משפחה חמוצה וממורמרת

שלום לך ענבל! גדלתי במשפחה עם עוד אח אחד גדול ממני בארבע שנים. אני זוכרת את כל שנות ילדותי כשבבית אווירה של מתח, עצבנות, מריבות, מרירות וכד'. מוכרחה לציין, שקיבלתי את כל צרכי הפיסיים, אבל אימי הייתה ועודנה, אישה נוירוטית שבילדותי היתה חרדה מאד כל הזמן שמא יקרה לי משהו ולא הרשתה לי לצאת לטיולים או בילויים וגם המעט שהיה מותר לי לווה בדאגנות יתר ובעצבנות. אח שלי לא ממש היה חבר שלי, בלשון המעטה וכל הזמן רב עם ההורים. זה בקיצור. מה שקורה הוא שעד היום, ואני כבר בשנות החמישים לחיי, בעלת משפחה סובלת מההתנהגות הזו של המשפחה שלי. למרות שהם כאלה אני כל הזמן מזמינה אותם אלי בכל הזדמנות, חגים, ימי הולדת, מאורעות, שבתות ועוד. הם תמיד מגיעים חמוצים, מרירים, רבים האחד עם השני או מלאי תלונות כלפי כל מה שזז בעולם. למרות שאני מאושרת בחיי משפחתי ויודעת היום שהם כאלה, זה מאד כואב לי. ניסיתי לדבר איתם ולגלות את פשר ההרגשות האלה שמניעים אותם, גם ביקשתי אם אפשר שינסו להגיע אלי יותר מחוייכים וחיוביים. אבל נראה לי שהם בכלל לא מבינים על מה אני מדברת. מה עושים? איך ממשיכים לשמור על קשר עם המשפחה שאני מאד אוהבת למרות הכל ועם ההתנהגות המאד מרגיזה הזו שלהם?

שלום מאיה, באמת חבל שזו הדינמיקה במשפחתך, אני מבינה את תחושת ההחמצה שלך, וגם את המרירות שלך עצמך על כך שזה המצב. משפחה לא בוחרים, ואת כבר ילדה גדולה. נראה לי שמוטב להניח את הפנטזיה שתהיה לך משפחה אחרת יותר, חייכנית ומאושרת. להבנתי, בנית לעצמך תא משפחתי אחר, וטוב שכך. את השינוי תוכלי לעשות רק שם. ככל שתזנחי את אותה פנטזיה, ותקבלי את משפחתך כפי שהיא, כך ייטב לך. אפשרות אחרת היא למעט בהזמנות, אם הנזק שנגרם לך בכך גובר על התועלת. אם האווירה מקשה עלייך, ומעוררת כל פעם תחושות של "חבל שהזמנתי", למה שלא תוותרי על כך מלכתחילה? כמובן, אני לא מתכוונת לנתק, אלא רק לשמירה קצת יותר טובה שלך על עצמך, כך שתוכלי פחות להתמרמר, ולחוש את תחושת ההחמצה והכאב.