פורום פסיכולוגיה קלינית

נדחקו לע"מ קודמים.

אוקיי. אני אקרא בהמשך. טלי פרידמן

אין לי מושג אם אכן זהו המקום לשאול אבל אני רואה שיש כאן מתמחים בגיל הרך אז אני מנסה: בני חכם ופקח ועולה לכתה א שנה הבאה הוא יליד נובמבר כך שעולה צעיר הוא מסתדר בחברה חדשה ודי פקח מבחינה לימודית מפריעים לי 2 דברים : 1 .אחיזת המספריים שלו אינה נכונה האם יש לזה איזושהי משמעות ומהי? 2. הוא קצת שעיר בידיו ואני חוששת שמה זה יקשה עליו להתמודד מול ילדים שאולי יעירו לו על זה איך ניתן להכינו בצורה הטובה ביותר לשני התחומים המפורטים מעלה תודה.

אם הגננת אומרת שהוא מתאים לכתה א' אז זה בסדר, ליתר ביטחון, תוכלי לעשות לו איבחון להתאמה לכתה א'. לפעמים גם ילדים שלכאורה מתאימים לכתה, אבל הם צעירי המחזור, סובלים לפעמים מבעיות של חוסר ריכוז וכו' בעיות שנפתרות בגיל קצת יותר מאוחר. אז צריך להיות עם אצבע על הדופק. אישית אם יש לך התלבטות אם להשאיר גן או להעלות לכתה א',והוא על הגבול מבחינת ההתאמה. אני בעד להשאיר, למה לעשות להם חיים קשחם כבר מכתה א'? בקשר לשעירות, לא מן הנמנע שיהיו עוד שעירים, ואם היו לו משקפים? או בעיה אחרת? אם לא תשדרו לו שזו בעיה, אז הוא יגיב בטבעיות להערה ולא יפגע ממנה.

לרינת בוקר טוב. אצל ילדינו כל מעבר או שינוי מעורר חרדות ודאגה בקרב ההורים. אנו חוששים מכל מיני דברים- מכך שילדנו לא יצליח (השגיות) מכך שלא ימצא את מקומו בחברה, מכך שייפגע, מכך שלא יהיה מאושר, וכד'. אני מסכימה עם רוז לגבי השערות בידיים- אם אכן תשדרו לו קבלה בלי תנאי. הרי מי שהוא לא תלוי בשערות, בעיניים ובכל דבר אחר. לגבי המספריים- ניתן לעבור איבחון של מרפאה בעיסוק. נסי לשים לב לאחיזת העפרון שלו ולמוטוריקה עדינה. לדעתי הגננת היתה אומרת על כך משהו- אם היתה בעיה. בכל מקרה אם אתם מאוד מודאגים ודברי לא מרגיעים אתכם- אתם יכולים להתייעץ עם פסיכולוג התפתחותי לגבי התאמתו הרגשית, מוטורית וקוגנטיבית. בברכה ובהצלחה בכיתה א. רוית.

מי שמדבר על קמצנים............ 3 שורות? זה הכל? ומה עם חיבוק, ונשיקה, ובוקר טוב, והתגעגעתי אליך, ואיפה היית אתמול בערב? כמו שהילדה שלי אומרת: את רוצה שיהיה לי עצוב? איך גדולים אלה במניפולציות רגשיות............ אז שיהיה לך יום נעים וחמים. מחכה לך בצהריים. יאללה בי.

את קוראת מחשבות ! פשוט ,כל מה שרציתי היה לקרוא את המיילים שלך... ומרוב רצון שכחתי בכלל איך קוראים לי... אפילו צילצלתי לתמיכה הטכנית לוודא שהדואר החדש תקין וכש הבחור אמר לי שאין כלום אמרתי לו אתה בטוח . אז כדי שאהיה רגועה הוא שלח לי מיידית מייל וראיתי שהדואר בסדר. אבל ממך לא קיבלתי... והוא אמר שכנראה הכתובת לא הייתה כתובה כמו שצריך... אז, אלף חיבוקים, אלף נשיקות, אלף בוקר טוב, וגעגועים ? כל היקום לא יכול להכיל את הגעגועים שיש בי.... מרוצה? הוצאת ממני את מה שאף אחד לא יכול... אמא אדמה שכמוך שגורמת לי לבטא את מה שאני מרגישה... שנוסכת בי בטחון עצום.... ביי

אולי התכוונת שמילמלת בשנתך....:-) אז תגאלי אותי מייסורי ושילחי שוב ?

רוז-לקחתי איתי,בהשאלה. תודה ובוקר טוב

קחי במתנה, אין בעיה, יש לי עוד :-)

עכשיו אמנם די מוקדם בבוקר, אבל נראה לי שהמשך הלילה אבוד. אין סיכוי להירדם שוב. הפעם תחכה לך הודעה ממני, ולא להיפך... קראתי את הדיאלוג בינך לבין שרון (מותר לי, נכון?), והתרגשתי עד...לא יודעת, המון! אני באמת חושבת שאת יכולה להסתכל בגאווה על הדרך הארוכה שעברת, על הכוחות שלך, על הרגישות, על...נו, על זה שאת את- אביב מקסימה ונהדרת! אני אהיה כאן בהמשך היום. מקווה שנצליח לדבר. ובכל מקרה- שיהיה לך יום נהדר! אוהבת מישהי

בוקר טוב בטח שמותר, תמיד ואפילו רצוי. מזדהה עם ההתרגשות שלך, לא יודעת מה קרה שם אתמול בלילה, ואיך פתאום, אבל משהו בכל זאת קרה ושרון המדהימה באמת, גרמה לי לחשוף אותו, את ההבדל הדק, את השינוי, בין לאמר את הדברים ולשנן אותם כדי לרצות להאמין בהם, ללהרגיש אותם. וההבדל הזה הוא תהומי, זה פשוט משהו אחר, אני יכולתי להרגיש אותו אתמול בלילה, ואני יכולה עדיין להרגיש אותו היום בבוקר. הסחיטה הנפשית והפיזית שדיברת עליה אתמול, תקפה אותי היום, לטובה. אני פשוט סחוטה, אבל מרגישה שעשיתי עוד צעד ע-נ-ק קדימה. אני בבוקר יוצאת קצת לשמש, אבל אחזור בצהרים ואקפוץ מדי פעם לפגוש אותך. מקווה שנצליח. שתהיה שבת מקסימה, אביב.

לא הצלחנו "לתאם שעות". קראתי את דברייך קצת באיחור, מן הסתם את כבר לא כאן. ובכל זאת- רציתי לשלוח "ברכת לוחמים" לחולקים בנשק התקווה והנחישות. צדקת. נפגשים כאן זרים גמורים, עם מגוון קשיים ובעיות- אך גם עם המון יכולות, כוחות ורצון לעזור. יש כאן משהו אמיתי, למרות הכינויים הבדויים, למרות פערי הגיל (לפעמים), למרות דרכי החיים השונות. יש כאן משהו אמיתי, הנובע מהיכולת לשתף בכאב, ומן היכולת להושיט יד תומכת... תודה לך על מילותייך החמות, המעודדות. נגעת ברכות במקום עמוק, ליטפת פצע ישן, ובעדינות נגיעתך הרגעת את הכאב. אני כל כך שמחה להכירך.

שרון יקרה, בלילה אמרתי את זה מתוך השוק וההלם ובחושך, אבל עכשיו בבוקר אני יכולה לראות את זה גם באור - את מדהימה, פשוט נגעת בליבי אתמול בלילה, עברת את כל השכבות, את כל המחסומים בדרך, ופרצת פנימה ברגישות מדהימה, ובעדינות מלטפת, והשארת אותי עם טעם מדהים בפה, ועם הרגשת סערה חיובית בלב ובבטן. ת - ו - ד - ה !!!! אני מקווה רק שלא תברחי לי עכשיו, אחרי שהצלחת להיכנס כל כך פנימה וכל כך עמוק... שתיהיה לך שבת מדהימה, אביב.

בוקר......... לברוח ? לאן? הרי נדמה כי תמיד היית כאן, אתי, עם מישהי ועם כל השאר, שאני מקווה שאצליח גם בהם לגעת..... מה שלומך? נכון, שפסעת היום ברחובות והרגשת כלכך ג - ד - ו - ל - ה ?! מדהים, שלעיתים מצוקתם של אחרים מביאה אותנו לידי בחינת נבכי נשמתנו, ופתאום "יש מאין"....... אנחנו מגלים כי אנחנו חזקים, ובד בבד, אנחנו מתחזקים, וזוהי אינה נחמת טפשים, זוהי ההתמודדות האמיתית עם "שעת השין". זהו המבחן. לדעת לזהות את הקושי, לדעת כי התקדמת צעד נוסף, והיום את כבר לוקחת אתך אנשים נוספים. וראה זה פלא, הפעם, את המובילה, מעניקה ערך מוסף מניסיונך. מובילה אותם באותב דרך אפילה, מבעיתה, שהיית בה ואולי עודך ........... אני גאה! גאה בך! שבת נפלאה גם לך.

הי מישהי........... חשבתי שאספיק בבוקר לבדוק אם ישנת כראוי, אבל לפי שעת הכתיבה הבנתי כי עדיין לא השלמת שעות רבות. מה שלומך? איך התחושה יום אחרי? את מחכה למפגש הבא? מרגישה כי התחלת בדרך חדשה? השמש זורחת בחוץ, מקווה שהצלחת לצאת ולהנות ממנה, ואולי עוד תעשי זאת. יש לך את כל הלגיטימציה להתעטף בחום, גם אם הוא בדמות הקרניים האוניברסליות. דמייני כי כל קרן היא חבר מעודד ותראי כמה מהר תרגישי בחמימות. ויחד נעבור הכל! מחכה לשמוע, שרון

כמעט כתבתי לילה טוב... עוד מעט באמת אלך לישון קצת. שלוש שעות זה מעט מדי, אפילו בסקאלה שלי. התחושה יום אחרי... למען האמת, אני לא מרגישה כמי שהתחילה דף חדש. אני מרגישה יותר כמי שמנסה לסגור עוד מעגל לא פתור, להאיר עוד אספקט של הבעיה, לחבוש את שולי הפצע, שנותרו חשופים. אני מתמודדת עם המחלה הזו הרבה שנים, דרך סוגי טיפול שונים, בדרגות יעילות משתנות. הצטרפותי לקבוצה נבעה מצורך עמוק, לא להיות יותר לבד במסע הזה. רציתי כתף תומכת, רציתי שותף לחלוק עמו את האימה, רציתי לשמוע את נשימתו המאומצת של עוד חבר למסע לצידי... רציתי לתת ולקבל, לשתף ולהשתתף. אני מנסה לעשות זאת דרך חברעם בחיי, דרך הפורום, ועכשיו- דרך הקבוצה. אני מרגישה שאני חייבת את זה לעצמי, לסגור סופית את המעגל הזה, ולא על מנת לפתוח דף חדש (הרי מאום שאעשה לא יוכל לשנות את שקרה), אלא כדי להמשיך הלאה, באותו הדף, באותו המסלול שהוא חיי- אבל מחוזקת, אולי נבונה יותר, עם מגוון גדול יותר של דרכי התמודדות, ב-ר-י-א-ה. זכיתי לקחת חלק בפורום - קבוצת אנשים מקסימים, רגישים, שעוטפים אותי בחום בעדינות רבה כל כך . את , אביב, טלי, ללה ועוד רבים וטובים... כמו שאמרת את, אביב, אני שומרת לכן רגש חם ואוהב, וגאה בפינתי הקטנה השמורה בלבכם. שתהיה לכולנו שבת נפלאה.

אני סולחת לך. באמת. גם אם לא אמרת את כל האמת. קשה לי לא להפגע,אני מצטערת.פגשתי הרבה אנשים לא אמיתיים בחיי... ואני לוקחת כל דבר רחוק מדי בקטעים האילו לדעתי יכולת לספר את האמת,אף אחד לא היה מעיף אותך מפה. את טוענת שעשית את זה כדי לתמוך בי לי נראה שבסוף קרה ממש ההיפך.נכון שדיברתי על רגשותיי בכל פעם שתמכתי בך,אבל ניסיתי להיות שם בשבילך עם כל הלב. אין מה להגיד,השקר צורם,כמו הרבה שקרים ששמעתי בזמן האחרון רק אל תגידי שעשעית הכל בגללי אני בטוחה שהיו לך גם את המניעים שלך... טוב,אל תכעסי עלי לא היה לי אומץ להגיד לך את ישירות,אז כתבתי לךבפורום. מצטערת. אני לא יודעת אם נחזור להיות כמו פעם. אבל אני סולחת לך,באמת. אני חושבת שזו את שלט סולחת לעצמך.

אנג'ל יקרה, הצלחת, נשברתי, מזה אני כבר לא יכולה להתעלם, חייבת להגיב, ואת יודעת את זה. אז למרות שהבטחתי לעצמי שוב ושוב לא להיגרר למניפולציה הזו, ולא להתחיל את הדיון הזה שוב, אני לא יכולה, לא עומדת בהבטחה שלי, שוברת את ההתעלמות ומגיבה. והמילה שגורמת לי לעשות את זה, שגורמת לי לשבת ולרעוד כאן עכשיו, עד שאני בקושי יכולה להקליד היא - שקרים . ואני חייבת להבהיר שאין לי מושג על מה את מדברת. אף פעם לא שיקרתי לא לעצמי ולא לך ולא לאף אחד אחד פה בפורום, ויש לי אלף ואחת עדים להוכיח את זה. תמיד אמרתי רק את האמת, ובניגוד למה שאת חושבת את כ - ל האמת, ואם לא רציתי להגיד את האמת - לא אמרתי. אף פעם לא אמרתי שעשיתי את זה רק בשבילך, תמיד חזרתי והדגשתי, שאני עושה את זה כי שתינו נפגעות מזה, שתינו נפצעות, ואם תחזרי אחורה, תוכלי גם לראות הודעות שלי, שבהם אני אומרת שאני עושה את זה בשביל עצמי, כי אני לא יכולה לשאת כל כך הרבה על עצמי, כי קשה לי בעצמי, כי אני במשבר כרגע בעצמי, כי את צריכה מישהו שישא אותך על כפיו ולי אין את הכוחות כרגע. אמרתי לא פעם אחת, מגיע שלב בחיים בו אדם צריך להיות אגואיסט ולדאוג לעצמו אם הוא רוצה להצליח. אני כשהתחלתי להילחם על הפרעת האכילה שלי, השארתי מאחורה את אמא ואת המשפחה חודשיים בלבד אחרי שאבא נפטר, דווקא כשכל כך היו צריכים את התמיכה והעידוד שלי שהיו כל כך רגילים אליהם, ואמרתי - עד פה ! עכשיו זה אני בשביל עצמי, בשביל להציל את החיים שלי, כי אחרת אני לא כאן בכלל, אחרת הכוחות נגמרים ואני מתה, ואז לא יהיה בכלל זמן שאוכל להיות כאן בשבילכם. וככה עכשיו אני לוקחת פסק זמן, מתחזקת, וחוזרת אליכם ויכולה גם להיות בשבילכם, וראי את הימים האחרונים שלי בהתקרבות עם אמא, משמע הצלחתי, משמע זה היה הצעד הנכון. אותו דבר עשיתי איתך, כשהרגשתי שאני לא יכולה יותר, שאם אני ממשיכה אני מאבדת את עצמי, אני גומרת את עצמי, אני מתאבדת, ויתרתי, הרמתי ידיים, ונכון, הייתי סופר אגואיסטית בנקודה הזו, אבל אם הצלחתי לעשות את זה עם המשפחה שחלקתי איתה לילות וימים ליד המיטה של אבא הגוסס, יכולתי לעשות את זה גם איתך. לא היתה לי ברירה אחרת. רציתי לחיות. זה נשמע מוזר, אבל זה כל מה שרציתי, להיפטר מהגועל, מהסירחון, מהקיא, לצאת מהביצה הטובענית הזו, ולהתחיל לחיות. אנג'ל, את שוכחת הרבה דברים בדרך, את שוכחת שכשיכולתי וכשהיו לי כוחות היינו מדברות כל יום, ולפעמים פעמיים ביום, שעתיים - שלוש כל שיחה, את שוכחת שכשהיית ברגילה אני הייתי איתך שם באי-מיילים במשך שבוע שלם, למרות שאני לא הייתי בחופש, אני הייתי בעבודה, ניסיתי לא להשאיר אותך שם לבד, עם החלומות, הבדידות והקשיים. את שוכחת את ההתכתבויות הארוכות שלנו פה לאורך היום והלילה. זה לא נחשב בעינייך ? זה לא קיים פתאום ? התקופה הארוכה הזו שנתתי מעצמי כל כך הרבה בשבילך, כל כך ניסיתי לקחת אותך יחד איתי בדרך, לשתף, להבהיר ואולי אפילו קצת ללמד. אבל לא הצלחתי. הרגשתי ההיפך, שאני מזיקה, שאני מפריעה, שבגללי את פוגעת בעצמך יותר, וזה גם מהדברים שאת אמרת וכתבת לי, ובגללי - בגלל שלא יכולתי לשאת את האחריות הזו עם כל הקשיים והבעיות והמשברים שלי, שהם היסטריים מבחינתי, פרשתי. לא רוצה ולא מוכנה לפגוע. לא רוצה לא מוכנה להיפגע. לא ברור לי על מה את סולחת לי, על השעות הארוכות שדיברתי איתך במקום לשבת עם אמא שלי ? על השעות שכתבתי לך מיילים במקום לעבוד ? על זה שעזבתי כשהרגשתי שזה גדול עלי ושאני לא יכולה להתמודד עם זה ? שהקשר מפיל אותי כל פעם מחדש ? על מה ? אנג'ל, על תשכחי דבר אחד, את לא יכולה לראות את זה מעבר למסך הוירטואלי הזה, אבל אני אנושית, אני בן אדם, אני סובלת, כואבת ומתייסרת בדיוק כמוך. פה אני עם כוחות אבל לא תמיד, המטפלת שלי יכולה להעיד כמה פעמים הייתי על סף לקחת את הכדורים ולהסתלק, למות, ללכת. אבל אנג'ל, את חייבת להבין, שאני רוצה רק דבר אחד ל - ח - י - ו - ת !!! פשוט, טריביאלי, לכל כך הרבה אנשים אחרים, אבל לא לי. ובקשר למשפט "אף אחד לא היה מעיף אותך מפה..." - גם על מה את מדברת ? אף אחד לא יכול להעיף אותי מפה, זה סך הכל פורום וירטואלי פתוח לכולם, בלי סיסמא, ובלי הרשאת גישה. כל אחד יכול לבוא ולכתוב. ואת יודעת מה ? נראה לי שגם אם היתה כזו סיסמא והגבלה בכניסה, אני את כרטיס הכניסה שלי הרווחתי, קניתי אותו בהתיחסות שלי כאן לאנשים, בזה שהם נגעו בי, ואני הצלחתי לחדור אליהם. אני לא מוותרת על אף אחד מהאנשים האלו, כל אחד העביר לי חתיכה ממאבקו הפרטי, ואני העברתי להם את המלחמה שלי, זה כמו אחים לדם, אני מרגישה ככה. הם יודעים עלי הרבה יותר מאמא שלי, ומאבא שלי כשחי, ומהאחיות שלי, הם יודעים מי האני האמיתית, ושופטים אותי לזכות עליה, לא לחובה. יש לי בסתר ליבי שאת זו שהיית רוצה להעיף אותי מפה, ואולי בגלל זה את כל כך מתעקשת שאני אגיב, שאנשים ישנאו אותי בגללך, שיחשבו שאני שקרנית, ורמאית, ואני אצטרך ללכת, כי אני לא הולכת מרצוני, אז אולי ככה. כבר כתבת לי פעם "כלי שבור שצריך לזרוק לפח האשפה"... לא אנג'ל, אותי לא זורקים לפח האשפה, אני זרקתי את הבולמיה לפח האשפה, השארתי אותה מאחור, יצאתי מהסירחון, ועברתי לחיים, לעולם האמיתי. אנחנו כבר אף פעם לא נחזור להיות כמו פעם, בטח לא אחרי ההודעה הזאת שלך והתגובה שלי. הגבתי להודעה הזו, כי לא יכולתי להתאפק, כי כולם כאן יודעים שאת מתכוונת אלי, אבל אני חוזרת להבטחה שלי לעצמי, שאנחנו כותבות בעצים נפרדים, ואם את לא יכולה לראות שזה בשבילי, אבל גם בשבילך, אז שיהיה רק בשבילי. אני אמשיך בהתעלמות, ואשתדל לא ליפול להודעות האלו שלך יותר. רק לסיכום, אני לא הולכת מהפורום, אני לא מוותרת על המקום שיש לי כאן, ואת תצטרכי ללמוד להתמודד עם זה. עם העובדה שאני כאן וכותבת הרבה אבל לא לך. יש לך את המקום שלך, ולי יש את המקום שלי, והדפים פה יכולים להתמלא עד אין סוף. הפורום הזה עושה לי רק טוב, בגלל האנשים שבו, ואני לא מוכנה לוותר על זה. אנג'ל בבקשה, תרדי מהסיפור הזה, תשכחי שהייתי שם בשבילך, תשכחי שאני לא שם היום, פשוט תחשבי שאני לא קיימת. כל פעם שאני עולה, הענין הזה חוזר וצף, ולא בא לי ליפול, אין לי כוח להתמודד עכשיו עם עוד משבר. אני מחזיקה את עצמי בציפורניים למעלה, כי שם אני בסדר, ואם אפול, זו יכולה להיות הנפילה האחרונה בשבילי, אז - אני מתחננת, אל תפתחי את הענין הזה שוב. בבקשה, אביב.

איך קישרת את עצמך?

סליחה על הניתוח הקטן ואולי לא במקום אם ענית להודעה כזו,אם דגדג לך בלב שאולי התכוונתי אלייך זה כבר מראה איזה בן אדם טוב ורודף צדק את (אן כי אולי חסר בטחון) ולמרות הדברים הקשים שכתבת -גרמת לי לחייך אז בוקר טוב, :)

שתגיע תגובה כזו.. וזה לא הוגן באמת. דווקא בגלל שהנושא כה רגיש לא היית צריכה לשלוח מכתב כזה.. וכי לא יכולת לשלוח לאותה אחת מייל... אני לא מנסה להגן על אביב או לדבר בשמה (היא עושה את זה טוב מאד) אבל אי אפשר שלא להתייחס לדברים. היא ביקשה מספר פעמים שתניחי לעניין ולא הנחת ! תכבדי את הבקשה שלה, את הכאב, את המלחמה שלה, את הקשיים שלה. ולו רק למען מה שהיה. זה לא המקום לעשות חשבונות ולהיגרר לכל מיני התנצחויות... יש לה את הכאב שלה ולך יש את הכאב שלך... ראי בזה מן נסיון, מן מטאפורה על חייך, על המלחמות שלך... בהצלחה

על מה ולמי את מדברת?

לא יכולה לחשוף אותה הבטחתי למרות שזה כואב הבטחה זו הבטחה זה לא תפקידי להוכיח אנשים על מעשיהם אבל רציתי שהיא תבין שזה היה פוגע. זה הכל.

תטפלי בעצמך

עוד פעם באתם?

משהו מתפרק, נוחת, מתרסק. דמיינו לעצמכים , תאונת מסוקי יסעור שבאחד מהם אני הטייסת. בשני, טסה היישות השניה שלי:הבולמית,הדכאונית. התנגשנו, נתקלנו, "קיפלנו" אחת את השניה. אך הפלא ופלא:! מסוקי נשאר שבור ומרוטש , ואילו שלה-התרסק ונפגע אך החלים כבדרך נס, דפנותיו גמישות הן, בניגוד לאלה שלי שהן מאוד רגישות ופגיעות. לבולמיה יש חומר הגנה: שקופה, אטומה, מלאת ניגודים וסתירות...

הבנתי..... את יצירתית, את כותבת נורא יפה. מה הקשר? בכל אופן, אני רוצה להבין יותר את מה שניסית לומר, את מבינה? ז"א, את אומרת של"יישות" הבולימית שלך, יש דפנות חזקות, היא גמישה וכו', ול"יישות" האחרת? היא שבירה יותר? אוהבת אני.

זה כבר לא חוף המבטחים שלי גילו אותי פה גם האקס שלי-מסתבר שביקר פה גם עיניים בוחנות אחרות שטלי שמה כאן ללא שליטתה אני לא יכולה לבכות לא יכולה לצעוק מהלב רעעעעעעעעע לי בלללללללללילות אני ללללאאאאאאא ייייישששששננננננהההההה וחוסר האכפתיות הזה רק מעיב על לילותי יותר

מעוררים אצלי רצון כלשהוא אבל הנה....אני כבר לא יכולה לכתוב בחופשיות אני לא יודעת מי קורא את דבריי ולאן הם ילכו מתגעגעת לשבילים..... וגם למחלה.החלטתי אני לא נותת אותה.היא היחידה שבאמת מתייחסת אליי ולא למה שקורה מסביבי ואין לי שליטה עליו.

אני לא יודעת מה קרה היום, וממה את כל כך פגועה. אני רק יודעת שהמקום הזה היה חוף המבטחים שלך עד לא מזמן. קראתי את הבדידות, הייאוש, הנסיונות הכושלים לקרוא לעזרה... אנג'ל, את עדיין צריכה את החוף הזה. אל תלכי. אם את חוששת להיחשף או חוששת שעוקבים אחרייך או משהו- החליפי כינוי, אל תמסרי פרטים מזהים, אבל... אל תהרסי לעצמך את הסיכוי לקבל עזרה, לפחות לא כל עוד אין לך מקום טוב יותר לבקש אותה. אני כאן עכשיו, אם תרצי לדבר...

דווקא נראה שקל לך להתבטא את עושה זאת יפה והרבה אנשים נמשכים ליופי ולחוכמה שבהן אל תפסיקי... (:

אנג'ל, הפורום פתוח לכולם. אין לי, ולא היתה לי, כוונה לשים פה "עיניים בוחנות". אף אחד לא בוחן אותך אנג'ל. מקסימום, מנסים לעזור לך. טלי פרידמן

....

היי את לא לבד גם לי לא בא לישון

אני מצטערת שאני ככה אבל בכל פעם דוקא אלי פונים אנשים לא מוכרים ואין לי מושג מי שלח אותם אלי דוקא ואתמול גם האירו את עיני למשהו

אנג'ל......... הספקות כבר מציפים אותך,אני יודעת. בעיקר לנוכח הניסיונות שכשלו, וגרמו לך לא להאמין לאף אחד. אני לא מנסה לשכנע אותך , תוך שימוש בחיבור של מילים מתחרזות לשנות אסטרטגיה . אני רק רוצה לומר, שאת חייבת להרפות מעצמך... אני די חדשה בפורום, נתקלתי במקרה ולא יכולתי להתנתק, אני לא מבטיחה חוף מבטחים בזמנים קבועים, אני יודעת שאני שם והידיעה היא החשובה ביותר. היכן את מחפשת תשובות? את מבינה, הן כאן קרובות ממש מתחת לאפך, אנשים באשר הם בדרכם באמת רוצים לעזור. אולי חלקם, מגיעים מסקרנות גריידא האם זה באמת משנה מהו המניע? משנה התוצאה! ואם השכלת להתחזק אפילו ממילה של עובר אורח , אשרייך. למרות הקושי, תנסי להתחבר ביתר קלות לתפישה הזו. את מצליחה? אני לא מתיימרת לעשות לך ניתוח אופי, זה גם לא מתפקידי, אבל לפחות ממה שקראתי יש בך מטען עצום, חלקו הרסני וחלקו הוא בבחינת הגרעין הקיומי שממנו את צריכה לשאוב את כוחך. אל תקשי על עצמך. על תמהרי להרים ידיים וליפול. זה הכי קל. יש לך כאן מספיק דוגמאות לכוחה של העוצמה. לכוחה של האמונה בעצמך. תאמיני בעצמך. וזו לא סיסמא. אל תתלי את הצלתך בסובבים אותך, בין אם הם זרים מוחלטים או קרובי משפחה. הכל בסופו של דבר מתחיל ונגמר בך. את נותנת את הטון ועלפיך הדברים יתנהלו. תראי את אביב, ואת מישהי. זה אפשרי צריך לרצות אבל לרצות מבפנים..., את עוד תאהבי את השקט.......השקט הנפשי.

אני לא תולה באחרים אני תולה בעצמי לפעמים אני רק מחפשת משמעות למה שאני תולה בעצמי ובמקום זה אני מוצאת חוסר משמעות שבאה בדמות חוסר היכולת לתת אימון באנשים. זה טבעם של החיים הרבה מהם הם היא מקריות לשמה במקרה פגשתי אנשים לא אמיתיים בחיי, והמון... וקשה לי עם זה. קשה לי עם זה מאחר ואני בן אדם מאוד אמיתי,גם אם זה עולה לי לפעמים בלשמוע המון ביקורת. בחומות ההגנה שלי אני משתמשת לעצמי:לשכוח,לסלוח. את הביקורת אני לוקחת ללב כי כפי שאמרת,יש מטען עצום על ה"חומה" והיא קצת סדוקה. יש דברים שפשוט מספיק חמקניים על מנת לחדור מעבר לחומה אל תוך הלב. וזה כואב. וזה כאב אנושי.יש בני אדם יותר רגישים.אני מהם. ואני החלטתי לא מזמן שאני כבר לא נלחמת מלחמה אבודה של נסיון לשנות אנשים ואת עצמי.הרבה יותר קל לקבל את עצמך כפי שאת. זה לא יהיה קל אני יודעת.וזה יהיה מתסכל אני יודעת. אבל זו הדרך שהציעו לי,וזו הדרך שבחרתי לקבל מכל הדרכים שאי פעם ניסיתי מצטערת. אנג'ל.

... לפחות תגיבי לאימייל

כתבתי לך על זה משהו לפני איזה 3 ע"מ

...

איזה שיר !!!! מתאר את כל ההתפתחות..... שמת לב שהשירים אופטימיים ? כן בטח ששמת לב :-) אני שמחה שכך את מרגישה ותמשיכי להרגיש כך. ושכל מה שתבקשי יתגשם לך... ביי ולילה טוב . הדלקת סיגריה ? אני כבר אחרי והולכת לישון... אל תשכחי לשמור עליי ביי

אליאן, אז הגעת בסוף, מה ? היה שווה לחכות לך. בטח ששמתי לב לאופטימיות שפתאום אפפה אותי. לילה טוב, ואני שומרת... אל דאגה... אביב.

היי, לא קיבלתי את המיילים ששלחת. תשלחי בבקשה שוב לדואר של האיי,סי,קיו. תודה

היי, אני שמחה לראותך פעילה בזמן האחרון בפורום. איך את? אני מקווה שאת מרגישה טוב, ומחוזקת... שיהיה לך ליל מנוחה (אני פורשת) וסופ"ש נעים, טלי פרידמן

היי, בוקר טוב תודה ששאלת.... ובינתיים אני בסדר עד כמה שאפשר. גם לך סופ"ש נעים... ביי

שלום, שמי רות ואני בת 17-בערך מגיל 10 סבלתי מאגורופביה ובעקבות כך הייתי בטיפול זמן רב, והתגברתי על המכשול-לשמחתי, הרווחתי מאותו טיפול-יותר מרק טיפול בחרדות אלא גם את התשוקה הבלתי פוסקת לנושא, מאז קראתי ספרי לימוד לפסיכולוגיה, ניהלתי מאבקים עם ביה"ס ללמוד את המקצוע עם כיתת הפסיכולוגיה (והצלחתי!) ,קראתי ספרים רבים בתחום, ומצאתי מאמרים ודברים בנושא באינטרנט ובמקומות מידע אחרים-אולם עד שלא אלמד באופן אקדמי ואגשים את חלומי לחלוטין-הייתי רוצה לדעת האם יש מסגרות שבהן אוכל להשתתף במסגרת מחקרים פסיכולוגיים, תצפיות או כל דבר מעשי, אני אודה לכם מקרב לב-אם רק תוכלו לעזור לי ולו במעט-זוהי אכן יותר מגחמת גיל הנעורים-ואשמח אם תתיחסו לזה כיותר. בתודה מקרב לב-רות.

http://doctors.msn.co.il/forums/list.php?f=66

אם את מעוניינת להמשיך ללמוד בעצמך, ניתן לקרא חוברות של האוניברסיטה הפתוחה, שכתובות בצורה פשוטה ומעניינת, וכן אפשר להרשם לקורסים של האוניברסיטה הפתוחה. אם את מעוניינת להשתתף במחקרים את יכולה לגשת לאוניברסיטה או המכללה הקרובה למקום מגורייך, להכנס למחלקה לפסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, מדעי החברה ולברר אם הם צריכים נחקרים. קרוב לודאי שהם ישמחו ליוזמה. בהצלחה!

תודה רבה

ובכן- מה שהתכוונתי לומר לפני שלחצתי מוקדם מדי על הכפתור הוא, שאת תמיד מצליחה לרגש אותי כל כך! (ולא רק אותי, מסתבר. נראה שאמא מגלה אותך מחדש...) אביב, השיר נהדר!! איך את? איך עבר היום? אני " חייבת" לך סיפור על הקבוצה... אני כאן עכשיו. תני סימן חיים!

היי, קבלי סימן חיים, אני כאן, היום היה מצוין, ואיך היה בקבוצה ? ספרי אל תשאירי אותי במתח. אביב.

ראשית, חששותי מפני תחרות בעניין מי יותר "שלדיה" (על משקל שלגיה... תודי שזו הגדרה טובה! ) נמוגו. הסיבה: האנורקטיות, ברובן, הבריזו... (קלאסי!!) הייתה תחרות במישור אחר: מי יותר חכמה, מודעת, מבינה את הגורמים-והסיבות-ואיך-יוצאים-מזה-ובכלל-היא-כאן-כדי-לתמוך-באחרות-היא-לא-צריכה-עזרה!! אני אמנם שונאת תחרויות (וגם תמיד נכשלת בהן), אבל בכל זאת הוקל לי: זו תחרות בריאה, יחסית. המנחות נחמדות: אחת מהן אני מכירה עוד מימי אשפוזי הבלתי נשכח. את השניה הכרתי רק היום: היא עובדת סוציאלית, מאוד נחמדה ועושה רושם שהיא מבינה על מה היא מדברת. האמת היא שלא יצא לי לדבר כל כך. גם משום שכשזה מגיע לדרישות ורבאליות, המנוע שלי מתחמם לאט, אבל בעיקר מפני שאת הזמן מילאו עד תום- ואף יותר מכך- שאר המשתתפות. רוב הזמן נשענתי לי בכיסאי והאזנתי, אבל למרות זאת נראה לי שאוכל להרוויח מההשתתפות בקבוצה. בשבוע הבא אמורות להצטרף גם שאר האנורקטיות- ואז נהיה בערך 9 בנות. נו, צפוי להיות מעניין! יש לי "וידוי": אחרי הקבוצה הייתי מותשת כל כך (פיסית ונפשית)- שהברזתי מהשיעור שלי במחשבים... נו-נו-נו, ילדה רעה! הייתי מבטיחה שזה לא יקרה שנית, אבל הסיבה היחידה שאני יכולה להבטיח כזה דבר היא, שזה כבר קרה הרבה יותר מפעמיים...

טלי יקרה שלי, בכלל שכחנו להזכיר אבל חמישה בערב זה חמישה בערב, אני עומדת בהבטחה שלי. יש לך גם כמה שירשורים למטה ממני, בעץ של השיר. ודרך אגב, נראה לי שכדאי שתבררי לגבי הסימן הכחול, זה מתחיל להיות צפוף... :-))))) אביב.

שלום ילדה מה שלומך מזמן לא דיברנו

נכון, מזמן, כבר כמה ימים, אני בסדר, שלומי טוב תודה, ואתה ?

:) מבחינתי, הבטחה זו הבטחה (כל ההבטחות) אין לי כוונה לעסוק בזה, אלא אם את תרצי... שיהיה סופ"ש נפלא, טלי פרידמן

היי את פה, סתם, רציתי לוודא שאת לא חושבת אחרת. שיהיה סופשבוע מהמם גם לך... אביב.

האקס שלי,הוא לא עד כדי כך אינטילגנט כדי לכתוב דברים כאילו אני מודה-סיפרתי לו עלייך סיפרתי לו על אביב אפילו לקחתי אותו לפורום מספר פעמים אבל היום אני נצרבתי בדיוק כמוך הראיתי לג'קי דברים שהוא שלח לי באי סי קיו... היא התחילה לקלל אותו ובכן,אני לא אקלל אותו אני אקלל את עצמי על זה שנתתי אימון באדם וחשפתי את עצמי בעיניים עצומות אבל את צריכה להבין, היינו יחד 9 חודשים הבן אדם הזה הוא אחד האויבים הקיומיים הגדולים ביותר שיש לי אבל אני לא מתקפלת ולא בורחת מפה כי אני לא אשמה. הוא לא היה "סתם בן אדם" בשבילי.

נו בטח גם סיפרת לו עלי נכוןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

עוד לא קראתי את ההודעות שכתבת ואני כבר קורנת מאושר כמה התגעגעתי ביי...באתי לכתוב כמה אני מרגישה רע וככה...תוך שניות זה התהפך אני רק מקווה שאין שם שום דבר רע!

התגעגעתי אליך

יווווו גם אני באמת נזכרתי

שלום, זאת שוב אני. אני מקווה שאת זוכרת אותי. החלטתי בסוף לצאת מהטיפול, אני מקווה שאני עושה את הדבר הנכון. לא נראה לי אפנה שוב לטיפול, הדברים האלה לא בשבילי, ההיפך הם גורמים לי סבל. אני אבקר פה מידי פעם לעדכן. אם תרצי כמובן. תודה. לי-טל

לי - טל, וואו, שנים לא שמענו ממך, בטח זוכרת אותך... בא לך לפרט קצת יותר, למה בסוף החלטת לעזוב ? מה גרם לך כל כך הרבה סבל שהחלטת לוותר על הזדמנות נוספת ? חבל, הענין של הטיפול, עצוב, זה יכול לעזור מאוד, מנסיון, אם תפרטי קצת יותר, אולי תהיה לי עצה ואוכל לשתף אותך מהנסיון הכושל שלי בטיפול הראשון, ומההצלחה שלי בשני, ואולי תהיינה לך עוד כמה נקודות למחשבה, שיאירו את עינייך קצת. ובטח, שתבואי לעדכן, ובטח שאני רוצה, רק תשתדלי יותר בתכיפות, לא להעלם לי לכל כך הרבה זמן... :-) אביב.

אביב קצת קשה לי לפרט פה על הכל, בטיפול עצמו היה קצר כלשהו, שלא הצלחנו להתגבר עליו. לא דיברתי, לא הרגשתי מוכנה לזה, אולי פה הבעיה. היו עוד כל מיני מקרים מאכזבים. לצערי, לא הכל ניתן לכתוב לעיני כלום (סליחה אם פגעתי במישהו). אני אבוא לעדכן אם יהיה במה. שיהיה רק טוב. לי-טל.

היי, אז ככה אליאן ביקשת שיר, ומישהי אחרי שקראתי את ההודעה שלך מאתמול כמה פעמים נחתה עלי המוזה וכתבתי את הדבר הבא, בהשראתך. המכתב שלך הוביל אותי קצת למקומות שלך, וקצת למקומות שלי, ואני מקווה שקלעתי. אז השיר מוקדש לשתיכן... ואיפה היית אתה כשהעולם מסביבך רחש והמה העולם לא פסק מלכת ועמד השעון לא דמם מתקתוקיו כדור הלכת המשיך להסתובב אנשים בסביבתך המשיכו לנסות להתקרב הושיטו יד זהירה בבטחון ובאמונה פרשו רשת מגינה ושלחו סירת הצלה ואתה כאילו כלא בתוך חומה גבוהה מוגנת בצורה במין תחושה של דממה והרגשה של שתיקה כביכול הכל אבוד בעבורך העולם נגמר בשבילך בהרגשתך המחשבות לוכדות אותך ולא מרפות אתה מרגיש חסר אונים וחדלון כוחות נמצא במעגל אינסופי שלא נפרץ לפעמים נדמה שכבר כאילו נגמר לפעמים אתה מרגיש כל כך מיואש שאין דרך יציאה מהמצב הנואש אבל לפעמים גם התובנה חודרת לאט לאט באה ומתפשטת ובתוכך אתה יודע שלא הכל אבוד שיש דברים מעבר למשחק הפשוט אתה מתנדנד לאיטך מתוך המעגל יוצא החוצה אל העולם ונבהל נושם מרגיש טועם את החיים ובהרף עין באים הפחדים אתה חוזר חזרה אל עצמך הבטוח אל תוך המעגל הסגור והרגוע המעגל הישן והמוכר שאף פעם לא הכזיב בין החומות ממשיך להעלים ולהסתיר אבל אז מגיעה נקודה בזמן הממהר שממנה אתה כבר יודע חבל על האחר אי אפשר יותר את החיים להפסיד אי אפשר יותר את הדברים להחמיץ אתה שולח רגל בטוחה ויציבה ומיד אחריה גם השניה לא מאחרה יוצא מכלא בדידותך וכאבך ומצטרף אל העולם בעצמך עכשיו גם אתה כאן בין כולם יכול לחיות כבר באמת פה בעולם עם כל הקשיים וכל הבעיות עם כל החיבוקים וכל הנשיקות יודע כבר שלא תוותר אף פעם שלא תשוב אל המעגל עוד לעולם טעם החיים בך פגע חזק השאיר את חותמו בלשונך הרך פתאום מתפתחים חלומות ושאיפות רצונות תקוות תשוקות וכמיהות להיות מת בין החיים כבר אינך רוצה להשיג את הדברים אתה נלחם ומתאווה מהמעגל כבר השתחררת ואל העולם האמיתי הצטרפת ועל זה אתה כבר לא מוכן לוותר ועל זה מסכים כל מחיר לשלם אתה חי בלי ההסוואות בלי הכיסויים ובלי המסיכות בלי המעגל שסביבך בבטחון פעם סגר בלי החומות הבצורות שאף אחד לא שבר אתה מתחיל לחפש בתוך העולם בתוך עצמך את האני האמיתי שלך שעד היום טרם נמצא ובהדרגה אתה מקלף את השכבות ומוצא גרעין קטן בין הקליפות זה אני ? אתה שואל את עצמך ויודע את התשובה גם בתמימותך כן, זה אתה עירום ועריה קטן חלוש עצוב וקצת חרד חשוף לעצמך ולסביבה אתה קולט את עצמך אתה מתחיל אז להשקות חושף את עצמך לשמש להרפות ומתחיל לגלות את היכולות והכוחות לאט לאט הניצנים יוצאים לא ביום לא ביומיים הם צצים אבל מגיע יום ואתה בטוח והכל מובן אלה החיים שלי ואני מוכן אביב.

מקסים.

לאביב עוקבת מזה זמן . אחריך ו אחר כו _ לם . כישרון מדהים ונוגע ללב . סיקרנת אותי . .איזה מזל את ? תמילה

היי טלי, אז התגובה שלה - "תגידי מאיפה את מביאה את כל זה ? זה ממש מיוחד, זה מקסים, אני לא מכירה אותך ככה... " הורידה את המשקפיים ושפשפה את העיניים... ואת בטח מבינה את הכוונה. הלכה וחזרה - "זה ממש יפה, התרגשתי.. יש לך עוד להראות לי ? " ??????? אביב.

וחזרה - "יש לך ממש כישרון... אני יכולה להראות את זה ל.. ול..." ועכשיו היא קוראת את השלישי, זה על הדרכים. התקדמנו פה, נראה לי. ?????? אביב.

אני בכלל לא חשבתי שבא לי לשיר, ואז נכנס האביב............ והלב התכווץ לנוכח התובנה והלב נצבט לנוכח פריחת הניצן אביב , את הקסמת אותי ולא בכדי אמך הזילה דמעה. היא נחשפת לגרעין מהותך, ופליאתה כי רבה הגוזל השביר הופך לברבור והיא , מתחילה להסתגל, להבין טוב יותר , והיא פוסעת לאיטה יחד אתך במבוך הנפש הסבוכה ומגלה את היופי הטהור שבך טמון, את הכוח והרצון שלך להצליח ..........לחיות....

היי, פעם שניה שאת משאירה אותי עם פה פעור. הדברים שאת כותבת פשוט מדהימים. נכון, בדיוק לזה היתה כוונה, אין לי מה להוסיף, את כבר אמרת הכל. את זה אני יכולה להגיד עכשיו במבט לאחור, שאני באמת רוצה לחיות, ולחוות, ולאהוב, ולקבל, ולתת... לקלף את כל השכבות, את כל הקליפות המכוערות, ולהשאיר את הגרעין חשוף, לתת לו לצמוח, לתת לו להתפתח, לתת לו לגדול, לתת לו לבטא את עצמו, מתוך תקוה שכשיגדל יהיה באמת יפה ולא יאכזב, לא את עצמו ולא את האחרים. תודה, זה היה מרגש, הרגישו שזה יצא מהלב, אביב.

חלום של אתמול בלילה... לקחתי את הבן הקטן מהגן כי הוא עשה את צרכיו. הגעתי איתו הבייתה והוא היה מלא עד אמצע הגב. שטפתי אותו ושאלתי מה קרה והוא רק בכה ולא יכל לדבר.כשרציתי לסבן אותו ראיתי כתם גדול על הגב התחתון שלו,כאילו מישהו נתן לו מכה חזקה. שאלתי אותו מה קרה שוב והוא לא ענה. רצתי איתו חזרה לגן ושאלתי את הגננת והסייעת מי הרביץ לו והם אמרו שהן לא יודעות. משם החלום קפץ למסיבת סיום הלימודים של הבן הגדול שלי. וההורים היו צריכים להכנס לכל מיני כיתות כדי לראות מה מלמדים שם. באיזה שלב הרגשתי כאב ביד וראיתי שחתיכה קטנה של זכוכית הייתה נעוצה באצבע. התחיל לרדת דם ,בהתחלה מעט ואחר כך המון. הבנתי שאני קודם צריכה להוציא את הזכוכית הזו. היא הייתה שקופה והיה קשה לראות אותה. בסוף הפניתי את ידי לאור והעפתי אותה לריצפה והדם המשיך לרדת... בסוף באה המורה של הבן ונתנה לי שקית עם קרח מרוסק לשים על האצבע כדי שהדם יפסיק לזרום. לאחר מכן הלכנו והייתה שם מן תחרות והזמינו את ההורים... היו שם כל מיני דברים שהיה צריך לקפוץ מעליהם וזה נראה לי קשה. אחד הילדים ניסה לקפוץ ונכשל ואני חשבתי לעצמי שאם הוא שהוא קטן לא הצליח אז אני בטח לא אצליח לקפוץ. אמרתי למורה שלא תקרא לי כי אני לא אצליח ואני לא רוצה בושות. אמרתי לה גם שהאצבע שלי כואבת ואיפה שהייתה הזכוכית- אין לי תחושה במקום. היא אמרה שזה בגלל שהמקום נפגע ויש דלקת אבל זה יעבור. בסוף רציתי ללכת הבייתה עם הבן הגדול וחיפשתי טרמפ. אבל משום מה כל מי שנסע הגיע רחוק מביתי. ואני החלטתי לחכות לאוטובוס כי הוא מגיע הכי קרוב ליד הבית. זה.

(*-*)

סליחה על הבורות, אבל מה זה הסימן הזה, מה הוא אומר ?

היי אליאן, טוב, אז בגללי, באשמתי, אז מה ? האמת היא די ברור שאחרי כל ההתעסקויות שלך ושל רחל עם הילדים יבוא כזה חלום. הנה רצף האסוציאציות שעלה אצלי בעקבותיו, אבל שוב אני מזהירה, אלה רק האסוציאציות שלי, והן באות מהמקום שלי, אז אולי אצלך הדברים אחרים - הילד הקטן שאת כל כך רוצה להגן עליו, הוא עדיין נורא קטן, עדיין בורחים לו הצרכים במכנסיים, ממש כמו לתינוק, יש לזה שני הסברים, אחד זה הילד הקטן שלך, שאת רוצה להגן עליו מהמכות של חבריו, אבל השני שזו שוב את, שאת רוצה להגן על עצמך, מפני המכות של החיים, רצה מיד לגננת לבדוק מה קרה ומי הרביץ לו, או במציאות הולכת לעובדת הסוציאלית לברר על המכה, האם אפשרי שמישהו יפגע בך כך וישאיר כזו צלקת, והאם אפשר למנוע את הפעם הבאה. בחלק השני זו בבירור את הנפצעת, והדם זורם ממך, את צריכה להוציא את הזכוכית מהאצבע, או אולי להוציא את הבעל מגופך מחייך, אבל גם כשהיא יוצאת, גם אחרי שהעפת אותה, הדם ממשיך לזרום, גם אחרי שהבעל יצא מחייך, עדיין הפצע ישאר פתוח, לפחות לזמן מה, ידמם ויכאב, עד שיגליד עם הזמן. הדלקת נשארת, אז ברור שכואב, החותם של החיים עם הבעל יישאר עוד זמן מה גם אחרי הגירושים, אם יקרו וכשיקרו. יתנו לך לשים על זה קרח כדי לזרז את ההחלמה, אבל הכאב ישאר, יתנו לך כדור, ידברו איתך, אבל זה לוקח זמן להגליד. הדברים שצריך לקפוץ מעליהם, זה נראה לי הצעד הבא שלך בחיים, הגירושים אחרי שהבעל יסכים, צריך לעבור את זה, אבל זה נראה לך קשה, כבר נכשלו שם לפנייך, ובודאי שמעת סיפורים על זה, אז למה שאת תצליחי ? חשש טבעי ומובן. אבל אולי זה גם הבן הגדול שיוצא לפנימיה, כבר היית ב"סרט הזה", כבר עשית את זה פעם, את יודעת כמה זה קשה כשקורעים אותו ממך, ואולי בהרגשה שלך את נכשלת אז, אז למה שתצליחי בפעם השניה, את מעדיפה לא לנסות בכלל, אומרת שזה גדול עלייך, ובכלל האצבע עוד כואבת מהבעל. וטרמפים ? עזבי אותך, סתם מסוכן. הכי בטוח באוטובוס. שם בטוח לא יקרה לך שום דבר. אם תסעי בו, בטוח תגיעי הביתה. את הולכת בדרך הנכונה, לא לוקחת סיכונים בדרך, לא קופצת קפיצות מסוכנות, ובסוף תגיעי אל השלווה והמנוחה, בבית אמיתי. אביב.

אלי- מילמלתי פעמיים היום, מקוה שקיבלת. להתראות.

היי מה שלומך? אולי תשלחי לי איזה שיר ? או איזה סתם משהו... אני כאן ,משמע אני קיים !!! סתם יש לי מצב רוח מוזר כזה... ביייייי

מיד, מיד, רק תני לי לגמור את הסיגריה... קשה לי להקליד ככה.. אביב.

טוב מתוקונת... אני יוצאת ואחזור בסביבות אחת עשרה... אם תהיי טוב ואם לא אני רוצה לקרוא מה שכתבת. ביי

היי אני מקווה ששלומכן טוב. אני לא אהיה פה בזמן הקרוב. מצטערת. תשמרו על עצמכן. אוהבת, סתיו

קראתי את ההודעות למטה, אני בסדר, אל תדאגי. סתיו

מה קרה ? שתפי אותנו קצת יותר, הרבה זמן לא היית, דאגנו, התגעגענו... אל תעלמי סתם. אביב

היי אביב, אני מתנצלת על ההיעלמות, אין לי יותר במה לשתף ומה להגיד. אני מרגישה שנגמרו לי המילים, החיים. אין לי כוח יותר, אפילו לא להשתתף בפורום. מאז שיצאתי מהצבא, הריקנות גדלה. אני אהיה בסדר. לבינתיים תשמרי על עצמך, ועל אנג'ל וטלי בשבילי :) תודה על האיכפתיות. סתיו

הגיע סוף שבוע. למרות שאני כל הזמן בבית (לקחתי קצת פסק זמן מהעבודה בגלל המצב שלי ), אני מחכה בכליון עיניים לסוף השבוע ,כאילו שאלו הימים שבהם אני ארגיש יותר טוב. אולי בגלל שבעלי והילד (המתוק!!) בבית. כנראה שלא יהיה לי זמן להכנס לפורום. אז נתראה ביום ראשון. אביב- תודה על מה שכתבת לי. סוף שבוע נעים. בילי. (היום אני עוד פה בסביבה אם מישהו עוד רוצה למסור לי משהו...)

בילי כן, אני מצביעה ומבקשת רשות להגיב, לאחל לך סוף שבוע נעים וכייפי, מבינה את ההרגשה לרצות להיות עם הילד הקטן והמקסים, הגמדים הקטנים האלה הם האושר האמיתי בחיים, לא לפספס שום דבר, לצלם המון ולהנות מכל רגע, זה בדרך כלל לא חוזר. שיהיה סוף שבוע קל, ונעים והכי חשוב נטול חרדות, אביב.

שלום לכל מי שזה קשור אליו שמי מיקי,כתבתי פה מספר פעמים. ניסיתי לעזור.זה הכל. אני לא יודעת מה קורה כאן בפורום אבל אני החלטתי שאני לא מתקרבת יותר לכאן,ואני מאחלת לכל אחד שיהיה לו הכי הרבה הצלחה ובריאות. אביב-תרגישי טוב,ותכתבי .הרי המטרה של הפורום הוא שתכתבי כמה שבא לך.אני לא כתבתי לך את הדברים האלו.אז בבקשה אל תתיחסי לזה בכלל. אנג'ל....שיהיה לך בהצלחה ואת יכולה להשאיר את הספר אצלך.אני לא אהיה בבית שלי בזמן הקרוב. ולכל מי ש"איכשהו" קשור -שלום ולהתראות ואני מבקשת להניח לי לנפשי. בסך הכל ניסיתי לתת כתף תומכת ואני לא חושבת ש"התמורה" שלי צריכה להיות הצקות והטרדות. בכל אופן,בהצלחה בכל ותשמרו על עצמכם.

מיקי, לאף אחד אין כוונה או מטרה שתלכי... להיפך לפעמים כותבים כאן דברים כואבים ממקומות אפלים ורחוקים ולא תמיד זה מכוון לאדם עצמו... אז השארי עמנו !!!

מיקי, אין לי מושג מה קרה פה היום, באמת, אבל צריך לקחת בפרופורציות. בעבר הייתי מגיבה בדיוק כמוך, כותבת הודעה שאני הולכת, ואולי הולכת ואולי לא, אני מהמכורים לפורום הזה ולאנשים שבו, אז קצת קשה לי ליישם. אבל באמת, תישארי, לא קרה שום נזק, הכל נלקח בהבנה, אני אמשיך לכתוב ואמשיך להציף, כל מה שניסיתי לעשות, זה להסביר שוב את עמדתי, שאני עדיין עומדת מאחוריה, וזה לא קשור אלייך. השירים והסיפורים שלי ימשיכו להגיע, מבטיחה, אפילו עוד היום. תישארי איתנו. אביב.

כבר כמה זמן הרגשתי כאן לא נוח קיבלתי כמה אימיילים מכל מיני אנשים לא מזוהים,בטהובנים ואזמרלדות למינהם אח"כ התחילו להופיע בעצים שלי כל מיני הודעות ממשתתפי הפורום...שידעתי שהן מפוברקות-כי לפנות אליי בשם שירה גם בכוונה זה לא הכי הגיוני למישהי שיודעת את שמי האמיתי. שאלתיבפורום לפני יומיים בערך " עוד פעם יש כאן מציקים" התרעתי על זה שאני מרגישה כאן לא נוח ומסתבר שהיה לזה בסיס אין קשר לאיך שזה התחיל.לא לאביב ולא למיקי! לפחות ככה אני מאמינה-הוא לא מסוגל לכתוב הודעות ברמה כזו... אחרי 2 ההודעות האילו-צר לי אבל אין לי כבר מושג מי כתב מה. בכל מקרה,העניין הזה טופל,סודר,לא יחזור על עצמו. מיקי,אני יודעת שאת מרגישה לא נוח אבל תשארי בבקשה זו לא אשמתך זו אשמתי סליחה שבגללי נגרם כזה בלאגן

בנות ,בנות לא לריב. אנחנו פה בסך הכל כדי לתמוך ולעודד. וכן גם בשביל להשתפך קצת. אז יאללה סגרו את הנושא , חבל שיהיה עוד משהו כבד על הלב (יש לנו מספיק ,לא?)

(*-*)

שלום רב!! ישנה ימים שאני קמה בבוקר ועוד לפני שיצאתי ממיטה ללא שום סיבה שתצדיק את האימרה הנ"ל במקום לומר לעצמי יום חדש או בוקר טוב אני אומרת לעצמי הלוואי והיית מתה!!!! אני לא חושבת שאני באמת רוצה למות אני בעצם פוחדת למות או בכלל לא ממש מאוהדי המות אז מדוע עולה בי האימרה הזו שוב ושוב מהתת מודע ונאמרת אל תומר לי לפנות לטיפול פסיכולוגי ומכיוון שאני כבר שם ועדין לא הצלחתי לבררר לעצמי את פשר העיניין לכן אני מעלה את זה ליועצי הפרום ופתוחה לרעיונות למה??? וכיצד להיפתר מהאימרה הזאת יש לי מספיק בעיות אחרות שעלי להתמודד עימן תודה.

ראשית, זה מאוד חשוב שאת בטפול. גם אם עוד לא הצלחת לברר את פשר העניין, ייתכן שבהמשך כן תצליחי. זה תהליך והוא לוקח זמן. אבל אם את רוצה משהו יותר מיידי, לדעתי את צריכה לחפש משהו קטן שיהיה לך משמעותי ויחזיק אותך בינתיים. משהו שאת אוהבת לעשות-לרקוד, לשיר, לנגן, מוסיקה, סרטים וכו' או קשר עם אדם משמעותי. נסי לחפש דברים שעושים לך כיף ובשבילם יהיה שוה להמשיך. אל תאבדי את התקוה!

הי , אני בדרכי החוצה מהאינטרנט, צריכה עוד להספיק לעשות הרבה דברים בעבודה, לפני שאסע. אתמול, אחרי כל היום המלהיב הזה חזרתי הביתה ונפלתי חזק חזק. כאילו נשאב ממני כל האושר ולא יכולתי לחוש אותו יותר. ממש מוזר, אבל ההתלהבות חוזרת לאיטה. אני בסדר, אסור לי להרגיש רע עכשיו :-) שהימים הבאים יהיו טובים בשבילך עם כמה שפחות עצב! נ.ב. חזרתי לכדורים, צעד חכם, אחרי יומיים בלי כדורים הפכתי לפקעת עצבים מהלכת והבנתי שזה לא לעניין. אז תודה על העצה :-) סוף שבוע מצויין שיהיה!!! בי

היי ללה, תהני בפריז, הכי הרבה שאת יכולה, ותחזרי אלינו עם כוחות מחודשים, והמון חוויות טובות. אביב.

Hi Angel, my icq won`t connect,but i`m here how r u? Lisa

מקודם הייתי כולי נסערת עכשיו יותר טוב היה כאן אקט ילדותי מאוד

Yes i saw..is it anyone you know,or just some idiot? .....

שלום אני נוטלת 20 מ"ג SEROXAT מזה שנה + לפני כחודש החלטתי, בעזרת הפסיכיאטר איתו אני נמצאת בקשר, על הפסקה הדרגתית של התרופה. הוא יעץ לי להוריד בכל פעם 1/4 כדור כלומר ליטול 3/4 כדור בחודש הראשון אחרי חודש ליטול 1/2 כדור למשך חודש נוסף אח"כ ליטול 1/4 כדור וכעבור חודש להפסיק לגמרי. כעת אני 3 שבועות עם 3/4 כדור ומרגישה טוב מאוד. רציתי לשאול האם זו השיטה המקובלת להורדת מינון או שזהו אפקט פסיכולוגי והרעיון הוא שאני לא ארגיש חוסר בטחון או פחד פתאומי בשל הפסקת התרופה?

לימור שלום אינני רופא כך שלא אוכל לתת תשובה מוסמכת, אבל זו הדרך הנכונה להפסקת התרופה. האפקט אינו פסיכולוגי אלא פיזיולוגי. עם זאת, כמעט כמו בכל תהליך בתחומים הללו יש בזה גם מרכיבים פסיכולוגיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

סליחה על מה שקרה נחשפתי כנראה יותר מדי זה היה מכר שלי מבטיחה לכם שהוא לא יבוא לכאן יותר ואם תרצו-גם אני לא.

בקשר להודעותה של "מיקי" לאביב זו כן היתה היא הוא לא כזה אינליגנט הוא סתם בלאגניסט

שלום! אני בת 13.5 ולומדת בכיתה ח. בכיתה ז בקושיה היו לי חברות, יותר נכול יכולתי רק לומר להן הי. השנה התחילו להיות לי קצת חברות ועכשיו שוב התרחקתי מהן. אני מתחילה להבין שזה בגללי ואמא שלי אמרה לי שיש ספרים שמסבירים איך למצוא חברים וכול מיני כאלה. תנו לי בבקשה שמות של ספרים שיעזרו לי... זה נורא לא נעים שאני צריכה להתרגיש כמו זנב בהליכה הביתה... תודה מראש.

סופי חמודה, מרגש לחשוב שנערה בת 13.5 מבקשת עזרה בפורום הזה, ממש כמו גדולה. את מספרת על תחושה של להיות זנב, ועל קושי ליצור קשר עם חברות וגם לשמור עליו אחרי שכבר התחברת. אני לא מכירה ספרים שמסבירים איך להתיידד, ויש לי גם הרגשה שספרים הם לא בדיוק המענה לצורך שלך בחברות........ תנסי לחשוב על כל ילדי הכיתה: האם יש ביניהם מישהו או מישהי, שיש לו תחום עניין דומה לשלך? האם תוכלי לחשוב על נושא מעניין לשיחה איתו, למשל- ספר ששניכם קראתם, סידרת טלויזיה שראיתם או כל דבר אחר? תתחילי בקטן, שיחה בהפסקה או בדרך הביתה, ותני לדברים להתגלגל. אל תתיאשי אם הצד השני לא מעוניין, או אם לך פתאום משעמם. תמיד אפשר לסגת בעדינות ולנסות מחדש עם מישהו אחר. את מוזמנת לחזור ולספר איך היה ואיפה זה נתקע-אם לא הלך לך. בהצלחה רבה!

תודה רבה רבה!!!

לסופי היקרה שלום. באמת כמעט שלא קורה שנערות בגילך פונות אלינו. לרוב ההורים הם המתייעצים- ולכן כל הכבוד על היוזמה ועל הבגרות. אני חושבת שספרים אולי עוזרים, אבל נראה לי שאת יודעת איך להתחבר- אבל פתאום את מתרחקת. למה את מתרחקת? חשוב שתנסי להבין- ואת יכולה לדבר על כך איתנו פה, או אולי לגשת ליועצת בית הספר ולהתייעץ איתה. היא תוכל אולי להדריך אותך, או לחשוב איתך ביחד מה ואיך לעשות. אני יודעת כמה חברים חשובים בגיל שלך- ובכלל בכל גיל, אז נסי את אחד משני הרעיונות שהצעתי לך, או את שניהם ביחד. בהצלחה רוית.

כתבתי כבר מספר פעמים ומשום מה המחשב נתקע באמצע... כנראה זה היה ארוך מידי :-) טוב, שאלת האם אני מרגישה באמת שכשקונים לאחד אז צריך גם לשני ? אז אני אגיד לך שזה נראה לי הכי נכון לעשות. ממילא התחרות בין האחים היא קשה להם ולנו אז למה בעצם ליצור בעיות ? וכי חסרות בעיות ? חסרים מצבים שבהם עלינו להחליט למי מגיע מה ? זה גם מאד תלוי בסיטואציה ? למשל אופניים , מה אני אקנה שתי זוגות אופניים ? רק כדי שלא יהיו מריבות או קינאה ושבסופו של דבר אתקע עם שתי זוגות סתם ? ומה לגבי זה שעליהם ללמוד להתחלק ולחלוק? אז לא ! אופניים למשל קיניתי זוג אחד והם מתחלפים כל הזמן. כל פעם מישהו אחר לזמן קצוב. אני חושבת שגם אם הייתי מיליונרית לא הייתי קונה שתי זוגות אופניים או שני מחשבים או לא יודעת מה ! כך שהדברים שונים ומשתנים בהתאם ... וכאן נכנס עניין העייפות שאמרת... כן, אני מבינה אותך מאד ! זה מעייף ומתסכל ומרגיז כל הזמן לתמרן וגם בסופו של דבר הם לא תמיד מעריכים או מודעים למאמצים שלנו ובעיקר יש להם טענות ! "למה אותה/אותו את אוהבת יותר" ואם זה לא הגיע אליך המשפט הזה עדיין, אל דאגה... זה יגיע... אני חושבת שכדאי שתלכי עם הלב... עם האינטואיציה שלך(שהיא מדהימה בפני עצמה)... וגם אם תטעי בדרך ,זה לא נורא, כולנו טועים. הכי חשוב זה להודות שטעינו ולשנות את הדברים... רצית לשמוע אם אני מרגישה כך לפעמים ? אז לא ! אני לא מרגישה כך לפעמים... אני מרגישה כך תמיד !!! למה את חושבת שמשהו צריך להשתנות ? אני חושבת שאת פועלת נכון ואולי אף מקצינה לטובת כולם ! חישבי גם על עצמך על טובתך ותועלתך. ובאמת אל תדאגי , טענות תמיד יהיו מכולם... ואולי אף מעצמך אבל חשוב שלא תטבעי בתחושת האשמה. מקווה שעניתי לך ולא שכחתי משהו ! באהבה...רבה.

כל פעם אני משתאה מחדש איך האימהות זורמת לך ככה, בקלות. לא שאין רגעים שקשה לך, (ועוד איך קשה) אבל יש לך מצפן פנימי כזה, שמנתב וזורם עם כל מה שקורה........ זה נותן גם לי כח להאמין באני הפנימי שלי. ותודה על החיבוקים, זו הרגשה כל-כך טובה.

כל פעם שאני רואה ממך מייל או הודעה אני אומרת יש,בטח היא כותבת הרבה... ואני מתאכזבת ונעצבת :-( קמצנית, תכתבי יותר... עליך,עליי,על מזג האוויר, על להיות או לא להיות, לא חשוב. העיקר תכתבי ! אגב קיבלת את המייל שלי עם הכתובת החדשה ?

אני אמנה את עצמי באופן זמני לאשת קשרי החוץ של הפורום, הרי לכם משהו יפה שמצאתי אצל השכניםhttp://www2.iol.co.il/communikit/scripts/forums/live/files/35/1154/4642832/4642832.mht

היי אורה, למה באופן זמני ? שיהיה קבוע. זה מקסים הקישור, וגם כל כך נכון, בעיני לפחות. אביב.

בקרוב, כמוך, אביב, אני מחליפה עבודה. החברה בה אני עובדת נסגרת. בעבודה החדשה לדעתי לא יהיה לי אינטרנט נגיש כמו כאן ואני אצטרך להסתפק בהצצות חפוזות לכאן בערבים ובסופי שבוע, בכל אופן אם אני אקח על עצמי את התפקיד אז כניראה שמשבוע הבא (עוד לא סגרתי חוזה בעבודה החדשה) אני אוכל למלא אותו באופן חלקי. הקישור באמת קנה את ליבי, ומייצג קצת את מהותו של הפורום כפי שהבנינו אותו, לא?

שלום אורה זו באמת אני מה שלומך?

לפי העצים האחרונים וגם מה שהיה פה בבוקר נראה כאילו יש כאן מתחזים אז כדאי לשמור על פרופיל נמוך עד שיימאס להם והם ילכו. אני מצויין, מאד שמחה למצוא אותך פה. את עדיין כ"גימלים"? ומה שלומך באמת? נפגשת כבר עם מטפלת?

שלום אני סטודנטית שעושה עבודה בדיאגנוסטיקה של מחלות על הלופוס. אני מחפשת חומר לגבי המחלה. סימפטומים, אבחנה מבדלת, שכיחות באוכלוסיה, דרכי טיפול או מניעה, וכל חומר אחר הקשור למחלה ויכול לסייע לי בכתיבתה. אשמח אם תעזרו לי בנושא. תודה מראש לירון

לירון שלום יש הרבה חומר באינטרנט. הרוב באנגלית, הקלידי LOPUS בכל מנוע חיפוש בעברית יש ארגון של חולי לופוס http://www.geocities.com/HotSprings/Sauna/4764 בברכה ד"ר אורן קפלן

ללירון שלום . לפני חודשים גילו אצלי לופוס . לגבי הסימפטומים והבריאות שלי אוכל בכיף להיות לך לעזר . תמילה .

תוד רבה לכל העוזרים! העבודה נמסרה ליעדה!

מישהו אחר כתב את הדברים האלו.זו לא הייתי אני.אני מקווה שאף אחד לא יכתבו בשמי יותר כאן.באתי לפורום לראות מה חדש פה ואני רואה שכותבים בשמי.למה ???.. אני מבקשת לכבד את הפרטיות שלי....זה הכל....

סליחה לקחתי לך את הכינוי? אני לא קבועה פה נכנסתי כמה פעמים בשביל אנג'ל בכינוי הזה אני מיד הולכת

ואיפה המיקי שלי?! רגע,מי מכן זו מיקי בכלל? לא מבינה מה קורה פה

אפשר להבין?????????? קודם שירה ועכשיו זה???????????

אנג'ל, אני לא כתבתי את זה,באמת, אין לי מושג מי, אבל החלטתי לשמור על עצים נפרדים, ואני עומדת בהבטחה שלי, ואמשיך לעמוד בה, בשבילי ובשבילך. אביב.

שלום רב! בשנים האחרונות אני סובלת מחרדת קהל חמורה, כך שאיני מסוגלת לדבר בפני קהל כמעט אבל רק כאשר אני חייבת לדבר (למשל, בסבב היכרות) והרבה הרבה פחות כשהפנייה לדבר יזומה על ידי. המצב חמור עד כדי כך שאני יוצאת תמיד בסבבי היכרות ודברים מסוג זה מהחדר וחוזרת לאחר זמן רב, ומתחמקת ממפגשים שאני יודעת כי אחוייב לדבר בהם. מה אוכל לעשות? ברצוני לציין שאני סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה ומכירה קרוב לוודאי את כל השיטות, אבל דבר לא עוזר לי. אודה על תשובת אנשי המקצוע

שואלת ועמיתה שלום ניתן לטפל בחרדת קהל בטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד. ניתן להיעזר לעיתים בהיפנוזה כדי להאיץ את התהליך. במצבים חריפים ניתן להיעזר גם בתרופות. השאלה האם ניסית טיפול פסיכולוגי מסוג כזה (או טיפול מסוג אחר). הבנתך את התהליכים הפסיכולוגים מתוך הלימודים וההתנסות האישית בפסיכולוגיה יכולה לעזור מאוד כדי להאיץ את התהליכים הטיפוליים, עם זאת ההבנה לבדה אינה עוזרת. פרויד אמנם עשה לעצמו אנליזה וטען שזה היה יעיל. אני בספק אפילו לגביו. במידה ויש לך שאלות ותהיות נוספות בנושא אשמח להמשיך את הדיאלוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

איפה את? נעלמת קצת בימים האחרונים...

את רלי? אם כן,אז הכל בסדר אצלי.שלחתי לך מכתב ואני אחזיר לך את הספר בקרוב.סיימתי אותו. התקשרתי לפסיכולוגית שנתת לי סתם כדי לברר לגבי עוד אחת ודוקא מאוד מצאה חן בעיני ביי בינתיים איך מתקדמת העבודה?

אז את אנג'ל ? כותבת תחת שם אחר, ושוכחת להחליף, כדי שאני אענה ? האמת היא שידעתי כבר לפני, כבר שמעתי את המשפטים האלה על הסיפורים והשירים ועל ההסתתרות מאחוריהם. סליחה אביב.

הבעיה שלי כשאני קמה מבוהלת משינה- זה שאני בכלל לא זוכרת שחלמתי חלום רע, וזה משגע אותי ,כי אני לא מבינה למה זה קורה. אבל כמו שאמרתי אני מנסה להתמודד עם זה, ואני בסוף אצליח. ותפסיקי עם הצניעות. מגיעה לך התייחסות. דרך אגב , השיר שלך תלוי לי ליד המיטה .

בילי !!! אין לי מילים לגבי השיר שתלוי ליד המיטה.. אני פשוט הולכת להתחבא מתחת למיטה... :-) לפעמים גם חולמים ולא זוכרים אבל עדיין מרגישים, אז אל תתני לזה לשגע אותך. לא את כל החלומות אפשר לשחזר, וגם לא תמיד צריך, לא תמיד זה עוזר, ההיפך, לפעמים זה רק מחריף את המצב כשזוכרים. ואני חייבת להוסיף עוד מילה בקשר לאנג'ל - את לא גרמת לה להרגיש יותר רע, היא מרגישה רע ומגעיל בין כה וכה, זה לא משהו שאמרת או שכתבת. אני יודעת כי הייתי שם בעצמי, ולקח לי הרבה זמן להתגבר על התחושה שאמרתי דברים שגרמו לה להרגיש רע יותר, שגרמו לה לפגוע בעצמה יותר ולהזיק לעצמה יותר, והסתובבתי עם זה הרבה זמן, וזה פגע בי אחר כך. שתינו יצאנו פצועות וכואבות מכל הסיפור, ולא הייתי רוצה שזה יקרה לך. כשאת כותבת לה, ותמשיכי לכתוב לה אם בא לך ואם יש לך מה, רק תזהי את המצוקה שלה ואת המצב הקשה שבו היא נמצאת בעצמה, וכל דבר שתגידי יפול על זה, ככה שאל תרגישי אחר כך אשמה. אבל אנג'ל תרגיש יותר רע אם לא תגיבי, מאשר אם תגיבי ותגידי משהו לא במקום. תדעי שזאת היא והמצוקה שלה, ולא דברים שאמרת. ואנג'ל אם את קוראת, הייתי חייבת להגיד את זה, כי אני רוצה גם להגן קצת עלייך, אני בטוחה שאת אוהבת את התגובות מבילי ולא היית רוצה שיפסקו, ואני רוצה לשמור עליה שם גם בשבילך, אבל אם היא תרגיש אשמה בדברים שכתבה, היא לא תוכל לעשות את זה, כי היא תיפגע מעצם העובדה שהרגישה שהעליבה אותך באופן כלשהוא, או שנגעה בנקודות שלא רצית שתיגע, ותפסיק לכתוב, כדי לא להמשיך לפגוע ולהזיק. בכל מקרה סליחה שהתערבתי, אביב.

צר לי אביב,אבל אני מאמינה שאת טועה אנג'ל ספגה בשקט את הכל היא לא כתבה סיפורים יפים ומלאי מטאפורות על נפילות עמוקות ותהומות נוראיים שנפתחו בפניה ועל חברות "שסטרו" לה בלי כוונה תוך כדי משחק. את זה את עשית.ואפילו מבלי להסביר את עצמך. מי שרצתה לברוח מכאן מספר פעמים מתוך תחושה של אשמה זו אנג'ל(ואני יודעת-אני מדברת איתה). הצעתי לה מספר פעמים להעיר לך על זה אבל היא לא העזה .היא בכל פעם אמרה לי שהיא חייבת לעזוב את הפורום ,ובכל פעם שהיא חזרה היא אמרה לי שהיא תעיר לך על זה בפעם הבאה שתכתבי. ומעולם לא העזה... קחי לתשומת ליבך...

היי אני מצטערת אם נתתי לך להרגיש רע יותר , אחרי מה שכתבתי לך. רק ניסיתי לעודד קצת. ההורים זאת בעיה כאובה מאוד(!!!!) גם אצלי ,ומיום ליום מתחזקת אצלי הדיעה ,שכל מה שקורה לי היום זה בגללם! ולפעמים אני מרגישה שאם הם היו מתים (אל תזדעזעי - זה באמת עובר לי בראש ) ,אז בטח הייתי מרגישה הקלה. טיפשי... כי בטח גם הייתי בוכה עליהם ומתאבלת מאוד. מצב מתוסבך... רק הייתי רוצה שיניחו לי לנפשי ,ושיפסיקו להיות כל כך שתלטנים. אני כבר נשואה עם ילד(מקסים!!!). די! ושוב סליחה. בילי.

זה בסדר לא פגעת

זו כן הייתי אני!

הבוקר הגיע. נקווה שזה יהיה יום טוב. אתמול ושלשום דווקא הרגשתי די בסדר ,עד שיצאתי מהבית (סתם נסיעה קצרה לסופרפארם) ואז שוב פעם דפיקות הלב החזקות... אבל התמודדתי איתם ,ולא נתתי להם להפריע לי- זאת אומרת ניסיתי ,ואני יכולה להגיד שבקרב הזה היתרון הוא לזכותי. ואפילו קצת נימנמתי בצהריים ,וכשקמתי שוב פעם מבוהלת , הצלחתי להרגיע את עצמי יותר מהר מבדרך כלל. אביב בוקר טוב! שמחתי לקרוא אתמול שהרגשת טוב. תמשיכי כך.

היי בילי, אני בסדר גמור, מרגישה מצוין ומלאת כוחות. נשמע שגם את קצת יותר בסדר, מתחילה לזהות את דפיקות הלב המהירות, ומנסה להתמודד איתן ולא לתת להם להפריע. באמת, היתרון בקרב הזה הוא לזכותינו, כי אנו מודעים, אנו יודעים לזהות את הבעיה, לשים עליה אצבע זהירה ושומרת ולהילחם בה. לקום מבוהלת משינה, זה משהו שקרה לי המון פעמים, בדרך כלל אני מתעוררת ככה אחרי חלומות, אבל באמת כמה דקות אחרי זה כבר נרגעים, מבינים שזה רק החלום ונושמים לרווחה. אהבתי את הפניה האישית, תודה, זה מאוד מרגש אותי, בכנות, מכל הלב. לפעמים לא ברור לי כל כך במה זכיתי לכבוד פה בפורום, מה עשיתי או כתבתי שהיה כל כך טוב והצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים, אבל זה באמת עושה לי טוב לדעת שאנשים חושבים עלי, ודואגים לשלומי, ושמחים כשאני בסדר. אז באמת תודה. שיהיה יום מקסים, אביב.

לפורום שלום ! יש לי חברה שהבת שלה בת 4 שנים. היא כל יום ילדה בשם אחר ומשחקת את התפקיד ללא טעיות, אם פונים אליה בשם אחר של אותו יום היא בוכה שהיא ילדה זו ולא אחרת. מה הסיבה לכך והאם יש בעיה לבת של חברה שלי. תודה מראש אוס

שלום רב, בשלב הזה של החיים הילד/ה מסתייע בכמה מנגנונים כדי ליצור את ההבחנה בזהותו העצמית, מה שיקרא בפי המבוגרים "האני". אחת הפעילויות היא שימוש בדימיון לשם חילופי זהויות, משהו שדומה לשחקן תאטרון. בכל עם שהילד/ה עם זהות דמיונית, ואח"כ עם עצמו/ה, יש תירגול של "מי אני" ומי "לא אני". אם זה נראה משחק, ואם כאשר פונים אליה "באמת" היא יודעת שאכן הפניה "אליה" - אז זה הגיל, ושיהיה לה ולחברותיה כיף. אפשר לעודד אותה לחזור לזהות שלה, ללא בכי, ע"י בקשה כמו: עכשיו אמא של... מחפשת את.... כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

לבד לבד? אין אף אחד? אני שנאת את עצמי על זה שזה קורה לי. בא לי לצעוק את זה

אני כאן ואת יכולה היום לצעוק עלי מלאך

שלום. גם אתה איש לילה?

יש איזושהיא סיבה שאת לא מגיבה לי? אני מציקה לך? את רוצה שאני אניח לך לנפשך? עשיתי אין אפילו פידבק קטן...שבוע הבנתי את הרמז זה היה בולט מדי

אנג'ל, על מה בדיוק את מדברת??? הגבתי להודעותייך, אלו שהופנו אליי. שלחתי לך אימיילים.... יש עוד משהו?

מתי שלחת? אני שנאת את השעות האילו הן מעבירות בי צמרמורת הקור של הבית מעביר בי רעד אין אף אחד שיתמוך,אף אחד שיעודד אין לי גם דבר להתלות עליו... אני מרגישה כ"כ חסרת תועלת-שוב מעבירים אותי ממקום למקום אני גמלתי בליבי לא להתחבר יותר עם אף אחד בכל פעם אני צריכה להפרד... אין לי גם חיים שיהיה נעים לי להשתלב בהם בלי ההקאות אין לי חלל של זמן ואינסומניה זה מה שקיבלתי בסוף ואני קצת יותר חזקה אבל הרבה יותר מיואשת

שלום, שמי דורית אני בחורה בת 31 נשואה מזה כשנה וחצי. לפני החתונה התגוררתי בארה"ב במשך כ-7 שנים. הורי גרושים, ובארה"ב הייתי בקשר עם אבי ואחי שהגיע בשלב מאוחר יותר והקים משפחה שם. הבעיה שהנני רוצה לתאר היא מעין " התמוטטות" של אחי. לפני מס' שבועות התקשרה גיסתי היסטרית ובוכייה כי בעלה (אחי) מתנהג באופן בלתי רגיל: הוא בפראנויות, מדמיין כי אנשים עוקבים אחריהם, אפילו דמיין את מותו של אבינו- עד כדי רצון לשבת שבעה עליו. ברצוני לציין כי בשנה האחרונה היו מס' תהפוכות בחייו כמו: אבינו חולה לב וממתין להשתלת לב, אחי נאלץ לסגור את העסק שהיה לו עקב קשיים כספיים, הוא עבר עם אשתו ושתי בנותיו להתגורר בעיר סמוכה, נולדה לו תינוקת שלישית במס' לפני מס' חודשים, ואני עצמי עזבתי את ארה"ב ועברתי לישראל. רציתי לשאול האם כל אלה הגורמים למעין התקפי החרדה שהוא מקבל (יש לציין כי הוא יודע היטב את זהותו ואת הסובבים אליו), הוא מתנהג כילד קטן . על-פי בקשות חוזרות ונשנות מצדו ומצד אשתו שאבוא ואהיה איתו, אני עומדת לטוס בימים הקרובים. רציתי לשאול מה יכולות להיות הסיבות למצבו? ומהם דרכי הטיפול? האם ישנו טיפול רפואי טבעי, שכן הוא אינו מבוטח רפואית בארץ, ואיני יודעת מהי המדיניות בארה"ב. בנוסף, רציתי לציין כי אצל אחותי אובחנה סכיזופרניה פרנואידית- אני לא בטוחה שאני משתמשת במושג הנכון, אבל היא גם כן מקבלת טיפול רפואי, ומנהל חיים רגילים למדיי. אנא, השתדל לענות במהרה, כי אני אמורה לטוס בהקדם האפשרי. תודה רבה ולילה טוב, דוריס.

דוריס שלום את מתארת סימפטומים שעלולים להצביע על מצב פרה-פסיכוטי או פסיכוטי. אינני יכול כמובן לומר מה בדיוק הבעיה, אבל חשוב להתאים טיפול בהקדם כדי למנוע החמרה במצב. פנו ללא דיחוי לייעוץ פסיכיאטרי. במקרה ואינכם יודעים לאן לפנות תוכלו למצוא באינטרנט כתובות מתאימות בארה"ב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך ד"ר קפלן רציתי להודות לך על תגובתך המהירה כבר באותו ערב, פשוט עקב הלחץ לא הספקתי. אז אני מודה לך עכשיו. מאז כבר הספקתי למצוא מס' שמות של פסיכיאטרים ישראלים העובדים בארה"ב. אני טסה ביום שני הקרוב, ומקווה לטוב. בכל אופן, שוב רוב תודות לך, שיהיה לך סופשבוע טוב ושבת שלום. דוריס.

היי! המון תודות על התגובה החמה אתמול! את ואביב עשיתן איזה קסם, החזרתן את החיוך לשפתיי. מה הטריק? אפשר ללמוד? :-)) צפירת הרגעה: אני בסדר, המשבר עבר, אני שוב על המסלול לשחרור מהמחלה ה - #!$%*@&ZZ#??!! הזו. רציתי להספיק ולאחל לך נסיעה מ-ד-ה-י-מ-ה !! מקווה שתהני מכל דקה. פאריס נהדרת, יש כל כך הרבה דברים יפים לראות בה! אפילו סתם לצפות באנשים ברחוב יכול להיות מרתק. חוץ מזה, פאריס היא, כידוע, עיר האהבה... (אהמ... לא נפרט בעניין מעל גלי האתר) בקיצור- סעי, תהני, וחזרי אלינו בריאה, שמחה ומלאת אנרגיה! חיבוק גדול ממני אלייך , חזרה.

תארתי לך את הקבוצה שהייתי בה לבקשתה של טלי בהצלחה

קראתי את הודעתך על הקבוצה. נשמע שלא היה לך קל... אני מקווה שהבנות בקבוצה יהיו עם מוטיבציה להבריא, להתקדם. בסה"כ- זו קבוצה של נשים, כמה שנים אפשר עוד לבזבז על מחלה?! קצת מפחיד, אבל... נראה איך נסתדר...

בילי-תודה רבה :). בקשר להורים שלי-אני אמנע מהלהגיב בהרחבה על מה שאמרת.מצטערת,אני פשוט לא רוצה להעלות את הדיון הזה.אני לא אוהבת לדבר על זה.יש לי פה מצב לא נורמאלי.צריך להיות כאן כדי לראות ולהווכח.וכל הקטע הזה של מעל הכל הם רוצים בטובתך באמת שלא תקף כאן .כבר עכשיו כשאני כותבת על זה אני מרגישה את התסכול הזה,את השאלה הגדולה "למה,למה הקיר הזה קיים?למה המחסום הזה?". הם רוצים בטובתי...בטח שהם רוצים...הם רוצים בה כל עוד אני שמחה,ומאושרת, וטוב לי והכל יפה ומושלם.לא מאשימה אותם-רק ככה הם יודעים להתמודד עם זה. ואני מדברת איתך על אמא כשסיפרתי לה דבר מאוד אישי וכואב ביקשה שאני אבדק במכונת אמת. זהו...עד כאן... פעם אחת איזה רופא דיבר איתי כמוך...כי הוא היה בטוח שאני עוד מקרה של לא להסתדר עם ההורים.באותו רגע הרגשתי כ"כ לבד,ומתוסכלת שקמתי ויצאתי בריצה מהמרפאה. והאשימו אותי בחוסר שיתוף פעולה. אפרת- הזדהיתי נורא עם "בלתי נראית". גם אני מרגישה בלתי נראית. בתיכון הייתי בלתי נראית (מלבד בלימודים-הייתי בולטת), בצבא אני בלתי נראית (רק מטרטרים אותי ומעבירים אותי מתפקיד לתפקיד,ממקום למקום, לא נותנים לי לנוח ולהכיר חברים אפילו.אני רק נקשרת אליהם וכבר צריכים להפרד), במשפחה שלי אני בלתי נראית... עם הזמן גם הפכתי את עצמי לבלתי נראית גם בעיני אנשים שעשו מאמצים לראות אותי. זהו,נתקעתי,מצטערת תסלחי לי נכון? אני אמשיך שאוכל... תרגישו טוב אנג'ל

הטעות בין פסיכולוג.פסיכולוגית מובנת... עד לא מזמן ממש היה לי מטפל ולא מטפלת...

Angel, את מוזמנת לכתוב לי יותר ממוזמנת, תשארי בקשר

אני שוב אומרת- אם את מרגישה שזה עושה לך רע, תפסיקי באמצע! אני אעדיף זאת רק לא להזיק לך! ועוד הבהרה: השורה האחרונה במכתב הזה נכתבה אתמול, ברגע של ייאוש. אין לקחת אותה ברצינות, בשום אופן! כתבתי אותה כאן רק כדי לכתוב את המכתב בשלמותו, להסביר את הרגשתי אתמול. היום זה כבר "פג תוקף"!! :-) אם את מוכנה- הנה זה מתחיל: *************************************************************************************************** מוזר, איך הכאב יכול להתקיף כך, ללא התראה מוקדמת. הנה אני, אחת עשר שנים אחרי, ואותו הכאב- זה שחשבתי שהצלחתי להרעיב למוות- אותו הכאב מבתר אותי עכשיו, ללא רחמים. ובדיוק כמו בהתחלה, אני חסרת אונים בפניו. לשתת הדם הרגשי הזה, מסתבר, לא מתרגלים. לעומת זאת- כן מפתחים עמידות למורפיום האנורקטי. כמי שהתמכרה לסם הזה במהלך השנים, גם כמויות הולכות וגדלות ממנו כבר לא מספיקות להרגיע את הכאב, ותרופה אחרת אין לי... הסבל מטשטש אותי, לוקח ממני את שיקול הדעת, את חוש ההומור, את שאריות האופטימיות שלי. הפחד הקהה, הרדום, מתעורר עכשיו ומשתק את ההגיון. פוחדת להחלים ולוותר, פוחדת לא פחות להזדקן כך, להקריב את חיי לאל הרזון הרודן. אל נוקם ונוטר- פשוטו כמשמעו! אין רגעים בהם החרטה גדולה מעכשיו. מילים הן כלי מוגבל, ואני מעולם לא הייתי ורבאלית במיוחד. אבל ממילא נראה שאין ביכולתן לתאר את הכאב הזה- המוחה את החיוך משפתיי, מונע ממני להירדם, מעיר אותי באישון ליל מתוך סיוט, כשאני מייחלת לזריקה, לשינה, למוות - - - לכל דבר שיוכל להפסיק את העינוי... אנחנו רגילים לומר "הזמן יעשה את שלו" , אבל לי נדמה שהכאב - הצורב, הפועם, המכווץ אותי על המיטה בנשימה קטועה - הכאב הזה אינו נשמע לחוקים ארציים כמו זמן ומרחב. יש לו חוקים משלו, שאולי מחכים ל"פיסיקאים של הכאב" שיבואו ויפענחו את מסתרי הופעתו והיעלמותו. אנשים שינסו להבין את הסבל- לעומק, לאורך, לרוחב, לכל אינסוף מימדיו. את החוקים האלו אני מגלה עכשיו לאט לאט, על בשרי... רוב השנים נמנעתי מלחשוב על כך: רוב השנים האנסתזיה של האנורקסיה פעלה לא רע על הרצפטורים שלי, עיכבה את מעבר הכאב בסיבי העצבים. אבל כרגע- אין שום אינהיביציה. כרגע, אני מרגישה שמ "מישהי" המקורית - זו שנחשבה בעלת פוטנציאל "להגיע רחוק" - נותר רק צל חיוור, רועד, כמעט שקוף. אנורקטי. אולי כל השנים האלו חיכיתי למכה 'הסופית' של החיים כדי להתעורר באמת. אני בוודאי לא אובייקטיבית, אבל נדמה לי שמעולם לא כאב לי כמו היום, כשלא הייתי זקוקה להסברים כדי להרגיש בעוצמה את הפסד כל השנים האלו, כשלא יכולתי לראות אפילו דבר אחד חיובי בי- כי איכשהו נדמה היה שהדבר היחיד שאני יודעת לעשות היטב - לרעוב- איבד לחלוטין את משמעותו, ואני נותרתי רק עם כאב האובדן- על בזבוז הזמן, הפוטנציאל, החיים. ועכשיו, ערה לחלוטין וללא משככי כאבים נוסח אנורקסיה, אני מוטלת בצד החיים, מתפתלת בכאב שאת הצרי לו טרם מצאתי, ומצטערת עד עמקי נשמתי- ללא הועיל... עכשיו אני מרגישה שהקרב שלי אבוד. שום דבר שאעשה לא יחזיר את המצב לקדמותו, לא יאפשר לי לתקן - ולו חלקית- את הנזק שנעשה, שאני עשיתי. עכשיו כל שנותר לי הוא להיאבק בשיניים על ההישגים הקטנים, הנראים טרוויאלים לאנשים בריאים, ולקוות שאצליח להשיג מ-ש-ה-ו. ילדותי ככל שזה יישמע, אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שלא אוכל להסתפק בזה; לא אלו החיים אותם אני רוצה, ואם זה הצפוי לי (וממילא איש לא מצפה ממני עוד למאום )- אולי עדיף לי להרים ידיים כבר עכשיו... *************************************************************************************************** היי, אם הגעת עד כאן- כנראה שבאמת יש לך כוח רצון חזק... מילת הרגעה לסיום: כבר אמרתי שהמשבר הרציני חלף, אני בסדר עכשיו. אבל רציתי לשתף אותך, כי נראה לי שאת תביני. עכשיו באמת אפשר לעבור נושא, לדבר על דברים שמחים יותר! יש לך איזה סיפור מצחיק בשבילי? בדיחה נוסח פינוקיו? אני כאן, מחכה לך!

מישהי !!! מה זאת אומרת הגעתי עד כאן, זה כל כך מדהים. אני חייבת להגיד את זה, גם לי זה קרה, נשבעת לך, את יכולה לשאול את המטפלת שלי אם את רוצה. בהתחלה כשניסיתי להילחם, כשניסיתי להפסיק להקיא ולא הצלחתי, הייתי באה כל שני וחמישי, בלי מכתב, עם מילים, של תעזבי אותי, תלכי מפה, אני לא אצא מזה, אני אחיה עם זה כל החיים ככה, אשלים עם זה, ומה שאצליח להשיג יחד עם זה - מבורך הוא. ובמילא שום דבר לא יצליח לתקן את מה שכבר נהרס, הכל אבוד, אני החרבתי את הכל במה ידי עם המחלה הארורה הזאת, וגם אם אני אפסיק עכשיו, כל מה שאצליח זה לחיות עם הכאב. אבל את יודעת מה ? טעיתי ובגדול. אפשר לצאת מזה לגמרי, אפשר לעשות את ה - SWITCH בראש ולוותר על זה, אני הצלחתי, היום אני כבר יכולה בבטחון להגיד את זה, אולי מחר אני אפול שוב לדיכאון, ולפחדים, אבל עם ההקאות גמרתי סופית. ואפשר להתמודד עם הכאב ועם הייסורים ועם הקשיים, ולפעמים נדמה שהעולם נחרב, ולפעמים קורים דברים שאתה חושב שזהו, שמזה לא תקום יותר, אבל זה לא נכון - מנסיון ! אחרי כל משבר, נורא ככל שיהיה אפשר לקום. יום שישי אחד כבר הייתי עם כמעט 400 כדורים בחדר, מתכננת לבלוע אותם לאט לאט כדי למות, אבל יצאתי גם מזה. הם היו לי כבר ביד, כבר היד היתה בדרך אל הפה, ולא - לא לקחתי אותם, עובדה אני כותבת לך היום, ולא רק שלא לקחתי אותם לא חזרתי להקיא וקמתי ואני עומדת היום עם שתי רגלים יציבות על הקרקע. עומדת וצועקת, שכל העולם ישמע, ההפרעה הזו לא סופית, היא לא כרונית, אפשר לצאת ממנה, צריך כוח רצון אדיר והמון המון סיוע ותמיכה מכל מי שרק אפשר להשיג, ומכל מי שרק מוכן לתת, אבל אפשר !!! אני כאן כדי לתמוך בך, ועוד הרבה אנשים, גם בשעות קשות כמו אתמול, שאני עד עכשיו מצטערת ומתחרטת על כך שהלכתי לישון, ולא הייתי פה בשבילך, אבל יש לך גם מטפלת ברקע בוודאי, ויש לך כוח רצון, שבא לידי ביטוי בהודעות קודמות שלך כאן, ובפורום האחר, ואת יכולה לעשות את זה. אני יודעת שזה היה אתמול, והיום חזרת לעצמך, ואת שוב נלחמת, אבל חשוב לי בכל זאת לכתוב לך את הדברים האלו. תדעי שאפשר, תדעי שאת יכולה, תרגישי שאת בדרך הנכונה, לא מפספסים את החיים בגלל אוכל, זה לא שווה את זה, לא מרעיבים את עצמך, זה לא עוזר לכלום, רק להרגיש יותר גרוע. תחזרי על זה כל יום וכל לילה, לפני ואחרי השינה, עד שיעבור החשק, וזה עובר בסוף, שוב מנסיון ! אני היום כבר לא חושבת בכלל על האופציה הזו של הפרעת האכילה, זו לא דרך התמודדות קיימת בכלל, היא לא עולה למודעות, יש דרכים טובות יותר - שירים, כתיבה, ציור, לימודים, עבודה, מה שרק תרצי ותבחרי. ולסיום, בדיחה מפינוקיו אין לי אבל היום חשבתי על השיר מהלב, אם את מכירה "הלאה אל המרחב אמא שם במרחק עוד מצפה לי דרך ארוכה עד המקום בו אמא מחכה..." יכולה לנחש למה ? אם לא התייאשת וקראת את העץ שלי לטלי, כולל התוספות, אז את יודעת, אם לא, ואם בא לך לשאול, חופשי. בכל מקרה שיר נחמד, לא ? קבלי עוד חיבוק חזק, ואל דאגה חיבוקים יש לי בשפע, לכל מי שרק רוצה ומתי שתרצי, רק תזמיני, אביב.

אין לי מילים... (כולם נגמרו במכתב האינסופי שלי!) שוב תודה... אמנם המשבר חלף, אבל המילים שלך חדרו עמוק, חיממו, עזרו לאחות את הקרע. אין מה להצטער שלא היית אתמול! קודם כל, כי הייתי מדוכאת מכדי להיכנס לפורום- כך שאפילו אם היית לא היינו יכולות לדבר. ושנית- אילו היית עכשיו מותשת מעייפות (וכזה היה המצב אילו נמנע ממך לישון אמש)- מי היה כותב לי , גורם לי לחייך, מעודד אותי כל כך עכשיו- כמוך? :-)) הדבר הכי מעודד לשמוע הוא, שאפשר להשאיר את ההפרעה מאחורייך, לחלוטין. הדיאגנוזה הפורמלית שלי אומרת שאני "כרונית" ו- "מקרה אבוד". זה היה לפני ארבע שנים. היום, כמובן, אני שומעת משפטים אחרים... אני יודעת שאני לא "אבודה", אבל החשש שלי היה שלא אוכל לחיות חיים שלמים, נטולי דאגות אוכל ומשקל, לעולם. לכן היה לי כל כך חשוב לקרוא את דברייך, לראות דוגמה חיה לכך שזה אפשרי! ואלף תודות על החיבוקים החמים, אני שולחת לך חזרה אחד גדול גדול, "עד השמיים" כמו שהילדים אומרים... אפרופו ילדים: הלב, מרקו...בוודאי שאני מכירה, הייתי ילדה כשהתוכנית שודרה, אבל שיר הפתיחה עבר אינטגרציה ל-DNA של כל ילדי התקופה. אגב, אני ילידת 1974. אנחנו בנות אותו גיל? קראתי את העץ בשלמותו, אלא שחסרה היתה לי ההיסטוריה של מערכת היחסים המורכבת שלך עם אמך. ( כתבתי 'מורכבת' פשוט בגלל שמעולם לא הכרתי אדם שמערכת היחסים שלו עם אמו היתה פשוטה...). בכל אופן- יש לה את כל הסיבות בעולם להיות נדהמת וגאה בך מאוד!! ולא רק על השיר היפהפה. אילו אמך היתה יכולה לראות את ההודעות המדהימות שאת כותבת, את הכוחות שאת משרה, את הרגשת ה"זה אפשרי!" שאת מקרינה- היא היתה גאה עוד יותר- אם בכלל יש מצב כזה... אמנם זה לא אותו דבר, אבל תזכרי שאנחנו כאן בפורום (התחלתי להתאקלם, הא?)- באמת מעריכים, נדהמים כל פעם מחדש, ו... גאים בך כל כך!

יש כאן מישהו ? איזה שקט ! אפשר ממש לשמוע את ההד של עצמך... ! אם יש מישהו, השמע / השמיעי קול. ביי.

הלו רן זה בסדר, אל תחשוש. פשוט תמשיך לעקוב, החברה נחים.

גיורא, טוב שיש פה עוד מישהו. בכל זאת, הדומיה הזו ... !

דווקא עכשיו יותר משתתפים

שלום ד"ר קפלן האם יש קשר בין הליתיום לבין סכיזופרניה ? תודה

ג'ף שלום אינני רופא אלא פסיכולוג קליני, אני מציע שתפנה את שאלתך לרופא פסיכיאטר. בברכה ד"ר אורן קפלן