my mom is a bitch

לפני שנה וחצי אמא התחילה בדיאטה. היא הייתה באמת שמנה וזה פגע לה בבריאות וזה היה מוצדק. היא ירדה באמת הרבה קילוגרמים, וזה היה נראה טוב יחסית לאמא. היא טענה שהיא צריכה לשמור על המשקל והיא לא יכולה לעלות גרם יותר (זה לא קצת קיצוני? מה זה גרם? היא הייתה יכולה לומר את זה אחרת...) . כל זה היה בערך לפני 3 חודשים. מאז היא ירדה ע-ו-ד...וחשבתי שזה אני, אבל חברה שלי שראתה אותה אתמול אחרי בערך 3 שבועות אמרה שהיא ירדה מ-א-ו-ד וזה נראה זוועה! אין לי מושג מה עובר עליה. לפני בערך שבוע היא שאלה אותי למה אני מתחמקת ממנה ומאחרים לא (כי כל פעם שהיא באה הביתה אני הולכת לחדר שלי)? אמרתי לה שזה לא בגללה, אחרי זה התעצבנתי והתוודתי, אמרתי לה שאני לא רוצה להיות עם אנשים שגורמים לי להרגיש חרא, אז היא אמרה: "זה בגלל שאני לא משמשת דוגמה? ".... מה זה החרא הזה? היא כאילו מנסה להגיד לי: "תראי, את עכשיו שמנה, מה לעשות שתפסנו אותך? את עכשיו במקשל בסדר ואני יורדת. אני חזקה, אני גיבורה, אין לי צרכים, את מפגרת עם כל האוכל שאת אוכלת, אני על-טבעית...." ידעתי כמה היא שוקלת עד לפני חודש, ואם אפילו חברה שלי אמרה שזה מ-מ-ש נראה שהיא ירדה מאז, אז היא כמעט מגיעה למשקל ש-ל-י !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני חושבת שמאז שהתאשפזתי הרגשתי בזה, אבל התנחמתי כי ידעתי שהיא עדיין קצת מלאה. אבל עכשיו, זה עושה לי רע. מה היא לא מבינה? אני לא חושבת שאמא שיש לה ילדה עם הפרעת אכילה צריכה להתנהג ככה....תתקנו אותי אם אני טועה. הייתה לי הרגשה יחסית רגועה בבוקר...עכשיו אני בוכה...זה עושה לי רע.... שתמות !!!!!!!!!!! נ.ב ואני משתדלת לא להכניס את זה לראש שלי, אבל מרגע לרגע אני רואה עוד סימפטום ועוד סימפטום, או צורת התנהגות מסוימת, והמצב רוח... (אוי שכחתי כבר אין לה מצב רוח....מזכיר לי מישהו...)

היי ג'קי. וואו, קשה... אז ככה בגדול אני מסכימה איתך, אמא שלך עושה משהו לא בסדר, אבל.. אני לא חושבת שהיא אימא bitch ובטח אני לא חושבת שאת רוצה שהיא תמות, כמו שכתבת. אני חושבת שלפעמים קשה לנו לראות את ההורים שלנו כבני אדם, וזה באמת סך הכל מה שהם, אנשים, ואנשים עושים טעויות. לפעמים, ביחוד במצבים קשים, כשאנחנו במצוקה, היינו רוצים להאמין שההורים שלנו לא טועים, שהם תמיד ידעו לעשות את הדבר הנכון, שאנחנו יכולים לסמוך עליהם שיהיו שם בשבילנו בשעת צרה, ויבינו, ויזדהו, ויפעלו כמו שצריך. או בקיצור, שיצילו אותנו מעצמנו. ואמא שלך, לא רק שלא עוזרת לך, איכשהוא בהרגשה שלך, נופלת בעצמה. במקום להיות חזקה בשבילך, ולהראות לך את הדרך הנכונה החוצה מההפרעה, ולתמוך, ולעודד והכי חשוב לכוון אותך, נפלה לפחות איך שאת רואה את הדברים לאותו בור שחור כמוך, ירדה במשקל, ועכשיו גם המצב רוח לא מי יודע מה, וגם מדברת קצת כמוך "אסור לעלות אפילו גרם, אני על טבעית, אני רזה", ואולי אלה דברים שגם את חושבת ומרגישה לגבי עצמך, או היית רוצה. אני שומעת גם קצת דברים שמוכרים לי מעצמי, מין תחרות סמויה קצת בינך לבין אמא, של מי יותר רזה, מי יותר חולה. ככה היה ביני לבין אבא במחלתו, אמנם מחלה פיזית שונה משלי, אבל היה סוג של מי יותר חולה, במי צריך יותר לטפל, במי צריך להשקיע את הכוחות עכשיו, וזה קשה. נשמע לי שיש קצת בלבול אצלך, איפה אמא ואיפה אני, איפה הגבול בינה לביני, בין הירידה שלה במשקל לביני, בין המחשבות שלה למחשבות שלי, בין הרגשות שלה לשלי. אמא שלך חצתה את הגבול בתחושתך, ותקני אותי אם אני טועה, קצת התבלבלה לך עם עצמך, לא ברור מי את קצת ומי היא, שתיכן בסופו של דבר הגעתן לאותו מקום קשה. וההמלצה שלי - קחי את המכתב הזה, מחקי את הכותרת, צנזרי את המילה "שתמות !!", ותני לה לקרוא. נראה לי שהיא פשוט לא רואה באיזה מצב קשה היא מעמידה אותך ועד כמה קשה לך להתמודד בנוסף על הקשיים שלך, גם איתה, עם הגבולות שנפרצו בינכם, ועם התחרות הסמויה הזאת שצצה. עכשיו, זה קשה, זה לא קל, זה דורש המון המון אומץ לחשוף ככה את הדברים פתאום, ואולי כדאי לתת לה את זה, או לשים לה את זה במקום שבטוח תראה, וקצת להעלם, קצת לתפוס מרחק, לתת לה זמן לעכל, לעבד, להבין, ורק אחר כך לחזור, ולראות את התגובה, ואולי גם לשמוע, אבל גם אם לא תשמעי אולי תרגישי שינוי בהתייחסות. ואני ארחיק לכת יותר מזה ואומר, שאולי אפילו עדיף לעשות את זה במסגרת טיפול משפחתי, שלך ושל אמא ביחד. אני יודעת שבאשפוזים רבים יש טיפולים כאלה, ואולי יש לך נסיון בזה. לפעמים יותר קל לחשוף כזה מטען רגשי קשה, כשיש מטפל באזור, שיודע לשים את הדברים בפרופורציות ולכוון את שני הצדדים, שכל אחד מהם קשה לו, למקום משותף. האמת היא שאני לא יודעת מה המטרה שלי, ולמה כתבתי לך את המכתב הארוך הזה אבל לא יכולתי להישאר אדישה.. המילים שצמררו אותי הם הכותרת הקשה הזאת ו"שתמות", וכל המערכת המורכבת הזאת שפתאום חשפת. את יכולה לקחת את הדברים ולהתעלם מהם או להשתמש בהם כרצונך, ולעשות בהם כרצונך, אני הייתי חייבת להגיב, וסליחה אם הגזמתי. שלך, אביב.

היי אביב, קודם כל תודה לך שהגבת בכזאת השקעה. ואני בהחלט אקח זאת לתשומת לבי. אני חושבת שאם היא תדע מה אני חושבת זה אולי יכול לעזור. סה"כ אני טיפוס שתקן, אנחנו לא כ"כ מדברות. על ייעוץ משפחתי שמעתי, ואני מתארת לעצמי שכשאתה יושב שחדר עם ההורים שלך ואומר את מה שיש לך על הלב, הדברים יכולים להיפתר. אחרי שכתבתי את המכתב היה לי קשה. בכיתי עד עכשיו. כי זה כואב לי נורא! תודה...שוב.... ואת ל-א הגזמת. ממני. יום נעים אביב!

ג'קי יקרה, את כותבת הרבה על מוות, בדרך כלל לגבי עצמך, עד כמה היית רוצה למות, מנהלת שיחות עם מלאך המוות שיעשה את זה כבר, ועכשיו גם לגבי אמא שלך, "שתמות.." וכתבת פעם באחת ההודעות שלא חוית עדיין מוות של מישהו קרוב, ואני גם מאחלת לך שלא תחווי, למרות שזה כמעט בלתי נמנע.. אני לא יודעת כל כך איך לנסח את זה, שוב, ומה אני הולכת להגיד, אבל המוות הוא לא רק מילה, שאת משתמשת בה כשחרא לך, למוות יש משמעות וקשה מאוד, המוות הוא אחד הדברים הכי לא מוסברים ולא מובנים, אנחנו לא יודעים איך להתמודד איתו, לא מצליחים להסביר לעצמינו למה אנשים פתאום הולכים ולא חוזרים, אין לנו הסברים ואין לנו פרשנויות, ואין לנו גם ידע לגבי מה שקורה אחר כך. אז לפני שזורקים את ה"פצצה" הזאת ככה סתם גם לגבייך וגם לאחרים, שניה לעצור ולחשוב, זה באמת מה שאני רוצה ? למות ? שאמא תמות ? ומה זה אומר ? מה המשמעות של המוות מסמלת עבורי ? ואולי להשתמש במילה אחרת, שקצת יותר מתאימה לכוונות שלך כרגע. אני יודעת שלי אישית קשה להתמודד עם העובדה שמישהו מאחל מוות לעצמו או למישהו אחר, אני לא יכולה להבין את זה, לא יכולה לקלוט את זה, ממש אטומה.. זה לא חודר אצלי, ואולי גם אצלך זה לא ממש עובר, אולי את לא ממש מבינה מה זה אומר למות, ומה זה אומר לאלה שנשארים אחר כך, ואם תקדישי לנושא הזה קצת מחשבה, הרעיון הזה קצת ירד ממך, לפחות לגבי אחרים, וזה קצת יקל עלייך. אם תרצי אני מוכנה לשתף אותך בחוויות שלי לגבי מה זה אומר שאבא מת עבורי, ואולי זה יעזור לך קצת להבין מה זה יעשה לך אם אמא באמת חס וחלילה תמות, כמו שאיחלת לה. ואני יודעת שהמשפט הזה קשה, אבל גם מזה אני לא יכולה להתעלם, למרות שאת כן יכולה להתעלם גם מהמכתב הזה, כאילו לא היה. שלך, אביב.

ג'קי תבכי...תבכי... כבר אמרתי את זה פה פעם - כשבוכים הדברים הרעים נשטפים החוצה , ומרגישים קצת יותר טוב. גם מתאזנים מבחינה מחשבתית , ופתאום הזבוב הוא לא כל כך פיל אלא רק חמור או גמל... ואנחנו פה בשבילך , כדי לאסוף לך את הדמעות ולחבק חזק חזק ... אני מסכימה עם אביב בקשר לעניין המוות. כשהדברים קשים רוצים שהכל ימחק , יעלם והמוות נראה כמו הפתרון הטוב ביותר .... אבל כשמכירים את זה מקרוב .... אני אספר לך משהו על עצמי שעדיין לא חשפתי כאן בפורום. אבל אם זה יעזור לך ,אני שמחה שאני עושה את זה: אמא שלי נפטרה כשהייתי בת שש. ולמרות שאני זוכרת מעט מאוד ממנה , ויש לי בראש רק חוויות ספורות שעברתי איתה , היא מאוד מאוד חסרה לי . הזיכרון הכי חזק שלי ממנה הוא היום בו לקחו אותה באמבולנס לביה"ח כשהיא צועקת ובוכה מכאבים... זה גם היום האחרון שבו ראיתי אותה.... אני מאמינה שעברת הרבה עם אמא שלך . גם טוב וגם רע . ותאמיני לי כשהיא לא תהיה תזדקקי לה הכי הרבה. אז למה שלא תנצלי את זה עכשיו? אני יודעת שקשה לדבר עם הורים על הנפש הרגישה שלנו. אבא שלי התחתן עם אישה אחרת אחרי שנתיים מהמוות של אמא שלי , ותאמיני לי שעברתי עם אישתו חיים לא קלים בכלל ... והחרא בכל העיניין היה שאבא שלי תמיד היה לצידה. וגם אני צריכה לדבר איתם על מצבי הנפשי שנגרם באיזשהוא אופן בעיקר בגללם. והמטפלת שלי אמרה שהשיחה איתם היא המפתח לפתרון הבעיה. ואין לי את הכוחות הדרושים לזה. ואני חושבת מיליון פעמים שאם הם היו מתים אז הבעיה הייתה נפתרת... אבל אז אני נזכרת ... וכשבעיה אחת תיפתר ... תתחיל בעיה נוספת . הרבה יותר חמורה . כי אותה אי אפשר יהיה לתקן... וואו , כמה כתבתי. מקווה שלא עייפתי אותך. אני שולחת לך מפה עוד חיבוקים ומחשבות חיוביות לעתיד הרבה יותר ורוד. שיעבור לך היום בצורה הכי טובה ומאושרת שאפשר (אני רוצה לראות חיוך...) אני פה בשבילך אם תצטרכי עוד חיבוק בילי

ג'קי, לפני שעניתי לך עברתי קצת על מה שרשמו לך. אני מקווה שזה לא מפריעה לך, פשוט זה עוזר לי לסדר את המחשבות. אני בטוחה שלא נעים כשאמא שלך יורדת במשקל יותר ממך. אצלי ההרגשה היא לפעמים שטוב לי כשאמא שלי משמינה. היא בת 53 ולא נראת. בסך הכל נראית טוב. קשה לי עם זה. אכל מוות לבן משפחה קצת חמור אבל מה שאולי את יכולה לעשות זה לתלות שק איגרוף בחדר ולהןציא עליו את כל העצבים. קשה לדבר עם ההןרים. אני לא מסוגלת לדבר איתם על זה ואולי טם הייתי מסוגלת זה היה עוזר. אם יש לך את האומץ לפתוח את הנושא בפני אמא שלך, לדעתי כדאי לך. אני שולחת חיבוק של דב ונשיקה גדולה. שרה

אני חושבת שההצעה שלך נראית ממש יעילה. וגם ברת-ביצוע. שק איגרוף זה אחלה דבר. מאיפה את מביאה את הדברים האלה. לא חשבתי על זה.... קיבלתי ת'נשיקה הגדולה, היא כ"כ ענקית שכבר לא נשאר לי מקום בבית.... אז אני שולחת לך אחת כזו ואפילו יותר גדולה שתוכלי להזדהות.... אוהבת אותך נורא... אני. נ.ב תגידי..מה שלומך? איך עבר עלייך היום?

שלום ג'קי. אני מאד מבינה אותך. נדמה לי שלפעמים הפרעת אכילה יכולה להיות משפחתית למשל- כך זה אצלי- אף פעם לא ראיתי את אימי אוכלת ארוחה מההתחלה ועד הסוף, וגם היא מתייחסת לאוכל כאילו היה איזה משהו רע- אסור לי, אני חוטאת וכו'. שמעתי אותה אומרת משהו על התינוק שלי ששמן וזה ממש העלה לי את הפייוזים (שאלתי בפורום של הדיאטה וענו לי שצריך לתת לו לאכול כמה שהוא רוצה). לקח ללי המון זמן להבין שהגישה של אמא שלי מוטעית והיא הזינה אותי בפחד מאוכל, להשתמש באוכל כאמצעי לפיצוי ועוד כל מני התנהגויות לא נכונות . תחשבי על עצמך- את בטיפול, את על הגל, את מנצחת את המחלה, ו...תרחמי עליה, כי לא סביר שהיא תשנה את דרך מחשבתה כל כך מהר, ואילו את כן נלחמת ונאבקת ואני בטוחה שתצליחי. כל טוב אלמונית

וואוו... תודה אלמונית מקסימה..... איזה דברי חכמה.... לילה טוב!

אמא שלך גם נובחת???.... סתם.... אולי היא כלבה, אבל אני בטוחה שהיא לא מתכוונת לזה... הרי היא לא יודעת איך המוח שלך עובד, ואיך את מפרשת הכל בצורה מעוותת - הרי את לא באמת חושבת שהיא אומרת לעצמה "הבת שלי אוכלת עכשיו ואני לא... אני חזקה והיא לא..." תישמעי, אולי אמא שלך באמת איבדה שליטה איפשהו, ואם זה באמת ככה, היא פוגעת רק בעצמה. את לא צריכה להיפגע מזה. זה לא אומר עלייך כלום. זה לא שהנה היא מנצחת במלחמה ואת נכנעת... כל אחת מכן נלחמת במלחמה שונה, ואת (מה לעשות) צריכה לאכול בשביל לנצח, ואני יודעת שזה נתפס רק בתור כישלון... אבל צריך לחשוב אחרת... ושתינו יודעות שהשליטה הזאת שאנחנו שואפות אליה, מביאה בסופו של דבר לכך שהיא הולכת לאיבוד... ועוד דבר, אני באמת חושבת שאת צריכה לדבר איתה עלזה. אם קשה לך, אז כמו שאביב אמרה, תכתבי. תכתבי הכל. זה חשוב. אחרי הכל, את חיה עם הכלבה הזאת.... polly