פורום טראומה והלם-קרב

10035 הודעות
2266 תשובות מומחה

מנהל פורום טראומה והלם-קרב

אין לפנות טלפונית למנהל הפורום. כל תלונה או בקשה למחיקה תעבור דרך מערכת דוקטורס בלבד. editor@doctors.co.il
17/04/2010 | 06:56 | מאת: מיכאל הרשקוביץ

חברים, הינכם מוזמנים להגיע לטקס השכבה שאנו עורכים לקרובנו האהוב- אגף השיקום- שהלך לעולמו בגיל צעיר של 62 שנה. הטקס ייערך מול בית המנוח, רחוב שדרות שאול המלך 4 , תל אביב ביום ראשון - מחר, ערב יום הזיכרון, בשעה 1130. פרטים נוספים תוכלו לראות בדף הבית של מצדיעים,בו מתפרסמת גם מודעת האבל המודבקת היום על לוחות המודעות ברחבי תל אביב www.matzdeim.co.il .מי שרוצה לשאת דברים בטקס לזכר המנוח, מוזמן להירשם באתר מצדיעים... שבת שלום. מיכאל הרשקוביץ- עמותת מצדיעים לנכי צה"ל.

מיכאל יקר, לרוע המזל, אגף השיקום עדיין לא מת, וגם לא ימות בקרוב. אני מבין את השמחה וההתלהבות, ואני מקווה שהמפגש עם המציאות לא יגרום לך לאכזבה רבה מדי. אני שותף לאכזבה שלך מפעילות אגף השיקום, שאינו ממלא את תפקידו. אבל האמונה שלך בחברי-כנסת שישנו את המצב אינה מציאותית. כוחם של פקידים במוסד חזק כמו אגף-השיקום גדול יותר מזה של חברי-כנסת ושופטים, כפי שמעידות התוצאות בשטח. מצער אותי שבמקום לאחד את נכי צה"ל למאבק קשה באגף השיקום, ולדרישה המוצדקת לפרק אותו, אתה יוצר פיצול נוסף בין נכי צה"ל ומפריד בין אלו שנפגעו בקרב לבין אלו שנפגעו בדרך אחרת. ההפרדה בין דם לדם, המתאימה לחשיבה פשיסטית, כורתת את הענף עליו אתה יושב. מדינת ישראל אחראית לכל החיילים שגייסה באותה המידה, ללא קשר לאופן בו נפגעו במהלך שירותם. מי שנפגע בקרב אינו סובל יותר ממי שנפגע בתאונת-דרכים, ומי שנפצע בזמן שהציל פצוע אינו סובל יותר מאשר הפצוע עצמו. כדאי לזכור שהזכויות שלנו אינן פרס שאנו מקבלים על מעשה גבורה, ואין צורך ליצור היררכיה בין נכי צה"ל. זכויות נכי צה"ל נובעות מן הפגיעה שנפגעו ללא כל קשר לאירוע שבו נוצרה הפגיעה. אולי במקום להצדיע לנכי צה"ל (מה שמעיד על ראיה מיליטריסטית) כדאי פשוט לתמוך ולסייע לנכי צה"ל, ולהציל אותם מידי אגף השיקום. שבת שלום, ד"ר דרור גרין

08/04/2010 | 23:03 | מאת: אביבה

אני סובלת מפוסט טראומה p.s.t.d. הוגדר בבית חולים.האם התופעה-מחלה עשויה להשפיע על אירועים נוירולוגיים? כלומר להוות גורם ל-C.V.A

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אביבה, אינני יודע ממה נפגעת, אך פוסט-טראומה אינה מחלה, גם אם הוגדרה כך בבית-החולים. המאפיין העיקרי של פוסט-טראומה הוא חרדה, הגורמת ללחץ רב, ואם לא מטפלים בזה בזמן הלחץ עשוי לגרום לתופעות לוואי שונות, גופניות ורגשיות. כדאי לך להתייעץ עם איש מקצוע המומחה בתחום הטראומה, או לפנות למטפל קוגניטיבי-התנהגותי, שיסייע לך לרכוש כלים להתמודדות עם השפעות הטראומה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

09/04/2010 | 08:09 | מאת: אביבה

ד"ר גרין תודה, אך אנסה לדייק יותר.שנתיים לאחר הפוסט טראומה שנבעה מאירוע אישי קשה והיה כל הזמן בהשגחה וטיפול, לקיתי באירוע מוחי ושאלתי היא האם הטראומה עשויה להיות מרכיב או זרז לקרות האירוע המוחי.אציין רק כי זה 4 שנים שאני מטופלת ע"י פסיכיאטר ונוירופסיכולוג.

07/04/2010 | 16:06 | מאת: נעמה

שלום דרור ואחרי חג שמח, איך ניתן להסביר לדעתך, את התנהגותו של ד"ר ליטמן (הפסיכיאטר ההוא שניצל)? זה גורם לי ולאנשים נוספים לפחד ולפנות לטיפול, איך בכל זאת נשמרים? תודה על התיחסותך.

שלום נעמה, אינני קורא עתונים ואין לי מושג מיהו ד"ר ליטמן ואת מי הוא ניצל. עם זאת, לא קשה לי להבין את החשש לפנות לטיפול, משום שאכן מטופלים לא מעטים נפגעים על-ידי פסיכיאטרים או פסיכולוגים. כתבתי על כך בהרחבה בספר 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש', שבו גם פרק מיוחד על הסכנות שבטיפול הנפשי. לצערי, לא אוכל לפרט כאן תחום כה רחב וחשוב. בברכה, ד"ר דרור גרין

13/04/2010 | 17:46 | מאת: נעמה

בפסיכיאטר שניהל רומן עם המטופלת שלו בתקופת הטיפול בתוך הקליניקה. מסתבר שהאדם (אם אפשר לכנות יצור כזה אדם) היה בעמדה בכירה בשרותי בריאות הנפש. איך מגיעים לעמדה של ניצול נורא של כוח?

06/04/2010 | 16:16 | מאת: אלן

חג פסח עבורי הוא חג שאין בו שום חירות . מתעוררים בי מאורעות שהייתי מעדיף לשכוח . מהומות מחבלים מכלא קציעות , פסח מקוצר בגלל מהומות מחבלים. אי-סדר ובלאגן . אני מרגיש מרוקן ,מרוחק ולא הצלחתי להתחבר לשום דבר . אני מקווה שאני הרגיש יותר אחרי כל התקופה הזאת . לא כתבתי הרבה זמן פה כי היה לי קשה להתחבר מחדש ולא רציתי להקשות על החברים . בידידות אלן

אלן יקר, עצוב לשמוע שקשה לך כל-כך. לא קשה לי להבין מדוע המושג 'חג החירות' מעורר בך מחשבות על החירות שלך. בנו, כנפגעי טראומה הלומי-קרב, דברים רבים מעוררים את הזכרונות הטראומטיים. אני מאמין שיש לנו חלק בתחושות הקשות שהזכרונות מעוררים, ושיש לנו אפשרות לבחור בתגובה שלנו לזכרונות האלו. אנחנו יכולים להחליש אותם או לחזק אותם בהתאם לדרך בה אנו בוחרים לחיות היום, עכשיו, בכל רגע של חיינו. אני מאחל לך שתצליח למצוא את מה שמחזק אותך עכשיו ומעשיר את חייך, כדי שתוכל להתנתק ולהתרחק מן הזכרונות הקשים. שבת שלום, דרור

03/04/2010 | 12:25 | מאת: 'בת זוג' לשעבר של הלום קרב.

שלום וחג שמח. אתמול נפל לי האסימון, זה למעשה החג שלכם, בו יצאו בני ישראל מעבדות לחירות. ולפי התורה זוהי גם תחילתה של שנה חדשה. אני רוצה לאחל לכם שתצאו מ'עבדות לחירות'. עבדות הטראומה וההלם קרב. חירות בה תוכלו לאפשר לעצמכם חיים בריאים ככל האפשר. שתחיו, שתרגישו, שתאהבו.. שתצאו מהבועה האיומה שאתם חיים בה ובמהרה. שתאספו את כל הכוחות שנותרו בכם ושתרצו בכל מאודכם להיות במקום אחר, טוב יותר! ו.. שתלמדו שיש מסביבכם אנשים שגם הם יכולים להפגע. ולאנשים שחיים בצל אותם הלומי קרב (מה לעשות יש גם כאלה) אני מאחלת חוזק ותעצומות נפש בכדי לא להשאב למעגל ש'בני זוגם' בחרו לחיות בו. מעבדות לחירות! שלכם. אני.

06/04/2010 | 18:07 | מאת: דבורה

אני מאחלת לך חג שמח מאחלת לך זוגיות עם חום אהבה הרבה רגש זוגיות חדשה , ובריאה,שתתני וגם תקבלי באותה מידה מישהוא שיוכל להעריך אותך על מי שאת באמת,

שלום לך, אני מודה לך על הברכות להלומי-הקרב. חשוב בעיני מאוד להיות מודעים לכך שלכל הלום-קרב יש גם בני-משפחה שנפגעים לעתים לא פחות. עם זאת, יש גם משהו לא נעים במה שכתבת כאן, הנשמע כהאשמה להלומי-הקרב. את מציעה לבני-המשפחה "לא להישאב למעגל ש'בני זוגם' בחרו לחיות בו". זו אמירה מעליבה ומקוממת. איש מאתנו, הלומי-הקרב, לא בחר לחיות במעגל הטראומה. איש מאתנו לא בחר להיפצע במלחמה שמדינת ישראל שלחה אותנו להילחם בה. איש מאתנו לא בחר להיות קורבן של פקידי אגף השיקום, המתעללים בנו. אני מקווה שתחזרי בך מן האמירה הבלתי-נסבלת הזו. ד"ר דרור גרין

09/04/2010 | 00:07 | מאת: 'בת זוג' לשעבר של הלומי קרב

שלום ד"ר גרין, חברי הפורום, הלומי קרב ומשפחותיהם. אלו היו ברכות מלב נקי. לא היתה כאן כוונה לפגוע באיש. נהפוך הוא, לכלול בברכה זאת את כל הסובבים ולקוות עבורם לחיים טובים יותר. לאורך כל ההתכתבויות שלי כאן, לא האשמתי את הלומי בקרב במצבם, אם כבר, היו לי טענות כנגד הממסד והחברה. בחרת להפגע מאמירה שלא הבנת נכונה ואף הגדרת אותה כבלתי נסבלת. אני מכבדת את רגישותו של כל אדם. וגם מבינה שיכולת להפגע. ואני מצרה על כך. הישאבות למעגל זה מבחינתי, זה לחוות את הכאב עד שיתוק, להכנס למצב של טראומה משנית ולחיות במצב הנוכחי מבלי להלחם בו ולוותר על האפשרות לאיכות חיים טובה יותר. כבת זוג, אני חושבת שטיפול לבני המשפחה חשוב לא פחות מההלום עצמו וכך עשיתי במקרה שלי. אם עדיין אינך חש בנוח, אתה מוזמן למחוק את ההודעה מהפורום. עם זאת, אני מקווה כי תראה את הלב הרחב שבברכה ולא את הפירוש הבלתי נסבל. מנגד זאת, אשתדל לא להעלב בעצמי. אני.

שלום יגאל, אני שמח לשמוע שזכית בהארה אלוהית, אך הפורום שלנו אינו מקום לפרסום אישי, לא של מטפלים מוסמכים וגם לא של מטפלים רוחניים. בברכה, ד"ר דרור גרין

27/03/2010 | 12:14 | מאת: מיכאל הרשקוביץ

חברים, אחד הסעיפים המרכזיים בהצעה לשינוי חוק הנכים שאנו עומדים להגיש בכנסת עוסק בשבויים בתסמונת הלם הקרב... אנחנו מעריכים מאד את כל השבויים ומצרים על ההתעללויות שעברו בימי שביים ועל הזוועות שחוו במהלך שביים...אנו משוכנעים כי רבים מהשבויים עדיין לכודים בין כתי תא שבי וירטואלי הסוגר עליהם... גם אנו הלומי הקרב- ממלחמות ומאירועים מלחמתיים- לכודים בתוך הזוועות שעברנו... אנו עומדים בפיתחו של חג בו עם ישראל יצא מעבדות לחירות...אנו הלומי הקרב מהמלחמות שבויים עדיין במאורעות הזוועה הטראומתיים שחווינו ועברנו בעת המלחמות...בניגוד לאחרים לא שוחררנו עדיין משבי הקרבות שניהלנו... אנו בני העשרים והשלושים נשארנו בני אותו גיל ונשארנו באותם שדות קרב שבילינו בהם ואין משחרר! אנו מנסים להדחיק שוב את המלחמות, אולם איננו מצליחים להדחיק את מה שאנו חיים יום יום יום, שעה שעה וככל שמתקרב יום הזיכרון האיום- רגע רגע. עיזרו לנו אתם השבויים בקרבות העבר לנסח את הסעיף בחוק האמור להכיר בנו כשבויים לא משוחררים, לעולם, מחוויות המלחמה שעברנו... מיכאל הרשקוביץ-יו"ר עמותת מצדיעים לנכי צה"ל.

27/03/2010 | 13:37 | מאת: צVק@

מצטער - לא הבנתי מה אתה מבקש כמו כן לא הבנתי מה מטרת החוק ומה הוא אמור לשנות לנו הנכים ולחברה בישראל חג שמח צביקה

27/03/2010 | 14:17 | מאת: מיכאל הרשקוביץ

צביקה, אני מתכוון להוסיף להצעה לתיקון חוק הנכים,אשר יגדיר מחדש הקריטריונים להכרה כנכי צה"ל וכן שני מדרגים של מוכרים: לוחמים ותומכי הלחימה ושאר נכי צה"ל,תיקון בסעיף ההכרה בהלומי קרב ממלחמות, השווה את זכויותיהם לאלה של פדויי השבי... אין אני צריך לספר לך את מוראות השבי בתסמונת הארורה הזאת שדבקה בנו בעקבות מלחמות וקרבות... תיקון זה יהייה חלק קטן מהצעת חוק מהפכנית שאנו מתכוונים להגיש לכנסת ואשר תבוסס על עקרונות החוק של נפגעי הנאצים במסגרות מסויימות- ללא כוונה להשוות,כמובן, גורם זה או אחר לנאצים,אלא תוך התייחסויות לסיטואציות קרביות, בלבד...אולם על כך בהמשך... שבת שלום. מיכאל הרשקוביץ- עמותת מצדיעים לנכי צה"ל. נ.ב אנו מזמינים כל מי שסובל מהלם קרב ,עקב ארוע מבצעי להשאיר את פרטיו במצדיעים...עם בוא העת- תוך זמן קצר מאד- ניצור עם כולם קשר ,על מנת לקבל הסכמתם לשינויים המוצעים על ידינו לחוק.

27/03/2010 | 14:17 | מאת: מיכאל הרשקוביץ

צביקה, אני מתכוון להוסיף להצעה לתיקון חוק הנכים,אשר יגדיר מחדש הקריטריונים להכרה כנכי צה"ל וכן שני מדרגים של מוכרים: לוחמים ותומכי הלחימה ושאר נכי צה"ל,תיקון בסעיף ההכרה בהלומי קרב ממלחמות, השווה את זכויותיהם לאלה של פדויי השבי... אין אני צריך לספר לך את מוראות השבי בתסמונת הארורה הזאת שדבקה בנו בעקבות מלחמות וקרבות... תיקון זה יהייה חלק קטן מהצעת חוק מהפכנית שאנו מתכוונים להגיש לכנסת ואשר תבוסס על עקרונות החוק של נפגעי הנאצים במסגרות מסויימות- ללא כוונה להשוות,כמובן, גורם זה או אחר לנאצים,אלא תוך התייחסויות לסיטואציות קרביות, בלבד...אולם על כך בהמשך... שבת שלום. מיכאל הרשקוביץ- עמותת מצדיעים לנכי צה"ל. נ.ב אנו מזמינים כל מי שסובל מהלם קרב ,עקב ארוע מבצעי להשאיר את פרטיו במצדיעים...עם בוא העת- תוך זמן קצר מאד- ניצור עם כולם קשר ,על מנת לקבל הסכמתם לשינויים המוצעים על ידינו לחוק.

27/03/2010 | 01:19 | מאת: תרה

אובחנתי כסובלת מדיסוציאציה יש לי הרבה מקרים של ניתוק.. אני סובלת מזה מאוד. האם יש שיטה שבה הכי כדי לטפל בזה? השיחות עם הפסיכולוגית גורמים לניתוקים רבים יותר..

לקריאה נוספת והעמקה

שלום תרה, הגעת לפורום הלא-נכון, כשם שאולי הגעת לפסיכולוגית הלא-נכונה. לא תמיד נחוץ טיפול פסיכולוגי. כדאי שתתייעצי בפורום לפסיכיאטריה: http://www.doctors.co.il/forum-2212 בהצלחה, ד"ר דרור גרין

24/03/2010 | 12:57 | מאת: גבי

שאלה, מה התפקיד של היחידה בתל השומר לנפגעי הלם קרב(אני חייל במילואים). תודה.

שלום גבי, היחידה לתגובות-קרב בתל-השומר מיועדת לטפל בחיילי מילואים, נפגעי הלם-קרב. זו יחידה קטנה ביותר, שפועלים בה פסיכולוגים מתנדבים מעטים. המשאבים שלה מוגבלים ואין לה כל אפשרות לטפל בכמות הגדולה של נפגעים. זו מערכת סגורה המנהלת פעילות בקרב אלו שמצליחים להגיע אליה. במלחמה האחרונה היו, לפי פרסומים של צה"ל, כשלושת אלפי נפגעי טראומה. אני יודע שנפגעים אלו לא קיבלו טיפול על-ידי היחידה, שביצעה רק מפגשים בודדים עם גדודים שחזרו מן הקרב, ובכך סיימה את תפקידה. למרות הרצון הטוב של אנשי היחידה ומאמציהם במקרים פרטניים, כשמתבוננים במצב נפגעי הטראומה בצה"ל היחידה למעשה אינה קיימת כלל. בברכה, ד"ר דרור גרין

19/03/2010 | 11:20 | מאת: אמיר

שלום לכולם, שמי אמיר ואני סטודנט שנה רביעית ללימודי רפואה סינית מסורתית בקמפוס ברושים בתל-אביב.במסגרת השנה הקלינית והאחרונה בלימודיי אני מבצע עבודת מחקר במסגרת המכללה. בעבודת המחקר אני בודק את ההשפעה של שיטת דיקור חדשה יחסית, שנמצאה יעילה בטיפול בהפרעות שונות ביניהם חרדה ואינסומניה. אני מחפש מטופלים לסדרה של 10 טיפולים שייערכו בשטח הקמפוס ובהשגחת מיטב המורים והמטפלים בארץ.הטיפולים כמובן ללא תשלום. לרוצים להשתתף ולכל שאלה או בקשה ניתן לפנות אלי דרך המייל: amirshafrir@yahoo.com או בטלפון- 054-4247577 תודה ושבוע טוב

על צה"ל לפתוח מחלקה חדשה נקרא לה פסיכיאטרית ד' והיא תהייה מיועדת להלומי קרב ושם יהייה טיפול בהיפנוזה, רפסולוגיה, ועוד טיפולים רבים וטובים מבית היוצר שח ד"ר איתן אברמוביץ ואחרים. למה לא דואגים לנו??? למה רוצים שנמות ומהר????

לקריאה נוספת והעמקה

שלום להלום, ראשית, צה"ל כלל אינו מטפל בהלומי-קרב. חיילי הסדיר מופקרים ובמקרה הטוב נשלחים לקב"ן שאינו מבין בתחום זה. חיילי המילואים יכולים לקבל 'טיפול' ביחידה הקטנטנה שבתל-השומר, שאינה קשורה באופן מעשי לצה"ל וממומנת על-ידי אגף השיקום. לאגף השיקום אין כל רצון לסייע להלומי-הקרב, לתמוך בהם או לפתח דרכים לסיוע. אגף השיקום והעומדים בראשו עושים ככל אשר ביכולתם למנוע מנפגעי טראומה להיות מוכרים כנכי צה"ל, ולמנוע מאלו שכבר הוכרו את הזכויות המוקנות להם בחוק. זה המצב כיום. אפשר להתלונן ולהתמרמר ולבכות ולצעוק, אך לרוע המזל קשה מאוד לשנות את המערכת המסורבלת הזו, המוגנת מתביעות בשם 'בטחון ישראל'. מי שרוצה להתמודד עם טראומה חייב להכיר בכך שעליו לעשות ככל יכולתו, ובכוחות עצמו, כדי לסייע לעצמו. בברכה, ד"ר דרור גרין

הטיפול לא משהו כי יש פה בלי עין הרע הרבה חולים על צוות כזה קטן פשוט לא יאומן.

שלום להלום קרב 2, ההודעה שלך אינה מובנת, משום שלא הסברת מדוע אתה מאושפז, האם מדובר בבית-חולים פסיכיאטרי, ומדוע. אם אתה רוצה לקבל כאן תגובות בעלות משמעות, כדאי שתציג באופן ברור יותר את מה שאתה רוצה לכתוב. בברכה, ד"ר דרור גרין

13/03/2010 | 11:14 | מאת: מיכאל הרשקוביץ

חברים, עמותת מצדיעים קיבלה מלגות לימודים מליאות לסדנאות ברפואה משלימה- סדנאות אלה ואחרות ,אשר מכללות טובות תרמו לחברי העמותה, עומדות להתחיל בימים אלה. כדאי לנצל הזדמנות פז זאת להעשיר את עולמנו בלימודים מסוג אחר, אשר ניתן להתפרנס באמצעותם ,תוך פעילות מהבית... כל המלגות מיועדות לחברי מצדיעים , המשלמים דמי חבר...כדאי ושווה לשלוח את פרטיכם, על מנת ליהנות ממלגות הלימודים האלה... פרטים מלאים על המלגות והסדנאות תוכלו למצוא באתר הבית של מצדיעים ברובריקות "מלגות" וכן בטור ההטבות החודשי משמאל לדף הבית... שבת שלום. מיכאל הרשקוביץ יושב ראש עמותת מצדיעים לנכי צה"ל

על המאמצים לסייע לנכי צה"ל. בהצלחה, דרור

11/03/2010 | 07:45 | מאת: הלום קרב במצב סביר

מקבל טיפול ביחידה לתגובות קרב בצה"ל כבר מעל 7 שנים. פגישה פעם ב-3 שבועות בממוצע עם פסיכיאטר ואין כל שיחות עם פסיכולוג או השלמה קבוצתית. מה לדעתכם הטיפול הרצוי והמצוי?? לדעתי יש לשלב רפסולוגיה פעם בשבוע, שיחות פעם בשבוע, טיפול באמנות, ציור, קרמיקה וכו' והחשוב טיפול קבוצתי משולב. מה דעתכם????

לקריאה נוספת והעמקה

שלום להלום-הקרב (אני משער שאתה כתבת, בנפרד, גם את ההודעה האחרת), פגישה אחת לשלושה שבועות עם פסיכיאטר אינה 'טיפול'. ראשית, משום שפסיכיאטרים אינם פסיכותרפיסטים, וגם אם יש להם הכשרה כלשהי בטיפול נפשי (אני עצמי לימדתי פסיכיאטרים שהשתלמו בפסיכותרפיה) זו הכשרה חלקית הסותרת לעתים את העמדה הפסיכיאטרית. שנית, משום שטיפול תרופתי אינו 'טיפול' אלא רק אמצעי שיכול להחליש את הסימפטומים ולסייע למי שבמקביל מקבל טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שהוא היעיל ביותר לנפגעי טראומה. רפלקסולוגיה, פסיכותרפיה, טיפול באמנות, ובעיקר כל סוג של עבודה יצירתית, הם אמצעי מצוין להתמודדות עם טראומה. גם טיפול קבוצתי יכול לסייע ביותר. חשוב לזכור, שפוסט-טראומה אינה 'מחלה', ושום 'טיפול' אינו יכול לרפא אותה. לכן כדאי לחפש גישות המסייעות להתמודדות עם הטראומה, כמו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, כמו טאי-צ'י ויוגה ותרגילי נשימה, פעילות גופנית ופעילות יצירתית. מדבריך אני רואה שאתה מודע לכל זה, ולכן אינני מבין מדוע אתה ממשיך כבר שבע שנים ב'טיפול' שאינו תורם לך, ואולי אפילו מחבל ביכולת שלך להשתקם. קח את עצמך בידיים, מצא את התמיכה שלה אתה זקוק ואל תבזבז אפילו יום אחד על מה שאינו מועיל לך. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

16/03/2010 | 10:59 | מאת: הלום

הייתי מאד רוצה פסיכיאטר פרטי, טיפול בפסיכודרמה או משהו דומה, טיפול ברפסולוגיה, טיפול בקבוצה, שיחות יש כל כך הרבה מה לתת רק שאין מי שיתן.

11/03/2010 | 07:40 | מאת: הלום קרב מ-15.10.73

איך מטפלים ולאן פונים? אני מטופל ביחידה לתגובות קרב והנשים הללו טוענות שאני ב"מניה" וגם אושפזתי במחלקה פתוחה שהחזירה אותי לדיכאון. אני מטופל ביחידה לתגובות קרב שהם מאמינים לאשתי, לא יאומן, כי היא מסרבת לקבל טיפול. מה עושים?????

לקריאה נוספת והעמקה

שלום להלום-הקרב, בהודעה הקצרה שלך התייחסת לשני נושאים. תחילה כתבת שאתה מטופל ביחידה לתגובות-קרב, שאושפזת במחלקה פתוחה שהחזירה אותך לדיכאון, ושביחידה לתגובות-קרב מאמינים לאשתך. מתוך ההודעה שלך נשמעת ביקורת על היחידה לתגובות-קרב, ולא קשה לי להבין את הביקורת. אם כך, מדוע אתה מסכים להמשיך ולהיות מטופל שם, ולא מחפש טיפול יעיל יותר? ישנן דרכים רבות להתמודד עם פוסט-טראומה. מדוע אתה בוחר דווקא בדרך שאינה טובה בשבילך? אחר-כך, וגם בכותרת, כתבת ש"הנשים הללו טוענות שאני ב'מניה'". אני מבין ש"הנשים הללו" הן אשתך ובתך, ואתה טוען שהן מעלילות עליך שאתה חולה-נפש. אתה כותב שאשתך מסרבת לקבל טיפול, ואתה שואל איך לטפל באשתך ובבתך בת השלושים-וחמש, שלדעתך גם היא הלומת-קרב. התשובה פשוטה. איש אינו יכול לכפות טיפול על אנשים בוגרים, וכל אחד אחראי לחייו ויכול לבחור בטיפול המתאים לו, או בחוסר טיפול. כפי שאתה אחראי לחייך, ואתה יכול לבחור בטיפול של היחידה לתגובות-קרב, אשתך רשאית לבחור שלא לקבל טיפול. כאשר אתה מאשים כל מה שקורה בחייך בהלם-קרב, אתה בעצם מאבד את האחריות לחייך והופך את עצמך לקורבן. אם הטיפול ביחידה לתגובות-קרב אינו מתאים לך, עזוב מיד ומצא תמיכה ראויה יותר. אם יש לך בעיות בזוגיות, ואשתך מעלילה עליך שאתה חולה-נפש, הצע לה לפנות יחד ליועץ-נישואין או התרחק ממנה. אתה אחראי רק לחייך שלך, והאבחון של הלם-קרב אינו יכול לשמש תחליף לאחריות שלך וליוזמה שלך. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

10/03/2010 | 16:00 | מאת: אני

אשמח לקבל תגובות ודעות של אנשים שקוראים את הפורום. בעיקר נשים שחוות את מה שאני חווה, כבת זוג של הלום קרב. גם כאן, כדי שנשים אחרות תוכלנה לקרוא. או למייל שלי: netula@walla.com תודה על הנכונות. אני

12/03/2010 | 22:23 | מאת: רונית

הבנתי שמא שאת עוברת כל כך דומה למצב שאני נימצאת בו שנה וחצי, יש לי חבר כזה מקסים שמוגדר הלום קרב במישרד הביטחון זה לא בדיוק משנה את המצב של הזוגיות הוא מקבל נכות ותנאים של נכה צה"ל . אבל לגבי הזוגיות אין ממש הבדל אני גם חסרת אונים ממש כמוך הוא מיתקרב ומיתרחק ,אוהב לא אוהב , ,ליפעמים מיתקשר כל יום כמה פעמים ביום ויום אחד הוא לא עונה לטלפונים שלי לא מיתקשר נעלם לשבועיים .זה מאוד קשה להיות במערכת יחסים כזאת, ולמה אני משתפת אותך כי רציתי שתדעי שאלה הם הסימפטומים של הלום קרב אני לא מאמינה בשינוי שיכול להיתרחש אנו מכירים כבר שנה וחצי ומאוד רציתי זוגיות איתו אבל לצערי זה ניראה בלתי אפשרי, גם אני מאוד מאוכזבת כי היו לנו רגעים מקסימים יחד של קירבה ויש לי קושי רב לסיים את הקשר,אני לא יכולה לייעץ לך לנתק את הקשר אבל זה לפי דעתי לא מוביל לשום עתיד משותף ויציב, אני חושבת שעדיף להיסתכל על הקשר הזה כידידות כי נכות אי אפשר לתקן. מה דעתך?

שלום רונית, את צודקת. "נכות אי-אפשר לתקן". אבל אפשר לחיות עם נכות, ואין אדם שאין לו פגם מסוים. כפי שניתן לקיים זוגיות עם נכה חסר רגל, ניתן לחיות גם עם הלום-קרב. לשם כך יש צורך בשיתוף פעולה, ולעתים גם בתמיכה מקצועית. כמו בכל זוגיות אחרת, הדדיות היא תנאי לחיים משותפים, ואם את רוצה לחיות עם הלום-קרב מותר לך לדרוש ממנו לשתף אותך במה שקורה לו ולשתף אתך פעולה כדי ליצור זוגיות טובה, כפי שעושים זוגות רבים הפונים לייעוץ זוגי. אני עצמי דוגמה לכך. אני הלום-קרב ממלחמת יום-הכיפורים, ויש לי זוגיות נפלאה וארבעה ילדים נהדרים. זה לא התרחש מעצמו, וזה דורש גם היום עבודה יומיומית. מתוך הניסיון שרכשתי על בשרי פיתחתי את גישת 'האימון הרגשי', המאפשרת לי וגם לאחרים לחיות חיים מלאים וטובים, למרות הקושי. כפי שכתבתי, אם בן-זוגך אינו משתף פעולה, כדאי לך להתרחק ממנו. אין לזה קשר להלם-קרב, וזה נכון בכל סוג של זוגיות. שבת שלום, ד"ר דרור גרין

14/03/2010 | 01:16 | מאת: אני

שלום רונית. ראשית, תודה על תגובתך, היא מאוד משחררת ומקנה לי תחושה אמיתית ובטוחה. הנה, עוד מישהי עוברת את אשר אני עוברת ומבינה לליבי. ככלות הכל, זה מאוד מבלבל, כי מדובר באדם אשר עובד ומתפקד בעבודתו. חושב על 'קידום' 'התפתחות מקצועית' ו'קריירה'. אך מבחינה אישית, הוא חתם ויתור. כרגע, מבחינתו, אני בת זוג לשעבר, אני לא קיימת. שוב. אולי זה אירוע זמני, אולי לנצח. התשובות אינן אצלי. 'התבודדות' ו'ריחוק' הן מילים שאינן נמצאות בלקסיקון הזוגיות הנורמטיבית שלי. הוא לעומת זאת, מוכן להשיג אותן בכל מחיר, גם אם זה כרוך בפגיעה בי, הן אם היא מילולית, כגון: זה לא מסתדר לנו.. ניסיתי, זה לא הולך, אני לא נמשך אליך, את לא הטעם שלי.. וכן גם בפגיעה פיזית בי. העיקר להרחיק. וזה המצב כרגע. לא קשור אם ברצוני לאחוז בקשר זה או לא. כרגע, אינני מוכנה לקשר שלא מוביל ל'עתיד משותף' ועדיין לא ויתרתי על החלום. כך ש'ידידות' איננה באה בחשבון. לגבי הנכות? אינני יכולה לקבוע זאת, לו היה מנסה לקבל עזרה מקצועית, הנכות היתה קלה יותר.. אולי אפילו אפסית? שיהיה לכולנו שבוע מצויין. אני.

13/03/2010 | 01:59 | מאת: תגובה

זה קשה מאוד לחיות עם הלום קרב בתוך הבית. זה כמו לחיות על חבית חומר נפץ וזה לחיות בתוך נדנה ריגשית. הדבר היחיד שאני מכיר ושיכול להקל על זמן במעט הוא טיפול משפחתי אשר מעניקה יחידה יחסית די חדשה במשרד הביטחון לנשים של הלומי קרב וגם לילדיהם. צר לי לומר את זה אבל קשר עם אדם שהוא הלום קרב הוא קשר קשה ביותר בלתי יציב ובל לא נשקח שהלם קרב לא עומד בדידותו אלה סופח אליו תופעות פסיכיאטריות נוספות לדעתי צריך לשקול את הדברים האלה לעמוק כי הקשר הוא קשה וגם תובעני ביותר ובסוף מי שמלמת את המחיר זו את. וזה מנסיון עם מפגשה עם הרבה מאוד בנות זוג של הלומי קרב. שפשוט הגיעו אל התחתית כי כמה אפשר לחיות במקום שבו קיימת חבית חומר נפץ שגם לא ממש יודעת להביע רגשות. זו דעתי אבל היא פרטית.

שלום לך, אינני מכיר את היחידה החדשה במשרד הביטחון, אבל טיפול משפחתי הוא דרך טובה ויעילה לשפר את החיים במשפחות של פגועי-טראומה. חשוב לזכור שפוסט-טראומה פוגעת בכל בני-המשפחה, וטיפול משפחתי עשוי לספק כלים להתמודדות עם הקשיים וליצירת חיי משפחה תקינים. אכן, הקשר עם הלומי-קרב אינו קל, אך זו אינה סיבה לוויתור על הקשר, בתנאי שהלום-הקרב מוכן לשתף פעולה ולקבל גם עזרה מקצועית. צריך להיזהר מן המושג 'טיפול', משום שלא מדובר בריפוי אלא כלים להתמודדות עם קושי שאינו ניתן לתיקון. כדאי מאוד להיעזר בגישות קוגניטיביות-התנהגותיות, המספקות כלים כאלו. אני עצמי פיתחתי את גישת 'האימון-הרגש', שהיא דרך-חיים המאפשרת חיים משפחתיים בריאים וטובים, גם עם הלומי-קרב. שבת שלום, ד"ר דרור גרין

14/03/2010 | 07:08 | מאת: רונית

תודה על התגובה אני מסכימה עם כל מילה שכתבת לצערי זהו בודאי קשר לא יציב תמיד שיננתי לעצמי שהלם קרב זה לא סכמתי אבל אני מבינה כיום שהוא סופח איליו ללא ספק תופעות פסיכיאטריות נוספות, וזה מסבך את הקשר עד למצב של בילתי אפשרי.במיוחד עם הלומי קרב עם אחוזי נכות גבוהים.

09/04/2010 | 08:16 | מאת: אלי

אמנם אינני קשור להלם קרב אך בהחלט קשור לרעייה יקרה שלקתה בחרדה ודיכאון ועצתי לך כי נלמד מעט מהנוצרים,אשר בחתונתם נשבעים לחיות יחד בטוב וברע וזה המבחן האמיתי של כל בן אנוש.אני מבין לליבך ולכאבך אולם בהחלט לא מסכים לדעותייך.

09/03/2010 | 12:49 | מאת: קרן

שלום דרור, אשמח אם תתיחס לתגובת ההמשך שלי מה 1.3 תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום קרן, בתגובה להודעות קודמות שלך כתבתי לך שטראומה אינה 'מחלה' הניתנת לתיקון, אלא פגיעה שעשויה להחמיר ככל שמתעמקים בה. לכן לא המלצתי על טיפולים בסגנון הפסיכואנליטי, המציעים לשוב ולעבד את הטראומה, אלא לחפש דרכים יעילות יותר להתמודד עם המציאות העכשווית. אני מבין שהתשובה שלי לא מצאה-חן בעיניך. כתבת לי שאת לא יכולה להפסיק לעסוק בטראומה עד שתצליחי לשחזר את 'החוליה החסרה' ולהתחבר מחדש לזהות הקודמת שלך. שאלת אותי מדוע לא להניח שלכל נפגע יש דרך שונה להתמודד עם הטראומה. בכך את לגמרי צודקת. הפגיעה הטראומטית שונה אצל כל אחד מן הנפגעים, וכל אחד מתמודד איתה בדרך שונה, בהתאם ליכולותיו ולניסיון חייו. עם זאת, ההתעקשות שלך לשחזר את החוליה החסרה וליצור מחדש את הרצף שנקטע על-ידי הטראומה היא בעיני משימה בלתי-אפשרית, משום שיש בה הכחשה של משמעות הטראומה. הטראומה גורמת לאיבוד תחושת-הביטחון ויכולת ההסתגלות למציאות. העיסוק בטראומה, וכל מפגש עם טראומה נוספת, מגבירים את תחושת חוסר-הביטחון (החרדה). התוצאה העיקרית של הטראומה היא רגישות מוגברת למשברים, ולא ניתן לתקן אותה אלא רק ללמוד לקבל אותה ולפתח דרכים חדשות ליצירת תחושת ביטחון בעולם. כפי שכתבת, יש דרכים רבות לעשות זאת. ההתעקשות שלך על העיסוק בטראומה אינה אחת מן הדרכים האלו, ולצערי היא רק תגביר את קשייך. לדעתי, ההתעקשות הזו נובעת מכך שאינך מקבלת את הטראומה כחלק מחייך, ומנסה למצוא דרכים להעלים אותה. לצערי, ניסים כאלו אינם קורים, וככל שתמהרי לקבל את המציאות החדשה של חייך ולחפש דרכים שישפרו את חייך, כך ייטב לך. הדרך היעילה לעשות זאת היא ליצור סביבת חיים בטוחה, ולהיעזר בחברים ובני-משפחה שירצו לתמוך בך בדרך הזו. זה תהליך ארוך שיאפשר לך לשקם את חייך ולממש את היכולות שלך. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

08/03/2010 | 16:39 | מאת: אמיר

שלום לכולם, שמי אמיר ואני סטודנט שנה רביעית ללימודי רפואה סינית מסורתית בקמפוס ברושים בתל-אביב.במסגרת השנה הקלינית והאחרונה בלימודיי אני מבצע עבודת מחקר במסגרת המכללה. בעבודת המחקר אני בודק את ההשפעה של שיטת דיקור חדשה יחסית, שנמצאה יעילה בטיפול בהפרעות שונות ביניהם חרדה ואינסומניה. אני מחפש מטופלים לסדרה של 10 טיפולים שייערכו בשטח הקמפוס ובהשגחת מיטב המורים והמטפלים בארץ.הטיפולים כמובן ללא תשלום. לרוצים להשתתף ולכל שאלה או בקשה ניתן לפנות אלי דרך המייל: amirshafrir@yahoo.com או בטלפון- 054-4247577 תודה ושבוע טוב

08/03/2010 | 21:20 | מאת: צVק@

אשמח לקרא את תוצאות המחקר מעניין כי אם תצליח להוכיח שהPTSD טופל - המשמעות היא שמדובר במחלה שניתנת לריפוי בתודה צביקה קומיי Zvika@comay.com 052-2888486

08/03/2010 | 08:47 | מאת: יעל

שלום בחודש האחרון אשתי מותקפת מילולית ע"י שכן הסובל מבלם קרב בבוקר לפני צאתה לעבודה , בעודה מתניעה את הרכב , בא לקראתה השכן שחולה בהלם קרב, ומתקיף אותה מילולית ,וזה כבר פעם שלישית, אשתי התקשרה לאימו, אשר אינה יכולה לעזור בכלום, אשתי בפאניקה מוצדקת!!מה עושים עם כל הכאב מהצד השני

לקריאה נוספת והעמקה
08/03/2010 | 08:59 | מאת: צVק@

מה עושים? - פונים למשטרה ומתלוננים על אלימות ברחוב הבעיה היא שהכותב מציג עצמו כיעל ואומר שאשתו מותקפת ע"י חולה שאמו אינה יכולה לעזור 1. כנראה לא יעל 2. "הךם קרב" אינה מחלה 3. לא האמא אמורה לשמור על הסדר הטוב - זאת האחריות של כל אחד מאתנו ו PTSD אינה הצדקה להתנהגות אלימה משום סוג שהוא אם לדעת הכותב הרשויות אינן מודעות למצבו של השכן ניתן לפנות לפסיכיאטר המחוזי בתלונה והוא בתורו יפעיל את משה"ב אם יבין שהשכן האלים פגוע PTSD בהצלחה צביקה

צביקה יקירי, אני מסכים, כמובן, עם כל מה שכתבת כאן, אבל מסתייג מן השורה האחרונה. אין לאף אחד סיבה וזכות לפנות לפסיכיאטר מחוזי בתלונה, ולשמחתי החוק השתנה וגם פסיכיאטר אינו רשאי להתערב בחייו של אדם ללא צו של שופט מחוזי. בעבר היה לפסיכיאטרים כוח רב מדי, למרות שאין להם כל ידע סודי בנוגע לנפשו של האדם. אשפוז כפוי גרוע בהרבה ממעצר שרירותי, משום שבית-החולים הפסיכיאטרי גוזל מאדם את כל זכויותיו ומפעיל עונשים גופניים הגובלים באלימות. כפי שכתבת, הלומי-קרב אינם חולים, והכנסת קבעה באופן חד-משמעי שהפגיעה הפוסט טראומטית אינה מחלת-נפש. שקישרת כאן בין יחסי שכנים לבין פניה מהירה לפסיכיאטר, ובכך רמזת שלהלומי-קרב יש בעיות פסיכיאטריות. האלימות בישראל נפוצה ביותר, ולא שמעתי שבסכסוכי שכנים מישהו פונה לפסיכיאטר. זה יכול להיות תקדים מסוכן. \ יום טוב, דרור

שלום יעל, או השכן (קצת התבלבלת בשם הבדוי), אינני מכיר את השכן שלך, ואינני יודע אם הוא באמת הלום-קרב או לא, אבל אני יודע שאין לזה כל קשר ליחסי שכנים, והשאלה הזו מבוססת על דעה קדומה המכתימה את כל הלומי-הקרב. הלומי-קרב אינם חולים אלא נכי צה"ל כמו רבים אחרים, והם בני-אדם כמו בני-אדם אחרים. אם שכן או שכנה מעליבים אותך או פוגעים בך, אתה יכול לשוחח אתם או לפנות למשטרה. אין לזה כל קשר למאפיינים האישיים שלהם. הרי לא היית שואל שאלה כזו אם היה מדובר בשכן חולה סרטן, או בנכה צה"ל קטוע רגל. עזוב את "הכאב מהצד השני", והתייחס אל השכן שלך כמו לכל אדם נורמלי. אם הוא פוגע בך, פנה למשטרה. כך מתנהגים אזרחים הגונים. בברכה, ד"ר דרור גרין

שלום בגלל שהבעל מזדהה בשם יעל , לא מגיע תשובה הכוונה אחרת!!!! זו בעיה מאוד חמורה איזה אפשרויות פעולות צריך לעשות לאחר פניה למשטרה שלבטח לא יכולים לעזור הרבה

07/03/2010 | 07:42 | מאת: צVק@

http://www.doctors.co.il/forum-66/message-399175#message-399175 אני סיפרתי לה סיפור אישי וכאוב וביקשתי להישאר בעילום שם.יום למחרת הסיפור עם שמי המלא וכל הפרטים שלי הופיע בעיתון.

שלום צביקה, חבל שלא הסברת למה אתה מתכוון. בהודעה השניה התייחסת למישהי שלומדת עיתונאות ופנתה בפורום להלומי-קרב כדי שיספרו את סיפוריהם, והבטיחה סודיות. אתה צודק. עיתונאי שמבטיח סודיות דומה לקניבל שמבטיח לאכול רק סלט. והצעה לכל מי שחשובים לו הפרטיות והסודיות. הסודיות נשמרת כל עוד אינך מספר את סיפורך למישהו אחר. ברגע שסיפרת משהו למישהו אחר הוא חדל להיות סוד, וסופם של כל הסודות להתגלות. להתראות, דרור

08/03/2010 | 21:16 | מאת: צVק@

לדרור = לא אני כתבתי את התשובה שציטתי - אם תגלוש לכתובת שצרפתי בקריאה שבראשית העץ: http://www.doctors.co.il/forum-66/message-399175#message-399175 היית רואה את תחילת התכתובת מלפני זמן אני מקבל כמנוי על העדכונים בענפים שכתבתח בהם לדוא"ל הודעה כל פעם שמתווספת התיחסות, כותב התגובה שמלין על העיתונאית לא מודע לדעתי שלא רואים התיחסות לעצים ישנים ולכן הסבתי תשומת ליבם של הקוראים לתוכן המוצנע בחמוקי עץ ישן אני לעצמי לא מתלונן כל מי שמדבר על הבעיה של קטועי הנפש מבורך ולא איכפת לי מה כותב/ת כל עוד לא משקר על מצבנו

06/03/2010 | 17:42 | מאת: sssssssssss

בחיי הקצרים עברתי מסכת ייסורים ואין לי את הידע להתמודד בחלוף השנים, הייתי במלחמות ישראל וכשהיינו בשטחים של מיצרים של היום חיינו אז בפחד בלילות אבל הינו גברים חזקים ומאז הכל נשכח , הייתי עד לפיגועי חבלנים והיום אחרי שנים רבות של הסתרה מהרגש יוצאים כל הפחדים וחלומות זוועה ופחד גדול ממה שיהיה ועצבים מתפרצים , והיום אני ממש חסר סבלנות מתפרץ על כל אחד חסר סבלנות וממש בלילות לא ישן מתעורר ולא מצליח לחזור ולישון,חיי הפכו לסיוט ואני ממש מתבייש לספר על הזוועות שאני עובר לפעמים אני חושב שזה מהמורפיום שנתנו לי בבית חולים לאחר ניתוח ואז כל המים פרצו החוצה !

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, כמו אצל רבים מאתנו, אתה מתאר את התגברות הסימפטומים הפוסט-טראומטיים המופיעים לאחר שנים רבות. אין לך כל סיבה להתבייש, וכדאי מאוד שתפנה לבקשת יעוץ ועזרה, אחרת המצב ילך ויחמים. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

06/03/2010 | 11:57 | מאת: אני

שלום. אני קוראת את ההודעות בפורום ונשארת בעצמי הלומת קרב. אני מחפשת להבין יותר טוב את הלך הדברים. כל נסיונותי להתקרב ל'בן זוגי' עלו בתוהו. את לא יכולה לחיות עם מישהו שלא רוצה שיעזרו לו. את לא יכולה לחיות עם מישהו שיום אחד חושב שהמצב רע מכל וביום השני טוען שהכל היה אירוע חולף והמצב מצויין. את לא יכולה לחיות עם מישהו שקובע ונעלם.. את לא יכולה לחיות עם מישהו שיום אחד אוהב אותך ומתרגש ממך וביום השני לא עונה לטלפונים שלך. את לא יכולה לחיות עם מישהו שאומר שאת יקרה לו אבל לא מרגיש אליך כלום.. זה לא הגיוני! וכן, את לא יכולה להיות עם מישהו שרוצה להיות לבד עם עצמו לכל חייו. ו..אם את באה לבקר אותו, מדאגה, מנסה ללטף, לחבק ולהרגיע.. הוא זורק אותך מבעד לדלת בכל הכוח עד כדי ריסוק עצמותייך.. אז מה נשאר לך לעשות? להיות 'בת זוג' לשעבר של הלום קרב. הלא כך? אני.

שלום לך, אכן, לא קל לחיות עם הלום-קרב. אני מבין את היאוש שלך, וגם את ההחלטה להתרחק ולוותר על חיים משותפים עם נפגעי-טראומה. עם זאת, כדאי לזכור שכשם שלהלום-הקרב קשה להתמודד עם הטראומה ללא עזרה חיצונית, גם לבנות-הזוג של הלומי-הקרב קשה לעשות זאת, וכדאי מאוד לפנות לייעוץ מקצועי, ביחד או לבד, כדי ללמוד להתמודד עם הקשיים. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

06/03/2010 | 14:13 | מאת: אני

הויתור על חיים משותפים נעשה מצידו של הבחור המעדיף להיות לבד עם עצמו. זה נורא קל לזרוק את ה'בת זוג' מהמערכת ולהתבודד. אני יכולה להתמודד מצויין עם הצהרות כגון: 'תניחי לי', אני רוצה להיות 'קצת לבד עם עצמי' אבל מה כבר ניתן לעשות כנגד הצהרות כגון: 'לא מרגיש' ו'שזה לא זה'? ואני עדיין יקרה לו.. כנגד האלימות הנפשית עוד יכולתי לעמוד איתנה. יכולתי להבין את העליות והירידות ואת הקצב האיטי שמערכת היחסים שלנו תפסה. אך מה כבר נותר לי לעשות אחרי שניסיון שלי להתקרב ולתמוך נתקל 'באטימות' מוחלטת וכתוצאה מכך 'האלימות הפיזית' באה לבקר..? החבר היחיד שלו גם נתקל בהתנהגות דומה, הוא הטיל וטו בכל הקשור לחייו הפרטיים והנפשיים, הוא הרי אחראי לעצמו. בן אדם אוטונומי. אני מקווה שחבר זה ימשיך את דרכי. מכיוון שאלימות פיזית לא מרתיעה אותו כמוני.. ככלות הכל, מדובר באנשים שיקרים לו ודואגים לו. בנט"ל הציעו לי לאסוף את עצמי לבינתיים. מכיוון שאין טעם להתקרב אל מישהו שהציג דחייה המלווה באלימות פיזית. אני בהחלט חסרת אונים. אני בהחלט נפגשת עם פסיכולוגית אשר איבחנה מן הסימפטומים הראשונים את מצבו הנפשי, מעגל של שינה מרובה ועבודה מסביב לשעון. מעגל אותו שברתי בתחילת הדרך, באהבה, בסבלנות ובמסירות רבה! לאחר שחזר ממילואים, המצב השתנה ולמרות כל הוידויים על מצבו הנפשי, הוא בוחר לחיות כך ומסרב ללכת לטיפול. אותה פסיכולוגית, מייעצת לי לנתק מגע ולהתרחק. למלא את חיי בדברים טובים יותר ולחפש לי בנזוג אחר. מישהו היה מייעץ לי משהו אחר? אני.

23/03/2011 | 14:27 | מאת: סטודנטית

שלום רב. אני סטודנטית שנה שלישית במכללת ספיר. במסגרת הלימודים אני עושה עבודת מחקר על בנות זוג של הלומי קרב. אשמח מאוד מאוד אם תרצי ותסכימי להתראיין, בעילום שם כמובן, הריאיון אנונימי לחלוטין. את יכולה לענות למייל שלי, למען הדיסקרטיות. sqeegee3@walla.com תודה רבה

שלום רב. כתבתי פה מספר פעמים, שמי יפית - בת לנכה צה"ל, ואני עורכת מחקר הכולל משפחות בהן האב פגוע פטסד. המחקר מאוד חשוב ודי חדשני וכולל את האב, אם וילדי המשפחה הצעירים. סה"כ המשפחות משחקות ב-2 משחקים שאני מעבירה להם + ממלאות מספר שאלונים פשוטים. מכיוון שאני עכשיו בשלב גיוס נבדקים וצריכה לקנות כמות גדולה של מתנות עבור המשתתפים- 100 משפחות(הורים + ילד), 2 פגישות. רציתי לשמוע מכם מה הייתם מעדיפים לקבל: אציין כי גיל הילדים שיתתפו יהיה בין 6-12 1. חוברת של הטבות לכניסה לאתרים בכל הארץ 1+1 (חוסך אלפי שקלים וכולל מגוון של גני חיות, אתרים לילדים, אתרים לכל המשפחה) 2. ספר/ קלטת ילדים לכל מפגש. מה דעתכם? אשמח לשמוע תגובות, שאלות וכדומה גם למייל-yafitar@gmail.com . יפית

שלום יפית, אני ספקן מעט לגבי סוג כזה של מחקר, במיוחד משום שקשה להימנע מהשפעת החוקר על תוצאות המחקר, גם כאשר מדובר בתצפית בלבד. את מתארת מחקר המבוסס על מעורבות עמוקה שלך, ובנוסף את מציעה למשתתפים מתנות, מה שמשפיע על התגובות שלהם והתלות שלהם בך. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

01/03/2010 | 20:20 | מאת: גיל

פסיכיאטר הפנה אותי בליוי מכתב אליכם,לצורך איבחון 037376327 037377007 לא עונים כלל!! ותודה מראש.

שלום גיל, למי, בדיוק, אתה כותב כאן? ממספרי הטלפון שאתה מציין אני מנחש שאתה מתכוון ליחידה לתגובות-קרב בתל-השומר. ובכן, הפורום הזה הוא פורום עצמאי ואין לו כל קשר לאגף השיקום או ליחידה לתגובות קרב. אם אתה מתכוון לבקש הכרה כהלום-קרב כדאי שתפנה לפסיכיאטר מומחה באופן פרטי, ותגיש תביעה לאגף השיקום. אינני חושב שהיחידה בתל השומר תסייע לך בכך. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

01/03/2010 | 13:28 | מאת: nura

לפני כחצי שנה התחלתי לצאת עם בחור מקסים שיש לו פוסט טראומה. מצד אחד יש המון דברים טובים בקשר מצד שני מאוד קשה לי כי הוא מאוד מתקשה להניע דברים. הוא לא עובד ומקבל אחוזי נכות, מוכר כנכה צהל ולפעמים נידמה לי שהוא נשען על הנכות שלובמקום להשתמש בקשר שלנו כמנוע להתחזק. הוא כבר נכה 15 שנה. האם אי פעם יחול שיפור? האם יש מקום לתקווה שהקשר יוכל להתפתח?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום נורה, התשובה לשאלה הראשונה שלך פשוטה. אם הבחור הלום-קרב מוכר מזה חמש-עשרה שנים, אין כל סיבה שמצבו ישתנה. פוסט-טראומה אינה מחלה שניתן לרפא, ואני שמח שלמרות הקשיים את מוצאת "המון דברים טובים בקשר". לשאלה השניה שלך, "האם יש מקום לתקווה שהקשר יוכל להתפתח" אין תשובה כל-כך פשוטה. הקשר עם הלום-קרב אינו שונה מכל קשר אחר, והוא דורש מאמץ משותף משני הצדדים. כדי שהקשר יוכל להתחיל כדאי מאוד שתקבלי את הבחור כפי שהוא, מבלי לצפות שהנכות שלו תיעלם פתאום (וכדאי גם שתדעי שהמצב יכול גם להחמיר עם השנים). רק אם תוכלי לקבל אותו עם יתרונותיו וחסרונותיו, תוכלו להתחיל ליצור קשר הדדי כמו כל זוג אחר, מתוך הבנה שכל אחד צריך ללמוד לחיות גם עם חסרונותיו של האחר. זו לא החלטה קלה, משום שאכן לא תמיד קל לחיות עם הלום-קרב, וצריך ללמוד להתמודד עם הקושי. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

01/03/2010 | 14:51 | מאת: nura

תודה על היעוץ. מאוד הייתי רוצה ללכת יחד איתו להתיעץ איתך. הוא לא נמצא בטיפול כרגע ואני חשה שאם הוא היה מוחזק באיזו מסגרת טיפולית זה היה קל יותר. אני חושבת שהוא מבין שהוא זקוק לחזור לטיפול אבל לא מסוגל לנוע בכיוון. איך מניעים אותו לשתף פעולה? יש אפשרות כזו?

01/03/2010 | 02:44 | מאת: הפצוע האלמוני

אני קורא את ההודעות והכל חוזר אלי, אותם ימים קשים שנראו כנצח מסך שחור ללא כל תקווה ללא אור או ניצוץ של אופטימיות, מציאות מהולה בדימיון שקשה מאוד להבחין בניהם מחשבות שווא, פחד חוסר ביטחון בסיסי בהלה ורגישות לדברים הכי פעוטים וזעם לא מוסבר וכוננות מתמדת, נראה חמור? בהחלט! גם אז אני זוכר את עצמי לא עונה לטלפונים של הקרובים ביותר למה? כי במצב הזה למי יש כוח לדבר לספר, והבושה? והשאלות שלהם?בשלב הזה רציתי רק שקט שיניחו לי. בשלב הבא התחלתי להכיר בזה שנפצעתי ואם לא אקבל טיפול אני ימות. ואז התחלתי בטיפולים ובהכרה של משרד הביטחון. במצב שלי לא היה מנוס אלא להשתמש בתרופות כדי ליצב את מצבי, אני זוכר שרק כעבור 7 חודשים של טיפול תרופתי כבד התחלתי להרגיש שינוי לטובה ויחד עם הטיפול ההתנהגותי ששולב התחלתי להרגיש שאני עומד על הרגליים ומתחיל ללמוד לעשות את כל הפעולות הכי פשוטות תוך כדי הרבה תירגולים וכל הזמן תרגלתי את הדברים כך שהתחלתי ללמוד מחדש להתמודד אם הקשיים והחרדות שנגרמו כתוצאה מהפציעה וזה עוזר לי היום בתפקוד היום יומי. במהלך הטיפולים הבנתי שאני חייב לתת יד למשפחה ולחברים שהושיטו את ידם לעזרה כי אני זקוק להם ובעזרתם אני אתקדם.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לאלמוני, ההודעה שלך משמחת ומעודדת, ואני מקווה שגם אחרים יקראו ויתעודדו מן האפשרות להשתקם ולהתמודד טוב יותר עם הקשיים הטבעיים של פוסט-טראומה. גם ההערה האחרונה שלך חשובה. אמנם התמיכה המשפחתית חשובה יותר מכל טיפול אחר, אך מי שאינו יודע לקבל אותה ולשתף את בני-המשפחה משלם מחיר יקר. תודה על ששיתפת אותנו בכך, ד"ר דרור גרין

03/03/2010 | 08:35 | מאת: אני

הבעיה מתחילה כאשר האדם מסרב לקבל תמיכה כלשהי ומסתגר. רק כאשר יגיע לתחתית וכמו שאנחנו יודעים לכל אחד תחתית משלו, אם בכלל, הוא יבקש עזרה או יסכים לקבל תמיכה. מצד הקרובים, זה מצריך תעצומות נפש ואורך רוח כמעט אינסופיות! תודה..

27/02/2010 | 14:06 | מאת: דורון

הכל מסוכן, אי אפשר לסמוך על שום דבר ועל אף אחד ולשום דבר אין הסבר. נהרסת האמונה בעצמי כבעל יכולת, ובהכרח, נפגעת גם היכולת ליצור קשר קרוב. ניתן להבין מדוע, בתגובה לכך, מופיע צורך להיות דרוך ולבדוק מסביב, לזכור כל הזמן מה היה כדי שלא לפגוש את זה שוב, ולנסות להימנע מכל מה שדומה לזה. גם אין שום מקום לתכנון העתיד, אין טעם. זוהי "פוסט טראומה" ואלו בעצם התסמינים שתוארו לעיל. זהו ציוטוט ממאמר שקראתי עכשו באתר וסוף סןף אחרי 30 שנים מצעתי משהוא שמתאר את מה שאני מרגיש כלכך הרבה שנים

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דורון, אני משער שהתכוונת להגיב על אחת ההודעות, ובטעות פתחת הודעה חדשה. אתה צודק. מה שאתה מתאר הוא התחושה המאפיינת הלומי-קרב ונפגעי-טראומה רבים. זהו תיאור מצב של 'חרדה', הגורמת לניתוק מן המציאות וגם לדריכות בלתי-פוסקת. הדריכות הזו מסוכנת מאוד, משום שהיא שומרת אותנו במצב של לחץ, ועשויה לגרום לתופעות לוואי רבות (אולקוס, לחץ-דם, התקפי-לב). לכן חשוב מאוד ללמוד ולאמץ דרכים להרפיית הלחץ, ויש דרכים רבות לעשות זאת, החל מטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ועד לשיטות הרפיה וטכניקות כמו שיטת פלדנקרייז, יוגה וטאי-צ'י. אתה מוזמן לחלוק אתנו כאן את תחושותיך, ואת הדרכים בהן אתה מתמודד עם הטראומה. בברכה, ד"ר דרור גרין

27/02/2010 | 14:44 | מאת: קרן

כ"כ מזדהה עם כל התחושות שעולות פה על אובדן רצף כאילו איזו חוליה חסרה בהוויה שלי כאילו יש איזו קפיצה בזמן וזו ממש כמו קללה. זו ממש תחושה שמשהו במוח נפגע ואין להשיב את זה. אני לא מוצאת שום דרכי התמודדות- מרגישה שרוצה את החוליה הזו בחזרה אני לא יכולה לדלג מעליה. מרגישה שרק נסיעה בזמן אחורה ושינוי התסריט יובילו לתקווה ולכן חשבתי על היפנוזה- מה דעתך? איך חוזרים למציאות? התפקוד היומיומי והשגרה לא מצליחים לעשות את זה אני חיה במציאות מקבילה ואף אחד לא מסוגל באמת להבין את זה. איך יוצאים מהסיוט הזה, או שלא יוצאים באמת..?

27/02/2010 | 15:24 | מאת: אני

דורון, אני מרשה לעצמי לשייך את תגובתך אל הפניה שלי. למעשה, אני מרגישה ש'בן-זוגי' הוא שכותב אלי כאן. אחרי שנים בהם אנשים הקרובים אליו לא 'עלו' על בעיותיו, בהם הוא לא ניהל קשרים 'נורמליים' ישן ועבד סביב השעון.. נכנסתי לתמונה. לא קל להתמודד עם הטראומה פנים אל מול פנים. נוח כנראה לחיות איתה בארון. משיחות שהיו לי עימו, ברגעי וידוי וצלילות דעת, אני מרגישה שנפגעת היכולת ליצור קשר קרוב כתוצאה מהצורך לברוח, להתבודד ולא להרגיש. יש קושי להרגיש את עצמך, כתוצאה מהצורך להתנתק. ניתוק, כדי לשרוד. אם אני סתם נושמת, או מבקשת משהו ברגעים של נפילה, אני נזרקת מהמערכת בטוענה שזה: 'לא מסתדר לנו'. כשאני יודעת שזה בעצם לא מסתדר רק לו.. כי לי זה מסתדר מצויין ואני מצליחה להפריד בין הבן אדם לבין כאבו. לפעמים אני מרגישה דחויה, לא רצויה, מתבלבלת ושוכחת... אבל אני עדיין כאן. וביתיים לא מתכוונת ללכת לאף מקום. עדיין ובינתיים, כי אני די לבד במערכה הזאת. אין לו משפחה, מעט מאוד חברים קרובים, אם בכלל.. רק חבר אחד (יש לציין, לאותו קרב שהשאיר בו את חותמו..) העומד די חסר אונים מולו, מחשש לאבד אותו, כשם שאיבד את חבריו בקרב. אנחנו קובעים להפגש והוא נעלם. בפשטות הוא יכול לא לענות לשיחות הטלפון שלי יום שלם... לעמוד מול דבר שכזה, זהו חוסר אונים! אין טעם להראות שאני כועסת, כי הוא יסתגר בתוך עצמו עוד יותר.. ויקח לו יותר זמן לחזור לעצמו. אז תגידו לי, אלו חיים בכלל? ובבקשה, לא לפקפק באהבתו אלי.. אין לי שום ספק שבזה מדובר. אני.

שלום לך, את כותבת שאת "מצליחה להפריד בין הבן אדם לבין כאבו", וכאן לצערי טמונה המלכודת. הטראומה אינה 'מחלה' או משהו 'חיצוני', אלא חלק מהותי שהצטרף לאישיות שלנו כהלומי-קרב, וכדי להתמודד אתה צריך לקבל אותה וללמוד לחיות אתה, ולא לנסות להסיט אותה הצידה או להתעלם ממנה. אינני מפקפק באהבתך, אבל לאהבה יש משמעות כאשר היא הדדית, וכאשר ניתן לממש אותה יחד מתוך הסכמה (ולא כהתאהבות בכוכבי קולנוע רחוקים). אם את רוצה באמת לחלוק אתו את חייו, עליכם להתמודד יחד עם הטראומה שלו. מותר לך להתנות את הזוגיות במוכנות שלו לשתף אותך בכך, ובהתחייבות שלך לקבל זאת כחלק ממנו. אתם יכולים לפנות לייעוץ זוגי, וכדאי לך מאוד גם להתייעץ לבד עם מומחים לטראומה, כדי להבין טוב יותר את הסימפטומים. אם תתמכי בו ללא תנאי, מצד אחד, ותדרשי ממנו יחס של הדדיות, מצד שני, תוכלו ליצור זוגיות טובה ולדעת להתמודד עם קשיים המופיעים מדי פעם, באופן שלא יפגעו בזוגיות שלכם. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

27/02/2010 | 10:52 | מאת: אני

לפני כמחצית השנה, הכרתי חמד של בחור. 'משכמו ומעלה' שנינו רווקים, בשנות ה30 המאוחרות של חיינו. הבחור חווה אירועים קשים מאוד בשירות הצבאי שלו וכן באחד מהסדיר ושני במילואים שלו.. מלבד שינה מרובה וקפיצות מתוך שינה. לא היו סממנים מיוחדים לפוסט טראומה. את הקפיצות מתוך שינה, הוא הסביר בסיוטים שיש לו מהאירוע הטראומטי עד מאוד שהוא חווה במילואים ואז הבחורציק הלך למילואים.. בחופשה השניה הוא חזר דרוך ומתוח, קופצני למגע וחסר מנוחה. אבל עדיין חם ואוהב.. בחופשה הבאה, הוא כבר לא חזר.. נעלם, התחיל להתבודד, ביקש להיות לבד עם עצמו וניתק מגע. כן, בדיעבד מסתבר שהיו 'מילואים' קשים. בהתחלה חשבתי שזאת דחיה שלו אותי.. עד שהבנתי בהתייעצות עם גורמים שונים, כמו נט"ל ופסיכולוגית שזוהי פוסט טראומה. מאז, התקרבנו, התרחקנו, התקרבנו התרחקנו.. הוא לא מסכים לוותר עלי, אבל גם לא מנהל זוגיות איתי. חברתי לאחד מחבריו, הצענו לו טיפול, דיברנו איתו על כל הנושא. זכינו להסכמה במצבו הקשה, אבל גם להתנגדויות אינספור פעמים, הסכמה לטיפול, חזרה בהסכמה.. הסטיגמה החברתית, מה יקרה אם יגלו בעבודה. הוא טוען שהוא מספיק סובל, והוא מפחד מתיבת הפנדורה שתפתח, מיחס משרד הביטחון והצבא למצבו (ראה מקרה אנשי מז"פ..) זה שובר אותי.. אני חסרת אונים!! יש לציין שאין לו משפחה כאן. שהוא לבד. ושלי קשה לוותר עליו.. כל מה שבא לי זה לחבק ולהחזיק לו את היד ולתמוך. אבל הוא לא נותן ובכוח, אי אפשר.. עצתכם? בתודה. אני.

לקריאה נוספת והעמקה
27/02/2010 | 11:15 | מאת: לירון

צר לי, אבל בתור אחת שנשואה למי שסובל מ PTSD כבר שנים רבות, זה המצב, ולמרות שישנן תקופות יותר טובות מדי פעם באופן כללי קשה לקיים זוגיות בה תתני הרבה אבל גם תקבלי. :(

27/02/2010 | 12:42 | מאת: אני

להביא אותו לאבחון כלשהו, לטיפול וללוות אותו לאורך כל הדרך. אני רוצה שנחיה עם מה שעבר עליו, על הצד הטוב ביותר. אני כאן, 'בזכות ולא בחסד' ולמרות שהיינו 'זוג' בתחילת דרכו, 'נטישה' לא באה כרגע בחשבון.. אני קוראת את צביקה וד"ר דוד גרין ורק מתחזקת. אני.

שלום לך, הרצון שלך לתמוך ולחבק הוא העזרה הגדולה ביותר שתוכלי להעניק לבן-זוגך, והיא חשובה יותר מכל 'טיפול' שיוכל לקבל. אי-אפשר לכפות על מישהו לקבל טיפול, וכדאי גם לזכור שאין 'טיפול' לפוסט-טראומה, אלא בעיקר דרכים לתמיכה ולהתמודדות. אם ירצה בעזרה, כדאי להציע לו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שאינו 'טיפול' אלא לימוד של דרכים להתמודדות יעילה יותר עם הקושי. לא קשה לי להבין ולהזדהות את החשש שלו מן התגובות בעבודה ומן היחס של אגף השיקום למצבו. הוא צודק. למרות הסיוע הכלכלי של אגף השיקום, ה'עזרה' הזו יכולה גם להגביר את הטראומה ואת הייאוש. לא קשה לי גם להבין את חוסר האונים שלך וההזדהות שלך אתו. אבל הזדהות כזו לא תועיל, וכדאי הרבה יותר להסכין עם העובדה שלא מדובר במחלה אלא בקושי שצריך ואפשר ללמוד להתמודד אתו. אם יש לך כוח לתמוך בו ולקבל אותו גם עם המגבלות שלו (שיתבטאו בעיקר ברגעים של חרדה וכעס ותסכול), תוכלי ליצור זוגיות לא פחות טובה מכל זוג אחר. אבל אם קשה לך לקבל את הנכות הזו, כדאי שלא תשלי את עצמך שמשהו עקרוני ישתנה בעתיד. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

27/02/2010 | 15:48 | מאת: אני

כרגע, הבחור אינו מוכן לשמוע על טיפול. כל ניסיון שנעשה בכיוון, הסתיים בניתוק של כמה ימים ומשם הדרך חזרה קשה יותר, כבייכול, 2 צעדים אחורה. עברנו דרך ארוכה. מההכרה בבעיה עד להסכמה לטיפול. הצלחנו להגיע לליבו ולחמם אותו כשהבענו השתתפות בכאביו וביסוריו. מה שמאוד חשוב לי כ'בת זוג'. ברגע שהוא קלט מה עלול טיפול ביחידת נפגעים של צה"ל לגרום לו, זכינו להתנגדות נחרצת ולשרשרת אימה נוספת מצידו. אינספור תירוצים להתבודדות.. כרגע אני רק נמצאת פה לחבק ולתמוך. כשמאפשרים לי לעשות זאת כמובן וכרגע, גם את זה לא. לפעמים אני תוהה אם שיחות הטלפון שלי איתו בשעת התבודדות, מעיקות או מחממות את הלב. למעשה, אני מהלכת על ביצים.. אני.

25/02/2010 | 18:08 | מאת: חיים

לצערי חטפתי מה שנקרא הלם קרב ממלחמת יום הכיפורים ביוני שעבר עברתי אירוע מוחי להערכתי האירוע מוחי נבע מהמתח הנפשי הפנימי והתמידי שיצר לי לחץ דם גבוה שלא ירד על אף הכדורים מה שכן כאשר לקחתי קלונקס להרגעת החרדות ירד הלחץ דם האירוע מוחי יצר טונוס מוגבר שהביא איתו את הספסטיות ותופעות של קונטרקטורה לא אלאה אתכם בעוד ומחים שלי עדיין לא נהירים במלואם שאלתי היא איך אני יכול להוריד את המתח הנפשי והחרדות הפנימיות כדי למנוע ספסטיות? הכדורים גורמים לתופעות לוואי קשות כתוצאה מהאירוע המוחי

לקריאה נוספת והעמקה

שלום חיים, לצערי, תופעות הלוואי של פוסט-טראומה משפיעות על חיינו בגיל מאוחר, וגורמות לקשיים רבים. יש דרכים רבות להרפיה, וכדאי ללמוד אותן ולתרגל אותן ברצינות באופן יומיומי, ולאמץ אורח-חיים רגוע ושלו ככל האפשר. אתה יכול להתנסות בשיטות שונות המשלבות הרפיה ונשימה, יוגה, טאי-צ'י, שיטת פלדנקרייז, דמיון מודרך, וכלים דומים אחרים. אם חייך חשובים לך חשוב להתמיד בשימוש בטכניקות הרפיה ולהפוך אותן לדרך-חיים. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

25/02/2010 | 11:51 | מאת: רויטל גיל

שלום, שמי רויטל גיל ואני עובדת במרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה. רציתי לספר לכם שב-11 במרץ תיפתח במרכז קבוצה טיפולית באמנות המיועדת לאנשים המתמודדים עם ארוע טראומטי. זו תהיה קבוצה ממוקדת וקצרת מועד. המתגוררים בירושלים והסביבה, מוזמנים להכנס לאתר המרכז www.traumaweb.org לפרטים נוספים, או להתקשר למרכז: 02-644-9666. שבת שלום, רויטל

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רויטל, תודה על ההצעה וההזמנה. הכותרת 'המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה' מרשימה ומעוררת ציפיות, אבל הלומי-הקרב המשתתפים בפורום הזה שנים רבות שבעים מהצעות מופשטות ל'טיפול'. לכן כדאי שתספרי איך אתם מציעים 'טיפול' בקבוצה "ממוקדת וקצרת מועד". האם יש לכם שיטת פלאים חדשה? אם לא, כדאי שתספרי איך טיפול באמנות מסייע לנפגעי טראומה, ולמה הם יכולים לצפות כתוצאה מן 'הטיפול' שאתם מציעים. בברכה, ד"ר דרור גרין

19/02/2010 | 15:04 | מאת: ספיר

היי.. נתבקשנו לעשות עבודה באזרחות ובחרנו בנושא הלומי קרב שזה נושא שמעניין אותנו מאוד.. רצינו לשאול אם יש לכם סיפור אישי שקרה לכם שבו אחת מזכויותיכם נפגעה ותוכלו לספר לנו ולדבר איתנו על מקרה זה.. נשמח אם תוכלו לעזור לנו.. תודה מראש..

צביקה יקירי, אתה הרי יודע שזכויותינו נרמסות בגסות מדי יום על-ידי אגף-השיקום והעומדים בראשו. אבל "הזכות לגדול בעולם תמים ונטול דאגות?" הרי זכות כזו אינה קיימת, ואין איש שחי בעולם כזה. אני מקווה שהתבדחת, משום שמי שחושב שנגזלה ממנו הזכות הזו, שאינה קיימת, לעולם לא יוכל לשקם את עצמו ולקחת אחריות לחייו, משום שלעולם לא יוכל לממש את הצורך הבלתי-אפשרי הזה. אז בוא נחזור למציאות, ונזכור שנפגענו במלחמה ולא נפלנו סתם כך ברחוב, ונפגענו בעיקר משום שאיבדנו את האמון במי שהתחייב לדאוג לחיילים שהוא שולח לקרב. הלומי-הקרב הם לא קורבנות שאיבדו עולם תמים אלא חיילים שהופקרו בשדה-הקרב. כדאי שלא נשכח זאת, ולא נאפשר למי ששלח אותנו לקרב לשכוח זאת. שבת שלום, דרור

19/02/2010 | 23:04 | מאת: עו"ד גיא בית -און

לא הבנתי מה הקשר בין עבודה באזרחות לרמיסת זכויות אבל אם יוסבר לי מה הקשר ומי הם אלה שצריכים את המידע אני יכול להביא עשרות דוגמאות של רמיסת זכויות של נכי צה"ל אשר סובלים מהלם קרב. שתפו אותי כיתבו לי במייל ואם אני אבין שהפניה היא רצינת אולי אשמח לשתף פעולה ולספק מידע . זכויותיהם של נפגעי הלם קרב במדינת ישראל נרמסו / נפגעו / נגזלו / מהיום שמדינת ישראל קיימת. רק על מנת לסבר את האוזן בשנות השיבעים היתה מדיניות מכוונת במדינת ישראל שלא לעודד נכים להגיש תביעה למשרד הביטחון אגף השיקום בגין פגיעה נפשית זה בצד האחד של המדיניות, ובצד השני של המדיניות , המדיניות אמרה שגם אלה שכבר הגישו תביעות , היה לפי אותה מדניות צורך להשהות את הטיפול בתביעות. למה בעצם נוצרה המדיניות המעוותת הזאת , מאחר והיתה מחשבה שאם נכים אשר נפגעו נפשית לא יגישו תביעות לצורך קבלת זכות נכות אז הם יתערו בחברה. צריך להבין במלחמת יום הכיפורים מהיום החמישי למלחמה התחילו להגיע עשרות חיילים אשר סבלו מהלם קרב, החיילים המסכנים האלו שלא ידעו לא מימנם ולא משמאלם נאספו אל בתי חולים פסיכאטרים ושם הם טופולו , אלה מה שבהלם קרב יש בעיה לטפל בזבנג וגמרנו , זו תופעה שניתן איפה שהוא לצמצם את מימדיה ולהפוך אותה לסבילה כזאת שמאפשרת לאדם לחיות אבל גם זאת במגבלות מסויימות , אותם חיילים שוחררו אחרי מספר חודשים , אף אחד לא בדק אותם אף אחד לא בדק אם הם חיים מתים התאבדו. בשנות ה90 נעשתה עבודת מטה ואגף השיקום חזר אל אותם לוחמים וגילה שחלקם באמת שמו כץ לחייהם חלקם התדרדרו לסמים חלקם הגיעו לבתי כלא וחלקם פיתוח תופעות פסיאטריות נלוות. אחד המקרים הכי קשים שפגשתי בחיים שלי הוא של בחור אשר במלחמת יום כיפור שנת 1972 היה בעל שני מוסכים בחור צעיר אחרי שרות סדיר שהצליח יחסית מהר בזכות כישרונו להקים שני מוסכים. העתיק שלא נראה טוב הוא למד מגיל שש מכונאות אצל השכן שלו הלך לצבא הוסמך והכל נראה בסדר אלה מה שאחרי מלחחמת יום כיפור הוא כבר לא היה אותו אדם. הוא הגיש תביעות למשרד הביטחון שלא רצה להכיר בו , הוא פנה לקבלת עזרה נפשית שלא ממש עזרה לו וכמו כולם הוא התמכר לגראס. הבעיה עם גראס היא שיכול להיות שיש לו השפעה מקלה אבל ידוע הוא שמי שלוקח גרס יש בעיה אחרי זה להעביר אותו לתרופות רגילות. אותו אדם נעצר ישב בכלא על אחזקת גראס שזה החומר היחיד שהרגיע אותו ורק בשנת 1997 הוכר כנכה צה"ל כשהוא כבר הוכר הוא היה שבר כלי הוא הפסיד את כל עולמו את עתידו הוא כבר היה אחרי כמה וכמה מעצרים בעוד שאם היו אוספים אותו אפילו לא מעודדים אותו להגיש תביעה רק מזמנים אותו לבדיקות אחת לשנה לראות מה המצב איתו אולי היה ניתן לעזור לו באחת מן השנים. הרימסה בזכויות מתבטאת בראש ובראשונה בכך שהוא איבד את כל עולמו מאדם פרודוקטיבי ונורמטיבי , הוא הפך להיות עבריין הוא לא קיבל את הזכויות אשר היו מגיעות לו ממדנית ישראל , וכל חיו נהרסו בגלל שהוא שרת את מדינת ישראל במלחחמת יום הכיפורים . זה סיפור אחד יש לי עוד עשרות רבות של סיפורים ולצערי הרב כמי שמתחמה בטיפול בתביעות בגין פגיעה נפשית אשר ארעה בזמן השרות אני פוגש כל יום סיפורים הרבה הרבה יותר קשים. ושלא יובן לא שהיום המצב הוא שונה עדיין במדינת ישראל אין למי שעברו אירועים נפשיים יד מכוונת אין מי שעוקב בודק מי שעשוי לפתח תגובה נפשית כזאת או אחרת. ותאימו לי יש לי אדם שהיה מנהל בנק עד למלחמת לבנון הראשונה היום הוא בהוסטל, ויש לי אפילו רופא שאחרי השרות הסדיר שלו כבר לא היה יכול להיות רופא. הסיפורים המחדלים והפגיעה בזכויות באנשים הטובים הללו הם חסרי גבולות והם קוראים כל יום.ואני רק מנסה לעזור לאותם חלשים ולשמחתי ולגאוותי אני מצליח. אני מניח שזו גם תהיה תעודת הכבוד שלי , העזרה האמיתית לאותם נפגעים כשאעמוד ביום לכתי.

20/02/2010 | 18:08 | מאת: sapir

היי.. אנו תלמידי כיתה י"א בבית הספר קרית שרת חולון. מדובר בעבודה באזרחות על נושא של פגיעה בזכויות ואנחנו בקבוצה בחרנו על נפגעי הלומי קרב שנפגעו זכויותיהם עקב נכותם. אשמח לקבל פרטים אלו לצורך העבודה.

22/02/2010 | 22:52 | מאת: גיל

קראתי את הדברים שכתבת ואני מאד מסכים איתם,בימים אלה אני עורך מחקר מקיף בנושא הלומי הקרב והאפשרות להיעזר בקנאביס הרפואי, הדברים שכתבת הם רוח הדברים ששמעתי מחיילים שנפגעו בבינת-ג'ביל וגם חילים מאסון השייטת,מזעזע לשמוע שהמשטרה רודפת אחרי אנשים שמעשנים מריחואנה כדי שיוכלו לתפקד,לכן ראיתי לנכון להיכנס לעומק הסוגייה ולהרים את הסרט כדי שהבחורים שנשלחו בשמנו אל הסכנה והקריבו גוף ונפש יקבלו טיפול הכי טוב ומקצועי שיש,גם היחס של מערכת הבטחון חייב להשנות.

מה דעתם של לוחמי הפוסט טראומה על ההגדרה הזו לעומת: Combat PTSD קדימה חברים לשנות את הסטיגמה!!!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שוקי, ההגדרה הזו נוצרה למעשה על-ידי חברנו צביקה קומיי, שלפני עשר שנים היה שותף לימים הראשונים של הקמת הפורום הזה. ליתר דיוק הגדיר צביקה את הלומי-הקרב כקטועי-נפש. הפגיעה הטראומטית אינה קטיעת מוח גופנית, אלא משהו הדומה לקטיעת יד או רגל. זו לא מחלה אלא פגיעה שניתן ללמוד לחיות אתה, אך לא 'לרפא' ולהעלים אותה. כלומר, זו האחריות שלנו לקבל את מצבנו ולדאוג לשפר אותו. הידד לצביקה. שבת שלום, דרור

19/02/2010 | 17:17 | מאת: צVקa

עוד אמרתי שלקטועי נפש אין פרוטזה שבת שלום ולהשתמע צביקה

18/02/2010 | 11:17 | מאת: ליאת

שלום רב, האם ייתכן כי אדם הלוקה בהפרעת אישיות אנטי סוציאלית, המתאפיינת בשקרנות פתולוגית ובמעשים חסרי מוסר ומצפון חוזרים ונשנים, יהיה הלום קרב? האין שתי הההפרעות נוגדות זו את זו? זקוקה לתשובה דחופה בבקשה. תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ליאת, אין דבר כזה "הפרעות הנוגדות זו את זו?" כשם שניתן לשבור רגל וגם לסבול מכיס המרה, ניתן לסבול גם מהפרעות פסיכיאטריות שונות. כדאי לזכור שהאבחונים הפסיכיאטריים מפוקפקים למדי, ומיועדים להקל את חייהם של הפסיכיאטרים. רק לעתים נדירות הם מתאימים באופן מדויק לקשיים הרגשיים שמישהו סובל מהם. מן הדחיפות אני מבין שאת מתייחסת להלום-קרב הקרוב אליך, ואני מציע לך להתייחס אליו כאל בן-אדם ולא כאל חולה פסיכיאטרי. הלם-קרב אינו מחלה, והטראומה אינה סיבה או תירוץ לכל סוג של התנהגות. כדי ליצור קשר יציב עם הלום-קרב עליך להתייחס אליו כאל בן-אדם אחראי, ולא לראות בו חולה. אין כל סיבה שתחפשי סיבות פסיכיאטריות שינהלו את הקשר שלך אתו. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

19/02/2010 | 01:37 | מאת: פ.א

אולי הוא בהלם מהמעשים המחרידים שלו חסרי המוסר והמצפון ואז הוא בעצם בטרואמה לכן הוא גם מפוצל צד אחד אנטי סוציאלי והצד השני בהלם מהמעשים המחרידים כך שצד אחד מזין את הצד האחר ונוצרת לולאה אין סופית.

17/02/2010 | 20:35 | מאת: S A B A M O M O

המוסד המתעלל זה הביטוח הלאומי!! (חדש) SABAMOMO 17/02/2010 19:30 היי לכל המומחים ולככל ישראל! ברצוני לשאול את כולם לפני 60 שנה נולד ילד בתל אביב וגדל כמו רוב ילדי ישראל הלך לגן לחדר למד תורה ומצוות ולאחר הלך לבית ספר רגיל סיים הלך לתיכון בגיל 16 התחיל לעבודולשלם לביטוח הלאומי שיהיה כסף לבלות וכמו כן המשיך ללמוד ולעבוד, וכן היה מדריך הנוער העובד והלומד עד הגיוס לצ,ה,ל בצבא עבר קורס מכים היה מש"ק משמעת ולאחר השחרור והמלחמות נהיה עצמאי ועדיין שילם לביטוח הלאומי חודש חודש כמו שחייבו אותו , לימים למד נהיגת אוטובוס ונהיה נהג אוטובוס בשירות הציבור , ביום קיץ בהיר אחד החליק הנהג האוטובוס על מדרגת האוטובוס שלו, ונפגע בשוק רגלו השמאלית וככה התחילו צרותיו וחייו השתנו , הרופא האורטופד , מצץ את דמו, הרופא הכירורג ניתח את רגלו , החובשות שדאגו לחבוש אותו נבהלו ממצב הרגל ושוב קראו לרופא מומחה , שנתן תרופות, ניקה את הפצע ושלח למיון בית חולים בית החולים וולפסון כשראה הרופא האורטופד את הפצעשלא אם אני סוכרתי ונענה בשלילה האדם המלומד לקח אותי למיון השני ושם התחילו שני רופאים מלומדים להתווכח מי מהם יטפל ומי מהם ייתן חוות דעת להמשך טיפול כשהצב היגיע לכדי ג ו ע ל בקשתי הניירת ואמרתי להם לא צריך טיפול מכם כי מכאן רק רעה תצא, ואז נשלח הפצוע חזרה לרופאים של קופת חוליםואז באחד הימים טיפל רופא עור בפצע והשלכותיו ואמר לפצוע לאחר חודש של טיפולים ואי הצלחה כי הפצוע חייב ללכת לפסיכיאטר! כי הנ"ל מפריע לו בטיפול ואתה בדיכאון לכן הטיפול לא מצליח הלכתי לרופא המשפחה שלי לבקש הפניה לפסיכיאטר ורופא המשפחה אמר כי אני לא צריך טיפול פסיכאטרי ואם הרופא המלומד החליט על כך שיכתוב הוא הפניה והוא ישלח אותי לפסיכאטר, וכך היה ובו ביום בפרוטקציה סדרו לי טיפול פסיכאטרי הרופאה המלומדת קבעה OCD ולאחר עוד מספר ביקורים קבעה PTSD ולאחר מכן ראה אותי וועדה של הביטוח הלאומי שקבעה ע"י מיטב הפרופסורים שיש לי נכות של 20 אחוז פסיכיאטרי 10 עור 10 אחוז אורטופדי וחירורגי,לאחר שבועיים ימים מאז קבעה הוועדה של הביטוח הלאומי הם הם הם הביטוח הלאומי ערער על החלטת רופאיו! על החלטת הפסיכיאטר שלו שהם זימנו וקבעו מי יבדוק אותי ! רק אז היכרתי מי זה הביטוח הלאומי הם מנסים להכשיל ולא לעזור הרופאים שלהם שכחו את השבועה שנשבעו בהיותם סטזרים כי להיות רופא זה לע ז ו ר לחולה ולפגוע ולעולם לא להכשיל !ומאז אותו היום של התאונה אני מבקר אצל עשרות רופאים ב5 בתי חולים אישפוזים ניתוחים מקבל עשרות רבות של תרופות שהיום אני משתמש רק במורפיום ציפרלקס בונדרומין, ריספונד וויפאקס , מירו , פראפנאן וואבן , פנרגן , האיסטון , מטופל היום אצל פסיכולוגית מקסימה בית חולים איכילוב מאז החלפתי 6 פסיכיאטרים! 4 עורכי דין מטפלת רייקי , ןצאקארות, אבחון ניורופסיכולוגי ,טיפוליפ בביתחולים אברבנל לחולי נפש אבל אני לא אבל בכל התקופה האחרונה מאז חודש ספטמבר 2009 אף אחד ביטוח הלאומי לא מעביר לידי מידע על מצבי מאות מכתבים סיכומי אישפוזים וחומר של וועדה של מיבטחים שגם שם בדקו רופאים מלומדים ולפני סיום חייב לספר שבטיפולים לפני כחודשיים התברר לי שעברתי מספר לא מועט של ט ר א ו מ ו ת בחיי עברתי מלחמות והייתי במרחק של 50 מטר בזמן הפיצוץ שבדיזינגוף סנטר!! והייתי אחד הראשונים שזיהה את המחבלים ב נ י צ נ ה !! וההיתי חייב להתפנות ולפנות את משפחתי ומשפחת גיסי שהיה אז נכה צ ה ל !! והנה היגעתי לסיום לאחרונה קיבלתי אבחנה OBSERVTION- PATIENT UNDER OBSERVATION שאני לא יודע מי אני מה אני האם משוגע או סתם חולה נפש ?או שרוצים לשגע אותי לאחרונה בקשו אנשי הביטוח הלאומי מבית החולים "אברבנל " מידע על הטיפולים שאני עובר שם !! וקיבלו מכתב המסתיים במילים אלה !!הוא בוודאי סובל, ונדרש לו תהליך טיפולי ושיקומי מאסיבי כדי להחלים,(סוף ציטוט) ככה כתבו הצובנה למצבי חסרה מעניין מה

שרוף תמועדון !!!!!

16/02/2010 | 22:29 | מאת: מישהי

אבא שלי נכה צה"ל ויש לו PTSD למיטב הבנתי זה סוג של הלם קרב. אז הבעיה אצלו זה בעיקר התפרצויות הזעם בעיקר בשבתות הוא מחפש על מי להוציא את הכעסים שלו. יש לנו טיפול פסיכולוגי ע"י מישהי מומחית מטעם משרד הביטחון אבל זה לא עוזר. להפך היא מוסיפה לנו בעיות לחיים אני בעצמי נעזרתי בה והיא אמרה לי שכדאי לי להתגייס לצבא כי אני סבלתי הרבה בחיים ואני צריכה להיות עצמאית ולא תלויה בהוריי. ואני ממש מתחרטת על זה שאני הולכת להתגייס.. קודם כל יש לי פחד שאני אקרוס נפשית גם ככה אין לי כ"כ חוסן נפשי ועכשיו כבר אי אפשר להתחרט זה עוד חודשיים הגיוס... בקיצור אני ממש מצטערת על זה שהקשבתי לה, הייתי יכולה לעשות שירות לאומי בשלווה. והשאלה שלי האם יש קשר בין מידת החוסן הנפשי שלי למה שעברתי בילדות? ועברתי די הרבה דברים אבל כשאני מסתכלת על אחי הגדול אז הוא יותר חזק ממני נפשית ואני פחות.... כי אני מפחדת מהטירונות זה הולך להיות לי קשה מדיי וחוץ מזה אבא שלי תמיד אומר לי ולאחי הגדול שזהו עברנו את גיל 18 והגיע הזמן לצאת מהבית. זה לא נורמלי... בגלל זה אני הולכת לבסיס סגור

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מישהי, כן, ודאי שיש לאופן שבו גדלת השפעה על מידת החוסן הרגשי שלך. אין ספק שבנים ובנות של הלומי-קרב נחשפים גם הם לתופעות הפוסט-טראומטיות, וזקוקים לטיפול ולתמיכה. אם את מרגישה שהפסיכולוגית המטפלת בך אינה מועילה לך כדאי מאוד למצוא מטפל אחר, שתוכלי לסמוך עליו. בברכה, ד"ר דרור גרין

16/02/2010 | 23:36 | מאת: מורן

שווה לבדוק בתנאי שרות בצבא אם אפשר לאור המצב המורכב לשרת קרוב/רחוק מהבית ולקבל השתתפות בשכ"ד (עם עוד חיילות נוספות) אם את מרגישה שהמעבר יהיה חד מדי. לגור בדירה ולשרת בבסיס פתוח- לפעמים יכול להיות הסתגלות פחות מאיימת. בהצלחה.

14/02/2010 | 00:17 | מאת: doron

ד"ר גרין שלום! אני בן 24 לחמתי במלחמת לבנון ה2 . לאחר המלחמה היו לי מעט מאוד חלומות על המלחמה, ואני וחברי מפעם לפעם מדברים ומעלים זיכרונות משם. לפני כמה ימים היה לי חלום על סיטואציה מאוד ספציפית שקרתה שם החלום היה אחד לאחד כמו שהיה במציאות. קמתי בבהלה והתקשתי להירדם לאחר מכן. החלום לא חזר לאחר מכן. אבל בכל זמן פנוי שיש לי עם עצמי שאני לבד בעיקר, אני חושב או יותר נכון ניזכר ביום הזה . כיצד אני יכול להוציא את זה ממני, אני מרגיש שזה שואב ממני המון אנרגיה.

שלום דורון, כל אחד חווה את הטראומה של המלחמה באופן שונה. לעתים זה מופיע באמצעות חלומות, לפעמים באמצעות מחשבות מטרידות ולעתים בחרדה ובכעס. אני מבין שהזכרונות הטראומטיים מטרידים אותך וגוזלים ממך אנרגיה, ולכן כדאי מאוד להתמודד עם זה. לצערי, אי-אפשר "להוציא את הטראומה", משום שזו לא מחלה שצריך לרפא אלא עובדה שקרתה ולא ניתן למחוק. אפשר להתמודד עם זה, ואני מציע לך לפנות לאיש מקצוע. הטיפול היעיל ביותר הוא הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, וכדאי לך לחפש פסיכולוג או פסיכותרפיסט המומחה בטיפול כזה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

13/02/2010 | 19:40 | מאת: ענת

לד"ר גרין שלום רב לפני כ20 שנה עברתי ת.ד שאני הייתי נוסעת ברכב (לא הנהגת) אחרי זה עברתי טסט והתחלתי לנהוג . הבעיה שלי מאז היא שאני מפחדת לנסוע עם אנשים ומעדיפה לוותר על הנסיעה (ממציאה תרוצים )רק שלא ניסע. האדם היחידי שאני מוכנה לנסוע איתו שהוא נוהג ברכב הוא בעלי. שאלתי היא האם יש פיתרון לבעיה או שזה מקרה אבוד. נ.ב גם אני נוסעת עם בעלי אני כל הזמן מאירה לו תיזהר,תאט וזה מפריע לו. אודה על תשובתך ענת

שלום ענת, הקושי שלך מוכר, ויש לו פתרונות יעילים ביותר בטיפול התנהגותי. כדאי לך לנסות. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

אני מטופל אצל עובדת סוציאלית שיחות וכאלה וגם מקבל מירשם נגד דיכאון ואובר כעס שירתתי בגבעתי לוחם ולאחר מכן זהו אני כבר חצי מהזמן לא רגוע וחצי אחר מפחד וזה ממש בתחושות גוף הרבה פעמים אמרו לי שיש מצב שאני פאוסט טראומטי אבל אני עושה צעד ואז נסוג יש לי ילד מקסים מתנה בן שלוש ואישה מלאך אבל אני כל הזמן חושב שטוב יהיה להם בלעדיי ולישון אני ישן בסלון על שני מזרונים וארוחות ערב עם ההורים שלי 90 אחוז מהזמן אני שולח אותה עם הילד ולמרות שאיני יכול להיות לבד זמן ממושך אז היא יודעת שאני מרים טלפון היא באה פעם הוצאתי אותה מהעבודה באמצע היום פשוט לא יכולתי לנשום ונורא פחדתי לעבוד אני לפעמים עובד עם חבר שהיה איתי בצבא וכל שבוע אני רב איתו או נפגע ממנו אבל אין הרבה כמהו שמבינים אני בן אחד ויש לי שתי אחיות זהו בנתיים תודה לכם

לקריאה נוספת והעמקה
13/02/2010 | 17:40 | מאת: עו"ד גיא בית און

לדעתי אתה צריך לשקול להגיש תביעה למשרד הביטחון בגין פוסט טראומה במידה ויתברר שאתה באמת סובל מהתופעה הזאת. הגשת התביעה במידה ותוגש כזו על ידך , במידה ויהיה מקום לכך יכולה לפתור לך הרבה מאוד בעיות. יום טוב ובריאות טובה.

שלום גיא, לא במקרה נמנעתי מלמהר ולהציע לאלון להגיש תביעה בגין פוסט-טראומה. לצערי, תהליך הגשת התביעה עשוי להימשך שנים רבות, וזה תהליך טראומטי בפני עצמו, משום שהוא כולל לא מעט ייסורים והשפלה. אני עצמי החלטתי לאחרונה לוותר על תגמולים המגיעים לי ולהימנע בסבל הכרוך בבקשה ובשרירות לבם של פקידי אגף השיקום, הנובעת ישירות מן המדיניות של ראש אגף השיקום. בברכה, ד"ר דרור גרין

שלום אלון, אתה מתאר מצב האופייני להלומי-קרב רבים. לא כתבת מדוע פנית לפורום, ואם אתה רוצה בעזרה נוספת. האם הטיפול אצל העובדת הסוציאלית מסייע לך? חשוב מאוד לטפל במצב הזה מהר ככל האפשר, כדי למנוע החרפה בעתיד. אתה מתאר מצב שבו חיי המשפחה שלך נפגעים מאוד. אני מאמין שחיי משפחה תקינים ותמיכה של בת-הזוג ובני-המשפחה הקרובים הם תנאי לשיקום היכולות הרגשיות. ניתן לחיות עם הטראומה, אך יש לשתף בזה את המשפחה ולא להיכנע לקשיים. אם תרצה עזרה נוספת, אתה יכול לכתוב אלי ישירות: drorgreen@gmail.com בברכה, ד"ר דרור גרין

מפחד שאולי יגיעו למסקנה שאני לא פאוסטראומטי ואז אני אבין שסתם נדפק לי הראש והחיים כבר לא יהיו אותו דבר וגם יש מן תחושת "ביטחון" לחיות באי ידיעה אבל מצד שני אני מדרדר גם מבחינה חברתית וגם התנהגותית וריגשית הירידות הם רבות יותר הדאונים הריגשיים חונקים ואיתם כמובן ההשלכות תודה לאל שיש לי משפחה שסובלת ואוהבת אותי הלואי והיה אחרת

12/02/2010 | 01:17 | מאת: 6962170

קודם כל אני חייב לציין ששתיתי בצמא כל אות שכתבת פשוט הייתי אמור להיכנס לסרט ולפני הסרט פתחתי באייפון את המייל נכנסתי לכתבה שלך ונסחפתי אין לי מילה אחרת לתאר את זה ממש הרגשתי כל מה שעבר עלי במשך החיים מסתכם בכתבה אחת שלך ... החיים שלי הם קצת מסובכים בכדי לכתוב אותם בפורום באינטרנט אבל בכמה מילים לקבל קצת כיוון: אני בן 22 רווק גילו לי לפני בערך 3 שנים מניה דפרסיה מיד התחלתי לטפל והיום אני עומד על 2000 מ"ג ליום של דפלפט [בחודש האחרון נוסף 1000] בגלל ההפרעה הזו כבר מגיל קטן לא הסתדרתי בחברה והיו לי בעיות חברתיות [לא התחברתי] במשך כל התקופות ניסיתי להיכנס במצבי הרוממות שלי למסגרות שבזמני הירידה לא הייתי מסוגל לעמוד בהם וככה 4 - 5 תקופות דרסטיות בחיים שלי של מסגרות שעברתי ממש מאחת לשנייה ... עכשיו אני מבין מה עובר עלי אחרי שקראתי את הכתבה שלך - בעצם בגלל כל ה -5 תקופות האלו נפסקה לי זרימת החיים מה שמונע מהאנשים לחשוב על פחד ההכחדה כמו שקראת לאחד מהתסמינים של זה ... ומה שמונע מאנשים לחיות ולחשוב שהמצב יהיה יותר טוב ... וזה המצב שאני נמצא בו עכשיו - בחור אינטלגנט בן 22 רווק מאד יפה מסודר ... ולא מוצא בחורה ... עכשיו אני יוצא עם אחת אבל זה תמיכה זה לא לרמה שלי בכלל ... השאלה שלי האם יש מצב להתגבר על זה ? נשארו לי טראומות מהמעברים בין המסגרות וטראומות חזקות שזה מה שעוצר אותי להתקדם בחיים ... יש מצב שהם יעלמו ויתייאדו ? ואז אתחיל לחיות יותר נורמלי ... מחכה לתשובה חיים

לקריאה נוספת והעמקה

שלום חיים, אינני יודע איזו כתבה קראת. אני לא פרסמתי כל כתבה לאחרונה, ואולי אתה מייחס לי משהו שמישהו אחר כתב. אין כל קשר בין מאניה-דפרסיה לבין פוסט-טראומה. כדי להתמודד עם מאניה-דפרסיה עליך לקבל טיפול תרופתי קבוע על-ידי פסיכיאטר מומחה. אינני יודע אילו טראומות חווית, ואם אתה אכן סובל מפוסט-טראומה, ומדוע אתה מייחס את כל קשייך לטראומות. שלא כמו מאניה-דפרסיה, טראומה אינה מחלה, ולכן גם אין צורך לרפא אותה והיא אינה יכולה להיעלם. הטראומה היא פגיעה קשה, שניתן ללמוד לחיות אתה ולנהל חיים טובים ושלמים. אני מציע שתפנה לטיפול נפשי, שיסייע לך לזהות את הקשיים ולהפריד בין בעיות אורגניות לנפשיות, כדי למצוא את הדרך המתאימה לשפר את חייך. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

12/02/2010 | 10:01 | מאת: 6962170

אכן בדקתי שוב והכתבה היא של ד"ר גיא אור ... אבל לפי איך שהוא מגדיר את הבעיה ואיך שאני מבין זה מתקשר ... אני לא יודע איפה משאירים לו הודעה לכן אני פונה אליך ושואל אם יש לי 2 בעיות או שזה בעיה אחת ... [צירפתי את הכתבה שלו]. תודה רבה חיים הכתבה של ד"ר גיא אור "פוסט טראומה" - למה זה קורה? אירוע טראומטי מערער את התחושה שאנחנו יודעים מי אנחנו ומה קורה איתנו, ומעורר פחדים מפני המוות עקבו אחרי האתר גם ב- מאת: ד"ר גיא אור, 10/01/08 "פוסט טראומה" (Post traumatic stress disorder) היא הפרעה נפשית היכולה להופיע לאחר חשיפה לאירועים טראומטיים. טראומה נפשית היא אירוע בו נחשף האדם לחוויה המאיימת על חייו או על שלמותו הגופנית והמלווה בחרדה עזה ובתחושה של חוסר אונים. פעמים רבות, לאחר חשיפה לאירוע טראומטי, האדם מתחיל לחוש, לחשוב ולפעול אחרת מכפי שהכיר את עצמו קודם לאירוע. "פוסט טראומה" היא תסמונת בה מתבטא השינוי בקיומם של תסמינים נפשיים משלוש קבוצות: 1. זיכרונות חוזרים ומעוררי חרדה של האירוע הטראומטי. זיכרונות אלו מופיעים שוב ושוב, אך בעיקר בעת חשיפה למצבים המזכירים את הטראומה ובסיוטים ליליים. לעיתים הזיכרונות של האירוע הטראומטי נחווים כאילו הם מתקיימים שוב, עכשיו, בהווה, עם תחושה של חוויה מחודשת של האירוע הטראומטי. 2. הימנעות ממצבים היכולים להזכיר או לסמל את האירוע הטראומטי ו/או ירידה בחיות הרגשית המתבטאת בתחושת ניתוק ובהרגשה שהעתיד הוא חסר טעם, צפוי להיות רע, ומייאש. 3. סממני יתר ערות פיזיולוגית ובהם: דריכות יתר, רגישות לרעש, נטייה להיבהל, קשיי שינה, סף תסכול נמוך, חוסר סבלנות ונטייה להתפרצויות כעס. על פי מודל הרצף ההישרדותי, הפרעה נפשית זו שלאחר אירוע טראומטי נובעת מפגיעה בתחושת הרצף בזמן ובמרחב (בעצמי ובעולם), שהיא חיונית להישרדות האנושית בעולם שהוא כאוטי מיסודו. אפשר לקרוא לתחושת הרצף גם האמונה ברצף, שהיא הביטחון באשר למי אני ומהו העולם; תחושה/אמונה החיונית להישרדות. הפגיעה בתחושת הרצף, או יותר נכון, היעדר שיקומה של תחושת הרצף לאחר אירוע טראומטי, היא שעומדת, על פי מודל זה, בבסיס החוויה של הסובל מ"פוסט טראומה", והיא יכולה להסביר את קיומה של קשת הסימפטומים שהמוטיב ה"הישרדותי" בולט בהם לעין. פחד מהמוות המחשבה שביסוד הקיום האנושי קיימת חרדה, או "חרדה קיומית", או "חרדת כיליון" מוכרת בגישות השונות להבנת הנפש, החברה והתרבות. בני אדם, סוסים, תרנגולי הודו ושממיות לא רוצים למות; אלא שלבני האדם יש בעיה מיוחדת והיא המודעות, ובעניין זה המודעות של הסופיות - המודעות של החיים בזמן ובמקום. כלומר, המוגבלות הרבה שיש ל"כאן ועכשיו" לעומת "כל מקום וכל זמן"; מוגבלות המייצגת את הסופיות, את המוות, ואת החרדה הגדולה מכולן. הדרך בה ניתן להתמודד עם החרדה העזה הזו, על פי מודל זה, היא על ידי יצירת אמונות, שנחוות כמציאות המקשרות ויוצרות רצף בין "כאן ועכשיו" לבין "כל מקום וכל זמן" ונותנות תחושה של אין סופיות או נצחיות. הרצף הזה, על פי המודל המוצג כאן, הוא מה שעומד מאחורי יצירת תרבות, שפה, דת, חוקי חברה, אומנות, כללי נימוסים, האתוס של צה"ל ותפישת הצדק של מערכת המשפט. בביטויים האלה, של התרבות, יש בכדי לטפל בחרדה הקיומית, בחרדה שנודעה לנו לאחר שאכלנו מעץ הדעת, והיא שאנחנו מוגבלים, שאנחנו נמות. הקשר הנוצר בין "כאן ועכשיו" לבין "כל מקום וכל זמן" עושה אותנו נצחיים, בלתי פגיעים, לפחות ברוחנו, כך אנו מאמינים. ואנחנו שומרים על האמונות האלה שלנו לעיתים בחירוף נפש ותוך סיכון עצמי, משום שהן שומרות עלינו מפני חרדת הכאוס, התוהו ובוהו והמוות. מעגל החיים את היסודות למודל זה אפשר למצוא כבר באחד המיתוסים הקדומים של התרבות: בסיפור גן העדן. שם התעוררה אי הנוחות או הבושה, לאחר האכילה מעץ הדעת. העיסוק הגלוי של הסיפור הוא מוסרי ועוסק באיסור, בחטא ובעונשו. אולם הסיפור אינו מתייחס ישירות לפרט אחד חשוב שנמצא בו. יש נעדר שהוא נוכח ויש "לא מדובר" הקשור לידיעה של משהו. בתורת הספרות יש תפישה לפיה לפערים בסיפור יש תפקיד מרכזי בבניית משמעותו. הפער או הנעדר הנוכח בסיפור גן העדן, הוא שאדם וחווה לא אכלו מפרי עץ החיים, למרות שהיתה לכאורה כזו אפשרות. אבל הם כן אכלו מעץ הדעת כדי לדעת גם את זה. לאור זאת, ברורים יותר העונשים שקיבלו אדם וחווה. שניהם עוסקים במעגל החיים ושניהם מיצגים את שני הפתרונות האנושיים המובהקים לבעיית הנצחיות, או יתר דיוק בעיית הסופיות של החיים והם: הקמת זרע, כלומר ילדים; ועבודה קשה, כלומר הצלחה בקריירה והשארת שם. נדמה שכך גם קל יותר להבין את להט החרב המתהפכת. אגב, אנו נוטים לומר "מעגל החיים" ולא "מעגל החיים והמוות"; ואם אנו חושבים על כך, הרי מעגל הוא תיאור גראפי המבטא בתוכו את המשכיותם האין סופית של החיים, בעוד שלמעשה, החיים מתחילים במקום אחד, נגמרים האחר ובדרך כלל זה לא מעגל. הרצף המוכר אמונות היוצרות תחושה של רצף וחוסר פגיעות קיימות לא רק במימד התרבותי או החברתי הכללי, אלא מאפיינות גם יחסים בין אישיים קרובים. בנוסף, הן מאפיינות גם את תפישת האדם את עצמו בעולם; כלומר הזהות שהיא לא רק הידיעה של מי ומה אני, אלא גם איך אני צפוי להתנהג או להרגיש, מי ומה אני אהיה בעתיד; כאשר הכי בטוח זה המוכר: "מה שהיה הוא שיהיה" ובתוך זה הידיעה שאני יכול לשמור על עצמי "חי וקיים". טראומה היא סיטואציה מאיימת המוציאה מן הבקבוק את חרדת המוות. זו סיטואציה שבה הרצף המוכר לא עובד יותר. האמונות הופכות למופרכות וחרדת המוות, עם האימה, תחושת האין אונים וחוסר היכולת להבין מה קורה, פורצת. זו סיטואציה שבה לא ניתן למצוא הסבר ברצף הקודם למה שקורה במציאות ולתגובה הפנימית לה. בהיעדר היכולת לחוש זאת, את תחושת הרצף, גם אין מילים להגדיר זאת, כי שפה היא כבר ביטוי של רצף, נהרסת גם היכולת לשמור על העצמי. הכל מסוכן, אי אפשר לסמוך על שום דבר ועל אף אחד ולשום דבר אין הסבר. נהרסת האמונה בעצמי כבעל יכולת, ובהכרח, נפגעת גם היכולת ליצור קשר קרוב. ניתן להבין מדוע, בתגובה לכך, מופיע צורך להיות דרוך ולבדוק מסביב, לזכור כל הזמן מה היה כדי שלא לפגוש את זה שוב, ולנסות להימנע מכל מה שדומה לזה. גם אין שום מקום לתכנון העתיד, אין טעם. זוהי "פוסט טראומה" ואלו בעצם התסמינים שתוארו לעיל. בבסיס העקרונות הטיפוליים ב"פוסט טראומה" עומד, אם כך, שיקום הרצף, כלומר היכולת לחוש שוב שאנחנו יודעים מי אנחנו, מה קורה איתנו, וזאת כאשר האירוע הטראומטי הוא חלק מהרצף הזה. ד"ר גיא אור הוא מנהל מרכז אביב, לטיפול במצבי משבר וטראומה. בואו לדבר על זה בפורום טראומה והלם-קרב פורום פסיכיאטריה פורום פסיכולוגיה קלינית

11/02/2010 | 23:26 | מאת: מיכל

עברתי שתי תאונות דרכים בהפרש של שבעה חודשים בתאונה הראשונה הייתי בהריון ונפל לי מאז אין לי חיים הייתי אצל פסיכיאטר אבל דחפו לי רק כדורים שאני לא רציתי לקחת היום אני סובלת מעצבים אני אוהבת חושך ממעיטה לצאת מהבית אני בדיכאון כי אמא שלי נפטרה לפני שנתיים אני מנסה להתמודד ולחיות נכון אבל קשה לי אני אוהבת שקט לא לחץ אני סובלת מדופק מהיר מהזעה גם בחורף מרוב מחשות אני מזיעה קיבלתי כדור מהרופא אבל אני לא יודת אם לשתות אותו אסציטאלופרם אני מפחדת אני לא יכולה לא להיות בשליטה אני חייבת לדעת תמיד מה קורה איתי ואני חוששת לקחת את הכדור מה אני צריכה לעשות אני בת34 ואני חיה לבד ואני מיואשת מזה שאני לא יכולה להיות אם אנשים כי אני שונאת רעש ולחץ ואור אני לא יודעת לקחת את הכדור או לא אני מפחדת להתמכר

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מיכל, תיארת את הקשיים שלך אך לא הצגת כל שאלה. אם אינך מאמינה מרופאים ובפסיכיאטרים (אבל מאמינה באבחון שלהם של פוסט-טראומה), לא תוכלי למצוא תשובות טובות יותר בפורום באינטרנט. כדאי מאוד שתמצאי רופא או פסיכיאטר שתוכלי לתת בו אמון, כדי שייעץ לך באופן מקצועי. בברכה, ד"ר דרור גרין

12/02/2010 | 00:01 | מאת: מיכל

אני שואלת לגבי הכדור שקיבלתי אם הוא טוב או לא {אסציטאלופרם} זה הכדור שאני רוצה להבין אם הוא רק ירדים אותי או לא

שלום מיכל, הבנתי אותך מצוין. הפורום שלנו הוא פורום תמיכה להלומי-קרב. את השאלה שלך תוכלי להפנות לפורום פסיכיאטריה. בברכה, ד"ר דרור גרין

11/02/2010 | 22:48 | מאת: רותי

לפני כשנתיים בעלי חלה במחלת הסרטן וללאחר שנה של סבל נפתר, בזמן מחלתו ולאחר מותו התחל תי להרגיש לא טוב כאבי ידיים ובטן בחילות בבקריים גלי חום חוסר תאבון סחרחורות חסר שינה כל הרופאים החליטו שזה דיכאון למרות שתפקדתי כרגיל. התחלתי לקחת אפקסור ואני מרגישה בסדר. השאלה שלי אם כל זה באמת דכאון? אם אני מנסה להפסיק את האפקסור הכל חוזר.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רותי, אין כל סיבה לפקפק באבחון הרפואי של הדיכאון, ואם הטיפול הרפואי עוזר לך אין סיבה להפסיק אותו עכשיו. השאלה שלך אינה קשורה בטראומה ובהלם-קרב, ואני מציע שתתייעצי עם פסיכיאטר מומחה. בברכה, ד"ר דרור גרין

11/02/2010 | 21:12 | מאת: P.T.S.D

אני נכה צה"ל ,עם פציעה רב מערכתית, וגם מוכר כסובל מ-P.T.S.D 70% כתוצאה מנפילה בשבי הסורי במלחמת יום כיפור, אני מטופל בהרבה כדורים ,והרבה אישפוזים, אין לי תיאבון,אני כל הזמן בדיכאון,ולא ישן כמעט, והוגדרתי כמי שסובל עם "בעיית שינה בלתי פתירה",, שמעתי כי גראס רפואי יכול לתת פיתרון לבעיות שלי, ביקשתי מהרופא המטפל שלי אישור ,אפילו לניסיון בכדי לבדוק,אבל הוא מסרב בתוקף,ואני נאלץ להשתמש בכמות גדולה מאוד של תרופות, שלא כל כך עוזרות,(היו לי מס" ניסיונות אובדניים), מה עלי לעשות,אני מרגיש שאני נמצא על הקצה, תודה על תשובתך

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, אינני רופא ואינני מומחה לתרופות ולסמים, ולכן לא אוכל להשיב על שאלתך. אם הרופא שלך אינו מאשר את הטיפול, שאינו חוקי ללא מרשם של רופא, אני משער שעליך לוותר על כך, או לפנות לרופא אחר. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

11/02/2010 | 20:27 | מאת: אלי

אם אני פתאום עצבני- כי פיקששתי משהו ולא הכל הולך חלק. מה עושים כדי להפיג את המתח? האם מתח נפשי מוגבר זה אופייני להלומי קרב ופוסט טראומה? תודה רבה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אלי, לא, זה לא אופייני להלומי-קרב ונפגעי טראומה אלא לכל אדם נורמלי. בברכה, ד"ר דרור גרין

11/02/2010 | 17:08 | מאת: סיוון

שלום, לפני כחודשיים הייתה לי תאונה עם הקטנוע שנפגע ע"י מכונית (אני רוכבת על קטנוע). אני עפתי לכביש ולמזלי יצאתי רק עם כאבים וקרע בגיד. מאז חזרתי לרכב על קטנוע אבל לפני כשבועיים שלושה כשרכבתי פתאום עקפה אותי מכונית וקפאתי ונכנסתי ללחץ. הייתי חייבת לעצור בצד להירגע...אחרי מנוחה גררתי את עצמי שוב לקטנוע ורכבתי הבייתה בלחץ נפשי ופחד מתאונה. מאז עברתי למכונית אבל לעיתים אני חוזרת לקטנוע ואז אני שוב חווה לחץ נפשי. אפילו כשאני חושבת על זה אני מצטמררת...אין לי ממש סיוטים9 אבל אני ישנה פחות ורציתי לדעת אם זה פוסט טראומה? ובכל מקרה מה הטיפול לזה? תודה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

שלום סיוון, כל תאונה היא סוג של טראומה, והתגובה שלך נורמלית לגמרי. אני משער שאם תחזרי לאט לאט לנהיגה בקטנוע, ואולי אפילו תקחי כמה שיעורי נהיגה, תוכלי להתגבר על הלחץ ולנהוג שוב ללא קושי. הסימפטומים הפוסט-טראומטיים הם בדרך-כלל חמורים יותר, והם מפריעים באופן קשה לנהל חיים תקינים. במקרה כזה כדאי לפנות לטיפול נפשי. בברכה, ד"ר דרור גרין

11/02/2010 | 16:49 | מאת: ליאת

אני סובלת מסחרחורות בשלושת החודשים האחרונים, לא מדובר בתחושה של עולם מסתובב אלא תחושה של ציפה (כאילו אני על סירה) הייתי אצל אורתופד, נוירולוג וכן רופא אף אוזן גרון. כולם לא מצאו סימנים אובייקטיביים לבעיה. האם ידוע לך על סחרחורות כסוג של חרדה. שמתי לב כשאני ממפה את הזמנים של הסחרחורת שהיו לי מספר ימים בהם הייתי בחופשה ולא חשתי שום סחרחורת בעוד שאיך שחזרתי לעבוד חיי היומיום זה חזר. זה מאוד מקשה על איכות חיי וחיי היום היום- האם יש לך מידע על טיפולים שניתן לעשות...

שלום ליאת, סחרחורת אינה סימפטום מרכזי של חרדה, ויכולות להיות לה סיבות רבות. אני מבין שזה מקשה על חייך, אבל אין סיבה להסביר כל קושי בחרדה דווקא. אם לדעתך הסיבות אינן גופניות, אין כל סיבה שלא תפני לטיפול נפשי, כדי להבין טוב יותר את הגורמים לקושי וכדי לחפש דרכים להתמודד אתו. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

13/02/2010 | 16:22 | מאת: שלומי

יש היום מכשיר קטן שמכניסים לגוף והוא רושם את האקג ,בדרך זו הוא מזהה בעיות בלב או שולל טותן

11/02/2010 | 16:00 | מאת: נעמה

אני בת 16 ובזמן האחרון, בערך בשנה האחרונה, נהייתי חרדתית... כל פעם שאני לא מרגישה טוב, כל בחילה או סחרחורת או כאב ראש מכניסים אותי לתחושת חרדה איומה שאני לא יכולה לתאר בכלל וישר יש לי דפיקות לב מואצות ולפעמים אני לא רואה כלום בעיניים, רק שחור ורועדות לי הידיים והרגליים. זה הרבה יותר נורא ממה שזה נשמע, בעיקר כי אני לא מצליחה לשלוט בתחושה האיומה הזאת ואני מרגישה כאילו אני עומדת למות. לאחרונה, בערך בחודש האחרון, התחושה הזאת תוקפת אותי גם בלי שארגיש רע מלכתחילה. כלומר לפעמים באמצע היום כשאני חושבת על משהו רע שיקרה, מוות, סוף העולם, או אפילו סתם מצב לא נעים שאני נמצאת בו, אני שוב מתחילה לפחד וממש קשה לי לשלוט בזה. נדמה לי שאין שום דבר אחר בעולם ואין תקווה בכלל לחיים ואני מרגישה שאני עומדת למות. מה אני עושה עם זה?

שלום נעמה, את שואלת אם יש לך חרדה, כאשר את כותבת שכל קושי גופני גורם לך לתחושת חרדה איומה, ושאת חווה חרדת-מוות. אם את חשה חרדה, מן הסתם יש לך חרדה. חרדת-המוות היא תופעה טבעית לגמרי, ואין מי שאינו חווה אותה בשלב כלשהו בחייו. בדרך-כלל חרדת-המוות מופיעה בהקשר של חוויה קיצונית או שינוי באורח החיים, אך אני כמובן לא אוכל לנחש מה הסיבה לחרדה שלך. אין כל סיבה שתחששי מן החרדה, אבל כדאי מאוד שתפני לבקש סיוע מאיש מקצוע, שיעזור לך להבין ממה את חוששת, ויתן לך כלים להתמודד עם החרדה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

11/02/2010 | 15:36 | מאת: א

שלום, יש לי בעיה של הזעת יתר חמורה שאני כמעט ובטוח שנבעה מחוויה טראומתית שעברתי. הדבר נורא משבש לי את החיים ואת הבטחון העצמי. רציתי לדעת האם ניתן לרפא דבר כזה בעזרת פסיכולוגיה/פסיכיאטרי/פסיכוטרפיה(למה מהם זה שייך ומה ההבדל בניהם) וכמו כן האם טיפול בהיפנוזה יכול להועיל? בתודה א.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום א', הזעה אינה אחד הסימפטומים הבולטים של פוסט-טראומה, אך אם אתה בטוח שיש לזה קשר לחוויה טראומטית שעברת כדאי מאוד שתפנה לעזרה מקצועית. טראומה אינה מחלה שניתן לרפא, אלא מצב שניתן ללמוד לחיות אתו. יתכן שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי יוכל לסייע לך למקד את הקושי ולהתמודד אתו. אתה כותב שההזעה משבשת לך את הביטחון העצמי, אך לעתים חוסר ביטחון עצמי הוא הגורם להזעה, וכדאי להתמקד בחיזוק הביטחון העצמי. על ההבדלים בין סוגי המטפלים השונים כתבתי בספר 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש', ולא אוכל להרחיב כאן. בברכה, ד"ר דרור גרין

11/02/2010 | 15:21 | מאת: מתי11

שלום דר' גרין, אני בת 45 ובחודשים האחרונים היו לי כמה התקפים של קוצר נשימה,דופק מועץ,כאבים בחזה,סחרחורת בעוצמה שונה כאשר פעם הובאתי למיון עקב חשד להתקף לב.כל הבדיקות תקינות. ההתקפים האלו מגעים דוקה ברגע שלווה-ערב מאוחר מול הטלויזיה,בבוקר מוקדם עם הקפה,פעם בנהיגה שממש חוויתי איבוד שליטה על הרכב ובדיאבד הבנתי שאף אחד לא או הגיב לתאונה שכביכול חוויתי. האם מדובר על התקפי חרדה?זה מטריף אותי כי התחושה היא נוראית. אם כן,מה מקורם,מה עושים? תודה וסליחה על האורך ההודעה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מתי, אני שמח לשמוע שכל הבדיקות הגופניות נמצאו תקינות. יתכן שמדובר בהתקפי חרדה, שיש להם סימפטומים דומים. את מקור החרדה רק את יכולה לדעת, ולשם כך אולי כדאי שתפני לאיש מקצוע שיסייע לך להבין את הסימפטומים ולהתמודד אתם. לפסיכולוגים קוגניטיביים-התנהגותיים יש כלים לבחון מצבים כאלו ולהתמודד אתם. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

09/02/2010 | 18:59 | מאת: גרושה

שלום לך...אולי אוכל לקבל ממך יעוץ,לאחר 10 שנות נישואים לצד הלום קרב,לאחר טיפול זוגי,לאחר הרבה נסיונות לנסות להבין,לעודד,להיות לצידו,נשברתי ו ביקשתי גט.יש לי לציין שהוא ביקש ממני לפני כ 3 שנים אבל היינו באמצע טיפול זוגי ו חשבתי שנוכל להציל את הנישואים,בכל זאת יש לנו 2 ילדים יחד.הוא במהלך 6 שנים אחרונות טרח לעזוב 3 פסיכולוגים,ו גם את המטפלת הזוגית,אף אחד לא מבין אותו ו לא עושה ממצים לעזור לו ,אף אחד זה כולל כל המטפלים,כולל אני,שלטענתו כל מה שעשיתי או לא עשיתי היה בכוונה..אין ספור נסיונות לנסות שיראה את הדברים בצורה אחרת אבל שום דבר לא היה מועיל...עד כמו שאמרתי נשברתי,לילדים זזה כבר היה יותר מידי כל הצעקות בבית,ו המחשבה שלי שמישהו בכל זאת חייב להישאר שפוי בכדי לגדל אותם,בעניין הגירושין הוא כמעט ו לא התנגד ,קיבל בהבנה ו פתאום אחרי חודשיים שאנחנו כבר גרושים ו שכנראה נפל לו האסימון התחיל ו לא מפסיק להאשים אותי,להגיד לי שלא יתן לי לשקם את החיים שלי ו לא יתן לי להיות מאושרת לצד אף אחד..רוצה להאמין שזה משבר ו יעבור לו..בינתיים הוא לא רוצה לדבר איתי ...פניתי לעובדת סוציאלית שלו בתקווה שתעזור לו...האם יש משהו שתוכל לייעץ ...הוא גם טוען שעזבתי ו זרקתי אותו...ו כמה שמנסה להסביר שזה לו כך,שאם היה כך אני לא הייתי בקשר איתו זה לא עוזר...בקשה כל טיפ שתוכל לתת לי להתמודד איתו אשמח לקבל

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לגרושה, לא קשה לי להבין את מסכת הייסורים שעברת בתקופת נישואיך, ואני מבין גם את המצוקה שבה נמצא בעלך לשעבר. אני מאמין שגם הלומי-קרב יכולים לקיים חיי נישואין תקינים וטובים, אך זה דורש שיתוף פעולה ועבודה יומיומית. במקרה שלכם האפשרות הזו כבר אינה קיימת, משום שבחרתם להתגרש, ובכך הסתיימו חיי הנישואין שלכם. כעת, לאחר שבחרת להיפרד ממנו, עליך להפריד גם את הקושי שלו מן הקושי שלך. אני מבין שקשה לו להסתגל לגירושין, אך זו כעת הבעיה שלו, ועליה ללמוד להתמודד אתה בכוחות עצמו. גם עליך לקבל את הפרידה ולהתרחק ממנו. את כותבת שהוא לא רוצה לדבר אתך. אם כן, מדוע את מתעקשת? הניחי לו ושקמי את חייך בלעדיו. לא קל להיפרד ולסיים קשר של עשר שנות נישואין, אבל אם את שלמה עם הגירושין עליך להניח לו להתמודד בעצמו עם הפרידה, כדי שלא להקשות עוד יותר על שניכם. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

07/02/2010 | 20:16 | מאת: דניאל

הייתי בכמה פיגועים , אל לא נפגעתי ממשית . ומאז יש לי סוטים וחרדות לכל צפירה שאני שומעת אני גרה באיזור מועד לפורענות שהרבה אמבולנסים עוברים בו. אני לחוצה כל היום ונדרכת מכל צפירה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דניאל, לפי דבריך אני משער שנפגעת "ממשית". פגיעה טראומטית אינה פחות ממשית מפגיעה גופנית, וכדאי להתייחס אליה ברצינות רבה. כדאי לך מאוד לפנות לקבלת עזרה מקצועית (ממי שמתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי). בהצלחה, ד"ר דרור גרין