פורום טראומה והלם-קרב

10035 הודעות
2266 תשובות מומחה

מנהל פורום טראומה והלם-קרב

אין לפנות טלפונית למנהל הפורום. כל תלונה או בקשה למחיקה תעבור דרך מערכת דוקטורס בלבד. editor@doctors.co.il
05/01/2012 | 22:32 | מאת: שרון

יש פקקי אוזניים שחוסמים רעשים חזקים פתאומיים? רופא אמר לי ששמע שקיים במיוחד לנפגעי הלם קרב

04/07/2012 | 00:15 | מאת: דני

שלום שרון אנא פרט בבקשה את התופעה . בפוסט טראומה אמיתית . יש רגישות מופרזת מאוד של המערכת הלימבית הגורמת לסובל להבהל מכל רעש או תזוזה מהירה . האם זה מה שקורה לך ?

03/01/2012 | 21:41 | מאת: אמיר

אני הלום קרב מלבנון השניה שרתתי כמודיע נפגעים בקצין העיר 12 שנה ואחרי המלחמה הכול התפוצץ אצלי.טופלתי 5 שנים בנטל והועוברתי לרמת חן לטיפולה של ד"ר נקש. היא ממליצה-("כופה")אלי להכנס לסוג טיפול בחשיפה כאשר טענתה היא שסוג טיפול זה הוא מובנה ממשרד הביטחון כטיפול הכרחי,לטענתה אחרי 15 פגישות רוב הסיפטומים יעלמו. אני מאד סקפטי ונכנס לטיפול בתחושה לא נוחה ולא יודע למה.עצתך ויותר לא הציק.תודה אמיר

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אמיר, אינך מציק, ואתה מוזמן להשתתף בפורום שלנו, להתייעץ וגם לשתף אותנו בכל מה שתרצה. מצער אותי תמיד לשמוע על 'מטפלים' המנסים לכפות טיפול, ואני מבין את החששות שלך. גם אני סקפטי כשמישהו מבטיח להעלים את כל הסימפטומים בתוך חמשה-עשר מפגשים. אם זה היה נכון, כל בעיית הטראומה היתה מסתיימת כבר מזמן. אתה מוזמן לקרוא את הציטוט שהבאתי בהודעה הקודמת, שבו עדנה פואה, שפיתחה את שיטת החשיפה הממושכת, מסתייגת מהכרזה כזאת. למרות זאת, אני במקומך הייתי מקבל את ההצעה בשמחה. אין לך מה להפסיד, וכדאי מאוד לבדוק את ההבטחות האלו. מה דעתך לשתף אותנו בניסוי הזה? אתה יכול לקבל את הטיפול, ולדווח לנו כאן על כל מפגש. אם קשה לך לעשות זאת, אתה מוזמן לכתוב אלי ישירות, ואני מוכן לשוחח אתך ולתמוך בך בתהליך הזה. זה יוכל להועיל לך, ואני בטוח שכל משתתפי הפורום הזה יוכלו ללמוד משהו על הטיפול הזה. אתה מוזמן לכתוב אלי: drorgreen@gmail.com להתראות, ד"ר דרור גרין

06/01/2012 | 00:44 | מאת: צVק@

רק אתה תדע אם הטיפול עוזר ולאף טחד אין לא את הכח ולא את הזכות לדחוף אותך צור קשר בשעות היום - כשהשמש זורחת צביקה 052-2888486

אתה צודק, צביקה, ישנן גישות בטיפול נפשי המבוססות על הנחות מיסטיות, כמו הפסיכואנליזה, וישנן גישות חדשניות, המבטיחות ריפוי, כמו החשיפה האיטית, ואפילו גישות אלו עוזרות לעתים, גם אם ההנחות שלהן מופרכות. הסיבה לכך היא הקשר המיוחד שיוצר המטפל עם המטופל. מטפל שיודע ליצור במטופל תחושת ביטחון תמיד מסייע לו, ובמיוחד להלומי-קרב, שאיבדו את תחושת הביטחון שלהם. בעולם. חבל שבאגף השיקום לא מבינים זאת, אחרת היו חוסכים מאמצים ותקציבים, אם רק היו מתייחסים בעדינות ובחום להלומי-הקרב. להתראות, דרור

02/01/2012 | 21:16 | מאת: אמיר

תגובתה של ד"ר ניצה נקש על תשובתך נעה בין כעס ואמירה שאתה חסר ידע מוחלט על סוג טיפול זה.אין ספק שאני מבולבל לחלוטין. בתודה אמיר

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אמיר, אינני יודע למה אתה מתכוון, ולא ראיתי כאן תגובה של ד"ר ניצה נקש. מעולם לא התיימרתי להיות מומחה בשיטת החשיפה הממושכת, אבל קראתי את הספרות בנושא זה. גם לא הטלתי ספק בתוצאות של הטיפול בחשיפה ממושכת, המיועדות להחליש את השפעתו של הזיכרון הטראומטי. כתבתי שעד כה לא פגשתי הלומי-קרב שסיפרו על הטבה דרמטית במצבם, כפי ששיטה זו מתיימרת להציע, ואשמח מאוד אם הלומי-קרב שהתנסו בכך יציגו כאן את תוצאת הטיפול. כתבתי גם שאם ההצלחה היתה כה גורפת, אני משער שאגף השיקום היה ממהר לכפות אותה על הלומי-הקרב, כדי להקטין את התמיכה הקבועה בהם. החשיפה הממושכת אינה הגישה היחידה המתיימרת להציע ריפוי מהיר להלומי-קרב. הטעות הבסיסית של גישות אלו אינה בטכניקה שהן מציעות, וטכניקות רבות, כמו טכניקות הרפיה, עשויות להיות יעילות ביותר. הטעות היא בהנחה שהלם-קרב הוא מחלה הניתנת לריפוי. הלם-קרב אינו מחלה אלא פגיעה קשה בתחושת הביטחון, ולא ניתן לרפא אותה. ניתן לחיות איתה ולשפר לאט לאט את המיומנויות הרגשיות שנפגעו. יתכן שהחשיפה הממושכת מסייעת להתמודד עם הזכרונות הקשים, אבל מי קבע שזו הבעיה העיקרית של הלומי-הקרב? הקושי העיקרי אינו הזיכרון, אלא היכולת המעשית לתפקד במשפחה, בחברה, בעבודה, ולפתח מחדש מיומנויות המבוססות על אמון וביטחון בסביבה. אינני מכיר את ד"ר נקש, ומעולם לא שוחחתי אתה. אם משהו בדברי פגע בה, היא יכולה היתה לפנות אלי ישירות. גם התמודדות עם כעסים היא מיומנות רגשית חשובה שנפגעי טראומה מתמודדים אתה מדי יום. שנה טובה, ד"ר דרור גרין

שלום אמיר, במקרה אני קורא עכשיו ספר חדש שיצא לאור בארצות-הברית על הטיפול בהלומי-קרב, ובו מאמרים על שיטות טיפול שונות. וכך כותבת עדנה פואה, שפיתחה את שיטת החשיפה הממושכת, בהקדמה למאמר שלה: "רוב הניסויים הקליניים נעשו באוכלוסיה האזרחית במקרים של תקיפה מינית, אלימות או תאונות דרכים. בהשוואה לכך, מחקרים מעטים בלבד פורסמו על הטיפול בהלומי-קרב, והתוצאות המשתקפות מהם הרבה יותר צנועות". אם מייסדת השיטה עצמה עדיין ספקנית לגבי התועלת שלה להלומי-קרב, אין צורך בחוות-הדעת שלי. שנה טובה, ד"ר דרור גרין

01/01/2012 | 14:43 | מאת: אריאלה לבבי

לאור ההצלחות שלי אני מעונינת להדהד יותר את הדרך שלי והניסיון הרב שיש לי עם פגיעות גוף ונפש כולל הלומי קרב אשמח לתת פרטים נוספים ומידע אני גרה בעמק חפר בשרון 054-7370758

שלום אריאלה, באופן טבעי, הצהרות על הצלחות בתחום הטיפול בהלומי-קרב מעוררות ספקנות, בעיקר בקרב הלומי-קרב, שבעי אכזבות. את מוזמנת לספר לנו כאן על הגישה בה את עובדת, על הניסיון שלך בעבודה עם הלומי-קרב, על ההנחות התיאורטיות ועל תוצאות העבודה. נשמח גם לשמוע מהלומי-קרב שהתנסו בעבודה זו, שיוכלו לשתף אותנו כאן בנסיונם בעילום שם. בברכה, ד"ר דרור גרין

13/04/2012 | 17:16 | מאת: קארו

31/12/2011 | 20:58 | מאת: אמיר

אבקש לבדוק טיפול בחשיפה P E האם מועיל לכול ההלומים או יש הסתיגיות מהטיפול בתודה אמיר

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אמיר, אני משער שאם לטיפול בחשיפה ממושכת היו תוצאות יעילות, כפי שטוענת עדנה פואה שפיתחה את הטיפול הזה, היינו שומעים על כך כאן, ואגף השיקום היה כופה על כל הלומי-הקרב את הטיפול הזה במקום לבזבז כספים על תרופות יקרות וטיפולים ארוכים, וכך היה פותר את בעיית הטיפול בהלומי-הקרב. עד היום, שמעתי רק מהלום-קרב אחד על התנסות חיובית בחשיפה ממושכת, שלא 'ריפאה' לגמרי את הטראומה, כמי המובטח. יש גישות נוספות המבטיחות ריפוי לנפגעי טראומה. הקושי העיקרי בגישות אלו הוא ההנחה שהלם-קרב הוא מחלה שצריך ואפשר לרפא. אבל הלם-קרב אינו מחלה, אלא פגיעה קשה כמו כריתת איבר מן הגוף. זו כריתה של תחושת הביטחון, שבלעדיה קשה לחיות בעולם. לכן הלומי-קרב אינם זקוקים ל'טיפול' ש'ירפא' אותם ממחלה שאינה קיימת, אלא לתמיכה שתאפשר להם לשקם את היכולת ליצור תחושת ביטחון כדי לשוב ולהשתלב בעולם בו הם חיים. שנה טובה, ד"ר דרור גרין

שלום שמי צביקה כאחד שעבר גם טיפול ב PE במסגרת משה"ב אני יכול להעיד שיש אפשרות להעזר בטיפול ההסתיגות שלי נובעת מכך שהגעתי לPE אחרי 13 שנים של טיפול פסיכוטראפי רגיל ומכאן שקשה לי להעיד על המשמעות של הטיפול בפני עצמו, מאידך אין ספק שהטיפול עזר לי אתה מוזמן ליצור קשר טלפוני בשעות היום צביקה 052-2888486

29/12/2011 | 23:32 | מאת: נויה

הספר לא מסובך, וקל לקריאה. קישור מצורף: http://www.emotional-training.com/Imunbookhebrew_he.html

שלום נויה, כדאי להזכיר, שבאתר אפשר לקרוא רק את החלק הראשון של הספר, שהוא ההקדמה התיאורטית. החלק השני מכיל הנחיות לעבודה יומיומית של אימון רגשי. הספר אינו נמכר בחנויות, ואפשר להזמין אותו רק באתר: http://www.emotional-training.com/Bookshopemotionh_he.html בברכה, ד"ר דרור גרין

29/12/2011 | 20:25 | מאת: דניאל

שלום ד"ר גרין ברצוני לדעת האם ישנו מקום אשר יכול לסייע להלום קרב שאיבד כל תקווה? אדם זה איבד את משפחתו עקב הטראומה, אינו מסוגל לעשות פעילות. ברוב הזמן יושב ומעשן, נמצא הדיכאון חריף וסיוטים מתמשכים בלילה, נמצא בטיפול, אל לא טיפול שנוגע בטראומה עצמה, אלא פסיכיאטרית שרק מקשיבה לו. האם ישנו מקום שיכול לטפל בטראומה? שמעתי על רמת חן האם זה מקום מתאים? מאוד הייתי רוצה לעזור לו, ולנסות להדליק ניצוץ ולו הקטן ביותר של חיים תודה

שלום דניאל, כתוב לי ישירות, ותאר את מצבו של הלום-הקרב, כדי שאבין במה מדובר. drorgreen@gmail.com בברכה, ד"ר דרור גרין

22/12/2011 | 15:16 | מאת: אוסנת

סמוך למלחמת יום הכיפורים נישאתילבעלי (היום גרושי) שהשתתף במלחמה בסיירת גולני. החיים היו בלתי נסבלים והתגרשנו לאחר כעשרים שנה. לפני שנים מעטות פנה גרושי לקבל הכרה של הלום קרב ואכן קיבל זאת. רציתי לבדוק האם יש גוף כלשהו שמטפל גם בנשים של הלומי קרב שהרי אנחנו היינו שק האיגרוף שלהם ועמדנו בשורה הראשונה לספוג את ההתנהגות שלהם. בברכה ובתודה אוסנת

אוסנת יקרה, אינך צריכה להתקנא בהכרה של בעלך לשעבר כהלום-קרב. לצערי, תהליך ההכרה בוועדות הרפואיות, והניסיון לממש את הזכויות המגיעות לנכי צה"ל לפי החוק, כרוכים בהשפלה ובסבל רב, ובמקרים רבים אינם כדאיים. את, כמובן, צודקת, אך אגף השיקום, המתעלל בהלומי-הקרב, אינו תומך בבנות הזוג ובבני-המשפחה הזקוקים לתמיכה לא פחות מנפגעי הטראומה עצמם. לפי דבריך התגרשת כבר לפני כעשרים שנה, ואני מקווה שהצלחת לשקם את חייך, ואינך זקוקה לעזרה המפוקפקת של אגף השיקום. בברכה, ד"ר דרור גרין

22/12/2011 | 16:09 | מאת: אוסנת

תודה לך על התגובה המהירה. אין לי מושג למה - אך לאחרונה הנושא הציק לי . אולי בגלל שהפנמתי כמה גם אני בעצם סבלתי וכמה קשה לצאת מהמעגל הזה. וכן, אני מקווה שאכן שיקמתי את חיי. תודה על ה"נזיפה" המאוד עדינה שלך והעמדתי במקום. בברכה

אני דוד בן 19 מחפש לאבא שלי קבוצת תמיכה להלומי קרב לטיפול בהלומי קרב.בעקרון ההלם שלו הגיעה ממלחמת שלום הגליל (1982). אם יש כאן מישהו במערכת שיודע על קבוצות כלשהן בכלל או בפרט על קבוצות שקשורות למלחמה הזאת שיכתוב כאו בפורום זה יעזור לי מאוד. בתודה רבה מראש דוד.

16/12/2011 | 11:58 | מאת: טל

שלום, שמי טל ואני סטודנטית ללימודי תרפיה במוסיקה בבר אילן. אני מתעתדת להציג את הנושא של פוסט טראומה בפני חבריי לקבוצת הלימודים (אנחנו 13 סטודנטים). אני פונה אל מי מכם בפורום שמוכן ורוצה לשתף בסיפור שלו ומציעה לו אוזן קשובה כדי להביא את סיפורו בפני חבריי ללימודים. תודה, טל. ניתן ליצור עמי קשר בדוא"ל: talophir7@gmail.com

11/12/2011 | 13:17 | מאת: קרן

שלום רב,אני מעוניינת למצוא פסיכולוג פרטי באיזור המרכז שיש לו נסיון בטיפול מול פגועי מלחמה. תודה קרן

03/12/2011 | 07:38 | מאת: ברלה

שלום דר'. אשתי בת 62 עמדה אתמול בבית חולים ליד מיטתו של אחיה (בן 78 ) הגוסס יחד עם בני משפחתו עד לרגע פטירתו.בשבועות האחרונים היתה בלחץ וחרדה כאשר מצבו החמיר במשך הזמן.במהלך אתמול החל מהערב איבדה זיכרון לגבי כל מה שהיה באותו יום,לרבות הביקור בבית החולים,פטירת אחיה וכל מה שקרה לאחר מכן.רופא משפחה שראה אותה בצהריים שלל בעיה גופנית ורשם כדור הרגעה "וובן" פעמיים ביום.מודעת לכך שאינה זוכרת דבר מהארוע,כולל הביקור אצל הרופא.מה האינדיקציה לשיפור במצב ומה צריך לעשות עכשיו? אודה להתיחסותך.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ברלה, אני מבין שאתה מפרש את תגובתה של אשתך כטראומה, אך למרות קביעתו של רופא המשפחה יכולות להיות לכך סיבות שונות, ואולי כדאי להתייעץ גם עם נאורולוג. אם מדובר היה בטראומה, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם כך הוא לחזור מהר ככל האפשר לשיגרה, ולתמוך באשתך ככל האפשר, בתשומת-לב, באהבה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

יש לי ידיד שהיה ביחידת "דב לבן" במלחמת ששת הימים, ברגע האחרון המפקד החליט שהוא לא עולה עם שאר הצוות, יותר מאוחר התברר שאף אחד מהיחידה לא חזר, האוייב טמן להם מלכודת, וכל הטנק עלה באש, אף אחד לא שרד. הידיד עם רגשי אשמה, כעס, עזב את הארץ, וחזר כעבור כמה שנים, מעולם לא טיפל בעצמו, היום הוא בן 60+ , הזכרון הקולקטיבי למעשה הוא לא הזיכרון שלו, אבל הוא אימץ לעצמו את הזיכרון הקולקטיבי. רגשי האשמה מלווים אותו. הבן שלו פסיכאטר, רוצה לעשות איתו איזשהי אנליזה אני חושבת שזו טעות להסתייע בבן, מאחר ואתה יכול להגיע למחוזות ולמקומות שאני לא חושבת שזה נכון לעשות עם הבן כשאני דברתי אותו, אמרתי לו שמבחינתי הוא משוייך לאותה קבוצה של "הלם קרב- פוסט טראומה 1. האם אני צודקת או שמא טועה לגבי האנליזה יחד עם הבן? 2. האם אפשר להכיר בו כסובל מפוסט טראומה גם אם עברו הרבה שנים? תודה מקרב לב מתוך דאגה מלי

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מלי, הסיפור של ידידך אינו יוצא דופן. רוב הלומי-הקרב אינם מודעים לכך בזמן האירוע, והם נאלצים להתמודד עם הסימפטומים הפוסט-טראומטיים רק כשחלה החמרה במצבם לאחר שנים רבות, לעתים עשרות שנים לאחר האירוע. את צודקת כשאת חוששת מן האנליזה שבנו רוצה לערוך. אינני יודע למה הוא מתכוון, אבל המושג 'אנליזה' מתייחס בדרך-כלל לפסיכואנליזה, המבוססת על שחזור הזכרונות הטראומטיים. זו הגישה המסוכנת ביותר לטיפול בהלומי-קרב, משום שכל שחזור של הטראומה מחזק את הטראומה ומחמיר את המצב. זו סכנה של ממש. הלם-קרב הוא הפגיעה היחידה שבה ניתן לבקש הכרה של אגף השיקום גם לאחר עשרות שנים, לפי פסיקת בית-המשפט העליון. כמו בנוגע לאנליזה, גם כאן יש סכנה גדולה, משום שתהליך ההכרה הארוך והמשפיל עשוי להחמיר את הפגיעה. הדרך להתמודד עם הטראומה היא לחיות בסביבה תומכת ובטוחה, וניתן להיעזר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, או בגישת האימון הרגשי שפיתחתי. בברכה, ד"ר דרור גרין

27/11/2011 | 02:42 | מאת: ענת בן

בת דודתי פתחה את ליבה וסיפרה לי לאחרונה על הסבל הרב שהיא וילדיה עוברים עקב התפרצויות זעם נוראיות של בעלה. התנהגות אלימה ובלתי צפויה זו, החמירה במהלך השנים מאז מלחמת יום הכיפורים. בעלה נלחם כמילואימניק 7 חודשים רצופים בסיני ואינו מוכן לשמוע על עזרה וטיפול . השאלה היא לאן ולמי לפנות בלי שיתוף הפעולה של הלום הקרב עצמו? אודה לכל עזרה ועצה ענת

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ענת, לא קל לחיות עם הלום-קרב, ובמיוחד כאשר הוא עצמו אינו משתף פעולה. כדאי לזכור שהקושי העובר אל המשפחה משקף את הסבל הנורא של הלום-הקרב. לא ניתן לשנות את המצב ללא שיתוף הפעולה של הלום-הקרב, ולכן כדאי מאוד לנסות להבין את מצבו וליצור עבורו תחושה של סביבה בטוחה, כדי שיוכל לשתף פעולה ולא ירגיש שמאשימים אותו בסבל שהוא עצמו עובר. לשם כך כדאי מאוד ללמוד ככל האפשר על הפגיעה ועל הלם-הקרב. אפשר לקרוא על כך בספרים או באינטרנט, ואפשר להתייעץ עם מומחים לטראומה. ההבנה תאפשר לבת-דודתך להבין את התנהגותו של בעלה, ולדעת כיצד להימנע מן הפגיעה. ככל שהיא תבין את ההתנהגות ובמקום להיפגע תדע לתמוך בבעלה ולאפשר לו להבין שהוא מובן, גם שיתוף הפעולה שלו יגדל. ניתן גם לפנות לייעוץ אצל איש מקצוע, בעיקר מי שעוסק בטיפול התנהגותי, שיסייע בהבנה של ההתנהגות הפוסט-טראומטית ובדרכים ליצירת תחושת ביטחון אצל הבעל. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

24/11/2011 | 15:44 | מאת: קרין לוי

שלום, שמי קרין לוי ואני עובדת כמדריכה שיקומית במועדון חברתי לצעירים הסובלים ממחלות נפשיות בלב ת"א. המועדון הוא הזדמנות להיות בקרב קבוצת שווים ולשאוב ממנה תמיכה. במועדון קיים צוות ומתנדבים שמהווים אוזן קשבת ופועלים יחד עם החברים במועדון לקידום של חלומות ועשייה חברתית בקהילה. אנחנו מאמינים בהחלמה וביכולת לחיות חיים מלאים לצד המחלה, לראות את היכולות לצד הקשיים ולתת התייחסות לשניהם. המועדון פועל בימים א' וג' אחרי הצהריים בשעות 16:30-19:30 ובימי רביעי בבוקר: 10:00-13:00. למעוניינים ניתן לפנות במייל: karinee20@walla.com או במספר הטלפון: 03-5239036

לקריאה נוספת והעמקה

שלום קרין, אני מאוד מעריך את עבודתך כמדריכה שיקומית, אבל הפניה שלך לחברי הפורום שלנו מבוססת על טעות. הלם-קרב אינו מחלת-נפש אלא פגיעה קשה, כמו כריתת יד או רגל. הלומי-קרב אינם זקוקים לסביבה מיוחדת, אלא לתמיכה מצד הסובבים אותם, בני-משפחותיהם וחבריהם. כדי לתמוך בהלומי-הקרב חשוב לשנות את הדימוי המוטעה, המשפיע על כל אוכלוסיית ישראל. גם המדינה, באמצעות אגף השיקום, מתייחסת אל הלומי-הקרב כאל חולי-נפש, ובכך היא רק מגבירה את הבידוד והסבל שלהם. בהצלחה בעבודתך, ד"ר דרור גרין

24/11/2011 | 16:07 | מאת: קרין לוי

שלום ד"ר גרין כוונתי לא הייתה לתייג מישהו כנפגע נפש ואני חושבת שזו זכותו של כל אדם לבחור איך להגדיר את הקשיים שלו וזה חלק חשוב משיקומו והחלמתו. במסגרת לימודי הפסיכולוגיה אני לומדת קורס בשם פסיכופתולוגיה ושם בחרו להכניס לספר הלימוד את PTSD, לכן חשבתי לפרסם גם בפורום זה מקווה שאיש לא נפגע מסכימה איתך שסטיגמה היא בעיה קשה ונוראית שמפריעה לשיקום והחלמה

20/11/2011 | 12:29 | מאת: הודיה

אני בת 25, לאחרונה השתחררתי מבי"ח לאחר אשפוז של חודשים רבים בעקבות גידול נדיר בכבד,ניתוחים סבוכים וסיבוכים רבים. מאז השחרור אני בעוררות יתר,עולים לי פלאשבקים מתקופת האשפוז ומפחדת לצאת לבד מהבית.האם זה פוסט טראומה?והאם עדיף טפול קוגניטיבי התנהגותי או EMDR?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום הודיה, טראומה בעקבות ניתוחים ואשפוזים היא תגובה טבעית. הטיפול ההתנהגותי הוא היעיל ביותר, משום שאינו 'טיפול' ואינו משחזר את הטראומה, אלא מחזק כישורים רגשיים שיאפשרו לך לשוב ולתפקד במציאות. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

יש לי ידיד שהוא הלום קרב ואני מאד מחבבת אותו ורוצה לעזור לו אך לא כל כך יודעת איך... הוא בן 50 נפצע במלחמת שלום הגליל והוא מגדיר את עצמו כהלום קרב לא טוטאלי... לפעמים כשאנחנו נפגשים הוא מספר לי על הפציעה שלו וקצת על מה שעבר עליו במלחמה ברצוני לשאול האם זה טוב עבורו לדבר איתי על מה שעבר עליו או שחלילה שחזור מה שקרה לו בקרב יכול להחזיר אותו אחורה ולגרום לו לנזק? בעצם השאלה היא האם זה עוזר לדבר על זה או שלא ? המון תודה לכל מי שיכול לענות ולעזור אני רוצה לציין שאני מאד מעוניינת לשמוע כל מה שיש לו לספר לי גם אם זה לא קל

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מיקה, אמנם שחזור הטראומה עשוי לעורר רגשות קשים, אבל עליך לבטוח בידיד שלך ואם הוא רוצה לשוחח על מה שעבר עליו אין סיבה שלא תעשי זאת. אין תשובות מדויקות בנושאים אלו, משום שכל נפגע טראומה סובל באופן שונה. עם זאת, חשוב מאוד להקשיב, ולקבל, ולתמוך, ועזרה כזאת חשובה יותר מכל טיפול. קשר של אמון ותמיכה הוא הצורך הבסיסי של כל הלום-קרב. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

21/10/2011 | 00:31 | מאת: מיקה

תודה רבה על התשובה המהירה יש לי בבקשה שאלה נוספת... הידיד שלי עובד כנהג מונית כי הוא טוען שהוא לא יכול לעשות שום דבר אחר כי הוא חייב להיות כל הזמן בתנועה... אבל הוא ישן בלילה לפי דבריו רק שלוש עד ארבע שעות... האם זה לא מסוכן לו לעבוד כנהג מונית עם כל כך מעט שעות שינה? תודה

09/12/2011 | 19:15 | מאת: אברהם שרווד

מיקה יקרה, אולי אנחנו מכירים ואני חושב שאולי כן.. תשמעי- לדבר זה חשוב ולהוציא מבפנים וכאחד שחווה זאת, אי-דיבור זה בדידות של הנפש וזה הי קשה וכואב, לכן נסי לאט ובעדינות ובדרכים שלו לשוחח ולדבר, לשתף ולפרוק- להוציא החוצה ולחוש אוויר נקי יותר בריאות ומוח צלול ממחשבות.. רק טוב- אברהם שרווד.

31/12/2011 | 01:14 | מאת: מיקה

וכן, אנחנו מן הסתם מכירים אברהם יקר, שתהיה לך שנה אזרחית טובה

אני עדין בדיון משפטי עם אגף השיקום על אחוזי הנכות הנמוכים שנתנו לי עבור הלם הקרב אבל עכשיו אני סבל מסרטן הלימפומה שלדעתי חליתי בסרטן בגלל אבדן המשמעות בחיים. אחרי טיפול באגודה למלחמה בסרטן הסתבר לי שאם האדם מאבד את המשמעות לחיים הוא צפוי למחלות כאלו. אגב, ביטוח לאומי מכיר בסרטן וקיבלתי 100% נכות. אשמח לשמוע על מישהו שהוכר כנכה צה"ל שקיבל סרטן.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שוקי, אני מאוד מצטער לשמוע שאתה סובל מסרטן הלימפומה. פוסט-טראומה היא, למעשה, מצב קבוע של לחץ וחרדה, המחליש את המערכת החיסונית שלנו ומגביר את הסיכון של הלומי-קרב ללקות במחלות שונות שלעתים מובילות למותם. לצערי, הסיכוי שאגף השיקום יכיר בכך ויסייע לך אפסי. הרי כפי שאתה יודע מנסיונך, אגף השיקום יעשה הכל כדי למנוע ממך את ההכרה הבסיסית כהלום-קרב, וגם אם תזכה בהכרה קשה יהיה לך לממש את זכויותיך. המדיניות האכזרית של משרד הביטחון באמצעות אגף השיקום מיועדת למנוע מהלומי-הקרב לממש את זכויותיהם. גם בתי המשפט משתפים פעולה עם המדיניות הזו, ומותירים אותנו חסרי-אונים מול מערכת אטומה המועלת בתפקידה. לצערי, ה'טיפול' וה'שיקום' של אגף השיקום עשויים להזיק יותר מאשר להועיל, ואם הוכרת על-ידי הביטוח הלאומי כדאי לך להסתפק בכך. אני מאחל לך שנה טובה וחג שמח והרבה בריאות, ד"ר דרור גרין

שלום חברים, בדיוק עכשיו, לפני שלושים ושמונה שנים, הפציצו מטוסים מצריים את שדה-התעופה ברפידים ואת בסיסי צה"ל בסיני. הייתי שם, בשדה-התעופה ברפידים, כשמטוס מצרי הטיל פצצה במרחק מטרים ספורים ממני. הפצצה לא התפוצצה, ונשארתי בחיים. אחר-כך נשארתי בחיים שוב ושוב, במקומות שלא היו סיכויים רבים לצאת מהם בחיים, כשחברי נהרגו לידי, וכשהייתי בטוח שלא אשוב משם בחיים. שבתי משם, אבל הבאתי אתי את המלחמה, שמאז אינה מרפה ממני, ומשפיעה על כל רגע מחיי. קוראים לזה 'הלם-קרב' או 'פוסט-טראומה', אבל כפי שאתם יודעים, לפסיכיאטרים ולפסיכולוגים המגדירים את הטראומה אין מושג במה מדובר, וגם לנו קשה לספר לאחרים מה אנחנו מרגישים, במיוחד שכל אחד מאתנו נפגע באופן שונה. לצערי, הטראומה שמשבשת את חיינו הולכת וגדלה במשך השנים. מתוך ההיכרות האישית שלי עם הלם-הקרב פיתחתי דרך-חיים חדשה, שמאפשרת לי לחיות בשלום עם הטראומה, ללא תלות באגף השיקום או בתרופות או ב'מטפלים'. לפני כשלוש שנים עברתי לבולגריה, וגיליתי שככל שמתרחקים מקום הטראומה קל יותר לשקם את החיים. לא מזמן יצא לאור הספר 'אימון רגשי', שכתבתי בשנים האחרונות, ובו אני מציג את הדרך החדשה שפיתחתי. אני מאחל לכולנו לעבור בשלום את זכרונות הימים האלו, ולזכור שיש לנו כוח להתמודד בכוחות עצמנו עם הקשיים והזכרונות. שנה טובה, דרור

06/10/2011 | 21:33 | מאת: יהודה

נו לא פעם סיפרנו או כתבנו את זה כאן בערך בדקה לשתיים על המסלול ברפידים פגשנו את אחת המלחמות הקשות בתולדות ישראל והמטוסים המצריים היו מסוג סוחוי 7 ולטייסים היו קסדות לבנות עם פס אדום יש הרבה דברים שנשארים בראש גם אחרי 38 שנה

01/10/2011 | 15:14 | מאת: אלן

שנה טובה ומאושרת , הרבה שקט ושלווה תשמרו על עצמיכם . בידידות אלן

שנה טובה, אלן, ושנה טובה לכל משתתפי הפורום, אלו שמלווים אותנו כבר אחת-עשרה שנים, ואלו שהצטרפו אלינו לאחרונה. אני מאחל לכולם שנה טובה יותר, רגועה ושלווה יותר, דרור

05/10/2011 | 20:42 | מאת: יהודה

ואולי נעיר את המקום קצת לפני החשיכה

14/10/2011 | 16:11 | מאת: רוז

ואני מקוה שמישהו יקום בבוקר עם רעיון חדשני איך למחוק זכרונות בלי פגיעה במוח. הרבה זמן לא נכנסתי לכאן, אבל אני חושבת עליכם תמיד, ומקווה מאוד שגלעד שליט לא יצטרף לחברי הפורום, אבל בטוחה שהוא כן, בשבילי יום כיפורים הוא יום אהוב, משהו מעין מקלחת לנשמה, ככה רעננה אני יוצאת אחרי, וכמה שאני חושבת על זה, אני יודעת שיש אנשים שיום כיפורים בשבילם הוא סיוט. הלואי שיום יבוא וזה לא יהיה כך עבורכם, אז שתהיה לכולכם שנה טובה, חתימה טובה, שנה שבה נאמר לצרותינו די! חתימה טובה (זו ברכה מתאימה עד להושענא רבא) שבת שלום. שבת שלום.

30/09/2011 | 00:55 | מאת: יער

שלום, רציתי לדעת עם פוסט טראומה יכולה ליצור פרנויה. אני נטיתי להתייחס אל התופעות כאל חרדות והתקפי חרדה אבל ה'סרטים' שעולים לי בראש אחרי הטראומה מרגישים לי כאילו אני באמת עומדת להשתגע. תחושת הבטחון בעולם נעלמה ולכן החרדות שלי הם בעלי אופי פרנואידי (ואולי זה טבען של חרדות...?)- כאילו כל המקומות הבטוחים בחיי הולכים ונעלמים כי בטח מידע אודותי יכול לעבור ואז 'כולם ידעו' אודות הפגיעה הטראומטית ושאני כבר לא מתפקדת כפי שתיפקדתי בעבר. חייבת לציין שכשאני נפגשת עם המציאות באמת- התחושה משתנה, ואני מבינה כמה החרדות לא היו מציאותיות. אז אני שוב שואלת מתי אפשר לסווג את הפחד כחרדה ומתי כפרנויה- כי ההבדלים לא ברורים לי, ושוב- האם זה ב'בטווח הנורמה' של פוסט טראומה. עצם המחשבה שאולי המוח נדפק באמת עד כדי כך, מעלה אצלי שוב את מפלס החרדה. תודה ולילה טוב.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יער, כדאי שלא לבלבל את הפוסט-טראומה אם אבחונים מפוקפקים של הפרעות נפשיות. אכן, התופעה העיקרית בטראומה היא אבדן תחושת הביטחון. זו תגובה טבעית, משום שהעולם אכן מסוכן, ונפגעי הטראומה מאבדים את המערכת החיסונית שמאפשרת לנו להתעלם מן הסכנות שבמציאות. החרדות מציאותיות מאוד, אבל צריך לשוב וללמוד כיצד לחיות אתן, ולפעמים גם להתעלם מהן. הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא אימוץ הרגלים חדשים היוצרים ביטחון. כדאי גם להבין שאין 'נורמה' בפוסט טראומה, וכל אחד מגיב באופן שונה על אבדן הביטחון. כדאי לך לסמוך על המוח, שיודע לתקן תקלות ולהשלים את מה שנפגע, ובמקום זאת לנסות לסייע לו באמצעות תרגול. שנה טובה, ד"ר דרור גרין

חברים יקרים, אני מוכר 30% PTSD ומטופל שנים רבות. ברצוני להגיש תקנה 9 על אי אונות קשה, בנוסף למה שקיים היום. אם מי שמכם עבר את זה בעבר, אשמח לשיתוף על מנת לא לזרוק כסף סתם לעו"ד ולמי לפנות אודה להכוונה.

שלום, שמי אופיר שטרית ואני עובד על תחקיר לסרט שבו יש דמות של הלום קרב. לאחר שקראתי המון בנושא ודיברתי עם הלומי קרב נשארו כמה נושאים בהם אני צריך עוד מידע, אחד מהם הוא האבסורד וההשפלה שקורים בוועדה הרפואית, דבר שמעט אנשים יודעים עליו וממילא מעט אנשים יודעים על תופעות הלם קרב. אני צריך לדעת בדיוק מה נשאל שם וכמובן מה נענה, אשמח לקבל פרוטוקולים של הוועדות כשהפרטים האישיים מחוקים כמובן.חוץ מזה אני רוצה לשמוע על כל "חווית" הוועדה הרפואית הכוונה לזמן הוועדה, מי יושב שם, כמה זמן ממתינים מחוץ לחדר, הבדיקות לקראת הכניסה לוועדה ועוד. אשמח לקבל את עזרתכם ofiro29@walla.co.il

שלום אופיר, אמנם כתבתי לך לא מעט אודות המתרחש בוועדות הרפואיות, אבל אני מבין שאינך מסתפק בכך. כפי שאמרתי לך, הלומי-קרב אינם ששים לחשוף את מה שקורה להם בוועדות ומחוץ לוועדות, ותחקירים כאלו עשויים לחזק את הטראומה. אני מציע לך להציץ באתר של עמותת מגן לזכויות אנוש, החושפת את השרלטנות שמאחורי הפסיכיאטריה, את ההתייחסות של הפסיכיאטרים לבני-אדם כאל חולים, ואת שיתוף הפעולה שלהם עם חברות התרופות בתעשייה של מיליארדים. בוועדות הרפואיות יושבים פסיכיאטרים המועלים באתיקה הרפואית, חסרי כל הבנה בפוסט-טראומה, וחסרי רגישות אנושית פשוטה. שנה טובה, ד"ר דרור גרין

לא מצאתי.

05/09/2011 | 16:32 | מאת: דובי

יש לי מספר שאלות. בתקופה האחרונה אני מנסה לעזור לבן משפחה הסובל מפוסט טראומה. כל הסימפטומים קיימים - שמיעה חוזרת של אותו שיר, דיכאון, נדודי שינה, לא מסיים משפט, חרדה מאנשים, חרדה מהבית, פחד מכשלון (לא עובד) ועוד. כשאני מדבר איתו בקשיחות ובתקיפות ונותן לו משימות - הוא מקשיב והכל מתבצע. האם המצב יכל לקרות רק ממקרה טראומתי? האם המצב יכל לקרות אולי מקשר רומנטי שהשתבש? מה עלי לעשות אם אני היחיד שמאמין כי ניתן לשקם אותו?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דובי, אתה מתאר סימפטומים פוסט-טראומטיים, ולכן מדובר בטראומה. לא כתבת ממה נובעת הטראומה. טראומה עשויה להתרחש בשדה-הקרב או בתאונת דרכים, ואפילו משיבוש קשה של קשר רומנטי. האם זה חשוב? זה ממש לא משנה, והעיסוק בסיבות לטראומה רק מחזק את הסימפטומים. העזרה שלך חשובה וחיונית יותר מכל טיפול. כתבת שכאשר אתה "נותן לו משימות" הוא מקשיב והכל מתבצע. אם כך, זו הדרך לשקם אותו. הפגיעה הטראומטית היא פגיעה בתחושת הביטחון הבסיסית ביותר. נפגע טראומה זקוק למקום בטוח בסביבה תומכת, כדי לשקם את תחושת הביטחון. אם תסייע לו ביצירת סביבה כזו, למשל בארגון של סדר יום ומשימות קבועות, זו תהיה עזרה חשובה ביותר. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

06/09/2011 | 12:18 | מאת: דובי

ד"ר גרין, ראשית אני מאד שמח על כך שיש לי למי לפנות. כרגע המועד הכי קרוב לפגישה לאבחון פסיכיאטרי הוא בעוד יותר משבועיים. אני לא יודע אם מה שאני עושה זה טוב, אני מרגיש צורך לדבר עם מישהו, לפעמים אני מרגיש שהבחור נורמטיבי ואולי אני הוא זה שמדמיין שיש לו בעיה. אין לי כרגע ממי לקבל ייעוץ ואני מרגיש קצת חסר אונים. מתחזקת בי המחשבה שאכן מדובר באכזבה על רקע רומנטי, אך ייתכן שזה עוד מלפני וזה הדבר שהוא נתפס אליו. מדי פעם דברים שאני אומר גורמים לו להיזכר בטיול שהיה בחו"ל וזה קצת מלחיץ ומבלבל אותו. ברגע שהוא כבר עושה משהו הוא עושה אותו בקפדנות ובאובססיביות, אני מקווה שאני לא מזיק לו.

01/09/2011 | 23:20 | מאת: תמיר

האם אדם הסובל מ ptsd יכול להפוך לפסיכוטי? הכוונה היא האם גילויי אלימות מצידו הופכות אותו לפסיכוטי? או שזה לא קשור? ומה עושים אם המצב מדרדר לכדי אלימות פיזית? תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום תמיר, אבחונים פסיכיאטריים הם הכללות לא מדויקות המקלות על הפסיכיאטרים והפסיכולוגים להעניק תוויות למה שאינם מבינים. אבל גם אם יטענו שמצבי דחק הם אחד הסימנים המקדימים לפסיכוזה, אין פירוש הדבר שהטראומה גורמת לפסיכוזה אלא רק שהיא גורמת לכך אצל מי שמלכתחילה נטה להפרעה כזו. חשוב להבין שפסיכוזה היא הפרעה פסיכיאטרית, בשעה שפוסט-טראומה אינה מחלה אלא פגיעה קשה בתחושת הביטחון. העולם מוצף באלימות, ואין לזה כל קשר לפסיכוזה, שפירושה איבוד הקשר עם המציאות. לנפגעי טראומה, הסובלים מחרדה קשה, יש רגישות גבוהה ביותר המעוררת כעס ותגובות אלימות. אין לזה כל קשר לפסיכוזה. מה עושים? הדרך היעילה ביותר להתמודדות עם פוסט-טראומה אינה בחיפוש הגדרות פסיכיאטריות, אלא ביצירת תנאי-חיים של שיגרה וביטחון, בסביבה תומכת וחמה, והימנעות ממקומות העשויים להגביר את הטראומה, כמו סביבה אלימה ורועשת ומלחיצה. בברכה, ד"ר דרור גרין

30/08/2011 | 19:31 | מאת: אדווה

שלום דרור, כרגע סיימתי קורס חובשים קרביים והנושא של הפרעת דחק פוסט טראומטית נורא עניין אותי. אני מעוניינת להעביר לקבוצה של חבר'ה העשרה בנושא. הבעייה היא שאני חושבת שאולי זה ישעמם אותם אבל אני בכל זאת חושבת שזאת העשרה שימושית. אני מנסה למצוא דרך מעניינת להעביר את ההעשרה(כלומר לא רק לדבר מולם ולהקריא..) אולי איזושהיא מטאפורה או משחק שאפשר לעשות כדי להעביר את זה בצורה הטובה ביותר. ההעשרה מיועדת לבני 20-21. אשמח אם תוכל לעזור לי. אדווה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אדווה, דרך יעילה להציג הלם-קרב היא סימולציה, כלומר משחק תפקידים. הושיבי את אחד החיילים בעמדה של תצפיתן, הצופה במשקפת אל שדה מרוחק, ורואה דמות מתקרבת אל גדר הגבול עם תיק בידיה, העשוי להיות מטען. בצד אחד של החדר תשב קבוצת חיילים שתפקידם לטווח ולהרוג את הדמות, ובצד השני של החדר בני המשפחה של הדמות, הצופים במה שקורה אך אינם יכולים להשתתף. ספרי בשקט ל'בני המשפחה' שהדמות היא ילדה ההולכת לבית-הספר וסטתה בטעות מן הדרך. לחיילים ספרי בשקט, מבלי שה'תצפיתן' ישמע, שהדמות היא מחבל שצריך להרוג. כעת אמרי ל'תצפיתן' שעליו להחליט אם לבקש מן החיילים להרוג את הדמות. אם הדמות אינה מחבל, יהרג חף מפשע. אם זה מחבל, ולא ירו בו, חייל עשוי להיהרג. הקבוצה של החיילים צריכה ללחוץ עליו להחליט מה הוא רואה, משום שחייהם בסכנה. לאחר שהתצפיתן יבקש להרוג את הדמות, ספרי לו שהוא גרם להרג של ילדה בדרכה לבית-הספר. האירוע הזה, שקרה במציאות (שם מדובר היה בתצפיתנית), הוא אירוע טראומטי לכל המשתתפים. כעת שאלי את המשתתפים מה כל אחד מהם מרגיש, ואיך הוא יתמודד עם הזיכרון הטראומטי. לילה טוב, ד"ר דרור גרין

27/08/2011 | 15:49 | מאת: shiran

לפעמים ממש כבר נמאס לי! חיה עם הלום קרב, ובאמת אוהבת אותו אבל איך אפשר לחיות עם העצבים!!

שלום שירן, את צודקת. החיים עם הלום-קרב קשים. אבל מניסיוני אני יכול לספר לך, שגם להלומי-קרב יש זוגיות, ואם משתפים פעולה אפשר ליצור זוגיות נהדרת. אם תתייחסי לכך כאל כל פגיעה אחרת, למשל חיים עם נכה צה"ל שאיבד רגל, תביני שאפשר לקבל גם את ה"עצבים" והקושי. העצבים אינם מופנים אליך, והם נובעים מן החרדה של בן-זוגך. ככל שתלמדי לקבל זאת, תגלי שהתמיכה שלך מאפשרת גם לו לחיות עם החרדה הקשה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

27/08/2011 | 19:18 | מאת: shiran

מה אני אמורה לעשות? איך אני צריכה להתנהג כדאי לעזור לו?? זה שובר אותי לראות את כל הכאב הזה שלו ואת המבוי הסתום שהוא נמצא בו! יש איזשהו עזרה לבני הזוג... כל כך הייתי רוצה ללמוד איך לתפקד ברגעים האלו! שוב היום הוא נעלם וניסה להעלם לעד, וא י חוץ מלהקציב לו את הכדורי שינה (מה שבטח יגרור לעוד עצבים) לא יודעת מה לעשות!!!

27/08/2011 | 10:46 | מאת: תמיר

אישתי מוכרת על 20% ptsd, לאחרונה אני שם לב כי מצבה מדרדר. לפני כמה שבועות תפסתי אותה עם כדורים שניה לפני שהספיקה לבלוע אותם. לא דיווחתי על כך לאף אחד (לא לעובדת שיקום,ולא לפסיכיאטר המטפל), מחשש שיאשפזו אותה.אך אני חושש מאוד ..מה יהיה כשאני לא נמצא???אני פוחד להשאיר אותה לבד בבית,שמא תפגע בעצמה!!! האם עלי לדווח על כך לפסיכיאטר?האם במצב כזה הוא עלול לאשפז אותה?או רק במצבים של ניסיון יותר רציני? אשמח אם תוכל לעזור לי.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום תמיר, אין כל אפשרות לאשפז אדם ללא רצונו, מבלי לקבל אישור משופט מחוזי. מה שחשוב אינו האשפוז אלא הדרך לסייע לה ולתמוך בה. התמיכה שלך ושל המשפחה חשובים ביותר. גם איש מקצוע יכול לסייע, וכדאי למצוא פסיכותרפיסט (פסיכולוג, עובד סוציאלי, מטפל באמנות) מן הגישה ההומניסטית או ההתנהגותית. גם אתה יכול להסתייע באיש מקצוע כדי ללמוד ממנו איך אפשר לתמוך בה באופן קבוע וליצור עבורה סביבה בטוחה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

27/08/2011 | 13:21 | מאת: תמיר

24/08/2011 | 14:11 | מאת: ntale

שלום ! אני בת 28, לפני שנתיים התחתנתי לפני החתונה בכמה חודשים התחיל תהליך רכישת דירה . צבענו הדירה והעברנו כל הריהוט אליה. לדירה הייתה בעיה מבחינה משפטית. יצאנו לירח דבש בתקווה שנחזור לדירה שלנו. חזרנו ...והעורך דין הודיע לנו שצריך לחכות כמה ימים. השכרנו דירה אצל קרובי משפחה. דירה מגעילה שכלבים יסרבו לגור בה... חיכינו שהעו"ד בכל דקה יודיע לנו שאפשר כבר לעבור לדירה שלנו שבנינו תקוות וחלומות עליה.. איפה יהיה חדר הילדים . ה הוורים. מרפסת וכד'.זה נמשך 9 חודש ובסוף העברנו את הנושא לעו"ד אחר שאמר שאין סיכוי לקחת את הדירה... הפסדנו אלפות שקלים וכל החלומות שלנו... עברנו לגור אצל הורי בעלי. גרנו 2 חודש. אחרי סכסוך איתם עברנו לעיר אחרת והשכרנו דירה עד היום. כל התקופה הזו לא סיפרתי לאף אחד שאינני מרוצה מהמצב ותמיד הראיתי הצד הטוב. גם חשוב לציין שעם הנישואין, מעבר מקום מיגורים גם עזבדתי עבודתי שהייתי בה שנתיים. כם כל מה שעבר התחילה לי תופעה מוזרה. הייתי מרגישה כאבים בגוף לו מוסברים...כאי ראש. יובש בפה, סחרחורת, ועוד כאבים בלתי הסבר רפואי, איך התמודדתי עם זה? הייתי הולכת לאין סוף בדיקות, כל יום לשני רופאים... הייתי בחרדה שיהיה לי משהו מסוכן. וזה נמשך עד היום אני כל תקופ מפתחת כאב גופני נמשך כמה חודשים .. כיום יש לי כאב במפרק הלסת עם כאב ראש. כבר נמאס לי ללכת לרופאים ונמאס לרופאים ולבעלי ממני. בעלי תומך ולא מונע ממני ללכת לרופאים וזה מעודד אותי עוד יותר להמשיך בכיוון, חשוב לציין שאני אבדתי מס' מקומות עבודה בגלל מה שאני עוברת. הייתי בהריון ועשיתי הפלה ביוזמתי כי אני מפחדת . כל הדיבורים שלי עם בעלי סביב הכאבים שלי. אני עובדת סוציאלית . הייתכן מה שעברתי זה טראומה ? האם ייתכן קשר בין הכאבים שאני מרגישה כיום ( בעיות במפרק לסת שסבלתי ממנה בעבר אך זה החריף לאחרונה ) ? אני לא יודעת איך לצאת מזה . תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום נטלי, אין ספק שעברת תקופה קשה, המשפיעה עליך עד עכשיו. בדרך-כלל אירוע טראומטי הוא אירוע קיצוני במיוחד המערער את חיינו, אבל התגובה על הטראומה שונה מאדם לאדם, ויש מי שיחווה טראומה גם בשל אירוע שלאחרים ייראה פעוט. הפורום הזה מיועד למי שחווה אירוע טראומטי קיצוני, כגון הלם-קרב, ולצערי לא נוכל לעזור לך כאן. כדאי לך מאוד לפנות לעזרה מקצועית, שתסייע לך לשוב ולשקם את חייך. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

24/08/2011 | 03:15 | מאת: הלום קרב קשה מאוד

אני הלום קרב בן 24 עם 100 אחוז P.T.S.D עברתי המון טיפולים וכדורים ואישפוזים... הסיפור עוד ארוך... מיואש כבר מהכל ואין לי כוח לכלום מחפש פתרונות שעוד לא ניסיתי כי ככה אני כבר לא יכול יותר... חשבתי על קבוצת תמיכה אולי או לא יודע מה עוד יש?! ניסיתי המון סוגי טיפולים בארץ ובחול ללא שיפור משמעותי מה לעשות?!?! לא יכול עוד!!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, טיפולים ואישפוזים אינם מרפאים את הטראומה, משום שהטראומה אינה מחלה אלא פגיעה. כדי להתמודד עם הטראומה עליך לשנות את נקודת המבט, ובמקום לראות את עצמך כחולה הזקוק ל'טיפול', עליך לראות את עצמך כבריא שעליו להתמודד עם המציאות הקשה. קבוצת תמיכה היא רעיון מצוין, והיא תהיה יעילה במיוחד אם אתה תיזום הקמה של קבוצה כזו. אני עצמי מתמודד עם הלם-הקרב שלי באמצעות גישת 'האימון הרגשי' שפיתחתי, המאפשרת לי ליצור מחדש את תחושת הביטחון שנפגעה. כתבתי על כך בספר 'אימון רגשי' היוצא לאור בימים אלו. הספר לא יימכר בחנויות, ואני שולח אותו לכל מי שפונה אלי לשעת יעוץ באמצעות האינטרנט. אם תרצה לשמוע על כך, כתוב אלי: drorgreen@gmail.com בהצלחה, ד"ר דרור גרין

22/08/2011 | 20:56 | מאת: עדית

דרור שלום, אני מקווה שאצליח להיות גם בהירה וגם קצרה בדברים, ותסלח לי מראש אם לא הצלחתי לעמוד באף אחד מהקריטריונים. אני אשמח מאוד אם תוכל לאור הניסיון שלך לחוות את דעתך בנושא. אני פונה לפורום הזה משום שישנה סוגיה טיפולית משותפת לנפגעי תקיפה מינית ולנפגעי הלם קרב וטראומה. שניהם מוגדרים כ PTSD- אולם ברוב המקרים הקבוצה של הנפגעות (שהן ברובן נשים) תקבל אבחנה עיקרית של אישיות גבולית כשה PTSD הופך במקרה הזה לאבחנה משנית. ברור לי שיש מאפיינים משותפים כמו גם הבדלים רבים- בייחוד לאור העובדה שבהרבה מקרים הניצול המיני היה בשלבים מוקדמים בחיים- מה שאפשר ניצול גם בבגרות. נפגעי הלם קרב וטראומה 'קלאסים'- מתוארים יותר ככאלה שחוו בבגרותם ארוע דחק ממושך או חד פעמי . ובכל זאת עדיין רוב הנפגעות יקבלו את הכותרת הלא מחמיאה הזו בעוד גברים נפגעי הלם קרב יקבלו משהו שמוסיקלית מסתלסל יותר טוב- אע"פ שהסימפטומים מאוד דומים. אני מתחילה לשאול את עצמי שאלות. לא שתמיד חשבתי שאבחנות נקיות מפוליטיקה- רק שככל שאני נחשפת יותר ויותר לעניין אני מגלה משהו שנדמה כבלתי הגיוני: יש פה מצד אחד מרכיב גנטי, זה מובן- נשים יותר רגישות, יותר פגיעות לארוע טראומטי. מצד שני מוצאים פגיעה דומה בתפקוד אצל גברים ונשים במקרים של הטראומה. אז מדוע ממשיכים בעצם באותה מסורת? אולי משום שהצבא לא מעוניין לקחת אחריות על ייצור הפרעת אישיות וככה מגונן בעצם על 'המוניטין' של האתוס שלו? PTSD זו אבחנה יותר מסורתית מקובלת ועוברת פוליטית. ומצד שני- אולי אבחנה כזו עבור נשים ממשיכה באיזה שהוא אופן את אותה מסורת של אפליה וקיפוח של קבוצות חלשות- כשלמעשה 'ממציאי הפטנט' היו מן הסתם תאורטיקנים גברים. אין לי יותר מדי עניין לחפש תאוריות קונספירציות, רק שהנתונים האלה פשוט זועקים מתוך הדף. אשמח מאוד להתיחסותך

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עדית, אינני יודע באילו קריטריונים אינך עומדת, אבל אשיב על שאלתך בקיצור, משום שהפורום שלנו מיועד לתמיכה-הדדית, ולא לדיון תיאורטי אודות טראומה ופוסט-טראומה. מאותה סיבה לא אתייחס גם לשאלה המגדרית. אכן, קיימת הפליה של נשים בכל התחומים, ולא יהיה זה מפתיע לגלות שיש הפליה גם באבחון של נפגעות תקיפה מינית (כשם שאת מדירה מן ההגדרה הזו את הגברים נפגעי התקיפה המינית). אין הבדל בין הלומי והלומות-קרב לבין נפגעי ונפגעות תקיפה מינית בכל הנוגע לפוסט-טראומה. ההגדרה המקובלת של ספר ה-DSM האמריקני לא מבחינה בין גברים לנשים, וגם אין לכך כל משמעות. אבחנות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות מבוססות על הכללה ומטבען אינן מדויקות. אין כל קשר בין מה שמכונה "הפרעת אישיות גבולית", המתייחסת להפרעה נפשית, לבין "פוסט טראומה". מאפייני הפוסט-טראומה מתארים אוסף של פגיעות בתפקוד של נפגעי טראומה, בשעה שההגדרה המעורפלת של "הפרעת אישיות גבולית" מאפשרת לפסיכולוגים ופסיכיאטרים לתייג מקרים שאינם מצליחים להבין, והיא מפוקפקת מיסודה. אין צורך שנפגעי תקיפה מינית יקנאו בהלומי-הקרב. קיימת הסכמה כללית בנוגע להיקף הרחב של פגיעות מיניות, אך בישראל קיימת התעלמות מקיומם של הלומי-הקרב, ובתרבות המיליטנטית תוקפנית הישראלית מתייחסים הממסד, וגם הציבור, אל הלומי-הקרב כאל משתמטים או בוגדים. ללא כל קשר להנחות תיאורטיות ולהגדרות פסיכיאטריות, הפסיכיאטרים בוועדות הרפואיות של אגף השיקום מחליטים על ההכרה בהלומי-הקרב באופן שרירותי, מבלי שיש להם ידע כלשהו בתחום הטראומה, ובמטרה להכשיל ככל האפשר את הנפגעים, תוך שהם בוגדים באתיקה הרפואית. הצבא, ואגף השיקום, אינם לוקחים אחריות על "ייצור הפרעת אישיות" וגם לא על ייצור הלומי-קרב, וקשה לי להניח שקיימת בכל מגזר אחר התייחסות שערורייתית יותר מזו של אגף השיקום להלומי-הקרב. לא רק שרוב הנפגעים אינם זוכים אפילו להכרה בפגיעה, אלא שגם מי שזוכה בהכרה ממשיך להיפגע על-ידי הפקידים האטומים והאכזרים של אגף השיקום, מאחרון הפקידים ועד ראש אגף-השיקום. המקום היחיד בו יש התייחסות מגדרית להלם-קרב הוא ההתעלמות המוחלטת של הצבא מן הטראומה הנגרמת לתצפיתניות, שהפגיעה הפוסט-טראומטית שלהן אינה פחותה מזו של הלוחמים. ולעצם שאלתך, הנתונים ה"זועקים מתוך הדף", יש פער גדול בין ההתייחסות המגדרית התיאורטית לבין הפגיעה הממסדית המכוונת בעשרות אלפי נפגעי הלם-הקרב, ובני-משפחותיהם. הפער נובע גם מכך שבניגוד לתקיפה המינית, המערכת המתעלמת מהלומי-הקרב היא עצמה גם אחראית לפגיעה הטראומטית שנגרמה להם. בברכה, ד"ר דרור גרין

22/08/2011 | 23:51 | מאת: עדית

באופן מעניין מתוך הדברים שלך אפשר לערוך הקבלה בנושא אחריות לפגיעה בין הלומי הקרב לנפגעות תקיפה מינית- הממסד ששלח את החיילים לקרב- איננו מכיר באחריות שלו לפגיעה. באותה מידה עבור נפגעי ניצול מיני הסביבה שפגעה, משתפת פעולה עם קשר השתיקה, אינה נוטלת אחריות והופכת את הנפגעת למייצרת סיפורי בדיה. ודווקא התיוג שלה כאישיות גבולית- ולא פוסטראומטית- ממשיכה להוריד את האחריות כי מבחינת השפה "פוסטראומטי"- מכיל את הרכיב של פגיעה ממשהו חיצוני ואילו "אישיות גבולית"- מניחה מראש פגיעה מובנית בתוך האישיות ומסירה כביכול אחריות מהסביבה הפוגעת. לא היו בדברי 'התקנאות' באבחנות אחרות- רק ניסיון דרך הדוגמא של הלומי קרב להבין את שיטת האבחון הקלוקלת, ואת הדרך חסרת ההגינות של הממסד בהתבוננות ובטיפול שלו בפרט הזקוק לסיוע. זה מצער ומקומם ושוב מוביל עוד פעם להנחה המצערת שאת המחיר משלמים בסוף תמיד החלשים. אבל עצוב לא פחות לשמוע איזה אנשי טיפול יושבים שם על כסאות המלכות וממשיכים לגרום נזקים וטראומות נוספות. רק טוב ולילה טוב

שלום רב אני בן 35 וכל חיי למעשה אני חי במצב של פחדים וניתוק מהמציאות ( התעמעמות חושים ותחושת דיסוציאציה חזקה). כיום אני מצליח לצאת מזה אך כל טריגר מחזיר אותי לשם למספר ימים לפחות וזה פוגע פגיעה קשה ביכולתי לעבוד ולתקשר. אני חי חיים של "אסיר" ושל המנעות מטריגרים: לא פוגש בני משפחה, חברים מהעבר, מקומות מהעבר. שאלתי היא האם קיימת דרך יעילה שאפשר באמצעותה למנוע את המצב שאני מגיע אליו בעקבות הטריגרים האלה ? בינתיים אני פשוט נמנע מהם כמה שאפשר ומקווה שאולי אם אצבור אסוציאציות חיוביות זה יעזור עם השנים.

לקריאה נוספת והעמקה
19/08/2011 | 11:08 | מאת: עופר

למעשה כבר שאלתי בעבר שאלה דומה אך אני מנסה לתת דגש אחר שהוא הרצון ליציאה מהירה מהמצב שמתעורר על ידי הזכרונות

שלום עופר, אם אנו מתבוננים במקור אור חזק או בשמש, לאחר מכן נמשיך לראות למשך זמן מה את נקודת האור, אפילו אם נעצום את עינינו. רק לאחר שנשוב להתבונן בדברים אחרים תיעלם נקודת האור. ההתבוננות במקור אור חזק היא מעין טראומה, ונקודת האור שממשיכה לרחף מול עינינו היא האסוציאציה של הטראומה הזו. אנו מתגברים עליה באמצעות התבוננות בדברים אחרים. כדי להתגבר על האסוציאציות הטראומטיות, ועל תגובות התנהגותיות הפוגעות בתפקוד שלנו, עלינו לתרגל באופן קבוע הרגלים חדשים, שייצרו בנו אסוציאציות חדשות. הפגיעה הטראומטית היא שיבוש קשה של תחושת הביטחון שלנו בעולם, וכדי להתגבר על כך עלינו ליצור מחדש את תחושת הביטחון באמצעות תרגול של הרגלים היוצרים את התחושה הזו. זו תמצית גישת 'האימון הרגשי' שפיתחתי, שסייעה לי להתמודד בהצלחה עם הלם-הקרב הפרטי שלי. אינני מכיר דרך יעילה יותר, ובימים אלו יוצא לאור הספר 'אימון רגשי', שהוא מדריך מעשי לתרגול תחושת המקום הבטוח. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

13/09/2011 | 02:29 | מאת: עופר

שלהיות עסוק בדברים אחרים תורם ליציאה מהאסוציאציה

25/12/2011 | 15:59 | מאת: יערית

בס"ד לדר גרין שלום הייתי מעוניינת לדעת איפה אפשר להשיג את הספר וכמה הוא עולה.דבר נוסף,אני מבקשת לברר, מתוך ידיעה שעד היום שום דבר לא באמת עזר, אני די פסימית ובנוסף אין לי יכולת ריכוז וגם זיכרון אבל לצורך קריאת הספר ויישומו גם מי שאין יכולת ריכוז יכול להפיק תועלת מהספר? בתודה מראש

אח שלי בן 52,אחרי מלחמת המפרץ בה קיבל התקף חרדה,לדעתי מאז הוא מראה סימנים של הלום קרב,הפך להיפוכונדר,לדיכאוני ובמצב חרדה תמידי,זה משפיע עליו בעבודה וכהורה,כי הוא לא מתפקד.הוא בריא כשור פיזית,אבל כל פעם הוא ממציא לעצמו מחלה חדשה. לקחנו אותו לפסיכיאטר,מטופל בכדורים שעוזרים אבל לא מטפלים בבעיה האמיתית,אלא "אקמול"למען התיפקוד השוטף,אנחנו מחפשים קבוצת תמיכה דחוף,אנחנו גרים בנהריה ומוכנים להגיע לכל קבוצה,פסיכולוג לא עושה לו טוב,הוא צריך קבוצה,אנא הושיע אותנו אנחנו ממוטטים ומודאגים,מה לעשות?

לקריאה נוספת והעמקה

אני לא מחפשת מקומות סיעודיים הוא צעיר ובריא,אלא קבוצת תמיכה

שלום בר, את צודקת. קבוצת תמיכה יעילה יותר מאשר תרופות או פסיכולוגים. מדי פעם אנחנו נשאלים כאן אודות קבוצות תמיכה, ואינני בטוח שקל למצוא קבוצה כזו. אני מציע ליזום קבוצת תמיכה. כתבי באיזה אזור מתגורר אחיך, ואם יש לך מקום בו ניתן לקיים מפגשים כאלו, והציעי לחברי הפורום להצטרף לקבוצת תמיכה. קבוצה כזו תסייע לכל מי שיצטרף אליה. כמו כן, אני מוכן לפתוח באתר שלי פורום סגור ומוגן שישמש כקבוצה לתמיכה-עצמית, לכל קבוצה שתבקש זאת. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

15/08/2011 | 04:53 | מאת: a

כתבתי תגובה בפורום ב-2008 בנושא טראומה של תצפיתניות. שאלתי כאן לגבי הדילמה אם ללכת לראות קב"ן עקב בעיות שחוויתי כתצפיתניות בגבול רצועת עזה. מה שהתפתח בהמשך הוא שהלכתי לקב"ן, בסופו של עניין הוא אמר לי שכל מה שאני צריכה זה קצת תמיכה מחברים ומשפחה ויהיה בסדר (זה סוכם בפגישה אחת ) אני רציתי להאמין שדברים יסתדרו ביום שאשתחרר מצה"ל. השתחררתי מצה"ל אחרי שנתיים מעניינות מאוד בגבול הרצועה וקשים באותה מידה. חודשיים אחרי שהשתחררתי, חברים אמרו לי שאני בן אדם קשה ולא נעים מאז שהשתחררתי. לא הצלחתי ממש לשנות את המצב, אבל זה לא שינה הרבה כי עזבתי את הבית לעבודה מועדפת באילת. לצערי התמונות מהצבא לא הפסיקו להציף אותי. כמו כן, גם סיוטים ומחשבות אובססיביות על מה שראיתי שם לא הפסיקו להתריד אותי. אחרי ששכנעתי את עצמי שיהיה בסדר, נתקפתי בהתקף חרדה (או כך לפחות הרופא הגדיר) והתחלתי טיפול תרופתי ופסיכולוגי. לבסוף הפסקתי את הטיפול הפסיכולוגי עם עזיבתי את העיר. את הטיפול התרופתי הפסקתי לקראת הטיול שלי בחו"ל. נכון להיום, כשנתיים מהיום שהשתחררתי, אני עדיין סובלת מחרדות, פלאשבקים, סיוטים ומחשבות אובססיביות על מה שראיתי שם בקו. אני לא רוצה להשוות את עצמי לרגע ללוחם. אבל הדברים האלה תוקעים אותי במקום ואני לא מצליחה להשתחרר מהם. לא מעוניינת בנחות צה"ל. אני עכשיו נמצאת בטיפול עם דילמה - אם לחזור לטיפול תרופתי או לא. יש עוד דרכים להפסיק את הפלאשבקים האלה? את החרדות? אני בסך הכל רוצה שזה יפסק בכדי שאוכל לישון טוב לשם שינוי, ולתפקד כמו שצריך בלי יותר מדיי אלכוהול. תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום a, אינך צריכה להתנצל, משום שעבודת התצפיתנית אינה חשובה פחות מעבודתו של הלוחם. מהיכרותי עם הנושא, תופעת הפוסט-טראומה אצל תצפיתניות לא פחות קשה משל לוחמים בקרב, וחבל שצה"ל אינו מטפל בכך כראוי. את הלומת-קרב כמו כל לוחם אחר, ואם לא תטפלי בכך בהקדם האפשרי תסבלי מפוסט-טראומה כל חייך, והקושי ילך ויגבר. טיפול תרופתי אינו 'טיפול' אלא אמצעי להסתיר את הסימפטומים, אך הוא אינו מסלק את הקושי. החרדות והפלאשבקים והקשיים החברתיים לא ייפסקו מעצמם. גם הטיפול הנפשי המקובל, הפסיכודינמי, אינו יעיל, וכדאי לך לנסות להיעזר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. אם תזדקקי לעזרה נוספת, תוכלי לכתוב אלי: drorgreen@gmail.com בהצלחה, ד"ר דרור גרין

09/08/2011 | 20:44 | מאת: אביב

שלום אני לא בטוח שזה המקום אבל אשאל בכל זאת. אם זה לא המקום אשמח אם תתנו לי קישור למידע אני משוחרר כ 7 שנים וסובל מהלם קרב. שוחררתי ממילואים לאחר כמה מפגשים שעברתי ביחידה לתגובות קרב. שוחררתי על סעיף של הלם קרב. אני מעוניין לתבוע את זכויותי ונאמר לי לפנות לעו"ד. מצבי הכלכלי אינו מאפשר לי לשלם לעו"ד. אני יודע שאני יכול להוריד את הטפסים ולהגיש בקשה לבד. האם יש הבדל באם אני עושה את זה או איש מקצוע (חוץ מהקושי והבירוקרטיה)?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אביב, הגעת למקום הנכון. אין כל צורך בעורך-דין להגשת בקשה להכרה כנכה צה"ל, וזה יהיה בזבוז כסף, לפחות בשלב הראשון של הגשת התביעה. עורכי הדין יסייעו לך רק אם תרצה לערער על קביעת הוועדות הרפואיות בבית-המשפט, או במקרה שתרצה לקבל את החלטת הוועדה הרפואית (בניגוד לחוק הוועדה מתייחסת להלומי-הקרב כאל חולי-נפש, ומוכנה למסור את הדו"ח רק לעורך-דין). עם עורך-דין או בלעדיו, עליך להיות מוכן לתהליך ארוך, קשה ומשפיל מאוד, בו תפגוש את השרירותיות וחוסר האנושיות של פקידי אגף השיקום, וגם תפגוש בפסיכיאטרים בוועדות המועלים בתפקידם במטרה להכשיל אותך ולמנוע ממך את זכויותיך. גם אם תזכה בהכרה (תמיד באחוזים נמוכים ממה שבאמת מגיע לך), יעשו פקידי אגף השיקום ככל יכולתם כדי למנוע ממך לממש את זכויותיך, ויהיה עליך להקדיש את חייך למאבק בלתי-פוסק כדי לממש שוב ושוב את מה שמגיע לך לפי חוק. אם תחליט להיאבק על ה'צדק' (וזה אחד הסימפטומים של נפגעי טראומה), ותפנה לבית-המשפט, לעיתונות או למבקר המדינה, תגלה את הנקמנות והאכזריות של פקידי אגף השיקום, מאחרון הפקידים ועד לראש אגף השיקום, שיעשו הכל כדי להשמיץ אותך ובאופן שרירותי יפגעו בזכויותיך. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

10/08/2011 | 15:32 | מאת: אביב

התמודדתות עם דבר שכזה לוקחת המון אנרגיות. רק מהפגישות ב'יחידה לתגובות קרב' נגמר לי הכוח. איך אני אתמודד עם זה. אין לי ברירה כי אני לא מצליח לתפקד נורמלי ואני זקוק לעזרנ פסיכולוגית שאין ביכולתי לממן. אני על סף רעב. תשובתך הראתה לי שאני נתון לרחמי הבירוקרטיה. לשרוד אותה תוך וויתור על החיים. אני לא משקר ולא רוצה לגנו כלום. אני סרט מלחמה בתוך גוף מותש.

31/07/2011 | 10:15 | מאת: ארי

מישהו יודע איך אני מגיע לטיפול באמ די אמ איי בהלם קרב תודה

06/08/2011 | 14:36 | מאת: אמנון בצלאל

שלום ארי האם אתה מתכוןן EMDR?

25/07/2011 | 10:09 | מאת: ספיר

ד"ר נכבד שלום רב לפני כחמש שנים הוגדרתי כחולה בפוסט טראומה במחלקה פסיכיאטרית.כמו כן אני אחרי אירוע מוחי.אני מטופל ע"י פסיכיאטר פרטי בתרופות,ע"י נוירופסיכולוג ומרפאה בעיסוק.למרות כל אלה אין מושיע ואני מוצא עצמי בדיכאון עמוק מלא פחדים מהסביבה ורוב היום במיטה.האם יש לך איזה רעיון נוסף או אחר לטיפול?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ספיר, אני מצטער לשמוע על התלאות שעברת. פוסט-טראומה אינה מחלה אלא פגיעה קשה, כמו קטיעת יד או רגל. זו פגיעה רגשית, והאחרונים שמבינים ברגשות הם פסיכיאטרים. הטיפול התרופתי מסייע לסלק לזמן מה את הסימפטומים, אך אינו פותר את הקושי. כן, יש לי רעיון אחר. בשנים האחרונות פיתחתי את גישת 'האימון הרגשי', שהוא דרך-חיים פשוטה ויעילה להתמודדות עם טראומה. זה אינו 'טיפול' אלא כלים מעשיים המאפשרים לך לשפר בכוחות עצמך את המיומנויות הרגשיות שלך, ולשקם את תחושת הביטחון הפגועה. בימים אלו אני מסיים לכתוב את ספר האימון הרגשי, והוא יצא לאור בתוך שבועיים שלושה. פתרונות חלקיים מסוג דומה תוכל למצוא בטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, שאינו מתיימר 'לטפל' באופן מיסטי אלא מציע כלים מעשיים לשיפור חיי היום-יום. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

22/07/2011 | 15:22 | מאת: שוקי

אנ נכה צה"ל 10% בהלם קרב ולמעשה בלי זכויות כלל הדבר היחידי שאני מקבל הוא טיפול פסיכיאטרי ביחידה לתגובות קרב בצה"ל לפני כחודשיים חליתי בסרטן הלימפומה ומצבי לא טוב בכלל ואני רוצה לדעת אם יש קשר בין הלם הקרב לסרטן איך בכלל מטפלים בשתי המחלות ביחד ואם יש גוף שמטפל בזה

לקריאה נוספת והעמקה

שוקי יקר, אני מצטער לשמוע על הסרטן, ומאחל לך החלמה מהירה. גם אם היית מקבל אחוזים גבוהים יותר, לא מדובר בזכויות בעלות משמעות (אלא אם כן קיבלת 50%). ה'טיפול' של אגף השיקום הוא בדרך-כלל סוג של התעללות, ואינני ממליץ לאיש להיות תלוי בו. אני משער שיש קשר בין הלם קרב לסרטן, משום שהטראומה מחלישה את המערכת החיסונית שלנו, וחושפת אותנו לפגיעות נוספות. אבל אין דרך להוכיח זאת, הרי אגף השיקום אינו מכיר אפילו בהלומי-קרב עם המלצות של מומחים מוכרים. זה סן יפור מכור, ולא כדאי לבזבז זמן על מלחמה אבודה במשרד הביטחון. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הטראומה היא תמיכה של משפחה וחברים, וגם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי שיאפשר לך לשוב וליצור לעצמך תחושת ביטחון ולהשתלב בחיים ובעבודה. אם תעשה זאת, גם ההתמודדות עם מחלת הסרטן תהיה טובה יותר. הרבה בריאות, ד"ר דרור גרין

23/07/2011 | 07:51 | מאת: שוקי

תודה לך על התשובה המהירה ואני חושב שיש לי תמיכה חזקה של המשפחה הקרובה וחברים אבל משרד הביטחון לא מעוניין לעזור עכשיו יש טיפול מביטוח לאומי ומסתבר שהם אולי יותר בסדר וכנראה שאקבל נכות גבוהה בגלל הסרטן ואולי אפילו גימלה חודשית. הייתי מעוניין לדעת אם מישהו היה במצב כמוני ואיך הוא טיפל בעצמו. אני גם חושב שיש להתייחס לאנשים כמוני בהתאם למצבם כי אני במצב סיעודי ודורש סיוע לאורך כל היום.

06/08/2011 | 14:06 | מאת: אמנון בצלאל

שלום שוקי יש קשר הדוק בין מחלת הסרטן לבין אירוע רגשי במיוחד שזה אירוע שהיה בו תופעת FREEZE. ממליץ לך לקרוא על הרפואה הגרמנית החדשה NGM. ד"ר המייר מפתח השיטה, חלה בסרטן לאחר שבנו נהרג. כתוצאה מזה הוא חקר את הנושא והוציא ספר על הנושא. אמנון בצלאל

11/07/2011 | 22:25 | מאת: אפרת

שלום לכולם, שמי אפרת ואני סטודנטית מאריאל לעיצוב גרפי. במסגרת הפרוייקט גמר שלנו נתבקשנו לבחור נושא שקרוב אל ליבנו ולהקים באופן תיאורטי חברה/מרכז ולמתג אותו מבחינה גרפית. אני החלטתי להקים עמותה לנפגעי פוסט טראומה.אני בעצמי סובלת מOCD והנושא של חרדות וכו מאוד נוגע לליבי..אודה לכם מאוד אם תוכלו לענות על הסקר הקצר שלי.. תודה מראש! הקישור הבא מוביל לסקר: https://spreadsheets.google.com/spreadsheet/viewform?formkey=dExwbGpSS0dGNWF6WVNZZDVIMGl3R0E6MQ

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אפרת, אני מעריך מאוד את הבחירה שלך לעצב פרויקט של עמותה דמיונית לנפגעי פוסט-טראומה, אך אין לפרויקט שלך כל קשר לפורום שלנו, שמטרתו לתמוך בהלומי-קרב ולא במעצבים. כדי לסייע לך במשהו התבוננתי בסקר שלך. גם אם חברי הפורום ישתתפו בסקר, אין לכך כל משמעות. כל התשובות מתאימות להגדרות של פוסט-טראומה, ואת יכולה לחפש בגוגל את האבחון של פוסט-טראומה ולקבל את המידע המלא. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

10/07/2011 | 10:39 | מאת: אילן

שלום רב . השתתפתי במלמת שלום הגליל בשנת 81 בגולני כחיל קרבי , השתתפתי בקרבות ולצערי מספר חברים נהרגו . לאחר השירות נסגרתי והיתי טיפוס מתבודד עם התפרצויות של אלימות מילולית פיזית וחוסר סבלנות כמו כן לא מסוגל להשאר ולישון לבד הפחדים מציפים אותי, אני זוכר שאישתי והילדים נסעו לתילנד ובמשך 14 יום ישנתי במרפסת מפחד להיות לבד בבית שאישתי ילדה פחדתי לחזור הבית ולישון לבד, במשך השנים היתי חוזר מהעבודה ויושב שעות לבד ולא מדבר עם אף אחד ניתקתי קשר עם כל חברי מהסדיר ולא יצרתי קשריים חברתיים עם הסביבה במשך השנים עמדנו אשתי ואני מספר פעמים לפני גירושין התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי בעניין אחר ואז העלתי את כל הדברים הללו לפסיכולוגית הפסיכולוגית אמרה לי שכל התגובות מאפינות נפגעי קרב , אני לא מעוניין לתבוע אף אחד אבל מנסה לחפש קבוצת תמיכה ולדבר ולהעזר במישהוא שחווה וטופל . בברכה אילן

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אילן, קיוויתי שמישהו יכתוב לך כאן על קבוצות תמיכה, משום שזו דרך יעילה להתמודדות עם פוסט-טראומה. אולי כדאי שתנסה לראות בפורום הזה מעין קבוצת תמיכה, ולשוחח עם אחרים המתמודדים עם הלם-קרב. אם קשה לך לכתוב כאן, אתה יכול לכתוב אלי ישירות: drorgreen@gmail.com בהצלחה, ד"ר דרור גרין

30/06/2011 | 23:44 | מאת: אמא של חייל קרבי

חברים יקרים. נכנסתי אחרי זמן מה שוב לפורום וראיתי את התכתובת. מה שכללי,נהפך לאישי מה שהאחד חווה ,השיני לא מסכים,איך שמישהו מפרש,השיני לא מרגיש..הדיון ביניכם זו מדינתינו במיקרוקוסמוס או זה העולם,הכל סובייקטיבי,הכל תלוי בנקודת המבט האישית,ואותי כאמא טרייה לחייל קרבי טרי,עיניין לשמוע יותר ממה שידוע ממחקרים ,ניסיונו המקצועי של הד"ר וכולי,אך שוב הכללי מתורגם לאישי. הכל נורא מסובך,ומקווה שמהדיון שנוצר פה אצליח אולי לראות גם נקודות אור שיחזקו ולא יחלישו. הרבה בריאות לשניכם. חיזקו ואמצו. אמא.

שלום לאמו של החייל הקרבי, את צודקת. הפורום שלנו משקף, באופן מוגזם, את התרבות הישראלית, משום שזו תרבות פוסט-טראומטית של מדינה שלמה שנמצאת בחרדה ובמלחמה בלתי-פוסקת. אני מבין את הצורך שלך במחקרים אובייקטיביים, אבל לצערי התחום הרגשי, המכונה בטעות 'נפשי', אינו תחום אובייקטיבי הניתן למחקר מדויק. בתחום הטראומה המחקרים קטנים עוד יותר, ולמרות שישראל יכולה היתה לשמש מקור עשיר למחקר של הלם-קרב, ההזנחה של אגף השיקום מונעת את האפשרות הזו. דווקא משום שמדובר בתחום כל-כך אישי, שכל אחד חווה אותו באופן שונה, אני יכול לשתף אותך בניסיוני, ובמסקנה שהתמיכה המשפחתית חשובה יותר מכל 'טיפול'. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

01/07/2011 | 08:21 | מאת: אמא של חייל קרבי

תודה על תגובתך. זה קצת הרגיע זמנית לפחות את פחדיי וחרדותיי שלבטח יבואו בגלים. ולצערי יעברו עוד שנתיים וחצי של גלים כאלו. מאדם רגוע ובטוח..השתניתי רגשית מאז גיוס הבן. והזדקנתי בכמה חדשים..רגשית הזדקנתי. חבל. אך בכל זאת אנחנו חיים כאן כי ...!? סופ"ש נעים שמחה שיש כתובת

שלום לכולם, לא מזמן התמנה ראש חדש לאגף השיקום, תא"ל משה צין. האם עלינו לברך אותו בתפקידו החדש? לא. עצם המינוי הוא הוכחה לכך שדבר לא נלמד ודבר לא משתנה באגף השיקום, למרות ועדת הבדיקה של ועדת החוץ והביטחון בראשון חבר הכנסת חסון, ולמרות הביקורת הרבה על אי-תפקודו של אגף השיקום. ראש אגף השיקום היוצא, קותי מור, כמו הקודמים לו, מעל בתפקידו ופגע באלימות בזכויותיהם של נכי צה"ל. מי שמינה את ראש אגף השיקום החדש מנציח את חוסר התפקוד של פקידי אגף השיקום ואת הפגיעה בנכי צה"ל. מי שממנה קצין קרבי לתפקיד שאין לו בו כל ידע מקצועי (בשיקום, למשל) אחראי לפגיעה בנכי צה"ל. מי שאחראי להזנחת השיקום ולפגיעה הקשה בנכי צה"ל הוא שר הביטחון והממשלה כולה. לצערי, עד שיקומו נכי צה"ל ויילחמו בפועל על זכויותיהם, לא יחול כל שינוי בתפקוד הכושל והמיותר של אגף השיקום. יום טוב לכולנו, ד"ר דרור גרין

04/07/2011 | 01:06 | מאת: השכן שלא יושן

מה כל כך מפריע לך במשהב"ט ???? שיעשה ויחליף 1000 ראשים... למה פתאום אתה תוקפני במילים כלפיהם למרות שאתה כותב לנו בפורום על רגיעות...הבנה..שקט... פתאום קפצת על משרד הביטחון...???? אתה בדיוק כמו כל ישראלי לא משנה כמה תברח...!!! ולא משנה כמה תארים יהיו לך.... חשבת שתצליח להתרחק מהישראליות..?????? אז חשבת....!!!! אני לא קונה את מה שאתה מוכר....

שלום לשכן, בהודעה הקודמת איימת שאתה "עוזב" את הפורום, והנה אתה שב להתווכח ולהשמיץ. חבל. אם תקרא את דברי בפורום בשנים האחרונות, תגלה שבאופן עקבי אני קורא לסגירתו של אגף השיקום, בשל המחדלים של עובדיו ובעיקר של העומדים בראשו. כך גם המלצתי לוועדה שחקרה את מחדלי אגף-השיקום. אם תקרא את המלצות הוועדה, שאינן מספקות, תגלה ששר הביטחון לא היה מוכן אפילו להיפגש עם ראש ועדת המשנה של ועדת הביטחון כדי לדון בכך, ושראש אגף השיקום החדש נבחר ללא הליכים שיאפשרו לבחון את כישוריו. מהיותי הלום-קרב בעצמי, ומהיכרותי עם מאות הלומי-קרב, אני מכיר מקרוב את מחדלי אגף-השיקום, ואני עושה ככל יכולתי לחשוף אותם. אינני עושה זאת למען עצמי, משום שבחרתי לוותר על הזכויות המגיעות לי, אלא למען משתתפי הפורום הזה וכל נכי צה"ל והלומי-הקרב. יום טוב, ד"ר דרור גרין

שלום . במייל הזה אני פונה לכל מי שסובל מ PTSD אמיתי על כל השלכותיו ולא מטראומה נפשית הניתנת לטיפול ע"י שיחות , CBT , טיפול בחיות , טרפייה התנהגותית , אמנות, קבלה עצמית , אמונה , ריפוי בעיסוק , תרופות ssri ועוד רבים וטובים , אבל לא יעילים לפוסט טראומה . המחקר מוכיח ללא צל של ספק שהתופעות הפוסט טראומטיות אינן קשורות להרגשה הפסיכולוגית לטראומה אלא לשינויים במערכת העצבים ובמיוחד במיוחד באזור האמיגדלה שגורם לרפלקס הגנתי פתולוגי , ומפה החרדה, הסקירה המתמדת לאיום , ההבהלויות , הסטרס התימידי , ואני מניח שגם הקשיי שינה קשרוים לזה. הקהילה הרפואית , והפסיכולוגית מטעות אתכם (ואותנו ) מזה שנים רבות בטענה המגוחכת מצד הפסיכולוגים שאפשר לטפל בבעיה הזאת בעזרת טכניקות פסיכולוגיות מצד אחד , ומצד שני נותנים לכם תרופות אנטידכאוניות שאינן יעילות לפוסט טראומה, כיוון שהפרעה הזאת לא נובעת ממחסור בסרטונין אלא כמו שכתבתי , מפעילות יתר של הרפלקסים ההגנתיים של הגוף , ולזה לתרופות האנטי דכאוניות אין שום קשר , והן אף מזיקות לעיתים כיוון שהן מעוררות . הטיפולים הפסיכולוגים , כגון החשפויות ו EMDR עוזרות לרוב לאנשים שהוגדרו כפוסט טראוטיים אבל סובלים מטראומה רגילה שהיא ניתנת אפילו לריפוי ע"י טיפול פסיכולוגי , כיוון ששינויים ביולוגים אינם מתרחשים בה . כל מי שסובל מההשלכות הקשות של התופעה הפיזיולוגית הזאת , צריך לדעת , ששיש אפשרות לטיפול אמיתי , כעת, ויש אפשרות לפתח טיפול כזה בעתיד . למשל DEEP BRAIN STIMULATION טיפול פולשני שבו מכניסים אלוקטרודה לראש ובעזרתה אפשר להגיע לכל אזור במוח כמעט בכדי להקטין או להגביר פעילות כלשהי . הטיפול הזה נמצא בשימוש יותר מ 10 שנים כטיפול יעיל במיוחד לרעד במצבים בהן התרופות לא עוזרות . בשנים האחרונות יש מחקרים רבים שמראים שהוא יעיל גם בדיכאון וב OCD ויש אפילו מחקר בהדסה לדיכאון. כבר השנה חוקרים בארצות הברית מתכננים להתחיל בניסויים קלייניים , לסימפטומים של פוסט טראומה , ב DBS . החדרת אלקטרודה לאמיגדלה הימנית והנמכת פעילותה וע"י כך הפחתה או העלמה של הסימפטומים הפוסט טראומטיים . הניסוי הזה יתחיל בסוף השנה הזאת , ויכלול כנראה רק יוצאי צבא . בדרך כלל ניסויים כאלה לוקחים זמן , עד שמגייסים את האנשים , תקופה של בדיקה, ואז אוספים את המידע ואז מחכים לאיזה אפשרות מופלאה לפרסם את התצוצאות של הניסוי באיזה כתב עת מדעי מפורסם ולזכות בתהילה . אני בעד , שמי שיש לו יד בדבר יתחיל עם הכיוון הזה בארצנו גם , כגון בית חולים הדסה, ומרכזים אחרים שמתעסקים בניסויים . חולי פוסט טראומה אינם חולי נפש, מדובר בהפרעה נוירולוגית לרוב עם הבטים פסיכולוגים מסויימים ולא להפך . ואנחנו זקוקים לטיפול נוירולוגי , ביולוגי . אז תגידו , החדרת אלקטדרודה לאמיגדלה ? אתה משוגע ? אני אענה לכם , אם מישיימים את זה בדיכאון וב OCd אין סיבה שזה לא ייושם בפוסט טראומה . אני באופן אישי , כבר שלחתי מייל ל 6 מרכזים בארץ שעוסקים בניסויים כאלה וקיבלתי תשובה רק מבית חולים הדסה, שמחקר כזה לא מתוכנן בארץ בעתיד הקרוב . מי שרוצה יכול ליצור איתי קשר במייל ונדון על המשך פעולתנו כדי לזרז את הקהילה הרפואית לפתח טיפול יעיל ואמיתי ikop1986@gmail.com עוד לילה של חוסר שינה .

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יגאל, הכותרת שלך נכונה, אם היא מכוונת לאגף השיקום: סחבת וחוסר בטיפול יעיל. שאר הדברים שכתבת דורשים הסבר. אתה כותב: "המחקר מוכיח ללא צל של ספק". איזה מחקר? האם אתה חקרת? האם קראת על כך? לצערי, למרות שאני מסכים עם הטענה שאין כיום כל דרך יעילה לסייע להלומי-הקרב, אינני חושב שהשתלת אלקטרודות למוח הוא הפתרון, ושיש צורך בטיפול פולשני כל-כך. בעשרים השנים האחרונות יש התפתחות גדולה בחקר המוח, ואכן ניתן להתמודד עם פגיעות כמו פוסט-טראומה ולשנות את תפקודו של המוח. אין צורך לעשות זאת באמצעות התערבות מכנית במוח. מה שנפגע אצל נפגעי טראומה הוא תחושת האמון והביטחון, ואי-אפשר לתקן זאת באופן חד-פעמי באמצעות ניתוח או אלקטרודה, אלא באמצעות פעילות פיסית שתשחזר את היכולות הרגשיות שנפגעו. בשנים האחרונות פיתחתי גישה יעילה ביותר שעושה בדיוק זאת, גישת האימון הרגשי, המאפשרת לכל נפגע טראומה לבחור בדרך-חיים המשקמת את המיומנויות הרגשיות שנפגעו ומאפשרת לכל אחד לתפקד, ליצור קשרים ולהיות יצירתי. שבוע טוב, ד"ר דרור גרין

18/06/2011 | 19:24 | מאת: אמא של חייל קרבי

אני יודעת שזה לא ממש האתר שמיועד לענות לשאלתי. אך בני רק התגייס לפני כמה חדשים. ועומד להגיע לקו חם בשטחים. המציאות הזו נוראית בעיני וקשה לי לקבל אותה. אך הכי חשוב לי לדעת כיצד נער צעיר,שמסיים מסלול הכשרה,מתמודד עם מצב כזה שהוא צריך יהיה ליהיות בכזה מקום,הוא יודע שאני אמא שלו מאוד מפחדת. למרות שאנחנו תומכים,מפנקים,מעודדים,שולחים חבילות. איך נער שמנת-כמו שבני נער נורמטיבי,רגיש אך לא מידי,מסתדר,חברהמן משפחתי. איך מתמודד עם מציאות רגשית כזו?.האם תוכל לעזור לי ולענות לי? תודה.

20/06/2011 | 21:39 | מאת: השכן שלא יושן

בנך יסתדר מצויין...כמו שאני הסתדרתי בקרבי..הייתי קו בלבנון בתוך הרצועת ביטחון....הייתי בקו במחסום ארז..הייתי בשכם.. ביקרתי בבופור פעם ..וראיתי את הליטני.. כל זה חוויות..יפות שאזכור לחיוב... שאתה בצה"ל אתה מודע לסכנות שיש ואתה נושא נשק.. זה אומר שאתה במוכנות רגשית מסוימת..לכן פחות נפגעים.. אתה נפגע יותר שאתה באזרחות ואתה רואה משהו קשה שבאופן רגיל לא היית נתקל.... זה כאשר אתה לא מוכן...... אני 22 שנה במערכת הביטחון..שזה בא זה מגיע ללא הודעה וללא הכנה..... כמו תאונת דרכים...

20/06/2011 | 22:02 | מאת: השכן שלא יושן

אותי מפחיד שאחרי שעברו את הצבא המעירים הולכים לעשות בנגי...

21/06/2011 | 19:21 | מאת: אמא של חייל קרבי

תודה לך..ומה שאתה אומר שזה יכול לקרות בכל מקום ובכל מצב? פשוט הצבא חושף למצבים קיצוניים שבחיים שגרתיים נער איש צעיר לא יעבור. אני מבינה שמה שאתה אומר לי שיכולה ליהיות תאונה,או מצב אחר לא קשור לצבא שיכול להביא למצב של הלם טראומה,או משהו כזה? מה זה נקרא כשזה בא זה בא? זה עוזר לי להבין כשאני קוראת מחשבות ורגשות של אחרים. תודה מוכנה לשמוע עוד..הרופא לא עונה?

שלום לאמו של חייל קרבי, כפי שכתבת, זה באמת לא המקום המתאים לשאלה שלך, ואולי לכן השתהיתי ולא הגבתי מיד. ובאמת, השאלה שלך אינה קשורה להלם-קרב או לטראומה, אלא לתחושה נורמלית לגמרי, לחרדה של אם שבנה משרת במקום מסוכן. במחשבה שניה, אני מבין שהשאלה שלך מתייחסת למצב המביא להלם-קרב ולפוסט-טראומה. את שואלת איך יכול נער שמנת רגיש ונחמד להתמודד עם מציאות בלתי-נסבלת של מלחמה וחרדה. אפשר להרחיב את השאלה שלך ולשאול, איך יכולים אנשים טובים ורגישים לחיות במציאות האלימה והמאיימת בישראל. ובאמת, לחיים במדינה שכל תושביה נמצאים בחרדה בלתי-פוסקת יש מחיר יקר, ולמעשה החברה כולה סובלת מפוסט-טראומה, המתבטאת בחרדה, בחוסר סובלנות ובאלימות, וזה כמובן משפיע גם על הפוליטיקה, על היחס לזרים ועל איכות החיים. כמו כל הצעירים האחרים המתגייסים לצבא, גם בנך ילמד להשתלב במערכת הכוחנית והאלימה, וכשישתחרר הוא יהיה קצת פחות רגיש וקצת יותר מחוספס ואלים, כמו רוב הישראלים. אבל אין לזה קשר לפוסט-טראומה. אם בנך בא מבית תומך ואוהב, יהיו לו כוחות להתמודד עם הקשיים. מי שחשוף יותר לטראומה הוא מי שבא מבית קשה ולא תומך, ובעיקר מי שנפגע בטראומה מוקדמת בילדותו. אכן, המציאות קשה, ונראה שהיא תלך ותהיה קשה יותר. אני מאחל לך לעבור במהירות את תקופת השירות של בנך, ד"ר דרור גרין

22/06/2011 | 07:05 | מאת: אמא של חייל קרבי

קודם כל תודה לך. ובאמת מלבד החרדה שלי הטבעית. אני מנסה להבין מה נער נורמטיבי עובר מבחינה רגשית בצבא ואיך זה משפיע על חייו. אני קוראת את המסר הגלוי והסמוי מדבריך של מה המצב במדינה עושה לנו כולנו,אני בעצמי אומרת שהגיוס או יותר נכון השירות הוא הגורם העיקרי ל"בריחת"מיטב צעירי המדינה לעולם הגדול לעבור גיל התבגרות מאוחר שנלקח מהם.אך לי באמת חשוב היה או רוצה לשמוע על הנורמה.למרות שכל אדם מגיב אחרת לאותה הסיטואציה.איך רגשית מתמודד נער עם "חווית השירות"ומה הכוונה יהיה יותר גרוע?או כמו שכתבת יהיה יותר קשה? אני נמצאת בשלב שקשה לי לקבל שהבן הפרטי שלי צריך לעבור דריסת אישיות ואופי כזו. אך יש גם דברים טובים שהצבא תורם לאישיות? בקשה ענה לי גם אם זה לא הפורום המדוייק זה יכל לעזור. אמא.

16/06/2011 | 21:28 | מאת: דורון

שלום לדר גרין וחברי הפורום, ב 9 שנים מאז שנפצעתי בפיגוע, רשימת הסימפטומים שלי רק מתארכת. היום אני בקושי עובד, התגרשתי ואני בודד. עד עכשיו זרמתי עם הדרך "המקובל" של הוספת אבחנות: טיניטוס, PTSD, עייפות כרונית... לאחרונה התחלתי לקחת אחריות על עצמי, חקרתי,והגעתי למסקנה שיש לי פגיעה מוחית- TBI. אני מעוניין מאד לדעת את היכף ומיקום הנזק המוחי. הבעיה שאת הרופאים זה לא מעניין ולא מוכנים לעשות לי בדיקות כמו MRI. נירולוג אמר לי אתמול ש"אם אתן לך אז צריך לתת לחצי מדינה MRI".קראתי שיש עוד בדיקות כגון DTI וspect. השאלה שלי זה האם אחרים נתקלו בגישה הזו שלא מעניינת מיפוי הפגיעה המוחית והתעקשות בPTSD. ולמה? האם נוח להם או יותר זול למדינה לאבחן PTSD לעומת TBI? כמוכן אולי פשוט לא הגעתי בינתיים למקום הנכון -האם יש המלצה ליחידה או רופא בארץ שמעניין אותם להגיע קודם לאבחנה נכונה? גם אם אין טיפול, לי זה מאד יעזור לקבל הסבר פיזיולוגי למצבי. תודה

לקריאה נוספת והעמקה
20/06/2011 | 21:50 | מאת: השכן שלא יושן

אני אספר לך מה אני עברתי אולי זה יעזור: ראיתי והייתי בגל הפיגועים הראשון והשני -בעיקר הייתי בחיפה ראיתי את כל האוטובוסים ... ראיתי את מקסים ראיתי את תחנת הדלק מצה ברוממה... אני במערכת הביטחון כבר 22 שנה.. אני נפגעתי באסון הכרמל...כפי שאנשים רגילים קוראים לזה.. היה לי מזל והאיבחון על שינוי בהתנהגות זוהה די מהר דרך הקצינים שלי --הם הפנו אותי לקב"נית ומשם למשרד הביטחון... יש לי את כל הסיפטומים שאתה מספר--אני סוגר 20 שעות ער בקלות עיקר הטיפול זה עם פסיכיאטר פסיכולוג לא מספיק לי..ממש כך עשיתי מעבדת שינה... הצעה --אם אתה עדיין מדבר עם גרושתך ספר לה..כי מגיע לה לדעת.. אים לא תהיה לבד זה כבר יעזור הרבה לדעתי.. תנסה להשיג חוברת זכויות של קופת חולים שלך כדי לצבור ידע מקווה שעזרתי במשהו..

21/06/2011 | 16:19 | מאת: דורון

מאד עזרת. ותרגיש טוב!

שלום דורון, אבחונים אינם פותרים בעיות. אבחונים בתחום הרגשי כמעט חסרי משמעות, משום שהם מתייחסים לתחושות סובייקטיביות. אני מבין את הרצון שלך לחפש את מקור הפגיעה במוח. הרבה יותר קל להבין פגיעה גופנית, במוח, מאשר את מה שמכונה פגיעה 'נפשית'. אבל האבחונים ה'נפשיים', והטיפול ה'נפשי', הם סוג של מיסטיקה, ובאמת כל הפעילות הרגשית שלנו משקפת את התפקוד המוחי שלנו. פוסט-טראומה היא פגיעה מוחית ביכולת שלנו ליצור תחושה של ביטחון. אבל למרות שההפגיעה מוחית, התיקון אינו חייב להיות 'רפואי' במובן התרופתי. יש לנו אפשרות להשפיע על הפעילות המוחית שלנו באמצעות האופן בו אנו פועלים במציאות. גישת האימון הרגשי שפיתחתי מתמקדת בדיוק בכך, ובאפשרות שלנו ללמוד לשקם ולשפר את הפעילות הזו. בדיקת MRI ובדיקות אחרות לא יוכלו לסייע לך לשפר את מצבך, כפי שפעילות יומיומית (פעילות יצירתית, חברתית, תעסוקתית) תוכל לעשות. אם הנושא מעניין אותך, כדאי לך לקרוא על מחקרי המוח של השנים האחרונות (NEUROSCIENCE), ועל האופן שבו הפעילות שלנו משפיעה על המוח. באינטרנט תוכל למצוא חומר רב, וגם הרצאות רבות בוידיאו. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

21/06/2011 | 22:20 | מאת: דורון

ד"ר גרין, אני חייב לציין שאף סימפטום שלי רגשי! היה לי PTSD קלאסי למשך חצי שנה ומאז, הפיגוע שהיה לפני 9 שנים, לא מעניין אותי. הבדידות היא רק תוצאה של זה שאין לי חיים, כי התשישות וכאבי הראש וכו' מונעים ממני לעשות כלום מעבר לעבודה. אני סובל מבעיות לגמרי פיזיות. אני לא בדיכאון. מצאתי אוזן קשבת דווקא מעבר לים, ד"ר ויין גורדון, שמומחה בתשישות לאחר פגיעה מוחית "קלה", אך בינתיים אני לא מוצא בארץ את מקבילו.

שלום דורון, אמנם המושג 'נפש' הוא מושג מיסטי, אבל רגשות הן ביטוי גופני טהור למצבי חרדה או ביטחון, והם תמיד משקפים תהליכים במוח. אני מבין את הצורך שלך למצוא אישור גופני לפגיעה שלך. כדאי שתזכור, שלכל פגיעה יש ביטוי במוח, אך עדיין קשה מאוד למפות זאת באופן מדויק, ולהסיק מכך מסקנות. חבל שתבזבז את זמנך ברדיפה אחרי הגדרות מעורפלות, במקום לשפר את מצבך בכוחות עצמך, באמצעות עשיה ותרגול. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

16/06/2011 | 18:30 | מאת: פשפש

שירתי שירות מלא כלוחם ומפקדב סדיר בחטיבת "גבעתי" והשתחררתי בנובמבר 2004. מאז אני סובל מבעיות תפקודיות שונות כמו אי שינה בלילה, התעוררות מסיוטים ומראות חוזרים ממבצעים שהשתתפתי בשירות הסדיר. בעקבות טיפול פסיכולוגי אזרחי פניתי ל"יחידה לתגובות קרב" שם לאחר מספר פגישות הוצע לי פרופילו 21 והוגדרתי כהלום קרב. ניסיתי לעבור טיפול אך הדבר מעל היכולת הכלכלית שלי בעיקר כאשר אני מנסה לנהל חיים תקינים ולימודים כסטודנט. הוצע לי טיפול ב"יחידה לתגובות קרב", טיפול חינמי לחלוטין. אך כמובן שמתעלמים פה ממספר גורמים חשובים- הנסיעה לטיפול שנערך אל ורק בתל-אביב (מה עושה בן-אדם מאילת?!), הטיפול נעשה בבסיס צבאי, דבר שמקשה עוד יותר וכמובן הפניות הרגשית והקושי לחזור שוב ולהתחיל טיפול חדש הוא גדול מנשוא. המטפלת שהתחלתי אצלה את הטיפול הראשוני שם נפתחתי והצלחתי לדבר על הדברים רשומה במשרד הביטחון. רציתי לדעת האם יש עזרה כלכלית במימון טיפול שכזה אצל המטפלת הזאת. מה אני עושה אם אין באפשרותי לממן טיפול ואיני יכול ואיני מעוניין להיות מטופל ב"יחידה לתגובות קרב"? למי עליי לפנות? בתודה,

לקריאה נוספת והעמקה

שלום פשפש, אם אתה מוכר כהלום-קרב מגיע לך טיפול ללא תשלום על-ידי מטפלים המוכרים על-ידי אגף השיקום. בקש מן המטפלת שטיפלה בך שתכתוב לך מכתב המאשר שטופלת אצלה ושאתה זקוק להמשך הטיפול, ותן אותו לרופא המחוזי של אגף השיקום. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

16/06/2011 | 18:49 | מאת: פשפש

כל הכבוד על התשובה המהירה. ועל התשובה בכלל :) אעשה זאת. האם אתה מכיר החזרים על טיפולים שנעשו כבר?

20/06/2011 | 22:10 | מאת: השכן שלא יושן

תפתח אתה קבוצת תמיכה באילת.... כי מי שיבין את הלומי הקרב הכי טוב זה אתה...ולא אף אחד אחר... מסקרן אותי אים היה לך אירוע ספציפי או כמה אירועים??

23/06/2011 | 01:06 | מאת: פשפש

קבוצת תמיכה... אף פעם לא השתתפתי בכזו. איך זה? אני לא מאילת אבל אני בהחלט גר רחוק מהמרכז. אילת שימשה כנציגה. היו לי כמה אירועים שנחקקו בי. מתוך יש ארוע שחצב הכי עמוק ואפשר להגיד שהוא היה מרכז הבעיה

15/06/2011 | 21:20 | מאת: zz

קיבלתי כדורים מהפסיכיאטר ,והיתה לי מגרנה היום אחה"צ,אז לקחתי עוד כדור ואני מרגיש יותר טוב {הפסיכיאטר אמר לי שהכדורים שיש לי לא ממכרים} ---אני מרגיש צורך לדבר עם מישהו ,,פסיכולוגית שקיבלתי, הטיפול אצלה לא מספיק חזק,, יכול להיות שאני מרגיש כאילו המוח שלי מתייבש ? נוירולוג אמר לי שאין קשר לראש עצמו אלא לתופעות של הפוסט עשיתי מעבדת שינה--83 אחוז יעילות שינה,,על פי המעבדה--זה יעילות נמוכה מאד...

15/06/2011 | 23:42 | מאת: נומי

יש כדורים נגד דכאון שמרדימים מצוין ונוטלים אותם בערב, גם אני פוסט טראומטית (מאכזריות העולם) ומהרגע שקיבלתי אותם לא הפסקתי לישון לילה טוב

21/06/2011 | 21:09 | מאת: השכן שלא יושן

ניסיתי כמה סוגם של כדורים....הם כאילו חוסמים לי את הגוף מבפנים----לא יודע להסביר את זה---אולי הם לא מתאימים לי.... אני ימשיך לנסות מה שכן אים אני יושן ביום ...אז אני מסודר... נראה מה יהיה ??!!

16/06/2011 | 21:36 | מאת: דורון

אני ישן שנים רק עם כדורים, היום 3 כדורים שונים בלילה פלוס עישון קנביס. שאלתי פעם את הרופא אם כדאי שאלך למעבדת שינה והוא אמר שזה לא רלוונטי. מה הסיפור של מעבדת שינה למי זה מיועד ולמי לא??

20/06/2011 | 21:14 | מאת: השכן שלא יושן

הייתי במעבדת שינה ברמב"ם...ישנתי שם לילה מחובר למכשירים... אז ככה: הם בודקים את מצב השינה לאורך הלילה-כולל סוגי שינה.. הם רשמו שהתעוררתי 7 פעמים ללא הפרעות פיזיות..למרות שאני זוכר רק פעם אחת... הם קבעו וכתבו שהשינה שלי היא רק 83 אחוז--יעילות נמוכה... הם יכולים לעזור לך להבין שאתה מתעורר יותר עייף ממה שהלכת לישון ולמה... אתה יכול להראות את זה לרופא או להשתמש בצורה אחרת... לשיקולך...

נראה שכולם ככה..שסובלים מפוסט טראומה.... אובחנתי כסובל מהלם קרב..{הסיפור שלי מגיע מאסון הכרמל} אני הייתי שם מההתחלה--10 בבקר...עד 3 ימים אחר כך... אפרט יותר באי מייל--

10/06/2011 | 20:49 | מאת: לא ישן בלילה

שלום, אני סובל מהלם קרב כבר כמה שנים.. אובחנתי ושוחררתי משירות. יש לילות שאני פשוט לא ישן בלי אלכוהול או מריחואנה. בזמנו רציתי להגיש בקשה למריחואנה רפואית והבנתי שלא נותנים להלומי קרב. האם זה נכון?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, מן הפרסומים בעתונות אני מבין שלמרות הצלחת הניסוי של שימוש במריחואנה רפואית להלומי-קרב עדיין לא נמצא התקציב לכך. אם אתה, ואחרים כמוך, ימשיכו לפנות לאגף השיקום ולרופא המאשר את השימוש במריחואנה הרפואית במשרד הבריאות, יהיה סיכוי לשינוי. אין סיבה להתייאש. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

15/06/2011 | 13:17 | מאת: לא ישן בלילה

מוזר שאתה אומר את זה. אני רואה המון סיבות. אני מותש.