לאביב משרה

הי מצטערת שלא עניתי קודם. איזה יום זיפת רצוך בשתי הקאות, הרבה בכי, משבר ונמאס. כואב לי הראש והעניים. דיברת על להוריד מסכה. הייתי רוצה אבל מפחיד ואני לא בוטחת באנשים. הנה הדוגמא הטובה ביותר. היום כשבכיתי חברה שלי באה לאסוף אותי כדי שנפגש עם עוד חברות. התעכבנו שעה והגענו בסוף. אני הייתי עם עניים נפוחות. הן חשבו שקמתי משינה. מיד ניצלתי את זה לטובתי ושיחקתי את המשחק. הן לא יודעות מהמחלה. עוד שקר שצריך לספר. אתמול הצלחתי לא להקיא והיום הקאתי פעמיים ועכשיו הוה בולמוס אני לא אקיא אכלתי 2 כפות גלידה, 4 שורות שוקולד ובערך 3 חופנים של שקדים. אני כל כך עייפה ומוטשת. איך מתקדם אצלך??? איך היה הסוף שבוע. שרה.

שרה, להוריד את המסיכה ולקלף את השכבות המסתירות זה לא קל, אבל זאת הדרך, אין אחרת. אם לא חושפים את מה שמתחת ולומדים בדרך הקשה להתמודד איתו, להתעמת עם מה שיש שם, ולהשלים איתו ועם עצמך, אי אפשר להתקדם הלאה.. אי אפשר לצעוד את הצעד קדימה שאת כל כך רוצה בו. ובכלל להוריד מסיכות, זה לא דבר שקורה ביום אחד. שמנו שכבה על שכבה במשך המון זמן, אז שנצליח לקלף את כולן בשניה ? זה לא עובד ככה. כמו ששמנו במשך הרבה זמן, גם נקלף את זה בהדרגה ולא בבת אחת. שלב אחר שלב, צעד אחר צעד. קראתי גם את מה שכתבת לג'קי, ברשותך, ואם לא אכפת לך אני אתייחס גם לזה. הדחקה היא מנגנון הגנה של הגוף זה נכון, ואנחנו משתמשים בה בלא מודע, והיא מאוד עוזרת לנו במצבים מסוימים, אבל... היכולת שלה מוגבלת. אפשר להדחיק ארועים ספציפים אבל אי אפשר להדחיק הכל. המקום שבו אפשר להדחיק הוא יחסית קטן, וככל שמצטברים שם יותר דברים, נעשה שם צפוף, עד שבסוף הדברים מתפרצים החוצה. מה שיוצא מזה, זאת סיטואציה הרבה יותר קשה ממקודם. כביכול ההדחקה מקלה, אבל אם היינו מתמודדים עם דבר דבר בזמנו, עם קושי קושי ובעיה בעיה כשצצו, היינו צריכים להתמודד כל פעם עם דבר אחד, אבל כשמדחיקים, אז בסוף הכל מתפרץ ביחד, נופל עלינו בבום חזק, ביום בהיר אחד, ואז הרבה הרבה יותר קשה להתמודד. יש שם מסה של דברים ובעיות וכולם צפו פתאום על פני השטח וצריך לעבד, לעכל ולפתור את כולן, וזה הרבה יותר מורכב ומסובך מאשר יש לנו כל פעם בעיה אחת. אז הדחקה היא טובה, בגבולות שלה, ובקיבולת שלה, שהיא מצומצמת. ואולי אפשר להתייחס אליה גם קצת כמנגנון זמני, כרגע אי אפשר להתמודד אז שמים שם דברים בהמתנה, אבל כשיש קצת יותר כוחות אפשר להעלות אותם אחד אחד, ולנסות לפתור, זה עדיף מאשר שכל הבועה הזאת תתנפץ לנו בפרצוף. יהיו לך עוד הרבה משברים לצערי בדרך הקשה הזאת, וחבל שאין לי מילים מנחמות בקטע הזה. אבל ככה זה היה גם אצלי. בכיתי, נשברתי, הייתי בדיכאון, בחרדה, רציתי להתייאש, רציתי גם למות, אבל לא עשיתי את זה. בתוך המשבר אין מה לעשות, רק לצבור כוח ולעבור אותו. אבל אחריו מה שמחכה הם ימים טובים יותר וקלים יותר, שבהם אפשר גם להתפנות לדברים אחרים. והמשברים לאו דווקא חייבים להיות קשורים לבולמוס והקאה, אצלי היו דברים אחרים, וגם אצלך מן הסתם עם הזמן כשהתכיפות של הבולמוסים תפחת יצוצו דברים אחרים, וגם עכשיו יש לי הרגשה, שהבולמוסים וההקאות הם לא הגורם היחידי למשבר, אבל אולי אני טועה. ולגבי הבולמוס, אני לא יודעת אם זה יכול לנחם אותך, אבל תחשבי שתמיד יכול ליהיות יותר גרוע.. ואני לא אפרט, ואת חדשה פה, אז לא ראית עדיין הרבה דברים, אבל אני קראתי וחוויתי מצבים, שאולי את בעצמך אפילו לא היית מאמינה שהם קורים ומתרחשים. אז מה שניסיתי לעשות כאן, זה רק קצת לשים דברים בפרופורציות, למרות שבאמת אין בזה נחמה, הקושי שלך, הוא תמיד הקושי הכי גדול עבורך, וטוב שכך, כי אז רוצים להילחם בו. מקווה שיהיה לך יותר קל היום. שלך, אביב.

אביב, אני יודעת שהדחקה היא לא מצב טוב בכלל. בסוף הכל מתפוצץ וזה בעצם מה שקורה עכשיו. כל הדברים שהדחקתי בילדותי יוצאים עכשיו. אבל זה נח להדחיק מצבים. לא להתמודד עם הכל בבת אחד. ברור לי גם שהמצב שלי מבחינה אוביקטיבית הוא לא סוף העולם. אבל מבחינה סוביקטיבית הוא קשה. אחת מהבעיות שלי היא שאני ילדה רגישה מאוד. מסוגלת להיפגע מכל מיני דברעם אבל לא להראות או לומר - להדחיק. בנתיים עד עכשיו היה לי יום טוב. עבדתי הייתי באימון ועכשיו אני מכינה עוגה למישהו מהעבודה שטס. שרה