תמיכה

שלום ענבל. אני נשוי ויש לנו ילד בן 17 שמתחצף אלי ואל אשתי . זה זמן רב שאני שותק בולע ומתחשב בילד , אשתי לעומת זאת גם כן בולעת ושותקת . לאחרונה היינוו 3 ברכב אני אשתי והילד והוא התחצף והפעם אף הגזים והפעם החלטתי לשים לשים סוף להתנהגות הזו . הייתה ביננו שיחה קשה ברכב כאשר במהלך כל השיחה אשתי לא הגיבה כאילו היא לא שם . האם לדעתך אשתי הייתה צריכה לתמוך בי מול הילד, להגיב או להתעלם מחוצפתו של הבן, לשבת ולשתוק ולתת לי להתמודד עם הבעיה לבדי .? הרי בעיית ההתחצפות היא מולי ומול אשתי לא כך ? האם ברגע שהילד יתחצף לאשתי עלי לשבת בצד ולא להגיב ? תודה

שלום, באופן כללי עדיף ששניכם תגבו זה את זה ותעמדו בקו אחד מול בנכם המתבגר בנושא ההתחצפויות. השאלה היא מדוע אשתך שתקה ומה הבנת אתה משתיקה זו. האם היא ניסתה להימנע מקונפרונטציה ולשמר את מעמדה כ"הורה הטוב" באותה סיטואציה?, האם הרגישה שטיפולך בנושא מספיק ואין צורך בהתערבותה?, האם חלקה עליך בתגובתך?. אני חושבת שבראש ובראשונה שווה לברר עם אשתך האם היא מסכימה עם בחירתך את אופן התגובה לבנך. אם לא, נסו לנסח עמדה הורית מגובשת לגבי ההתחצפויות. מכאן ואילך לא בטוח שבכל הזדמנות צריך ששניכם תגיבו מול הילד, ובלבד שברור שהצד השני אינו סותר את התגובה, ואינו מעביר מסר שהוא אינו מסכים. לפעמים שתיקה יכולה לבטא הסכמה שקטה, וזה מספיק. אם בנכם מכיר בעמדותיכם הכלליות, זה עשוי להספיק שאחד מן ההורים מגיב והשני מגבה אותו בכל דרך שהיא, גם בשתיקה. אם העניין הוא שאתה מרגיש שהשתיקה מבטאת אי הסכמה של אשתך יהיה עליך ללבן איתה את הסוגיה, ואולי להגיע לדרך ביניים לגבי אופן ההתיחסות לבנכם בעניין ההתחצפויות.