פורום פסיכותרפיה

13395 הודעות
11940 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכותרפיה

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורה של מנהלת הפורום. 2. הפורום נועד לתת מענה לטווח רחב של מצבים בהם קיימת מצוקה רגשית. ניתן להתייעץ בו לגבי גילאים שונים ובנושאים מגוונים כגון: הפרעות חרדה, דיכאון, קשיים חברתיים, קשיים בגיבוש הזהות המינית, מצבי משבר, קשיים ביצירת קשר ועוד. בנוסף יינתן בפורום יעוץ לגבי פנייה לטיפול או לגבי התלבטויות בתוך התהליך הטיפולי. 3. בעת הפנייה יש לציין גיל, מצב משפחתי, ורקע קצר על הבעיה. 4. אבקש להקפיד על שפה נאותה וכבוד הדדי. הודעות שאינן נאותות יימחקו. אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה או בעיה.

נחמד ששאלת לשלומנו... אני חושבת שלי מאז שהתשובות התרחקו להן, כלומר הזמן שעובר מרגע השאלה לתשובה מעט רחוק לי, אז לפעמים פשוט לא כותבת לך. אני יכולה רק לומר לך שעצוב לי מאוד בתקופה האחרונה ומרגישה שבשנה האחרונה משהו תקוע בטיפול וחבל..היא הבטיחה שתעזור וניסתה קצת בפגישה האחרונה אבל עדיין תקוע מאוד...המקום שבחרה עדיין "רועש" לי מדיי....ושונה מאוד ממקומות אחרים שהיינו בהם.... מה שלומך?

הי מיכ אני מבינה את האכזבה ממני לעיתים... מוזמנ בכל זאת לשתף אם מרגיש לך נכון שאלת אותה מה לדעתה התקיעות הזו? ליאת

08/12/2016 | 20:59 | מאת: מיכ

לדעתה התקדמתי השנה.....לדעתי לא ממש, כי נשארתי עם כאב והשאלה אם הוא ילווה אותי כל חיי? היא מנסה....ידוע לשתינו שהמקום הפיזי שבו מתקיימות הפגישות שם קשה לי להתחבר אליו......יושבת על כיסא מולה די סגורה ומדברת יותר על אחרים וכל מיני דברים ולא מסוגלת להגיע לספה שפעם במקום הקודם הגעתי לשם...הספה הזו שונה כל כך ובחוץ מקום סואן ולא שקט......הלעולם נגזר על אדם להרגיש עצוב מבפנים??????

פנויה לענות לשאלות והתיעצויות ליאת

27/11/2016 | 14:15 | מאת: א

די נמאס לי כבר מכל האנשים שמנסים לחפש את הטוב. הרוב רע ושחור. לא ברור לי למה להביא ילדים לעולם החרא הזה, שימשיכו את הסבל. ימשיכו לסבול. לא ברור לי למה אני עדיין בין החיים, אבל סביר להניח שזה יגמר בקרוב! לא טוב לי בדרך כלל. לא רואה שום דבר טוב! לא מרוצה מעצמי ומעולמי ולא רואה שום קרן אור! הכל חשוך!! תודה על המקום וטוב שאמרתי. היו שלום.

27/11/2016 | 19:16 | מאת: סהר תמיכה

שלום א אני שומע כמה את מרגישה לבד בעולם. שלא מספיק שרע לך ושאת מוקפת סבל וחושך וכאב - כשאת מנסה לדבר על זה עם אנשים הם לא מבינים על מה את מדברת (או שהם מעמידים פנים שהם לא מבינים, כי זה מפחיד לדבר על כאב..). ואז את נשארת בעצם לבדך עם כל הכאב הזה, כי אף אחד לא מכיר בו אפילו, ומגיעה לכאן כדי לפרוק את האמת שלך.. לספר שאת מיואשת, שאת לא חושבת שתחזיקי מעמד בחיים עוד הרבה ושאת אפילו רוצה למות.. ונשמע שאולי קיווית שלפחות כאן, בפורום כזה, יהיו אנשים שיאמינו לך ויראו את המציאות שלך - שלפחות כרגע אין בה הרבה טוב אלא הרבה הרבה כאב.. ואני רואה שגם נפרדת ואמרת "היו שלום", למרות שהבנתי שאת לא מתכננת להתאבד ממש עכשיו אלא רק מגלגלת את הרעיון בראש, וחשבתי לעצמי שאולי את נפרדת כי את כמעט אפילו לא מצפה לתגובה, רק רצית לפרוק את זה. ועדיין אני רוצה להציע לך מקום שבו יקשיבו לך ויתאמצו להבין, בלי לשפוט, בלי להגיד לך "תראי את החצי המלא של הכוס" ובלי לספר לך שהחיים יפים כשכרגע, עבורך - החיים מאד לא טובים.. בואי לדבר איתנו בסה"ר. יש לנו צ'ט בכל ערב בין תשע לחצות ותוכלי לדבר איתנו על הכל, על היאוש והאכזבה מעצמך ומהעולם. אולי ככה לפחות תרגישי טיפה פחות לבד בתוך החושך.. נחכה לך מתנדב סה"ר http://www.sahar.org.il/

היי א מניחה שאת מרגישה ככה כרגע אבל חשוב לזכור שאולי זה זמני? שאולי נקודת המבט תשתנה? שאולי יש גם טוב וגם רע בעולמינו? האם את מקבלת איזושהי עזרה? מוזמנת להמשיך לכתוב תחושותייך ליאת

25/11/2016 | 16:54 | מאת: שירהשירה

כשאני מגיעה למטפלת שלי ( הקליניקה בביתה) היא מחכה לי. החדר מוכן. כשיש צורך ממוזג. הקלסר שלה שם עם שמי + תאריך. היא פותחת את לי הדלת בחיוך לאחר נקישה אחת קטנה. אתמול דפקתי, והיא ענתה "כן?" מאחורי דלת אטומה. כשפתחתי, היה נראה "שתפסתי" אותה ברגע כזה שהיא סתם אישה בביתה, ולא המטפלת שלי. היא שכחה שאני צריכה לבוא. היא התנצלה , ונכנסה ל"תפקיד" בקלות. השיחה היתה טובה לא על השכחה שלה, אלא על שכחה של אחרים, ולא הוזכר כמעט מה שקרה. יותר בגלל שאני אמרתי שזה בסדר, וזה קורה. אבל חבל שזה קרה. כי אני כזאת ששוכחים אותה, כמעט. לכן אני משלמת כסף כשאני רוצה שלא. אבל גם אז זה לא ברור כל כך , מסתבר. הייתי נחמדה, והייתי סלחנית, ושוחחתי על דברים שתכננתי לדבר. היא רק בן אדם , אני יודעת. וזה בסדר. גם לי קרה ששכחתי, אבל לא אותה. רק אותי.

לקריאה נוספת והעמקה

זה בסדר שאת מבינה זה מראה על בגרות ואנושיות ויחד עם זה יש מקום לדבר על הרגשות הלא נעימים שזה העלה בך ..ללמד אותך לא לשכוח אותך .. גם אם זה כעס ותסכול ואכזבה והרגשת נטישה וכל מה שעלה בך אל תבטלי רגשות שלילים בגלל שאת מבנה אותה , לכן הטיפול זה כל כך חשוב !!! ואת יודעת בפעם הראשונה שהמטפלת שכחה אותי זה היה ורף וגשם וקר וגם אני הבנתי ודווקא אהבתי כי זה הזכיר לי שהיא רק בן אדם כמוני לא שונה בהרבה ממני .

27/11/2016 | 17:28 | מאת: שירהשירה

אהבתי : היא רק בן אדם כמוני לא שונה בהרבה ממני .

27/11/2016 | 17:30 | מאת: שירהשירה

אם זה היה קורה למטופל (שהיה שוכח להגיע ) היו אומרים בודאי אקטינג אאוט ואם זה קורה למטפל? (ואגב, לוקח זמן רב לתגובות להפתח)

היי שירהשירה מבינה את מה שרגשת ואת הפתעה. נשמע לי שלב העניין הוא החוויה הפנימית שנלקחת אליה כתוצאה ממה שקרה ואותה דיברת פה: ההרגשה שאת זו שתמיד "נשכחת" ושאת גם לעיתים זו ש..."שוכחת אותך"... אני חושבת שאולי כדאי דווקא לדבר את החוויה הזו בפעם הבאה שתיפגשו, היא משמעותית וחשובה. ליאת

25/11/2016 | 09:35 | מאת: דינה

אשמח לדעה שלך היום אני בת 35 ועדיין לבד עם כל הרצון להיות כבר בזוגית ואחרי טיפול ממושך של שנים הייתכן 30 שנה לחיות בבית ובין הורים שיש להם קשר מעוות מלא שנאה ומלא אלימות מילולית ורק הישרדות יומיומית...יתכן לגדול בבית בבית כזה ובתור ילדה שחוותה חוסר אהבה הבנה חמלה הכלה גדלה על אלימות פיזית בנוסף..יתכן שכל זה חזק ממני וחוסם אותי מלהגשים את מה שאני מאחלת לעצמי? ברור לי שכל זה משפיע וקשור... אציין שעברתי שינוי באמונות שינוי במחשבה ובהרבה מובנים,אציין שאני בחורה איכותית.רואה שאני עדיין יורה לעצמי ברגל בתוך הקשרים ומלא פעמים אני לא מתפשרת כי זה מאד קשה לי.. נותנת לזמן לעשות את שלו ויוצאת לדייטים אבל ההתלהבות יורדת והלבד מתחיל לנצח !

לקריאה נוספת והעמקה

היי דינה מה שאת מתארת בהחלט נשמע כמו מסע פנימי לא פשוט מבחינתך אך אני שומעת ממך שעברת טיפול ושינוי , העניין הוא שמסעות כאלו בדר"כ נמשכים בעצם כל החיים ולכן יש חשיבות לכך שהעבודה הפנימית תמשיך גם למול המציאות האמיתית של עולם הדייטינג שהיא באמת לא פשוטה ללא קשר לעברך. חשוב שתמשיכי לנסות גם למול האכזבות, בסוף משהו, מישהו... מתחבר, מאד חשוב לא לוותר ולא להרים ידיים כמו למול כל קושי בחיים, זה לפחות ע"פ תפיסתי. נכון, את העבר לא ניתן לשנות אבל את מה שאת עושה איתו כרגע- כן. ליאת.

21/11/2016 | 17:10 | מאת: sigal

אפשר להיות כאן קצת ...בלי באמת מילים ...רק צורך מאוד מאוד גדול. לא להיות לבד עכשיו . קצת מפחיד וחשוך...

27/11/2016 | 18:22 | מאת: sigal

את יודעת חשבתי עלייך בימים מטורפים אלו. שמחה שאת בסדר

היי סיגל יקרה מקווה שהצלחת להיות כאן בלי מילים גם אם לא הייתי פה... איך את בימים אלו? ליאת

28/11/2016 | 06:27 | מאת: sigal

כתבתי כאן אתמול כנראה שלא נקלט...חשבתי עלייך השבוע ואני שמחה שאת בסדר ... ימים לא פשוטים לאף אחד וכן ההודעה הזו הייתה עוגן ,ההבנה שזאת מדייה והתשובה תהייה רק אחרי מספר ימים עוזרת למצוא בתוכי רצפה בחסות המקום שנחשב לבטוח ומגן. תודה על היותך ...

19/11/2016 | 19:49 | מאת: דנה

אני בטיפול כבר כמה שנים אצל מטפלת מקסימה שאני אוהבת מאד. לאחרונה מרגישה צורך ללכת עם בן זוגי למספר פגישות. אני מתלבטת אם ללכת אחיה, או להפריד את הטיפול הזוגי מהאישי ולמצוא מטפלת אחרת. מה דעתך?

היי דנה מה שאת מציעה אפשרי במידה והמטפלת מסכימה לכך, האם ביררת איתה את הסוגייה? יש יתרונות להיות אצל מישהי שאת מכירה, כי לא צריך להסביר הכל מההתחלה ויש חסרונות בכך שהיא מראש עלולה להיות מוטה לגבייך או שתחושי בהמשך שמעט נלקח ממך המקום הפרטי שלך. כמו כן זה עלול להעלות סוגיות אתיות שונות. ליאת

14/11/2016 | 09:50 | מאת: כרמית

אשמח עם תעני לי תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי כרמית אם תוכלי לכוון אותי על איזו שאלה מדובר כי לא רואה או שתעלי אותה שוב? תודה ליאת

17/11/2016 | 15:31 | מאת: כרמית

שלום ליאת אני כותבת לך שוב כפי שביקשת ואני לא יודעת למה אני לא יכולה להקיש למעלה.אני בת 48 בחורה שמחה בדרך כלל רק יש לי בעיה שברגע שהופסק לי המחזור בגיל מוקדם יחסית יש לי מצבי רוח לא ברורים מין תחושת מועקה חוסר אונים חוסר חשק לתפקד זה קורה באמצע היום כנ"ל בערב ואחרי עשר דקות חצי שעה פתאום אני חוזרת למצב רוח טוב וזה מצב רוח שלא ברור לי על מהו תחושה של חולשה רגשית.האם את יכולה לעזור לי? תודה.

היי כרמית מה שאת מתארת בהחלט יכול להיות חלק מהתופעות שמתרחשות כאשר נפסק המחזור. הרבה מתארות מצבי רוח, דכדכת, קשיי שינה ועוד. ישנן כמה דרכים להקל על המצב: ספורט (מאד עוזר בדרכ), שינה של יותר שעות בלילה,תזונה מאוזנת, דיקור וכן לעיתים טיפול תרופתי במינון נמוך עוזר אף הוא לגבי זה: כדאי להתייעץ עם רופא/ת המשפחה. כמובן שאם יש נושאים ברורים שאת חשה שמעיקים גם אם מדובר על נושאים שקשורים לדימוי העצמי והתחושות שאת חווה אפשר לשקול גם ליווי רגשי בתקופה כזו. ליאת

11/11/2016 | 12:37 | מאת: אנונימית

היי ליאת, הפסקתי טיפול לפני תקופה, על דעת עצמי, הסברתי מדוע אני מפסיקה, וככה נעלמתי אחרי טיפול של שנה בלי פרידה... המטפלת שלי מצידה לא כל כך רצתה לוותר עלי וניסתה להסביר שאולי כדאי לי להמשיך ושזוהי נקודה שצריך לעבד. ואני מצידי חשבתי שהמניע שלה לרצות אותי הוא עבודה ותשלום ולא מהמקום של הערכת מטופל. אחרי תקופה הרגשתי שגרמתי לה להרגשה לא נעימה וככה נשארתי עם רגשות האשמה.. האם מטפלים מעורבים רגשית בטיפול? האם הם לעיתים נאלצים לעבור טיפול או תהליך מסויים בגלל מטופל שעזב בלי תהליך של פרידה? אני חושבת/חשבתי שמטפלים מאד חסינים לכל מקרה מצד מטופל, ומעניין אותי לדעת עד כמה ההתערבות הרגשית של המטפל במטופל, עד כמה הגבולות גורמים לחסינות אשמח לשמוע את דעתך שבת שלום

לקריאה נוספת והעמקה

היי אנונימית שאלת שאלה מעניינת ומעוררת מחשבה (ורגש) אני חושבת שכשמטפל "נלחם" על מטופל זה לא רק מהמקום של תשלום... גם למטפלים יש תחושות רגשיות כלפי המטופלים ולכן לשאלתך כשמטופל עוזב בפתאומיות או בלי פרידה זו תחושה לא נעימה גם למטפל, למרות הגבולות ולמרות שהמטפל יכול להסביר לעצמו את העניין בכלים שכליים ולמרות שלעיתים פרידה כזו היא מה שהמטופל יכול היה באותה עת למרות כל זאת... כן ...לעיתים גם המטפל "נחמץ ליבו" :)דווקא מאותו מקום אנושי ולא שכלתני. בכל מקרה, מהמקום היותר שכלתני אומר לך שרגשות אשמה הם אף פעם לא ממש עוזרים ושכנראה זה מה שאכן יכולת כאשר נפרדת כפי שנפרדת אבל אם את מרגישה שיש מקום לתיקון/דיבור/עיבוד נוסף אז יש אפשרות גם לפנות למטפלת ולבקש פגישה אני בטוחה שהיא תשמח לשמוע ממך. ליאת

הי, רציתי לשאול רק האם את חושבת שיש לנו שליטה על הרגש? כי מהטפלת שלי חושבת שלא ולכן צריך לקבלו ולהכילו ולא לנסות לשלוט בו..רק על איך אנחנו מגיבים יש שליטה. כועסת על עצמי כשאני מצוברחת מידיי ואוכלת במקום להרגיע אחרת....

היי מיכ התשובה לשאלתך היא: תלוי את מי שואלים :) מטפלים בגישה הדינאמית יגידו כמו המטפלת שלך מטפלים בגישה הקוגנטיבית התנהגותית יאמרו שיש קשר בין מחשבות רגשות ופעולות ולכן יש לנו אפשרות מסויימת לשלוט עליו ליאת

13/11/2016 | 19:22 | מאת: מיכ

היא באמת מטפלת בגישה הדינאמית :) למרות שלא באופן מובהק כי היא משלבת כמה שיטות יחד.... לא מבינה בד"כ אנשים שחולים יורדים במשקל ואין להם תיאבון, לי תמיד יש ונהייתי גם חולה וגם מצוברחת, אכלתי והשמנתי :( מוזרה שכמותי...

14/11/2016 | 14:31 | מאת: sigal

חושבת שגם בקונטיבית יש לנו אפשרות לשלוט במחשבות ובפעולות לא ברגש .. כי אם שוב בתגובה בעזרת המחשבות והפעולות

02/11/2016 | 22:59 | מאת: ע

שלום ליאת. שאלה: אם נפרדתי מהמטפלת שלי ואחרי זמן מסויים חצי שנה, שנה, היה איזה קרייסס. האם כדאי לחזור אליה? האם כדאי ללכת למישהו אחר ואז כאילו להתחיל קצת מהתחלה? האם יש איזה שהן המלצות/ מחשבות בעיניין?

לקריאה נוספת והעמקה

היי ע לכל החלטה פה יש יתרונות וחסרונות. יתרונות: היא מכירה אותך ולא צריך להתחיל לספר מ א אולי למשבר הייתה משמעות חשובה ודווקא שווה לא לפספס אותה ולדבר עליה לעיתים ממרחק הזמן יש התבוננות נוספת שגם עליה שווה לדבר חסרונות לעיתים נכון להתחיל דף חדש לעיתים יש תחושות בטן/אינטואיציה שאומרת שלא כדאי לחזור אחורה אולי יש רצון לנסות שיטת טיפול שונה (גם בתוך מה שנקרא: טיפול פסיכולוגי יש הרי גישות שונות) ועוד... אלו מחשבותיי עד כה ליאת

11/11/2016 | 11:31 | מאת: כרמית

ליאת שלום אני בת 48 בחורה שמחה ובריאה בדרך כלל רק יש לי בעיה שאחרי שנה שהופסק לי המחזור אני סובלת באמצע היום כנ"ל לפעמים בערב ממצבי רוח לא ברורים מין מועקה בלב שאני אפילו לא יודעת על מה זה ואחרי שעה חצי שעה פתאום אני חוזרת לשמחה שלי.האם את יכולה לעזור לי ולייעץ לי מה לעשות באותו רגע שזה קורה? אגב ניסיתי להקיש למעלה ולא הצלחתי לכן אני כותבת לך למטה. תודה לך.

היי לך בהחלט יכול להיות שמצבי רוח עולים ויורדים הם חלק מהפסקת המחזור או גם מסיבות אחרות רגשיות או גם וגם. אולי שווה התיעצות פסיכיאטרית או עם עם רופאת משפחה. נראה לי שאם מצב הרוח חוזר אחרי חצי שעה חשוב בעיקר לזכור זאת ברגע שאת חשה את הדיכאון. הידיעה שזה זמני עוזרת להרגע. בכלל חשוב לזכור שרגשות הם זמניים וחולפים מה שמאפשר פחות לפחד מהם כאשר הם מגיעים. כמו כן אולי ספורט או משהו שמרגיע ברגעים הקשים יכול לעזור את מכירה את עצמך תנסי לחשוב מה יכול להרגיע. ליאת

28/10/2016 | 00:46 | מאת: ר

שלום ליאת. מהרגע שנכנסת לפגישה רק חושבת על תאריך הפרידה. מרגיש לי שרק על זה צריך לדבר וכל מה שקורה לי או עובר עלי ביתר הזמן ננעל במפתח או נזרק לזמן הפגישה הצידה. כל כך ממוקדת מטרה, כל כך מרגישה שלא אצא עם איזה ערך מוסף אם אשתף או אפתח נושאים, כל כך כועסת וכבר לא אכפת לי מכלום!!! הייתי רוצה לחתוך ומה שיותר מהר, שלא תהייה בחיי יותר!!! אבל היא החליטה ללכת על פי הספר, לצערי, ואני תקועה איתה לעוד הרבה זמן!!! יש ימים שאני מרגישה שבא לי להפגש איתה בנוסף לפגישותינו הרגילות, להוסיף עוד פגישה לאותו השבוע, אבל שניה אחר כך חושבת, ועל מה כבר ישאר לנו לדבר בזמן הפגישה הקבוע. ומיד מבטלת את הרעיון! כרגע מאוד מוצא חן בעיני שיש תאריך סיום ואין לי שום חרטות, בנתיים!

לקריאה נוספת והעמקה

הי ר קרבה לעיתים מפחידה כמו גם תלות ואז יש משהו מרגיע כשיודעים שמסיימים אבל נשמע שבאותה נשימה יש גם רצון למשהו קרוב יותר (אולי גם מפחיד כי קרוב זה...מעורר כעס, או כמיהה, או אכזבה? ) ליאת

25/10/2016 | 22:08 | מאת: טל

אני במיטה וחושבת הרבה על החלל..מוזר. וכשאני חושבת עליו,אני מרגישה סוף,כאילו סוף העולם מתקרב ורז אני נשארת עם ראש ריק..וקצת פחד כזה שעובר אחרי כמה דקות. אני חושבת הרבה על טעויות שעשיתי מול הילדים בגן,שיחות שהיו,ילדים שהיו זקוקים לי וסדר העדיפויות היה שגוי..ובאותו רגע,רק רוצה לבקש סליחה. אבל גם כל כך לא רוצה שיגיע מחר,כדי שאוכל סתם לשכב במיטה. אני חושבת על אבא שלי שמתחילת השנה,חוץ מלקנות לו ליום ההולדת כורסא לסלון,בקושי התייחסתי אליו..והוא שלח לי הודעה עם ציטוט משיר של עמיר לב "כורסא נוחה היא התחלה של סוף" וזה עשה לי רע וקצת הכניס אותי לחרדה כזאת,של דפיקות לב ופחד שבגלל הכורסא הוא ימות לי. ואין לי עוד כלום חוץ ממנו,רק אני והוא. . זהו..כל מיני מחשבות כאלה..לא מאוד קשות או עצובות,סתם מחשבות..היום גם החלטתי שאארגן את מה שאני מתכוונת ללבוש למחר לעבודה,כבר בערב,כדי שיהיה לי עוד רבע שעה לישכב במקום לבחור את הבגדים,אבל אפילו בשביל זה הייתי צריכה לקום ולא רציתי..טוב לי במיטה..באמת.

לקריאה נוספת והעמקה

היי טל ובכל זאת את כותבת: משבר מה שאומר שזה לא רק נעים אולח גם, נוח, ומפתה לעיתים רוצים פשוט לעצור את הרכבת... ובין השורות את מדברת על איזושהי חרדה לאבא ואולי גם לך ובדידות והילדים בגן ממלאים אבל גם שם יש תחושה שלפעמים יש טעויות ואני מקווה שאת סולחת לעצמך עליהן בשעות שאת חושבת עליהן... מוזמנת להמשיך לשתף ליאת

24/10/2016 | 13:23 | מאת: טל

שלום ליאת, אני בת 28,גננת במקצועי. מתחילת השנה אני בתחושה חזקה שאני צריכה לשכב. עשיתי בדיקות שיצאו תקינות,אבל במחשבה אני כל הזמן חושבת על המיטה שלי! אני אוהבת את העבודה שלי,את הגן שלי,אוהבת לקום בבקר וללכת להיות עם הילדים,להיות מאותגרת בשאלות שלהם וכל מה שהם מביאים איתם מהבית ומתוכם. אבל המיטה..ברגע שאני מגיעה הביתה (ובזמן האחרון גם יוצאת באמצע היום) כשאני רואה את המיטה,היא כמו מגנט..אני נשכבת בה עד הבקר שלמחרת..אני לא מפספסת ימי עבודה,אבל ברגע שיש לי את האופציה,אני נעלמת לעולם מתחת לשמיכה,כל החגים לא עשיתי כלום,רק שכבתי ובהיתי בתקרה. לא ממש עצב,לא דיכאון,פשוט מן תחושה בכל הגוף של זה מה שאני רוצה. כבר חודש לא דיברתי עם חברות ולא עונה לטלפון,רק לטלפונים של העבודה. אני לא הולכת לטיפול כי פחות מתחברת כרגע לזה. אולי יש לך רעיון איך אני יכולה לצאתמזה,או אולי רק להמשיך לכתוב פה...לאיודעת.. תודה..טל.

לקריאה נוספת והעמקה

טל יקרה איכשהו באופן שכתבת הודעתך נגעה בי מאד. לפעמים הגוף מבקש משהו שהנפש לא יודעת לומר בברור. את כותבת שעשית בדיקות וגם שאינך מרגישה עצב או דיכאון ובכל זאת את מרגישה צורך לשכב במיטה ולא לדבר עם אנשים... את מוזמנת להמשיך לכתוב פה, אוןלי לספר על מה את כן חושבת כשאת במיטה? האם את קוראת או רואה טלוויזיה? האם יש נושאים מסוימים שמעסיקים אותך? ליאת

26/10/2016 | 16:40 | מאת: ענבר

אולי יש בך כעס שגוזל ממך הרבה אנרגיות וכדאי למצוא דרך לשחרר אותו. אולי את שחוקה מהעבודה ואולי זה תוצר של היחסים עם בן זוגך, משפחתך והחברים הקרובים או אולי תחושה של בדידות. בכל אופן כדאי לעשות refresh, לכי לעשות דברים שירעננו אותך- מסג' טוב, לסוע לנופש, ללכת להצגה טובה, לקנות לעצמך בגדים, בשמים וכו. ואם אפשר גם ללמוד משהו חדש. אם את מרגישה שזה משהו חזק שלא מאפשר לך לזוז אולי זה דכאון מקווה שאת לא שם. בכל אופן גם אני פה לתמוך בך. אני למודת ניסיון רב ועברתי הרבה משברים בחיים. שולחת לך חיבוק גדול (((((((())))))) ותאהבי את עצמך!!!

תגובה נהדרת מקווה שטל קוראת... ליאת

התאהבתי אהבה אובסיסיבית בעובדת סוציאלית שלי ועכשיו ניתקו את הקשר בינו לתקופה זמנית או קבועה. מה אני עושה ? איך אני מוציא אותה מהראש ? למי כדאי לפנות ?

לקריאה נוספת והעמקה

הי יוני אני לא כ"כ מבינה באיזו מסגרת אתה מטופל האם זה פרטני או משהו יותר רחב בכל אופן אם מדובר באיזשהי מסגרת רחבה יותר נשמע שכדאי פשוט לבקש טיפול נוסף אצל מישהי אחרת? ליאת

19/10/2016 | 08:01 | מאת: מיכ

מה שלומך? מזמן לא הופעתי פה...מקווה שאת בסדר, גם את כבר לא מופיעה כמו שהופעת פעם, התדירות הולכת ופוחתת חבל, אני יודעת שאת כאן בהתנדבות וזה דורש השקעה וזמן מה שאין לכלנו....בכל מקרה משתפת, ראיתי את הסרט על יונה וולך ובעקבותיו כתבתי....הזדהתי איתה ובכיתי כמעט כל הסרט, היה סרט חזק....המטפלת שאלה במה הזדהתי, בעיקר אני חושבת בכח הזה של הרצון לכתוב ואם לוקחים ממך אותו אתה מרגיש שאתה לא רוצה להיות קיים....כשאין מילים זה נורא!!!! אבל היו עוד כמה דברים.... מהלכת יחפה ברחובות האהבה, אולי היא רק הוזה שיבואו לחבקה, לא בקשה נדבה ברחובות ההומים, כי אם רק רגע אחד של רוגע ליבה הסואן מביא אחריו אסון. בסביבות ביתה מהלכת לא מוצאת מנוח לסערת הנפש ואולי, אולי כבר מזמן היא אבודה אין איש שיבין את דרכה היחפה. ואולי היא עוד תמצא מרגוע ברגע אולי היא עוד תדע חיבוק ללא פגע, אולי היא עוד תפתיע כדרכה אולי ביקשה לנשום את נשמתה הסוערת אולי רק עוד רגע כלום לא יגרע ממנה...... ועוד מילים ... לבושה המרושל כנפשה הסוערת, יחפה מתהלכת בין שיריה מחפשת הכרה, מחפשת בדרכה, בורחת אל המציאות הריקה של חייה, מחפשת למלא את ליבה החסר רק חיבור אחד נכון ולא יותר... הוא לא קורא, גם לא יקרה! הוא לא ישמע, הוא לא ידע. בלילות נרדם בקול חרישי, ילדים ישנים במיטות של מרגוע, הבית נעים אך הקירות רוחשים. ביתה שקט בחציו של הליל כמו המיית הלב הרגוע שנח לידה. לא הוא לא ידע אף לא יקרא.... לא זה לא יקרה! אם כי אולי? אולי היא יקרה? אני חושבת שיש אופטימיות קצת לא??? חג שמח :)

מיכ יקרה מבינה את תחושותייך... וכן את התסכול יונה וולך הייתה אישה מטלטלת ועוצמתית ולכן מובנות לי התחושות שעלו בך בהחלט שומעת גם אופטימיות במה שכתבת, גם וגם...כמו בחיים ליאת

18/10/2016 | 10:10 | מאת: ר

שלום ליאת. תפרגני מה אכפת לך, אז מה אם היא הבריזה לך, ויצאה לחופש. זה לא משהו אישי נגדך! תפרגני, מה אכפת לך שתהנה בחופשה שלה, אז מה אם את מרגישה ננטשת! תפרגני לה, תהיי נחמדה אז מה אם מאז שחזרה מהחופשה שלה בקיץ, היא עבורך משענת קנה רצוץ! תפרגני, אפילו שהבריזה לך! תפרגני אפילו שמאז שחזרה מחופשתה בקיץ את עדיין כועסת וקשה לך לשתף ולפתוח דברים. תפרגני, למבריזה, דופקת ברזים, תפרגני אל תהיי קטנונית!!!!

לקריאה נוספת והעמקה

היי ר לפרגן את ממש לא חייבת :) להבין אולי כן אבל לפנ כן בהחלט זכותך לכעוס. אולי חשוב להבחין האם את כועסת על החופשה או האם את כועסת שאת מרגישה אותה כעת לא שם בשבילך? איפה בדיוק העניין... טוב שכתבת פה אולי זה יעזור גם להביא את הדברים למולה ליאת

26/10/2016 | 22:18 | מאת: ר

שלום ליאת. מרב כעס החלטתי לחתוך. אבל לצערי הרב היא נתנה תאריך כל כך רחוק, מעבר להרי החושך. הכעס פועם ומבעבע!!! ואני לא יודעת אם כדאי לשתף במה שקורה ובמה שעובר ובמה שמתרחש. האם כדאי לדלג על הרב כי גם כך יש תאריך סיום ורק להתמקד בפרידה או בכל זאת לפתוח קצת ממה שקורה עכשו, בהווה. האם להתמקד במטרה הסופית של הפרידה, או להתעקב על עניינים ברומו של עולם. וואו, כל כך מתלבטת!!!

היי ר מרגישה שאיכשהו מה שאת מרגישה צריך לצאת באיזשהו אופן... מאמינה שהדברים יתחברו בפגישה ותצליחי להגיד את מה שמשמעותי ליאת

07/10/2016 | 01:05 | מאת: אנייי

שלום וברכה אני בן 28 אני מעוניין לרזות בערך 20 קילו ואני צריך עזרה כי לבד נורא קשה לי אני מתחתן בערך עוד שנה ויש לי זמן לזה וסוג של דד ליין שוקל כרגע 107 גובה מטר 80 הייתי כמה פעמים בודדות אצל תזונאית אך זה לא העניין שאני לא יודע מה לאכול, העניין יותר שקשה לי נורא להתמיד, ביום יום, אני נורא אוהב מתוקים וזה מקשה עליי אני צריך מישהו שייתן לי הרבה חיזוקים וביטחון כל הזמן, כי לבד קשה לי מישהו שיעבוד איתי על צעדים קטנים קטנים והרבה חיזוקים ולעבוד על יעדים.. ניסיתי כמה פעמים להיות אצל חלי ממן אך כולן שם כמעט היו בנות ולא התחברתי כל כך, מה שגם אני איש של אחד על אחד וצריך יחס אישי כי זה יכול יותר לעזור לי השאלה לאן לפנות? פסיכולוג? מטפל cbt? או קאוצר? מאמן תזונה? משהו אחר? אני גר בפרדס חנה כרגע אני גם בלי קשר נמצא בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח בעקבות משבר ממושך שאני עובר.. אבל היא לא ככ עוזרת לי בעניין המשקל ולא כ"כ נותנת לי ביטחון/חיזוקים.. לרוב אנחנו מדברים וחופרים.. :\ וזה לא ממוקד מה צריך לדעתכם? אשמח לעזרה והמלצות :)

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך חשוב שתחשוב על משהו או מישהו שמתאים לך ושאתה יכול להתחבר אליו. כמה מחשבות... דבר ראשון לא נראה לי שהטיפול אמור להיות מופרד ממה שתיארת. הצורך במתוקים הוא סוג של אמירה, של קול, שחשוב להבין מה הוא מבקש ומה הוא אומר.כמו גם המוטיבציה לירידה במשקל , האם היא באמת שלך? האם זה קול חיצוני שאומר ש"צריך"? ועוד... זה נושא שכדאי מאד להכניסו לטיפול ולא להשאירו בחוץ. דבר שני חשוב להתייעץ עם תזונאי ואולי לבוא אליו לפגישות מעקב אחד על אחד בשביל המוטיבציה אולי כדאי להוסיף לזה פעילות גופנית אבל שוב כזו שתתחבר אליה אולי קבוצתית (קבוצת ריצה למשל)? העניין הוא לנסות לחשוב על משהו שאפשא להכניסו לחיים לא מאמץ רב מאד כדי שזה יוכל להכנס באמת לסדר היום באופן טבעי. ליאת

24/10/2016 | 13:13 | מאת: טל

שלום, אני מאוד מציעה לך למצוא מאמן או מאמנת אישיים,יש היום המון מאמני כושר גופני שיודעים לעבוד על משקל ונפש וכל מה שקשור בהרגלי אכילה. זה לא סותר את הטיפול הפסיכולוגי ויכול מאוד לסייע לך. אתם יכולים לקבוע יעד,אתה יכול שזה יהיה במקום שנוח לך בו,אפילו בבית. ממש מציעה לך לחפש באינטרנט תחת הכותרת "אימון כושר אישי למטרת הרזיה" זה מאוד אישי ואינדיבידואלי.. שיהיה בהצלחה והמון מזל טוב;)

היי ליאת. אני שוב כותבת לך כי אני מרגישה שאיבדתי את המוטיבציה האנרגיה לתפקד בגלל מצבו של אבא שלי אשמח מאוד כמובן עם תסכימי לתת לי עצה איך לחזור לחיים רגילים ושמחים למרות מה שקורה אני מאוד מודה לך שוב.גמר חתימה טובה תודה.

היי רינת ראי תשובתי למטה ליאת

שלום, בני בן 7.5 . אובחן כילד עם הפרעת קשב שבעיקרה מתאפיינת אצלו באימפולסיביות משמעותית. הוא מטופל ברטלין la . בבית הספר בסך הכל מאז לקיחת הכדור ( אפריל 2016) ישנו שינוי משמעותי בהתנהגותו , הוא רגוע יותר. לפני היו תלונות רבות על חוצפה רבה, פתרון בעיות באלימות אם מישהו היה מציק הוא היה דוחף, מכה , צועק . ניראה כי הכדור עזר לו למתן את התנהגותו. בבית נזקק לתיווך, סדר יום ברור ומאורגן ונוכחות הורית משמעותית. בחופשת הקיץ מ21/7 עד סוף אוגוסט הפסקנו את הטיפול התרופתי. והתחלנו שוב בספטמבר . בני ילד עקשן , וכחן מאוד ונראה כי ישנה החמרה במצבי רוח משתנים מאוד באופן קיצוני. הוא יכול להתנהג באופן רגוע כל היום , להקשיב ופתאום מסיבה שאינה נראת לעין נכנס למצב רוח כועס, צועק בבית, לא מקשיב , מאיים ולצערי אפילו מנסה להרביץ לי ולבעלי. אני מציבים גבולות ברורים מאוד, אך לצערי הסיטואציה נראת לא בשליטה. אנו נאלצים לאחוז בו בחוזקה ולהושיבו , לקלחו ואז הוא נרגע ומבקש שיחבקו אותו ורוצה לדבר. לאחר שנרגע יודע שלא התנהג בהתאם ואומר סליחה ושהוא ישפר את התנהגותו. ישנה קיצוניות רבה בהתנהגויות שלו דבר שקשה עבורו ולנו כמשפחה ממש קשה , התסכול רב ונראה כי ממש אנו מתפרקים. האם ייתכן שההתפרצויות נגרמות עקב לקיחת הרטלין ? תודה רבה, עדי

לקריאה נוספת והעמקה

היי עדי הקושי שאת מרגישה מאד מובן. את מתארת מצב מורכב שאינו ניתן לפתרון דרך מדיה זו. לגבי הריטלין והשפעותיו יש להתייעץ עם מי שנתן אותו. לגבי התמודדות עם הבן כדאי אןלי לשקול קבלת הדרכה הורית אני מרגישה שכל תשובה מעבר למה שכתבתי דורשת הכרות מעמיקה יותר איתכם כמשפחה ואיתו ולכן חושבת שלא יכולה להוסיף מעבר ליאת

06/10/2016 | 15:19 | מאת: רינת

היי ליאת. אבא שלי לא במצב כל כך טוב מראש השנה הוא בבית חולים ישתחרר ועובר מספר בדיקות.אבא שלי כבר לא צעיר כבר וזה עושה לי רע ממש לא עושה לי טוב.אני מרגישה שאני לוקחת הכל על הכתפיים שלי עסוקה במחשבות על זה יותר מדי ודואגת יותר מדי אשמח עם תהיי מסכימה ויש לך עצה בשבילי איך לחזור לחיים נורמליים ושמחים למרות כל מה שקורה אני מאוד אודה לך ומאחלת לך שנה טובה וגמר חתימה טובה,תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי רינת זה נשמע קשה ומציף אולי כאדי לחלוק בנטל התחושות עם עוד בני משפחה או עם אדם קרוב ובכלל...להשאר אופטימית... ליאת

05/10/2016 | 00:01 | מאת: מאי

היי ליאת :) לא כתבתי פה מלא מלא זמן..אז לא בטוחה אם את זוכרת אותי.. בכל מקרה, אני קצת בתקופה לא טובה ורציתי לשתף אותך ואם תהיה לך עצה אז בכלל אני אשמח.. אני מרגישה תקועה בחיים, אני אוטוטו בת 28 ואני עדיין גרה אצל ההורים, עדיין באותה עבודה זמנית כבר כמה שנים, עדיין בטיפול.. כבר 5 שנים(אבל מבחינתי זה טוב, המטפלת שלי מדהימה ועוזרת לי בהרבה פגיעות שעברתי אבל לא מבחינה פרקטית), אני בלי זוגיות.. אבל כן בקשר אינטסבי עם ידיד שלי שזה קשר גם מיני כבר שנה וחצי... עשיתי תואר ופוחדת ללכת לראינות עבודה.. התחלתי לעשות השלמה לפסיכולוגיה במטרה להתחיל תואר שני בטיפול באומנות.. קיבלתי ציונים טובים אבל כבר לא חושבת שאני מתאימה לטפל באנשים בגלל ההערכה עצמית נמוכה שיש לי.. אני מרגישה תקועה וחסרת תקווה לגבי ההמשך.. בכל תחום בחיים שלי.. אני לא מצליחה לעשות צעד אחד קדימה מהמקום שאני נמצאת בו.. אני פוחדת מהצל של עצמי.. איך אני יכולה לצאת מהתקיעות הזאת? תודה רבה ליאת!! ושתהיה לך שנה טובה ומתוקה מאי

היי מאי, אני מרגישה שאת מתארת גם תקיעות אבל בעצם גם תזוזה רק שאולי היא לא מתרחשת בקצב שהיית רוצה אותה. יש קשר אך לא הקשר שהיית רוצה יש לימודים, כיוון מקצועי, אבל פחד לממש יש מגורים אבל היית רוצה במקום אחר לפעמים כדי לעשות עוד צעדים קדימה עולים דווקא אז כל הקולות שמסבירים למה להישאר מאחור חשוב בטיפול לתת מקום לכל הקולות אלו שרוצים לזוז ואלו שרוצים להישאר, להבין מה הם מספרים. וכן, אני זוכרת אותך אז שנה טובה עם התחלות חדשות :) ליאת

03/10/2016 | 12:14 | מאת: אסי

שלום..אני בת 28. מטיפול כבר שנתיים,אני אוהבת את המטפלת שלי,אני פשוט יודעת שהיא האדם הטוב באדם,שמשהו,כוח עליון שלח לי אותה ברגע של משבר. וזה נשאר ככה..בחודש האחרון אני חושבת עליה בצורה שונה מבדרך כלל. חושבת על המשפחה שלה,על הבת שלה שהייתה חולה ולא יכולה להפסיק לדמיין אותה לוקחת אותה לרופא! הקשר בנינו טוב מאוד,אמיתי ואנחנו מדברות כמעט על הכל,גם היא משתפת אותי בתחושות שלה. למה זה קורה? אני רואה שזו תופעה אצלי ואצל אחרים,למה אני לא מסתפקת בהמון שיש לי איתה? אני אשתף אותה בהרגשה שלי בקרוב..אבל הייתי רוצה לדעת מה את חושבת על הדבר הזה..תודה ושנה טובה

היי אסי מה שאת מתארת הוא טבעי ואנושי וקורה לעיתים בקשר טיפולי. לפעמים חושבים על המטפל "מחוץ לחדר" כמו גם שהמטפל חושב לעיתים על מטופליו גם בין הפגישות. אל תלחצי מזה... ליאת

02/10/2016 | 14:25 | מאת: מהזהמשנהבכלל

היי, לאחרונה מאוד לא טוב לי. זה כבר חצי שנה וזה כמו כדור שלג שהולך וגדל. אני מאוד לא מתחברת לכל התחום הזה של טיפול נפשי. אני לא מצליחה להבין איך מישהו נכנס לחדר מתיישב על כיסא ומתחיל לשפוך את כל תחושותיו לאדם זר. גם לחברים זה לא קל לי, אבל אני כן לעיתים מצליחה להפתח איתם, בזמן ובמקום המתאים, וכשזה בא ממני מצורך שעלה בי לדבר על זה עכשיו, ולא כי צריך עכשיו. אבל אני גם לא יכולה כבר לסבול את התחושות. אני לא רואה בזה דבר רע כשחברים מספרים שהם הולכים לפסיכולוג, אבל כשזה נוגע אליי אני מרגישה שאני עושה דבר אסור (למרות ששוב, אני באמת לא חושבת שזה דבר נורא כשזה נוגע לאחרים, אפילו אני מקנאה בהם). ניסיתי ללכת לפסיכותרפיסט לפני כמה חודשים והייתי אצלו 8 פגישות. היה לי מאוד קשה להפתח ולדבר, והוא היה יחסית בתחילת דרכו ולא הסכים לדובב אותי. וכך היינו מעבירים את מרבית הפגישות בשתיקה. חיבבתי אותו, אבל החלטתי להפסיק את זה כי עינוי השתיקה לא הרגיש לי הפתרון לבעיות שלי. מאז החלטתי לתת עוד צאנס אבל מאוד מאוד לא התחברתי למטפל. הלכתי ל3 פגישות, בפגישה הראשונה לא היה חיבור ונתתי עוד צאנס, אבל בפגישות השנייה והשלישית הוא היה ה י ח י ד י שדיבר, כ ל הפגישה. חשבתי כבר זה לא בשבילי ואצטרך להתגבר על הסבל שלי או ללמוד לחיות איתו. אבל לאחרונה שוב, אני לא יכולה עם זה.. אני רוצה לחזור להיות כמו פעם. אני לא בדכאון, אבל רע לי, פשוט רע לי. ועכשיו, החלטתי לתת עוד צאנס והלכתי לפגישה עם מטפלת שלישית במספר. לא הרגשתי חיבור, לא למטפלת ולא לסיטואציה. אני גם חושבת שבגלל שסיפרתי לה על הניסיון הראשון שלי והשתיקות הרגשתי כל השיחה שהיא ממש מתאמצת למצוא מה לשאול אותי ובסוף כשהתעייפה או נגמר לה מה להגיד פשוט סיימנו את הפגישה רבע שעה לפני הזמן. אני יודעת שלא אחזור אליה לפגישה נוספת. מצד אחד אני יודעת שהבעיה זה אני... מצד שני, הייתה לי איזו תקווה שאנשי המקצוע כבר נתקלו באדם כמוני ושידעו איך להתמודד איתי. אני לא יודעת איך אני פותרת את זה ואיך אני מתחילה להרגיש טוב יותר. אני בייאוש נוראי נוראי.

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך מבינה את התסכול אבל אולי כדאי לשים לב לשני דברים. אחד המקום שאת אמביוולנטית כלפי הטיפול ואז אכן "מוכיחה" לעצמך שטיפול לא עובד דבר שני, דווקא בגלל הקושי לדבר או גם הקושי בהתחלות אולי כדאי לשאת איכשהו את הפגישות הראשונות, להבין שזה חלק מהקושי שאיתו את באה , אפשא במצב כזה גם להגיד בצורה גלויה מתי לא נעים לך נניח כשהוא מדבר יותר מדיי או שאת שותקת ועוד זה כבר יקח את השיחה למקום נוסף...ובכל זאת גם להמשיך לחפש את המטפל המתאים. בטוח שימצא אחד או אחת כזו.... אם תרצי :)לא להתייאש! ליאת

29/09/2016 | 16:25 | מאת: sigal

שנה טובה מתוקה ונפלאה ... שנה של שפע וצמיחה שנה עם הרבה כוחות שנה של שקט ושלווה שנה של אהבה

sigal יקרה תוד רבה :) שנה טובה טובה גם לך שלווה רגועה שמחה עם הרבה בריאות אושר ואהבה ליאת

24/09/2016 | 23:19 | מאת: ש

חדשה בפורום ורציתי לשאול: מטופלת כבר הרבה שנים ובזמן האחרון יש תחושה שמשהו לא עובד כמו שצריך. המטפל חסר סבלנות, לא מבין למה אני עוד מדשדשת במקומות המועדים לפורענות? למה אני מעדיפה לשתף במרומז, אחרי כלכך הרבה שנים. ובכלל עושה רושם שהוא לא מבין למה אני לא עולה כבר על דרך המלך החיובית. ואני כבר מתחילה לחשוב על סיום, אולי עדיף, או להציג תמונה שונה מהמציאות. לפעמים אני חושבת שאולי עדיף לפול ולקום לבד מאשר לנפול מהתגובות הלא נעימות של המטפל!

היי ש מבינה את תחושותייך. ובכל זאת אחרי כמה שנים ביחד אני מניחה שיש גם תחושות טובות מהטיפול כמו גם התחושות הלא נוחות וקצרות הרוח שאת חשה לאחרונה. אני חושבת שחשוב לשתף את המטפל במה שאת מרגישה באופן הכי אותנטי. אולי הוא באמת מרגיש כך אולי זה בכלל שלו לגמרי ואולי שיחה כזו תיצור דיבור חשוב על "ההתקדמות" שאת מדברת עליה. אולי...סתם השערה, שאת דווקא בדיוק לפני שינוי ואז לעזוב כרגע את הטיפול זה בעצם בריחה משינוי? אולי :) שנה טובה מלאת דברים טובים! ליאת

21/09/2016 | 18:13 | מאת: ליבי

שלום לך.אני לוקחת המון שנים כדורים פסיכיאטרים ואני מרגישה שאני מכורה לזה.רציתי לשאול מה ניתן לעשות כדי להתגבר כל פעם שאני רוצה לקחת כדור אני מתכוונת למשהו מעשי כדי להסיח את הדעת.

22/09/2016 | 15:18 | מאת: ליבי

בנוסף רציתי לשאול בגלל שעשיתי טעות שלקחתי כדורים שלא הייתי צריכה לקחת אימא שלי כעסה עלי אבל בסופו של דבר היא סלחה לי.אני עדיין אוכלת את עצמי ומרגישה הרגשה שלילית.רציתי לשאול איך אפשר לצאת מההרגשה השלילית הזאת ולחזור לאיזון וחיים שמחים ורגילים.אשמח לטיפ. אני מודה לך.

היי ליבי, כאמור, מטרת הפורום אינה לתת "טיפים". לגבי כדורים- כדאי לשאול את הפסיכיאטר שבת שלום ליאת

אמי עבדה אצל חברים טובים שלה (מכירים כ 40 שנה) בעסק ב 3 שנים האחרונות. מתברר שבמשך שנתיים היא גונבת מהם כסף. כל פעם 100, 200 שח..אולי גם יותר, זה כרגע אינו ברור כל כך. סך כל הכסף שנגנב מסתכם בכמה עשרות אלפים. חרב עליי עולמי ואני מתבייש מאוד במעשים שלה. אני בשוק טוטאלי ולא יודע מה לעשות. אני חושב על זה כל יום כל שעה, לא רק בגלל ההשלכות המשפטיות שיכולות להיות. אני מרגיש נבוך ומבוייש שאימי הגיעה למצב כזה. אני מרגיש רע וחסר אונים. ההרגשה שהדימוי "שאמא כבר לא תהיה בעיני כמו שהיא היתה" עד למה שקרה אוכלת לי כל חלקה טובה בגוף. חשוב לציין שאני ביחסים טובים איתם ואין להם כל טענה אליי וגם דיברנו מספר פעמים אך נשארתי ללא מילים. אני לא יודע מה לעשות. לא מפסיק לחשוב על זה יום ולילה. מה עושים? איך לדבר עם אמא? ברוך או ברוגז? אחרי הכל היא עדיין אמא שלי ואין מישהו שאני אוהב יותר בעולם מאמא אך מה שקרה גורם לי לקונפליקט מאוד קשה. בראש ובלב. מה עושים? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי רועי חשוב אולי להבין קודם כל שמה שקרה מבחינתך אכן "מרסק" במובנים רבים. מרסק את הדימוי של אמא בעיניך עד היום את החוויה הפנימית שלך מולה ועוד. ההבנה הזו חשובה כדי לתת לגיטמציה פנימית למה שעולה כעת אצלך מבחינה רגשית בין אם זה כעס או עצב או חשיבה בלופים על הנושא... כל מה שקשור לסוג של אבל, כי בעצם זה "להתאבל" על משהו חשבת שהוא אחד וגילית אחר. יחד עם ההתאבלות אולי תוכל להכיר בכך שלאמא יש כנראה חלקים שונים חלק אחד בה הוא המעשה שעשתה וחלקים אחרים בה, אלו שאתה אוהב קשור ומעריך - עדיין קיימים. תימצתתי פה תהליך שיכול להמשך טיפול שלם ולכן אם אתה חש שהדברים אינם מרפים אולי כדאי לפנות לטיפול רגשי בנושא, ליאת

שלום, בעלי בן 40 ויש לנו ילד אחד. אין ספק שהוא פרפקציוניסט וכל פעם שהוא עושה משהו ולא הולך לו מתעצבן עד לזריקת חפצים והתקפי זעם. בנוסף אם מישהו אחר עושה זאת לא בסטנדרטים שלו גם כועס. אין לו קשר עם החברים ולרוב נמצא מול המחש כל היום ולילה (בעבודה) וגם בשעות הפנאי. מפריע לו אם הכלבה של אחותי נשארת אצלנו, מתעצבן שדורשים על השטיח עם נעליים, אם המגבת של הידיים נופלת על הרצפה המטונפת איפה שעבר הכלב. אם מישהו נגע בפלאפון ואחרי זה נגע בכביסה של הילד. הוא רוב הזמן כועס גם בנהיגה מתעצבן שכולם עושים לו דווקא. עם המשפחה שגם לא מתחשבים בו אף פעם כלומר אפשר להתחיל את הבוקר עם חיוך ולאחר משהו בלתי צפוי (ותמיד יש משהו) פתאום משנה מצב רוח וכועס והאנרגיות בבית שליליות מאוד. בתור אישתו תמיד מנסה להרגיע או לדאוג לסביבה סטרילית בין אם זה ניקיון ובין אם זה ממצבים שיכולים לעצבן אותו אך הכללללל מעצבן אותו תמיד. אינני מעוניינת לדאוג לסביבה כזו יותר והרגעים השמחים והרגועים איתו כבר כמעט אינם קיימים. זה הגיע למצב שאני מעדיפה שהוא לא יקח חופש מכיוון שגם אם עושים משהו מהנה כמו ללכת לבריכה הוא מתעצבן מהסובבים הלא מתחשבים והחצופים ואז היום כבר נהיה מיום דל כיף ליום של סבל. ניסינו ללכת לטיפול כמה פעמים אך התשובה היא תמיד אני אשתדל אבל זה קשה לי ואני באמת מאמינה לו שהוא מתוסכל ואין לו את הכלים אך אני חוששת שעם השנים זה יגרום לנו להיפרד. האם יש פתרון? האם זו באמת הפרעת אישיות? יש לציין שהוא גדל בבית שעיקר העיסוק הוא ניקיון וסדר וכי אסור לשבת על הספות וצריך לחלוץ נעליים בכניסה ואסור להיכנס לחול כי זה מטונף. תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי שרון אין ספק שאת מתארת מצב שהוא לא פשוט בלשון המעטה מבחינתך. אני לא יכולה לעשות איבחון דרך מדיום זה אבל כן אוכל להאיר מספר נקודות חשובות - אולי זה לא משנה מהי בדיוק האבחנה אלא העובדה שלא משנה "מה זה" אם יש רצון ונכונות אצל בעלך- אזיי ניתן לטפל בזה גם אם זה קשה ומורכב - ברגע שאת שומרת על סביבה סטרילית עבורו בכל המובנים את למעשה מבלי לשים לב משתפת פעולה עם ההתנהגות וההתנהלות וכך אולי יש לו פחות מוטיבציה לטפל בזה- נקודה למחשבה מבחינתך. - חשוב להבין מה בך כן בחר בו? מה התאים? מה הפך את זה ללא מתאים? האם יש הקצנה אצלו? האם משהו אצלך השתנה? ןעוד - לעיתים כאשר מרגישים שיש איזו בעיה אצל בן הזוג אך הוא לא מביע רצון ללכת לטיפול פרטני את עצמך יכולה ללכת להעזר ולנסות להבין שם איך את מתמודדת טוב יותר עם מה שקורה בבית או לנסות להציע טיפול זוגי שוב כאשר את מעבירה את המסר שזה קריטי עבורכם. שבת שלום ליאת

16/09/2016 | 11:03 | מאת: רוני

היי ליאת, אני בת 30 אמא לשני ילדים קטנים. מטופלת מזה כשנה וחצי טיפול פסיכולוגי. לפני שהתחלתי את הטיפול הייתי בדיכאונות חרדות וזוגיות לא תקינה והשיפור שלי עצום בעקבות הטיפול. אני חושבת שעכשיו כשהמצב שלי הוא הרבה יותר טוב, אני רואה את החיים אחרת. ואני מרגישה שיש לי דחף לנסות לחפש לעצמי גבר אחר, שיהיה איתי בזוגיות חדשה ושונה מזו שעכשיו. תמיד ידעתי שאני לעולם לא יחשוב על כך לנסות זוגיות נוספת בזמן שאני נשואה, ועכשיו מוצאת את עצמי בדחף המוזר הזה מצד אחד, ומצד שני בוגדנית על עצם המחשבה. איך מתמודדים?

לקריאה נוספת והעמקה

היי רוני שמחה על השינוי שחל בך והשיפור. לעיתים דווקא כשמשתנים משתנה משהו גם במערך הזוגי, הדברים נראים ומרגישים אחרת. חשוב להעלות את הנושא בטיפול. אולי מדובר רק בפנטזיות? אולי מדובר בצורך אמיתי למשהו אחר? אולי בכלל זה לא קשור לזוגיות אלא אלייך? כל השאלות הללו ועוד כדאי ורצוי לברר בטיפול (מבלי להתבייש :) ) ליאת

15/09/2016 | 19:43 | מאת: אנייייי

פעם היה לי 'לא נעים' לבקש כסף. בקלות הייתי מתנדבת. נותנת במתנה. היה לי ממש קשה עד בלתי ניתן לדמיין מצב שאני מבקשת כסף בעד תמורה כלשהי שנותנת. מה גורם לאנשים להקלע למצב כזה ואיך משנים? למה לאנשים מסוימים זה מובן מאליו לבקש תמורה כלכלית ולאחרים קשה? נראה לי שבגלל שסביב כסף קיים באופן טבעי ניגוד אינטרסים אז יש לי חשש מפני עויינותו של האחר, שלא יאהבו אותי. האם זה יכול להיות קשור לגדילה בצל אמא שכל פעם שהרגישה שלא רואים אותה ואת צרכיה ולא מתחשבים בה אז היא הייתה מגיבה במן כעס עויין וניכור וצורם ?

לקריאה נוספת והעמקה

היי אניי נושא הכסף אינו קל להרבה אנשים ואולי גם כפי שכתבת עצם הלהרגיש ראויה לקבל זה הנושא העיקרי. ישנן הרבה סיבות מדוע אנחנו לעיתים לא חשים ראויים לקבלה ואחת מהן יכולה להיות בהחלט מה שכתבת, שאם אמא הרגישה לא רואים אותה היה לה בעצם גם קשה לתת וכך הנושא השתחזר. חושבת שאפשר לטפל בזה בכל מיני דרכים אבל הכי חשוב זה להגיע לנקודה שבה את חשה שקודם כל את נותנת לעצמך וראויה לכך! לא שאני חושבת שזה פשוט, לעיתים, זו משימת חיים :) ליאת

15/09/2016 | 16:26 | מאת: דלית

היי.אני מרגישה ירידה במצב רוח יושבת ומדוכדכת כל היום סתם כך בלי שום סיבה,איך אני יכולה להחזיר את השמחה לחיי? תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי דלית אני לא יודעת לתת לך פתרון קסם מבלי להכירך. במידה ומדובר במצב רוח ירוד ללא סיבה ברורה שאינו עובר לאורך זמן כדאי לפנות לאיש מקצוע, ליאת

16/09/2016 | 17:37 | מאת: דלית

מה הטיפול המתאים שניתן לטפל במצבי רוח בלי תרופות? תודה ושבת שלום.

04/09/2016 | 10:39 | מאת: sigal

תקופה לא פשוטה , את יודעת כבר הייתי בכאלה ובכל זאת יש המון זכרונות שצפים גולמיים לא מעובדים עדין , צריכים להאמר ..עם המון המון התנגדויות מכל הכיוונים . הטיפול הזה שונה איטי יותר מותאם ונכון ובכל זאת כל תזוזה של מילימטר כל נגיעה יוצרת גלים והצפה ריגשית ...זכרונות לא פשוטים להבנה לא פשוטים להכלה ..כואב

היי sigal תקופה לא פשוטה...כפי שכתבת ובכל זאת שומעת איזו עדינות או יציבות בתוך כל ים הכאבים, הסערות והזכרונות... איתך ליאת

02/09/2016 | 22:54 | מאת: מיקי

היי. הבוקר נגנב לי תיק יד ובתוכו ארבע חפיסות של ריטלין 10 מ"כ. מה עלי לעשות?

לקריאה נוספת והעמקה

לדבר עם הרופא שלך ליאת

02/09/2016 | 01:16 | מאת: געגע

בן זוג שלי לא ככ מבין רגשות ומנסה תמיד להסתכל שכלתני על דברים. האם זה ככה תמיד ההבדל? מבחינתי לרגשות שלי כן יש הגיון ואני צריכה שהוא יבין אבל הוא לא מבין. הוא חושב שאני סתם עושה סיפור מדברים ומבחינתי זה לא סתם אלא יש סיבות שקשורות לאכזבה רגשית. אבל הוא לא ממש מבין בזה ואומר "אל תקחי קשה. תקחי קליל". האם כל הגברים ונשים ככה שונים או רק אצלי בזוגיות? איך לגרום לו להבין אותי ושיחשיב את הרגש ולא רק ההגיון?

היי געגע באופן סטראוטיפי קמעא יש משהו בשונות הזו בין גברים ונשים אבל ממש לא בהכרח לפעמים זה הפוך והגבר הוא "הרגשי" והאישה "שכלתנית". את מתארת מצב שבו אתם מדברים "בשפות" מעט שונות ואולי בן זוגך רוצה לעזור ומרגיש למול הרגש מעט חסר אונים או מתוסכל כי בשבילו לעזור זה- לפתור, להזיז ועוד. חשוב לנסות לגשר על זה דרך מתן לגיטימציה גם לאופן שבו את מתמודדת עם דברים וגם לאופן שבו הוא מתמודד, ליאת

היי ליאת, אני ממש מתוסכלת, אני בת 27 בטיפול מזה כשנתיים, אני ממש רוצה שהמטפלת תהיה דמות אם ושתוכל לחבק, זה מדובר אבל זה מרגיש שזה רק מרחיק את הסיכוי שזה יתממש, אני מבינה את עניין הגבולות אבל אני לא מבקשת מעבר לזה, ואני ממש חוששת לדעת מי הילדים שלה או המטופלות שלה, כי אני יודעת שלא אצליח להכיל את זה ואקנא בהן ולא אדע מי יותר מועדפת ): ומה שאעשה זה להפסיק את הטיפול כי לא אצליח לעמוד בזה, בדרכ אני בולטת ומיוחדת עבור דמויות (אם) מסויימות שפגשתי בחיים אבל אז יכלתי לדעת את זה ובטיפול קשה לדעת. כל הזמן עליות וירידות, מניתוק לתסכול וחוזר חלילה.. מה עושים? התייאשתי /: אם היא לא תהיה שם עבורי אני אצטרך לחפש דמות אחרת, אחרת אני ממש חרדה...

היי רות הרבה פעמים כשעולים רגשות עוצמתיים בטיפול למול המטפלת הם בעצם לא באמת קשורים אליה אלא "לפצע קדום" מעבור. למשל: מה משמעות הנושא של להרגיש הכי מיוחדת בשבילך בכלל? משמעות הקנאה? ועוד". אם תלכי בנקודה כזו מהטיפול יתכן שתפספסי את העבודה המשמעותית על ה- נושא שלך... מעבר לכך, אני באמת מאמינה שאת חשובה לה, ואולי היא כן מצליחה- חלקית להוות משהו ממה שכתבת אבל נשמע שקשה להיות עם חלקיות? כי גם זה סוג של נושא שאפשר להתייחס אליו :) ליאת

06/09/2016 | 20:54 | מאת: רות

אם לא ארגיש מיוחדת אז ארגיש ריקנות, כאילו אני לא קיימת, נכון זה מורכב.. אבל ככה כל חיי חיפשתי דמות אם, גננת/מורה/מדריכה/מרצה וכו... וזה לא ממש הורגש כלפי חוץ לא הייתי נדבקת אליהן אלא הצלחתי לגייס אותן וזה ממש עזר לי, הייתי תמיד ילדה טובה שהולכת לפי הכללים. עכשיו נמאס לי ואני לא מצליחה להכיל את זה, בטוח היא כבר מתייאשת ממני, אבל אני לא רוצה לפגוע בה אבל אני רוצה שהיא תחבק ותגיד שהיא תמיד פה בשבילי אבל זה לא קורה והיא אמרה שלא תמיד היא תהיה אם זה יפגע בי. זה יעבור מתישהו? האם הגבולות האלו באמת ממש ממש חשובים? ):

28/08/2016 | 05:50 | מאת: ברק

שלום לא יודע אם זה קשור לפורום אבל... אני בן 24 בעברי מכור קשה לסמים (הרואין וקריסטל). עברתי לא מעט קהילות טיפוליות ומרכזי גמילה עד שלבסוף התנקתי. נכון להיום אני נקי כבר 6 שנים אבל התחושות הקשות מלוות אותי ולא הולכות לשום מקום. הלכתי לפסיכולוג שנה שאמר שיש לי פוסט טראומה מחיים לא פשוטים של שנים של שימוש כבד בסמים וכל מה שבא עם זה לא יודע אם זה נכון אבל מקבל תרופות לחרדה ופשוט מרגיש כאילו לא מסוגל להתמודד עם החיים הכל קשה ושחור... יש מחשבות שרודפות אותי עוד מאז והכל פשוט קשה כבר נשבר לי מכל מיני פסיכולוגים ובחיי שניסיתי להשתלב בחיים הרגילים וכלפי חוץ גם הצלחתי. אבל בפנים הכל נשאר מייאש. איך חיים את בחיים אחרי שיש מטען כל כך כבד על הגב? קצת מיואש ולא יודע מה לעשות אשמח לעצה תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי ברק קודם כל חשוב להסתכל על הדבר הכי חיובי וענק שאתה מתאר והוא הנקיון והגמילה, מה שאני מניחה שהיה קשה מאד ובכל זאת עשית זאת! מה שמראה גם על כוחות, רצון, תקווה ועוד. אבל... אנשים לא מגיעים להתמכרויות מכל סוג סתם כך. בדר"כ התמכרות היא כדי לא להרגיש משהו/לחשוב על משהו/להתמודד עם משהו ועוד... ולכן סביר מאד שכשאין את הדבר שאליו מתמכרים דווקא אז יצופו כל התחושות ביתר שאת כך שמאד חשוב שבכל זאת תנסה למצוא טיפול מתאים/ מטפל מתאים גם אם זה לוקח זמן ומייאש במקצת לפעמים עד שמגיעים לתחושה שזה "זה". מה גם... שכן, יכולות להיות תחושות שקשורות לתקופת ההתמכרות עצמה וגם אותן חשוב לעבד בטיפול. ליאת

27/08/2016 | 18:35 | מאת: הילי

האם ניתן להסיח את הדעת מקונפליקטים? עם כן אני יודה לך מאוד עם תתני לי דוגמא להסחת דעת,תודה.

היי הילי לא כ"כ הבנתי את שאלתך, אולי תתני דוגמא ואבין יותר ליאת

31/08/2016 | 13:10 | מאת: הילי

לפעמים אני מתווכחת עם עצמי בראש עם להישאר באותו מקום של מקום עבודה שאני רוצה או לעזוב? זאת היתה רק דוגמא.אני מתכוונת לכאלה דברים באופן כללי,עוד דוגמא עם אני רוצה ללכת למקום כזה או אחר או עם החברה הזאת או חברה אחרת באותו יום? לזה התכוונתי אני נתתי לך דוגמאות של קונפילקטים.תודה על המענה.

31/08/2016 | 13:14 | מאת: הילי

התכוונתי שעם באותו רגע המחשבה מפריעה לי עם אני נכנסת לאיזשהו לחץ בגלל קונפילקטים לדוגמא:מה החברה הזאת תגיד עם אלך עם חברה אחרת? האם היא תעלב? האם היא תנתק איתי את הקשר? דוגמא חרדה חברתית.מה אני עושה באותו רגע כדי להסיח את עצמי מהמחשבה?תודה.

27/08/2016 | 18:33 | מאת: הילי

שבוע טוב. קורה לי שאני נכנסת לקונפליקט עם עצמי עם זה בתחביב או משהו אחר,ובגלל זה בסופו של דבר אני מרגישה חוסר מוטיבציה להמשיך ולעשות דברים אני שקועה בתוך עצמי,מה ניתן לעשות כדי להתמודד?

24/08/2016 | 14:46 | מאת: מיכ

בעלי אדם מאוד בקורתי ובד"כ חושב גם שרק הוא צודק...הוא כועס עליי כשאני עצובה קשה לו כנראה לראות את זה זה מרגיז אותו שאני רגישה כל כך.....או אומר שאני תמיד רואה שחורות שונא שאני עם "פרצוף חמוץ" כשקורה משהו.....אז בגללו אני צריכה לחייך גם כשרע????? צץ משהו רפואי, ואני מבררת על זה באינטרנט ואומרת מה האפשרויות ולא תמיד מחכה לתוצאות אלא אומרת מה אולי נצטרך לעשות והוא ישר כועס שאני ככה ולא מחכה לתוצאה של הרופא אלא ישר רואה שחור (פולניה) ובמקום להכיל הוא כועס כאילו אין לו רגש אחר...אם קורה משהו רע הוא ישר חושב עם השכל מה צריך לעשות ואם אני עצובה בגלל זה הוא כועס עליי כאילו מה יעזור שתבכי???? ....לא יודעת איך לגרום לו לכעוס פחות......זה גורם לי להרגיש לפעמים כמו "אישה מוכה" הכעסים האלה למרות שהוא ביום יום אדם מקסים וממש לא אלים!!!! :( ומרגישה אשמה על מה שאני עושה וכאילו גורם לי לחשוב שרק יש אמת אחת, שלו! איך אפשר לגרום לו להבין זאת? בשיחה שקטה כשאין כלום יכול להיות שאגרום לו שוב לכעוס עליי :( איך מסבירים לו בלי כעס????

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ הכעס שלך מובן אבל אפשר לראות את הדברים מעוד נקודת מבט. לכל אחד מאיתנו יש "שפה" אחרת שבה הוא מתקשר עם העולם ובמיוחד במצבי לחץ. אחת ה"שפות" היא דרך ביטוי רגשי כפי שקורה לך בעוד "שפה" אחרת היא יותר קוגנטיבית ושכלית או גם שפת העשייה שבה מתקשר בעלך. החשוב הוא להבין את השונות ולהבין גם שאתם יכולים בעצם להשלים זה את זו בסיטואציות מסויימות ולא בהכרח לנסות לשנות את "השפה" של האחר- מה שהוא גם קשה עד בלתי אפשרי. ליאת

23/08/2016 | 01:21 | מאת: נינית

אמא שלי כל הזמן במן אוטומטיות מציעה לי אוכל . למשל היא חותכת לעצמה פרי אז ישר שואלת אם אני רוצה גם. היא מכינה אוכל אז ישר מדווחת לי שיש אוכל . וככה כל דבר. אם היא אוכלת היא מציעה לאחרים גם, אבל לי זה מרגיש שאם בכלל לא חשבתי על אוכל באותו רגע והיא מציעה לי אז באותו רגע זה מציק לי כי היא בעצם מאלצת אותי תודעתית להתעסק במשהו (אוכל) בלי שביקשתי ותכננתי לחשוב על זה בכלל. היא גורמת לנושא של 'אוכל' להכנס לי לתודעה וזה מעצבן. זה כמובן קורה לי רק איתה ולא עם אנשים אחרים שאני חווה את זה ככה מציק. אז ביקשתי ממנה שתפסיק. שלא תציע לי אוכל. הבהרתי לה שאני יכולה לבד להחליט מתי שבא לי פרי אז אקח לי. שהיא לא חייבת להציע רק כי יש או כי היא בעצמה אוכלת . ביקשתי ש..אל! שתפסיק. אבל היא לא באמת קולטת והיא ממשיכה להציע לי באוטומטיות ואחכ כשאני מתרגזת שביקשתי ממנה שלא תעשה את זה אז במקום להקשיב ולהבין אותי היא מתעצבנת עליי בחזרה שאני לא יכולה לסתום לה את הפה והיא לא יכולה לחשוב ולפקח על כל מילה לפני שהיא מדברת ו'מה כבר קרה' אז שמקסימום שאני יכולה לא לאכול מה שהיא מציעה וזהו. אבל אני לא מבינה למה היא לא יכולה ליישם מה שביקשתי. אם זה מפריע לי אז זה מפריע. למה היא לא יכולה להקשיב להבין וליישם? האם ביקשתי משהו בלתי אפשרי?

24/08/2016 | 14:36 | מאת: מיכ

הבקשה שלך לגיטימית רק שאמך לא מבינה אותה וכבר רגילה למשהו מסויים, כזאת היא! אימי בול אותו הדבר, איך שאנחנו נכנסים בדלת היא מביאה אוכל, שתייה וכו', גם אם אמרתי לה שאנחנו אחרי ארוחה, הבית שלה מלא באוכל ומשמין :( והיא יודעת שאני שומרת על המשקל ואחרי הורדה גדולה ועדיין יש הרגשה של מעליבה אותה אם לא אוכלת....היא לא רק תגיד שיש אוכל אלא פותחת שולחן!! אז אין כל כך פתרון פשוט לנסות לא לקחת ללב ולדעת שתמיד תציע אוכל ואפשר גם לסרב, לא חייבים לרצות אותה כל הזמן! או להרגיש מותקפת בכוונה, ככה היא וזהו...זה לא חדש עבורך אני מניחה.

28/08/2016 | 20:08 | מאת: נינית

לא, בקשתך אינה מוגזמת ואף מובנת לחלוטין. יחד עם זאת בגיל מסויים (איני יודעת בת כמה את...) זו הסיבה בעצם לנפרדות שמתרחשת בין הורה לילד, בדיוק הרגע הזה שבו את מבינה שאת תעשי דברים שונה ממנה אבל לא בהכרח את יכולה לשנותה כעת אם היא לא מבינה/רוצה או מסוגלת לכך. לכן, החשוב הוא להתרכז לא בלשנות אותה אלא באיך את לא "מכניסה" אלייך את הצעותיה מבחינה פנימית. ליאת

31/08/2016 | 14:48 | מאת: מימה

איך עושים את זה?? לא להכניס את הצעותיה אליי מבחינה פנימית? קשה לי לסנן השפעות חיצוניות של מילים של אחרים. זה כאילו חודר ומתערב לי. אני כבר מעל גיל 30 אגב

21/08/2016 | 10:56 | מאת: לאה

בתי בת 27 גרה איתי ובעלי בבית שלנו.יש לה התקפי זעם והפרעות רבות.לפי דעתי חלק מזה על רקע הורמונלי.היא עובדת.הרבה פעמים הצעתי לקבל עזרה כמו שיחות עם פסיכולוג או דברים דומים.היא מסרבת לקבל עזרה.בהתקף היא צורחת,משליחה חפצים,מאיימת ....רבה עם חברות בטלפון,כמובן בצרחות...מה לעשות?איך ניתן לעזור לה? אנחנו חסרי עונים...

לקריאה נוספת והעמקה

היי לאה במצב כזה שהוא קשה לכולם אם הבת אינה מעוניינת בטיפול כדאי שאולי אתם כהוריה שחיים עימה תלכו לקבל מספר פגישות ייעוץ אשר יעזרו לכם לדעת איך להתמודד עימה אן גם איך לנסות לעזור לה באופן שלא תגיד לא לכל דבר, ליאת

29/08/2016 | 11:06 | מאת: אנונימית

אני מאוהבת בגבר נשוי ולא מצליחה להוציא אותו מהראש אני כל הזמן מסתכלת בתמונות שלו ושל אשתו ואני מקנאה בה אני ממש רוצה להיפטר ממנו ומהמחשבה עליו זה מכניס אותי לדיכאון אנא בבקשה תוכלי להציע לי איך להיפטר מזה? מדובר במישהו מפורסם. תודה.

היי אנונימית אולי טיפול קוגנטיבי התנהגותי סביב המחשבות הללו יכול לעזור, ליאת

20/08/2016 | 12:19 | מאת: קרין

היי.. לא יודעת אם זה המקום לשאול אבל אנסה. אני מתלבטת עם ללכת לטיפול פסיכולוגי.. לפני חודש אני וחבר שלי נפרדנו אחרי קשר זוגי ארוך של כמעט עשר שנים לסרוגין.. ממש קשה לי להתמודד. האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור? אני מכירה את עצמי ויודעת שקשה לי לשתף ברגשות שלי ולהיפתח ולכן חוששת שהטיפול יהיה לי קשה או לא יעיל כי לא אצליח לספר על מצבי

לקריאה נוספת והעמקה

היי קרין ההתלבטות שלך מובנית, בודאי אם את מכירה עצמך כמישהי שקשה לה להיפתח, ותמיד קיים קושי בהתחלה כשפונים לטיפול, חוששים, פוחדים,לפעמים גם בפגישות הראשונות עד אשר מוצאים את הסינכרון הנכון בין המטפל למטופל אבל...לשאלתך, בהחלט, נשמע שיש הרבה מקום להתבוננות ועצירה וחשיבה על הקשר שהיה ארוך ובודאי משמעותי, אולי גם מקום להתאבלות? אולי בכלל לקבל תמיכה? המטפל/ת יכול/ה לעזור לך להיפתח את לא לבד שם... ליאץ

19/08/2016 | 17:32 | מאת: אורחת לרגע

ישבתי לארוחת צהרים עם חברה שפתאום הגיע קבצן. קבצנים מגיעים הרבה, לעיתים אני נותנת ולעיתים לא (כי לא ניתן לתת לכולם). כשהם פולשים למרחב שלי בזמן האכל זה מרגיש לי לא נעים. מרגשי לי פלישה לאיזור פרטי, אפילו חוצפה. וזה אפילו מבהיל אותי. לפני כמה ימים זה קרה שוב והשבתי את פניו ריקם. אפילו כעסתי על כך בליבי , איך הוא מעז להריע ככה . אבל עכשיו אני מרגישה נורא , פשוט נורא . הרי יכולתי לתת לן את האוכל שלי , אני כולי מלאת יסורי מצפון .

היי אורחת הבאת ככה אנקדוטה מהחיים כזו שקורית לכולנו... לפעמים זה מרגיש פולשני ואנחנו אוטמים את עצמנו ואז לפתע כשיש שוב מרחב עולות תחושות אחרות אבל...את יודעת תמיד אפשר לתת באיזושהי דרך משהו למישהו שזקוק...ככה זה עובד ביקום הזה שלנו :) ליאת

שלום, אני בת 21, היתי מגדירה את עצמית כמזוכיסטית רגשית (ללא קשר לפן המיני) בזמן האחרון הכרתי מישהו , מאז נשאר לי ממנו רק זכרונות, וכל מיני מחשבות שאני מיצרת לעצמי בכוח על סמך מה שהוא סיפר לי, הבעיה שהמחשבות והזכרונות האלה קורים בכוונה כי אני פוגעת בעצמי בעצם בכוונה, וכשאני חושבת עליהם, זה גורם לי לכאבים בלב, לכאבי בטן נוראים , לבחילות ואפילו לסחרחורות הבנתי שהדרך היחידה היא פשוט לעשות משהו עם הזכרונות והמחשבות האלה ולנסות להעלים אותם. איזה דרך אפשר להמליץ לי כדי לעזור לי? אני אודה מאוד על העזרה

היי יעל את שואלת שאלה מורכבת שאין לה תרופת קסם. לתחושות שאת מתארת יכולות להיוך סיבות שונות ובהתאם- שיטות טיפול שונות שאיתן אפשר לעבוד כדי להתייחס למה שאת מתארת. אי אפשר לדעת מה מתאים אם לא יודעים יותר על הרקע שלך ובודאי שלא דרך יעוץ אינטרנטי,מאד ממליצה שאם התחושות ממשיכות באותן העוצמות- כדאי לנסות לפנות לטיפול, נכון, רגשות יכולים ממש "לכאוב" גם בגוף את ממש צודקת וזה מאד קשה. ליאת

16/08/2016 | 10:34 | מאת: בטי גרינברגר

הי שלום בעלי סובל מאד מקלסטרופוביה, אנחנו גרים באילת, אשמח לקבל מידע על השיטה CBT ואם יכולה לעזור לו להשתחרר מהבעיה הזו.... תודה ויום נפלא בטי

לקריאה נוספת והעמקה

היי בטי סי בי טי הוא טיפול קוגנטיבי התנהגותי הווה אומר שהעבודה הטיפולית נעשית סביב אמונות ודפוסי חשיבה ש"תוקעים" וכן סביב התנהגויות אשר משמרות את הקלסטרופוביה. חשוב להבין מהו הרקע שלה ואם אינו סביב טראומה סי בי טי יכול לעזור. ליאת

15/08/2016 | 07:52 | מאת: מיכ

תודה שביקשת שיעלה כי לא ראיתי שכתבת...(אני לא נתתי מייל שלי לפורום) אני מסכימה שקשר טיפולי הוא שונה מכל מה שאנו מכירים בחוץ ויש לה חיים אחרים ואני מטופלת כמו רופא משפחה בערך....אבל ופה אבל גדול זה עניין של רגש ואני מאמינה שלמטפלים יש רגש אלינו גם לא בזמן טיפול, כמו מחשבות בין הטיפולים או גם אחרי שאעזוב כתבת "זה אומר שלעולם לא תישמעי ממטפלת מקצועית את האמת הרגשית שלה / הצד שלה בקשר בצורה מפורשת. גם לא שלוש שנים אחרי שהסתיים הטיפול. היא תמיד תישאר המטפלת שלך. אין סיכוי לשום דבר אחר. הכל נשאר עמום ומקצועי עד לשנייה האחרונה וגם אחריה. גם אם היה ביניכן קשר קרוב ואינטימי עד כאב בטיפול עצמו אחרי שהטיפול מסתיים הכל נגמר וזהו. מכלן בחינה פרקטית זה כאילו שהיא חיה בעולם בשביל אנשים אחרים אבל בשבילך היא מתה. " אני לא חושבת שלא אשמע ממנה אמת רגשית, היא תאמר לי תמיד מה היא מרגישה בקשר, איפה אנחנו עומדות וכו' ורוצה להאמין שזה באמת נכון!! כי המטופלים חשובים למטפל....והיא לא מתה בשבילי והקשר לא נגמר לגמרי, נכון שלא יהיו עוד שיחות ופגישות אבל אם המטפל משאיר "דלת פתוחה" כמו שהיא הבטיחה שזה אומר שאם צריך קובעים פגישה אפשר לבקש לדבר ולספר איך אני, או חוזרים לטיפול, היא בעצמה שאלה אותי איך אני רואה את הסיום..ובאמת ראיתי אותו כסוף מוחלט, אבל זה לא חייב להיות כזה!!!!!! נכון מציאות היא שהיא לא חיה בחברה שלי, במשפחה או במעגל אחר..אבל המטרה היא שהיא תלווה אותי ואדע שהיא איתי גם כשנפרד, את זה עוד קשה לי אבל זו המטרה......ולהיות עצמאית ולצמוח משם, לגדול מעט.... ליאת יקרה, אשמח לשמוע ממך איך את רואה סיום עם מטופל? האם את חושבת לפעמים על אלו ש"פרחו מהקן"? והאם בקשר את אומרת את מה שאת מרגישה באמת? או מזייפת כדי שהמטופל ירגיש טוב?והאם זה סוף מוחלט שכזה כמו מוות?? נראה לי לא פייר והזוי קצת אחרי שעוברים יחד דברים כל כך אינטימיים ושאדם משתף בדברים שאחרים לא יודעים כלל.....

לקריאה נוספת והעמקה
19/08/2016 | 17:20 | מאת: Sigal

לא ממש מסכימה עם הדברים . קשר טיפולי הוא קודם כל קשר אנושי בן בני אדם . כמובן שזה לא קשר חברי אבל מטפל הוא לא קיר הוא בן אדם וככזה יהיו לו תגובות לעיתים של בן אדם הסיום שלי עם המטפלת היה לא פשוט כמו שאת יודעת . זה לא היה סיום כי נגמר טיפול זה היה סיום כי נגמר לה הכוח והיכולות הטיפוליות מולי . ככזה היו בו הרבה אמוציות ובכל זאת הסיום היה מכובד .. מאז עברה חצי שנה יצרתי קשר טיפולי חדש ומטיב וזה בזכות אותו קשר טוב שהיה לי .הטיפול והמטפלת כדמות מטיבה ממשיכים איתך אלהה..הצעדים שצעדתי עם המטפלת החדשה הם לא ראשוניים הם חדשים אבל יש בי את הזכרון הקודם המטיב . בבור הראשון שנפלנו אליו שמעתי את המטפלת הקודמת אומרת לי בקול רך ונעים אל תלכי לשם כבר היינו שם ואת לא שם יותר זה תהליך .. ובעניין קשר אחרי כמו החוזה הטיפולי זה מה שהחלטתן עליו וכאן להבדיל מהטיפול הכוח עובר אלייך . את בעצם יכולה או לא ליצור קשר אם היא מסכימה המועד קשור אלייך. אישית כתבתי לה מייל ורק עכשיו כעבור חצי שנה דיברתי איתה כדי לסגור מעגל קבענו גם להפגש אבל כשיגיע המועד אני אבדוק עם המטפלת שלי עכשיו אם נכון לי בגדול מיכל יש געגועים יש זכרונות ויש המשכיות .. זה כמו גננת או מורה שמלווים ילד מספר שנים והילד בא לבקר או לא בגן גם בהם נשאר איזה זכרון וגעגוע .כמובן שאחר מאשר של הילד או שלנו אבל שוב אומרת קשר טיפולי הוא קודם כל קשר בן בני אדם עם תלות וצורך הדדיים ...ואינטימיות הדדית .

ומאד משמח לשמוע את החוייה המיטיבה הקודמת וכן הנוכחית..ואת צודקת חוויה מיטיבה מגדלת ומביאה לעוד אחת כזו... ליאת

22/08/2016 | 17:14 | מאת: מיכ

קראי שוב את דבריי...אני הבאתי את דבריה של בלה בתוך מה שכתבתי ונראה שכלל לא הבנת, כי אני מסכימה איתך וגם שמחה בשבילך :)

20/08/2016 | 22:08 | מאת: בלה

הי מיכ, ברור שאפשר תמיד ליזום עוד פגישה בודדת לעדכונים, או לסמס ולאחל "חג שמח!" /"שנה טובה" ,ואפילו לחזור לטיפול אבל מניסיוני כל אלו הם רק דחייה של ההתמודדות עם הסיום המוחלט והבלתי נמנע של הקשר. כמו שכתבת בעצמך השאיפה שתרגישי שהיא ממשיכה ללוות אותך ברמה פנימית למרות שבמציאות אין יותר שום דבר. מסכימה לגמרי שזה הזוי. לטעמי זה יותר מהזוי...ולכן באמת חייבים לעבד את העניין בטיפול עצמו כמה שאפשר. העניין הוא שבמקום "לרדת" לרמה האנושית הפשוטה ולאפשר לך להיפרד מאדם שהיה לך קשר רגשי עמוק מאוד איתו הרבה פסיכולוגים נשארים במקום "המקצועי" והמוגן ומשמרים את רגשות ההעברה עד הרגע האחרון וגם אחריו. זה עצוב בעיני אבל כנראה שהם חייבים גם להגן על עצמם כדי להמשיך לעבוד במקצוע המאוד מוזר הזה. בלה.

שומעת את האכזבה והתסכול ממה שאת כותבת ויש חלק שבי שבהחלט מבין למה את מתכוונת, ואכן לעיתים מצליחים ליצור משהו יותר אנושי במובן הטוב ולעיתים נשאר משהו יותר מקצועי גרידא... ליאת

אני חושבת שיש אמצע בין קשר שהוא שיוויוני, חברי ובו שני הצדדים יודעים הרבה אחד על השני לבין מטפל ש"לא חושב על המטופל" רואה אותו רק "כמטופל" , כמו רופא, ועוד. לשאלתך מיכ...האמצע שלי הוא שאני מנסה להיות אותנטית גם בתוך קשר טיפולי, זה הכלי הכי חזק של טיפול- אותנטיות, כי רק כך אפשר להבין איך הקשר הטיפולי משחזר את מה שקורה בחוץ. מה שקורה לעיתים קרובות... כן, לעיתים אני חושבת על מטופלים בין פגישות, לעיתים עצובה אם מטופלים עזבו או "פרחו מהקן", גם אם מסיבות טובות :) ואני מאד משתדלת לומר את מה שאני מרגישה באופן ישיר. אני לא רואה בסיום טיפול "כמו מוות", ולכן תמיד מזמינה את המטופלים לעדכן או גם להפגש לפגישות עדכון או "תחזוק" ע"פ מה שמתאים להם, אבל כאמור- שאלת עליי...כל מטפל ומה שמתאים לו... ליאת

22/08/2016 | 17:18 | מאת: מיכ

גם המטפלת שלי תסכים איתך, יכולתי ממש לשמוע את המטפלת שלי אומרת את אותם הדברים, מדהים אותי הסגנון הדומה והחשיבה הדומה כל פעם מחדש :) תודה רבה.

13/08/2016 | 17:13 | מאת: רינת

שלום ליאת. היום לפני שנה חברתי הטובה נפטרה הייתי השבוע אצל משפחתה והכל חזר אלי היה לי מאוד קשה לשבת עם המשפחה ולחשוב שהיא איננה אני יושבת כל היום ובוכה.מה לעשות כדי לחזור לחיים רגילים ולהעלות את המצב רוח שהיה לי? אשמח לעצה תודה.

היי רינת מה שאת מתארת זו תגובה אנושית ומחוברת מאד למציאות, גם המפגש, גם הבכי, גם הקושי והעצב. לעיתים לא צריך "לעשות" דברים כדי להמשיך הלאה אלא פשוט לתת לתחושות להיות וכפי שבאו רק יחלפו או שעוצמתן תפחת ליאת

11/08/2016 | 09:15 | מאת: בלה

הי ליאת, אשמח אם תוכלי לפרסם את התגובה שכתבתי להודעה של מיכל. תודה מראש וסופ"ש נעים, בלה.

בשמחה בלה סופ"ש נעים

10/08/2016 | 22:27 | מאת: דני

שלום, אני מטופלת כבר למעלה מחמש שנים, בכל מיני סוגי טיפול, כרגע גם לוקחת תרופה אני דיכאונית. בעבר סבלתי מדיכאון בכל מיני רמות, וחרדות. היום אחרי שנה וחצי של טיפול בתרופות ושנה כמעט של טיפול פסיכותרפיסטי. מרגישה יותר חזקה ויציבה מאי פעם. הבעיה היחידה שאני לא מצליחה לשנות את החיים שלי. אני תקועה בלופ של מחשבות ועשייה שלא מובילה לשום מקום. אני מרגישה שהתקדמתי עם עצמי, אבל לא מצליחה להניע ולהתפתח בכל תחומי החיים, לא החברתיים לא המקצועיים, לא להגשים את המטרות והחלומות שלי. אני אמנית בת 30, מרגישה תקועה בחיים גרה אצל אמא שלי כבר שלוש שנים מסיום הלימודים, כל פעם שאני מתחילה משהו הוא נהרס ומשתבש ולא עובד טוב עבורי, בין לבין דברים, כמו עבודה טיסה, אהבה, אני נתקעת שוב ושוב מבזבזת את הזמן שלי. מרגישה שאני מבזבזת את החיים שלי, כשאני שמה לי מטרה הרבה פעמים אני שמה לעצמי רגליים, יותר מידי חושבת מהססת מתלבטת לא בטוחה בדברים, לא מצליחה לשחרר שליטה ולסמוך על עצמי ועל החיים. באופן כללי את זרימה בחיים שלי. מרגישה שאני משתנה הרבה מבפנים מבחינת שמחת חיים וסבלנות להתליכים והצבת מטרות ועוד כל מיני דברים, אבל לא מצליחה לשנות את החוץ, לא מתתקדמת. אשמח לעצה בונה, איך להפנים את הידע שצברתי עד כל בהתפתחות אישית וליישם אותו בחיים האמיתיים. איך לצאת מלופ של מחשבות ולצאת מתקיעות בחיים. תודה רבה

היי דני אני שומעת שמצד אחד את מרגישה בעצם התקדמות רבה בטיפול ואת אומרת על עצמך שאת חזקה ויציבה מאי פעם ובכל זאת בחיים "החיצוניים" את מרגישה תקיעות. חשוב לעיתים להבין גם אם זה לא קל שתהליכים רגשיים מתרחשים לעיתים באיטיות רבה יותר ממה שהיינו מצפים ואבל עדיין הם מתרחשים ולכן אפשר לצפות שהשינויים ימשיכו הלאה בטיפול גם אם לא בקצב שרצית. כן חשוב שתשוחחי עם המטפלת על הפערים הללו שאת חשה ... ליאת