הפרעת גוף דיסמורפית

דיון מתוך פורום  פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

06/09/2018 | 00:50 | מאת: אנונימי

היי, אני בת 23, יש לי בעיות של דימוי גוף , דיסמורפיה , תמיד הייתי ילדה מאוד אובססיבית בקשר לכל דבר, אם זה בן שאני מתאהבת בו , צריכה כל 5 דקות לבדוק את הפייסבוק שלו , את האינסטגרם , חושבת עליו כל הזמן , לא הייתי מראה את זה כמובן כדי שלא יחשבו שאני מוזרה ולא הייתי שולחת הודעות מוגזמות אבל תמיד הייתה את האובססיביות הזאת, בנוסף כל פעם שקיבלתי דחייה קיבלתי את זה מאוד קשה , זה התחיל בערך בגיל 17 שבן שיצאתי איתו הפסיק לענות לי להודעות והבנתי שיש לו מישהי חדשה, הביטחון העצמי שגם ככה היה נמוך ירד לאפס, הגעתי למסקנה שזה בגלל המראה החיצוני שלי והתחלתי לשים את הדגש על זה כל הזמן. הייתי משווה את עצמי באובססיה לבנות אחרות, כל היום מסתכלת במראה , בעיקרון זה הגיע לכך שהתחלתי לשנוא את האף שלי, הגעתי למסקנה שהוא האשם בכל הבעיות שלי, והחלום הגדול שלי היה לעבור ניתוח אף אחרי גיל 18. הסביבה שלי לא הסכימה איתי וכולם אמרו שאני מהממת ואין שום בעיה ושום סיבה שאלך לעבור ניתוח, חוץ מסבא וסבתא שלי שהם יחסית במשפחה פרפקציוניסטיים יותר ובסופו של דבר מימנו לי ניתוח. מכיוון שהם הסכימו איתי וחשבו שאני אתייפה אם אעבור ניתוח השתכנעתי שזה לא בראש שלי וכן עברתי אותו, אחרי שעברתי אותו הייתי מאוד לא מרוצה ואפשר לומר שמאז החיים שלי השתנו. הסביבה שלי לא התלהבה ואף אחד לא הבין למה עשיתי את זה ,אפילו אני יודעת שמאחורי הגב דיברו עלי וקראו לי משוגעת, זה גרם לי לדיכאון ולהתקפי בכי ושבועות שלמים שבהם לא יצאתי מהבית. הייתי כל כך מאוכזבת בעיקר מעצמי, לא הבנתי איך זה שהייתי כל כך נחושה לעשות דבר מסוים, חשבתי עליו כל הזמן ואז לאחר שהוא קרה הבנתי שזאת הייתה טעות מוחלטת- איך יכולה להיות שינוי מטורף כזה? בעיקר מאז הבנתי שאני לא יכולה לסמוך על עצמי ועל ההחלטות שלי, כי אם ההחלטה שהייתה בשבילי כל כך ברורה וללא ספקות היוותה חרטה כל כך מוחלטת בשבילי, מי מבטיח לי שכל החלטה שאקבל בחיים לא תהיה כזאת? איך בן אדם יכול לסמוך על עצמו אחרי דבר כזה? בעיקרון אני רוצה לעבור עוד ניתוח,(ניתוח בר ביצוע בוודאות) אני יודעת שזה נשמע החלטה רעה אבל אני פשוט סובלת מאוד מהאף שלי, לא מוכנה ולא מסכימה לחיות איתו. אני מעדיפה למות מאשר לחיות איתו כל חיי, ניסיתי טיפול פסיכולוגי בעבר וזה לא עזר. אין שום דבר שיכול לשנות את ההחלטה שלי לצערי. השאלה שלי היא- הפחד הגדול שלי הוא שאחרי שאעבור ניתוח שוב החרטה הנוראית הזאת תגיע. או שהמצב שלי עוד יותר ידרדר. אני פוחדת מזה פחד מוות ובכל זאת אני יודעת שאני לא אוותר עד שאגיע לתוצאה הרצויה עבורי, אני לא רוצה להתפשר ולחיות חיים פחות טובים . אני יודעת שהתשובה ודאי תהיה , שלהתעסק כל הזמן במראה חיצוני זה לא טוב , ויש עוד דברים לשים עליהם את הדגש. אני כן לומדת ומתעסקת בעוד דברים.. אבל לצערי המראה שלי הוא הדבר הכי חשוב עבורי, בלי מראה טוב אף אחד לא ירק לכיוון שלי ואני בטוחה בזה. לצערי זה היום הדבר הכי חשוב לגבר .- הם גם לא מתביישים להגיד את זה אני בעיקרון רוצה לדעת למה אני כזאת ומלכתחילה היתי צריכה להתעסק עם דבר שהביא לי כל כך רע. אני כן בן אדם פרפקציוניסט ונורא תחרותי , קשה לי שאנשים יותר טובים ממני אם זה בלימודים, ביופי, ובכל דבר. אני גם נורא רגישה וכל ביקורת קטנה שקיבלתי בחיי מערערת אותי ויכולה לגרום לי להתקפים של בכי שבמקרים קיצוניים יכולים להימשך ימים שלמים. אני רואה אצל אנשים אחרים שזה לא ככה, כמו אנשים לדוגמה שמעירים להם על המראה החיצוני וזה לא מזיז להם. זה באמת מטריף אותי איך אני רגישה כל כך לכל דבר קטן ויש אנשים עם חוסן פנימי כל כך חזק שלא משנה הפידבקים מהסביבה הם פשוט ישארו כמו שהם, לצערי אני אף פעם לא אהיה כזאת. מה לא בסדר בי- האם יש לך איזשהו רעיון? מאיפה מגיעה כל השנאה הזאת והרצון לתקן דברים? למה אני לא יכולה להשלים עם מה שיש לי ולקבל את זה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אנונימית, הבעיה מוכרת אך מאוד לא חביבה וגם עיקשת מאוד. את מגלה תובנות יפות ואני תוהה האם ובאיזה טיפולים היית עד כה. כמובן שדרך הפורום אוכל לייעץ רק במובן הכללי ביותר, בלי להיכנס לפרטי המקרה שלך. הפרעת גוף דיסמורפית היא סוג (קשה במיוחד) של הפרעה כפייתית (OCD). לפי הקווים המנחים של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני, טיפול תרופתי מהווה תנאי הכרחי בכל OCD, קל וחומר ב-BDD. טיפול הבחירה הראשון הוא שילוב של מינון גבוה יחסית של פרוזק/פלוטין/פריזמה או סרוקסט/פקסט (תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח) וטיפול פסיכולוגי בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT). ניתוחים פלסטיים, ובעיקר ניתוחים חוזרים, עלולים להחמיר מאוד את הפרעת הגוף הדיסמורפית: https://www.giditherapy.co.il/?p=260 דימוי הגוף הוא חלק משמעותי מאוד בדימוי העצמי שלנו, בוודאי בגילך ובוודאי בעידן ה'סלפי' בו אנו חיים. אני נוהג להשתמש גם בפסיכולוגיה חיובית, כלומר, לחזק דווקא את הצדדים החזקים במקום לתקן את הדברים השליליים (מה שקשה עד בלתי אפשרי) ואז הדימוי העצמי הכולל עולה והדעת מוסחת מהליקוי הגופני המדומיין. כמו כן, הוכח שלמידה מכל סוג שהוא (לימודים פורמליים, תחביב, מיומנויות שונות) תורמים כולם להעלאת הדימוי העצמי וכך דימוי הגוף, כחלק מהדימוי העצמי ותפיסת הליקוי המדומה, כחלק מדימוי הגוף הלקוי - משתפרים: https://www.giditherapy.co.il/?p=662 בשלב ראשון, פני לפסיכיאטר להתאמת טיפול תרופתי ובשלב שני פני למטפל שעבר הכשרה מתאימה לטיפול ב-OCD (מומלץ להיעזר, לא במקום טיפול, בספר "די לאובססיה" של עדנה פואה ורייד וילסון בהוצאת מודן). אני מתנגד נחרצות לניתוח הנוסף, שיהווה רק חוליה בשרשרת הניתוחים הבאים, וממליץ לך למצות את הפוטנציאל שלך בתחומים שבהם את חזקה ושאותם את אוהבת. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il

30/11/2018 | 18:33 | מאת: גם בת 23

היי אנונימית בת 23. אני מקווה שתראי את ההודעה שלי.. אני בגילך בדיוק וגם סובלת מהפרעת גוף דיסמורפית בצורה קשה,אצלי זה לא רק האף אלא באמת כל דבר בגוף ובפנים. אשמח אם נדבר אפילו אם בצורה אנונימית דרך אימייל מזויף או משהו כי לדבר עם אנשים שלא מבינים זה מתסכל ולא כיף להרגיש לבד בזה. אם תראי את ההודעה ותרצי שלחי לי הודעה לאימייל שממש פתחתי עכשיו bodydismorphia@gmail.com

מנהל פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות