פורום משפחה וזוגיות

להציל את הזוגיות, זה להציל את עצמכם. עליכם להעניק לעצמכם הזדמנות נוספת. זאת משום שיש כאב גדול יותר מזוגיות לקויה, והיא זוגיות לקויה מוכחשת. סביר להניח שאתם כואבים, כועסים, מבולבלים, מאוכזבים, אבל זכרו - הפתרון לבעיות, קיים אצלכם. אם הזוגיות שלכם אינה מוצלחת ואתם מגדירים אותה כ"על הפנים" קחו אחריות, התחייבו לתהליך אשר יש בו את האפשרות להחזיר אתכם למסלול חיים מכבד, מהנה, מרגש ואוהב. עצות ומיתוסים מהסובבים אתכם, לא יפתרו את הבעיה, אתם חייבים להיפתח להתנהגות והתנהלות אחרת, לחשיבה שונה ואימוץ דרכי חיים שיביאו אתכם לסגנון חיים שונה ולמערכת יחסים מתחשבת ואוהבת כפי שמגיע לכם. אהיה כאן עבורכם כדי לסייע. .
440 הודעות
401 תשובות מומחה

מנהל פורום משפחה וזוגיות

01/01/2011 | 20:00 | מאת: עדי

האם יש דרך לשאול שאלה מבלי שהיא תוצג בפורום?

פני אליי במייל, inbalmh@gmail.com

29/12/2010 | 10:01 | מאת: גדעון

שלום. אני בן 55 ואשתי מתקרבת ל-50 ויש לנו 2 בנות . אשתי בכל השנים לא הייתה משהו בשטח המיני מבחינת חשק ומבחינת רצון והנאה להשקיע אצלה זה נראה כחובה שעליה לעשות וי . בגלל הבדלי הצרכים שהלכו וגדלו במשך השנים נאלצתי לגרור אותה ליעוץ מיני שלצערי לא קידם אותנו אולי גרם לאשתי להבין שהנשואין יתפרקו לה כתוצאה מחוסר החשק וההשקעה שלה במין ושינתה את גישתה והגבירה את תדירות היחסים עבורי על מנת לקבל שקט תעשיתי כמובן . הבעיה שבשלב מסוים השלמתי למצב אבל בזמן האחרון המצב הדרדר מחדש ותדירות היחסים ירד שוב וללא קשר לתדירות היחסים נעשים למעני בלבד כאשר ברקע נאמר שהיא לא נהנת מזה כל כך ומבחינתה היא לא צריכה את זה ולא נהנת מהחדירה וכמובן הפסיקה ממזמן להשקיע ולנסות להגיע לאורגזמה . אני מסתובב עם תחושות איומות בנושא כאילו עושים לי טובות או V על מנת לקבל שקט בבית , היחסים נעשים בצורה מכאנית על מנת לסיימם כמה שיותר מהר ולהפטר מהסיפר . אני מרגיש מיואש וחושב על גירושין ואו נשים אחרות מה שלא עשיתי עד היום . אני רוצה לציין כי כל שיחה איתה בנושא מביא לשיפור קל לתקופה קצרה מאוד וזה פשוט נמאס לי . מה המלצתך ? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום גדעון, אני מבינה את התסכול שלך. מצד אחד נשמע שאשתך פועלת בשביל לרצות אותך, ולא מתעלמת לגמרי ממה שמפריע לך, מצד שני, היית רוצה שזה יבוא ממקום אחר- של הנאה ושל תשוקה מצידה, וזה לא ממש קורה. מצבים מהסוג הזה שכיחים למדיי אצל זוגות ותיקים, ובדר"כ תלונות ותסכול מהסוג שתיארת שכיחים יותר אצל גברים מאשר אצל נשים. זה לא אומר שזה תקין כמובן, בסך הכל זה מצב די מצער שגורר איתו הרבה כאב, מרמור ועוד כל מיני תחושות שלא תורמות לזוגיות הטובה והמלאה. אני מבינה שאתה נמצא במקום די מיואש, ואם זו סיבה לפרק את החבילה או לא, רק אתה יכול לומר. זה תלוי במידה רבה בכמה שאתה סובל ומיואש. יחד עם זאת, ראוי שתשאל את עצמך מה אתה מקבל בכל זאת מהקשר, ויתכן ששווה לך לבחון את הדברים בקונטקסט רחב יותר. בד"כ שיש בעיות במין יש בעיות נוספות, ויתכן שמה שנכון בשבילכם זה לאו דווקא טיפול מיני אלא טיפול זוגי. הרבה פעמים אצל נשים יש קשר בין תשוקה מינית לתחושת ערך בזוגיות ולסיפוק רגשי. אצל גברים, ולא בכל המצבים כמובן, לפעמים הצורך המיני עומד בפני עצמו. לכן, יכול להיות שהמענה צריך להיות רחב יותר מהתמקדות בסימפטום, כלומר בתוך טיפול זוגי.

28/12/2010 | 20:44 | מאת: רונית

שלום, לפני כחודשיים פרצה מריבה בין אחי לביני (גילי 28 וגילו 26 הוא נשוי +1) ,הוא התעצבן וקלל אותי,אמי ואחי הקטן בהודעת טקסט,הקללות היו מוגזמות ויצאו משליטה ואני מאוד נפגעתי,יש לציין שאמי שומרת לו על הילד כל יום ,והוא מתגורר בדירה ששיכת למשפחה ללא תשלום כבר מעל שנה. אמי אישה מאוד חלשה והחליטה לוותר ,ולא לעשות מזה סיפור ואילו אני בקשתי שיתנצל ומאז אנחנו לא מדברים כלל,(אחי והורי)בגלל שאמי הגנה אליו (את מגזימה,אז מה עם הוא קילל בכל המשפחות מקללים,תעבירי הלאה) ,הרגשתי שהיא עומדת לצידו ומגנה אליו. החלטתי לדבר איתה ולהסביר לה שזה לא בסדר ואני מבקשת שהוא יתנצל בשל הקללות,גם סבתותי ודודיי לצידי בנושא זה. היא טענה שהוא גאוותן וגם אם עשה טעות הוא לא יתנצל כזה הוא,וצריך לזרום בחיים,לא קרה כלום. נפגעתי והחלטתי שהיא לוקחת את הצד שלו ולא עושה דבר כדי שהדבר יפתר,מאז אנחנו לא מדברים והמצב רק החמיר ,יש לציין שאני מגיל 18 מחוץ לבית וגרתי אצל סבתי 7 שנים והיום אני שוכרת דירה,אני בחורה מאוד עצמאית ותמיד קבלתי תמיכה מסבי וסבתי בגלל שגדלתי אצלהם,הם העניקו לי חום ,בגדים ודמי כיס,דאגו לי להכל. אמי ניסתה לדבר איתי פעם אחת ולא מעבר,היא בשלה,שניסתי לפנות אליה היא אמרה שהיא לא מוכנה להקשיב לי וניתקה את הטלפון,אז כתבתי לה מכתב אם כל מה שאני מרגישה ,שנפגעתי ,שהיא בחרה צד וכל החיים הרגשתי מקום שני,שרק לו היא עוזרת ולי לא (הוא גר בדירה של דודתי שנפטרה,והובטח לי על ידי אבי שהוא ישלם לי את השכר דירה שאני משלמת,דבר שלא קרה,סבתי ביררה עם אבי והוא אמר לה שזה בסוף לא הסתדר והם לא אמרו לו דבר בנושא). אני מאוד פגועה,והכעס אצלי רק התעצם עם הזמן ולכן בקשתי מהורי באותו במכתב שאחי ייחפש דירה היות ואני רוצה להיכנס לדירה במקומו כי מצבי הכלכלי לא טוב כרגע,הוא כבר גם שנה וחצי שם וחסך ,הורי השתגעו מכך ולא מפסיקים להגיד שזה מוגזם וכדומה,עפ"י שסבתי בקשה מהם שאחי יעזוב את הדירה בקרוב ושאני אכנס לתקופה ,מחצית הדירה שייכת לסבתי ומחצית שניה לאבי,אתמול התברר לי שהם לא אמרו לו ולא יגידו לו,אלא יעודדו אותו בעתיד. אני מאוד מתוסכלת מהמצב ופגועה ומרגישה שהופכים אותי לאשמה בכך שהריב הזה התחיל., אשמח לעצה....:)

שלום, מצער שהמשפחה שסועה באופן כזה. אני מבינה את תחושות הקיפוח שלך מול אמך, נשמע שיש בסיס לטענותייך. טוב שהיו דמויות חיוביות ומיטיבות כמו סבתך בסביבה. ולעניין עצמו- אני חושבת שבשלב הזה פחות משנה מי התחיל את הריב.נשמע שרק חיפשתם סיבה לנתק הזה, על רקע רגשות הקיפוח והטענות שהיו לך ממילא. עוצמות הכעס שהיו אצלך ואצלו כנראה יושבות על משקעים קודמים, ולא על הקללות. עכשיו השאלה היא מי ירד קודם מהעץ, כי נתק כזה לא יכול להימשך זמן, והוא גורם לכאב רב, קודם כל לך, וכנראה גם לאחרים. אני מבינה שיש לך הרבה כעסים, ושלא בא לך להיות זו שמוותרת, כמו אמא שלך אולי, ושיותר מהכל היית רוצה לראות אותה עומדת פעם אחת לצידך. יכול להיות שיהיה עלייך למצוא דרך להשלים עם זה שאולי זה כבר לא יקרה. אולי יש לאמא דרך לא כל כך מוצלחת לחלק את הנתינה שלה בין ילדיה, מסיבותיה שלה, וכל מה שלך נותר לעשות הוא להתגבר על הכאב בכוחות עצמך. טוב שכתבת את המכתב, אני בטוחה שזה עזר לך לפרוק את רגשותייך. יכול שיהיה לך טוב גם ללכת לטיפול משל עצמך, לברר בתוכו מה את מרגישה וכיצד השפיעה הדינמיקה המשפחתית שגדלת בתוכה (כולל היחסים שלך עם אמך) על איך שאת היום מתפקדת כאדם בוגר. נשמע לי שיש שם הרבה תחושות שהיה ראוי להתייחס אליהן באופן מעמיק.

28/12/2010 | 14:24 | מאת: מלכה

שלום רב אשתו של בני בהריון עם תאומים ,הם מגדלים שתי חתולות בבית,ורק בבית. רציתי לדעת אם אין סיכון בריאותי בנידון.האם ישנן הוכחות רפואיות שאין שום סיכון בלגדל חתולות בבית ומיוחד כאשר עומדים להוולד בשעה טובה תינוקות.מחכה לתשובה הסבתא המודאגת, בתודה.

נסי בפורום גניקולוגיה/רפואת נשים, או פורום העוסק בהריון.

28/12/2010 | 12:21 | מאת: ח

אנחנו משפחה קטנה מאוד והקשרים בינינו מאוד טובים. לפני מספר שנים אימי התחילה לצאת עם גבר מקסים וקיבלנו אותו בזרועות פתוחות למשפחה. הבעיה שהמשפחה שלו לא קיבלה את זה כך. הקשר בינו לאישתו לשעבר הידרדר הקשר עם ילדיו בשנים האחרונות ניתק לגמרי (מדובר על ילדים בני 20 ומעלה).מעולם לא פגשתי אותם אבל אני יודעת שהיה בינהם פעם קשר טוב. זה מאוד משפיעה עליו, ממש אפשר לראות שהוא נהיה יותר ויותר עצוב ועייף. הייתי מאוד רוצה לעזור לו, הוא בן אדם מאוד יקר לי ולמשפחתי ואני רוצה שיהיה מאושר בחיים. לא כל כך יודעת מה לעשות...האם כדי ליצור קשר עם משפחתו? או שזה רק יחריף את הבעיה...מחכה לעצתכם

הדאגה שלך לבן הזוג של אמך מורגשת, וניכר שנוצרו בינו לבין משפחתך קשרים חמים. זה יפה ומרגש, אני מקווה שהוא יודע להעריך את כוונותייך הטובות. אני מבינה את הצורך שלך לתקן ולפשר, באמת לא ברור מדוע כך החליטו ילדיו להתנתק ממנו.יכול להיות שיש להם סיבות שאת לא ערה להן עד הסוף, כי את לא מכירה באופן מלא את הדינמיקה המשפחתית שהוא מגיע ממנה. כך או כך, נראה לי שהתערבות לא תהיה ממש מתאימה. אם ממילא הם סולדים מכל מה שקשור באמך ומשפחתה, יתכן שהתערבות מצידך רק תחמיר את המצב. בסך הכל מדובר באדם בוגר, והקשר שלו עם משפחתו הוא עניינו. יש לדברים מחיר, ואני מבינה שקשה לך לראות אותו ואת אמך מושפעים לרעה מהמצב, אבל גם אז, אין פרוש הדבר שבידייך האפשרות להושיע, למרות הכוונות הטובות. מה שכן, מתוך הקשר עם בן זוגה של בעלך, נסי להציע לו את תמיכתך. אני בטוחה שיחמם את לבו לדעת שאת דואגת לו.ואם יהיה לו קשה לשתף, יתכן שיהיה עלייך להניח לדברים ,ולתת להם להיפתר.

28/12/2010 | 11:03 | מאת: עידן

שלום, אשתי ואני במשבר נישואין. לטענתה, לאורך כל השנים נהגתי בה בביקורתיות, בהקטנה. אמרתי דבריפ פוגעים ומעליבים. בלי להכנס לאופיה והפרשנות שהיא נתנה לדברים, היא טוענת שלמרות המאמצים והעשייה שאני משקיע ולמרות ששיניתי את דרכיי היא לא מסוגלת לשכוח אמירות ומעשים ולא יכולה להתגבר עליהם ולכן, לא יכולה להיות איתי יותר. השאלה, האם ניתן בעזרת טיפול כלשהו (היפנוזה? מדיטציה?)להשכיח או לעמעם ארועים שליליים כנ"ל בכדי שנוכל לצאת לדרך חדשה? תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

עידן שלום, מצטערת לאכזב אותך, אבל החיים לא עד כדי כך פשוטים. הזהות והאישיות שלנו נבנית בתהליך ארוך ומורכב תוך כדי התנסות וחוויה ולא ניתן להעלים זיכרונות כלא היו, למרות שאני יכולה להבין את המשאלה שלך. אולי ביום מן הימים אפשר יהיה לעשות כך, מי יודע? ובכל זאת, נראה לי שטיפול זוגי יכול לעשות עבודה לא פחות טובה. אמנם, לא תהיה שם מחיקה של חוויות אבל בהחלט אפשר יהיה לסייע לשניכם לעבד התנסויות שליליות מהעבר הזוגי שלכם, כך שבאמת תוכלו לצאת לדרך חדשה, או לפחות לנקות קצת את הדרך הקיימת ממכשולים, כך שאפשר יהיה להינות ממנה יותר. אם הקשר חשוב לך, ואתה באמת רוצה לאפשר לשניכם שינוי, הצע לה ללכת לטיפול זוגי, זה יכול מאוד לעזור, וגם ברוב המקרים, זה לא צריך להיות תהליך ממושך, כדי להשיג תוצאות טובות.

האם יש מקרים שבאמת ניתן להתגבר על "טראומות" כפי שהיא מגדירה אותן?

28/12/2010 | 08:25 | מאת: רבקה

הבת שלי עוזרת יותר מהבן שלי ומהרבה שיחות שלי עם אנשים זה נורמלי שלבנות יש יותר סבלנות ועוזרות יותר אני מבקשת תשובה מאוד ישירה דוגמא לשחק עם האחיות שלה או עם צריך לארגן את הבית השאלה 1 _בנות עוזרות יותר מי בנים? 2 _ולמה?3_ואם אפשר לדרוש מבן כמו שדורשים מי בת {מבקשים}תודה רבה מראש

שלום רבקה, התשובה לשאלה שלך היא לא חד משמעית (למרות שאת מבקשת תשובה ישירה). במידה רבה אני חושבת שזה תלוי תרבות וקונטקסט- יש משפחות שמחנכות באופן "סטריאוטיפי" בנות ובנים, לפי תפקידי המין המסורתיים, ואז באמת יהיה נכון לומר שבמשפחות כאלו בנות עוזרות יותר מבנים, ויהיה פחות מקובל שהבן יעזור בעבודות בית, למשל. אני מכירה את האמירה שבנות עוזרות יותר מבנים, ומעבר למה שאמרתי קודם, אולי אפילו יש כאן משהו מובנה. מה לעשות, בנות שאמורות להיות אימהות בהמשך, באופן טבעי יותר לוקחות חלק בעבודות הקשורות בטיפול ובחינוך. ויחד עם זאת, לנטייה הטבעית הזו נכנסים ערכים חברתיים ותרבותיים. את הדיון הזה אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל אנסה בכל זאת להיות עניינית לנקודה שהעלית. אם בתך עוזרת יותר, כנראה שזה גם משהו באופי שלה, וגם משהו שספגה בבית, מתוך תהליך של הזדהות איתך, למשל. את כאמא, יכולה להחליט שהחינוך שאת רוצה לתת הוא יותר שוויוני, ושגם אם זוהי נטייתה הטבעית של בתך, חשוב לך שגם בנך יקח חלק בעבודות הבית, וזה בסדר גמור, אין שום חוק שאומר שרק בנות צריכות לסייע. כמובן, אם הוא מעולם לא ראה את אבא שלו מסייע בעבודות הבית, זה יהיה לך קצת יתר קשה להטמיע כאלו דפוסים, אבל הייתי מציעה לך לא להתייאש. אני לא חושבת שיש כאן נורמלי או לא נורמלי, כפי שחברותייך אומרות לך. בחברה של היום, הנורמות מאוד גמישות, ויכולות להיות שונות לחלוטין מבית לבית, בטח בנושא כזה. לכן, החליטי את כיצד תרצי לחנך את ילדייך ופעלי בכיוון.

28/12/2010 | 08:19 | מאת: רבקה

אנחנו נשואים 6 שנים שתי בנות משותפות ולי יש ילד בן 14 מהרווקות ולבעלי ילדה מהנישואין הקודמים בת 14 אנחנו רבים אמון כל דבר שהבן שלי עושה יש לבעלי מה לומר לא עוזר מספיק תעשה כלים כשאתה מגיע מהלימודים ותעשה ותעשה ....אני מרגישה שבעלי מקנה בבן שלי האם זה נורמלי {דוגמא קניתי תחתונים לבעלי כתוב עליהם אוהבת אותך וכפרה עלייך ולבן שלי קניתי אתה מספר 1 ועוד אחד גבר גבר בעלי צרח ועשה מי זה סצנה שאני הגורם לכל המריבות ואסור לי לקנות לבן שלי תחתונים כאלה {הרי אך שאני מכירה את בעלי גם אם היה כתוב ילדה חמודה וזה לבן שלי היה לא מה לומר מה אני יכולה לעשות זה יום יומי אני מרגישה שהוא מחפש מה לומר שלילי עליי ועל הבן שלי תודה רבה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רבקה, ההתמודדויות בתא משפחתי מהסוג שיצרתם הן בוודאי לא פשוטות. בכל תא משפחתי עלולות להיווצר בריתות וקואליציות שמפריעות לתחושת האחדות, וזה בטח עוד יותר חזק כאן, כאשר יש פערים מהסוג שתיארת. ולגבי הנושא שאת מעלה- קנאה היא בהחלט אפשרית במצב העניינים המתואר. יכול להיות שבעלך אכן מקנא, כי יש קשר בין בנך לבינך שהוא לא חלק ממנו, וקשה לו לשאת את זה. זה קשה גם לך, כי זה הבן שלך, ובוודאי לא פשוט לך לגשר על הפערים בינו לבין בעלך, לפשר כל הזמן ולדאוג שכולם יהיו מרוצים. אני חושבת ששווה לך לקיים שיחה עם בעלך ולבדוק איתו מה הציפיות שלו ממך. אני לא מניחה שהוא יודה שהוא מקנא, גם אם זה המצב, ואל תדרשי ממנו לעשות זאת. נסי לדבר איתו ברוגע על תחושותייך, ובדקי את האם היית יכולה לשנות משהו כדי שהוא ירגיש פחות מאויים. משם צריך להתחיל, כי כשדברים יוצאים בכעס קשה להבין משהו על המקום ממנו בא הצד השני.

22/12/2010 | 14:53 | מאת: שלי

שלום, אני בת 31 נשואה +2 לאדם שהיכרתי עוד כשהיתחלתי לעבוד באותו מקום עבודה. היחסים בינינו היו מצוינים הוא חיזר אחרי תקופה מאוד ארוכה וכאשר נעניתי לו והתחלנו לצאת יחסו השתנה הוא אדם קר מנוכר עצבני מאוד, לא ותרן, עקשן וגם לא גלוי ופתוח אני לעומתו ההיפך מכל מה שרשמתי.ביחסים בינינו גם עכשיו בהיותנו נשואים הוא חזק ודומיננטי ואני כנועה יותר (אני חייבת לציין שפחדתי לבטל חתונה לאחר שהיסכמתי) היום אני יודעת שאני משלמת על העניין כי הוא צועק עליי הוא לא נותן יחס חם ומחבק, קשה לו לשלוט בהתנהגויות הקיצוניות שלו.אצלו הכל מובן מאליו שצריך לחיות את החיים כמו שהם וזהו... אין ריגושים אין פירגון אין יחס אוהד........... אני חייבת לציין שאני עושה את כל עבודות הבית ומגדלת את הילדים היות ואני לא עובדת וגם שעבדתי אני עשיתי הכל.......וכשאני מתלוננת שנמאס לי שאין לי כבר כוחות להכל ואני מרגישה לבד אז הוא עונה לי" אמא שלך לא עשתה ועושה את זה" או שאני מבקשת שישנה את היחס שלו כלפיי אז הוא עונה "ככה אני וככה אני ישאר אל תנסי לשנות אותי" . הוא כל הזמן אומר שהוא אוהב אותי אין ספור פעמים אך תגידו לי אם זה אמור לכפר על יחס טוב או פירגון או הקשבה או סתם לתת לי יחס..... אני רוצה לציין שהיינו בטיפול זוגי והוא עזב באמצע כי הוא טען שקשה לו עם העניין ושזה חופר בליבו ובנישמתו לכן עזב בלי רצון לחזור לזה שוב.בגדול הוא אבא מדהים לילדיו איש חברותי במיוחד אדם בעל משרה בכירה שלכאורה חיצונית הכל נראה מושלם!!!!!! אובדת עצות מה לעשות איך להמשיך מפה הלאה.........

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שלי, אני חושבת שעלייך לשאול את עצמך מה את כן מקבלת מהזוגיות הזו, ואני מניחה שמשהו את מקבלת אחרת לא היית נשארת. אין סיבה שבעלך ירד לחייך באופן שאת מתארת. צעקות לא צריכות להיות, זה ברור, אבל סביר להניח שגם לך יש את החלק שלך בויכוחים ביניכם. מדברייך אני מבינה שאת לא מקבלת את כל הדברים שבאים מכיוונו בלי התקוממות ובכניעה טוטאלית. את דואגת להשמיע את תחושותייך, מטיחה שנמאס לך, שאין לך כוחות, מביאה אותו לטיפול זוגי. יכול להיות שיש לך יותר כוחות התנגדות ממה שאת חושבת. ולגי חוסר היחס והפרגון. כאן השאלה היא האם הוא באמת לא נותן, או שזה פשוט צריכה יותר ממה שהוא מסוגל לתת. סה"כ ציינת שהוא אומר אינספור פעמים שהוא אוהב אותך, שהוא גבר חברותי, אב מדהים, כך שאולי לא כדאי להשחיר אותו כל כך, וזה חוזר למה שכתבתי בהתחלה- שאולי עלייך לבדוק מה את כן מקבלת ממנו. תראי, את לא עובדת, מגדלת את ילדייך ומחזיקה ניהול של בית על כתפייך. זה לא קל, ויתכן שאת מרגישה לבד, וזקוקה ליותר תמיכה. יכול להיות שזה משפיע על הצרכים שלך ותחושת הקיפוח מול בעלך. למה שלא תחשבי על דרכים להזין את עצמך מבחינה רגשית, גם מחוץ לבית, עם תחביבים, בילויים, למידה, חברויות. זה יכול לעשות לך טוב. ואם לא, פני לטיפול משלך. לא בגלל שאת הבעיה, אלא בגלל שלפעמים ,כשצד אחד מקבל מענה טוב יותר של צרכיו הרגשיים, כל המערכת הזוגית זזה לכיוון חיובי יותר.

23/12/2010 | 14:32 | מאת: שלי

את באמת צודקת אולי באמת אני זו שצריכה לשנות את אורח החיים שלי ולצאת קצת יותר............בכל מקרה גם לאחר מחשבה אני נותת ומעניקה הרבה יותר ממה שהוא נותן ומעניק וגם אם אני ארצה לקום וללכת כי אין לי כבר כוח אני לא אלך כי אני מפחדת משינוי קיצוני......... בכל מקרה תודה רבה !!!!

20/12/2010 | 09:20 | מאת: adi

אני בן 41 גרוש מזה 5 שנים ויש לי שתי בנות שנולדו וחיות בחו'ל עם אימן מיום היוולדן. הן ביקרו בארץ וערות לכך שאני ינוי. הן אף זכו לראות את בני, אחיהן, החדש נולד. אני אישית חזרתי לארץ לאחר 20 שנות שהות בח'ול לפני כשנה. שם הייתי נשוי במשך 13 שנה. כיום אני נשוי פעם שנייה (התחתנתי עם רווקה בת 32 ללא ילדים) ויש לנו ילד בן 3 חודשים. אני נשוי פחות משנה. אני חושש שאישתי עברה וממשיכה לעבור משבר מאז הלידה. זה מתבטא ביחס אהבה עצום עד כדי אובססיה לילד. הצהרות כמו אתה כל עולמי, אתה כל מה שיש לי, מחשבות כל היום על הילד, געגועים עד כדי בכי כשאני יוצא איתו לסיבוב בשכונה וכד'. הרמות קול, התבטאויות מעליבות, דיבור עליי ועל חיי הקודמים עם חברות שלה וזילזול גמור בי ובחיי שהיו, בריחה עם הילד לעיתים תכופות מבלי לןמר לאן ומתי היא חוזרת ועוד. אני חייב לציין שבנישואי הקודמים, חוויתי משהו דומה, אמנם לא ברמה הזו בכלל, דבר שהגיע לידי ביטוי בבדיקת פסיכיאטר מטעם בית המשפט בחו'ל, שקבע כי לאם היו ויש בעיות נפשיות, עד כדי כך, שההמלצה היתה להתראות עם פסיכיאטר אחת לשבוע במשך 18 חודש מינימום, אם האמא תרצה את מגורי הילדים איתה לאחר הגירושים. בתהליך הזה עשינו מבחנים ממוחשבים שהצביעו על הבעיות הללו. השאלה שלי היא כזו: האם קיימים מבדקים לאיבחון בעיות שלאחר לידה כאן בארץ שניתן לעשותם ומטעם מי ואיפה? מה תוכלי לייעץ בינתיים. אני לא טלית שכולה תכלת בסיפור, ואני יכול לומר כי מצדי רוב התגובות הן כתוצאה מן המצב שאני מנתח ורואה, שהוא לעיתים בלתי נסבל. אבל בכל זאת, מה האפשרויות בפנינו על מנת להגיע לשורש הבעיה וההתמודדות איתה. תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עדי, קודם כל, אני חושבת שצריך להיזהר מלהשליך מניסיון העבר שלך עם אשתך הראשונה על המצב הנוכחי. אתה כבר מדבר על בדיקה פסיכיאטרית בשבילה. מעבר לכך שאני ממש לא בטוחה שיש צורך (ואסביר מיד למה), אני חושבת שזה אומר משהו על רמת התמיכה שלך בה, שהיא כנראה לא מהגבוהות. זה וודאי לא מוסיף לזוגיות שלכם. הילד שלכם נולד לפני 3 חודשים, ויחד איתו נולדה גם האם, שכן זה הילד הראשון שלה. הספרות בתחום מלמדת שאישה לאחר לידתה נכנסת למצב רגשי אחר, שונה ואינטנסיבי. התינוק שנולד הוא אכן מרכז עולמה, היא מאבדת עניין בכל מה שהיה קודם (אולי גם קצת בבעלה), ונשאבת לטיפול בתינוק באופן טוטאלי. כל זה טבעי מאוד,ואם יש מספיק תמיכה מהבעל, לאט לאט האישה יכולה לצאת מהטוטליות הזו ולחזור לחלק את עצמה בין עוד הרבה דברים אחרים, כולל בבעלה. מה שאתה מפספס, כנראה, זה שלך יש תפקיד מאוד חשוב כרגע. גם לך נולד בן, ואתה שקוע בביקורת על אשתך, ובאכזבה וכעס על כך שנזנחת לטובת התינוק, במקום להיות יחד איתה בדבר הטוב שמתרחש. והרי קורה כאן גם דבר טוב, לא? מציעה לך בחום לשנות גישה. אני לא יודעת עד כמה באמת אשתך אובססיבית, אבל זכור שאובססיביות כלפי התינוק שהוא הבן הראשון שלה במקרה הזה היא גם נורמלית, אז במקום לחפש פסיכיאטר, חפש בעצמך את החמלה והתמיכה שתוכל לתת לה. היא זקוקה לה מאוד. ואם תעשה זאת, אני בטוחה שתקבל המון בחזרה.

19/12/2010 | 23:14 | מאת: בת אבודה

שלום ענבל, אני דניאל נערה בת 17 וחצי,אני לומדת בכיתה יב, לפני שנה וחצי אחותי ובעלה החליטו לעבור לגור איתנו עם שני ילדיה הקטנים בני חצי שנה ושנה וחצי (לפני שנה וחצי) גם אחותי השניה עם בעלה וילדה וגם אחותי שהיא סטודנטית גרה בבית, אפשר להבין שאני הקטנה בבית. כשהייתי בכיתה ח' אחותי התחתנה ואז נכנסה להריון ואז אחותי השניה התחתנה וגם היא נכנסה להיריון הייתי הבנאדם הכי מאושר בעולם, זה הדרדר בהדרגה. אומרים שמי שבפסגה סופו ליפול, יותר קשה להישאר בפסגה מאשר לעלות אליה, לצערי, אני מאמינה לכך. כשאחותי החליטה לעבור לגור איתנו אני הסכמתי חשבתי שזה יהיה הדבר הכי כיף בעולם כל האחיות שלי גרות איתי אני אראה את אחיינים שלי כל יום, אני מסתדרת עם הגייסים שלי ואין מי שיהרוס לי את השמחה. אחרי שהם עברו עם התחלתי לאבד את עצמי, אני גרה עם 11 נפשות בבית של חמישה חדרים עם מקלחת אחת!!! פרטיות כבר לא היה לי, שקט הפכה להיות מילה גסה שינויים במצי רוח לתקופות קרובות והוסיף ואומר דיכאון של חודשיים. עברה שנה וחצי מאז הייתי תלמידה מצטיינת, ב5 יחידות מתמתיקה ואנגלית וירדתי ב 4 בשניהם, בפיזיקה, כלכה וסוציולוגיה הציונים שלי ירדו. במשך החופש על מנת לצאת מהבית עבדתי במלצרות חסכתי 20000 שקל והוצאתי רישיון נהיגה שמתי את השאר בתוכנית חיסכון שיהיה לי בצבא. אני לא כותבת במטרה להשתחצן עכשיו אני כבר לא מסוגלת לעבו, לא מסוגלת להתרכז, איבדתי קשר עם חברות, אני לא מדברת עם אף אחד מהמשפחה שלי למעט אחותי, שאם היא לא הייתה אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה... שקלתי אפילו להתאבד היו לי שבועות שלא הייתי הולכת לבי"ס לא יצאתי מהחדר, אני כל הזמן עצבנית וכשמעירים אני מתחילה לריב להתעצבן לבכות ולהיות בדיכאון כמה ימים, עם זאת הנתונים הצבאיים שלי מאוד גבוהים וכנראה אלך לעתודה או תפקיד מובחר בצבא. אני לא רוצה לאבד את המשפחה שלי רבתי עם כולם ואף אחד לא מדבר איתי כבר תקופה, יש לי מספיק כסף להשכיר דירה עד הגיוס אבל אני יודעת שאם אעשה צעד זה ארחיק את המשפחה שלי ממני לתמיד. בבקשה תעזרי לי אני כבר אובדת עצות...!! בבקשה כיתבי את דעתך אשמח לשמוע לעצותייך

בת אבודה יקרה, באמת כואב לשמוע על התנאים שנאלצת להיות בהם, דווקא בשנים בהם היית אמורה הכי לשפוח ולהכין את הקרקע לקראת עתידך. נשמע לי שאת נערה מוכשרת, ואני מאוד שמחה שהצבא יכל לראות זאת. אל תתייאשי, נשמע לי שבקרוב, עם הגיוס, המצב יהיה הרבה יותר טוב. נשמ לי שאת מאוד לבד, ושאת זקוקה לתמיכה. פני לעזרה מקצועית, לטיפול דרך קופת חולים (טיפול מסובסד). נראה לי שלאור המצוקה שאת מתארת זו תהיה הדרך הכי טובה לנצל חלק מהכסף שחסכת. לגבי הרצון להתאבד שהזכרת- אני מקווה מאוד שזה מאחורייך. כמו שאמרתי- את בחורה עם כוחות ועם הרהב כישרון, אל תזרקי את זה. אני חושבת שחשוב מאוד שתשתפי את אחותך או אדם קרוב אחר, שידע עד כמה את סובלת. ואם את מגיעה למחשבות קיצוניות כאלו, פני לער"ן -מוקד תמיכה טלפוני למצבי מצוקה נפשיים. הם ידריכו אותך.

21/12/2010 | 18:21 | מאת: בת אבודה

המחשבות על ההתאבדות עברו לי מזמן, אני לא ניגשת לעזרה מקצועית כי אני יודעת שזה יכול לשמש נגדי בעתיד. אני חווה סערת רגשות שלא נפסקת כבר שנתיים די התרגלתי לרעיון אבל אני אופטימית, כרגע אני נרשמת לעתודה וכנראה אתחיל אותה שנה הבאה, אני מודה לך על התגובה היא מאוד חיזקה אותי. הבנאדם היחידי שאני סומכת עליו הוא עצמי אני מפדבקת את עצמי, זה משחק לטובתי בזמן כזה חשוב. בנוסף, נרשמתי לפסיכומטרי שקרוב לוודאי אעשה באפריל. אני מודה לך מאוד, זה נחמד לדעת שיש עם מי לדבר בלי להזדהות בחודש האחרון חידשתי את הקשר עם חברות שלי, וכבר יש לי חודש חבר זה די מרגיע אותי למרות שחוץ מהחברות שליי אני עדיין לא מסוגלת לספר לאף אחד במשפחה. תודה רבה לך, ממעריצה.

19/12/2010 | 13:41 | מאת: מאיה

שלום לך ענבל! גדלתי במשפחה עם עוד אח אחד גדול ממני בארבע שנים. אני זוכרת את כל שנות ילדותי כשבבית אווירה של מתח, עצבנות, מריבות, מרירות וכד'. מוכרחה לציין, שקיבלתי את כל צרכי הפיסיים, אבל אימי הייתה ועודנה, אישה נוירוטית שבילדותי היתה חרדה מאד כל הזמן שמא יקרה לי משהו ולא הרשתה לי לצאת לטיולים או בילויים וגם המעט שהיה מותר לי לווה בדאגנות יתר ובעצבנות. אח שלי לא ממש היה חבר שלי, בלשון המעטה וכל הזמן רב עם ההורים. זה בקיצור. מה שקורה הוא שעד היום, ואני כבר בשנות החמישים לחיי, בעלת משפחה סובלת מההתנהגות הזו של המשפחה שלי. למרות שהם כאלה אני כל הזמן מזמינה אותם אלי בכל הזדמנות, חגים, ימי הולדת, מאורעות, שבתות ועוד. הם תמיד מגיעים חמוצים, מרירים, רבים האחד עם השני או מלאי תלונות כלפי כל מה שזז בעולם. למרות שאני מאושרת בחיי משפחתי ויודעת היום שהם כאלה, זה מאד כואב לי. ניסיתי לדבר איתם ולגלות את פשר ההרגשות האלה שמניעים אותם, גם ביקשתי אם אפשר שינסו להגיע אלי יותר מחוייכים וחיוביים. אבל נראה לי שהם בכלל לא מבינים על מה אני מדברת. מה עושים? איך ממשיכים לשמור על קשר עם המשפחה שאני מאד אוהבת למרות הכל ועם ההתנהגות המאד מרגיזה הזו שלהם?

שלום מאיה, באמת חבל שזו הדינמיקה במשפחתך, אני מבינה את תחושת ההחמצה שלך, וגם את המרירות שלך עצמך על כך שזה המצב. משפחה לא בוחרים, ואת כבר ילדה גדולה. נראה לי שמוטב להניח את הפנטזיה שתהיה לך משפחה אחרת יותר, חייכנית ומאושרת. להבנתי, בנית לעצמך תא משפחתי אחר, וטוב שכך. את השינוי תוכלי לעשות רק שם. ככל שתזנחי את אותה פנטזיה, ותקבלי את משפחתך כפי שהיא, כך ייטב לך. אפשרות אחרת היא למעט בהזמנות, אם הנזק שנגרם לך בכך גובר על התועלת. אם האווירה מקשה עלייך, ומעוררת כל פעם תחושות של "חבל שהזמנתי", למה שלא תוותרי על כך מלכתחילה? כמובן, אני לא מתכוונת לנתק, אלא רק לשמירה קצת יותר טובה שלך על עצמך, כך שתוכלי פחות להתמרמר, ולחוש את תחושת ההחמצה והכאב.

15/12/2010 | 06:30 | מאת: אמא עצובה

ענבל יקרה! קצת מתקשה לספר על הבעייה דווקא מכיוון שהיא במשפחה, אבל אשמח על כל עצה שתתני לי. אני בת 52. נשואה, ברוך השם, טוב. אמא לארבע ילדים מקסימים. הבכורה בת 30, נשואה, מקסימה, עובדת. אחריה, שלושה בנים נהדרים. כאמור, חיי המשפחה שלנו נורמטיבים. כמובן, כמו אצל משפחות אחרות, צצות מידי פעם בעיות אבל הן מינוריות ורגילות ובאהבה גדולה אנחנו פותרים אותן. הבעייה היא עם הבת הגדולה. למרבה הצער, היא מתנהגת לא פעם בעוינות ובריחוק כלפי המשפחה כולה אך במיוחד כלפי.לאורך כל השנים ניסינו לקרב אותה, לפתוח בשיחות על מהות היחסים, אך היא בשיטתיות הכחישה, התעלמה והמשיכה בדרכה. (היה מצב שהיא בחרה להתנתק מאיתנו במשך שנה תמימה). כבר לפני שנים רבות, חברים ובני משפחה הביעו את דעתם כי היא סובלת מקנאה באחים שלה אך במיוחד בי. קצת קשה לי להגיד את זה, אבל היא תמיד סבלה מעודף משקל בעוד אני למרות ההריונות והלידות נשארתי חטובה ועד היום אני מקבלת מחמאות על איך שאני נראית. זה קורה כשאנו שתינו יחד אבל בנוסף, חברות שלה מספרות לי שהן תמיד מדברות איתה עלי כשהן איתה ועל איך אני מקסימה ונהדרת ונראית טוב וכו' וכו' וכו'.היא מצידה, כמובן שאף פעם לא מספרת לי על זה ואף פעם לא מפרגנת לי על כלום. הקרירות שלה כלפי והעוינות מאד מאד מפריעים לי. עצוב לי מאד ורע לי עם זה. אני משתדלת כל הזמן להחמיא לה, לא מחמאות בעלמא אלא מחמאות שהיא ראויה להן, כי אני יודעת שיש בה המון דברים שראויים למחמאות. היא מקסימה, חברותית, מצחיקה, חרוצה ועוד המון דברים נפלאים. נשארה לי תקווה שאולי כאשר היא תהיה אמא בעצמה הדברים ישתנו. אבל בינתיים, כמו שכתבתי רע לי עם זה מאד ועצוב לי.מאד הייתי רוצה שנהיה חברות כמו אמהות ובנות אחרות אבל כל הנסיונות שלי להיות חברה שלה, לצאת איתה, לכייף איתה לא ממש מצליחים. בבקשה, הראי לי את הדרך. היכן אני טועה? בברכות אמא עצובה.

לקריאה נוספת והעמקה

אמא יקרה, אני מבינה את הקושי שלך לשאת את העוינות של בתך כלפייך, מבינה גם את הצורך שלך לקרב אותה אלייך. נשמע לי לא פשוט בכלל לחוות את מה שאת מרגישה בתוך הקשר הזה- בעיקר פספוס גדול והחמצה. ויחד עם זאת, אני חייבת לציין שיש משהו מעט חד צדדי באופן בו בחרת לתאר את מערכת היחסים ביניכן. האם באמת כל מה שמסביר את העוינות לש בתך זה הקנאה שלה? אני לא בטוחה. איבה וכעס לא מתפתחים לדעתי בחלל ריק, ובלי שהצד השני יהיה מעורב במידה מסוימת- כלומר- את. את שואלת מצד אחד במה את טועה, אבל לא נתת בדברייך שום בסיס להניח שיש משהו שאת עושה לא נכון. תחת זאת, בחרת להציג את כל הקושי כנובע מבעיה אצל בתך- כלומר, צרות העין האינהרנטית שלה. אם היא כל כך קנאית, איך זה שיש לה חברים, וכל שאר הדברים החיוביים שמנית? האם לא יתכן שיש גם משהו שאת תורמת לכך שבתך כל כך מתנגדת אלייך? כשנוצרת מערכת יחסים קשה וטעונה שני הצדדים תורמים תרומתם, וזה לא מוציא אותך מהעניין. אני חוששת שעלייך לעשות בדק בית ולחשוב איך את כאם יכולה לקחת אחריות. אם את באמת רוצה לקרב את בתך אלייך שני גישה. פני אליה, מתוך עמדה שמוכנה באמת לקבל שכשלת מולה במשהו(ולא להטיל את האחריות רק עליה- קנאתה), ונסי לברר איתה איפה סטיתן מהמסלול ועל מה היא כל כך כועסת. זה יהיה השלב ההתחלתי. יתכן שאם היא תרגיש בנכונות כזו מצידך היא תהיה מוכנה לשמוע. כל מה שכתבתי כמובן לא מוציא את האפשרות שבתך אכן טיפוס קשה, וכפי שאמרתי בהכרח יש לה צד בדברים. ויחד עם זאת, תוכלו להידבר רק ממקום של לקיחת אחריות. אולי כאמא את זו שצריכה לעשות את הצעד הראשון.

13/12/2010 | 08:44 | מאת: מיכל

שלום אני בת 22 וחוויתי פרידה קשה מאוד מהחבר שלי ב9 שנים האחרונות, הוא נפרד ממני לפני כחודשיים, בשבועיים הראשונים סבלתי מכאבי בטן נוראיים, לחץ בחזה וחוסר שינה, לאחר כחודש הוא רצה שנחזור ואכן חזרתי אליו, היינו ביחד שבועיים ושוב זה נגמר, אני יודעת שהוא התחיל לצאת עם בחורה אותה הכיר בזמן שהיינו פרודים... אני לא יודעת איך לעכל את זה הכאבי בטן חזרו וגם החוסר בשינה, אני פשוט לא מצליחה להרדם, אשמח לעזרה בתודה, מיכל

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מיכל, פרידה היא דבר קשה וכואב, ואת נמצאת עכשיו הכי עמוק בתוך החוויה הזו, כך שהסבל והמצוקה שלך מובנים לי מאוד. איבדת אדם שהיה חלק משמעותי מחייך במשך תקופה כל כך ארוכה, ברור שזה יהיה קשה. נוסף על כך, זה גם מאוד טרי. מציעה לך לתת לתת לעצמך קצת זמן. חווית טלטלה לא פשוטה בזמן האחרון, נפרדתם וחזרתם, הוא יוצא עם מישהי, ואת עדיין לבד. כל זה קשה. כאבי הבטן הם כנראה סימפטום נפשי, שקשור בלחץ ובחרדה שאת חווה כרגע. תני לזה קצת זמן, היתמכי בחברים קרובים ובמשפחה. אם זה לא עוזר ומשתפר עם זהמן, פני לעזרה מקצועית, כדי שתהיה לך תמיכה לזמן הקרוב, וכדי שתוכלי לצאת מהמשבר הזה יותר בקלות.

10/12/2010 | 10:12 | מאת: יפה

שלום אני בת 32 אם ל3, נשואה כ 7 שנים, בעלי עד לפני כשנה היה הבעל הכי מקסים בעולם, לא יכולתי לבקש בעל טוב יותר או חיים טובים יותר, חיינו בהרמוניה מושלמת מבחינתי וגם מבחינתו אני חושבת. לאחר לידת ביתי היום שנה וחצי בעלי החל עבודה חדשה ועם כל השינויים הוא נכנס למשבר, בזמנו לא הבנתי מה עבר עליו, הוא ניסה לדבר איתי המון ולא נענה, היה מתלונן כי השמנתי נורא ומבקש שארזה, ורצה יותר יחס וחברה, והייתי עונה לו כי זה מה יש, ושיקבל אותי כמו שאני, הוא טוען שהייתי מגעילה ואגואיסטית). עם הזמן החל לבקש מרחב יותר ויותר חשבתי שמדובר במשבר חולף אך לאט לאט התרחקנו והוא התחיל להפיל עליי את כל משימות הבית(בעבר היה עוזר המון אבל חש שאני לא מעריכה את זה מספיק), הייתי אומרת משפטים כמו לא מעניין אותי מה קורה בבתים אחרים והוא צריך לעזור. כמו שסיפרתי בתחילה היינו עושים הכל יחד ומעולם לא התחשבנו, כשהוא התנתק והשאיר אותי לבד התחלתי להיות מתוסכלת-לבכות לילות שלמים. הוא היה מחפש תירוץ כדי ללכת מהבית(יציאות,עבודה) ומשאיר אותי לבד, כשייתי בוכה היה אומר שלא יכול לסבול את זה, הייתי נכנסת לדכאונות. יש לציין שהעבודה החדשה שינתה אותו-למרות שהוא לא מוכן להודות בכך והרבה פעמים הייתי מתלוננת שהוא מדבר אליי כאילו אני הפקידה שלו. יום אחד הרמתי את הטלפון להוריי והודעתי להם שאני מתגרשת כי אני לא מוכנה להמצא בזוגיות כזו וסיפרתי הכל להם ולחברותיי את שעבר עליי, דבר ששמרתי בבטן תקופה כל-כך ארוכה, הוריי תמכו בי ואמרו שיעשו הכל כדי לעזור לי. ואני ובעלי התחלנו לדון בגירושין, אבל אז הבנתי שזה לא מה שאני רוצה ושאנסה להציל את נישואיי, והתחלתי בלדאוג לעצמי יותר- לעשות הליכות בערבים, לצאת עם חברות יותר ולנשום אויר, כשהוא היה מדבר לא יפה הייתי מתעלה על עצמי ועונה בחזרה בלי עצבים וצעקות. והיחסים באורך פלא לאט לאט השתקמו והבית נרגע, התחלנו לצאת יחד לבלות ביחד, אך עדיין דברים לא חזרו לקדמותם, וכנראה שלעולם לא יחזרו. יש רגעי משבר שבהם בא לי לצרוח ולהשתולל ואני מתעלה על עצמי ונושכת את הלשון כי אני יודעת שלא יועילו לי בדבר, יש לציין שאני אדם שזקוק להוצאת קיטור וכשאין לי עם מי לדבר הרגשות שלי מתפרצים ולא לכיוון מועיל. כל זאת היתה הקדמה לבעיות שלי כרגע שאני לא מוצאת להן פתרון- האחת- הוא לא מוכן לאמר שהוא אוהב אותי, בהתחלה ניסיתי להתעקש אך לא עזר לי(הוא לא מוכן להיפגע שנית והוא לא יגיד דברים סתם). ודבר שני הוא לא מוכן לבוא להוריי, בארוחות לייל שישי, שבת וכו' כי כל המשפחה נמצאת, (כשרבנו לאחי כנראה היתה שיחה לא נעימה איתו או משהו כזה, הוא לא מוכן לספר), זה פוגע בי כי כל המשפחה נמצאת ולמרות שלרב לא אומרים דבר, המבטים שואלים היכן הוא, לאחותי היה אירוע ובאירוע בקושי היה איתי, ניתן היה להרגיש את המתח באויר, אני לא מבינה למה הוא לא מסוגל להתגבר על זה ולהמשיך הלאה. הוא חזר לדאוג לילדים ולהיות איתי רב הזמן בלי כעסים ורק ב-2 התחומים האלה אין התפשרות, יש לציין כי הוא אדם גאוותן ועקשן (שזו הבעיה העיקרית של שנינו) אבל אני השתנתיתי ומנסה לדבר איתו כל הזמן ולגשר על הפערים ומשתדלת לא להשאיר הרגשה רעה גם אחרי ויכוח כדי שלא להתבשל. בכל מה שקשור במשפחה הוא פשוט מתנתק, ניסיתי כמה אסטרטגיות- לאחרונה אמרתי לא שלא אגיע להוריו עד שהוא יבוא אליי, חשבתי שזה יפגע בו והוא ייכנע. אך העקשנות שלו גדולה מידי, ואני לא מוצאת פתרון.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יפה, מעניין מה קרה לבעלך שככה נסוג ממך בתקופה של החלפת העבודה. זו שאלה האם החלפת העבודה והכניסה למשבר מסבירה הכל. את אומרת שעכשיו כמעט הכל בסדר, וזה יפה, אבל הנסיגה הזו שלו מלמדת משהו, ואולי תרצי לברר מה בדיוק באיזשהו יעוץ זוגי, במידה ותחליטו להיעזר כך. ככלל, אני חושבת שיש מקום לעבודה זוגית בטיפול. אם שניכם אנשים דומיננטים וגאוותנים, יתכן שהתקשורת ביניכם לא פשוטה כל כך וצריך למצוא דרך להבין זה את זו. אני לא יודעת למה בעלך אינו אומר שהוא אוהב אותך. ממה הוא נפגע כל כך ומדוע הוא נזהר? האם הוא מסביר? תני לו את האפשרות להשמיע עד הסוף את טיעונין, ונסי שלא לשפוט אותו ולהיות תובענית. זה ברור שאי אפשר לאלץ אדם לומר שהוא אוהב, וזו וודאי לא הדרך. נראה שהעקשנות והתובענות היא נחלת שניכם בזוגיות שיצרתם. אם תתבצרו בעמדותיכם זה וודאי לא ישפר את המצב. מהאופן בו התנסחת לא נשמע שאת מרגישה בנוח לבטא כל מה שא מרגישה מולו (נושכת את הלשון), ונשמע שגם בעלך לא ממש מדבר על מה שמרגיש, אלא נוקט בפעולות מענישות כאלו ואחרות (מתרחק ממך, ממשפחתך). בסיכום של הכל, נראה לי שיש לכם הרבה על מה לעבוד בטיפול זוגי, אין לדברים שהעלית פיתרון פשוט יותר, לצערי. נשמע שיש בסיס טוב לזוגיות שלכם, וחבל לתת לתקיעויות האלו לגרום לשניכם להפסדים רגשיים.

06/12/2010 | 09:14 | מאת: אחת קטנה

בתקופה זו היו עימותים רבים וגילויים רבים מצידי. הייתי המומה מהם, עכשיו קצת פחות. לכל *** מתרגלים כנראה בין השאר גיליתי שהוא פשוט לא כל כך מחפש עבודה (לאחר שנה וחצי בערך פתאום ירד לי האסימון שהוא לא מחפש בלוחות דרושים. עימות הוציא ממנו את הפנינ ה" אני עובד עם חברות כוח אדם" מה זה אומר? זה אומר שהוא שלח את קורות החיים שלו לכמה חברות כוח אדם ומאז הוא יושב ומחכה לשטיח האדום) במצבו אדם סביר מתחבק עם לוחות הדרושים 24/7 היתה תקופה איומה של עימותים נוראיים והוא התחיל להראות נוכחות בלוחות דרושים. זומן לראיונות אחת ל ... אחר כך עוד גיליתי שגם זה פסק והצצה בלוח הדרושים (מה שקל לעשות) מגלה נוכחות דלה ברזולוציה של פעם בחודש שוב עימות ענק אני לא אדם חשדני במיוחד ולכן הגילויים האלו באו לאחר פרקי זמן ארוכים מאוד. חייבת לציין שהותירו אותי בהלם, כל פעם מחדש. וכן, לאחריהם נאלצתי להפוך לקרצייה אז קצת זה עזר. לאחר נידנודים חוזרים ונשנים ודחיינות חולנית מצידו ("מחר אני אעשה את זה". מחר מגיע וכלום) הוא השיג בעזרתי המאוד אקטיבית שתי עבודות שמכניסות אלף שח בחודש בערך יש לציין שפירנסתי את המשפחה לאורך אותן שנים אך לצערי עברתי לאחרונה תאונה בגינה פוטרתי מעבודתי ועכשיו המצב הכלכלי באמת לחוץ. הוא? כלום. עסקים כרגיל. עדיין מנותק. בכל בוקר קם בעשר, עושה לעצמו סלט קטן. רק אני לא ישנה בלילות מרוב דאגה לדעתי יש לו ליקוי אוטיסטי באמת. קוראים לזה תסמונת אספרגר. אבל הוא לא יסכים לאבחן את עצמו בחיים כי הוא מושלם. הוא גם מאוד נעלב כשאני אומרת לו שהוא בטלן.... ומה שהכי מרתיח אותי הוא גם חוסר הצדק וחוסר השויוניות. המפונק המנותק שחי איתי העז להכריח אותי לבצע מי שפיר בהריונות כי הצהיר שאם יוולדו ילדים פגומים הוא לא בעסק! בדרך לחופה הצהיר שהוא לא מוכן לכתוב בכתובה סכום רציני. בקיצור- הוא שותף רק למקרים של הצלחה, לא כישלון.... לפני החתונה הלך איתי לכל מיני רופאים שיאשרו שאני פוריה.... אוסף המצבים ההזויים איתו במבט אחורה מדהים אותי כל פעם מחדש... ועכשיו יש כישלון קולוסאלי שהוא יצר ואני שואלת את עצמי לעזאזל- למה אני נשארת איתו בכלל? למה אני לא יכולה להגיד לו משפט כמו"אם לא תרויח יותר מ4000 שח החל משבוע הבא אני לא בעסק"בקור רוח מקפיא עצמות כמו שהוא אמר אז לי? למה הסכמתי עד כה? שאלה מצויינת. אני באה ממשפחה כזו של נשים פסיביות עד כדי גיחוך. זה מה שאני מכירה. אם אתגרש אין לי לובי רגשי במשפחה. אין לי גב כלכלי זה מחד מאידך אני מרגישה חנוקה. אין לי אויר. יש בי טונות של כעס שהצטבר עם השנים אני חשה שהוא פשוט מטביע אותי כל פעם מחדש. לא רואה מוצא להתיחסותכם אודה.

לקריאה נוספת והעמקה
07/12/2010 | 20:21 | מאת: אחת שמכירה מקרוב...

שלום לך.. אני הייתי בדיוק במצבך, לאחר התלבטויות קשות הבנתי שאדם שלא רוצה לעזור לעצמו אף אחד לא יעזור לו. המצב פשוט ילך ויתדרדר... זה כואב להגיד אבל זו המציאות, אם כתבת פה זה אומר שהמצב שלך והדוחק קשים מאד.לפעמים קל יותר לתקן דברים לבד ולא לדאוד לעוד אחד.... בהצלה ותהיי חזקה ואת לא אחת קטנה אלא כנראה מאד גדולה וחזקה מאד!

05/07/2012 | 13:30 | מאת: מזדהה איתך

אני עוברת בדיוק אותו דבר. ממש מבינה אותך. ולדעתי זה לא רק העניין של החוסר עבודה כמו אי הבנת הבעל את המסגרת המשפחתית עם האחריות המשותפת לרווחת הבית. אצלי זה מתבטא החוסר עזרה גם בעבודות בתוך הבית

שלום, הכעס שלך והמטען הרגשי השלילי כלפי בעלך מורגשים מאוד. כנראה עברת איתו דברים לא פשוטים, וחלק מהם ציינת. אני מבינה שאת צריכה לפרוק את הכעס הזה, וודאי זקוקה להבנה ולתמיכה. מצד שני, הדבר שרמזת עליו לגבי הפסיביות במשפחתך נראה לי מאוד חשוב. לא נשמע שבעלך יעבור שינוי, כעת עלייך לקחת אחריות ולהחליט את את עוזרת לעצמך להיטיב את מצבך. אין שום חובה "שתחיי בזבל". דאגי לעצמך אם כל כך רע לך. ואם את לא עושה זאת, קחי בחשבון שאולי את גם מקבלת משהו מהנישואין האלו, אך מתקשה מאוד להודות בכך, כי הכעס לא מאפשר לך. יש גם בחירות ותהליכים לא מודעים שלפעמים משפיעים על כך שאדם נמצא במקום שלכאורה רע לו. יתכן שפסיביות היא לא כל הסיפור.

30/11/2010 | 11:47 | מאת: מור

שלום, לבעלי משפחה מאוד גדולה. 6 אחיות ו- 2 אחים (סה"כ 9 אחים ואחיות). הקשר של כל המשפחה עם 2 האחים האחרים די מנותק. אך הקשר עם האחיות ובעלי מאוד חזק ואיתן. קשרי שלי איתם הם טובים אך שיטחיים. אני מאוד נהנית איתם, כך גם ילדי, אך אני שומרת גם מרחק כי אני לא רוצה להכנס לפוליטיקות משפחתיות יתר על המידה.... אנחנו נפגשים לרוב באירועים משפחתיים - חוגגים חגים יחד, ימי הולדת וכד'. האחיות לעיתים רחוקות נפגשות בינן לבין עצמן (בלי להזמין אותנו) - וחוגגות יום הולדת לזו או לזו באצטלא שזה מפגש בין בנות - או כשהם רוצות להפגש בלי ילדים (בעלי הוא הכי קטן במשפחתו - ורק לנו ילדים קטנים, לכל שאר האחים יש כבר ילדים בוגרים בגיל העשרה ומעלה ביניהם גם נשואים עם משפחות). אין לנו בעיה אם זה כלל וזה לגיטימי בהחלט מבחינתנו. בנוסף, חמתי גרה איתנו בבית ביח' נפרדת מזה 13 שנה - ומזה שנתיים בגלל דברים שארעו בהקשר של מעבר דירה נוצר נתק ביני לבין חמתי ביוזמתי. היא התעקשה לבוא איתנו ולא היתה מוכנה לשמוע על שום פתרון אחר שהצענו לה - כמו לרכוש לה דירה משל עצמה, או ללכת לגור בקיבוץ עם אחת מבנותיה האחרות - בעקבות כך רכשנו בית ישן עם פוטנציאל ליח' נפרדת עבורה במחיר מופקע, עם לא מספיק חדרים עבורינו ולילדינו - שצריך היה לשפץ וגזל המון זמן וכסף מאיתנו - בזמן שיפוץ היחד' היא גרה אצלי ממש וישנה עם אחד הילדים בחדר עד שהיא ירדה ליח' - הדבר לקח למעלה משנה. בתקופה זו למדתי להכיר אותה והבנתי שהיא רחוקה מהדימוי שהיא בנתה לעצמה לאורך השנים, במקום אישה שקטה ולא מתערבת, חלשה וחולנית, היא התגלתה כמניפולטיבית, לא מתחשבת, שמתנהגת בצורה מסויימת כשהיא חושבת שמסתכלים בה ובצורה הפוכה לחלוטין כשהיא חושבת שאף אחד לא רואה. נחשפתי להתנהגויות שקוממו אותי ופגעו בי והעליבו אותי ובטח לאור העובדה שתמיד התייחסתי אליה כאל אימי. את החלק של הבית שבו אנו גרים אנו צריכים עדיין לשפץ - דבר שאין לנו כוח עבורו כרגע - וגם בגלל המשבר הכלכלי הפסדנו כספים - כך שגם אין לנו הכסף לשפץ. כרגע יש לה יח' חדשה ומשופצת ויפה - ואנו משפחה של חמש נפשות - ועוד אחד בדרך מחלקים 3 חדרי שינה בבית ישן ומעופש אם מלא בעיות שנובעות מכך - התחושות שלי לא נובעות מקינאה בה אלא בגלל שבאמת צרכיה באים על חשבוננו. בעלי כרגע לא מוכן לשמוע על למכור את הבית – גם בגלל שהוא לא רוצה להתאמת איתה ולתפור לה פתרון אחר. הבנתי פשוט שהיא מעמסה על משפחתינו והפכה לבעיה שלנו ומונעת מאיתנו להתפתח כמשפחה - היא עושה המון הצגות של "קורבן" של אישה חלשה וחולנית כשבפועל אין לה כלום - דבר שגרם לנו להתייחס אליה כאילו יש לנו בת נוספת וטיפלנו בכל בעיותיה - אנו ממנים לה גם היום את כל ההוצאות הקשורות לבית (מים, חשמל, גז, טלפון, ארנונה וכד'). הדבר הוליד אצלי קושי כי הבנתי שצרכיה באים על חשבוננו ועל חשבון ילדינו ועל כן פשוט ניתקתי באופן חד משמעי את הקשר התלותי בינה לביני. הדבר גרם לי למשבר אישי, ומשבר זוגיות עם בעלי שנמשך לאורך יותר משנה - שאנו רק לאחרונה מתחילים לצאת ממנו - ממש בקושי. הגענו כמעט לגירושין - ואני לא בטוחה שבסופו של תהליך הכל יסתדר - אבל היום כבר יש לנו תקווה. בעלי מבין אותי, גם כך האחיות שאיתם יצא לי לשוחח (אך לא דיברתי על כך עם כולן). כולם יודעים ברמה כזאת או אחרת וכך אנו מתנהלים.... זה לא שאני לא מדברת איתה - אבל אני לא יוזמת קשר איתה, ולא יורדת אליה, ולעומת הקשר הקודם שהיה לי איתה - זה היפוך לגמרי, קשר של לדאוג לצרכיה, ולשמש כותל לטרונותיה וכד'. בסופו של דבר מעז יצא מתוק - כי לאורך שנים חמתי טיפחה נתק בינה לבין שאר המשפחה - וכעת כשאני מתייחסת אליה מאוד בקרירות ובעלי גם קצת התרחק - היא פתאום התחילה ללכת שוב אל בנותיה האחרות - וכעת כשיש לה צרות ובעיות היא פונה גם אליהן ולא רק אל בעלי. היא לא אישה חמה - ולמרות שהיא גרה איתנו - היא גם לא יוזמת פעילויות עם הילדים שלי - כלומר נכדיה - פעם הייתי מעודדת את הילדים שלי ללכת לסבתא - היום אני לא מתערבת לכאן או לכאן - לא מעודדת ולא מונעת - אם היא רוצה איתם קשר שתיזום ואם זה לא מספיק חשוב לה - אז שלא תיזום. הפעמים היח' שהיא מתעניינת בהם - זה כאשר נפגשים אם כל המשפחה - והיא רוצה להראות שהיא אמא וסבתא טובה אז היא עושה הצגה של חיבוקים ונשיקות וכד' - דבר שכיום אני לא סובלת לאור הצביעות - אני מרגישה שהיא מנצלת את הילדים שלי לזכות בנקודות במשפחה שלה. כל זה רקע - ועכשיו לבעיה: בעלי שוהה כרגע בחו"ל. הבנתי מ- 2 גיסות במקרה - כי אנו צפויים להפגש ביום שישי הקרוב אצל אחות אחרת - בכדי להדליק נר חנוכה - מן מפגש משפחתי מורחב. בפועל - לא הגיעה אלי שום הזמנה כזאת מגיסתי. בנתיים - יום שישי מתקרב - אני יודעת שילדי מאוד יהנו במפגש משפחתי שכזה, בתוכי אני יודעת שכנראה יש כאן פספוס מצידה - ולאו דווקא חוסר רצון להזמין אותנו (זה ארע כבר בעבר - והיא מאוד התנצלה ורצתה שנבוא - אך בעלי אז אמר שאם לא הזמינו אותנו בזמן אנחנו לא צריכים לעשות שמיניות באויר בשביל להגיע ולא הגענו - הדבר לא גרם למתיחות ביננו כלל). יש מצב שהיא אמרה לחמתי וחשבה שכך ההזמנה תגיע אלי (כך היו נוהגים בעבר למרות שבעבר ביקשנו מהם לא לעשות זאת - כי לעיתים ההזמנות היו מגיעות ולפעמים לא - בכוונה - שהיה דרך של חמתי לשלוט על הקשרים שלנו עם שאר המשפחה). יכול להיות שחמתי בגלל המצב לא העבירה אלי את המסר - אך זוהי השערה בלבד ללא תימוכין או סימוכין. מה עלי לעשות? האם להמשיך להמתין לקבל הזמנה? האם כדאי להתקשר ולשאול האם אנחנו מוזמנים גם? ברור שאם יום שישי יגיע והיא פתאום תשמע מ"אחרים" שאנחנו לא מגיעים היא תתקשר - אבל אז אני לא ארצה כבר לבוא - גם לאור העובדה שזה מאוחר מידי ומה לעשות יש לי קצת כבוד עצמי. ומה עוד שאני בהריון מתקדם - ואני לא יכולה לתמרן בקלות. אני בדילמה - אני לא רוצה לערב את בעלי ששוהה בחו"ל. מצד שני - אני יודעת שאם לא נגיע כולם יתחילו לשאול שאלות ותיווצר חוסר נעימות. מצד שלישי - למה זה צריך לעניין אותי לאור העובדה שמישהו אחר מפשל? לי לא איכפת לא לבוא – אך אני חושבת שילדי מאוד יהנו מאוירה אחרת של משפחתיות במקום לבלות ערב עם אמא בהריון שלא מרגישה טוב 95% מהזמן עם הקאות וכד' ובלי אבא ששוהה בחו"ל. בקיצור - אודה על עיצה - כיצד כדאי לנהוג?

30/11/2010 | 17:47 | מאת: מוא

החלטתי להתקשר לגיסתי ולומר לה ששמעתי מהאחיות אחרות על המפגש. בסוף הבנתי שבאמת אמרה לחמתי להגיד לי - וחמתי לא אמרה לי (דרך אגב כל הסיפור כבר ידוע לי מיום שבת). המצב הזה ממש מעצבן אותי - ואני לא יכולה לשתף בו את בעלי - כי הוא יגיד שאני עושה עניין משטויות - הבעיה היא - שזה לא שטויות עבורי - והעובדה שחמתי אכן לא העבירה מסר אליי - רק מראה עד כמה שהיא בוחשת בקדירה. היא בוחשת - ואני אשמה. כמה אפשר לבלוע ולספוג, ולחיות במצב ההזוי הזה? אני יודעת שאם אני אנדנד לבעלי בעניין של חמתי - הכל שוב יתפוצץ בו בזמן שאנחנו עדין מנסים להרגיע את המערכת - ואני גם חושבת באיזה שהוא מקום שאם אני יעמיד אותו מול אולטימטום של או היא או אני - אז יש סיכוי סביר שהוא יבחר בה. אבל נמאס לי מהמצב הזה שהיא כל כך מפריעה לי - והיא מתחת לאף - זה לא נותן לדברים להרגע כי זה כל הזמן רותח מתחת לפני השטח. איך לנהוג?

שלום מור, אני מבינה את הקושי שלך מול חמותך. נשמע שהקשר ביניכן אכן בעייתי, טעון וקונפליקטואלי. בנסיבות הקיימות היה עדיף להתרחק, ובוודאי לא לגור כל כך צמוד, ואולי עליכם לשקול לייצר תנאים שמאפשרים זאת. מעבר לזה, אני לא בעד נתקים מהסוג שאת מתארת. אני חושבת שנתק הוא גם סוג של קשר, ויש בזה משהו מאוד הפגנתי, שצורך המון אנרגיה מכל הצדדים. בסופושל דבר, זה רק מעצים את הכעסים ואת תגובות הנקם שלה ושלך זו כלפי זו. בסופו של דבר, כולם יוצאים נפסדים. בעיניי צריך למצוא נוסחא שתאפשר איזושהי תקשורת ביניכן, לפחות בשביל בעלך והילדים. בכל אופן- זו סבתא שלהם ואמא שלו, וזה לא ישתנה, בלי קשר לכמות האיבה שתהיה ביניכן. יכול להיות שהיא באמת טיפוס בלתי נסבל, צבוע ונצלני, אבל יתכן שגם את לא בוחרת דפוסי התמודדות יעילים מספיק מולה. מציעה לך להיות חכמה, ופחות צודקת. חבל לבזבז כל כך הרבה אנרגיה על העניין. זוהי חמותך, לא בחרת אותה, אבל היא חלק מהמשפחה, והיא חשובה לבעלך. תאלצי למצוא את הדרך להתמודד איתה. נסי לבדוק את האפשרות של מעבר למקום קצת יותר רחוק. אם זה לא אפשרי, נסי להניח למאבק הזה. נראה לי שחשוב יותר להתרכז בשיקום היחסים עם בעלך.

29/11/2010 | 20:41 | מאת: המיואשת

שלום אני נשואה כמעט 14 שנה ולאחרונה אני עוברת בעיות בריאות לא קלות ודיכאון נוראי שנגרם בגלל התעללות נפשית של בעלי בעבר הוא בגד בי וסלחתי לו אבל נכון להיום הוא מחפש הרפתקאות בחוץ ושוכח אותי ואת הילדים (5) הוא יוצא עם חברים ובחורות והוא שותה כל יום הוא לא נותן לנו בבית אהבה אלא רק עצבים ועלבונות איתי הוא כבר שנים שלא יצא לרחוב שלא נדבר על מקומות ציבוריים והוא גם לא מעוניין לבוא איתי לטיפול זוגי הוא מבחינתו מוכן לבוא איתי לעו"ד ולחתום שם שהילדים וכל הרכוש שייך לי גם הבית אבל הוא רוצה לחיות כרווק בלי לדעת שאנחנו קיימים. אני מאוד אוהבת אותו ולא מוכנה לוותרעל הזוגיות שלנו שידעה גם תקופות מאוד יפות מה אני יכולה לעשות כדי שהמשפחה שלי תחזור להיות מאוחדת???? אגב אני יודעת שהוא יוצא לשתות עם בנות אבל אני מאמינה שאין בינהם אקט מיני

לקריאה נוספת והעמקה

שלום , ברור מהסיפור שלך שאת עוברת דברים לא פשוטים. על פניו, ועל סמך תיאור חלקי מאוד, בעלך פוגע בך מבחינה רגשית, ואפילו מעמיק את הדיכאון שאת סובלת ממנו, על רקע המצב הבריאותי. לא ברור לי את יש גם טוב שאת מקבלת ממנו, או שזה רק המון פחד שמונע ממך לעזוב אותו. כנראה את לא מרגישה מספיק חזקה בשביל לעזוב ואולי גם מרגישה תלויה בבעלך בכל מיני אופנים. אני מבינה שאת גם זוכרת תקופות טובות וזה משמר את האהבה כלפיו, אבל אי אפשר לנתק את זה ממה שקורה כבר תקופה ארוכה ביניכם. נשמע שעלייך לפנות לטיפול פסיכולוגי, בתוכו תוכלי לקבל תמיכה ולהבין קצת יותר על מה שאת חווה בתוך מערכת היחסים שלך ובכלל.

אמא עם נפש לא בריאה=מתכון לילדים לא בריאים הוא יודע שאין לך אומץ לעזוב אותו ולכן הוא חיי את חייו. כאשר תראי לו שאת חזקה ועומדת על שלך הוא יתחיל לפחד ויחשוב... ראשית לכי ליעוץ,רק את לבד,בכל ראשות עיריה יש עזרה ללא תשלום [אל תתרצי אין לי כסף] תקבלי חיזוקים והדרכה נכונה. ואז תעזבי הרבה גברים בסוף חזרו אחרי שהבינו מה הם מפסידים תהיי חזקה!!!! אל תתני לגבר שלך לזלזל בך. תשמרי על הכבוד שלך ואז יכבדו אותך בחזרה!!

05/12/2010 | 16:47 | מאת: שמעון

שלום למיואשת, את יודעת, במילה מיואשת טמונים רוב ה"צרות" שלנו. האם הייאשת מהזוגיות? האם התייאשת ממערכת היחסים הזו בה את יודעת (את באמת יודעת?) שבעלך מבלה עם נשים אחרות? אם התייאשת - אז מה הבעיה? פשוט תעשי מה שנכתב כאן ע"י שרי _"וכמו שורדה אומרת - תזרקי אותו!!!!*) אם את מחפשת פתרון - ראשית מצאי אותו אצלך. מה הכוונה? הכוונה היא - תבדקי היטב עם עצמך מה זו עבורך זוגיות ומה זו משפחתיות. לדוגמה "זוגיות בעיני זו שותפות, הכלה, קבלה, אהבה ונאמנות" ואז תבדקי עם עצמך מהם הקווים האדומים שלך - על מה את לא מוכנה בשום פנים ואופן לוותר. רק כשאת יודעת בינך לבין עצמך מה את רוצה - רק אז את יכולה להתחיל ו"לשווק" את זה. מה הכוונה "לשווק"? - לדבר על זה עם בעלך. לקחת אותו לשיחה ולשאול אותו "מה זו זוגיות בעיניו, / איך הוא רואה את הזוגיות ביניכם"? שאלה שלעולם כעמעט אינה נשאלת ע"י אנשים הנמצאים בזוגיות מכיוון שזה נראה להם "ברור מאליו" - אז זהו, שלא. יש אדם שעבורו נאמנות זה לא לצאת /לדבר עם מישהי אחרת, ויש מי שעבורו נאמנות זה לשכב עם אחרות בתנאי שהוא מיידע על כך את זוגתו שתחיה.. פשוט להתחיל ולדבר על הזוגיות שלכם - לבדוק מהי זוגיות בעיניו, לומר לו מה זו זוגיות בעינייך ולראות אם אתם מגיעים "לעמק השווה". פשוט מזכרי כל הזמן שהמצב בו את נמצאת לא הגיע "רק בגללו", אלא לך היתה הסכמה לכך - אפילו הסכמה שבשתיקה.. וגם אם לא - גם אם צעקת והתרעת.. עדיין במבחן המעשה - נשארת איתו למרות כל מה שגרם לך. אז אם החלטת לשקם את מערכת היחסים הזו - זו ההצעה - תבדקי ראשית מה זו זוגיות בעינייך, ואת מוזמנת בנוסף להתייעץ, כמו שכתבה מישהי קודם - ללכת לשירותי הרווחה. שיהיה בהצלחה

27/11/2010 | 18:47 | מאת: גלית

שלום, אני בת 31, עם החבר שנתיים פלוס. יש לו פחד להתקדם הלאה לנישואין. לפני שנה החלטנו להתחתן וזה התעכב , לאחר מכן שוב החלטנו על תאריך וזה התעכב, עכשיו אנחנו בפעם השלישית ואני לא יודעת אם זה שוב יתעכב וחוששת שיש בעיה מעבר. הוריו נשואים, הוא בא ממשפחה טובה, איני יודעת ולא מבינה מה הסיבה, כאשר אומר לי שהעיה היא לא אצלנו בזוגיות, אלא הקושי לסיים פרק זה בחיים ולעבור לפרק אחר. תודה, גלית

שלום גלית, כפי שאת כותבת, נשמע שאכן יש בעיה מעבר, והרי בן זוגך מצהיר עליה: הוא אומר שקשה לו להיפרד מפרק הרווקות על כל מה שהדבר משליך בתפיסתו. יתכן מאוד שהוא אמביוולנטי, כלומר רוצה להתחייב וגם לא רוצה כי הוא מפחד או מתקשה להיפרד מאורח חייו כגבר שאינו נשוי. השאלה היא עד כמה את מוכנה להיסחף לתוך האמיוולנטיות הזו ולשלם את המחירים שלה. מצד אחד, יתכן שהסבלנות תשתלם, ואכן לאט לאט הוא יבשיל ויהיה יותר חד ערכי לגבי העניין. מצד שני, יתכן גם שלא. אני חושבת שעלייך להעלות בפניו את החשש שלך,שאולי הוא ימשוך אותך עוד זמן ולדרוש ממנו להיות הוגן וכנה כלפייך, ואולי גם להציע לו היות ער לעובדה שלמרות שהוא רוצה להתחתן כנראה גם קשה לו להתחייב, וזה מתבטא בדחייה החוזרת. לאחר מכן אם שוב יש דחייה תצטרכי להחליט כיצד את רוצה להתנהל- האם את מוכנה להמשיך להחזיק את התקווה שלבסוף תתחתנו, גם במחיר של בלבול וחרדה שאולי בן זוגך משלה אותך בלי כיסוי של ממש, או אולי להציב את הגבולות שלך באופן ברור יותר ולדרוש את ההוגנות שמגיעה לך.

05/12/2010 | 16:57 | מאת: שמעון צ'אושו

האם את מאמינה לחבר שלך? הכוונה היא - האם הנושא עלה והוא אמר שיש לו "חרדת נישואין" ואמרת לעצמך "הממממ... זה נכון שהוא אומר את זה אבל אני בטוחה שאני אוכל לשנות את זה אצלו בשל אהבתו הגדולה אלי.." האם, בפעמיים הקודמות שקבעתם תאריך זה היה ביוזמתו או ביוזמתך? תבדקי את הנושאים הללו עם עצמך, ורק אז תוכלי להבין האם את יכולה "לבנות עליו" בנושא הנישואין או פשוט... להבין ש"איתו זה לא יילך" ולהמשיך הלאה. ברור שיש מחירים לכאן ולכאן, השאלה היא מה את רוצה (להתחתן עכשיו או לחכות ל...? ) שיהיה בהצלחה

10/12/2010 | 17:57 | מאת: גלית

עם מי הכבוד עכשיו? :) מתשובות לדברייך אני מרגישה יותר פסימית... תודה :)

23/11/2010 | 13:23 | מאת: האופטימי המודאג

הבן שלי (28)יוצא לראשונה עם בחורה (36). ידוע לי שהוא מקיים אתה יחסים מוגנים באמצעות קונדום. נתקלתי במקרה בכתבה משפטית שעוסקת בגנבת זרע על ידי נשים המסר מהכתבה : שברוב המקרים של הריון הגבר חייב לשאת במזונות אפילו אם לדעתו היתה במקרה הנדון גנבת זרע. השאלה שלי א. איך אני מביא לידיעתו של הבן את המידע בכתבה מבלי לפגוע בו שיש "חשש" שחברתו שאותה הוא בטח אוהב היא "גנבת זרע". ב. איך להביא לידיעתו של הבן שלאחר קיום יחסים יש להשליך את הקונדום מיד לאסלה ולהוריד את המים?

אב יקר, יתכן שחשוב יותר לשאול כאן מדוע אתה כל כך מוטרד מהאפשרות שחברתו החדשה של בנך תגנוב זרע? אכן, יש סיפורים מסיפורים שונים, מפחידים יותר או פחות, אבל אי אפשר לתת לתסריטי האימה האלו לנהל את חייך ואת חייו של בנך. מדוע לא לחשוב למשל על האפשרות שהיא תשדוד את כספו, תנצל אותו רגשית או תשפיע עליו לרעה בכל תחום שהוא. לא נשמע שאתה אופטימי במיוחד, ואולי רק מודאג (הכינוי שבחרת לעצמך), שלא לומר חרד באופן שאינו תואם את המציאות. זה דבר אחד. דבר אחר הוא מדוע אתה לא מניח לבנך שהוא כבר ילד גדול לכל הדיעות, להחליט עבור עצמו האם הוא בוטח בבחורה הזו או לא. המלצתי היא לעזוב את העניין, אין שום בסיס רציונלי להנחה שהבחורה היא גנבת זרע, ולכן לא כדאי להטריד את עצמך ולהכניס לבנך רעיונות מטרידים לראש. ממליצה בחום שתנסה להיות קצת יותר אופטימי, כפי שאולי אתה שואף להיות, וקצת פחות מודאג. אז אולי תוכל להתחיל לראות גם את הדברים הטובים- למשל שבנך סוף סוף מתחיל קשר זוגי...

14/11/2010 | 14:55 | מאת: ריקי

שלום רב, בעלי היה מכור לכדורי משכחי כאבים בשם פרוקסול. לפני כשבועיים הוא עבר טיפול פרטי להתנקות מהכדורים. היום הוא עובר ימים לא קלים וגם אנחנו כמשפחה. הוא מאוד עצבני אי אפשר לדבר איתו גם אני וגם הילדים קשה לנו להסתגל למצב החדש שלו שהכדורים היו מרגיעים אותו עכשיו הוא בעצם חסוף ומאוד עצבני בקיצוניות. שאלתי אי האם יש טיפול במצבים כאלה אפילו טיפול עם כדורים שלא גורמים להתמכרות כי יש לו נטייה להתמכרות. בברכה ריקי

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ריקי, מובן למה כל המשפחה עוברת קשיים גרע נוכח הגמילה של בעלך. בפציפית לגבי שאלתך, נסי בפורום פסיכיאטריה.

14/11/2010 | 11:59 | מאת: ישראל ישראלי

שלום רב, אני נשוי כבר 3 שנים והורים לילדה בת שנה וחצי, שנינו סטודנטים הנמצאים כרגע במשבר בזוגיות שלנו כך שאיננו מצליחים למקם את הזוגיות בראש סדרי העדיפויות שלנו כל אחד נמצא עמוק בקשיי לימודיו בנוסף לגידול הילדה. הייתי מעוניין לדעת איך ניתן להתגבר על המשבר בעזרה מבחוץ משום ששיחותינו אינן מצליחות להתגבר על המשבר.

לקריאה נוספת והעמקה

שינויים מן הסוג שתיארת אכן יכולים לגרום למשבר בזוגיות, לפעמים קשיים אובייקטיבים מציפים קשיים ופערים בחיי הזוגיות שלא הייתה מודעת אליהם קודם לכן. הפיתרון הוא טיפול זוגי, בו תוכלו לחזק את הזוגיות ולרכוש כלים להתמודדות עם טלטלות ושינויים מהסוג שתיארת. אם יש קושי כלכלי (כי אתם סטודנטים), נסו לפנות דרך קופת החולים או באחת מהמרפאות הציבוריות תחת משרד הבריאות. שם הטיפול ללא עלות, אם כי תיתכן המתנה.

ישראל ישראלי ... האם הזוגיות חשובה לך (ממה שכתבת אכן היא חשובה לך) עד כדי כך שתסכים לפנות זמן לאישתך? מה הכוונה? זוגות "ותיקים" שיש להם ילדים, שכחו "בדרך" שהם גם זוג.. ומפנים את כל מרצם למשפחה, כשהם מבלבלים בין "משפחה" לזוגיות". כמו שאנחנו מפנים זמן ל"משפחה" (ארוחות / פעילויות מפגשים וכד'), כך אל לנו לשכוח לפנות זמן לזוגיות שלנו. זה שאתם זוג צעיר והגעתם למשבר בגלל אי היכולת למקם את הזוגיות בראש סדר העדיפויות יכול להיות יתרון. איך? מאוד פשוט - כמו שאתם יודעים לנהל יומן ובו תתאריכי מבחנים / פגישות עם מרצים / פגישות ללימודים, באותו היומן ממש אתם מוזמנים לרשום תאריכים לדייט שלכם - לקבע את זה ביומן. במפגשים - במקום "לדבר על...." (לדבר על הקושי, זה שהזוגיות לא בסדר העדיפויות) "לעשות את..." (לצאת, לבלות, לשוב וליהנות האחד עם השניה). ההצעה שלי היא שבתחילה כדאי שיהיה לכם יום קבוע... עד שההרגל הזה יהיה מקובע ורק אז לשנות, אחרת זה לא יקרה. נכון שזה נשמע טכני ו"קר" ... אבל זו השיטה לשים את הזוגיות בסדר עדיפויות גבוה (היא לא חייבת תלהיות בראש סדר העדיפויות, אבל מכיוון שלשניכם זה מציק שהיא לא בעדיפות גבוהה.. פשוט תעלו אותה כמה שלבים :) . האפשרות ללכת לטיפול / ייעוץ / אימון זוגי היא בהחלט אופציה, כי לא תמיד אנחנו יודעים "מה לעשות עם מה שאנחנו כבר יודעים" וקל לנו לקבל הערות ממישהו "מבחוץ" . יחד עם זאת - אתם מוזמנים להתחיל ליישם את הרעיון של לעורר את הזוגיות שלכם בעצמכם :) שיהיה בהצלחה

08/11/2010 | 16:51 | מאת: מיכל

אני נשואה שנה וחצי לאחר 6 שנות חברות בעלי עובד ומכלכל את הבית ואני בקושי עובדת פחות מחצי משרה ישנו דבר שמפריע לי מאוד בעלי הוא אימפולסיבי ומתעצבן מהר ,חיי לפי קריזות ומקלל פעמים רבות ניסתי לדבר איתו שזה מפריע לי שהוא מקלל וזה סתם מיותר איך שהוא מתנהג? ולא צריך להתעצבן על כל דבר. אני יודעת שהמצב הכלכלי מעיק עליו שהרקע שממנו הגיע לא קל הוא לא בקשר עם הוריו אבל זה מפריע לי מאד מה לעשות?

לקריאה נוספת והעמקה

עם כל ההבנה שלך וההתחשבות, אני חושבת שאת לא צריכה לסבול התנהלות שכזו של בעלך כלפייך. אני לא יודעת עד כמה הדברים חמורים, ועד כמה את משתפת איתם פעולה, אבל אם הוא מקלל אותך לעיתים קרובות, זוהי אלימות מילולית. אני מבינה שניסית לשוחח איתו וזה לא ממש עוזר. הציעי לו שתפנו לאחת מתחנות הטיפול למשפחות, או שהוא עצמו יקבל טיפול דרך אחת מהמרפאות הציבוריות. שם הטיפול ללא עלות או מסובסד. הגורם הכלכלי בטוח משפיע לרעה, ומעצים דברים, אבל זה לא יכול להצדיק התנהגות תוקפנית כלפייך.

05/12/2010 | 17:15 | מאת: שמעון צ'אושו

אני שמח על כך שהצלחת להביא לידי ביטוי את המצוקה שאת נמצאת בו.. אינני יודע כמה זמן זה נמשך, אבל הדבר הארשון בדרך לפתרון זה לזהות ולהיות מודע לו. האם את מבינה מהיכן באה האימפולסיביות של בעלך? האם זה באמת בגלל הבעיות הכלכליות? האם הוא ממש אמר את זה? כלומר,, אם מה שאמרת נכון - הרי שכל האימפולסיביות והעצבים והקללות אינן קשורות אלייך בכלל .. האם גם את זה את יכולה להבין? המילים "לא צריך להתעצבן על כל דבר" לעיתים מרגיזות יותר.. :) זה שזה לא מקובל עלייך - אמרת לו , מה עשית עם זה בפעם הבאה שהוא "הוציא עלייך את העצבים"?, איך העמדת אותו במקום? במקרים האלה - המעשים חשובים מהדיבורים, כי אם את רק מדברת, ולעיתים כועסת, ולא עושה יותר מזה כלום - הוא יכול להבין שמכיוון שאינך עושה דבר עם זה - הוא יכול להמשיך ולעשות את הדברים הללו.. ולא ירחק היום ותמצאי את עצמך נשואה עם כמה וכמה ילדים ונמצאת בדילמה מה לעשות כי ההתנהגות של בעלך כבר איננה נסבלת... ההצעה שלי היא כבר היום לנקוט עמדה ולעשות מעשה. כמו שענבל הציעה - את יכולה לבקש ממנו ללכת לטיפול / ייעוץ / אימון .. אבל תזכרי שאם זה לא יבוא ממנו - זה לא יעזור הרבה כי הוא יילך רק כדי לרצות אותך. ישנה אפשרות נוספת והיא - שאת תלכי לייעוץ/טיפול/אימון בכדי לקבל כלים להתמודד עם ההתנהגויות שלו. בכל מקרה - שיהיה בהצלחה

07/11/2010 | 00:13 | מאת: אמיר

שלום אני ואשתי ביחד מזה כ - 8 שנים (מתוכן נשואים 6 שנים). הכרנו כשהיינו שנינו בני 23. היחסים ביננו לאורך כל השנים היו מצויינים, ואנחנו מהווים סמל ומודל לזוגיות אצל כל מכרינו. כעת אנו אף בתקופה של פריחה בקשר, ואני מרגיש שאני אוהב אותה ונמשך אליה אף יותר מתמיד. עם זה, דווקא בתקופה הזו, כשאני מרגיש שאני אוהב אותה יותר מאי פעם - צצה אצלי בחודשים האחרונים בעיה (שלא הייתה בעבר) - פתאום מפריע לי שהיא שכבה עם גברים אחרים לפני. היו לה 3 גברים לפני (לא מספר גבוה בפני עצמו למישהי בת 23), וזה אוכל אותי. אני לא מפסיק לחשוב על איך זה יכול להיות שהיא שכבה גם עם גברים אחרים ועל זה שבעצם היא לא לגמרי רק שלי. אני באופיי מאוד קנאי ופרפקציוניסט, אבל מוזר לי שזה התחיל לצאת פתאום בנושא הזה רק עכשיו (אחרי 8 שנים ביחד!). אני מנסה לשכנע את עצמי שמה שהיה לה זה מעט, והיה לפני המון שנים ולפני שהכירה אותי, ושאני הייתי עם הרבה יותר בחורות ממנה לפני שהכרתי אותה וכו'. אבל עדיין - יש לי המון לילות שאני לא מצליח להירדם בגלל זה וגם בעבודה אני לא מפסיק לחשוב על זה. חשוב לי לציין שאני אוהב את אשתי מאוד. היא אשה מדהימה, נאמנה, חמה, משפחתית ואמא מדהימה לילדים שלנו. אין לי שום חשש מבגידה (אני סומך עליה בעיניים עצומות). אני פשוט לא מצליח להשלים עם העובדה שהיא שכבה עם גברים אחרים. שיתפתי אותה בנושא הזה, והיא אמרה שהיא כבר בכלל לא זוכרת מה היה לפני, ושהכל היה מעט ולא משמעותי, ושהיא אף פעם לא גמרה לפני שהכירה אותי, ומאוד ניסתה לעזור לי להרגיש טוב (אמרתי כבר - אשה מדהימה). על אף שלכאורה מדובר בנושא מטומטם ולא רלוונטי לכלום - זה לא יוצא לי מהראש, ואני מפחד שהוא יתפתח למשהו רציני. מה עושים? אודה לתשובתך.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אמיר, נראה שהנושא הקטן והלא משמעותי הזה מציק לך באופן משמעותי, וזה מה שחשוב. אין שום סיבה רציונלית שבמצב הזוגיות שלך, כפי שתיארת אותו, תסבול כך ממחשבות של קנאה כלפי אשתך. נשמע שהמחשבות האלו מביאות איתן הרבה אי שקט, חוסר ביטחון, חוסר אמון, ואני חושבת שהיה יכול להיות מועיל לקבל עזרה מקצועית. אני מבינה שניסית להתגבר על המחשבות הללו בכוחות עצמך, ואתה גם מבין שהן לא רציונליות, כך שבסך הכל הבסיס לעבודה טיפולית קיים. ציינת שאתה גם מאוד פרפקציוניסט, כך שיכול להיות שבאופן עקרוני אתה נוטה להיות קשה עם עצמך, וגם כאן, בהקשר של הזוגיות שלך, אתה דורש שלמות אידיאלית באופן שאינו רציונלי ומתחיל לפגוע באושר שלך וגם בשגרת חייך. התברכת בזוגיות טובה ובאישה שאתה אוהב ומפרגנת לך. יש לך הרבה מה לשמר ולטפח, ולכן נראה לי שלא כדאי לתת למחשבות האלו להעמיק באופן שיתחיל גם לפגוע בזוגיות.

01/11/2010 | 13:34 | מאת: מיכל

שלום אני נשואה +2 בגיל 32 הבעיה שלי היא עם משפחתי או איתי(אני באמת לא יודעת) מאז שהייתי ילדה הייתי מאוד קשורה לאימי וכמו כן גם 2 אחיותיי. אחותי הקטנה דיי השתחררה מה"דבקות" באימי. אני מנסה להשתחרר מההשתלטות שלה וניהול החיים שלנו ולא מצליחה כי חשוב לי מאוד לשמוע את דעתה.... לא תמיד אני מסכימה איתה אבל עושה הכל למצוא חן בעיניה גם במחיר של לריב עם בעלי... שאגב אותו זה מאוד מכעיס!! אחותי הנוספת גרושה וחזרה לגור עם ההורים והיא חיה בצל אימי חושבת כמוה, מדברת כמוה, מתנהגת כמוה ועושה הכל למצוא חן בעיניה אפילו במחיר של לשקר... זה דבר שמרחיק אותי מהם המון... הם מסתודדות ביניהן מנהלות חיים משותפים בלי לשתף ולערב אותי בכלום על אף שכל מה אני עושה וחושבת עובר דרכם ( אימי משתפת אותה בהכל). אני לא יודעת איך להשתחרר מהתלות באימי? איך להתנהג עם אחותי שעושה קצרים במשפחה ( יש לה לשון חלקלקה)? איך לשנות את המחשבה ולהוציא אותה ממרכז החיים שלי ולשים את משפחתי(בעלי והילדים) במרכז? מבקשת התייחסותך...........

לקריאה נוספת והעמקה

יתכן שהבעיה היא באמת משפחתית, אבל סביר שהפיתרון הוא בידייך. אפשר להרגיש את האמביוולנטיות שלך-את הרצון מחד לפרוס כנפיים ולהיפרד רגשית מאימך, ולצד זה, את התלות הגדולה בה, אולי את הפחד לאבד משהו מעצמך בתהליך של ההיפרדות ממנה. אני מבינה שבדינמיקה המשפחתית שלך לא פשוט לעמוד על יד אמא, אישה דומיננטית וחזקה, שמטילה צל כבד על כל אחת מכן. הצל הזה נותן מצד אחת תחושה של מוגנות, אך יש גם מחירים לשלם. חלק מהמחירים האלו את מרגישה על בשרך, כפי שציינת. אני לא יודעת אם בתקופה האחרונה מתחילה להתפתח אצלך מודעות לכך שמשהו בתלות הזו לא תקין ושאת זקוקה לשינוי, או שזה משהו שאת כבר מרגישה שנים, ולא מצליחה לעשות שינוי. אם המקרה האחרון הוא הנכון, פני לטיפול רגשי אצל פסיכולוג. אני בטוחה שאם תעברי תהליך של טיפול הדברים יתבהרו לך ויפתח פתח לשינוי אמיתי.

05/12/2010 | 17:26 | מאת: שמעון צ'אושו

היי מיכל, הבעיה איננה משפחתית - אלא בעיה אישית שלך עם המצב. אנחנו כבני האדם, כל החיים רוצים לרצות את ההורים שלנו (זה קורה גם כשאינם בחיים ואנחנו חושבים "מה ההורים שלנו היו חושבים על זה..."). הרבה פעמים אנחנו, כילדים, נלחמים על תשומת הלב של ההורים שלנו. השאלה היא - מה את רוצה שיהיה ... איתך. כיום יש לך חיים עם בעל וילדים, המהווים את "המשפחה המצומצמת" שלך, בעוד האחות והאמא הם - "המשפחה המורחבת" שלך. השאלה היא - איפה את רוצה לישם את הדגש - האם ב"מצומצמת" או ב"מורחבת" (שבאה על חשבון היחסים עם בעלך). השאלה נוספת היא - איך את רוצה שהילדים שלך יחוו את נושא המשפחתית - האם דרך תלות באמא, או דרך קבלת עצמאות ואחריות על החיים שלהם באופן עצמאי? זה קשה להיות פתאום "הגדולה והאחראית" ולא להיות תלויה באמא - אולם מן הצד השני זה מאוד מסעיר, מרתק ומעצים אותנו לדעת שאנחנו "יכולים לבד". מדוע את צריכה שהם ישתפו ויערבו אותך בחיים שלהם? האם את משקיעה ומעורבת מספיק בחיי ה"משפחה המצומצמת" שלך? את מוזמנת לקחת את כל האנרגיה של ההעלבות / כעס / תסכול ולהמיר אותם לאנרגיה של אהבה / שיתוף / הנאה וכיף עם בעלך וילדיך. ואת יכולה גם לפנות לטיפול / ייעוץ / אימון לקבלת כלים להתנהלות החדשה הזו. שיהיה בהצלחה

29/10/2010 | 22:47 | מאת: פלונית

תפסתי את חבר שלי רואה פורנו ומאונן אחרי שאמרתי לו שלא נוח לי עם זה וניסיתי לשדל אותו שנעשה את זה ביחד (מפריע לי שהוא עושה את זה לבד כשאני לא בבית). זו לא פעם ראשונה שהוא משקר לי, מסתיר ממני דברים ופוגע בי. אני מאוד אוהבת אותו אבל אני לא יכולה עם השקרים שלו יותר. הוא כל הזמן מבטיח שיפסיק לשקר ולפגוע בי אבל הוא ממשיך. כשהתעמתתי איתו הוא הודה שהוא מסתכל על בנות אחרות ומפנטז על להיות איתן בקשר רגשי ומיני ושהוא מאונן עם פורנו כי הוא רוצה לפנטז לשכב עם בנות שהן לא אני. זו בעיה אצלי שאני לא מקבלת את זה או שמשהו באמת לא טוב בקשר שלנו?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, יש כאן שני דברים. האחד הוא הנושא של הפנטזיות המיניות של בעלך שלא כוללות אותך. השני, השקרים. לגבי הנושא הראשון, עקרונית, מותר שלכל אחד מבני הזוג יהיו חיי פנטזיה שאינם כוללים את בן הזוג. אני מבינה שלא קל לך לשאת את זה, ובמידה רבה זה גם עניין של פתיחות לעומת שמרנות, אבל ממילא לא תוכלי לשלוט במחשבותיו של בעלך, לא? העובדה שבעלך מפנטז על אחרות אינה מעידה על כך שאינו נמשך אלייך, וזה גם לא צריך לבוא על חשבון התשוקה ביניכם. ההצעה שלך להכניס את זה לתוך המין ביניכם היא טובה ובאמת יכולה להעשיר לשניכם את חיי המין, אבל מותר גם שיהיה לבעלך אי של פנזטזיות שאת לא חלק מהם. ושוב, מדובר על מצב שהדברים אינם הופכים כפייתיים מצידו,ולא באים על חשבון הזוגיות והאינטימיות שלכם. לגבי הנושא השני, ברור ששקרים תדירים מצד בעלך הם לא דבר שאפשר לשאת. זה פוגע, מכעיס, ובוודאי מפריע ליכולת שלך לסמוך עליו. גם אם את מגבילה אותו באופן שמקשה עליו, שקרים אינם הפיתרון, ובהחלט מובן שאינך יכולה לקבל זאת. השאלה היא מודע הוא משקר לך? האם נתקלת בכך בעבר, גם בהקשרים אחרים, שאינם קשורים במין? אם לא, יתכן שיש כאן משהו נקודתי, סביב הנושא הספיציפי הזה. אולי התפתחה כאן התנהגות כפייתית, ואז שקרים הם חלק מהעניין. נסי לבדוק מולו מה גורם לו לשקר, מבלי להתקיף, ואולי תקבלי תשובות כנות. אם לא הגעתם להבנה והקשיים ממשיכים, שקלו לפנות לטיפול זוגי.

05/12/2010 | 17:31 | מאת: שמעון צ'אושו

היי פלונית, האם זויגות זה אומר, מבחינתך, לעשות הכל ביחד? כל דבר? האם, מבחינתך, יכול להיות "לחוד" בתוך ה"זוגיות"? לדעתי לא יכולה להיות זוגיות בלי קצת לחוד של כל אחד.. ואם הלחוד הזה הוא לפנטז על מישהי אחרת ... אז זה הלחוד שלו. איני יודע על מה נסבים השקרים שלו - אני יכול רק לשאול - האם הוא משקר לך כי אולי, את לא מסוגלת לקבל דיעה אחרת משלך? אולי הוא התייאש מלומר לך את האמת בגלל ההתייחסות שלך (היעלבות / כעס / חוסר סובלנות)? את מוזמנת לבדוק את זה ראשית עם עצמך ולאחר מכן - איתו. שיהיה בהצלחה

27/10/2010 | 22:10 | מאת: בעל

ישנם סימנים מחשידים שאשתי התאהבה במחנך של בינינו בן ה-12. יחסינו מן הסתם טובים. היא אמרה לי בעבר שהוא שרמנטי, כריזמתי, חתיך ויפה . הוא משקיע מאד יותר מיתר התלמידים בכיתה בבן שלנו בכל. מרבה לתת לו תשומת לב ועזרה בלימודים כשצריך. תפשתי את אשתי על חם כשדיברה איתו בטלפון ברמקול אחרי שהבהיר לה שהוא מאד דואג לבן בכל, היא ענתה לו ואצטט: "אם היית לידי עכשיו היית חוטף ממני נשיקה למרות שאני לא נוהגת כל כך בקלות לתת." הוא ענה בחיוך: "זה בסדר תודה. חגי הוא הנשיקה של שנינו". (חגי זה שם בדוי של בני). מה דעתך על תגובתו של המחנך והתנהגותה של אשתי? הרבה תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

אני לא יודעת לומר אם החשד שלך מוצדק או לא. כלומר, האם אכן הנתונים שתיארת מעידים על כך שאשתך בוגדת בך. מבלי להכיר אותך, ועל סמך המידע שמסרת בלבד, קשה גם להעריך האם אתה טיפוס חשדן ולא בטוח באהבתך של אשתך כלפיך, או שאכן יש כאן איום של ממש שזה מה שמתרחש מתחת לאפך. בכל אופן, מה שכתבת כאן לא בהכרח מעיד על בגידה, ובהחלט יכול להיות קשור בחיבה בסיסית של אשתך כלפי המחנך וקשר חם ביניהם על רקע דאגה כנה ומשותפת לבנכם. אם אתה לא רגוע, מדוע שלא תעמת את אשתך עם מה ששמעת ותבחן את תגובתה? נראה לי שיצרת לעצמך תרחישים בראש מבלי לעשות את הדבר הבסיסי של לברר עם אשתך האם יש ממש בחשדותיך.זה מעלה שאלה לגבי אופן התקשורת שלכם הרגיל והיכולת שלך לשתף אותה בתחושותיך מולה. מעבר לכך, עולה שאלה לגבי הביטחון שלך בקשר. האם יש סיבות נוספות שבגללן אתה מרגיש מאוים? אם כן, יתכן שהבעיה רחבה יותר מהשאלה שאתה מעלה כאן, בכל הקשור בזוגיות שלכם. זאת כמובן, מבלי לשלול את האפשרות שהיא באמת פיתחה משהו רומנטי כלפי המחנך. הצעתי היא להתחיל בברור ישיר מולה ולהתקדם משם.

27/10/2010 | 18:10 | מאת: nili

הענייןשאנחנו משפחה בת 8 נפשות שרובם מתחת גיל 18 במצוקה, בחרדה, בפחד. אבא אלכהוליסט כבר שנים אבל לאחרונה לא מתעורר מה שמעניין אותו השתייה ורק השתייה.כל היום צועק וצועק מקלל. לא נותן לנו לישון או ללמוד. הלכנו לרווחה אמרו שאין טעם להפנותו למרכז גמילה כי אין לו רצון ושזה עבודת המשטרה הלכנו למשטרה לא ראו סוג של אלימות כלפינו כנראה מה שמעניין אותם רק האלימות הפיזית ומה שאנחנו חיים יום יום זה לא אלימות נפשית אנחנו תוהים פוחדים איך אפשר לכפות עליו להתאשפז לגמילה רוצים אבא נקי חדש למי לפנות המשטרה אמרו רק פסיכיאטר מחוזי יתן הוראת אשפוז והרווחה אומרת רק המשטרה תעזור.....תנו לי תשובה אולי תשובתכם תעזור

שלום נילי, כואב לשמוע שזה מה שאת נאלצת לעבור בביתך, המקום בו היית אמורה להרגיש הכי הרבה ביטחון. הבעיה באמת אמורה להיפתר בצל החוק או תחת עזרה של מוסדות רווחה. אני מבינה שפנית ולא הייתה הרבה תועלת. אם אין אלימות, באמת בעייתי להפעיל את החוק. יחד עם זאת, אם יש ילדים מתחת לגיל 18 המצויים בסיכון התפתחותי בגלל האווירה הקשה בבית, יתכן שיש עילה לפנות לפקידת סעד לחוק נוער, תחת שירותי רווחה. נסי שוב לבדוק כיצד תוכלי להגיע לשיחה עם פקידת הסעד, וקבלי ממנה הכוונה. יתכן שיהיה רלוונטי להוציא את הילדים לפנימייה. גם זה נעשה דרך פקידת סעד. מעבר לכך, מבלי להכיר את המקרה, קשה להעריך מה תהיה תגובתה.

ענבל שלום, אני אם לילדה בת 6 (כתה א'). נישאתי בשנית לפני 3 חוד' וכעת התגלעו חילוקי דעות מהותיים ביננו ובעלי אינו מוכן לגשת להעזר במגשר (או שתעשי מה שאני אומר או שמפרקים את החבילה)- אני כבר מתמודדת עם הדילמה מזה כחודש ולא הועילו כל הדרכים להביאו למגשר. אמש הדברים החריפו כך שאין מנוס ואני צריכה להגיע להחלטה שלא פשוטה עבורי אבל אני זקוקה לעזרתך בנוגע להחלטה הנכונה עבור הילדה: במידה ותפורק החבילה קיימות 2 אפשרויות: 1. להישאר לגור יחד(תחת אותה קורת גג) ולחיות לחוד עד שתסיים את לימודיה (לא לקרוע אותה מהכיתה באמצע שנה ומאזור המגורים אליו עברנו לפני חודשיים) או לחתוך הכל ב"סכין קרה" (כמובן עם הסבר) לעזוב את ביה"ס ואזור המגורים ולשוב לעיר הולדתה, היכן שגרנו לפני נישואינו. אנא זקוקה ליד מכוונת, מאוד חוששת שתיפגע. אודה למענה מהיר ומכוון טל

שלום, אני מתארת לעצמי שלא קל לך להיות במצב הנוכחי. הדילמה שאת מתארת היא וודאי רק חלק ממכלול השאלות והתחושות שיש לך. לגבי העניין עצמו, אני מבינה שחשוב לך לצמצם ככל האפשר את הנזקים שיגרמו לבתך. מצד שני, בעיניי אין כאן פתרון נכון ולא נכון, לכל בחירה שתחליטי יש השלכות אפשרויות אחרות. למשל, לגבי הפיתרון שהצעת, להישאר לגור יחד. השאלה היא האם בכלל תוכלי לעשות זאת מבחינה רגשית? מאוד קשה לחיות יחד תוך כדי שמתגרשים. המחיר של בחירה כזו יכול להיות בהרבה מתח בבית, אותו הילדה תקלוט, ותגיב בהתאם. הפתרון האחר שהצעת, גם הוא בוודאי יגרור תגובה אצל הילדה, מעצם ההסתגלות מחדש שיהיה עליה לעשות. האם לא אפשרי שתישארי לגור באיזור בשכירות עד תום שנה"ל? מה שלא תחליטי כעת, מתוך האפשרויות הקיימות, מחיר כלשהו המשפחה תצטרך לשלם, ואני מתכוונת גם אלייך וגם לבתך. אם תדעי להיות רגישה אליה אחרי שתבחרי בדרך פעולה מסוימת, לשים לב למה היא זקוקה ומה היא מאותתת, ולהגיב בהתאם, זו תהיה הדרך הטובה ביותר לצמצם נזק, ולתת לה חוויה מתקנת וטובה. אם זה קשה לך, מתוך מה שאת עצמך עובדת חשבי על האפשרות לקבל עזרה והכוונה מקצועית.

15/11/2010 | 14:32 | מאת: טלי

ענבל שלום, לאחר מחשבות מרובות החלטתי לקבל עזרה והכוונה מפסיכותרפית שגרה באזור. כשהתקשרתי אליה לקביעת פגישה מסרה כי הטיפולים אצלה קצרים (6-7

26/10/2010 | 10:01 | מאת: סימה

אני חברה בקבוצה בפייסבוק באיזה קבוצה, ממליצה לכולכם,ענייני בריאות ומודעות- מעלים בכלל לאחרונה את מודעות לסרטן השנה וזה טוב אבל אין לי מושג האם ללכת לעשות ממוגרפיה זה הכל? והאם אצל רופא הנשים? אשמח לדעת תודה.

24/10/2010 | 11:35 | מאת: פלונית

שלום ד"ר אני בחורה בת 28 מבית חרדי -משפחה דתית חרדית. בשלוש השנים האחרונות דרך החיים שלי השתנתה אני עדיין דתיה אך לא כמו משפחתי והשקפת עולמי כעת שונה משלהם. אני רווקה אך אני בקשר עם ידידים ובעיקר עם חבר טוב שלי יש לציין שהוא מבוגר ממני בהרבה מאוד שנים והוא חילוני. למשפחתי זה הרס וחוקבן מה שאני עושה והם לא מוכנים שאמשיך כך בחיי, הסברתי להם חדשות לבקרים כי מה שטוב להם לא בהכרח טוב לי וכן להיפך והבן אדם הזה הוא אדם טוב וישר ושהאדיאולוגיה שלי שונה משלהם הם יכולים לקבל את זה ונם יכולים לא אבל זוהי עובדה, אני לא ילדה קטנה. הם טוענים שאני הורסת את שמם הטוב ועושה כתם שקשה להסיר ושכשהם לא חשים בטוב הם מפילים את האשמה אך ורק עלי.ברגע שאני אומרת להם שאם זה כך איני רוצה להרוס להם את חייהם אז אצא מהבית הם מאיימים וכופים עלי להישאר בבית ולא להיפגש. מה עלי לעשות?? אני מאוד אוהבת אותם אך אני לא יכולה עם השליטה המחלטת הזאת ודיכוי החופש שלי(אני בחורה בוגרת ועובדת). אשמח אם תעזרי לי!!!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, בהחלט נשמע שאת בלבו של תהליך אישי של גיבוש הדרך העצמאית שלך, ואולי גם בתהליך של יציאה בשאלה. אם אכן כך, אני לא מתפלאה על הקשיים שאת עוברת, כי בתהליך כזה יש המון בדידות, פחד, לפעמים רגשות אשם. מצד שני, אם את בטוחה בדרך שאת הולכת בה, יש להניח שבהדרגה, ככל שתבססי לעצמך אורח חיים יציב שמתאים לך, כך ילכו ויפחתו הרגשות השליליים הללו. טוב שיש לך ידיד שמלווה את הדרך הזו, ושאת לא לגמרי לבד. החיכוך עם המשפחה והכאב שנגרם להם הוא כנראה בלתי נמנע. התחושות שלהם הן פועל יוצא של חיים בתוך המגזר החרדי, והם מגיבים כעת בפאניקה, מנסים לשמור אותך קרוב אליהם, ולמנוע את יציאתך לדרך עצמאית משלך. אני מתארת לעצמי שמבחינם ההשלכות של הבחירות שלך קשות, והם מגיבים בהתאם. כפי שאמרתי, אם את בטוחה בעצמך, נסי לקבל החלטה לגבי מה שהיית רוצה, ומנעי בלבול שלך ושלהם ככל האפשר. המצב כעת, כאשר את נמצאת בין שתי העולמות, כנראה גורר הרבה כאב גם לך וגם להם. ברור לי שזה תהליך שצריך להבשיל בקצב המתאים. אולי את עוד לא מרגישה מוכנה לבחור בדרך אחת וזה בסדר. יתכן שאת זקוקה לעזרה והכוונה בנושא. נסי לחפש פורומים באינטרנט של אנשים שיוצאים בשאלה, אולי תוכלי שם לקבל תמיכה ולחלוק משהו מחוויותייך.

23/10/2010 | 14:18 | מאת: ריקי

לנכד שלי בן 15 יש אלקלין פופטז בגבול הגבוהה,פריטין 13 וקלציום 9.3 האלקלין פוספטזה מדאיג אותי כי הבנתי שזה קשור לכבד פרט לזה ה-hdl 31 יתר הערכים תקינים תודה מראש ריקי עוד שאלה לבת שלי יש ארטרוציטים בשתן שנים מספר עשינו ברור נפרולוגי והיה תקין האם אתה חוש שציסטוסקופיה חשוב לעשות? תודה מקרב לב

פני לפורום רפואת משפחה.

21/10/2010 | 13:35 | מאת: סיגלית

יש לי אח נשוי שאשתו מנהלת לו את החיים ולא אוהבת שאנחנו נפגשים. לא ביחידות וגם לא אצל ההורים שלנו. אם קורה שאנחנו בכל זאת נפגשים היא עושה לו את המוות אחר-כך בבית למשך זמן רב. ולכן הוא החליט שהוא מעדיף שכל אחד מאתנו יגיע להורים במועד אחר. הוריי ביקשו להזמין אותנו לחג סוכות ואז סיפרתי להם את הבעיה. מצד אחד הם לא רוצים שיכתיבו להם את מי להזמין אליהם הביתה וגם הם רוצים שאנחנו נסתדר ונהיה בקשר טוב, מצד שני הם לא רוצים שאחי יסבול בבית מעבר למה שהוא כבר סובל. ובכלל הקשר שקיים בין אחי לאשתו מאוד כואב להורים שלי. מה לעשות להבא

שלום, לר כתבת מה הרקע לסכסוך בינך לבין גיסתך, זה היה עשוי לשפוך אור על המצב. יחד עם זאת, אין הצדקה כמעט בשום מקרה שגיסתך תתערב כך בקשר בינך לבין אחיך, גם אם קרה ביניכן משהו מאוד דרמטי. מה שכולכם כנראה שוכחים בתוך כל הסיפור הוא שאחיך הוא אדם עצמאי והוא יכול לקבל את ההחלטות המתאימות לו, בלי קשר למה שאשתו מכתיבה לו. יש כאן גם בחירה שלו לתת לה לנהל את חייו (זאת בהנחה שהוא כן רוצה להיות בקשר איתך, אך נמנע מכך רק בגלל אשתו). לכן, אני חושבת שבראש ובראשונה הבעיה היא אחיך ולא אשתו. אני חושבת שעלייך למצוא את העיתוי המתאים, שלא בנוכחות אשתו ולדבר איתו ורק איתו על המצב שנוצר בתוך המשפחה. דברי איתו על ההרגשה שלך ושל הורייך, ונסי לזכור שגם את לא יכולה להכתיב לו כיצד לנהל את חייו, אלא רק לדבר איתו על תחושותייך ועל כך שהוא חסר לך כאח. מכאן ואילך זו תהיה בחירה שלו. אני חושבת שעלייך להתמקד בשאלה כיצד תוכלי לשמר את הקשר עם אחיך, בתנאים הקיימים. אם לו טוב במערכת היחסים שלו, הניחי לו לנפשו. מה שנראה לך ולהורייך כיחסים קשים ומכאיבים הא לא בהכרח כך עבורו, אחרת הוא היה עוזב, לא?

24/10/2010 | 11:41 | מאת: סיגלית

הרקע לסכסוך החל הרבה שנים ונמשך עד היום. גיסתי כל הזמן טוענת בפני אחי שאני מזלזלת בה שאני מחפשת אותה וכו'. כמובן שמבחינתי זה לא נכון. ניסיתי אף לשוחח איתה פעמיים בעבר ואז היא אמרה לי שהכל בעבר אבל המשיכה להתלונן. היא כל הזמן בתחושה שמחפשים אותה. בכל מקרה הקשר עם אחי מצויין. דיברנו על הנושא הרבה פעמים ואנחנו שומרים על קשר טוב גם בטלפון וגם נפשגים מדי פעם. אני יודעת שלא טוב לו אבל אני גם יודעת שהוא מסרב לקבל את זה שהמקרה הוא אבוד מכיוון שאין שיתוף פעולה מבת הזוג. זה נכון שאנחנו עושים את הבחירות שלנו אבל לפעמים הבחירות מאוד קשות ויש אנשים שקשה להם לפרק נישואים, הם מפחדים ממשהו, אינני יודעת מה. השאלה היא מה ההורים שלי צריכים לעשות? כואב להם מאוד וקשה להם לארח אותה. האם הם צריכים להסכים לתנאי שאחי הציב, כלומר שכשהם מגיעים לביקור שאני לא אגיע?

18/10/2010 | 22:50 | מאת: אמא

שלום ביתי הנשואה בת 22 עברה עם בעלה לגור אצלינו ואני ממש שמה לב שהיא מתנהלת עם בעלה בצורה מאוד מזלזלת. לפעמים היא גם מחקה את מה שאני עושה לבעלי אני קולטת את השליטה שלה בבעלה, היא עובדת בעבודתה משמרות בוקר וערב וניראה לי שבעלה קצת מוזנח כי גם כשהיא חוזרת מהעבודה אז ניגשת מיד למחשב ולא ממש מתחיסת אליו, מפילה עליו הרבה מטלות במקומה בעזרה בביתי ולא דואגת לארוחות מסודותבשבילו רק אני ולפעמים היא ואז זה חפיף מאוד אני מעירה לה מידי פעם וחתני שומע זאת. היום הוא גם אמר אחרי ההערה שלי- "עד שבסוף היא תישאר לבד" לדעתי היא לא מקדישה לו תשומת לב מספיק

שלום לך אמא, יפה שאת עירנית לדפוסי ההתנהגות הבעייתיית של בתך אל מול בעלה. אני מבינה שחשוב לך שבתך תשמר את מערכת היחסים שלה ואולי את גם חוששת מכך שישתחזרו דברי בעייתיים שקיימים בזוגיות שלך. מצד שני, בתך היא כבר ילדה גדולה ועד כמה שזה וודאי לא קל (במיוחד בהתחשב בעובדה שהם כרגע גרים אצלך) אני חושבת שעלייך לאפשר לה להחליט כיצד להתנהל מול בעלה. אל תשכחי שגם בעלה הוא ילד גדול ובאותה המידה הוא יכול לבחור האם לאפשר לה לנהוג כלפיו בזלזול או לא. זה בסדר לגמרי שתייעצי לה מניסיון חייך, אבל גם אם את בוחרת לעשות זאת, עלייך לנהוג בזהירות וברגישות. למשל, לא להטיף לה מול בעלה, זה עלול לגרור מריבות נוספות ומרמור מיותר אצל בעלה. שנית, גם אם את רוצה לייעץ לה, מצאי את הדרך ללבה כך שהיא תוכל לשמוע אותך ולקבל. דברי על עצמך, על ניסיון חייך, והסבירי לה איך את רואה את הדברים. גם כאן, זכרי שתוכלי לפתוח את לבה רק אם תימנעי מביקורת ומכעס ותדברי אליה באופן המכבד את רצונה וגישתה.

לאחרונה, אמי הערירית לקתה בחרשות פתאומית המקשה עליה את התפקוד היום-יומי. לאחר טיפול בבית חולים נשלחה לביתה ושם היא ממתינה לניתוח שאמור לסייע עם הבעיה הרפואית. לפני התעוררות הבעיה היתה אמי אדם פעיל מאד, חברותי, ועצמאי למרות שחיה לבד. הבעיה הרפואית החריפה מאד את בדידותה ומקשה עליה לתקשר עם אנשים וכן פגעה בעצמאותה. כתוצאה מכך היא חווה דיכאון עקב קשיי הסתגלות למצב החדש. אני מנסה לסייע לה במידת האפשר בהתמודדות הפיסית ובהשגת עזרה מסוגים שונים אך הדבר הקשה לה ביותר הוא הבדידות שכפה עליה המצב, בייחוד בחגים ובסופי שבוע. רופאה של אמי הסביר לי כי תופעות הדיכאון וההסתגלות גורמות לחרדות ולהרגשת תלות והדבר ידעך עם הטיפול בהם. במשך ימים אמי מתחננת שניתן לה לבוא אלינו בחגים ובסופי שבוע בהם הבדידות קשה יותר. לצערי אשתי מתנגדת לכך נחרצות וטוענת שצריכים להיות קשוחים עם אמי ולא לאפשר לה לשבש את חיינו ולהיות אצלנו בחגים. היא טוענת שאם נאפשר זאת הדבר יגרום לאמי להתרגל לכך ובסופו של דבר - לא תוכל להתמודד כלל עם הבדידות. כל הפצרותי כי הדבר זמני ויסתיים עם הניתוח שאמור לפתור את בעיית החרשות ועם הטבה עקב הטיפול בדיכאון רק מחמירים את התנגדות אשתי. בנוסף אשתי טוענת שאמי מתנהגת באגואיסטיות בכך שהיא מבקשת את תשומת ליבנו ולא מוכנה לקבל שיש לנו חיים משל עצמנו. חשוב לציין כי במהלך השבוע אמי מקבלת סיוע מעובדת סוציאלית ומטפלת כך שאינה נזקקת לביקורים במהלך השבוע אלא רק מס' התכתבויות בפקס או סמס. נותרתי במצב בו אני מרגיש שאני מזניח את הטיפול באמי וגורם לה סבל מחד ומאידך - נמצא בעימות עם אשתי בשל סירובה לאפשר את נוכחות אמי בסופי שבוע (לא מדובר על לינה אלא על שהות של מס' שעות). אשתי אינה מונעת ממני לבקר בסופי שבוע את אמי אך לא תמיד מקבלת זאת בסבר פנים יפות. לאשתי ולי יש 2 ילדים ואנו שנינו עובדים. מה המלצתך לגבי סיטואציה כזו? האם ניתן לטפל באמי למרות התנגדותה של אשתי? כיצד להסביר לאשתי שאמי אינה נדחפת לחיינו עקב אגואיזם ונצלנות אלא עקב מחלתה (מה שגם אומרים הרופאים)? המון תודה מראש על התייחסותך... אמיר

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אמיר, אכן נשמע שאתה בדילמה קשה, בין הפטיש לסדן. מצד אחד ניכר שאמך חשובה לך ושאתה דואג לה, אך מתקשה לשלם את המחירים הכרוכים בעימותים עם אשתך. אמך אכן זקוקה כעת לתמיכה רבה, עקב מצבה הרפואי והנפשי. היא כנראה חווה מידה רבה של חרדה סביב השינוי במצבה ואובדן חלק מהיכולות שלה. זוהי תגובה די מובנת, אם חושבים על הסיטואציה שנקלעה אליה, שהרי נשמע שלפני שחלתה תפקדה היטב. אפשר גם להבין שבשביל אשתך כל העניין לא ממש נוח, הפרטיות שלה נפגעת במידה מסוימת כשאמך מתארחת אצלכם, ואולי הייתה מעדיפה לשמור על גבול ברור בין חייה לחייכם. יחד עם זאת, אני לא ממש מבינה את ההתעקשות שלה, ואת חוסר ההתחשבות בכך שמדובר במצב מיוחד, הדורש הגמשה מסוימת של הכללים הרצויים וגיבוש עמדה קצת יותר רגישה. ולגביך, נראה לי שאתה הולך על בהונות עם אשתך, ולא ברור לי מדוע. כן, יתכן שיהיו עימותים, אבל נראה לי שאתה צריך לגייס קצת כוחות כדי לעמוד מולה באופן יותר אסרטיבי ולדרוש התחשבות בצרכים שלך. סה"כ זו אמא שלך וכאמור, מדובר על מצב מיוחד וכפי הנראה, זמני. הטענה של אשתך שאמא שלך תתרגל היא לא ממש רלוונטית, וגם לא ממש נכונה. אמא שלך כעת זקוקה לעזרה, ומבקשת אותה באופן די נואש. אין טעם לעשות כרגע שיקולים מען אלו. גם אם היא תתרגל, ברגע שמצבה ישתפר תוכלו לנסות להכחיד את ההרגל.

13/10/2010 | 16:57 | מאת: עצה, עזרה.

שלום. אשמח לעזרתכם אני יוצא עם מישהי הגדולה ממני ב5 שנים, אנחנו גרים ביחד הכל ורוד (היה עד לפני שבוע). תמיד היינו רבים אבל על דברים מפגרים אני אוהב אותה ורוצה להקים איתה בית בישראל. ולא מוכן לוותר עלייה. אך יש מצבים שהיא מביאה אותי לשקר על דברים קטנים ומפגרים. כמו למשל שעישנתי או שהוצאתי כסף וכאלה דברים. עכשיו אנחנו במין פרידה כזו. ולומר את האמת אני שבור מזה לגמרי כי אני כל כך אוהב אותה ולא יודע איך להתמודד עם התגובות שלה מה אני יכול לעשות בנידון? אשמח מאוד לתושבה או עזרה.. אני ממש נואש.

צר לי על הפרידה, נשמע שאכן איבדת או שאתה עשוי לאבד מישהי חשובה לך שהיו לך כוונות רציניות לגביה. אני כמובן לא מכירה את כל הדינמיקה שהובילה לפרידה, אבל מהמעט שציינת, תפס אותי במיוחד עניין השקרים. אני חושבת שהאמירה "היא מביאה אותי לשקרים קטנים" בעייתית והיא משקפת קושי אצלך לקחת אחריות על טעויות בקשר שלכם. על אף שלכל דבר יש הקשר, לא יתכן שאדם אחר יהיה אחראי לכך שאתה משקר. שקר הוא דבר פוגע, ואני יכולה להבין מדוע בת זוגתך מתקשה לקבל זאת. גרוע מכך הוא שאתה מטיל את האשמה עליה ולא רואה שזו בחירה שלך להתמודד באופן כזה עם קשיים בקשר שלכם. יתכן שהיא לוחצת מידיי, שהיא תובעת ממך דברים לא הגיוניים, אבל אתה יכול לבחור כיצד אתה רוצה להתמודד. לשקר זה לברוח מהתמודדות, לבחור בעמדה נמנעת, לכאורה כדי לברוח מעימות, אבל מבלי לשים לב לייצר דברים אחרים קשים שממילא גובים את מחירם- כמו שאולי קורה עכשיו. אם הבחורה הזו חשובה לך, הייתי מציעה לך לנסות קצת לצאת מהבהלה של העובדה שאתה עשוי לאבד אותה, ולנסות אולי לשמוע מה היא באמת אומרת על הסיבות שבגללן הקשר לא יכול להמשיך להתקיים. אם גם לה נותרה אהבה כלפיך, ואתה תבוא בגישה אחרת, אני בטוחה שיהיה לכם על מה לדבר. בהצלחה!

12/10/2010 | 14:22 | מאת: קרן

שלום רב , ברצוני לשתף אתכם בדבר מאוד אישי ורגיש אשמח לשמוע את דעתכם ותגובתכם אני אובדת עצות . אני בחורה בת 37 נשואה חצי שנה . לפניי נשואיי נהלתי מערכת יחסים רומנטית עם גבר נשוי שנמשכה 6 שנים ,גם היום אנחנו בקשר מאוד טוב ( לא כמו פעם ) . לגבי הגבר הנשוי אישתו עלתה על הרומן והוציאה אותו מהבית אבל הוא מבחנתו עושה הכל על מנת לעשות שלום בית ,ומבחנתי זה בסדר ואני די תומכת בו ותמיד אתמוך בדברים שיעשו לו טוב . כיום מצבי הוא שאני נשואה לא באושר ( יש לציין שהתחתנתי לא מאהבה אלא מיאוש אחד גדול ) אני חייה עם גבר שלא מסוגלת להיות בחברתו ובמיוחד לא להביא ממנו ילדים .חשבתי על אפשרות להביא ילדים מהבחור שהייתי ועדיין איתו בקשר . אני יודעת שזה נשמע הזוי ולא מצאותי ,חשבתי על זה המון זמן . איני יכולה להמתין עם נושא ההורות בשל בעיה רפואית ואיני יכולה להביא ילדים "מבעלי " לכן חשבתי על האפשרות הזו . אשמח לקבל את עצתכם ,דעתכם בנושא . נושא ההורות חשוב לי ולא רוצה לפספס " את הרכבת "

קרן, נשמע שהבחירות שעשית במהלך חייך ועדיין את עושה בתתחום הזוגיות לא מסבות לך אושר, בלשון המעטה. איני יודעת מה עומד ברקע של הבחירות האלו, אבל נשמע לי שהדברים דורשים בירור נוסף והעמקה. אני בהחלט מבינה את הלחץ שאישה נתונה בו מגיל מסוים, עד כדי נכונות להתפשר בבחירת בן זוג, ולו רק בשביל שלא לוותר על האפשרות להביא ילדים. אבל ממה שאת מספרת, נשמע שאפילו זו לא אופציה. את אומנם נשואה, אבל נכנסת מלכתחילה לנישואין שידעת מראש מה יהיה גורלך בתוכם. גם הבחירה להיכנס לקשר ארוך טווח עם גבר נשוי היא אומללה למדיי, וודאי גרמה לך לא מעט כאב. בשני המקרים, אפילו אם ניקח בחשבון את הלחץ החברתי להימצא בזוגיות ולהביא ילדים, וודאי יש סיבות אישיות-רגשיות לכך שאת בוחרת להיכנס לקשרים בלתי אפשריים שכאלו. אני לא מרגישה שנכון יהיה לייעץ לך, כל בחירה שתעשי היא מסובכת וקשה, ולכן בעיניי אין מנוס מלפנות לטיפול, כדי לברר לעצמך באופן יסודי מה עומד ברקע הדברים, באופן שבשלב כלשהו יאפשר לך שלא לחזור על אותם הדפוסים, ואולי גם יקדם אותך לעבר האפשרות של קשר זוגי בריא וטוב יותר עבורך.

10/10/2010 | 12:22 | מאת: שלומית

שלום לך, מאז ומתמיד בן זוגי מזה שנה לא פירגן לי ולא נתן לי להרגיש טוב עם המראה החיצוני שלי, ולהפך- לא משנה איך נראתי וכמה התארגנתי- תמיד מצא את הפגם הקטן ודאג להזכיר לי אותו. (לדעתי- נובע מביקורתיות יתר ומחוסר ביטחון עצמי) לאחר שהערתי לו על הדברים, "זרק" מידי פעם הערות שנראו סתמיות ומאולצות ולכן התייחסתי אליהן בביטול. האם זה נורמלי לחיות במערכת יחסים שבה הפירגון הוא מהצד שלי בלבד (והרבה, אני דואגת להעלות לו את הביטחון תמיד), ומבחינתו- שום מילה טובה... (אין טעם לדבר על הדברים- אני מצטטת אותו- "זה האופי שלי, וזה לא ישתנה, ברגע שאני אומר שאני אוהב, זה כולל את הכל"- ומובן שזה לא.) תודה רבה רבה.

שלום שלומית, פרגון הדדי ונתינת מחמאות הם דברים חשובים מאוד בכל מערכת יחסים זוגית. אני מבינה שאת חשה פגועה ומקופחת, ואולי גם מתוסכלת מכך שאינך מסוגלת לגרום לבעלך להבין את תחושותייך. אני חושבת שטוב שאינך מוותרת בקלות, אך כנראה תצטרכי למצוא דרך חדשה להעביר את המסרים לבעלך, באופן שאולי יאפשר לו לשמוע את הדברים. יתכן שאת משמיעה את טענותייך כאשר מגיעים מים עד נפש, אחרי הערכה ביקורתית פוגעת, וכו'. נסי לשבת איתו דווקא בזמני איכות משותפים ולומר לו איך את מרגישה ומה לך חסר, מבלי להטיח בו אשמה. זה קשה, אבל נסי לדבר בגוף ראשון ואולי גם לדבר על מה שהיית רוצה לקבל ממנו, במקום על מה שלא היית רוצה לקבל ממנו. כך אולי תקלי עליו להיענות לך, והוא לא ירגיש שעליו להתגונן ולהדוף. למשל, "חשוב לי להרגיש שאני יפה בשבילך, שאתה מרוצה מאיך שאני נראית", או כל דבר אחר שתבחרי להעלות. כשמשמיעים כך את הדברים , גדל הסיכוי שהצד השני פנוי יותר לשמוע ולקבל.

04/10/2010 | 20:59 | מאת: טל

שלום בעלי בן יחיד בן 34,שהוריו כל יום מתחקרים אותו אם אנחנו מסתדרים בזוגיות ואם טוב לילדים.כל יום אותם שאלות.שבעלי עונה להם באותם תשובות של כן/לא.(כך הוא אומר לי לפחות). יש לציין שבעלי מאוד עצמאי וגם אבא שלו רצה שיהיה עצמאי ויעזוב את הבית שהכרנו!ואנו נשואים חמש שנים ואוהבים. הבעיה שלי זה נראה מוגזם וחדירה לפרטיות היום יומית!ואני מרגישה עם זה לא טוב.מה לעשות?

שלום טל, שאלות מעין אלו, במיוחד כשמתקיימות על בסיס יומיומי, בהחלט יכולות להיחוות כלא נעימות וחודרניות. יחד עם זאת, נראה שבעלך מצא לו דרך מתחמקת להתמודד איתן, ושהוא לא ממש מאפשר להם להיכנס לחייכם. כל עוד תוכלו אתם לשים גבול ברור בינם לבינכם, באופן שלא מאפשר להם לחדור יותר מידי, הרי ששום דבר לא צריך להפריע להרמוניה שלכם. לא בטוח כלל שעימות ישיר איתם בנושא יביא לתוצאות המיוחלות, למרות שלא מזיק לנסות. במצבים מסוימים הדרך הטובה ביותר להתמודד עם התנהגות חודרנית, היא דווקא להחליט החלטה פנימית שלא לאפשר לצד החודרני כניסה לחייך. אם את תרגישי בטוחה בזוגיות שלך ובשלום ילדייך הרי שהשאלות האלו יהיוו עבורך מטרד חולף ולא יותר מכך.

05/10/2010 | 06:56 | מאת: טל

שוב שלום, הבעיה שהם מאוד מנסים להשפיע על בעלי לעשות דברים שלא נראה להם בהתנהלות שלנו.כי פעמים בעלי כן משתף בדברים יומיומים.והם גורמים לא פעם לעימותים ביננו.

גולשים יקרים, אנו שמחים ליידע אתכם על פתיחתו של פורום משפחה וזוגיות. גלישה פורייה צוות האתר