פורום טראומה והלם-קרב

10035 הודעות
2266 תשובות מומחה

מנהל פורום טראומה והלם-קרב

אין לפנות טלפונית למנהל הפורום. כל תלונה או בקשה למחיקה תעבור דרך מערכת דוקטורס בלבד. editor@doctors.co.il
28/09/2014 | 08:26 | מאת: משה

28/09/2014 | 01:25 | מאת: קארן

שלום וחג שמח בת 28 חיה מזה כשנתיים נם בן זוג ואיתו כשלוש שנים כבר. לפני מס חודשים אני ובן זוגי חווינו משבר קשה בזוגיות שהוביל לפרידה, אך חזרנו להיות יחד, בפסק הזמן או בהפסקה שהייתה ביננו אם אפשר לקרוא לזה כך בן זוגי היה עם מישהי אחרת חד פעמי עקב כל מה שקרה, אומנם הוא התנצל ודיברנו על זה ואיכשהו העברתי ובערך סלחתי לו על זה, אבל בטווח הארוך זה לא ממש יוצא לי מהראש ואני לא חושבת שבאמת קיבלתי את זה, מה שכן קרה לי ולכן אני פונה בפורום זה, שלפני בערך כשבוע היה לנו וויכוח מסויים והרגשתי שפה אני מרימה ידיים ואין לי כבר כח ויכולת להמשיך, מאז אותו רגע אני מרגישה ניתוק רגשי,פיזי כאילו אני חווה חוויה חוץ גופית, אני פיזית קיימת אבל מנטלית אני ככ לא מחוברת לחיים, כאילו אולי גרמתי לעצמי להתנתק מנטלית מחיי בכדי לא להיפגע או לחוות טראומות,הייתי שמחה לתשובה תודה!!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום קארן, הפורום שלנו מיועד בעיקר להלומי-קרב ולנפגעי טראומה, ולא לזוגיות וליחסים. בהקשר שלנו טראומה מתייחסת לאיום קיומי, כלומר לסכנה של מוות מיידי לנו או לסובבים אותנו, הגורם מאוחר יותר לתופעות פוסט-טראומטיות. אפשר לכנות משברי-חיים, כמו שבר ביחסים הזוגיים כפי שתיארת, כטראומה, אך משבר כזה שונה מאוד מזה שבו אנחנו עוסקים כאן, ולכן אינו מתאים לדיון שלנו. אם את חשה סוג של התנתקות רגשית, כדאי לך להתייעץ עם איש מקצוע שיסייע לך להבין את מקור הקושי, ולמצוא את הדרך להתמודד איתו. בהצלחה, ושנה טובה, ד"ר דרור גרין

23/09/2014 | 15:05 | מאת: פיטר פאן

השיר הזה הוא שיר של להקת פאנק בשם "קוקובלוף וההיתושים" לשיר קוראים "בשם האמונה" , החלפת כמה מילים זה לא אומר שהשיר שלך ואת כתבת אותו זה אומר שאת לא יודעת להעתיק חבל. ולו רק היית אומרת את האמת גם לא היית מתעצבנת עכשיו אבל לא נורא .

שלום פיטר, נדמה לי שטעית באתר או בפורום, וכלל לא ברור למי אתה פונה. האתר הזה מיועד להלומי-קרב, למידע ולתמיכה בנושאי טראומה ולא בנושאי להקות פאנק. שנה טובה, ד"ר דרור גרין

22/09/2014 | 09:31 | מאת: שמואל

שלום וברכה היה לי חבר טוב, שהתמודד עם מחלת לוקמיה, כעת הוא אחרי זה והוא מתחזק והולך, בתקופות הקשות של המחלה הרגשתי שאני הולך לאבד אותו וזה הכניס אותי ללחץ ולהתקפי בכי, כיום אני מוצא את עצמי משחזר וחושב על הטיפולים שהוא קיבל, מידי הרבה במשך היום, כל יום שאני לא מקבל ממנו אות חיים טל או מייל גורם לי להכנס לחרדה, עקב הלחץ שהיה לי התחלתי לקחת ציפרלקס באישור רופא המשפחה, האם זה יספיק או שחשוב במקביל לעבור טיפול התנהגותי שיתכן וגם יבטל את הצורך בלקיחת הכדור.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שמואל, כדאי שתתייעץ עם איש מקצוע כדי לקבל תשובה המתאימה למצבך. באופן כללי אכן הציפרלקס עשוי לשכך מעט את החרדה שלך, אבל הוא אינו מרפא את הטראומה. טיפול התנהגותי יכול לסייע לך להתחזק ולוותר על השימוש בתרופות. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

16/09/2014 | 17:46 | מאת: טדי

חוקרים מצאו שכיחות גבוהה ב-51% של תחלואה באלצהיימר בקרב אלו שנטלו תרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים, המשמשות לטיפול בהפרעות שינה וחרדה. מומחים: יש להימנע משימוש בתרופות הללו מעל שלושה חודשים. לכתבה המלאה, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4569553,00.html

לקריאה נוספת והעמקה

שלום טדי, תודה על הקישור למאמר. חשוב להזכיר להלומי-הקרב שתרופות פסיכיאטריות אינן 'מרפאות' את הטראומה (שאינה מחלה), ושיש להן, כמו לכל תרופה, גם תופעות לואי. בברכה, ד"ר דרור גרין

07/09/2014 | 15:55 | מאת: אור

אחי בן 61, השתתף במלחמת יום הכיפורים. אין לנו מושג מה עבר עליו בלחימה. אמא שלי אומרת שהוא שהה מעל חודשיים בקרב. לאורך השנים אחי לא החזיק מעמד במקום עבודה לאורך זמן, בעל נטייה לאשליות ולא קורא נכון מפה חברתית. כל זה גורם לו לקשיים כלכליים רבים ולחוסר יציבות כללית. שנים שאנו חושדים שהוא הלום קרב, אך הוא לא מוכן לדבר על הנושא. השבוע גילינו שהוא נוהג לישון על הרצפה ופעם אחת אף ראינו אותו ישן על הרצפה מתחת לשולחן. אחרי כלכך הרבה שנים, יש בכלל מה לעשות? יש לאן לפנות?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אור, אינני יכול, כמובן, לדעת אם אחיך הלום-קרב מבלי לשוחח איתו, אבל לפי התיאור שלך זה סביר מאוד. לרוע המזל, לא ניתן לעזור להלומי-קרב ללא שיתוף פעולה איתם. גם אם הוא עצמו יכיר בכך, לא קל להתמודד עם פוסט-טראומה, משום שזו אינה מחלה אלא פגיעה קשה שצריך ללמוד כיצד להתמודד איתה. התמיכה המשפחתית חשובה מכל 'טיפול', וחשוב מאוד להבין את הקושי שלו ולקבל אותו לחזק אותו ככל האפשר. אתה יכול להפנות אותו אלי, ולספר לו שגם אני הלום-קרב, ורק לאחר גיל חמישים הכרתי בכך. הוא יכול לכתוב אלי ישירות: drorgreen@gmail.com בהצלחה, ד"ר דרור גרין

02/09/2014 | 13:38 | מאת: גיא

מזה 13 שנים (מתקופת הצבא) אני סובל מכאבי ראש. אחרי 8 שנים של כאבים קלים יחסית החלו לפני 5 שנים כאבים קשים שמזכירים מיגרנה חריפה. כבר אחרי שנתיים הבינו שזאת לא בעיה פשוטה(כגון מיגרנה, כאב ממתח וכו) והופנתי לטיפול מרפאות חוץ בבתי חולים. היתה תקופה שחשבו שזאת הפרעת כאב והופנתי לטיפול נפשי. טיפול פסיכיאטרי של חצי שנה, שכלל שלל תרופות- לא עזר. טיפול נוסף של פסיכולוג, לא עזר גם הוא, אך היתה טענה שיתכן ואני סובל מפוסט טראומה בעקבות פרידה קשה מלפני 7 שנים. בסופו של דבר התחלתי הופסק הכיוון הנפשי והתחלתי טיפול שמיועד לכאב ראש מקבצי כרוני שעזר להוריד 50% מהכאב והתדירות (ליתיום, דפלפט וורפרס) אבל המצב שלי עדיין לא טוב, 2-3 התקפים בשבוע, לא עובד ו100 אחוז נכות תפקודית. משככי כאבים לא עוזרים ,היפנוזה ושלל דברים אלטרנטיבים לא עזרו גם כן. השאלה שלי כזאת- האם יתכנו כאבי ראש חזקים (עד מאוד) כתוצאה מפוסט טראומה? ואם כן מה הטיפול המוצע במקרים כאלה? תודה!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום גיא, צר לי לשמוע על כאבי-הראש שלך. נדמה לי שכדאי להמשיך ולחפש את הגורם הרפואי לכאב. הלם-קרב אינו מחלה, אלא פגיעה קשה ביכולות רגשיות המאפשרות לנו להסתגל למציאות. אין להלם-קרב סימפטומים מובהקים, אלא צירוף של סימפטומים שונים שלכל אחד מהם יכולה להיות גם סיבה אחרת. כאב-ראש אינו סימפטום מובהק של הלם-קרב, למרות שהלחץ והחרדה שנגרמים על-ידי הטראומה יכולים להוביל גם לכאב-ראש. לצערי, גם לסימפטומים מובהקים יותר של הלם-קרב אין טיפול, משום שכאמור הלם-קרב אינו מחלה. ההתמודדות עם הלם-הקרב דורשת שיקום של מיומנויות רגשיות בסיסיות, ובעיקר תמיכה רגשית על-ידי המשפחה ובני-הזוג. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

20/08/2014 | 20:17 | מאת: משה פנחס

חבר שלנו מאובחן כסובל מפוסט-טראומה, ודכאון קשה ומוכר ע"י משרד הביטחון. הוא מטופל בנזעי חשמל ובתרופות. האם טיפול בהיפנוזה רפואית בנוסף לנ"ל (ואולי בעת ובעונה אחת עם הנ"ל), יכול לסייע בתהליך השיקום ? ואם כן, באיזה שלב מומלץ לבצעו ? והיכן ?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום משה, אני אינני מאמין ב'טיפול' פסיכיאטרי בהלומי-קרב, אלא באופן זמני במצבים קיצוניים ביותר כאשר לא ניתן לתקשר איתם בדרך אחרת. טיפול תרופתי אינו טיפול, אלא שימוש בסמים כדי לטשטש את הכאב הרגשי. התרופות אינן מתקנות ואינן מרפאות, לעתים תופעות-הלוואי שלהן גם מזיקות. נזעי חשמל הם 'טיפול בהלם', ואין דבר ציני יותר מאשר שימוש בהלם כלפי נפגעי הלם-קרב. זהו טיפול פרימיטיבי הדומה למי שבועט במכשיר חשמלי כאשר אינו פועל. בדרך כלל הבעיטה גורמת למכשיר לנזק נוסף, אך לפעמים היא גם גורמת למגע שניתק לשוב ולהתחבר. זה אינו 'טיפול'. מדוע צריך היפנוזה? מה הקשר שלה לפוסט-טראומה? כל שחזור של הטראומה מעורר את הטראומה ומחמיר את הסימפטומים הפוסט-טראומטים, וכל טיפול המסתמך על שחזור הטראומה עלול להזיק ביותר (לכן טיפול פסיכואנליטי או פסיכודינמי אינו מומלץ). הטיפול היחיד שעשוי לסייע הוא טיפול התנהגותי, שאינו טיפול 'נפשי' אלא תרגול שיכול לסייע לנפגעים לשקם את המיומנויות הרגשיות והחברתיות שנפגעו. אני עצמי פיתחתי את גישת 'האימון הרגשי', שאינה טיפול אלא דרך-חיים פשוטה ויעילה שמשקמת את המיומנויות הרגשיות שנפגעו. בזכות הגישה הזו הצלחתי להתמודד עם הלם-הקרב שלי, ולסייע גם לאחרים. אינני מתגורר בישראל, ואפשר לקרוא על כך בספרי 'אימון רגשי'. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

19/08/2014 | 23:57 | מאת: גילעד

שלום, במבצע צוק איתן חוויתי טראומה נוראה כשחברים שלי נהרגו מולי. אני עובד רס"ר בגדוד 75 של השריון. במהלך המבצע שהיתי בשטחי הכינוס יחד עם שאר העובדי רס"ר והמפקדה של הגדוד. כשהיינו באשכול, באחד הימים ישבתי עם החברים ודיברנו. הלכתי לצד לכמה דקות, ואז נפל מולי פצמ"ר, בדיוק במקום בו ישבתי כמה דקות קודם. חבר שדיברתי איתו נפצע ביד מרסיס, חבשתי אותו מהר וקראתי לחובשים. כשחיפשתי עוד פצועים במקום הנפילה, התגלתה מולי התמונה הנוראה: בן אדם שוכב על מיטה מחוץ לאוהל, ולפי איך שהוא נראה הבנתי שהוא לא בחיים. בהתחלה לא הצלחתי לזהות אותו, אך תוך כמה דקות התברר לי שזה נירן כהן ז"ל הטבח. ראיתי עוד 3 אנשים שוכבים על הרצפה שהתברר לי שגם הם הרוגים. אחר כך הבנתי שאלה עובדי רס"ר, חברים שלי שעבדתי איתם יום יום, שישנו איתי באותו חדר. בימים הראשונים שלאחר מכן לא יכולתי לאכול כלום והיו לי סיוטים וסרטים. לאט לאט זה עבר וחזרתי לנורמליות. אבל אני לא מרגיש כמו אותו בן אדם שהייתי לפני. אני יותר עצבני, יותר שקט, יותר סגור בתוך עצמי, קשה לי לסבול מגע עם אנשים. אני רק רוצה לחזור לאותו בן אדם שהייתי לפני התקרית

לקריאה נוספת והעמקה

שלום גילעד, החוויה שעברת היא אירוע טראומטי, והתגובות שלך נורמליות וצפויות. אני מבין שאתה רוצה לחזור להיות האדם שהיית לפני-כן, ולכן חשוב מאוד שתבקש עזרה כבר עכשיו. דחיה של ההתמודדות עם הטראומה עלולה לגרום לנזקים קשים ביותר עשר או עשרים שנה מאוחר יותר. הלם-קרב אינו מחלה, וכדאי להימנע מתרופות פסיכיאטריות. נסה לבקש להיפגש עם מטפל התנהגותי שיוכל לסייע לך לשקם את המיומנויות החברתיות והרגשיות שנפגעו. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

11/08/2014 | 17:06 | מאת: חן

שלום אני 8 חודשים אחרי לידהראשונה....במשך 5 חודשים מהלידה הייתי עם המון התקפי חרדה פחד לצאת מהבית פחת לראןת לידות ,נשים אחרי לידה...קצת מצבי רוח....אבל בעיקר התקפי חרדות הרבה כל יום....עד שהתחלתי טיפול בכדור רסיטל....ברוך השם מרגישה ין ר טוב אין התקפי חרדה רק יש את הפחד שיחזור כל הזמן......יש לי פחד ענק מלהיכנס להריון וללדת....אני נורא מפחדת שאחאי הלידה זה יקר ה.שוב ושוב יהיו לי את החרדות האלו ואת התקופה הקשה והארוכ ה הזו.....מה הסיכוי לחוות את זה שוב לאחר הלידה הבאה?.... אם קרה לי, רוב הסיכויים שיקרה שוב?... ויקרה לי ככה בכל הלידות? או אפילו חנור יותר???... המחשבה שזה יחזור משגעת אותי ולא נותנת לי להיכנס להריון נוסף....אני בת 25

לקריאה נוספת והעמקה

שלום חן, הפורום הזה מיועד להלומי-קרב, ולכן לא אוכל לענות לך כאן בהרחבה. תיארת כאן מצבי חרדה בעקבות לידה, אך מן הדברים שכתבת לא ברור מה מקור הטראומה, ואם קיימת טראומה או שהחרדה נגרמת מסיבה אחרת. כדאי מאוד שתפני לאיש מקצוע שיזהה את מקור הטראומה שלך ויציע דרכים להפחית אותה. תרופות מפחיתות את הסימפטומים אך לא מסלקות את מקור הטראומה. מטפלים התנהגותיים יוכלו להציע לך דרכי התמודדות להפחתת החרדה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

20/07/2014 | 10:43 | מאת: בת

שלום למנהל הפורום ולגולשים אני מבקשת לדעת האם זה תופעה מוכרת בסימפטומים של פוסט טראומה ומה ניתן לעשות? מה שקורה הוא שתוך כדי שיחה אני מבחינה בשינויים דרסטיים ביחס כלפי מבלי שאני יודעת מה הביא לכך? למשל אני זוכרת שהאדם שאתו אני משוחחת רציני ולפתע הוא צוחק או האדם שאתו אני מדברת מחייך ופתאום הוא כועס, אני לא יודעת מה הביא לכך?, זה מאוד מטריד כי אין לי מושג מה אני עושה שגרם לכך? מה ששמתי לב זה שזה קורה כשיש שינוי בהתנהגות כלפי ממה שאני רגילה בדרך כלל לקבל. אני לא יודעת מה עשיתי או מה אמרתי שגרם לכך? דר' גרין מה אתה מייעץ לי לעשות? תודה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

שלום בת, הסימפטומים שאת מתארת יכולים לנוע מסיבות רבות ושונות, ואינם מאפיינים דווקא פגיעה פוסט-טראומטית. פוסט-טראומה אינה מחלה והיא מאופיינת על-ידי אוסף של סימפטומים רבים, שכולם משקפים את הפגיעה הקשה בתחושת הביטחון-הקיומים של הנפגעים. כל הלום-קרב או נפגע טראומה סובל מסימפטומים שונים, ואין מכנה משותף מדויק ושווה לכל הנפגעים. כדאי לך לפנות לאיש מקצוע כדי לנסות ולהבין את מקור הקושי, ואת האפשרויות להתמודד איתו. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

20/07/2014 | 16:17 | מאת: בת

דר' גרין, האם זה יכול להיות בלק אאוט, כתגובה למצב שאני לא מכירה,למצב שאני לא יודעת אייך להתמודד אני מגיבה ב "אני לא בבית". זאת ההשערה שלי כי מלבד המצבים האלה שבהם אני לא מודעת לתגובותיי ביתר הזמן אני בהחלט בהכרה ומשתדלת להסתיר כל סימן לבעיה נפשית שיש לי כגון חוסר רגש, בלק אאוט וכו'. תודה על התשובה וההתייחסות המהירה דרך אגב רכשתי את ספרך והוא מאוד מועיל

07/07/2014 | 10:40 | מאת: ירון

כיצד מבררים פרטים על הלום קרב קשה עם נטיות לאיומים אלימים מתוך "הגנה עצמית של הסביבה-שכן" ומבחינת ראיית הנולד אני לא רוצה להיות מופתע לאחר שיהיה מאוחר האם יש דרך חוקית לחשיפת פרטים על הלום קרב ?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ירון, הלומי-קרב אינם חולי-נפש ואינם סיכון לסביבה. הם חוו פגיעה קשה ונטישה של החברה ששלחה אותם למלחמה. הלומי-קרב זקוקים לתמיכה משפחתית וסביבתית כדי שיוכלו לשוב ולתפקד, וזו גם חובתה של הסביבה. אין לאיש זכות לחשוף פרטים אישיים של הלומי-קרב או של כל אדם אחר. הלומי-קרב פחות מסוכנים ממשפחות הפשע החופשיות לנפשם, מפוליטיקאים מתלהמים או מגזענים המסתובבים ברחובות. אם אתה רוצה לחוש בביטחון עם שכן הלום-קרב עליך ליצור איתו קשר של אמון וביטחון, מתוך שיתוף ואמפתיה, והוא לעולם לא יפגע בך. בברכה, ד"ר דרור גרין

07/07/2014 | 16:15 | מאת: ירון

מדובר באדם חזק מאוד פיזית שצורך כמויות אדירות של אלכוהול ומנצל יפה מאוד את העובדה שיש להלומי קרב "סטיגמה חיובית כביכול" הוא מסרב לקבל טיפול מקצועי שהוצע לו וחושב שבגלל מצבו כל החברה חייבת להכיל את כל גחמותיו 24 שעות ביממה, כי הוא הלום קרב. יש לזכור אדוני שמאחורי הלום קרב מסתתר אדם עם אישיות של לפני הפגיעה והיא עלולה להיות פרובלמטית לכשעצמה. אישית הצעתי לו את כל האמפטיה והעזרה שבעולם אבל מה שמענין אותו זה בקבוק הוודקה. האם צריך לחכות לרגע שאדם כזה ירצח מישהו ואז המערכת תתחיל לחשוב???

הקליניקה של המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן מציעה במסגרת מחקר ,טיפול ללא תשלום לאנשים שעברו אירוע טראומתי וסובלים מזיכרונות חודרניים של האירוע הטראומטי. הטיפול הינו בטכניקה טיפולית בה נעשית הבנייה מחדש של הזיכרון והנרטיב הטראומתי ונחקרת משמעותו האישית למטופלה .טיפול נמשך כ 12-14 פגישות, ניתן על ידי מתמחים של הקליניקה בהנחיית פרופ' טוביה פרי . הטיפול הראה יעילות טובה ושיעור נשירה נמוך מאד עד כה. הטיפול ניתן ללא תשלום תוך התחייבות להשתתף בכל שלבי הטיפול וההערכה שאחרי הטיפול. נשמח להפניות מתאימות. ניתן לפנות למרכז המחקר: מרדכי גופמן טל: 054-2550319

11/06/2014 | 12:25 | מאת: דני123

חבר שלי היה בפעילות בחברות לפני שנה וקצת,חבר שלו קיבל כדור בריאה ממש לידו והוא פינה אותו לביה"ח,הוא היה קרוב אליו ויכול היה לחטוף כדור במקומו. אותו חבר נכנס לקומה ויצא ממנה לפני חודשיים. חבר שלי חווה פלאשבקים לאותו היום,שמתבטאים בחלומות או סהרוריות-הוא הלך פעם עם נשק דרוך תוך כדי פלאשבק,הוא כמעט הרים עליי יד וצעק עליי מתוך חום.אני לא רוצה לעוב אותו,אני רוצה לעזור לו להתמודד עם זה.הוא חושב שהפסיכולוג הגדודי מספיק אבל אין שום שיפור במצבו אלא להיפך-התדירות גבוהה יותר.בבקה תעזור לי,מה לעשות ואיך אני יכולה לעזור לו?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דני, לצערי, אי-אפשר לעזור למי שאינו רוצה לקבל עזרה. זה עצוב, משום שזה יכול להימשך כך שנים רבות, עד שיופיע משבר גדול יותר בעוד עשר או עשרים שנים, שישבש את חייו. בשלב כזה יהיה קשה מאוד לסייע לו. עצוב מאוד לשמוע שהצבא יודע על כך וממשיך לאפשר לו להסתובב עם נשק דרוך. זה מאוד מסוכן. התמיכה שלך בו היא העזרה החשובה ביותר שהוא יכול לקבל, אבל אם הוא לא ישתף פעולה ולא ירצה בעזרה, אינני בטוח שכדאי לך להמשיך בקשר איתו. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

05/05/2014 | 22:54 | מאת: צVקA קומa

שלום לקוראי הפורום ומשתתפים פעילים, במצורף חלק מתשובה של דרור להתייחסות שלי לענף ותיק במעמקי הפורום, (לתשובתי אוסיף סימון >) מחבר:ד"ר דרור גריןתאריך:5/5/2014שעה:10:27 צביקה יקירי, > שלום לדרור ולכולם - במעבר חד מיום זיכרון ליום עצמאות שמח אתה ודאי יודע שאיש אינו רואה את ההודעה הזו, מלבד מי שכתב כאן לפני חמש-עשרה שנים. > אכן אבל זאת הייתה תשובה למי שכתב לאחרונה בענף "ותיק" נדמה לי שהרבה השתנה. כשהפורום הזה הוקם נפגשנו כאן יום ולילה, ללא הפסקה, בוערים מבפנים. > אני ממשיך להפגש (לפחות עם א.ב.ץ) פנים אל פנים בנסיון להמשיך את השינוי עליו אתה מדבר בנסיון לארגן ולהתארגן, לאחרונה יצאתי כמלווה (פעמיים) עם קבוצות של אמריקים שבאו למסע בישראל והמסע הזה הביא אותי ועוד 2 חברים להבנה שעלינו לשנות גם בעולם האמיתי ולא רק בעולם הוירטואלי ובינתיים התבגרנו, > לצערי עוד לא התבגרתי אלה רק השמנתי והזדקנתי - אני עדיין בן 26 - הגיל בו נתקעתי בלבנון ב 1952 למדנו להשלים עם האטימות של מערכת ה'שיקום', > מי למד? ואיך אפשר להשלים? והבנו שאם לא ניקח אחריות לחיינו איש לא ידאג לנו. > אכן הבנו ולכן התחלנו בהתארגנות ועדיין, כל הזמן מצטרפים הלומי-קרב חדשים, >ברוכים הבאים, ברוכים הנמצאים ולא ברוכים המצרפים וטוב יהיה אם הוותיקים ישובו ויכתבו בדף הראשי, >לאחר זמן של כתיבה בעבר הבנתי שכתיבה בלבד משפרת את ההרגשה אבל לא את המציאות, מציאות שכדי לשנותה יש ליצור מאסה קריטית והצבעה על כיוון שאליו יש לנוע לעודד אותם קצת. >פותר עצמי מהתפקיד של לעודד - מה פתאום לעודד? מה בנוסף לכל אני גם שקרן, רמאי ומאחז עיניים? לא איש בשורות אני !!! מי שחושב שרע לא חייב ראשית לשנות את עצמו ומיד לאחר מכן את הסביבה ואת המערכת ממנה הוא סובל, באם אלטף למישהו את הראש ואעודד אותו/ אותה אני רק אהיה פטרון מתנשא ואם אתה זוכר כתיבתי בעבר כבר אז התקוממתי ממעמד המתנשאים - אני מחפש פתרון ולא פטרון *** > ההמשך היה פרטי ואתייחס אליו בפרטי להתראות, דרור > להתראות צביקה קומיי Zvika@Comay.com 0522888486 https://www.facebook.com/comay.zvika

לקריאה נוספת והעמקה

צביקה יקר, אני, כמובן, מבין את הייאוש ממערכת ה'שיקום', ובכל זאת אני חושב שכאן חשוב לתמוך זה בזה, ובמיוחד בהלומי-הקרב החדשים. זו לא התנשאות, ואפשר לעודד גם על-ידי הצגת המציאות כפי שהיא, ותמיכה בכל יוזמה מעשית לשינוי. בהצלחה, דרור

06/05/2014 | 08:23 | מאת: צVקA קומa

19/06/2014 | 15:55 | מאת: באגר

מייל שהתגלגל לדוא"ל שלי שלום רב. שמי XXXXXX לוחם ממלחמת הכיפורים. שירתתי בחטיבה 14 בגדוד 184 כטנקיסט. במהלך המלחמה נפצעתי פיזית, ולאחר שנים רבות של בעיות הופניתי לטיפול ביחידה לתגובות הלם קרב. טופלתי קרוב לשנתיים. הטיפול נתן מענה מידיי, אולם לא מושלם. לאחרונה, ולאחר חשיבה מורחבת בנושא של הלומי קרב, והשתתפות במספר סדנאות יחד עם הלומי קרב, הגעתי לתובנה שנחוץ להקים אתר/עמותה למען חיילים נפגעי הלם קרב. לאחר בדיקות מצאתי שאין אתר ייחודי לנפגעי הלם קרב שנפגעו במהלך פעילות צבאית. ישנו פורטל של ארגון נכי צה"ל המאגד בתוכו פורומים שונים ומגוונים. ישנו אתר "כמוני" שהוא רשת חברתית בנושאי בריאות, ובו ישנם מספר פורומים בנושאי פוסט טראומה. קיים אתר נוסף בשם .What2do אתר זה הינו עיתון משפטי און ליין. אתר אחר נקרא "קולות לבריאות הנפש שלך" הכולל נושאים מגוונים בנושאי בריאות הנפש. ישנו אתר נוסף המתרכז אך ורק בזכויות של נפגעי הלם קרב. לדעתי נדרש ומתבקש להקים אתר/עמותה מיוחד להלומי קרב במתכונת של עמותת "ערים בלילה" [שמספר החברים בו הוא 300]. האתר שאני מבקש להקים ייתן מענה לחיילים בשירות הצבא ומשוחררי השירות הצבאי הסובלים מפוסט-טראומה, בין שהם מוכרים או לאו. אתר זה יאפשר להם במה לייצג את עצמם ויותר חשוב, ליצור פעילות אקטיבית בינם לבין עצמם. אתר שייתן מענה בכל נושא אפשרי הקשור אליהם גם בהיבט הטיפולי העצמי בעזרת אנשי מקצוע. לדעתי, חשוב שיוקם אתר/עמותה או גוף שייצג את אותם שסובלים מ ptsd עקב אירוע צבאי\מלחמתי. ישנם 4000 חיילים, וחיילים לשעבר שמוכרים כ ptsd. המעגל מתרחב כאשר כוללים את בני משפחתם. הורים, ילדים, בני זוג, וגם את אלו שלא מוכרים, אך סובלים. הפוטנציאל הוא גדול מאד. שוחחתי עם גורמים מקצועיים גם בצבא, ובאקדמיה. התגובות שקיבלתי הם חיוביות ביותר. השאלות המתבקשות לפני הקמת אתר מעין זה הן: עד כמה אתר כזה יהיה בשימוש של הקהל שבשבילו הוא מיועד- האם זה מקום לשיחות או תמיכה (דרך קבוצות תמיכה וירטואליות)? מקור לידע ומספרי טלפון? מקום לשים מאמרים או כתבות מעניינות? על מנת לבדוק את הנושא חשוב לי לבדוק את הנושא עם הקהל הטבעי של אתר כזה- המתמודדים ובני משפחותיהם. לברר האם הם היו רוצים אתר כזה? האם היו טורחים לגלוש בו?, ואם כן, מה היו רוצים שיהיה באתר כזה? אני פונה אליכם במטרה לקבל תגובות, הצעות, רעיונות. אשמח לכל תגובה. המטרה הראשונית שלי היא קודם כל ליצור קבוצת חשיבה ראשונית, ולאחר מכן לאחר גיבוש הרעיון הכללי לפנות לאמצעי המדיה השונים, כדי ליצור גישה מסיבית לכל נפגעי הלם קרב. נ.ב. השתתפתי כמוכם בסדנת הקולנוע שנערכה לאחרונה בנט"ל בברכה, ותודה XXXXX

שלום באגר, הקמתי אתר כזה, שיש בו גם פורומים משוכללים, פתוחים או סגורים, שמאפשרים להקים קבוצות לתמיכה-עצמית. http://www.post-trauma.org/Index_he.html לצערי, הלומי-הקרב נמנעים משיתוף פעולה, ואנשים אחרים אינם רוצים לפעול למען הלומי-קרב. חבל שלא כתבת על כך בעמוד הראשי של הפורום. בברכה, ד"ר דרור גרין

19/06/2014 | 22:15 | מאת: fx

עמותות צצות כמו פטריות אין ספור תוכניות טלויזיה וכתבות בעיתונים חשיפה ציבורית מסיבית סדנאות קולנוע פרסומים יומיומים והבחור מחפש אתר/עמותה ורעיון איך לפנות לאמצעי המדיה השונים?

26/04/2014 | 20:48 | מאת: חיים

האם מי שחווה פוסט טראומה עקב תאונת עבודה עלולה לעבור במשך הזמן או שזה לכל החיים?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום חיים, פוסט-טראומה אינה מחלה, ולכן היא לא 'נרפאת'. פוסט-טראומה היא פגיעה קשה בתחושת הביטחון, וכדי להתמודד איתה צריך לבנות מחדש את תחושת הביטחון, בסביבה אוהבת ותומכת. ללא שיקום של תחושת הביטחון יש סיכוי רב שהתופעות הפוסט-טראומטיות יתגברו ויגרמו למשבר חמור שנים רבות לאחר האירוע. עם זאת, כל אחד חווה באופן שונה את הטראומה ומפתח סיפמטומים שונים, בהתאם לחומרת הפגיעה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

26/04/2014 | 16:17 | מאת: נעמה

שלום כולם, אני מקווה שזה המקום הנכון ושזה בסדר שאני שואלת... אני ובעלי מארגנים טקס יום הזכרון לחללי צהל קצת שונה, אנחנו מתמקדים לא רק באלו שהלכו אלא גם באלו שנשארו לזכור אותם. ההתמקדות של הטקס היא בחיילים שחבריהם נהרגו בקרב ונשארים לשאת את הזכרונות, במשפחות שכואבות את אובדן יקיריהם ובהשפעות הטראומה של הלחימה על חיינו. אנחנו מאוד נשמח אם יש מישהו שמעוניין לבוא לטקס ולספר על החיים שלו ללא האדם שהוא איבד, לספר על המלחמה והזכרונות ועל החיים שלו ביום יום. הטקסט כרגע מורכבת משירים מקורים של חיילים, שירים מוכרים, והצגה בנושא הלם קרב שבעלי כתב על חוויות שלו בצבא וחוויות של בני משפחה. מדובר בטקס עירוני ולנו הוא מאוד חשוב, לדבר על הנושא. ובכללי אשמח להזמין כל מי שרוצה לבוא, תודה. נעמה. naama.nbs@gmail.com 0546589303

02/04/2014 | 22:12 | מאת: יהושע

אני הלום קרב עם 10 אחוז נכות ומשרד הבטחון שלח אותי לטיפול בקופת חולים. הייתי בדכאון קשה הרבה זמן ולא עזבתי את הבית כמה שנים וכאשר לקחו אותי לבדיקות גילו אצלי סרטן הלימפומה והייתי צריך לעבור השתלת מח עצמית שזה ניתוח מסובך שלאחריו נפגעו לי הרגליים ואני עכשיו בכסא גלגלים. בעזרת קשרים אישיים עברתי לטיפול בבית לוינשטיין אבל אחרי חודשיים זה הסתיים ואני נעזר גם עכשיו בכסא גלגלים. פניתי לאגף השיקום ואמרתי שיש לי מחשבות אבדניות ושידאגו לעשות לי וועדה רפואית חדשה כדי שאגף השיקום יתחיל בתהליך של שיקום. בשבוע האחרון התקשרו אלי ממשרד הבטחון איזה עובדת סוציאלית וגם עובדת סוציאלית ממחלקת הרווחה של העירייה אבל חוץ משיחה קצרה לא קרה כלום ונראה לי שאף אחד לא רוצה לטפל בי. מה דעתך, מה אני צריך לעשות000

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יהושע, עצוב לי לקרוא על הקשיים איתם אתה מתמודד. אגף השיקום אינו מטפל בהלומי-קרב שנקבעו להם פחות מעשרים אחוזי נכות. אתה יכול להגיש תביעה חדשה לקביעת אחוזי נכות גבוהים יותר. עם הגשת התביעה אתה זכאי לבקש מימון לטיפול נפשי. הגשת התביעה אינה מסובכת, ואינך זקוק לעורך-דין לשם כך. עשה זאת כדי לקבל את הטיפול, אך אל תצפה להצלחת התביעה. אגף השיקום והפסיכיאטרים בוועדות עושים ככל יכולתם למנוע שיקום מהלומי-הקרב, והתהליך כולו מתסכל ואף פוגע. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

חוסר צדק מטורף באגף השיקום,,, אם אתה לא מקושר ולא מתוקשר אתה יכול להיות נכה במצב קשה,להירקב בבית ולמות ואף אחד לא ידע ! ,

שלום זונדה, אינני יודע אם מועיל להיות מקושר ומתוקשר. אגף-השיקום מזניח את כל הנכים ללא אפליה, במידה שווה. שבת שלום, ד"ר דרור גרין

27/03/2014 | 16:02 | מאת: חובש ממלחמת לבנון ה-1

אני הלום קרב ממלחמת לבנון הראשונה. אובחנתי לראשונה במרץ 83 אבל התעקשתי שלא להיות נכה צה"ל והתעקשתי לטפל בעצמי לבד, כולל חזרה לשמ"פ וסיום בגיל 44 כחוג"ד. סביב מלחמת לבנון השניה החלו התופעות להכות בי מחדש כשאני בטווח הטילים עם שלושה ילדים קטנים. משכתי ככה עד יום הזיכרון 2007 ושם התפרקתי. התחלתי תהליך מול היחידה לתגובות קרב בתה"ש והם שדחפו אותי לתבוע נכות. בינתיים טופלתי במסגרת זוגית, טיפול פרטי, שבשלב מסויים האגף מימן אותו. אח"כ בלחץ האגף הפסקתי את הטיפול הפרטי ובשנה וחצי האחרונות אני נפגש לבדי עם מטפל מטעם אגף שיקום. עכשיו קיבלתי הודעה שנגמרו 48 החודשים שהאגף מקציב לי ושאינני יכול להמשיך אתו. כן ברור לאגף שאמשיך טיפול פסיכיאטרי יקר אבל למרות שאני הלום קרב, לא טיפול פסיכולוגי. המטפל שלי ואני חשובים שיש הכרח להמשך הטיפול, אבל אני נדרש עכשיו להוכיח באותות ובמופתים מדוע. האם יש למישהו ניסיון בתחום ומה דעתך ד"ר גרין?

לקריאה נוספת והעמקה

חובש יקר, אני מזדהה עם הדברים שכתבת, ואני עצמי עברתי תהליך דומה. התיאור שלך אופייני להלומי-קרב רבים, ואכן התופעות הפוסט-טראומטיות מחמירות לפעמים לאחר עשרים או שלושים שנה. לצערי תהליך ההכרה וה'טיפול' של אגף-השיקום מחמירים את הטראומה, ולכן אינני ממליץ על כך לאיש. זה אכן אבסורד שאגף השיקום מעדיף לסמם את הלומי-הקרב בתרופות פסיכיאטריות, במקום לדאוג לתמיכה ולשיקום. אני מאמין שטיפול זוגי הרבה יותר יעיל מכל טיפול אחר, וחיוני ביותר להתמודדות עם הטראומה. גישת האימון הרגשי שפיתחתי (Emotional Training) מבוססת על סדנה מרוכזת להלומי-קרב ובנות זוגם, וזה יעיל ביותר. אני מציע להיזהר מאוד מן ה'טיפול' של אגף השיקום, ולא לבזבז זמן על מאבק באגף השיקום. הם חזקים מדי. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

21/03/2014 | 11:23 | מאת: בת

ב"ה שלום לדר' גרין, אני סובלת מפוסט טראומה מזה כמעט 18 שנה וניסיתי את כל מה שיש לרפואה להציע וגם לרפואה המשלימה.עברתי כל מיני שלבים מקיצוניות של חרדות קשות לחוסר רגש עם שינויים במצבי הרוח ללא תחושה.לאחרונה נתקלתי בתופעה שבה למשל אני משוחחת עם מישהו,ששואל אותי אם אני לוקחת כדורים,אני זוכרת שעניתי שלא ,אבל כשהגעתי הביתה התברר לי שאני כן מקבלת טיפול רפואי והייתי צריכה לראות את הכדורים כדי להזכר בכך,מה שמדאיג אותי שבסוף אותה שיחה הרופא נראה המום,אני לא זוכרת מאותה שיחה כלום (חוץ מאשר השאלה על לקיחת הכדורים).אני לא יודעת מה עשיתי ומה אמרתי . אני סובלת מבלק אאוט אבל היה נדמה לי שהם מתרחשים בלי שאני מבחינה בהם,אלא אם אני מנסה להזכר במשהו. עכשו התברר לי שתוך כדי שיחה אני מתנתקת.לולא השינוי במראה פניו של הרופא לא הייתי ערה לכך.השאלה שלי דר גרין האם זה מוכר והאם יש לכך פתרון?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום בת, אינני יכול להתייחס למצב האישי שלך, אבל מהיכרות אישית עם פוסט-טראומה אני מודע למצבים של בלק-אאוט ואובדן זיכרון. אני מאמין שההתייחסות לפוסט-טראומה כאל מחלה היא שגויה, ולכן גם ה'טיפול' הפסיכיאטרי או ה'טיפולים' האחרים אינם מועילים. זו הסיבה שפיתחתי את גישת 'האימון הרגשי' (EMOTIONAL TRAINING), שאינו טיפול אלא דרך-חיים, המאפשרת לי, כהלום-קרב, לחיות בשלום עם הסימפטומים הפוסט-טראומטיים ולנהל חיים בריאים ומאושרים, וגם לסייע לרבים הבאים ללמוד ממני את הדרך הזו. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

24/03/2014 | 15:28 | מאת: בת

ב"ה תודה דר גרין על תשובתך, הייתי רוצה להבהיר את שאלתי האם יכול להיות שילוב של בלקאאוט (ניתוק)יחד עם מצב רוח מרומם אופורי" זאת אומרת יכול להיות שאני מנותקת ובמקביל אני במצב רוח מרומם? ושאלה שניה איפה ניתן לקבל פרטים על השיטה שלך? בתודה מראש בת

שלום בת, כן, יכול להיות שילוב כזה, אבל מובן שאין כל אפשרות לייעץ לך על מצבך מבלי להכיר אותך. על גישת האימון הרגשי תוכלי לקרוא באתר שלי: http://www.emotional-training.com/Traumacouples_he.html או בספר 'אימון רגשי': http://www.emotional-training.com/Bookshopemotionh_he.html בברכה, ד"ר דרור גרין

18/03/2014 | 22:18 | מאת: מיטל

תגידווו לי זה נראה לכם הגיוני שלפסיכאטר המחוזי יש כל כך הרבה כוח בידיים . אז ככה זה התחיל בשיחה של 10 הןא חרץ את גורלי כפה עליי אשפוז ואיבחן לי מאניה דיפריסיה שלא לדבר על זה שהזריקו לי כל מי דברים אלוהים יודע מה ...אני בטוחה שאין לי כלום אני לא מוכנה לחיות כל החיים עם הסטיגמה שאיזה אחד שנראה יותר דפוק ממני הדביק לי ...שלא לדבר על זה ששלחו לי מהמרבד בדיקה על רישיון נהיגה כל מה שעמלתי עליו כל השנים התפוץץ בלי בפרצוץ עם זה הלימודים עם זה הרישיון נהיגה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מיטל, הפורום שלנו מוקדש להלומי-קרב, וכדאי לך להתייעץ בפורום פסיכיאטריה. עם זאת, חשוב שתדעי שמזה זמן רב שונה החוק, וגם פסיכיאטר מחוזי אינו יכול להוציא צו אשפוז ללא אישור של שופט. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

18/03/2014 | 22:16 | מאת: מיטל

תגידווו לי זה נראה לכם הגיוני שלפסיכאטר המחוזי יש כל כך הרבה כוח בידיים . אז ככה זה התחיל בשיחה של 10 הןא חרץ את גורלי כפה עליי אשפוז ואיבחן לי מאניה דיפריסיה שלא לדבר על זה שהזריקו לי כל מי דברים אלוהים יודע מה ...אני בטוחה שאין לי כלום אני לא מוכנה לחיות כל החיים עם הסטיגמה שאיזה אחד שנראה יותר דפוק ממני הדביק לי ...שלא לדבר על זה ששלחו לי מהמרבד בדיקה על רישיון נהיגה כל מה שעמלתי עליו כל השנים התפוץץ בלי בפרצוץ עם זה הלימודים עם זה הרישיון ל

17/03/2014 | 10:30 | מאת: אביעז

המחוקק סיווג עוצמות שונות של תגובה נפשית.ודרגת הנכות גדלה עם ההגבלות שיוצרת התגובה הנפשית.המחוקק מבחין בשבעה מצבים: א.הפרעה נפשית מיזערית עם כושר תפקוד תקין, ובו העניק ללוקה בה 5 אחוזי נכות. ב.הפרעה נפשית עם הגבלה קלה בכושר התיפקוד, ובו העניק ללוקה בה 10 א. נכות. ג.הפרעה נפשית הגורמת להגבלה בינונית בכושר התיפקוד, ובה העניק ללוקה בה 20 אחוזי.נ ד.במצב הרביעי מפרט המחוקק סימני הגבלה, כגון הפרעות בריכוז ובחשיבה, בכושר- ההתמדה וברצייה במקרים הללו , כאשר כושר התיפקוד נפגע בצורה ניכרת, יעניק ללוקה - 30 אחוזי נכות. ה.הפרעה נפשית עם סימנים אובייקטיבים קשיים בקיום קשרים בין אישיים עם כל הסממנים של המצב הרביעי, יעניק ללוקה בה 50 אחוזי נכות. ו. הפרעה נפשית קשה ביותר הטומנת בחובה את כל האלמנטים של המצב הרביעי והחמישי במקרה זה מעניק החוקק 70 אחוזי נכות. ז. המצב האחרון הוא הקשה והחריף ביותר, ובו עקב ההפרעה הנפשיתהחמורה לא יכול האדם הלוקה בה לתפקד באופן מוחלט וזקוק לסיוע מתמיד בחיי היומיום או אף לאישפוז. במצב זה מעניק המחוקק ללוקה 100 אחוזי נכות.

לקריאה נוספת והעמקה

תודה, אביעז, המאפיינים הטכניים לקביעת אחוזי הנכות, המצויינים בחוק, נראים לכאורה מדויקים ומוחלטים, אך למעשה אין מאחוריהם ולא כלום. המושג 'נפש' הוא מושג מיסטי שאין לו אחיזה במציאות, וכאשר החוק מתייחס ל'הפרעה נפשית' הוא מעניק, למעשה, את הכוח לקבוע את אחוזי הנכות ל'מומחים' שהם רופאי-אליל, המכונים פסיכיאטרים ולעתים גם פסיכולוגים. לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים אין כל מושג בנושאים הקשורים ל'נפש', ועד היום אין אפילו הגדרה אחת מוסכמת מהי אותה 'נפש'. גם ההגדרות של 'הפרעות הנפש' הן הגדרות מיסטיות, שאין להן כל ביסוס מדעי. זו הסיבה שהפסיכיאטרים בוועדות הרפואיות של אגף-השיקום, שתפקידם למנוע את ההכרה מהלומי-הקרב, יכולים לבוז לחוות-דעת של אנשי מקצוע אחרים ובתוך חמש דקות לקבוע באופן שרירותי את אחוזי הנכות של נכי צה"ל. זו שערוריה, והפסיכיאטרים המשרתים את אגף השיקום מועלים בתפקידם, בשבועת הרופא ובאחריות האתית שלהם. בברכה, ד"ר דרור גרין

17/03/2014 | 18:20 | מאת: PTSD

פגיעות נפש. הערה: דרגת הנכות במחלות הנפש ותגובות נפשיות מכל הסוגים תיקבע לפי המצב התפקודי, לפי סעיף מבחן אחד שמייצג את רוב הסימפטומים ובחומרה שמייצגת את מכלול הסימפטומים. 34א. הפרעות בתר חבלתיות POSTTRAUMATIC STRESS DISORDERS א. הפרעה נפשית מזערית, כושר תפקודי תקין 5% ב. הפרעה נפשית עם הגבלה קלה בכושר התפקודי 10% ג. הפרעה נפשית עם הגבלה בינונית בכושר התפקודי 20% ד. הפרעה נפשית עם סימנים אובייקטיביים ניכרים, קיום צירוף הפרעות של סף גירוי נמוך, הפרעות בריכוז, בחשיבה, באפקט, בכוח ההתמדה וברציה, המגבילות את הכושר התפקודי באופן ניכר 30% ה. הפרעה נפשית עם סימנים אובייקטיביים קשים בקיום קשרים בין-אישיים תקינים ובצירוף הפרעות של סף גירוי נמוך, הפרעה בריכוז, בחשיבה, באפקט, בכוח ההתמדה וברציה, המגבילות את הכושר התפקודי באופן קשה 50% ו. הפרעה נפשית המלווה בהפרעה קשה בקיום יחסים בין-אישיים, בבחינת המציאות ובשיפוט, בצירוף סימנים אובייקטיביים קשים של ירידה בסף הגירוי, בריכוז, בחשיבה, באפקט, בכוח ההתמדה וברציה, המגבילות את הכושר התפקודי באופן קשה ביותר 70% ז. מצב חמור ביותר עם אי יכולת מוחלטת לתפקד באופן עצמאי, צורך בסיוע מתמיד בחיי יום יום או באשפוז 100%

12/03/2014 | 17:17 | מאת: lola

האקדמיה ללשון עברית קבעה שם חדש לפוסט-טראומה. מהיום אמרו - הלמת.

לקריאה נוספת והעמקה

10/03/2014 | 00:41 | מאת: לקסמן

איך הטיפול נעשה? סילביה אפשר בבקשה לפרט?

שלום לקסמן, כדאי מאוד להבחין בין המושג הרפואי 'טיפול' לבין סוגים שונים של מיסטיקה. מיסטיקה אינה מבוססת על ידע מדויק המבוסס על מחקר מדעי, אלא על אמונה, כמו כל דת. לפעמים מיסטיקה, יכולה להועיל, ליצור תחושה טובה ואמון, אך באותה מידה היא יכולה גם להזיק. בכל מקרה לא מדובר ב'טיפול'. בברכה, ד"ר דרור גרין

http://bit.ly/1i0fmNI

09/03/2014 | 18:33 | מאת: גיל

לצורך סרט דוקומנטרי שנעשה על שמשון והצלקת הנפשית מחפש אנשים שהיו שם ושסובלים מפוסט-טראומה כזאת או אחרת והיו מעוניינים לשתף את סיפורם.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום גיל, אינני יודע אם מישהו ממשתתפי הפורום יפנה אליך, אבל בהזדמנות זו כדאי להזכיר לכל הפונים לחברי הפורום שלנו שהלומי-הקרב הם נפגעי טראומה, וכל שיחזור של הטראומה עלול לפגוע בהם ולהחמיר את מצבם. זו הסיבה שבדרך-כלל הלומי-הקרב נמנעים משיתוף פעולה עם הצעות כאלו. אבל יש נפגעי טראומה שאינם מודעים לנזק שיש בחשיפה, וכדאי להימנע מלפגוע בהם. בברכה, ד"ר דרור גרין

09/03/2014 | 23:24 | מאת: גיל קרני

תודה על ההערה ,אין שום כוונה לערוך שיחזור ,כידוע לך נעשו מספר סרטים דוקומנטריים בנושא כגון ערים בלילה וגם הבמאי ,יואב בן דוד בעצמו פדוי שבי עסק בנושא זה . הכוונה של הסרט על שמשון, להתחקות אחרי אנשי שמשון היום. ולאו דווקא לעסוק בדברים שקרו אז. יש גם אסכולה שלימה המדברת על תראפיה באמצעות החשיפה למצלמה ,כדרך טיפולית .

09/03/2014 | 17:49 | מאת: סילבי

התחלתי טיפול בתקשור לפוסט טראומה. עשיתי פתיחה ותקשור עם פירוש חלומות השאלה שלי האם המידע מספיק למתקשרת לקבלת מסר לריפוי שלם? הובטח לי שצמיחה תהיה משמעותית והריפוי מושלם.  

שלום סילבי, 'תקשור' אינו 'טיפול' אלא מיסטיקה הקשורה באמונה. ההבטחה ל"ריפוי מושלם" היא שרלטנות והתחזות, וכדאי מאוד להתרחק מ'מטפלים' מסוג זה. גם אנשי מקצוע מוסמכים, כגון פסיכיאטרים או פסיכולוגים, מבטיחים 'טיפול' ו'ריפוי', וכדאי להיזהר. טראומה אינה מחלה, ולכן אי-אפשר לרפא אותה. טראומה היא פגיעה קשה ביותר בתחושת הביטחון, שבלעדיה קשה מאוד לחיות. תחושת ביטחון נוצרת אצל כל ילד במשך שנים רבות, ולא ניתן לשחזר אותה ביום אחד. הדרך היעילה ביותר היא הטיפול ההתנהגותי, שאינו 'טיפול' אך הוא מספק כלים התנהגותיים לרכישת תחושת הביטחון שנפגעה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

מתחלק ל 10 % 20 % 30 % 50 % ונידמה לי שיש גם 70 ו 100 % איך קובעים ?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום חיימון, אם תפנה לפסיכיאטר המומחה בפוסט-טראומה, הוא ימליץ על אחוזי הנכות הקבועים בחוק או בהוראות, כפי שמגיע לך. עם זאת, הפסיכיאטרים בוועדות מתעלמים מן החוק ומן ההמלצות, מתייחסים אל כל הפונים אליהם כאל שקרנים ובמקרה הטוב מאשרים 19 או 20 אחוזי נכות. (הם מעדיפים 19 אחוז, כדי למנוע ממך לקבל תגמולים קבועים). כדי לקבל אחוזים גבוהים יותר (תמיד פחות ממה שבאמת מגיע לך), עליך להגיש תביעות להחמרה, וערעורים, שוב ושוב, במשך שנים אחדות, לעתים באמצעות עורך-דין ובהשקעה כספית גדולה. כל התהליך הזה מחמיר את הטראומה, ואינני ממליץ עליו כלל. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

16/02/2014 | 13:53 | מאת: מחקר טראומה ויצירתיות

שלום לכולם, אני סטודנטית ומחפשת משתתפים למחקר דוקטורט בנושא התמודדות עם טראומה והקשר ליצירתיות. מטרת המחקר לנסות ולהבין מה עוזר לאנשים שחוו טראומה להתמודד, בתקווה שממצאי המחקר יוכלו לסייע לאנשים אחרים להתמודד. ההשתתפות כוללת מילוי שאלונים וציור ציורים באופן חד-פעמי למשך שעה בערך. לא נדרשים יכולת ציור או ידע קודם.ניתן לענות על השאלונים דרך האינטרנט. בין המשתתפים יוגרל מחשב נייד. אשמח להשתתפותכם ולענות על כל שאלה לגבי המחקר: בטל' 054-5970803 ובמייל create.cope.research@gmail.com תודה מראש לכל הפונים והפונות! נטע

12/02/2014 | 13:33 | מאת: שוקי

בגלל דיכאון נפגעה המערכת החיסונית שלי וחליתי בסרטן ובגלל אחוז נכות נמוך קיבלתי טיפול בביטוח לאומי והיום יש לי 100% נכות ואני רוצה לתבוע את משרד הביטחון שיעלה לי את אחוזי הנכות. האם ידוע על מקרה כזה בעבר

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שוקי, כפי שכתבת, דיכאון וחרדה פוגעים במערכת החיסונית. אינני יודע מה הקשר בין אחוזי הנכות שלך באגף השיקום לבין הסרטן, ועל כך כדאי להתייעץ עם עורך-דין שמבין בנושא זה. עם זאת, אני יכול להבטיח לך שאגף השיקום (משרד הביטחון) יעשה הכל כדי למנוע ממך את העלאת אחוזי הנכות. זה תהליך קשה, ולעתים גם משפיל ומתסכל, והוא עלול להחמיר את מצבך. מניסיוני כדאי לוותר על כל קשר עם אגף השיקום, אלא אם כן מצבך כה חמור עד שאתה מוכן לסכן את בריאותך. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

08/02/2014 | 23:58 | מאת: קודקודון

ערב טוב, אני בן 32 וחיפשתי ברשת ולצערי לא מצאתי קבוצה של הלומי קרב שנפגשת לאו דווקא לצורך טיפול קבוצתי אלא לצורך מפגש 'עם אנשים כמוני'. מיותר לציין שחלק מהסימפטומים גורמים לניתוק ממה שיהיה מוגדר הסביבה הקרובה, משפחה ו'חברים',עד למצב שאלה שעוד נותרו ב'חיים שלך' לא ממש מבינים מה עובר עליך, מה שבטוח לא משפר את הבעיה. אני מאמין שרק כאלה שחיים את זה כל יום יכולים למצוא מכנה משותף, בלי מילים. האם אתם מכירים קבוצה כזאת? אשמח להשתדל ולנסות להכיר,לצאת איכשהו מהניתוק הזה, יש שיגידו 'אחוות לוחמים' ניתן לשלוח לי מייל לכאן kobirighter@Gmail.com

03/02/2014 | 11:33 | מאת: ליאור

שלום. אני עברתי הרבה בחיים. ילדות של עוני בבית,אלימות,אמא ממש חולה,עובד מכיתה ו' , בכיתה ז' ו ח' עשו עליי חרם היו מציקים לי מכנים אותי הומו,עברתי נסיון לאונס פעמים עם תלמיד שהי ה גדול ממני בשנתיים שניצל את המעמד החברתי הנמוך שלי....ותוך כדיי כם עברתי הרבה הצקות עם אופי מיני קשה והרבה אלימות בכיתה ט' המצב היה זהה רק שלא עשו עליי חרם... בקיצור היום אני אחרי בית ספר לפניי הצבא רק לפניי שנה דברתי על המקרה של האונס ורק מלפני שנתיים על שאר הדברים...כשפתחתי את המקרים הדכאון שלי החמיר רצו לאשפז אותי אך לא הסכמתי רציתי להתמודד לבד..... היום אחרי שנתיים ובסיוע קל של פסיכולוג בחצי שנה האחרונה....השתקמתי ,כבר יותר משנה וחצי לא פצעתי את עצמי, כמעט שנה שכבר לא נגעתי באלכוהול וסמים,אני יושן סוף סוף אמנם עם סיוטים ובוכה בתדירות יותר נמוכה וכבר שלוש חודשים שהייתי בלי הפרעות אכילה...(הייתי בדכאון קשה ,בולימיה,וכ'ו...) זה בקיצור מה שעברתי בחיים בארבע שנים האחרונות .. מה שקשה לי זה שהמשפחה לא מצליחה לאכול אותי ואת מה שקרה לי גורמים לי להרגיש אשם....ידעתי שיהיה לי פוסט טראומה לכ ידעתי כמה ואחרי שנכנסתי למערכת יחסים היה מגע מיני...ואז פתאום היו לי כאבים עזים העפתי את חברה שלי ממני התחלתי לרעוד כמה דקות ואז נהיתיי משותק כמה דקות הרגשתי כאילו אני עובר את זה סוף זה החמיר את הסיוטים,החזיר את הפרעות שינה,הפרעות אכילה,הקאות... הייתי אצל פסיכולוגים ופסיכיאטריים...וזה יסתכם בזה שאני דואג לעצמי מצויין...אלה שעכשיו שהכל חזר זה מייאש אותי מאוד העובדה שאני צריך לעבור עוד פעם את התהליך...בנתיים אני מנסה לתפקד. אני לא יודע עד כמה אני יצליח אני לא יודע עם אשפוז יעשה לי טוב ויעזור לי או רק ישגע אותי עוד יותר....מה הייתם ממליצים לעשות?!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ליאור, אני שמח שהטיפול סייע לך. טראומה אינה מחלה שניתן לרפא, אלא פגיעה קשה שניתן ללמוד להתמודד איתה בהצלחה. זו התמודדות יומיומית, ואין צורך להתייאש. הדרך היעילה ביותר להתמודדות עם טראומה היא בסיוע של תמיכת המשפחה והסביבה הקרובה. כדאי מאוד שתמצא דרך לשתף את המשפחה במה שקרה לך, כדי שהמשפחה תוכל לתמוך בך. אם קשה לך לעשות זאת, נסה לחשוב על האפשרות של טיפול משפחתי, בסיוע איש מקצוע. אשפוז לא ירפא את הטראומה, ועלול להחמיר את מצבך. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

23/01/2014 | 11:54 | מאת: אבא

לכל אלה ש"וותיקים" בנושא. קיבלתי את אחוזי הנכות שלי מתחת ל20% אבל עדיין זקוק לטיפולים. האם ניתן להגיש בקשה להשתתפות או מהי הדרך הנכונה לקבל השתתפות בהוצאות הטיפול?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, נדמה לי שאגף השיקום מעניק פיצוי חד-פעמי לכל מי שקיבל פחות מעשרים אחוזי נכות, כדי להימנע מכל התחייבות לשיקום או טיפול עתידי. ליתר ביטחון נסה להתייעץ בעורכי-דין המתמחים בכך, למשל בפורטל נכי צה"ל: http://www.pnz.co.il/ בהצלחה, ד"ר דרור גרין

19/01/2014 | 15:10 | מאת: אבא

בעקבות אירוע קרבי הוכרתי כנכה כשמתוך אחוזי הנכות שנקבעו לי 10% הם על סעיף נפשי לצמיתות. טיפולים ש"לקחתי" אצל פסיכולוג מוכר (לפני הפסיקה הנ"ל)לא הוכרו כספית ע"י משרד הביטחון. אם אני מעוניין שוב לקבל טיפולים אצל הפסיכולוג הנ"ל (מרגיש שלא חזרתי לעצמי) האם יש דרך לקבל החזר ממשרד הביטחון? האם יש "בנק מטפלים? אודה לסיוע בנושא,

שלום אבא, לאגף השיקום יש רשימת מטפלים מוכרים, שרק מהם תוכל לקבל טיפול. אינני מאמין שתצליח לקבל החזר עבור טיפול פרטי. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

19/01/2014 | 15:59 | מאת: אבא

אני מבין שקודם אני צריך לקבל אישור לטיפול?! האם צריך שוב לעבור ועדה לפני האישור? תודה

דרושים מתנדבים למחקר המשלב תרופה ניסיונית ופסיכותרפיה ל-ptsd. דרושים/ות מתנדבים/ות למחקר רפואי המשלב תרופה ניסיונית יחד עם טיפול פסיכותרפי הנערך במרכז בריאות הנפש באר-יעקב. אנו מחפשים נשים וגברים מעל גיל 18 שאובחנו כסובלים מפוסט-טראומה כרונית, אשר ממשיכים לסבול מסימפטומים למרות טיפול בפסיכותרפיה או תרופות. עליך להיות בעל/ת בריאות פיזית ועם לחץ דם תקין. החזר נסיעות יינתן למתנדבים שאינם מתגוררים בסמוך לבאר-יעקב. למידע נוסף ניתן לבקר באתר http://www.maps.org/research/md dma/mdma_ptsd_israel_study/ לינק לכתבה ב MAKO http://www.mako.co.il/special-m mako-news/Article-b30c28df08064 431006.htm&sCh=3d385dd2dd5d d4110&pId=565984153 המעוניינים/ות להשתתף מתבקשים/ות לפנות בדוא"ל: dafnabornstein.maps@gmail.com, או בטל': 08-9258396 , 052-5392745 הסודיות מובטחת.

מה קרה להזמנה למחקר הקודם? כמה הלומי קרב נענו אם בכלל? הם הרופא הראשי באגף השיקום מודע לניסוי שעוברים נכי צהל? איך הניסוי מסתדר עם אגף השיקום והטיפולים שהוא נותן כחלק מפרוטוקול חובה? אין התנגשות בין זיפרקסה, קלונקס, פרוזק ודומיו לבין החומרים שמשתמשים בניסוי? האם הפסיכיאטרים של אגף השיקום שקובעים ושמתווים את הטיפולים בהלומי הקרב מודעים ומעורבים בניסוי?

מניסיוני, הלומי-קרב מאוד חשדנים לגבי מחקרים, וממעטים להשתתף במחקרים מסוג זה. לא קשה לי להבין את ההתנגדות. מניסיוני, תרופות הן סמים לכל דבר, וכדאי להימנע מהן ומתופעות הלוואי שלהן ככל האפשר. תרופות אינן מרפאות את הטראומה, אבל לאגף השיקום נוח יותר לסמם את הלומי-הקרב מאשר לתמוך בהם. הלם-קרב אינו מחלה אלא פגיעה קשה שניתן להתמודד איתה, ולשם כך יש צורך בתמיכה של הסביבה הקרובה, וגם תמיכה של מי שאחראי לפגיעה (משרד-הביטחון ואגף-השיקום, המועלים בתפקידם). לילה טוב, ד"ר דרור גרין

18/03/2014 | 15:07 | מאת: דפנה בורנשטיין

ד"ר גרין, היו מספר קטן של פניות בעקבות הפוסט. תודה על הפרסום. כפי שציינת, הלומי קרב ופוסט-טראומתיים בכלל, ברובם חשדנים וממעטים להשתתף במחקרים, חוששים לשחזר את הטראומה, חוששים לאבד זכויות, חוששים להתחייב למסגרת וכו'. לעומת זאת, יש מביניהם שנואשו מן הטיפול הקונבנציונלי, תרופתי ו/או פסיכולוגי, אך כן מחפשים מזור בדחיפות, כל מזור שהוא, וגם הרחק מן הממסד. המחקר שלנו בודק טיפול משולב של פסיכותראפיה, עם צוות חוקרים מומחים בפוסט-טראומה, בשילוב עם תרופה נסיונית mdma, מבוצע במרכז הרפואי באר יעקב, בלב הממסד, בפיקוח ממשלתי ישראלי ואמריקאי, ובתיאום מלא עם גורמים רשמיים מטפלים, שחלקם אף מפנה אלינו מועמדים, שעברו את פרוטוקול הטיפול חובה. ישנה התנגשות תרופתית ועל כן לזמן המחקר הנבדקים מתבקשים להיגמל, הדרגתית, מתרופות וקנאביס, הכל בתיאום ובפיקוח מסודרים כמובן. אנו עוד מגייסים ונשמח להפניות.

08/03/2015 | 12:46 | מאת: mp9

שלום ד"ר. באגף השיקום מכירים אותנו ואף הפנו אלינו מתעניינים, אך לא כהמלצה פורמלית או כחלק מפרוטוקול הטיפול שלהם. יש התנגשות עם התרופות, והנסיינים מתבקשים להיגמל בהדרגה לקראת הנטילה הראשונה, בתיאום ובפיקוח רפואי כמובן. בארץ 4 נבדקים השתתפו כבר, בארה"ב הניסוי בשיתוף פעולה מלא עם צבא ארה"ב ומקבלים הפניות מהמרינס, סה"כ בארה"ב למעלה מ-700 איש השתתפו בו.

24/12/2013 | 23:53 | מאת: מתמודדת

שלום רב, אני סטודנטית בתחילת לימודי הפסיכולוגיה. לפני תקופה קצרה עברתי תקיפה לא צפויה ומזעזעת ע"י מכר קרוב. מעולם לא היתה לי היסטוריה של קשיים נפשיים. מדובר "רק" בתקיפה מילולית, באלימות מילולית להבדיל מאלימות "אמיתית" בעיניי כגון אלימות פיזית או מינית, אבל זו היתה אלימות מילולית רצחנית ממש, שוברת ומרסקת, צינית, לעגנית, שונאת, אלימה, מתעבת, נחרצת, שבכמוה לא נתקלתי מעולם. אני לא יכולה לדמיין רצחנות מילולית גדולה יותר מזו שבה הוא השתמש כדי לפגוע בי כמה שאפשר בעזרת מידע אישי שהיה לו עליי מתוקף היותנו מכרים במשך תקופה ארוכה. אינני יכולה להיכנס לפרטים. במשך כמה ימים בכיתי. עדיין קשה לי מאוד להתגבר. אני לא ישנה, אין לי תיאבון. תחושת הערך העצמי שלי צנחה בבת אחת. אני מרגישה שאין לי לגיטימציה להרגיש רע כל כך, כי אלה היו "רק" מילים. רק אימיילים. בכל זאת, אני מרגישה שאני מנסה להתמודד עם פוסטטראומה לכל דבר. רציתי לשאול אם התגובה שלי תואמת את המציאות מבחינת תקיפה מילולית. שאלה שניה נוגעת לעזרה. מאחר ואני סטודנטית אין לי אמצעים כלכליים ללכת לטיפול. אני מבררת לגבי טיפול מוזל דרך האוניברסיטה אך לצערי עד כמה שהבנתי הם מציעים טיפול דינמי ואילו אני מעוניינת יותר בעזרה מהאסכולה של ה-CBT או ספציפית EMDR או ביופידבק. אודה לכם מאוד על כל עצה שתוכלו לייעץ לי בנוגע להתמודדות עם המצב שבו אני כעת. גם מבחינת מטפלים שאליהם ניתן לפנות כשהמטופל במצוקה כלכלית. אם יש מטפלים שאפשר לבוא אליהם פרו בונו? אולי אין... אם אין, אודה לכם אם תוכלו להפנות אותי לכל מקור מידע אמין שעליו אתם ממליצים כדי לעזור לעצמי. כל עצה תתקבל בברכה. תודה רבה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום למתמודדת, התגובה הטראומטית היא תמיד סובייקטיבית, ואלימות מילולית יכולה לפגוע לא פחות מאלימות פיסית. אינני מכיר את הטיפול המוזל באוניברסיטה, או אפשרויות אחרות של טיפול מוזל, ואני מציע שתפני לאתרים המתמקדים בעזרה כזו: קו חירום לנפגעות תקיפה: http://www.1202.org.il/ אתר מקום: http://www.macom.org.il/ אתר שוברות שתיקה: http://www.shovrotshtika.co.il/ מרכז סיוע לנפגעות תקיפה: http://www.maslan.org.il/ בהצלחה, ד"ר דרור גרין

אני בן 60 ובעקבות שינוי בחיי הבנתי שהחיים שלי היו הלם קרב אחד רציני! זה לא בדיחה אין לי מושג מה ההגדרה של הלם קרב בלבד עקב טראומה ספציפית אבל אם זה בגישה מורחבת אז החיים שלי היו בגישה של טרראומה מתמשכת! אהני רק עכשיו חווה משהו שונה של התפכחות מתגובה למצב הזה היתכן? כמו מה מתארים בפוסט טראומה !

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, הלם-קרב הוא תופעה הנגרמת בעקבות אירוע קיצוני במיוחד, כמו קרב, המערער לחלוטין את תחושת הביטחון. לא חסרים קשיים נוספים בחיינו, שיכולים לערער את תחושת הביטחון, ומי שחווה את חייו כסבל מתמשך יכול לאמץ את המושג היפה שאתה מציע: "טראומה מתמשכת". אבחונים מדויקים לא משנים את חיינו, ולפעמים הם משמשים רק כתירוץ. הדרך לשינוי או לשיפור מתחילה בזיהוי המצב העכשווי, ובניסיון לשפר אותו. ההגדרה פחות חשובה. אני מאחל לך שתמצא את הדרך המתאימה לך לשפר את חייך. בברכה, ד"ר דרור גרין

06/12/2013 | 19:19 | מאת: נטע.

שלום ד"ר גרין אני סובלת מפוסט טראומה מורכבת. לצערי יש לי הכל מהכל: סיוטים, התקפי חרדה, קושי להרדם ולשמור על שינה רציפה, פגיעה עצמית, הפרעות אכילה (בעבר), תחושת עצב, ריקנות כרונית ובדידות איומה (למרות שנשואה ובעלת חברים רבים). עברתי טיפול PE שנכשל והיה קשה ומציף. עברתי טיפול דינמי שאומנם גרם לי להרגיש פחות לבד אבל לא הקל על הסימפטומים הפוסט טראומטיים. ניסיתי ללמוד טכניקות נשימה והרפיה אך זה לא עזר. מה עושים? אני קרובה לייאוש. תודה מראש נטע

לקריאה נוספת והעמקה

שלום נטע, אני יכול להבין את תחושת הייאוש שלך. אני עצמי התמודדתי עם הלם-הקרב שלי, ושל אחרים, במשך שנים רבות, עד שהבנתי שפוסט-טראומה אינה מחלה, ולכן ההבטחות 'לרפא' זאת אינן יכולות להתגשם. כדי להתמודד עם הטראומה הפרטית שלי פיתחתי את גישת 'האימון הרגשי', שאינה טיפול אלא דרך מעשית לשחזור תחושת הביטחון שנפגעה. אם תכתבי לי אשלח לך פרטים על גישה זו: drorgreen@gmail.com בברכה, ד"ר דרור גרין

01/12/2013 | 12:20 | מאת: הדס

שלום , אני מקווה שאני בפורום הנכון .. אני יודעת שזה לא הלם קרב כי לא קרה אירוע ממש טראומתי ( הייתה תאונת דרכים אבל אני לא חולמת רק עליה ) אבל לא מצאתי פורום יותר מתאים . ביום חמישי הזה הייתה לי משמרת רביעית במדא , ( אני בת 15 ) בינתיים היא הייתה הכי אינטנסיבית ונהניתי בה .. אבל מאז ( כבר 3 לילות ) אני לא מצליחה לישון טוב .. אני מתעוררת המון המון פעמים בלילה , החלומות שלי בכלל לא רגועים , כמעט כולם הם על מקרים ( אם זה אמיתיים שקרו לי ואם לא ) נורא מלחצים , ואלה שלא אני כל הזמן בלחץ , כאילו אני בכוננות גם בשינה .. השינה שלי לא שלווה בכלל . חוץ מזה כל פעם שאני שומעת משהו שקרוב לסירנה אני ישר קופצת ( הייתי בחנות פלאפל וממש קפצתי מהמכונה שמוציאה את השווארמה וצעקתי לחברה שלי הם הולכים זאת הסירנה כי הייתי במשמרת ) וגם כל צעקה או שיעול אני ישר קופצת . מה זה אומר ? מה אתה ממליץ לעשות ? תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

הדס יקרה, אכן, את לא הלומת-קרב, ונראה שזה לא הפורום המתאים. עם זאת, נראה שאת דרוכה מאוד, וזה עלול להיות גם סימפטום טראומטי, אם כי מן התיאור שלך אין כל אפשרות לוודא זאת. אני מציע שתשוחחי עם המדריכים שלך במד"א, שוודאי התנסו כבר בתופעות דומות, כדי לקבל תמיכה ועזרה. את יכולה גם לפנות לעזרה מקצועית, אם התופעה תחמיר. חג שמח, ד"ר דרור גרין

20/11/2013 | 08:59 | מאת: יגאל

אני בן 24, השתחררתי מהצבא לפני חצי שנה. חודש לפני השחרור עברתי ארוע קשה במסגרת השירות ואיבדתי חבר קרוב לצוות. נכון להיום אני משוחרר ואזרח מן המניין עדיין לא מצאתי עבודה מסודרת ואני מרגישה שמבחינת תפקוד אני לא מסוגל לבצע דברים כמו בעבר. לעיתים ריח או רעש מזכיר לי חלק ממה שקרה וגורם לי לחוות סוג של חרדה/פחד אני לא ממש יודע איך לתאר את זה. האם מצב זה נקרא הלם קרב או פוסט טראומה? איזה ייעוץ/טיפול עלי לבקש על מנת לטפל בעצמי אני מרגיש שלאט לאט זה מפרק אותי.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יגאל, הלם-קרב הוא אירוע קיצוני המתרחש בפעולה מבצעית, ואירוע כזה הוא תמיד טראומטי. פוסט-טראומה היא ביטוי של מצוקה הנמשכת זמן רב לאחר האירוע הטראומטי, לפעמים חודשים ולפעמים גם שנים. מה שאתה מתאר מתאים גם לסימפטומים של פוסט-טראומה, ולא כדאי להתעלם מזה. התעלמות מסימפטומים כאלו עלולה לגרום להתפרצות קשה בגיל מאוחר, לעתים גם אחרי עשרים שנה ויותר, שעלולה לשבש את החיים באופן קשה ביותר. הלם-קרב ופוסט-טראומה אינם מחלה, אלא פגיעה קשה לצריך ללמוד איך להתמודד איתה. כדאי להיזהר מגישות טיפוליות המציעות 'לרפא' את הטראומה. גישות פסיכולוגיות שונות עלולות אפילו להחריף את המצב, כאשר הן מציעות לך לשחזר את הזיכרון הטראומטי. לצערי, לא פגשתי בגישה יעילה, ולכן פיתחתי גישה משלי, שמאפשרת לי ולאחרים לקיים חיים טובים ופוריים עם הטראומה. הגישה היעילה ביותר שיכולה לסייע לך היא הגישה ההתנהגותית, שתעניק לך כלים מעשיים להתמודדות עם קשיים במציאות. יותר מכל 'טיפול' נפשי או מקצועי חשובה התמיכה של הסביבה הקרובה: הורים, בת-זוג, קרובי משפחה וחברים. חשוב לשתף את הסביבה הקרובה בקושי שלך, ולא לחשוש לקבל עזרה. כתבתי על כך בהרחבה בספר 'אימון רגשי': http://www.emotional-training.com/Bookshopemotionh_he.html כמו כן, כדאי להיעזר בטכניקות הרפיה כגון נשימה, טאי-צ'י, צ'י-קונג, פלדנקרייז ועוד, ולהרבות בפעילות גופנית ובפעילות יצירתית. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

24/11/2013 | 17:45 | מאת: רוניאל

שאחד הדברים הכי חשובים במצב הזה זה התמיכה בבית ובסביבה שבה אתה נמצא. הלם קרב גורם לנו הרבה פעמים או להתנתק מהסביבה שלנו או להתפרץ עליהם כי העצבים שלנו גם ככה רופפים. בגלל זה חשוב שגם הם יהיו מעורבים בטיפול וידעו מה המניעים להתנהגות הזאת. כמו שד"ר דרור אמר, לא כדאי להזניח וכדאי ללכת לטפל כדי להקל עליך להתמודד עם החיים לצד זה.. יש היום את פרופ' לבקוביץ שמקבל בקליניקה שלו ברמת אביב והוא מטפל בזה שם, ואני יודע שיש גם מרכז חברתי כזה בתל השומר לחיילים עם הלם קרב. הרוב שם יותר מבוגרים ממך, אבל יכול להיות שזאת סביבה שיכולה לעזור לך גם כן..

29/10/2013 | 17:48 | מאת: דפנה בורנשטיין

דרושים/ות מתנדבים/ות למחקר רפואי המשלב תרופה ניסיונית יחד עם טיפול פסיכותרפי הנערך במרכז בריאות הנפש באר-יעקב. אנו מחפשים נשים וגברים מעל גיל 18 שאובחנו כסובלים מפוסט-טראומה כרונית, אשר ממשיכים לסבול מסימפטומים למרות טיפול בפסיכותרפיה או תרופות. עליך להיות בעל/ת בריאות פיזית ועם לחץ דם תקין. החזר נסיעות יינתן למתנדבים שאינם מתגוררים בסמוך לבאר-יעקב. למידע נוסף ניתן לבקר באתר http://www.maps.org/research/mdma/mdma_ptsd_israel_study/ לינק לכתבה ב MAKO http://www.mako.co.il/special-mako-news/Article-b30c28df0806431006.htm&sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=565984153 המעוניינים/ות להשתתף מתבקשים/ות לפנות בדוא"ל: dafnabornstein.maps@gmail.com, או בימי ג' בטל': 08-9258396 הסודיות מובטחת.

28/10/2013 | 09:46 | מאת: נעמה בר שירה

שלום לכולם, אני שמחה להזמין אותכם להצגה שביימתי שנושא של הלם קרב, זאת הצגה מעולה, חשובה, מעניינת ומכבדת. ההצגה כבר עלתה ברחבי הארץ מתל אביב ועד חיפה ומשגב והפעם בכפר סבא. ההצגה הפעם היא מאוד מיוחדת, בסופה יהיה פאנל עם יורם בן יהודה, פסיכולוג מומחה בהלם קרב ופוסט טראומה, ומנחה קבוצות בנושא. זאת הצגה מעולה וממש חשובה ואני אשמח לראות אותך! ההצגה תתקים ב31.10 בשעה 20:30 במרכז גלר בכפר סבא- בשיתוף עם העיריה ומצ"ב. במקום ניתן לקנות כרטיסים במזומן בלבד טלפון להזמנות ובירורים: 0546738192 ההצגה "מה הבעיה שלך?" היא הצגת פרינג' עצמאית שמתעסקת בנושא שמודחק רבות בחברה הישראלית, הלם קרב. אנו יודעים לזכור את ההולכים אך לא רבים מודעים לקשיים וההתמודדות המורכבת שעוברים הלומי הקרב, שחזרו מהקרב אך הקרב לא עזב אותם מעולם. ההצגה נכתבה גם מתך הכרות אישית של המחזאי-ינון בר שירה עם בן משפחה קרוב שהינו הלום קרוב , ומתוך תחקיר מעמיק (שכלל קריאה והעמקה בספרים על פוסט-טראומה, התייעצות בפורומים עם פסיכולוגים ועוד) והיכרות אישית עם חוויות הלחימה(כלוחם במלחמת לבנון השנייה) והעבודה עליה אף היא הייתה ארוכה ומעמיקה כיאה להצגה בנושא חשוב זה. התגובות שקיבלנו עד כה היו חמות, מרגשות. במיוחד מפסיכולוגים, מהלומי קרב, ומלוחמים המשרתים בימים אלו בצבא. אני מצרפת תוכניה(בה ישנם גם קורות חיים של השחקנים ותקציר של ההצגה), פוסטר של ההצגה ,פרטים עליה, ביקורת, המלצות ותמונות נוספות. מוזמנים להצטרף לאירוע בפייסבוק https://www.facebook.com/events/1425344684344984

לקריאה נוספת והעמקה

14/10/2013 | 18:21 | מאת: מאורי

שיטה מעולה לטפל בנפגעי מתח פוסט טראומטי (PTSD) היא המדיטציה הטרנסנדנטלית. עוד בזמן מלחמת וייטנאם, חיילים שחזרו עם PTSD ולמדו את הטכניקה הפשוטה והקלה הזו, ממש קיבלו את חייהם בחזרה. כעת נעשה מחקר בהיקף גדל והולך בארה"ב על חיילים שחוזרים מעירק ואפגניסטן. תוצאות המחקר וההצלחה בשטח משאירים את הפסיכיאטרים והרופאים המטפלים בפה פעור. בכל הטיפולים בהם הם משתמשים, הם לא מכירים שיקום ברמה כזו ובעלות ה ר ב ה יותר נמוכה. כתוצאה מזה, שיקום החיילים נעשה בסיוע כיום של משרד ההגנה ואירגון החיילים המשוחררים. קרן דייוויד לינץ' שמה לעצמה עוד מטרה (מלבד הבאת המדיטציה הטרנסנדנטלית למיליוני בני - נוער בסיכון בכל רחבי העולם) היא לאפשר לחיילים האלה ללמוד את המדיטציה המיוחדת הזו. סרטון http://youtu.be/OUE4lMVk_QA שנעשה בערב הגאלה הרביעי, שנערך כדי לאסוף די משאבים כדי ללמד מאות ואלפים חיילים את המדיטציה הפשוטה והטבעית הזו, מספר על השיטה וההצלחה שלה. בארץ כבר קיימים מגעים עם הגופים השונים כדי לשלב את המדיטציה הטרנסנדנטלית לחיילים שלנו שחזרו עם הלם-קרב ו-PTSD.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אורי, כל טכניקות ההרפיה (נשימה, מדיטציה וכו') יכולות לסייע להלומי-קרב, אבל כדאי להיזהר מהגזמה. ממשלת ארצות-הברית מוציאה כארבעה מיליארד דולר בשנה לטיפול במאתיים-אלף הלומי-קרב. אני בטוח שאם התיאור שלך היה מדויק הם היו מאמצים אותו כבר מזמן. הלם-קרב אינו מחלה, ולכן גם אין כל אפשרות 'לרפא' אותו. גם מאפייני הפוסט-טראומה אינם חד-משמעיים, והם מופיעים באופן שונה אצל כל הלום-קרב. יש דרכים רבות ושונות לתמוך בהלומי-קרב ולסייע להם להתמודד עם הטראומה, וביניהן גם המדיטציות השונות. בברכה, ד"ר דרור גרין

21/10/2013 | 16:17 | מאת: d.d

סכנה לבריאות: בישראל דיווחה הפסיכיאטרית רוחמה מרטון על מקרה של "משבר פסיכוטי חמור" בו טיפלה. בתוכנית רדיו שנסובה על מ"ט דובר על אנשים אשר תוך כדי מעורבותם במ"ט הגיעו עד כדי משברים נפשיים [שחלקם אף מצריכים אשפוז] והתאבדויות. בין היתר, דיבר בתוכנית הפסיכיאטר ד"ר מוריס קליינהאוז והצביע על כך שטמונה סכנה בהפעלת הטכניקה על המוני אנשים ללא התחשבות ברקע האישי ובמבנה הנפשי האינדיבידואלי. ד"ר רפאל קרסו, כיום מנהל המחלקה הנוירולוגית במרכז הרפואי "הלל יפה" בחדרה, הזהיר: "...המדיטציה מעמעמת את המודעות, גורמת לירידה בכושר ההכרה ובהתנגדות של מנגנוני ההגנה ומאפשרת פריצה של חומר מניבכי הנפש. זוהי ללא ספק טכניקה היפנוטית (...) אנו מכירים הרבה מקרים, עשרות מקרים של אנשים שתיפקדו, וכתוצאה משימוש במדיטציה ופעולות המדיטציה הפסיקו לתפקד; חלקם אפילו אושפזו ומאושפזים בבתי חולים פסיכיאטרים"

שלום דידי, כדאי להיזהר מהפרזה בעניין סכנותיה של המדיטציה הטרנסצנדנטלית ושאר השיטות ה'רוחניות'. בכל דרך 'רוחנית', שלא ניתן לפקח עליה ולמנוע מניפולציות של מטפלים או מדריכים רוחניים, יש סכנה של מניפולציה. סכנה כזו קיימת גם בטיפול נפשי, ומטופלים רבים נפגעים ממניפולציות של מטפלים. גם בחינוך הממלכתי יש סכנה, ומשרד-החינוך הודיע שכמחצית מן התלמידים נפגעים מאלימות. למרות זאת אין קריאה לבטל את בתי-הספר. מומלץ להתייחס בזהירות לכל גישה 'רוחנית' או 'טיפול נפשי', להיזהר ממניפולציות ולא לוותר על האחריות האישית לכל תהליך רגשי. בברכה, ד"ר דרור גרין

11/10/2013 | 20:13 | מאת: משפחת הוכמן

אנחנו משפחת הוכמןמעונינים לקבל מידע מה ארע לנגמש המודיעין על 9 אנשיו בעיר סואץ וכולם הוכרזו כנעדרים זמן רב , בן ההרוגים אחינו יצחק הוכמן המכונה הוכלה , יהושע גרניץ ישי מנדל אמנון קרוסר(סהר)ישראל מנדלסון קרני אדלר משה אדינו חממי צבי וטלזק נתנאל , הם ניסו לפי הידוע להציל כחיילים של כוח צנחנים ונעלמו ברחובות העיר סואץ שמי אורית הוכמן והטלפון שלי לקשר 0544834751

02/10/2013 | 21:22 | מאת: סיון

אני בת 15 ולפני שעתיים בערך ראיתי שתי אנשים דוקרים מישהו ברחוב שלי , הם לא ראו אותי אבל אני ראיתי הכל וברחתי משם וקראתי למשטרה , אחרי החקירה הם שחררו אותי הביתה ועכשיו אני בבית ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי , מה עכשיו ? אני מפחדת והתמונות כל הזמן חוזרות לי .. מה עם הם ידעו שאני דיווחתי אני גרה בבניין ליד הזירה .. אני באמת לא יודעת מה אני צריכה לעשות פשוט להמשיך כרגיל ?

שלום סיון, כדאי מאוד שתפני לקבל סיוע ותמיכה מאיש מקצוע. את יכולה לפנות ליועץ או יועצת בבית-הספר, או להתקשר לער"ן. כדאי מאוד שתשתפי בכך את הוריך או אדם קרוב, איתו את יכולה לשוחח בפתיחות. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

27/09/2013 | 10:01 | מאת: עמוס

בקשר לספר "אימון רגשי". למה הוא לא נמכר בחנויות, בעצם?. קראתי את חלקו באתרך - והתרשמתי מההיגיון הרב. אבל תוכל לחדד לי נקודה?. אם המקום הבטוח לא באמת קיים - ואנו מודעים לכך - מדוע הוא מרגיע אותנו?. הרי בסופו של דבר הוא אשליה. ועוד דבר: האם תוכל למנות כאן בזריזות את שבע התכונות שעוזרות לנו? ככה במשפט אחד, בלי לפרט אותן, כמובן. תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עמוס, הספר 'אימון רגשי', המבוסס על ניסיוני כהלום-קרב, נמכר באתר שלי ונשלח בדואר לכל מי שחפץ בו: http://www.emotional-training.com/Bookshopemotionh_he.html יש לי הוצאה לאור, אבל החלטתי לא להיכנע למונופול של רשתות הספרים, הגוזלות 80% ממחיר הספר ואינן מכסות את עלויות ההפקה. אכן, אין בעולם מקום בטוח 'אמיתי', ולכן המוח יוצר אשליה של ביטחון, משום שאיננו יכולים לחיות בחרדה ללא הפסקה. רק נפגעי הטראומה חיים בחרדה בלתי-פוסקת, שמשבשת לגמרי את חייהם. המקום הבטוח הוא אשליה, ורוב בני האדם זקוקים לה מאוד, ולכן מאמינים במדינה, באלוהים, בצדק, בצבא, בתוכניות ביטוח ועוד ועוד. האימון הרגשי הוא דרך פשוטה ויעילה המאפשרת גם להלומי-קרב ליצור מחדש את תחושה הביטחון, שבלעדיה קשה מאוד לחיות. לא אוכל לסכם כאן במשפט אחד ספר בן 460 עמודים. זה אינו ספר תיאורטי (התיאוריה ורשימת המיומנויות הרגשיות נמצאת בחלקו הראשון של הספר, אותו אפשר לקרוא באתר ללא תשלום). זה ספר מעשי, ואם אתה רוצה לעשות בו שימוש, אתה יכול לקרוא אותו, או להשתתף בסדנה. שבת שלום, ד"ר דרור גרין

שמי איתי אני סובל פוסט טראומה עקב אירוע מסוים שעברתי ,אני מחפש להכיר אנשים שסובלים פוסט טראומה כדי לשמוע איך הם מתמודדים אם הסימפטומים של הטראומה וגם בשביל השיתוף ההדדי בהתמודדות היום יומית. מי שזה מעניין אותו שיצור איתי קשר. Itayb9@walla.com

לקריאה נוספת והעמקה

שלום איתי, אני מציע שתשתף את חברי הפורום הזה בדרך בו אתה מתמודד עם הטראומה, כדי שהם יגיבו כאן ויאפשרו גם לאחרים ללמוד מניסיונם. תודה, ושבת שלום, ד"ר דרור גרין

22/09/2013 | 06:51 | מאת: הרצל

שלום היום אני בן 20 ולפני כבערך שנה וחצי החלה להתפתח אצלי הפרעת חרדה מוכללת שבה פחדתי פחד איום ממחלות, מלמות ובכלל ממוות. ההפרעה התפתחה אחרי התקף ראשון עקב אי הצלחה להסדיר את נישמתי ומאז לא הפסקתי לפחד מהפחד ויותר מאוחר לפחד בעלם מהמוות. המניע חכל זה מאוד מסקרן ומבלבל אותי הרי שתמיד הייתי במרכז העניינים בבית הספר כולם היו סביבי ממש כך, הייתי מוקף אנשים והערצה, ומבחינת היחסים בבית תמיד הייתי מקבל מה שאני רוצה, לא היו קשיים כלשהם במשפחה מלבד דבר אחד שהוא אבא שלי שהיה מכה אותי עד גיל 14, סטירות לחי מצלצלות לרוב בעיקר בגלל אחים שלי שהייתי מציק להם ובעיות בבית הספר, עד שהגיע השיא בו הוא התפוצץ עליי הכניס אותי לחדר זרק עליי כל דבר שהא לו ליד נתן לי מכות רצח ואז הלך לארון של התרופות והכריח אותי להתאבד עד שהגיע המשטרה, אני ילד בן 14 לא ידעתי מה לעשות עם עצמי פשוט ראיתי את המוות קרוב אליי מול העיניים, אלו היו הדקות הכי קשות שלי בחיים. אלה דברים שלא סיפרתי למטפל שלי ואני ישמור אותם לעצמי. כשאני נזכר במקרה עולה בי מן חרדה ממש קטנה, קוצר נשימה קטן, אני מסדיר את הנשימה בשניה והכל עובר אבל השאלה היא האם המקרה שקרה לי יכול להיות הגורם להפרעת החרדה שהתפתחה 4 שנים אחרי מה שקרה לי או שאין קשר בכלל? הפחד כיום הוא ממוות, ולפני 4 שנים הפחד גם הוא היה ממוות פחד עז ביותר. אני רוצה את דעת המגיב בלי שום המלצה או כל דבר אחר, רב תודות מראש

לקריאה נוספת והעמקה

שלום הרצל, כן, האירוע שאתה מתאר עלול לגרום לתופעות פוסט-טראומטיות. תופעות פוסט-טראומטיות מופיעות, לעתים, זמן רב לאחר האירוע הטראומטי עצמו, ולפעמים אפילו עשרות שנים מאוחר יותר. האירוע הטראומטי יוצר פגיעה במערכת החיסונית הרגשית, ולכן, גם אם תחילה נראה שהטראומה אינה משפיעה, אירועים טראומטיים מאוחרים יותר, לעתים קלים ולעתים אפילו עדות לאירוע טראומטי, עשויים להחריף את התגובות הפוסט-טראומטיות. בהצלחה, ושנה טובה, ד"ר דרור גרין

מאז שחוויתי תקופה מאוד מלחיצה בחיי שנמשכה כחודש החלה השינה שלי להתדרדר ולהתדרדר עד למצב שבו אני ישנה בממוצע כשלוש שעות בלילה. הדבר המוזר הוא שאינני עייפה כלל ואני מאוד עירנית גם לאחר לילות שבהם איני ישנה כלל. האם חוסר השינה הקיצוני והערנות המוגברת הם תסמינים של פוסט טראומה? ראוי לציין כי איני סובלת מתסמינים אחרים של פוסט טראומה. עברו כבר שמונה חודשים ואין לי פלאשבקים של התקופה הזו, אין לי סיוטים, אני לא חשה ברע אם אני חושבת על התקופה הזו בחיי ואין בי צורך להימנע מדברים אשר מזכירים לי אותה למרות שהייתה זו תקופה מאוד קשה. אודה מאוד לתשובה ולדרך שבה אני יכולה לטפל בדבר.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום נועה, חוסר שינה ועוררות מוגברת הם חלק מן המאפיינים של פוסט-טראומה. אצל כל נפגע טראומה התופעות מופיעות באופן שונה וייחודי, ואין צורך שכל המאפיינים יופיעו. אין לי, כמובן, כל אפשרות לדעת אם את סובלת מפוסט-טראומה, משום שחוסר שינה ועוררות יתר יכולים להיות קשורים גם לבעיה אחרת, וכדאי שתתייעצי במומחה שיבחן את כל ההיבטים של בריאותך. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

אני בת 43, וסובלת מפוסט טראומה (מסיבות שאני מעדיפה כרגע לא לפרט כאן). בשנים האחרונות יש לי רגישות מאד גבוהה לרעש. במיוחד בזמן שינה, שכל רעש מעיר אותי. גרתי בדירה בבנין, וכל רעש מהשכנים העיר אותי. לכן חיפשתי לשכור בית שיש בו פחות קירות משותפים עם שכנים, ושפחות שומעים את השכנים. אז שכרתי בית פרטי קטן, ואז גיליתי שאני מאד מפחדת מכך שגנבים יפרצו לבית. לא שיש לי רכוש, אבל עצם התחושה שמישהו יכול להיכנס לתוך הבית, כשאני לבד, והוא יכול להיות מסוכן. אז כל לילה הייתי כמו עומדת על המישמר, דרוכה לכל רחש ורישרוש, שיכול להיות מגנב. וכך התקזז אפקט השקט משכנים שהשגתי בבית הפרטי, עם אפקט הדריכות מגנבים. ושוב לא הגעתי לרוגע שחיפשתי. ואני בבעיית שינה חמורה. אז חזרתי לגור בדירה רגילה בבנין, וכאן שוב אין לי בכלל פחד מגנבים, אבל שוב אני מאד סובלת משלל רעשים מהשכנים. במיוחד בזמן השינה. אני לא רוצה להמשיך לגור בדירת בנין רגילה. אני מחפשת לעבור לגור במקום, שיש בו גם שקט וגם ביטחון מוחלט מגנבים. ונראה שזה 2 הפכים, שדבר על חשבון השני. ככל שיש יותר ביטחון מגנבים, זה יותר קרוב לשכנים. ולהיפך, ככל שיותר מבודד, אז יותר מפחיד מגנבים. אני כל כך רוצה לגור ביישוב כפרי, ולא לגור בעיר. אבל ביישוב כפרי, יש את הבעיה הזו. חיפשתי מתחמים שמוגנים 24 שעות עם שומר, ולא כל כך מצאתי. חיפשתי אם יש יישוב בארץ שבו עדיין לא נועלים דלתות, כמו שפעם היה בקיבוצים וכד'. אבל לא מצאתי, וקראתי שכיום גם בקיבוצים יש התפרצויות לדירות ע"י פורצים זרים מבחוץ. אני יכולה לעבור לכל מקום, כיוון שאני לא עובדת כרגע (ולפעמים עובדת מהבית). אודה מאד אם אתם יודעים על מקום שנותן מקסימום שקט ומרחב של פרטיות, וגם מקסימום ביטחון. תודה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

שלום נ', הצורך האנושי הראשוני הוא מציאת מקום בטוח. העולם אינו מקום בטוח, ולכן אנחנו יוצרים לעצמנו תחושה של מקום בטוח באמצעות הרגלים, ואמונות, ויחסים (זוגיות, משפחה, חברים). הפגיעה הטראומטית גורמת לאובדן של תחושת המקום הבטוח. הפתרון אינו לחפש מקלט אטומי או אי-בודד, אלא בשיקום המיומנויות הרגשיות, המיועדות ליצור את תחושת המקום הבטוח. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

22/08/2013 | 08:35 | מאת: נ.

שלום ד"ר גרין, אבל כדי להתחיל בשיקום ההרס שלצערי קרה בתוכי, אני צריכה לפחות לכמה חודשים להיות במקום בטוח. מעין "הלוואת גישור", עד שאוכל לשקם בתוכי את הביטחון. כמו שפעם, במאה ה 19, אנשים שנשחקו, היו הולכים למעין בית הבראה לכמה חודשים. האם אתה או קוראים אחרים בפורום, יודעים על מקום בטוח ושקט, ולו לתקופה זמנית, עד שקצת אתחזק ו"אעמוד על הרגליים" ? תודה נ.