פורום טראומה והלם-קרב

10035 הודעות
2266 תשובות מומחה

מנהל פורום טראומה והלם-קרב

אין לפנות טלפונית למנהל הפורום. כל תלונה או בקשה למחיקה תעבור דרך מערכת דוקטורס בלבד. editor@doctors.co.il
14/10/2012 | 16:37 | מאת: שירי

אני בתחושה קשה מאוד כל הזמן שאני משתגעת בימים האחרונים וחרדה עמוקה כל היום, לפני 12 שנה עברתי אונס וזמן קצר אחרי זה אחרי לקיחה חד פעמים של סמים שלאחר הלקיחה הייתי שנתיים בחרדה קשה, תחושה של ניתוק מהמציאות, פאניקה הרגשה שמאבדת את השפיות וכו. יצאתי מזה בכוחות עצמי ועם הזמן התחלתי לקחת מעט קלונקס ביום עד 0.5 ביום כי כשהשתחררתי מהפאניקה הכללית שאני מתארת אז התחילו לי התקפי חרדה. התגברתי על התקפי החרדה, המשכתי עם הקלונקס, והיו לי כמה שנים טובות ללא פאניקה וללא התקפי חרדה והכל הייה בסדר. פתאום לפני כמה ימים נכנסתי לאט לאט לאותה התחושה שהייתה לי אחרי לקיחת הסמים, ניתוק, פחד איימים, אני מפחדת שאני משוגעת או משתגעת ואני לא יודעת לתאר את התחושה הזו זה תחושה שהייתה לי אחרי לקיחת הסמים. אני משלשלת כבר כמה ימים, כאבי בטן, רעידות,סיוטים בלילה, ובעיקר פאניקה ואפילו קושי להסתכל סביבי בהרגשה שהכל אימה ופחדים שלא אצא מזה ושאני בקושי נאחזת במציאות ושאני משוגעת. אפילו מהקלונקס התחלתי לפחד. אני יודעת שתייעצו ללכת לפסיכיאטר אני שואלת אבל בכללית האם התופעה הזו זה משהו ידוע? אני מנסה להרגיע את עצמי לומ לעצמי שזו חרדה ופוסט טראומה (שהתחושה של הסמים פשוט חוזרת כי זה פוסט טראומה) אבל קשה לי להאמין לעצמי ומפחדת פחד מוות שאני משוגעת או מאבדת שפיות. ההרגשה היא כמו בחלום (חלום רע ונורא). וגם כשאני טיפה נרגעת אז אני מייד חושבת דברים שמגבירים את זה שוב כמו למשל "איך את נופלת למקום כזה שוב?" "מה זה אומר שאחרי עשר שנים מרגישה את זה שוב? אם תלכי לטיפול יאשפזו אותך" אולי הפעם אני באמת משתגעת ולא יצא מזה" המון מחשבות מפחידות ושאלות. היתי אצל פסיכיאטר מזמן בעבר אחרי השימוש בסמים והוא אמר לי שלא משתגעת ושזה חרדה קשה (רשם לי תרופה ממשפחת SSRI וקלונקס, לקחתי רק את הקלונקס) אבל קשה לי להאמין שזה לא איבוש שפיות כשזה פתאוום חוזר לי. אני מצטערת על האורך, פשוט זה כמה ימים קשים ואני מנסה להבין מה זה מה שיש לי ומנסה להגיד לעצמי שלא משתגעת ושזה בסדר מה שקורה לי למרות שזה לא מרגיש בסדר (רק כשמצליחה קצת להירגע אז טיפה הפאניקה יורדת) אבל להרגיש את כל זה.. מנותקת ובחלום מפחיד ולא מרוכזת, וכו ובכלל עצם זה שזה חזר.. אני מבקשת רק דיעה כללית, אני יודעת שטיפול זה העיצה המתבקשת ואני יעשה את זה, אבל אני מאוד מפחדת .. האם ייתכן דבר כזה שבנאדם "מחזיק" את עצמו בקושי שפוי? או שזה הפחדים שלי ופוסט טראומה להרגיש ככה?.. תודה ושוב סליחה על האורך. :(

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שירי, את צודקת. את זקוקה לעזרה מקצועית ולא לתמיכה של הלומי-קרב, וכדאי לך מאוד לפנות לטיפול מהר ככל האפשר. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

14/10/2012 | 23:40 | מאת: שירי

התחלתי (טיפה) להרגיש יותר טוב קראתי את ההודעה הזו... אני יודעת מפורשות שטראומה יכולה להיות גם במקרי אונס ו"סרט רע" מסמים.. אנשים חווים שנים את התחושות, בגלל זה פניתי לפה בגלל ה "טראומה" ולא ההלם קרב, אני מודה על עיצתך אבל כשבנאדם בפאניקה שהוא מרגיש שמשתגע ושואל אם משתגע זה מאוד מלחיץ הנוסח "וכדאי לך מאוד לפנות לטיפול מהר ככל האפשר", כאילו במילים אחרות אתה מזהה פה סיכון של איבוד שפיות.. אולי אני מפרשת את זה ככה בגלל הפחדים שאני בהם, אם כן תסלח לי זה פשוט הרושם :(

09/10/2012 | 11:17 | מאת: נעמה

שלום, אני סטודנטית החולקת דירה עם שותפות. שותפה אחת כבר גרה איתי בשנה שעברה והשנה הצטרפה אלינו מישהי חדשה. מאז הגעתה לדירה, החלו דברים ממש מוזרים לקרות- היא מעירה אותנו באמצע הלילה בטענה שלקחה יותר מדי כדורי שינה\נוגדי דיכאון, היא מתפרצת לחדרים שלנו ומניחה בהם תיק ואומרת "אם שואלים אותך על התיק הזה- את לא יודעת כלום". היא מסתובבת בלילות ובקושי ישנה, אוכלת מעט מאוד ורק דברים מסויימים.היא התקרבה יותר לשותפה שלי וסיפרה לה שלפני כחצי שנה עברה אונס ומאז היא סובלת מחרדות. היא אף אושפזה בבית חולים פסיכאטרי ע"י רופא המשפחה שלה לפני כשבועיים אך שוחררה לאחר יומיים ע"י הוריה. אני והשותפה השניה לא יודעות מה לעשות ואיך להתמודד, מצד אחד, ויכול להיות שזה יישמע כחוסר רגישות, אנחנו כולה סטודנטיות שרוצות את השקט שלנו בבית,וכרגע אנחנו פשוט נמנעות מלהגיע אליו כי האווירה מאוד לא נעימה. מצד שני, צריך להראות רגישות כלפי הבחורה....אם אוכל לקבל עצה כיצד להתנהג...! תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום נעמה, את צודקת. חשוב מאוד להיות רגישים לשותפה לדירה, שנאנסה לא מזמן. אונס הוא טראומה קשה, ושותפתך לדירה זקוקה לסביבה תומכת ורגישה. לא קל לעשות זאת, במיוחד אם אינך רוצה או אינך יכולה לתמוך בה (וזה מובן, משום שאינה חברה קרובה או בת משפחה). כדי לא לפגוע בה ולא להחמיר את מצבה, כדאי לשוחח אתה על כך, ולהיפגש גם עם הוריה, ולשוחח על כך בגלוי. התעלמות מן הקושי עשויה להחמיר את מצבה, ואני בטוח שאת והשותפה השניה אינכן רוצות לפגוע בה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

וזאת כאשר לאף פסיכולוג או פסיכיאטר אין את הסיווג המתאים?? איך אני עוזרת לבן?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לאמו של הלוחם, מן השאלה שלך קצת קשה להבין למה את מתכוונת. אין קשר בין סיווג לבין הלם-קרב, וגם בין אלופי צה"ל יש נפגעי טראומה. יש סכנה בכך שלוחמים ביחידות עילית חוששים להודות בטראומה ואינם רוצים לקבל עזרה. אינני יודע למה את מתכוונת כשאת כותבת שלפסיכיאטרים או לפסיכולוגים אין סיווג מתאים. אם תרצי, את יכולה לכתוב לי באופן אישי ולפרט מעט יותר: drorgreen@gmail.com בברכה, ד"ר דרור גרין

07/09/2012 | 09:41 | מאת: שירי

איך אפשרי הדבר לבדוק בן אדם אם הוא הלום קרב?????? בן זוגי הוא כיום נכה 100% בביטוח לאומי בגלל מלאי של מחלות בבן אדם אחד. הוא היה אדם שקט בצעירותו כפי שמספרים בני משפחתו אך כמעט שנתיים לאחר השירות הוא החל להיות עצבני לא שקט תוקף את סביבתו לא מעניין מי זה לא בוטח באחרים תמיד לא אוהבים או רוצים אותו כולם שונאים אותו ושינוי מצב רוח ממש בשניות.... בזמן האחרון מדבר על המצרים במלחמת ששת הימים גופות כרותי ראש רצות עוד כמה צעדים גופות מרוטשות מתחת לגלגלי הטנק הפציעה של חבריו הבטן המרוטשת של ברששת החבר שלוכשהוא מעלה אותו למסוק והוא לא רוצה להתפנות בגלל רסיס קטן בגבו חיילם שנהרגו ..... ולא מסוגל לשבת מבלי לכעוס או לרטון על חברים הקרובים אליו יותר מבני משפחתו או עלי בפיתאומיות ...לא אוכל לספר עוד על הדף אבל היתי רוצה לדעת אם ישנה אפשרות של איבחון להלומי קרב לאחר שניםםם תודה אשמח אם תוכלו לתת לי תשובה.....

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שירי, מה שאת מתארת מתאים לסימפטומים של פוסט-טראומה. למעשה, כל מי שחווה חוויה כזאת הוא הלום-קרב ברמה מסוימת, אך התגובה המאוחרת שונה מאדם לאדם. מי שסובל באופן קשה מסימפטומים פוסט-טראומטיים מתקשה לתפקד בחייו, לנהל קשרים ולשמור על המשפחה ועל מקום העבודה. מדוע חשוב לך האבחון? הלם-קרב אינו מחלה אלא מצב שאפשר להתמודד אתו בדרכים שונות. אגף השיקום אינו מסייע להלומי-הקרב, ולעתים קרובות התביעה להכרה רק מחמירה את המצב. שבת שלום, ד"ר דרור גרין

שירי שלום, התסמינים להפרעה מופיעים וממשיכים זמן רב לאחר תום החוויה ולעיתים קרובות מפריעים באופן חמור לתפקוד היומיומי של אדם הסובל ממנה. את הסימפטומים עלולים להצביע על PTSD ניתן לחלק לשלוש קטגוריות עיקריות. להלן: עוררות קושי להירדם או לישון חוסר סבלנות והתפרצויות זעם קשיי ריכוז חוסר רוגע, אי-שקט סריקה מוגברת של הסביבה, תחושה של “כוננות” חודרנות וחוויה חוזרת זכרונות מטרידים פלאשבקים – חוויה מחדש של האירוע במלוא עוצמת הרגשות סיוטי לילה חווית מצוקה רגשית כשנזכרים באירוע תחושות גופניות כשנזכרים באירוע – דופק לב מואץ, זיעה, רעידות, בחילה, סחרחורת הימנעות הימנעות ממקומות, אנשים, סיטואציות או מחשבות שמזכירות את האירוע אי-יכולת להיזכר בחלקים של האירוע חוסר חשק בפעילויות של היום יום ובחיים באופן כללי התרחקות מאחרים וקהות תחושה של חיים מוגבלים בלי עתיד הטיפול בהפרעת פוסט טראומה הטיפול הנפוץ והמקובל ביותר היום הינו טיפול קוגניטיבי – התנהגותי (CBT) במסגרתו פותחו שיטות רבות וטכניקות שהולכות ומתייעלות להתמודדות עם תופעות ההפרעה. באמצעות הטיפול מעבדים יחד עם האדם הסובל את החוויה הקשה אותה עבר מכל מיני היבטים. בהדגרמה וכמובן עם הרבה תמיכה וליווי מבצעים חשיפה לגירויים דומים מאותה חוויה (לדוגמא חשיפה למקום בו קרתה החוויה) כדי לבחון את המציאות מול תפיסת המציאות בעיני רוחו של הנפגע. מטפלים בדפוסי החשיבה הקשים שגורמים לחוויה לצוף ולרדוף את האדם ומבצעים מה שנקרא הבניה מחדש של החשיבה בנושא ומשחלפים מחשבות קשות במחשבות חיוביות ואופטימיות עם יותר נטיעה במציאות. אחוזי ההצלחה של הטיפול במקרים של הפרעת פוסט-טראומה הינם גבוהים מאוד. בהצלחה!

טיפולים דרך האינטרנט מכון CBT מציע טיפול קוגניטיבי התנהגותי גם למטופלים שלא מסוגלים להגיע למכון על מנת לקבל טיפול, עקב מגבלות פיזיות, מרחק משמעותי, או חרדות מנטרלות. למטופלים שמתקשים להגיע למכון, יש אופציה לקבל שירותים טיפוליים דרך ערוצים אלטרנטיביים. להלן האופציות לתקשורת אלטרנטיבית: סקייפ (Skype) צ’אט דוא”ל טלפון אם ברצונך לבדוק אפשרות של טיפול דרך אחד מערוצים אלה, נא צור קשר.

שלום לכולם, באתר posttrauma תוכלו לקרוא מאמר נרחב אודות הלם-הקרב, זיהוי הסימפטומים ודרכי הטיפול: http://www.post-trauma.org/Helem_he.html שנה טובה, ד"ר דרור גרין

16/08/2012 | 00:37 | מאת: טלי

שלום, שמי טלי ואני נוטלת זיפרקסה מזה מס' שנים. אני מתכוונת להיכנס להריון בתקופה הקרובה. ברצוני לדעת האם נטילת זיפרקסה בזמן ההריון עלולה לפגוע בעובר ולפיכך עליי להפסיק את הטיפול. מה המחקרים הוכיחו בסוגיה זו.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום טלי, בנושאים מסוג זה עליך להתייעץ עם הרופא המטפל בך ועם פסיכיאטר, ולא להסתפק בהתייעצות באינטרנט. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

הנפש שלי מתפוצצת ואף אחד לא מבין את גודל הטראומה הנפשית והפיזית שעברנו אני ואחיותי.

06/08/2012 | 13:35 | מאת: שוש

שלום לכם האם מישהו מכם התנסה בדיקור סיני כטיפול מלווה בדכאון ובתופעות של פוסט טראומה...? אשמח לשמוע דעות לכאן ולכאן....

10/07/2012 | 05:02 | מאת: מאיר

שלום אני בן 31 אני חי(יותר נכון מנסה לשרוד) למה שאני קורא חיים בצל הפוסט טראומה מזה מספר שנים מאז שזה התחיל פשוט שינה לי את כל החיים ואני סובל 3 פעמים ניסיתי לשים קץ לחיים שלי פעם כמעט הצלחתי והודות בת זוגתי אני כיום חי . הייתי חודש מאושפז אך לא מרגיש שזה עזר לי ממש הפכתי מלהיות הבן אדם הרגוע שתמיד הייתי לבן אדם לחוץ עצבני לפעמים אלים שקוע עמוק בדיכאון הרחקתי את רוב המשפחה שלי חברים אין לי יותר לא הצלחתי להחזיק מעמד בעבודות אני סובל רק דבר אחד טוב נישאר לי וזאת בת זוג שלי שהיא גם סובלת איתי ביחד אך היא ממשיכה להיות איתי. אני בקושי יושן בלילות וכשמצליח לישון אז יש לי סיוטים לא יודע מה לעשות ולמי לפנות אני זקוק לעזרה נואשות

לקריאה נוספת והעמקה

מאיר יקר, כשאתה כותב על ה"חיים בצל הפוסט-טראומה" אתה, למעשה, מתאר את עצמך כקורבן שכוח גדול, חיצוני, משתק אותו. אבל פוסט-טראומה אינה גזירה חיצונית או עונש כבד או מחלה. פוסט-טראומה היא הדרך בה אתה מגיב לפגיעה קשה, שאינה שונה מכריתת יד או רגל. זוהי כריתה של תחושת הביטחון שלך, שבלעדיה קשה לחיות ולתפקד. תחושת הביטחון נוצרת בנו בילדותנו, כשאנו מוגנים על-ידי הורינו, וזה תהליך ארוך הנמשך שנים. הלומי-קרב ונפגעי טראומה יכולים לחדש את תחושת הביטחון הזו אם ילמדו כיצד לרכוש אותה מחדש. אי-אפשר לרפא את הטראומה, אבל אפשר ללמוד איך לחיות אתה ואיך לחדש את המיומנויות הרגשיות היוצרות את תחושת הביטחון. אחד התנאים הבסיסיים לשיקום הלומי-קרב הוא תמיכה של הסביבה הקרובה. רוב הלומי-הקרב אינם זוכים לתמיכה כזו, משום שהם חוששים מלשתף את הקרובים אליהם. אתה בר-משל, משום שבת-זוגך תומכת בך, וזה אוצר גדול. אם תרצה, תוכל להצטרף, ללא תשלום, לקבוצת אימון-רגשי באתר 'פוסט-טראומה', המיועדת למי שרוצה להחזיר לעצמו את השליטה בחייו: http://www.post-trauma.org בברכה, ד"ר דרור גרין

נפגעי הלם יקרים, לא חייבים להמשיך לסבול!! ולא חשוב לפני כמה זמן התרחשה הטראומה. אני מציע לך לבוא להתנסות בטיפול בשיטת PEAT - טכנולוגיה מתקדמת שהוכיחה עצמה באלפי טיפולים ברחבי העולם. אני מלמדת את השיטה רופאים ומטפלים ואני מטפלת בה בהצלחה גדולה במבוגרים וילדים וחייהם משתנים ללא הכר. זו עובדה. ילדים נפגעי פצמ"רים בדרום עברו טיפול וחזרו לבית הספר ועוזרים לאחרים. משפחה שנפגעה מהלם בשעת הפגזה בישוב עוטף עזה חזרה לתפקד אחרי מפגש טיפול ב-PEAT . השיטה הוכיחה עצמה כיעילה ביותר לפירוק המטענים הרגשיים שהצטברו על הטראומה המקורית, להקלה על הכאב הנפשי ולפתרון בעיות רגשיות, ללא תופעות לוואי וללא פלישה לגוף, בלי שימוש בחומרים. מזמינה אותכם לבוא להתנסות ולבדוק בעצמכם ולתת לעצמכם את ההזדמנות לחיים יותר שמחים בקרב המשפחה והקהילה. בברכה , מרים גרבר

03/07/2012 | 21:11 | מאת: דני

שלום . אני עצמי סובל מפוסט וכנראה יש אפשרות למשהו שלא נוסע עד היום . מדבור ב DEEP BRAIN STIMULATION כרגע זה בהליך התחלתי ביותר אך אפשר לקדם את הענין בבקשה לכל מי שסובל מפוסט טרואומה קשה, שלא מגיבה לטיפולים סטנדרטים ולא איבד את התקווה לחיים נורמלים. רשמו לי במייל ikop1986@gmail.com

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דני, מה שאתה מציע אינו פריצת דרך בתחום הפוסט-טראומה, אלא טיפול פולשני של השתלת אלקטרודות במוח, המיועד לטיפול בהפרעות קשות, לאו דווקא בפוסט-טראומה, ואשר יכולות להיות לו גם תוצאות הרסניות. גירויים חשמליים במוח (גירוי מוחי עמוק - DBC) יכולים להועיל במקרים מסוימים, כמו גם טיפול פסיכיאטרי בחשמל, אך איש עדיין אינו יודע מה בדיוק קורה בתהליך הזה. כדאי לזכור שהלם-קרב אינו מחלה שצריך לרפא באמצעות נזעי חשמל, אלא פגיעה קשה, שניתן לשקם אותה באמצעות יצירת סביבה תומכת ובטוחה לשיקום תחושת הביטחון שנפגעה. בברכה, ד"ר דרור גרין

03/07/2012 | 23:59 | מאת: דני

פוסט טראומה אינה מחלה . אלא דיספוקנציה מוחית - שרוב סימטומי נובעים בעיקר מהיפראקטביות של המערכת הלימבית - במיוחד של האמגידלה - שגורמים לסובל לחוש חרד כל היום . עם כל הככוד לטיפול הרגשי ולסביבה הבטוחה ,ואני מאוד בעד זה. ל deep brain stimulation יש אפשרות לפעול באזור מסוים מאוד, ובמקרה של הפ טי אס די , האמיגדלה היא כנראה אותו אזור ששם צריך לפעול . היום אין שום תרופה המסוגלת לפעול ספציפית באמיגדלה . בעזרת די בי אס ניתן להנמיך את הפעילו של אזור זה ועל ידי כד להביא לנורמלזציה של אותו אזור . כלומר האדם לא יחוש יותר את הסכנה הקיומית ולק יקפוץ מכל רעש. יש הבדל גדול בין טיפול בנזעי חשמל וטיפול ממוקד כמו DBS.

שלום לכל משתתפי הפורום, אתם מוזמנים להצטרף לאתר פוסט-טראומה, המיועד להלומי-קרב ולבני-משפחותיהם. באתר נוכל לפעול יחד כדי לתמוך זה בזה ולהקטין את התלות באחרים. http://www.post-trauma.org/ האתר מבוסס על גישת האימון הרגשי שפיתחתי, שאינה 'טיפול' אלא דרך חיים יעילה ופשוטה המאפשרת להתמודד עם הטראומה ולנהל חיים נורמליים. בקרוב תיפתח באתר קבוצת אימון רגשי באינטרנט להלומי-קרב, ואתם מוזמנים להצטרף, ללא תשלום. מספר המשתתפים מוגבל. להרשמה כתבו אלי: drorgreen@gmail.com שלכם, ד"ר דרור גרין

01/03/2013 | 19:48 | מאת: כל הציפורים

אני חווה פלאשבקים גם במהלך היום,העניין הוא שהפלאשבקים הם לא רק מהאירוע עצמו אלה בעיקר(בזמן האחרון)ממצבים יומיומיים בהם הייתי ולא עמדתי בהם כמו שצריך(בעיקר זוגיים) ואפילו מקרים של שחזור חלומות במצב של עירות מלאה.. זה פשוט יושב וטוחן לי את המח כל היום בלופ וכל פעם יש 'פלאשבק' חדש שמזעזע אותי אני פשוט מת ולא יכול יותר ):

אין כאן מישהו שיכול להמליץ לי מה עושים נקודתית במקרים כאלה?.. בבקשה אני כבר לא מתפקד ):

שלום רוי, אין פתרונות קסם. אם אתה מרגיש צורך בעזרה מקצועית, כדאי לפנות למטפל התנהגותי, שיוכל לסייע לך לרכוש כלים מעשיים להתמודדות עם הקושי. אם אינך רוצה לפנות לטיפול, כל פעילות שתמקד את תשומת-לבך תוכל לעזור. כדאי במיוחד לעסוק בפעילות יצירתית או בפעילות גופנית. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

31/07/2012 | 11:06 | מאת: ד"ר מיכאל קרסנושטיין

שלום רוי הכן, פלאשבקים וזיכרונות חודרניים הם חלק בלתי נפרד מהפרעה פוסט-טראומתית. התופעה הזאת נובעת מחוסר יכולת של מנגנוני זיכרון לעבד בצורה תקינה את האירוע הטראומתי. הטיפול המומלץ והמוכח למצבים כאלו זה EMDR (במידה ואתה מעוניין במידע נוסף, אני אוכל להסביר יותר). בנוסף, חשוב לציין שלמרות שאין טיפול תרופתי ל PTSD, במקרים רבים אפשר להשיג הקלה סימפטומתית משמעותית ע"יטיפול תרופתי מתאים.

שלום ד"ר קרסנושטיין, אני מסכים אתך, שאין טיפול תרופתי לפוסט-טראומה, ושהפסיכיאטריה יכולה רק להקל על הסימפטומים לתקופה קצרה (בשל תופעות לוואי או מינון גדל). אני ספקן לגבי הקביעה ש-EMDR הוא "הטיפול המומלץ והמוכח למצבים כאלו". כדאי לציין ש-EMDR הוא טכניקה שמטפלים לומדים בהכשרה של יומיים, ושזו אחת משיטות רבות אחרות שגם הן מבטיחות 'לטפל' בסימפטומים הפוסט-טראומטיים. פגשתי מטפלים רבים שסיפרו לי בהתלהבות על הצלחת הטיפול ב-EMDR, אבל כמעט ולא פגשתי מטופלים שהטיפול הזה סייע להם באופן משמעותי. אפשר לכתוב שהטכניקה הזו יכולה לסייע, אבל לא כדאי להבטיח "טיפול מומלץ ומוכח". בברכה, ד"ר דרור גרין

25/06/2012 | 17:08 | מאת: רוי

שלום ד"ר גרין, אחרי שנים של סבל,דכאון,אובססיביות והמון הרס עצמי ורצון עז למות אובחנתי כסובל מתגובת קרב. "בדרך" שעשיתי פגעתי כמעט בכל מי שסביבי עד שנותרתי ללא חברים או בנות זוג(שעליהן בעיקר ריחמתי וביקשתי שילכו כדי שלא יצטרכו להתמודד עם זה..זה עול גדול מידי בעיניי). לאחרונה בעקבות משבר זוגי שאליו הגעתי הגעתי לסף המוות,ממש כך. ואני במצב של חוסר תפקוד כיום עד ששקלתי להתאשפז. בעצת הפסיכיאטרית שלי התחלתי לקחת סרנדה ובלילות אלפרליד כדי להרדם,השאלה שלי היא אמנם בנאלית ואולי מנותקת. האם יהיה אפשרי להקים ככה משפחה ולקיים זוגיות? האם הנושא הזה בר שיפור(בייחוד הסימפטומים)? אני בחור בן 30 שמרגיש תקוע בגיל 19 בראש ובגוף בגיל 80. אודה לעזרתך ד"ר

לקריאה נוספת והעמקה

רוי יקר, מה שאתה מתאר מוכר לי מניסיוני האישי, וגם אני עברתי תהליך דומה במשך שנים רבות. התשובה שלי חיובית. כן, אפשר להקים משפחה ולקיים זוגיות. אתה עדיין צעיר, ואם תדאג לעצמך תוכל לחיות חיים מלאים וטובים. לי זה לקח זמן רב יותר, משום שהתעלמתי מן הטראומה, ורק בגיל ארבעים וחמש הקמתי משפחה. מאז נולדו לי ארבעה ילדים ואני מאוד מאושר בחיי. לצערי, תרופות פסיכואטריות וטיפולים 'פסיכולוגיים' אינם פותרים את הקושי, ולכן הקדשתי שנים רבות כדי ליצור דרך יעילה להתמודדות עם הטראומה. כתבתי על כך בספרי 'אימון רגשי'. אם תרצה לדעת מעט יותר, כתוב אלי: drorgreen@gmail.com. להתראות, ד"ר דרור גרין

רציתי לדעת ד"ר גרין האם עקבות הפוסט טראומה יכולות להיווצר שינויים התנהגותיים כדוגמאת אובססיביות,קשיי קשב וריכוז וכדומה?

21/06/2012 | 17:02 | מאת: צVק@

אני סבא ל 3,750 גרם ברכות ליולדת וליולד מזל טוב לרכה החדשה ולכולנו נ.ב שימו לב לתאריך הלידה הסימבולי - היום יום הזכרון העברי לרון סולומון ז"ל = 30 שנה וכך כמו בכל שמחה יהודית מהולה השמחה ב... כי אם תדע מאיפה באת אולי תדע לאן אתה הולך

צביקה יקר, מזל טוב, איזה יופי. עוד תזכה לראות נינות ונינים. ברכות גם לאם. להתראות, דרור

24/06/2012 | 13:59 | מאת: יהודה

לסבא הצעיר

21/06/2012 | 13:11 | מאת: יהודה אליה

לפני כחמש שנים חליתי בסכרת בבית החולים קישרו זאת בלחצים הנפשיים היום יומיים בוועדה הרפואית שללו זאת היום אני משלם על זריקות (4 פעמים ביום)אני רוצה לציין שאין לנו תורשה של סכרת האם יש תקדימים בנושא מזה 5 שנים אני חולה סכרת הרופאים אומרים לחץ נפשי הוועדה שאין קשר בין הסכרת לפוסט טראומה .בינתיים אני קונה תרופות יקרות .אני מזריק 4 פעמים .אין לנו במשפחה חולה סכרת האם יש תקדימים אני לא רוצא אחוזים אלא הכרה ותרופות

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יהודה, לפוסט-טראומה יש תופעות לוואי רבות, המופיעות במשך השנים, משום שמצב חרדה קבוע פוגע במערכת החיסונית. מחקרים אמריקאיים דיווחו גם על תופעות של סוכרת סוג 1 אצל הלומי-קרב ממלחמת ויאטנאם: http://www.metukim.co.il/articles/strs.php עם זאת, אגף השיקום מערים קשיים רבים כל-כך על ההכרה בהלם-קרב, וקשה לי להאמין שמישהו בוועדות הרפואיות יתייחס גם לתופעות הלוואי המאוחרות של פוסט-טראומה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

כול הזמן חוזרת איתי אחורה בשיחות שלה .כלומר ההרגשה שלי שהיא כול הזמן מנסה להפיל את הבעיה על העבר שלי אם אבא שלי או אם הבן שלי ולא באמת על הבעיה שאני מציג שהיא .הצניחה הנוראית . מה עלי לעשות האם לא ללכת יותר לברבנאל וללכת לרופא בקופת חולים מכבי ? ד"ר גרין איך ניראה חולה פוסט ראומה ? למה אני מרגיש כול הזמן שחושבים שאני משקר ? תודה לך על עזרתך

שלום לצנחן, אינני מכיר את המטפלת שלך, אך נראה שהיא עובדת בגישה הפסיכואנליטית/דינמית. לצערי, גישות כאלו, המנסות למצוא את מקור הטראומה, אינן יעילות, ואף עשויות להחמיר את המצב. כדאי לך מאוד לחפש מטפל בגישה התנהגותית, שיספק לך כלים להתמודדות מעשית עם הקשיים המפריעים לך כעת. אינני יודע מדוע אתה מרגיש שחושבים שאתה משקר, אבל בטיפול נפשי הגורם החשוב ביותר הוא תחושת האמון בין המטפל לבין המטופל. כאשר אין אמון הדדי, כדאי לוותר מיד על ה'טיפול' הזה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

21/06/2012 | 17:39 | מאת: צנחן

תודה על הכול זה עוזר לי התמיכה שלך

לקריאה נוספת והעמקה

שלום צנחן, לרוע המזל, פוסט-טראומה הולכת ומחריפה עם הזמן, ובמקרים רבים מתפרצת גם אחרי עשרים או שלושים שנה. אני הוכרתי כהלום-קרב כשלושים שנה אחרי המלחמה. זו הסיבה שנפגעי הלם-קרב רשאים, בפסיקת בית-המשפט העליון, לדרוש הכרה כנכי צה"ל ללא הגבלת זמן (שאר הפצועים יכולים להגיש תביעה רק בתוך שנתיים מיום שחרורם מצה"ל). בברכה, ד"ר דרור גרין

19/06/2012 | 21:09 | מאת: צנחן

אני מנסה לטפל בבעיה אבל נוצרה לי בעיה של שם לא טוב כולם חושבים שאני מיתחזה וזה קשה מאוד מול מערכת כול כך קשה יש לי דיון בחודש הבא ובהמלצות בית החולים לוינשטיין כתוב שאין לי שום דבר נפשי ואני יכול לעבוד הציין שאני לא עובד כבר 5 שנים ולא יכול לעבוד בגלל מיגבלה פפיזית ונפשית לך תסביר לשופטת שהם עושים עלי חרם רופאים . למי היא תאמין ? יש לי חוות דעת רפואית ברורה מפרופ רפאל כראל רופא תעסוקתי שכותב בפרוש שאם אני לא יקבל טיפול פסיכיאטר אני לא יוכל להישתקם ד"ר תודה רבה לך על הכול

16/06/2012 | 08:25 | מאת: צנחנים

ד"ר שלום ניפצעתי בצניחת לילה ליפני 22 שנה . בשנים האחרונות הוחמרה פציעתי ברגל שמאל וזה עבר לי לרגל ימין וגב תחתון . הבעיה החמורה היא שכול פעם שכואב לי אני ניזכר בכול מה שקרה לי וזה משפיע לי על החיים יום יום . אני לא מפסיר להיזכר בצניחה הנוראה ההיא . אני מטופל בברבנאל בשיחות פעם בשבוע אבל זה לא עוזר לי . היתי מאושפז באישפוז יום וזה היה עושה לי טוב .אבל שיחררו אותי ביגלל בעיה אם משרד הביטחון וגם הרופא אמר לי שאני לא מתאים לאישפוז יום כי אני שקרן .פיתאום אני שקרן אחרי היתערבות של משר הביטחון מפחדים שאני יגיש תביעה על נפש אני מוכר 5% בסך הכול . מה עושים ? למי לגשת האם למבקר המדינה יש לי את כול המסמכים אפילו מכתב על כך שמשרד הביטחון לא משלם אז אני משחרר אותך מאישפוז יום. תודה לך

שלום לצנחן, קשה ועצוב לשמוע (שוב) על רופאים המועלים בתפקידם ועל ההתנהלות המבישה של אגף השיקום. אין לי ספק שאתה סובל וזקוק לעזרה, אבל לצערי אינני ממליץ לסמוך על אגף השיקום. אני עצמי פניתי פעם למבקר המדינה, אבל למרות שהוא כפה על ראש אגף השיקום להיפגש אתי, ההבטחות שנמסרו לי בכתב על-ידי ראש אגף השיקום מעולם לא התממשו. אתה יכול, כמובן, להגיש תביעה להכרה בטראומה, אבל זה תהליך ארוך, קשה ומשפיל, ולעתים הנזק שבו גדול מכל התגמולים שתקבל, אם לא תתייאש. טיפול ב'שיחות' עשוי להיות נעים, אבל המושג 'טיפול' מטעה, משום שהוא אינו מרפא את הטראומה. כדאי לך לפנות באופן פרטי לטיפול התנהגותי, שאינו 'נפשי' אלא דרך לרכוש כלים מעשיים להתמודדות טובה יותר עם הזיכרון הטראומטי ועם חיי היום-יום. אני פיתחתי דרך להתמודדות עצמית עם הטראומה, וכתבתי עליה בספר 'אימון רגשי' (http://www.psychom.com/Bookshoph_he.html). בהצלחה, ד"ר דרור גרין

16/06/2012 | 19:56 | מאת: צנחנים

06/06/2012 | 15:33 | מאת: ניסו

ניתקלתי במיקרה בפורום ורציתי לשאול את שירותי הצבאי סיימתי ב1995 שירתתי תקופה לא קצרה בלבנון בגיזרה המיזרחית וגם בשטחים.לאחר הצבא כדי לשכוח הייתה לי תקופה של שימוש בסמים ואלכוהול.באחד הפעמים הגעתי למצב של מינון יתר כתוצאה מעירבוב של הגורמים.ברוך השם הצליחו ליצב את מצבי בבית החולים.מאז אני מטופל אצל פסיכיאטר ומוגדר כסובל מהפרעת חרדה ודיכאון ומטופל בתרופות.האים אפשר להגדיר אותי כסובל מהלם קרב או PTSD.כמובן שלמשהב"ט לא היתקרבתי כי חשבתי שיהיה קשה להוכיח דבר כזה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ניסו, התנאי הראשון להגדרתך כהלום-קרב הוא השתתפות במלחמה או בקרב או באירוע טראומטי במידה קיצונית. לא כתבת על כך, ולכן קשה לענות על שאלתך. גם אם תוכל להציג בפני הוועדה הרפואית של אגף השיקום עדויות חד-משמעויות על פגיעה טראומטית, עם המלצה מרופא מומחה, גם אז מדובר בתהליך ארוך וקשה, ולעתים משפיל, של שנים אחדות, בהן ייעשו מאמצים רבים למנוע את ההכרה בך כנכה צה"ל. כתבת שאתה מטופל אצל פסיכיאטר, ואתה יכול להתייעץ אתו כדי לקבל תשובה לשאלתך. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

07/06/2012 | 12:39 | מאת: ניסו

שירתתי בתפקיד תומך לחימה בלבנון ובשטחים והייתי תחת אש.ותחת מטר אבנים שפעם אחת כימעט הסתיים בלינץ' בעזה.

05/06/2012 | 21:56 | מאת: מחפש העזרה.

בעבר לאחר מלחמת יום כיפור טופלתי ע"י משרד הבטחון בבית ניסן באסף הרופא - ובבית הבראה בנתניה על שפת הים שאת שמו לא זוכר.כנפגע הלם קרב(בידי מסמכים בנדון)לא ביקשתי נכות עד כה.שיקמתי עצמי ואני היום פנסיונר .מאז התקרית האחרונה של ירי הקסמים וגרדים נכנסתי לחרדות אבל מתפקד.חוזר שוב לא רוצה כלום ממשרד הבטחון -פשוט מבקש כתובת של רופא מאזור אשדוד או רחובות שיטפל במצבי מפחד מהדרדרות!!!הכונה לרופא פרטי.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום למחפש העזרה, ההחלטה שלך לוותר על פניה למשרד הביטחון היא החלטה חכמה, שתחסוך ממך צער ואכזבה. אינני יכול להמליץ לך על רופא, אבל כדאי שתחפש במקום מגורים פסיכולוג התנהגותי שיתן לך כלים להתמודדות עם חרדה. במקרה חרום ולזמן קצר אתה יכול לפנות לפסיכיאטר. יש כדורים שמקלים על החרדה, אך יש להם השפעות לוואי וכדאי לעשות בהם שימוש רק לזמן קצר. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

06/06/2012 | 09:20 | מאת: יהודה

היה בית גולמניץ הידוע לשמצה גם אני הייתי שם בהצלחה

למה אתה מתכוון, יהודה? אם יש לך מידע שיכול להועיל למחפש העזרה, כדאי שתסביר. להתראות, דרור

06/06/2012 | 14:32 | מאת: JO

לא מבין אותך - נכון זה השם בית גולמניץ נזכרתי-אבל שם קיבלתי את הטיפול המעולה ויצאתי בריא ב-90 אחוז-בטיפולם המלא -של ד"ר קוירי זהר וד"ר רפי קרסו-כך שאני לא יודע על מה אתה מדבר-באם אתה יכול ורוצה תשאיר ט"ל ונדבר -בתודה מחפש העזרה!!!

29/05/2012 | 20:36 | מאת: אלן

אני יודע שמי שפעיל את מועדון החממה ברחובות הוא עמותה לבריאות הציבור . לפני חודש קיבלנו הודעה שעקב אי -עמיד סיכומיים כספיים עם משרד הביטחון . העמותה נאלצת לסגור את המקום .אני מרגשים שאנחנו לא חלק מן הסיפור . במקרה נקלענו בתוך סיפור קפקאי. מחליטים בלעדינו דברים כי רק הכסף עומד במשחק הזה . הרבה דברים לא עיניים עומדים מאחורי החלטה הזאת .כואב לי ועצוב לי מאוד . בהתחלה הכל היה נםלא צוות מדריכים מסורים ומבינים .למדתי במועדון הזה לצלם ולצייר יותר טוב . יש שם מנהלת ופסיכולוג מדהים שמבינים אותנו והם עובדי העמותה לבריאות הציבור . כואב לי שהכל מתמוסס מתפרק מסיבות לא ענייניות . אני הרגשתי שמצאתי מקום שמחזק אותי וחשתי תחושה של מוגנות וביטחון והכל מתפוגג לאט-לאט .אני מנסה לחשוב מאיפה לקחת כוחות כדי להרגיש טוב יותר ולאסוף את עצמי . מקווה לימים טובים יותר .

אלן יקר, אני מבין שהמועדון יצר עבורך מסגרת בטוחה, שאפשרה לך להתמודד עם הטראומה ועם החרדה. חבל שמסגרת חשובה כל-כך נסגרה משום שמשרד הביטחון הפסיק לממן אותה. נראה ששיקולי תקציב מנחים את אגף השיקום ללא כל התייחסות לנכי צה"ל הנפגעים מכך. אני מקווה שתמצא בקרוב מסגרת אחרת שתספק לך שוב את תחושת המקום הבטוח. שלך, דרור

שלום לכולם, בימים אלו פתחתי אתר חדש להלומי-קרב, ואתם מוזמנים להצטרף: http://www.post-trauma.org/ באתר פורומים להלומי-קרב, לבנות-זוג של הלומי-קרב ולילדים של הלומי-קרב, ויתקיימו בו גם קבוצות טיפוליות סגורות לפי גישת האימון הרגשי שפיתחתי. אתם מוזמנים לסייע ולשלוח לי מידע בנושאים החשובים להלומי-קרב, וכן להציע הצעות לשיפור האתר. שלכם, ד"ר דרור גרין

21/06/2012 | 11:39 | מאת: יהודה אליה

דר דרור שלום תבורך אנו הכנסנו בזמנו את המודעות שאנו לא חולי נפש ואני שמח לקרוא את הכתוב בפורום

02/07/2012 | 17:48 | מאת: דנה

שלום ד"ר דרור, שמי דנה ואני בת של נכה צה"ל מעל 90%, פוסט טראומטי ממלחמת יום כיפור, בעל דוקטורט ברפואה שעזב את המקצוע. יש לו התקפי זעם ותופעות אחרות המאפיינות פוסט טראומה. איך כדאי לי לעזור לו? נ.ב. - כל הכבוד על פתיחת פורום לנפגעי פוסט טראומה מדור שני. ניסיתי אבל לא הצלחתי לכתוב הודעה בפורום הזה: http://www.post-trauma.org/Contact_he.html תודה על תשומת הלב ולהתראות, דנה

שלום דנה, אינני יודע מדוע לא הצלחת להיכנס לפורום לילדי הלומי-הקרב. כתבי לי, ואנסה לעזור לך לעשות זאת: drorgreen@gmail.com בברכה, ד"ר דרור גרין

כמו באדם עיוור אינני יודע באיזה מחסום חדש אתמודד . המועדון ברחובות הוא עבורי מקום שמצליחים להבין אותי וכל אדם שעבר טראומה בצבא . אינני יןדע למי הוא הפריע כדי שיגיעו למסקנה שצריך לסגור אותו . אני מרגיש מושםל . בזמן אחרון בגלל הידיעה שהחליטו לסגור את המקום החברים מגיעים מדוכאים , עצבניים וחרדים . קשה מאוד לתפקד ולהתמודד אם השדים מן העבר הממלאים אותנו. אינני יכול להבין את התייחסות הזאת ואני מתאר מתוך כאב ויאוש מן המצב .

אלן יקר, עצוב מאוד לשמוע על סגירת המועדון. גם אני מרגיש כמו עיוור, משום שאינך מספר על מה מדובר, איזה מועדון הוא זה, מי הקים אותו ומי מפעיל אותו, ולמה החליטו לסגור אותו. ספר קצת יותר, ואולי מישהו אחר כאן יודע משהו. להתראות, דרור

אני בדיכאון קשה אחרי שהחליטו לסגור את המועדון שאני הולך ברחובות ושהוא יותר מבית עבורי . פגשתי שם אנשים נפלאים שמבינים אותנו ויודעים לגרום לנו מנוחה לנפש המיוסרת שלנו . למדתי שם לצלם לצייר יותר טוב לעשות תכשיטים וקיראמיקה . אני לא מבין עד כמה המערכת יכולה להיות אכזרית ואטומה . סלחו לי שלא כתבתי הרבה זמן פה . באהבה אלן

אלן יקר, אני שמח לשוב ולקרוא את מה שאתה כותב כאן, לאחר זמן כה רב שלא ביקרת בפורום הזה. עצוב לשמוע על סגירת המועדון, ולא מפתיע לשוב ולשמוע על המערכת האכזרית והאטומה. אכן כך. אני מאחל לך ימים טובים יותר, דרור

27/05/2012 | 11:45 | מאת: אני

חלפו מספר שנים מאז חוויתי תאונה (קשה) בתפקיד ומאז חיי אינם חיים. נכותי הוכרה במגוון תחומים בעקבות פגיעה רב מערכתית. קיימת הכרה בפגיעה קוגנטיבית בגין קשיי זיכרון וריכוז- בממצאי 3 הבדיקות הקוגנטיביות שנעשו בטווח זמן ממושך הוזכר מצב נפשי בעיתי שלהערכת הבודקים משפיה לרעה על התוצאות והיכולות הקוגנטיביות. משהבט בחר להתעלם מההתייחסויות אודות מצבי הנפשי והאמת שגם אני העדפתי להאמין שמדובר במצב זמני. חלפו ימים, שבועות, חודשים ואף שנים והמצב הולך ומחמיר: התגרשתי, הסתגרתי, התנתקתי חברתית ורגשית ככל שניתן. כשאני קורא מאמרים על פוסט טראומה- אין לי ספק שאני שם.... אך אציין שהתאונה עצמה מחוקה לחלוטין מזכרוני- אין לי מושג מה, איך, איפה קרה... האם בכל זאת מדובר בפוסט טראומה???? 

27/05/2012 | 11:54 | מאת: אני

אציין תופעות נוספות עימן אני מתמודד: ניתוק רגשי, חוסר סבלנות, התפרצויות- כעס ובכי, חולשה (אפיסת כוחות- פיסית ונפשית), הרדמות מאד מוקדמת ויקיצה בחלוף כ 3 שעות בלי יכולת לחזור לישון, חששות מוגברים מכל דבר ובעיקר מהתרחשויות שליליות העלולות להתרחש. חוסר שקט, חוסר יכולת לסבול רעשים חוזרים על עצמם (כל רעש רקע חוזר על עצמו). קושי להתמודד עם אי שביעות רצון או דחיית סיפוקים. קשיי תקשורת עם הסביבה, חוסר אמון בעצמי, בעולם ובאנשים ועוד.....

שלום לך, התופעות שציינת מתאימות לסימפטומים פוסט-טראומטיים, וגם מחיקת הזיכרון הטראומטי אינה שוללת את את הפגיעה הפוסט-טראומטית. כפי שכתבת, הסימפטומים הפוסט-טראומטיים מחריפים ומחמירים במהלך הזמן, וכדאי מאוד לפנות לסיוע מקצועי. הטיפול היעיל ביותר הוא הטיפול ההתנהגותי, המאפשר לתפקד טוב יותר. משרד הביטחון ואגף-השיקום אכן מעדיפים להתעלם לחלוטין ממצבם של הלומי-הקרב, ולכן כל תביעה להכרה כרוכה בסבל רב, שלעתים רק מחמיר את הטראומה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

12/05/2012 | 12:58 | מאת: ארדן

שלום חברים, לפני כשנה וחצי התקיימה סדרת ישיבות בכנסת בעניין הלומי הקרב, במסגרת ועדה בראשות חכ ישראל חסון מקדימה. נציגי הלומי הקרב מטעם ארגון נכי צהל היו מר גבי קייט יור הלומי הקרב הארצי, ומר צביקה קומיי נציג הלומי הקרב ממחוז בש והדרום.  אני מעוניין לצפות בשידורים המוקלטים מהישיבות ששודרו בשידור חי מערוץ הכנסת.  אודה למי שהקליט את הישיבות, ויכול לשלוח לי תיעוד מוקלט.  תודה מראש, ארדן

סימן שלא הפסדת כלום :( תבדוק אולי אפשר לקנות העתק דיסק מהערוץ אך כאמור חבל על הזמן מה נזכרת פתאום בדיון שהיה לפני שנתיים?

05/04/2013 | 13:00 | מאת: צVקa

צור קשר 052-2888486 צביקה קומיי

05/05/2012 | 18:08 | מאת: יעל טל

שלום, שמי יעל, ואני סטודנטית למדעי ההתנהגות. אני כותבת כרגע עבודה בנושא הלם קרב, ומחפשת מאמרים בעברית בנושא. אשמח אם תוכלו לכוון אותי לאתר מסוים, או למאמרים בנושא. זה יעזור לי מאוד! תודה רבה, יעל.

למחקר מתגמל דרושים גברים ששירתו שירות קרבי * ובמסגרת הצבא השתתפו בקרב והם או מישהו בסביבתם נפצע הניסוי כולל שני מפגשים באונ' בר-אילן (כ- 6 שעות סך כל הניסוי) אנחנו מתגמלים את המשתתפים ב- 700 ¤ בתווי-קנייה לפרטים נוספים עמרי 03-5317943 omriwei@yahoo.com

21/06/2012 | 11:55 | מאת: יהודה אליה

את יכולה להתקשר אלי אני הלום קרב וותיק עם עבר מרתק

04/05/2012 | 22:29 | מאת: שירזי

שלום לד?ר גרין בקשר לאימון רגשי שפיתחת ומוצג כדרך חיים מקיפה המבוססת על תפיסה חדשה של טבע האדם ויעילה במיוחד להלומי קרב. אבקש לדעת פרטים כיצד הלום קרב יכול ללמוד את האימון?

שלום שירזי, ניתן לקרוא על האימון הרגשי, וגם לתרגל אותו, באמצעות הספר 'אימון רגשי': http://www.emotional-training.com/Bookshopemotionh_he.html בקרוב יופעל אתר שהקמתי להלומי-קרב, ואם אשיג את התקציבים הנדרשים אקיים בו קבוצות אימון רגשי בקליניקה הווירטואלית שפיתחתי. בברכה, ד"ר דרור גרין

05/05/2012 | 19:05 | מאת: שירזי

שלום לד?ר גרין אעשה כעצתך, אקנה את הספר ואתחיל לתרגל אימון רגשי באמצעות הספר. בברכה

אגף שיקום נכים צריך לסבסד את הספר ולשלם עבור קבוצות אימון במקום לזרוק מיליונים על תרופות וטיפולים שלא עוזרים דרור למה שלא תציע שישתתפו לפחות בחלק מהעלות? 

24/04/2012 | 23:58 | מאת: אילאיל קומיי-דרור

יקרים ויקרות, חשבתי לשתף- דברים שכתבתי היום. http://ililcomaydror.wordpress.com/2012/04/24/%D7%93%D7%95%D7%A8-%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F/#respond מוזמנים להכנס ולקרוא. המשך יום קל.

אילאיל יקרה, מאוד התרגשתי לקרוא את הדברים שכתבת בבלוג שלך. אני זוכר את התהליך הארוך שעשית בשתים-עשרה השנים האחרונות, מאז נפתח הפורום הזה, ומשתאה לקרוא על ההתמודדות ועל הבחירות שלך. גם היום אני חושב שהפגיעה במשפחות ובילדים של הלומי-הקרב גדולה לעתים מזו של הלומי-הקרב עצמם, אולי משום שאיש אינו מתייחס לפגיעה זו. תודה ששיתפת אותנו, דרור

25/04/2012 | 14:12 | מאת: א

אני זוכר אותך כילדה בטלביזיה. הכתבה עדיין שמורה אצלי במועדפים http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-454888,00.html הרבה בריאות טובה.

24/04/2012 | 19:51 | מאת: יהודה

יום קשה

יהודה יקר, אני מציע לך להתנתק קצת מן הרדיו והטלוויזיה והחדשות, לצאת לטייל או לנוח. להתראות, דרור

שלום, אנחנו סטודנטיות במכללה למנהל ומחפשות מתנדב שיש לו PTSD שיוכל להרצות אצלינו בשיעור ולספר את הסיפור שלו, על הסימפטומים, התופעה.. אשמח אם תוכלו לפנות אלינו במייל zalevas1@walla.co.il תודה רבה!

04/05/2012 | 20:35 | מאת: עו"ד גיא בית און

שמי עורך דין גיא בית און , אני לא סובל מפוסט טראומה , אבל אני מתמחה בטיפול בתביעות של נפגעים פוסט טראומטיים. אם זה מעניין אותך צרי איתי קשר.

שלום גיא, הסטודנטית השאירה את כתובת האימייל שלה, ואתה יכול לפנות אליה ישירות. שבת שלום, ד"ר דרור גרין

19/04/2012 | 08:50 | מאת: יהודה

והפורום שוקק ממש כמו לפני 12 שנה כמה טוב

יהודה יקר, טוב לשוב ולראות אותך כאן. רוחות מלחמה אין כאן, אבל בשתים-עשרה השנים האחרונות הטיפול של אגף השיקום לא השתפר (היה 'טיפול'?), ומספר הלומי-הקרב לא פחת. יום טוב, דרור

19/04/2012 | 12:19 | מאת: יהודה

יש ויש אגף שיקום כמו תמיד לא היה בנמצא וסביר להניח שלא יהיה אני לפחות למדתי שעל משענת קנה רצוץ לא כדאי להסתמך יום טוב עד כמה שניתן

למה לצעוק, צביקה? אתה מעיר את כל הפורום. שבת שלום, דרור

18/04/2012 | 19:21 | מאת: מרדכי

אני הלום קרב משנת 1973-1974 אף פעם לא פניתי לקבל עזרה ממשרד הביטחון או מכל גורם אחר, במשך כל השנים אף פעם לא יכולתי לעבוד בעבודה מסודרת נעשיתי אלכוהוליסט אני מעשן בלי הפסקה... יש לי 6 ילדים אני יודע שהם סבלו במשך שנים והם עדיין סובלים, מצבי מחמיר . האם עדיין אפשר לפנות למשרד הביטחון כדי שיכירו בי כהלום קרב או שמאוחר מדי?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מרדכי, אין הגבלת זמן להכרה בהלומי-קרב. עם זאת, זה תהליך קשה, לעתים משפיל, וכדאי לבדוק תחילה אם יש בו תועלת. אם תחליט לתבוע הכרה, עליך לאסוף את כל האישורים המעידים על הפגיעה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

19/04/2012 | 07:52 | מאת: מרדכי

אין מסמכים המעידים על מצבי מעולם לא הלכתי לרופא בקשר למצבי רק בזמן המלחמה האם יש אפשרות לבדוק במשרד הביטחון את התיק הרפואי שלי מאז? ותיעוד על כל כל מה שקרה ביחידה שלי במלחמה שהרבה מחבריי נהרגו בה? בתי הגדולה סובלת במשך שנים ממצב נפשי מעורער והפסיכיאטר שלה בלי לדעת כלו על משפחתנו נראה כמו דור שני להלומי קרב האם זה גם עוזר?

13/04/2012 | 09:04 | מאת: simon

לאיתן...הגדול איש חכם..נפש של מלאך.לא יכול לתאר איזה דרך סללתה לי...מיום שהגעתי לידיך....אתה מספר 1 בתחום.....חשבתי שקודמתה בתפקידך..אבל לצערי אני שומע...שההפסד של כול הפגועים שיכלו להיות מטופלים על ידך...מאחל הצלחה ותודה על הכול ממני .........פרג..

שלום סימון, ההודעה שלך לא כל-כך מובנת, וכדאי שתסביר למה אתה מתכוון. מיהו איתן? במי הוא מטפל? מה היה תפקידו ומה קרה לו? שבת שלום, ד"ר דרור גרין

12/04/2012 | 16:53 | מאת: בנדה

מהם דרגות הנכות להלם קרב וכיצד נקבעות ?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום בנדה, הגדרת הלם-הקרב עמומה ביותר, ולכן אין באמת משמעות למושגים כמו 'דרגות נכות' או אחוזי נכות. הפגיעה הטראומטית אינה נראית בעין ולכן גם אינה ניתנת לבדיקה גופנית אובייקטיבית. גם ההגדרות של ספר האבחונים האמריקני משתנות כל הזמן. בפועל, נקבעים אחוזי הנכות לפי החלטה שרירותית של פסיכיאטרים המועסקים על-ידי אגף השיקום, ברובם חסרי הבנה בפוסט-טארומה, ומתעלמים מחוות-דעת של מומחים. כלומר, גם אם נפגשת באופן פרטי עם פסיכיאטר מומחה וידוע בתחום הטראומה, והוא בחן אותך לעומק במשך פגישות רבות והמליץ להכיר בך כנפגע טראומה ברמה של חמישים אחוזים, הפסיכיאטרים של אגף השיקום ישוחחו אתך במשך חמש דקות, יתעלמו מכל ההמלצות ויעניקו לך עשרה אחוזים. דרגות הנכות נקבעות באופן שרירותי, ואין כל אפשרות מעשית לערער על ההחלטה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

12/04/2012 | 17:46 | מאת: PTSD

34א. הפרעות בתר חבלתיות POSTTRAUMATIC STRESS DISORDERS א. הפרעה נפשית מזערית, כושר תפקודי תקין 5% ב. הפרעה נפשית עם הגבלה קלה בכושר התפקודי 10% ג. הפרעה נפשית עם הגבלה בינונית בכושר התפקודי 20% ד. הפרעה נפשית עם סימנים אובייקטיביים ניכרים, קיום צירוף הפרעות של סף גירוי נמוך, הפרעות בריכוז, בחשיבה, באפקט, בכוח ההתמדה וברציה, המגבילות את הכושר התפקודי באופן ניכר 30% ה. הפרעה נפשית עם סימנים אובייקטיביים קשים בקיום קשרים בין-אישיים תקינים ובצירוף הפרעות של סף גירוי נמוך, הפרעה בריכוז, בחשיבה, באפקט, בכוח ההתמדה וברציה, המגבילות את הכושר התפקודי באופן קשה 50% ו. הפרעה נפשית המלווה בהפרעה קשה בקיום יחסים בין-אישיים, בבחינת המציאות ובשיפוט, בצירוף סימנים אובייקטיביים קשים של ירידה בסף הגירוי, בריכוז, בחשיבה, באפקט, בכוח ההתמדה וברציה, המגבילות את הכושר התפקודי באופן קשה ביותר 70% ז. מצב חמור ביותר עם אי יכולת מוחלטת לתפקד באופן עצמאי, צורך בסיוע מתמיד בחיי יום יום או באשפוז 100%

שלום PTSD, אמנם סעיף 34א מחולק לסעיפים וכולל מספרים ומונחים 'מקצועיים', אבל כדאי לשים לב שמדובר בתרמית. המושגים 'הפרעה נפשית מזערית' או 'הפרעה נפשית עם הגבלה קלה' או 'הפרעה נפשית עם הגבלה בינונית' וכו' הם ביטויים דמיוניים שאין כל אפשרות לבדוק אותם, להוכיח אותם או להעמיד אותם למבחן המציאות. האם ועדה רפואית שיושבים בה שני פסיכיאטרים שלא מבינים בהלם-קרב ורופא אחד פנימי יכולה בחמש או עשר דקות לדעת מהו הכושר התפקודי של מי שמתייצב בפניה ולקבוע אחוזי נכות מדויקים? כאיש מקצוע, המכיר את המושגים המופיעים בסעיף 34א ואת עבודתם של הפסיכיאטרים בוועדות, אני חייב להתריע על כך שמדובר בהטעיה מכוונת המאפשרת לאגף השיקום לקבוע באופן שרירותי את אחוזי הנכות ולהימנע מתמיכה שתאפשר להלומי-הקרב לשקם את חייהם. בברכה, ד"ר דרור גרין

09/04/2012 | 16:23 | מאת: רינתיה

למה?

שלום רינתיה, תודה ששמת לב לכך. אינני יודע מי הסתיר את ההודעה שלך, בנוגע לגישת האימון הרגשי, ומיד החזרתי אותה למקומה. אני מקווה שזה לא נעשה במכוון על-ידי מנהלי אתר 'דוקטורס', מבלי להודיע לי על כך. תודה, ד"ר דרור גרין

האם אדם אשר מוכר ע"י משרד הביטחון כהלום קרב יכול לקבל רשיון לאחזקת נשק? האם ישנן דרגות בפוסט טראומה אשר מאושרות ע"י משרדי הממשלה לקבלת רשיון? האם ישנו איסור גורף ומוחלט שהלום קרב זכאי לרשיון לאקדח? אשמח לתשובות מנומקות ואם אפשר לקישורים לנוגע בעניין

לקריאה נוספת והעמקה

שלום t, השאלה שלך אינה מיועדת ל"רופא מומחה" אלא לעורך-דין. לא ידוע לי שיש מגבלה כלשהי על נכי צה"ל לשאת נשק, ואין סיבה שמגבלה כזו תוטל על הלומי-הקרב. אם אתה רומז לכך שהלומי-הקרב נחשבים לחולי-נפש, ולכן אסור להם לשאת נשק, הרי שאגף השיקום והפסיכיאטרים שהוא מעסיק אכן מתייחסים להלומי-הקרב באופן משפיל כאל חולי-נפש, אך הם עושים זאת בניגוד לחוק, הקובע במפורש שהלם-קרב הוא פגיעה ולא מחלת-נפש. בברכה, ד"ר דרור גרין

03/04/2012 | 19:16 | מאת: t

עורך דין בקיא בחוקים, אולם רציתי לקבל חוות דעת רפואית. תודה על תשובתך המעניינת. אשמח לתשובות נוספות, מנומקות.

http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=561428

11/04/2012 | 01:00 | מאת: צVקa

לא חושב שצריכה להיות בעיה אני מוכר כנכה צה"ל עם 50% על רקע של PTSD בלבד עד לפני כ 5 שנים שרתתי במילואים בדרגה של רס"ן ובשום שלב לא אסרו עלי לאחוז בנשק או לקחתו הביתה מכאן אני למד שלא ניתן לאסור עלי להצטייד בנשק ככל אזרח אחר באותם תנאים צביקה קומיי

חשבתי שהלומי קרב בדרגות נכות פחות חמורות משוחררים מצה"ל בפרופיל 21. הפרוצדורה לרשיון נשק כוללת הצהרת בריאות מקיפה. במידה ומוצהרת בעיה נפשית, נדרשת בדיקת רופא בודק לעניין כלי ירייה מתחום בריאות הנפש. כשהנטיה היא לא לאשר רשיון נשק להלומי קרב, אפילו לבעלי 10% נכות. תודה על תשובתך

24/03/2012 | 20:47 | מאת: קרן

שלום האם לאחר צניחה והלם פוסט טראומתי יכול לגרום לבעיות נפשיות לאחר תקופה (דיכאונות וכדומה ) ובנוסף להפרעות של קשב וריכוז ושיכחה ?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום קרן, כדאי להיזהר ולא לבלבל בין הלם-קרב לבין הפרעות נפשיות כגון הפרעת זהות דיסוציאטיבית. הלם-קרב אינו מחלה אלא פגיעה קשה בתחושת הביטחון, לה אנו נזקקים כדי לתפקד במציאות. הלם-הקרב דומה לקטיעת יד או רגל. לא ניתן 'לרפא' אותו, אבל ניתן ללמוד לשקם לאט לאט את תחושת הביטחון. לא כתבת מה הקשר בין הצניחה לפגיעה הפוסט-טראומטית, ולפוסט-טראומה יש מאפיינים רבים, המופיעים בצורות שונות אצל כל אחד מן הנפגעים. הפרעות קשב, ריכוז ושיכחה הם אכן חלק מן הסימפטומים. כדאי לפנות למומחה בתחום זה, אך להיזהר מאבחונים פסיכולוגיים או מן ההנחה שהלם-קרב הוא הפרעה נפשית. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

20/03/2012 | 21:04 | מאת: דנה

שלום רב, הפניה הזאת ממש קשה לי. אבל הגעתי לשלב בו אני חייבת יעוץ. בשביל אבא שלי. אני בת 26. כשהייתי ילדה קטנה ההורים שלי התגרשו. אמא שלי שהייתה מאוד מגוננת לעולם לא התווכחה איתו לידי וליד אחי ולמעשה עד לפני כ3 שנים לא ידעתי בכלל מה הסיבה לגירושים. אמא סיפרה לי שאבא שלי היה במלחמת סולטן יעקב, בה כל הפלוגה שלו נהרגה, מאותה מלחמה הוא חזר אדם אחר והתחיל לבגוד בה ולהעדר מהבית. מכיוון שהייתי מאוד צעירה אז, אבא לא היה חלק מהחיים שלי. מלבד פעם בכמה חודשים (אולי) שהייתי רואה אותו, אבל זה יותר היה כדי לצאת מידי חובה מבחינתו. תמיד אהבתו אותו ולעולם לא כעסתי על הכאב שהוא גרם לאמא. עם השנים היא גם סלחה לו ואפילו היה להם קשר טוב. במהלך השנים הכרתו אותו כאדם מבודד מאוד, שאוהב שקט. אכפתי מאוד לסביבה ודואג עוזר אבל אף פעם הוא לא היה אדם חם. לא בעיניי. לפני שנתיים ההורים (שהפכו לחברים מאוד טובים, ללא קשר רומנטי) החליטו לעבור לגור יחד. כל אחד מוכר את ביתו הקטן ועוברים לגור יחד בבית גדול במושב. כל אחד בחדר משלו. עברנו לגור בבית הגדול הזה לפני שנה בדיוק. עד לא מזמן, היו רגעים בהם אבא היה מתרחק טיפה. אבל לא משהו יוצא דופן, ולא יחסנו לזה חשיבות רבה, כי היינו פשוט בטוחים שהוא זקוק לשקט שלו. וזה תמיד היה עובר. לפני 3 שבועות הוא נפגע מדוד שלי (אח של אמא). לא משנה הסיבה. זו הייתה פגיעה באמון מבחינה כספית, אבל זה דבר שולי. הוא לקח את זה מאוד קשה ולמרות שאנחנו משפחה מאוד מלוכדת (המורחבת) הוא התרחק מכולם. ולא רצה להגיע למפגשים משפחתיים יותר. הבנו אותו ולא לחצנו. זכותו. כעבור כמה ימים העניין החריף. עכשיו הוא גם כועס על אמא. בעצם, הוא כועס על כל העולם. כולם בעיניו נגדו ורוצים את רעתו. כולם רוצים לנצל אותו והוא לא מאמין יותר באף אחד. לכן הוא גם לא מדבר עם אף אחד.. אפילו לא איתי... זה מאוד מעציב אותי. אני לא יודעת איך לגשת לדבר כזה. יש לו המון תופעות שהן שם כבר המון שנים. הוא פשוט לא אדם שרוצה לטפל בעצמו. הוא לא מתקלח (אנחנו כאן כבר שנה והוא לא התקלח אפילו פעם אחת) למרות שהוא אדם עובד, על בסיס יומיומי ומתפקד. הוא לא עושה כלום בשביל עצמו. הוא לא קם ויוצא מהחדר לשירותים בלילה. ומצטערת על הביטוי, אבל הוא עושה את השתן שלו בתוך בקבוקי פלסטיק שהוא לא זורק והם פשוט נשארים בחדר. הוא מעולם לא טופל בפוסטראומה. הוא כבר בין 55. מדובר על אדם שכשכואב לו פיזית הוא גם לא הולך לרופא "כי הוא בסדר". פעם הייתי צריכה לגרור אותו לרופא שיניים לסתימה.. וזה לקח שבועות של שכנועים. אני באמת לא יודעת מה לעשות. ואם יכירו בו כאדם פגוע מהצבא. לאן אני פונה.. הבנתי שאחת מהתופעות זה לא לרצות לעזור לעצמך. איך אדם כזה יכול לקבל טיפול? אם הוא לא רוצה לעזור לעצמו? ובטח לא מדבר איתנו כדי להקשיב.. אני דואגת. תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דנה, הדאגה שלך מובנת, לא רק משום שאת רוצה לסייע לאביך, אלא משום שלא קל לחיות בסביבתו של אדם הסובל כל-כך ומשפיע גם על חיי הסובבים אותו. לא ניתן להתערב בחייו של מי שאינו רוצה בטיפול, או כדבריך, "לא רוצה לעזור לעצמו". הוא אדם מבוגר, וזכותו לבחור שלא לקבל עזרה. עם זאת, מותר לומר לו שמצבו משפיע על המשפחה ומקשה על כולם, ושאתם מבקשים לפנות יחד איתו ליעוץ משפחתי. לצערי, מצבם של הלומי-הקרב משפיע גם על שאר בני-המשפחה, וגם אם הוא עצמו מסרב לפנות לעזרה כדאי מאוד שאתם תפנו לייעוץ מקצועי ותבקשו ללמוד איך להתמודד עם המצב, ועם הסימפטומים המשפיעים גם על חייכם. כדאי לפנות לאיש מקצוע בתחום הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, שהוא היעיל ביותר בתחום זה. גם אם הוא ירצה בעזרה, אני אינני ממליץ על תביעה להכרה כנכה צה"ל על-ידי אגף-השיקום של משרד-הביטחון. הסיבה לכך עצובה למדי. למרות שהחוק קובע זכויות וטיפול בנפגעי-טראומה, הטיפול המשפיל והמתמשך של פקידי אגף השיקום עשוי להחריף את הטראומה, והתועלת שלו קטנה למדי. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

11/04/2012 | 01:08 | מאת: צVקa

שלום לדנה שמי צביקה קומיי, גם אני לחמתי בקרב שתארת בסולטאן יעקב את מוזמנת ליצור קשר בשעות היום לטלפון 052-2888486 דרכך לאביך שהוא מוזמן ליצור קשר - סבחר להניח לפי הגיל שאנחנו בני אותו מחזור ומכירים עוד מהסדיר לחמתי בגדוד 363 בפלוגה מ בסדיר פיקדתי בחטיבה 14 על יחידת ההסדר שנפגעה בקרב ממנו נפגעו המון חובשי כיפות כך שייתכן ונמצא לשון משותפת צביקה נ.ב בין היתר אני מוכר כנכה צה"ל על רקע של הלם קרב מאותו קרב שבלילה למרגלות משולש טובלנו

05/03/2012 | 11:12 | מאת: הלומה

בן זוגי סובל מהלם קרב כבר שנים רבות. אנחנו זוג צעיר יחסית, ואני הולכת ומבינה את כובד העניין. יכולת ההכלה שלי היא עצומה ויש אהבה גדולה, אבל אני נתקלת בחומות בצורות. הקושי הכי גדול הוא בזה שאין לי מקום, גם לא כשאני מציעה תמיכה, תחושת הבדידות שלי הולכת וגדלה והאמת, שבקצב הזה, אני לא יודעת אם נוכל להמשיך בזוגיות הזאת. אני מניחה שגם אשמח למעט תמיכה ממי שמכיר את המצב, ויש לי גם שאלה לגבי טיפול ב EMDR. בן הזוג שלי לא מאמין בטיפולים והוא טוען שהוא מכיר את עצמו ומטפל בעצמו. שמעתי על הטיפול הזה כיעיל במיוחד בטיפול בסימפטומים של הלם קרב. מה ידוע לכם? אשמח לשמוע מנסיונכם בטיפול הזה. תודה ענקית לכל מי שקורא.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום להלומה, לא קשה לי להבין את הקושי שלך, המשותף לבנות-זוג רבות של הלומי-קרב. זוגיות מותנית בקשר הדדי, ובתמיכה הדדית, ואת צודקת כשאת מרגישה שהבדידות שלך לא מאפשרת לך להמשיך בקשר. גם אם בן-זוגך מתקשה לקבל את תמיכתך ולשתף אותך במצבו, אם הוא רוצה להמשיך בזוגיות עליו להתאמץ ולעשות זאת, ועליך לדרוש זאת ממנו. לא קל לקיים זוגיות טובה עם הלום-קרב, ואולי כדאי שתלמדו לשפר את הזוגיות באמצעות עזרה מקצועית. אין טיפולי קסמים להלם-קרב, וטראומה אינה מחלה שצריך לרפא. ה-EMDR אינה תרופת פלא אלא טכניקה שכל מטפל יכול ללמוד בקורס של יומיים, ולשלב בעבודתו. עדיין לא פגשתי הלום-קרב שהטכניקה הזו שינתה את חייו, למרות שלעתים זה עשוי לקדם את הטיפול. אפשר לחיות עם הטראומה וללמוד להתגבר עליה, אבל לשם כך צריך לקחת אחריות על המצב ולא לצפות לשינוי שיגיע מבחוץ. כדי להתמודד עם הלם-הקרב הפרטי שלי פיתחתי את גישת 'האימון הרגשי', שהיא תרגול יומיומי המאפשר תחושה בטוחה וחיים בריאים, ואם תכתבי אלי ישירות אוכל להפנות אותך למידע נוסף: drorgreen@gmail.com בהצלחה, ד"ר דרור גרין

06/03/2012 | 07:30 | מאת: בת זוג של

הי את מוזמנת לפנות אליי בפרטי אשמח גם קצת לתמיכה anatjacob@gmail.com

04/03/2012 | 17:48 | מאת: בת זוג של

שלום. בן זוגי הוא הלום קרב בעקבות "פינוי" אסון המסוקים בהיותו בסדיר. לאחר 7 שנים הוא התפרץ אצלו הפוסט טראומה והוא עבר טיפול ומאז חי חיים כמעט נורמטיבים. הבעיה היא הלילות והסיוטים שיש לו. לצערי הוא לא יכול ללכת לישון בלי לעשן גו'ינט (כן, ככה נחשפתי לעולם הזה). כשאנחנו נוסעים לחו"ל זה סיוט עבורו במקום חופש, במקרים בהם נגמר החומר הלילה הופך לסיוט. לפני כמה שנים ניסיתי לברר האם אפשר להגיש בקשה לנכות, הבנתי שזה תהליך ארוך ומייגע ואף משפיל. רציתי לדעת למי אפשר לפנות לקבלת עזרה וייעוץ בתהליך וכמו כן, האם יש מסגרות התומכות במשפחות. אני לא יודעת מה לעשות במקרים בהם הוא סובל מסיוטים ולא רוצה לצאת מהמיטה, יש לנו עכשו תינוק קטן כך שגם החומר נהיה עול כלכלי. אשמח לכל מידע. תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום הלומה, מדבריך קצת קשה להבין מה מצבו של בן-זוגך. את כותבת שהוא עבר טיפול ומאז חי חיים נורמטיביים. אבל סיוטים בלילות ועישון ג'וינט אינם סימנים של חיים נורמטיביים. מריחואה רפואית עשויה להועיל במקרים מסוימים להפחתת החרדה, אבל שימוש קבוע בסמים, גם סמים 'קלים' כמו ג'וינט, הוא ממכר ופוגע בחיים הסדירים, כפי שאת מתארת. אכן, תביעה להכרה כנכה צה"ל היא תהליך ארוך, וגם מתסכל ואפילו משפיל, ובסופו אין הבטחה לסיוע של ממש. כדאי מאוד לפנות למטפל קוגניטיבי-התנהגותי שיש לו ניסיון בטיפול בטראומה ובהתמכרויות. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

06/03/2012 | 07:29 | מאת: בת זוג של

בן הזוג שלי עבר טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בזמן ההתפרצות (אני בזמנו לא הכרתי אותו) ממה שהבנתי ממנו הוא היה במצב מאד לא טוב,לאחר הטיפול הוא השתקם, מבחינתי נורמטיבי זה שהוא עובד, מבלה, מנהל זוגיות ומשפחה, ממה שהבנתי יש הלומי קרב שלא עובדים, אלימים, דכאוניים וכו'. אני יודעת שגוינט זה סוג של התמכרות אבל זו הדרך היחידה שלו לישון בלילה בשלוה. בהתחלה לא הבנתי וקיבלתי את זה אבל אחרי שחויתי את זה כשהיינו בחו"ל והוא הסתגר במיטה וגירש אותי מהחדר והסתובבתי ברחובות בהריון ולבד, הבנתי את המשמעות של הסיוטים עבורו ונאלצתי לקבל את עניין העישון. ממה שאני מבינה ממך להעביר אותו את התהליך הזה יהיה עבורו סיוט, כמובן שדיברנו על זה בעבר והוא התנגד, במיוחד כשאתה אומר שלא בטוח שהוא יוכר. לך תוכיח שאתה נורמלי בבוקר ושיש לך סיוטים בלילה. ידוע לך האם יש קבוצות תמיכה לבני משפחה? חיפשתי באינטרנט לא כל כך מצאתי. תודה על התשובה

02/03/2012 | 07:16 | מאת: עמי

האם ייתכן שכאב לא מוסבר שמופיע כל פעם באזור אחר בגוף הוא סימפטום של פוסט טראומה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עמי, למצבים רגשיים יש השפעה על המערכת החיסונית, אך המקרה שאתה מתאר דורש בדיקה גופנית מקיפה, משום שייתכנו סיבות רבות לכאבים וכדאי למצוא את מקורן. שבת שלום, ד"ר דרור גרין

02/03/2012 | 10:17 | מאת: עמי

תודה על המענה המהיר, הייתי כמה פעמים אצל הרופא ועשיתי בדיקות רבות בינהן צילומים ואולטראסאונד שלא גילו את מקור הכאבים, האם במקרה כזה שלא מצליחים למצוא את הסיבה לכאב ייתכן וזה חלק מהסינדרום הפוסט טראומתי?

26/02/2012 | 11:24 | מאת: יעלה

אשמח לקבל מידע על מיקום היחידה. הבנתי שהמדובר בתה"ש, אבל איפה בדיוק? (במתחם ביה"ח או באיזור הבקו"ם? ואם במתחם ביה"ח, באיזה אגף/בניין?). תה"ש זו ממש "עיר" ומכאן השאלה (כי לא עונים שם בטלפון).

שלום יעלה, לא ניתן להגיע ליחידה לתגובות קרב ללא תיאום מוקדם בטלפון, משום שזו יחידה צבאי שאין אליה כניסה לאזרחים ללא הזמנה. כדאי לנסות שוב ושוב בטלפון, או לחפש מספרי טלפונים אחרים. מדובר ביחידה קטנה, שיכולה לסייע רק להלומי-קרב מעטים, וכדי לזכות בשירותיה צריך להתעקש. גם באגף השיקום יש רק מספר טלפון אחד ואין כל אפשרות לפנות ישירות ללשכות השונות. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

26/02/2012 | 18:45 | מאת: יעלה

תודה על המידע. אחי זקוק לעזרה באופן נואש. כנראה שאין ברירה אלא להתעקש...

21/06/2012 | 11:48 | מאת: יהודה אליה

בכדי להגיע ליח לתגובות קרב עליך לשבת לאגף השיקום לעובדת השיקום על הוורידים יום יום

28/02/2012 | 00:33 | מאת: צVק@

המרכז לבריאות הנפש ברה"ן המרכז לבריאות הנפש, יש כתובת לסיוע נפשי ברה"ן המרכז לבריאות הנפש היינו מכון הפתוח לכל חייל המעוניין לקבל תמיכה נפשית. לכל חייל הפונה תינתן אוזן קשבת ותמיכה ללא תנאים או שיפוט. לתיאום פגישת אבחון יש לשלוח פקס למספר - 03-7377657 בצירוף בפקס יש לרשום את הפרטים הבאים: 1. שם ושם משפחה. 2. מספר אישי/ מספר תעודת זהות. 3. טלפון. 4. פרטים אודות הביעה. כל חייל שיאובחן ע"י היחידה וימצא זכאי יקבל טיפול מלא. טלפונים: 03-7377007 03-7377001 03-7376327 פקס: 03-7377657

תודה, צביקה, כדאי להזכיר שמדובר רק בחיילי מילואים. להתראות, דרור

11/02/2012 | 01:04 | מאת: רחל

בילדותי עברתי התעללות (נפשית,בעיקר) על ידי הוריי. כיום כבר איני מתגוררת איתם,וממעיטה בקשר. אולם,במהלך השנים עברתי סדרה ארוכה של מערכות יחסים (זוגיות ואחרות) שהיו מבוססות על זלול וניצול (שוב,נפשי,בעיקר). אני בחורה צעירה (22) מצליחה,חרוצה,נאה ונחמדה.הודות לכך אני לעיתים קרובות זוכה להערכה והתפעלות מסביבתי. אולם,כנראה שיש גם אנשים המומחים בלזהות את רגשי הנחיתות החבויים בפנים,ואלה תמיד בסוף מגיעים אליי וסוחטים ממני כל טיפה של שמחה ודימוי חיובי שאני מנסה לבנות. רק לאחרונה הבנתי שהדבר חוזר על עצמו כנראה בגלל השפעות העבר .איני יודעת כיצד לצאת ממעגל האימה (מלבד טיפול פסיכולוגי).הייתי מעוניינת לרכוש כלים להתמודדות.האם תוכלו בבקשה להפנות אותי לחומר כתוב כלשהו או לתת לי מס עצות?איני מעוניינת לחוות שוב יחסי התעללות וניצול. סופ'ש טוב שיהיה. רחל.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רחל, הפורום שלנו מיועד להלומי-קרב, וכדאי לך להתייעץ בפורומים העוסקים בטיפול נפשי. קריאה תוכל להועיל לך, אבל לעתים יעוץ מקצועי יוכל לחסוך זמן רב. גישה מעשית תוכלי למצוא בספר האחרון שלי, 'אימון רגשי': http://www.psychom.com/Bookshoph_he.html בהצלחה, ד"ר דרור גרין

08/02/2012 | 17:29 | מאת: מישהי 20

אבי לוקה בתסמונת פוסט טראומה כתוצאה ממלחמה ולוקח ריספרדל, קלונקס ועוד כמה תרופות. שאלתי היא האם המצב של האב משפיע עלי ועל האחים? יש התקפי זעם וצעקות ממנו. אני לא כעסנית אך כשמרגיזים אותי ממש אני כועסת ושמתי לב שכשאני עצבנית לוקח לי זמן לשחרר ואני אובססיבית לגבי משהו שמציק לי או לגבי קשר שהיה לי בעבר ולא הסתדר ואני חושבת עליו רבות. עליי לדעת האם המצב של אבי משפיע עלי. כי לדוגמא אחי גם רגיש כמו אבי לרעש ולא יכול לסבול רעש אפילו לא דיבורים של אנשים אחרים סביבו. כמו כן האם למשל גורם חיצוני יידע על מצבו של אבי למשל בן זוג עתידי, יש סיכוי שזה ימנע ממנו להיות איתי?

לקריאה נוספת והעמקה
08/02/2012 | 17:41 | מאת: מישהי 20

כמו כן, אני שמה לב שאני נוטה לבחור בני זוג דומים לאבי.כלומר משפילים, צועקים, קרים. אני רוצה להימנע מכך אך איני מצליחה. כבר היו לי שני חברים שדומים מאוד לאבי ואפילו אמי אמרה לי את זה. אני יודעת שיש קשר לכל זה אבל מה עלי לעשות?

שלום מישהי, באופן טבעי רבים בוחרים בני-זוג הדומים בתכונותיהם להוריהם, ואינני מתפלא על הבחירות שלך. כדאי לך מאוד להתייעץ עם איש מקצוע המנוסה בתחום הטראומה, ועדיף לפנות למטפל קוגניטיבי התנהגותי. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

שלום מישהי, הטראומה לא עוברת באופן תורשתי, אבל יש השפעה רבה על בני המשפחה, ומה שאת מתארת אפייני למשפחות רבות. זו הסיבה שטיפול ותמיכה בהלומי-קרב צריך להיות מערכתי, וכל בני המשפחה זקוקים לתמיכה. לצערי, אגף השיקום מתעלם מכך. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

03/02/2012 | 05:08 | מאת: יעל

אני בת 23 ועברתי טראומה שאוד קשה מגיל ארבע 4 גיל 12 - בן משפחה התעלל בי מינית בכל דרך אפשרית ממגע עד אונס בכל סוגיו... בגיל 13 ממורה בבית הספר אנס אותי במהלך השנה ושני מתבגרים שהיו בתיכון אז אנסו אותי כשהייתי בת 14... העיקר שעקב הטראומות שעברתי בחיים חוץ מהפוסט-טראומה אני סובלת מדיכאון מג'ורי עמיד לתרופות עם נסיונות אובדניים רבים פסיכו=אפיקטיב הפרעת אישיות גבולית הפרעת אכילה-אנורקסיה חרדה עם התקפי חרדה פגיעה עצמית מאוד קשה שהתחילה בגיל 8 ומאז ללא הפסקה חוץ משבוע שהייתי בבית חולים וקשרו אותי למיטה ונתנו לי זריקות הרגעה וכדורים שסיממו אותי והקשירה - או איך שהם קוראים לזה בשם פלצני "הגבלה" מנעה ממני לזוז למשך שעות כל יום בין 8 עד 13 שעות ביום!! התאשפזתי כבר פעמיים בבית חולים במחלקה סגורה פעם למשך קצת יותר משנה ופעם שנייה לקצת יותר משנתיים... זאת הייתה חוויה מאוד טראומטית בשבילי... אני במצב ממש לא טוב כרגע ואני לא מוכנה בשום פנים ואופן לחזור לשם... אז אני מסתירה הכל וזה נורא קשה... בשנים האחרונות התחילו הפלאשביקים והתקפי החרדה וקשה לי נורא להחזיק מעמד עם כל הסבל הזה... כל יום אני מחזיקה את עצמי בכוח לא להתאבד... נכון שאני נמצאת בטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי ומעקב פסיכיאטרי אבל כלום לא עוזר אני מרגישה שאני מקרה אבוד... ולאחרונה התחילו פלאשביקים לא רק מטראומות הילדות אלא גם מהאישפוז... יש לי פלאשביקים מהקשירות שעברתי שם כמעט כל יום... מההרגשה הזאת שהייתי כמו זומבית וקהת חושים ומבולבלת מזה שעליתי 30 קילן בגלל התרופות... הייתי אמורה לעלות בגלל שהייתי בתת משקל לפי דעתם - אגב זה לא נכון - אני רואה את הזונדה מוכנסת בכוח לתוך האף שלי ואני קשורה למיטה עד שכל הנוזל הדוחה הזה נכנס לקיבה שלי ומשמין אותי = שלושים קילו עליתי הייתי אמורה לעלות 25 קילו הצרחות שלי ושל המאושפזים האחרים באים אלי הריחות קול האזעקות ששמעתי כל יום לרוב כדי שיקשרו אותי האלימות של הצוות כלפי בקשירות עד כדי שהיו לי סימנים כחולים על הגוף ונקעו לי יד ורגל חבלות בכל מקום... אני כבר כמעט חצי שנה אחרי שיצאתי מהאישפוז וההרגשה הזאת של חוסר אונים ושאני כלואה בחדר קטן של השגחה מיוחדת 24 שעות שלא נדבר על פרטיות או שמירה על צינעת גוף - נכנסו איתי אפילו לשירותים ולמקלחת... ההרגשה הזאת של ההשפלה ורמיסת הכבוד שלי הכל גורם לי להרגיש שאני אפס וכישלון בכל דבר... לפני הרישפוז האחרון למדתי רפואה ועכשיו אני מרגישה שאני לא מסוגלת ללמוד כלום... האישפוז הזה רק החמיר את המצב הנפשי שלי הרעוע גם ככה הם הרסו אותי לאף אחד שם לא אכפת מהחולים מתיחסים אליהם כמו לזבל ונותנים להם הרגשה שהם תת רמה שאין להם קול או פנים... ואחרי זמן מה לא חשוב מה חשבתי על עצמי לפני האישפוז התחלתי להאמין שאני באמת כלום וזה חזק משפט של זה שפגע בי מהמשפחה שאמר לי: "את תהיי טובה רק לדבר אחד"... הוא התכוון לזה שאני אהיה זונה... אולי הוא צודק אני באמת סוג של זונה רק מהסוג שלא לוקח כסף על השירות... אלה שאנסו אותי לקחו לי את הגוף והרסו את הנפש שלי השאירו אותי מלוכלכת מגעילה טמאה עם שנאה עצמית שלא תתואר במילים ובית החולים גזל ממני את הקצת שנשאר... עכשיו אני נשארתי לבד בלי כלום כמעט חוץ משני דברים שהם השאירו את הרצון העז למות... ואני מקווה שזה יקרה בקרוב כי אין לי כוח יותר "לחיים" הלא חיים האלה... ומלא פלאשביקים גרועים לא פחןת ממה שהיה לי לפני האשפוז: קולות כאבים בגוף כאילו הכל קורה עכשיו הריחות שהיו הפרנויה... ובעיקר השאירו אותי ריקה וקרה בלי תקווה מלאה ייאוש ופי מיליון קשה לי לתת אמון באנשים - בעיקר גברים - ובאנשי מקצוע וכל התחום הזה של הטיפול הנפשי...

03/02/2012 | 05:19 | מאת: יעל

הכי מיאש זה שכבר לא נשארו תרופות אנטי-דיכאוניות או אנטי-פסיכוטיות שלא נתנו לי במהלך השנים - הפסיכיאטר שטיפל בי אחרי האישפוז היה בשוק מכמות התרופות שכבר לקחתי ולוקחת זה חוץ ממיצבי מצב רוח וכדורי הרגעה למיניהן... עברתי שם טיפול נזעי-חשמל ECT שרק החמיר את הדיכאון והמחשבות האובדניות ולמרות זאת המשיכו לי את הטיפול הזה עד עשרים ומשהו טיפולים!! אני מרגישה שאני כל החיים אהיה בדיכאון עם פלאשביקים וקולות ומדי פעם הזיות... בא לי ללכת ולשכב מתחת לרכבת או לירות לעצמי כדור בראש... ממש נמאס לי כבר אף אחד לא מבין אותי אין לי עם מי לדבר ובכלל אם אני אמות לאף אחד לא יהיה אכפת לכולם יהיה יותר טוב בעיקר לי...

שלום יעל, הסיפור שלך קשה ועצוב, ולא קל לקרוא אותו. אני מבין שאיבדת את האמון באנשי המקצוע, ואני מקווה שתמצאי מישהו, אולי באחת העמותות המציעות תמיכה, שילווה אותך ויתמוך בך. לצערי, הפורום הזה שמיועד להלומי-קרב אינו המקום המתאים, משום שהלומי-הקרב מתקשים לקרוא טקסטים כל-כך עמוסים, וגם משום שהקשיים שלך חורגים מתחום הטראומה, והניסיון של הלומי-הקרב לא מאפשר להם לסייע ולתמוך בך. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

02/02/2012 | 09:51 | מאת: גד

שלום גד, וברוך הבא אל הפורום שלנו. אם תרצה לדבר ולחלוק אתנו את הדיכאון, אתה מוזמן גם לכתוב. יום טוב, ד"ר דרור גרין

שלום לכל מי שקורא ויכול לעזור אני בת 26, יש לי חברה הכי טובה בת 25, אנחנו כבר 7 שנים בחברות חזקה, החברות הכי טובות, היינו פה אחת עבור השנייה בכל הרגעים, אושר ועצבות, כאב ושמחה. סיפור החיים של חברה שלי הוא מאד כואב ועצוב. תמיד ידעתי זאת, אך האמנתי כי הכול נובע עקב משהו מסוים שעברה, ושזה יעבור. בעקבות אירועים מסוכנים בזמן האחרון אשר חברתי הייתה מעורבת בהם, החלטתי לדבר עם אמה ולפתוח את הכול, וכן, לשאול אותה שאלות, שמעולם לא הייתה לי תשובה עבורן. אתחיל בלהציג את חברתי, צד אחד שבה- החברה שאני מכירה, החברה שיש לה המון חברים ותמיכה ומקבלת המון אהבה וחום מהסביבה. היא אדם טוב במהותה, נאמנה מאד, תמיד מקשיבה לאחרים,חברותית, עוזרת ואוהבת, תעשה הכול בשביל חברים שלה, תומכת, חיננית, יפה ומקסימה, כובשת, אשת שיחה, נבונה, מתוקה, בוגרת במחשבתה, עם המון שמחת חיים ואהבה לצחוק ושמחה. יש לה המון חברים. מקרה אישי שלי אשר מוכיח האמור – עברתי תאונת דרכים קשה, בעקבותיה במשך חצי שנה הייתי בכיסא גלגלים, במשך כל התקופה של חצי השנה, היא הייתה שם בשבילי , תמכה בי בצורה ובאופן שאף חבר מעולם לא עשה עבורי, כמעט 24 שעות ביממה, הייתה אצלי בבית בכל יום עם משפחתי. בחצי שנה הזו, היא הקשיבה לי ולחששותיי, שמה אולי מעולם לא אחזור לתפקוד מלא, וכן חששות טבעיים שקיימים אצל נפגעים לאחר תאונת דרכים. וכן, שמחה אותי והעבירה את זמני. אני רואה בתמיכה הזו, כמשהו מדהים, של אדם חזק, מוסרי ונאמן אשר מאד רגיש למצוקות של אחרים. לאחר שהצגתי את הצד שאני אוהבת בה, אציג את הצד האחר שבה, הצד אשר נחשפתי בטיפות קטנות בכל השנים, ובימים האחרונים, נחשפתי אליו באופן מוחלט וברור עקב שיחה עם אמא שלה ואחותה בת ה-20. חברה שלי מגיעה מבית "הרוס", יש לה 2 אחיות ואמא, אביה נטש את ביתן (מוחית לא פיזית) כשהיא הייתה בת 4, מעולם לא היה שם עבור אף אחד מבני המשפחה, היה המון בחו"ל והתכחש לחייו כאבא וכאיש משפחה. אביה הוא שקרן אובססיבי, גנב כפייתי, אשר גנב מכל המשפחה, מהאמא, מהילדות, את החסכונות שלהן, מההורים, מכל אחד אשר היה לו קשר מולם, רוקן את כל כספי המשפחה (באופן "חוקי" עם עורך דין") הוא הוביל את המשפחה למצוקה כלכלית קשה, ומציאות מאד כבדה, אשר הובילה את אמה לעבוד 14 שעות ביממה, עם 3 בנות בבית, אשר לא זכו להדרכה, חינוך ותמיכה. חברתי, כשהייתה בת 10, גידלה את אחותה הקטנה אשר הייתה תינוקת, לבדה מכיוון שלא היה איש בבית, האב מעולם לא היה שם, ואמה עבדה בפרך בכדי לקיים את המשפחה ובכדי לצאת מהמצוקה הכלכלית הקשה שאביה הוביל את ביתה. בשנים לפני גיל 15, אמה מספרת שהיא הייתה אדם נורמטיבי, עם שמחת חיים, ולא היו תסמינים אשר מראים על בעיה או מצוקה. בגיל 15, חברתי עברה אונס, אביה באותו זמן היה בחו"ל, וכשסיפרו לו על כך, הוא לא חזר ארצה, ונשאר שם כמה חודשים (חודש, או חודשיים אני לא זוכרת) היא לא הלכה לטיפול, ועקב חוסר התמיכה מחוסר הברירה בביתה, פשוט המשיכה הלאה. אמה מספרת שכמה חודשים לאחר מכן, החלו תופעות אשר תסמיניהן זהות לאביה. היא החלה לגנוב כספים, לשקר באופן אובססיבי (כלפי חייה בלבד ולא על אחרים) , גנבה מאמה חסכונות, עשרות אלפי שקלים, אם ארנקים היו זרוקים בבית, הייתה גונבת כל מה שיש. בכל שנות החברות שלנו, לא ידעתי על הכספים ועל הצורך שלה לגנוב, ידעתי שהיא עברה אונס, ושייכתי את כל מעשיה להרס עצמי של בחורה שלא טיפלה בעצמה כמו שצריך, תמיד הייתי שם בשבילה, להקשבה, לתמיכה, ולעזר. בכל שנות חברותינו, היו לה 3 קשרים ארוכים עם גברים, הקשרים היו אובססיביים, לא טובים, הרסניים מאד, ובסוף לקראת פרידתם ממנה, היו לה רגעים מאד קשים מחשש עצום מנטישה. יש לה חרדת נטישה מאד חזקה, ובכדי להתמודד עם זה, בכל קשר כשעמד להסתיים, היא החלה קשר חדש עם בחור חדש "כל הבא ליד", וכל התהליך חזר חלילה, גם בשני הקשרים שלאחר מכן. חשוב להדגיש כי לפני כשנה וחצי היא החלה לעבוד, פעם ראשונה בעבודה שהיא החזיקה בה מעמד כשנה וחצי, ולא התפטרה אחרי שבוע, (כמו בעשרים העבודות שהייתה בהן) , אני וחברותיי גם זיהינו כי היא פוגעת בעצמה פיזית, הייתה מופיעה עם שריטות וחתכים בגוף, והוצאנו את זה בפניה, היא הייתה משקרת המון שהיא נפלה, שהיא נדרסה ע"י אופנוע, שהיא נפלה בדרך לעבודה וכו. בסופו של דבר עקב שיחה נוקבת וקשוחה, היא הודתה באמור ואמרה שהיא משקרת ופוגעת בעצמה כי היא לא מרגישה טוב עם עצמה מיום האונס, שהיא בהרס עצמי בלתי פוסק. אמרנו לה שהיא צריכה ללכת לטיפול, היא הלכה לטיפול פסיכולוגי (גם אנחנו היינו איתה חיכינו בחוץ) אך הטיפול לא עזר, כי היא בחורה מאד פקחית, נבונה וכובשת, והיא הצליחה "לעבוד" על הפסיכולוג, ולא סיפרה לו את כל האמת. היא סיפרה לו מה שהוא רוצה לשמוע, וכיוונה אותו לרחם עליה ולהוביל אותו להגיד שהיא בסדר ושהיא יכולה לחזור לחייה. בחודשים האחרונים הגיעו תסמינים נוספים, היא גנבה כספים משני בני הזוג האחרונים שלה, מכמה חברות, לפני כחודש פיטרו אותה מהעבודה + מקרה קשה הוא בסוף השבוע האחרון הקשור לבן זוגה, אשר הוביל אותו להיפרד ממנה למרות האהבה הגדולה שהייתה בניהם. שהמעשה שהיא עשתה לו הוא הדבר הכי חמור שהוביל אותי ואת חברה שלי לדבר עם אמה. התבשרנו כי זו אכן סוג של הרס עצמי, אך הרבה מעבר. שאביה הוא כזה, שהיא גונבת כספים מגיל 17, ללא הכרה, שיש לה כנראה "הפרעת אישיות גבולית" כמו לאביה ושהיא שקרנית כפייתית. אני וחברתי עשינו איתה שיחה והצגנו בפניה את כל האמור, הסברנו לה שהיא עושה מעשים קשים ורעים, אשר עלולים להוביל אותה להסתבך עם החוק, שהיא כבר בגיל אשר יש תוצאות למעשים שלה, שהיא לא יכולה להמשיך כך, שהיא בגילה צריכה לקחת אחריות למעשיה, שהיא מסכנת את עצמה, את משפחתה ואת הסובבים. היא יודעת שדיברנו עם אמה, אמרנו לה שאנחנו יודעת הכול, שהיא לא יכולה להמשיך כך ושהיא חייבת ללכת לטיפול ולא, היא תהרוס את חייה, והבהרנו לה שביום שהיא תוותר על עצמה, לא תשתף פעולה, ולא תיקח את הטיפול ברצינות, גם אנחנו נוותר, כי אנחנו לא יכולות להציל אותה מעצמה. שהיא חייבת להראות רצינות. היא הודתה בכל האמור, אמרה שהיא בדיוק כמו אביה, גנב ושקרן, ושהיא יודעת שהיא הורסת לעצמה את החיים, ושהיא לא רוצה לסיים כמוהו, ורוצה ללכת לטיפול. מאותו יום אני וחברתי מנסות למצוא לה פסיכולוגים אשר מקבלים מטופלים דרך קופת חולים, מכיוון שהיא לא יכולה להגיע באופן פרטי עקב מצוקתה הכלכלית. החיפושים לא מניבים תוצאות, כל פסיכולוג ששומע על מה מדובר, ישר אומר שהיא צריכה פסיכיאטר, או שהיא צריכה להיות במסגרת, במכון לבריאות הנפש, או לא משנה מה. ושטיפול פרטני מול פסיכולוג לא יוביל לתוצאות טובות, בקיצור, הם פסיכולוגיים קליניים אשר לא מוכנים לקחת על עצמם "תיק" כזה. ניסיתי להסביר להם שאני לא בעלת מקצוע, ואני לא יכולה להגיד לחברתי שהיא צריכה ללכת למוסד, או למכון לבריאות הנפש, או לפסיכיאטר, כי הם צריכים לאבחן ולהסביר לה שהמקרה שלה קשה ושדרך הטיפול האפקטיבית ביותר היא X. אני לא רוצה לקחת אחריות על עצמי בדבר שכזה, לא רוצה להיות האדם הרע שמאפיין אותה כ- "חולת נפש" בשביל זה יש בעלי מקצוע. הצרה היא שאף פסיכולוג לא מוכן לקחת זאת כתיק דרך קופת החולים, אלא רק באופן פרטי. אני מתוסכלת, ממורמרת מהמצב, כמעט ומרימה ידיים, ולא יודעת מה לעשות יותר. האין טוב בעולם הזה? האם הכול מסתיים בכיס שלנו? איפה לבם של אנשים? גם ככה המצב קשה, כל זה לא תורם, אנא עזרו לי, אנא הציעו לי מה לעשות, אני במבוי סתום וחברתי מתדרדרת מיום ליום.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, אינני יודע מדוע החלטת לכתוב את ההודעה שלך דווקא כאן, בפורום התמיכה של הלומי-הקרב. הנושא אינו קשור בפורום שלנו, והלומי-קרב אינם אוהבים לקרוא טקסטים כל-כך ארוכים (גם בפורומים אחרים רק מעטים יטרחו לקרוא את כל מה שכתבת כאן). אבל מה שאת מתארת דומה לאופן שלעתים מתייחסים בו להלומי-הקרב. את מתארת חברה שעברה טראומה של אונס, ואת מגדירה אותה כחולת-נפש. אונס הוא חוויה קשה ביותר, אך הטראומה שהוא גורם, כמו טראומה של הלומי-קרב, איננה מחלה. אין כל סיבה שתגדירי את חברתך כחולת-נפש עם 'הפרעת אישיות גבולית'. זוהי הגדרה מפוקפקת שמתארת מצבים שהפסיכולוגים והפסיכיאטרים אינם מבינים, ואין לה קשר למצב של חברתך. לא קשה להבין שחברתך נמצאת במצוקה קשה, אך אשפוז רק יגביר את מצוקתה. נפגעי טראומה זקוקים בעיקר לתמיכה, עידוד והקשבה מצד הקרובים אליהם, ולא לאשפוז או לטיפול תרופתי. כדאי שתתייחסי לחברתך כאדם בוגר, ותציעי לה תמיכה המתאימה לה, מבלי להיות מושפעת מדעות קדומות או מאבחונים 'נפשיים' מפוקפקים. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

03/06/2012 | 13:49 | מאת: הערה

בארץ ישנם מספר מרכזים שמטפלים בהפרעת אישיות גבולית בתוכנית שנקראת טיפול דיאלקטי התנהגותי. לרוב הטיפול מורכב מטיפול פרטני וקבוצתי וכולל למידת מיומנויות וכישורי התמודדות. מדובר בדרך כלל במרפאות לבריאות נפש של משרד הבריאות. יתכן שבמרפאה בתל השומר מתמחים בטיפול זה.דר' יפעת כהן מומחית בתחום.

שלום לפסיכולוג האלמוני, כפי שציינתי בהודעה הקודמת, מה שמכונה 'הפרעת אישיות גבולית' הוא אבחנה מעורפלת המעידה על קוצר ידם של המטפלים יותר מאשר על 'מחלתם' לכאורה של המטופלים. כדאי להיזהר מאבחנה זו ולזכור שכל מטופל הוא יחיד במינו. ד"ר דרור גרין

18/01/2012 | 00:03 | מאת: יערית

ב"ה, שלום לדר גרין דרור ולכל משתתפי הפורום, אני רוצה בבקשה לברר האם גם שאר משתתפי הפורום סובלים מבלק אאוט ומבעיות ריכוז וזיכרון,זה חשוב לי על מנת לדעת באיזה אופן אני אמורה להתייחס לזה ולטפל בזה.אומנם עשו לי בעבר איבחון והגיעו למסקנה שבעיות הזיכרון והבלק אאוט נובעים מרקע נפשי,אבל לי זה נראה מאוד מאוד לא נפשי,כיוון שהבלק אאוטים מופיעים בכל מיני מצבים (אני נתקלת בחורים שחורים).לכן אני מאוד אודה לכל מי שיוכל לשתף ולהרגיע אותי שיש תופעה של בלק אאוט בפוסטטראומה.(בעיות ריכוז וזיכרון אני מתארת לעצמי שזה יכול להיות)וגם דר' גרין מה ניתן לעשות,איזה טיפול יכול לעזור? תודה מראש לכל מי שיוכל לעזור.

לקריאה נוספת והעמקה

יערית יקרה, התופעות שציינת אופייניות להלומי-קרב ונפגעי טראומה. אני עצמי סובל מהן, והן מתגברות במצבים של לחץ והצפה. האבחון "על רקע נפשי" מעיד על בורות והתחמקות. הרי המושג 'נפשי' אינו מושג מוגדר באופן מדעי, ולכן נהוג להשתמש בו בכל תחום שאין בו תשובות ברורות. זו תשובה של רופאי-אליל. הסימפטומים שאת מתארת הם ביטוי לפגיעה הפוסט-טראומטית. זו פגיעה ולא 'מחלה', ולכן לא ניתן 'לרפא' זאת. הפגיעה היא פגיעה בתחושת הביטחון, ואותה ניתן לשוב ולרכוש באמצעות אימוץ דרך-חיים חדשה ותרגול קבוע של המיומנויות הרגשיות, שמטרתן ליצור את תחושת המקום הבטוח. זו הדרך שבה אני התמודדתי עם הטראומה, ובזכותה גיליתי את המיומנויות הרגשיות ושיקמתי את תחושת הביטחון שלי. כתבתי על כך בהרחבה בספרי האחרון, 'אימון רגשי': http://www.emotional-training.com/Bookshopemotionh_he.html בברכה, ד"ר דרור גרין

18/01/2012 | 20:02 | מאת: יערית

ב"ה, תודה על התיחסותך ותשובתך. כרגע לצערי לא נראה לי שאני מוכנה לתת אמון בטיפול פסיכלוגי בגלל העבר הטיפולי שלי שלא הניב תוצאות.אם זאת הייתי מוכנה לחשוב על להתחיל במשהו קטן ללא פגישות טיפוליות. במה היית מציע לי להתחיל? תודה

10/01/2012 | 19:13 | מאת: שרון

מה, לא עונים פה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שרון, גדרך-כלל עונים כאן, אך לא לכל שאלה יש תשובה. אני אינני מכיר פקקי-אוזניים מיוחדים להלומי-קרב, ואני משער שגם שאר חברי הפורום לא שמעו על כך. כדאי להתייעץ ברופאים המומחים לבעיות שמיעה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין