פורום פסיכותרפיה

13420 הודעות
11967 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכותרפיה

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורה של מנהלת הפורום. 2. הפורום נועד לתת מענה לטווח רחב של מצבים בהם קיימת מצוקה רגשית. ניתן להתייעץ בו לגבי גילאים שונים ובנושאים מגוונים כגון: הפרעות חרדה, דיכאון, קשיים חברתיים, קשיים בגיבוש הזהות המינית, מצבי משבר, קשיים ביצירת קשר ועוד. בנוסף יינתן בפורום יעוץ לגבי פנייה לטיפול או לגבי התלבטויות בתוך התהליך הטיפולי. 3. בעת הפנייה יש לציין גיל, מצב משפחתי, ורקע קצר על הבעיה. 4. אבקש להקפיד על שפה נאותה וכבוד הדדי. הודעות שאינן נאותות יימחקו. אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה או בעיה.
15/07/2014 | 15:37 | מאת: מאי

ליאת אין לי אוויר.. אני מרגישה לחץ פנימי וחיצוני חזק

15/07/2014 | 19:42 | מאת: SIGAL

אבל מאוד מבינה אותך תקופה לא קלה שמגבירה את הלחץ תנסי לעשות תרגילי קרקוע ..ללכת יחפה על הרצפה , להחזיק קרח ביד לנשום בעיקר נשימות עמוקות מהאף לכל חלל הגוף .. מאוד עוזר תנוחת הלוחם זאת תנוחה ביוגה את יכולה לראות ברשת ..עוזרת ברגעי חרדה ולחץ .איתך מקווה שיעבור ..

היי מאי קודם כל נושמים. ועכשיו...את רוצה לשתף יותר? אשמח לשמוע ואולי זה יעזור... ליאת

14/07/2014 | 08:49 | מאת: מיכ

היי, מה שלומך בימים אלו? אני בסדר, להפתעתי כי רבה...ואסביר, אני ממש לא חרדתית וזה מוזר לי כי אני אדם חרדתי קצת, דואגת שנגיע למרחב מוגן בזמן אזעקות, נסעתי לשבת למשפחתי שגרה דרומה מאיתנו, יותר אזעקות, יירוטים אבל אני ממש בוטחת בכיפת ברזל ובהנחיות שקיבלנו ונוהגת על פיהן ומרגישה שזה בסדר, לא נורא...יחלוף! גם באיזורי נשמעו מספר אזעקות וילדיי ממש מקסימים, לא לחוצים, נוהגים בהגיון ואני גאה בהם!! ממשיכים ללכת לקייטנה... ודווקא עכשיו המטפלת שלי בחופשה בחו"ל עוד יומיים יש לי פגישה, היא חוזרת ואחר כך נוסעת שוב לשבועיים...כך שממש מתחשק לי לומר לה, הכל בסדר, תסעי לך שוב, וכשתחזרי אני אדבר...נראה לי פגישה מיותרת בין הנסיעות שלה, מה דעתך? כי לא אפתח נושאים כשהיא נוסעת שוב.... שיהיה שקט כמה שיותר מהר, מיכל

לקריאה נוספת והעמקה
15/07/2014 | 19:46 | מאת: SIGAL

יודעת ששאלת את ליאת אבל עונה לך אם נכון לך קחי ואם לא זרקי . נכון שאת מרגישה בסדר והכל אבל חודש הפסקה זה אפשרי אבל מאוד מאוד קשה ..פגישה לא חייבת להיות גרוד ופתיחה של דברים פגישה יכולה להיות גם להרגעה למילוי מצבים להרגשה הטובה ואז אפשר שוב שבועיים להשאר לבד ..זו יכולה להיות פגישה של אגירת כוחות שאני לא לבד ביא רק בחופש והיא חוזרת ...חישבי על זה ..בכל מקרה שיעבור בקלות ומהר

שכתבנו כמעט את אותו הדבר, אז Like! ליאת

היי מיכ, איזה יופי לשמוע שאת לא נלחצת. זה לא מובן מאליו, מניחה שגם ילדייך מרגישים אותך ולכן גם הם רגועים ומעולה שאיפשרת להם להמשיך בשגרה. לגבי הטיפול, לא בטוחה שפגישה כזו מיותרת, לפעמים יש לי הרגשה שיש איזו מחשבה מוטעית שלטיפול מגיעים רק אם יש נושאים כבדים מאד לעבד אבל לפעמים אפשר גם לספר על דברים טובים, על כוחות, פשוט לקבל תמיכה עידוד והכלה...גם לזה יש כוחות ריפוי. ליאת

14/07/2014 | 08:24 | מאת: sigal

חייבת להגיד הצצתי קצת אחורה ..להכיר לשאוב כוח את מדהימה . איזו השקעה בתשובות ביחס ..תודה ושאלה מבלי לפגוע רוצה לדעת אם הבנתי אותך נכון .. " היי שיר אין הפרעה כזו שנקראת "פיצול אישיות" זהו מנח שגור אך שגוי כאשר מתייחסים בדרך כלל למה שנקרא סכיזופרניה או הפרעת זהות דיסוציאטיבית שבה אכן ישנן "הופעות" שונות של אותו אדם. בכל מקרה כדי לאבחן הפרעה נפשית מסוג זה יש לגשת לפסיכיאטר. ליאת" מדברייך נראה לי שסכיזופרנייה = להפרעת זהות דיסוצאטיבית יתכן ואני טועה אז שוב סליחה .אבל אם כן אז ..לדייק סכיזופרנייה זו סכיזופרנייה והפרעת זהות דיסוציאטיבית זה השם החדש שב- DSM האחרון שינו את השם מפיצול אישיות . נכון שיש מספר סיפטומים שיכולים להיות שווים אבל השוני והסיבות שונים מאוד... לא מתכוונת לפגוע בידע אבל מכוון ואני עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית ולצערי הפחד והידע בהפרעה כל כך גדולים הרגשתי צורך להאיר ...המון תודה על הכל ושאלה - האם יש דרך לכתוב לך בפרטי במקרים כאלה .

לקריאה נוספת והעמקה

היי sigal, תודה על מילותייך. :) וזה בסדר גמור לשאול משהו או לבקש להבהיר אם לא הובן. כוונתי הייתה שלעיתים משתמשים במילים "פיצול אישיות"כאשר למעשה מתכוונים א-ו לסכיזופרניה א-ו להפרעת זהות דיסוציאטיבית וכמובן שמדובר בשתי הפרעות שונות. אבל כפי שכתבתי טוב ששאלת כי אולי עוד אנשים הבינו כמוך אז שמחה על האפשרות להבהיר ואני מבינה את רגשיותך לעניין כי אכן יש הרבה בורות וחוסר ידע בנוגע להפרעת זהות דיסוציאטיבית. ובודאי שאפשר לכתוב לי גם לפרטי, ליאת

15/07/2014 | 22:16 | מאת: SIGAL

אכן רגישה לעניין ומאוד חשוב לי שמי ששם יבין וידע שבעבודה קשה אפשר להחלים ולשפר את איכות החיים של מי שסובל מההפרעה הדיסוציאטיבית . כן עדין יש בורות בנושא אבל חייבת להודות שבשנים האחרונות יש שיפור מאוד גדול בייחוד ברצון של בעלי המקצוע לדעת ולהבין . ראו את זה מאוד בכנס האחרון שהיה בנושא בשער מנשה . בנוגע לכתיבה לפרטי זהו שלא מצאתי לאן .. שוב באמת המון תודה על ההשקעה והאכפתיות - מרגש

12/07/2014 | 20:29 | מאת: סיגל

מפוצלת מחולקת מטורגרת בקלות המטפלת שוב בחופש והדיסוציאציות חוגגות שלב לא פשוט עובר עלי כאילו הייתי בו אבל הפעם אחרת חידוד של הזכרונות מבינה שהם שלי יודעת אבל מתקשה לקבל להפנים איך יכול להיות שלא זכרתי 4 עשורים ומצד שני יודעת שהיה יודעת שהכל נכון ומדוייק יש לי הוכחות לא צריכה יותר מזה כל כך קשה להכיל את זה לבד רוצה לצעוק רוצה לצרוח ואין כלום לא יוצא לא בכי לא קול כלום איך חיים עם זה ... החיים בסרט אימה כל כך הרבה אלימות ופגיעות שונות כל כך הרבה רוע ותיחכום כל כך הרבה שנאה אהבה ממי שכל כך היה צריך לדאוג לי ......

לקריאה נוספת והעמקה

היי סיגל, מוצאת עצמי כותבת לך שברקע ההודעה על אזעקה בת"א (לא באזורי) וחושבת גם על הכוח העצום של דיסוציאציות ופיצולים והאפשרות להיות בשני מקומות בבת אחת, כפי שכתבת בכאב רב: בהווה ובעבר ואיך הכל מתערבב. השלבים שבהם זוכרים והכל צף הם שלבים קשים ומכאיבים ובאמת באמת קשים מאד להכלה. המטפלת תחזור מחופשה ואולי יהיה מעט יותר קל למצוא "מיכל" לכל זה כי נורא קשה להשאר עם זה לבד וטוב ששיתפת אותי ואותנו פה. ההווה והחיים חזקים לעיתים מאיתנו ואנחנו חיים גם עם עבר בלתי נתפס וקשה אולי על ידי זה שאנחנו מנסים למצוא נחמה בהווה. כמו בחלק השני של הכותרת שלך: "חזקה עם כוחות". מאחלת לך לילה שקט (אולי?) ובכלל- שקט ליאת

12/07/2014 | 23:13 | מאת: סיגל

המטפלת בחופש עוד 4 שבועות .. חושבת שעכשיו הבנתי משהו עד שלא תהייה אינטגרציה בן החלקים כנראה לא אצליח להפנים שזה אני שזה שלי ..זה שלהן של הקטנות והם צורחים ..לא יודעת האמת מתוסכלת בעיקר

13/07/2014 | 09:53 | מאת: סיגל "הקבועה "

זו לא אני- סיגל ... ולך סיגל, ברוכה הבאה האם תוכלי להוסיף בבקשה איזה מספר או אות נוספת כדי למנוע בלבול תודה וימים שקטים

11/07/2014 | 12:29 | מאת: יעל

ליאת שלום, אני מוצאת עצמי בחרדה די משתקת לאור המצב. שקלתי לכתוב לך זאת בפורום, אך לא רציתי להיות לטורח ותהיתי האם זהו המקום. את כל כך הרבה נותנת, מכוונת, מכילה ומאירה בתשובתייך שלא רציתי להכביד, לא עלייך כמטפלת ואף לא בפאן האישי. וההזמנה שלך לכתוב ולשתף מכילה כל כך הרבה אכפתיות ונכונות. לי זה לא היה כל כך ברור מאליו... ואני בוחרת לשתף בטלטלה שאני חווה בשל האזעקות והאי וודאות מהבלתי צפוי. מה אעשה כשאהיה בדרך, כשאנהג, כשאטייל עם הכלבה ופחדים אלה מעוררים בקרבי חרדה כמעט בלתי נשלטת... בחרתי לא לנסוע למטפלת שגרה בגוש דן. אני מפחדת מאזעקה שתתפוס אותי בהלוך או בחזור ומפחדת שתהא אזעקה כשאשכב ואדבר. אז נכון שהיא יידעה אותי כי יש אזור ממוגן ולא אצטרך להיתקל בבני המשפחה. אינני מסוגלת לעשות זאת. ואני תוהה האם אפסיק עכשיו להגיע עד תם המבצע שיכול להערך עוד מספר שבועות... ומעבר לפחדים הללו גם אינני משאירה את ילדי הצעיר, כך שזה לא מותיר בפניי יותר מידי אופציות להגעה להמשך טיפול. ואני שואלת האם כמטפלת את מסוגלת להבין את המצב המתמשך והיוצא דופן הזה במחיר ביטול פגישות? אני לא בטוחה שהמטפלת שלי מסוגלת. היא לא מסוגלת כי זה חובר לה לדעתי להתנהלות שלי כזו בשוטף שביומיום אני מתמודדת ונאבקת איתה למען המשך מפגשים. תודה :)

היי יעל, קודם כל תודה על המילים החמות ובודאי שאת מוזמנת לשתף וזה כלל לא מכביד עליי. רק כדי להיות בטוחה שהבנתי...אני מבינה מדברייך שאת למעשה גרה במרחק נסיעה רב מהמטפלת שלך? אם הבנתי נכון, אז כמה דברים: קודם כל אין ספק שכהורה תחושות הפחד והחרדה עלולות לגבור באופן מאד טבעי ונורמלי והדאגה אינה רק לעצמך אלא לילד הקטן שתלוי בך. את אומרת שהיא לא תבין אבל נראה לי שאי אפשר שלא להבין, שלעיתים יחד עם הצורך בטיפול הרגשי הרצון להיות קרובה לאנשים היקרים לך ובודאי לילד והרצון לשמור עלייך ועליו גוברים על הצורך בטיפול (בעיתות שכאלה). אני מבינה שאת אומרת שמשהו בהתנהלות הזו שלך מתחבר לפסיכולוגית וגם לך עם קשיים אחרים בנוגע לשמירה על רציפות הטיפול ואולי זה המקום שבאמת מטריד ומקשה עלייך, להבחין האם זה אחד מאותם קשיים או שמא באמת מדובר בהחלטה שהיית לוקחת בכל מקרה. אני רק יכולה לומר בהקשר לזה שאחד הדברים שדווקא עוזרים להפיג חרדה זו האפשרות של שמירה על רציפויות של שגרה. לעיתים יש לנו צורך "לעזוב הכל" ולהכנע לחרדה שאת קוראת לה: משתקת, אבל האמת היא שבדרך כלל זה לא עוזר ודווקא הצמדות להרגלים המוכרים שלנו ולשיגרה שלנו היא זו שמרגיעה. אולי דווקא ההגעה אליה תרגיע ולא האי ההגעה. אבל שוב אני אומרת...יש הרבה מקום לאינטואיציות שלך מה נכון לך מה לא כאדם וכאמא וחשוב ללכת עם האינטואיציות הללו... ליאת

<p>האם אתם חשים לחץ גבוה מהרגיל, חרדה? איך מתמודדים ? איך ממשיכים בכל זאת בשיגרה? ועוד... ליאת</p>

איך ממשיכים? ממשיכים :-) ממשיכים כאילו כרגיל, אבל דרוכים מבפנים כל הזמן.. כל צליל שנשמע כמו, או דומה קצת, מיד עוצרים הכל לוודא מה זה. הולכים ברחוב והעיניים מחפשות קדימה מקומות מסתור, למקרה שתישמע אזעקה. לא הולכים לשום מקום בלי הטלפון הנייד. כל הזמן בודקים ידיעות, והוואטס-אפ לא נותן מנוחה :-) אבל אני דווקא ישנה טוב, ומרגישה טוב והכל בסדר. תודה שאת שואלת :-) ניצן

איכשהו יש איזו תחושה של קלילות נעימה מהסב- טקסט של מה שכתבת ולמרות הדריכות עליה את כותבת בטקסט...האם נכון? :) ליאת

11/07/2014 | 00:26 | מאת: מאי

היי ליאת, אני לצערי מחוברת כל הזמן לחדשות.. גם בטלוויזיה גם באייפון.. נכנסתי לסוג של אובססיה לגבי זה.. ולא מצליחה לעשות את העבודות וללמוד למבחנים..לגבי האזעקות.. בראשונה נלחצתי ואחרי זה כבר זה לא מפחיד אותי..סומכת על כיפת ברזל :) רק מקווה שלא תהיה כניסה קרקעית :/ זה ימים לחוצים ומלחיצים.. מקווה שיעבור בשלום וכולנו נרגיש טוב.. :)

היי מאי מבינה לחלוטין, אם גם ככה אנחנו מחוברים כל היום למכשירים אז בעיתות כאלו הצורך עולה. מקווה שהצלחת ללמוד קצת בסופ"ש, לפעמים מידע יוצר גם איזו רגיעה פנימית ולא רק מטריד וכן כיפת ברזל בהחלט הכוכבת (גם שלי :) ) ליאת

13/07/2014 | 00:54 | מאת: תמר

אלא מן יאוש כזה לנוכח הרשעות של החמאס הקורבנות וההתמסכנות התמידיים של הערבים שחיים בסרטים ויורים זיקוקים כששומעים את ההודעות השקריות של המנהיגים שלהם שיש נפגעים בצד הישראלי והאטימות והאנטישמיות של העולם... וגם אולי בעיקר, יאוש מאנשינו, מהשנאה העצמית וההזדהות האוטומטית עם האוייבים המרים ביותר...סליחה שאני מכניסה פוליטיקה. מאחלת לך ולכולנו שיגמר מהר ונחזור לשגרה המבורכת.

מאד מבינה את מה שכתבת וגם אני מרגישה שהפעם גם השנאה העצמית וההדדית מכל הפלגים הפוליטיים זה לזה היא קשה ומרה יותר מתמיד. קשה לפעמים שלא להדבק בייאוש הקולקטיבי הזה אולי רק להתנחם בדברים הקטנים והטובים שיש לנו לכל פרט בפני עצמו, באותם אנשים שאנחנו אוהבים ואוהבים אותנו ועוד. ליאת

09/07/2014 | 13:35 | מאת: ורד

שלום, אני בטיפול כבר מספר חודשים עם מטפלת די מוכרת שנחשבת למקצועית בתחומה. הבעיה היא שאני מרגישה שהיא מזלזלת בי: מתבלבלת בשמות, שואלת אותי את אותה שאלה כמה פעמים, זורקת לי הערות מעליבות לפעמים. האם לדעתך מדובר בסוג של מניפולציה בטיפול? או שהיא פשוט כזאת? מצד אחד אני רוצה להמשיך להגיע אליה, כי אני מרגישה שהיא יכולה לעזור לי. מצד שני אני יוצאת מהפגישות די נעלבת. כדאי לדבר איתה על זה? האמת שאני קצת חוששת...

לקריאה נוספת והעמקה

היי ורד, זה לא נשמע לי כמניפולציה אלא יותר כסוג של עומס שהוא לגמרי שלה. לפעמים דווקא כשהולכים לאדם מאד מוכר בתחום (אם אכן היא כזו) אז זה החיסרון של העניין, שהוא עמוס, העומס יוצר שיכחה או בלבול ואולי בעצם את מרגישה אז ובצדק, משהו פחות "אישי".. חשוב שתדברי איתה על הנושא, כדי להבין את העניין ןגם כי אולי היא תשתדל יותר לתחם את העומס שלה מולך, בסופו של דבר אם היא כ-ן עוזרת לך אז כמובן שזה הדבר הכי משמעותי, ליאת

07/07/2014 | 01:40 | מאת: מאי

היי ליאת, אני ממש עוד קצת מסיימת את התואר ויש לי עכשיו תקופת מבחנים ומלא עבודות.. אני מרגישה שלא עומדת בזה.. מהלחץ אני לא מתפקדת.. וגם בטיפול נפתחים דברים קצת קשים.. אז זה מקשה עלי לתפקד וגם להירדם בלילה.. אני מרגישה שיש לי מלא דאגות ושאני צריכה לקחת על עצמי גם את הבעיות של אחרים,.מאוד קשה לי להציב גבולות אני נכנסת לדיכאון קטנטן כזה.. ולא נעים לי בכלל.. ובשביל לא להתמודד נגיד עם העומס של הלימודים אז הראש שלי ישר חושב באובססיביות על הטיפול., אין לי שלווה... איך אני יכולה לנסות להירגע בתוך המערבולת הזאת? תודה ליאת..

היי מאי, יש תקופות כאלו שהלחץ גובר מכל מיני סיבות ואז גם הלילות קשים יותר ואני גם שומעת שאת מודעת לזה שההתעסקות בטיפול גוברת אולי כמילוט. נסי להשמש בטיפול גם כמקום לתמיכה ולא רק מקום לעיבוד של דברים זה תפקידו (גם) בעיתות כאלו, ואולי יש לך גם אפשרות לחשוב על אופציות נוספות להרגע על פי מה שמתאים לך (חברים, ספורט, טלוויזיה ועוד..) ליאת

06/07/2014 | 22:44 | מאת: נינה

שלום. היי אני ובן זוגי חושבים על חתונה העניין הוא שיש לו מחלת נפש במשפחה אמא שלו אחיות שלו (אחיות של אמא שלו) אני רוצה לציין שהוא נורמלי לחלוטין (וגם אחיו הבכור) הייתי רוצה לדעת מה הסכוי שבעתיד נרצה להביא ילדים והם גם יצאו עם מחלת נפש אשמח מאוד עם תעני לי העניין הזה מטריד אותי כבר תקודה ארוכה תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי נינה, חלק ממחלות הנפש אכן בעלות בסיס גנטי אולם רק חלק ולכן חשוב לדעת באיזו מחלה מדובר והאם זו מחלת נפש או הפרעות אישיות. אני לא חושבת שמישהו יוכל לומר לך בודאות האם ילדייך יסבלו ממחלות אלו או לא אבל אם העניין מטריד אפשר לקבוע התיעצות עם פסיכיאטר סביב הנושא ולשמוע יותר פרטים, ליאת

06/07/2014 | 15:51 | מאת: דור

היי ליאת. בתקופה הזו אני מתחילה לאט לאט לעזוב/להשתחרר מהטיפולים שאחרי האשפוז. מתמקדת בעיקר בבתי היקרה אלה. אני מרגישה מספיק חזקה וחכמה כלפי עצמי ויציבה בכדי להפסיק את הטיפולים וכרגע עברתי לטיפול של פעם בשבוע ולא שלוש אצל גורמים שונים שקשורים אחד בשני כמובן. במשך היום אני מתפקדת טוב,קמה מכינה אוכל יוצאת עם אלה,עוד לא רוצה לשלוח אותה לגן,מרגיש לי מוקדם (בשבילה) אבל בלילה,ברגע שאלה נרדמת,אני מתחילה לפחד ולהרגיש שאני חוזרת אחורה. חרדות ותסכולים והרבה בכי עד השעות הקטנות,זה קורה רק בערב,גם אם אלה לא נרדמת,סביבות 19:00 אני מפסיקה לתפקד. אמרתי את זה לפסיכולוגית והיא אמרה שאולי זה כי אלה ממלאה לי את היום וברגע שהיא איננה וכבר אין לי במי לטפל,אני ישר מרגישה שצריכים לטפל בי. כעסתי כשאמרה את זה,רתחתי ובעיקר אמרתי לה שזה שטויות ושנמאס לי. היא נסעה לחול ותחזור בעוד שבועיים ובינתיים הפחד מלאהד את הכל רק גובר. אני לוקחת את התרופות שלי כמו תמיד ודיברתי עם הפסיכיאטר שאמר שאני יכולה להעלות את המינון. אבל זה מרגיש לי לא מועיל. אני מפחדת מהערב שמתקרב,מפחדת על אלה,כאילו מה זה שאני מפחדת גורם לה לפחד גם ובימים האחרונים בכל פעם שהשעה הקשה מתקרבת,היא מתחילה להיות עצבנית ובוכה ולא יודעת ולא נותנת לי לדעת מה היא צריכה או איך אני יכולה לעזור לה מלבד להרגיע את עצמי. מה שיוצר מצב שלא רק שאני צריכה להתמודד עם הקושי של הערב,אלא גם צריכה להתמודד איתה. ניסיתי לסכם עם בן זוגי שבהשעה שש הוא יהיה איתה כדי שזה יהיה יותר יעיל ואוכל להתאפס על עצמי או פשוט לישון כדי לא להרגיש. אבל זה קשה גם לאלה גם לו וגם לי. מרגישה שכל ערב זו השרדות חדשה וזה מתיש ומפחיד ואני צריכה עזרה. אני לא ארשה לעצמי להגיע לאשפוז,זה הכי מפחיד אותי. אני בהיסטריה כבר כמה ימים ולא מצליחה להרגע. בבקשה נסי לתת לי עצה או אמרי משהו כי אני מרגישה לבד. גם בן הזוג שלי לא יודע מה אני צריכה ואני לא מצפה ממנו לדעת כי אני לא יודעת בעצמי. תודה ליאת, דור.

היי דור, קודם כל חשוב להסתכל על הצד המלא של הכוס. הווה אומר שאת מרגישה בטוחה יותר בעצמך ושהטיפול באלה הולך טוב במשך היום. המחשבות שלי לגבי שעות הערב הלילה הן שתיים: אולי את באמת רוצה גם מקום לעצמך לאוו דווקא במובן של "לטפל בך" אלא סתם מקום לעצמך כפי שכל אמא רוצה והמקום הזה חשוב דווקא כדי לאזן את הטיפול בך ובאלה- בו זמנית. המחשבה השנייה היא שאולי יש איזו אמביוולנטיות כלפי התחושה הזו של "להיות עם עצמך" אולי זה גם מפחיד להיות פתאום עם המחשבות והתחושות שלך ו"בלי אלה" כי זה מפגיש עם כל השדים הפנימיים... ואולי וזו מחשבה נוספת שעלתה בי..כשאלה הולכת לישון זה סוג של פרידה קטנה ממנה וגם זה קשה... העליתי כמה מחשבות וקחי בחשבון שאלו השערות בלבד משום שאיני מכירה אותך כך שקחי מהן מה שמתאים לך :) ליאת

01/07/2014 | 10:33 | מאת: גיזי

אני מעוניינת בטיפול CBT לבתי דרך קופת חולים מכבי באיזור ראשון לציון. אני מחפשת ולא מוצאת. האם בכלל ישנה אפשרות כזו?

לקריאה נוספת והעמקה

היי גיזי, אני לא יודעת לגבי כל האפשרויות הטיפוליות שיש באיזור ראשון לציון והאם יש מטפלים שעוסקים ב cbt האם ניסית להתקשר למשרדי הקופה כדי לברר זאת? אם לא מציעה לעשות זאת. כמו כן את יכולה להשאיר פה מייל בפורום ואולי יוכלו לשלוח לך המלצות. בהצלחה! ליאת

30/06/2014 | 23:08 | מאת: ב

שלום בן 26 מאובחן כסובל מהפרעת אישיות מעורבת (mixed personality disorder) שהם קווי אישיות מקלסטר B (גבולי) וקלסטר C (תלותי) ללא מחלת נפש הבעיה העיקרית שלי היא השינה, כל הבעיות אצלי מתחילות כשיש לי לעתים נדודי שינה כשאני צריך לקום בבוקר אז אני בקושי וכמעט לא נרדם בלילה, כשאני יודע שיש לי עבודה\סידור מסויים, משהו שאני צריך לקום בשבילו בבוקר, אני לא נרדם, מין טריגר כזה, ואז זה משפיע עליי במשך היום וגורם לי להרגשה רעה, אני גם לא מצליח לעבוד ככה כי כל פעם אני הולך לעבודה עייף ואז מתחילים ויכוחים עם הבוס, החלפתי המון מקומות עבודה בגלל זה. אני זוכר שזה היה גם כשהייתי ילד, בקושי הייתי קם לביה"ס, והיו ימים שלמים שהייתי הופך ללילה, ואת הלילה ליום. בכללי אני הולך לישון בשעה אחת\שתיים בלילה, אלו השעות המומצעות שאני הולך לישון. הייתי בטיפול דינאמי כשנה ושמונה חודשים. הבעיה היא שבלילה גם כשאני מנסה לשים את הראש אני לא נרדם, כאילו הגוף שלי נלחם בי, אני מתהפך במיטה בלי סוף, ואז מתייאש, מדליק TV, ואז הולך למחשב, ומושך את הזמן, במחשב ומחכה להרגיש עייפות בשביל להכנס למיטה ולהרדם, אך זה לא מגיע, אני פשוט מגיע למצב שאני "מנקר" מעייפות אך לא מצליח להרדם. ממש שהגוף שלי נלחם נגדי, אני לא יודע מה לעשות. יש לציין שכשאני יודע שאין לי משהו מסויים לקום אליו בבוקר, ז"א יקיצה טבעית, אז אני ישן טוב ועמוק, ולא מתעורר באמצע הלילה, בכלל לא יוצא לי להתעורר באמצע הלילה, הבעיה רק שאני לא נרדם כשיש לי משהו בבוקר. מטופל באיטומין 20 מ"ג, פרפנאן 4 מ"ג ולמיקטל 250 מ"ג. האיטומין עוד איכשהוא עוזר לי לישון, אך כשיש לי עבודה או משהו לקום אליו בבוקר אני לא כ"כ מצליח לישון. ניסתי לקחת בונדורמין ואמביאן אך הם לא משרים לי שינה טובה, ז"א הם יכולים להרדים לי את הגוף אבל השינה לא עמוקה, ז"א אני לא חולם חלומות (באיטומין אני כן מצליח לחלום אך הוא מעייף אותי ביום שלמחרת!) כאילו בלילה כשאני לא נרדם המוח שלי עובד באלף סיבובים לדקה, במהירות, אני מתרגש מכל דבר הכי קטן והופך מעכבר להר, ומתחיל לחשוב עליו בלי סוף, ומה אעשה ואיך אעשה.. ולא מצליח להרדם.. טופלתי בSSRI אך במינון פקסט 60 מ"ג נכנסתי למצב מאני-פסיכוטי ועוד יותר לא נרדמתי בלילה במצב הזה.. כשלקחתי זיפרקסה 5 מ"ג זה דווקא עזר לי להרדם וטוב (הפסיק לי את המחשבות), אך האמביאן והבונדורמין לא עזרו לי עם המעטת המחשבות. רק האנטי-פסיכוטיות, אך הרופאה הפסיקה לי זיפרקסה משום שזה מעלה במשקל. והאיטומין מעייף אותי ביום שלמחרת וגם לא כ"כ עוזר ומעלה במשקל. מה עליי לעשות?? האם אפשר לצאת מזה? אני מפחד שהבעיה לא תפתר לעולם תודה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

הי ב מצטערת לשמוע על הבעיה ומניחה שזה מאד מציק ומטריד אך הפורום עוסק בטיפול רגשי ולא בייעוץ פסיכיאטרי תרופתי כך שלצערי לא אוכל לעזור. נשמע שאולי עוד לא מצאת את התרופה התאימה לעניין בעיות השינה. ממליצה להתייעץ בנידון עם הפסיכיאטר שאתה מטופל אצלו. אני מאמינה שישנן תרופות שיכולות לעזור גם בנושא הזה, ליאת

30/06/2014 | 14:32 | מאת: קרן

שלום. אני בת 27 ובמצב מורכב שאף אחד לא מבין. בצדק.. אני עובדת,סיימתי ללמוד,הציעו לי קידום משמעותי,מצלמת,כותבת.. ותוך כדי כל זה,מרגישה רע מאוד מאוד. רע ברמה בלתי אפשרית,רע ברמה שקשה לי לנשום כשאני חושבת על כל מיני דברים. המשפחה שלי לא מבינה למה אני מתלוננת כל כך. הרי יש לי עבודה ואני מתקדמת וסיימתי את הלימודים ואני קמה בבקר.. אבל אני לא גרה בבית. אז הם לא רואים שאני לא ישנה,וקמה בוכה,הולכת לאט,בכבדות והראש כבד ומלא מפוצץ בדברים. אני בטיפול ומרגישה שהמטפלת שלי מתנהגת וחושבת כמו המשפחה,אם אני עובדת לומדת וקמה בבקר,סימן שאני בסדר.. אני מודה שאם הייתי במקומם,אולי הייתי חושבת אותו דבר.. לכן לא כועסת,רק רע לי מאוד,מרגישה לבד מאוד. ביום שלישי שעבר לא הלכתי לעבודה,מצאתי סידור והלכתי למיון. ביקשתי משהו להרגע וישנתי במיון איזה שעתיים. היה לי נוח והייתי עייפה. חזרתי הביתה בוכה והרגשתי לבד עוד יותר הרגשתי שאין טעם לומר לאף אחד שהייתי במיון ושכבר המון זמן אני על הקצה. כאמור,הימים האחרונים אני ממש סוחבת,מרגישה כבר רע פיזית וחושבת להתאשפז. אבל,אני לא רוצה להפסיק לעבוד! זה רק יוריד אותי עוד יותר! וכאן נשאלת השאלה-למה אין אשפוז יום שהוא משעות אחרי הצהריים?!? מה עם אנשים שלא מסוגלים לבד ולא יכולים להרשות לעצמם להפסיק לעבוד? אני תלויה באוויר

לקריאה נוספת והעמקה

היי קרן, אני לא מכירה אותך לכן מראש אסייג דבריי שיתכן שאני טועה אבל מה שאת מתארת עלול להיות חלק מדיכאון או חרדה או גם וגם. אני שומעת שאת מרגישה שלא מבינים אותך כי את מתפקדת בסך הכל אבל אפשר להיות בדיכאון ועדיין לתפקד. אני גם שומעת שאת חושבת על אישפוז אבל ישנם טיפולים נוספים כמו: טיפול תרופתי שיכול לעזור במצבים אלו עוד לפני שמגיעים לאישפוז. נשמע לי שמה שהכי חשוב כרגע שתשתפי את המטפלת לעומק במה שכתבת פה ואולי גם בתשובתי לך כי בהחלט חשוב מאד לטפל בדברים, ליאת

29/06/2014 | 22:46 | מאת: רויטל

שלום זקוקה בדחיפות למטפלת מקצועית טובה ומאדדדד חכמה, מאזור הקריות והסביבה. גם כיוון עכו נהריה בא בחשבון. אשמח למטפלת עם זיקה לרוח ואפילו לדת. תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה
30/06/2014 | 15:00 | מאת: מאי

אם הייתי גרה באיזור שלך ללא ספק הייתי פונה לליאת ברעוז :) שילוב של תבונה ורגישות רואים בפורום מצד ליאת.. בכל מקרה בהצלחה

היי רויטל לא ניתן להעביר המלצות על גבי הפורום אבל את יכולה להשאיר שם ומייל ואולי יוכלו לשלוח לך לשם, בהצלחה! ליאת

29/06/2014 | 18:02 | מאת: יהודה

שלום אולי תוכלו לעזור לי במציאת מאמרים בנושא זלזול /כעס של *מטופל* כלפי מטפל כשהמטופל מגיע אומנם לשיחות אך באופן עקבי מביע את חוסר אמונו ביכולותיו של המטפל יום נעים

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יהודה, מה שאתה מתאר אינו נושא בפני עצמו אלא חלק מדברים אחרים שיכולים להיות: העברה שלילית כלפי המטפל, אי אמון כחלק מפוסט טראומה, אי אמון כחלק מהפרעת אישיות, אי אמון כחלק מדפוס אישיות, ועוד דוגמאות רבות לכן איני יכולה להתייחס לנושא בפני עצמו ונראה לי שמה שמשמעותי פה זה לא לקרוא על התופעה אלא להבין ממה היא נובעת.. ליאת

29/06/2014 | 16:44 | מאת: ר.ר.

ליאת שלום. אשתי סיימה טיפול פסיכולוגי שארך כ 6 שנים ,מושג "ההעברה" אצלה נלקח בצורה קיצונית מאוד היא מקמה את הפסיכולג כגבר מס' 1 בחייה,(אני מדגיש לא היה שום מגע). כתוצאה מהרגשות העמוקים שחוותה כלפי המטפל היא הזניחה את הבית בצעה דברים מאחורי גבי למען המטפל, במהלך אותה התקופה היא לא ידעה אותי ברחשי לבה ובמעשיה. כיום לאחר סיום הטיפול שהיה קשה מבחינה רגשית, היא מרגישה שהיא טעתה בגדול תחושת בוגדנות אופפת אותה וכעס על המטפל מדוע לא עצר את הטיפול ולא שם קוים ברורים. אודה לך אם תוכלי לפרט על 1.רגשות העברה שמטשטשות את גבול המציאות? 2.מה תפקידו של המטפל וכיצד עליו לפעול במצב כזה? 3.האם המטפל לא היה צריך לקחת בחשבון שמדובר באשה נשואה? 4.קבלת עצה איך יוצאים מהפלונטר? 5.האם המטפל לא היה אמור להפסיק את הטיפול או להסביר את חומרת המצב? 6. האם יתתכן שהוא נהנה מהסטטוס הזה ולכן לא קטע את הטיפול. 7. איך אני כבעל אמור להתמודד עם הדברים הנ"ל (לאחר שהדברים נודעו לי יחסנו עלו על שרטון)? תודה מראש פתח בחלון חדש הדפסת ההודעההוספת תגובה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, אכן לעיתים מתפתחות רגשות "העברה" כלפי המטפל שעשויים להיות עוצמתיים. אפשר להעזר בתחושות המתפתחות בהעברה זו בתוך הטיפול כדי להבין איזה קשר משחזר המטופל בתחושות אלו ומהם הנקודות הרגשיות הכואבות יותר. המטפל למעשה הוא מישהו שמשליכים עליו תחושות והרגשות למעשה אינם נחווים בדרך כלל כלפיו מה שיכול לעזור לך להבין ש"האישו" פה אינו המטפל אלא אשתך ותחושותיה. אני בוחרת שלא לענות ספיציפית על הטיפול שבו הייתה אשתך משום שאיני יודעת את כל התמונה. מה שחשוב מבחינתך כרגע זה לנסות להבין יותר את הקשר הזוגי שלכם ולא להתמקד במטפל כי חבל.אני מאמינה שאשתך קיבלה גם דברים משמעותיים מהטיפול אחרת לא הייתה נשארת בו שש שנים. להפנות את כל האשמה כרגע כלפי חוץ זה אולי יותר קל אבל במה זה יקדם אתכם כזוג? כי הרי הנקודה פה כרגע היא המשבר בינך לבין אשתך ואולי אפילו כדאי לשקול טיפול זוגי? ליאת

13/07/2014 | 11:36 | מאת: ר.ר.

האם נתן לכנות זאת בגידה רגשית ??

29/06/2014 | 11:57 | מאת: ישראל

שלום ליאת , אני שואל כי חשוב לי אישית , לא סתם התעניינות ... האם יש כזה דבר שאיננו מרגישים כלום , ולא יהיה מדובר בדיכאון .. הרי אינינו מחוברים לרגשותינו כל הזמן , אז איפה אנו נמצאים ? האם יש כזה דבר הרגשה ניטרלית - סטטית - קבועה ?! אולי אנו רב הזמן במעין שכחה עצמית , אבל לא במובן הגבוה של השלווה וההארה ... אנחנו כל הזמן חושבים מדמיינים , כן , אבל יש כל כך הרבה זמנים מתים , רגעים שאינינו עושים כלום , מחכים לאוטובוס או לרופא , ישאלו אותנו מה שלומנו ונאמר בסדר , מה זה בסדר ? יש כזה דבר ? מדבר אדם עם אוסידי שמרגיש בקיומו , גופו , ששואל עצמו כיצד מרגיש , כל הזמן , כל הזמן מה עושים ? איפה שאר האנשים נמצאים עם כך ? האם מאז פוריד אנחנו יכוליפ עדיין לדבר על נפש חיים בריאות נפשית בעלת צורה מהות ? מקווה שהובנתי , בבקשה לענות באריכות תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי ישראל אתה שואל שאלה פילוסופית שאני מאמינה שיש לגביה הרבה תשובות. אני חושבת שכשעושים מדיטציה או שמגיעים לנקודה שבה אנו מאד נוכחים בתוך הרגע הזה מה שמכונה בשפה הפסיכולוגית תחושת "זרימה" (flow) אז יתכן שלא נרגיש אלא "נהיה" וזה פן אחד של הדברים וגם חיובי למשל ש"נבלע" בספר טוב או סרט מעניין ועוד. (וזו לא הארה ) פן אחר שעולה בי הוא שמי שחווה לאורך זמן תחושה של "ריק" והעדר רגשות זה סוג של ניתוק שאולי אינו מהמקום החיובי אלא מתוך מקום שהוא אכן מנותק או דיכאוני וזה פן שלילי יותר של החוויה הזו... אלו מחשבותי, ליאת

שימרו על עצמכם ונשתמע ביום א' ליאת

27/06/2014 | 10:44 | מאת: יעל

ליאת שלום, מזה זמן לא כתבתי כאן ורק קראתי בשוטף את שלל ההודעות והשרשורים שנלוו אליהן לעיתים. אני מוצאת בפורום מקום נעים לחזור ולחבור אליו גם כצופה מן הצד, ככזה שנותן לי נקודת מבט ואור גם לעצמי , אף אם אינני חלק מהשיח הישיר. ועתה אני פונה אלייך בשל הצפה רגשית של קרבה וחיבור למטפלת שמפחיד אותי ומעורר בי אימה. אימה מפני הטוב שייגמר ויחלוף במפתיע ואימה מפני הסקרנות לשאול דברים על עולמה ולומר לה בפתיחות מה אני חשה כלפיה ומה מעורר בי הקשר, בייחוד באותם מקומות שמעצימים את אותות הקנאה בה ובשאר המטופלים. ואני שואלת ותוהה איך מעיזים? איך מעיזים לומר כי אני רוצה להיות המובחרת מבין כולם , רוצה שתראה ותחשוב עליי כשהיא בחופשה, שמיוזמתה תציע לי ספר או את האופציה לכתוב לה כשהיא נוסעת ושזה יבוא ממנה ולא רק כחלק מהכמיהות שלי. הכמיהה לחיבור כשהיא איננה, הכמיהה לדבר מוחשי ממנה שיישמר אצלי כשהיא נוסעת, לשמוע בקול שאני יקרה לה והיא תחשוב עליי גם כשאיננו נפגשות... הייתכן? ואני תוהה האם אלו חלומות שווא שרק יעוררו בי תחושת אכזבה מרה וכאב. ועם זאת, הנכון בעיניי הוא להעז ולומר את מה שכתבתי כאן בפניה. להיות מסוגלת לשתף בכמיהות ובפנטזיות שחולפות לי בראש בהקשר שלה, אך ניכר כי אין לי אומץ, אין לי את האומץ להיות מסוגלת לומר את הדברים בקול. ושוב אני חוזרת לשאלתי הראשונה: איך מעיזים? כי אני מאמינה שזהו חלק מהתהליך הטיפולי ואני כה רוצה להיות חלק ממנו אך מפחדת אימים...

לקריאה נוספת והעמקה

היי יעל, איך מעזים? מעיזים! :) אבל לאט. קודם כל כתבת פה שזה סוג של הכנה באיך להגיד ולומר את הדברים ואחר כך אפשר גם להגיד אותם אבל עם הבנה שלא בהכרח היא מדי תמלא את הציפיות שלך אלא שיש משמעות לאמירה שלך בפני עצמה, לכמיהה שלך- בפני עצמה. מה שכתבת אלו תחושות שכפי שאת רואה פה בפורום הינן אנושיות, מובנות...את בסדר גמור. ואם זה כך אז יש מקום לבטא גם אותן בטיפול, ליאת

25/06/2014 | 18:01 | מאת: שלומי

שלום . אני בן 28 והייתי בזוגיות 5 חודשים עם בת 25. היום חצי שנה אחרי הפרידה עדיין קשה לי. אני יודע שאני אשם בפרידה (גם אם לא התאמנו בסופו של דבר) התחושה של אולי אם הייתי נוהג אחרת אז כן היה טוב רודפת אותי, למרות שאסור לבנות על הפוטנצאיל לשוני בבת הזוג ידוע גם שיחסים הם כמו הד ושאתה לא בסדר זה חוזר אליך. עשיתי כמה טעויות בזוגיות שגרמו לה פשוט להתרחק ממני .. (טעיתי במספר פעמים בהתנהלות הקשר וזה לגיטימי שהיא תתרחק ממני לצערי הבנתי את הטעיות רק בדיעבד וזה כבר היה מאוחר מידי לבלום את התדרדרות הקשר.) אני מודע לכך שהיא לא הייתה מושלמת , אבל היו לה כמה תכונות שחשובות לי , והצירוף שלהן הוא די נדיר בימיינו . וזה הביא אותי למצב שגם כיום חצי שנה לאחר הפרידה אני לא מוצא משהי שתמלא את החלל שנוצר בי. בעיקר כי אני מתקשה למצוא משהי ברמה שלה (עד כמה שזה נשמע קלישאתי אך היא הייתה באמת מיוחדת ואני לא מדבר רק על תכונות יופי). ניסיתי לצאת עם משהי כדי לנסות לשכוח אבל זה רק החמיר את המצב ,כי הייתה לי תחושה של "בגלל שלא הייתה בסדר עכשיו תאלץ להתפשר". הימים הופכים לחודשים ואין חדש תחת השמש ... מתחבט בשאלה איך אסלח לעצמי וגם אם כן מי יודע אם אפילו שאחכה שנתיים לא תבוא משהי שתצליח למלא את החלל... אציין רק שיצאתי עם לא מעט בחורות ואני פשוט חושב שהפעם באופן ריאלי ואמיתי "פספסתי" .. השנים חולפות ואני שואל את עצמי מה יהיה ? גם אני אני צודק או לא ,כבר חצי שנה שלא היית מאושר באמת וזאת עובדה. אני נמצא היום במצב תקוע כבר חצי שנה ,אני לא הולך ונהיה צעיר יותר ואף אחד לא מבטיח לי שגם בעוד שנתיים אפגוש משהי יותר טובה.. הגעתי למצב שבנתי פרופיל של הבחורה בעזרת ד"ר לפסיכולוגיה שהיצגתי בפניה סיטואציות של בת הזוג במצבים שונים ותכונות שלה ויחסים שלה עם חברים ובני משפחה ,ילדות , ואירועים משמעותיים בחייה מהעבר (רובן שלא קשורות אליי , כדי לשמור על אובייקטיביות). כל זאת כדי לחזק את התחושה שהיא בכל מקרה לא התאימה לי ושהכל לטובה שזה נגמר, ולמרות שהד"ר אמרה שהיו צפויים לי חיי זוגיות קשים רצופי מפחי נפש וסיכוי גבוה לגירושין , זה עזר רק לשבוע ואחרי שבוע שוב חזרתי להרהר.. הבעיה היא שאני מכיר את עצמי מתחומים אחרי בחיים ומאמין שרק כאשר אפגוש בת זוג שאהיה שלם עימה,אזכה לנחת , אך כאמור זאת משימה לא פשוטה כלל תודה שהקשבת, עדיין מהרהר..

לקריאה נוספת והעמקה

היי שלומי, יש איזשהו תוכן מעט אובססיבי במחשבות שאתה מתאר כולל העובדה שבנית פרופיל של הבחורה ויש לי הרגשה שהאובססיה הזו מאפשרת לכאורה תחושת שליטה: אם אבין מה קרה אז אולי ארגע מזה או לא אחזור שוב על הדברים. כמו גם שלפעמים יותר פשוט להתעסק באובססיה מאשר להרגיש את הכאב הקשה של פרידה שקרתה ושהיא בלתי הפיכה. חצי שנה זה לא המון זמן ולא נשמע לי שזה המקום לומר שמעכשיו לא תמצא אף אחת אני חושבת שהתחושה נוכחת כרגע כי אתה עוד מתאבל על הפרידה ועסוק בהרגשה (שהיא כנראה לא נכונה) ש"אם לא הייתי עושה כך וכך..אז אולי היא הייתה נשארת". חושבת שאם אתה מרגיש שהמחשבות מהאקסית אינן מרפות ושיש עוד נושאים שכדאי לעבוד עליה- עם עצמך, כדאי לפנות לטיפול בנושא כדי שתגיע ממקום אחר ושלם יותר- לקשר הבא, ליאת

27/06/2014 | 15:56 | מאת: שלומי

אכן נגעת במקומות הנכונים ואני מודע לעצמי. מרבה מחשוב מרבה כאב. כמובן שיש גם אכזבה עצמית בכל הסיפור. עובד על להשלים עם העבר והפקת מסקנות עם פנים לעתיד. תודה וסופש נעים.

23/06/2014 | 21:00 | מאת: ניצן

היי ליאת, אני רוצה לשתף בסוד, בסדר? תחושה משונה לשתף (כנראה) הרבה אנשים כאן, במשהו שאף אחד ממכריי וחבריי לעולם לא ידע. היום שוב נפגשתי עם המטפלת שלי, ושוב היה לי קשה מאוד לדבר. קורים לי כל מיני דברים לאחרונה, ואני מאוד עצובה. זה לא רק בגלל אירועים חיצוניים.. באופן כללי אני ככה. ממהרת להרגיש עצובה, ממהרת לפורר את תחושת התוחלת והטעם ולהרגיש יאוש. ואז זה עובר ושוב הכל בסדר, אבל לא הרבה זמן אחר כך- שוב דכאון. אז לאחרונה אני בתקופה של דכאון, והכל נראה חסר טעם, ואני מרגישה ריק מבפנים, ושום דבר לא מעורר בי עניין או רצון וקשה לקום בבוקר וכו' וכו'.. אז היום שוב שתקתי המון, וכשניסיתי לדבר לא יצא קול ומעדתי על המילים, והכל התפזר לי בראש.. ואז בשקט היא הציעה שאפגש עם ד"ר X, ואולי חצי כדור של ציפרלקס יקל עליי קצת. היא הסבירה שאני לא ממש חייבת את זה, כי אני אמנם שוקעת הרבה לתוך עצמי, אבל גם קמה לבד. ואפשר גם בלי ויהיה בסדר. אבל מעניין אותה לדעת מה יקרה אם אחליט כן לקחת. זה קצת המם אותי, אבל את יודעת מה? מאז שהיא אמרה את זה הוקל לי. מוזר נכון? קצת כמו הצורך לדעת במילים מפורשות שהיא אוהבת, כם הרגשתי שגם את זה אני צריכה לדעת במילים מפורשות. צריכה לדעת אם גם היא חושבת שיש לי שינויים תכופים במצב הרוח. צריכה לדעת אם היא חושבת שזה מעבר לנורמה. כאילו בהצעה שלה אמרה- אני רואה אותך. אני רואה שאת מתמודדת עם משהו. אני חושבת שאת יכולה לצמוח מעבר לזה. אני סקרנית לאן. נורא רציתי חיבוק כשהיא דיברה, אבל השאלה "את אוהבת אותי?" הרפתה קצת, כי משהו בהצעה ובמחשבה אמר שכן. הייתי צריכה משהו מפורש. ובמקביל- זו הצעה שקצת עושה אותי shaky מבפנים, ואני לא יודעת אם אלך על זה, ולא יודעת למה אפשר לצפות (ולמה לא) מתרופות כאלה.. האם זו הצלה? האם זה יאפשר תיקון? האם ארגיש שיש לי חשיבות, שזה משנה אם אני ישני או אינני? יש עוד הרבה על מה לדבר איתה כנראה, ואני קצת פוחדת גם. כאילו הידרדרתי.. ומאידך- להתנהל בלי שכל דבר קטן מפיל לדכדוך ..? נשמע מעניין ושונה.. האם אוכל להיות אחרת בזכות כדור קטן? המון שאלות.. לילה טוב, (ותודה שאת מעלה ומגיבה כל כך במסירות לאחרונה :-) ניצן

לקריאה נוספת והעמקה

היי ניצן כמה דברים קודם כל..אני בהחלט מבינה מדוע לכנות את הדבר בשמו "דיכאון" מאפשר גם תחושת הקלה ותחושה שרואים אותך. לגבי הכדור, היום נעזרים בכדורים אנטי דיכאוניים (ובייחוד בציפרלקס) גם במצבים של דיכאון קל או בינוני מצב שהרבה אנשים חווים אותו ואפילו לא תמיד מבינים שאפשר לטפל בזה ולהרגיש אחרת. תרופות בילוב עם שיחות יכול להיות שילוב מוצלח. תרופה אינה משנה אישיות היא גם לא מעוררת את האדם באופן מאני בדרך כלל, היא פשוט יוצרת מצב שקל יותר. ש"קל" יותר על הלב, שהעצב נחווה באופן פחות עמוק ובכלל היא מאפשרת לעיתים יציבות רגשית גדולה יותר למול אירועי החיים. מה שעוד חשוב לדעת זה שהתרופה הזו אינה ממכרת ותמיד את יכולה להפסיק במדיה ולא מתאים לך או שאת מרגישה שההשפעה אינה מיטיבה. לילה טוב ותודה על הכרת התודה :) ליאת

25/06/2014 | 21:04 | מאת: ניצן

25/06/2014 | 18:10 | מאת: בלה

הי ניצן, ושוב כל כך מזדהה...הייתי במקום הזה בטיפול לפני כמה שנים. ובזכות המטפלת העזתי לנסות את האופציה של התרופות. זה לא שינה את האישיות שלי אבל כן הוציא אותי מהדכאון הקשה שהייתי בו (שכמו שכתבת - כמעט אף אחד לא ידע את עומקו כי תפקדתי כרגיל). וזה גם עזר להקטין את החרדות. לא מדובר בפתרון קסם אבל זה בהחלט מקל מאוד - מאפשר לך לעשות דברים חדשים ולחיות עם הרבה פחות סבל :-) בלה.

26/06/2014 | 00:18 | מאת: ניצן

היי בלה, מעודד לחשוב שאני נשמעת מובנת. כרגע קצת קשה לי עם המחשבה של "מה זה אומר עליי" שאני נעזרת בתרופה פסיכיאטרית. בתוכי יש אנשים מדומיינים שנבהלים ומתרחקים ממני קצת. קצת קשה לי למצוא בתוכי מקום לידיעה הזאת שאני נעזרת בתרופה כזו. אני מודה שזה גם כל כך חלק ממי שאני, מצבי הרוח האלה, שאני כבר רגילה קצת לנוח בתוכם ולתת לעצמי להיטלטל קצת על גליהם. אז עולות לי מחשבות על איך ארגיש בלעדיהם, ומי זאת בעצם "ניצן האמיתית".. אני גם מתלבטת אם ללכת לפסיכיאטרית ולדבר איתה, כמו שהציעה הפסיכולוגית שלי, או ללכת לאופציה הקלה של רופאת המשפחה. יש לי עוד כל מיני מחשבות :-) אבל אני רואה שזה לא מפסיק אז ארפה ממך כאן ;-) תודה ששיתפת והגבת! ניצן

23/06/2014 | 08:52 | מאת: ליה

אז זהו סימתי סמסטר, היתה עבודה שחורה, פתאום בא לי פינוק איזה חו"ל לדוגמה, אבל אין לי כסף חוצמזה שלא אשאיר את הורי הקשישים בלי עזרה. אני בולעת עוגה והמשקל מצבו קשה. צריכה חגיגה לנפש, לנשמה משהו אשקרה טוב.הבחינה לפני. מאוד נהניתי מהקורס םתאום הבנתי שאני מחוננת לקוית למידה, אילו היתה לי עזרה נפשית בתיכון הייתי היום דוקטור. אבל אז זה לא היה מובן מאליו. אז מה אםשר לעשות לנשמה?

לקריאה נוספת והעמקה

היי ליה את נשמעת מעט יותר מאוששת הפעם :) מרגישים שירדה איזו אבן מעל ליבך. מה אפשר לעשות לנשמה? כל מה שעושה לך טוב והוא בגדר אפשרי. זה יכול להיות אפילו משהו קטן.. קפה עם חברה ארוחת בוקר סרט מעניין ספא :) הופעה ספורט נסיעה /טיול לאיזה מקום כיפי (אפילו קרובה) אפר לחשוב על עוד המון דברים השאלה מה מדבר אלייך.. ליאת

22/06/2014 | 23:19 | מאת: מאי

היי ליאת, למה נושא אהבה ככ רגיש אצל מטופלים? את יודעת שאני מרגישה כבר הרבה זמן שהמטרה הטיפולית הלכה לאיבוד.. הרצון היחידי שלי זה שהיא תאהב אותי,.. אני לא חושבת שאני מתקרבת לשם אפילו ..עוד מעט 3 שנים בטיפול.. לפעמים היא מתעצבנת עליי ואומרת שאני תוקפנית כלפיה..יש לי כעס עמוק כלפיה כבר כמה שבועות.. זה אפשרי לאהוב מאוד אותה ולכעוס עליה בטירוף בו זמנית? יש פה הרבה מטופלים שיודעים שהמטפל אוהב אותם.. אני לא מרגישה את זה.. אולי בגלל זה אני כועסת..

היי מאי, כן זה אפשרי לכעוס ולאהוב בו זמנית. אל תכנסי להשוואות..תמיד כשעולה פה הנושא של הקשר למטפל יש מי שחווה שאיך יכול להיות ש"אצל כולם" זה כך ואצלו זה אחרת..אבל כל קשר הוא ייחודי בפני עצמוולכן אני חושבת ש"הכולם" הזה זו פיקציה. האם אין איזשהו מקום עמוק בתוכך שכן מחבר אותך לתחושת האהבה כלפייך? ליאת

25/06/2014 | 00:22 | מאת: מאי

היי ליאת, את ככ צודקת.. אני עסוקה בהשוואות וכשאני קוראת על מטופלים שאומרים שהם יודעים שהמטפל אוהב אותם- זה גורם לי להיות מעורערת ולהרגיש שאותי לא אוהבים.. מפני שאני לא יודעת בודאות וגם לא אדע אם היא אוהבת... מה שכן אני מרגישה לפעמים בחיוך שלה ובמבט שלה רגש חיובי שיש לה כלפי.. או אם לפעמים אני מצחיקה אותה או אפילו מכעיסה.. היא גם אמרה לי כמוך שאין מה לעשות השוואה.. ושאני אראה את מה שאני כן מקבלת... ליאת תודה על העזרה שלך.. את ממש מקסימה בעיני :)

22/06/2014 | 21:22 | מאת: מיכ

ליאת היי, דבר ראשון אני רוצה לומר שמטפל יכול לאהוב...אפילו שזה לא הדדי וכל מה שנאמר אני מאמינה שהמטפלת שלי אוהבת אותי בדרכה שלה, יש סוגי אהבות שונות זה דומה למורה ותלמיד, מורה יכול לאהוב את התלמידים שלו...ובכלל מדובר ברגש של בני אדם. ולנושא שלי..האם תמימות זאת תכונה שאדם נולד איתה? אני אדם מאוד תמים......מרגישה כל הזמן שלא התבגרתי, תמיד האמנתי לכל אחד, כמעט לכל סיפור שסיפרו לי...לצערי זה הוביל ילדים ונוער לצחוק עליי או על חשבוני.....וזה כואב....מעולם לא עשו עליי חרם אבל פתאום הבנתי שזה סוג של התעללות :( ...מדוע אם כן אני כזו? האם זה קשור במתן אמון באנשים הקרובים אליי???? האם זה קשור לקשר הורי ראשוני??? תוכלי להסביר? תודה מיכל.

היי מיכ, לא אמרתי שההפך מאוהב הוא "אינו אוהב"...קראי את יתר הדיון :) אלא דיברתי על הגדרת האהבה ועל סוג האהבה בדיוק כפי שכתבת.גם תיקנתי את דבריי בנוגע ל "הדדי". התכוונתי ללא סימטרי אבל בהחלט הדדי. ואם את מבינה שמדובר ב "סוג אהבה" ואת יודעת לאן "להכניס אותה" בתוכך אז הבנת בדיוק את הפואנטה. לגבי התמימות קשה לי לומר מהיכן היא נובעת אצלך כי אני לא מכירה את הרקע שלך, אבל לעיתים זו תכונה שבחלקה נרכשת אבל בחלקה היא מולדת. כמו שיש אנשים שבבסיסם סומכים יותר יש כאלו שבבסיסים סומכים פחות או משתפים פחות. כמובן שההתנסויות שלנו בחיים מוסיפות על זה וכך אנו יכולים להקצין לצד כלשהו או להיפך. ליאת

18/06/2014 | 22:06 | מאת: מאי

היי ליאת, בנוגע לתגובה שלך לניצן.. רציתי לשאול האם אין שום סיכוי שמטפל אוהב את המטופל שלו?האם זה רק חיבה קטנה כזאת ואולי איכפתיות?

היי מאי ברור שלמטפל יש רגשות כלפיו מטופליו ואפילו רגשות עמוקים. זה יכול לכלול רגשות כמו חיבה (ולמה קטנה? אפשר גם חיבה גדולה..), אמפתיה, איכפתיות,לפעמים מטופל מזכיר לך מישהו שקרוב אליך, הערכה, ועוד ולפעמים מטופל מעורר גם כעס הסתייגות אי נוחות ועוד. על כל אלו חשוב כמובן לעבוד בטיפול ולהשתמש בתחושות המטפל בטיפול כי יתכן שהמטופל יוצר תחושות אלו גם במקומות אחרים בחייו. ואולי השאלה היא איך מגדירים אהבה ...ואהבה מתקשרת לי למשהו שהוא גדול יותר מקשר טיפולי. ליאת

נשתמע, ליאת

13/06/2014 | 17:10 | מאת: ניצן

היי ליאת, אני מקוה שאת זוכרת.. אני באנליזה עם מטפלת מצוינת כבר חצי שנה. אני חושבת שזה מוציא ממני דברים טובים.. כנות גדולה יותר, יכולת טובה יותר לדבר באופן חופשי, יחסית, וגם נגיעה בנושאים שבעבר, בטיפול פסיכותרפי רגיל, נגענו בהם פחות חזק ועמוק. כך שאני מאוד מרוצה מהמעבר לאנליזה. אני מרגישה ששם המפתח לשינוי בשבילי. אבל קורה לי הרבה לאחרונה, בבית, שאני מרגישה שאני זקוקה להבעת הערכה ואהבה גם מצידה. זה לא חדש, כמובן.. זו תמה כזאת. המחשבה שאני מפריעה או שאני טירחה עבורה, והחרדונת אם עוד יש לה כוח לזה, ואם כך חשבה שתראה אנליזה (כי אני הראשונה והיחידה שלה כרגע), ואם זה עדיין בסדר לה, להיפגש איתי כל כך הרבה, וכו וכו.. אני גם עסוקה בקב' ההדרכה שלה ובהדרכה האישית שלה (כי היא עדיין בשלבי למידה)- איך אני מתוארת, איך אני מצטיירת בעיני האחרים, האם אפשר לחבב אותי מהסיפורים? וגם.. חסר לי קצת שהיא תגיד שהיא רואה שאני עובדת קשה ומשתדלת להביא את עצמי. שהיא רואה שאני בתוך זה.. כי זה באמת תהליך אינטנסיבי מאוד ולא תמיד קל. אז היום בשקט בשקט דיברתי לעצמי ואליה ואמרתי את כל זה.. והיא שתקה ושתקה ושתקה.. ואני כל כך הייתי צריכה אותה, שתגיד משהו. כל דבר. הרגשתי איך עננים מכסים לי את הלב, והבדידות משתלטת עליי מבפנים. הרגשתי עצב נורא ולבד.. בסוף אמרתי לה שאני מרגישה בדידות גדולה בשתיקה הזאת. והיא אמרה שהיא מרגישה שאני מבקשת ממנה הצלה מהמחשבות המאיימות והבעת אהבה, שיהיה לי יותר קל אם תעשה זאת, אבל שהיא מרגישה שיותר חשוב שנחקור את זה יחד.. את הצורך הזה. אבל אני כבר לא הצלחתי. הרגשתי שנתתי את מה שהיה לי כשסיפרתי לה שכך אני מרגישה.. לקחתי תנופה וקפצתי מעל התהום הקטנה הזאת, ו"בזבזתי" את הכוחות שלי על לספר. וכיון שלא מילאה את כוחותיי באמירות מקרבות, אין לי עוד כוח. (אמרתי גם את זה). ובכיתי לי בשקט עד שנגמר הזמן ונפרדנו. אני עוד לא בטוחה מה אני מרגישה, אבל רציתי לשאול אותך: יש כזה קטע לפסיכולוגים, לא להשביע את הצורך באהבה, אלא לדבר עליו. למרות הרבה שנים בטיפול, אני לא מבינה את זה עדיין. אז אני כותבת כדי לבקש שתסבירי לי את העניין, אם את יכולה.. למה אי אפשר גם וגם? אני מרגישה שביקשתי ממנה הבעת קירבה/הערכה/אמונה/שמחה משותפת. חשבתי שם על ילדות קטנות שנהנות ממשהו ביחד, ומחזיקות ידיים וצוחקות ומתרגשות-צווחות יחד מהכיף של ללכת יחד ולהחזיק ידיים, או לרוץ יחד בקצב דומה. אני לא הייתי ילדה כזאת, כי לא ידעתי איך להשתלב בהתנהגות כזאת והרגשתי לא מתאימה להתנהגות של בנות. ולכן נעלבתי כל כך כשניסיתי משהו שהרגיש לי דומה, והיא אמרה לי לא. למה לא? :-( למה אי אפשר גם להראות קצת אהבה וגם לחקור יחד את הצורך בהבעת אהבה? נורא עצוב לי ככה :-( שבת שלום, ניצן

לקריאה נוספת והעמקה

היי ניצן בודאי שזוכרת אותך. מבינה מאד את תחושותייך ואת רצונך לאמירה והבעה מצידה. זה נכון שזה מאד תלוי גישה ותלוי מטפל והיא כנראה הרגישה שמתאים יותר "לחקור" את זה מאשר לספק מיידית את מה שביקשת. אולי ארגיע אותך בזה שאומר שאני בטוחה איכשהו שהיא כן מעריכה את מאמצייך להביא את עצמך ואני גם חושבת שאולי את יכולה למצוא בתוך האינטראקציה איתה את האיכפתיות וההערכה גם אם אינה נאמרת ישירות, האם יכול להיות שכך? אל תצטערי שאמרת לה את מה שאת מרגישה יש לזה ערך רב גם אם הרגשת שבאותו רגע זה היה לשווא. ליאת

16/06/2014 | 10:17 | מאת: ניצן

היי ליאת דבריך מנחמים ומרגיעים, ובכל זאת- למה? למה אי אפשר לאהוב ישירות? למה לאהוב במילים זה לא טיפולי? למה רק "להתבונן" או "לחקור" זה טיפול..? מאוד מאכזב :-( אני יודעת שבטח יש כל מיני גישות, כפי שכתבת, אבל אולי תוכלי להסביר קצת את העמדה הזאת? (רק אם יש לך כוח) תודה, ניצן

29/06/2014 | 12:09 | מאת: ישראל

איניני מטפל , לצערי מטופל ... אך אני ממש מרגיש שנהגת בגדולה בעוצמה , בכל ההתנהגות שלך שם ... הלוואי ואדע לנהוג כך גם והמטפלת לעולם לא תוכל להשביע רעבונך , אם היא כן , אז היא בגדה בתפקידה מסוכן מאוד כשהטיפול עובר מעבודה להזנה , מנסיון מר גם המטפלת כמדומני פעלה בגבורה , והיא נהגה כך רק משום שהעריכה אותך על יכולתך לעמידה

30/06/2014 | 20:41 | מאת: ניצן

שלום ישראל, במשפטים ספורים הסברת היטב ובהיר. אקח איתי את הטיפול שעובר מעבודה להזנה.. יש משהו מאוד ברור במשפט שלך. תודה שהצטרפת! (ותודה על ההערכה :-) ניצן

08/06/2014 | 18:28 | מאת: דניאל

אני בת 17 וחצי (כמעט 18) ואני לא זוכרת ממתי, כנראה מילדות, אני לא מסוגלת להסתכל לאנשים בעיניים, לאף אחד- לא לחברות, לידידים, למשפחה (!!!) ואפילו לדמויות של אנשים בטלוויזיה ובמחשב!! קשה לי להאמין שהדבר נובע מביישנות וחוסר ביטחון עצמי כי אני אמנם יכולה לאשר שבעבר היו לי בעיות של קצת חוסר ביטחון עצמי אבל עכשיו הביטחון העצמי שלי גבוה אולי אפילו יותר מידי! כמו כן קראתי מאמרים על חרדה חברתית ותסמינים אך מלבד הפחד להסתכל לאנשים בעיניים אף אחד מהם לא נוגע אליי. אני לא יודעת את הסיבה אבל אני פשוט לא מצליחה. עד לא מזמן הבעיה לא הפריעה לי כיוון שאף אחד לא שם לב, ולחברות שכן שמו לב לא באמת היה אכפת, אבל לא מזמן הכרתי מישהו חדש וישר בכמה דקות הראשונות של השיחה הוא שם לב שאני לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים. הוא כל הזמן מנסה לגרום לי להסתכל לו בעיניים וניסינו לעשות תחרויות מבטים (הוא ניסה לגרום לי להסתכל לו בעיניים כמה שיותר זמן) אך הדבר גרם לי לתחושת אי נוחות גדולה וכל מה שיכולתי לחשוב עליו בזמן הזה היה רק "מתי לעזזל אני יכולה להפסיק להסתכל לו בעיניים?" (כמו כן מוטב לציין שמידי פעם גם העברתי מבט לחלקים אחרים בפנים שלו כך שייראה כאילו אני מסתכלת לו בעיניים אפילו שאני לא). אני כל הזמן מנסה לעבוד על הנושא ולהסתכל לאנשים בעיניים אבל אני לא מסוגלת להסתכל יותר מכמה שניות- אפילו למשפחה (רק לפני כשנתיים גיליתי שצבע העיניים של בת דודה שלי בגילי הנה בעלת עיניים ירוקות-דבש, ורק אתמול גיליתי שצבע העיניים של חברה טובה שלי הנו ירוק וגם זה רק לאחר שחברות שלי אמרו לי). כמו כן, כשהייתי בגן היה ילד אחד שעד היום אני זוכרת את העיניים שלו- היו לו עיניים ירוקות חזקות שנראות כאילו הוא מנסה להפנט אותך וזה גרם לי לפחד מעיניים ירוקות. אשמח אם תוכלי לעזור לי ולהעלות השערה לגביי מה גורם לי לפחד הזה וכיצד אפשר להתמודד איתו. תודה רבה מראש (:

לקריאה נוספת והעמקה
09/06/2014 | 08:26 | מאת: מיכ

היי, נראה לי שאת נתת את התשובה גם אם חלקית, הילד בגן הפחיד אותך...בטיפול ניתן לעבוד על כך, בהצלחה.

יש משהו מאד אינטימי בקשר עין. אולי יש איזשהו קושי במקןם הזה, אולי סוג של מבוכה, בישנות, משהו במגע הישיר של עין בעין שגורם לך לרתיעה, אולי תחושה ש"רואים לך" קרוב מדיי, אני מעלה השערות משום שלא מכירה אותך. מאותו מקום שאיננו מכירות, קשה לי לומר לך איך להתמודד עם זה פרט לעובדה שאם זה משהו שמפריע בקשר אינטימי אז אולי כדאי לברר זאת בטיפול. ליאת

08/06/2014 | 17:22 | מאת: עירית

בטיפול מספר שנים . בתקופה האחרונה היא מבטלת הרבה פעמים פגישה . זה מציף מבלבל ולא ברור. חווה כעס והבנה אמפטיה למקום שלה ותלות וצורך שלי חוסר בטחון מול ידיעה ברורה שהיא איתי . קשה לי יודעת שצריכה לעלות את זה מולה ולא יודעת איך מבלי להישמע כועסת.

לקריאה נוספת והעמקה
09/06/2014 | 08:22 | מאת: מיכ

היי, כל כך מבינה אותך, שינוי זמנים של פגישות תמיד משגע אותי...אבל אם לא תעלי בפניה את מה שאת מרגישה הכעס יגיע מכיוון אחר והמתח ישרור באוויר בכל מקרה, לכן עדיף לפתוח מולה ואולי היא תשתף אותך למה זה קורה ואולי לא, אבל מה שבטוח המתח ירד. אצלי היא תמיד מודיעה מראש תאריכים והזזות יש גם אילוצים ככה זה בחיים...כשזה בטיפול יותר קשה לנו לקבל את זה ודווקא בטיפול בגלל שאנחנו לא שותפים לחיים של המטפל אין לנו דרך לדעת מה הסיבה, אני בטוחה שיש סיבה רק כנראה היא לא משתפת ואז זה נחווה כאילו לא אכפת לה, אך זה לא כך. בהצלחה. ואם את כבר מספר שנים אצלה וזה לא קרה אף פעם אז את יכולה לסמוך עליה שזה לא קורה סתם...

11/06/2014 | 13:18 | מאת: עירית

יודעת למה וזה כל כך לא משנה . לא אכפת לי החיים שלה הם שלה אני יודעת שזה לא מראה על אכפתיות להיפך זה מראה על מטפלת ששומרת על עצמה וזה טוב לי . פשוט לא יכולה להיות במקום שמדבר על הצרכים שלי מבלי להשמע כועסת וצינית וכן מן הסתם אני חייבת לפתוח את זה רק לא יודעת איך .

חוויתך מובנת, מאד בדומה למה ששאלה ורד למטה פה. ראי את התשובות שהיא קיבלה. נסי לדבר על הקושי שלך למול העניין וגם אם "תשמעי כועסת" זה גם בסדר..גם לכעס יש מקום בטיפול ובכלל. ליאת

07/06/2014 | 19:41 | מאת: ורד

אני בטיפול מוצלח וטוב- הבעיה- חוסר מחויבות של המטפלת לפגישות. אנו קובעות מועד וכמעט כל פעם, היא מסמסת לי ערב לפני להקדים , לדחות או לבטל זה יכול להיות שינוי של חצי שעה או מספר שעות, ובמקרה הגרוע ביטול ודחיה בשבוע. זה קורה כמעט כל פגישה. כשזה לא קורה- זה נדיר (אחת ל-8 פגישות... ) זה מגיע למצב שאני ממש דרוכה יום לפני פגישה וכל הודעה מקפיצה אותי, או שאני מפנה את כל היום כדי להיות גמישה לשינויים שלה. שוחחתי איתה על כך... היה נראה שהיא חסרת סבלנות לטענה שלי . השיחה מוצתה לאחר מספר דקות. עברנו לשוחח על דברים אחרים וזה קרה שוב :-( הצטערתי שהערתי לה על כך בעדינות כי תגובתה גרמה לי להרגיש קטנונית ולא מבינה . ולקראת הפגישה הבאה אני כבר נלחצת מהביטול הצפוי...

לקריאה נוספת והעמקה
08/06/2014 | 21:08 | מאת: לילך

מדגדג לי לכתוב שהיא "דורשת" אקטינג אאוט.. :-) דורשת שתסמסי גם את אליה כל פעם, יום לפני הפגישה, ותבקשי להקדים/לאחר/להזיז.. ואם תגיד שזה לא אפשרי אז תגידי שבסדר, שתעשי מאמץ ותגיעי כמו שקבעתן, אבל לגרום לה גם לשבת על קוצים ולחכות לסמסים שלך. אולי אם תרגיש כמה זה משבש את היומיום שלה, וכמה זה בונה לופ של המתנה חסרת טעם, היא תבין על מה את מדברת. חורה לי שהיא לא נתנה לזה מספיק מקום בדיבור ביניכן. אני מקוה שאת יודעת שאם היא לא מבינה כמה הקבוע והיציב חשוב, אז בה הבעיה. לא בך. לא את הקטנונית- היא המקטינה. זה מאבקון ששווה להיאבק.. אולי גם ילמד אותך משהו על עצמך ועל היכולת שלך לעמוד במצבים דומים בחיים. בהצלחה, לילך

09/06/2014 | 08:24 | מאת: מיכ

היי, אל תצטערי שדברתן, אני חושבת שכדאי לדבר על זה שוב אולי היא לא הבינה...תסבירי לה שזה גורם לך ללחץ, פה הנקודה העיקרית!!! ולא השינוי שעלול לקרות לכל אחד...

09/06/2014 | 13:38 | מאת: עירית

לך לא הייתי שורדת ככה . אצלי מתבטלות פגישות והיא מודיעה לי פגישה לפני ועדין זה מטלטל ברמות. אני חושבת שאת צריכה שוב לדבר איתה על זה .זה חוסר כבוד למטופל . בעדינות ובאהבה אבל...

10/06/2014 | 12:10 | מאת: מעיין

לא רוצה לערער אותך אבל חייבת לשאול איך הטיפול מבחינתך מוצלח וטוב? את מצליחה לסמוך על המטפלת שלך? אני חושבת שהמטפלת שלך לא אחראית בלשון המעטה. היא חייבת לשמור על הסטינג הטיפולי - יום קבוע, שעה קבועה ומבלי לעשות לך שינויים ברגע האחרון באופן קבוע. עוד דבר שמוזר לי הוא שהעלת את העניין והיא הגיבה לך בחוסר סבלנות והעניין מוצה תוך כמה דקות , אך היא לא מודעת או מודה בכשלים שלה ומתקנת או עם כוונה לתקן. השאלה שעולה לי היא האם ככה התחלתן את הטיפול מלכתחילה? זה מה שסוכם? אם יש הפרה של הסטינג הטיפולי- תציבי לה עובדה שהיא חייבת לקחת אחריות על כך ושזה התפקיד שלה לשמור על הטיפול, אם היא לא תקח זאת ברצינות אני במקומך הייתי שוקלת לעזוב את הטיפול. בכל מקרה תעשי הכל בשביל לתת צאנס שתתקן (אני מתייחסת רק לנק המבט שלך אך בוודאי שיש עוד צד בסיפור) ואם למרות כל הדיבורים וההזדמנויות היא עדיין תמשיך בכשלים שלה - תעזבי את הטיפול ואולי תחליפי מטפל. זו דעתי, כמובן שאת יודעת מה הכי טוב בשבילך. בהצלחה

אני חושבת שתחושותייך מאד מובנות וברור לגמרי הצורך ביציבות. אל תצטערי שהעלית את הנושא, זו לא קטנוניות כלל ואפילו הייתי אומרת שאם זה חוזר אז תמשיכי לדבר איתה על כך,למרות הקושי. כמו שנכתב לך פה אולי יש בזה איזשהו לימוד איך להתמודד למול מצבים שבהם אנחנו רוצים לעמוד על שלנו. ליאת

02/06/2014 | 15:54 | מאת: לא מבינה

היי. בהמשך לשאלתו של דויד והתשובות שניתנו לו, אני לא מבינה משהו.. איך טיפול יכול לעזור לשחרר מחסומים, אם מדובר במקום מוגן, "מעבדה". הרי הטיפול נועד להיות כזה שיאפשר לך להיפתח, ובאמת את מוגנת שם (אמורה להיות), אבל זה רק בטיפול.. זה מקום מלאכותי , מעבדה.. זה לא מה שקורה בעולם האמיתי. אני מודעת לזה שהמטפלת מכילה אותי מתוקף תפקידה, ואולי זה מה שמאפשר לי יותר להיפתח אליה, אך זה משהו שיקרה רק בטיפול בדיוק בגלל העובדה שמדובר במקום מוגן! למה שאחר כך, כשאצא לעולם האמיתי, המחסומים שלי יוסרו אם אני יודעת שזה לא המקום המוגן שבו התנסיתי בקשר קודם.. אולי רק אם אמצא בעולם תנאים דומים לתנאים השוררים בטיפול, אז יתרחש דבר דומה ואגיע לאותו מקום שהגעתי אליו עם הפסיכולוגית - אבל לא נראה לי שקיימים תנאים כאלה בעולם האמיתי. אז איך הטיפול יעזור לי? אולי הוא רק יגרום לי להסיר מחסומים בטיפול עצמו, אך זה לא ישנה דבר בעולמי.. אלא אם... המטפלים אמורים בכוונה ליצור תסכול מסויים אצל המטופל, כדי שהוא יחווה קשר שדומה יותר למציאות. כך הוא יאלץ ליצור קשר תחת תנאים לא אידאליים לגמרי - שזה יכול אולי לאפשר "זליגה" של הטיפול החוצה.. אבל זה בעצם אומר שכל מטופל שיגיע לטיפול יהיה חייב להרגיש תסכול מצד המטפל באיזשהו אופן. האם מטפלים בוחנים מהי הנקודה הרגישה אצל המטופל ובכוונה מוצאים דרך להכאיב לו? כלומר, יכול להיות שהפסיכולוגית שלי, שלעיתים מאכזבת אותי באיזשהי צורה, עושה זאת בכוונה? כדי לאפשר לי להתמודד עם קשר בטוח, אבל לא מושלם? והישארות אצלה למרות הכל זה מה שיגרום לי ללמוד שאפשר להיות בקשר גם אם קיימים תסכולים מהצד השני? שקשר יכול להיות טוב, אבל לא מושלם ושזה בסדר?! גם אם כן, זה רק גורם לי להרגיש שכל הטיפול הזה הוא שקר אחד גדול, וזה גם לא עוזר לי.. או שפסיכולוגים לא עושים זאת בכוונה וזה פשוט קורה כי גם הם בני אדם, וישנה מנקודת הנחה שבכל מקרה המטופל יפגע לפעמים.. אבל אם זה כך, אז מה הופך את הטיפול למקום בטוח? חייב להיות משהו בקשר הזה שמבדיל אותו מקשרים אחרים, כלומר שהמטפל צריך להשתדל להכיל המטופל בכל מקרה. מה הולך פה? בלבלתי את עצמי תוך כדי כתיבה. אני שולחת בכל זאת, אולי תוכלי לעשות לי סדר.. תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי "לא מבינה" דווקא היית מאד מובנת ומבינה במה שכתבת. השערתך השנייה היא הנכונה. הווה אומר שהטיפול אינו מעבדה מנותקת מהמציאות. דפוסי יצירת הקשר שנוצרים בטיפול הם אלו שמתרחשים גם בחוץ, הווה אומר המטופל מגיב כפי שהוא מגיב בחוץ והמטפל מגיב לפעמים בהבנה ולפעמים באופן שאולי מתסכל את המטופל. כתבתי שהשערתך השנייה היא הנכונה משום שהמטפל בדרך כלל אינו מגיב "בכוונה" כדי לפגוע במטופל, הוא מגיב מתוך עצמו ולעיתים בדיוק כמו בחיים קורה מה שמכונה בשפה הטיפולית : כשל אמפתי. הווה אומר שלמרות שהמטפל משתדל להגיב באופן מותאם הוא: טועה/מבין לא נכון/מתסכל וכו' בדרך כלל דןןקא מתוך המקומות הללו שבתחילה נדמים למטופל כפוגעניים או כמשחזרים משהו שהוא מכיר (משהו כואב) דווקא אז מתרחשת הצמיחה של המטופל שסוף סוף יכול להבין ובמקום בטוח מה קורה לו (גם במציאות) כאשר קשר אינו מותאם לו בדיוק או מתסכל וכו..מה באינטארקציות שלו יוצר את התיסכול הזה, איך אפשר להגיב לתסכול כזה באופן שאינו הרסני לו או לצד השני ועוד ועוד. מקווה שהובנתי :) ליאת

06/06/2014 | 00:06 | מאת: הבנתי

היי, הבנתי. תודה! אבל זה אומר שאם מטופל נמצא בטיפול, שבמקרה לא נוצר בו כשל אמפתי והמטפל מצליח להגיב באופן מותאם, קיימת בעיה.. משהו לא תקין בטיפול, כביכול הוא מכיל מדי. במצב כזה נראה שהמטפל חייב למצוא דרך להכאיב\לתסכל את המטופל או שהמטופל צריך להחליף טיפול לכזה שבו יפגעו בו! כי הרי דווקא מהמקומות הכואבים אפשר לצמוח! כלומר, כל מטפל בתחילתו של טיפול יודע שעליו להכיל את המטופל שלו, אבל מצד שני גם ליצור אצלו תסכול כלשהו.אחרת הטיפול לא יעבוד. ישנה שאיפה להגיע לכשל אמפתי. אם כך, זה הגיוני שמטפל יגיב, במקרים מסויימים, בכוונה כדי לפגוע - בשביל להגיע למקום הזה. אז הכל שקר! באמת לפעמים הייתה לי הרגשה שזה בכוונה! איך אפשר לצמוח ממקום שבו קיימת אפשרות שהאדם מולך פוגע בך בכוונה, גם אם זה כדי להביא אותך למקום של צמיחה? כל הקשר הזה הוא שקרי מבחינת המטפל. הוא משחק במטופל שלו כמו מריונטה. וגם אם זה לא ממש בכוונה, גם אם לגמרי במקרה הוא טעה, עדיין ישנה שאיפה כזאת להגיע לכשל אמפתי, עדיין הוא מגיע למקום שאולי ממנו אפשר להתקדם בטיפול או מקום שהוא רוצה להיות בו עם הטופל, לכן זה עדיין נחשב בכוונה איכשהו. בכוונה סמוי. אוי ואבוי

01/06/2014 | 18:24 | מאת: רועי

שלום רב ברצוני לברר על כדור פוקסט. לקחתי שלושה כדורים 20 מג לפני שבוע. וההשפעה הייתה שלילית אני מרגיש סחרחורת קלה,עייפות,הרגשה של מוח לא מתפקד כראוי,החשק המיני נפגע והשאלה שלי תוך כמה זמן ההשפעה של הכדורים עוברת עד שאני מרגיש לפני תחילת לקיחת התרופה ?

לקריאה נוספת והעמקה

כדאי להעלות את השאלה בפורום פסיכיאטריה. פה זה פורום פסיכותרפיה העוסק בטיפול נפשי, ליאת

30/05/2014 | 18:26 | מאת: דויד

אני כבן 28, רווק, ללא חברה כל השנים, ובודד. הקשרים החברתיים שלי הם מאד קצרים. אני לא נהנה בחברת בני אדם, אני לחוץ שם. נכון מצד אחד אני נחשב בחור טוב וכן חברותי כי לא פוגע באף אחד ומתייחס יפה לכולם, אבל כל חבריי קוראים לי 'השתקן' ו'בונקר', אני לא מצליח להפתח כמו חברים רגילים, וכך גם אינני יכול לבטאות אהבה.אני חושש אפילו שאני באמת לא מסוגל לאהוב. מה זה, אני אדם רע? והאם זה נכון שפסיכולוג יוכל לעזור לי לצאת מ'הבונקר', להיות איש חדש? וכמה זמן זה לוקח טיפול? ומה הדברים שיגרמו לי להיות יותר פתוח ומדבר? ומה החלק הקשה שבטיפול? אני מאד אודה אם תעזר לי

לקריאה נוספת והעמקה
02/06/2014 | 01:23 | מאת: אני

אתה ממש מתאר אותי... גם לי יש אופי כזה וטיפול פסיכולוגי שפר מאד!ממליץ מאד! הטיפול מהווה "מעבדה" ליחסים בין אשיים, ובפלוס של תנאי חממה מצמיחה ומוגנת.לי החלק הקשה בטיפול היה להחשף לאדם זר. אבל לאט לאט אחרי המון זמן (שנים) "התפשטתי" רגשית לגמרי. חשוב מאד לחוש נעים המטפל שיהיה חיבור אליו.

היי דויד שומעת בעיקר את החששות שלך מטיפול ואת התחושה שאתה "לא יודע למה אתה נכנס". טיפול הוא קודם כל חוויה ובעיקר חוויה של קשר ולכן דווקא לאור מה שאתה מתאר טיפול עשוי לעזור לך כי הוא יאפשר לך להתנסות בדיבור על עצמך במקום בטוח ומקבל ובתוך- קשר. הוא לא יהפוך אותך "לאיש חדש" הוא כן יכול לעזור לשחרר מחסומים ונשמע שיש לך כאלו. כמה זמן לוקח טיפול? זה תלוי בבעיה שאיתה הגעת ובתחושותיך האם יש התקדמות. כשיגיע מועד הסיום הייה בטוח שתדע אותו. החלק הקשה בטיפול גם הוא אינדיבידואלי לכל אחד קשה משהו אחר. אולי בהתחלה יקשה עליך לדבר על עצמך, לסמוך- בדיוק כמו בחיים אבל..גם תוכל לעבוד על זה יחד עם המטפל/ת. ליאת

תהנו ושימרו על עצמכם :) נשתמע ביום א' ליאת

30/05/2014 | 13:41 | מאת: יעל

ליאת שלום, המטפלת שלי הודיעה לי מתי היא יוצאת לחופשה השנתית שלה. תמיד זה בחודש אוגוסט וזו ידיעה שאני נוצרת בליבי בשוטף. אני מחזיקה את הפחד והחשש מרגע ההודעה ומעצם הידיעה שהיא לא תהיה, כמעט יום יום במשך שנה אחר שנה, ולמרות כי חשבתי שאני כבר מחוסנת ואצליח להתמודד אני חווה את זה קשה מאוד. עוד לפני שהיא טסה, רק מעצם הידיעה אני חשה קושי בנשימה ושהכל מסתחרר ואובד לי. החופשה שלה נתפסת בעיני כאין גדול מאוד. מתעצם בתוכי פחד בלתי נשלט שמאיים עליי, על כולי והתחושה היא שאני נבלעת בתוכו. הפחד הזה , החרדה מאותה תקופה, כשכרגע אין בכלל מקום לתחושות שלפעמים גואות בתוכי גם כן - שאין לי כבר מקום אצלה , שיש אנשים חשובים הרבה יותר ושבעצם הכל נמחק - לתחושות אלה אין בכלל מקום כרגע וגם הן מן הסתם מעצימות את הכאב והפחד הנוראי שהיא איננה. אצליח לווסת זאת? שהרי בסופו של דבר שנה אחר שנה היא טסה וחוזרת ואני שורדת ומייעלת את האנרגיה השלילית הזו לעשייה. תודה!

היי יעל נשמע שאת מדברת בשני קולות. קול אחד מהרגש שלא מצליח להאמין שהיא שם גם כשהיא איננה, הפחד שהכל נמחק, הנטישה אולי. קול שני והוא השכלי מבין שהיא חוזרת ושמקומך לא נעלם ואולי גם מתוך הקול הזה את מצליחה לתעל את האנרגיות למקום חיובי בתקופה זו. לא כל כך הבנתי למה בעצם אי אפשר לתת מקום כרגע לשני הקולות גם למול המטפלת. אני בטוחה שהיא יותר מתבין...ממה בעצם את חוששת? ליאת

30/05/2014 | 00:48 | מאת: פול

היי רציתי לשאול עד כמה זה לגיטימי לקצר שעת טיפול ולגבות על כך את הסכום המלא.. האם שתיקה מצדיקה את זה? האם ניתן לסיים גם אחרי 20 דק אם הפסיכולוג מרגיש שהטיפול הסתיים ?

היי פול ברוב בגישות מקובל להגיד מראש מהו הזמן שאורכת פגישה ואני חושבת שאם המטפל/ת מקצרים בזמן חשוב לדבר על זה, כי הרי זה לא מה שהוסכם יש גישה למשל של לאקאן שאומרת שהפסיכולוג יכול לעיתים להאריך פגישה לפעמים לקצר על פי ראות עיניו ולפי איך שהוא מרגיש את המטופל אבל גם בגישה כזו המטופל צריך לדעת זאת מראש ולהסכים על כך. שתיקה היא פתרון לא כל כך טוב משום שלאורך זמן אני מאמינה שהנושא מעורר כעס וככה הוא נצבר ולא מדובר... ליאת

12/06/2014 | 07:14 | מאת: עירית

אותך אבל מאוד מעניין אותי עניין השתיקה את יודעת כמה פגישות שלמות ישבתי ולא הוצאתי מילה מהפה אם המטפלת שלי הייתה מגיבה ככה היא לא הייתה רואה אותי אחרי פגישה אחת. יש לפעמים שהפחד משתק ולא מדברים יש מבוכה יש אלף סיבות . נכון אלו פגישות קשות מאוד גם למטופל וגם למטפל אבל עדין זאת פגישה ובשתיקה יש הרבה הרבה מעבר לשיחה .

01/06/2014 | 02:18 | מאת: פול

אני יכולה לכעוס ואני יכולה לקבוע פגישה נוספת, לשלם עליה ולשתף אותו בכך שחושבת שהקיצור פגישה ב10 דק רק בגלל ששררה שתיקה היה מאוד חצוף מצידו. אבל מה כל זה שווה אם יתגונן ואמר שזה אכן אפשרי לקצר עפי תחושת? ..

02/06/2014 | 20:41 | מאת: קוראת

גם אני התוודעתי לנורמה המכעיסה הזו אצל מטפלת בגישה לאקאניינית. היא ציינה שקיצור זמן הפגישה "כאשר המטפל חש שזה מה שנכון לעשות", הוא לגיטימי. אמנם שלש הפגישות היחידות שנפגשנו היו באורך מלא (לא המשכתי איתה), אבל אני לא חושבת שהייתי מסכימה בשום אופן לעזוב לפני תום הזמן ועוד לשלם מחיר מלא, ולו במחיר שתיקה רועמת. אילו הגמשת הזמנים הייתה עובדת גם בכיוון ההפוך, דהיינו הארכת הפגישה בשעת הצורך, הייתי מבינה את הרציונל, אבל כאשר מקסימום הזמן הוא 50 דקות בלבד והאופציה היחידה היא לקצר, זה שערורייתי. בעייני, שום רציונל תיאורטי לא יצדיק התנהלות כזו. אחרי הכל, כשאני משלמת, זכותי לקבל את מלוא התמורה גם במונחי זמן. אני תוהה מדוע פשוט קבלת עליך את הדין וקמת ועזבת ללא מילה?

כעס או הבעת מחאה אינם שווים רק אם הצד השני מסכים יש משמעות לכעס ולאמירה משלך גם אם המטפל אינו מסכים...האם עדיף לשמור את התחושות בבטן? טיפול הוא בדיוק בשביל שתאמרי את כל אשר על ליבך, ליאת

26/05/2014 | 22:38 | מאת: מיכ

ליאת שלום, האם יתכן כי יש דברים שאנחנו שוכחים אבל נזכרים בהם בעקבות הטיפול? מתארת לעצמי שכן אבל האם גם דברים שהם לא טראומטיים? כלומר יכול להיות שעכשיו בעקבות הטיפול נזכרת בדברים אפילו שבזמנו לא נחוו אצלי כטראומטיים ובעצם הם לא כאלה רק הם גורמים לי לשנוא את עצמי וממש לא להתגאות בי :( האם גם פה זה הדחקה? וזה זיכרון כזה רגיל לא פלאשבק, פשוט זיכרון שאולי פשוט מופיע......גם בלילה קצת בחלום......מה את אומרת? הייתה הדחקה? נזכרת בעוד ועוד דברים...האם חשוב לספר לה על הכל? וזה אמור לעזור??? האם זאת הדחקה שעכשיו פשוט עולה? אני מתביישת בזה..

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ רובינו לא זוכרים כל מה שקרה לנו ולעיתים נוצרים טריגרים בהווה כמו בטיפול שמעלים זכרונות. אפשר לקרוא לזה הדחקה אבל לא במובן הטראומתי שלה אלא כי ככה אנחנו בנויים, אין מה להתבייש בדברים שעולים ואם הם נראים לך חשובים וחשוב לך לומר אותם בטיפול אז למה לא בעצם? ליאת

24/05/2014 | 22:43 | מאת: מאי

ליאת אני עשיתי טעות עצומה ושלחתי למטפלת הודעה שמסיימים את הטיפול בשלישי הקרוב. אני ממש משגעת אותה. שולחת הודעות של סיום ואז רוצה לחזור. היא אמרה שאיאפשר לבנות ולהרוס ושטיפול לא יכול להתנהל בצורה הזאת ושאני צריכה לקחת אחריות על המילים שלי. את חושבת שהיא תקבל אותי בחזרה? אני בקושי ישנה ואוכלת כבר כמה ימים. אני במצוקה אמיתית. מה את חושבת ליאת? תודה רבה

היי מאי אני מאמינה שהיא תקבל אותך אבל אני חושבת שהיא מנסה לומר לך שיש גבולות גם למילים ולסמסים ושמאד קשה לה להתנהל למולך באופן שבו את מטלטלת את הדברים. מניחה שזה לא קל בשבילך לקחת אחריות על המקום הזה כי אולי הרגשות גוברים כל פעם לכאן ולכאן אבל נדמה לי שהיא מנסה לעזור לך לשים לעצמך גבולות טובים בסופו של דבר לך ולטיפול. ליאת

21/05/2014 | 21:48 | מאת: דנה

שמעתי על סוג הטיפול הזה ןרציתי לדעת האם בטיפול זה חובה למטופל לקחת כדורים? מה ההבדל בין טיפול פסיכולוגי לפסיכותרפיה?

לקריאה נוספת והעמקה

היי דנה חושבת שאת מבלבלת בין פסיכותרפיה לפסיכיאטריה. פסיכיאטריה היא ענף מתחום הרפואה והפסיכיאטרים אלו רופאים המטפלים בנפש ומתוקף כך יכולים לתת טיפול תרופתי. פסיכותרפיה מורכבת משתי מילים: פסיכו= נפש ותרפיה= טיפול הווה אומר שמדובר בטיפול נפשי זו מילה שמתארת את השיטה שבה עובדים כל מילה שמטפל בנפש. פסיכותרפיסט עשוי להיות: פסיכולוג, עו"ס קליני, מטפלים בהבעה ויצירה או מטפלים בפסיכותרפיה גופנית- כל מי שלמד פסיכותרפיה. אין הבדל בין טיפול פסיכולוגי לפסיכותרפיה. טיפול פסיכולוגי= פסיכותרפיה. יש לעיתים הבדל בין ההכשרה של הפסיכותרפיסטים והתחום ממנו צמחו. ליאת

21/05/2014 | 13:43 | מאת: דור

היי ליאת,נכון שאני אמא שלה וזה המון,אבל מידי פעם בעיקר בלילות כשהיא ישנה,אני מרגישה שאני נבלעת בתוך העומס. לא כי היא קשה,כי אני קשה.. ולפעמים משפיעה עליה לרעה,מתעצבנת על בן זוגי ואז היא בוכה. וזה כואב לי. ומרגישה שהתרופות מאזנות אבל גם גורמות לעצבים.. קשה כל כך. אתמול הייתי בטיפול באשפוז,טיפול קבוצתי של הגמילה והרבה דיברו על הילדים שלהם ופתאום נקרע לי הלב על אלה,על שהיא התינוקת שלי ולא של מישהי אחרת..

לקריאה נוספת והעמקה

היי דור אני חושבת שאת עושה המון בשביל להיות good enough mother לאלה גם הורה שאינו לוקח תרופות/סובל מדיכאון וכו' עלול להרגיש לפרקים עומס, עייפות, כעס ועוד... בשביל אלה המציאות היא שאת אמה ומתוקף כך את זו שתמיד תהיי הכי משמעותית לה...זה שאת מטפלת בעצמך בשבילך ובשבילה זה המון ליאת

20/05/2014 | 12:43 | מאת: .

נראה לי שאני לא קיימת אפילו יונים נתקעות בי ליאת, אני לא קיימת!!

היי נקודונת אבל הן מתנגשות גם בי :) אז אולי זה לא אישי? ברור שאת קיימת זו רק התחושה שמטעה... ליאת

19/05/2014 | 07:44 | מאת: מיכ

החיבוק...חשבתי פשוט לפתוח את הנושא הזה איתה, שוב...אבל הפעם לומר לה שתהיה מודעת לכל הסיכונים שבקרבה (למרות שהיא מודעת) שוחחנו על הכל, שאני יודעת שרוב המטפלים מתנגדים, שזה נדיר ויש כל מיני סוגי מטפלים ויש צרכים שונים לכל אחד....הבהרנו דברים ועכשיו אני שמחה על החיבוק וגם על הגבול :) וזה מרגיש שזה מתאים לי בדיוק!!! ודווקא מאז שיש חיבוק בכל פגישה אני הרבה יותר בטוחה בטיפול, יותר משתפת ומסתכלת עליה יותר במבט ישיר במקום להשפיל מבט, כנראה שזה נכון עבורי, תודה ליאת.

היי מיכ, מעולה שדיברתן ושהגעתן להבנה הדדית שבה גם הצרכים והגבולות שלה מתממשים וגם אלו שלך. אין מקום טוב מזה! ליאת

18/05/2014 | 23:54 | מאת: שיר

אחרי שנות רווקות ארוכות ומתישות, קרה לי נס והתארסתי. ואני ממש מתה מפחד שכל המשיכה ההדדית תתפוצץ ברגע שהוא יגלה איך אני נראת בחיים האמתיים, קרוב קרוב, בשגרה האימתנית והאפורה, מי אני. כי אני חשה שהוא בטעות נדלק עלי. ואני לא ראויה לו. ומה יקרה שהוא יגלה את האמת. איך אז יתיחס אלי. אוף. מה יהיה. אני רועדת מאד, ולא מעיזה לדמין שיגלה איך אני נראת שאני עצבנית ועיפה או לחוצה מאד, ואין לי שום אפשרות לישון ואני מוכרחה לגמור לעבוד על מלא מטלות. איך אני אתגלה לו כשאני תשושה וחיבת לעבוד בחוסר ברירה,ויורה אש מעיפות, איך אני לא אדחה אותו, איך הוא לא יברח בצדק?

לקריאה נוספת והעמקה

היי שיר, כמה דברים שעולים ממשה שכתבת שהם חומר למחשבה. - האם את לא מרגישה שהוא רואה בך את כל מה שכתבת גם היום? כי אם לא כדאי שיראה. לא כדי להבריח אלא כי זה מה שאת וזו אינטימיות, להחשף גם במקומות שאנחנו פחות אוהבים בעצמינו ולדעת שאוהבים אותנו יחד איתם. זה אנושי ולכולם יש מקומות כאלו. - לא קרה לך רק "נס" את כנראה גם אחראית לנס הזה אז מדוע להפחית בערך עצמך? - גם לו בודאי יש נקודות חולשה ואני מניחה שאת מקבלת אותם .. - במידה ואת מרגישה שהתחושות הללו עמוקות ולא מרפות מציעה לפנות לקבלת עזרה סביב הנושא. חבל להיות בתוך קשר ממקום נמוך שבו את חוששת ושבו את מרגישה עם ערך נמוך כי מגיע לך להרגיש אחרת... ליאת

17/05/2014 | 18:08 | מאת: דור

שלום,פעם הייתי פה.. לא יודעת אם זוכרים.. אני עוברת ימים קשים עכשיו ועם כל הטיפולים וכל המטפלים מתקופת האשפוז,אני כבר מרגישה שאין לי מה לדבר. משהו בי רוצה להתמודד לבד ומפחדת מזה. מפחדת לחזור לאשפוז. אלה כבר חגגה שנה ואני מאוהבת בכל חלק בגוף שלה,בכל מילה שיוצאת לה מהפה,בכל תנועה שהיא בוחרת לזוז.. אבל עם כל התרופות שאני לוקחת,אני מרגישה שאני לא באמת שם בשבילה

19/05/2014 | 07:38 | מאת: מיכ

בוודאי שזוכרים אותך....מצטערת שאת עוברת ימים קשים ושמחה לשמוע שאלה מתפתחת יפה! אני חושבת שעצם העובדה שאת דואגת לטפל בעצמך ורוצה לבד זה מראה על יכולות אימהיות נפלאות! כמובן שזה מלחיץ אבל בדיוק על כך את יכולה לדבר ולאט לשחרר :) בהצלחה, מיכל

היי דור אני זוכרת אותך :) מבינה את תחושותייך ואת המאבק היומיומי שאת מרגישה. אני חושבת שהחלק השני של מה שכתבת מספר לך בדיוק בשביל מה שווה להתמודד ולא יודעת אם כדאי לקחת סיכון ו"להתמודד לבד"...תרופות ועזרה נפשית הם לעיתים קרשי הצלה שלא כדאי לשמוט. נכון את אמא של אלה ואת לוקחת תרופות אבל את גם ובעיקר אמא של אלה וזה המון, ליאת

16/05/2014 | 19:09 | מאת: מאי

היי ליאת :) אני עוד מעט מסיימת תואר ראשון בתקשורת ולא רוצה לעסוק בזה.. הבנתי כבר באמצע השנה השנייה שזה לא מעניין אותי אך בכל זאת רציתי לסיים...אני מאוד לחוצה לקראת סיום התקופה הזאת ולא יודעת מה יהיה בהמשך.. אני כבר בת 25 ועדיין גרה אצל ההורים.. ובלי זוגיות.. כרגע המצב נשמע לי רע.. אבל עדיין הולכת לטיפול .. עוד מעט כבר 3 שנים.. אני כל הזמן מרגישה שהמטפלת תוציא אותי מהמצב הזה אבל יודעת שהכל תלוי רק בי.. שאני צריכה לקחת אחריות על חיי... אני מתכננת עוד כמה חודשים לצאת מהבית.. אבל מה עוד אני יכולה לעשות בשביל לקדם את עצמי? אני נמצאת בגיל שכבר כמעט כולם מתחילים להתחתן.. ואני לא רוצה להיות רווקה זקנה בודדה עם חתולים.. אני יודעת שהבעיה ריגשית.. אבל לא יודעת עד כמה הטיפול יכול לסייע לי בזה:/ סליחה על האורך ליאת ותודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי מאי, אני חושבת שעצם זה שאת הולכת לטיפול זה אומר שאת מנסה לעזור לעצמך, אבל נכון שיש איזשהו מקום שהמטופל גם צריך לבחור לעזור לעצמו- יחד עם המטפל. מרגיש לי ממה שכתבת שאולי הקושי הוא ההבנה שעכשיו הגיעה עת ההתבגרות, יצאה מהבית, תחילת חיים עצמאיים וזה מפחיד ולא קל לעיתים קרובות... ליאת

15/05/2014 | 11:53 | מאת: מיכל

שלום לפני כמה ימים קראתי על ויסות רגשית של מבוגרים שיש להם הפרעות קשב וריכוז .ואני מאוד הזדהתי אם זה ונראה לי שיש לי את הבעיה הזאת של ויסות רגשי. ברוצני לדעת אם יש אבחון שאפשר לבקש מפסיכותרפית שכך אני ידע שבוודאות שיש לי ,או שזה יטופל בהמשך טיפול תרופתי של רטלין בו אני לוקחת ?? מאוד חשוב לי לדעת אם יש לי את זה,יש לציין שיש לי בעיה של הפרעות קשב וריכוז ודיסלקציה . הפרעות קשב וריכוז גליתי רק בגיל 34 . ודיסלקציה גילו לי כשהייתי ילדה . אשמח מאוד לתשובה או לעצות לגבי ויסות רגשי תודה רבה לך והמשך יום טוב מיכל

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכל כדי לדעת אם יש קושי בויסות רגשי לא חייבים אבחון, אם את מטופלת על ידי פסיכותרפיסטית והנושא עולה בטיפול תוכלו להגיע ביחד למסקנה אם יש קושי בתחום הזה. במידה ואכן יש קושי אפשר לעזור לזה על ידי טיפול תרופתי מתאים אבל ובעיקר ע"י טיפול שיחתי שבו תוכלי ללמוד מיומנויות הרגעה עצמית או גם הגעה למודעות מה מציף, איך למתן את ההצפה הרגשית ועוד. ליאת

12/05/2014 | 18:47 | מאת: יעל

ליאת שלום, זה הולך ונעשה יותר קשה עם האנליזה. זה קשה כי אני די ממאנת לאבד שליטה ולהיכנס לאזורים שקשה לי איתם. כל הסיטואציה שבשכיבה עודנה קשה לי, עם זאת אני מגיעה לפגישה וישר נשכבת. מרגישה כי דרגת החופש לפגוש את המטפלת פנים אל פנים כבר איננה מנת חלקי ועם הכניסה לאנליזה נלקחה ממני. אמרתי לה היום כי אני נשכבת מהר מידי. רוצה אך מפחדת לפגוש את המבט ואת קשר העין עימה. נראה לי שאני יותר נמנעת ו/או מונעת מעצמי דברים שהיו יכולים להיטיב עם הקשר ועם סממני הקרבה. אני די מבוהלת מכך ותוהה מה הטעם באנליזה והאם אכן יש בכך תרומה וצמיחה בהיבט האישי. אני יותר חווה הצפה של חששות ופחדים שנוסקים מעלה ומעוררים בי חוסר ביטחון וחרדה. התחושה היא כי פתחתי פתח לאותם קולות שדוברו בעבר , אך לא היו בקדמת הבמה ועתה הם חלק משגרת יומי. ברמה שאבד לי הביטחון והאמונה בעצמי ובכישוריי. עתה, לפני התמודדות על תפקיד חדש ומשמעותי אני מלאת חששות ופחדים ברמה משתקת וחווה כל העת את חוסר הביטחון שבי. הכל כבר יותר מידי מבלבל ומציף. ואיכשהו אני כתמיד ממשיכה להגיע, מאוד חפצה בקשר ובמקום הזה שהפך להיות חלק משגרת יומי ואני תוהה האם אינני נשאבת לכך כבר מכוח האינרציה ומקבלת את הדברים. ובעצם הכי מצרה על כך כי אינני חשה כי אני תורמת לתהליך יותר מידי. כל כך מפחדת להישאב ולהיות חלק ממנו. חלק מאותם אזורים שמעוררים בי חזרה לעבר המפגיש אותי עם סיטואציות כואבות ומכאיבות. איך אני יכולה לשכב ולתת לעצמי להיחשף ולהיפתח מול המטפלת ממקום כל כך חסר שליטה ואבוד ואז לקום ולהמשיך הלאה בשגרת היומיום...

לקריאה נוספת והעמקה

היי יעל, השאלה האם זה אכן עוזר כנראה תלווה הרבה זמן ואולי מתישהו גם תגיע התשובה. בהחלט מבינה את שכתבת ואת הפער בין השהות בעולם הפנימי ועל הספה ובשכיבה לבין הצורך לקום תרתי משמע ולהיות בתוך החיים הנמרצים. זה כמעט דבר והיפוכו ודורש לא מעט כוחות כדי לעשות את ההפרדות הללו. אבל כפי שכתבת בכל זאת את חוזרת אולי יש שם משהו ואולי החששות כעת הן רק תקופה ועם הזמן תגיע תקופה אחרת שבה את חזקה יותר גם בחיים בחוץ לא פשוט לפגוש את העולם הפנימי... ליאת

11/05/2014 | 18:15 | מאת: מיכ

היי ליאת...כתבתי למטפלת הרבה בין הפגישה הקודמת לפגישה של היום, שירים כאלה של בדידות ושאני מבקשת שתהיי קרובה... אז היום בפגישה שכתבי בהתחלה היא רצתה לכסות ואני סרבתי משום שהיה חם...אח"כ התיישבתי ודמיינתי מקום נעים, ביקשתי שתשב לידי והיא התיישבה, הרגשתי כמו ילדה קטנה...היא הניחה את ידה על כתפי....ואני בלי כוונה נגעתי בירך שלה...והיא נרתעה ומיד הזזתי...אז, חציתי גבול? אוףףף איפה עובר הגבול...בזמנו לא רציתי שיהיה חיבוק בסוף פגישה והיום אנחנו מתחבקות בכל סוף פגישה...היום לא התחבקנו במילא המטופל הבא חיכה כבר....היא בזמנו אמרה "יהיה חיבוק בסוף פגישה אבל לא מגע מיני"....היא שומרת נכון? המטפלים שומרים????? זה מתוך שמירה? והאם באמת יש מטפלים כאלה שחושבים שחיבוק הכרחי? כי זה נדיר......אז מה דעתך????? אני מרגישה מאוד מצטערת על מה שעשיתי......לא אתן למשהו כזה לפגוע לנו...........מיכל.

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ אני מניחה שהיא שומרת על הגבולות. רוב המטפלים שומרים על גבולות וטוב שכך. גם חיבוק אינו דבר שבשיגרה בטיפול ואם החלטתן שהוא כן חלק אז בהחלט חשוב להגדיר מדוע מתי ומהו הגבול. ליאת

10/05/2014 | 22:00 | מאת: .

רע לי ממש, רע לי בכל הגוף... אני לא יודעת מה לעשות. כואב לי, את מאמינה לי?

היי שוב נקודה בודאי שמאמינה. כאב נפשי הוא לא פחות כואב מפיזי ולפעמים אפילו יוצר כאב פיזי בכל הגוף...שוב מזמינה אותך לשתף... ליאת

10/05/2014 | 20:53 | מאת: .

אוף כואב לי הלב ואין לי איפה להיות.

היי נקודונת אבל יש לך מקום פה..האם רוצה לשתף מדוע כואב הלב? ליאת