פורום משפחה וזוגיות

להציל את הזוגיות, זה להציל את עצמכם. עליכם להעניק לעצמכם הזדמנות נוספת. זאת משום שיש כאב גדול יותר מזוגיות לקויה, והיא זוגיות לקויה מוכחשת. סביר להניח שאתם כואבים, כועסים, מבולבלים, מאוכזבים, אבל זכרו - הפתרון לבעיות, קיים אצלכם. אם הזוגיות שלכם אינה מוצלחת ואתם מגדירים אותה כ"על הפנים" קחו אחריות, התחייבו לתהליך אשר יש בו את האפשרות להחזיר אתכם למסלול חיים מכבד, מהנה, מרגש ואוהב. עצות ומיתוסים מהסובבים אתכם, לא יפתרו את הבעיה, אתם חייבים להיפתח להתנהגות והתנהלות אחרת, לחשיבה שונה ואימוץ דרכי חיים שיביאו אתכם לסגנון חיים שונה ולמערכת יחסים מתחשבת ואוהבת כפי שמגיע לכם. אהיה כאן עבורכם כדי לסייע. .
437 הודעות
398 תשובות מומחה

מנהל פורום משפחה וזוגיות

11/05/2011 | 14:06 | מאת: לימור

מה לעשות שבן זוגי כבן 28 חושב שהכול מגיע לו גדל עם כפית של זהב בפה ממש מפונק ותמיד הוא חושב מהבט ן ללא חשיבה מוקדמת כלל איך אפשר לגרום לו תחשוב קצת הגיונית כי הוא ימבה טעיות אני מרגישה כול פעם שאני אומרת לו משהו או מעירה לו זה פוגע לו באגו מה אני הגבר מה את חושבת שאת אומרת בהרגשה שלי לפחות זה נראה ככה וזה יוצר אנטי מצידו נראה כך כמצב אוטומטי ללא חשיבה של כדאיות בכול מיני מצבים בחיים איך עלי להתמודד עם זה ? באילו דרכים ? אני ממש מתבעסת מזה גם עכשו שאנחנו נשואים אמא שלו נותנת לו להיות כזה תלוי ולא עצמאי לא מספיק מפותח לפעמים אני מרגישה שאני חיה עם ילד וזה מתיש אותי בקטע הזה אנחנו ההפך הגמור לגמרי אין לי כסף לטיפול וגם לא יודעת מה לעשות איך מתמודדים עם זוגיות מורכבת שכזו

שלום לימור, באמת נשמע שיש לך התמודדות לא פשוטה, לעיתים מתישה ומתסכלת עם בן זוגך. אני מבינה שאין לך ילדים, ויש להניח שהדברים לא יעשו יותר קלים עם הזמן ללא טיפול. קשה לי לסייע לך מבלי להבין את מורכבות הבעיה, אך נראה לי שאכן יש צורך בטיפול זוגי. אם לא זה, לפחות גשי את לטיפול ובדקי כיצד תוכלי להיטיב את חייך תוך כדי התמודדות עם הקשיים בזוגיות. יש מרפאות ציבוריות שם ניתן לקבל טיפול ללא עלות. כנסי לאתר של משרד הבריאות ובדקי היכן המרפאה הקרובה לאיזור מגורייך.

11/05/2011 | 13:24 | מאת: משפחתית

לפני כ-10 חודשים התחתנו - גרושה +2 ואלמן +3. מגדלים 5 יחד (הגרוש בחו"ל). הגדול בן 14 שנים. אימו נפטרה כשהיה בן 9. תמיד היה ילד קשה, סגור, בודק גבולות. בחודשים האחרונים לא מדבר איתנו בכלל חוץ מנהימות "כסף" או "תסיעו אותי". לא עונה כשפונים אליו, לא עושה מה שמבקשים ממנו במטלות הבית, לא מצטרף לפעילות משפחתית (יושב מול המחשב או קורא ספרים). הילדים האחרים נבוכים הרבה פעמים בגלל התקריות. כיצד ניתן לשנות את פני הדברים בבית?

שלום לך, נשמע שאתם מתמודדים ען ילד מתבגר שאינו משתף במה שעובר עליו (כצפוי לילד מתבגר), אך גם עם ילד שעבר היסטוריה לא פשוטה ונמצא כעת בקונסטלציה משפחתית מורכבת. מנקודת מבטו, אוליבה להיות יש לו סיבה להיות כעוס, סגור ותובעני, למרות שאני מבינה שזה לא קל עבורכם. ממליצה לך לפנות לטיפול משפחתי, או לפחות להכוונה שתינתן ע"י מטפל משפחתי. זה יכול לתת לכם כלים להתמודדות ולסייע בהגעה אליו.

05/05/2011 | 20:50 | מאת: נירה

שלום רב, אני בת 25 ואני עומדת להתחתן בעוד כ-חודש עם בן זוגי מזה כ-6 שנים. לפני כשבועיים נודע לנו שאנחנו בהיריון, ואני כעת בשבוע ה-10. בן זוגי דורש שאבצע הפלה ואני אינני מסכימה לכך. אנחנו בדילמה קשה מאוד ואף צד לא מוכן לעבור לצד השני. בן זוגי אף טוען שלמרות אהבתו הרבה אליי לא יוכל להמשיך להיות עימי אם אשמור את ההיריון, מפאת כעס ומשקעים שהוא יסחוב אותם לחתונה ואולי גם לכל החיים. אני אינני רוצה לוותר על בן זוגי ולא על ההיריון. חשוב לי לציין שבן זוגי רוצה ילדים, אך לא כעת אלה בעוד כ-שנה/שנתיים. בנוסף, אני סטודנטית שנה שנייה. אנחנו נמצאים כרגע בתוך משבר מאוד קשה, ולא יודעים כיצד לצאת ממנו. אינני יודעת מהי הדרך שבה אני צריכה לבחור, כלומר האם לבטל את החותנה? האם לעשות הפלה? האם לשמור על ההיריון ולגדל את הילד כאם חד הורית? אשמח לשמוע את תגובתך בעניין. תודה, ניר

08/05/2011 | 02:42 | מאת: מור

ניר יקרה נישואין הם תחילתם של חיים לא להפיל !! בהצלחה

01/05/2011 | 21:12 | מאת: שיר

אני גרושה מזה 3 שנים . בני הבכור בן ה 6 התחיל להרטיב בלילה. הוא מרטיב כפעמיים בלילה ונראה כי התופעה מצביעה על מצוקה רגשית. לאחר ששוחתי איתו הוא טען כי הוא מפחד שאגרש אותו מהבית. אני מניחה שאלו הם פחדיו לאחר הגירושים. אני נואשת ואינני יודעת מה לעשות. שוחחתי עימו והבהרתי לו שלא אעזוב אף פעם אך נראה כי זה אינו משכנע אותו. יש לך עצה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, אכן נראה שהרטבת הלילה בשילוב עם הדברים האחרים שציינת מצביעה על כך שבנך במצוקה רגשית כלשהי. שכנוע רציונלי במצבים כאלו בדרך כל אינו מספיק, וצריך התייחסות רחבה יותר. ממליצה לך לפנות לפסיכולוג ילדים להתייעצות.

28/04/2011 | 09:31 | מאת: אורטל

שלום אני בת 36 בעלי בן 39 אנו נשואים 4 שנים, יש לנו שתי בנות האחת בת שלוש והקטנה בת חצי שנה, עליי לציין שאני עובדת בבקרים ולעיתים גם בערבים, בעלי מיתלונן על כך שאנו לא עושים מספיק סקס ,והאמת היא שלא בא לי , שילוב של עייפות ואי חשק , רוצה לדעת האים יכולה להיות בעיה הורמונלית אולי שמשפיעה מעבר לעייפות.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אורטל, לגבי בעיות הורמונליות אול כדאי להתייעץ בפורום אם אחר. לגבי האפשרויות האחרות שהעלית, השאלה היא אם אלו דברים שחשת גם בעבר, או שאלו דברים של העת האחרונה. אם חוסר החשק הוא עניין של הזמן האחרון, אפשר להבין שעל רקע כך שילדת לאחרונה, אולי עדייןם מניקה, לא במשקל הנכון, שקועה מאוד בטיפול בתינוק- שהחשק המיני שלך לא בשיאו. נורמלי לגמרי, בתנאי שבהדרגה תוכלי לחזור וליהנות מיחסי מין. וגם כאן, האם אתם בכלל לא מקיימים יחסי מין, או שלא מספיק לדעת בעלך? האם תמיד היו ביניכם פערים מבחינת הרצון לקיים יחסי מין? אם יש בעיה שהיא מעבר לתקופה שאת חווה עכשיו, יתכן שכדאי לך לקבל יעוץ מקצועי. קודם כל כדי להבין האם יש בכלל בעיה, ואחר כך, אם יש- כמובן לטפל ולהתייחס

24/04/2011 | 12:15 | מאת: אירית

אני נשואה מזה 18 שנה וכל השנים האלה היו מלא סיבות לכך שבעלי נסע לאר"הב לאח שלו בשנים האחרונות זה ממש התחיל להכעיס אותי וסירבתי בכל תוקף שהוא יסע לבד אבל זה לא ממש עזר לי...פעם זה היה כדי להפתיע את אחיו ליום הולדתו 50 וכל מיני סיבות אחרי הפעם האחרונה שהוא נסע (שנה שעברה) הוא הבטיח שהפעם הבאה שלנו תהיה ביחד עכשיו שוב יש סיבה לנסיעה לבת מצווה של הבת של אח שלו שגרה עם גרושתו של אחיו והוא רוצה שהוא יגיע ובלי שום בעיה הוא מוכר אותי בשניה ואת ההבטחות שלו אליי בשבילו בדיוק עשיתי ויזה לי ולילדיי אבל בתאריך הזה יש לי בעיה ועכשיו אנחנו ממש בבלאגן אני ממש מדוכדכת וחסרת מצב רוח ורוצה עצה איך להתנהג תודה מראש

שלום אירית, אני מבינה את הרצון שלך ליהנות גם את מנסיעות לחו"ל, ובאמת נשמע מאיך שהצגת את הדברים שבעלך העדיף לא פעם ליהנות לבד. אם מדובר במשהו המשכי, ובתחושה כללית שלך איתו- שהוא משאיר אותך בחוץ, מזניח אותך ונהנה בלעדייך- צריך לפתוח את זה איתו, אולי בטיפול זוגי. אם זה עניין נקודתי כרגע סביב הנסיעה, בדקי אפשרויות טכניות לתקן את המצב. אם יש אירוע באמת כמו בת מצווה- אין מה לעשות, זה מתקיים בתארך מסוים ואין איך להזיז. אם חשוב לו לנסוע כעת אני לא רואה למה זה צריך להימנע ממנו. בלי קשר, בהזמנות אחרת, חשוב שתימצא דרך שגם את תוכלי לבלות בנסיעות לחו"ל- עם בעלך או בלעדיו- כדי שלא תחושי ממורמרת ותוכלי ליהנות מתחושת הדדיות בתוך הקשר. במקום לכעוס, נסי לשבת עם יומן יחד עם בעלך, ולראות איך אפשר לקדם את המטרה הזו בהקדם.

23/04/2011 | 19:51 | מאת: ל

סליחה על ההודעה הראשונה, אני מאמינה שזה הולך להיות ארוך, קודם כל אני נשואה כ5 שנים ילד אחד ובהריון. הבעיה היא כזו שלבעלי תמיד יש מה להגיד על המשפחה שלי, הוא החתן הראשון וכרגע נוספו עוד 2 חתנים,(לא כ"כ מוצלחים) בעלי לא כ"כ מסמפט אותם, עקב סיבות רבות ויש סיבות, הבעיה היא שאני לא אחת שאוהבת להתערב גם אם מדובר באחיותי שנישאו לגברים שלא מתאימים להן, אך בעלי מתערב תמיד ומזכיר לי תמיד כמה הם גרועים ולא מתאימים למשפחה, דבר זה גורם להרבה חיכוחים ומריבות ביננו כי אני די אדישה לנושא, למשל החתן החדש חוצפן ואגרסיבי, ומדבר אצל הורי בקוליות ובקללות שמגיעות לפעמים לחוסר כבוד להורי ולאחותי, אני אדם אדיש שוב אני מזכירה ובעלי היפראקטיבי עם פה חלקלק, בכל אופן נושא ההתערהות של בעלי במשפחתי מפריע לי ואני ממש בדיכאון אפשר להגיד, כי זה מוביל להמון ריבים וצעקות והמון בכי, אני לא יודעת איך לפעול בנושא, הוא לא מעוניין ללכת ליעוץ זוגי ואני דווקא חושבת שזה יעזור לנו, אבל הוא לא מוכן, אני צריכה יעוץ ראשוני מה עושים??????????

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, קודם כל, לא נשמע שאת כל כך אדישה למתרחש. נשמע שהתגובות של בעלך משפיעות עלייך מאוד, אולי עד כדי דיכאון, כפי שציינת. אני לא מבינה מה הבעיה בעצם. מדוע זה משפיע עלייך כל כך שהאו מדבר רעה כל החתנים של אחיותייך. הוא יכול לחשוב מה שהוא רוצה. אם את רוצה לא לקחת בזה חלק, זו זכותך. האם הוא מצפה ממך להצדיק אותו ולנקוט בצעדים כנגד משפחתך? אם כן, זו כבר בעיה רצינית יותר שצריכה לקבל מקום ביעוץ זוגי. אם הוא לא מסכים, ואת מרגישה שהדברים שקורים ביניכם משפיעים עלייך עד כדי כך, גשי את בעצמך לקבלת תמיכה ונסי להבין שם מה קורה לך בתוך הזוגיות ואיך תוכלי לשפר את את עמדתך בתוך הקשר.

23/04/2011 | 19:38 | מאת: ל

23/04/2011 | 18:08 | מאת: גלי

שלום. אבקש לשאול האם פעלתי כשורה . אני נשואה פעם שנייה , יש לי בת בגיל 25 מהנשואים הקודמים שגרה לבדה ושתי בנות בגיל ההתבגרות מהנשואין החדשים . אני מכירה את בתי הגדולה במיוחד ברגישות יתר שיש לה ומשתדלת לתת לה חם ואהבה ושלא יחסר לה דבר על מנת שלא תרגיש מקופחת ביחס לשתי אחיותייה הקטנות ולמרות זאת היא מרגישה מקופחת . לאחרונה ארגנו במקום עבודתו של בעלי יציאה לנופש שאפשר השתתפות של זוג מבוגר + 2 ילדים בלבד בגלל בעיית אכסון (חדרים) . מאחר לבתי השנייה היו תוכניות אחרות ויציאתה הייתה בספק הצעתי לבתי הגדולה לצאת איתנו על תנאי ז"א באם בתי המתבגרת לא תצא בתי הגדולה תצא במקומה . כששאלתי את בתי הגדולה האם היא מעונינת להצטרף (על תנאי ) באם אין לה תוכניות אחרות וכמובן הסברתי לה מה הסיבה לתנאי חטפתי התקפה רגשית ממנה "שהיא לא נחשבת לבתי " היא נספח וכו"י וכל נסינותיי להסביר לה שלא ניתן היה להזמין 2 מבוגרים +2 ילדים + מבוגר נוסף (כי היא נחשבת מבוגר) לא עזר לי והיא בשלה (בעבר כאשר אפשר הדבר היא יצאה איתנו לחו"ל ולקחנו 2 חדריםגדולים ) . הבעיה הקשה שהיא החליטה לנתק את היחסים איתי בגלל זה , הפסיקה להתקשר , כועסת , נעולה בצדק שלה , התחצפה אלי , פגעה בי , התחצפה ופגעה בבעלי (שעושה הכול למענה ) . כל נסיון לשוחח איתה ולהסביר לה מה היו הסיבות והשיקולים למה שקרה לא עוזר ואף מחמיר את המצב . האם פעלתי נכון / לא נכון ? האם לא הייתי צריכה לידע אותה על הנסיעה שהיא בתנאי כשידעתי שהיא רגישה ולהודיע לה ברגע האחרון באם זה יצא לפועל ? אין בכוונתי להמשיך ולהתחנן בפניה על מנת שתרד מהעץ כפי שעשיתי בעבר פעמים רבות במצבים דומים מתוך הבנה לרגישות יתר שיש לה כי הפעם היא הגזימה , היא פגעה בי ובבעלי שלא לצדק ולא מצאה לנכון לבקש סליחה על התפרצות הכעס והחוצפה שהייתה לה בגלל שהכנסנו אותה לנסיה על תנאי . מה דעתכם. תודה

שלום, קשה לי לדעת אם פעלת נכון, כנראה שאין כאן תשובה חד משמעית. מעבר לכך, אני מאמינה שיש כאן רגישויות כמו שכתבת שהן הרבה יותר נרחבות מאותו נופש. לא פשוט להיות בת מנישואין קודמים ולנסות למצוא מקום בתוך משפחה חדשה שהקמת את. ברור שיש פגיעות מסוימת לבתך על רקע הקונסטלציה המשפחתית, ושהיא ממילא מרגישה נחותה, רגישה, יותר עומדת על המשמר על מנת שלא להרגיש מקופחת. יתכן שהדברים מועצמים על רקע האישיות שלה, אבל עדיין, אני חושבת שצריך להיות אמפתיים למצבה, כי היא בוודאי נשענת על משהו כשהיא מרגישה כפי שמרגישה. כאמא, אני חושבת שעלייך להיות מאוד רגישה. אני מבינה שאת משתדלת מאוד, אבל יתכן שעלייך לשים לב אפילו יותר לדברים שעלולים לתת לבתך הגדולה תחושה שהיא אאוט-סיידר, ולעשות כמיטב יכולתך. אם היא נפגעה, גם אם אלו היו הנסיבות ולא יכולת לפעול אחרת, אני חושבת שמיותר להיכנס לפרנציפים ולתגובות נקם. את אמא שלה, ובעיניי אתן לא שוות מעמד מבחינת התפקידים שיש לכל אחת מכן. עלייך לנסות להכיל ולהבין אותה יותר, גם אם זה מצריך קצת חיזור מצידך. שוב - חשבי על הרגישות שלה נוכח המצב התמידי שהיא נמצאת בו כמי שנותרה בחוויה שלה מאחור, לאחר שהקמת משפחה חדשה. זה לא אומר שמותר לה לעשות ככל העולה על רוחה, ובוודאי שמותר לך להציב גבול, למשל בהקשר ליחס שלה לבעלך, אבל אינך יכולה להתפטר מתפקידך כאמא, לא משנה כמה היא מכעיסה ופוגעת. צריך לעשות כל מה שניתן כדי ליישר את ההדורים, ואם זה מצריך קצת יותר מאמץ מצידך, אז מה? אולי היא צריכה להרגיש שאת מצאמצת בשבילה דווקא בגלל עמדת הנחיתות שקיימת אצלה.

20/04/2011 | 03:51 | מאת: החתן

שלום רב, ראשית אתנצל מראש על אורכו של המכתב אך חשוב לי להבהיר את הדברים בצורה הברורה ביותר. אני בן 35, נשוי באושר ויש לי את הזכות להיות מאוהב ונאהב. לאחרונה (בשלוש שנים האחרונות) מאז לידת הילדה הראשונה שלנו, חמתי עושה לאשתי את המוות. זה התחיל כשמיד לאחר הלידה גרנו אצל הורי (מבחירה של שנינו) ומיד לאחר הלידה (ביום הראשון שחזרנו הביתה) היא הטיפה לי שהבת שלה מסכנה ואני לא דואג לה מספיק והתחילה בטפטופים על זה שאני בעל לא תומך. כמובן שהסתרתי זאת מאשתי ולא סיפרתי לה דבר על מנת שלא תתעצבן ויפתח וויכוח בינה לבין אמא שלה כיומיים לאחר לידה (גם ככה היה לשנינו לא פשוט עם השינוי שהתחולל בחיינו כשגילינו שלא הבאנו "צעצוע" הביתה שאפשר ל"כבות" אותו כשרוצים ). בלי לטפוח לעצמי על השכם, אני, להבדיל ממה שחמתי טענה, אדם פעיל ואנרגטי שתמיד דאג לבית כולל ניקיונות בימי שישי, כביסות, כלים, בישולים, עבודה וכו'... מעולם לא הפסקתי לעבוד מאז גיל 21, ואפילו בגיל 28 הספקתי להיות עצמאי עם עסק מצליח. בהתחלה היא הרבתה לזרוק הערות על חינוך הילדה, דרך הטיפול בה וההתנהלות שלנו בחיי היום יום. בהדרגה זה החמיר והגיע למצבים בהם חמתי מלכלכת עלי מאחורי גבי לאשתי ומטיפה לה שאני "אפנדי" עצלן ושהיא נראית אומללה ושאני לא דואג לה, אשתי לא הייתה מספרת לי את כל הדברים האלה מחשש שיפגע הקשר שלי עם הוריה. היום אני יודע שאשתי תמיד עמדה לצדי והייתה רבה עם אמא שלה ומבקשת שתפסיק עם ההערות שלה, שהיא מרגישה מצוין ושהיא מבקשת שתפסיק מאחר וזה גורם לה להרגיש חוסר רצון להיפגש איתה. התגלגלנו ככה במשך שנתיים והנסיכה שלנו צמחה והפכה לנסיכה אמיתית בת שנתיים וקצת. באותה תקופה קרה משבר רציני בין אשתי לאמא שלה והוא חשף אותי רק לחלק קטן מההערות הפוגעניות וחסרות הבסיס של חמתי דרך SMSים שנשלחו לאשתי ואלי במקביל. בעקבות SMSים אלה, אשתי התחילה להיפתח אלי בנושא וחשפה בפני מעט מהדברים שנאמרו מאחורי משפחתי (הורי, אחותי והאחיינים שלי), לטענתה אחותי אמא שמגדלת את ילדיה לבנוניות, בתה הבכורה הוזנחה כשהילד השני נולד, ועוד דברים נוספים עלי ועל הורי שאפילו קשה לי לרשום אותם. כמובן שהכל מופרך ואינו נכון. אשתי ענתה לה שהדברים אינם נכונים וניתקה איתה קשר לשבועיים בעקבות המקרה. אני ומשפחתי בקשר מדהים, הורי מקבלים את אשתי כבת השלישית שלהם ובין אשתי לאחותי קיים קשר אמיתי של אחיות שגורם לי לגאווה. משפחתי מעולם לא הוציאה מילה לרעתם של המשפחה של אשתי ואף היו דואגים לזמן אותם מדי פעם לארוחות משותפות ואפילו לפיקניקים משפחתיים . תמיד ניסיתי לעשות הכל על מנת לדאוג שהקשר לא יתפרק והייתי מסביר לאשתי שלמרות ההתנהגות של אמא שלה (בלי לדעת את הנאמר מאחורי גבי כמובן) אמא יש רק אחת וצריך לכבד אותה ויהי מה. משבר זה גרם למתח תמידי בין אשתי לאמא שלה ואשתי כבר ממש הייתה סובלת מהמפגשים עם האמא. ארוחות שישי (אחת לשבועיים כי יש גם את הורי) הפכו כמעט למטרד ותמיד היו נגמרים במתח ואפילו בחילופי הערות מסביב לשולחן שהיו גורמים לכל הסובבים חוסר נעימות מוחלט ולי במיוחד. לאחר תקופה ארוכה שניסיתי לתמוך באשתי שהייתה בוכה ועצבנית החלטתי שעלי לערב את אבא שלה על מנת שייקח את הדברים בידיים ויסביר לאישתו כמה היא פוגעת בבת שלה וכמה קשה לי להחזיק את הקשר הזה רק על הגב שלי ובשיחה אישית שלי ושלו נחשפו בפני פרטים נוספים של התמונה וכי גם הוא סובל וחסר אונים וכי אישתו לא מקשיבה לו וכבר מזמן הקשר שלהם רחוק מלהיות קשר של זוג נורמטיבי ושהם בקושי מדברים, לטענתו הוא חי איתה רק בגלל הילדים שעדיין בבית (2 אחייה של אשתי), הוא הבטיח שינסה לדבר עם אישתו ובאמת לאחר כשבועיים קיבלנו שניינו SMS מתנצל מחמתי שהיא מבקשת סליחה על המילים המכוערות שאמרה ושהיא גאה בנו שלא ירדנו לרמה הירודה שלה ולא ענינו לה על כל המילים שלה. לתומנו חשבנו שאנחנו אחרי הכל וסוף סוף אפשר לחזור שוב לחיים תקינים ורגילים, ובאמת לתקופה קצרה הכל היה תקין ואף שמחנו שהצלחנו לשמור את כל המערבולת הזו מחוץ לכל הסובבים אותנו ולא ערבנו את הורי ומשפחתי בנעשה. לפני כתשעה חודשים נכנסנו שוב להריון וגילינו שזכינו בנסיכה נוספת, מאז חיינו השתנו שוב וחמתי התחילה עם כל הנושא שוב: הערות, גידופים, טענות וכו' ושוב, כמו גלגל ניסיתי לעשות הכל על מנת לשמור על אשתי והקשר שלה עם אמא שלה... כשבועיים לפני הלידה היא שלחה לאשתי SMS שממש עיצבן אותי שלכלך עלי על הורי ועל אחותי, אשתי שממש התעצבנה ענתה לSMS בצורה חריפה וביקשה ממנה להפסיק את ההערות המורעלות שלה, וגם כאן הSMS הגיע מאחר והיא רצתה לקחת את ביתי לטיול וכשניסינו להסביר לה שיש לה תוכניות אחרות לשבת היא התחילה בזה שאנחנו סוגרים את הילדה ולא נותנים לה לנשום אוויר. למרות כל הנסיונות שלנו להסביר לה שיש לנו תכנונים אחרים וכבר קבענו תוכניות להיום היא סירבה לקבל את זה ואף דרשה שבשעה 10:00 בבוקר הילדה תהיה מוכנה ושהיא באה לקחת אותה ושאנחנו לא מחליטים ולמרות שאנחנו הוריה היא הסבתא! אשתי ענתה לה בSMS חוזר בצורה קצת תוקפנית והיא ענתה לה שהיא הראתה את הSMS לאבא שלה ומזל שהוא היה לידה כי הוא חושב שהיא בת חוצפנית. אשתי נלחצה מהסיטואציה והרגישה שפתאום נפתחת נגדה חזית חדשה שעד היום הייתה יחסית לטובתה (אבא שלה), אני, שידעתי טוב מאוד שאבא שלה לא יגיב בצורה כזו ביקשתי מאשתי תוך כדי בכי שתרים טלפון לאבא שלה ושתשאל אותו אם הוא באמת חושב ככה, לאחר שיחה קצרה התברר שהוא בכלל לא היה בבית והוא ממש לא ידע שיש התכתבויות מסוג זה בניהם בתקופה האחרונה אך כמו פעם שעברה הוא הסביר לבת שלו שהוא לא יכול לעשות כלום בנדון כי אמא שלה לא מקשיבה לו והם בקושי מדברים. ביום הלידה (ממש בחדר לידה) שניה לפני שהנסיכה שלנו הגיחה לעולם חמתי שלחה לי SMS מגעיל עם מלא טענות ועקיצות. כמובן שלא עניתי והמשכתי להתרכז באשתי ובנסיכה שלי ולאחר הלידה הגיעה אמא שלה לבית החולים עם אחיה ואבא שלה ובעודה ביתה יושבת על מיטת הלידה היא התחילה להטיף לה שהיא נראית רע ושעכשיו בטח נתחיל להזניח את הילדה הגדולה שלנו בגלל שהבאנו את הקטנה, אשתי ענתה לה ליד כולם ושאלה אותה עם זה מה שיש לה להגיד כדבר ראשון לבת שלה שרק עכשיו ילדה והיא ענתה לה שזה לא משנה מתי היא תמיד תגיד את מה שהיא חושבת והיא לא שואלת אף אחד אם לדבר או לא. כמובן וכרגיל שאשתי העמידה אותה במקום ואמרה לה שאם יש לה עוד הערות מסוג זה שתיקח את הרגליים שלה ותצא החוצה והיא ענתה לה כרגיל שהיא לא שואלת אותה מה לעשות. למחרת היום (בוקר ראשון לאחר הלידה) התחילה חמתי היקרה במתקפת SMSים מוצלבת אלי ואל אשתי ברמות ירודות שחבל לי לפרט אותם כאן... דבר זה גרם לאשתי כל היום לבכות ולהיות עצבנית מה שגרם לכך שלא הצליחה לייצר חלב להנקה (אשתי רק מניקה), למרות כל הנסיונות שלי להרגיע חמתי המשיכה בלי הרף לשלוח לנו הודעות וביום השחרור הביתה שקלו את ביתי והודיע לנו שהיא ירדה במשקל ורמת המלחים שלה בגוף עלתה מה שמעיד על התייבשות וחייבים לאשפז אותה בפגייה על מנת להזרים לה נוזלים, אני הייתי בבית כשהודיעו לאשתי ובדיוק עמדתי לצאת אליה לבית החולים ובדיוק במהלך השיחה עם אשתי קיבלתי SMS חמתי היקרה ובו רשום שאני לא ראוי לבת שלה ושהבת שלה חכמה יותר ממני ויבוא יום והיא תתפכח ותעזוב אותי ובלי להבין בכלל איך במקום ללכת לבית החולים מצאתי את עצמי בבית של חמתי מתעמת איתה פעם ראשונה בחיי בעימות קולני וחסר גבולות ותוך כדי צעקות על כך שהנכדה שלה מאושפזת בפגיה עם הילדה שלה בגללה ועל כל הסבל שאני יודע שהבת שלה עברה בשנתיים האחרונות. צעקתי לה שהיא לא תיראה אותי יותר בחיים שלה ובתגובה קיבלתי תשובה שאני ממש לא מעניין אותה בתגובה לכך שאמרתי לה שהיא לא תיכנס אלי לעולם לבית היא ענתה שהיא לא שואלת אותי ובתגובה לכך היא לא תראה הנכדות שלה יותר היא ענתה לי שהיא לא שואלת אותי כי היא הסבתא שלהם ועוד הרבה כאלה... באותו היום אשתי הרימה טלפון לאמא שלה ובצורה הכי ברורה הסבירה לה כמה היא פגעה בה בשנתיים האחרונות ושהיא אשמה שהנכדה שלה מאושפזת ושהיא לא מוכנה לראות אותה יותר ושהיא גרמה לה לפקפק ביחסים שלה איתי ועל המריבות שהיינו רבים בגללה בלי שידעתי את הסיבה האמיתית ורק לאחר שיחה זו הבנתי כמה הנושא הזה הזוי וכמה רעל אשתי ספגה במשך כל התקופה הזו ועוד הרבה דברים קשים. לסיכום  : במהלך השבועיים האחרונים שחלפו מאז הלידה נתגלו לנו דברים חמורים כגון: התייחסות דומה מצדה נעשתה כלפי שתי הכלות שלה ולבניה. התבהרו היחסים בינה לבין בעלה, התנהגות דומה גם כלפי אחיה (היחיד) ובקיצור מול כל הסובבים אותה. אני חייב לציין שעם שאר בני המשפחה של אשתי הקשר מצויין ואפילו הנושא קרב בניינו. מאז הלידה אסרנו על חמתי להתקרב לביתנו ולנכדות ואשתי התנתה את חידוש הקשר בהתנצלות כנה (שטרם הגיעה) ובטיפול של חמתי מול איש מקצוע (פסיכולוג או פסיכיאטר). האמא טוענת שהיא התחילה טיפול (למרות שגילינו שזה שקר) ולאחר שיחה עם אשתי הובהר לה שוב לגבי הדרישות שלנו. דבר נוסף קטן, לגבי הנכדות לטענתה היא לא שואלת אותנו באם לפגוש אותן ומתי כי היא הסבתא ולגבי הכניסה לביתנו היא ממש לא שואלת אותנו אם להיכנס או לא (למרות שלא נעשה נסיון ממשי מצידה להיכנס אלינו הביתה...) לשאלה !!!! אני כאב לשתי נסיכות לאחר המקרה ממש חושש מהפגישות שיעשו גם לאחר טיפול פסיכולוגי עם ילדותי, אני חושש שחמתי תשטוף לילדותי את המוח על כך שאני אבא ובעל לא טוב ושאני לא מספיק דואג לאמא שלהן. 1. האם חששותיי מוצדקות לדעתך ? 2. האם יהיה נכון מצדי לגרום לנתק בין הסבתא לנכדותיה ? 3. איך עלי לפעול ? חשוב לי לציין שאשתי באותה דעה וחששות שלי ומשאירה את ההחלטה בידי. תודה מראש וסליחה על האורך. החתן המקולקל.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום חתן, תראה, רק על סמך האופן בו הצגת את הדברים, אכן נשמע שחמתך מקשה על חייכם עד מאוד. אני מבינה שאשתך תומכת בך, וזה לא מעט- וודאי לא קל לה לעמוד כך לצדך, על חשבון הקשר עם אמה. כמו שאמרת אמא יש רק אחת, לא משנה עד כמה היא קשה ונוקשה. מה שאני מבינה זה שחמתך אישה מאוד ביקורתית וקשה. אני לא בטוחה שזו סיבה לנתק איתה את הקשר, ולנתק את בנותיך ממנה. החשש שהיא תפגע בבנותיך ותשטוף את מוחן נראה לי קצת מוגזם. אני מבינה את הקושי שלך לאפשר לחמתך כניסה לחייכם אחרי כל מה שקרה, ועדיין, היא חלק מהמשפחה שלך, ובכלל, נראה לי שעליך להשאיר את ההחלטה בידי אשתך. זו אמא שלה אחרי הכל. אם קשה לכם, דאגו שתהיו רוב הזמן יחד עם חמתך- אולי זה ירגיע אותך. עוד תהיה שיש לי היא האם הדברים כל כך חד צדדיים כמו שתיארת. מהתיאור שלך זה נשמע שחמתך ממש עושה טרור ושאתה ואשתך מציעים רק טוב. בדרך כלל הדברים יותר מורכבים. אולי שווה לעצור רגע ולבדוק מהיכן הכל מתחיל, אולי כן יש משהו שתוכלו אתם/אתה לעשות כדי לאפשר תקשורת. לנסות להבין מה כל כך מפריע לה, במקום שהכל יהיה מאחורי הגב. גם לך יש צד בזה, אם אתה לא שם את הדברים על השולחן, אפילו שאולי "היא התחילה". יש איזו תחושה של צורת תקשורת לא כל כך בוגרת בינך לבין החמות, ויכול להיות שכן יש אפשרות לגשר, למרות העובדה שהיא אישה קשה, אם אתה תיזום תקשורת יותר טובה. ושוב, לעניין מה שאתה שואל, אני חושבת שכן, החשש קצת מוגזם. לא נשמע שקרו דברים חמורים מספיק כדי להצדיק נתק. שנית, עליך ליזום גישור כלשהו, בעידוד רב של אשתך לקחת חלק. אני חושבת שאשתך לא מספיק פעילה בכל הסיפור. לא יתכן שזו אמא שלה, והיא תשאיר החלטה שכזו בדבר ניתוק הקשר בידיך. אני חושבת שההחלטה צריכה להגיע ממנה. גשו ליעוץ נקודתי אם זה לא מספק אתכם.

19/04/2011 | 02:58 | מאת: רועי

סליחה על ההתפרצות . היה לי שבוע קשה , לא התכוונתי לפגוע חג שמח

הי רועי, מצטערת שכך הדברים שאמרתי נשמעו לך ושלא יכולת לעשות בהם שימוש. אל תשכח שקשה מאוד לתת מענה על דברים מורכבים בפורום מסוג זה, ואז אולי הדברים נשמעים לך מכניים ומלאכותיים. אני עדיין בדיעה שלקשיים שאינם ממוקדים אין מועיל כמו טיפול אמיתי, קשר עין וכל מה שקשור בזה. מקווה שתתן לזה צאנס נוסף בחשיבה. ולגבי ההתפרצות, זה בסדר. כל טוב, ענבל

16/04/2011 | 23:44 | מאת: רועי

שב90% מהפורומים האלה הפסיכולוגים נשמעים כמו רובוטים שמדקלמים את המנטרות שלהם, כמו מתוך איזה טקסטבוק של "איך לענות בפורום באינטרנט לבני אדם (בקלי קלות)". בחיי, לפעמים קוד תוכנה מונחה עצמים של מחשב, נשמע עשיר ומעורר השראה יותר מאשר טקסטים של פסיכולוגים באינטרנט. אני מרחם עליכם, ומצטער שבכלל פניתי לפורום הזה.

13/04/2011 | 23:56 | מאת: נופר

קצת על עצמי : אני בת 17 וחצי , עוד פחות משנה אני מתגייסת יש לי שני אחים קטנים ממני וחבר כבר 3 שנים . יש לי בעיה ענקית , בעיני לפחות , אבא שלי לא נותן לי את החופש שאני זקוקה לו , הוא לא נותן לי להתבגר ולהרגיש בגילי. יש לי חבר כמו שאמרתי 3 שנים והוא אפילו לא מעוניין לראות אותו או לשמוע כל דבר שנוגע אליו . וחבר שלי מהווה חלק מאוד גדול בחיים שלי , וזה נורא מפריע לי שאין את החלק הזה בזוגיות שלנו.. בעיה נוספת , אבא שלי לא נותן לי לעבוד בטענה שעכשיו אני צריכה ללמוד , זאת שנה אחרונה ולתת את כולי .. ו.. אני יודעת שהוא צודק , אבל הבעיה היא שיש לי המון אבל המון זמן חופשי .. ואני מהילדות שלא מסוגלות לשבת על התחת וללמוד.. שלא לדבר על יציאות עם חברות\חבר , על כל יציאה אני צריכה לתת דין וחשבון , ולחזור בשעה 1 .. כל דבר שאני לובשת יש לו משהו לומר על זה , ודיי נמאס לי .. זה לא מהיום , זה מאז שאני קטנה !!! ואני באמת באמת ילדה טובה , אני לא מעשנת ולא שותה ולא כלום ונמאס לי שהוא לא סומך עליי , נמאס לי שהוא מתנהג אליי כמו ילדה קטנה, שהוא לא מכבד את הרצונות שלי .. למשל הדבר הכי קטן הוא אפילו לא דופק בדלת.. אני עוד מעט בת 18 ומרגישה כלואה בבית של עצמי , כ"כ התרגלתי לזה שחוסר חיי חברה כבר לא מפריעים לי.. חברות שלי אומרות לי מה הוא כבר יכול לעשות לך ? ואין לי מה לענות להן , יש לי כ"כ הרבה כבוד אליו .. שכ"כ אבל כ"כ לא מגיע לו !!! בכל מקרה יש לך איזה שהיא דרך להציע לי לשפר תמצב ? וכבר הלכנו בילדותי לפסיכולוגית .. היא דיברה איתו ושום דבר לא עזר.. , אני אובדת עצות :( סליחה על החפירה , ומקווה שזה המקום המתאים לכתוב על זה..

שלום נופר, אני מבינה את הקושי שלך. את נערה מתבגרת, זקוקה למרחב שלך ולפרטיות שלך, ולא ממש מקבלת את זה מאביך. העובדה שהוא לא מכיר בבן הזוג שלך מצערת מאוד. אני מבינה מהמעט שאמרת שאביך הוא אדם נוקשה, ושקשה לו לעבור שינוי. ויחד עם זאת, אני חושבת שלמאבק שלך יש משמעות ושההתקוממות שלך על הדברים שחשובים לך אינה לשווא. לא תמיד הקשר עם ההורים בגיל ההתבגרות הוא קל, וזה נכון לגבי הורים בכל רמות הקשיחות. בכל אופן, לך כמתבגרת יש תפקיד חשוב בלהילחם על הזכות שלך להיות יותר ויותר עצמאית, ולהורים יש תפקיד משלהם להגביל אותך לפי הצורך. אולי ההגבלה של אביך קצת מוגזמת, ואולי הרבה נאמר דרך העיניים שלך. כאמור- עיניים של מתבגרת שנאבקת על עצמאותה. בכל מקרה, זכרי שלתקופה הזו יש סוף, בקרוב תלכי לצבא, ואז דברים יראו פשוטים יותר, אולי גם יתאפשר דיאלוג אחר עם אביך.

13/04/2011 | 18:02 | מאת: רועי

שלום רב, אני בחור בן 30 , עד היום היתה לי רק חברה אחת לפני כמה שנים. אחרי שנפרדנו (היינו חברים שנה) המשכנו להיות בקשר כידידים, ומאז היא ירדה עלי המון, היא גרמה לי להאמין שאני טיפש, עצלן, חלש אופי, לא יוצלח, מכוער, ומסכן. אני מרגיש שהיא ממש שטפה לי את המוח בזה ואני כבר די מאמין שהיא צודקת. אחרת איך זה שאין לי חברה ואני לא מצליח לסיים את התואר? בכל פעם שאני ניגש למשהו שיכול לשפר לי את החיים - ראיון עבודה, מבחן באוניברסיטה, או להתחיל עם בחורה אחרת (אני לא טוב בזה בגלל שאני מכוער ועייף מאד ודי כפוף), אני שומע את הקול שלה בתוך הראש אומר לי, עזוב, אתה בלאו הכי לא תצליח כי אתה לוזר ועדיף לך לשבת בבית לבד ולראות סדרות ולקרוא ספרים.. עכשיו אני מבקש שלא תגידי לי ללכת לטיפול, אני מכיר פסיכולוגים (החברה הזאת בעצמה היתה פסיכולוגית), וגם הייתי בטיפול 3 פעמים ובכל פעם הבנתי שהפסיכולוג לא היה ניגש אלי אם הייתי נופל ברחוב בלי שהייתי מוציא קודם את הארנק. הם גם מתנשאים מאד, הפסיכולוגים, וחושבים שבגלל שהם הוציאו ממוצע יותר גבוה ממך בתואר אז הם יכולים לשפוט אותך ולעשות עליך מניפולציות בשקל "ואיך אתה מרגיש עם זה?", "בוא נדבר עליך" ועוד כהנה העברות והשלכות ובבלת חסר משמעות. מה זה פסיכולוגיה הרי, אוסף של הנחות מוקדמות על מה שיש ומה שצריך להיות ומשחקי מילים ושכנוע. הפסיכולוג הוא כמו כומר שמטיף בדרך של שאלות רטוריות. זה כל מה שקרה מאז פרויד, וגם בכלל לא בטוח שיש תת מודע, קראתי מאמרים על זה, יכול להיות שכל הנוירוזות ממלאות צרכים על פני השטח. בזמן האחרון פסיכולוגיה בכלל נראית לי משחק רדוד מאד, מצפים ממך שתקבל הכל כאמיתות ואין כמעט מבט ביקורתי על כל ההנחות . כל ילד בן 26 שסיים מתאם פותח קליניקה וחושב שהוא ראובן דגן. הכי עיצבן אותי פעם שהפסיכולוגית שהיתה לי התחילה לשאול אותי על חיי המין שלי. כאילו מה, אני מחטט לך בתחתונים? אין לך טקט? ומה את בכלל מבינה במין? את הקאמה סוטרה? בכל מקרה, האקסית הזאת מעצבנת אותי, ברור לי שהיא יותר חכמה מהפסיכולוגים ושאני יותר טיפש ממנה אבל גם יותר חכם מהפסיכולוגים , אבל אני לא מצליח להבין איך פתאום נהייתי מכוער קירח עצלן וטיפש וכל המצב שלי מדורדר וחסר אונים. אפילו הריכוז שלי הלך וההודעה הזאת בטח נשמעת סכיזופרנית לגמרי, אבל מה אכפת לי כבר- אני הולך לשתות תה ירוק או משהו, מרגיז אותי כבר לכתוב על זה. תעני אם בא לך, לא חייבת, גם ככה בטח לא יעזור מדי. כל המדינה הזאת מלאה פסיכולוגים עורכי דין וקבלני משנה קיבינימט

13/04/2011 | 18:08 | מאת: רועי

עכשיו אני רואה שאת גם פסיכולוגית, חשבתי שאת עובדת סוציאלית לפי השם של הפורום ולא קראתי את האותיות הקטנות. עכשיו את בטח גם שונאת אותי . אוף אני כזה מעפן , סליחה.

13/04/2011 | 18:13 | מאת: רועי

אני שונא את כל האנשים המוצלחים שמוציאים תארים ומרוויחים משכורות ממוצעות ומעלה ויש להם זוגיות יציבה וילדים וקרנות נאמנות בבנק ,ובית 3 חדרים ברמת גן , וכלב שלוקחים לטיול פעם ביום , וילד שמורידים בגן בבוקר בדרך לעבודה ולוקחים אותו חזרה ב4. נמאס כבר מכל הנורמאליות הזאת. בחיי שאני מתחיל להבין נרקומנים והומלסים

שלום רועי, אני רואה שאתה מאוד מוצף (מההודעות ששלחת בזו אחר זו), ומבינה מזה שאולי אתה נמצא באיזשהו עומס. בכלל נשמע שאתה מתמודד עם תחושות לא קלות בקשר לעצמך, ומה לעשות? אני באמת חושבת שעזרה מקצועית יכולה להועיל לך. חבל שתישאר עם הדברים לבד. לגבי מה שאמרת ביחס לפסיכולוגים, זה בסדר, מותר לך לחשוב דברים כאלו, אבל אני חושבת שאולי אתה ממהר להסיק את הדברים שאתה מסיק. פסיכולוגים וודאי לא מושלמים ועושים לא מעט טעויות, אבל אני מאמינה שיש גם מה לקבל מהם, ובכלל, לא כל הפסיכולוגים דומים- כל אחד וגישתו הוא. אם קשה לך דווקא עם פסיכולוגים, נסה איש טיפול ממקצוע אחר- העיקר שתמצא מקום בטוח לבטא בו את הדברים שאתה מרגיש.

15/04/2011 | 03:26 | מאת: רועי

16/04/2011 | 23:38 | מאת: רועי

רואים אותן גם בתשובה אלי, ולכל אורך הפורום. שטאנץ קבוע וחוזר על עצמו של "אמפתיה" בגרוש ("אני מבינה אותך", "אני רואה ש"), אחר כך - חזרה מעורפלת על פרטי הפניה (במקרה שלי אפילו לא טרחת לקרוא לעומק ולהבין, לפני שפטרת אותי ב"הצפה רגשית" ושאר קלישאות אוטומטיות זולות), ולבסוף, המלצה לפנות לאיש "מקצוע" (שבטח יעזור לי "לעבד"-בלהבלהבלה- דברים), או לכל יישות טיפולית אחרת (אם אין ברירה והפציינט מתעקש שפסיכולוגים זה לא בשבילו אז שולחים אותו למטפל באמנות, בציקצוקי לשון, בתקווה שיום אחד יתפכח וילך לפסיכולוג קליני (כמובן שאם הוא אומר שטיפול אחר\כלשהו לא עזר אז עונים לו שזה עניין "של כימיה עם המטפל", ואם זה כן עוזר אז פתאום נהיים ליבראליים). כה מאוס. יש תחושה שפורומים כמו זה נועדו רק לקדם מכירות ולהגדיל את מחזור העסקים של אותה קליקה "מקצועית" בתחום בריאות הנפש. כולם מטפלים בכולם, כולם מפנים את כולם לכולם. בשורה של ממש לפונים לפורום הזה (בטעות) - אין. עצוב.

08/04/2011 | 01:43 | מאת: לילך

שלום אני יוצאת כמה שנים עם מישהו שסובל מדיכאון שהכרתי אותו לקח כדור הפסיק לכמה חודשים ושחזרו הדכאונות והחרדות שב ליטול אותם מדובר בכדור סרנדה. אבל אחרי כמה חודשים המצב מחמיר הוא רק רוצה להיות לבד אין לו סבלנות .אני תמיד הבנתי וניסיתי לעזור אבל הוא כבר בקושי מדבר איתי זוהי לא זוגיות הוא מבקש זמן אבל למה? האם יתאושש אני כבר לא יודעת וזה מכניס אותי לדיכאוןאין עם מי לדבר הוא מבקש זמן לא טוב לו ולא לי אבל להפרד הוא לא מוכן. אני נסחבת עם זה אני לא ממש צעירה מה לעשות?

שלום לילך, אני מבינה את התסכול שלך ממערכת היחסים שאת נמצאת בה. לא פשוט להיות לאורך זמן ליד אדם הסובל מדיכאונות חוזרים. זה מצריך הרבה הכלה, סבלנות ולא אחת השהיה של הצרכים שלך עד שבן זוגך יוכל לתת משהו מעצמו. אני מבינה שזה שוחק, אבל יחד עם זאת, זה היה המצב בו התחלתם את מערכת היחסים, כך שידעת למה את נכנסת, ובכל זאת היה שם משהו מספיק חזק וחיובי שבזכותו הסכמת ללכת על הקשר הזה. כעת, עלייך להחליט האם עדיין את מרוויחה מספיק כדי להישאר, האם טוב לך רוב הזמן, האם את אוהבת אותו מספיק, רואה אותו כמישהו שיכול להיות לך לשותף בהמשך הדרך, שיש לו מטרות דומות לשלך? כל אלו שאלות חשובות והן מצריכות בדיקה שלך בעיקר עם עצמך. אין דבר כזה "הוא לא רוצה להיפרד". מספיק אחד שרוצה להיפרד כדי לסיים מערכת יחסים. אם קשה לך ההחלטה, בדקי את האפשרות להתייעץ עם איש מקצוע שיעזור לך לברר עם עצמך מה ההחלטה המתאימה.

03/04/2011 | 17:02 | מאת: מישהי.

היי, יש לי שאלה בקשר למשהו שמלווה אותי זמן רב ומציק לי מאוד. אני בת 23, נשואה כשנה ואמא לילדה בת כמה חודשים. אני ובעלי ממש ממש לא מסתדרים,רבים המון . אבל זה לא מה שבאתי לספר, אני מאוד קנאית, ונראה לי שזה מגיע כבר לרמה של אובססיה, בהתחלה זה היה פה ושם אבל היום זה ממש הרגל מגונה ,לחטט לו באימייל כל היום, להסתכל בפייסבוק של האקסית שלו כל יום ולילה, משהו שאני בעצמי לא מבינה למה.. אין יום שאני לא חושבת על זה שאולי הוא נפגש עם מישהי עכשיו,אולי מדבר עם מישהי ..הוא עובד מהבוקר עד הערב ,וכל היום אני פשוט אכולת סרטים.. הוא לא יוצא לבלות אף פעם,הוא בן אדם של בית ושל חברים טובים ולא יותר.. אפילו שאמר לי שלעולם לא בגד בי אני עדיין חושדת וחושבת על זה כל שעות היממה..זה לא מרפה ממני,קשה לי עם זה ,מרגיש לי חולני. אם הוא ידע שאני ככה עוד היום הוא יעזוב כי תמיד אמר לי שזה דבר השנוא עליו. אני צריכה ללכת לטיפול? מה לא בסדר בי?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, אתחיל מהסוף: כן, את צריכה ללכת לטיפול. זה לא בהכרח שמה שקורה הוא חולני, כמו שהגדרת, אבל נשמע שאת סובלת ממצבי הקנאה הכרוניים האלו, ושאת יכולה לפגוע במערכת היחסים שלך. שני הדברים האלו מספיקים בעיניי כדי להצדיק קבלת טיפול. בטיפול תוכלי לרדת לשורש העניין ולהבין מדוע את מקנאה כל כך לבעלך. מכיוון שבעלך לא נותן לך סיבות ממשיות לקנא לו הרי ברור שהכל בא מתוכך ומקושי שלך לבטוח בו, משהו שהבאת איתך אל תוך מערכת היחסים הזו. חשוב שתביני באילו נסיבות התפתחה אצלך קנאה שכזו. ההבנה תהיה חלק מהתהליך של הקלה בהתקפים האלו בסופו של דבר, והשגת איכות חיים טובה יותר, גם ברמה האישית וגם ברמה הזוגית.

28/03/2011 | 19:43 | מאת: משה

אני נבוך מאד לשאול, אבל אני חייב להתייעץ. אני בן30 עדיין רווק, למעשה הסיבה שאני תקוע היא לא פשוטה, אני מאד רוצה שאת הקשר עם האשה יהיה בריא ובניית בית יציב.אבל מה לעשות, יש לי את הצורך בסקס פרוע, שזה בשביל ההנאה, ואני לא כך באופי שלי, אבל אני צריך את זה בשביל הפורקן, אבל אני לא רוצה אשה זולה וגסה כך שכל חיינו והבית יהפכו למשהו כבר אחר. השאלה, איך אני מסוגל להתחתן? האם אומרים דבר כזה לאשה? האם זה שייך ככה? אודה לך מאד כי אני סובל מאד.

שלום משה, זו באמת שאלה קשה, ובטח שלא ניתן לענות עליה בלי התייחסות מעמיקה יותר לקשים האישיים שלך ולסיבות שבגללן אתה תקוע. אני ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי שם תוכל לברר את הסיבות לקושי הזה ולמצוא דרך כיצד לאחד בין שני הצרכים האלו שלך, שהם לכאורה מנוגדים- אישה שהיא יציבה ושגרתית "להקים איתה בית" מצד אחד, ואישה פרועה ומשוחררת שתוכל לעשות איתה סקס פרוע. אני רק אומר שיש לא מעט גברים שמסתבכים בסוגיה הזו. הרבה פעמים נוצר מן פיצול בין חיי משפחה וזוגיות יציבה לבין תשוקה ומיניות. לפעמים זה קשור למערכת של תפיסות ואמונות שהשתרשו במהלך ההיסטוריה האישית והמשפחתית. כמו שאמרתי, בטיפול אפשר לעיתים קרובות לפתור את העניין ולצאת מתקיעות שקשורה במצב הזה.

06/04/2011 | 22:57 | מאת: משה

תודה על ההתייחסות והמענה. ברשותך אם את יכולה לתת לי את הכיוון, כיצד אמור להראות הטיפול? האם עלי להתחיל לחטט בילדות כמה שנים? ובכלל, אם תוכלי לכתוב לי כמה מילים מרכזיות אם זה משהו אישיותי או נפשי? האם זה דורש טיפול קשה? אני אודה לך מאד מאד

25/03/2011 | 19:30 | מאת: מירי

שלום ענבל, ביתי בת ה-32 בדיכאון כבר כמה חודשים. לא עובדת, רוב היום בבית, ישנה, עצבנית וחסרת סבלנות. היא מתנגדת לכל דבר,מתעקשת ששום דבר לא יכול להשתנות לטובה אלא לרעה. אחיותיה דיברו איתה, הציעו לעזור, ניסו להראות עוד צדדים במקביל לתפיסה השלילית, אך ללא הועיל. היא מסרבת לפנות לטיפול. אין גורם נוסף שהיא חשה איתו יותר בנוח שאפשר לגייס. אני חוששת שככל שיעבור הזמן זה יהיה לרעתה . כיצד היית ממליצה לנו כהורים (וגם לאחים) לנהוג? אני מבינה שקשה להביא אדם לטיפול כאשר הוא לא מעוניין בכך, אך כאמא אני גם לא יכולה להתעלם ולתת לזמן לחלוף במצב כזה. תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מירי, אני מבינה ללבך, מאוד קשה כהורים לחוש את חוסר האונים הזה. את רואה את המצוקה שלה, חוששת מהידרדרות נוספת, אבל אין שיתוף פעולה מצידה לקבלת עזרה, למרות המאמצים שלכם. זה קורה לא לעיתים נדירות, בטח ובטח אצל ילדים צעירים, אבל למעשה בכל הגילאים. במקרה שלכם זה עוד יותר קשה, כי מדובר ב"ילדה גדולה", שלא ניתן להכריח אותה. יש כרגע חוסר אונים מסוים ולמרבה הצעד כנראה שי אפשר להימנע ממנו. יש מקרים חריגים בהם יש סכנה אובדנית והשיפוט פגוע אז אפשר לבקש בדיקה כפויה. לא נשמע שזה המצב אצלכם. היו סבלניים ואל תתייאשו. תמכו בה אתם ככל האפשר, הדגישו מפעם לפעם את חשיבות קבלת הטיפול, הציעו ללוות אותה אם זה עוזר. מעבר לכך, אין הרבה מה לעשות. הרבה פעמים ההבנה של אדם בדבר הצורך שלו לקבל עזרה לוקחת זמן. לפעמים צריך להגיע למצוקה גדולה מספיק כדי להבין שאין ברירה אלא להיעזר. אולי צריך לעבור עוד זמן כדי שבתך תבין שהיא זקוקה לעזרה. בינתיים, אולי תוכלי את לגשת לקבל עזרה מקצועית בהתמודדות עם בתך.

20/03/2011 | 05:54 | מאת: בדוי

שלום אשאר בשם בדוי ברשותכם אני בסביבות גיל הארבעים ובן זוגי בסביבות גיל 46, לי שני ילדים ממערכת יחסים קודמת. לי ולבן זוגי אין ילדים יחד אנו "יחד" שלוש שנים יש לי בן ובת , בן בגיל ההתבגרות ובת בת 8 לאחר כשנה החליט בני לעבור לגור אצל אביו לאחר שהרגיש שלא נוח לו עם בן זוגי. בן זוגי ללא ילדים , תמיד הצהיר שאף פעם לא רצה ושגם לא רוצה לגור "יחד" יש לו דירה משל עצמו ואני חיה בשכירות. לאחר שבני עזב נפרדנו אני ובן הזוג, וחזרנו לאחר שנה כשאני זו שמתחננת אליו שיחזור. בכל יום מן הימים מאז הכרנו הוא מתעורר בשש בבוקר ופשוט מסתלק, לא הוא לא עובד הוא יצא לפנסיה מוקדמת לא הוא לא נשאר גם באירועים מיוחדים (ימי הולדת וכו) דיברתי ורבתי וצעקתי רבות על נושא הדחייה שאני חשה בעניין זה אך ללא הועיל מצידו. בשאר היום אנו אוכלים יחד ארוחות ומבלים יחד כמשפחה, זה תקופה שאני בצומת דרכים ומתעתדת לעבור לצפון. חיה בתל אביב כבר עשרים שנה ורוצה לעבור למקום אחר ול"התחיל מחדש". עברתי חוויות מאוד קשות כאן כולל הגירושים, פיטורין למינהם, מאבקים בבתי משפט מול האקס ועוד. כיום גרה במרכז הוא אינו מעוניין לעבור אך לא מעוניין שניפרד הציע ביוזמתו כי נעבור אך נעבור לגור יחד "אם כבר אז כבר" חשוב לציין כי לפני שנפרדנו נעשה ניסיון לגור יחד בדירתו שהתפוצץ . נראה כי הוא לא יכול לשאת זאת. מאז שהציע את "ההצעה" עדיין כמו שעון בכל בוקר קם ומסתלק. מתכנן איתי שנלך לראות איזשהו בית ששמע עליו ביישוב אליו אני רוצה לעבור, אך בכל שמזכירה אני אפילו בעקיפין את נושא המעבר הוא נלחץ וצועק והוויכוח הופך למר. מרגישה ש"מכריחה" אותו ואמרתי לו זאת אומר שהוא ילד גדול נראה שבשל אהבתו אליי לא מוכן להבין כי הזוגיות שלנו לא תצלח וכי עדיף לסיימה כעת מאשר מאוחר יותר. אני אוהבת אותו מאוד מאוד אך לא מסוגלת לחיות כך יותר פיזית ונפשית רוצה זוגיות אחרת, קרובה יותר, שמבחינתו היא מעין מוות מה לעשות? מה לעשות שעוד לא עשיתי? הצעתי שנעשה את המעבר בהדרגה ושננצל את התקופה שאנו עדיין בשני בתים נפרדים ושלאט לאט ינטוש את ההרגל להימלט בכל בוקר כי כשנגור יחד הוא לא יידע מה לעשות כשלא תהיה אופציה זו זמינה. נראה שהגיונית מבין אותי אך רגשית ממשיך לנהוג אותו הדבר. האם תהיה זו טעות לעבור לגור יחד ללא "תרגול" זה? לדעתי כן ענקי. בייחוד לאור כך שמגורים משותפים התפוצצו פעם אחת. אני לא עובדת כך שאין סיבה שיילך בחמש בבוקר וגם הוא לא עובד. לדעתי התנהלותו בבקרים מדליקה בעבורי נורה אדומה ענקית. מה הוא בדיוק בורח? מהבקרים עם הילדה? אז למה כשהילדה נמצאת סופ"ש אצל אביה או יותר מזה בחגים הוא ממשיך עם אותה התנהלות? מה לעשות? סליחה על האורך אשמח לכל עצה. האם הוא מנסה "לומר" לי בהתנהלות זו משהו שאני לא רוצה "לשמוע?"

שלום, אני לא ממש יודעת מה הוא מנסה לומר לך בנטישה הזו בשש בבוקר, אולי זה בכלל לא קשור אלייך, אלא לקושי שלו עם עצמו. מה הוא אומר? מה הוא מסביר? האם ניסית להבין גם את אותו להתייחס לקשייו. אני מבינה דרכך שהוא כן אוהב אותך, וכן נכון לעבור לגוא איתך, אז אני לא ממש מבינה מה הבעיה. אולי יש משהו שאתם לא מצליחים לתקשר זה עם זו. מכיוון שיש קשיים ביניכם, אבל גם רצון לשמר את הקשר, ואתם לפני צעד חשוב, נשמע לי שהכי כדאי לפנות ליעוץ זוגי, ויחד לברר בעזרת המטפל מה מחבל כרגע בקשר וכיצד אפשר למצות את הפוטנציאל שלו, אם בכלל.

14/03/2011 | 20:10 | מאת: נחי

שלום ענבל. אני נשוי ויש לנו ילד בן 17 שמתחצף אלי ואל אשתי . זה זמן רב שאני שותק בולע ומתחשב בילד , אשתי לעומת זאת גם כן בולעת ושותקת . לאחרונה היינוו 3 ברכב אני אשתי והילד והוא התחצף והפעם אף הגזים והפעם החלטתי לשים לשים סוף להתנהגות הזו . הייתה ביננו שיחה קשה ברכב כאשר במהלך כל השיחה אשתי לא הגיבה כאילו היא לא שם . האם לדעתך אשתי הייתה צריכה לתמוך בי מול הילד, להגיב או להתעלם מחוצפתו של הבן, לשבת ולשתוק ולתת לי להתמודד עם הבעיה לבדי .? הרי בעיית ההתחצפות היא מולי ומול אשתי לא כך ? האם ברגע שהילד יתחצף לאשתי עלי לשבת בצד ולא להגיב ? תודה

שלום, באופן כללי עדיף ששניכם תגבו זה את זה ותעמדו בקו אחד מול בנכם המתבגר בנושא ההתחצפויות. השאלה היא מדוע אשתך שתקה ומה הבנת אתה משתיקה זו. האם היא ניסתה להימנע מקונפרונטציה ולשמר את מעמדה כ"הורה הטוב" באותה סיטואציה?, האם הרגישה שטיפולך בנושא מספיק ואין צורך בהתערבותה?, האם חלקה עליך בתגובתך?. אני חושבת שבראש ובראשונה שווה לברר עם אשתך האם היא מסכימה עם בחירתך את אופן התגובה לבנך. אם לא, נסו לנסח עמדה הורית מגובשת לגבי ההתחצפויות. מכאן ואילך לא בטוח שבכל הזדמנות צריך ששניכם תגיבו מול הילד, ובלבד שברור שהצד השני אינו סותר את התגובה, ואינו מעביר מסר שהוא אינו מסכים. לפעמים שתיקה יכולה לבטא הסכמה שקטה, וזה מספיק. אם בנכם מכיר בעמדותיכם הכלליות, זה עשוי להספיק שאחד מן ההורים מגיב והשני מגבה אותו בכל דרך שהיא, גם בשתיקה. אם העניין הוא שאתה מרגיש שהשתיקה מבטאת אי הסכמה של אשתך יהיה עליך ללבן איתה את הסוגיה, ואולי להגיע לדרך ביניים לגבי אופן ההתיחסות לבנכם בעניין ההתחצפויות.

04/03/2011 | 23:28 | מאת: אור

אני אמא לילדה בת3,אני בת 34.בעלי סובל מהפרעת אישיות גבולית,אך לא מודה בזה. אנחנו נשואים 6 שנים מלאים טלטלאות,משברים,מהפכים,חוסר יציבות,חוסר אמון,חוסר הבנה. בעלי עבר התעללות מינית בילדותו,מכור לסמים לשעבר,3 פעמים ניסיונות היתאבדות,3 פעמים אושפז בבתי חולים פסיכיאטרי. לאחרונה הוא סיפר לי שהיה לו רומן עם הפקידה הנשואה שלו,והוא כבר לא אוהב אותי ורוצה להרוס את הבית שבנינו יחד ולהיפרד. כרגע הוא סובל מאהבה ניכזבת והוא בדיכאון כי הפקידה חזרה למישפחתה. הוא מתעלם מהילדה,ממני,והוא אומר שלא היה בננו שום דבר והוא רוצה לחפש אהבה חדשה שבנינו כבר אין סיכוי.אני חסרת אונים וכניראה שאצתרך להיתגרש כי אין לו שום נכונות לבנות.החיים שלי איתו זה בניה והרס וחוזר חלילה.אני כבר מותשת....

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, סיפור חייך לצד גבר כזה הוא בהחלט לא פשוט. נשמע שהגבר שאת חיה איתו פוגע בך שוב ושוב, ומשום מה את נלחמת לשמר את מערכת היחסים הזו. אני בטוחה שאת מותשת, אבל למרות הפחד והחשש להישאר לבד, אני מאמינה שיהיו לך הרבה יותר משאבים לטפל בעצמך ובתך ללא הגבר שעושה לך כל כך רע. אם אינך מסוגלת להבין זאת, את כנראה סובלת מדימוי עצמי נמוך מאוד ותלותיות גדולה, גשי לקבל טיפול ותמיכה באחת ממרפאות בריאות הנפש או באופן פרטי.

01/03/2011 | 00:38 | מאת: מבולבל23

שלום ענבר. אני בחור בן 23 ממרכז הארץ. יש לי בעיה רצינית עם ההורים, במיוחד עם אבא שלי, מאז שאני זוכר את עצמי הוא היה אדם אלים וכעוס... תמיד היה צועק עלינו בבית, ועושה את המוות לכל המשפחה(אנחנו בבית 2 אחים ואימא). כל פעם שיש וויכוח בבית הוא מנסה להיות הדומיננטי על ידי צעקות והפחדות, ולעיתים רחוקות הוא אפילו משתמש באלימות... ניסינו לדבר איתו על זה, אבל הבעיה היא שהוא כל פעם אומר שישתנה וישתפר וזה בפועל לעולם לא קורה, והבעיה העוד יותר גדולה היא שהאימא למרות הכל נשארת איתו, כי היא טוענת שהיא אוהבת אותו, למרות שהוא כל הזמן פוגע בה ומתעלל בה רגשית... זה יוצר מצב בבית שאבא תמיד יוצר ריבים עם אימא , והיא "בולעת" את זה, ובגלל שהיא לא מגיבה ולא עושה שום דבר בשביל לשנות את זה, הוא מרגיש לגיטימציה להמשיך עם זה, וכך בעצם נוצרת לולאה שלא נגמרת... גם איתי הוא כל הזמן מנסה לריב ולהצית אש, אבל אני יותר אסרטיבי ויודע לעמוד מולו, ככה שהוא לא מסוגל להתיש אותי יותר מידי, ולעתים קרובות הוא פשוט מוותר ומתרחק... אפשר להגיד שניסינו כמעט הכל בשביל לשנות אותו, ואפילו הלכנו לטיפול משפחתי עם פסיכולוגית, אך ללא הועיל, הוא ממשיך בשלו והמשפחה מאוד סובלת, ובמיוחד אני... יש לי עוד אח שבקושי נמצא בבית, כי הוא משרת בצבא ביחידה קרבית, ככה שיוצא שאני צריך לאכול את כל הבלגאנים האלו... אני מרגיש שהכל על הכתפיים שלי, ובאמת שכבר אין לי כוחות... אני כבר כמעט שנתיים אחרי השחרור הצבאי, ואני מוצא את עצמי, במקום להשקיע אנרגיות בדברים שבני גילי משקיעים, כמו בעבודה, לימודים, או טיול בחוץ לארץ, כל הזמן מתמודד עם הבעיות המשפחתיות האלו, שמקורם אצל האבא הקשה שלי... הדברים האלה כבר ממש ונכנסו לי לנשמה... אני מרגיש כל הזמן בדיכאון, וכל הזמן עצוב... לא מצליח להחזיק בעבודה קבועה, הפסקתי לעשות תחביבים ודברים שאני אוהב, עליתי גם במשקל... והאמיתי שאני פשוט מרגיש נורא אבוד... ניסיתי לדבר עם בני משפחה אחרים שיעזרו לי לפתור את המצב, אבל לאף אחד לא באמת איכפת, כולם כאילו נותנים עצות אחיתופל ולא באמת מנסים לעזור, כנראה מפחדים להתערב או לא רוצים ללכלך את הידיים... המצב הגיע לתחתית שבתחתית שלפני כחודש וקצת היה ריב בבית, ואבא שלי פשוט בא והשתמש באלימות כנגדי, אומנם לא ממש מכות אבל הוא דחף אותי וניסה להתחיל משהו, וזה היה יכול בקלות לגלוש לאלימות יותר קשה... אני כבר ממש מיואש ולא יודע מה לעשות, הלכתי אפילו לעבודת סוציאלית אבל לא נראה לי שזה מה שיעזור, כי אבא שלי מסרב בכל תוקף לעזור לעצמו, ובן אדם שמסרב לעזור לעצמו, מן הסתם שאי אפשר לעזור לו... חשבתי על ללכת למשטרה אבל אני מפחד שההורים שלי יזרקו אותי מהבית, ואין לי ממש מקום אחר לגור בו או כסף לפרנס את עצמי, ואני מפחד לגמור ברחוב... אשמח לקבל עזרה דחופה כמה שאפשר.... בתודה, בחור מיואש מהמרכז.

שלום מבולבל, הקושי שלך ברור, אתם חיים כנראה באווירת טרור בבית וכולם סובלים. חשוב שאתה עומד מול אבא שלך ומסוגל לכך, זה אומר משהו על הכוחות שלך. מצד שני, אני מבינה את הכאב והיאוש שלך, ומכאן שלפעמים אתה גם מרגיש חסר אונים- רוצה להגן על עצמך ועל משפחתך ולא ממש יכול. אני מבינה שאתה כבר מתחיל להרגיש את המחירים הנפשיים אל מול אווירת הטרור הנצחית. אני חושבת שבשלב שאתה נמצא בו עליך לחפש עזרה פרטנית, ולא עזרה לאמך ולשאר המשפחה. טיפול משפחתי לא הועיל, כנראה שאביך לא משתף פעולה, פנייה למשטרה גם לא תועיל-אלא אם כן יש ממש איום וסכנה, ונשמע שזה לא המקרה. הוא לא מכה אתכם, אלא יותר מתעלל רגשית- המשטרה לא תתערב וגם לא עובדת סוציאלית. לכן, מה שנשאר זה שאתה תדאג לקבל עזרה נפשית, כדי שתוכל להתחיל לקדם את חייך. אני מבינה את הקושי אבל ברור שמה שעליך לעשות ומהר זה לעזוב את הבית ולהתנתק רגשית ופיזית. אתה לא השומר של אמא שלך, אלא הבן שלה והיא וודאי רוצה לראות אותך עושה טוב לעצמך. אתה כנראה מתקשה מאוד לעשות זאת ונשאב אל הפתולוגיה המשפחתית. חבל, גש לקבל טיפול וראה איך אתה מיטיב את תנאי חייך בכוחות עצמך, בלי עזרתם של הוריך, ובלי שרובץ עליך הנטל הנורא של שמירה על משפחתך. זהו לא תפקידר!

11/06/2011 | 19:45 | מאת: רוני

קראתי את הסיפור שלך ורציתי להציע לך להשתתף בסדרת טלוויזיה שמנסה לעזור למשפחות שיש להם בעיות וקשיים שהם אינם מצליחים לפתור. אשמח לתת לא פרטים נוספים רוני 0544-954471

21/02/2011 | 20:30 | מאת: וסי

שלום. לאשתי יש אחות ולהן אמא שתחיה עד 120 שמצבה הבריאותי הולך ומדרדר . אשתי ואנוכי עוזרים לה מאוד בתמיכה וקחים אותה איתנו ואלינו עוזרים לה ולוקחים אותה לרופאים וכו"י . הבעיה היא שאחותה של אשתי לא שותפה לכל הסיפור ואף מתעלמת כאילו זו לא אמא שלה , היא פשוט אוהבת רק לקחת מהאם ולתת כלום . לפעמים זה מרגיז עד למצב שמקומם אותי נגד אחותה , האדישות , הקמצנות וחוסר העזרה והיחס כלפי האם . שוחחתי על כל עם אשתי וניסיתי להאיר לה את העתיד שהכול יפול עליה ועלי לבסוף והיא חייבת לשוחח על כך עם אחותה אבל לא נראה לי שהיא עושה משהו בנדון . מה המלצתך ניתן לעשות במקרה כזה כי נראה לי שאם אשתי לא תשוחח עם אחותה על כך או העומס עלינו ישתנה אתפוס אני שיחה קשה איתה גם עד כדי חיסול היחסים בינינו . תודה

שלום, אני חייבת להודות שנראה לי שאתה קצת מגזים. לא הכל תלוי באשתך, והיא לא יכולה לחנך את אחותה להיות יותק נדיבה ורגישה כלפי אמא שלהן. אני מבינה את התסכול שלך, ואני מבינה שזו מעמסה קשה עכשיו ואולי אף תהיה גדולה יותר בעתיד, מצד שני, אני חושבת שאתה מאשים את אשתך במשהו שהיא לא באמת אשמה בו. אגב, האם אשתך רואה כמוך את הדברים? כלומר, האם גם היא מעריכה כך את אחותה ביחס לעזרה שהיא נותנת? כי אם לא, אפשר להבין מדוע היא נמנעת משיחה כזו. אם היא שותפה לרושם שלך, אתה יכול לנסות להבין מדוע היא נמנעת משיחה כזו. בסך הכל, אין שום ערובה ששיחה כזו תשנה באמת את פני הדברים. אחותה של אשתך אדם בוגר, והיא בוחרת מה היא רוצה לתת או לא לתת. יכול להיות שבאופן עמוק יותר, ובלי קשר לכמה שאחותה נותנת או לא, קשה לך עם הנדיבות של אשתך כלפי אמה. אולי אתה מרגיש שהיא נותנת יותר מידיי, וזה אוליי צריך להיות נושא לשיחה ביניכם. ואם אחזור להתחלה, אני חושבת שבכל מקרה, הגישה של "אם זה לא ישתנה תהיה שיחה קשה עד לחיסול היחסים" היא קצת נוקשה ומוקצנת. תחת זאת, עדיף לשבת אם אשתך לשיחה, לדבר בכנות על מה שמפריע, להגדיר מה אפשר ומה אי אפשר לשנות ולתאם ציפיות.

22/02/2011 | 13:46 | מאת: וסי

ענבל. אני לא חושב שאני מגזים , לא ביקשתי מאשתי לנתק קשרים עם אחותה ס"ה ביקשתי ממנה לשוחח עם אחותה שתצטרף לעזרה ותתן כתף הרי זו גם אמא שלה . אשתי מעריכה מאוד את העזרה שלי אבל מכירה גם את אחותה את האופי הקמצני והאיגואיסטי שלה ולא מוכנה לנהל איתה שיחה בנושא ולא ברור לי למה , כאשר אני ממשיך לבקש זאת היא מעדיפה לצאת מהמצב ע"י משפט כמו : :אתה לא חייב לעזור לאמא שלי " אף אחד לא ביקש ממך " וכו"י אבל לא מוכנה לשוחח איתה על הנושא ואינני מבין מדוע . איך כאן מי נותן יותר או פחות יש כאן מצב שצד אחד נותן והצד השני אחותה רק לוקחת וזה לא רק מרגיז אלא מקומם . כל שיחה בנושא לא מביא לשינוי המצב נראה לי שאשתי השלימה עם המצב , נכון שהיא לא יכולה לחנך את אחותה אבל זו אמא גם של אחותה לא רק של אישתי . לא נראה לי הוגן ואף מקומם שכל העומס יפול רק על אישתי שזה גם כולל אותי גם אם אשב בצד ולא אשתף פעולה . נראה לי שהדרך הטובה ביותר היא שאני אשוחח עם אחותה בנושא ונראה לאן זה מוביל , מה דעתך ? ישיבה עם אשתי בכנות ולשוחח על מה שמפריע לא עוזר ולא מוביל לשום מקום כי היא לא מוכנה לדבר איתה ולא ברור לי למה . זה נכון שאחותה היא אשה בוגרת ולא ניתן לחנך אותה להיות יותר נדיבה . משפטים שנזרקים מצד אחותה כמו אני לא מבינה , אני לא יודעת איך לעזור , אני לא יכולה לעזור , אין לי זמן וכו"י מקוממים אותי ובפרט את אישתי אבל היא החליטה לשתוק . האם בזמן חלוקת הרכוש יהיה לאחותה זמן להגיע לעו"ד, האם אז היא תבין במה מדובר . לאחותה 2 בנים וכשהם חולים גם אז היא בוחרת לא להבין, לא יכולה לעזור , מתעלמת וכו"י . מקווה שהסברתי את עצמי . תודה

14/02/2011 | 13:17 | מאת: מיואש

שלום רב, אבקש עצתך איך לפעול. הסיפור בקצרה: אנו זוג בני 30, נשואים כשנתיים. בתחילת היחסים הקשר שלנו עם הורי היה טוב מאוד עם מפגשים תכופים.אנוכיבדנו אותם והם כיבדו אותנו. לאחר חצי שנה בערך עברנו דירה ואישתי הזמינה אתמשפחתי הגרעינית ואת כל המשפחה של אמא שלי (לומר דודים וסבים מצד אמא ). יום לאחרהארוחה שהייתה מאוד נחמדה ונעימה ביקשתי מאמא שלי שתרים טלפון לאישתי להגיד לה תודה שאירחה אותנו כי הרגשתי שזה יכול לקרב בין היחסים שהרגשתי שטיפה מתקררים מסיבה לאברורה (לדעתי היה אופרוריה לאחר החתונה לשני הצדדים ולאחר מכן החלה דעיכה)אמא שלי צעקה עלי בטענה שאין היא צריכה להתקשר אליה אלא היא צריכה להתקשר ולהגיד תודה שבאו! אישתי לא ידעה כלל שהתקשרתי ואני פשוט העברתי את זה כי לא רציתי לריב עם אימי. לאחר מכן היה אירוע אחר, אחי (בן 17 אז ואחותי בת 25) ישנו אצלנו בליל שישי אכלו איתנו וארחנו אותם נפלא. לאחר הארוחה החל ויכוח סוער ביני לבין אישתי כאשר הויכוח איבד שליטה ואישתי הלכה מהבית בטענה שהיא לא יכולה להיות שם איתי. לפנות בוקר בערך ב7 אישתי חזרה ואמרה שהיא רוצה שנדבר אבל בגלל שהיא מאוד טעונההיא רוצה שהאחים שלי יעזבו את הבית על מנת שנוכל לנהל את הדיון בינינו בלי מפריעים. חיכיתי עד 7.30-8 בערך והערתי אותם ובקישתי פרטיויות יש לציין שהם ילדים גדולים והיה ברשותם רכב.הם התרצו והלכו לאחר מכן הם סיפרו להורי שבדיוק היו בחול והורימאוד כעסו. לאחר מכן היו מספרים אירועים הדומים לאירוע הראשון שלמעשה ביקשתי מאימי להתקשר לאישתי ולשאול אותה לדוגמא מה היא רוצה לאכול בערב פסח שהוזמנו אליהם, שוב על מנת לייצר קירבה שלאחר אותו אירוע היה חסרה. מכאן הגיע הקש ששבר את גב הגמל, אישתי ואני נאלצנו לעבור טיפול פוריות בעקבות בעיה שהיתה בזרע שלי (כרקע אנירק אומר שהבעיה בזרע נבעה מהשתלת מח עצם שעברתי שנתיים לפני כן - אישתי אגב הכירה אותי שהייתי חולה ולמרות הכל קיבלה אותי והלכה איתי כל הדרך החל מבית החולים ועד שהרימה אותי על הרגליים) בעקבות הטיפול שעברה ומאחר שאף אחד מהצד של אישתי לא ידע(לא רצינו לשתף אותם בתהליך כי הוריה מבוגרים מאוד) אישתי הרגישה שאין לה תמיכהואמרה לי אף אחד מהמשפחה שלך לא התקשר לשאול לשלומי ומה אני עוברת, אני כמובן הרמתיטלפון לאימי וביקשתי ממנה שתרים טלפון לאישתי ותשאל אותה איך היא מרגישה, הרי זה המינמום שיכולה לעשות וגם רציתי למונוע מצב שבו לאישתי יש טענות להורי.. כאשר אמרתילאימי את המשפט תרימי טלפון לאישתי היא החלה לפתוח את הפה בצורה מאוד קשה, ואמרה שאישתי אישה רעה והחלה ממש לומר אליה דברים לא נעימים כל זה משולב בצעקות ובאימרות, "למה אני צריכה בכלל להתקשר אליה?". אישתי שלצערי שמעה חלק מהדברים הייתה בהלם ומכאן החל פיצוץ שלא נגמר עד עתה- היה ניתוק במשך 3 חודשים כאשר אימי זועמת מצד אחד ואישתי לא מוכנה כלל לשמוע מהורי. אני רק אוסיף בקצרה שברוך השם שהטיפול נקלט .לאחר נכן הלכנו אל הורי הביתה וסיפרנו להםעל מנת שאולי זה ימיס את הלבבות ונוכל לחזור לקשר סביר. הורי פשוט דיברו בצורה כלכך לא יפה ואמרו לאישתי שהיא מגעילה אותם ושהם לא מוצאים בה שום דבר טוב, למעןההגינות אני רק אומר שאישתי אמרה לאימי שהיא אישה רעה ואני אמרתי להם שהם אגואיסטים. מאז היחיסים לא מתאוששים.. אני אספר רק היבט נוסף קצר בנוגע להיבט כספי, אישתי מגיעה מבית מבוסס היטב ושההורים עוזרים באופן שוטף לילדים. הורי לאעשירים אבל יש להם יכולת קטנה, אישתי היתה מסיבה את תשומת ליבי לעיתים רחוקות שלהורים שלי ממש לא אכפת אם אנו צריכים משהו ומעולם למעשה לא שאלו אותנו אם אנו צריכים עזרה כספית. אמרתי לה שהם ככה והיא צריכה לקבל אותם ובנוסף הם הבטיחו לנוסכום כסף שנקנה דירה והם יביאו לנו אותו, היא לאורך כל הדרך טענה שאין סיכוי שהם יביאו והם פשוט רק רוצים להתחמק ולא לתת ולא אכפת להם..בסופו של דבר כאשר נזקקנו לכסף לקניית הדירה הורי לא יכלו לתת לנו את הכסף כי נכנסו למצוקה ולמעשה זאת כמונבואה שהגשימה עצמה. כרגע המצב הוא שהורי שונאים ממש את אישתי ואישתי קמה מסיוטים בלילות בגלל הורי ואומרת שהם פגעו בה ממש קשות. שני הצדדים נותנים משפטים כמו אישתך תצטרך לעבוד מאוד קשה על מנת שתתקבל בבית שלנו ואישתי אומרת שהורי יצטרכו באמת להוכיח שאכפת להם ממנה או לפחות ממני על מנת שהיא תוכל לקבל אותם. כרגע יש נתק אני מדבר איתם פעם בשבוע וזהו אישתי לא מוכנה לשמוע עליהם וטוענת שהרסו לה את החיים. מה דעתך אני ממש מיואש? האם עלי לנסות לחנך אותם, כלומר להתנתק מהם עד שיבינו שהם צריכים לעשות משהו שיחזיר את האמונה של אישתי בהם? או שמא עלי לקבוע לאישתי עובדה שהם ככה ולשמור על קשר איתם גם המצב של פגיעה בשלום הבית שלי ? אישתי לוקחת קשה כל פעם שאני מדבר עם הורי כי חושבת שזאת ממש בגידה מה אני אמור לעשות ? המון המון תודה

שלום לך מיואש, המצב שנקלעת אליו אכן לא פשוט, אתה נמצא בתוך משבר נאמנויות, מנסה לרצות את כולם, לפשר ולתקן, אך ללא הועיל. אני מבינה את הצורך להמשיך ולנסות למצוא פיתרון, אבל אני חושבת שאולי עליך להרפות מהניסיון לתקן את הנזקים. מה שכן, אתה נשוי היום לאשתך, ולא להורים שלך, ואתה עומד להקים משפחה משלך. אני חושבת שעליך לקחת זאת בחשבון, ולהציב את הגבולות המתאימים להוריך כאשר הם פוגעים באשתך. ניסיונות חינוך לא יועילו לדעתי לאף אחד מהצדדים. מה שכן כדאי לעשות זה להבהיר להוריך, גם אם אינם מסכימים עם זאת שלא תסבול דיבורים פוגעניים כלפי אשתך. הדגש בפניהם שזוהי האישה שבחרת להינשא לה, וגם אם אם יש להם ביקורת, אתה מצפה שיבטאו אותה באופן מכבד המתחשב בעובדה שזו אשתך ואם ילדיך העתידיים. אם הם ממשיכים בדרכם, דע שאתה את שלך עשית. יהיה עליך להתייצב לצד אשתך, להבהיר לה שאתה תומך בה ובכאב שלה ומצטער שזו הדרך שמשפחתך מאמצת כלפיה. נסה לתת לה את התחושה שאתה הגבר לו היא נישאה, שאתה איתה. אני מאמינה שאם תעשה זאת ברגישות, זה יספיק. אני לא חושבת שזה הוגן מצד אשתך לדרוש ממך לנתק את הקשר עם הוריך. הפגיעה שלה מובנת, אבל אתה לא יכול לעשות יותר ממה שאתה יכול. אם ניסיונותיך להעמיד גבולות להוריך נכשלים, אין פרוש הדבר שעליך לנקום או להעניש אותם, אם אינך מעוניין בכך, רק כדי לרצות את אשתך.

10/02/2011 | 10:38 | מאת: משפחה

המדריך הכלכלי המלא לתכנון הזוגיות מראשית החברות ועד הקמת התא המשפחתי השלם, כולל כל ההוצאות הכלכליות משלב החיזור ועד ניהול המשפחה עם ילדים. כמה זה עולה לנו ? בשל חשיבותו של גורם הכלכלי ליציבותה של הזוגיות וליציבותו של התא המשפחתי בכלל, מכיל המדריך רשימה של הוצאות, תשלומים ועלויות סביב חיינו כבני זוג, הורים, ילדים, אהובים ונאהבים. המדריך מופץ ללא תשלום לכל דורש ומתעניין. ניתן לקבל את המדריך באמצעות טופס יצירת קשר באתר ארגון משפחה חדשה http://www.newfamily.org.il/contact ניתן לפנות ישירות באמצעות הדואר האלקטרוני newfamily@newfamily.org.il ובטלפון: 03-5660504

04/02/2011 | 20:09 | מאת: שמרית

שלום רב, יש לי תסביך עם אבי, אפשר לאמר שאני דומה לו בהרבה קווי אופי ואולי מכאן יש לנו המון התנגשויות. שנינו לא מסתדרים ויש לי רגשות מעורבים של שנאה-אהבה אליו. אני פשוט שונאת אצלו המון התנהגויות ובכל פעם שאנחנו מתחילים שיחה הכי פשוטה זה יכול להוביל לעימות ולכן אנחנו מדברים פחות עם השנים באירועים משפחתיים.השאלה שלי היא מה ניתן לעשות כדי לתקן את הדומה שלי אליו? איך זה יכול להיות שאני כ"כ שונאת את אותם התנהגויות וחלקן נמצאות אצלי? אני מפחדת להיות כמוהו במיוחד ככל שמתבגרים עם הזמן? זה בולט במיוחד בזוגיות שיש לי ובעתיד הקרוב שנהיה משפחה. אשמח לייעוץ והכוונה תודה

שלום שמרית, השאלה היא שאלה גדולה, ותיאוריות רבות בתחום הפסיכולוגיה נוגעות בה כשאלה בסיסית. בתהליך הגדילה אנו מפנימים חלקים רבים מהדמויות ההוריות שלנו, מזדהים איתם, משחזרים דפוסי התנהגות שנלמדו ונחוו עמן. זה שאת מרגישה דימיון לאביך זה לא מפתיע, אבל נשמע שיש משהו קרוב למה שאת כותבת: "תסביך", או אולי מתאים יותר לומר קונפליקט. חלקים רבים בעצמך הקשורים להפנמות מוקדמות של הקשר על אביך אינך אוהבת. כיום זה בתוכך, מעורר בך קושי. חלק מהמאבק שלך עם החלקים האלו בעצמך מגולם בקשר רווי הקונפליקטים שלך עם אביך. אם הדבר מפריע לך ומטריד אותך עליךך לפנות לטיפול כדי להעמיק בסוגיה ולברר אותה. בטיפול יוכלו לסייע לך לפתור את הקונליקט הזה במידה מספקת שתסייע לך לחוש יותר שליטה על אופני ההתנהגות שלך. ממליצה לך לפנות למטפל גבר.

09/02/2011 | 09:08 | מאת: שמרית

ענבל שלום, אפשר לדעת למה את ממליצה לי על מטפל גבר? אני חושבת לפנות לקווצ'ינג מאשר לפסיכולוג, אני לא רוצה לחפור בעבר אלא מעוניינת לפתור את הבעיה ביעילות. תודה

02/02/2011 | 20:09 | מאת: שורה

שלום לך ענבל,הנני נמצאת בבעיה רצינית ואשמח לקבל ממך עזרה או ייעוץ מעשי.הנני בת 26 ויש לי עוד 2 אחים אחד בן 16 ואחד בן 28.אמי בת 49 עברה דיכאון לידה לאחר לידת אחי הקטן וכמו כן סובלת מהפרעה טורדנית כפייתית ודיכאונות הולכים ונשנים לאורך השנים. לפני בערך כשנה גיליתי שלאבי יש רומן עם אישה גרושה(עליתי על זה מהודעות ושיחות שניהל).לאחר מכן החלטתי לספר לאמא .סיפרנו לאבי שאנחנו יודעים הוא הצטער ואמר לאמי שמעד וביקש ממנה צ'אנס לתקן.מאז לא דובים ולא יער ועד עכשיו לא היה שום שינוי בהתנהגותו הוא ממשיך להתרועע איתה בכל מיני מקומות. המצב כיום שאבי לא מוכן להודות שהוא איתה ואף מכחיש לנו בכל תוקף.אמי מאמינה לכל מה שהוא אומר יש לציין שהיא תלותית בו מאוד.המצב הוא שהוא משקר וכשאנחנו אומרים לו שיפסיק הוא מכחיש ואף אומר שאנחנו הילדים הורסים להם את הקשר.אנה ממך עזרי לי מה אפשר לעשות איך אפשר לצאת מהמצב המעוות הזה ואיך אפשר לעשות לזה סוף?? בת מוטרדת.

שלום לך, אני מבינה את הקושי שלך. קשה מאוד לעמוד מהצד ולתת לדברים להימשך. אני מבינה שחשוב לך להגן על אמך ולשמור עליה, נשמע שהיא לר עושה זאת מספיק טוב עבור עצמה, אולי בגלל מצבה הנפשי. מצד שני, יש כאן בחירה של הורייך לחיות כך את חייהם הזוגיים. אביך ער למעשיו, וכך כנראה גם אמך. ההכחשה שלה היא כנראה הצורך שלה שלא לראות, כדי שלא לאבד את אבא שלך. אני חושבת שמה שאתם יכולים לעשות זה להציע להוריכם לפנות לטיפול זוגי כדי ללבן את הבעיות. אבל אם הם לא משתפים פעולה, אולי עליכם להניח לעניין, מתוך הבנה שבסופו של דבר אלו הם חייהם שלהם. זה קשה, כי קשה לשבת מנגד ואלו הם ההורים שלכם, ואכפת לכם, אבל יתכן שלא תהיה ברירה.

01/02/2011 | 19:11 | מאת: הדר

היי ענבל, אני מחפשת מטפל/ת משפחתית, על מנת שתוכל לסייע לנו בפתירת קונפליקטים עמוקים במשפחה, שמתבטאים בהתפרצויות זעם מצד אחד החברים במשפחה באופן תמידי, טיפול בסוגייה של ילד אוטיסט במשפחה שהתגלתה לאחרונה, "השלמה" בין 2 אחיות שלא מדברות הרבה זמן וכנראה גם לא ידברו אם לא יהיה איזשהו "מהפך".. האחים כבר בוגרים עם משפחות משלהם(אני אחת מהם), ואני חוששת שזה הפתרון היחיד.. אשמח להמלצה לגבי מכון/מטפל אישי ... תודה מראש!

לקריאה נוספת והעמקה

אני לא בטוחה שמה שנחוץ כאן הוא טיפול משפחתי. טיפול משפחתי מתאים יותר כשהילדים צעירים ומבמסגרת משפחתית מצומצמת- גרעינית, או כשיש קונפליקט בין שני חברי משפחה (ואז מדובר על מעין גישור). במקה שלך, נשמע שהבעיה מורכבת, שיש בה יותר מידי מעורבים, ולאו דווקא הדברים קשורים אחר לשני (למשל, סוגיית הילד האוטיסט).אני אפילו לא בטוחה שתצליחי לגייס את כולם לטיפול. אני מציעה לך לחשוב כיצד את יכולה למקד את הדברים, כיצד את יכולה להיות יותר רגועה ושלווה, מבלי לערב את כל בני המשפחה. את כבר בן אדם בוגר. לפעמים צריך לקבל את זה שהמציאות המשפחתית היא כפי שהיא, ושכדאי למצוא דרכי התמודדות יעילות להתמודד איתה, למענך ולמען המשפחה הגרעינית שבנית. אם בכל זאת חשוב לך לקבל עזרה, פני את לפגישת יעוץ ואולי תוכלי לחדד טוב יותר מה ציפיותייך.

01/02/2011 | 11:44 | מאת: ארבל

לי ולזוגתי הרבה וויכוחים בעיקר בנושא הכלכלי איך לא?.. גם השיקול של להביא ילד שלישי לעולם כרוך בהוצאות כלכליות לא קטנות שדורשות הערכות. אני אפילו אוסיף ואטען שהמצב במצריים משפיע עלינו לרעה מהבחינה הזאת! איך מגיעים להבנה בנושא הזה?

שלום, הרבה בעיות זוגיות צפות "בסיוע" של לחצים כלכליים. אין ספק שכשיש בעיות כלכליות הדבר מכביד על הזוגיות ומעורר הרבה מחלוקות, בעיקר כשיש אי הסכמה בסיסית ומהותית בנושא ההתנהלות סביב לחצים כלכליים. לדעתי, בהחלטה להביא ילד נוסף צריך לדון בזהירות, ולא כדאי שאחד מהצדדים יקלע ללחץ של השני, מבלי שהוא מגיע לבשלות מסוימת בעניין. מציעה לפנות ליעוץ זוגי ולדון בנושא הנקודתי הזה. מניחה שלאחר מכן הדברים יתבהרו. אם בסיס הזוגיות הוא טוב, מאמינה שתוכלו להגיע להבנה.

אני מנסה לעזור לבוס שלי, שעומד חסר אונים בתקופה זו. הוא בתהליך גירושין מאישתו, שיזמה זאת. לאורך כל השנים היא הייתה אישה די מעורערת בנפשה, לא יציבה, לא עובדת, "גידלה" את ילדיהם, אך עברה ילדות קשה נטולת חום ואהבה מהורים רופאים שלא העניקו לה דבר, גדלה בפנימיות ובקושי קיבלה יחס מהוריה. בזמן האחרון, מצבה די התערער. היא מתכתבת בפייס בוק עם בחור מרומניה, שלטענתה "רוצה עימה בקשר", והוא רק בן 32. (היא בת 53.). היא מתכחשת כאילו למציאות, לא מבינה שעובדים עליה, חושבת שהבחור לא יוצר עימה קשר רק כי היא עדיין נשואה, וביקשה מהבוס שלי שיאיץ את הגירושין, כדי שתוכל להיות עם הבחור בקשר, היא אף אמרה לבוס לי שהיא שוקלת לגור חצי שנה ברומניה בשכירות. בקיצור, האישה איבדה כל שפיות וקשר עם המציאות. מה שגרוע כאן, זה שהכל נופל כרגע על הבוס שלי. הוא הציע לאישתו טיפול פסיכולוגי/ייעוץ/עזרה, אך היא מסרבת בתוקף. יתרה מכך, היא מבקשת ממנו לתמוך בו בכל מה שנוגע לאותו בחור, היא מבקשת ממנו לתמוך בה ריגשית, כי הוא החבר הטוב ביותר שלה, היא פשוט מטרידה את מנוחתו, ולא מקילה עליו עם הגירושין. העניין הוא שהבוס שלי חושש לה, וגם לילדיו הקטנים יותר (2) שעוד חיים יחד איתה. היא איימה אף להתאבד אם הבוס שלי ינסה ליצור קשר עם הבחור בחו"ל ו"להכשיל" לה את הקשר...הבוס שלי חסר אונים, זה מטריד את מנוחתו בעבודה, ורציתי לדעת: במצב בו היא מסרבת לקבל עזרה, מהן האפשרויות שעומדות בפני בעלה כדי לעזור לו, לה ולילדים? אודה על קבלת תשובות.

רק איש מקצוע (פסיכיאטר א פסיכולוג) יכול להעריך את מצבה הנפשי של אשתו של הבוס שלך. אני מבינה שמבחוץ זה נראה כאילו היא השתגעה, אבל לא בטוח שאכן כך. כשלעצמו, הסיפור עם הבחור ברומניה, בהנחה שהוא מציאותי, לא מספיק כדי לומר שהאישה איבדה קשר עם המציאות.האיום באובדנות קצת יותר מדאיג. באופן עקרוני, לא ניתן להכריח אדם שאינו פסיכוטי (כלומר אינו בקשר עם המציאות) ואינו מסוכן לעצמו או לאחרים (שני הדברים צריכים להתקיים יחד) לקבל טיפול. אם מתקיימים תנאים אלו יש לפנות לפסיכיאטר מחוזי ולבקש בדיקה כפויה. כו כן, אם יש חשש לשלום הילדים כדאי לערב את החוק, שירותי רווחה-פקיד סעד. אם בכל אופן יש לבוס שלך קשר טוב עם אשתו, יתכן שעדיף יהיה לשכנע אותה בדרכי נועם לקבל טיפול/עזרה. עדיף שינסה להיות אמפתי כמה שיותר למצבה, אולי להציע לבוא איתה פגישה ראשונה, וכך הבוס שלך ואשתו יוכלו לקבל יעוץ ראשוני לגבי המצב מאיש מקצוע. בלי שמישהו מתרשם ממצבה קשה מאוד לומר משהו.

30/01/2011 | 09:13 | מאת: אורנה

שאלה יש לנו ילדה בת 16 . הבעיה שלנו היא בשעות הערב. הילדה מעוניינת לראות בטלוויזיה את כל תוכניות הריאליטי בעוד שבעלי טוען שכל התוכניות האלה הן תת רמה והוא לא מבין מה יש לראות בתוכניות אלה. כתוצאה מכך או שהילדה הולכת לחדר שלה ורואה את התוכניות לבד בחדר או שבעלי עוזב את הסלון ועובר לעיסוקים אחרים בחדר העבודה שלו. נוצר מצב שבו לא ניתן כמשפחה לשבת ביחד ולראות טלוויזיה כי אין שום דבר משותף שכולם רוצים לראות. מה עושים ??

שלום אורנה, אני מבינה את הרצון שלך שכולם ישבו יחד כמשפחה לראות טלויזיה. זה באמת נממע הרמוני ומשפחתי. מצד שני, מציאות לחוד ופנטזיה לחוד. יש לכם ילדה מתבגרת. יש לה רצונות משל עצמה (למשל, לראות תוכניות ראליטי), ואני לא חושבת שכדאי לכם להתערב בזה. תנו לה את החופש שלה להחליט במה היא רוצה לצפות בטלויזיה. בעלך לא חייב לצפות גם הוא בראליטי, שיצפה במה שמתאים לו. אני בטוחה שתוכלו להיות יצירתיים ולחשוב על דרכים אחרות בהן תוכלו להרגיש את ההווי המשפחתי.

28/01/2011 | 00:34 | מאת: לי

לפני 3 שנים לערך אחי הגדול (סטודנט שנה שניה להנדסה בן 25) התחיל מערכת יחסים עם זוגתו כיום ,בת 30 במשך כל הזמן הזה המשפחה שלי לא אהבה את הבחורה,בעיקר כי היא אינה משפחתית (גם אחרי 3 שנים),לא מתחברת איתנו ולא עושה למען אחי כלום ,רק רוצה שהוא ישרת אותה. אחי הגדול מאוד רגיש ואוהב אותה מאוד והוא ידוע כאחד שלא יודע לבצע החלטות (בכלל בחיים) ולא רואה באיזו מערכת יחסים הוא נמצא. כיום הם חיים יחד בעיר מרוחקת ממקום לימודיה (כי הוא לומד שם). כבר זמן רב שהיא מקטרת שהיא מעוניינת בהתחייבות ורוצה חתונה. היא מצידה לא עושה שום מאמץ בבית,בהתקרבות למשפחה או ביחס אליו (פרט למיניות). הוא מכין את האוכל למרות לימודי ההנדסה העמוסים ביותר (כאמור 4 שנים),מנקה ועושה המון למענה והיא מצידה יותר במילים ופחות במעשים,שובה אותו אחריה. הוא מתרחק מהמשפחה ונמצא קצת בדיכאון מהמשפחה שמנסה להראות לו שהוא טועה. שיהיה מובן שאנחנו לא מלחיצים אותו ומדברים איתו בשפה מאוד בוגרת ורגישים לכך שהוא אוהב אותה מאוד. אנחנו כבר מקבלים את זה שהוא רוצה חתונה ולא מתערבים לו בהחלטה,ועם זאת העיתוי באמצע תואר ראשון שעושים רק פעם אחת בחיים לא מתאים לחתונה לטעמנו. אין לו את האפשרות הכלכלית (וגם לנו אין לתת לו כרגע) והוא מודע לכך. לפני יומיים חברתו הציבה לו אולטימטום אחרי לחצים חוזרים ונשנים שהיא רוצה התחייבות (כבר אמרתי שהם גרים יחד?) וטבעת או שהיא אורזת והולכת. אחי כמו שאמרתי מאוד רגיש וממש שרוי בדיכאון,נקרע בין אהבתו אליה לבין מה שהמשפחה אומרת לו. אני אוהבת את אחי מאוד ודואגת למצבו. הוא בתקופת בחינות עמוסה והיא כלל לא מתחשבת בו. אני לא מבינה איזו עוד התחייבות היא צריכה הרי הם כבר גרים יחד כמעט שנה,חיים חיי זוגיות צמודים ביותר (כבר שנה שלא ראיתי אותו לבד אלא רק איתה) וכשהיא נכנסה למערכת יחסים איתו היא ידעה מראש שהוא צעיר ממנה ושהוא צריך ללמוד וסיים את התואר. הוא רק מחזק אותה ומראה לה כוונות רציניות ולה כלום לא מספיק. אשמח לעזרה,מה לדעתכם כדאי לייעץ לו כדי שיקשיב ויתעורר מהמצב? האם המשפחה טועה שהיא לוחצת? אנחנו לא סתם רוצים את הטוב ביותר עבורו אלא באמת באובייקטיביות חושבים שהוא (כמו כל אדם כמוהו ובגילו) עושה טעות אם יבחר להתחתן איתה מלחץ שהיא מציבה לו ומאולטימטום. האם בחורה שיודעת שיש לה חיים שלמים בקרוב עם בן זוגה תסכים לעזוב אותו אם לא ייתחייב לה במיידי? זה קשר בריא? אשמח לדעות ובמיוחד לעזרה,כדאי לערב פסיכולוגית לאחי? מה עושים? סליחה על האריכות ותודה מראש. ניסיתי להיות אובייקטיבית כמה שניתן ולא לערב את רגשותיי.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לי, הדאגה הכנה שלך לאחיך עוברת במה שכתבת. אני תוהה מה יש באחיך שהוא כל כך מגייס את כולכם לדעת בשבילו מה טוב לו וקצת להציל אותו מעצמו ומבחירות שגויות. יכול להיות שהוא באמת בחור קצת פאסיבי, נותן תחושה שהוא קצת אבוד וזקוק להמון הכוונה. אם כך, אני בטוחה שהוא עומד עכשיו בפני לחצים לא פשוטים. אני לא יכולה לדעת מה הדבר הנכון בשביל אחיך. אולי גם אתם לא יכולים לדעת. לפעמים יש דינמיקה בין בני זוג שנראית לא בריאה מבחוץ, אבל מבפנים יש משהו שעובד או לפחות משתמר בגלל כוחות כאלו ואחרים שלא תמיד אפשר להכיר אותם. אני כן חושבת שיכול להיות שיעזור לאחיך לקבל ליווי מקצועי סביב ההחלטה שהוא עתיד לקבל. בטיפול לאו דווקא הוא יחליט לסיים את הקשר או לדחות את החתונה, אבל יכול לביות שבטיפול יסייעו לו למצוא את הקול שלו, להבין מה הוא באמת רוצה, כשמנטרלים את כל הלחצים החיצוניים. כפי הנראה לאחיך קשה בתחום הזה, וזו סיבה מספקת לברר קצת יותר בטיפול פסיכולוגי. אם בעזרכתם הוא יפנה לטיפול, אני חושבת שזו עזרה מספקת מצידכם. כל דבר נוסף כנראה יהיה כבר עזרה ודאגה מוגזמת.

26/01/2011 | 09:34 | מאת: שלי

שלום. בני (לילד יש מספר לקויי למידה) בן 14 וברוב השעות החופשיות שלו הוא מול המחשב ומתנתק ממנו רק בסביבות 11-11וחצי בלילה . אני מבקשת ממנו לכבות את המחשב בסביבות השעה 10 בלילה ובפועל זה מתבצע רק בסביבות 11 בלילה , כמובן שאני מבקשת מספר פעמים עד שזה מבוצע או שבעלי מרים קול. כתוצאה מאי תגובתו של הבן ואופן ההתנהגות והתגובות שלי נגרמים חיכוכים ביני ובין בעלי שאינני תקיפה מספיק ואינני מעמידה לבן גבולות כפי שבעלי טוען שצריך להעמיד בגיל ההתבגרות במיוחד שאני מבקשת ממנו הרבה פעמים עד שהוא מבצע , עוד טוען בעלי שהילד מכור למחשב ולא מתעסק בתחומים אחרים והשעות שהוא משקיע במחשב מוגזמות , הבעיה הקשה שיש ביננו חילוקי דעות רבים בנושא חינוך הבן .בעלי טוען שגם אם אני מעמידה לבן גבול מסוים אינני מצליחה לשמור עליו והילד עובר אותו ואינני מגיבה . מה לדעתך עלי לעשות ? להציב גבולות ולהתעקש עליהם גם אם זה לא למורת רוחו של הבן או האם עלי להעמיד גבולות לילד בהסכמתו ? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שלי, באמת נשמע בעיקר מהסיפא של דברייך שיש לך איזשהו קושי בהצבת גבולות. אני לא בטוחה מה הגבול הנכון לגבי השימוש במחשב, אבל את מעלה סוגייה עקרונית, שאני בטוחה שפוגשת אותך בעוד תחומים. לשאלתך, כאשר רוצים לבסס סמכות הורית אכן חייבים להיות גבולות. גבול הוא דבר המוכתב ע"י ההורה, והוא יכול להיות גמיש פחות או יותר. במידה רבה הגמישות תלויה בגיל של הילד ובמידת האוטונומיה שלו. למשל, כשמדובר בילד קטן, פעוט, הגבול צריך להיות ברור וחד משמעי. ילדים קטנים זקוקים לגבולות ברור, ובאופן עקרוני אין סיבה לנהל סביב הגבול מו"מ עם ילד קטן- זה רק מבלבל ומכביד. לעומת זאת, עם ילד בגיל ההתבגרות, הדברים מעט מורכבים יותר. חושב שילד מתבגר יבין שגם סומכים עליו, ומאפשרים לו לקבל החלטות מסוימות, שיש לו השפעה על העולם, ושדברים אינם מוכתבים מבחוץ באופן נוקשה ובלתי גמיש. וגם כאן, אין פרוש הדבר שהגבול צריך להיות מוסכם על הילד. הוא צריך להיות מוכתב ע"י ההורים (ועדיף שתהיה הסכמה בין ההורים), וההורים צריכים לעמוד בגבולות שהם מציבים לטובת הילד המתבגר. יחד עם זה, צריכה להיות גמישות מסוימת במצבים חריגים, צריכה להינתן למתבגר האפשרות להביע את מורת רוחו, ודברים אחרים שנובעים מגיבוש עמדה הורית המכבדת את האוטונומיה המתפתחת של המתבגר.

25/01/2011 | 10:42 | מאת: לי

ענבל שלום, אני בת 37, בעלי בן 40. נישאנו לפני כשלוש שנים אחרי 4 חודשים ביחד,ונולד לנו בן בכור לפני כשבעה חודשים. הוריו של בעלי נפטרו לפני כחמש שנים. יש לציין שהוא גדל איתם בבית עד לגיל מאוד מאוחר וחווה "נפילה" גדולה מאז פטירתם.להבנתי, לעולם0 לא היה יציב בעבודות ותיד "נדד" ממקום למקום, הוא לא עובד, סובל מדיכאונות, היום קצת פחות בעזרתי, אך ההתפרצויות שלו עלי ועל משפחתי הן בלתי נסבלות. זה מלווה בחוסר סבלנות, עצבים וקללות. לא מכוונה רעה פשוט נראה כי בנוסף לכל מה שעבר אין לו תרבות דיבור ופותר את הכל על ידי הכעסים על האנשים הלא נכונים. זה גורם לי לבושה ומבוכה ותמיד אני מרגישה שאני צריכה "לכסות" עליו ולהגן ולתרץ את ההתנהגות בכל מיני תירוצים כאלו ואחרים. די נשבר לי מכל המצב בייחוד שיש ילד ברקע שאני לא מעונינת שיגדל בתרבות של צעקות וקללות. יש לציין כי הוא אבא טוב שמשתדל לשמור עליו במהלך הימים בעזרתה הרבה של אמי.אך אני מרגישה שהמצב הוא בלתי נסבל ואנשים מתרחקים כיון שלא נעים להיות בחברתו. אני על סף ייאוש של לעזוב את הבית, מאסתי בשיחות ושכנועים והבטחות מצידו שהמצב ישתנה...אני מדגישה כי היינו בביקור אצל פסיכאטר בעבר אך אני מתנגדת לכדורים נגד דיכאונות. אודה על עזרתך הדחופה והחשובה. בנוסף, אשמח לנסות לפתור בדרך אחרת ולשמוע ממך, אולי ישנה סדנא לאנשים עצבניים אשר ילמדו בדרך זו או אחרת לשלוט על עצמם. תודה ויום טוב, לי.

שלום, אני מבינה ללבך. לחיות באווירה של כעס ואלימות (גם אם אינה פיזית) זה לא דבר פשוט. כשילדים מעורבים זה נעשה הרבה יותר מסובך. אני בטוחה שלבעלך יש את הסיבות שלו לכך שהוא נעשה תוקפני ומתקשה לווסת את תגובותיו. אולי משהו ברקע שלו, כפי שציינת. את לא צריכה לסבול התנהגויות כאלו, אבל אם בעלך מוכן לקבל עזרה, אולי ראוי להיות יותר סובלניים למצב. הזכרת דיכאונות והתפרצויות. יתכן שהוא סובל ממצב נפשי קליני שדורש התערבות טיפולית. לא בטוח שסדנא לניהול כעסים (ויש כאלו) תפתור את הבעיה. לא ברור לי מדוע אמרת שאת מתנגדת לתרופות. ומה בעלך חושב? אני חושבת שזו צריכה להיות בעיקר החלטה שלו, ולא שלך. אם הוא סובל, אם להתנהגות שלו יש השלכות קשות, אם יש ילד בתמונה, מדוע נשללת אפשרות שעשויה להיות יעילה? אני חושבת שכדאי לתת לבעלך מענה שהוא גם פסיכיאטרי וגם פסיכולוגי. התחילו מלפנת אל פסיכולוג ובדקו בעזרתו כיצד אפשר לסייע לו להתמודד טוב יותר עם מצבו הנפשי. יתכן ששיחות עם איש מקצוע, אולי אפילו ללא תרופות ישפרו את המצב.

צהריים טובים, יש לי בן בן 23 ילד מקסים רגיש וחברותי שכיום לומד ראיית חשבון לבני לא הייתה עד לפני כשנה מערכת יחסים ארוכת טווח עם חברה והקשר עליו אני כותב זהו הקשר הראשון שלו והרציני, הזוג הכירו במקום העבודה (בני עובד כמה שעות שבועיות בעבודת סטודנטים) במקום העבודה הנוכחי הוא הכיר את החברה שלו (הבחורה גדולה ממנו בשנתיים וגרה באותה עיר לא הרחק מהבית שלנו) שמנו לב שלאורך כל הקשר וכבר מההתחלה הילד הפך להיות לחוץ עצבני הם לא מסתובבים בצורה טבעית ליד אנשים או מקומות בילוי ונראה כאילו הבחורה מעוניינת להחביא אותו מהסביבה...הם מבלים אך ורק בשעות מאוחרות ורחוק ממקום המגורים..לאורך כל התקופה ניסינו לדבר עם הבן בכדי להבין האם הוא נמצא במערכת יחסים שלא טוב לו שם..למותר לציין שלאורך כל הדרך הוא מסרב להודות שאכן ישנה בעייה...ערב אחד לקחתי אותו לבילוי (אבא/בן)ושם הוא נפתח בפניי וסיפר שלא טוב לו ושהוא מרגיש שהיא נמצאת איתו בשביל להפסיק לפחד מנטישה שהרי נטשו אותה לאחרונה כמה חברים..היא גם מפעילה עליו לחץ בכך שהיא לא אוהבת שהוא מתלבש חתיכי ואלגנטי וראוי לציין שהבן שלנו מאוד אוהב להתלבש..לאחר השיחה הוא הבטיח שהוא נפרד והחל בתהליך שנמשך יומיים, נכון להיום הילד ממשיך בקשר ולא מוכן להיפרד, אנחנו כהורים לא לוחצים אך מידי פעם בסיטואציות לא ראויות אנחנו שבים לדבר איתו בכדי שיפתח את עיניו..הבן שלנו מנוצל על ידי הבחורה גם כלכלית (הבחורה היא יתומת אם והמשפחה נמצאת במצב כלכלי קשה)לצערינו שום שיחה לא עוזרת והוא נשאר בשלו...אודה באם תוכלי להמליץ לנו איך להמשיך ומה לעשות בכדי להחזיר את הבן שלנו למצב שבו הוא יהיה מודע למצב שמערכת זו היא מערכת לא בריאה עבורו (בנוסף לציין שבחורה משכנעת אותו לאורך כל הדרך להתחתן איתו ובטוענה שגם אם אין כסף הם יסתדרו) תודה רבה

שלום, אני חייבת להודות שאני לא ממש מבינה מדוע החלטת שמערכת היחסים הזו לא עושה לבן שלך טוב. יכול להיות שיש לו ספקות, יכול להיות שבאמת יש קשיים, אבל אז מה? זה לא אומר שהקשר הזה לא עושה לו טוב. אם אכן היה כך ורק כך הוא לא היה נשאר. נשמע שאתם מאוד לוחץ על הבן שלך, ושהיחס שלכם אליו לא מתאים לגילו. אתם לא ממש מאפשרים לו לבחור את בחירותיו, ואני משוכנעת שזה לא תורם לביטחונו העצמי. מותר להורים לייעץ, ואולי אתם באמת רואים משהו שהוא לא רואה, אבל הילד הוא כבר לא לא ממש ילד, הוא כבר אדם בוגר, וחשוב שיתנסה בעצמו, ילמד, יחווה, מבלי שתהיה התערבות כזו מצידכם. אם הלחץ מצידכם יהיה הסיבה לפרידה קרוב לוודאי בנכם יפסיד כמה אפשרויות של גדילה והתפתחות אישית. מהתיאור שלכם לא נשמע שהבחורה הזו עושה לו יותר מידי נזק. במקרה הגרוע, היא לא ממש מתאימה לו, ויכול להיות שהוא יראה זאת לבד. אני מציעה שתעשו מאמץ להכיר אותה קצת יותר ותתנו הזדמנות. בחנו את עצמכם ובדקו האם אתם לא מגוננים יותר מידי. אולי שווה שתניחו לעניין ותנו לדברים להתפתח בדרך שבנכם בוחר.

24/01/2011 | 12:08 | מאת: גיא

אני ואחי איננו בקשר עם האב ב 7 שנים האחרונות עקב סכסוך משפחתי שנוגע לכסף. שנינו בוגרים ( מעל גיל 30) . אנחנו מחפשים המלצה למטפל\מגשר משפחתי מקצועי לטיפול קצר מועד ,בעל ניסיון במקרים דומים . מטרת המפגשים היא בדיקה או גישוש האם הקשר ביננו הוא בר תיקון והאם ניתן למחול על אירועי העבר. יש חשיבות קריטית כמובן למקצועיותו של המטפל - מה שעומד על הפרק הוא הקשר שלנו עם האב , ככל הנראה להמשך חיינו וחייו. לעזרתכם אודה.

פנו אליי במייל ואנסה להפנות: inbalmh@gmail.com

היי ענבל, במסגרת עבודת סמינריון שאני עושה באוניברסיטה בנושא מתנדבים ברשת, הייתי שמחה אם היית מקדישה מספר דקות לענות על שאלון קצר. אם את מעוניינת, אנא שלחי לי כתובת מייל אליה אוכל לשלוח את השאלון. אודה על שיתוף הפעולה. תודה, טלי.

רק אם זה קצר, inbalmh@gmail.com

21/01/2011 | 21:56 | מאת: נעמה

אני אשה נשואה +2. כבר הרבה שנים שאני סובלת מכך שאני הכבשה השחורה של המשפחה. אני סובלת מנכות פיזית קלה ואני גם הרבה פחות מוצלחת משאר בני המשפחה, בעיקר בתחום ההכנסה וההשכלה ובנוסף סגנון החיים שלי והדעות שלי שונים באופן משמעותי משלהם. אני מרגישה לא נעים בחברתם כי מפריע לי הביקורת, ההתנשאות וחוסר שביעות הרצון שלהם ממני. גם בעלי נמצא במצב דומה מול משפחתו - בעיקר בגלל שהוא מרוויח פחות באופן משמעותי משאר בני משפחתו והם חושבים שאנחנו מסכנים בגלל שאנחנו לא חיים ברמת חיים גבוהה כמו שלהם. ההורים שלנו נותנים לנו הרבה מאוד חומרית וכספית, דבר שמאוד נעים ונוח לנו מצד אחד אבל מגביר את תחושת הנחיתות שלנו מצד שני. בנוסף, ילדינו גם הם אינם מרגישים בנוח בחברת המשפחה המורחבת ובני הדודים שלהם ואפילו מסרבים להגיע לארוחות ופגישות משפחתיות למרות המאמצים שלנו לגרום להם להרגיש בנוח בחברתם. הגענו למצב שבכל ארוחה משפחתית אנחנו נותנים להם פרסים ומתנות רק כדי שירגישו טוב ויסכימו לשהות עם המשפחה. בגלל שמדובר בילדים קטנים בגיל הגן ובי"ס, איננו יכולים להגיע בלעדיהם. אני זקוקה לעצה, מה ניתן לדעתך לעשות כדי לשפר את המצב, והאם כדאי לצמצם את הפגישות עם המשפחה?

אני חושבת שהילדים לא רוצים להגיע למפגשים משפחתיים כי הם חשים את אי הנוחות שלכם. יש כאן מסר מבלבל מאוד מולם- מצד אחד אתם מבקשים שיבואו ואף משחדים אותם, מצד שני, יש גם מסר פחות ישיר שלא כיף להימצא בחברת המשפחה, ואת זה הם קולטים גם אם אינכם אומרים מפורשות. אני חושבת שעליכם לטפל קודם כל באמביוולנטיות שלכם מול המשפחה. מצד אחד נשמע שחשוב לכם להבדיל את עצמכם, ולחיות הכבוד עם אוטומוניה. מצד שני, אתם מצנהגים כאילו אתם באמת תלויים בהם, לא יכולים להסתדר בלעדיהם, ובכך מנציחים את הנחיתות שלכם. אני חושבת שצריך להחליט- אם אתם רוצים להינות מהתמיכה שלהם, קחו בחשבון שיש לזה מחיר, ואולי יהיה עליכם להשלים עם זה. ואם לא, אולי שווה לכם לעשות צעד רגשי לקראת האמונה שלכם בעצמכם. אם אתם תרגישו מספיק שווים, הרי שאף אחד לא יוכל לקחת את זה מכם. נשמע שגם אתם מרגישים נחותים מול ההצלחה של בני משפחותיכם, ולא רק הם גורמים לכם לתחושת הנחיתות דרך התיוג שלכם ככבשים שחורות. אולי עליכם לחשוב על זה, ולטפל בזה. כשאתם תהיו יותר מגובשים בעניין, אני מאמינה שהילדים יגיבו בהתאם.

18/01/2011 | 00:30 | מאת: חגית

הי אני לא יודעת אם השאלה היא לפורום הזה אבל בכל אופן.אני מטופלת פסיכיאטרית כבר המון שנים והכדורים הפסיכיאטרים עוזרים לי מאוד אפשר להגיד שאני די מתפקדת ועצמאית.הכרתי בחור לא מזמן ואנחנו מאוהבים ומוצאים חן בעיני השני.עכשיו אני מתלבטת אם לספר לו עליי על זה שאני מטופלת עכשיו בשלב הזה של היחסים או לחכות לשלב יותר רציני.המצב הזה יוצר אצלי המון חוסר ביטחון לגבי שלא ירצה אותי.אני די במצוקה כי הוא מוצא חן בעיניי ומרגישה תיסכול וחוסר ביטחון

שלום, אני מבינה את הדילמה שלך, את מפחדת מאוד להרוס את הקשר שהחל ביניכם ולהרתיע אותו עם הסיפור שלך. יחד עם זאת, אני חושבת שהדבר הנכון הוא כן לספר. אם לא תעשי זאת עכשיו, תגררי סוד שרק ילך ויעיב על הקשר ביניכם. אם אתם יוצאים כבר כמה זמן, וכבר התפתחו רגשות (גם אם זה עדיין לא עד הסוף), הגיע הזמן שידע. כל מה שאת יכולה לעשות זה לקוות שזה לא מה שיגרום לו לעזוב. את זו את, ואת לא יכולה להפוך למשהו אחר כרגע כדי להתאים לדימוי שיש למישהו לגבייך או לגבי בת זוג. מעבר לכך, יש רבים כמוך שיצאו ממשברים נפשיים, נעזרים בתרופות ומתפקדים מצויין. אני מקווה שהוא ירצה לדעת ולהבין יותר ושלא יפעל על פי סטריאוטיפים. אבל כך או כך, אין מנוס מלספר. הסתרה רק תזיק, הרי בשלב כלשהו הוא יצטרך לדעת.

22/01/2011 | 23:41 | מאת: חגית

נכון את צודקת אני לא מתכוונת להסתיר ממנו אבל השאלה היא באיזה שלב לספר.אנחנו לא יוצאים הרבה זמן בערך חודשיים נראה לי .נכון שהתפתחו קצת רגשות.אבל השאלה היא האם לספר בשלב מוקדם זה.או לחכות קצת

14/01/2011 | 15:58 | מאת: רותם

היי אני סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית בימים אלו אני עושה עבודת סמינר בנושא של תרומתה של מערכת יחסים זוגית לנפגעי נפש. הייתי מאוד שמחה אם יש לך מושג להפנות אותי לחומר בנושא זוגיות בכלל מאמרים אקדמים שמהם אוכל להוציא הגדרה לזוגיות עדיף בעברית כי כבר נמאס לי מאנגלית אבל כל דבר יתקבל בברכה תודה רבה רותם

12/01/2011 | 09:51 | מאת: יוסי

מידי פעם יש לנו ויכוחים שונים עם הילדה המתבגרת שלנו. במסגרת הויכוח הטונים עולים והיא לפעמים גם מתחצפת. האם אנחנו כהורים יכולים להגיד לה שאם היא ממשיכה להתחצף אז אין לה מקום אצלנו בבית ושתצא מהבית? אם התשובה כן, אז כיצד אנחנו כהורים מתמודדים עם עזיבתה את הבית ? מחכים שהיא תחזור לבד ? מחפשים לאן היא הלכה ? בקיצור, מה עושים אם היא באמת יוצאת מהבית במקרה כזה. אם התשובה לא, איזה פתרון יצירתי יכול לעזור לנו למנוע מהסיטואציה לחזור על עצמה ?

שלום יוסי, באופן חד משמעי אני חושבת שזה לא רעיון טוב לאיים על בתך בצורה כזו, גם אם היא מתחצפת. אני לא ממש הבנתי האם כוונתך ליישם איום כזה, או שזה רק איום. שתי האופציות גרועות. אם כוונתך רצינית, הרי שלא יעלה על הדעת להוציא ילדה מתבגרת מהבית בשל התחצפות. מחובתך ההורית לדאוג לבתך בכל המובנים עד שמגיעה לגיל 18, כך שבוודאי איך יכול להוציאה מהבית ללא התערבות של שירותי החוק/רווחה. גם אם כוונתך לאיים זה מאוד לא יעיל ולא רצוי. הסמכות ההורית שלך לא צריכה איומים כאלו כדי להיות ממשית. שיטות של הפחדה וסנקציות, במיוחד כאלו שאין להם שיניים, לא ממש הוכחו כיעילות. חוסר האונים שלכם כהורים מורגש, אבל אולי אתם מתרגשים יתר על המידה. יש לכם ילדה בגיל ההתבגרות, היא מורדתוהתחצפות זה חלק מהעניין. היא בוודאי לא המתבגרת הראשונה ולא האחרונה שמתחצפת להוריה, והיא לא צריכה להיות פרובלמטית במיוחד כדי שזה יקרה. לכן, אני חושבת שהתגובה שלכם קצת מוקצנת, ואולי מעידה על טולרנטיות מאוד נמוכה כלפי בתכם ותהליך ההתבגרות שלה, מה שמוליד עוד ועוד התחצפות, ומכאן הדרך לאינטראציה גרועה קצרה. יש עוד הרבה מה לומר עד כיצד מבססים סמכות הורית מול ילדה מתבגרת, אבל היריעה קצרה. אם אתם מרגישים שזה תחום קשה בשבילכם ואתם קצת הולכים לאיבוד שיקלו לקבל הדרכה הורית ממוקדת מפסיכולוג שעובד עם ילדים ונוער.

11/01/2011 | 12:51 | מאת: חיים

היי . אני נשוי עם ילד אחד וגר בדירה קטנה מושכרת בגלל חוסר תקציב לרכוש דירה גדולה יותר או דירה שתהיה שלי . המשכורת שלי ושל אישתי נמוכות יחסית . לאחרונה אישתי התחילה להפעיל עלי לחץ לקנות דירה חדשה בעלות גבוהה ולהכנס לחובות שלדעתי יהיה לנו קשה לעמוד בהן . בשיחה שהייתה לי עם אישתי ובהסבר שנתתי לה וכמובן לא שיכנע אותה היא אימה עלי כך: או שלוקחים חובות ועוברים לבית (ישן ) שלנו או שמתגרשים . מאחר וזה לא נאמר פעם ראשונה מה לדעתכם עלי לעשות בלחץ כזה ? תודה חיים

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, אני מניחה שכמו בהרבה מקרים אחרים, אשתך מרגישה את הלחץ להיות בעלת דירה משלה. במציאות הישראלית במיוחד, אני חושבת שקניית דירה מסמלת הגעה למעמד כלכלי מסוים ונותנת הרגשה של ביטחון מעצם התחושה של להיות בעלים של נכס. לא תמיד תחושת הביטחון הזו במקום, ולפעמים מייצרים דרך קניית דירה לחצים כלכליים נוספים. במקרה שלך אני לא בטוחה מה לומר. רק אתם יודעים האם מצבכם מאפשר לכם לעשות את הצעד הזה. נשאלת השאלה האם אתה טיפוס חרד ובגלל זה מתעקש להישאר במקום, או שאולי אתה צודק ובאמת אין לכם אפשרות ריאלית לקנות דירה. אני חושבת שאולי כדאי להתייעץ עם אנשים הוצאה, שכבר רכשו דירה, ולפרוש בפניהם את כל הנתונים. אולי יהיה שווה לכם לקחת יעוץ חד פעמי בנושא עם מישהו שהוא מאמן כלכלי, זה אולי עוד הוצאה בטווח הקצר, אבל זה עשוי לחסוך לכם הרבה אם בזכות זה תקבלו החלטה נכונה.

10/01/2011 | 08:24 | מאת: רבקה

בהמשך לשיחתנו שבעלי ממש רוצה אותי לעצמו בלבד האופציה לעזוב קשה לי {שינוי לילדים והבנות ממש קטנות חשבתי לעבור על יד המשפחה שלי כדי שיהיה לי עזרא זה לא קל ועד שאני ימצא עבודה באיזור קלקלית גם לא יהיה קל אני עם שלושה ילדים {השאלה שלי איזה טיפול יכול לעזור לי כדי לא להוריד אותי למטה כל הזמן בעלי עושה את זה באופן שיטתי ערב שבת אחותי ומשפחתה התארחו אצלנו לארוחת שבת ודיברנו על נושא מסויים הוא היה חייב לקחת שליטה ושלא נדבר על הנושא הזה ולא משנה מה הנושא כל דבר הוא מעיר לי למה ולמה ולמה כשאני צוחקת על שטויות מהאחיות שלי אז למה את צוחקת משטויות ואיתי לא {אני עונה לא כי אני אוהבת לצחוק גם משטויות בעלי טיפוס יותר רציני ולפעמים מתנסה אוהב להקשיב מה קורה וזה לא נעים לי הייתי שמחה ללכת לשיחות איפה אפשר?ובמחירים סבירים?אני מפתח תקוה תודה רבה מראש רבקה

לקריאה נוספת והעמקה

כתבי לי למייל inbalmh@gmail.com ואנסה להפנות אותך.

06/01/2011 | 17:28 | מאת: מיכל

ענבל תודה על תגובתך,הייתי בטיפול פרטי אך הפסקתי כי לי עמדתי בעלויות הגבוהות אחת לשבוע,היות ואני אזדקק לטיפול ארוך טווח מכיוון שזיכרנות הילדות הקשים מאד צפו שוב בחזרה אני מחכה בעוד שבועיים לתאריך שנקבע לי להתחיל אינטק ובהמשך טיפול בשירות הציבורי חיכיתי והטרטרתי הרבה זמן אבל נלחמתי ולא ויתרתי על מנת שאוכל לזכות ולקבל את הטיפול הזה בחינם. הפסיכולוגית שהייתה לי תמכה ברעיון המשפחה המארחת ,אך זה באמת דבר בסיסי ומנחם וחשוב לי במיוחד דמות אם שכה חסרה לי ,ואני אומרת את זה כאשה שתקים יום אחד משפחה משלה ומאד תזדקק לחום אימהי. מאד לא קל למצוא לישראלים צעירים חסרי משפחה אבל אני אוחזת בתקווה מחר יום חדש ואוליי משהו ישתנה אוליי איזו עמותה תיקח יוזמה כזו ותסייע לאנשים כמוני כי זה ברור לי שיש עוד כמוני. לגביי קבוצות תמיכה לאנשים שצריכים תמיכה ריגשית במצדי דיכאון מה שיועיל לי מאד, חיפשתי ולא מצאתי בחיפה,קיימות עמותות כמו אנוש אבל הן מיועדות לאנשים שמצבם הנפשי הוגדר בסל שיקום ע"י ביטוח לאומי ומצבם הנפשי הוא הרבה הרבה יותר קשה משלי ,כך נודע לי לאחר שיחה עם מנהלת באנוש וכמו כן קבוצות אחרות דרך עמותות כמו אנוש. אם יש לך רעיון לקבוצת תמיכה בעלות לא גבוהה אשמח לשמוע.תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך שוב, אני שמחה לשמוע שפנית למרפאה כדי לקדם את עניים הטיפול. את באמת בחורה עם יוזמה וכוחות, וזה ראוי להערכה, במיוחד נוכח המצב המשפחתי שתיארת. לגבי קבוצת תמיכה, לצערי איני מכירה קבוצה פעילה בעת הנוכחית, אבל דאגי לציין באינטייק שיהיה לך שאת מעוניינת גם להשתלב בקבוצה כזו, והם יצאגו להפנות אותך במידה ויהיה משהו שמתאים. הרבה פעמים במרפאות הציבוריות יש קבוצות תמיכה שונות ומגוונות. שיהיה בהצלחה, מקווה שתקבלי טיפול בקרוב.

04/01/2011 | 09:31 | מאת: רבקה

אנחנו נשואים 6 שנים שתי בנות משותפות בעלי כל הזמן באופן שיתתי למה הלכת עם הילדים לאחותך ולמה הלכת עם החברה וכל הזמן למה ולמה אני מהמרכז כרגע והמשפחה שלי מקיסריה אז אחד לחודש אני נוסעת בשבת לשבע שעות בערך עם כל הילדים והוא יש לא את הפנאי שלו גם זה לא בסדר למה אני נמצאת כל כך הרבה שעות בבית של אחותי וכרגיל רק הערות שליליות לאחרונה יש משהוא חדש הוא טוען שאין לי משפחה בקיסריה הם רק האחים והאחיות שלי ואמא שלי הוא טוען שהוא והילדים המשפחה שלי בלבד והוא מצפה שאני יגיד לא כן אתה צודק ועל כך אנחנו רבים אמון אמון ולפעמים הילדים שומעים מה לעשות דרך אגב היינו בטיפול זוגי ולא עזר לנו אני מאוד עצובה לאחרונה למה מגיע לי ככה לחיות אני עובדת יום שלם בחוץ ולוקחת את הבנות לגן ומוציאה אותם הרוב אני עושה מאנשים אני שומעת איזו אשת חייל מנקה מבשלת אופה הכל מתוקתק ורק מבעלי אני שומעת הערות זה מתסקל אותי{דרך אגב הוא אבא טוב ולפעמים בעל מפרגן כשרבים וזה קורה אמון אז הוא קונה לי מתנה או מבקש שנלך למסעדה נמאס לי לא רוצה מתנות ולא מסעדות רוצה לחיות רגיל וללא הערות האם זה אפשרי{אני מרגישה שבעלי רוצה אותי אך ורק לעצמו זה יכול להיות או שזה לא יתכן לאחר מה שכתבתי תודה רבה ישאר כוח

שלום באמת נשמע שבעלך רכושני כלפייך, וזה כמובן מבלי להכיר אותו ואת הסיפור באופן מלא יותר ומפורט יותר ממה שכתבת. אם את נוסעת אחת לחודש למשפחתך וזה נראה לו יותר מידיי, כנראה שמשהו מעוות בתפיסת עולמו ביחס לזוגיות ונישואין. האם הדברים האלו לא עלו בטיפול הזוגי שפניתם אליו? מדוע הטיפול לא צלח? נשמע שזה באמת יכול היה להיות פיתרון מתאים. אבל אם לא, וזה לא הלך וגםלא ילך בעתיד, ואם את סובלת מספיק אך לא יכולה לקבל החלטה לעזוב (כי כנראה גם טוב לך בקשר ויש לך גם מה להרוויח ממנו), כדי שתדאגי לעצמך לקבל תמיכה ואולי הכוונה לגבי ההתמודדות מול בעלך כשקורים הדברים הללו, ואיך לא לפגוע בילדים בעקבות המריבות ביניכם. לא

שלום רב שמי מ' ואני בהריון שבוע 8 בן הזוג החליט שאינו רוצה בהריון ואני נאלצתי לעזוב את הבית (הבית שלו) אנחנו כרגע בניתוק טוטאלי. אני חווה משבר כי כל החיים שלי התהפכו. אני צריכה מקום חדש לגור בו וכמובן להשלים עם העובדה שאני כנראה אהיה אמא חד הורית. יש לציין שאני בת 37 הפלה אינה באה בחשבון כרגע אשמח לעצתך

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מ, המצב באמת לא פשוט, למרות שאם יש לך כוחות מספקים אני מאמינה שתוכלי להתאושש, גם בתנאים החדשים שנוצרו. כרגע את צריכה לקבל תמיכה רבה ככל האפשר כדי לצאת מן המשבר ולהתחיל לארגן את חייך כאם עתידית, ללא בן זוג. האם אינך יכולה לחזור לבית הורייך לתקופה מסוימת, עד שתתאוששי ותמצאי דירה משלך? האם בכלל יש לך אפשרות לקבל מהם תמיכה גם לתקופה שאחרי הלידה? אםזו לא אופציה, אני חושבת שעלייך לשקול לפנות לטיפול רגשי, תמיכתי, אולי להצטרף לקבוצת תמיכה ששם נמצאות נשים נוספות, ולהעצים את עצמך קצת לקראת הלידה. פני לאחד מן המרפאות לבריאות הנפש הקהילתיות באיזור מגורך, שם וודאי יקבלו אותך לטיפול ללא דיחוי בגלל המצב, וזהו גם טיפול ללא תשלום. אני חושבת שיעשה לך טוב להיות בקשר עם דמות טיפולית שתלווה אותך לאורך הדרך עד ללידה וגם קצת אחריה.

03/01/2011 | 13:33 | מאת: מיכל

שלום לענבל ולחברי הפורום אני בודדה מאד מבחינה משפחתית בנתק כבר שנים רבות עקב משברים וטראומות שלא אפרט כאן,ואני מאד מאד בודדה מבחינה משפחתית קרובה או רחוקה לבד בעולם ,אני צעירה נחמדה אחרי שרות צבאי מחפשת משפחה מארחת מחיפה והסביבה לאוזן קשבת ומסגרת משפחתית בלבד,פניתי לרווחה ועמותות אך הם לא סייעו לי,תקוותי האחרונה למצוא שמחה ושייכות לפרסם כאן באתר,אשמח לקבל פניות בפורום עם כתובת מייל של הפונה על מנת שאוכל לחזור.תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

היוזמה שלך יפה ואני מקווה שאכן תמצאי מענה לתקוותך. אולי שווה שתשקלי לפנות לטיפול תמיכתי, דרך אחד ממרכזי בריאות הנפש באיזורך, תחת משרד הבריאות. יכול להיות שלהגיע לטיפול אישי או קבוצתי במסגרת קבועה יועיל לך. בהצלחה

01/01/2011 | 20:00 | מאת: עדי

האם יש דרך לשאול שאלה מבלי שהיא תוצג בפורום?

פני אליי במייל, inbalmh@gmail.com

29/12/2010 | 10:01 | מאת: גדעון

שלום. אני בן 55 ואשתי מתקרבת ל-50 ויש לנו 2 בנות . אשתי בכל השנים לא הייתה משהו בשטח המיני מבחינת חשק ומבחינת רצון והנאה להשקיע אצלה זה נראה כחובה שעליה לעשות וי . בגלל הבדלי הצרכים שהלכו וגדלו במשך השנים נאלצתי לגרור אותה ליעוץ מיני שלצערי לא קידם אותנו אולי גרם לאשתי להבין שהנשואין יתפרקו לה כתוצאה מחוסר החשק וההשקעה שלה במין ושינתה את גישתה והגבירה את תדירות היחסים עבורי על מנת לקבל שקט תעשיתי כמובן . הבעיה שבשלב מסוים השלמתי למצב אבל בזמן האחרון המצב הדרדר מחדש ותדירות היחסים ירד שוב וללא קשר לתדירות היחסים נעשים למעני בלבד כאשר ברקע נאמר שהיא לא נהנת מזה כל כך ומבחינתה היא לא צריכה את זה ולא נהנת מהחדירה וכמובן הפסיקה ממזמן להשקיע ולנסות להגיע לאורגזמה . אני מסתובב עם תחושות איומות בנושא כאילו עושים לי טובות או V על מנת לקבל שקט בבית , היחסים נעשים בצורה מכאנית על מנת לסיימם כמה שיותר מהר ולהפטר מהסיפר . אני מרגיש מיואש וחושב על גירושין ואו נשים אחרות מה שלא עשיתי עד היום . אני רוצה לציין כי כל שיחה איתה בנושא מביא לשיפור קל לתקופה קצרה מאוד וזה פשוט נמאס לי . מה המלצתך ? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום גדעון, אני מבינה את התסכול שלך. מצד אחד נשמע שאשתך פועלת בשביל לרצות אותך, ולא מתעלמת לגמרי ממה שמפריע לך, מצד שני, היית רוצה שזה יבוא ממקום אחר- של הנאה ושל תשוקה מצידה, וזה לא ממש קורה. מצבים מהסוג הזה שכיחים למדיי אצל זוגות ותיקים, ובדר"כ תלונות ותסכול מהסוג שתיארת שכיחים יותר אצל גברים מאשר אצל נשים. זה לא אומר שזה תקין כמובן, בסך הכל זה מצב די מצער שגורר איתו הרבה כאב, מרמור ועוד כל מיני תחושות שלא תורמות לזוגיות הטובה והמלאה. אני מבינה שאתה נמצא במקום די מיואש, ואם זו סיבה לפרק את החבילה או לא, רק אתה יכול לומר. זה תלוי במידה רבה בכמה שאתה סובל ומיואש. יחד עם זאת, ראוי שתשאל את עצמך מה אתה מקבל בכל זאת מהקשר, ויתכן ששווה לך לבחון את הדברים בקונטקסט רחב יותר. בד"כ שיש בעיות במין יש בעיות נוספות, ויתכן שמה שנכון בשבילכם זה לאו דווקא טיפול מיני אלא טיפול זוגי. הרבה פעמים אצל נשים יש קשר בין תשוקה מינית לתחושת ערך בזוגיות ולסיפוק רגשי. אצל גברים, ולא בכל המצבים כמובן, לפעמים הצורך המיני עומד בפני עצמו. לכן, יכול להיות שהמענה צריך להיות רחב יותר מהתמקדות בסימפטום, כלומר בתוך טיפול זוגי.

28/12/2010 | 20:44 | מאת: רונית

שלום, לפני כחודשיים פרצה מריבה בין אחי לביני (גילי 28 וגילו 26 הוא נשוי +1) ,הוא התעצבן וקלל אותי,אמי ואחי הקטן בהודעת טקסט,הקללות היו מוגזמות ויצאו משליטה ואני מאוד נפגעתי,יש לציין שאמי שומרת לו על הילד כל יום ,והוא מתגורר בדירה ששיכת למשפחה ללא תשלום כבר מעל שנה. אמי אישה מאוד חלשה והחליטה לוותר ,ולא לעשות מזה סיפור ואילו אני בקשתי שיתנצל ומאז אנחנו לא מדברים כלל,(אחי והורי)בגלל שאמי הגנה אליו (את מגזימה,אז מה עם הוא קילל בכל המשפחות מקללים,תעבירי הלאה) ,הרגשתי שהיא עומדת לצידו ומגנה אליו. החלטתי לדבר איתה ולהסביר לה שזה לא בסדר ואני מבקשת שהוא יתנצל בשל הקללות,גם סבתותי ודודיי לצידי בנושא זה. היא טענה שהוא גאוותן וגם אם עשה טעות הוא לא יתנצל כזה הוא,וצריך לזרום בחיים,לא קרה כלום. נפגעתי והחלטתי שהיא לוקחת את הצד שלו ולא עושה דבר כדי שהדבר יפתר,מאז אנחנו לא מדברים והמצב רק החמיר ,יש לציין שאני מגיל 18 מחוץ לבית וגרתי אצל סבתי 7 שנים והיום אני שוכרת דירה,אני בחורה מאוד עצמאית ותמיד קבלתי תמיכה מסבי וסבתי בגלל שגדלתי אצלהם,הם העניקו לי חום ,בגדים ודמי כיס,דאגו לי להכל. אמי ניסתה לדבר איתי פעם אחת ולא מעבר,היא בשלה,שניסתי לפנות אליה היא אמרה שהיא לא מוכנה להקשיב לי וניתקה את הטלפון,אז כתבתי לה מכתב אם כל מה שאני מרגישה ,שנפגעתי ,שהיא בחרה צד וכל החיים הרגשתי מקום שני,שרק לו היא עוזרת ולי לא (הוא גר בדירה של דודתי שנפטרה,והובטח לי על ידי אבי שהוא ישלם לי את השכר דירה שאני משלמת,דבר שלא קרה,סבתי ביררה עם אבי והוא אמר לה שזה בסוף לא הסתדר והם לא אמרו לו דבר בנושא). אני מאוד פגועה,והכעס אצלי רק התעצם עם הזמן ולכן בקשתי מהורי באותו במכתב שאחי ייחפש דירה היות ואני רוצה להיכנס לדירה במקומו כי מצבי הכלכלי לא טוב כרגע,הוא כבר גם שנה וחצי שם וחסך ,הורי השתגעו מכך ולא מפסיקים להגיד שזה מוגזם וכדומה,עפ"י שסבתי בקשה מהם שאחי יעזוב את הדירה בקרוב ושאני אכנס לתקופה ,מחצית הדירה שייכת לסבתי ומחצית שניה לאבי,אתמול התברר לי שהם לא אמרו לו ולא יגידו לו,אלא יעודדו אותו בעתיד. אני מאוד מתוסכלת מהמצב ופגועה ומרגישה שהופכים אותי לאשמה בכך שהריב הזה התחיל., אשמח לעצה....:)

שלום, מצער שהמשפחה שסועה באופן כזה. אני מבינה את תחושות הקיפוח שלך מול אמך, נשמע שיש בסיס לטענותייך. טוב שהיו דמויות חיוביות ומיטיבות כמו סבתך בסביבה. ולעניין עצמו- אני חושבת שבשלב הזה פחות משנה מי התחיל את הריב.נשמע שרק חיפשתם סיבה לנתק הזה, על רקע רגשות הקיפוח והטענות שהיו לך ממילא. עוצמות הכעס שהיו אצלך ואצלו כנראה יושבות על משקעים קודמים, ולא על הקללות. עכשיו השאלה היא מי ירד קודם מהעץ, כי נתק כזה לא יכול להימשך זמן, והוא גורם לכאב רב, קודם כל לך, וכנראה גם לאחרים. אני מבינה שיש לך הרבה כעסים, ושלא בא לך להיות זו שמוותרת, כמו אמא שלך אולי, ושיותר מהכל היית רוצה לראות אותה עומדת פעם אחת לצידך. יכול להיות שיהיה עלייך למצוא דרך להשלים עם זה שאולי זה כבר לא יקרה. אולי יש לאמא דרך לא כל כך מוצלחת לחלק את הנתינה שלה בין ילדיה, מסיבותיה שלה, וכל מה שלך נותר לעשות הוא להתגבר על הכאב בכוחות עצמך. טוב שכתבת את המכתב, אני בטוחה שזה עזר לך לפרוק את רגשותייך. יכול שיהיה לך טוב גם ללכת לטיפול משל עצמך, לברר בתוכו מה את מרגישה וכיצד השפיעה הדינמיקה המשפחתית שגדלת בתוכה (כולל היחסים שלך עם אמך) על איך שאת היום מתפקדת כאדם בוגר. נשמע לי שיש שם הרבה תחושות שהיה ראוי להתייחס אליהן באופן מעמיק.