פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

היי אני אמא לבן בן 5 ובת 2 לאחרונה בני חוזר עם מטבעות כסף/צעצועים קטנים מבית של חברים אצלם הוא מתארח. בפעם הראשונה חזר עם מטבע 5 שח וטען שמצא אותו, לאחר שהבטחתי כי לא אקח לו נאות לומר שמצא אותו בספה בבית החבר וזה לא שייך לאף אחד לאחר שיחה שבה שאלתי אותו איך היה מרגיש עם חבר היה בא אליו ולוקח משחק שהיה על הרצפה הוא אמר שהיה כועס והסכים להחזיר שאני אחזיר את המטבע לאמא של החבר (הוא התבייש להחזיר). בפעם נוספת חזר עם מטבע של שקל והוא אמר לי תראי קיבלתי מאמא של החבר כסף לקנות מתנה ליום הולדת (שחל בעוד שבוע)כמובן שהאמא לא נתנה לו. הבעיה שלי היא איך להתחיל את השיחה עימו בנושא (אני דואגת שזה יחמיר) מצד אחד אני מרגישה שסמך עלי וסיפר לי- הרי הוא יכל לא לומר כלום ולא הייתי מגלה מצד שני הוא שיקר וההרגשה שאם לא אומר דבר זה יתן לו לגיטמציה להמשיך לקחת/לגנוב דברים ולספר סיפורים שנתנו לו ואז מבחינתו זה תקין אנא עזרתכם

שלום נטלי, ראשית, אבקש להרגיע אותך ולומר שהילד שלך אינו 'עבריין' וכנראה גם לא 'שקרן', לפחות לא כל עוד הוא ילד בן חמש. ילדים צעירים עדיין מתקשים לציית לכללי המוסר והאתיקה, גם כי אינם מכירים אותם לעומקם, וגם כי יכולתם לשלוט בדחפים עדיין לא בשלה. כרגע, הדבר הנכון לעשותו, לפחות כפי שאני רואה את הדברים, הוא להתמקד באספקט החינוכי-הסברתי, לחזק את ההבנה לגבי מה מותר ומה אסור, ולנסות לעשות זאת באווירה חיובית ונינוחה ככל האפשר. כאשר הוא מספר לך (או את מבחינה) שלקח משהו ללא רשות, נסי לומר בצורה ברורה מאד "זה לא שלנו, ונצטרך להחזיר", ולעמוד על כך שהדברים יוחזרו לבעליהם. מעבר לכך הייתי משתדלת להימנע מענישה או גינוי חמור מדי, ולהסתפק באקט המביך (אולי) של החזרת הפריטים שלקח. על כך ראוי להתעקש. אל תחזירי במקומו ואל תנסי להקל עליו בעניין הזה. אחרי הכל, לאי-הנעימות הכרוכה בהחזרת הפריטים יש משמעות וחשיבות הרתעתית. אל תהססי מליזום את השיחה. תוכלי לומר שיש לך עניין חשוב שאת רוצה להבהיר לו, ואת מבקשת מאד את ההקשבה ואת שיתוף הפעולה שלו. הדגישי שאת רואה בכך מעשה חמור, אך את משוכנעת שעשה זאת כי לא ידע שזה אסור. תוכלי להוסיף ולומר שאת מוכנה לעזור לו להיפטר מההתנהגות הזו, אך לא תוכלי להרשות לה להימשך. את מוזמנת לקרוא תשובות שניתנו בנושא זה בעבר, כאן בפורום. בהצלחה ליאת

שלום אבקש לקבל עזרה בקשר לבן שלי שהינו בגיל 13 וחצי. הבן שלי נוטה לשקר ואני לא יודעת מה לעשות. במקרה האחרון דווקא הוא לא שיקר אבל בגלל התדמית שלו הוא נענש על דבר שלא עשה בטיול בבית הספר. מה עושים? תודה

היי אני אמא לילד בן 5 וילדה בת 2 אני זקוקה לייעוץ איך לגשת לילד שלי: כל פעם שהילד שלי מתארח אצל חברים הוא חוזר עם דברים שלקח.בפעם הראשונה זה היה מטבע 5 שח שמצא על הספה בבית של חבר כששאלתי מהיכן הכסף אמר שמצא ורק לאחר שהבטחתי שיספר ולא אקח ממנו אמר שמצא על הספה וזה לא שייך לאף אחד הסברתי לו שאסור לקחת דברים לא שלנו ושאלתי אם חבר היה לוקח משחק שנמצא על הרצפה בבית שלנו איך היה מגיב ענה שהיה כועס והסכים להחזיר את הכסף, לאחר מכן היו מקרים של דברים קטנים כמו צדפים בובה קטנה ועל כולם אמר שהחבר נתן לו אתמול הגיע שוב עם שקל ואמר שאמא של הילד נתנה לו ליום ההולדת שלו שמתקרב (עוד שבוע) לקניית מתנת יום הולדת כמובן שהאמא לא נתנה הבעיה שלי היא כזו אני רוצה לדבר עם הילד שלי ולהסביר שזה לא בסדר (חוששת שיתפתח לדברים יותר גדולים ) אבל לא יועת איך לגשת אליו ולהגיד לו שאני יודעת ששיקר. אם אומר ששאלתי את האמא של החבר וכך גיליתי את השקר אני מפחדת שאשבור את האמון שלו בי והוא ירגיש שלא יכול לספר לי כלום כי אני לא בטחת/מאמינה בו. הוא ילד חכם מעל למממוצע יכל לא לומר דבר ואז לא הייתי יודעת אבל בחר לומר לי שנתנו לו למרות שזה לא נכון מה לעשות איך להגיב לדברים הללו? איך להתחיל את השיחה עימו? אנא עזרכם

נטלי, ראי תשובתי למעלה ליאת

שלום, לעיתים אני שומע מאמא שלי כל מיני משפטים לאחד הנכדים. כמו למשל: "למה העברת תחנה" (בטלוויזה). "למה אתה בוכה", תפסיק לבכות", "לא צריך לבכות בגלל זה" וכד'. המשפטים האלו לא לטעמי. הייתי מעוניין לדעת מהן ההשלכות של משפטים מסוג זה לילד. והאם כדאי להעיר לסבתא. תודה מראש

שלום רון, לא בטוחה שההקשר של הדברים ברור לי לחלוטין, וכדי לחשוב על ההשלכות יש צורך בהבנת התמונה השלמה. אוכל לומר באופן כללי שבכי, בהיותו תגובה רגשית מובהקת, הוא לגיטימי בכל גיל, ואין לשפוט את הבוכה על דמעותיו. אמא שלך מייצגת עמדה רווחת בתרבות שלנו, לפיה "גברים" אינם בוכים, ולכן אני מנחשת שטיעונים כמו "את חוסמת אותו מבחינה רגשית ולכן הוא יהיה קשוח ומנותק מרגשותיו, ולא יפתח את הצדדים הרכים שבו" לא ממש ייתפסו כאיום. נדמה לי שבמקום להתמקד בסבתא, תוכל אתה עצמך לשבת על יד הילד ולהתעניין בסיבות האמיתיות לבכי. תוכל לומר לו שאתה רואה את צערו ומבין ללבו. בעיני, יהיה לזה ערך רב, ואולי גם מודל התנהגותי מעודכן עבור סבתא. בשמחות ליאת

שלום יש לי ילד בן 5.5 (אח לילדה בת 2.5). התגובות שלו לכל "שינוי" בשיגרת היום יום הן היסטריות וחסרות פרופורציה. חשוב לציין כי התגובות ההיסטריות הן רק בבית (בגן הוא מאד ממושמע ומאופק). לדוגמא: לאחרונה הוא הרגיש לא טוב בגן, הוא התאפק בגן ולא פנה לגננת אך כשהגיע הביתה (יש לו מטפלת שאוספת אותו בצהרים) מיד קיבלתי טלפון היסטרי עם בכי וצרחות. אחרי שביקרנו אצל הרופא והוא קצת נרגע, אני שומעת ממנו משפטים כמו: למה דווקא אני חולה, אלוהים לא אוהב אותי וכד'. חשוב לי לציין שמדובר בילד אינטליגנט (ברמה הרבה יותר גבוהה מהמקובל לגילו) ורגיש מאד. הדוגמא שציינתי היא רק אחת מני רבים. תגובות חסרות פרופורציה והיסטריות מגיעות גם בנושאים אחרים. ברור לי שה"פינוק" הוא חלק ניכר מהעניין ולכן אני פונה לקבלת ייעוץ כיצד לנהוג

שלום א.ש הילד שלך קרוב מאד לגיל בו תיתכן הצפה של פחדים וחרדות סביב שלמות הגוף. ילדים נבונים ורגישים יכולים להגיע לשם מוקדם מחבריהם, אך רוב הילדים בגילאי 6-7 עסוקים מאד בתכנים של פציעה, מוות, מחלה או התקפות אחרות על הגוף. לפעמים הפחדים ניצתים בתגובה לאירוע כלשהו, בסביבתו הקרובה של הילד, בו הוא נחשף ישירות או בעקיפין לאפשרות של פגיעה בגוף. לפעמים זה קורה בתיווכה האדיב של הטלוויזיה, שמשדרת שעות רבות ביום תכנים שלא תמיד מתאימים לקהל הצעיר והנאמן שלה. לפעמים הפחדים מופיעים כתוצאה מהתפתחות יכולת החשיבה, ומההבנה שהחיים שלנו שבריריים וסופיים. בכל מקרה, חשוב לזכור שילדים לומדים הרבה מאד על העולם דרך עיני המבוגרים שלצידם. לכן, התגובות שלנו, כהורים, צובעות את תפיסותיהם של הילדים גם ביחס לסכנותיו של העולם. לא פרטת כיצד את עצמך מתמודדת עם הדאגנות שלו, ואיך את מגיבה להתנהגויות ה'היסטריות' שלו. בשלב ראשון כדאי לנסות ולבחון באומץ את האופן בו את עצמך מגיבה למצבים בהם הוא מרגיש לא טוב. האם את לחוצה? האם את מגיבה בדאגה? האם את מגיבה בחרדה כאשר משהו בגוף שלך משתבש? איך את מגיבה כשאת עצמך חולה? ומה מקומו של אלוהים בשיח שלכם - האם הוא שומר ומגונן או מתחשבן ומעניש? האם אלוהים שומר רק על ילדים טובים? לא ברור למה את קוראת "פינוק", ואיך בדיוק קשור הפנוק הזה לפחדים שלו. אני מסכימה שתגובה שקטה ורגועה מצד המבוגרים בדר"כ נוסכת ביטחון גם בילד. עם זאת, חשוב לשוחח עם הילד ללא חשש על הפחדים שלו ולתת להם תוקף. אחרי הכל, זה באמת מפחיד להיות חולה במחלה קשה. אחרי שנותנים לילד תחושה שהוא מובן, אפשר לסייע לו להרגיש יותר שליטה על גופו ועל חייו (אוכל בריא, שמירה על היגיינה, הישמרות מסכנות...וכו'), ולשדר שיש מי ששומר ודואג לשלומו כל הזמן(ההורים, הרופא, משרד הבריאות שדואג לחסן... וכד'). מקווה שעזרתי קצת בריאות ליאת

לליאת שלום אספר בקצרה את הרקע: אני ובן זוגי נמצאים בטיפול משפחתי זוגי. בני בן ה-11 הצטרף לטיפול ל-2 מפגשים והמטפלת (המקסימה שלנו) החליטה שכרגע אין צורך להביאו לטיפול. אז כך בתחילת השנה דיברנו על כך שאנחנו רוצים להכניס את בני לחטיבה מדעית שהכניסה אליה מצריכה מבחנים. המטפלת צינה שהחטיבה קשה ואם הוא ינשור ממנה זו יכולה להיות מכה בשבילו. לצורך הענין בני עבר את המבחנים. ובטיפול האחרון היא ציינה שוא עבר את המבחנים בשבילינו כדי לא לאכזב אותנו. ואני יצאתי מהפגישה בתחושה נוראה שאני עושה עוול לבן שלי. השאלה למה לרצות שבני יצליח ויגיע להשגים אם כל העזרה שלנו.

שלום רב, אני קצת מתקשה להבין את השאלה שבסוף דברייך, לכן אם תרגישי שלא קיבלת מענה מתאים חזרי שוב על שאלתך. ככלל, כולנו רוצים שילדינו יצליחו, ילמדו טוב וירכשו מקצוע מכובד ומכניס שיאפשר להם חיים של רווחה ונחת. זוהי משאלה לגיטימית וטבעית של כל הורה. עם זאת, לעיתים קיים פער צורב בין משאלותיהם של ההורים לבין משאלותיו, יכולותיו או העדפותיו של הילד. אם בנך עבר את בחינות המיון לביה"ס, אפשר להניח בזהירות שהוא כשיר ללמוד בו ויוכל לעמוד בדרישות המקום. השאלה מדוע הוא ניגש לבחינות מלכתחילה: האם הוא עצמו ביקש ללמוד בביה"ס הזה? האם הוא יודע מהן הדרישות בחטיבה המדעית? האם הוא רוצה לעזוב את חבריו מביה"ס הנוכחי? האם ועד כמה הוא רוצה, באמת, לרצות אתכם, ובאיזו מידה הרצון והמשאלות שלו נכנסו למערכת השיקולים? כל אלה, ועוד, הן שאלות חשובות שיש לברר לפני המעבר לביה"ס המדעי. ונקודה חשובה נוספת למחשבה - הרבה פעמים, גם באוניברסיטה, תנאי הקבלה הקשים למגמות הנחשקות, הופכים את הלימודים בהן למשאלה של ממש. אנשים 'הופכים עולמות' כדי להתקבל, מבלי לחשוב מה יהיה אחרי כן. יש מי שאכן מצליחים לעבור בהצלחה את סף הקבלה, ורק אז, עם תחילת הלימודים הם מגלים שהמאמץ הגדול לא לפי כוחם. איני רוצה לרפות את ידיכם או להטיל דופי ביכולותיו של בנך. אולם יש לחשוב היטב האם באמת מדובר בחלום שלו, בבחירה שלו ובסדרי העדיפויות שלו. אני מציעה לקיים שיחה פתוחה איתו, ולבחון באומץ את השאלות הללו מתוך הקשבה פתוחה ומקבלת, ולכבד את רצונו יהיה אשר יהיה. בברכה ליאת

בני בן ארבע וחצי, אח בן 7. לאחרונה הצעיר מתנהג בצורה מדאיגה - בכל הנוגע להצבת גבולות מקלל, מכה, מתעלם. בגן הוא נוטה להתבודד, לא יוצר קשרים חברתיים, לעתים מאיים על ילדים, ומדבר בפנינו ובפני אחיו דברים רעים על ילדים וילדות מהגן. לגבי המצב החברתי - בשנים קודמות זה עוד היה נראה בגבול הסביר, גם בעיני הגננת, אך ככל שהוא מתבגר הדבר נראה בעיניי בעייתי יותר. הוא מתלונן על הגן והצהרון בו הוא שוהה ועל הגננות/מטפלות, אף שבעיניי לא קיימת בעיה איתן. נראה שהוא עוין כלפי "כולם", ובמקרים מסויימים גם כלפינו ההורים. כאשר מעירים לו על התנהגות לא נאותה או מבקשים ממנו לבצע דבר מה (לסדר את החדר, להתלבש, לצחצח שיניים, וכד') הוא מקלל, מעליב, ולעתים גם מאיים, מרביץ, זורק חפצים. לעתים אומר שהוא שונא/לא-אוהב אותנו. עליי לציין שסבל בעבר מאלימות מילולית ופיזית מצד אחיו, אך בעקבות טיפול פסיכולוגי שלנו עם הבן הגדול חל שיפור עצום ביחסים ביניהם. אנחנו שוקלים פניה לגורם מקצועי, אך הנטל הכספי שכרוך בכך מקשה עלינו. אשמח לשמוע עצה בענין.

שלום רב, גילויי אלימות קיצוניים אצל ילדים צעירים יכולים לאותת, מצד אחד על קשיים שמקורם תוך נפשי (דיכאון, חרדה, ובעיקר קושי בוויסות רגשות עזים של כעס ותסכול) אך גם על קשיים בהצבת גבולות אצל ההורים עצמם, שלא מצליחים לעמוד מול ההתקפות של הילד (מה שעלול באופן מעגלי להגביר את התחושות הנפשיות הקשות אצל הילד). כאשר הילד נחשף להתנהגויות אלימות הנעשות ע"י אחרים משמעותיים (אחים, חברים, מבוגרים אחרים בבית) נוסף גם אלמנט החיקוי והאטמוספירה הכללית בבית, כגורמים מעודדי אלימות. כיום, יש אפשרות לקבל טיפול רגשי מוזל דרך קופ"ח, או חינם - במרפאות הציבוריות של משרד הבריאות. אמנם התורים ממושכים, אבל ההמתנה שווה. בגנים העירוניים קיימים גורמים טיפוליים (פסיכולוגים של השפ"ח) שיכולים לסייע בהדרכת הורים. אני רוצה להאמין שפנייה לטיפול בשלב מוקדם, יכולה לחסוך עוגמת נפש והוצאות גדולות יותר בעתיד, ולכן המאמץ העכשווי שווה. ועד שייכנסו גורמים מקצועיים לתמונה, אני רוצה לעודד אותך לעמוד בנחישות מול התקפות הזעם ולא לאפשר שום פגיעה אלימה בגוף או ברכוש. אין להרשות לילד בן ארבע וחצי (ובעצם בכל גיל) לפגוע בהוריו, מאחר והתנהגות כזו יכולה לגרור - מעבר לקלקול היחסים בבית - גם הרבה חרדה של הילד מפני הכוחות ההרסניים שבו. אני מזמינה אותך לדפדף ולקרוא תשובות קודמות בנושא, בהן פרטתי יותר על דרכי פעולה אפשריות מול התנהגויות מקצינות. בהצלחה ליאת

לבני עוד מעט ימלאו חמש שנים. לאחרונה התנהגותו מדאיגה ומורטת עצבים. בכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניו , הוא נעלב, מסובב לנו את הגב ומתחבא באיזה פינה ולא מוכן לספר מדוע. רק אחרי תחנונים וחיבוקים מצידי הוא מסכים לחזור. הבעיה היא שאנו יוצאים לבלות בקניון או במקום הומה אדם זה ממש לא סימפטי שהוא בורח ככה ממש "התקף לב" מעכיר את כל האוירת הכיף לכולם. אני צריכה לרדוף אחריו ולהתחנן וגם אבא לא ממש עושה עליו רושם. מה גם שזה מסוכן להעלם ככה ואני בתחושת פחד. הדברים שהוא מסוגל להעלב מהם ממש שוליים כגון- אחיו בטעות דחף אותו או שעברנו ליד משהו שהוא רוצה לראות ובטעות פספסנו אז הוא נעלב. במקום להסביר לנו מה קרה הוא פתאום בורח. בבוקר צריכים להתכונן לגן ואז זה נעשה ממש גרוע. כל מה שלא מוצא חן בעיניו הוא חומק מידיי לפינה בבית ומתחבא ואז זה מאריך את זמן היציאה מן הבית לגן. וכמובן מאיים באיחור גם על הילד הגדול. בקיצור נעשה לחוץ לכולם בבית ובעיקר לי-שאני אחראית עליו ולא מצליחה להשתלט על העניינים. קשה לי, עולים בי רגשות של כעס כלפיו ואני מתאפקת ממש על הקצה שלא להתפרץ אם זה בבית, אם זה בחוץ ממש מתח! היום נכשלתי בגדול- היינו ממש על הקצה, באיחור בגלל ששוב משהו לא מצא חן בעיניו והוא ברח. לא הייתה לי ברירה אז הרמתי אותו למעלה בידיים כתינוק ולא זזתי ממנו עד שציחצח שיניים ושטף פנים ממש תפסתי אותו בכוח שיעשה את זה שנזוז כבר! והוא כמובן עשה את הדברים בכוח לא כי הוא רצה אלא כי אני הכרחתי אותו. ואח"כ עלו בי רגשות קשים איזה מן אמא אני שמכריחה, לחוצה ומתעצבנת כולה לצחצח שיניים אולי הייתי צריכה לוותר על זה ולהתנהל על מי מנוחות ולוותר על העימות. אשמח לעצה.

שלום רב, אם תדפדפי קצת בפורום שלנו, תוכלי לראות שאת לא לבד. ילדים קטנים מפתחים אסטרטגיות מגוונות ויצירתיות כדי לצאת כשידם על העליונה במאבק הכוחות בבית. גם הילד הנבון שלך מצא דרך נפלאה להפעיל אותך (ובעצם את המשפחה כולה) בכל פעם שיש התנגשות של רצונות או מצב תסכול אחר. כך, למעשה, הוא זוכה בעמדת כוח, מתיש אותך, גורם לך לרוץ אחריו מוטרפת מדאגה, ומחבל בהתנהלות הלחוצה של הבוקר. והנה, דווקא כשפעלת נכון, ולא הסכמת לשתף פעולה עם ה'תרגיל', את מלאת אשמה וחרטה. היכולת להיות הורה סמכותי ויעיל תלויה במידה רבה ביכולת להיות תקיף (אך לא תוקפני), ענייני ועקבי מול ניסיונות חוזרים של הילד לבחון את הגבולות. ולכן, אם הילד ברח לכם בקניון (זה באמת מפחיד נורא), יש למצוא אותו במהירות האפשרית, ואז - בפנים מאד רגועות - לקחת אותו לאוטו ומשם הביתה. גם אם תפסידו את הבילוי בקניון, תרוויחו מחדש את מעמדכם כהורים סמכותיים. בפעם הבאה שתרצו לצאת לבילוי, תוכלו לאפשר לו לבחור, האם להתחייב להתנהגות משתפת פעולה, או להישאר בבית עם בייביסיטר. אם יבחר להצטרף אליכם ויפר את הבטחתו, חזרי איתו שוב הביתה מיד, ללא שום הסברים. באופן דומה, אפשר לנהוג גם בבוקר, כשממהרים. אם אינו מוכן בזמן, תוכלי לצאת עם הבן הגדול כדי שלא יאחר, ולהשאיר את הקטן עם אבא או שכנה (אפילו כתרגיל חד פעמי). גם כאן, יש חשיבות רבה לפעולה ולא למילים. אם את מרגישה שלא תצליחי לבד, תוכלי לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים, שיוכל לחזק אותך ולחסוך לך הרבה תחושות אשמה. זה המקום להדגיש שוב שילדים הגדלים בבית שיש בו "מותר" ו"אסור" הם ילדים בריאים ומאושרים בדר"כ, שיודעים להתמודד בצורה טובה עם תסכול ואכזבה, ועם דרישות העולם החברתי והבינאישי. לעומת זאת, ילד שגדל ללא גבולות, או עם גבולות רופפים ולא עקבים, לא תמיד מצליח לפתח דרכי התמודדות יעילות, ועלול להגיב בחרדה, בתוקפנות או בחוסר אונים מול תביעות המציאות. אני רוצה לחזק ולעודד אותך להמשיך ולפעול בנחישות מול ההתשה, ובו בזמן לחזק ולשבח כל התנהגות חיובית של שיתוף פעולה בוגר. הצלחה ליאת

http://dislekt.blogspot.com/

שלום דן, קראתי את המאמר ששלחת. מאחר ולא שאלת לדעתי, לא אגיב באריכות, אך אומר שמדובר במאמר חד צדדי, וככזה הוא לוקה בהחמצת כל אותם מקרים שניצלו בזכות אבחון מקצועי, עזרה והקלות שניתנו בדין. "אבחון-יתר" הוא אכן תופעה רווחת ומצערת, ולשמחתנו אינו חזות הכל. יקרא הקורא הנבון, ויחליט בעצמו ליאת

ייאושנו גובר. הומלץ על טיפול נפשי ריגשי עמוק לביתי בת 7 שסובלת מהרטבת לילה ראשונית אנקומפרזיס והתנהגות מרדנית.מקבלת חצי פרימוניל. עיקר הטיפול הוא פסיכוטרפויטי. אנחנו מיואשים. תודה

שלום שירי, למה להתייאש? קצת מוקדם לזה :-)) הרטבה, אנקופרזיס והתנהגות מרדנית באמת יכולים להתיש משפחה, ואכן מדובר בשילוש מורכב ועקשני. אבל כדאי לזכור שהמשא הכבד הזה מוטל - לא פחות - על כתפיים צרות של ילדה בת שבע, שמאד מאד זקוקה לכם ולאהבתכם. טיפול רגשי, עם נגיעות של טיפול משפחתי ויותר מכך - הדרכת הורים, זו הדרך, וגם אם אינה קצרה, יש אור בסופה. אני מחזקת ומעודדת אתכם בצאתכם לדרך, ומזכירה לך שיש בילדתך הקטנה גם הרבה קסם וטוב, כמו בכל ילד. כל טוב ליאת

שלום רב, מהן הסיבות להרטבת לילה אצל ילדים, הנמשכת לגיל מאוחר יחסית? תודה רונה

שלום רונה, מאחר ושאלתך כללית ורחבה מאד, אני מניחה שתוכלי לקרוא הרבה בנושא במאמרים שונים אותם תוכלי להעלות (לאלפים) בגוגל. הנה לינק למאמר של ד"ר ברוך קושניר, שגם מנהל פורום בנושא הרטבת לילה כאן, בדוקטורס. http://www.mamy.co.il/Article.aspx?IDP=228 אם יהיו לך שאלות ספציפיות על הילד הפרטי שלך, את מוזמנת. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 9 וחצי שתמיד עשה שטויות אבל לדעתי בזמן האחרון זה החמיר ומתחיל ממש להדאיג: הוא מטופל בריטלין עקב בעיית קשב וריכוז. אנחנו מגלים מחברים או מכל מיני אנשים ואף ממנו על כל מיני דברים שהוא עושה כמו למשל: לוקח לנו כסף בלי רשות וממציא על זה סיפורים וכשתופסים אותו הוא אומר מה פתאום ומתחיל לבכות שזה לא הוא למרות שזה בוודאות הוא עשה מעשה זה. הוא לפעמים מדליק ניירות בחוץ (עושה מדורה עם חברים מה שמאד מדאיג כי הוא לוקח גפרורים בלי שנדע אפילו ניסה לקחת אותם מהשכנים והם פנו אלי שזו הייתה בקשתו או אפילו ניסה לקנות במכולת ובעל המכולת לא הסכים למכור לו למזלי. אבל זה נעשה עסק מסוכן הוא משקר לנו המון ואנו לא יודעים מתי להאמין לו. למעשיו הוא גם גורר את אחיו הקטן שהוא שומר עליו לפעמים וגם חבר כבן 7. מה עליי לעשות? האם זה מעיד על מצוקה כלשהיא? אודה על תשובות מהירות כי זה מתחיל ממש להפחיד אני לא מבינה מאיפה הרעיונות הללו שלו.

שלום סימה, "פעם יוסי ואבנר רצו לראות אם קש בוער, בגפרור ארוך כתורן הם הדליקו את הגורן..." נעמי שמר, הגדולה, כתבה לפני שנים רבות את השיר המקסים הזה, שראשיתו במעשה קונדס וסופו רע. אני מניחה שהיא לא הייתה כותבת על כך, אלמלא מעשי השטות היו כה אוניברסאליים, ומשותפים להרבה ילדים. למרות הנימה המחוייכת, את מתארת התנהגויות לא רצויות, המחייבות התייחסות רצינית ומחשבה. איכשהו, גם גניבת כסף (כדאי לזכור שמדובר בילד בן 9, ולנסות להבין למה עשה זאת ומה רכש כסף) וגם הצתת אש הן התנהגויות מקצינות, שלפחות בעיני, מייצגות איזו משאלה לכך "שמישהו יעצור אותי כבר". יש כאן - אולי - קריאה למבוגרים לגלות יותר מעורבות בחייו, יותר השגחה ויותר קרבה. ילדים שמשחקים באש הם הרבה פעמים ילדים שנמצאים זמן רב לבדם, ורוצים להזכיר למבוגרים שהם עדיין ילדים הזקוקים להשגחה. לכן, במקום להשקיע מאמצים בלנסות לתפוס אותו כאשר הוא משקר, או לנסות לחשוב על עונשים יצירתיים, הייתי ממליצה על חשיבה לעומק על הצרכים האמיתיים אותם הוא מבטא באמצעות מעשים אלה, ועל גיבוש מדיניות חדשה של מעורבות, שתוכל לתת מענה הולם לצרכיו. בברכה ליאת

זאת אומרת שהוא רוצה יותר תשומת לב? האם אני צריכה ללכת איתו לפסיכולוג? אני מגיעה מהעבודה בשעה 15 זאת אומרת שהוא יכול להיות לבד במשך שעה וחצי לעיתים קצת יותר זה מתוך בחירתו לרדת למטה ולהסתובב חצי יום שם. אני לא אומרת לו תלך להיפך דווקא מעודדת אותו להביא חברים הביתה. אולי את צודקת בזה שאין לי הרבה זמן אבל למה לפנות דווקא לדברים כאלו מסוכנים?

שלום רב. אני מתגוררת באנגליה מספר שנים.בתקופה האחרונה בני סובל משבר גדול ובידוד חברתי לאחר שהיה ילד מאד מלא חיים וחברותי. החברים דחו אותו והוא מבודד. ראיתי שהוא משוטט באתרי התאבדות ברשת למרות שהוא אינו מדבר איתנו על התאבדות, למעשה זה יותר מדאיג שהוא אינו מדבר ומחפש בסודיות. הוא עבר איבחון אצל פסיכיאטר שדיווחנו לו על חיפושיו האובססיביים ברשת אך הפסיכיאטר טוען שאין סיבה לדאגה שזה שכיח בגילו 15 וחצי ושהוא נראה עירני וחיוני. דבר נוסף שבני חושב שהשפיע על מצבו הנפשי היא תרופה טבעית לשיפור הזיכרון אותה רכש ולקח ללא ידיעתנו באינטרנט. שם התכשיר brahmi שהוא בעצמו צמח לא מזיק כנראה אך ייתכן שהיו עוד מרכיבים. אני חצויה בין האפשרות לסמוך לגמרי על האבחון לבין הדאגה שמעוררים בי החיפושים. אודה מאד להתייחסות מקצועית. תודה ויום טוב

שלום רב לך, הסיפור שלך באמת מדאיג. מתבגרים זקוקים בדר"כ לחברת בני גילם, ועלולים להיות אומללים מאד במצבים של בידוד חברתי. לא פרטת על איזה רקע התחולל המשבר החברתי, והאם מדובר במשבר הסתגלות או במשהו אחר. פסיכיאטרים יכולים לשלול אובדנות לזמן נתון, ואני רוצה להאמין שההערכה שלו אחראית. עם זאת, המצב הדיכאוני כשלעצמו מדאיג מאד, ולכן הייתי עושה מאמץ למצוא עבורו גורם טיפולי (אולי דובר עברית) שיוכל לראות אותו על בסיס קבוע מדי שבוע, להעריך את מצבו לאורך זמן, וכמובן לסייע בהפחתת הסימפטומים ושיפור המיומנויות החברתיות. בריאות ליאת

בני בן ה8 סובל מזה כ-3 שנים מגיל 5 . מאנקומפרזיס ניסינו בדיקות רפואיות ,שיחות עם פסיכולוגית ,סדר יום ובו עליו לשבת בשירותים בצורה יזומה על מנת ללמד אותו לשבת בשירותים .הגמילה עברה ללא קושי חריג, הוא מתקשה לעשות הפסקה כאשר הוא עסוק עם חברים כגון: מחשב,T/V וכד'. לא נכנס לשרותים בבי"ס או אצל חברים ואנו אובדי עצות ...מה לעשות? למי לפנות? הוא גם עבר טיפול רגשי אצל מטפלת באומנות

שלום ליאת, בהמשך לתשובותיך, רציתי לומר שאני תיארתי התנהגויות ספציפיות של אחותי הבאות לידי ביטוי מילולי- של תקיפה מילולית ולא אלימות פיזית כזאת או אחרת. האם גם באלימות מילולית כזאת יש מן הפסול והנזק? האם זה יכול לגרום לתוצאות רעות? ושאלה אחרת- אם אמא שלה אומרת לה כאלו דברים ואני מצידי מחזקת אותה ונותנת לה חיזוקים חיוביים- האם זה יכול לגרום לפיצול אצלה, לבלבול? מצד שני, לא אוכל להציג תמונה חד מימדית כי אחותי גם מטפלת בה יפה באופן פיזי, דואגת לכל הצרכים שלה בגן, קונה לה מתנות וגם אומרת לה שהיא אוהבת אותה וכו' (זה קורה כאשר היא רגועה). אבל שוב יכול להיווצר פיצול -כי גם אצלי כשהייתי קטנה פעם אמרו לי שאני טובה ופעם שאני ילדה רעה וקיללו אותי מאוד. אז זה באמת מבלבל. רציתי לשאול, באופן עמוק יותר, מה את יכולה לייעץ לי? יש לומר שדברייך היו עצובים מאוד וצרמו לי (לשכת סעד? אנחנו לא מכירים כאלו דברים במשפחה!!!) ומהבחינה הזו נתקפתי חלחלה וחרדה והחלטתי שאולי הסופ"ש הזה אסע אליה ואקח אותה לישון אצלי. כי לפחות את הצו האתי הזה אני צריכה למלא. מה את חושבת על כל הדברים?

תתחזקי בכך ותאמיני. לא כולם זוכים בדוד או דודה כאלה- לפעמים זה חשוב יותר מהורה. לא כך ליאת? הרי גם לדמויות אלו מסביב לילד יש השפעה. נדמה כי אני באופן אישי, יכולה לשלוח לך תקווה שזה אפשרי. אל תהיי עצובה. כל הכבוד!

שלום רב, אלימות, כל אלימות,נושאת בחובה פוטנציאל הרסני. לא תמיד ניתן לנבא את מידת הנזק, ולכן השאיפה שלנו צריכה להיות צמצום האלימות כלפי ילדים (ובכלל) למינימום. אם את מהווה עבורה דמות חמה ומיטיבה, אינך יוצרת אצלה בלבול. הרי לא נשאיר ילד בסביבה מתעללת רק כדי לא לבלבל אותו עם חוויות שונות, נכון? עם זאת, בכל הנוגע לסמכות, גבולות, השקפה חינוכית ונהלי החיים השוטפים בבית ומחוצה לו, האוטוריטה היא אמה (או הוריה), וכל ניסיון שלך להתערב או לומר ההפך - אינו רצוי. עליך לזכור שלטוב ולרע, יש לילדה הזו הורים, והם האחראיים לחינוכה וגידולה, גם אם בעינייך התנהגותם בעייתית. אחזור, לכן, על המלצתי מקודם, להמשיך ולהיות דמות מיטיבה וכייפית עבורה במסגרת יכולתך. בברכה ליאת

להיות פחות אקטיבית? ולא להתערב? אני חושבת שזו הצעה לא הכי נכונה. כי אנחנו בני אדם בעולם שאמורים לעזור לאלו שבסביבתנו ואני כן רוצה להתערב אם משהו לא נראה לי. לא כולם מסוגלים להיות הורים, אז אני לא חייבת לקבל את זה "שאלו הם הוריה". תודה על המענה.

בוקר טוב, אני פונה בנושא בני בן שנתיים וחודשיים, אח תאום, יש לו איזו תופעה שאני לא יודעת כיצד להתנהג איתו, מדובר על התנהגות בשעת כעס, או כאשר לא נותנים לו משהו שהוא רוצה, או כשכועסים עליו וכו', הוא עושה פרצוף כל כך נעלב ומסכן, ואף שוכב על הרצפה, לפכעמים הראש נחבט ואז הוא רוקע ברגליים ובוכה, הולך לפינה. לפעמים אני פשוט לא מתייחסת, לפעמים אני מרימה אותו ומפנקת, אך אני לא יודעת מה יותר נכון לעשות. בכל אופן האם הדבר מעיד גם על חוסר בטחון?? אודה על תגובתכם, בברכה.

שלום רב, ההתנהגות שאת מתארת מעידה, ככל הנראה, על אסטרטגיה יעילה (מבחינתו של בנך) להתמודדות עם תסכול, המביאה איתה הטבות ורווחים. "פרצוף כל כך נעלב ומסכן" יכול לגרום למי שכעס עליו להרגיש מרושע ואשם. אכזבות ועלבונות הם חלק מהחיים, והילדים שלנו צריכים ללמוד להסתדר איתם בהדרגה. התגובה שלו נראית בהחלט תואמת לגיל שנתיים וחודשיים, ולא הייתי ממהרת להסיק מסקנות על אופיו ואישיותו לאור מה שאת מתארת. עם זאת, עליך להשתדל להניח לו ולהתעלם מהתנהגות זו, גם אם היא מעוררת בך חמלה. תוכלי להגיב ולומר לו - "אני מבינה שאתה כועס עכשיו או נעלב, אבל אתה תכף תתגבר, ותהיה בסדר". באמירה כזאת את נותנת תוקף וש?ם לרגשותיו, אך לא חוזרת בך מעקרונותייך החינוכיים. אפשר לצפות שבהדרגה ההתנהגויות האלה יתמעטו או יתמתנו, אם תנקטי קו חדש ברוח זו. אם תמשיכי להרים אותו ולפנק בכל פעם שזה קורה, הסיכוי שזה ייפסק כמובן קטן יותר. ילדים נבונים לומדים מהר מאד מה 'עובד' ומה לא. בהצלחה, ואת מוזמנת לעדכן איך הולך ליאת

בהמשך להודעתי הקודמת, אני באמת מנסה לתת לאחיינית שלי מכל הלב ומשקיעה בה הרבה אהבה ונותנת לה תשומת לב רבה ותמיד מביאה לה דברים, אך אני מרגישה רע מאוד ובחרדה על מה שאחותי עושה, כי אני לא גרה לידה. זה מחליש אותי מאוד. האם את חושבת שהמעט שאני עושה (לפעמים רואה אותה רק פעם בשלושה שבועות), משפיע עליה לטובה? איך אוכל לעזור מעבר לכך? לאלו נזקים המצב הזה יכול לגרום לה? שהרי גם אותי קיללו שהייתי קטנה ולא התייחסו אלי ויצאתי לא משהו. בבקשה ליאת, המצב הזה מציק לי כבר הרבה זמן. אודה לך על המענה המהיר.

שוב שלום, נדמה לי שתשובתי למטה ממצה למדי. אוכל להוסיף ולומר שקשה (ומאד לא מקצועי) להתנבא מעתה ולדבר על נזקים. אין ספק שמי שגדל בסביבה בטוחה וחמה, במחיצת מבוגרים מטפחים ומסורים, סיכוייו לגדול ולהיות אדם בריא, יציב ויצרני טובים יותר, סטטיסטית, מסיכוייו של מי שגדל בסביבה פחות ידידותית או מתעללת. עם זאת, סטטיסטיקה היא עניין שרירותי, שאינו מביא בחשבון ניואנסים וניסים גדולים או קטנים. אני מכירה לא מעט אנשים שצמחו מתוך עבר קשה ועצוב, להיות אנשים עשירים (באישיותם), בריאים ואופטימיים. בחלק מן המקרים הללו, דמות חשובה ומשמעותית מילאה תפקיד מכריע, בכינון היכולת לסמוך ולבטוח, תחילה באחר, ואח"כ גם בעצמי. כמה טוב יהיה אם זה יקרה גם אצלכן! בהצלחה ליאת

שלום הבן שלי בן שנה עוד מעט.הוא הפסיק למצוץ מוצץ אך התחיל למצוץ אצבע. האם לאפשר לו לעשות זאת או שכדאי ללמד אותו כבר בהתחלה שלא לעשות זאת? תודה

שלום סיוון, בתקופת הינקות, מציצת המוצץ או האצבע מהווה מקור הרגעה ונחמה, שכן הפה הוא מוקד העונג העיקרי. ההבדל העיקרי בין המוצץ לאצבע הוא הזמינות הגבוהה של האצבע, שהופכת את הגמילה (בבוא זמנה) למעט יותר קשה או ממושכת. בנך עדיין תינוק, ולכן המציצה לגיטימית. כרגע, לא הייתי מנסה למנוע ממנו שרירותית את ההנאה הזו. אחרי הכל, הרוב הגדול של הילדים מצליח להיגמל בשלום עד גיל 3-4 או מעט מאוחר יותר. בשמחות ליאת

שלום יש לי ילד בן שנה. מאוד חמוד. אבל יש לי בעיה גדולה ואני אפרט. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר מספר שנים ומטופלת נגד דיכאון וחרדה. ההורים שלי גם סובלים כל אחד מהפרעה אחרת. כתוצאה מהגנטיקה, אני מוצאת את עצמי לעתים קרובות מפחדת על הילד שלי שיש לו גם משהו או שהוא יפתח משהו בעתיד. כל מבט שלו לא במקום או בכי אני חושבת שאולי זה סימן למשהו מורכב.אני משתדלת מאוד לא להעביר אליו את החרדה.אבל אני פשוט לא מצליחה להשתחרר מהמחשבות השליליות ולגדל אותו כילד רגיל. אשמח לתגובה תודה

שלום נטלי, כבודה של הגנטיקה במקומו מונח, ובכל זאת - מאחר ואין לנו הרבה שליטה עליה, מוטב להתמקד במה שכן נתון לבחירה, שליטה או שינוי. כרגע, נראה כי עמדתך השלילית והחרדה שלך מסכנות את רווחתו הנפשית של בנך יותר מאיכות הגנים שלו. מאחר ואת נמצאת בטיפול פסיכולוגי, וטוב שכך, אני ממליצה להעלות את הדברים גם בטיפול, ולהתייעץ עם המטפל/ת שלך בשאלת נחיצותה של הדרכת הורים בנוסף על הטיפול. חשוב לציין בהקשר זה שהפוטנציאלים הגנטיים שלנו לא בהכרח מתממשים, ויש חשיבות מכרעת גם להיבטים סביבתיים, שיכולים להשאיר אותם רדומים או להדליק אותם. כאמהות, יש לנו תפקיד מכריע ומכונן בחייו הנפשיים של הילד. כמעט כל מה שהוא יודע חושב ומרגיש ביחס לעצמו, ראשיתו במבטה של האם ובמה שמשתקף מעיניה. לכן, ככל שתשמחי בו, וככל שתצליחי לראות את הקסם והיופי שבו (ובך!), החלקים החיוביים הללו יקבלו עוד ועוד נפח. חרדה ואשמה הם רגשות שקיימים במידה זו או אחרת אצל כל האמהות, ועלינו ללמוד לחיות איתן בכפיפה אחת, מבלי להיכנע להן. מאחלת לך הרבה ימים של נחת ושמחה ליאת אני מזמינה אותך

שלום ליאת, מה שאני הולכת לכתוב כאן, צר לי עליו מאוד וכואב לי הלב עד כדי שריפה אמיתית. אני יודעת שהדברים הם חמורים וקשים ובשום אופן לא יישרו קו עם התפיסה הפסיכולוגית "הנאותה". אחותי ובעלה כל הזמן רבים ומידי פעם הוא עוזב את הבית, הפעם זה היה יותר רציני והוא שכר לו בית בנפרד. הבעיה שהיחסים הם מכוערים מאוד ויש בהם הרבה אלימות שגם בה הילדים מעורבים (לאחותי שלושה ילדים- שני בנים בגיל ההתבגרות המוקדם וילדה בת חמש). הבעיה היא שאני אבחנתי את אחותי כבעלת הפרעת אישיות גבולית, היא עוצמתית מאוד בכעסים שלה ובאלימות (המילולית) שלה כלפי ילדיה. לי זה כואב עד כידי דיכאון כי אני קשורה לאחייניתי מאוד, אך איני גרה לידה. כל פעם שאני חוזה באיזשהו אירוע של התבטאות של אחותי כלפי האחיינית שלי, אני מזדעזעת כאילו פגעו בי. (שהרי גם אני סבלתי מהתנהגויות לא מתקפות בעליל ולכן אולי ההזדהות הקשה מנשוא). לאחרונה, אחייניתי (שקשורה מאוד לאביה), מרטיבה גם בתחתונים ואחותי אומרת לה "חולה בראש". זה מכאיב לי נורא, היא מתייחסת באכזריות ובעוצמות אל ילדיה- אומרת להם כשהיא זועמת "הלוואי ותמות" וכל זה. איך אפשר לדבר כך לילדים? (גם אלי דיברו כך כשהייתי קטנה). אני מפחדת על אחייניתי מאוד ונכנסת לדיכאון חריף ביותר על כך. מה אפשר לעשות? יש לציין, שבאנו ממשפחה קצת "עתיקה" שלא מאמינה בטיפול פסיכולוגי ורואה בו פסול. בבקשה ליאת, עזרי לי. ייעצי לי מה אוכל אני לעשות? יש לציין שגם אותי אחותי קיללה כך בעוצמות קשות באותה שבת, כך שאני לא יכולה לומר לה יותר כלום. אגב אני גם כתבתי לך כבר פעם באותו נושא- כשאחייניתי אוננה מול הטלוויזיה ואחותי קראה לה "משוגעת". בבקשה עזרי לי.

באמת סיפור קשה וטראומטי. מקווה שיסתדר לך ולאחיינית שלך...

ערב טוב, את מתארת מצב בעייתי, של הורים הנתונים בזוגיות מורכבת ואלימה, ובאטמוספירה כזו הילדים משלמים מחיר כפול - הם גם נחשפים לגילויי התוקפנות של ההורים (זה כלפי זו או כלפי הילדים), והם גם מוזנחים רגשית מאחר והוריהם אינם פנויים 'לראות' אותם באמת. בהחלט יתכן שההרטבה, כמו גם הבריחה לאוננות (כפי שסיפרת אז), הם חלק מאיתותי המצוקה של הילדה, וראוי היה להקשיב להם ולתת מענה הולם. לרוע המזל, קשה מאד להביא מישהו לטיפול - בעיקר ילד - אם קיימת אווירה של עוינות וחשדנות כלפי פסיכולוגים ומטפלים. לפעמים ביטויי המצוקה של הילד זוכים למענה רק בהגיעו למסגרת חינוכית ממלכתית (גן חובה או בי"ס) שם נכנסים לפעולה גורמים מקצועיים, לפעמים גם פקידות סעד, שיכולים להפעיל לחץ על ההורים ולהפנות את הילד לטיפול מיטיב. המשיכי להיות דמות חמה ונוכחת עבורה, ככל שתצליחי ממרחק, ולקוות שנוכחות חומלת כזו תהפוך משמעותית ומנחמת כשמסביב סוער. בהצלחה ליאת

שלום, אני מבקש לקבל המלצה דחופה לפסיכולוג קליני באזור חיפה.המדובר בבחור בשנות העשרים לחייו הזקוק לאיבחון,לבית משפט, בשל מעצר[בעיות אימפולסיביות ורגשיות] וכן לטיפול בבעיה. אשמח לקבל המלצה למייל המצוין. [email protected] דחוף מאד.

שלום יצחק, אני מעלה את בקשתך ומקווה שמישהו מהמשתתפים ישלח לך המלצה למייל שצרפת. בהצלחה ליאת

הי ליאת. תראי מה זה, אני מחפשת .. ומוצאת אותך דוקא.. טוב אתמקד, למרות שיכלתי לכתוב הרבה דברים אחרים. יש לי שלושה ילדים. האמצעית היא בת. מתוקה, חדת לשון. כל הזמן מקנא בבני הבכור. לפני כמה ימים היא בכתה שלעולם אבל לעולם תשאר יותר קטנה ממנו, גם כשיהיו בני שמונים...איך אני יכולה למתן לה את הקנאה? היא חושבת ורואה את המצויינות שקיימת בו בכל מני תחומים, אבל מנגד גם לה יש כל כך הרבה, העניין שהיא לא נותנת לזה מקום... לפני כמה ימים היא תלשה את הראשים של כמה בובות ברבי. מאד מאד כעסתי עליה, היא תלשה את ראשיהן של הבובות החדשות יותר, יקרות יותר והיפות יותר. היא כועסת. אמרתי לה 'יש לך מילים כל כך יפים ויכולת ביטוי כל כך יפה (שכן היא כותבת שירים וסיפורים) אז תכתבי מה את מרגישה במקום להרוס.. היום היא אמרה משהו נורא לאחותה הקטנה. 'אני הייתי רוצה לקחת סכין ולדקור אותך ככה..' היא אמרה זאת מספר פעמים. בתי הקטנה בת הארבע באה מבוהלת אלי. אני הייתי בשוק טוטאלי... כעסתי עליה מאד. לבטא כעס באופן כזה בוטה וקשה מבחינתי זה נורא. ביקשתי ממנה לשטוף את הפה בסבון. היא עשתה זאת מיד. לא יודעת אם זה נכון, אבל כל כך כעסתיונבהלתי ממה שיכול לצאת ממנה... מה את אומרת ליאת עליה. אני חייבת לציין שהיא מוכשרת ועושה הרבה דברים שמספקים לה כן תחושות של מסוגלות, כח והצלחה בכל מני תחומים , בעיקר התחביבים שהיא עוסקת בהם. לי לא פשוט איתה..קשה לי עם התוקפנות שלה שדרך אגב, מבוטאת באופן כזה ולא בצעקות או כעס אחר... מה את אומרת תודה, פורים שמח ניבה הותיקה והמקורית...ש מתגעגעת אליך

שלום ניבה, לא ציינת בת כמה בתך, ואני מניחה בזהירות שהיא ילדת בי"ס צעירה (שכבר יודעת לכתוב במילים יפות אך עדיין משחקת בבובות ברבי...). אם תקראי שוב את דברייך, תראי שכאשר היא פרקה את זעמה על הבובות, ביקשת ממנה להשתמש במילים היפות שלה, שזו עצה נהדרת. אבל מעט אח"כ, כשהיא השתמשה במילים כדי לפרוק זעם (שימי לב: היא לא צעקה ולא הרביצה, וגם לא דקרה אף אחד בסכין. היא רק אמרה מה היא מרגישה), שלחת אותה לשטוף את הפה בסבון. מעבר לכך שאני חושבת שזה עונש שמוכרח לחלוף מן העולם, נדמה לי שהיה כאן מסר סותר ומבלבל. ביטוייה של התוקפנות הולכים ומתעדנים בהדרגה ככל שהילד גדל ומשכלל את יכולות הוויסות שלו. מבחינתי, עדיף למלוק ראש של בובה במצב של זעם ולא להרביץ או לפגוע במישהו שמרגיש וכואב. נדמה לי שהשאלה המתבקשת כאן היא, לפני הכל, מאין מגיעות עוצמות הזעם, ותחושות הקיפוח מול שני האחים שלה. אני מציעה מאד לנסות ולברר איתה מה היא הרגישה כשאמרה את מה שאמרה לאחותה, והאם *באמת* הייתה יכולה לפגוע בה כך. ברוב המקרים, כאשר אנחנו מרגישים שלכעס ולזעם שלנו יש מקום (פסיכולוגים קוראים לזה מ?יכ?ל), והוא מתקבל ע"י האחר המשמעותי בהבנה, משהו מן העוצמה נרגע קצת. יש לי הרגשה שבמקום לשלוח אותה לשטוף את הפה בסבון, מוטב להזמין אותה לשיחה שקטה, לומר לה שאת רואה שקשה לה, שאת אוהבת אותה, ומרשה לה גם לכעוס אם היא רוצה. רק אח"כ, אחרי שתבין שבבית שלכם מרשים לבטא כעס, אפשר יהיה לדבר גם על הסגנון. נעים לפגוש אותך גם כאן :-) אביב שמח ליאת

תודה ליאת. אני עושה לא מעט שגיאות.. תודה, למדתי ניבה

ליאת יקרה, רק הצצה קלה לאחל חג פורים שמח.. אפילו זכינו בכמה טיפות גשם מרעננות לכבודו (לפחות אצלי) מקווה שאת בטוב, מחופשת למשהו מגניב :-) בברכת "שירים וריקודים" החבר'ה מעבר לקיר

למשתתפי הפורום היקרים, ולשכנים היקרים לא פחות שמעבר לקיר, מאחלת לכולנו חג פורים נעים, עשיר בחיוכים של קטנים וגדולים, בתחפושות ססגוניות ובמשלוחי מנות שווים במיוחד. שמחה להיות כאן, בחג ובחול ליאת

ילדתי הינה בת 7 ומזה כ-5 חודשים מתעוררת באמצע הלילה מפחד של גנבים. נתנו לה מרחב מוגן ישנו עימה בחדרה הראנו לה כי הבית מוגן אך היא עדיין מתעוררת כל לילה ומסרבת לישון לבד - מה עושים אנחנו מתמוטטים?

שלום מיה, ילדים לומדים די מהר שלפחד יש תופעות לוואי רצויות, כמו התייחסות מיוחדת או שינויים בהרגלי השגרה, שהורים רחמנים מאפשרים. אם אתם ממוטטים, אפשר להניח ששגרת חייכם הופרה באורח קשה, ועליכם להשיבה ברגישות ונחישות לנקודת הפתיחה. פריצת גנבים הביתה היא באמת דבר מפחיד ותוכלו לומר שאתם מבינים את הפחד ומכבדים אותו. עם זאת, עליכם להמשיך ולהדגיש שאתם שומרים על הבית מפני פריצה, שומרים גם עליה, אך לא תוכלו להסכים להשתעבד לתביעותיה, נוגעות ללב ככל שיהיו. אחת הדרכים לסייע לה, היא לנסות ולמצוא כל דבר שייתן לה מידה של שליטה ויכולת הרגעה עצמית. אפשר להשאיר אור קטן בלילה, שתייה, לאפשר לה לישון בחדר אחד עם אח או אחות, לאפשר לה אפילו להגיע לחדרכם, לקבל נשיקה ולחזור למיטתה. תוכלו להגיע להסכם (שייעשה בשעות היום, ברגיעה!)על כך שתלוו אותה למיטה שלה פעם אחת בלבד בלילה, ותשבו על ידה למשך זמן קצוב של חמש דקות בלבד. תוכלו לומר שאם היא תמשיך להפריע לכם לישון מעבר למה שהוסכם, תיאלצו לסגור את דלת חדר השינה שלכם. כמובן שיש לשבח כל הישג קטן, ולחזק הצלחות. אם את חשה שלא תצליחי לבד, אפשר להיעזר בהדרכת הורים או בסיוע פסיכולוגי לילדה עצמה. בהצלחה וליל מנוחה ליאת

שלום בתי בת שנתיים ו-4חודשים. אני אם חד הורית מבחירה. אין אב בתמונה. הילדה מאד מפותחת קוגנטיבית אבל מאד רגישה ופגיעה. לפני כחצי שנה העלתה מיוזמתה שאלה על אבא, וקיבלה הסבר מקיף שבמשפחה שלנו יש אמא + כל מי שמהווה חלק מהמשפחה הקרובה, אבל אין אב. מאז לא שאלה יותר וגם נסיון שלי לפעמים לפתח שיחה נתקל בחוסר עניין. לאחרונה אני מרגישה שהיא בוחנת יותר את נוכחות המבוגרים סביב ילדים שבסביבתה. אבות שמגיעים לגן, אבות בשירים ובטלויזיה. היא לא שואלת אבל אני מרגישה שהיא בוחנת את הנושא. אתמול ראתה בטלויזיה דמות מצויירת רוקדת עם דמויות בוגרות- אם ואב. היא ציינה "הוא רוקד עם אמא ואבא". האם הייתי צריכה לפתח את הנושא? האם לחכות לשאלות מצידה, או להתחיל לדבר איתה על הנושא ביוזמתי (הנושא=העדר דמות אב במשפחה שלנו). אשמח להנחייה. תודה

שלום טליה, לקח לי זמן להשיב לך, וזה לא היה במקרה. השאלה החשובה שאת שואלת עוררה בי מחשבות, והיה לי קשה לגבש תשובה חד משמעית. אישית, לאו דווקא כפסיכולוגית, יש לי בעיה עם אמירה כמו "אין אב". זה לא נכון עובדתית. לילדה שלך יש אב ביולוגי, יהיה באשר יהיה,ומתישהו עובדה זו תתחוור לה על מלוא משמעויותיה. ההסברים שאת נותנת לה חשובים ביותר, ויש לדאוג לעדכן אותם מפעם לפעם, בהתאם להתפתחות הקוגניטיבית והרגשית של הילדה. השאלה אם ליזום שיחה או לחכות לשאלות שיבואו ממנה, אינה שונה מהותית משאלות דומות המתעוררות,למשל, סביב אימוץ, או להבדיל - גירושין, מוות, מחלה, או כל דבר מורכב אחר שניתן להבינו בהדרגה, רובד אחר רובד. התשובה נחה, כנראה, איפשהו באמצע, ואני ממליצה לך לגייס את השכל הישר כהנחייה עיקרית. כאשר את נתקלת בהתנגדות או בחוסר עניין מצידה, נסי להשתמש בתגובתה כסימן לכך שההסבר "חלף מעליה" או היה מנותק מהחוויה העכשווית שלה. לעומת זאת, כאשר את מבחינה בסקרנות הטבעית שלה מול דמויות אב בטלוויזיה, תוכלי 'להרים' את ההזדמנות, ולומר, למשל, משהו כמו - "נכון, הוא רוקד עם אמא ואבא. יש משפחות כאלה ויש משפחות כמו שלנו". זאת הזמנה לא לוחצת, שפותחת לה מרחב לדיבור או לשאלות. כשאת משיבה לה, נסי להיצמד למה שהיא שואלת, ולא להרחיב סביב מה שאינה יכולה לעכל או להבין בשלב זה. למרבה המזל, כיום משפחות חד הוריות כבר אינן מחזה נדיר, ואני רוצה לקוות שיהיה בכך כדי להקהות את תחושת החריגות. מחזקת אותך, ושמחה להיות כאן גם בהמשך אם תרצי עידוד ותמיכה. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן השנתיים, נולד בעת שליחות בחו"ל, ואינו נימול (כשהחלטנו שלא למול אותו- הנחנו שנחזור יום אחד לארץ), ועדיין, עכשיו, כשאנחנו עומדים לחזור לארץ, אני מודה שנתקפתי חשש ממצב שבו הוא יהיה מושא ללעג ושיהיו לו בעיות חברתיות בשל כך. אני גם יודעת עד כמה חשוב המסר שאנחנו נקרין לו בבית בנושא הזה והבטחון שלנו בזה. ועם זאת, אני מוצאת את עצמי תוהה מידי פעם האם לא עשינו טעות... מה דעתך? תודה, אביגיל

שלום אביגיל, לא פרטת מדוע בחרתם שלא למול את הילד, ולכן קצת קשה לי להתייחס. ברית מילה היא טקס דתי מובהק, אליו נלווים שיקולים נוספים 'חילוניים' יותר, כמו טעמי בריאות, אסתטיקה והשתייכות. כמובן שלכל אלה מצטרפות גם הקונוטציות הנוספות של גבריות, מיניות ואון המיוחסים לאיבר המין הגברי. אני יודעת שקונוטציות אלה אינן קשורות באיבר הנמול דווקא, אך הן יכולות להיות רלוונטיות מאד כאשר שוקלים ברית בגיל מבוגר. אישית, איני אוהבת את העמדה (הכל כך אנושית) של "אולי עשינו טעות", ובטח שאיני מוכנה לייצג צד בשאלה הזו. אני מציעה לך לבחון מחדש את השיקולים והאידיאולוגיות שהינחו אותך אז, ולאוורר אותם לאור מצבכם הנוכחי. עקרונית, קיימת אפשרות שתתעורר תחושת חריגות או שיצוצו תגובות אלה ואחרות כלפיו. אבל אפשר גם שלא. את צודקת בכך שעמדתכם כהורים ותחושת הביטחון שאתם מקרינים בנושא זה (ובאחרים), תוכל לחזק אותו לקראת האתגר. בדבר אחד אין לי ספק - יופי שאתם חוזרים!!! כאן כבר אביב... ליאת

תודה ליאת על תשובתך! הסיבה שהחלטנו שלא למול את בננו היא כי אנחנו חילונים מובהקים, וטקס המילה הוא טקס אכזרי בעינינו. הטענה כי "כך עושים כולם" לא נראתה לנו כסיבה הבלעדית בגללה עלינו למול אותו. מה שכן, עם הזמן אני יותר ויותר מפחדת שיהיה אומלל בגלל שונות זו. בעבר נטיתי ליחחס לזה פחות חשיבות. שאלתי אליך היא עד כמה את חושבת שהנושא הזה עלול להיות בעייתי מבחינה חברתית. ברור לי כמובן שבני הוא חריג במובן הזה, אלא שתמיד קיוויתי שאם נכין אותו לכך, הוא לא מאוד יסבול חברתית. הוא תמיד ידע שהוא שונה במובן הזה, אבל מכאן ועד להיות אומלל- הדרך עוד ארוכה. מה דעתך? שוב תודה, אביגיל

שלום! מזה כשלושה חודשים בני בן השמונה בוכה בלילה באמצע שנתו.שאנו באים אליו, עושה רושם שהבכי בא מתוך שינה ושפונים אליו בשאלה למה אתה בוכה ,הוא לא עונה ולאחר כמה שניות חוזר לישון.לעיתים זה קורה אף מספר פעמים בלילה. שאלתי היא האם זה חריג או שלא צריך להיתרגש מזה? אם זה חריג אז איפה ניתן לטפל בזה ומה צריך לעשות?

שלום ארז, איני מומחית גדולה בתחום השינה, אך ידוע לי שקיימים מצבי ביניים מיוחדים, שאינם שינה ואינם עירות, האופייניים בדר"כ לשליש הראשון של הלילה, ומופיעים אצל ילדים רבים שבבוקר אינם זוכרים על כך דבר. הסכנה העיקרית, ככל שידיעתי מגעת, כרוכה באפשרות של הליכה מתוך שינה וסכנת נפילה או פציעה. אני מציעה לך להפנות את השאלה לרפא הילדים שלכם, שיעריך את המצב ובמידת הצורך יפנה אתכם למעבדת שינה של ילדים. חלומות פז ליאת

אם הילד שלנו פגע בנו נורא כתוצאה מבעיה רגשית התנהגותית שיש לו. האם יש גבול מסוים להתעלמות ממנו? נראה כי הוא מפחד להיות איתי במגע לאחר שהתרחקתי ממנו, מפחד שהתגובה שלי תבהיל אותו.אני מצידי רוצה לסלוח לו ולהיות יותר רכה אבל לא יודעת את המינון הנכון, ומה יעשה את העבודה מבחינת הפנמת ההתנהגות הרצויה וחזרה למוטב? יש לציין כי בני, בן 17 ויש לו היסטוריה רבה של התנהגויות מתמרדות שלאורן הייתי מאוד סלחנית אבל לפעמים הוא מגדיש את הסאה וכך היה בפעם האחרונה.

שלום רותי, לצערי לא יכולתי להשיב מוקדם יותר, ואני מקווה שבינתיים יושרו ההדורים. סליחה היא תחושה מאד מאד פרטית, וקשה לכוון את העיתוי שלה עפ"י אמות מידה חיצוניות. כנראה שכאשר אפשר לסלוח, הסליחה מגיעה. אני מניחה שאת שואלת לגבי האספקטים היותר חיצוניים, דהיינו - מתי נכון לעבור לסדר יום לאחר פגיעה חמורה שפגע בך. אישית, אני חושבת שכאשר ילד מגדיש את הסאה עליו לדעת זאת, ולהכיר בפגיעה שפגע. הדבר נכון אף יותר כשמדובר בנער בן 17, המסוגל להתבוננות עצמית ותובנה. נדמה לי שבמצב העניינים כרגע, כפי שאת מתארת אותו, יש משקעים שצריך להתגבר עליהם, ולכן - אולי - כדאי להיעזר בגורם מקצועי שיסייע בשיפור דפוסי התקשורת ביניכם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אחותי עלתה ארצה לא מזמן, והבת הקטנה שלה, בת כמעט שנתיים, שילשלה בהתחלה בלי הפסקה. עכשיו היא כבר כמה חודשים בגן, 8 חודשים, והגננת אומרת שהיא ילדה אילמת. לא מדברת בכלל. בבית היא מדברת רק באנגלית עם ההורים שלה (כי עלתה מארה"ב), ורק לאחרונה היא אומרת פה ושם מילים בעברית.. מה זה יכול ללמד על הילדה שהיא, אם בכלל? זה נחשב חריג או נורמלי ולא לדאוג? האם זה חלק מהאופי שלה וגם כשתגדל יקח לה כל כך הרבה זמן להסתגל? תודה, אנה

שלום אנה, האחיינית שלך עדיין לא בת שנתיים, ובגיל זה יש ילדים בריאים לחלוטין שעדיין מתקשים בדיבור שוטף או כמעט לא מדברים. את מציינת שהיא מדברת בבית אנגלית, ועכשיו גם כמה מילים בעברית. בהתחשב בגילה הצעיר ובמשבר העלייה וההסתגלות - אני חושבת שכרגע זה לא מעורר דאגה, וצריך לתת לה זמן. כמובן שלא הייתי מבססת מסקנות מרחיקות לכת על אופייה ואישיותה, ובוודאי לא מכנה אותה 'אילמת'. בהנחה שעלתה ארצה סביב גיל שנה, בתקופה קריטית מאד לרכישת השפה, ונאלצה להתמודד עם שפה חדשה נוספת, מזון חדש, אקלים שונה, ומתח משפחתי סביב ההסתגלות - אני חושדת שהתפתח סביבה מערך ציפיות לא ריאלי. סבלנות... ליאת

לא הסברתי את עצמי טוב. היא עלתה לארץ בגיל כמעט שנתיים, כשכבר היה לה אוצר מילים לא רע באנגלית, אבל כבר 8 חודשים שהיא לא מדברת בגן בכלל.אף מילה. היא ילדה ביישנית מאוד, מאוד חמודה, אבל כנראה נורא קשה לה בחברת הילדים. האם זה משהו שנשמע לך חריג? תודה על הפורום האכפתי שלך- אנה

שלום ליאת בהמשך להתכתבותנו מלפני כשבועיים, אני עושה את מה שהצעת ונמצאת בחדרה של בתי הבכורה עד שהיא נרדמת. בזמן הזה אני משתדלת ככל האפשר לא לדבר איתה. אם היא מבקשת משהו (מוצץ, לסדר את הגרביים, לכסות אותה בשמיכה וכו') אני עושה אם צריך וגם אז בלי לדבר. מאז, היא נרדמת בלי צרחות ובלי בכי, אולם לוקח לה בין 45 דקות לשעתיים להרדם. לפני מספר ימים היא לא נרדמה גם אחרי שעתיים ולבסוף ויתרתי לה על שנת הצהריים. רציתי לשאול מה זמן סביר להרדמות? מדוע לוקח לה כל כך הרבה זמן? שנית, מתי יגיע הזמן שאוכל לצאת מהחדר אחרי שאני משכיבה אותה ולא לשבת לידה עד שהיא נרדמת? איך עושים את המעבר? תודה גלי

שלום גלי, אני שמחה לשמוע שהסתיימו הצרחות. בהחלט הגיע הזמן לשלב הבא. ראשית, כדאי לנסות לתזמן את ההשכבה לשעה ההולמת את מצב העייפות. אם את מבלה שעתיים לידה עד שהיא נרדמת, יתכן שאפשר לאחר קצת את שעת ההשכבה, ולבלות זמן איכות נוסף כשאתן ערות. ברגע שהיא כבר שקטה במיטתה, תוכלי לצאת לאחר כעשר דקות, ולציין בשקט (כמעט בלחש)"תכף חוזרת".אחרי שתיים שלוש דקות חזרי, ושבי עוד כמה דקות. אל תאמרי דבר בשלב זה (גם לא דברי שבח). אחרי מס' דקות תוכלי לצאת שוב, לזמן מעט ארוך יותר. ההמשך תלוי בתגובה. בהחלט יתכן שהיא תרדם גם ללא נוכחותך, ויתכן שקצת תטיילי. אני מאמינה שעם עוד קצת סבלנות יהיה בסדר. המשיכי לעדכן. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילדה מדהימה בת 3 ו8 ח' שמבחינתה יש 2 פעולות שהן בזבוז זמן: אכילה ועשיית פיפי: למעשה מאז שעברה למזון מוצק ולכיסא אוכל היא אינה מסוגלת לשבת ולאכול--היא תמיד מחפשת להתעסק עם משהו (והיא תמיד תמיד תמצא "אטרקציות" גם אם זה למרוח פירור שנפל על השולחן). כמו כן היא אינה מסוגלת לשבת על הכסא ולא משנה כמה פעמים מנסים להחזיר אותה.אני דואגת שתאכל בחברה (בד"כ אחיה ובערב גם אני) כי לבד היא לא מוכנה להיות. אגב היא גם לא אכלנית גדולה אבל אם מישהו אוכל משהו היא רוצה גם ובהרבה מקרים היא לא אוכלת באמת והרבה אוכל נזרק... לגבי פיפי עדיין בורח לה לא פעם מפני שהיא עסוקה במשהו ולמרות שהיא מרגישה צורך ללכת קשה לה להתנתק מהפעילות וללכת לשירותים, וזה נכון גם באופן כללי (הקושי להתנתק מפעילות שמעניינת אותה) לדעתי זה פשוט האופי שלה ולא הפרעת קשב או משהו כזה כי כשהיא עושה דברים שהיא אוהבת (כמו יצירה או משחק)היא מסוגלת לשבת הרבה זמן ולהתמקד במה שהיא עושה ואגב לא מוכנה לעזוב עד שהיא מסיימת.הבעיה שלא כולם מסתדרים עם אופי כזה שדורש סבלנות מהצד השני, בעיקר במסגרות חינוך(למזלנו הרב הגננת הנוכחית זורמת איתה אך ברור לי שלא תמיד יהיה כך). האם לדעתך צריך "לחנך" אותה ולעמוד על כך שתשב ותאכל ותתמקד באוכל (לגבי פיפי לא יודעת איך לגרום לה לא לפספס--אולי זה יבוא מעצמו) או להמשיך לזרום איתה?ואם צריך לחנך, איך עושים זאת מבלי ללכת איתה ראש בראש? אשמח לעצתך!

שלום למוטרדת, אם להודות על האמת, קצת קשה לי,על סמך התיאור שלך, לבסס התרשמות לגבי הבעיה שאת מציגה. את מתארת התנהגויות אופייניות לגיל צעיר יותר, כמו קושי לשבת ולאכול ע"י שולחן, "משחק" באוכל, או בריחה של פיפי בשעות היום. המיומנויות הללו, הגם שהן בסיסיות מאד, נרכשות בהדרגה בתהליך מתמשך של חינוך, כאשר הדרישה מגיעה מצד המבוגר, שגם מקפיד לעודד ולשבח התקדמות והישג. לא ברור לי איך פעלת עד היום מול ההתנהגויות הבעייתיות, והאם המצב הנוכחי הוא תוצאה של קשיים בתהליך או של קשיים התפתחותיים. במקרה כזה חשובה מאד חוות דעתה של הגננת: מעניין האם בגן היא מצליחה לשבת עם כל הילדים ולאכול ליד שולחן. אם התשובה חיובית, אפשר להניח שמדובר אולי בסוג של מאבק כוחות או בעיית גבולות, ולא בבעיה ממקור אחר. תהיה הבעיה אשר תהיה, נחוצה גישה סבלנית אך עקבית, התעקשות על ההתנהגות הרצויה, נכונות לסלוח על כשלונות קטנים, ומתן עידוד והתפעלות כשזה מצליח. אם הגננת מדווחת על קשיים משמעותיים גם בגן, יש טעם להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולקבל הכוונה ספציפית יותר. בהצלחה ליאת

הגננת זורמת איתה--למשל אם בתי מתעקשת לגמור יצירה עד הסוף היא מרשה לה למרות שרוב הילדים כבר סיימו (למעשה היא מציינת לשבח את התשומת לב לפרטים וההתמדה-מבחינתה זה מאוד חיובי), וגם היא שמה לב שבורח לה פיפי בעיקר במצב שהיא מאוד שקועה במשחק ולכן זה מתקבל בהבנה (מה גם שיש שיפור אדיר מתחילת השנה.נראה לי שבורח לה בעיקר בבית). כלומר בסה"כ המשוב של הגננת הוא מאוד חיובי (אני אשאל באמת לגבי ארוחת 10). עד היום לגבי הפיפי ניסיתי לקחת אותה בצורה יזומה, תשבוחות ופרסים כשהיא יוזמת הליכה, והתעלמות כשבורח. לגבי האוכל ניסיתי להגדיר "זמן אוכל", להעלים אטרקציות מהשולחן, לתאם בינה ובין אחיה ע"מ שהוא לא יהווה אטרקציה,בקשות/דרישות חוזרות ונישנות שתשב על הכסא ומה לא. אני פוחדת שבסוף היא תפתח תסביכי אכילה מזה שזו הופכת להיות פעולה כ"כ מורכבת... מה עוד אפשר לעשות??

ש לום ותודה שהשבת על שאלתי בנוגע לילד שאינו משחק בחדרו.אבקש להתיעץ עמך בנושא נוסף שמטריד את בני ביתינו. אזכיר שיש לנו 4 ילדים ובננו הצעיר בן 4 בזמן ארוחה משפחתית כשכל המשפחה יושבת לאכול ארוחת שבת באופן קבוע הוא נוהג להפריע מאד. כגון להרעיש עם הסכום לדבר בקול רם להתלונן על מקום הישיבה וכו והכל על מנת להפריע למרות הפצרותינו הרבות אינו חדל. זה נמשך חודשים רבים. מה עושים .וממה זה נובע .אציין שהוא ילד נבון חברותי. אודה על התיחסותך

שלום שוב ש.ב, ילדים בני ארבע עדיין אינם 'מהודקים' מאד בנימוסי השולחן שלהם, והם מתנהגים "כמו ילדים בני ארבע". כהורים ומחנכים, עלינו לעבוד בהתמדה על עידון ושכלול ההתנהגויות של ילדינו, תוך התאמת הדרישות ליכולות המוטוריות, הקוגניטיביות והרגשיות שלהם. לא ציינת האם ה'הרעשה' בסכום נובעת ממגושמות בתנועה, או שמא מדובר בדפיקות מעצבנות הנעשות בכוונה. אלה שני מצבים שונים בתכלית, והתגובה להם צריכה להיות שונה. אם את מרגישה שיש כאן התנהגות פרועה הנעשית בכוונה, תוכלי לומר שתיאלצי לפעול בנחישות כדי להפסיקה. במצב כזה תוכלי, למשל, לאפשר לו לאכול בסכום פלסטיק חד פעמי עד שיהיה מוכן לאכול 'כמו גדול'. באופן דומה, אם הוא צועק *בכוונה* (אני מדגישה את המילה- בכוונה) אפשר להרחיק אותו לכמה דקות מהשולחן, ולאפשר לו לחזור לאחר שתיים שלוש דקות לניסיון נוסף. אני מציעה לנסות לגייס סלחנות וסבלנות, ולזכור שילדים בני ארבע יכולים להכניס הרבה שמחה לשולחן האוכל (גם למהודר שבהם) דווקא בשל היותם חופשיים וספונטניים, ולא מאד מוקפדים. בשמחות ליאת

איך מטפלים ב"דבר" הזה? האם זה ניתן לריפוי? מה מאפיין אותה בילדים ובמבוגרים? נראה לי משהו קשה במיוחד לטיפול.

שלום מירית, אבחנה של הפרעת אישיות גבולית, כל הפרעת אישיות, ניתנת רק לאחר שאדם הגיע לבגרות מלאה. אצל ילדים או מתבגרים (שכאמור לא יקבלו 'אבחנה' לפני הגיעם לגיל 18) יבלוט בעיקר הקושי בוויסות רגשות, שעלול לקבל ביטוי כמעט בכל תחומי התפקוד. תוכלי לקרוא עוד על ההפרעה ועל דרכי הטיפול בה כאן http://www.sahar.org.il/Article.asp?newsid=52 בברכה ליאת

איך אפשר להגיד על נער/ה שהם בעלי הפרעת אישיות גבולית? הרי חלק מכל גיל התבגרות נורמלי מהווה את "התסמינים" האלו? אז היכן עובר הגבול? אני שואלת על ילדתי שאובחנה כך ע"י פסיכולוגית. ככלל, היא מרדנית, כועסת ברוב שעות היום ולעיתים אלימה כלפי באופן מילולי ואף פיזי. בבית ספר מושכת תשומת לב, מפריעה למורים, מבריזה משיעורים. אבל האם זה לא חלק מגיל ההתבגרות שהיא עוברת? ככלל, איני נותנת אמון בהבחנות של פסיכולוגים , גם בגלל ניסיון לא טוב עם בני השני שהיום הוא עו"ד מוצלח ואבא למופת. מה את חושבת- היכן עובר הגבול, למה לשים לב ואיך להתנהג איתה? תודה לך, לילה טוב.

שלום בני ב 5 ו 9חודשים, עבר לפני שנתיים וחצי (בגיל 3 ו3 חודשים) ניתוח מוח לאחר שגילו לו ציסטה במוח והיה כמובן צורך לנתח. כל הפרוצדורה לפני ואחרי הניתוח כללה MRI בהרדמה לפני הניתוח, בדיקות כלליות לפני הניתוח (בדיקות עינים, בדיקות דם וכו'), הרדמה לפני הניתוח, הניתוח עצמו ואישפוז של 5 ימים בבי"ח. כ 3 חודשים אחרי הניתוח עבר עוד MRI בהרדמה. כל זה בנוסף למעקב נוירולוגי ועוד מעקבים שונים. בנוסף עבר כ 3 חודשים לפני ניתוח המוח, ניתוח לכריתת אשך (קרה במפתיע). בני לא משתף פעולה, ככלל ועם רופאים בפרט, בלשון המעטה. כל הבדיקות נעשות תוך התנגדות רבה ובכוח שאני והרופאים נאלצים להפעיל. כשמדובר ברופאים, אין עם מי לדבר. הילד נאטם ונכנס לקרב השרדות. (אני יכול להבין אותו). ביום שלישי האחרון עברנו MRI נוסף בהרדמה.זה היה הטראומטי ביותר, גם עבורי. הוזמנו לתשע בבוקר. הילד בצום מהערב שלפני. עד 9 הכל היחה בסדר, עד שהוא הבין במה מדובר לאחר שקיבל "מתנה" חוברת צביעה שמסבירה מה הוא הולך לעבור. בשלב זה הוא נכנס לסטרס, ניסה לברוח, החל לבעוט בדברים וכו'. כל המתח נבנה בשעה וחצי הבאות כיוון שהיה איחור בתור, והיה לו זמן להכנס למתח גדול מאוד. כל נסיון מצידנו לרכך את המצב נתקל בהתנגדות גדולה. כשהגיע התור להיכנס, הוא התנגד ואני נאלצתי לתפוס אותו בכוח, תוך שהוא בועט בי ושורט אותי וכו'. כל נסיונות הרופאים להרגיעו עלו בתוהו ונאלצנו לשים לו את מסיכת ההרדמה בכוח. תוך שהוא צורח וצועק. ראיתי את הפחד הענק מתוך עיניו, אך נאלצתי לעזור לרופאים.אלו היו 40 שניות של נצח. לאחר שהתעורר ובמשך כל היום נראה היה ממש בדיכאון ובכל פעם שניסינו לדבר איתו על מה שעבר, הוא שם יד על הפה, כאילו להוריד את המסיכה. הימים הבאים עברו בסדר, אך בשני הלילות האחרונים, הוא מתעורר כ חצי שעה לאחר שנרדם, פוקח את עיניו, אך נראה שהוא חולם. הוא אומר לי "אבא די אבא לא" ודוחף אותי ושם יד על הפה, ממש כמו שהיה בזמן הסיטואציה הרפואית. אשמח לעצתכם לשיקום או מיזעור הטראומה. תודה דרור

שלום דרור, ראשית, אני שמחה לשמוע שהחלק הקשה מאחוריכם, ומקווה שמבחינה בריאותית יישארו רק ביקורות ומעקבים. הפנייה שלך עוררה בי הרבה מאד מחשבות על תפקידנו, כהורים, מול מצבי משבר אמיתיים, בהם הילד שלנו נאלץ להתמודד עם כאב ואימה אמיתיים, מן הסוג שלא נעלם כשמדליקים את האור או עושים "פו?". במצבים כאלה, מטבע הדברים, גם אנחנו נחבטים ומוכים, והאתגר הופך מורכב וטעון רגשות. אני שייכת לאסכולה המצדדת באמירת אמת לילד, גם כשהאמת קשה לעיכול. בעיני, ילדים - כמו המבוגרים - מצליחים להתמודד טוב יותר מול אויב ידוע, כאשר מציידים אותם במידע ובכלים המתאימים למשימה. חוברת הכנה לבדיקת MRI היא דבר נפלא, אך היא יכולה לשרת כמשככת חרדה רק כל עוד היא ניתנת בזמן, דהיינו ממרחק נכון, כאשר יש זמן לעבד את הדברים, להבין אותם, להתכונן אליהם, לשאול את השאלות ולקבל את התשובות. יש מעט מאד פרוצדורות רפואיות "חירומיות" שלא מאפשרות עבודת הכנה טובה, ובמקרים בהם זה לא התאפשר, יש טעם רב בעיבוד בדיעבד. נדמה לי שכאן אנחנו נמצאים כרגע. הילד שלכם חווה מספר אירועים בהם המרחב האישי שלו נחדר בברוטליות, ואתם (בחוויה ה'פרימיטיבית'-ילדית שלו) לא הצלחתם לשמור עליו ו"להצילו". אני חושבת שדווקא עכשיו, כשהסערה מאחור, אפשר לנסות לתת לו את מה שכ"כ מגיע לו, ואני מתכוונת לתשובות והסברים על מה שעבר ועל מה שעברתם אתם. ברגע שהחוויה הקשה שעבר תמוקם בעזרתכם בתוך קונטקסט ברור, הוא יוכל לשוב ולהרגיש בטוח בהקשרים האחרים של חייו. מעבר לכך, אפשר לעודד דיבור על החוויה, החייאה של הסיטואציה המפחידה באמצעות משחק/ציור/העלאת זכרונות/הומור, וכיוב'. יש כיום מבחר די גדול של ספרים ומשחקים שתכליתם לסייע בעיבוד טראומה רפואית. תתפלא לשמוע עד כמה הם יכולים לסייע גם להורים :-)). אני ממליצה מאד גם על ספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", שנותן פרספקטיבה בריאה והמלצות להתמודדות עם מצבים של מחלה ומשבר. במידה ואתם חשים שקשה לכם לעמוד במשימה לבדכם, אני ממליצה על פנייה לפסיכולוג קליני של ילדים (רצוי מישהו עם ניסיון בתחום ההתמודדות הרפואית)ולקבל הדרכה ועידוד. מאחלת לכולכם הרבה שמחה ובריאות ליאת

ליאת שלום תודה על התגובה אני גם מצדד באמירת האמת. השאלה מתי ואיך. אכן יש סיכוי שאם החוברת היתה ניתנת לנו שבוע לפני הצילום, זה כבר היה סיפור אחר. אך היא ניתנה לו שעה וחצי לפני הפרוצדורה, כשהוא כבר ב 14 שעות צום וזה יצר סיטואציה קשה ביותר. הוא קיבל מאיתנו את כל התשובות וההסברים על מה ולמה, בלי שום טיוח, אך בשפה פשוטה. בכל פעם שהעליתי את הנושא מאז הבדיקה הוא ביקש שלא נדבר על זה כי הוא רוצה לשכוח מזה, אבל מצד שני הרגשתי בין המילים שהוא רוצה לעבד את זה. שוב תודה רק בריאות דרור

שלום בני הצעיר בן 4 .אנו זוג עם 4 ילדים בננו מסרב לשחק בחדרו ללא שהות של אחד ההורים. ישלו חדר מקסים מרוהט עם צעצועים טלויזיה וכו אך אינו עולה לחדר לבד ולא חש צורך לשחק עם עצמו ובזמן הפנוי מעדיף להיות מול הטלויזיה או להשתעמם בסלון.רק אם אחד מאיתנו יושב עמו הוא משחק נפלא.אציין שישן בחדרו בלילה.תודה על התיחסותך.

שלום ש.ב בנך הצעיר נולד לתוך מציאות רבת משתתפים, ונראה שהוא יצור חברתי מובהק. המצב שאת מתארת לא נשמע לי מדאיג או מרמז בהכרח על בעיה פסיכולוגית, אלא על העדפה טבעית להימצא בחברת בני משפחה, או לפחות יחד איתם באותה קומה... לשחק לבד מבלי להשתעמם זו באמת יכולת חשובה, אך היא תלויה במידה רבה דווקא בנוכחות הורית חיובית ולא משתלטת. וויניקוט, פסיכואנליטיקאי ידוע שכתב הרבה על התפתחות חיי הנפש של ילדים, האמין כי את היכולת להיות לבד מקדימה תקופה בה הילד משחק לבדו *בנוכחותו* המרגיעה ונוסכת הביטחון של ההורה. כיוון מחשבה נוסף יכול להיות קשור לשימוש בעונש המפורסם "לך לחדר שלך!". אני לא יודעת אם זה המצב אצלכם, אבל חשוב להיות ערים לאפשרות שבמקרה כזה לחדר נוספת "ארומה של גלות". נסו להעביר את הפעילות המשחקית המשותפת אל החדר שלו (במקום אל הסלון) ולראות אם זה יעזור. במצבים בהם הוא כן מצליח להעסיק את עצמו, השתדלו לעודד במילה טובה וחיוך. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן כמעט שנתיים. ילד מתוק להפליא, חייכן ומבסוט מהחיים. עד גיל שנה וחצי היה איתי בבית, ומאז הוא מבלה חצאי ימים בגן, שהוא מאוד אוהב. לא מזמן דיברתי עם אחת הגננות בגן, שאני מאד מעריכה את דעתה, שאמרה לי שבניגוד לילדים אחרים בני גילו, הוא פחות עצמאי ופחות מושפע מהתנסויות אישיות, דברים שהוא מנסה לגלות ולפענח לבד, ומאוד מושפע ממבוגרים שהוא סומך עליהם (כמוני, למשל, וכמו אותה גננת, שהוא קשור אליה במיוחד). אשר ליחסים עם בני גילו, הוא מתחיל לבנות אותם בהדרגה. כשאמרתי לה שיתכן שאחת הסיבות לכך היא שהוא היה בבית איתי עד גיל מאוחר יותר משאר הילדים בגן, ושהוא מגיע רק לחצאי ימים (בעוד שהילדים האחרים שם עד שעות אחרה"צ המאוחרות) היא השיבה שלטענתה, זה יותר שאלה של אופי, ושאם לא היה תלוי בי, הוא היה תלוי יותר במטפלים שלו בגן). אי חושבת שיש משהו בדבריה, ותוהה האם עליי להיות מוטרדת מכך? האם עליי לנסות להתערב בצורה כלשהי שתגרום לו להיות יותר עצמאי ופחות תלוי בי או במבוגרים אחרים? איפה עובר הגבול בין דפוס הקשרות חזק וטוב (כמו שחשבתי שיש לנו) לבין תלות יתר? אשמח לשמוע את דעתך, ענת

שלום ענת, ילדים המגיעים מוקדם אל גן הילדים, באמת נראים לפעמים עצמאיים יותר, חברתיים יותר ו'מסתדרים' יותר מחבריהם שנשארים בבית עם אמא, ועדיין - אין ספק שעבור הפעוטות, עדיף להיות בטיפול אוהב של "אחד על אחד", גם אם במחיר זמני של תלות במבוגר. כמו שאת מציינת, בנך בונה עתה בהדרגה את יחסיו עם הילדים האחרים, ואני רוצה להאמין שבאופן דומה הוא יפתח בהדרגה גם את היכולת לבטוח באחרים ולהיות עצמאי יותר. לשאלתך האחרונה, אוכל לומר שילדים כ"כ צעירים הם תלותיים מטבעם, שכן הם זקוקים למבוגר כמעט בכל היבט של חייהם. כמבוגרים, עלינו להיענות לתלות הזו, ובמקביל לאפשר ולעודד גילויים של עצמאות וחקרנות. חשוב לציין שגם בדפוס התקשרות בריא, ילד בן שנה וחצי-שנתיים (ואף בוגר יותר)זקוק לאמו, מודאג כשהיא עוזבת, ומבקש את קרבתה. יום נעים ליאת

ליאת שלום. אני כרגע בחודש 8 עם חששות רבות. לפני שנים הייתה לי חברה שאמרה לי שהיא שונאת את הוריה למרות שהעניקו לה אהבה ופינקו אותה היא לא אמרה מדוע. כרגע יש לי מחשבות שלא מפסיקות להטריד אותי.שאם העניק אהבה וחום לילדי הוא ישנא אותי.ומצד שני חלומי היה להעניק לילדי את כל האהבה שבעולם. כולם אומרים לי שזה לא נכון (חברים בעלי וכו). אך המחשבה הזו לא מניחה לי וגורמת לי מצוקה רבה. איך הגיע להחלטה הנכונה לגידול ילדי הראשון? ואם "אכנע" למחשבה וילדי לא יקבל ממני את החום ואהבה? איך הוכיח לעצמי שהמחשבה הזו לא נכונה? מחכה לשמוע את עצתך....

שלום רב, לפני לידת ילד ראשון, טבעי מאד שיתעוררו מחשבות, דאגות, ספקות ואפילו פחדים מסוגים שונים, בהם גם כאלה הנוגעים לטיב רגשותינו כלפי התינוק ולרגשותיו כלפינו. כרגע, את מתארת דפוס מחשבות כמו-אובססיבי, לא מאד רציונלי, שאינו מגיב לניסיונות ההרגעה מבפנים ומבחוץ. נדמה לי שכל מה שאומר כרגע לא ישנה הרבה, מלבד - אולי - האמירה השגורה כל כך ש"הטבע יעשה את שלו". אני מאד מאמינה בכוחו של הטבע, בראשוניותה של האימהו?ת, ובאינטואיציות הבריאות שהיא מולידה בנו. נסי לשחרר את עצמך מההכרח לגבש כבר מעכשיו גישה חינוכית כזו או אחרת. סביר להניח שעם לידתו של התינוק, יתרחש אצלך (ואצלו) תהליך טבעי של הסתגלות הדדית, התכווננות הדרגתית, שתאפשר לשניכם למצוא את הדרך שלכם לתקשר ולאהוב. אני מאחלת לך לידה קלה ונהדרת, והרבה ימים של נחת לאחריה מבטיחה לעמוד לרשותך במידת הצורך, ליאת

שלום רב יש לי ילדה מתוקה ומקסימה בת שנה. הילדה חלתה בשפעת והחלטנו לקחת אותה למיטה שלנו. כיום הילדה בריאה,אך קשה לנו מאד מאד להחזיר אותה למיטתה כי היא מיתנגדת בכל תוקף. אננו מעוניינם שהילדה תפתח אנטי נגד המיטה שלה. בבקשה תיתני לנו עצה כיצד ליגרום לילדה לחזור ולישון במיטתה. תודה רבה

שלום מירה, כאשר את אומרת "מתנגדת בכל תוקף" את מתכוונת ודאי לבכי בעוצמה כזו או אחרת, שגורמת לכם לחוש אשמה או רחמים כלפי ילדתכם. ילדים לומדים די מהר את יתרונותיה של מיטת ההורים, ומתקשים לוותר על התענוג. עם זאת, ההתעקשות שלכם על שינה במיטה שלה אינה התאכזרות או רשעות, אלא חלק מהקניית הרגלים נאותים. אני מציעה לך להקדיש בערבים הקרובים מעט יותר זמן להשכבה שלה, ולהפוך את הזמן הזה לנעים ונינוח. תוכלי לשבת קצת על ידה, לשיר לה, ללטף אותה, ולהפוך את המעבר הבלתי נמנע לנעים ככל האפשר. אפשר להניח שיהיו ניסיונות מחאה, אך ככל שעמדתך תהיה נחרצת יותר (מבפנים!) כך יתקצר זמן הבכי. הניסיון מלמד שהורה נקי מאשמה מצליח לעמוד טוב יותר במשימות כאלו, ולכן אני מעודדת אותך להיפטר מרגשות מסוג זה, ולפעול עניינית, גם אם באהבה. ליל מנוחה ליאת

שלום, בתי בת ה-8 לא מפסיקה לשקר לי לגבי הכנת שעורי בית. כל יום שאני מגיעה לצהרון לקחת אותה היא אומרת שעשתה שיעורים. כשאנחנו מגיעות הביתה אני מגלה ששיקרה. כל ניסיונותיי להסביר לה שאני כועסת שהיא משקרת ולא שהיא לא עשתה את השיעורים לא עוזרים. יש ימים שהיא לא עושה שיעורים בצהרון ואומרת שלא עשתה ואני ממש לא כועסת רק אומרת לה לשבת ולהכין בבית והיא יושבת ומכינה ללא ויכוח או בעיה. אציין שהיא חזקה בלימודים ויושבת על השיעורים ומסיימת מהר. אני לא מצליחה להבין למה היא ממשיכה לשקר בנושא זה. כמה שדיברתי לא עזר. אני ממש מיואשת. תודה רבה רבה.

שלום רב, ילדים, ממש כמו המבוגרים, משקרים כאשר הם מאמינים שאמירת האמת תסבך אותם באורח כלשהו. שקר יכול לסבך אותנו בצרות, אבל - חייבים להודות על האמת - הוא יכול לפעמים גם לעשות לנו חיים קלים. הילדה שלך יודעת כבר ששיעורי בית הם עניין מייגע, ויודעת שזה נורא חשוב לך (את עצמך מספרת שזה הדבר הראשון שאת מבררת כל יום בצהרון). מבחינתה, עדיף להימנע מהטרחה, גם אם היא לא אורכת זמן רב. נדמה לי שהניסיון להפוך את ילדינו לזכים כבדולח הוא ניסיון עקר. אחרי הכל, כולנו נזקקים לשקרים הקטנים לפעמים, ואין סיבה לדרוש מילדים את מה שאנו עצמנו לא מצליחים לעשות. חשוב שתבהירי לה מה חשיבותה של האמת, ומה משמעותו של שקר, אך כדאי לוותר על תפקידך כ'פוליגרף' ולהניח לה לתמרן ביניהם מבלי לארוב לה בכל יום. אני מאמינה שתקשורת פתוחה, אמון וקבלה מפחיתים משמעותית את הצורך של הילדים לשקר. אל ייאוש! ליאת

הנכד שלי בן 4 ו-9 חודשים. הוא ילד חמוד ונבון וגם מאוד רגיש ועקשן. אחרי שעות הגן רוצה ליהיות בבית ומסרב לצאת.ליפני כשלושה שבועות הבעיה החמירה. לא רוצה חברים, לא מסיבות, לא הצגות לא את החוג ג'ודו שעד עכשיו הלך בשימחה.הוא לא מתלהב מכלום ויש לו התקפי כעס על כל שטות.אני מרגישה שהוא סובל.האווירה בבית טובה וההורים מתייחסים אליו באהבה ובכבוד.הגננת אומרת שבגן הכל בסדר ושלא קרה שום דבר חריג. מה עושים? מאיפה מתחילים? יכול ליהיות שהוא בדיכאון?

שלום יערה, לא ציינת עד איזו שעה מבלה נכדך בגן, וכמו שכבר ציינתי כאן בעבר, לפעמים ילדים הנמצאים במסגרת של יום מלא (גן עד ארבע, או גן ואח"כ צהרון) שבעים למדי מחברת ילדים, ומעדיפים לבלות את אחה"צ והערב עם בני המשפחה או אפילו לבד, מבלי להתחלק עם אחרים או לציית לכללים של סדר-יום שרירותי. לא ציינת גם האם ההורים עובדים, ומתי הוא פוגש אותם אחרי הגן. לפעמים ההתעקשות להישאר בבית משקפת את המשאלה לבלות יותר זמן עם ההורים. קיימת, כמובן, גם האפשרות של חרדה או קשיים רגשיים זמניים, אך אלה יבואו לידי ביטוי בדר"כ לא רק בבית. אם הגננת אינה מבחינה בשינוי, ואין סיבה נראית לעין שיכולה להוות הסבר, הייתי ממליצה להמתין ולאפשר לו להתגבר על זה בכוחות עצמו. ועוד מילה על חוגים. ילדים צעירים, שנמצאים חלק נכבד מיומם במסגרות חינוכיות, ובהנחה שאינם טעוני טיפוח מיוחד, מקבלים מענה התפתחותי מספק. חוגי העשרה הניתנים להם בשעות אחה"צ או הערב משקפים לעיתים קרובות את משאלותיהם של ההורים לדחוף להישגים, להרחיב את מאגר ההזדמנויות, ולעמוד בסטנדרטים הנהוגים במקומותינו של "הכל למען הילד". סביב משאלות הוריות אלה התפתחה לה תעשייה שלמה של חוגים, שהרלוונטיות שלהם לחייו של הילד הצעיר מוטלת בספק. ילדים נהנים פעמים רבות מיכולת נפלאה לברור להם את מה שנחוץ ומתאים בזמן נתון, ולוותר על מה שלא. בעיני, חשוב להקשיב לרצונותיו של הילד בסוגיות אלה, ולכבדם. בברכה ליאת

המון תודה על תשובתך!עזרת לי מאוד . אכן הוא נמצא בצהרון עד שעה 4.הוא מבלה עם אמא שלו ועם אחותו הקטנה מ-4 עד הלילה. אבא שלו חוזר בשעה 7 בערב . בסופי שבוע הם כולם ביחד. גם בשעות הבוקר. רציתי לשאול מה לגבי התקפי הכעס שיש לו לעיתים קרובות? מתי זה אמור לעבור? שוב תודה!

שלום רב, יש לי 3 ילדים בגילאים 5-בת, 8,11 -בנים. הבן האמצעי נוטה לעיתים קרובות להציק לאחיו בצורה של התנהגות פרועה (לא אלימה) אלא להשתולל ולצעוק בכוונה או סתם לבצע מעשים מגוחכים כמו לאכול שילובים שיגעילו את אחיו (קולה, קטשופ, קוטג' - הכל מעורבב). לעיתים כשמישהו זר עושה משהו שלא מוצא חן בעיניו כועס מאד (כאן כן הגיע גם לאלימות פיזית). לעיתים הוא מתנהג בצורה מקסימה- עוזר, נמחשב, משחק בנכונות רבה ולפתע כאילו "שנכנס בו שד" שיכול באותה מיידיות להעלם... האם עלי לפנות לפסיכולוג ילדים. אולי אני צריכה לשנות משהו בתגובות הסובבים אותו. אחיו מנסים להתעלם אך בדר"כ לא מצליחים וקוראים לעזרת מבוגר (הורים או מטפלת). האם להעניש- מה שלא כל כך עוזר... או שיש דרך התמודדות אחרת?

שלום איילת, התיאור שלך הצליח לעורר בי חיבה כלפי הילד האמצעי שלך, ומצאתי את עצמי מחייכת מול הרעיונות שלו ללכוד את תשומת הלב שלכם. לא בטוח שחייבים פסיכולוג בשלב זה. בעיני, מוטב לנסות ולהקשיב מה הוא בעצם מבקש מכם, ולהיענות לו ככל האפשר כדי שלא יזדקק לכל המופע הזה. להתעלם זה לא תמיד מספיק. התעלמות מהתנהגות בעייתית, טובה רק כל עוד אנחנו נותנים שפע תשומת לב להתנהגות הרצויה. לפעמים, בעיקר הורים לילדים שובבים, חוששים להפר את השקט, ונמנעים ממעורבות כשהכל בסדר. מעט מאד הורים נכנסים לחדר רגוע ואומרים "אוי, כמה נעים פה! אפשר להצטרף?". בדר"כ אנחנו נכנסים למעורבות כשהבלגן חוגג. לכן, אני מזמינה אותך לבחון את התיאוריה, ולנסות להפגין יותר נוכחות דווקא כשהוא מתוק, משתף פעולה, מקסים ועוזר. אני רוצה להאמין שאם הוא יזכה בהתפעלות במקומות הנכונים, הצורך להציק יפחת. ובנימה קצת פחות מחוייכת, שווה לבדוק מה קורה קצת לפני ש"נכנס בו השד", ולראות אם קיימים גורמים שיכולים לתסכל אותו (התגרות מצד הילדים האחרים, קושי תפקודי כלשהו, אכזבה או ריגוש אחר שלא זכו לתיקוף, וכד'). מעניין לשמוע גם מה דעתה של המורה, ומה קורה לו במסגרות שמחוץ לבית. אשמח אם תעדכני בהמשך בהצלחה ליאת

הוא באמת ילד מקסים... לגבי חיזוקים חיוביים בעת התנהגות יפה הוא מקבל בשפע. גם כאשר הוא מתפרץ אנחנו לרב מנסים להרגיע בחיבוקים. אולם כאשר אני לא באותו חדר איתם - קשה לאחים שלו להסתדר לבד מולו. גם המטפלת מתקשה להתמודד. היא מנסה לדבר איתו ברוגע ולהסביר לו שההצקות לא נעימות, היא גם יושבת לעיתים קרובות ומשחקת עימו משחקי קופסה שהוא מאד אוהב. קשה לי להאמין שחסרה לו תשומת לב.... עם זאת, קשה לו לשמוע ביקורת ולהתגבר על הדחף לעשות תרגיל כלשהו. לעיתים זה מתוך שובבות בלבד אך עם זאת מפריע לסובבים אותו וקשה לו להבין מדוע...

שלום רב, אתמול בני בן השש וחצי אובחן כסובל מ OCD על ידי פסיכיאטרית. במשך כל היום אני באינטרנט מחפשת חומר על התופעה ומנסה להשיג פסיכולוג קליני שיוכל לעזור לו אך ללא הצלחה. אשמח מאוד אם תוכלי לעזור לי ולהפנות אותי לאתרים המתמחים ומפרטים לגבי התסמונת הזו. בנוסף, אם תוכלי להמליץ לי על פסיכולוג קליני שעובד עם קופ"ח מכבי אודה לך מאוד. בברכה, מאיה.

שלום מאיה, גוגל מחזיר אלפי ערכים לחיפוש "הפרעה טורדנית כפייתית בילדים", וממה שהצלחתי לראות במבט חטוף, יש די הרבה מידע על ההפרעה. תוכלי להיעזר גם בספר "פסיכיאטריה של הילד והמתבגר" בעריכת שמואל טיאנו, המפרט לגבי כל הפרעה, כולל הסברים למקורותיה ודרכי התערבות. לצערי, לא אוכל להמליץ מכאן על פסיכולוגים של מכבי, גם כי איני יודעת לאיזה אזור את שייכת, וגם כי אין אפשרות לפרסם מעל גבי הפורום. אוכל להמליץ בחום על מרפאת החרדה בשניידר, שנותנת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי לילדים עם הפרעות חרדה, ו-OCD בכלל זה. יתכן ששם יוכלו להמליץ לך גם על מטפלים באזור מגורייך. שווה לנסות. בהצלחה ליאת

אני סובל מהדבר הזה בערך חמישה חודשים אני בן 18 ונתנו לי פרוקסטין סרוקל למיקטל (את שתי האחרונים הפסקתי לקחת בר שבוע וחצי) אני בטיפול ולפני כמה ימים שתיתי אלכוהול , איזה שלש כוסות בערך ,ומאז המצב החמיר בהרבה אני גם לוקח קלנסופם מיליגרם בבוקר ומילגרם בצהריים ומיליגרם וחצי בערב והפרוקסטין 20 גרם בבוקר ו40 בערב , המחשבות חושבות בלי קשר , אין לי נוחות , אני מתוח כל היום ואני מרגיש כלום ואני מרגיש לבד בעולם , טוב מה דעתכם ? יש מצב לבעיה נורליוגית ? ואם כן אז מה לעשות ? לי המצב שלי נראה אבוד ויש לי תחושה שלא אחזור לעצמי לעולם , האם קיים כזה דבר? מה לעשות? אני שונא את הכל ואת כולם ובעיקר את עצמי אני כבר לא זוכר איך הייתי קודם , אבל לידיעתכם הייתי יותר בסדר מבסדר

שלום מנחם, עם כל ההבנה למצבך, שנראה כרגע לא קל, נדמה לי שהכתובת הראוייה להביא את חששותיך היא הטיפול עצמו. אני מבינה שאתה חווה כרגע סימפטומים של דיכאון, חרדה ומחשבות אובססיביות, ועבורך זה מעייף מאד ומטריד, ונראה כמו נצח. עם זאת, טיפול פסיכולוגי ותרופתי אמור לתת מענה טוב, גם אם לא מיידי. אני מדגישה את מה שאתה בוודאי יודע כבר - אלכוהול חייב להישאר מחוץ לתחום כאשר מטופלים בפרואקסטין ובקלונקס, שכן הוא יכול לגרום להחמרה בסימפטומים. אני ממליצה לך לשוב ולדבר עם הפסיכיאטר, ולבקש ממנו הסבר והרגעה. בהצלחה ובבריאות טובה ליאת

שלום! בני בן 12 סובל מזה כשנה וחצי מפחד להישאר לבד בבית.התחיל כאמור לפני שנה וחצי כשהתחלתי לעבוד אחרי הרבה זמן שעבדתי מהבית. בהתחלה הכל היה בסדר היה מגיע לבד הביתה והסתדר מצויין-כעבור חודשיים התחילו הפחדים.לשכנה בבניין הסמוך פרצו את הבית ומאז פוחד מפורצים וממחבלים. עלי לציין שבני הוא ילד מאוד חכםשמודע לכך שכלום לא יקרה לו בבית הוא מוגן (הדירה בקומה 5 עם סורגים) אך עדיין איו מסוגל להתגבר על פחדיוניסינו טיפול אצל פסיכולוג התנהגותי המטפל בשיטת הביו פידבק-הטיפול עזר רק במעט ולתקופה מסויימת אפילו נכנס הביתה לבדו לכמה דקות מיוזמתו.אך כאן זה נעצר-ומכאן גם חזר כמעט לנקודת ההתחלה עם הזמן.בגלל חוסר שיתוף פעולה מצידו (לא הסכים יותר להתקדם ולהעלות את מס' הדקות להיותו לבד בבית, התחמק ממצבים שייגרמו לו להישאר לבד) הפסקנו את הטיפול. שאלתי היא כיצד אני עוזרת לו להתמושש עם הפחדים? עם הזמן גם ביטחונו העצמי ירד ומרגיש גם רע חברתית ואני מניחה שזה קשור. מה עושים? אל מי עוד פונים? האם לטפל? האם להניח? אני חייבת לציין שמצב זה גורם להרבה מתח במשפחה. אנחנו כל הזמן עסוקים במי יישאר איתו , הוא נאלץ לבוא איתנו (למורת רוחו) כמעט לכל מקום וזהו מצב כמעט בלתי נסבל. אודה לתגובתך המודאגת

שלום רב, חרדה שנמשכת כבר שנה וחצי בהחלט מצריכה התערבות, שכן יש לה השלכות על תפקוד הילד והמשפחה כולה. כמו שציינת נכון, לחרדה יש מרכיב לא רציונלי, ולכן קשה מאד 'לתקוף' אותה באמצעות הסברים הגיוניים. המחיר הכבד ביותר קשור למעגלי ההימנעות, העלולים לגבות (ואולי כבר גובים) מחיר רגשי וחברתי יקר. בנוסף, כפי שאת מתארת, קיים מערך שלם של רווחים משניים: החרדה של הילד מעניקה לו מעמד מיוחד ומנהלת את כל הבית סביבו. הילד נשאר צמוד אליכם, גם אם למורת רוחו, ונהנה מהתחשבות ותשומת לב שלא היו אלמלא החרדה. לכן, יש לטפל בשתי רמות. ראשית, לנסות להפחית למינימום את הרווחים המשניים, דהיינו - להחזיר את החיים לשגרה ולנסות לא להשתתף במשחק עפ"י הכללים שלו. אני מתכוונת לכך שאי הנוחות תהיה בעיקר שלו, גם אם יהיה עליו להיגרר אחריכם לכל מקום. יש לנסות ולהימע מסידורים מיוחדים או מהישארות בבית של אנשים נוספים. אי הנוחות הזו (שהיא לגמרי אמיתית ומצערת) אמורה להיות בת-ברית שלכם ולהביאו לשיתוף פעולה בטיפול. העניין השני הוא כמובן הטיפול עצמו, וכדאי להגיע אליו ממקום 'בשל' יותר ומתוך הבנה שהמצב לא יוכל להימשך יותר. אני ממליצה מאד על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שיכול להיות משולב גם בתרופות ממשפ' ה-SSRI. הטיפול בהחלט יכול להיות קשה עבורו, ויש לצפות לגילויי התנגדות. כאן אני דווקא ממליצה מאד על התגייסות משפחתית, שתכוון לעידוד ושמחה אמיתית גם מול הישגים 'קטנים'. בהצלחה ליאת

שלום לכם בני בן ה-11 בימים האחרונים מתעורר בללילה בבהלה,אני מציינת שהוא בדרך כלל ילד מאוד חיובי תלמיד כיתה ה' , ש-4 פעמים בשבוע לומד בחינוך לפסגות כלומר לאחר בית הספר ממשיך את לימודיו בחטיבה. כאשר הוא מתעורר הוא מדבר ואומר חלקי דברים נורא מוזרים לי כמו "אני צריך לתקן את החלקים או סטטיסטיקה,הוא קם מאוד מבוהל ,ומבקש חיבוק מאבא שלו,וטוען שהוא לא יכול יותר!!" ביומיים האחורנים אני יושנת לידו וכשהוא מתעורר אני מלטפת אותו ומרגיעה אותו מישהו יכול לעזור לי נ.ב אני אציין שבשבוע האחרון כיתתו הצטרפה לשומר הצעיר תודה מראש רחלי

שלום רחלי, בהחלט יתכן שביעותי הלילה קשורים לתחושת עומס שבנך חווה בימים אלו. חינוך פסגות, הגם שתרומתו אינה מוטלת בספק ורבת משמעות, יכול - בעיקר בתחילתו של התהליך - להטיל על הילדים עומס ואחריות רבה, כמו גם חרדה שמא לא יעמדו בציפיות. נדמה לי שאת מרגישה נכון, ושאכן נדרשת פעולת הרגעה. אלא שלא בטוח שיש לעשות זאת בלילה ובאמצעות שינה משותפת. לטעמי, מוטב לשמור על שגרת שינה (כל אחד במיטתו)ולעשות הכל כדי להקל עליו דווקא בשעות היום. לעיתים קרובות ילדים מוכשרים חשים שמוטלת עליהם האחריות לתחושת הגאווה והסיפוק של הוריהם. יש בכך כדי ליצור משא כבד ומיותר על הילד. אם משהו מזה נשמע לך מוכר, כדאי לחזור ולהדגיש באזניו שהלימודים וההעשרה שהוא מקבל נועדו, בראש וראשונה להעניק לו הזדמנות לממש את יכולותיו, ואין בכך כדי להשפיע בכל דרך שהיא על אהבתכם אליו. חשוב לזכור שגם לתלמידים מצטיינים יש צורך להשתובב, לעשות שטויות, להתבטל, לבהות מול טלוויזיה או מחשב, ולהיפגש עם חברים. נסי לדאוג לכל אלה, ולהזכיר גם לו את חשיבותם. בברכת חלומות נעימים והצלחה ליאת

שלום ליאת, לפני כ - 3 שבועות עברנו לדירה חדשה בעיר אחרת, אני בעלי ובני בן השלוש וחצי. לפני המעבר היה בגן כ- 7 חודשים (מתוכם רוב הזמן חלה ושהה בביתם של הורי). לאחר המעבר, שיבצנו אותו לגן חדש אשר בו הגננת מתלוננת על כך שהוא מפעיל אלימות פיזית כלפי ילדי הגן. גם בגן הקודם היה מרביץ לילדים. ראוי לציין כי הילד מאז שנולד לא היה שקט, כשהיה תינוק בכה המון ושגדל לפעמים אין לנו שליטה עליו. גם העונשים שמופעלים על ידינו אינם נלקחים ברצינות, לעיתים מנסה להרביץ גם לנו. אנו מוטרדים מאי שקט שלו והחוסר שלווה והמשמעת עצמית. בימים אלו שוקלים לפנות לפסיכולוג ילדים ומקווים שזה לא מאוחר מדי. אם זאת, הילד מפותח מאוד ביחס לגילו. מה דעתך והאם את מכירה פסיכולוג מומלץ מקופ"ח מכבי? מודה מראש,

שלום נטלי, נראה שתוכלו להפיק הרבה מהדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים, ולשפר את היכולת שלכם לפעול בנחישות מול ביטויי התוקפנות שתיארת. זה בהחלט לא מאוחר מדי, ואין לי ספק שתוכלו להיעזר. לצערי, איני מכירה פסיכולוג ילדים שעובד עם מכבי, אך אם תצרפי כתובת מייל עדכנית ואזור מגורים, אולי מישהו מקוראי הפורום יוכל לסייע בהמלצה. בהצלחה רבה ליאת

שלום רב, רציתי להמליץ לך על ד"ר *****, אני לא יודעת אם היא מקבלת דרך מכבי, אבל מדובר בפסיכיאטרית ילדים מצויינת, חמה ונעימה מאוד.

שלום עינת לצערי, אין באפשרותנו לאפשר פרסום בפורום, ולכן אם נטלי תשלח הנה כתובת מייל מעודכנת, תוכלי לשלוח את המלצתך ישירות למייל האישי שלה. נטלי? תודה רבה ליאת

הגננת העירה לי שהילד בן 5.5 מאוד נבון ויש הבדל עצום בין היד לבין הראש וכשהוא נלחץ במשימה ממשהו אז הוא רועד היא העירה שעכשיו הוא בגן חובה ומיהיה בכיתה א' , בני גם אומר לי אני רועד כשאני מענישה אותו ואומרת לו לשעות בחדר לבד עד שהוא יתנהג כשורה ואז הוא בוכה ואומר אני מפחד אני רועד , אני כמובן מחזירה שלא נורא שהוא רועד הוא צריך להתגבר ולקבל את העונש המגיע לו האם יש קשר בין התגובות ? ולמי יש לפנות בכדי לעזור לו להתגבר על הרעד ביד ? קבעתי תור לרופא המטפל אבל מה עלי לבקש ?

שלום שרון, הגננת שלכם צודקת - לקראת כיתה א', חשוב מאד לוודא שלא קיימות בעיות בתיאום החזותי-תנועתי (בין היד והעין), שכן תיאום כזה נחוץ לצורך רכישת הכתיבה. טוב שקבעת תור לרופא, ואני מקווה מאד שהוא יפנה אותך לאבחון אצל מרפאה בעיסוק, שתוכל לזהות בעיה (אם קיימת) ולטפל בה במהלך החודשים עד הכניסה לכיתה א'. מעבר לכך, חינוך הילדים חייב להמשיך ולהיעשות עפ"י עקרונותיכם, אך מתוך התאמה של הסנקציות לגילו ויכולתו של הילד. בהצלחה ליאת

התחלתי טיפול פסיכולוגי 4 פגישות ואנני מרוצה, אני מרגישה קור נושב מהפסיכולוגית, האם להפסיק או לנסות עוד קצת??

שלום איילת, פורום זה נועד לתת מענה לסוגיות הנוגעות לפסיכולוגיה של הילד והמתבגר. שאלות הנוגעות לטיבו ומהלכו של הטיפול עצמו תוכלי להפנות, למשל, לפורום פסיכותראפיה, השכן. בהצלחה ליאת

יש לנו ילד בן 3 ו 8 חודשים באופן כללי הוא ילד חמוד,בדר"כ משתף ברגשותיו, זה כבר כמה חודשים שהוא מתעצבן בבית נורא בקלות ומתחיל להשתגע מזה ולהרביץ. ההרבצות הם לי-אמא שלו ולאחיו הגדול בן 7 וחצי, לעיתים נדירות גם לאבא שלו. יש לציין שבשיחה עם הגננת, בגן הוא אינו מרביץ ומשתתף בכל הפעילויות בצורה יפה. כל צורה של התנהגות שלנו כלפיו לא עוזרת, אם זה חיבוק חזק, אם זה ללכת לחדר-הוא לא נשאר שם,עונשים, איומים לא מפריע לו כלום. הוא משגע אותנו וגורם למתיחות בבית,מה עושים?

שלום שירה, אין להרשות לילד להפעיל אלימות בכל מקרה, ואלימות כלפי ההורה בעייתית אפילו יותר. תוקפנות, כך מסתבר, יכולה לאיים מאד גם על התוקף עצמו, בעיקר כאשר הוא ילד צעיר. דחף תוקפני חזק עלול לעורר אצל הילד חרדה גדולה מפני ההרסנות שבתוכו. ילד שחווה את עצמו כמסוגל להרוס את מי ששומר עליו ומגדל אותו, מרגיש אומלל מאד וחרד מאד. לכן, כאשר הוא מרים יד עליך או על אביו, עליכם לעצור פיזית את הפעולה, ולא לאפשר אותה, ממש כפי שהייתם עושים לו ראיתם אותו מסכן את עצמו או עומד להיפצע מחפץ חד. בהמשך, עליכם להרחיק אותו מכם, ואם קשה לכם להרחיק אותו הרחיקו את עצמכם. תוכלו ללוות זאת באמירה חד משמעית כמו "בבית שלנו לא מרביצים!". תוכלי לעיין ולקרוא קצת בפורום, וללמוד עוד על דרכים אפשריות להגיב במצבים דומים, ובמידת הצורך להגיע להדרכת הורים ממוקדת אצל פסיכולוג קליני של ילדים. בהצלחה ליאת

שלום, יש לנו בת בת 4.5. בקרוב יוולד לה אח. הודענו לה על כך לפני מספר חודשים, ואף לקחנו אותה לבדיקת אולטרסאונד. אנו מרגישים שהיא "מתעסקת" עם הנושא הזה די הרבה: כמעט כל יום מציירת ציורים לאח שלה, מחליטה איזה צעצועים תתן לו וכו'. לאחרונה שמנו לב כי לפעמים, כאשר היא משחקת, היא אומרת לבובה שהיא כועסת על האח של הבובה. מדובר בילדה טובה, חברותית, מסתגלת מהר למצבים חדשים. יחד עם זאת, היא רגילה לקבל הרבה תשומת לב, אוהבת להשתתף בשיחות של מבוגרים וכד'. אנו חוששים כי השינוי יהיה קשה בשבילה. אך, לדעתך, עלינו להתנהג?

שלום אלה, לידת אח היא אירוע גדול ומשמעותי עבור כל ילד, וטבעי שתהיה התעסקות מחשבתית רבה סביב זה. נדמה לי שאפשר להסתכן ולומר שהילדים המסתגלים בקלות הם אלה שהוריהם מתייחסים בקלות ובטבעיות לנושא. זו אמירה קצת פשטנית, אני יודעת, ובכל זאת, רחמים או התעסקות יתרה ב'אסונו' של הילד הבכור עלולים ליצור אצלו את החוויה שהוא באמת נורא מסכן וראוי לרחמים או פיצוי. עבור רוב הילדים מדובר במשבר זמני, בוויתור על הבכורה, על ה'בלעדיות', על מידה נכבדה של תשומת לב, ועל זמן איכות עם ההורים. ובכל זאת, התוספת החדשה למשפחה כרוכה גם בהרבה שמחה, התרגשות וערך מוסף, וילדים נבונים מכירים גם בכך. אני מניחה שכדי שהתהליך כולו יעבור בשלום, נחוצה גישה בריאה ועניינית, המשלבת אהבה, סבלנות והרבה הבנה כלפי הקשיים וההתמודדות של הילד, יחד עם ביטחון בכוחותיו וביכולתו לעמוד בהם. יש לצפות לגילויים של קנאה ותוקפנות (לפעמים הם מגיעים רק כחלוף כמה חודשים מאז הלידה) ולהיערך להם, אך לזכור שלא מדובר בעוול או אסון. לעיתים, לידת הילד השני מעודדת סדר יום מאורגן ומובנה יותר, ובכך מסייעת לכינון גבולות בריא ונכון יותר. כרגע, אני לא חושבת שיש משהו מיוחד שעליכם לעשות, מלבד להניח לה לעבד את התהליך בדרכה, ולהכינה להיבטים הקונקרטיים של הלידה המתקרבת (מה יקרה כשאמא תהיה בבית היולדות, איך נסדר את החדר, איפה תעמוד המיטה שלה מעכשיו, וכד'). מאחלת לך לידה קלה ונעימה, ומבטיחה להיות כאן בהמשך, אם תרצי להמשיך ולהתייעץ. בשמחות ליאת

בני בן 6, הולך לגן חובה. כשהוא בגן או בבית של חבר הוא משחק יפה עם הילדים. בבית שלנו הוא לא נותן לחבר/ה לשחק במשחקים שלו והדבר גורר כמובן תסכול ובעייתיות. מה עושים ואיך עוזרים לו? תודה, הגר

שלום הגר, את מציינת שבנך יודע לשחק יפה עם חברים כשהוא נמצא מחוץ לבית, ויש בזה משהו מרגיע, שכן נראה שהוא מכיר את הקודים החברתיים והציפיות ממנו בדר"כ. העובדה שדווקא בבית הוא הופך רכושני מעוררת בי שני כיווני מחשבה אפשריים. האחד, יכול להיות קשור לחוסר ביטחון עצמי או ביישנות, כאשר בסביבתו הבטוחה והמוגנת הוא יכול להרשות לעצמו להיות יותר אסרטיבי ואגרסיבי, כתגובת פיצוי להתנהלותו בחוץ. הסבר אפשרי אחר יכול להיות קשור לצורך שלך דווקא, לנהוג בנדיבות או רכות-יתר עם ילדים אורחים, מה שלא בהכרח עולה בקנה אחד עם הצרכים של בנך. במקרה כזה, הייתי מניחה לילדים להגיע לפתרון בכוחות עצמם מבלי להתערב. בכל מקרה, אני ממליצה לך להשתדל ככל האפשר להישאר מחוץ לסיטואציה, ולאפשר לילד להתנסות בתוצאות התנהגותו, לטוב ולרע. תוכלי לנסות ולדבר איתו כשאתם לבד, אחרי שהחבר עזב, ולברר איך הוא רואה את המצב, איך הוא מרגיש בזמן הקונפליקט ומה לדעתו יכולות להיות התוצאות האפשריות. נסי לא לכוון אותו לתשובות מסוימות, אלא להקשיב באמת למה שהוא אומר ולכבד את בחירותיו. אם את מרגישה שאף אחד מן ההסברים כאן אינו מתאים למציאות שלכם, את מוזמנת לפרט מעט יותר ונחשוב עוד. שבת שלום ליאת

האפשרות הראשונה נראית לי מתאימה יותר. עכשיו השאלה מה לעשות, אני לא מיד מתערבת, אבל בכ"ז אחרי זמן מה, כשהילד השני קצת במצוקה ושום דבר לא מתקדם לשום כיוון אני מתערבת. אם כי זה לא עוזר...ושוב אשאל, איך לעזור לו? תודה,הגר

ליאת, שלום רב. קודם כל, הפורום מאד מעניין ומפרה, אני מאד נהנית לקרוא את פניות ההורים ואת תשובותייך. השאלה שלי היא לוא דווקא נוגעת לי, לפחות לא כרגע. לגיסתי יש שני ילדים - בת 7 ובן 5. הילדה בעלת בטחון מאד חזק, לעומתה הילד מפחד מדברים רבים, בעיקר מללכת לבד למשל לשירותים, או לא בביתו לחדר שאין בו אף אחד, גם אם אומרים לו שמותר וזה בסדר. הוא תמיד מבקש מאמא, או מבעלי (דוד) ללוות אותו. לדעתו של בעלי, הסיבה לכך היא שהילדה הגדולה כאשר עברה לחדר משלה ישנה בו לבד, לעומת זאת הילד מעולם לא ישן בחדר לבד, אלא או עם הוריו או עם אחותו. אני ובעלי התחלנו לתכנן ילד שני (יש לנו בת בת חצי שנה), אינשאללה הפרש הגילאים אמור להיות דומה - שנה וחצי, שנתיים. כמובן זה מוזר לשאול על ילד שעדיין בתכנון, אבל בעלי כבר אמר שהוא ירצה לשים את הילדים בחדרים נפרדים. לי אישית ואינטואיטיבית הרעיון נשמע מוזר ולא נכון. אשמח לדעת את דעתך בנושא.

היי אנה, אני שמחה שאת נעזרת ומוצאת עניין בפורום. תודה. את יודעת, יש כל כך הרבה גורמים היכולים להשפיע על התנהגותם של ילדים, על הכוחות שלהם, על הפחדים שלהם, על הביטחון שלהם בעולם ובעצמם, חלקם קשורים במבנים מולדים וחלקם בהשפעות סביבתיות. ההסבר של דוד לגבי האחיין שלכם יכול להיות נכון מאד, ובו בזמן מאד לא מדוייק או חסר. לא תמיד אפשר לדעת בוודאות כיצד נולד הפחד. השאלה של חדרים נפרדים או חדר משותף תלויה גם היא בנסיבות הספציפיות של כל משפחה. לפעמים אין בכלל שאלה, פשוט כי אין אפשרות טכנית (פעם כולנו גדלנו בחדרים משותפים והייתה שמחה גדולה, זוכרים?). לפעמים יש אפשרות טכנית, אך הצרכים המיוחדים של הילדים מכתיבים משהו אחר, ולפעמים - כל ילד גר בחדר משלו והכל נהדר. יש הורים הבוחרים לאפשר לילדים לגדול בחדר אחד, ולהפרידם רק בהגיעם לגיל ההתבגרות המוקדמת, כשצרכי הפרטיות מתעוררים באופן טבעי. נדמה לי שאין מתכון אחד נכון, ולכן אין ברירה אלא לחכות לילד השני שיגיע (אינשאללה, כדברייך :-))ולראות. אני מציעה לא להיתפס לנוקשות לכאן או לכאן, ולאפשר לעצמכם לזרום עם מה שיתאים אז. בשמחות ליאת