אובדת עצות

שלום. ביתי בת 8 עוד מעט בכיתה ב' תלמידה ממוצעת אך מאוד נחושה ועושה הכל בכדי להצליח בלימודים. עברה אבחון אצל פסכיאטר ילדים שאיבחן הפרעת קשב וריכוז קלה.טרם עשתה מבחן דידקטי למרות שלדעתי ישנה איזושהי בעיה וקושי בלמידה (שליפה איטית של חומרים נלמדים).מעבר לזה היא מאוד רגישה, מאוד מתייחסת לכל דבר שום דבר לא נעלם מעיניה ואזניה ואי אפשר ל"סדר" אותה. בסוף כיתה א' היו כמה מקרים שלא רצתה ללכת לביה"ס ואפילו מאוד בכתה. כיתה ב' התחילה אותו דבר: בכי וסירוב להגיע לביה"ס. אחרי חופשת סוכות היתה איזושהי הקלה במצב ועכשיו פתאום שוב מסרבת ללכת לבי"ס בטענה שיש יותר מידי משימות (לא מודה שקשה לה). לא בטוחה שהקשיבה למורה ושמעה את כל המשימות שיש הביתה. כל לילה בוכה בכי תמרורים מפני שלא בטוחה שסיימה את כל השיעורים ושבאמת עשתה את כל המשימות הנדרשות. אני כמובן שבודקת יחד איתה בדיקה יסודית רק כדי להרגיע אותה והסברתי לה (וגם מחנכת הכיתה) שהיא תלמידה טובה וגם אם באמת תשכח פעם להכין משימה זה לא נורא ויכול לקרות לכל אחד. היא מסרבת להירגע ואני מוצאת את עצמי אובדת עצות. אני מרגישה שהיא ממש במצוקה. כל יום יש את הריטואל הקבוע של הבכי בלילה עם התחנונים שלי שהכל בסדר ושהיא בסדר. כל בוקר היא מתעוררת מאוד מוקדם בבוקר לפני שאני יוצאת לעבודה ובוכה ומתחננת שאכתוב מכתב למורה ואוודא שבאמת הכינה את כל המשימות. אני ממש מרחמת עליה ומרגישה שכל יום אני שולחת אותה למלחמה שאינה יכולה להתמודד לבדה. עלי לציין שביתי מאוד אוהבת חברה אך משום מה לא מאוד פופולרית וחברות ממעטות להתקשר אליה ולהזמינה. לדעתי זו גם אחת הסיבות שמערערות את ביטחונה. מה עושים??? כמובן שאקח אותה לייעוץ אך מבקשת מכם עזרה ראשונה מפני שהיום כמעם נשברתי. באתי לקחת אותה מבי"ס ומצאתי אותה מתייפחת. היא לא הבינה מה המורה דורשת בשיעורי הביצ וכשנגשה אליה לבקש הסבר, המורה הסבירה אך היא כנראה מרוב לחץ לא שמעה כלום.מה עושים במצב כזה?.. איך אני גורמת לביתי לבטוח בעצמה ולהפסיק להטריד את עצמה. לתגובתך המהירה אודה

שלום רב, אני קוראת את התיאור שלך ומצליחה לשמוע דרכו את המצוקה וחוסר האונים של שתיכן. כמובן שיש טעם רב להמשיך את האבחון הדידקטי, לאתר את מוקדי הקושי ןלהציע את ההקלות הרלוונטיות. עם זאת, אני מסכימה שיש כאן תמונה של מצוקה רגשית, שגם אם מקבלת ביטוי בהקשר האקדמי, היא כנראה קשורה במשהו נוסף. התנהגויות של פרפקציוניזם, בעיקר פרפקציוניזם נוקשה כל כך, נקשרות בדר"כ לנושאים של דימוי עצמי, וצורך חזק בשליטה. איני יודעת דבר על נסיבות חייה של הילדה, על התמודדויות והתנסויות העבר שלה, ועל גורמים חיצוניים אחרים שיכולים היו לתרום להתפתחות דפוס כזה. זאת הסיבה לכך שבקליניקה, לפני כל התערבות טיפולית, נעשה בירור נרחב הנוגע לרקע ההתפתחותי, המשפחתי והבריאותי של הילד. כרגע, תוכלי לחשוב איך ואיפה אפשר להוריד ממנה לחץ (לא רק סביב שיעורי הבית), ולהחזיר לה תחושה של שליטה. תוכלי לחשוב למה היא כל כך פוחדת 'להיתפס' או להיענש, או למה הישגים נתפסים בעיניה כדבר גורלי כל כך. אני חושבת שהתייעצות עם פסיכולוג ילדים יכולה לסייע בהבנה טובה יותר, ולכוון לקראת התערבות מסייעת. לפעמים הדרכת הורים קצרה מביאה אתה הקלה משמעותית, ולו מעצם הפחתת החרדה והאשמה של ההורים. בהצלחה ליאת