חופש קשה............................

אני בת 28 ואני רוצה להשאר במיטה,יש חופש וזה אפשרי מבחינה טכנית. למה אני לא יכולה להשאר במיטה בלי לבכות,בלי להיות בתוך עצב. למה בכלל אני נשארת במיטה? פורים,אנשים חוגגים,נוסעים לטייל,אולי אפילו סתם יוצאים לנשום אוויר תל אביבי ולספוג שמש..אבל משהו בתוכי לא מאשפר את זה. אולי זו עצלנות,אולי זו עייפות גדולה למרות השינה בלילות,אולי זה החושך והמיטה הנקייה שגורמים לי לרצות לשכב. יש בכל זאת כמה דברים שאני רוצה שיהיו לי בבית וכדי שזה יקרה הרי אצטרך לצאת לקנות אותם-נייר קופי,שקופיות,פחם,ספר של צלמת מוערכת..וכל זה נמצא בחנויות שהם בחוץ,במקום בו יש המולה ואנשים יפים. ואני מרגישה ההפך..לא יכולה להתמודד עם המולה,לא מרגישה יפה או רזה מספיק,לא שמנה בכלל את זה אני יודעת,אבל לא נראית כמו האחרים. לקום,להתלבש,לצחצח שיניים לשטוף פנים. כל אלו עלולים לעייף אותי כשאסיים..לא יישארו בי כוחות לצאת,ללכת ברחוב,לבחור,להוציא כסף,לחזור..רק המחשבה גורמת לי להתחפר בשמיכה,גם לבכות פתאום. אני לבד,לבד במן סוג של בחירה..החברות שלי כבר לא חברות שלי,נמאס להן מהכבדות שלי,מהמסתוריות שבי,מזה שהן מזמינות ואני לא באה-לחתונה,למסיבה,לחו"ל,לארוחת שישי,לבר..התייאשו בצדק,אדם ששוב ושוב אומר שלא בא לו לצאת,יכול להשמע כמו מישהו שעושה דברים אחרים ושיש לו מה להסתיר. והאמת שאינני זקוקה להן,לא באמת,המשפחה שלי קטנה-אבא ושתי אחיות,החיים איתם שונים מהחיים במיטה שלי,גם עבורם אני מסתורית,לפעמים הם חושבים שאני שקרנית,כי יש להם תכניות ואני תמיד מוצאת תירוץ ללמה לא לבוא,בלי שהם ידעו שבעצם,כל עוד אני לא בעבודה,אני מתחת לשמיכה בבית שלי בכלל,לרגע בוכה לרגע בוהה לרגע גם לא רוצה יותר להיות אבל פוחדת מאוד מההשלכות של זה:מה יקרה לאבא,עוד אובדן כזה במשפחה לא יעלה על הדעת,אולי יגלו ששכבתי כך במיטה עם עצמי במשך שעות. יכלתי לומר שטוב לי לבד במיטה,אבל הנה אני לבד במיטה,עם הדב שלי,עם החושך והשקט והבכי והעייפות..ועדיין זה נראה לי עדיף מאשר להיות בחוץ עם חברות או עם עצמי ולראות את העולם והאנשים. אני כותבת,תמיד אני כותבת-כבר ארבעה חודשים שהדף ריק ובמקרה הטוב יש עליו סימני עצבים של עיפרון שבור או חריטות עט מקולקלת..אבל אותיות אין בו. הייתי אומרת לעצמי ללכת לטיפול,כדי לדבר עם מישהו על המצב הזה,הרי אם אני כותבת אותו כאן,סימן שהוא מעיק עלי וגם שהוא במודעות שלי. הייתי אצל הרבה פסיכולוגים ופסיכולוגיות בחיי-גם כאלו שיזמתי איתם פגישות מרצוני,כאדם בוגר,אבל לכולם שיקרתי,לא משנה כמה ניסיתי לומר את הדברים כמו שהם,פשוט שיקרתי. ולעיתים אני כבר מרגישה כלואה בגוף שלי,בלי היכלת לעזור לעצמי ואפילו ללא היכלת לבקש עזרה או להתאבד,לא יכולה. מניחה שכשמישהו רוצה למות,הוא פשוט עושה את זה,לא חושב על מי נשאר מאחור,כי כבר אי אפשר,או שחושב,אבל כבר אי אפשר מספיק כדי לא להתחשב..אני לא ככה..אני לא רוצה למות,אני רוצה שזה יהיה לגיטימי ומקובל שלא אהיה כאן. אולי עכשיו בזה שאני כותבת,אני מבקשת עזרה..ואולי גם לכתוב ככה,זה סוג של כבר אי אפשר.