קנאה מצד הבת

ענבל יקרה! קצת מתקשה לספר על הבעייה דווקא מכיוון שהיא במשפחה, אבל אשמח על כל עצה שתתני לי. אני בת 52. נשואה, ברוך השם, טוב. אמא לארבע ילדים מקסימים. הבכורה בת 30, נשואה, מקסימה, עובדת. אחריה, שלושה בנים נהדרים. כאמור, חיי המשפחה שלנו נורמטיבים. כמובן, כמו אצל משפחות אחרות, צצות מידי פעם בעיות אבל הן מינוריות ורגילות ובאהבה גדולה אנחנו פותרים אותן. הבעייה היא עם הבת הגדולה. למרבה הצער, היא מתנהגת לא פעם בעוינות ובריחוק כלפי המשפחה כולה אך במיוחד כלפי.לאורך כל השנים ניסינו לקרב אותה, לפתוח בשיחות על מהות היחסים, אך היא בשיטתיות הכחישה, התעלמה והמשיכה בדרכה. (היה מצב שהיא בחרה להתנתק מאיתנו במשך שנה תמימה). כבר לפני שנים רבות, חברים ובני משפחה הביעו את דעתם כי היא סובלת מקנאה באחים שלה אך במיוחד בי. קצת קשה לי להגיד את זה, אבל היא תמיד סבלה מעודף משקל בעוד אני למרות ההריונות והלידות נשארתי חטובה ועד היום אני מקבלת מחמאות על איך שאני נראית. זה קורה כשאנו שתינו יחד אבל בנוסף, חברות שלה מספרות לי שהן תמיד מדברות איתה עלי כשהן איתה ועל איך אני מקסימה ונהדרת ונראית טוב וכו' וכו' וכו'.היא מצידה, כמובן שאף פעם לא מספרת לי על זה ואף פעם לא מפרגנת לי על כלום. הקרירות שלה כלפי והעוינות מאד מאד מפריעים לי. עצוב לי מאד ורע לי עם זה. אני משתדלת כל הזמן להחמיא לה, לא מחמאות בעלמא אלא מחמאות שהיא ראויה להן, כי אני יודעת שיש בה המון דברים שראויים למחמאות. היא מקסימה, חברותית, מצחיקה, חרוצה ועוד המון דברים נפלאים. נשארה לי תקווה שאולי כאשר היא תהיה אמא בעצמה הדברים ישתנו. אבל בינתיים, כמו שכתבתי רע לי עם זה מאד ועצוב לי.מאד הייתי רוצה שנהיה חברות כמו אמהות ובנות אחרות אבל כל הנסיונות שלי להיות חברה שלה, לצאת איתה, לכייף איתה לא ממש מצליחים. בבקשה, הראי לי את הדרך. היכן אני טועה? בברכות אמא עצובה.

אמא יקרה, אני מבינה את הקושי שלך לשאת את העוינות של בתך כלפייך, מבינה גם את הצורך שלך לקרב אותה אלייך. נשמע לי לא פשוט בכלל לחוות את מה שאת מרגישה בתוך הקשר הזה- בעיקר פספוס גדול והחמצה. ויחד עם זאת, אני חייבת לציין שיש משהו מעט חד צדדי באופן בו בחרת לתאר את מערכת היחסים ביניכן. האם באמת כל מה שמסביר את העוינות לש בתך זה הקנאה שלה? אני לא בטוחה. איבה וכעס לא מתפתחים לדעתי בחלל ריק, ובלי שהצד השני יהיה מעורב במידה מסוימת- כלומר- את. את שואלת מצד אחד במה את טועה, אבל לא נתת בדברייך שום בסיס להניח שיש משהו שאת עושה לא נכון. תחת זאת, בחרת להציג את כל הקושי כנובע מבעיה אצל בתך- כלומר, צרות העין האינהרנטית שלה. אם היא כל כך קנאית, איך זה שיש לה חברים, וכל שאר הדברים החיוביים שמנית? האם לא יתכן שיש גם משהו שאת תורמת לכך שבתך כל כך מתנגדת אלייך? כשנוצרת מערכת יחסים קשה וטעונה שני הצדדים תורמים תרומתם, וזה לא מוציא אותך מהעניין. אני חוששת שעלייך לעשות בדק בית ולחשוב איך את כאם יכולה לקחת אחריות. אם את באמת רוצה לקרב את בתך אלייך שני גישה. פני אליה, מתוך עמדה שמוכנה באמת לקבל שכשלת מולה במשהו(ולא להטיל את האחריות רק עליה- קנאתה), ונסי לברר איתה איפה סטיתן מהמסלול ועל מה היא כל כך כועסת. זה יהיה השלב ההתחלתי. יתכן שאם היא תרגיש בנכונות כזו מצידך היא תהיה מוכנה לשמוע. כל מה שכתבתי כמובן לא מוציא את האפשרות שבתך אכן טיפוס קשה, וכפי שאמרתי בהכרח יש לה צד בדברים. ויחד עם זאת, תוכלו להידבר רק ממקום של לקיחת אחריות. אולי כאמא את זו שצריכה לעשות את הצעד הראשון.