ניסיון להבין משהו
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
דרור שלום, אני מקווה שאצליח להיות גם בהירה וגם קצרה בדברים, ותסלח לי מראש אם לא הצלחתי לעמוד באף אחד מהקריטריונים. אני אשמח מאוד אם תוכל לאור הניסיון שלך לחוות את דעתך בנושא. אני פונה לפורום הזה משום שישנה סוגיה טיפולית משותפת לנפגעי תקיפה מינית ולנפגעי הלם קרב וטראומה. שניהם מוגדרים כ PTSD- אולם ברוב המקרים הקבוצה של הנפגעות (שהן ברובן נשים) תקבל אבחנה עיקרית של אישיות גבולית כשה PTSD הופך במקרה הזה לאבחנה משנית. ברור לי שיש מאפיינים משותפים כמו גם הבדלים רבים- בייחוד לאור העובדה שבהרבה מקרים הניצול המיני היה בשלבים מוקדמים בחיים- מה שאפשר ניצול גם בבגרות. נפגעי הלם קרב וטראומה 'קלאסים'- מתוארים יותר ככאלה שחוו בבגרותם ארוע דחק ממושך או חד פעמי . ובכל זאת עדיין רוב הנפגעות יקבלו את הכותרת הלא מחמיאה הזו בעוד גברים נפגעי הלם קרב יקבלו משהו שמוסיקלית מסתלסל יותר טוב- אע"פ שהסימפטומים מאוד דומים. אני מתחילה לשאול את עצמי שאלות. לא שתמיד חשבתי שאבחנות נקיות מפוליטיקה- רק שככל שאני נחשפת יותר ויותר לעניין אני מגלה משהו שנדמה כבלתי הגיוני: יש פה מצד אחד מרכיב גנטי, זה מובן- נשים יותר רגישות, יותר פגיעות לארוע טראומטי. מצד שני מוצאים פגיעה דומה בתפקוד אצל גברים ונשים במקרים של הטראומה. אז מדוע ממשיכים בעצם באותה מסורת? אולי משום שהצבא לא מעוניין לקחת אחריות על ייצור הפרעת אישיות וככה מגונן בעצם על 'המוניטין' של האתוס שלו? PTSD זו אבחנה יותר מסורתית מקובלת ועוברת פוליטית. ומצד שני- אולי אבחנה כזו עבור נשים ממשיכה באיזה שהוא אופן את אותה מסורת של אפליה וקיפוח של קבוצות חלשות- כשלמעשה 'ממציאי הפטנט' היו מן הסתם תאורטיקנים גברים. אין לי יותר מדי עניין לחפש תאוריות קונספירציות, רק שהנתונים האלה פשוט זועקים מתוך הדף. אשמח מאוד להתיחסותך
שלום עדית, אינני יודע באילו קריטריונים אינך עומדת, אבל אשיב על שאלתך בקיצור, משום שהפורום שלנו מיועד לתמיכה-הדדית, ולא לדיון תיאורטי אודות טראומה ופוסט-טראומה. מאותה סיבה לא אתייחס גם לשאלה המגדרית. אכן, קיימת הפליה של נשים בכל התחומים, ולא יהיה זה מפתיע לגלות שיש הפליה גם באבחון של נפגעות תקיפה מינית (כשם שאת מדירה מן ההגדרה הזו את הגברים נפגעי התקיפה המינית). אין הבדל בין הלומי והלומות-קרב לבין נפגעי ונפגעות תקיפה מינית בכל הנוגע לפוסט-טראומה. ההגדרה המקובלת של ספר ה-DSM האמריקני לא מבחינה בין גברים לנשים, וגם אין לכך כל משמעות. אבחנות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות מבוססות על הכללה ומטבען אינן מדויקות. אין כל קשר בין מה שמכונה "הפרעת אישיות גבולית", המתייחסת להפרעה נפשית, לבין "פוסט טראומה". מאפייני הפוסט-טראומה מתארים אוסף של פגיעות בתפקוד של נפגעי טראומה, בשעה שההגדרה המעורפלת של "הפרעת אישיות גבולית" מאפשרת לפסיכולוגים ופסיכיאטרים לתייג מקרים שאינם מצליחים להבין, והיא מפוקפקת מיסודה. אין צורך שנפגעי תקיפה מינית יקנאו בהלומי-הקרב. קיימת הסכמה כללית בנוגע להיקף הרחב של פגיעות מיניות, אך בישראל קיימת התעלמות מקיומם של הלומי-הקרב, ובתרבות המיליטנטית תוקפנית הישראלית מתייחסים הממסד, וגם הציבור, אל הלומי-הקרב כאל משתמטים או בוגדים. ללא כל קשר להנחות תיאורטיות ולהגדרות פסיכיאטריות, הפסיכיאטרים בוועדות הרפואיות של אגף השיקום מחליטים על ההכרה בהלומי-הקרב באופן שרירותי, מבלי שיש להם ידע כלשהו בתחום הטראומה, ובמטרה להכשיל ככל האפשר את הנפגעים, תוך שהם בוגדים באתיקה הרפואית. הצבא, ואגף השיקום, אינם לוקחים אחריות על "ייצור הפרעת אישיות" וגם לא על ייצור הלומי-קרב, וקשה לי להניח שקיימת בכל מגזר אחר התייחסות שערורייתית יותר מזו של אגף השיקום להלומי-הקרב. לא רק שרוב הנפגעים אינם זוכים אפילו להכרה בפגיעה, אלא שגם מי שזוכה בהכרה ממשיך להיפגע על-ידי הפקידים האטומים והאכזרים של אגף השיקום, מאחרון הפקידים ועד ראש אגף-השיקום. המקום היחיד בו יש התייחסות מגדרית להלם-קרב הוא ההתעלמות המוחלטת של הצבא מן הטראומה הנגרמת לתצפיתניות, שהפגיעה הפוסט-טראומטית שלהן אינה פחותה מזו של הלוחמים. ולעצם שאלתך, הנתונים ה"זועקים מתוך הדף", יש פער גדול בין ההתייחסות המגדרית התיאורטית לבין הפגיעה הממסדית המכוונת בעשרות אלפי נפגעי הלם-הקרב, ובני-משפחותיהם. הפער נובע גם מכך שבניגוד לתקיפה המינית, המערכת המתעלמת מהלומי-הקרב היא עצמה גם אחראית לפגיעה הטראומטית שנגרמה להם. בברכה, ד"ר דרור גרין
באופן מעניין מתוך הדברים שלך אפשר לערוך הקבלה בנושא אחריות לפגיעה בין הלומי הקרב לנפגעות תקיפה מינית- הממסד ששלח את החיילים לקרב- איננו מכיר באחריות שלו לפגיעה. באותה מידה עבור נפגעי ניצול מיני הסביבה שפגעה, משתפת פעולה עם קשר השתיקה, אינה נוטלת אחריות והופכת את הנפגעת למייצרת סיפורי בדיה. ודווקא התיוג שלה כאישיות גבולית- ולא פוסטראומטית- ממשיכה להוריד את האחריות כי מבחינת השפה "פוסטראומטי"- מכיל את הרכיב של פגיעה ממשהו חיצוני ואילו "אישיות גבולית"- מניחה מראש פגיעה מובנית בתוך האישיות ומסירה כביכול אחריות מהסביבה הפוגעת. לא היו בדברי 'התקנאות' באבחנות אחרות- רק ניסיון דרך הדוגמא של הלומי קרב להבין את שיטת האבחון הקלוקלת, ואת הדרך חסרת ההגינות של הממסד בהתבוננות ובטיפול שלו בפרט הזקוק לסיוע. זה מצער ומקומם ושוב מוביל עוד פעם להנחה המצערת שאת המחיר משלמים בסוף תמיד החלשים. אבל עצוב לא פחות לשמוע איזה אנשי טיפול יושבים שם על כסאות המלכות וממשיכים לגרום נזקים וטראומות נוספות. רק טוב ולילה טוב
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
