קשה מנשוא... סיפורי המזעזע

אני בת 23 ועברתי טראומה שאוד קשה מגיל ארבע 4 גיל 12 - בן משפחה התעלל בי מינית בכל דרך אפשרית ממגע עד אונס בכל סוגיו... בגיל 13 ממורה בבית הספר אנס אותי במהלך השנה ושני מתבגרים שהיו בתיכון אז אנסו אותי כשהייתי בת 14... העיקר שעקב הטראומות שעברתי בחיים חוץ מהפוסט-טראומה אני סובלת מדיכאון מג'ורי עמיד לתרופות עם נסיונות אובדניים רבים פסיכו=אפיקטיב הפרעת אישיות גבולית הפרעת אכילה-אנורקסיה חרדה עם התקפי חרדה פגיעה עצמית מאוד קשה שהתחילה בגיל 8 ומאז ללא הפסקה חוץ משבוע שהייתי בבית חולים וקשרו אותי למיטה ונתנו לי זריקות הרגעה וכדורים שסיממו אותי והקשירה - או איך שהם קוראים לזה בשם פלצני "הגבלה" מנעה ממני לזוז למשך שעות כל יום בין 8 עד 13 שעות ביום!! התאשפזתי כבר פעמיים בבית חולים במחלקה סגורה פעם למשך קצת יותר משנה ופעם שנייה לקצת יותר משנתיים... זאת הייתה חוויה מאוד טראומטית בשבילי... אני במצב ממש לא טוב כרגע ואני לא מוכנה בשום פנים ואופן לחזור לשם... אז אני מסתירה הכל וזה נורא קשה... בשנים האחרונות התחילו הפלאשביקים והתקפי החרדה וקשה לי נורא להחזיק מעמד עם כל הסבל הזה... כל יום אני מחזיקה את עצמי בכוח לא להתאבד... נכון שאני נמצאת בטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי ומעקב פסיכיאטרי אבל כלום לא עוזר אני מרגישה שאני מקרה אבוד... ולאחרונה התחילו פלאשביקים לא רק מטראומות הילדות אלא גם מהאישפוז... יש לי פלאשביקים מהקשירות שעברתי שם כמעט כל יום... מההרגשה הזאת שהייתי כמו זומבית וקהת חושים ומבולבלת מזה שעליתי 30 קילן בגלל התרופות... הייתי אמורה לעלות בגלל שהייתי בתת משקל לפי דעתם - אגב זה לא נכון - אני רואה את הזונדה מוכנסת בכוח לתוך האף שלי ואני קשורה למיטה עד שכל הנוזל הדוחה הזה נכנס לקיבה שלי ומשמין אותי = שלושים קילו עליתי הייתי אמורה לעלות 25 קילו הצרחות שלי ושל המאושפזים האחרים באים אלי הריחות קול האזעקות ששמעתי כל יום לרוב כדי שיקשרו אותי האלימות של הצוות כלפי בקשירות עד כדי שהיו לי סימנים כחולים על הגוף ונקעו לי יד ורגל חבלות בכל מקום... אני כבר כמעט חצי שנה אחרי שיצאתי מהאישפוז וההרגשה הזאת של חוסר אונים ושאני כלואה בחדר קטן של השגחה מיוחדת 24 שעות שלא נדבר על פרטיות או שמירה על צינעת גוף - נכנסו איתי אפילו לשירותים ולמקלחת... ההרגשה הזאת של ההשפלה ורמיסת הכבוד שלי הכל גורם לי להרגיש שאני אפס וכישלון בכל דבר... לפני הרישפוז האחרון למדתי רפואה ועכשיו אני מרגישה שאני לא מסוגלת ללמוד כלום... האישפוז הזה רק החמיר את המצב הנפשי שלי הרעוע גם ככה הם הרסו אותי לאף אחד שם לא אכפת מהחולים מתיחסים אליהם כמו לזבל ונותנים להם הרגשה שהם תת רמה שאין להם קול או פנים... ואחרי זמן מה לא חשוב מה חשבתי על עצמי לפני האישפוז התחלתי להאמין שאני באמת כלום וזה חזק משפט של זה שפגע בי מהמשפחה שאמר לי: "את תהיי טובה רק לדבר אחד"... הוא התכוון לזה שאני אהיה זונה... אולי הוא צודק אני באמת סוג של זונה רק מהסוג שלא לוקח כסף על השירות... אלה שאנסו אותי לקחו לי את הגוף והרסו את הנפש שלי השאירו אותי מלוכלכת מגעילה טמאה עם שנאה עצמית שלא תתואר במילים ובית החולים גזל ממני את הקצת שנשאר... עכשיו אני נשארתי לבד בלי כלום כמעט חוץ משני דברים שהם השאירו את הרצון העז למות... ואני מקווה שזה יקרה בקרוב כי אין לי כוח יותר "לחיים" הלא חיים האלה... ומלא פלאשביקים גרועים לא פחןת ממה שהיה לי לפני האשפוז: קולות כאבים בגוף כאילו הכל קורה עכשיו הריחות שהיו הפרנויה... ובעיקר השאירו אותי ריקה וקרה בלי תקווה מלאה ייאוש ופי מיליון קשה לי לתת אמון באנשים - בעיקר גברים - ובאנשי מקצוע וכל התחום הזה של הטיפול הנפשי...

הכי מיאש זה שכבר לא נשארו תרופות אנטי-דיכאוניות או אנטי-פסיכוטיות שלא נתנו לי במהלך השנים - הפסיכיאטר שטיפל בי אחרי האישפוז היה בשוק מכמות התרופות שכבר לקחתי ולוקחת זה חוץ ממיצבי מצב רוח וכדורי הרגעה למיניהן... עברתי שם טיפול נזעי-חשמל ECT שרק החמיר את הדיכאון והמחשבות האובדניות ולמרות זאת המשיכו לי את הטיפול הזה עד עשרים ומשהו טיפולים!! אני מרגישה שאני כל החיים אהיה בדיכאון עם פלאשביקים וקולות ומדי פעם הזיות... בא לי ללכת ולשכב מתחת לרכבת או לירות לעצמי כדור בראש... ממש נמאס לי כבר אף אחד לא מבין אותי אין לי עם מי לדבר ובכלל אם אני אמות לאף אחד לא יהיה אכפת לכולם יהיה יותר טוב בעיקר לי...