעיות הסטריות במערכות יחסים. אני כבר כמה שנים מהרהרת במחשבה אולי יש איזו קבוצת תמיכה שם אוכל לעזור ולהיעזר ולשמוע איך אחרים מתגברים. אני כבר שנים חיה בשלום עם המחלה ומאוד אוהבת את אבא שלי אבל אמא שלי רק עכשיו מתעורר בה צורך או כח להיפרד. יש קבוצת תמיכה?

18/08/2010 | 14:41 | מאת: קמי

שלום, יש לי ילד בן 13 שהיה לו טוקי במשך שנה ,שהיה מאוד קשור לו ומאוד אהב אותו. לפני שלושה ימים הטוקי ישן לידן במיטה שלו ובשינה והוא כנראה התהפך במיטה ומעך את הטוקי שלו למוות. מאז הוא מאוד עצוב וסגור בתוך עצמו ,הוא לא מדבר הרבה על זה אבל רואים עליו את העצב הרב ,לא רוצה לצאת מהבית ולא לעשות כלום. אני מאוד דואג לו ומבקש לדעת איך אני יכול לעזור לו. אני מציין שוב שהטוקי הזה היה חבר הכי טוב שלו ,הוא לא היה בכלוב אלא כל היום איתו על הכתף שלו והיה אצלנו כמו בן בית ומותו גרם לנו לכל בני משפחה צער ועצב רב ובמיוחד לבני הקטן . אנא עזרתכם.

שלום קמי, אני מבין את הבעיה של בנך, ובאמת כדאי לתמוך בו בתקופת האבל, כמו בכל אובדן אחר. הפורום שלנו מיועד להלומי-קרב, ולכן לא נוכל לעסוק כאן בנושא הזה. בברכה, ד"ר דרור גרין

24/08/2010 | 11:27 | מאת: רוז

ילדים מתגברים מהר על אובדנים כאלה...

רוז יקרה, לא תמיד מה שנראה לנו כהתגברות הוא אכן כזה. כאשר ההורים יודעים לתמוך בילד, ולאפשר לו לחוות את האבדן ואת האבל, יכולים הילדים להתגבר ולהמשיך הלאה. כאשר ההורים או הסביבה רואים בתגובה של הילד סוג של הטרדה, ואינם תומכים בו, הוא ילמד להתאים את עצמו לציפיות שלהם, אך הפצע בתוכו לא יגליד, והוא עשוי להתפתח לטראומה במועד מאוחר יותר. להתראות, דרור

10/08/2010 | 15:02 | מאת: יוני

אתרים טובים של נכי צה"ל יש הרבה באינטרנט? אני מכיר אתר אחד. http://www.shohat-law.co.il הרופאים בישראל חייבים לעזור להם!

שלום יוני, אין לי התנגדות שנכי צה"ל ימליצו כאן על עורכי-דין המסייעים להם, בתנאי שיספרו על ניסיונם האישי ויפרטו את האופן שבהם הסתייעו בעורך-הדין. לפרסום שאינו אישי אין כאן מקום. בברכה, ד"ר דרור גרין

04/08/2010 | 19:23 | מאת: אליש

בעלי מוכר 30% הלם קרב כבר למעלה משבע שנים. האיש לא מתפקד בכל המובנים.קיבל חופשת מחלה אחרי ניסיון שיקומי לא מוצלח.מסומם מכדורים שלא עוזרים. האמת שרק גראס עוזר.חודש כן מקבל תט"ר חדש לא לפי מצב רוחו של הרופא המחוזי ד"ר מרזוק. כאשר הוא מעמיד לכך תנאים שבעלי לא מסוגל לבצע (לצאת מהבית, לעבוד) או לעמוד בהם לכן מפסיקים לו את התט,ר שגם כך הוא לא גבוהה. רק אני עובדת. בקושי רב שילמנו כ=7 אלפים ש"ח לעורך דין מושחט שהבטיח לעלות לא ל50% .עורך דין ארז יער (לא ללכת אליו הוא גנב).בפרוטוקול של הועדה יושביה הסתכלו על מצבו של בעלי לפני כ3 שנים בהם כחלק מהשיקום למד לתואר ראשון. לכן למרות מצבו למרות כל המסמכים החדשים המעידים על כך. הועדה בחרה להתעלם מכך ולא העלו את האחוזים. בעוד כחודשיים צפויה לא שוב ןעדה ששתקבע עם הןא עדיין אינו מסוגל לעבוד.אין תקווה אין כבר כסף וכןלנו מיואשים. אנא תעזרו לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום אליש, לצערי, אני מכיר את ההתנהלות של אגף השיקום, אותה תיארת כאן, מניסיוני האישי ומניסיונם של אחרים. לאגף השיקום אין כל הבנה בטיפול בהלומי-קרב, ומחוץ לעובדי-סעד מסורים וחסרי סמכויות נתונים הלומי-הקרב להתעללות של פקידים ורופאים וועדות רפואיות של פסיכיאטרים המועלים באתיקה הרפואית. לעתים ה'שיקום' של אגף השיקום רק מחמיר את הטראומה, ולכן אינני בטוח שכדאי לתלות בו תקוות רבות. התמיכה המשפחתית חשובה יותר מכל טיפול, וכדאי מאוד למצוא את הדרך לעודד את בעלך למצוא את העיסוק המתאים לו, במקום שבו ירגיש נוח. התלות באגף השיקום והאמונה שמישהו אחר עשוי לפתור את הבעיה רק מחזקות את הקושי. מותר לכם לנסות ולקבל מאגף השיקום את מה שמגיע לכם על פי חוק, אך במקביל כדאי מאוד לחזק את בעלך ולעודד אותו לממש את היכולות שלו בתחום המתאים לו, וללמוד לחיות עם הקשיים הטבעיים של הטראומה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין