פורום פסיכולוגיה קלינית

"אתה בוחן את עצמך אתה לומד את האחרים אתה חושב על הדומה ורואה את ההבדלים אם מסתכלים מבחוץ לכולם זוג עיניים וזוג אזניים ולב אחד פועם ועדיין המראות שונים הקולות לא זהים והרגשות נבדלים כאילו בעולמות נפרדים כשנכנסים פנימה לחקור ניתן למצוא את המקור את הגורם להבדלים את הסיבה לפירושים כל אדם הוא עולם בפני עצמו כל אחד יוצר את הוויתו ובעצם חייו וקיומו מקנה את משמעותו לוקח את ארועי העבר טובל בהווה המתממש מוסיף את העתיד להתרחש מערבב, מערבל ובוחש התהליך אצל כולם דומה אבל החומרים שונים כל אחד מעצמו מכניס לבלילה מאושר עולמו שם בהשריה והתוצר הוא ייחודי ומיוחד פרי בריאתו של אותו אחד שאת החומרים הכניס והצליח את חייו בהם להפריח" רחל יקרה, קראתי אותך, אצלך החומרים הם מהזן המובחר, הערבוב משובח, והתוצר מדהים... השיר שלך... אביב.

וכרגיל, כשאני מתרגשת, אני חסרת מילים. תודה, חמדתי. חיבוק כבר אמרתי? אז חיבוק גדול.

רחל, לקחתי את החיבוק, ושלא יהיה האחרון... :-) אביב.

שוב חולה:(

אנג'ל יקרה, מצטערת, אך אינני רופאה. כדאי שתבדקי את העניין עם המוסמכים בתחום זה. טלי פרידמן

צינית כזו. :) להרגע...

שלום. מה שלומך. שלחתי לך אימייל

ממש עכשיו בדרך החוצה הספקתי להשחיל כמה מילים אני חושבת עלייך

הי!! מה קורה???......אז מה? את עייפנ בזמן האחרון? הספקת להשלים שעות שינה סוף השבוע הזה?... אני אשמח לצטט לך שורות יפות מאיזשהו טנגו.... אני רוצה לחפש משהו שיתאים.. בינתיים שמעתי משפט שאהבתי מאד!!! "...געגועים למשהו שלעולם לא הכרתי..." אני חושבת שהרגשתי (ועדיין) את ההרגשה הזו. זה משהו כואב כזה...טוב.. אני עדיין מציירת! הלוואי שאפשרי היה שתראי את הציורים... התיאשתי מקבוצת התמיכה בבית החולים, הפסיכולוגית שלי לא הצליחה להשיג את הבחורה שם, והכדור עבר לידי, גם אני ניסיתי, לא ברור לי העניין הזה.... נימאס לי. ובדיוק אז - מטפל השיאצו שלי המליץ לי על דיאטנית לא קונבנציונלית! שמבינה עניין! ניפגשתי איתה פעם אחת. מה אגיד לך? הרגשתי שגיליתי משהו חדש, אולי זה לא מה שיענה למה שאני רוצה, אבל אני מוכנה לנסות. (יש בעיה אחת, זה די יהרוס לי את המטרה של למות מרעב....) אין בעיה גבי הסיפורים!!! אני אחשוב על סיפור גם..... זה לא יפה שאני כל הזמן לוקחת..... תרגישי טוב :

איזה כיף לפתוח את המחשב ולפגוש אותך! אני מכירה את הגעגוע לדברים שלא הכרתי, לדברים שחלמתי שיהיו לי, אנשים שחלמתי שאפגוש. אני קצת חוזרת על עצמי, אבל התרגלתי כנראה לרעיון, וזה הפך למוטו בחיי: להפרד מפנטזיה קשה לא פחות מפרידה אמיתית. הפנטזיה ממלאת, אבל זה לא שובע אמיתי. להתפקח מאשליה זה כואב, כואב בגוף ממש, אבל אחרי שאתה מתקלף מעורך אתה לומד לצמח עור חדש. אתה מחלים. אתה לומד להנות מדברים בנליים, שפעם היית עיוור אליהם: יום של שמש, משב רוח קריר דרך החלון, הצחוק המתגלגל של ילדתך. ואז אתה באמת נוגע באושר, באמת מתמלא. צר לי על רעיון הקבוצה שלא התקדם. מה לגבי הקבוצה שטלי מנסה לארגן כאן בפורום? אולי תנסי לברר אינפורמציה נוספת לגבי קבוצות בפורומים שעוסקים בהפרעות אכילה? ודיאטנית........ נשמע דוקא רעיון מצויין. יש דרך שאראה את הציורים שלך- אם תוכלי לסרוק אותם ולשלוח לדואר האלקטרוני שלי........... אבל תדעי שאני רואה אותם דרך המילים שלך. אני רואה אותך, ואת כל-כך יפה בעיני, עד כאב.

מה זה כפיון?

.

אני לא יודעת מה להגיד ! משום מה אני לא מרגישה כלום ! הוועדה אישרה... ועכשיו זה נכנס להילוך גבוה... עלו עוד אפשרויות שכרגע אני לא מצליחה להיזכר בהן. לא יודעת , הייתי שם ,דיברתי, אמרתי מה אני חושבת ומרגישה. עובדתית בלי להראות שום רגש. העוס"ית שלי אמרה שהיא דיברה עם בית החולים ואמרו לה שאם אני "הרמתי ידיים" אזי שכלו כל הקיצין. אני חושבת שאני מרגישה ומתנהגת כמו באישפוז הראשון... התנתקות מוחלטת מבחינה ריגשית... וכן, הנפילה תגיע בשלב מאוחר יותר. אבל זה בסדר, אני מעדיפה זאת כך... עד אשר הוא יכנס לפנימיה ויסתדר שם אני מוכרחה להיות חזקה ובשליטה מוחלטת על הרגשות. ואחר כך ? יש לי את המטפל שלי, יש לי אתכם ואני מאמינה שהפעם הנפילה תהיה "רכה" יותר. בכל אופן תודה על הכל ! אליאן

הי! קודם כל אני שמחה שעברת את החלק הפורמלי. זה עוזר מאד כדי לדעת איפה את עומדת עכשיו. נשמע לי שיצגת יפה את עצמך ואותו בועדה. קחי קצת זמן להרגע, להתאושש. אל תדאגי כרגע ממה שיבא אחר-כך. אני כאן איתך. אחזור מאוחר יותר לראות מה שלומך.

אליאן יקרה, ההחלטה תואמת את הציפיות, אבל היא עדיין לא קלה להתמודדות. כמו שאמרת, בוא נעבור צעד צעד. קודם עברנו את הוועדה, עכשיו נעבור את היציאה לפנימיה, וגם עם כל מה שיבוא אחר כך נצליח להתמודד. זה קצת מוזר לכתוב עברנו, נעבור, נצליח... בסך הכל את עושה את כל העבודה הקשה, ואנחנו סתם ברקע, אבל כנראה אני באמת מרגישה שותפה, דאגתי כל הבוקר, חשבתי עלייך, וזה מה שיצא לי. אל תדאגי, אם את מתכננת ליפול, אני מתכננת לתפוס... והשיר (מקווה שלא נמאס לך...) אתה מציב לעצמך מטרה מתחיל ללכת לקראתה לאט בזהירות בצעדים מדודים בוחנים וזהירים היא עומדת מול עיניך מוגדרת, בהירה וידועה אבל לא קלה להשגה לא פשוטה להגשמה אתה מתחיל לפרקה לגורמים לזהות אחד אחד את השלבים להבחין גם במכשולים ולברר את הקשיים אתה נופל לראשונה מקבל את המכה נסחף לתוך הסערה ומרגיש את ההמולה אתה קצת נסחף בזרם אתה קצת סוטה מהתלם את הדרך הישרה לרגע איבדת את הכיוון הנכון לפתע לא מצאת אתה יוצא להפסקה לוקח יום יומיים הפוגה מוותר קצת במלחמה עד שיכול לשוב בעוצמה אתה לא מוותר קם על רגליך ומתיישר את הצעד הראשון מתעקש לעבור את המכשול הנמצא לפניך מוכרח לעקוף אתה אוזר אומץ ואוסף כוחות בצעד אחד קטן התקדמת על פני הקושי חלפת ואל הדרך הנכונה חזרת המטרה חוזרת לנצנץ למול עיניך ואל עבר השלב הבא מועדות פניך עוד מכשולים רבים יעמדו בדרכך עוד קשיים רבים ינסו להחלישך אתה מתעורר כל יום בחשש קל מה יקרה היום ועל מה יפול דבר השאלות המנקרות חוזרת ונשנות לא מרפות ורק מכבידות אתה ממשיך לצעוד לעבר החזון לפעמים מאבד את תחושת הרצון לפעמים מוכן כבר לוותר ובשולי הדרך להישאר לעיתים הדרך נראית לך אין-סופית ומטרתך נראית לך בלתי אפשרית אבל אז קרן אור שוב נדלקת ובעיניך שמחת חיים שוב נוצצת אתה חוזר לפסוע פסיעות ענקיות לעבר הגשמת השאיפות והרצונות שום דבר כבר לא יוכל להפילך שום דבר כבר לא יעמוד בדרכך אתה דבק בדרכך ממשיך ללכת למרות הכל נאחז בהבטחתך לעצמך ובסוף מגשים את מטרתך אביב.

-אליאן היקרה. את רק היגעת וכבר את אומרת שאת לא ," מרגישה כלום" אל תחשבי על המשפט הזה ואם את יכולה, תימחקי אותו מהלקסיקון שלך מה שקורה זה מכניס אותך למצב שאת בעצם מכירה וחוששת ממנו ולמה לך . אל תעשי זאת לעצמך הרי יש לך רגשות והם חמים וקיימים (ראי הוכחה מזה שאת מגיבה לתגובותנו )וגם , את שמחה שעברת את השלב הראשון ,ויש אישור הישג ואת עצובה מהפרידה מהבן ויש בך רצון להיתעודד ,כפי שאמרת ,"אני מוכרחה להיות חזקה" תישתדלי גם לא לחשוב על עצמך, עלייך .בזמן הקרוב ,על מה קורה איתך או כמה קשה לך . היי ענינית , ופעלתנית . כך אני עשיתי וזה עזר לי . יקירה אנו כאן בשבילך (ואת בשבילנו ) כמו המוסקטרים בצרפת שחיו לפי, אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד . שמרי עצמך. רותם באותה היזדמנות תיתעודדי גם מהשיר המקסים שקיבלת מאביב . .

אין כמוך.....

הלוואי והיית לידי, כדי שאוכל לחבקך בחוזקה, לא לומר מאום, רק לחבק. זה לעיתים טוב, מאלפי מילים......... אין ספק ארוכה עוד הדרך ואולי עוד נדע משברים (ואני בכוונה משתמשת בטרמינולוגיה הזו, כי אני באמת מאמינה שאם המאבק יתחלק בין כולנו, יהיה קל יותר......) מה שבטוח, היום עשית דבר גדול, ולא רק עבור בנך, שאולי יגיע יום ובמבט לאחור יוכל להבין שחיו ניצלו במידה כזו או אחרת היות והכלים שהיו בידייך, הטריויאלים, לא הואילו ולכן "הפקדת" אותו בידי המוסמכים...... (אם כי לא תמיד האמנתי ביכולת הבלעדית שלהם לתת מזור לכל מכאוב). ובכל זאת. אני חותרת להגיע אלייך כעת, הדבר הגדול שעשית הוא לקבל החלטה וללכת איתה.....עד הסוף.......וזה המון, בהתחשב בהיסטוריה. לא?......... ולמרות הפחד שוב, קמת והתייצבת פנים מול פנים אל מול הנורא - הוצאת בנך, בשר מבשרך למענך ולמען השאר.. אולי עוד נכונו נפילות, אולי את מנותקת נפשית, אולי התגובה הפוסטטראומטית עוד לפנייך, אל חשש. מה שלא יהיה יש צוות אדיר שמגבה, מעודד, מלטף, משוחח, ויותר מכל מ ק ש י ב . אנחנו נעבור את זה , את תראי, , אל תבהלי מנעילתך מפני הרגשות, התגובה טבעית. את עוטפת עצמך במנגנוני הגנה רבים, מקווה לא להיות חדירה לחיצים הפוגעים. אבל הם אולי יגיעו וסביר שיגיעו. ההבדל הוא שהיום את אליאן אחרת , מחוזקת, מאמינה ביכולת ההבראה, בכוחות שלך, ואת מתוגברת. יחד , נעבור הכל.......ונשרוד. מחזקת את ידייך , שרון

שאלה לפסיכולוג/פסיכיאטר האם מישהו שנחשף לאירועים טראומטיים (כמו פיגוע) במשך חצי שנה, אך לא נפגע פיזית יכול לסבול מאמנזיה או שאמנזיה יכולה להיגרם רק מפגיע פיזית במוח בהיפוקמפוס

ישנה הפרעה פסיכיאטרית, לא על רקע אורגני שנקראת "פוגה" היא שייכת למשפחת התסמונות ההסטריות. בספרות אוהבים להשתמש במקרים כאלו- בחורה יפיפיה(בדרך כלל) שמתעוררת במקום זר ולא יודעת את שמה, זהותה או כל פרט אחר מעברה. יש עוד אפשרות, שקשורה לרוב למצבי חרדה, והיא שימוש במנגנון הגנה שנקרא הכחשה- הנפגע "שוכח" ארועים או פרטים משמעותיים מהארוע מעורר החרדה. גם במצבים האורגניים- יש עוד הרבה סיבות לאמנזיה מלבד פגיעה בהיפוקמפוס. למה אתן שואלות?

סטודנטיות שלום. מלבד הפוגה וההכחשה שרחל דיברה עליהן ישנם מנגנוני הגנה נוספים של ניתוק והדחקה שאופייניים למצבים כאלה של פוסט טראומה. אתן מציינות שהבחורה היתה עדה לפיגוע. זהו אירוע טראומתי שבדר"כ האגו של האדם אינו יכול להתמודד איתו ולכן יוצר מנגנוני הגנה כאלה שאמורים להגן על העצמי. האדם לכאורה שוכח את הארוע, אף על פי שהוא קיים בתת מודע שלו. אם רוצים לטפל בזה, באופן מקצועי, אחת הדרכים היא לנסות להעלות את התכנים הלא מודעים האלה או באמצעות היפנוזה או באמצעות שיחות מילוליות על מה שהתרחש, תחושות שמתלוות וכו'. כל טוב.

אנג'ל- תודה על ההתעניינות. הייתי קצת עסוקה ( כביסות ...). אני מנסה להעסיק את עצמי כדי לא לחשוב על מה שקורה לי (אוף עם החרדות האלה ...). ...ואני חוזרת לעיסוקי. רק קפצתי לרגע לבדוק שכולם בסדר. ד"ש חם לכולם. אני אחזור לקראת הערב.

את ייעצת לי לשיר לעצמי?

עקב סכסוך ארוך ימים עם הבת הבכירה שלי ועקב כשלונות בעסקים אני מרגיש דכאון מסוים מאחר ואיני יכול להגיע לשלום בית. כל דבר שהבת עושה מרגיז אותי ובמיוחד העובדה שהיא כבר בת 27 עובדת ומרויחה יפה ואינה רוצה לעזוב את הבית אשתי אומרת שצריך לחכות בסבלנות אבל המצב שלי הולך ומחמיר ואני מרגיש חסר אונים ומיואש יש לי שני ילדים נוספים בן בן 25 ובת בת 15 שגם לא מסתדרים איתה האם טיפול פסיכולוגי יוכל לעזור לי

שרון שלום, אני מניחה שבעיות התקשורת שלך עם בתך הן שיקוף של בעיית ההתחברות שלך לבעיות שלך עצמך.עם עצמך..... מה שלא יהיה , לדבר עם משהו חיצוני שהוא גם בעל מקצוע, אף פעם לא מזיק. לקבל פרספקטיבה מגורם ניטראלי שאינו מעורב באופן רגשי בסיטואציה. חשוב לא פחות להבין, שראשית תדבר עם משהו עבורך, כדי לעזור לך להתמודד עם התחושות שמלוות אותך, עם אובדן המוכר (עבודה, ותא משפחתי יציב). רק אחרי שתשלים תהליך של הבראה תוכל באמת לנסות ולשקם את יחסייך עם משפחתך. הכל יראה אחרת. בהצלחה.

לשרון שלום. לפעמים תפקידם הלא מודע של ילדינו (גדולים ככל שיהיו) הינו להציף דברים על פני השטח- כך שלא נוכל יותר להתעלם מהם ולהמשיך כרגיל. אתה מתאר מצב של כשלונות עסקיים- מצב משברי כשלעצמו, לצד מערכת יחסים טעונה עם בתך. ברקע נמצאים גם שני אחיה ואימם- אשתך. נשמע כי אתה מודאג, מבולבל וחרד מן המצב המורכב והשלכותיו. טיפול יכול לעזור בשלב ראשון להרגיע ולעשות סדר ובשלב המאוחר יותר להעמיק את ההבנה ואולי אף להגיע לפתרון. חבל שתחוש כפי שאתה חש. אשמח לעזור לך לחשוב על כיוון טיפולי. אתה מוזמן או כאן או באימייל (בלחיצה על שמי). בברכה. רוית.

אני מודה לגברת רוית ניסן על תשובתה ומאחר ואני חושב על טיפול פסיכולוגי אשמח לקבל המלצה על מישהו באזור השרון ובכל מקרה רציתי לדעת האם לא רצוי להמליץ לבת בת 27 שיש לה חבר כבר 7 שנים שהגיע הזמן לעזוב את הבית ולא להמתין שההורים יוכלו לקנות לה דירה מכונית כלב ועוד כמה דברים נוספים

שלום רב, יש ילד בן 10 - הבעיה שלי ושל המורים בביה"ס איתו שהוא פשוט לא עונה כשמדברים אליו, מתעצבן מהר, ולדעתי גם קצת מרחף האם יש לכם עצה בשבילי.

אריאלה שלום. האם השגיו בלימודים נפגעים כתוצאה מכך? האם קשה לו להתרכז? האם עבר בדיקת שמיעה? האם עבר איבחון? ואיך הוא מבחינות אחרות? אשמח אם תעני- וכך נוכל לחשוב הלאה. תודה. רוית.

שלום רוית, תודה על ההעינות, הישגיו בלימודים לא נפגעים המבחנים שלו הם מ-80 ומעלה, ההקשבה בכיתה טובה (אולי בשל כך המבחנים שלו טובים). אבל ברגע שהמורה מבקשת לעשות איזושהי עבודה בכיתה, להוציא ספרים לכתוב יכול לשבת ולא לעשות כלום. לא קשה לו להתרכז, שומע מצויין מה שרוצה לשמוע. כשאני מתכוונת לא עונה זה שהוא מולך ומדברת אליו אך לא עונה, זאת אציין מאז שהיה קטן. אבחון הוא לא עבר, אלא אם כן פסיכולוג של בית הספר שיחה אחת, שכחתי לציין גם שהוא בוכה ומתעצבן מכלום. וחוץ מכל זה יש לו ידע כללי מעולה. אציין גם שאינו מכין כלל שיעורי בית, טוען שהוא יודע הכל ואפשר לעשות לו מבחנים כדי לדעת שהוא יודע הכל.

שלום שמעתי שקיים מבחן (נדמה לי מבחן עדה שמו) לבדיקה האם רטלין משפיעה כאשר קיימות בעיות נוספות מלבד הפרעת קשב וקשה להחליט חד משמעית האם הוא משפיע ( עוזר) אם הכן כן?! הייכן? והאם ניתן לעבור אותו במסגרת הקופה?? תודה

תום שלום ניתן לפנות לבי"ח שניידר (בבלינסון בפ"ת) ולברר שם. הם עוסקים באבחון ילדים היפראקטיביים ואני חושב שאתה מתכוון למערכת האבחון שלהם. הם נמצאים ברחוב קפלן 14 בפתח תקווה והמרפאה נקראת "תשומת לב". בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על היתיחסות ושכחתי להיות ספציפית יותר האם הם מטפלים גם במבוגרים תודה

שלום לצוות המקצועי הגדרת האתר כוללת גם את המונח פסיכיאטריה. האם אכן יש פסיכיאטר בצוות המקצועי ? הייתי מבקש לשאול אותו שאלה. תודה,

ג'ף שלום רב, הפסיכיאטר היועץ, ד"ר פלד, אינו מבקר בפורום לעיתים קרובות. אתה יכול לנסות לשאול אותו דרך האימייל שלו (מפורסם בכרטיסו האישי). צר לי. בברכה, טלי פרידמן

אמנם לא אני כתבתי... (אני לא מוכשרת לזה) , אבל הוא מתאר בדיוק את תחושותיי כרגע. הזמן אינו מרפא את הפצעים הוא רק מותיר צלקת מאוחה למחצה היכולה להיפתח שוב. אתה מרגיש צער וכאב, כמו בשעתם הראשונה... מוקף באלף סכנות עייף, חלוש, רועד מאלפי פחדים אני בארון מתים גשמי קבור מעל פני האדמה.

למישהי ! אני מוסיפה המשך משלי, ברשותך... "אבל בסופו של דבר הצלקת הופכת לחלק מהגוף כאילו מאז ומעולם היתה שם אתה רואה אותה אבל כבר לא מתייחס אליה לא ממש מרגיש בה לא כואבת לא מייסרת לא מדממת סתם כתם על העור לא דורש תשומת לב מיוחדת לא דורש מחשבה מועמקת נמצאת שם אבל גם כאילו לא קיימת לא מפריעה ולא בולטת..." הצלקת תישאר, האנורקסיה אולי תמיד תהיה באיזה פינה אפלולית של המוח, אבל בפינה נסתרת, לא במודעות היומיומית, לא כדבר שצריך להילחם בו כל הזמן, והכאב... יפוג קצת וישכח. באמת, מהנסיון שלי, אצלי זה עבד !!! לפחות בינתיים, לפחות עכשיו, אבל גם זה כבר שווה את זה. כתבתי לך גם למטה. אביב.

ולפעמים כשמזג האויר קצת רוגז, מנסה להתחדש היא מתעוררת, מעוררת, מגרדת כאומרת "יש" מזכירה את קיומה מזכירה היא על שום מה, ואת, את תחליטי, אם תלבי אותה כאש או שתשאירי, אותה להתעפש.,

בוקר.........או שמא ליילה עדיין עבורך........ אני מחפשת סימנים, ויטאליות מכיוונך והם אינם.........האם השמש קסמה לך יותר ממילים על גבי מסך אפור......או שבחרת להתנתק, להתחבר לעצמך להתמודד לבד עם החידושים? את עומדת בתחילתה של צומת דרכים, ואולי תוהה אם ההחלטה ללכת בכיוון הקבוצה נכונה. אז רציתי לחזק, ולומר שהנורא ביותר שיכול לקרות הוא שהקבוצה לא תקדם אותך, אם כי לרוב לא ניתן להשאר אדיש למה שמתרחש בקבוצה. חלק מהדינאמיקה הקבוצתית היא בבחינת היותה גלגל מניע. מניע תהליכים אישיים וכאן החלק המשמעותי שבה. את לא חייבת לקחת הכל , קחי רק מה שמחשל אותך. אם את חשה כי סיפורי הבנות האחרות שאולי נמצאות בשלבים מתקדמים יותר או פחות , גורמים לאיזושהי רגרסיה, אל תתני לזה לשבור אותך. קחי נשימה עמוקה, עשית כבר את הצעד החשוב ביותר, גמלה בליבך ההחלטה להבריא. את יודעת עד כמה זה חשוב? כמה הכוח הזה הוא בבחינת מטה קסמים בידך, נמצא שם להגנתך....וגם אנחנו כאן....... לפחד ......זו תחושה ותכונה אנושיית, זוכרת? ואם לא מפחדים סימן שלא מעורבים מספיק בתהליך. החשש הוא מובן וטוב שהוא שם, מזכיר להיכן את לא רוצה לחזור, מזכיר מה מחכה לך מעברו השני של החשש.......החופש, החופש לאכול מתי שרוצים, החופש לחייך, לשמוח, בלי כל עקבות גסטרונומית.......... מחבקת ומעודדת. ויותר מכל אני כאן, בשבילך כמו כולם. תשתמשי בנו. יום נעים

זה היה יפה מאוד לדעתי כדאי לקחת לתשומת הלב....

תודה על העידוד, על החיבוק, זה היה חשוב לי כל כך... היה לי סופ"ש קשה, נפילה רגעית בחזרה למחלה... קשה לי עכשיו, אבל לא איבדתי תקווה. אני אתגבר. המכתב שלך נוגע, וברצוני להגיב אליו ברצינות, לעומק ולא במילים ספורות וסתמיות- לכן אני מעדיפהלדחות קצת את התגובה. אני אהיה כאן שוב הלילה, ואני מבטיחה לכתוב! אלפי תודות על המילים, הרגישות, על עצם היותך... מישהי

חשבתי........שאולי זו הסיבה........ את יודעת, זה עוד יכול לקרות.........הכל הרי כלכך טרי, רגיש......... אני מחכה...... מחבקת , כמובן, וחושבת ........המון........ נתראה.שוב על גבי המסך , בקרוב.........

בוקר טוב, מי זה שעומד על ההר הגבוה, נרגש ונלהב וצועק לכל העולם - "כבר שלושה חודשים נקיים שעברו ... " ? (90 ימים !!!) אביב. אופס... גיליתי את התשובה.

היא גדולה ,היא גדולה, היא גדולה !!! אביב גדולה, נכון ? את בטח מכירה אותה... כן בטח ! איך אפשר שלא. תמסרי לה שתמשיך ותחזיק מעמד ואני איתה לאורך כל הדרך... באהבה... :-) :-) :-) :-) :-) :-) :-) :-) ...

נשמה, שיהיה קל הבוקר.... מחזיקה אצבעות, ומתפללת מכל הלב שתצליחי.... אני שם איתך, תרצי או לא תרצי... אביב.

(: (: (: (:

תודה מתוקה, כתבתי לך למטה...

זה היה נחמד..... אני גאה בך כל הכבוד!!!!!!!!!!!!! :-)

תודה, תודה, סתם חוש ההומור הדפוק שלי... אביב.

תמשיכי ככה הלאה, תחבקי את עצמך חזק, תהיי גאה במי שאת, אל תפחדי! אני כל-כך שמחה בשבילך.

תודה רחל, האמת היא שעכשיו אני מרגישה כמו ילדה קטנה שהשוויצה באיזה ציור יפה שציירה, אבל זה באמת עלה לי בדמים... וכנראה אני באמת גאה בהישג הקטן הזה. אביב.

היי מישהי מיוחדת, נראה לי שאני מרגישה שקשה לך מאוד ובגלל זה נעלמת. אני מקווה שאני טועה ושסתם בילית ונהנית בשבת, ועשית חיים ולא היה לך זמן אלינו, אבל לא נראה לי. אם כן ואם לא, השאירי אות חיים, את לא חייבת לספר כלום, אני יודעת לבד, נכנסת לזה במלוא הכוח, תקפת את זה מכל הכיוונים - הטיפול, הקבוצה, הפורום, ובעיקר מתוך עצמך פנימה, וזה לא קל. העומס הנפשי - רגשי הזה הוא קשה מאוד ולפעמים צריך גם קצת מרחב נשימה, אז הורדת קצת אותנו מעל גבך, וזה בסדר. אם תרצי, בכל מקרה, אני פה, ואשמח לשמוע ממך, אפילו רק שלום, קשה לי, ולא בא לי לשתף, וגם יותר מזה, הבמה הזו לרשותך, איך שתרצי ומתי שתרצי. שיהיה לך יום מקסים וקל, אביב.

צדקת, כרגיל... לא הייתי נעלמת רק בגלל חוסר זמן. הפורום הפך לחלק חשוב בסדר יומי, האנשים הנהדרים בו- לחלק מלבי... ודוקא הרצון "להגן" גרם לי לתפוס מרחק. פחדתי להכביד, לעייף, לדכא גם אותך. אני לא בטוב כרגע. סוף השבוע היה בסימן של "נפילה": אנורקטית, דכאונית, סתם עייפות קיומית... לא יודעת. אני רק יודעת שנכנסתי לפורום, קראתי חלק מההודעות (וגם את השיר המקסים שכתבת לשרון!), ו...לא היה בי הכוח להגיב. הרגשתי ריקה לגמרי, ללא משמעות. נכנסתי הבוקר לפורום, יותר מתוך הרגל, בלי לצפות למאום...וראיתי את ההודעה שלך אליי. לקח לי זמן לקשר את הכותרת לעצמי, כי הרגשתי כל כך מיותרת, חסרת ייחוד וסתמית. אבל כשקראתי את המילים החמות, הרגשתי את דברייך מלטפים אותי, מעודדים, מטפלים בעדינות בפצע הפעור - - - לא יכולתי להתנתק בלי לכתוב, ולו רק כמה מלות תודה. קשה לי עכשיו- אבל אני אתגבר. אולי "נכנסתי לזה" בכוח רב מדי. אולי באמת העומס הרגשי הוא זה שמקשה עליי עכשיו. אבל לא שכחתי, אני לא מתכוונת להיעלם. את, אתן- חשובות לי מדי, איני יכולה (וגם לא רוצה!) לוותר עליכם. להחליק חזרה לתוך המחלה, מפתה ככל שיהיה, היא לא אופציה היום. היום בערב אני אצל המטפלת שלי, ואני מקווה לחזור משם בכוחות מחודשים. אביב, אלף תודות על דברייך. למרות הדכאון, האפלה המשתלטת, העולם שלי שמאבד את צבעיו - - - למרות כל אלו הצלחת להאיר פינה, לפרוץ פרצה בחומת היגון, להושיט לי יד... ולמרות החולשה, הייאוש, התוגה- אני לוקחת בתודה את ידך המושטת. אני אתאושש קצת ואכתוב בלילה- וזו הבטחה! באהבה אמיתית- מישהי

מישהי מיוחדת, כל כך מכירה את ההרגשה של לא לרצות להכביד לא לרצות להעמיס ולהתנתק דווקא בשעות משבר, כי הרי כולנו כאן לא סתם, כל אחד נושא עימו את תרמיל הקשיים והבעיות שלו, ולפעמים זה לא נראה שאפשר להכביד יותר. בתחילת דרכי גם אני הייתי קצת מתנתקת קצת בימי משבר. אני לא רוצה ללחוץ עלייך לשתף או לספר, באמת, אבל מהמקום שלי, אני יכולה להגיד לך, שאני יכולה להיות פה בשבילך, אם תבחרי להשתמש בי. שיש לי את הכוחות. ככה שאם את מתנתקת רק כדי לא להעמיס עלי - זה מיותר ! אם את עושה את זה כי קשה לך מדי לספר ולהתחלק, זה בסדר, קחי את הזמן והמרחב שאת צריכה. אבל אני כאן בשבילך, כשתרצי וכשתרגישי מוכנה, יש לי סבלנות עד אין קץ... אז אני מחכה... רק לך, עם יד מושטת... ובינתיים, אל תתני לייאוש להשתלט עלייך, אל תתני לדיכאון להאפיל עלייך, תני לקרני השמש לחדור, תני למילים המלטפות לגעת. המטפלת המדהימה שלי מייעצת במצבים כאלה רק להוריד את הראש קצת, להתכופף מעט, ולחכות שהגל השחור הזה המציף אותך יעבור.. ברשותה אני מעבירה את העיצה הזו הלאה אלייך... ומוסיפה הבטחה שלי, אם תחכי קצת, זה יעבור ואפילו מהר יותר ממה שאת חושבת... הייתי שם מתחת לגל, אני יודעת כמה קשה וכמה מפחיד לעצום את העיניים ולחכות שיעבור, כשמרגישים שאין דרך חזרה מהמצב, אבל יש. השקט שאחרי הסערה אף פעם לא מאכזב, ותמיד מגיע בסוף. ובתוך הגל בינתיים, אני מחבקת אותך חזק חזק, כדי שלא תיסחפי יותר מדי בזרם, אז תאחזי בי.. אביב. שיהיה קל, אביב.

מקווה שכן תהיי כאן היום קצת רע לי

אני המטורפת היחידה? דואגת לקראת מחר דבר אינו קבוע בחיי שוב שינוי

נכון שהשגרה מרגיעה, אבל יש אנשים שהיו מברכים כל רגע משתנה. אז מבחינתם את זוכה בגורל. תלוי איך מסתכלים על דברים, ככה החיים שלנו נראים.

אמא שלי בטיפול פסיכאטרי ,וכנראה שיאשפזו אותה אישפוז כפוי . אז דבר ראשון הייתי רוצה לדעת יותר על הנושא ובמיוחד בשביל לדעת אם זה הפתרון הטוב ביותר למצב הקיים או ששמה יעשה לה עוול . ואני אסביר את המצב , היא נכנסה לטיפול בגלל שהיא אובססית : לגבי קניות אובססביות ,אבל רק לאחרונה נודע לפסכיאטרית שהיא נוטה להתפרציות במצבי רוח שכוללות צרחות ,שבירת דברים לפעמים , בעבר היא נהגה להכות אותנו בהתפרציות הנ"ל אבל לא האופן קבוע , וגם לאורך השנים היו כמה נסיונות התאבדות של שילוב בין כדורים ואלכוהול , היא לוקחת כמויות אדירות של כדורים לאחרונה ונשארת לפעמים ימים במיטה... כן אני יודעת שזו זעקה לעזרה אבל אני ואפשר לומר המשפחה כבר לא יכולים להתמודד עימה ויש צורך לציין שלאחרונה זה רק החמיר. אז ,שוב אני חוזרת לשאלתי האם זה הפתרון האןפטמלי למצב הקיים ? ומה ,ואיך אני יכולה לעזור ,אני לא מדברת עימה כבר זמן רב אך אם היא תצתרך אותי כמובן ואבוא לעזרת תודה מראש על עזרה ותגובה סיגל

היי סיגל....... עצוב לי לשמוע על אמא שלך........ אני לא אשת מקצוע..... אולי כדאי שתפני תשאלה למומחים כאן......לטלי פרידמן , ד"ר אורן קפלן.....ועוד..... הם מבינים יותר ממני, תהיי בטוחה. מה שאני יכולה לאחל לך זה שתרגישי טוב... ובהצלחה עם אימך.... ממני.

שלום סיגל, דבר ראשון אני חייבת להגיד לך, שהכאב שנמצא בך על אמך, מובן לי מאוד. כשאמא שלי נכנסה לבי"ח פסיכיאטרי, בהחלט לא ידעתי "מה יקרה עכשיו", ומה אני יכולה לעשות כדי לעזור אני לא אגיד לך שהבי"ח הפסיכאטרי הוא המקום הכי אידיאלי לכל מי שבא לאשפוז שם, לי היה מאוד קשה לבקר את אמא שלי שם, ואני אומרת לך מראש "ישר כח" עם הזמן למדתי שכמה שכואב המצב, באמת אין לי דרך לעזור לאמא שלי, ורק אנשי מקצוע והתרופות שהם נותנים לה יכולים לשנות את המצב אני ממש לא מוסמכת להגיד לך אם זה יעזור. אמא שלי השתחררה מהבי"ח (וההיתי מאוד אופטימית כי מצבה השתפר), אבל אחרי שהיא לא התמידה עם התרופות ופגישות עם המטפל, היא הדרדרה בחזרה לתוך המחלה, והיום אני מאוד ההיתי רוצה שהיא תחזור לבי"ח (אבל זה לא אפשרי - אני לא אלאה אותך בתקדימים משפטיים) אז לסיכום, בהחלט "ישר כח", ואני יודעת עד כמה זה שובר את הלב וכואב, מאחלת לך שתחזיקי מעמד

שלום לכן...... אני מקווה שזה בסדר מבחינתכן שאני שואלת, אבל ממה אמא של כל אחת סובלת.... ז"א, איך זה התחיל, זה היה תמיד? מאז שאתך זוכרות את עצמכן? או שזה התחיל עקב מצב כלשהו? אם זה גורם לכן אי-נוחות אתן בהחלט לא חיבות לענות. באמת. כמו שאפרת אמרה.... "יישר כוח".... ממני.

לא יודעת אם שמת לב, אבל עניתי לך....... בכל אופן, שיהיו חלומות פז......

היי שרון, בוקר טוב, שמתי לב לתשובה שלך, רק לקח לי קצת זמן לחשוב עליה. יש לפעמים תגובות כאלה, שאני קוראת, לוקחת איתי, חושבת עליהן, ורק אחר כך הדברים עולים אצלי, ואני מגיבה, לא לכל דבר יש לי תגובה אינטואיטיבית, לפעמים אני צריכה ל"בשל" קצת את הדברים אצלי, לעבד, לראות איפה זה מתחבר למקומות שלי, ורק אז יכולה לכתוב. האמת היא, שאת זה כבר ידעתי, כבר כתבת את זה למישהי, כשהיא שאלה אותך שאלה דומה, ואני שאלתי שוב, כי כנראה שזה לא סיפק אותי אז וזה גם לא מספק אותי היום. אני מקווה שלא איכפת לך שאני כותבת את זה, אבל כבר הזהרתי שכנות וישירות הם חלק מהמוטיבים החשובים ביותר שאני דבקה בהם בכתיבה בפורום הזה ובחיים בכלל, ואם זה מפריע לך את מוזמנת לאמר לי ואני אפסיק. נראה לי שזה ר-ק חלק מהתשובה. הרצון לעזור לאחרים, לתמוך ולסייע ולעודד, ויכולת הניתוח שלך, שהיא באמת מדהימה בעייני, והמילים הנכונות בזמן הנכון, שזה גם כשרון ענק, אבל זה לא כל האמת המסתתרת מאחורייך. אני יודעת מעצמי, שכשלמדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, גם אני חשבתי את זה, וכשהלכתי לטיפול הכושל שלי בעצמיבפעם הראשונה, כדי להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה, גם אמרתי את זה. ההצהרות שלי היו שבאתי לטיפול כי צריך את זה ללימודי ההמשך, זה חלק מתנאי הקבלה. אבל לאט לאט עם הזמן, הבנתי שזה לא נכון, לאט לאט נחשפו אצלי דברים, לאט לאט התגלו הקשיים והבעיות, והמחלה של אבי התדרדרה, והוא עבר את הניתוח הראשון, ואני התדרדרתי במקביל, ומהר מאוד הטיפול הפך להיות בשבילי, בשביל לתמוך ולעודד אותי, בשביל לעבוד על עצמי, ולא בשביל התואר השני. נראה לי, ויכול מאוד להיות שאני טועה, שאת תעברי תהליך דומה. בהתחלה תהיי כאן בשביל אחרים, תתמכי, תעודדי, תלטפי ותחבקי, אבל עם הזמן תלמדי לסמוך עלינו, תלמדי לבטוח בנו, ותתחילי לשתף בסיבה האמיתית שהגעת כאן לפורום, והיא מעבר ללעזור, היא קשורה אלייך, בדברים שאת מתמודדת איתם, בבעיות שלך, ובמלחמות הפרטיות שלך. ואני חושבת את זה, לא רק בגלל שעברתי תהליך דומה, אלא גם בגלל שאני חושבת שהדברים שאת כותבת יוצאים מהלב, ואיכשהוא באמונה הפרטית שלי אני דבקה בעיקרון של "מי שלא היה שם לא יודע מה זה". אני חושבת שזה לא תמיד מספיק יכולת אמפתית והבנה ולב טוב וכשרון ניתוח ושפה עשירה, לעיתים קרובות צריך לחוות את הדברים על בשרך כדי להזדהות עד הסוף, כדי להרגיש איפה האחר נמצא באמת ועד כמה הוא מרגיש שהגיע לקצה התהום, ועד כמה קשה לו. בגלל זה הפורום הזה כל כך ממגנט, בתחושה שלי כולנו היינו שם, הגענו לשם ממקומות שונים, מחוויות שונות, אבל כולנו מרגישים ופצועים כי הגענו לחור השחור הזה בעצמנו, ואנחנו יודעים מה האחר מרגיש כשהוא נופל לשם. אז זה לגבי הענין הראשון, תשובה חלקית, אבל אני לא מנסה ללחוץ עליך, כל עוד זה מספיק לך זה מספיק גם לי, ובאמת יכול להיות שאני טועה, כי אני כותבת את זה מהמקומות שלי. ולגבי העומס הרגשי, כמה שאת צודקת, לפעמים קצת יותר מדי אמפתיה, וקצת יותר מדי להיות בשביל האחר, ואופס... נעלמנו בדרך, לקחנו את הבעיות של האחרים בנוסף לשלנו הביתה, הן עברו את הדלת, הן כבר חלק מאיתנו, והאבן שעל הלב כבדה יותר, והמועקה גדלה. כל כך הרבה קשיים ובעיות יש בעולם ורבות התנקזו כאן לפורום. גם כשעבדתי בתחום הפסיכולוגי קרה לי אותו דבר. חוסר היכולת הזו להפריד בין עצמי לאחר הסובל, לקחת את המצוקה ולהפנים אצלי, חוסר היכולת להשאיר את הכאב של האחר בעבודה, לקחת אותו איתי הביתה. שם אמרו לי שלומדים להתמודד עם זה, שלומדים להפריד, אצלי זה לא עבד. לא יכולתי לעשות את ההפרדה. גם פה אני חושבת על האנשים מהפורום גם כשהם לא פה, דואגת ומתלבטת, ומנסה לעזור, ולמצוא פתרונות, לא רק לעצמי, גם להם. אבל כאן זה קצת יותר קל, כי זה וירטואלי בכל זאת. שם יכולתי לראות את האנשים, לגעת ובאמת לחבק, פה אני יכולה רק לדמיין, ואולי בכל זאת למדתי משהו בדרך. כשאת צריכה כוחות לעצמך, תתנתקי, אל תגיבי, תשתדלי לא לקרוא, אם את יכולה, אני כבר לא. כשהעומס הרגשי גדול מדי, צאי לשמש, צברי אנרגיות, תלכי קצת עם חברים, תראי קצת טלויזיה, תצחקי קצת, תשני הרבה, תהיי נורמלית, בלי כל הניתוחים והעבודה הרגשית על אחרים שהיא בעצם במובן מסוים על עצמך. בעיני העבודה על עצמך גם אם היא נעשית דרך אחרים היא עבודה קשה מכל אחת אחרת וסוחטת הרבה יותר, ולפעמים צריך לדעת להרפות קצת, לצאת לחופש מהעבודה הזו, להתאוורר, ולחזור עם מצברים מלאים. רק אל תשכחי לחזור.... אביב.

בוקר אביבי......... חיכיתי לבוקר לשמוע ממך........אכן הפורום ממגנט. אני כבר במשרד, מסתגלת לתחילתו של השבוע, ליציאה מבועת השקט , מהבית המלטף המשלרה שלווה........... ובכן, לא בכדי, נחנת בכשרון להביט אל תוך הנשמה של כולם, וגם שלי. אני באמת חושבת שאם אדם לא חווה מצוקה אמיתית, ותחושה כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליו , אולי יהיה לו קשה לבוא ולתת עצות, להוות משענת, (ולא קנה רצוץ.......). ובעצם מי לא חווה קשיים, במהלך חיו?! ההבדל הוא שמרבית האנשים מפנימים ולא מתמודדים, בונים על גבי המשקעים חיים ואז נופלים.......... ובכל זאת, אני מניחה שרמזת לקשיים אחרים, אז צדקת. אני פשוט המצאת כעת בשלב שנקרא ......"פוסט משבר"....אם יש מינוח שכזה . "פוסט טראומה" אבל לא בקונוטציה הפסיכיאטרית...... אני מסתבר, לאורך השנים הייתי כמו הספינקס, קמה לתחייה מיד לאחר כל משבר, נמצאת שם עבור כולם, חווה , דואבת, מאמצת כוחות ומתגברת. עד שזה הכניע אותי ובגדול לפני כשנה. פרידה מחבר היוותה קטליזטור , ואני התמוטטתי........כמובן שאף אחד לא ראה או הרגיש......כרגיל, אבל אני במשך שבוע ישבתי בפינת חדר מתנדנדת , בוהה בקיר שמולי, לא אוכלת לא ישנה נודדת למחוזות אפלים, נשאבת לתוך תהום הנהייה ומרגישה כי אני הפעם לא מצליחה לעלות חזרה......... ואז משום מקום, הכוח היכה בי, כנראה מבהלה, מהבהלה לעבור לצד השני, לצד הלא שפוי, שנדמה כי המרחק בין שפיותואי שפיות הוא כה דק, כמעט בלתי נראה, הכיצד?! חיפשתי עזרה , לבד, בלי שאף אחד ידע.....(אנחנו משפחה קטנה , מלוכדת, חונקת.......ולהסתיר מהם מידע שכזה היה בבחינת הישג בפני עצמו, ובדיעבד תחילתו של תהליך ההבראה שלי). ומצאתי אותה בדמות עו"ס מדהימה, שהגיעה לתוך הגרעין האמיתי שבי. נגעה והיא מבחינתי אמי השנייה. הביאה אותי לחיים כעבור 29 שנים..... התחברתי לתחושה הכי ראשונית, לגרעין הוויתי, לבסיס קיומי הבריא. לרצונות של שרון......... ומשם הדרך הייתה סלולה. ועם הרבה נחישות וכוח שמימלא נולדתי איתו הבראתי......... המשפחה.........היה לה קשה. בתחילה התרחקתי כי התהליך גרם לי להטוות מדיניות חדשה, להציב גבולות, לבחון את טיב היחסים הלא בריאים שהיו עד כה. ולחשוב שאהבה מרובה היא הדבר הכי טוב שיכולה אם ומשפחה להעניק........זו קביעה בעיתיית. יש לזה גבולות שצריך להציב ומינון נכון, כמו בכל דבר בחיים. אחרת הכל מטשטש, אין "עצמי" ואין "הם". יש אחד מאוס....... אבל משהסתגלו........(ומתוך בחירה שלהם, לי היה ברור שאני לא נסוגה, היות וגילתי עד כמה אפשר להנות מהעצמאות הנפשית ולא רק הפיזית.......). הכל הפך בריא, נושם נכון......ללא תחושת מחנק..... וואו......הוצאת ממני. אגב, אין סתירה בין מה שציינתי קודם. אני באמת מאז שאני זוכרת את עצמי נמצאת בשביל כולם. תמיד היו לי התשובות למרות שלא חוויתי חלק מהחויות שלשמן נשאלתי לדעתי. ובכל זאת משהו השתנה מאז המפגש הגורלי עם העו"ס . למדתי לשלב את העזרה עם הכוחות שבי. לעבוד בסינכרון, ולא על חשבון האנרגיות שבי......לנצל את זכות הבחירה, הבחירה להתנתק כשרוצים ולהתחבר, שוב, במינון הנכון ומתוך קביעה בלעדית שלי. ראית בעצמך, ההעלמות הקצרה היא כדי להשאר בפרופורציות, בשליטה, לא לתת לשום דבר לקחת ממני את אותו גרעין נחוץ.......ושמו שרון..........

כתבנו כאותו זמן לאליאן, ראית? בכלל יש בין שתינו קווי דמיון רבים, שתינו רזינו (את קצת יותר מידי, אני קצת פחות) לשתינו יש תואר ראשון בפסיכולוגיה, שתיינו נוגעות בעולם ההייטק. מחר אני הולכת לחתום חוזה בחברה החדשה, ברור לי שתהיה ירידה משמעותית בשכר, אבל אוכל להפגין "ראש גדול" יותר מאשר בעבודה הקודמת וחוץ מזה אני מאד אוהבת שינויים ורענונים, מקווה שיהיה בסדר. בא לך לספר לי מה לא הסתדר בעבודה החדשה? ממה את לא מרוצה?

היי אורה, שמחה לשמוע ממך. קוי הדמיון באמת רבים, ודרך אגב, אני לא רזיתי גם יותר מדי, המשקל שלי מצוין ותקין לגובה, הייתי בולמית אמנם, אבל לא אנורקטית. לא בגל האחרון לפחות. האנורקסיה באה לידי ביטוי רק לפני כמה שנים לתקופה קצרה ונעלמה מעצמה. בקשר לעבודה, קודם כל שיהיה לך המון המון המון בהצלחה, מחזיקה לך אצבעות. מבחינתי הכשל הגדול בעבודה החדשה, הוא לא העבודה עצמה, נשארתי באותם תנאים מבחינת שכר ורכב, ואפילו עליתי בהם, קודמתי בתפקיד לראש צוות, אבל הבעיה היא הקטע החברתי. קשה לי עם האנשים שם, קשה לי להתחבר איתם ולדבר איתם. רובם באים בבוקר מתישבים מול המחשב ויוצאים בערב. 90% מהם לא מדברים עברית טוב, רק מגמגמים מילים ספורות. אני רגילה למשהו אחר, באתי מסטארט אפ, שבו היתה פעילות ואדרנלין, וחיוכים ובדיחות, והפסקות סיגריה, והקטע החברתי הודגש שם גם מעבר לעבודה. זה מה שחסר לי בעיקר, לא מתאים לי לשתוק כל היום, אני קשקשנית, את כבר יודעת. זה הגיע למצב שעכשיו אני הולכת עם ווקמן לעבודה, רק כדי לא להרגיש שם לבד. נורא קשה לי עם בדידות בכלל, ועכשיו העבודה מדגישה את זה ביתר שאת. בכל מקרה, אני בודקת אלטרנטיבות נוספות ורואה בזה פתרון זמני בלבד. אביב.

הבנתי ( את שני החלקים...) בקשר לעבודה, אצלי אני מקווה שיהיה תהליך הפוך מבחינה חברתית. אני עובדת בסטארטאפ עם עוד 3 אנשים, מקסימים ככל שיהיו הם עדיין 3 ואני זקוקה ליותר מגע אנושי. אני גם די משתעממת כרגע (גולשת הרבה ברשת) ואני עוברת למקום תוסס יותר. זהו. מזל שיש לנו 10 אצבעות אחרת איך היית מחזיקה גם לי וגם לאליאן וגם עובדת תוך כדי?

לאליאן- מחר יום ראשון, ואם אני זוכרת נכון- מחר הוועדה. אני מקווה שיהיה בסדר, ושהכל יסתדר באופן הטוב ביותר- ושתחזרי אלינו מהר בכדי לספר. תהיי חזקה גם מחר. בהצלחה. רוית.

ושולחת לך שפע של חיוכים, חיזוקים ואנרגיות חיוביות. העיקר שהכל יהיה לטובה... טלי פרידמן

שיהיה לך קל... שתמצאי כוחות, שהכל יעבור בשלום (עד כמה שניתן)

נשמה שלי, כמובן שגם אני לא שוכחת לעמוד מחר חצי שעה ב- 9:30 בדיוק ולהחזיק לך אצבעות, בעצם בוא נעשה את זה שעה רק ליתר בטחון. אל תשכחי, שמה שלא יקרה שם, אנחנו כאן מחכים לשמוח בתקוה שההחלטה טובה, אבל גם לתמוך ולעודד, במידה וזה לא תואם את הציפיות. בכל מקרה זה לא קל, אז אנחנו כאן מאחוריך עם סירת הצלה ורשת פרושה, למקרה הצורך. קחי את הכוחות שלך מחר בבוקר, ואותנו כחיזוק וגיבוי ברקע, תנשמי עמוק לפני שאת נכנסת, ותעברי את זה. אני מתפללת בשבילך, ושומרת עלייך הלילה ומחר בבוקר, אוהבת אביב.

גרמתן לי לחייך ולהרגיש הרבה יותר טוב... אך יחד עם זאת קשה לי להגיד מה אני מרגישה, או יותר נכון לכתוב את הדברים... אומר את הכל במילה אחת והיא תודה ! בדיוק עכשיו הבן הקטן אומר לי בכעס שהוא יעזוב את הבית וילך לפנימיה... מה שמחכה לי...! :-) יהיה בסדר בעזרתכן !!!! לילה טוב ושוב תודה

לא יצא לך להכיר אותי.........עדיין.......... בכל אופן , שיהיה לך הכוח להתמודד עם כל החלטה שתתקבל שם. ושהאמונה כי קיבלת את ההחלטה הנכונה בזמן הנתון ולפני שנעשה מאוחר מדי, תחזק את ידייך, גם כשתחושי שהכל סביבך מתפורר. GOOD LUCK........

תהיי פה יותר מאוחר?

ערב טוב אנג'ל, יש לי בעיה באי סי קיו היום, זה לא מתחבר לי משום מה. אני מקווה שזה יסתדר בקרוב, ואז אקרא את הודעותייך. לא בטוח שאחזור הנה מאוחר יותר, ואם כן, זה יהיה מאד מאוחר. שיהיה שבוע טוב, טלי פרידמן

אני אם חד הורית ויש לי תינוק בן שנה ושלושה חודשים , מאז שהוא נולד אני מפחדת שיקרה לו משהו . ואפילו ) קשה לי לכתוב את זה ( אני מרגישה תמיד שכאילו מצב זה שאנו ביחד הוא זמני . ותמיד יש לי מחשבות מפחידות ! הבעיה היא שהחרדות התעצמו בגלל הפיגועים ! ואני מאד מאד מפחדת שיקרה לו משהו . עלי לציין שאימי מטפלת בו במשך היום והיא מטיילת איתו בעיר , סידורים וקניות . ופעמיים בקשתי ממנה לא לצאת איתו לעיר , אלא שתשאר איתו בבית אחרת אני אקח חופש מהעבודה. ובאמת היא נשארה בבית . שאלתי היא איך אפשר להתמודד עם הפחדים ? כל מוצ"ש ויום ראשון אני מאד בלחץ . תודה מראש על התשובה . חני

חני שלום ראשית, החרדות שיקרה משהו בשל המצב הביטחוני אינן חריגות. המצב באמת מדאיג ואנשים רבים חוששים כעת ונזהרים יותר. אני יכול להעיד שכאבא גם אני חושש כיום יותר ולא יכול להימנע מהמחשבות על מה עלול לקרות בקניון הקרוב. לכן, השאלה עד כמה המחשבות הללו משבשות את מהלך החיים התקין ועד כמה הן מטרידות באופן שפוגע באיכות החיים. אלו דברים יחסיים ורק את יכולה לדעת האם זה נסבל וניתן להתמודד עם זה, או שאולי את צריכה עזרה מקצועית כדי להוריד את עוצמת החרדה. אם המסקנה היא שאת צריכה עזרה היה רצוי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. האפשרויות מכאן והלאה תלויות במספר גורמים. יתכן שמדובר בחרדה ש"יושבת" על בסיס רחב יותר ואז נדרש בד"כ טיפול ממושך יותר שמאפשר לבחון זויות והתבוננויות שונות על ההסטוריה האישית והאופן שהדברים נוצרו. לעומת זאת, אם מדובר בבעיה ממוקדת ניתן לפתור או להקל עליה בטיפול ממוקד וקצר מועד. בברכה ד"ר אורן קפלן

ברוכה הבאה למועדון. לא סיפרו לך חני לפני שניכנסת להריון, שכשאת יולדת ילד זה לכל החיים? ו גם כשהוא יהיה בן 50 את עדין תדאגי לו? וכשיש שניים זה חרדות כפול שניים? כשאני ילדתי את הילדה הראשונה שלי, התרחקתי מחלונות, פחדתי שיבוא איזה שד ויחטוף אותה ויזרוק לי אותה מעבר לחלון קומה שלישית למטה, אחר כך הרגעתי את עצמי, אבל רק קצת, כי כשהיא היום בת 20 ויוצאת באוטובוס בבוקר, אני דואגת עד שהיא חוזרת, תכפילי את זה ב-8 הילדים שלי, שאחד מהם חיל, ותביני את המהות של לב של אמא, הדבר הגדול ביותר עלי אדמות מבחינת יכולת התפוסה שלו, ולפעמים האמא כולה בגודל של מטר וחומוס . אז שום חומר בעולם לא יכול ליצור אמא, אמא זה משהו פלאי. תדאגי חמודה, אבל בגבולות הסבירים, אם הילד קטן תשמרי עליו מחפצים מסוכנים, ממקומות מסוכנים, תשגיחי עליו בשבע עינים, אבל אל תחנקי אותו, תני לו להרגיש עצמאי. שיגדל בריא בטוח ובוטח. וגם את כך תרכשי ניסיון, וביטחון.

לחני שלום. מעבר למה שד"ר אורן כתב לך ולדבריה של רוז- האם תרצי לספר לנו קצת על הקשר שלך עם ילדך? האם החרדות משפיעות על חיי היומיום שלכם? על התפתחותו? ואיך הוא אוכל וישן? אשמח אם תספרי קצת יותר- ואז נוכל לחשוב ביחד איך אפשר להקל עלייך. בברכה. רוית.

יש לי ידיד ששונא להתנשק עם בנות, אין לו שום נטיות לצד השני ועדיין הנשיקה מגעילה אותו. הוא מאוד הייגני ואת מספר הפעמים שהוא התנשק עם בחורה אפשר לספור על יד אחת, הוא סיפר לי גם שפעם אחת הוא הכריח את הבחורה לצחצח שיניים לפני שהוא התנשק איתה וגם הוא צחצח שניים ועדיין היה לו קשה להתנשק איתה. משום מה הוא בטוח שהוא לא היחיד ששונא להתנשק עם בנות. אם יש למישהו רעיון איך "לעבוד" עליו שיתחיל להנות מהדבר גם בלי לצחצח שיניים לפני כל נשיקה ?

משום מה הוא צודק, הידיד שלך. הוא באמת לא היחיד ששונא להתנשק............. נשיקות זה די מגעיל, בינינו. למה לא לבקש מבן הזוג לצחצח שיניים לפני? תנסה גם אתה,פעם. תראה איך שזה עושה הבדל.

כשהוא יאהב אותה באמת, הוא יתחנן לנשיקה.

אא שלום רב, אני חושבת שחברך אינו מוזר או מיוחד בתחושת הגועל מנשיקות. ישנם בחורים רבים שאינם אוהבים לנשק, להתנשק ולהיות מנושקים. אני לא בטוחה שיש צורך לשנות מנהג זה, אם הוא כל כך נגעל מכך ישנן גם מספיק בנות שחשות כך... כל זה נכון אם מדובר רק בעניין הנשיקות. ייתכן והגועל והסטריליות קשורים גם לפעולות רבות אחרות, ואז אולי ניתן לראות את הנשיקות כחלק מבעיה כוללת יותר. בברכה, טלי פרידמן

אז שיתחיל למצוץץץץץץ

מה אתה דפוק?

נדבק לי שיר מסויים לראש ואני תמיד שרה אותו... בגלל ששמעתי רדיו ברקע כל היום כנראה.

איזה שיר? הוא לפחות יפה?

הפתרון הוא שיר אחר, הצרה היא שלפעמים גם השיר החדש נדבק ולא עוזב, אז לפחות יש גיוון :-)

חלום ------- קולך מרגיש ושליו, כמו הלילה, כמו המנגינות הבאות מן הלב, כאשר אתה שר לה. כאשר אתה שר, לבה מאושר. המנגינות מתנגנות בעליזות, והשיר מושר. כאשר אתה "שם", שיריך סובבים את העולם, אך לפנות בוקר קולך נדם, והחלום אבד,נעלם... אני יודעת שהשיר לא מובן, אבל מה אפשר לצפות משיר שנכתב בשעה כזו מאוחרת או מוקדמת בלילה. נ.ב- מועתק מהיומן שלי מה-17.2.97, או בעצם ה18.2.97,יום שני או שלישי בשעה 3:40 לפנות בוקר. מצטערת שלא הצלחתי לפרוץ את המחסום ולרשום משהו עכשווי יותר, או סתם לשתף.

זה "קולך מרגיע ושליו".

הי, אני דווקא חושבת שניתן בנקל להתחבר אליו, ומה שהכי חשוב הוא שהעלת על הכתב משהו שהציף אותך, ואם הוא לא מובן (ואני לא יודעת אם החוויה הספציפית עדיין רלוונטית) אפשר לחשוב עליו ..........ביחד..... העובדה כי שתפת היום ובחרת דווקא בו, אומרת משהו.....את לא חושבת? והכי חשוב, לא משנה מה כולם חושבים, זוכרת? גם אם הוא לא מובן, וגם אם לא ברור למה דווקא עכשיו החלטת לשחררו לציבור. את רצית וזה העיקר.

בכלל בזמן האחרון התחלתי להציף את ליסה ואת טלי בדברים כתובים ישנים שלי:) פעם העתקתי לאליאן דברים שנכתבו לפני שנה אח"כ התחלתי לכתוב לטלי שירים לאימייל-מלפני שנתיים. ופתאום אני מביאה לכאן דברים מלפני 4-5 שנים אולי זה קשור לדברים ישנים שמציפים אותי... שירים וסיפורים הם דברים שחושפים רגשות לרוב.קשה לי להביא דברים עכשוויים. רציתי להביא ל"מישהי" שיר שכתבתי לפני חצי שנה(זהו!) על הקבוצה שהייתי בה,אבל לא העזתי. ;-)

אני מחפשת מידע על טיפול בחולה כרוני לקוי - רצוי טיפול באמנויות אודה למי שיפנה אותי לאתר מתאים באינטרנט או או מחוצה לו תודה מראש

גלית שלום רב, אם תוכלי לפרט בדיוק מה המחלה, ומה את מחפשת בדיוק, האם מידע על המחלה, האם מידע על טיפול באומנויות או אולי מידע על מטפלים באומנויות? בברכה, טלי פרידמן

שלום לכולם . אניעושה על עצמי אנליזה עכשיו בזה שאני שואלת את עצמי שוב ושוב מה מושך אותי להיות פה כל הזמן ומזמן לא אהבתי משהו ......ואולי היגיע הזמן..... אני יודעת שאני לא מיתחזקת ממצוקתם של אחרים ולא מביאה את נישמתי לידי בחינה מולם . לעולם אין אצלי צרת רבים חצי נחמה . .אני בתקופת היסתגרות או אירצון ליצור כל מגע עם אנשים מזה כעשר שנים .ואולי היגיע הזמן....... דעתי לא הובעה מחשבותי היפות הלכו לאיבוד וסיפורי לא סופר בפרהסיה .ואולי היגיע הזמן ..... לא הירשתי לעצמי להתחבר לפנימיות שלי הרבה זמן היתי,כל הזמן בשביל אחרים ואולי היגיע הזמן ..... החיבור הזה להוויה שלי ושל המקום פה ,האנשים המקסימים שנימצאים אחד בשביל השני ,מלווים ומפרגנים בשעת משבר או שמחה,זה משהו עילאי כל כך ,ואם כל הקושי שלי להיתבטא בחופשיות כי זה עדיין לא קל ,ואולי היגיע הזמן ...... אני כותבת ומחזיקה את הבטן ,הראש ,הזיעה ניגרת כל הגוף מששתתף.האם זה פרץ רגשות כזה ניפרץ הסכר של ההסתגרות . הנה אני,רוצה לעטוף את כולם באור ,ובאנרגיה הגדולה שיש ל, גם לחבוש,ואחות את כל הפצעים והמצוקות.לא בפלסטר ותחבושות,אלא,בפרחיםונשיקות והכל יסתדר,.כמו שהיתי רוצה שיתנהגו אלי .ואולי היגיע הזמן ... המשיכו לגרום לי להיתמגנט לפה ,תודות ..אביב, אליאן,אנג'ל רוז,שרון,איש הגשם ,משהי,המקסי...מים.וסליחה אם שכחתישמות . רותם..בלי כל כך לחתום את שמי האמיתי

שלמה .....טעות

רותם יקרה, התרגשתי ממה שכתבת והתרגשתי עוד יותר כשראיתי את שמי ברשימה. אני חושבת שאת צודקת, ושכל מילה נוספת מיותרת. יש משהו ממגנט בפורום הזה, ולדעתי זה אוסף האנשים היפהפה שהתקבץ פה, לחלוק, לשתף, לשים פלסטר ולחבק. בהשראת ההודעה שלך כתבתי את הדבר הבא שמייצג בעיני את הפורום, איך אני בניתי לי את המקום הזה בדמיוני ובהרגשתי. מקווה שתאהבי. "אתה עומד ומסתכל מהצד כבר די הרבה זמן מין מקום מוזר שכזה כמו אי בודד בעולם הזה איך הגיעו אנשים לאי הבודד עוד לא ברור עוד לא ידוע מי בטעות, בגורל או במקרה אך נוצר עולם קטן ויפה צעד אחר צעד נבנו הדברים בתחילה כל אחד עץ לעצמו שתל פינה קטנה פורחת לבדו יצר בכוחות עצמו השקיע ועמל אך לאט לאט העצים צמחו וגדלו והענפים הרבים הלכו והתפשטו המקום הפרטי כבר לא יכול להכיל הפינה הצרה כבר קטנה מלהבין ואז בהדרגה ענף בענף החל לגעת בשלב הראשון רק בשכנים הקרובים אבל ככל שהעלים פרצו מלבלבים גם ברחוקים יותר נגעו בשלבים עץ בעץ התערבבו להם כולם כל אחד עם ענפיו ושורשיו המרובים כל אחד בצבעיו הייחודיים ובצורתו מרובת הפנים השתלבו הענפים זה בזה בצורה מיוחדת שמתוכה הפרדתם כבר לא כל כך מתאפשרת כמו דבוקים זה לזה בחומר מיוחד המחזיקם יחדיו כמו שלובים זה בזה בקשר דם שלא יפרם לעד מפליא ותמוה הוא הדבר בעיני כולם אך המקום באי הבודד לא נגמר אף פעם תמיד יש מקום לעצים חדשים הרוצים לפרוח אף הם תמיד יש פינה קטנה וחמימה השמורה גם להם אם מישהו העז וזרע קטן שתל באי הבודד בין הקיימים יצמח ילבלב יגדל לעץ וישתרג כאילו מאז ומעולם נמצא באי הבודד יחוש לא יוכל כבר לקום וללכת ירגיש עזוב במים, באור השמש ובעצמם כולם חולקים משתפים מלווים תומכים והכי חשוב אוהבים מי בפלסטר, בתחבושת או במילה טובה מי באהדה, בחיבוק ואולי בנשיקה מין מקום מוזר שכזה כמו אי בודד בעולם הזה" אביב.

את לא חושבת שהגיע הזמן לשלוח את הדברים שאת כותבת לאיזו הוצאה לאור ? ברצינות ! אין ספק שאת כשרונית והכתיבה זורמת אצלך, אז ל מה לא לעשות משהו נוסף עם כל זה. ואת יודעת מה? אל תעני לי על זה... תחשבי תתייעצי,תבררי ואחר כך נדבר על זה... יש בבית אריאלה סדנאות לכתיבה יוצרת ושירה תתקשרי ותבררי... אני חושבת שזו יכולה להיות נקודת זינוק מצויינת בשבילך... אז תבטיחי לא לענות כעת רק לאחר מחשבה ובירור. ביי

חורזת ונוגעת בכל הנשמות...... מה שלומך? יצאת אל השמש היום? היא נהדרת, מחממת, מלטפת... האם זהו שמך האמיתי? אביב? או שבחרת בו באופן מקרי? אם כן, זה בוודאי לא היה בכדי.מן הסתם, מטאפורה מוצלחת לתהליכים שעוברים עלייך לאחרונה. השיר, מרגש כרגיל.מיטב המילים במיטב סדרן, המתארות ברהיטות את תמצית הוויתנו, בפורום הזה. מי יותר ומי פחות, אף אחד לא מקופח. פוסעים בתוך הסודות האפלים של העלים הזרים שמסביבנו, נותנים תקווה, נותנים פתח לשינוי. כולנו. איזה כייף שיש לנו עץ כזה, פורח, שורשיו עמוקים, עץ החיים.........

לאביב היקרה . חזרתי ,היגיעו אורחים במפתיע . וואו......השיר ..גדול .....לא ציפיתי ......כיף לי.... בשבילי. ...שיר זה יצירת אומנות . מיתרגשת ומוחמאת , אביב כישרונך מדהים ויכולת ההשראה מעבר לתפיסה . אעתיק את השיר ,ואתלהו בפינת קיר שהיא רק שלי . תודה ובאהבה רותם.

רותם, שלמה, באשר הינך................ הגיע הזמן, עכשיו , לא אתמול לא מחר............הגיע הזמן שלך. לחזור ולהתחבר לתת לעצמך להשען, ולבטח גם ליפול. ולא לפחד כלל............... עץ החיים, העץ שאביב בדרכה הנפלאה ידעה לתארו, העץ שמצאת בו את מקומך, ואנו העלים, הענפים שמרכיבים אותו מברכים על הצטרפותך ולבטח השארותך.......... מהיום את אחד השורשים, יש מקום לכולם, והעיקר לא לפחד כלל......... ברוכה הבאה...........

שרון יקירה . תודה על המחמאות והברכות . את כותבת כה יפה .זורם נקודתי ואמין. וניראה לי שגם מרגישה כמו דג במים פה ...בכיף. מרגישה את חיבוקך תודה שלך רותם ...

וסליחה שקראתי לך "באה והולכת" תסלחי לי נכון?

אנג'ל יקירה . אני ....לא זוכרת דבר ...בשבילי את הריאשונה שהיגבת לי , את הראשון זוכרים תמיד לטובה. וכשמך (הבדוי אומנם )כן _א .. .. ת , תודה לך על ההתיחסות. לא יודעת ,חוץ מהתובנה והכישרון שיש לך וגם האומץ .להראות פה . אני רואה אותךבעיני רוחי .כגוזל חמוד . תודה ואוהבת רותם

זו הפעם השנייה שאני פונה אליכם. אם זהו לא המקום המתאים לשאלות מסוג זה,אנא יידע אותי. תודה. אנו זוג שחי ביחד, ואני מבוגרת ממנו ( בגיל) בכמעט 20 שנה, ככל הנראה, לדעתי, פער הגיל גורם לחילוקי דעות רציניים בינינו. אנו מאוד אוהבים אחד את השני ומאוד רוצים שהקשר בינינו יצליח. לצערי, אני מרגישה שאין לי-לנו את הכלים להתמודד לבד. אודה לך אם תפנה את בעייתנו לפורום המתאים, וזה אולי יעזור לנו להצליח בזוגיות שלנו. בתודה מראש, איריס

הי איריס, אני לא מכירה אתר שעוסק בנושא. אבל, חשבתי על האפשרות של טיפול זוגי. ניסיתם? אם לא. לארגון נשות הדסה יש מרכזים קהילתיים שעוזרים הן בטיפול זוגי והן בטיפול אישי. המחירים שוים לכל נפש ווניתן אף להגיש בקשה למימון מחצית מהסכום. הם מומלצים בחום. אם אתם מתגוררים באזור ת"א יש אחד ברחוב בר כוכבא 13 פינת בוגרשוב. מעבר לזה עלו לי מספר שאלות , ממקדות שאולי טרם שאלת את עצמך ואולי הם יעזרו לכם למקד את הבעיה. איך התקשורת בינכם? על מה נסובים חילוקי הדיעות?האם שניכם שותפים לדיעה כי משהו לוקה בחסר? איך הקשר הפיזי בינכם? מתי החלו חילוקי הדעות...... אי מקווה שנתתי לך מעט חומרלמחשבה. אם אשמע על אתר רלוונטי אכתוב. בהצלחה........

איריס שלום דבריה של שרון תואמים גם למה שאני חושב. הרעיון לפנות לייעוץ זוגי נראה לי נכון. תוכלו לבחון בצורה רצינית מה קורה ביניכם ועל איזה רקע נוצרו הדברים. אוכל להוסיף לך כתובת נוספת, בבי"ח איכילוב יש יחידה שעוסקת בטיפול משפחתי, תוכלי לנסות ולקבוע תור ולקבל החזר, לפחות חלקי, מקופ"ח, טל. 6974707 אם אתם לא מאזור המרכז, יש גורמים רבים נוספים שעוסקים בייעוץ זוגי גם במקומות אחרים. בכל מקרה, לא הוספת פרטים רבים כך שקשה לייעץ לך יותר מכך כעת, אולי גם יותר נכון לעשות את זה במפגש פנים מול פנים עם גורם מקצועי. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על עך שעניתם לנו. אנו גרים באיזור חיפה ונודה לכם אם תפנו אותנו לגורמים שעוסקים בייעוץ זוגי באיזור שלנו תודה איריס

עובר עלי סופשבוע עמוס לעייפה אבל הבטחתי לתפוס תפקיד מסויים אז קפצתי לכאן לקיים אותו את המשכורת שלי אבקש לקבל בצורת תגובות רבות ככל האפשר מתגעגעתhttp://www2.iol.co.il/communikit/scripts/forums/live/files/35/1154/4633509/4633509.htm

:)

אנג'ל חמודה! קראתי את השירים שפירסמת על גלי הפורום, מאד התרגשתי היכולת הזאת שלכן להתחבר פנימה מעוררת בי קנאה. זה לא שאני לא מחוברת, אולי לא תמיד. אבל העולם הפנימי של האנשים מסביבי נראה לי תמיד מאד מרתק, נראה לי שיש לך עולם כל כך עשיר להראות, אל תהססי ואל תפחדי להראות למישהי את השיר על הקבוצה. איך עברה השבת?

אורה המקסימה, אל תפסיקי. איך את מוצאת את האתרים האלו? לילה טוב.

רחל יקרה מפז לא אפסיק, מבטיחה ((הלא זה לחם חוקי...) חלק אני מקבלת מחברים, חלק מוצאת לבד. מבטיחה להביא עוד לילה טוב ושקט

שלום רב. לאחר שיחה עם פסיכולוגים שונים עדיין לא הגעתי למסקנה מה לעשות ואני כבר מיואשת מנושא זה: בהיותי קטנה סבלתי מהתעללות מינית והטרדות מאנשים שונים מסביבי. בן דודי היה מנצל את ההזדמנות לחדור אליי בשעה שהוריי היו שולחים אותי לביקור אצל הסבתא, השכן התימני המנוול היה מצמיד אותי לדלת ונוגע באיבריי האינטימי, נפלתי קורבן לחבורת נערים שבעלו אותי זה אחר זה על קרטו בפרדס.. האם אני מדמיינית? מדוע כל אלו קרו לי? אולי משום ששידרתי מיניות? אינני יכולה לענות על שאלות אלה. אך כיום אני נשואה, אוהבת את בעלי, ולא מצליחה להגיע להבנה איתו בתחום יחסי המין.. אינני אוהבת את זה וגם נראה לי שלעולם לא אוהב.. אני מודאגת מכך כי אני יודעת שהצורך בקיום יחסים הוא צורך נורמלי ולי אין אותו!!!!!! האם אתם חושבים שיש קשר בין מה שחוויתי למצב הנוכחי? מה אתם ממליצים לי לעשות? האם אפשר לתקן את המצב? אני ממש מיואשת מכך, אנא עזרו לי. תודה.

לסובלת שלום! קשה מאד לקרא את תאור הסבל שעברת. עוד יותר קשה המחשבה שעולה מבין השורות-ובה את מעלה ספקות לגבי אמיתותם של הדברים. כפי שכבר צויין בעבר בפורום, להרבה קרבנות אונס יש תחושת אשם ואחריות לגבי הדברים שארעו. חשוב להגיד-חד משמעית, לך ולכל מי שעברה אונס- אינך אשמה. האשם הוא האיש (או האנשים) שתקפו אותך. כתבת שהתייעצת עם פסיכולוגים. האם פנית לטיפול או להתיעצות חד פעמית? האם התייעצת עם המרכז לנפגעי אונס? נראה לי שחשוב וכדאי לפנות לעזרה. חוסר היכולת שלך להנות ממין עשוי להיות סמפטום לתחושות עמוקות יותר. חשוב וכדאי לפנות לטיפול כדי למנוע החמרה במצבך וכדי להחזיר לעצמך מעט ממה שאבד. בהצלחה רבה.

סובלת שלום אני מסכים עם דבריה של רחל, הן לגבי האשמה שחשות נפגעות תקיפה מינית והן לגבי הצורך לפנות לעזרה. את כותבת שנעזרת בפסיכולוגים אך הדבר לא עזר. באיזה סוג טיפול היית וכמה זמן? חוויות קשות מהסוג שאת מתארת משפיעות בהחלט וקשיים בתפקוד מיני כיום בוודאי יכולים להתקשר אליהן. ניתן לטפל באופן ממוקד בבעיות הללו בשלושה כיוונים. האחד הוא טיפול בטראומה. שיטה קצרת מועד שכדאי היה לנסות היא EMDR כיוון אחר הוא טיפול הממוקד בתפקוד המיני אצל סקסולוג. בד"כ ניתן במפגש זוגי. כיוון שלישי שעשוי לשלב כמה מרכיבים הוא טיפול על ידי היפנוזה. בכל מקרה, חשוב לקבל ייעוץ פסיכולוגי כדי לאבחן בצורה מעמיקה ומדוייקת את הבעיה ולאחר מכן להתאים את הטיפול המתאים ביותר. לעיתים הדבר הממוקד אינו לב העניין ואז הגישות קצרות המועד אינן מתאימות. חשוב לפיכך לברר את הדברים בצורה מקצועית. חשוב מאוד שלא תישארי לבד עם תחושת התסכול והסבל. גם אם טיפולים לא עזרו בעבר, אין זה אומר שלא יעזרו בעתיד. פני לטיפול כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

קודם כל תודה. שנית, למי עליי לפנות? למרכז לנפגעות תקיפה מינית אינני מעוניינת לפנות מכיוון שאני לא מגדירה את המצבים שעברו עליי כאונס ושנית עברו הרבה מאוד שנים מאז. בשרותי הצבאי ( לפני מעט מאוד שנים) הייתי כחצי שנה אצל פסיכולוג שהשיחות עמו לא עזרו לי ובטח לא נתנו לי פתרונות, לכן המצב מייאש. אני לא רוצה ללכת עם בן זוגי.. מה עושים? תודה

................................................

בוקר טוב... מה קרה? זה לא נדיר...

סיפרתי לך כבר באייסיקיו..................... שלחתי לה אימייל אתמול היא החזירה תשובה אתמול והיום כתבתי לה משהו יחסית ארוך אמרתי לה שאני אמרתי ת'צד שלי כשהתקשרתי לפני כמה ימים וניסיתי להבהיר שאני מצטערת שלא התקשרתי במשך כל הזמן הזה. אני מבינה שהיא נפגעה אמרתי שלכל קשר יש שני צדדים אני אמרתי את שלי, עכשיו תורה. אני בכל אופן לא רואה אופק...... ואני חושבת שאני רואה טוב........ אז ביי בינתיים...... אני ספר לך אם את רוצה מה היא כתבה... אם היא תכתוב בכלל, כי היא עצבנית כזו..... כאילו הרסתי לה ת'חיים ועכשיו אני דורשת יותר מדי. יכול להיות אבל זה לא אומר שהיא לא יכולה לענות לי על שאלתי: מה יה עכשיו ואם היא רוצה להמשיך ת'קשר או לא? היא מתחמקת. אני מבינה אותה זה לא כ"כ יהיה נעים לה אם היא תעדיף לנתק ת'קשר והיא לא תדע איך לומר זאת. אני מתגעגעת..........

מישהו?

אני... לעוד כמה דקות את לא מצליחה לישון?

לא... מעניין מתי אני אקרוס... כסר התחלתי לאכול פה ושם ברגעים שאני מרגישה שלא יקרה לי כלום אם אני אוכל אני אתחיל גם לישון מתישהוא?

שלום טלי וכולם! טלי, סליחה שלא כתבתי לך תודה פעם קודמת! אני מעוניין לדעת האים כדאי להשקיע את כל כוחותי בהצלחה בידיעה שאכשל כי לא ישאר לי כוח לאחר מכן ואיך אסתדר בלי כח יהיה לי קשה עם זה ואני אתייאש ואכנס לחרדה שאני שוב אכשל כניראה שצריך להשאיר את הכח להצלחה הכימעט הבטוחה והעובדת הסוציאלית שלי( שלא היו לי איתה הרבה פגישות) אמרה לי השבוע שהמפתח להצלחה שלי לדעתה זאת העצמאות שלי היא הבינה ממני שאני תלוי באימי מאד ולא יכול לעשות שום דבר לבד מיבלי לישאול בעצתה אני מנגן למשל ללא אימי אז איך ההצלחה בנגינה קשורה לעצמאות שלי? הרי אני לא זקוק לאימי שתגיד לי איך לנגן ואם ההצלחה הזאת שאני מצליח לנגן קשורה לעצמאות שלי (ואני ניכשל כימעט תמיד למרות כישרוני הטוב) תהיה לי הרבה יותר מוטיבציה לעשות דברים כי אדע שהעצמאות היא המפתח להצלחתי ואני אאשה דברים ביגלל הקשר הזה וביגלל שאדע שיהיה טוב בסוף.

שלמה שלום רב, אתה שואל שאלות מהותיות ועמוקות. אינני יכולה לענות לך עליהן, כיון שאינני מכירה אותך, ויותר מזה, התשובות שלי לשאלותיך, הן התשובות שלי. עליך לבדוק מהן התשובות שלך עצמך לשאלותיך. את התשובות הללו קשה לעיתים למצוא לבד, ולכן כדאי ללכת לטיפול פסיכותרפויטי. זה המקום הכי טוב לנסות ולמצוא את התשובות המהותיות והעמוקות שלך לגבי עצמך. בברכה, טלי פרידמן

טלי מי שעובר טראומות בילדות קשה לו ליזכור בידיוק מה עבר עליו בטיפול פסיכוטרפויטי צריך להיזכר בידיוק מה עבר עליו אני חושב שיש על זה מידע בקישורים למעטה את בטוחה שעליי לעבור טיפול פסיכוטרפויטי http://www.maytal.co.il/heb_articles.html http://www.macom.org/memories.asp

רציתי לשאול משהו... יש טעם?

עינת שלום רב, בוודאי שיש טעם, כולנו פה... בברכה, טלי פרידמן

גם ברגעים הקשים את גורמת לי לחייך... קראתי את המייל... אולי את יכולה לפרט יותר ? כתבת הרבה למשל אבל לא אמרת מה את חושבת על זה ומה זה אומר ? ומה זו המכונית.... וכן קלעת בול ואת צודקת אבל אני רוצה לקרוא ניתוח מפורט...:-) ותגידי חופשי כל מה שעולה בדעתך! בקשר לוועדה ביום ראשון... בא לי למות ! לא פיזית אבל זה מן משפט שמסביר איך אני מרגישה ! למרות שאומרים לי שאני חזקה ואני אעבור את זה ואת ספטמבר כשהבן ילך לשם... משום מה אין לי תחושה כזו,יש לי הרגשה שלא אחזיק מעמד ! ואת יודעת מה? אף פעם לא הייתה לי הרגשה כזו. אבל אמשיך להגיד יהיה בסדר... והכי גרוע שהבן יהיה ואחר כך אפילו לא אוכל להביע את מה שאני מרגישה... והוא לא מפסיק לדבר על זה ולשכנע את עצמו שיהיה לו טוב שם... וכל הזמן הוא אומר שנניח ולא יהיה לו טוב והוא לא ירצה להיות שם, מה אז ? ומה אני יכולה להגיד לו ? מה אני יכולה להסביר לו? הוא מנסה להכין אותי בדרכו... הוא שאל אותי, אם נניח ותקני לי את הארנב ואז אני לא ארצה להיות שם ? מה נעשה ? ואני דוחה את הקץ ! אני אומרת לו שכשנגיע לזה נמצא פתרון ושכל דבר בזמנו. די אני לא יכולה להמשיך לילה טוב

הי חמדתי! לא כתבתי את דעתי משום שלא ממש יכולה להיות לי דעה. אין מספיק נתונים, כל אמירה פרשנית מעבר להתיחסות לדברים מתוך החלום תהיה בגדר ספקולציה, או במילים אחרות-ניחוש פרוע. כל אמירה טומנת בחובה את הכח להשפיע. כל פרשנות, טומנת בחובה סוגסטיה. גם אם זו סוגסטיה חיובית- עדיין היא באה מבחוץ, ולא מתוכך פנימה. אני מרגישה שהתת מודע שלך מספר לי המון דברים,דרך החלומות. אני רוצה להקשיב לו, לא להסביר ולא לשכנע אותו בשום דבר. אני מסתכלת על הדרך שעברנו, ומשתאה לנוכח יכולת הרפוי הטבעית שלך. אני משתאה ומודה לאלוהים על פלאי האינטרנט, שמאפשר חויות כאלו. אני מקוה שתמשיכי לשתף אותי בדברים שקורים לך, הטובים והרעים. אני אחשוב עלייך מחר, ואחזיק לך אצבעות. אני מקוה שכל החלטה שתיפול- תהיה לטובה. לילה טוב ותשני טוב. מחבקת אותך חזק.

שלום לכולם. אני חדשה פה ורציתי להתייעץ על משהו שמציק לי מאד ומשפיע לי על כל החיים. אני בת 26 ומעולם לא היה לי חבר. אני לא יודעת איך ליצור קשרים עם בנים. מה עושים??????

שאלה קשה בשבילי אבל את כאן לא לבד

הולכים לפסיכולוג(ית) שיתנו לך יד וילוו אותך צעד צעד ביצירת קשרים ושינוי חייך. לאט לאט תביני את המניעים לפחדיך ותלמדי להתגבר עליהם וליצור קשרים. בהצלחה סינדרלה

מישהו מאנשי המקצוע יכול להסביר לי מהו בדיוק ויסות ריגשי? כיצד הקשר של האם-ילד מפתח את הויסות הריגשי שלו? מה קורה עם הויסות הריגשי נפגם בשלב זה של הקשר? למה זה יכול להוביל בבגרות?

גלית שלום האם תוכלי להסביר מהיכן המונח הזה, באיזה הקשר שמעת אותו? לא מדובר במונח מקצועי בעל משמעות מובנת לכל, חשוב להבין באיזה הקשר נאמרה. בתרגום חופשי, ויסות רגשי הוא שליטה ברגשות או בתגובות הרגשיות. הקשר ההורי משפיע על כל המרכיבים הרגשיים של הילד ומן הסתם גם על האופן בו הוא מבטא רגשות. בברכה ד"ר אורן קפלן

למדתי מעט קורסים בפסיכולוגיה במסגרת לימודי התואר הראשון והיה לנו קורס בנושא ההתקשרות. יש לי בעיה שאני לא מצליחה לווסת את הרגשות לפעמים - כל דבר קטן ממוטט אותי, כל ויכוח מכניס אותי להתקף חרדה ודפיקות לב, כל רגש מכל סוג שהוא תמיד מציף אותי ולוקח לי הרבה זמן להירגע ממנו ולהמשיך הלאה וזה גרם לי להימנע מהרבה דברים בחיים, כגון מערכות יחסים, מהפחד להיפגע משום שאני לא מסוגלת להתמודד עם עוצמת רגשות. היום פשוט שאלתי את עצמי אם יכול להיות קשר בין היחסים שהיו לי עם אמי לפני שנפטרה (לפני מספר שנים) משום שהיא היתה מרוחקת ולא טיפוס של רגשות וגם לא גידלה אותי באופן ישיר כשהייתי קטנה (גדלתי אצל הסבתא) ולמה שקורה לי היום. מה דעתך?

היי אנג'ל תודה על ההכרה . יש בך מאגר של אמון בסיסי ,והביקורת שלך כלפי הסביבה היא בעצם מוצדקת ומציאותית כי כך את לומדת לנווט עצמך במסלול נכון ,עובדה שלמדת "לקבל את עצמך כפי שאת." התבטאותך ופתיחותך כאן בפורום הזה ובכל מקום חשובים כי רק כך אפשר יהיה לעזור לך . מקומך הוא מקום של כבוד שהישגת אותו בהשקעה והתמדה . את בוגרת בנפשך , ויכולתך להיתמודד מול מעילה באמון על ידי קבלת עזרה ותמיכה ,מראים על תיקווה ורצון להיתחזק . אני מרגישה ומבינה את לבך ומעריכה אותך על דאגתך וטיפולך באימך .היקרה כל כך . את יודעת ,בני הצעיר זה הפגוע , הגן עלי בחרוף נפש ולקח את כל יסוריי וכאביי אל ליבו (לא ידעתי זאת בזמנו ) עד שכתפיו הקטנות הכריעו אותו ניכנס למצב של יאוש משברים וכו". היום הוא בן 25 חי איתי , והיחסים בנינו הם מהודקים מאד ולמעשה הם יחסי תלות מוחלטת שלו בי. אין לו רצון להיות עצמאי או חופשי ואני חשבתי שאני בסך הכל מטפלת באהבה ובמסירות רבה . ומסתבר שזאת שגיאה חמורה גם לו וגם לי . אנו נימצאים כעת בטיפול על הקשר ההורס שבנינו, על האני של כל אחד מאיתנו. שהלךלמעשה לאיבוד.ואיננו .ואיך לחיות אחד מול השני ולא בתוך השני . קבלי את כל האהדה שלי אליך ,כי נתת בי אמון ופתחת לי פתח לדבר.

סליחה על שאני נכנסת באמצע אך הדברים שאת מדברת עליהם נוגעים אלי בצורה מסויימת. את יכולה לפרט יותר ולהרחיב לגבי המשפט "אני חשבתי שאני בסך הכל מטפלת באהבה ובמסירות רבה. ומסתבר שזאת שגיעה חמורה גם לו וגם לי." אם תקראי את ההיסטוריה שלי כאן בפורום תביני שיש לנו הרבה מן המשותף... אשמח להחליף חוויות,רשמים,עצות,ובכלל... ביום ראשון יש לבני וועדת החלטה לגבי הוצאתו מהבית... את בטח יכולה לתאר לעצמך איך אני מרגישה... אבל משום מה הדברים שלך גורמים לי לחשוב שאני עושה את הדבר הנכון למרות הקשיים האדירים והבלתי נסבלים... תודה ושבת שלום

היי לך אליאן שמחה להכירך .והפעם מקרוב . בן כמה בנך ולמה הועדה .? לטפל -זה לדאוג לכל הצרכים ,זה להקשיב וגם לשמוע הכל ,זה להבין את עימקי הנשמה המיוסרת ,זה לתת כתף ויד מושטת בכל רגע משעות היממה .והבנה שהוא לא בודד בעולם כי אני פה בשבילו תמיד . אז מה שעשיתי בהתחלה היה תוכנית איך להחזירו ל"עולם",צעד אחר צעד,יחד עם עו'ס רבות ומתחלפות ,למדתי פסיכולגיה ,ונישבעתי שאפילו במחיר נישואי האומללים אני את בני לא אפקיר .וכך עזבנו את הבית (בבריחה).לאחר שנתיים ימים היה לנו כבר בית קטן קטן .ובו בלי הפרעות היתחלתי את הטיפול,היתחלתי ברחישת אמונו בי ובעצמו ,אחר ניגשתי לכשרונותיו הרבים ופיתוח יכולתו (הוא מאד חכם נבון ובעל איקיו גבוה ).מורים פרטיים חוגים וכו,וגם שיחות נפש והיתעמתויות על העבר הרבה ניתוחי מצב וכו" . מה שלא היצלחתי היה מהבחינה החברתית , הפחדים הרבים שנישארו וערך עצמי וביטחון לא משהו .כך עשיתי, ואני עדיין עושה תוך כדי עבודה נהול הבית וכו,הכל באהבה ובמסירות אין קץ כאן היע הרגע שהוא הבין שצריך להדביק את הפער שהולך ומיתעצם בין בני גילו ושהוא רוצה להיות עצמאי לעצמו נמובן שמיד תמכתי בו. אך מכאן ועד הביצוע ..נתקלנו בקושי להיפרד ,. מסתבר שיש פחדים שהישתלטו כמו ההרגל שעושים בשבילו הכל ,פחד מהעולם ומאנשים,פחד מהצלחה אפילו, וכו, אני כן מוכנה לשחררו , אך יש לי פחדים נוראים ממה שעלול לקרות לו בלעדי . כעת אנו במערבולת ,של איך עושים מה ולמה זה קורה ,(אני תוך כדי חליתי בשני מחלות קשות כרוניות ) נחלשתי פיסית ונפשית ,ואיבדתי קצת תיווה לגבי עתיד טוב יותר אם בכלל . אליאן יקירה הלאיתי אותך בפרטים ,אך אומר לך רק זאת , שהיציאה מהבית היא הדבר הבריא ביותר לכל אדם.ו לכל הסובבים אותו כמובן אם הוא מוכן נפשית אז הכל יסתדר מאחלת לך שיקול דעת נכוןו הצלחה בהכל מכל לבי . היה קשה לכתוב .... מקווה שעזרתי ולו במעט . בשבילך רותם .,

תודה על דברייך היפים והמחמיאים. אני יודעת שעלי להרפות מעט מהדאגה לאמא. הבעיה מתחילה בכל פעם שאני כן מרפה, אז אני מתחילה לחשוב איך יראו חיי בלעדיה והמחשבות מתגלגלות למה אני יעשה כשהיא כבר לא תהיה,אם יקרה לה משהו וכו'. תמיד הטרדתי את עצמי במחשבות על איך אני אתגבר אם היא כבר לא תהיה כאן . מרוב מחשבות הייתי חולמת על זה בלילות והכל פעם נלחצת ומאבדת טעם לחיים. זה לא קורה לי עם אבא שלי. עצוב היה לי לקרוא את סיפורך,עצוב אבל העצב נמהל בהרגשה טובה שבכל זאת יש אנשים שקמים ומגנים על עצמם ועל הילדים שלהם,ולא להיפך. מקווה שיהיה לך טוב פה, ושתצליחו לפתור,את ובנך, את הבעיה המשותפת. אנג'ל.

היי אנג'ל שמחתי לקרא את תשובתך אלי , האם מותר לי לשאול אותך מה טיב יחסייך אם אימך ,איזה טיפוס היא וכו '. לי למשל אומר בפשטות יש אמא די שתלטנית שהורסת כל חלקה טובה שיש בנפש כל ילדיה . ולכולנו חמשת ילדיה יש פצעים בנפש . אני מבן כולם אוהבת וסולחת . כי אמא יש רק אחת ומי כמוני ידע זאת . שלך מצליבה אצבעות לשלוות הנפש ושולחת אנרגיה חיובית חזקה. רותם

היי אני רחוק מהבית וחושבת עליך ! קיבוץ ארז... מכירה? מקווה שאת מרגישה יותר טוב. אני אהיה בבית בערב ומקווה שנוכל לשוחח או לפחות השאירי הודעה או מייל.. ביי

חמדתי-הרגע שלחתי לך מייל........... קיבוץ ארז- כשאת עוברת את צומת יד-מרדכי, תעברי בריצה, ותשתדלי להתכופף אם יפלו קטיושות........ :-) מה לך ולקיבוץ? זו שאלה רטורית, כמובן, את לא חייבת לענות. נשיקות וחיבוקים.

הגזמת ! אם אני אתכופף יגיעו התורכים :-) אח של בעלי גר שם... והוזמנו ליום ההולדת של ביתו... את יודעת...על האש... סטקים... יאמי כזה... בדיוק עכשיו מגישים את הפירות... אבטיח וכאלה... אני כבר מתה להגיע ולקרוא את המייל... וחסר לך שהוא יהיה קצר !!! ביי כבר שאלתי אותך כמה פעמים לגבי האיי,סי,קיו... ולא ענית ! מתחמקת? לא רוצה לדבר שם? :-(

כל החיים שלי היו לי... "עניינים" חברתיים. את יודעת איך זה עם ילדים ונוער- יורדים עליך ויורדים עליך ואת לא שמה עליהם בעשרים פעמים הראשונות שזה קורה, אבל בפעם העשרים ואחת את כבר מתחילה להאמין שהם צודקים... אני עכשיו שביעיסטית בתיכון בי-ם, ורק בשנתיים האחרונות ממש מתחילים להסתדר לי דברים. יש לי חברים שהם "על אמת", כמו שאומרים, ובכיתה מעריכים אותי, שלא כמו בכתות הקודמות שלי. בכיתה ז'-ט' לפחות 75% מהזמן ביליתי בדכאונות, שלא היו בגדר הקליני... אני עדיין נכנסת ויוצאת מדכאונות כאלה וגרועים יותר, וזה מדאיג אותי. לא בעצם זה שאני נכנסת לדכאונות, אלא זה שהם שולטים בי לתקופות לא קצרות (לפעמים!)ושהחברה הכי טובה שלי צריכה ממש לגרור אותי מזה. דיברתי עם היועץ בביה"ס ואני יודעת (גם בלי עזרתו) שזה הכל התחיל בהקנטות של ביה"ס היסודי וכל הסיפור ההוא. הבעיה שטרם הצלחתי לפתור, היא איך לצאת מזה סופית! איך לעזוב את כל הדכאונות שלי מאחוריי! את יכולה לעזור לי למצוא פתרון?

JOEYT שלום רב, ראשית, אני שמחה שכעת עוברת עליך תקופה טובה יותר, ואת חווה חברויות "אמיתיות" וחיי חברה מעודדים, תומכים וטובים עבורך. חווית העבר הטביעו בך את חותמם, ויהיה לא קל להשתחרר מהם לבד. לדעתי כדאי לך לפנות ליעוץ פסיכותרפויטי, אולי אפילו עם פסיכולוג בית הספר, או עם היועץ של ביה"ס (אם הוא יכול להיפגש איתך על בסיס קבוע, כמו בטיפול). החוויות שעברת אינם נשמעות כקלות או פשוטות לעיכול. את זקוקה לזמן ומרחב מוגן כדי להוציא אותם החוצה מתוככי תוכך ולדעת להסתכל עליהן, להתמודד איתן, ולהפיק מהן לקחים לעתיד. את המרחב הזה והזמן תוכלי למצוא בטיפול פסיכותרפויטי. שיהיה לך בהצלחה, טלי פרידמן

ואת ההערה שלך לכתוב למי לא מופנה המכתב. אם אני אכתוב למי זה לא מופנה אז תשאר ברירה אחת וכולם יבינו לא? אני רק יכולה להרגיע: המכתב לא מופנה אלייך אביב ובאמת שלא התכוונתי שתפגעי ולא חשבתי על זה בכלל, את כל הדברים שרשמת שם. הם מעולם לא עלו במוחי. אני מאמינה שהרגשת רע מאוד. קבלי את התנצלותי הכנה,והערכתי הרבה למה שעשית, אוהבת, אנג'ל.

אנג'ל יקרה, הכל בסדר, הסירי דאגה מליבך, טעות שלי, טעות שלך, ממש לא משנה, קראתי, הבנתי שזה אליי גם בגלל התוכן וגם בגלל שמיקי אמרה שאת הרבה זמן כבר רוצה להגיד לי את הדברים האלה, ומתאפקת, אז הגבתי. לא נגרם שום נזק אצלי, ואני יכולה לראות שגם לא אצלך. שתהיה שבת רגועה ושלוה, אביב.

חזרתי כרגע מהמקום ההוא. עם האבנים הגדולות. והפרחים היפים. המקום שבו נטמנים היפים שבזכרונות,והגרועים שבסיוטים(אני רואה גם את זה קורה מתישהו) אתמול בערב הלכתי לטייל,אחרי ההודעות ואחרי הפלישה לפורום. הלכתי למקום שיש ביו יותר מדי זכרונות טובים החלקים היפים מהילדות שלי,מסבי,מבת דודי היום בבוקר הלכתי לשם שוב,לבדי טיילתי שם ומשהו דגדג לי בלב... כ"כ הרבה נוסטלגיה ורגעים לא מוערכים, פתאום הרגשתי שעל כל רגע פשוט ושליו בחיי,הייתה מצלמה. אבל לעומת הזכרונות הרעים שדרך התפרצותם היא קונוטאציות ואסוציאציות, הדברים הטובים פשוט ישנם,ולהם אין "כפתור הפעלה" הם מונחים שם עד שתבחר לקחת אותם ולהשתמש בהם. וככה הלכתי ונשטפתי בזכרונות וראיתי ילדים קטנים הולכים עם סבא,סבתא,אמא וחשבתי על אם הם מרגישים/לא מרגישים את הרגעים האילו וחשבתי על השינוי שעבר המקום,על הבנינים הגבוהים והיפים שנבנו המקום השטחים הפתוחים ועל זה שאולי,בתוכי,הייתי מעדיפה שלא יהיו,שלא יווצרו כ"כ הרבה שינויים במקומות אהובים. אבל מה שיפה הוא שבשביל הילדים שראיתי,המקום הזה הוא "המקום" , הם לא זוכרים ממנו רגעים אחרים... ומה שעוד יותר יפה...שמתישהוא הם גם יהיו שם ולבם יצבט,מהשינוי הגדול. הלוואי . זה רק אוצר שהם יחיו מספיק,ויחיו טוב כדי להרגיש את עצמתם של החיים-הדינאמיקה. סליחה על בלבולי השכל. התרגשתי קצת. אנג'ל

אנג'ל, המילים שלך הצליחו לרגש אותי. יש בהם כל כך הרבה עצב, התפכחות, התבגרות. משהו בך נשבר, והוא מחפש עכשיו מקום, בתוכך. הדרך לא קלה, כואבת, אבל את כבר התחלת אותה. אני שולחת לך המון חיזוקים ואיחולי הצלחה, אני כאן, וגם כל השאר. טלי פרידמן

איפה היית?

הייתי...במקום הזה...שבו נפרדים מאנשים אהובים לעולמים. תתמקדי בסיפור הטיול-הוא יותר נחמד:) ויש לי אלייך כמה מילים: את אומרת שהרסת הכל תוך חצי שנה. שלא נשאר ממך כלום חוץ מהמחלה. אני מניחה שזה מבלבל וכואב אבל תחשבי על הצד החיובי(זה קצת ציני אבל החיים הם כאילו) כל הקירות נהרסו, נשארה התחתית,מרוצפת בחלומות ובשאיפות שלך. זה היסוד,הבסיס של הקיום שלך. ברגע כשמאבדים דברים,צופים עליהם ביתר תשומת לב, רק כשאת מאבדת משהו0את מבינה כמה רצית/לא רצית בו. בוהים בשמחה/עצב בהתפוגגות שלו. את תחליטי אם את רוצה להקים שוב את הקירות הללו,או להשתמש באבנים חדשות. את תחליטי אם את רוצה להשתמש בדברים שכתובים על רצפת החיים שלך,או להתעלם מהם ולזרום עם מה שיש. וגם אם תחליטי כן להשתמש בקודים שכתובים בתחתית האישיות שלך,בחלומות שלך וברצונות שלך-גם אז את עלולה להתנגש במציאות ולחוות את הצורך להתגמש למולה. גם ללמוד לוותר זו רכישה משמעותית של חכמת חיים. זה דורש הרבה. את יודעת מה אמרה המטפלת שלי: "הרצון הוא רק שלך.אני לא יכולה לרצות במקומך.אני יכולה ללמד אותך רק מה לעשות עם הרצון הזה". ויש בזה משהו...שגרם לי לחשוב הרבה ולשנות טקטיקה.

היי שרון, נגעת בנשמתי אתמול, ובעקבות הדיון שלנו כתבתי היום בשמש את הדבר הבא - "נפגשות באמצע הדרך שתי נשמות כואבות כמעט באותו המקום כמעט עם אותה הבעיה אך רק לכאורה כל אחת ממקום אחר היא באה כל אחת מהן טועה במשעולה לרגע נפגשו הדרכים לרגע ניצתו הגיצים מקוות אך גם חוששות הן מושיטות ידיים רועדות חלושות מנסות לפרוש כנפיים ביחד הן מקוות יהיה יותר קל ביחד נוכל להבין את ההווה ואת המחר מתחיל מסע ארוך משותף בלילה בחושך לא פשוט ואף מורכב נלמד לזכות ולחוות ולהרגיש הן חושבות נוכל ללמד לתמוך ולהכיל מקוות קבלה ונתינה זה שם המשחק שחוקיו עוד לא סגורים ולא ברורים טרם נקבעו ואין גם שופטים הדברים פתוחים ונתונים לשינויים מכאן הדברים יכולים להתחיל להתגלגל לקבל צורה ברורה אבל לפעמים גם לבלבל יש אלפי צורות שהמסע הזה יכול לקבל יש אלפי גוונים בהם הוא יכול להימשך ולהסתיים הכל תלוי בשתי הנשמות הפועלות במסלולי החיים בתהיות ובנסיונות ביכולת להחזיק את שתי הידיים שלובות למרות הקשיים ואחרי הבדיקות והנסיונות יש והמסע מתפצל פתאום באמצע הדרך פתאום יד אחת נבהלת נסוגה ונלקחת חזרה לפעמים תיבהל מהלבד שנותרה בו ותשוב לפעמים תעדיף להישאר בבדידותה בהיסוס אבל לפעמים המסע המשותף נמשך לאט לאט שתי הידיים נפתחות זו לו כבר מרגישות ביחד מתי חם לראשונה או קר לשניה מתי אפשר קצת יותר להתקרב ומתי עדיף להתרחק מזהות כבר לא רק מבחוץ את הדברים יודעות להסתכן ולהעז ולהרגיש את הבפנים חודרות ומגששות ומלטפות וכבר לא חוששות את הדלת אחריהן בבטחה סוגרות עכשיו זה כבר רק שתי ידיים לפותות לא מרפות לא מוותרות ולא מתייאשות למרות הכל ביחד הן רוצות להיות את הדלת הסגורה לפתוח ממאנות בכל דרך יש שתי ידיים שונות שנפגשות ולאן יובילו הדרכים ניתן רק לתהות המקום בו ימצאו עצמן בסוף אף פעם לא ברור ולא ידוע אך השאיפה היא להגיע אל המקום הרגוע אל הפינה המשותפת החמימה והאוהבת שבה שתי נשמות כואבות יכולות להיות מחוברות" יד אחת היא תמיד שלי, והיד השניה - של אמא, של טלי, שלך, ושל כל אחד מהמשתתפים היקרים פה בפורום, שהושיטו ידם ופינו מקום בליבם, בשבילי. ת - ו - ד - ה !!! לכולם !!! אביב.

very nice......

את פשוט נפלאה!!!!!!!!!!!!!! אני דומעת ומקלידה. יש בך את היכולת המופלאה לרגש מתוך קישוריות של מילים שמחברות באופן מיידי אותי , ואת כולם אלייך, ואנו יוצאים יחד במסע הזה אל הלא נודע , אל נבכי הנפש הנסתרים, שלובים, לא מרפים....... רוצה עכשיו יותר מכל לחבקך, את אמיצה, וחזקה, וכל הכוח הזה נובע ממך, כמו ניצן שהנה הציץ ולראשונה לא נפגע, והוא במהרה משריש שורשיו ומצמיח עלעליו.....פורח והופך לאילן איתן , מתחשל , מתחזק, מאמין כי היום מאיר פנים.

שרון המקסימה, שנחלוק בטישו, כי עכשיו גם אני דומעת, מהתרגשות, קצת פחדתי מהתגובה.. אביב.

היי, איך את מרגישה ? יצאת לשמש ? שאפת אוויר צח? לקחת נשימה עמוקה? חזרת? התקלחת? אכלת? כן, אני בטוחה שכך עשית ! אה, שכחתי את הסיגריה.... אני כאן השמיעי קול !

היי נשמה, אני כאן, היה לי יום כייפי ומדהים, מלא שמש, הסתובבתי, טיילתי, פינקתי את עצמי בדברים חדשים. קיבלתי הרבה חיבוקים ונישוקים מהגמד הקטן. האמת היא שאני מתחילה לאהוב את מה שנחשף מתחת להריסות, את עצמי, קצת מפחדת עוד להגיד את זה בקול רם, אבל לך אני יכולה ללחוש את זה באוזן, בסוד, ואל תגלי לאף אחד. אני עוברת פה שינוי רציני, ממש, מרגישה את זה בכל רמ"ח איברי פתאום. כנראה באמת הזמן כבר מתחיל להשפיע ולעשות את שלו, כבר כמעט כמעט 3 חודשים, מאז התחלתי בתהליך ברצינות, ועכשיו הוא מתחיל לתת את אותותיו. מלאת כוחות ו"מבסוטה" עד השמיים. וגם השיר בערב, יגיע, מבטיחה. שתהיה שבת מקסימה גם לך, אביב.

לא יקירתי ! את צריכה לצעוק את זה שכל העולם ישמע וידע. וזה היה ברור כי יש בך הרבה... המון... מיליון תלאפים דברים לאהוב... ועכשי את האמת,רק ביננו ! פינוקיו שיקר ? או אמר את האמת? או שניהם יחד:-) ביי ושבת מקסימה לך... נ.ב אולי תיקחי מחר את אימא שלך לאיזה בית קפה או משהו... את יודעת,כדי שגם היא תרגיש טוב?

האם יש קשר בין חלומות למצב פסיכולוגי? האם מישהו יכול לנתח חלום מוזר שהיה לי??

רק אתה יכול לדעת מה פשר החלום, תחשוב מה הדמויות בחלום מסמלות עבורך ותנסה לראות אם זה עוזר להבין אותו.

היי 0 . לפי דעתי יש קשר הדוק מאד בין חלומות ומצב פסיכולוגי . קשור לתודעה שלנו שמקבלת מסרים במשך היום ,ובלילה מעבדת אותם לגורמים אשמח מאד לנסות ....לנתח את חלומך המוזר . רותם

אוקיי החלום הלך ככה: אני מתכונן לעשות צניחה חופשית בלי שההורים שלי ידעו אני קולט שאמא שלי התחילה לעשן, דבר שהיא לא עשתה מעולם אני לוקח את הסיגריות ומחביא אצלי החדר אני שואל את אמא שלי מה השתנה בה והיא אומרת לי שיש לה סרטן ראות ושהיא הולכת למות. ואז קמתי, רועד מפחד

תפסיקו בבקשה זה מכאיב אני יודעת שזה מרצון לסייע לי,אבל זה מכאיב כי זה רק לוחץ אותי לקיר המציאות דיברתי עם ההורים, אבא לא רוצה לעזור,הוא לא מאמין בטיפולים ומאמין שמה שעברתי זו הדרך הנכונה ושהכל בי שגוי ופגום. אתם צריכים להכיר אותו ממש הרבה זמן(וגם יום אחד לא מספיק) כדי לדעת שאני לא מגזימה. הוא קשה באופן מיוחד. אמא שלי לא יכולה עליו.אני לא רוצה להכניס אותה לזה. ואל תגידו לי שאם הייתי רוצה מספיק הייתי מכניסה אותה. אי אפשר,אני דואגת לה,מפחדת עליה יותר מעלי אני לא אוכל לחיות בלעדיה. ועושה לי רע שכותבים לי את זה. גם אם אני טועה, אני מעדיפה לסבול על בשרי הכל ושלא יכאיבו לאמא שלי!!! ואני עובדת כדי לממן טיפול מאוד יקר.אני מסיימת משהו בערב, והולכת משם ישר לעבוד(ועוד מעט אני אתחיל יותר משמרות לקבל).זה קשה לי גם ככה,זה מעייף אותי פיזית,ועם חוסר הפידבק החיובי וחוסר השינה כבר בא לי לנטוש הכל. אני לא אוהבת את שני המקומות שאני נמצאת בהם,הם מלאים באנשים לא נחמדים,מתנשאים,והעבודה פיזית ברובה ולא קלה. וזה מספיק קשה תאמינו לי. לא סיפרתי את זה כי אני לא מעונינת בהערכה ו"כל הכבוד", "את גיבורה" וכל הדברים האילו. אני מספרת את זה עכשיו כדי שתפסיקו לשלוח לי הודעות של "תטפלי בעצמך ותלחמי על עצמך". אני עושה כל מה שנמצא בתוך מאגר הכוחות שלי,הכל. גם מממנת טיפול וגם שומרת על אמא(כי רק ככה אני אחיה עם עצמי) ואני לא יכולה לעשות יותר,אני לא אעמוד ביותר. מעל הכל,אני בן אדם. שקורע את עצמו אף על פי שהוא נאבק על חיים במקומות חסרי אהבה. לפחות כאן,באתי לקבל קצת יחס חם,קצת פידבק ובמקום זה מנתחים אותי,מתקיפים אותי מכל הכיוונים. אמרתי דעה על משהי,מיד קופצת לי מישהי אחרת עם שורה של מגנים ומתקיפים. גם ככה אני לא יכולה לכתוב יותר מדי,יש כאן מישהי שהבטיחה לא להכנס לכאן יותר ואני משום מה לא כ"כ מאמינה לה שהיא לא קוראת. אז קבלו אותי כמו שאני,שחור על לבן,או שפשוט אמרו לי תלכי וסיימנו. הדברים שאתם אומרים לפעמים מאוד פוגעים בי.אם אתם מחליטים לא להאמין לדברי-בחירה שלכם.לפעמים אתם מתייחסים אליי כ"לא מבינה" וכ"ילדה קטנה".אולי כי ככה נוח לכם,כי ככה אתם מרגישים טוב עם מה שאני מספרת לכם. אתם אומרים דברים מעליבים וחותכים ויחד עם זה מוסיפים "תשארי.יש לך מקום בפורום שלנו" השאלה היא איזה מן מקום אתם בוחרים להקצות לי. אז תחליטו איך אתם רוצים להתייחס אלי.אם אתם רוצים להתייחס אלי ככה ,אז תהיו רעים עד הסוף ואל תסתירו את הביקורת שלכם בחביבות.יש הרבה מקומות בעולם המציאות שבהם עושים את זה,אז לפחות כאן תהיו אמיתיים. זו הרגשה רעה שמתייחסים אלייך בצורה שלילית שאפילו לא מתאימה לך. זו הרגשה של "כלוב" .אני יכולה בקושי להרשות לעצמי להתבטא,וגם את המעט שאני יכולה להגיד-תוקפים או מתעלמים. וזו הרגשה מגעילה פי שניים לאור אופי המקום-זה אמור להיות מקום שמקשיבים בו. אני יודעת שלפעמים לא נותר מה לומר לי,והרבה יותר נוח לתמוך באנשים שיש מה לומר להם. הכוונה היא שאנשים מעדיפים לעזור למי שיש להם איזה נאום מוכן להגיד לו. ולא להכל הגעתי לבד,לא הכל מתוכי אלא עם כיוון ושיפוץ ועזרה עד שזה קיבל את הגוון המתאים. אני יודעת שגם על זה אתם הולכים להפציץ אותי בביקורת שלילית. לא מתקפלת,עדיין. שלכם באהבה, אנג'ל.

למה להתקפל? לא הבנתי מה הבעיה עם זה שקוראים מה שאת כותבת, אבל מצד שני מי שלא טוב לה עם מה שאת כותבת שלא תקרא. אז קודם כל, לכי קצת לישון, אין לך מושג כמה שינה טובה יכולה להועיל, כשמדוכדכים מאוד, המוח מעבד דברים בצורה כזו שהוא לא יכול כשהוא ער. ומקבלים סוג של מנוחת נפש, שעוזרת להמשיך הלאה, למה את צריכה לשמור על אמא שלך? מפני אבא? למה את מממנת טיפול שאולי תוכלי לקבל חינם ברפואה הציבורית? למה את חושבת שאת צריכה להציל את כל העולם? אדם עושה מה שהוא יכול, ואם אינו יכול אז צריך להשתדל לעשות וזהו, לפעמים הוא רק יכול להתחיל דברים, ואחרים ממשיכים, לפעמים הוא לא יכול להתחיל. אז לקבל מזה כאלה יסורי נפש? למה? תניחי לדברים שאת לא יכולה להם. מתמוטטים מזה. שתהיה לך שבת מנוחה ושלום.

אנג'ל, אני מסכימה עם רוב דבריה של רוז. את לא יכולה להגן על כל העולם, להציל את כולם. בקושי את מצליחה לעשות את זה בשביל עצמך. מספיק אנג'ל להתעסק בכל מה שקורה פה, בפורום, במי עונה לך ובמי לא. תיהי את, תספרי, תשתפי, משפטים שלמים, מובנים. אף אחד לא ביקש שתלכי. את תלכי שכתרצי ללכת. אני הבנתי שעברת כמה ימים קשים כשחדרו לפורום מכרים שלך. אני מקווה שהסתדרת. שתיהיה שבת טובה, טלי פרידמן

התלבטתי אם להגיב, כי הדבר האחרון שאני רוצה הוא להכאיב. את מבינה, אין כאן נאומים מוכנים, לא אצלי לפחות. זה מגיע בלי כל אזהרה מבפנים, תגובה ספונטנית נטולת איזשהו אלמנט של רצייה חברתית. הדאגה שהבעתי היא אמיתית וכנה. ברור לי שאת במצוקה, וקוראת לעזרה. גם חווית המקום ההוא.......עם הפרחים, מצביעה ללא ספק. את זעקת הילדה . את הערגה....אני בטוחה שיש בך כוח. את בעצמך תארת מה את דורשת מעצמך כדי לעמוד בעלויות הטיפולים ולהתמודד עם כל מי שמסביבך. ומהיכן את חושבת שזה מגיע? ממך. איך שלא תסתכלי על זה. היכולת להבחין בדברים הקטנים המרגשים ולהזכר בזכרונות נעימים, מבחינתי היא נקודת אור, וזה בהכרח אומר שאת נאבקת בכל כולך ולא מרימה ידיים. רואה את האור גם אם נדמה כרגע שהוא כלכך קשה משגת. אז כנראה שהנה הם בדרך .........."ימים של שקט"

תודה עניתי לך גם למטה בעץ הארוך ההוא עם רוז ורותם

אין הרבה מה לומר עצוב לי כ"כ שאת מרגישה כך. כמובן שזה קשה לא להתייחס לתגובות של אנשים, אבל אני חושבת שאנשים שמגיבים לך באופן שלילי ולא תומך לא מגיעה את התייחסותך. את בן אדם יקר מדי שלא מגיע לו להיפגע מאנשים חסרי רגשות שלא מסוגלים לענות באופן אובייקטיבי, ואם לא אובייקטיבי - לפחות מסונן וקצת מצונזר. ובאמת מה שאת זקוקה לו עכשיו אלו קצת : " ימים של שקט " ........ שיהיה לך רק טוב, מתוקה. ממני. אני אוהבת אותך הכי בעולם......

תודה מצטערת על חוסר האימון

אנג'ל, תפסיקי לרדוף אחרי הזנב של עצמך, את לא נותנת אמון כי יש לך בסיס, אחר כך מצטערת, אחר כך נותנת ונפגעת, אחר כך מצטערת והגלגל חוזר על עצמו, תניחי לדברים. את לא חיבת לתת אימון בכל אדם, את רק צריכה להראות פחות את הקוצים האלה של הקיפוד, שמזדקרים כשרק מישהו מנסה להתקרב, את יכולה להישאר במיגננה פנימית, עד שתחושי ביטחון, כל אחד עושה את זה, עד שהוא משתחרר, אבל הוא לא מראה את זה לכל העולם. כך גם אם יתבררו לך דברים שונים ממה שחשבת, לא תרגישי יסורי מצפון כאלה, ולא תצטרכי להתנצל על ימין ועל שמאל. "אני מצטער" אומר אדם לחברו בפעם המי יודע כמה "אולי תפסיק להיצטער, עשית לי חור בראש" אומר החבר "אוי אני מצטער" עונה חברו. חיוך אנג'ל ! ושבת שלום.

נדחקו לע"מ קודמים.

אוקיי. אני אקרא בהמשך. טלי פרידמן

אין לי מושג אם אכן זהו המקום לשאול אבל אני רואה שיש כאן מתמחים בגיל הרך אז אני מנסה: בני חכם ופקח ועולה לכתה א שנה הבאה הוא יליד נובמבר כך שעולה צעיר הוא מסתדר בחברה חדשה ודי פקח מבחינה לימודית מפריעים לי 2 דברים : 1 .אחיזת המספריים שלו אינה נכונה האם יש לזה איזושהי משמעות ומהי? 2. הוא קצת שעיר בידיו ואני חוששת שמה זה יקשה עליו להתמודד מול ילדים שאולי יעירו לו על זה איך ניתן להכינו בצורה הטובה ביותר לשני התחומים המפורטים מעלה תודה.

אם הגננת אומרת שהוא מתאים לכתה א' אז זה בסדר, ליתר ביטחון, תוכלי לעשות לו איבחון להתאמה לכתה א'. לפעמים גם ילדים שלכאורה מתאימים לכתה, אבל הם צעירי המחזור, סובלים לפעמים מבעיות של חוסר ריכוז וכו' בעיות שנפתרות בגיל קצת יותר מאוחר. אז צריך להיות עם אצבע על הדופק. אישית אם יש לך התלבטות אם להשאיר גן או להעלות לכתה א',והוא על הגבול מבחינת ההתאמה. אני בעד להשאיר, למה לעשות להם חיים קשחם כבר מכתה א'? בקשר לשעירות, לא מן הנמנע שיהיו עוד שעירים, ואם היו לו משקפים? או בעיה אחרת? אם לא תשדרו לו שזו בעיה, אז הוא יגיב בטבעיות להערה ולא יפגע ממנה.

לרינת בוקר טוב. אצל ילדינו כל מעבר או שינוי מעורר חרדות ודאגה בקרב ההורים. אנו חוששים מכל מיני דברים- מכך שילדנו לא יצליח (השגיות) מכך שלא ימצא את מקומו בחברה, מכך שייפגע, מכך שלא יהיה מאושר, וכד'. אני מסכימה עם רוז לגבי השערות בידיים- אם אכן תשדרו לו קבלה בלי תנאי. הרי מי שהוא לא תלוי בשערות, בעיניים ובכל דבר אחר. לגבי המספריים- ניתן לעבור איבחון של מרפאה בעיסוק. נסי לשים לב לאחיזת העפרון שלו ולמוטוריקה עדינה. לדעתי הגננת היתה אומרת על כך משהו- אם היתה בעיה. בכל מקרה אם אתם מאוד מודאגים ודברי לא מרגיעים אתכם- אתם יכולים להתייעץ עם פסיכולוג התפתחותי לגבי התאמתו הרגשית, מוטורית וקוגנטיבית. בברכה ובהצלחה בכיתה א. רוית.