בעית חרדה ופרפקציוניזם
דיון מתוך פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות
אני תלמידה בתיכון ופרפקציוניסטית. אני מייחסת לכל דבר קטן שאני עושה חשיבות עצומה, גם אם היא לא בהכרח חייבת להיות משמעותית. כל ציון שלי צריך להיות מושלם. לפני כל מבחן אני מתישה את עצמי בלמידה, ולפני כל מבחן אני נתקפת בפחד וסחרחורת ובחילות. הבעיה הנוראית יותר היא אחרי כל מבחן. בין אם הלך לי טוב ובין אם לא, ברגע שאני מגלה שעשיתי טעות קטנה ושולית (ולפעמים זאת סתם הטעיה שאני מכניסה לראשי ולא טעיתי כלל), אני מרגישה נורא. אני נכנסת לדיכאון וכל מבחן שאני רק עושה הוא כמו עוד אבן שמכבידה עליי. אני לא יכולה להעביר את היום בלי לחשוב כל שתי דקות על מה יקרה אם אני אקבל ציון נמוך מהרגיל, (בשבילי מספיק שהוא יהיה מתחת ל90). הגישה שפיתחתי מושפעת בעיקר מהסובבים אותי. בשנים האחרונות רמת הישגיי עלתה לרמה שבה ממוצעי הסופי היה 99.6 (של כל המקצועות) דבר אשר סיגל לי תדמית של "מושלמת" כביכול. לפני ואחרי כל מבחן כל אדם שאני מכירה כבר בטוח שאני עומדת לקבל את המקסימום, מחשבות שהם לא חוסכים ממני, ונוהגים לומר לי מדי יום. מצב זה מכניס אותי אף ללחץ גדול יותר הנובע מהפחד העיקרי לגרום להפתעה ולאכזבה, מכך שלא עמדתי בציפיות. הפחד מלאכזב נובע בעיקר מכך שאני פוחדת שאם אני לא אהיה זאת שטובה בהכל, אני לא אהיה אף אחת, וכבר לא יקבלו אותי. כך יוצא שהרף שאליו אני צריכה להגיע עולה בהדרגה וכעת הוא הגיע לרמה שמאוד קשה לעמוד בו כל הזמן. כל העניין מכניס אותי לסטרס נוראי אשר מפריע לי לישון, דבר המוביל לכך שאני עייפה במשך רוב היום. ההיגיון אומר לי שאני לא אמורה לייחס חשיבות גבוהה לחברה, ולדברים שוליים ולא דומיננטיים, אך כאשר אני מנסה ליישם את זה, איני מסוגלת להיפטר מהמחשבות על הכישלון האפשרי שלי. בעוד אני בשנותיי הקשות של התיכון, שבהן לחץ המבחנים הוא גבוה ביותר, יוצא שאני נמצאת בחרדה במשך רוב השנה, ולעיתים אף בדיכאון. ניסיתי לדבר על כך עם הוריי ועוד כמה אנשים קרובים אך הם כולם פסלו את האפשרות שיש לי בעיה ואמרו לי להפסיק לדאוג, דבר אשר בבירור אני לא מצליחה לעשות. וכך אני נמצאת במצב של חרדה ולחץ תמידי בלי אפשרות לדבר על כך עם אף אחד. אני מאוד רוצה להיפטר מהתחושות האלה, ולהפסיק לייחס חשיבות לכל דבר קטן, אבל אני לא יודעת איך לעשות זאת..
אנונימית יקרה, הנה הצלחת להצטיין גם כמתייעצת בפורום, כשאת מפגינה בגרות נפשית, מודעות לכל ההיבטים של הבעיה ויכולת נדירה למודעות עצמית בגילך הצעיר. כל אלו תכונות שאילו היית מגיעה לטיפול פסיכולוגי, היה הופך אותו לבעל סיכויי הצלחה טובים ביותר, במיוחד אם מוסיפים לכך את גילך הצעיר. כפי שכתבתי במאמרים קודמים, פרפקציוניזם נמצא בקשר עם יותר ויותר הפרעות נפשיות, וכבר כעת את כותבת על חרדה, דיכאון, מתח ואולי אפילו ניצנים של הפרעה כפייתית לאור עיסוק-היתר והמחשבות הטורדניות שיש לך על טעויות: http://www.giditherapy.co.il/?p=226 http://www.giditherapy.co.il/?p=832 אני ממליץ לך בחום לפנות לטיפול ואפילו להדפיס את פנייתך לפורום ואת התגובה אליה ולהראותה להורייך, שנוח להם כנראה לחיות בהכחשה ולראות בך אך ורק כוכב עולה. חלק מכך עונה על צרכים שלהם כי הם נהנים מהתהילה שאת מביאה להם, גם אם לא באופן מוצהר ומודע באופן מלא. בכלל, בעידן ההישגי והתחרותי שבו אנו חיים חלק גדול דווקא מההורים הדואגים נוטים להשתמש בילדיהם כבסמלי סטטוס, דוחפים את הילד להצליח בכל מחיר, גם אם הדבר אינו תואם את ציפיותיו מעצמו ואת נטיותיו האישיות ועוד. אהבת הורים, וגם אהבת חברים, צריכה להיות אהבה ללא תנאי, ולהוכיח את עצמה דווקא ברגעים שאינך בשיאך. אולי לחלק מחברותייך (אולי אפילו להורייך) תוכלי לומר ברגע של אמת עד כמה ציפיותיהם ממך מלחיצות אותך וגורמות לך להרגיש רע. בכל מקרה, אני ממליץ בחום על טיפול כדי למתן את הלחצים המטורפים בהם את חיה ואשר עלולים להזיק לך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il
מנהל פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות
