זוגיות..

שלום אני בת 32 אם ל3, נשואה כ 7 שנים, בעלי עד לפני כשנה היה הבעל הכי מקסים בעולם, לא יכולתי לבקש בעל טוב יותר או חיים טובים יותר, חיינו בהרמוניה מושלמת מבחינתי וגם מבחינתו אני חושבת. לאחר לידת ביתי היום שנה וחצי בעלי החל עבודה חדשה ועם כל השינויים הוא נכנס למשבר, בזמנו לא הבנתי מה עבר עליו, הוא ניסה לדבר איתי המון ולא נענה, היה מתלונן כי השמנתי נורא ומבקש שארזה, ורצה יותר יחס וחברה, והייתי עונה לו כי זה מה יש, ושיקבל אותי כמו שאני, הוא טוען שהייתי מגעילה ואגואיסטית). עם הזמן החל לבקש מרחב יותר ויותר חשבתי שמדובר במשבר חולף אך לאט לאט התרחקנו והוא התחיל להפיל עליי את כל משימות הבית(בעבר היה עוזר המון אבל חש שאני לא מעריכה את זה מספיק), הייתי אומרת משפטים כמו לא מעניין אותי מה קורה בבתים אחרים והוא צריך לעזור. כמו שסיפרתי בתחילה היינו עושים הכל יחד ומעולם לא התחשבנו, כשהוא התנתק והשאיר אותי לבד התחלתי להיות מתוסכלת-לבכות לילות שלמים. הוא היה מחפש תירוץ כדי ללכת מהבית(יציאות,עבודה) ומשאיר אותי לבד, כשייתי בוכה היה אומר שלא יכול לסבול את זה, הייתי נכנסת לדכאונות. יש לציין שהעבודה החדשה שינתה אותו-למרות שהוא לא מוכן להודות בכך והרבה פעמים הייתי מתלוננת שהוא מדבר אליי כאילו אני הפקידה שלו. יום אחד הרמתי את הטלפון להוריי והודעתי להם שאני מתגרשת כי אני לא מוכנה להמצא בזוגיות כזו וסיפרתי הכל להם ולחברותיי את שעבר עליי, דבר ששמרתי בבטן תקופה כל-כך ארוכה, הוריי תמכו בי ואמרו שיעשו הכל כדי לעזור לי. ואני ובעלי התחלנו לדון בגירושין, אבל אז הבנתי שזה לא מה שאני רוצה ושאנסה להציל את נישואיי, והתחלתי בלדאוג לעצמי יותר- לעשות הליכות בערבים, לצאת עם חברות יותר ולנשום אויר, כשהוא היה מדבר לא יפה הייתי מתעלה על עצמי ועונה בחזרה בלי עצבים וצעקות. והיחסים באורך פלא לאט לאט השתקמו והבית נרגע, התחלנו לצאת יחד לבלות ביחד, אך עדיין דברים לא חזרו לקדמותם, וכנראה שלעולם לא יחזרו. יש רגעי משבר שבהם בא לי לצרוח ולהשתולל ואני מתעלה על עצמי ונושכת את הלשון כי אני יודעת שלא יועילו לי בדבר, יש לציין שאני אדם שזקוק להוצאת קיטור וכשאין לי עם מי לדבר הרגשות שלי מתפרצים ולא לכיוון מועיל. כל זאת היתה הקדמה לבעיות שלי כרגע שאני לא מוצאת להן פתרון- האחת- הוא לא מוכן לאמר שהוא אוהב אותי, בהתחלה ניסיתי להתעקש אך לא עזר לי(הוא לא מוכן להיפגע שנית והוא לא יגיד דברים סתם). ודבר שני הוא לא מוכן לבוא להוריי, בארוחות לייל שישי, שבת וכו' כי כל המשפחה נמצאת, (כשרבנו לאחי כנראה היתה שיחה לא נעימה איתו או משהו כזה, הוא לא מוכן לספר), זה פוגע בי כי כל המשפחה נמצאת ולמרות שלרב לא אומרים דבר, המבטים שואלים היכן הוא, לאחותי היה אירוע ובאירוע בקושי היה איתי, ניתן היה להרגיש את המתח באויר, אני לא מבינה למה הוא לא מסוגל להתגבר על זה ולהמשיך הלאה. הוא חזר לדאוג לילדים ולהיות איתי רב הזמן בלי כעסים ורק ב-2 התחומים האלה אין התפשרות, יש לציין כי הוא אדם גאוותן ועקשן (שזו הבעיה העיקרית של שנינו) אבל אני השתנתיתי ומנסה לדבר איתו כל הזמן ולגשר על הפערים ומשתדלת לא להשאיר הרגשה רעה גם אחרי ויכוח כדי שלא להתבשל. בכל מה שקשור במשפחה הוא פשוט מתנתק, ניסיתי כמה אסטרטגיות- לאחרונה אמרתי לא שלא אגיע להוריו עד שהוא יבוא אליי, חשבתי שזה יפגע בו והוא ייכנע. אך העקשנות שלו גדולה מידי, ואני לא מוצאת פתרון.

שלום יפה, מעניין מה קרה לבעלך שככה נסוג ממך בתקופה של החלפת העבודה. זו שאלה האם החלפת העבודה והכניסה למשבר מסבירה הכל. את אומרת שעכשיו כמעט הכל בסדר, וזה יפה, אבל הנסיגה הזו שלו מלמדת משהו, ואולי תרצי לברר מה בדיוק באיזשהו יעוץ זוגי, במידה ותחליטו להיעזר כך. ככלל, אני חושבת שיש מקום לעבודה זוגית בטיפול. אם שניכם אנשים דומיננטים וגאוותנים, יתכן שהתקשורת ביניכם לא פשוטה כל כך וצריך למצוא דרך להבין זה את זו. אני לא יודעת למה בעלך אינו אומר שהוא אוהב אותך. ממה הוא נפגע כל כך ומדוע הוא נזהר? האם הוא מסביר? תני לו את האפשרות להשמיע עד הסוף את טיעונין, ונסי שלא לשפוט אותו ולהיות תובענית. זה ברור שאי אפשר לאלץ אדם לומר שהוא אוהב, וזו וודאי לא הדרך. נראה שהעקשנות והתובענות היא נחלת שניכם בזוגיות שיצרתם. אם תתבצרו בעמדותיכם זה וודאי לא ישפר את המצב. מהאופן בו התנסחת לא נשמע שאת מרגישה בנוח לבטא כל מה שא מרגישה מולו (נושכת את הלשון), ונשמע שגם בעלך לא ממש מדבר על מה שמרגיש, אלא נוקט בפעולות מענישות כאלו ואחרות (מתרחק ממך, ממשפחתך). בסיכום של הכל, נראה לי שיש לכם הרבה על מה לעבוד בטיפול זוגי, אין לדברים שהעלית פיתרון פשוט יותר, לצערי. נשמע שיש בסיס טוב לזוגיות שלכם, וחבל לתת לתקיעויות האלו לגרום לשניכם להפסדים רגשיים.