פורום פסיכולוגיה קלינית

יעלווש רוצה נתכתב סוף סוף?

קודם כול אני שמחה שאת עוקבת אחריי זה מעודד נורא כן המנילה נורא דכאה אותי אין לי מילים אני נורא מצוברחת וחסרת אונים נורא מפחדת מהטירונות כול מה שדברת איתי והרבה הרגיע אותי פתאום זה כבר פחות כאילו לא דברנו הפחד שלהיות לבד או לא יאהבו אותך נורא קשה לי אם זה? בטח את חושבת שאני חסרת הבנה אבל קשה לי עם זה באמת יום ועוד יום והתאריך מתקרב לא ניתן לעצור את השעון.......

שאלה לי אלייך מאוד חשובה..... אני בת 18 חסרת ביטחון לחלוטין כרגע אני לפניי גיוס רציתי לשאול, תמיד הייתי לבד בלי אף חברה נורא קשה לי לפתח שיחות ולתקשר אם אנשים גם מפחד "מה יחשבו אחריי שאדבר" וגם שנראה לי שאוטומתית התרגלתי לשתוק בחברה אני רוצה לשנות זאת מה עושים אייך מתגברים? האם יצירת קשר אם בני אדם צרייך להיות מאומנים?????כמו למשל???

שלי בשם

שלום לאחרונה עלו בפורום מספר שאלות בנושא של בני נוער לפני גיוס כך שתוכלי גם לראות מה הם אומרים ואילו תגובות קיבלו. כפי שציינתי לא פעם, הגיוס הוא צומת דרכים מורכבת, שכוללת סיכויים וסיכונים שונים. מצד אחד זה שינוי משמעותי באורח החיים ובקשרים החברתיים. יתכן שזו ההזדמנות לשנות תדמית וסביבה חברתית במידה וזו היתה מקור לקשיים בעבר. מצד שני אותה הזדמנות היא גם מצב לחץ שדורש מאמץ רב ועומד מאחוריו חשש שהדברים לא יסתדרו. עם הבעיות שאת מתארת לקראת גיוס את מתמודדת מזה זמן ולא רק בהקשר של הגיוס. יתכן שהגיוס מדגיש דברים שכבר הרגשת בעבר. אני לא חושב שיש לי פתרונות מיידיים לביצוע. צריך לנסות לחשוב בצורה חיובית על הדברים. אם הדברים מטרידים מאוד ואם יש לך זמן עד הגיוס אולי כדאי להתייעץ עם איש מקצוע בעניין. גיוס ושירות מוצלח ד"ר אורן קפלן

היי את כבר לא בדיוק כאן ואתם את כאן אז את אף פעם לא עונה לי את תחליטי שאת רוצה לענות לי יש לי חדש לספר לך בייייייייייי

היי נטעלי, דווקא כן עניתי לך לא מזמן, כנראה שלא שמת לב, חוץ מזה אני עוקבת אחריך וקראתי את מה שכתבת על המנילה, אל תדאגי יהיה בסדר. לא שכחתי אותך אבל אני חייבת לזוז עכשיו, תכתבי מתוקה מבטיחה לענות מחר שלך יעל

נכון צודקת שיש דברים יותר גרועים אבל לכול אחד יש צרה ובשבילו היא הכי גדולה אני חושבת שבריאות הכי חשוב יותר מכול.......... אבל תאמיני לי שאני שבורה קשה לי ורע לי , הפחד מבחינה חברתית נורא קשה לי אני לא יודעת אייך לגשת לאנשים אייך לפתח איתם שיחה????? יש ימים בעבודה עם עובדת בקושי מילה אחת אני מוציאה מהפה גם כי אני מפחדת וגם כי אין לי זה מייאש.

היי נטעלי תאמיני לי שאני כל כך מבינה אותך. יש לי עצה קטנה בשבילך. יש שטוענים שפחד חברתי נפתר על ידי תרופות. גשי לפסיכיאטר תתיעצי איתו הוא ישמע אותך ויתן לך אבחנה. אין לך מה להפסיד. בקשר להמשך טיפול בצבא. אף אחד בצבא לא חייב לדעת שאת בטיפול אצל פסיכיאטר לכי לרופא פרטי. דנה

בעצם זה לא חוקי . לא ממליצה לעשות את זה בלי ידיעת הצבא.

כשהייתי קטנה, כמו הרבה ילדים אחרים, כשהייתי ישנה וחולמת חלומות, לפעמים בחלום הייתי הולכת לשירותים ועושה פיפי כשבפועל הייתי עושה פיפי במיטה. בחודש האחרון (ואני בת 25!), באופן מפתיע ומאוד מטריד - קרו לי שני מקרי הרטבה - ובמתכונת זהה: "נכנס" לי לחלום קטע בו אני הולכת לשירותים לעשות פיפי כשבפועל עשיתי פיפי במיטה! מיותר לציין כמה הדבר מביך ומטריד אותי. אני גם לא יודעת אילו בעיות יכולות לגרום לתופעה כזו (שאני משערת שהיא נדירה עבור נשים בגילי) אשמח אם תוכלו לתת לי עצה בענין ולהפנות אותי לרופא מתאים או לספרות מתאימה בנושא.

תמר, הלכת לאורולוג גינקולוגי (יש הרבה נשים שיש להן דליפת שתן(. עדי

תמר שלום ראשית כדאי לפנות לבדיקה רפואית ולוודא שאכן אין בעיה פיזיולוגית. אני יודע שבבי"ח איכילוב עושים בדיקות כאלה ויש פרסומים רבים לאחרונה בעיתונות וברדיו. לאחר מכן, אם אכן מבחינה פיסיולוגית הכל תקין, ניתן לפנות לטיפול פסיכולוגי בנושא. אחת השיטות היעילות היא היפנוזה. ניתן לעבור טיפול ולאחר מכן להתאמן בעזרת היפנוזה עצמית. חשוב לבדוק האם התופעה קשורה למצב נפשי, כמו לחץ או חרדה, ובמידה שכן, יש לטפל במקור הזה גם כן. קודם כל, פני לייעוץ רפואי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר נכבד, אני מודה לך על התיחסותך. האם אתה מכיר ותוכל לעדכן אותי ביותר פרטים בנוגע לבדיקה הפיזיולגית הנדרשת? תודה, תמר

ועוד בשברים מעניינים...רק חבל שבעיות של אחרים צריכות למלאות ת'פורום... בכל אופן, בהמשך לעץ שלנו מאתמול, את צודקת במאה אחוז כשאמרת שאת יודעת שחיוך ומילה טובה יכולים לשפר את המרגש באופן מסויים. כי גם לי את מעלה חיוכים כשאני יודעת שאת מקדישה לי הודעות מקסימות, וכותבת לי דברים מצחיקים, זה נחמד לי... ואני לא חושבת שצריך להיות עם פסיכולוג או תחת השפעת כדורים כדי להבין מהן בעיות ותיסכולים, עצב והרבה כאב. וגם אם אין כאב, העומק במחשבה שלך לבוא לכאן ולנסות להעלות חיוך על פניהם, זה הכי יפה שבדבר. אז תשכחי שאני אוהבת אותך טוב? אני.

יקירתי, את פה !!!!! איזה כיף לי, (-: כבר חוזרת.... יעל

אחותי, רוצה לשמוע מה חלמתי ? אני

קיבלתי את המייל שלך, שלחתי לך אחד נוסף. תודה, ענבר

ענבר, ניסיתי פעמיים לשלוח מייל בחזרה, וכנראה שיש תקלה במייל שלך, כי הצלחתי לשלוח אימיילים אחרים ללא בעיה. בכל אופן תתקשרי לטלפון השני שנתתי לך, זוהי מטפלת שהיא גם פסיכותרפיסטית. תוכלי גם לבקש ממנה הפניות למטפלות אחרות במידה ומשהו לא יסתדר ביניכן. בברכה, טלי פרידמן

שלחתי לך אימיילים

קיבלתי שבת שלום טלי פרידמן

תודה גם לך טלי. :) יום מבולבל שכזה...

כן , הייתי ויצאתי מכול מצב נפשי אפשרי פירוט של חלק קטן בספר שכותבת ובקרוב יוצ א אין מצב נפשי מהקשה ביותר עד הקלים ביותר שלא ניתן לפתור בהומאופתיה מדברת כהוכחה חיה לכך - ומטפלת היום באנשים בכול סוגי הבעיות בתחום קופת -החולים האם הפסיכולוגים או הפסיכיאטרים רוצים ללמוד משהו בנושא ??? בואו ניקח מספר מקרים ונבדוק ביחד מה ההומאופתיה יכולה לעשות - ולאן מגיעים בשאר התחומים ומדברת כמובן מניסיון אישי בו ביליתי בצעירותי 8 שנים בטיפול פסיכולוגי - פעמיים שלוש בשבוע -חבל מאוד כי בזמן הזה הייתי עושה הרבה דברים אחרים אם הייתי מכירה ומקבלת אז טיפול הומאופתי מה דעתכם ???? אדית

קודם כל בהצלחה עם הספר. מכל הלב... אף פעם לא הבנתי הומאופתיה, אם זה עזר לך עם בעיותייך אז את בטח תוכלי להסביר לי קצת למה הכוונה...?! ז"א, איך בעצם הומאופתיה מצליחה לפתור בעיות שכאלה...תודה. דבר שלישי, אני הייתי רוצה ללמוד משהו על זה :-) זה נשמע מעניין...

ההומאופתיה עובדת בנוסחה מאוד פשוטה אך מורכבת מצד שני אנו חוקרים את האלמנטים השונים הקיימים בכדור הארץ - מתכות מינראלים צמחים בעלי חיים , מסתבר וכמו שידוע גם בפארמקופיאה של רפואה רגילה - שלכול אלמנט על כדור הארץ ולכול חומר וחומר בכלל יש יכולת להרעיל ולבטא את עצמו דרך אדם הנתון תחת השפעת החומר והרעלתו -שיגרום לו לפתח סימפטומים פיזיים בכול הרמות ונפשיים בכול הרמות והסוגים -אפילו חלומות בלילה שישתנו ויהיו תחת השפעת האלמנט המרעיל , , כמובן שכול אלמנט גורם לסריה שונה של תופעות , ובהומאופתיה המחקרים על כול אלמנט נעשים על קבוצות מתנדבים בריאים , כאשר מגלים איזו תסמינים ותופעות כול חומר ספציפי גורם - אפשר להשתמש בו אחר כך בצורה מוחלשת כמו שנותנים חיסון - אך בטיפות או כדורים , החומר הנבחר לאדם על פי זיהוי מוחלט ודימיון מוחלט לכול הבעיות איתן מגיע הפציינט -כך שאם הפציינט יש לו פחד מחושך למשל , הוא יקבל בצורה מוחלשת אלמנט שגורם בהרעלה שלו לאדם בריא לפחד מחושך , אלמנט זה יגרום למערכת החיסון לגירוי וכך המערכת תוכל להתנגד הן לבעיה המוחדרת מבחוץ והן לבעיה הפנימית באותו הזמן מקווה שזה עונה תודה אדית

אדית שלום רב, ההומיאופטיה היא חלק מתחום הרפואה הנקראת "רפואה משלימה". אני מכירה בערכה של רפואה מסוג זה, אך יש להדגיש כי מדובר ברפואה תומכת ומשנית לרפואה הראשונית-הקונבנציונאלית. לכן הטיפול ההומיאופטי אינו יכול להחליף את הטיפול הפסיכולוגי או הפסיכיאטרי, אך הוא ללא ספק עשוי להיות טיפול משני יעיל ותומך. בברכה, טלי פרידמן

טלי ! כהומאופתית מה לעשות אני מתוך ידע ברור לא מסכימה איתך עבור מי שלמד והתמחה בהומאופתיה הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה הם הרפאוה המישנית - ואין זה משנה איך זה נקרא בציבור מה שחשוב זה המציאות בפועל בה בהומאופתיה ניתן לחולל שינויים שבחיים לא תוכלי לחולל בשום צורה טיפולית אחרת אני בלב שלם ממליצה לך ללכת ולהצטרף לפסיכולוגים עובדים סוציאלים רופאים רוקחים ועוד שכבר הבינו עובדות אלו ויושבים בימים אלו בבתי הספר גם של קופת -חולים מכבי וגם בבר אילן ובאסף הרופא ובתל השומר ועושים הסבת מקצוע מרפואה קונוונציונאלית להומאופתיה בברכת בריאות רבה אשמח לתת לך דוגמאות מהקליניקה שלי באופן אישי ולהתערב איתך שלא תשארי אדישה

זה מספר חודשים אני מאד אדיש לנעשה סביבי. זה אלי קשור להרגשה שיש לי הרבה כשלונות בחיי שכבר מאוחר לתקן אותם, כך להרגשתי. יש לי בעיה עם אחת הבנות שלי שנהגתי להכות אותה קלות בילדותה ואני היום מתחרט על כך. גם אותי נהג אבי להכות בילדותי ולכן יש לי בעיה עם אמי שנשארה בחיים ולא עשתה דבר למנוע את זה. אני גם הסתכסכתי עם הורי אשתי מכיוון שחשבתי שגם אותה הם נהגו להכות בילדותה וגם מתיחסים אליה לא יפה לעומת אח שלה שמקבל יחס מועדף מאד מבחינה כלכלית. אשתי מסכימה עם זה אך אומרת שאמא היא כזו גם אם היא נוהגת לא כשורה. מאחר ואני מרגיש לא טוב עם כך רציתי לדעת מה עלי לעשות כדי לא לחשוב על כך כל היום ואיך אני מתחיל לטפל בעצמי כך שאפסיק לישון הרכה ואתחיל לעשות דברים חשובים לי ולמשפחתי. עלי לציין שאני עובד בעסק שבבעלות חמתי וגיסי ויש לי 3 ילדים סך הכל ואנחנו משפחה נורמאלית סך הכל מהמעמד הבינוני.

רונן יקר . יש לך בעיה קשה ולא פתורה עם אמך . אולי כעסים ישנים שהיצטברו בזמן שהית ילדותך המוכה . אתה חושש שגם בתך תיתנתק ממך אולי , ויחסה אליך יהיה דומה ,לשלך עם אימך . אז לחרדות האלה, שלא נותנים לך מנוח אל תיתן להשפיע עליך . אל תיכנס למיטה אפילו אם זה כל רצונך . תחליט שמישפחתך חשובה לך עד כדי כך , שאתה חייב לפתור את הבעיות . עכשיו .......זה חשוב יותר מכל . אז צעד ריאשון לאחר שהחלטת , תיגש לרופאת המישפחה והיא תמליץ לך על מטפלת , שיכולה לשוחח איתך שיחה אחת או יותר , לפי הצורך ,לחזק ,לתמוך , ולתת לך כיוון . מה דעתך ? ואני מדברת מיתוך ניסיון . שיהיה בהצלחה

.

היי קראת מה שכתבתי לך אתמול?? מה דעתך?

אורית, אני רואה את הודעותייך לאחרונה ונראה שעוברת עליך קופה קשה. אבל כמו שכתבת בבוקר "כל כך רע לי היום", אז הנה היום הזה עומד להסתיים בקרוב. ומחר? מחר מתחיל שבוע חדש...ואני מאחלת לך שזה יהיה שבוע קל יותר, שבוע טוב! טלי פרידמן

אני מאד מיואשת בימים אלו. כמו שכבר כתבתי אני "מפוטרת היי טק" לפני מספר חודשים היה לי תפקיד מעולה והיום אני עובדת למחייתי כפקידה רק כדי לשלם את החשבונות שלי. החזרתי את הרכב לחברה ואני לא ניידת. אני מאד אומללה חווה אכזבות חוזרות ונשנות בראיונות שגם בקושי מגיעים. אני לא רואה סוף לתקופה הזו, אני מתגעגעת לחיי הקודמים מאד... בהתחלה חשבתי שזה עניין של זמן ואני אמצא עבודה אבל החודשים חולפים ויש לי הרגשה שהסיוט לא יגמר בקרוב. אחרי כל ראיון אני נופלת לתהומות של יאוש ובוכה ומסתגרת בבית. אני הולכת ושוקעת ואין לי פתרונות.

פסיכו שלום רב, המצב הקשה בשוק העבודה הביא אנשים רבים וטובים כמוך למצב דומה של אבטלה או פשרה על עבודה מסוג אחר. אמנם נאמר "צרת רבים חצי נחמה", אך אני בטוחה שכשאת חוזרת מאותם ראיונות שמפילים אותך לתהומות הבכי והייאוש, זה לא ממש מעניין אותך (עניין צרת הרבים). אני מודעת לקושי של הירידה בהכנסות, הקושי בניידות לאחר שהחזרת את הרכב ועוד, אבל הייתי מציעה לך לשקול, דווקא כעת, אפשרות של טיפול. לא חייבים ללכת לטיפול פרטי, כי הטיפול הציבורי לא נופל באיכותו. טיפול יכול לסייע לך בעת זו להתמודד עם כל מה שעובר עליך. בברכה, טלי פרידמן

שלום רב, חוסנו של אדם מורכב מהרבה יותר מאשר היכולות התעסוקתיות שלו. וכמו במצב של רעב, שבו הגוף מספיק חכם כדי לדלות רזרבות של שומן ואנרגיה מהקפלים ששרדו מימים טובים יותר, כך בימי אבטלה: צריך לשאוב כוחות מהיכולות האחרות. צריך גם, וזה מסר שיווקי שרבים מתקשים לייצר מתוך עצמם ולהקרין החוצה, לתמרן היטב את היכולות הקיימות כדי שיתבטאו בצורה הכי מייצרת תשומת לב אצל מעסיקים פוטנציאליים. יעוץ חיצוני במצב כזה, הוא שכיח ומומלץ לרבים וטובים, ולא במקרה מצוי ב"חבילת הפיטורין" של פורשי כוחות הביטחון ומפוטרי חברות גדולות (ובעלות מוניטין של ניהול המשאב האנושי שלהן, כולל בשלב הפיטורין). את מוזמנת להעביר אלי, במייל האישי, מעט על עצמך ומקצועך, על עצמך מעבר לתעסוקה האחרונה, וכן גיל ומקום מגורים - ואשמח לסייע בעיצה או בהפנייה מתאימה לצעד הבא. כל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

אורית שלום כתבתי לך להודעתך מאתמול אם יש לך זמן אז תקראי בתקווה שהצלחתי לעודד אותך מעט תמר

אני לא מוצאת את ההודעה שלך

תודה על התגובה. זה באמת מעודד אם כי אני מרגישה כל כך בודדה. אני כל כך רוצה להכיר אנשים ולא יודעת איך. חשבתי להצטרף ללימודים כלשהם. הבעיה היא שכשאני מכירה אנשים חדשים במקום עבודה, לימודים וכדומה אני בדרך כלל נשארת ידידה שלהם לאותה מסגרת. לאותם אנשים כבר יש קבוצת חברים בני גילם והם לא ממהרים להוסיף מישהו ככה שקשה להרחיב את החברות אל מעבר למקום בו הכרנו. אני לא יודעת מה לעשות כדי למצוא לי יותר חברים שאוכל לדבר איתם, לצאת איתם. אני רוצה להרחיב את מעגל החברים והעיסוקים שלי ואני לא יודעת איך.

שלום לכולם. היום חזרתי הביתה מבית החולים לאחר אשפוז ממושך וטיפול קשה שלא הצליח. מתוך הבנה מלאה של העומד לקרות, כתבתי את אשר על ליבי במכתב זה. לאחר כתיבתו, החלטתי לפרסם אותו ברבים, כדי שכולם יבינו כמה חשובה היא מתנת החיים. זהו סיפור אמיתי ולא שיניתי בו דבר. איני מתבייש במה שעברתי בחיי, או במה שאני עובר כיום. להפך, אני גאה שכך ניתנה לי האפשרות לבחור ולהפרד מכל אלו אותם אהבתי. נלחמתי בחיי, וכעת זה הזמן להרפות ולהמשיך הלאה, לעולם שכולו טוב. אני מבקש בכל לשון של בקשה, שאם אתם אנשים רגישים המתקשים בקבלת המוות והאובדן, אנא אל תקראו את מכתבי האחרון. כתבתי אותו כדי להקל על סבלה של משפחתי הקרובה וחבריי, ולא כדי להכאיב יותר. כולי תקווה שתמצאו במכתבי נחמה והבנה כפי שאני מצאתי בכתיבתו. אל תרחמו עלי, בבקשה, אלא רק תעריכו את המתנה הגדולה ביותר שניתנה לכם - חיים. ובאשר אתם, זכרו את צוואתי, צאו, חייכו, תאהבו ותהיו מאושרים במה שניתן לכם. להתראות. - - - - - - הנה חזרתי היום הביתה, סופסוף נשלפו הצינורות הארורים האחרונים מגופי והייתי חופשי לקום מהמיטה ולטייל מבלי למלא את הרצפה בשלוליות עמוקות של דם ודמעות. ההקלה של התרופות ששטפו את הגוף ואינן עוד, הזריקות וההקרנות שכל כך כאבו בבשרי. בנפשי. אין עוד תרופות בדמי, אין עוד רעל מלבד אותן טיפות מורפיום קטנות שמקילות עם הכאב. עם הסבל. ומתחילים החיים האמיתיים. סופסוף הריח האמיתי של הגשם אותו ראיתי מחלון בית החולים, מהמיטה בחדר הבודד, עליו נכתב "בידוד". סופסוף התחושה של הקור האמיתי מנגד לחימום המכני והבלתי-טבעי של בית החולים. הכל קורה לי פתאום, הבועה המוגנת שבה חייתי התנפצה, והנה אני, בדרך הבייתה. סופסוף הדרך הארוכה הביתה, הנסיעה המקוללת הלוך, שנראתה כל כך קצרה, הופכת פתאום לנסיעה ארוכה שמתארכת ורק מקשה. והנשימות שמכאיבות ודוקרות, והצחוק המתגלגל שכל כך מוכר לי שוב מכאיב. וכמה טוב שכך. לפני שלושה חודשים הובאתי לשם, מתוך תקווה שאשוב הביתה בריא, שלם, מחייך. והנה אני שב הביתה, שלם, מחייך. אך לא בריא. הנה אני שב הביתה על מנת לשוב אל מקום אחר. ובבית הכלבה שגדלה איתי מאז הייתי בן חמש, היום היא כבר בת 16, כמעט ולא שומעת, ורק עלי היא קופצת בשמחה, מלקקת, בוכה כל כך, מאושרת. וגם אני, מתרגש, ולא יכול לשכוח את עיניה החומות והחכמות שכאילו אומרות "עכשיו אני כאן בשבילך, שנינו נדעך כאן ביחד זה עם זה". ואני נזכר ביום שהבאתי אותה הביתה מהגן במושב, נושא אותו בזרועותיי. היא הייתה גורה קטנה ומיבבת, מלאת שמחת חיים ואושר. כמה טוב היה לחזור מהגן, מבית הספר, מהתיכון, מהצבא, ולראות אותה שם קופצת לקראתי. כמה היא שמחה כשהגעתי כל יום עם האופנוע שכל כך הפחיד את אמא. "אתה עלול למות" היא אמרה לי ביום שקיבלתי את הרשיון וקניתי את חתיכת הפלסטיק שעשתה אותי כל כך מאושר. "לא חסרות מספיק סיבות למות היום, בעולם שלנו" אמרתי לה. אני עלול למות על האופנוע, בצבא, ואולי אפילו בדרך חזרה למושב, כשמכונית תדרוס אותי בכביש. לרגע לא דמיינתי שאני, שהייתי בריא כל חיי, אגסוס ממחלה כל כך קשה ומאכלת. אני נזכר בלילה שבו הכלבה המליטה בפעם הראשונה. היא באה לחדרי, יללה, והעירה אותי בעדינות. השכבתי אותה על המגבת, וראיתי איך היא בשקט גונחת ויולדת לעולם הזה שישה כלבלבים חמודים ומתוקים בדיוק כמוה. ליטפתי אותה, הייתי שם בשבילה, ראיתי איך היא שמחה ובטוחה איתי. לרגע לא דמיינתי שיבוא יום והיא תהיה כאן בשבילי כמו שאני הייתי בשבילה. ואני נזכר בפעם הראשונה שנפלתי על השטיח בסלון, מוקף שלולית גדולה של דם, והיא עומדת לידי, נובחת, בוכה, מיללת, חסרת סבלנות, קוראת לאמא שתבוא לראות מה קרה, חסרת אונים, בוכה, ואמא באה, וצועקת, וקוראת לאמבולנס. והרופאים הירוקים במסיכות, וצינורות הפלסטיק היוצאים מגופי. כל זה היה כל כך מזמן. והכל היה טרי, ומפחיד, בימים שעוד פחדתי מזריקות ומחטים. מי היה מאמין ששנתיים אחר כך אחדיר לעצמי את העירוי בבית החולים, ואומר לאחות את המינון המדוייק של התרופה שעלי לקבל בכל בוקר. ובצהריים. ובערב. ופתאום אף אחד לא מזהה אותך. החבר הכי טוב מהתיכון שפוגש אותך, רק שלוש שנים עברו, ואתה שלד לבן. אתה, שהיית כל כך חסון וגבוה, ופתאום עורך נעשה שקוף וחסר צבע. ועיניך הירוקות עדיין בוהקות כמו פעם, אך שקועות הן בארובות העין, מוקפות עיגולים כהים של חוסר שינה וכאב. ושיערך השחור שממאן לצמח שוב, הבנדנה האדומה שקנית בטיול השנתי בכיתה י' על הראש, והחברה קוראים לך "ראש קרחת". והמרחקים שגמאת יחד עם חבריך לאוהל מתגמדים לכדי סנטימטרים בודדים, מהמיטה לחדר השירותים, ומותירים אותך באפיסת כוחות. והנפש, האומרת חדל, האומרת די, מספיק. הדרך הביתה היא נקודת דרכים בחיי. כשהגעתי לבית החולים, האמנו שנצא ממנו בריאים ושלמים. ידעתי שהמאבק יהיה קשה, שיהיו בו עליות ומורדות. הייתי בטוח שכשאראה את הרי ירושלים מן החלון אהיה בריא. אולי חלש, אולי רזה, אולי כואב, אבל בריא. תמיד בחרתי לחיות, להרים את ראשי, להלחם. לקבל באהבה כל שערה שנשרה, כל גל בחילה שעלה בי. לקבל באהבה את גלי החום, את הרעד האינסופי, את הכאב המשסף. כי ידעתי שיהיה טוב. ידעתי גם לקבל בהבנה את צילומי הרנטגן המראים עוד ועוד כתמים לבנים. כתמים שמתרבים כמו פתיתי שלג הנערמים על המדרכה בליל חורף. כמו נקודות עובש על פרוסת לחם. "גרורות", יאמר הרופא. והסחרחורות הלא מובנות מקבלות מובן חדש. "זה הגיע לגזע המוח". ברוך הבא לעולם ההזיות, אתה מוזמן לפקוח את העיניים ולחלום. והאנשים, מה הם עושים סביבי, מה כל ההמולה הזו, ומי זו האישה הזו שדומעת אלי מבעד למסכת החמצן? ופתאום הנשימה נעשית כבדה, ופתאום הכל מסתחרר. והמפתחות לאופנוע שאני כל כך אוהב נלקחו ממני, ואין יותר נסיעות ארוכות בשבת לחברים. ואלו שאהבתי פוחדים כבר לבוא ולבקר, רק מתקשרים, ומתרצים, זה עסוק במבחנים, זה נסע לטיול בהודו. וכולם משתחררים מהצבא, ואני, נעלי הקרב שלי עוד שוכבים מתחת למיטה בחדר. החברים פתאום פוחדים לבוא, ללטף את ראשי, ואני לבד, כל כך לבד. אמא מפחדת לגעת בי, פעם היא נגעה ודם זלג מאפי. מאז היא חוששת. אבא מסתגר בחדר השני, מעמיד פנים שהכל יהיה בסדר, שהנה הרופא יסיט את הוילון ויאמר "הוא הבריא, קחו את סיכום המחלה ולכו הביתה". נלחמתי, בכל כוחי נלחמתי. כל איבר בגופי, כל סנטימטר בנשמתי בת ה-21 נקרע לגזרים במאבק הזה. ולפני כמה ימים סימן השאלה האדום שרחף מעל ראשי הפך, ברגע של צלילות, לסימן קריאה ברור. אין עוד טעם במאבקים, זה הזמן לפנות לדרך חדשה. אומרים שיש חיים אחרי המוות, אומרים שיש מקום לאנשים כמוני, לא עשו רע לאף אחד, שלא הזיקו, שלא הרעו, שרק באו למלא את העולם הזה באהבה, בחמלה. "תמיד היה ילד אהוב על חבריו, חייכן ומצחיק" יגידו עלי בעוד זמן מה. "ילד עם לב של זהב, עם עיניים צוחקות וחזה רחב, זקוף וגאה". היום זה כבר ברור לי, וגם הוריי מתחילים להבין את הגזירה שנחתה עלי. את אותה פרידה שמתקרבת. את אותה מילה נוראה, "מוות", שפתאום אני מקבל באהבה ובהבנה. אני הולך למות. הנה, אמרתי את זה. אם פעם רעדתי בכל פעם שחשבתי את צירוף המילים האלה, כשחיברתי מילה למילה ויצרתי את המשמעות הזו, פחדתי שתהיה לו משמעות מיסטית, מעין נבואה שתגשים את עצמה. ואט אט, הפחד הזה מפני המוות הופך לחלום. ואט אט מתגבשת ההחלטה להניח את ידיי וללכת בשלום. להפרד מכל חבריי לגדוד, מבית הספר. לומר שלום לחברים, לאנשים, לבקש את סליחתם של אלו בהם פגעתי, את אלו שהעלבתי, לסלוח לכולם ולהפרד עם חיוך. איני מפחד מהדרך אל האור, ממנה כבר חזרתי פעם ועוד פעם. איני מפחד מהכאב, אני אותיר אותו מאחוריי. היום, ההבנה שהסוף מגיע, חלחלה סופסוף לדעתי. החלטתי להשמע לגופי ולומר חדל". עשרים ואחת שנים ביליתי בעולם הזה. אהבתי, שמחתי, צחקתי, כתבתי, שרתי, ניגנתי. ביליתי שנים נפלאות לפני המחלה, וגם במהלכה, היו רגעים נפלאים של אושר ושמחה. את הרגעים האפלים אשאיר מאחור. גם הרופאים מסכימים עם הדרך אותה בחרתי. היום, בדרך הביתה, התבוננתי בעצים הירוקים התמירים במבואותיה של ירושלים. התבוננתי בצמרותיהם הגבוהות, ולחשתי אליהם "נתראה בקרוב, שמיים". הם נעו, מעם הרוח או מתוך ידיעה פנימית שכך יהיה. ושלווה אמיתית מלאה את גופי, לראשונה מזה זמן רב. והאושר שוב מילא אותי, בידיעה שהנה אני עומד לשוב הביתה. וניתנה לי ההזדמנות המופלאה לומר לכולם שלום. ובעוד כמה שבועות, בהלוויה, הם יקראו את המכתב הזה שכתבתי. ויניחו זר חמניות צהובות שתמיד עודדו את רוחי בשעות הקשות. ואמא תבכה, למרות שהשבעתי אותה שלא תבכה, ואחי הקטן יקבל את האופנוע שלי שתמיד רצה ואת ברכת הוריי בחייו. ואחותי הגדולה, אותה אני כל כך אוהב, תקבל את הפסנתר עליו ניגנתי לשנינו שירים, ואת קלטת השירים שהכנתי לה, ואת השירים האחרונים שכתבתי. לא רכוש פיסי היה לי בעולם הזה, אותו אתן הלאה. אני משאיר למשפחתי וחבריי את מורשת הרוח ואומץ הלב, את הרצון והכוח להתמודד עם הקשים ולהישיר מבט אל עבר הסכנה. אני, שפסעתי על אדמת לבנון, ששקעתי במארבים בשעת לילה מאוחרת, אני, שדהרתי לאילת עם חבריי במהירות שיא, שלא ידעתי פחד, מותיר לכם את הידיעה שאין אושר אמיתי ועמוק יותר מאהבת המשפחה, החברים, וחרות הנפש. זהו סיפור מחלתי הקצר, זהו סיפור מותי שעוד ייכתב בשבועות הקרובים. אני אפרסמו ברשת האינטרנט ובמקומות רבים ככל האפשר, על מנת שאנשים יבינו את המתנה הגדולה שניתנה להם בחייהם - מתנת החיים. ובכל יום אביב חם, בו תראו פרפר צהוב המעופף מעל שדרת חמניות המפנות ראשן אל השמש, חשבו עלי. וכשתחושו את מגע הרוח הקרירה על פניכם תדעו שזה אני, שבתי לשדות ילדותי, אל מחוזות חיי ומותי. אני אוהב אתכם.

שלום, מרגש. רק מפחיד לאבד צלם אנוש. עדי

אלמוני יקר, לקח לי כמה שעות עד שהייתי מסוגלת לשבת מול המחשב ולכתוב לך. עד כה, מסך הדמעות מנע ממני לעשות כן. קראתי שוב ושוב את דבריך, ובכל פעם גל של דמעות שטף אותי. כן, גם אנשי טיפול חזקים, לעיתים בוכים, זה אנושי לא? ולא, לא בכיתי כי אני מרחמת עליך. בכיתי כי היה לי קשה לשמוח בשמחתך ולהתחבר אל שלוות הנפש. רציתי לנפץ באחת את המסך, ולנסות לצאת לחפש אותך, לומר לך שאפשר להמשיך להילחם, לפחות לנסות. אולם לאט לאט, כשחזרתי וקראתי את המכתב, הבנתי כי אולי באמת כבר נלחמת, ועכשיו המלחמה כבר אינה יעילה. לעיתים יש צורך לדעת מתי להניח הכל ולהפסיק להילחם. ונראה שקיבלת את ההחלטה הכל כך קשה הזו. נראה גם כי כל סובביך, הרופאים, ההורים וכל היתר, מבינים את החלטתך. זה בוודאי קשה להם. הקושי הוא לא בהבנת ההחלטה, כי אם בקבלתה עם כל המשתמע ממנה. אתה הולך להיפרד מהם, והם ממך. אתה הולך להיפרד מהעולם, מאיתנו, ואנחנו כולנו, ממך. פרידות זה דבר קשה, בעיקר כשידוע מראש שזו פרידה סופית שכזו, סופנית. אין לי מושג כיצד אסיים את מכתבי זה אלייך, פרט לרצון שלי לומר לך שאני מקווה שהדרך החדשה שתגיע אליה בקרוב תביא לך את השקט ושלוות הנפש המיוחלת. שהכאב והסבל ייפסקו, ושתוכל סוף סוף לנוח. אני מבטיחה לזכור את הפרפר מעל שדה החמניות, לזכור אותך. באמת. ובינתיים בזמן שנותר, אני אשמח אם תמשיך ותכתוב כאן, לגולשים, ליועצים, לי. הפרידה אינה קלה, ואני מוכנה להיות לך לעזר, ללוות, להיות כאן בשבילך. שלך, טלי פרידמן

ועוד דבר אחד, אני מבקשת את רשותך לפרסם את מכתבך כמו שהוא בעמוד הפתיחה של האתר, ככתבה. חשבתי על רצונך לפרסם את דבריך ככל הניתן, וזה יכול להיות אפשרות די טובה. אני מבטיחה להוסיף תמונה של שדה חמניות... אחכה לתשובתך! שלך, טלי פרידמן

תודה לך אישה מרשימה.

זולגות לי עכשיו... כ"כ הרבה... כ"כ... הרבה...

אני אעביר הלאה........... מקווה שאכן מצאת את השקט, בתוך כל הכאב הזה. שולחת לך חיבוק ארוך וליטוף חם.

רציתי לשאול אם אתה נותן לי את רשותך להביר את המכתב העמוק והמרגש שלך למספר אנשים שאני חושבת שיהיה ראוי שיקראו אותו? מחכה לתשובה. אני. (אני מבטיחה לא לשלוח ללא רשותך)

קראתי , דמעתי, התבלבלתי....... אמביוולנטיות היא מילה שיכולה בהחלט להצביע על התחושה המעורבת.. עצב ושמחה ........... יצאתי וחזרתי שוב. כה צעיר וכה בשל..........למעבר, הבלתי נמנע. ואיזה מילות עידוד אני יכולה לשלוח לך? ליטוף של אמפתיה, חיוך של מבוכה, מבט של תקווה. תקווה שמילותיך, יגיעו לכל מאן דבעי, בריאים וחולים כאחד, יהוו תמרור תזכורת, אור צהוב מהבהב כצבע החמניות האהובות עלייך, המזכיר את ערכם של החיים ואת הזכות שנתנה לנו, החיים, והזכות לנצלם עד תום. הצלחת בכשרון, למרות הכאב החד שפילח את גופי ועדיין נמצא שם, לתת גם לתחושה אחרת לרחף באויר כמו אותם פרפרים .........חופש........ מקווה שהימים ואולי השבועות ימלאוך בחויות נעימות, נוספות, שתבחין בפריחה, ובמעופן של הפרפרים אל אותו מחוז שכבר לא כלכך רחוק. להתראות...........

גם אני אוהבת אותך...ואני לא מכירה אותך.. לא מרחמת....מבינה ומבכה את הגורל. לא ידעתי האם להעלות את זה או לא אבל הייתי ממליצה לך לקרוא את הספר שביל הזהב לריפוי טבעי של שרה חמו, מדובר על חולת סרטן שהפסיקה את טיפולי הכימותרפיה בשלב מוקדם ופנתה לנטורפת יחיד מסוגו ואם תפיסה וגישה שונה, לפני כעשור או שניים הייתה מאוד מוכרת וסיפורה היה מאוד מפורסם במדינה. מדובר בשיטה קיצונית של ניקוי רעלים מהגוף.נשמע שהגעת לתובנה והכרה במצבך ואם כל הכאב אתה רוצה להעביר מסרים לאנשים שינצלו את חייהם ולא ישליכו אותם. ולכן יש לי הערכה אינסופית אלייך. אפשר גם לפנות לשרה בן חמו בטלפון בביתה, היא מנהלת בית מרפא בירושלים, בבקשה תתעניין בזה. אוהבת שלי

המסע אל האור" – סיפור חיים אמיתי. שלום לכולם! אני מביא לכם כאן את סיפורי האמיתי, סיפור חיים כואב וקשה, אך בעזרת כוחות נפשיים גדולים – הצלחתי לצאת מהחושך אל האור. כולנו מאוד מתחשבים ומאוד מזדהים עם אנשים אשר חוו אבדן וסבל פיזי/אישי/משפחתי ממשוך, אך אנו צריכים לשים לב שישנם גם מקרים אחרים שאולי למראית עין אינם בעיות פיסיות שמדברות על אבדן ומוות, אך מי שנמצא בהם מרגיש את המוות יום יום ועל אבדן כמובן שאין על מה לדבר. להלן הסיפור. נולדתי למשפחה חמה ומאושרת אשר לא החסירה ממני שום דבר אלמנטרי שילד זקוק לו. הורי גידלו אותי באהבה ואפילו אם יורשה לי אהבה רבה מאוד. עברתי בערך את אותו מסלול חיים שעובר כל ילד במדינת ישראל גן, בי"ס, חטה"ב, תיכון, צבא. עוד בילדותי הובחנתי כ"ילד קשה" וזה התבטא בכך שהייתי מאוד רכושני כלפי חפצי, ובכלל הובחנתי כילד בעייתי עם בעיות תקשורת עם הסביבה החיצונית. זה לא הפריע לכאורה לגדול כמו כל אחד, היות ותמיד חשבתי שהנה כולם עושים בדיוק את אותם הדברים, עונים לאותן דרישות. כשאני מסתכל על עצמי בעברי, הייתי ילד מאוד מופנם וסגור חברתית. לא מרבה להיפגש וליצור קשרים חברתיים כמו רוב הילדים האחרים בני גילי. וזה התבטא בכך שלא יצאתי ולא נפגשתי עם אנשים ופשוט ויתרתי לעצמי. היות וחשבתי כמובן כי ככה צריך להיות/לחיות את החיים. למדתי כי היה צריך, נשמתי כי היה צריך, אכלתי כי היה צריך וכל דבר שעשיתי עשיתי מתוך העובדה שצריך ואין מה לעשות. אם אתם לא מבינים את כוונתי אז פשוט לא עשיתי דברים בחיי בגלל שאני רציתי. לא יצאתי לבלות כי אהבתי, לא תפקדתי בנושאים כאלו ואחרים כי היה לי הכיף והרצון. אוקיי, אז מכאן מתחיל בעצם הסיפור או יותר נכון הידיעה הגדולה. התגייסתי לצבא בתור לוחם והייתי ממש חייל למופת ולתפארת מדינת ישראל – כמו שאומרים אצלנו במדינה. שירתי שלוש שנים מלאות בלי להחסיר אף יום אחד כמעט וסיימתי שירות צבאי מלא כמו כולם. עוד לפני השחרור, תקופה מסוימת שהתחלתי "להרגיש" את החופש שמגיע למחוזותיי, התחלתי להיות מודאג. מאוד לא הבנתי למה אני חושש כל כך מהחופש הגדול הזה שינחת עלי ויניח לי לבצע ולעשות דברים שרק אבל רק אני אוהב. כולם מסביבי , בני מחזורי, היו ממש באופוריה קסומה מהשחרור הקרב ומהחופש הבלתי מוגבל. ברגעים האלה אני זוכר שהתחלתי ממש להרגיש חוסר נוחות, אך הנחתי לזה וחיכיתי לשחרור. תמיד אהבו אותי בצבא, כולם, כל המפקדים והחברים, אבל אני מדגיש בצבא, היות והחיים שלי היו מחולקים לשניים. הכוונה היא שברגע שעזבתי את שערי הבסיס, הגעתי לביתי, למקום המבטחים ולא הייתי נפגש עם אף אחד ולא הייתי יוצא עם אף אחד לאורך כל שירותי הצבאי. בכל אופן היום הגדול הגיע! שחרור המחזור נחרט בזיכרוני לעד. הגעתי לבקו"מ, מילאתי, חתמתי, החזרתי ושוב חתמתי על השחרור המיוחל. והנה אני משוחרר…. אני זוכר את היום הנורא/הנפלא הזה ואני לא אשכח אותו בחיים. הגעתי הביתה עם כל הדברים שלי, הורי ואחיי רדפו אחרי וניסו לשמוח בשמחתי, אך אני הייתי כל כך לבד בודד ועצוב. איפה כל החברים לצבא? מה אני אמור בדיוק לעשות עכשיו? במילים אחרות פשוט הרגשתי חנק כזה שעטף אותי ולא הרפה ממני. שלושה חודשים שלמים לא יצאתי מביתי לאחר השחרור בגלל הדיכאון העמוק אליו נכנסתי. במהלך שלושת החודשים הקשים כביכול התעוררו אצלי המון סימני שאלה לגבי מהות החיים ומיקומי ביקום הזה. נשאבתי לבור שחור וחשוך והייתי לבד!! – לגמרי לבד!! אני זוכר שאותם ימים לא יכולתי לצאת מביתי ואפילו לקנות לעצמי דבר מה במרכול השכונתי שלנו. שלא לדבר על לאכול במסעדה ולהסתובב בקניון. טוב אז בשלב הזה כבר לא היה מה לעשות והכרחתי את עצמי לקום ולמצוא עבודה. זה היה בלתי נסבל. בכל ראיון עבודה ובכל נסיעה באוטובוס ובכל מפגש עם אנשים התחלתי להרגיש מחנק כבד. פתאום קשה לנשום…. פתאום כאבי גב קטלניים שהשאירו אותי כפוא במקום. דפיקות לב מואצות וכיום אני כבר מבין שסבלתי ממה שנקרא "התקפת פאניקה". “Panic-Disorder”. חצי שנה מהשחרור עברה וההרגשות הלא נעימות לא הרפו ממני. גם כשעבדתי לבסוף, הרגשתי שמשהו אצלי לא בסדר – אבל לא בסדר במובנים קטלניים. התקפות הפאניקה הלא ברורות המשיכו לתקוף אותי ללא הרף. הרגשתי ממש כמו עלה נידף ברוח. כמו פיסת לכלוך על כביש מהיר. בשלב הזה כבר הייתי "על הקרשים" כמו שאומרים. הבנתי שאני, כן אני לא בסדר והתחלתי לקרוא מאמרים ונושאים הקשורים לדיכאון והתקפי פאניקה. שמתי לב שהאנרגיות המזעריות שהיו לי כבר לא איתי והמצב הולך ומחמיר ואם אני לא אעשה משהו אז יכול להיות שזה הסוף שלי בחיים האלה. מעולם לא העליתי על דעתי לפגוע בעצמי אבל היו לי פנטזיות כמו "ללכת לישון לא להתעורר יותר". אני זוכר שביום בהיר אחד ניגשתי לאימי וסיפרתי לה את אשר על ליבי ואמרתי לה ש-או שאני הולך לטיפול פסיכיאטרי עכשיו! או שאני כנראה אתאשפז באחת המחלקות הפסיכיאטריות בבי"ח. אימי כמובן התנגדה נחרצות לעובדה שאני אלך לפסיכיאטר, בשבילה זה היה כתם משפחתי לתמיד ולא משנה אם הייתי עושה זאת אצל רופא פרטי. בכל אופן המצב היה קשה מאוד אצלי. לקחתי את עצמי בפעם הראשונה לחוף הים מתוך החלטה אישית שאני הולך להירגע ולהחליט לאן פני מועדות. אני חייב לציין שזו פעם ראשונה שבה הייתי כנה עם עצמי והקשבתי לרחשי ליבי. חזרתי והחלטתי שברגע הזה אני עוזב את כל משפחתי בנושא ההתייעצויות ופונה לקבל עזרה נפשית ראשונית. כן קבעתי לעצמי! פעם ראשונה בחיי! משהו שאני רציתי בו ולא משהו שהייתי חייב לעשות כי כולם עושים. קבעתי לעצמי תור למומחה לפסיכיאטרייה ופסיכו גריאטריה באופן פרטי. חיפשתי מישהו איכותי, בעל ניסיון וותיק במקצוע. גם השיחה עם הפסיכיאטר שארכה שעתיים שלמות נחרטה בזיכרוני. הוא היה מאוד מבין וקשוב ועם זאת ממש עלה על הבעיה שלי. מילאתי את הקליניקה שלו בדמעות שלא הפסיקו במשך שעתיים. לאחר השיחה הזאת הבנתי פשוט ממה אני סובל. זה היה קובץ לא מבוטל של הפרעות נפשיות חזקות. אגורפוביה בדידות. חרדה חברתית. התקפי פאניקה חזקים. מלבד זאת לאחר השיחה התברר לי באיזו בועה חייתי כל השנים, שזה הדבר שהרס אותי לחלוטין קרסתי פשוט. לקחתי חופשה מוארכת מהעבודה ולא היתה כל בעיה. התחלתי לראשונה טיפול תרופתי. במקביל השקעתי הון עתק בטיפול אצל פסיכולוג קליני. כל כספי שהיה מיועד לטיול לחו"ל הלך לטובת הטיפול המקיף שעברתי ובפעם הראשונה בחיי לא הצטערתי כל כך ואפילו שמחתי.. כן הייתי ילד ביישן, מופנם, חסר בטחון, התברר גם שעברתי התעללות נפשית ופיסית בילדותי שכנראה הפנימה את כל המצב הזה אצלי אבל אני לא אפרט היות ומי שגרם לכך איננו עמנו יותר והוא לשמחתי נהרג בתאונה לאחר תקופת ההתעללות בילדותי. כמובן שהמצב בבית היה על סף קריסה טוטאלית. אימי לא האמינה למשמע אזניה כשבישרתי לה שהיא פשוט לא שמה לב מי מימינה או משמאלה. בקשר לאבי אין מה להוסיף הוא היה בשלו. קיבל את הבשורה וחי איתה, לא שקל לא או הוקל לא עם זה, אלא מאוד קשה לשניהם והם יודעים שהם טעו בחינוך ש"העניקו" לי. זה הכל.. כיום אני עדיין על כדורים נוגדי דיכאון וחרדה היות והמצב החמיר במהלך הטיפול והאמת הנוראה שהתגלתה בפני. עם זאת אני הרבה יותר רגוע ואני יודע בדיוק מה אני, מי אני ומה אני מחפש ומה אני אוהב. אני גם יודע שאצטרך לקחת איתי את המצב כל חיי אבל לפחות אני יודע את מיקומי. זה הסיפור העצוב שלי עם הסוף המתוק. אני יודע שלא להרבה אשים ניתנו כוחות נפשיים לטפל בבעיות דומות לשלי ואני מודה על כך שהיה לי את האומץ והעוז לחסל את הבעיה הזאת. אני שתפתי אתכם בסיפור החיים שלי ע"מ שאנשים ידעו, יבינו ויראו שניתן לטפל בבעיות מסוג זה ואף לצאת מהמצב הנורא. אני תקווה שכל מי שקרא את הסיפור שלי יבין ויסתכל הצדה לראות אם אכן יש אנשים שסובלים מבעיות כאלו או אחרות וינסה לעזור לסביבה ולעצמו. לפעמים זה מאוד מאוד קשה לזהות את סוג הבעיה אבל אם באמת מתאמצים אפשר לגלות. היום לאחר טיפול ממשוך אני מאוד מאושר הספקתי להחליף מקום עבודה ואני עוסק בתחום שבאמת מעניין אותי. ולומד גם כן משהו שמאוד מעניין אותי אני אשמח לקבל תגובות על המכתב האישי שלי באימייל או אפילו כאן ויותר מזה, אני אשמח לעזור לאנשים שצריכים עזרה בנושא. פניתי לאחרונה למספר גופים שזקוקים לתומכים בנושאים הללו ואני מקווה לקבל הצעות שונות שבסופו של דבר יעזרו לזולת. אני אשמח להתנדב. שלכם באהבה אייל 

אייל היקר, כמה מרגש לקרוא את הסיפור שלך. נראה שהדרך שעברת עד הלום, אינה שרוגה בשושנים, אלא קוצים ודרדרים. ובכל זאת, למרות הכאב והקושי, הצלחת להתרומם מעלה, הרשית לעצמך להעניק לעצמך את מה שאתה באמת היית זקוק לו. דרוש לכך אומץ רב, נחישות וכוחות נפש. וכל אלו היה באמתחתך. מעבר לכך, היכולת שלך היום להסתכל על הדברים בצורה ברורה כל כך, כנה ואמיתית, מעוררת התפעלות. אתה לא מניח לדברים לעבור לידך, אלא אתה מסתכל למציאות בעיניים פקוחות, באופן ישיר. אתה מוזמן להמשיך ולכתוב פה בפורום. אני משוכנעת שיש פה אנשים רבים שאתה יכול להיות להם לעזר רב. וברגעים שגם לך יהיה קשה (כי זה קורה לכולנו, במשך החיים), אנחנו ניהיה בשבילך. יישר כוח! טלי פרידמן

צדקו מי שטענו כי הכוחות החזקים ביותר לשינוי, גלומים בכל אחד ואחת מאתנו. אולם לא תמיד בעת משבר אנו יודעים לזהותם. ואתה , מהווה דוגמא מעודדת לתאוריה הזו. וכל שנותר הוא לאחל , כי הדרך החדשה שסללת עבורך, לא תהיה עקלקלה, ולא תערים קשיים מרובים, ושתצליח לעמוד איתן, מול כל דבר שאליו ולתוכו יובילוך חייך. כי אתה יכול! התרגשתי, וחייכתי חיוך של ניצחון. כן אפשר, גם כשקשה! דרך צלחה!!!!

הכתבה ניכתבה מזמן איך הייתי מעוניינת ליצור איתך קשר אם זה אפשרי תכתוב לי למייל ...חבל שלא השארת את המייל שלך

בתקופה האחרונה יש לי סיוטים כל הזמן...מה עושים?

אורית מה פשר סיוטים ממה את חוששת פרטי?

יש לי כל מיני סיוטים, לא משהו מסויים או ספציפי. אני חולמת שאני רבה עם מישהו בעבודה או חולמת על המחלה של אמא שלי, על חברות שלי שעוזבות אותי וכדומה.

ראשית אני רוצה להודות לכם מקרב לב על הייעוץ און ליין אני כבר התייעצתי אתכם והמלצתם לי על מתן תרופות ושיחות, העיניין הוא שאני מרגיש שאין לי את הכוחות להתמודד שוב עם המציאות, בינתיים אני מתחיל לאבד חברים שמרגישים שמשהו לא תקין איתי, אני להזכירכם בקרוב בן 30 ולא מצליח למצוא את עצמי בעולם הזה, יש לי מחשבות אובדניות כבר תקופה ארוכה, אך אני מדחיק אותם ומפחד לספר בשיחות שיש לי מחשבות כאלו מחשש להדאיג את המטפל אני ממש מתוסכל, ההפרעה האישיותית לא מאפשרת לי להפתח בטיפולים שתמיד נכשלו אצלי והפסקתי אותם אחרי תקופה קצרה. אני יודע שאני כבר לא אוכל להיות כמו כולם, אני חושש לעבור אבחון בבטוח לאומי על מנת לקבל קצבה על הנכות הנפשית שיש לי האם יש אור בקצה המנהרה , יש תיקווה לצאת מהנואשות הזאת, מחר אני הולך לפסיכולוגית של ההורים שלי, אני מפחד לספר לה את האמת מאחר ופוחד להדאיג את הסביבה שלי, ומרגיש ממש ללא מוצא, מה לעשות?

לחיים שלום . עדיף שתתגבר על כל המחשבות שגורמות לך להיתבצר בעמדתך . אתה ניכנס למערבולת , סחרחרה , שבה כל מה שרצית אובד . חברים , עבודה , יוקרה מעמד,חיים . למה ? ביגלל שאין לך כוחות להיתמודד שוב עם המציאות , תחשוב שזה שם המישחק :"ממשיך הלאה בכל מחיר ", "אני חייב כעת לעזור לעצמי , להציל את השנים הטובות שעדיין נותרו לי , אליך למטפלת ואוציא הכל בלי היתחשבות או בושה ". זה הפיתרון היחיד כי מיכאן הכל יכול רק להיתגלגל בדרך הנכונה . אתה תתחזק תיראה את הדברים באור אחר ולבסוף תירצה להיתנער ולעשות הכל לבד וטוב תחשוב על זה ומצד שני אם יש לך משהו יותר כבד כמו הפרעת אישיות ואתה מרגיש שכבר לא תהיה כמו כולם ,תדע לך שאפשר לתפקד גם אם זה .ואנשים אלה הם סובלים כל כך אך נותנים תפוקה ותרומה לעצמם ולסביבה בשאר תחומי כישוריהם המפותחים , אסור לאבד תיקוה . מטפלים בתרופות בשיחות ,מתרגלים ומדמינים מצב אדיאלי ועובדים עליו. ויש אור בקצה המינהרה תאמין לי . בהצלחה לך חיים .

חיים, אתה מספר על הפחד הנורא, ועל ההתמודדות עם מצב נפשי לא פשוט. אך יחד עם זה, אתה שומר הכל בתוך תוכך, לא משתף אחרים, כדי לא להדאיג. אז מה בעצם אתה עושה? אתה מבקש ייעוץ מקוונן, ורק פה בחסות האנונימיות אתה מקבל את האומץ לפתוח את הדברים הכואבים והמפחידים, אלו שאולי היו מדאיגים אחרים. אבל אתה יודע מראש שיכולת העזרה כאן, היא מינורית, אם בכלל. ההמלצה הקודמת לגבי טיפול פסיכותרפויטי משולב עם תרופות עדיין תקף, ואולי אפילו יותר מבעבר. אתה חייב לשתף את הסובבים במה שקורה לך באמת. עצם ההסתרה של הדברים האמיתיים ש"יושבים לך על הנשמה" לא מועילה לאף אחד, בוודאי לא לך. אתה זקוק לעזרה, ואתה יודע את זה. פתח את הדלת, ספר את האמת, ספר את המתחולל בראשך ונפשך ותן לאחרים לעזור לך. זה אפשרי. מחר, בפגישה עם הפסיכולוגית זו יכולה להיות התחלה טובה. תנסה! בהצלחה, טלי פרידמן

הבעייה שלי קשה מכיוון שאני לא יודע מה לעשות, אבל אני אנסה.יצאתי עם בחורה במשך 3.5 שנים למעשה כול זמן התואר הראשון שלי ותחילת השני, חברתי לשעבר למדה ריפוי בעיסוק בגיל 26, לאחר 3 שנים מקסימות, לאחר התמחות וסטאג', חל שינוי קיצוני אצל חברה שלי מצב הרוח שלה עלה פלאים היא הפכה לתקיפה חסרת סבלנות הפסיקה לישון בלילות והחלה לתכנן רעיונות גרנדיוזים ובלתי הגיוניים לחלוטין כמו פתיחת עסק,(סטודנטים תפרנים) עם הזמן המצב החמיר ביום בהיר אחד היא עשתה קעקוע החליטה שמצאה פיתרון למחלת האלצהימר (כול זאת מדובר באשה חכמה אינטלגנטית, ומאוד הגיונית) החלה לעשן בשרשרת,תקופה שהייתה עבורי כגיהנום, לאחר כחודשיים היא ירדה לדיכאון עמוק וחשבה על מחשבות סופניות, בשלב זה היא חזרה לבית הורייה ונפרדנו לאחר תקופה של 3.5 חודשיים של טירוף ביחד. היא הופנתה ע"י הרופא שלה למחלקה הפסיכיאטרית ברמב"ם, שם הובחנה כמניה דיפרסייה, לאחר שהיא קיבלה כדורים היא דיי חזרה לעצמה, לאחר נתק מסויים קיבלתי טלפונים ממנה שהבנתי שמשהו לא בסדר, התברר לי שהיא שוב במניה, עזבה את הבית מסתובבת ללא תעסוקה מחליפה גברים,הפסיקה לקחת את הכדורים שלה,החלה לעשן סמים קלים(דברים שהיו זרים לה) דבר זה גרם לי לדכאון עמוק משולב עם כאב עמוק, מה עלי לעשות אני מרגיש חסר אונים,מה עלי לעשות מהי מנייה-דפרסייה הסבר קטן,ההורים שלה מנותקים ממנה ובטוחים שהיא בסדר גמור, מצד שני אני מאוד אמוציונלי וקשה לי להחליט להתנתק ממנה "ולהציל" את עצמי מהדיכאון שאני שרוי בו, או פשוט להפעיל איך שהוא את הרשויות, אני פשוט במצוקה נוראית בתודה מראש ממתין לתשובה. מה לעשותתתתתתתתתת????????

ניר שלום רב, המצב שנקלעת אליו הוא ללא ספק מורכב וקשה. מצד אחד, יש את חברתך לשעבר שנמצאת במצוקה ויש צורך למצוא דרך לסייע לה, ומצד שני יש אותך וגם לך יש צורך לסיעע בשל הקונפליקטים המעורבים בכל התהליך שלך. לגבי מידע על מניה-דיפרסיה, אתה יכול להשתמש במנוע החיפש פה באתר. אם יהיו לך שאלות נוספות, אתה מוזמן לשוב ולשאול. ולגבי יתר הדברים: ראשית, לגבי חברתך לשעבר. אתה מספר שהיא טופלה בבי"ח, ושהוריה ידעו על מצבה. ייתכן ויש צורך לערב שוב את הוריה ולהעביר אליהם את האחריות. אינך יכול (וצריך) לקחת את האחריות עליה. ולגביך, אני בטוחה שעברת ואתה עדיין עובר תקופה לא קלה. עצם ה"חיים בטירוף ביחד" שלאחריה הגיעה הפרידה לאחר שלוש וחצי שנים היא בוודאי קשה. וכעת הקושי להתמודד עם הפרידה, ועם הרצון שלך לעזור לה, שקצת מאבדת את ערך הפרידה עצמה. לדעתי, עליך ראשית לעזור לעצמך. אני ממליצה לך בחום ללכת לייעוץ פסיכותרפויטי. ייעוץ שכזה יעזור לך לארגן את המחשבות, לעשות "סדר בבלגן", להמעיט את הבילבול. אני מקווה שכך תוכל להגיע ביתר קלות לכדי החלטות מה אתה צריך ורוצה לעשות בהמשך, ושתוכל להתמודד ביעילות עם המצב המסובך אליו נקלעת. אם אתה מעוניין בעזרה למצוא מטפלים, אתה מוזמן לכתוב לי לאימייל: [email protected] בברכה, טלי פרידמן

מזה כשנתיים וחצי שאני סובל ממחלת חרדות קשה ביותר מטופל במכון פסגות בת"א ע"י פסיכיאטר ופסיכולוגית בנוסף לטיפול הרגיל לחרדות ע"י כדור הפלא- פרוזק. לאחר כחודשים מתחילת הטיפול עם הפרוזק חשבתי שכל זה מאחורי ושאני עברתי את כל אותם החרדות אולם לאחר כ- חצי שנה הכל חזר אלי והגדול. אני ממשיך בנטילת הכדור בקביעות יותר משנה אך לא חל שום שינוי במצבי הרע ופחות או יותר התרגלתי לחיות עם מצב החרדות אך אני מרגיש שחיי הם לא חיים ואין שום יכולת להנות משום דבר ושהחרדות מעסיקות אותי כל רגע בחיי ללא רגע אחד של מנוחה. שאלתי היא האם יכול כדור הפרוזק לחזור ולהשפיע כשם שהיה משפיע בהתחלה למרות שכמעט חצי שנה שום דבר לא קורה ? והאים יש תחליף לאותם שיחות עם הפסיכולוגית ןהפסיכיאטר שלי ? משום שאין באפשרותי להיות פתוח וכנה בשיחות אחד על אחד למרות כל מאמצים להיפתח ולספר הכל תודה - שי

שי במידה ולא תיפתח לפסיכולוג אף אחד לא יוכל לעזור לך רצוי מאד במצב שאתה נמצא בו אף שזה קשה לספר הכל להוציא החוצה את כל הרע שיש בפנים

שי שלום רב, לגבי השאלה על הפרוזק, תאלץ להמתין לחזרתו של ד"ר אבני, הפסיכיאטר היועץ של הפורום ב-12 באוגוסט. לגבי השאלה האם יש תחליף לטיפול פסיכותרפויטי, ולדעתי האישית, אין תחליף. ייתכן והקשר שלך עם המטפל הספציפי אינו טוב, ויש לשקול מה לעשות בהמשך. אולי לדבר על הקושי עם המטפל ולשקול יחד איתו אפשרויות לפתרון הבעיה. יחד עם זה הייתי ממליצה לך לשקול טיפול קבוצתי במקביל לטיפול הפרטני, או הצטרפות לקבוצת תמיכה. זה עשוי לעזור. מה דעתך? בברכה, טלי פרידמן

יש לי בת בגיל 14 שמטופלת בריספרדל כבר חודשיים עקב התקפים פסיכוטיים האם יתכן שנתנו לה סמים כמר אסיד או אקסטזי בלי ידיעתה.

שלום! במקרה קראתי את המסר שלך ורציתי להגיד לך בתגובה שלצערי מה שהבת שלך מקבלת זה סמים חוקים ומה שאת יכולה לעשות זה לפנות לתזונאית ולבדוק מה חסר אצל הבת שלך ונוסף לקחת ויטמינים בעיקר B1. מה שחשוב הוא שתפסיקי לה את ה"תרופה" הזאת זה יכול לגרום לה לנזקים אדירים (מנסיון). אני יכולה להפנות אותך לרופא שיכול לעזור לך אם תרצי בכך אשמח אם תחזירי לי תשובה .

האם נחקר הקשר בין בולימיה והריון? אולי בין בולימיה והורמונים? האם התוצאות חד משמעיות? אם כן, מהן? בבקשה תודה רבה

שמש שלום רב, שאלתך אינה מובנת. הקשר של בולימיה לאיזה נושא בתוך נושא ה"הריון"? אולי פוריות, אולי פגיעה בפוריות וביכולת ללדת, אולי פגיעה בעובר? תמקדי ותבהירי את שאלתך בבקשה. בברכה, טלי פרידמן

אני חייל משוחרר המתעניין בפסיכולוגיה ועומד לבחור מקצוע לחיים. קראתי את המאמרים שפרסמת בגליונות הקודמים בנוגע לטיפול הפסיכולוגי אך הם לא סיפקו לי תשובות מספקות, יתר על כן, המאמרים העלו בי שאלות נוספות. ברצוני לדעת כיצד מצליח הפסיכולוג "להתנתק" מן המטופל בסוף הטיפול. בין המטפל למטופל נוצרים יחסי קירבה (העלולים להוביל לקשר מיני אשר אסור לפי הידוע לי) או קשר תלותי יתר על המידה מצידו של המטופל. כמו כן נתקלתי בסברה לפיה פסיכולוגים עלולים להיות מושפעים מהמקרים בהם הם נתקלים ולפתח דכאונות שונים. אני מעוניין לדעת כיצד מפריד הפסיכולוג בין הפן המקצועי לפן האישי. כמו כן אני מעוניין לדעת אודות דינמיקת העבודה של הפסיכולוג, מה ההבדלים בעבודה בסקטור הפרטי לציבורי, ויותר מכך -ברצוני לדעת מהו מסלול הכשרת הפסיכולוג, איזה מסלול עלי לעבור אם ברצוני להיות פסיכולוג , ובכלל כיצד סטודנט המחזיק בידיו תעודת M.A הופך להיות פסיכולוג מן השורה?

שמעון שלום! עוד לא ענו לך המומחים אז עד שזה יקרה אני אספר לך קצת חוויות אישיות. אני בגילך גם נימשכתי מאד לנושא הפסיכולוגיה ועשיתי בו תואר ראשון, כיום אני שנה לאחר סיום התואר. להבדיל מחברותי שלמדו מקצועות בתחום מדעי החברה, עלי עברו 3 שנים קשות ומלחיצות ביותר. נושאי הלימוד היו מדהימים ונהניתי מכל שניה במובן הזה, אבל במשך שלוש שנים פשוט למדתי ולמדתי ולמדתי, כמעט לא נתתי מקום לחיים אישיים במאמץ סיימתי עם ממוצע של 90. ממוצע כזה נחשב נמוך בחוגי הפסיכולוגיה ואינו מאפשר קבלה לתואר שני (אותי מענינת פסיכולוגיה אירגונית שתנאי הקבלה אליה זהים לאלו של פסיכולוגיה קלינית) איני מתחרטת כלל ועיקר על שבחרתי לעשות תואר ראשון בפסיכולוגיה, להיפך. אבל היום אני נאבקת למציאת מקום עבודה, מה שאולי לא מצדיק את המאמץ שהשקעתי המסלול אגב מדבר על כ 2-3 שנים תואר שני ועוד 4 שנים התמחות בהן מקבלים משכורת רעב פשוטו כמשמעו הדרך קשה ואינה סוגה בשושנים כלל ועיקר בהצלחה שיהיה בכל מקרה

שמעון שלום השאלות שלך לגבי הקשר של פסיכולוג-מטופל הן רציניות מאוד ואני לא בטוח שאני יכול לתת לך תשובה מספקת במסגרת הפורום. יש תהליך הכשרה ארוך בפסיכולוגיה שאמור להביא את הפסיכולוג למודעות על אופי הקשר שנוצר בינו למטופל וכלים להתמודד עם הקשר הזה ואף לקדם את הטיפול בעזרת הקשר הזה. יש אף פסיכולוגים שמתייחסים לקשר עם המטופל ככלי העבודה העיקרי בחדר הטיפול. דרוש אכן תהליך הכשרה ופיתוח ארוכים כדי לדעת להתמודד עם הנושאים שהעלת, והרבה פידבק שמתקבל מהדרכות שונות במהלך השנים. מבחינת השירות הציבורי והפרטי, רוב תהליך ההתמחות נעשה במוסדות ציבוריים, יש מעט מאוד מקומות להכשרה במסגרות פרטיות. לאחר סיום ההכשרה יש שנשארים במסגרת הציבורית והרוב עוברים לשוק הפרטי. מעטים עוסקים בשירות הציבורי בלבד, בעיקר מהעובדה שהשכר שם הוא הנמוך ביותר בישראל עבור אוכלוסיה אקדמית, ותנאי העבודה בלתי נסבלים בשל העדר משאבים. התהליך כולל תואר ראשון, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, והתמחות שאורכת לפחות 4 שנים. (בקיצור, כ 10 שנים) לאחר מכן יש מבחן של משרד הבריאות שמעניק תואר מומחה קליני. כל מסיים תואר שני בפסיכולוגיה (ולא רק קליני) הוא פסיכולוג. עם זאת התואר אינו מאפשר מתן טיפול פסיכולוגי, זאת ניתן רק לבוגרי המגמה הקלינית שסיימו התמחות ועברו את מבחן ההתמחות. התהליך אכן ארוך ולא פשוט כפי שרמזה אורה בהודעתה. טוב שאתה מחפש מידע מראש, עם זאת, אני לא בטוח שבאמת ניתן לתכנן את כל הדרך. יתכן שכדאי לבחור תואר ראשון שמעניין אותך ולראות מה יקרה במהלך הלימודים. אוכל להעיד מעצמי שלמדתי כלכלה ומנהל עסקים לפני לימודי הפסיכולוגיה והאמנתי שאעסוק בזה, ורק אחרי סיום התואר השני הבנתי שהמקצוע לא מתאים לי ועברתי ללימודי הפסיכולוגיה ולמדתי שלושה תארים נוספים בתחום הזה, ואכן בו מצאתי את עתידי המקצועי. כך שלא תמיד ניתן לדעת מראש מה מתאים כי זהו שילוב של עניין עם נטיית לב, והמקצוע בפועל שונה מאוד פעמים רבות מתהליך הלימוד. בהצלחה בכל דרך שתבחר ד"ר אורן קפלן

שמעון שלום. השלב בו אתה נמצא הוא מאוד מבלבל. אנחנו רוצים לבחור במקצוע הנכון, לעשות את הבחירה הטובה ביותר, זו שתתאים לנו ושלא נצטער עליה. לפעמים זה מצליח, ולפעמים רק כעבור זמן אנחנו מגלים שאולי טעינו , או שאולי יש משהו אחר שידבר אלינו יותר. עצם העובדה שיש משהו שמעניין אותך, מקילה במעט. יש חבר'ה שאין להם אפילו את הכיוון הראשוני. כפי שאורה וד"ר אורן אמרו לך, הדרך בפסיכולוגיה ארוכה ומפרכת ומי שנכנס לתואר ראשון משקיע בו את נשמתו... בעניין הקשר מטפל-מטופל, אני יכולה לומר לך, כסטדנטית לעבודה סוציאלית שעולה לשנה ג', שהדרך הטובה ביותר, ואני חוזרת - הטובה ביותר ללמוד, היא מהנסיון. בעבודה סוציאלית מתחילים לטפל באנשים כבר בשנה הראשונה. וזה מוזר כי כולנו עוד קצת ילדים, בלי שום כלים מקצועיים ביד. אבל שוב, זו הדרך הטובה ביותר ללמוד. רק ככה אפשר לבדוק מה לעשות כדי לא להיקשר למטופל יותר מדי, איך להפריד בין העבודה לחיים האחרים ועוד סוגיות שאנשי טיפול מתחבטים בהם. ואת הלמידה הזו אתה תחווה על בשרך, מהמפגש עם האנשים, משיחות עם חברים ללימודים ולמקצוע ומהדרכות שתקבל. אני מציעה שתדבר עם פסיכולוגים ועם סטודנטים ,כדי לקבל דעות שונות ולדעת לקראת מה אתה הולך. בהצלחה רבה!!

רופאת המשפחה שלי קבעה כי אני צריכה טיפול נפשי בשל תלונות חוזרות לבסוף לאחר שנה התגלה אצלי לופוס האם זו גם מחלת נפש או שהרופאה טעתה??????

למעיין היקרה לופוס זו אינה מחלת נפש זו מחלה אוטואימונית בה הגוף תוקף את המערכות שלו עצמו רק מה שקורה הוא שקשה לגלות מחלה זו ולכן הרבה פעמים כאשר רופא לא מוצא תשובה מידית לתלונות החולה אז נוח לו לרופא לטעון שזה נפשי מי שצריך טיפול נפשי זה אולי הרופא שלך ובפירוש לא את בברכה יניב

היי מעיין , מתוך ניסיון אומר לך שבהחלט יתכן דיכאון קל עד בינוני , ככה בלי שום סיבה . אך למעשה הוא קשור ללופוס .כוון שאת מרגישה כאבים , ותפוסה בכל הגוף . ללא יכולת אנרגיה וחריצות כמו פעם . וזה מאד מתסכל ומרגיז עד כדי כך שמתחילים להיכנס למחשבות מעיקות קשות ועמוקות . של למה לי זה קרה .אני כבר לא שווה ,אין יותר יכולת תיפקוד רגילה ,לא כושר ,ולא אנרגיה, אני סתם ,חבל על חיי ,ו,כו ספרי איך קורה איתך ? מה שכן אני מטופלת וזה עוזר לי מא .ד. בידידות ויוי.

מעיין יקרה, לופוס אינה מחלת נפש לחלוטין, אלא מחלה פיזיולוגית הקשורה למערכת האוטואימונית!!! ההתמודדות עם המחלה ללא ספק מעלה קשיים נפשיים, ולכן אני ממליצה בחום ללכת לטיפול פסיכותרפויטי, כדי להתמודד טוב יותר עם המחלה והשפעותיה. בברכה, טלי פרידמן

מעיין אני מצטרף לתשובתה של טלי. יתכן שהטעות בדברי הרופאה נובעת מכך שסבורים שפרוץ המחלה, שבוודאי אינה נפשית, קשורה למצב לחץ שמהווה זרז למשהו פיזיולוגי. מחלות עור ומחלות אוטואימוניות (ועוד) קשורות לעיתים למצבים נפשיים או מואצים בשל מצבים נפשיים מסויימים. לכן ניתן גם להקל על המחלות הפיזיולוגיות בעזרת טיפולים נפשיים. לדוגמא, טיפול בהיפנוזה יכול לעזור להקלה משמעותית במחלות עור שונות. בשורה התחתונה. הלופוס בהחלט אינו מחלה נפשית. עם זאת, כפי שטלי ציינה, ניתן להיעזר בטיפול נפשי כדי להקל על הסימפטומים ועל התמודדות עם המחלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני שאלתי את השאלה בנושא שימוש בסמים. הייתי רוצה לדעת האם יש דרך לקבל טיפול נפשי דרך קופ"ח (כללית). במה זה כרוך ולמי לפנות? תודה

כן, אפשר לקבל טיפול פסיכולוגי בחינם לגמרי (לפחות נכון ללפני שנתיים) מקופ"ח כללית. כשאני הלכתי פסיכולוגית דרך קופ"ח כללית -ונראה לי שגם היום זה כך - היה צריך קודם ללכת לפגישת אבחון אצל פסיכולוג בסניף שלך, הוא/ היא ידברו איתך, ישאלו אותך למה אתה רוצה טיפול, ואז הם מאשרים. למיטב ידיעתי הם מאשרים פחות או יותר לכולם, אני אז פשוט אמרתי שאני רוצה טיפול, לא היו לי אז שום סיבות מיוחדות. כך שאני לא חושבת שאתה חייב אפילו לחשוף את עניין הסמים בפני הפסיכולוג המאבחן אם אתה לא רוצה. פשוט תגיד שיש לך בעיות - דיכאון, חוסר ביטחון וכדומה. מצד שני, על-סמך האיבחון הזה ישלחו אותך לפסיכולוג ספיציפי, כך שאולי כן עדיף להעלות את הבעיה האמיתית כדי שישלחו אותך למישהו מתאים. כל-הכבוד על זה שאתה רוצה לעזור לעצמך, כדאי מאוד ללכת לטיפול! אז לסיכום - תטלפן למוקד או מודיעין 1-800 של קופ"ח כללית ותשאל לאן בדיוק לפנות. בהצלחה!

שלום יואב. יש טיפול דרך קופ"ח כללית. הוא חינם אין כסף, והוא ללא הגבלת זמן. אני נמצאת כבר חצי שנה בטיפול אצל פסיכולוגית (מקסימה) דרך הקופה, מרוצה עד לב השמיים וממליצה בחום לכל אדם שרוצה לחיות טוב יותר עם עצמו ועם סביבתו. בהצלחה!

יואב שלום רב, בוודאי שאפשר לקבל טיפול במחיר מסובסד דרך כל קופת חולים אליה אתה משתייך. התקשר למוקד או לסניף הקרוב שלך, ושאל מהו התהליך שעליך לעשות על מנת לקבל טיפול פסיכותרפויטי דרך קופ"ח. אני מאמינה שהתהליך דומה בכל קופות החולים, כמו שכתבו שני קודמיי. שיהיה לך בהצלחה, ו...כל הכבוד על הדרך שעשית עד כה! יישר כוח! טלי פרידמן

כפי שכולם כאן כתבו ניתן לפנות לקופ"ח, אבל הרבה פעמים צריך לחכות עד שמתפנה מקום, מה שעלול לקחת גם חודשים. אתה יכול במקביל לפנות לאגף לסמים במחלקת הרווחה של העיריה, שם מתמחים בנגמלי סמים. בהצלחה!

לפני כשלוש שנים התחלתי להשתמש בסמים כגון :טריפים , אקסטזי , גראס למשך תקופה של שנה וחצי. כיום אני ממש לא נוגע בזה - תקופה של שנה וחצי. את הסמים לקחתי לאחר שנפלתי ללחץ חברתי במסיבת טראנס ומאז השתנו לי החיים. באותה תקופה הייתי סטודנט למדעי המחשב באונ ת"א , כמובן שהפסקתי את הלימודים עקב כך. הבעיה שלי היא כיום לאחר ששיקמתי את עצמי ,אני עובד כמנהל שיווק בחברה מכובדת. אני מרגיש שיש לי בעיה ,מחסום חברתי אפשר לומר שחדוות החיים נעלמה לה. כל הזמן מתרוצצות לי מחשבות בראש על כך שאני כבר לא אהיה אותו דבר ,כמו שהייתי לפני. אף אחד לא מכין אותך למה שקורה אחרי. האם הצלקות הקשות שנשארו לי ופוגעות בדימוי העצמי שלי הן ברות חלוף? האם אפשר לתקן את הדימוי העצמי ? פעם הייתי בטוח שאני יכול להשיג כל דבר ,היה לי בטחון עצמי ברמה סבירה, היום אני מרגיש כאילו אני נמצא בחלום - חלום רע. אני רוצה לנצל במה זו גם כדי להתריע בפני כל המשתמשים בסמים למיניהם (יש הרבה כאלה) תפסיקו עם זה לאלתר אתם פוגעים בעצמכם ולא באף אחד אחר. אתם מסוגלים להפסיק את זה גם לבד ,כמו שאני הפסקתי זה לא כל כך קשה כי הרי מדובר בחיים שלכם! אשמח לקבל עצות לטיפול בצלקות הנפשיות שנפערו בי. תודה יואב

כל הכבוד על האומץ להביע את עצמך בצורה כזאת. אני גם כן סטודנט למחשבים וניסיתי במזרח מספר פעמים אקסטזי אבל בזה זה נגמר. לגבי גראס אני מעשן כבר 4 שנים והאמת זה לא מזיק וזה לא מתוך תמימות אלא מתוך מחקרים שקראתי בנושא ואני גם רואה זאת על עצמי ועל אנשים אחרים. יש לבצע הפרדה מוגמרת בים גראס לבין כימיקלים. הכימיקלים אומנם גורמים להנאה מדהימה למספר שעות אבל ה"DOWN" שלאחר מכן פשוט לא שווה את זה וזה גם גורם לדכאונות בטווח הרחוק ומוחק תאי מוח בקצב מטורף. אבל גראס זה עולם אחר ואני לא שולל בכל תוקף את השימוש בסם זה במאורעות חברתיים ואפילו לבד מדי פעם.

היי דניאל, יש לי בקשה אליך, אל תבעט כל כך חזק, אתה עלול לשבור משהו בדרך, אז נכון הכלי שאתה בועט בו כבר משומש, כבר די מרוסק, כבר נשבר והודבק כמה פעמים, אבל עדיין יש לו תקוה להתחבר ולהצליח לחזור לעצמו, ולמצב שלו לפני כן, ואולי הבעיטה שלך, יכולה למנוע ממנו להצליח, אולי היא יכולה להיות המכה האחרונה שתשבור אותו סופית, תנפץ אותו לכאלה רסיסים, שכבר לא יהיה מה להדביק ומה לחבר. קיבלתי את המסר שלך, גם בהודעות באיסיקיו לפני כמה ימים, גם בפלאפון וגם באיסיקיו הבוקר, לא הגבתי, כי אין לי מה להגיד מעבר למה שכבר אמרתי, אין לי מה להסביר מעבר למה שכבר הסברתי, וההודעות האלו מעציבות אותי כל פעם מחדש, קורעות לי את הלב וגם מפחידות אותי קצת. אביב בתקופה קשה, לא קל לה, היא מעדיפה להעלם עכשיו מפה, מהבית ובכלל מהעולם, שלא יראו אותה, שלא תתפוס מקום, שלא תתפוס נוכחות, שלא ישימו לב אליה, לא רוצה שיבינו אותה, לא מבינה את עצמה, לא יכולה להסביר, לא יכולה להיות פה לא בשביל עצמה ולא בשביל אחרים. אביב עכשיו בוכה וצורחת, וכל מה שאני מנסה לעשות בשבילה לא עוזר. אני נותנת לה אוכל, היא לא יכולה לגעת בו, אני נותנת לה מיטה ושמיכה להתחבא בהם, היא לא מצליחה לישון, אני שואלת אותה מה היא רוצה, היא לא יודעת לענות, אני מבקשת ממנה לאמר לי איך אפשר להקל עליה עכשיו, איך אפשר לעזור, והיא ממשיכה לבכות ואומרת שאי אפשר, שצריך לתת לזמן ולימים לעבור איכשהוא, ולתת לדברים להסתדר מעצמם, כי הם כבר לא בשליטתה. אז.. בבקשה.. תן לי את מרחב הנשימה שאני צריכה כדי להתאושש, כדי שאני אוכל לחזור לעצמי, כדי שאני אוכל להרגיש שוב שמגיע לי מקום בעולם הזה, שמגיע לי לאכול, שמגיע לי לישון, שמגיע לי להרגע ולנוח. לא הצפתי את הפורום בהודעות קשות גם כי אני מרגישה שלא מגיע לי פה מקום עכשיו וגם כי לא רציתי להכביד עליכם ועוד זכור לי עד כמה היה קשה לכם עם אותה "דמות בערפל" שהחליפה את אביב במשבר שעוד נמשך. אז לא ביקשתי תמיכה ואני לא מבקשת, וגם לא חושבת שמגיע לי, אבל אני כן מבקשת להרפות קצת את הלחץ, לא לחנוק בהודעות קשות כשקשה לי כל כך גם ככה מעצמי, לא להתקיף, לתת לי להתאושש, ואז תוכל לבעוט כמה שתרצה אם תרצה, ואני אגיב - מבטיחה, או שתוכל להיות פה בשביל להמשיך בקשר היפה שהתחיל ביננו ויכול להימשך, כשאני קצת אתחזק. ודניאל.. עכשיו זה לא קשור לזה שאמרתי שחברים לא נוטשים, זה לא קשור לחיבוקים ששלחתי ושקיבלתי, וזה לא קשור לזה שהייתי פה בשבילכם כשרק יכולתי לפעמים גם ימים שלמים, עכשיו זאת רק השרדות, שלי, עכשיו זה המבחן האמיתי של האם אני אצליח לעבור את התקופה הנוראית הזאת, שבה הלכתי לאיבוד, זאת לא אני יותר, זאת לא אביב יותר, ולמצוא את הדרך חזרה. סליחה שאני מאכזבת, סליחה שאני לא עומדת בציפיות, אבל אף פעם לא הבטחתי שאביב לא נופלת או לא תיפול, תמיד אמרתי שיש משברים ויש תקופות קשות, והיו ויהיו, ואלה החיים של כולנו, וגם אני צריכה ורוצה להתרחק עכשיו ולא לתפוס מקום שלא מגיע לי, ולא להיות בשביל אחרים, אלא בשביל עצמי, בשביל להמשיך לנשום, רק לנשום ולהצליח להחזיק את הראש מעל המים, עד שהגל הזה יעבור כבר. אביב.

אביב יקרה ! אומנם אני לא דניאל ....אבל כל כך רציתי להגיב ,על מיכתבך המרגש ,. הבנתי שכתבת תוך כדי , לכולם , והירגשתי שגם אני כולם . מישהי שלא מיתערבת הרבה אך אוהבת ומעריצה מרחוק . חוזקך, עמידתך ,ונאמנותך לפורום הם ,מהמיוחדים שיש . את מיתנצלת אפילו שאת "נעלמת "לתקופה. ומרגיעה בזה שעוד תחזרי , זה רק כדי לצבור כוח . הביטחון שיש לך בנו והביטחון שלנו בך , זה החוזק וזה הבית והיסוד תקיעת היתד של השקט והיציבות הנפשית .ואפילו לזמן שאול וקצר ,שלפעמים זה גם מספיק . יש לך כאן מעמד ,ו עמדה מכובדת שנירכשה בכבוד ,ומקומך הרם שמור לך . את כל כך צנועה וגישתך הפתוחה והחיובית היו לעזר בכל המיקרים שהיזדקקו לך תמיד העלית על הכתב משב מעודד של סובלנות תובנה תמיכה והבנה כלפי הזולת וזה שיפר פלאים את מצבנו , באותם משברים . וכעת עם תחלואי הנפש שפוקדים אותך ,תתיגברי עליהם עלידי שתדעי שאנו כאן שומרים על המוצב ,ומקווים שאת תשכילי לשמור על אביב שלנו . תישתדלי להרבות באיזה שהיא פעילות ביחוד באויר הפתוח ובמרחבי הטבע אם זה מיתאפשר , ותאמצי את גישתך האחראית הפתוחה והחיובית גם במצב הנוכחי . מחכים בסבנות כפי שרצית , את אבן חן מיוחדת שלא הולכת לאיבוד ..כי היא עשויה מבפנים ממתכת קשוחה ,. כמו קיסמך האישי ואישיותך המופלאה אש הולכים לפניך וזה נכס יקר ...בתי . שלך בחום . ויוי. אני מיצטערת אם זה יראה כפלישה או משהו כי אף פע ם לא יצא לנו לדבר ישירות .אך כן נעזרתי בך הרבה בסתר . והיום הירגשתי צורך עז מאד לכתוב לך מרחשי ליבי .

נראה כמי שאכן זקוקה לעזרה.לא להניח לנערה ואפילו לא לרגע.פשוט חבריה תנו לה התמיכה.

כנסי בו במזדיין,הוא חושב שהוא יכול לעזור לכולם ההומו המזדיין כנסי באמא שלו החסר אונה אני אעזור לך להיפטר ממנו

חזון למועד רציתי זוג ציצים חדשים, אבל איך להסביר לבנות שלי שאני רוצה להפוך לבובת ברבי? תמיד הייתי שטוחת חזה. זה מעולם לא הציק לי. הייתי יותר הטיפוס של אודרי הופבורן מאשר פמלה אנדרסון, אבל חייתי בעיר מקבילה ל"משמר המפרץ", ובסופו של דבר, הבנתי שיש סיבה טובה לכך שנשים "מצוידות" יותר, זוכות לתשומת לב בהתאם. שתי סיבות, למעשה. באביב שעבר התחלתי להתעמק במחשבה שאולי כדאי להצטייד בזוג ציצים חדש. התייעצתי עם חברים, עם המשפחה, עם בעלי, התעמתי בנושא עם פמיניסטיות דגולות, ועם אמהות מאותגרות חזה, אך התחשבתי בעיקר בדעותיהן של בנותיי בנות ה10 ו- 14 . ברור שאלה הם חיי, וזו החלטתי, אך הן היו בגיל "הרושם" ואני לא רציתי שהן תקבלנה את הרושם הלא נכון. תמיד אמרתי להן שפמיניזם הוא החופש להחליט בעצמך, ותמיד בובות ברבי היו שק החבטות שלי. אני ידועה בהרצאותיי התוקפניות במהלכן אני קורעת מגזיני אופנה, מתעלמת משדרות מדיסון, ומטיפה לכל שומע לקבל את גופו כמו שהוא. מה לעשות? להיות אמא וצבועה בנשימה אחת? אמהות לילדות צעירות שהחליטו ועשו, אמרו שלא הייתה להן בעיה עם זה, והאמהות שמוגדרות כקדושות מעונות (הקטגוריה הכי פחות מועדפת עלי) אמרו חד משמעית שזה יהרוס את חיי בנותיי ויגרום להן לסבול מאנורקסיה, דמוי עצמי נמוך ושאר הפקרות. היה ברור לי שאני חייבת למצוא דרך אמצע. למה בכל זאת רציתי ציצים גדולים? האם היה זה משבר אמצע החיים? לא חושבת. אני נשואה 18 שנים לאותו אדם, ויש לציין שחיי המין שלנו תוססים, תכופים וחדשניים. בהיותו גבר חכם (וגם פוליטיקאי) כבר לפני שנים הוא הכריז על אהבתו לתחת מוצק ורגליים חטובות, מבטיח ברמיזה שציצים גדולים הם לא הטעם שלו. ההצהרה הנוכחית שלו הייתה עשי מה שאת רוצה, אני מאחורייך בכל החלטה שתיקחי. אבל דווקא ביום האהבה הוא שרבב בנונשלנטיות משפט לתוך כרטיס הברכה: " אם את רוצה ציצים חדשים, לכי על זה." נפלתי מהמיטה, ובעיניים בורקות אמרתי: " אתה רוצה בכך? נכון? ידעתי." החלטתי ללכת למקור דעה גברי אחר, ידיד טוב שהוא גם עורך דין זהיר לשון, וגם אוהב ציצים מושבע, שידוע בפיזור הערותיו לגבי החזית הכללית של הבחורות שהוא פוגש. שורת המחץ שלו חוזרת בערך כל שתי דקות בערך: "את חושבת שאלה אמיתיים?" לא. לא. לא." הוא התנגד, ונשנק מהלגימה שבדיוק ירדה בגרונו. "לא מתאים לך בכלל לחשוב על זה. את האנטי תזה לבחורות שחושבות שהן הופכות להיות חסרות ערך." אההה, אז זה מה שהפריע לי כל הזמן. הוא קלע בול לאחת מנקודות החולשה הגדולות שלי. הפחד להיות חסרת ערך. אני הרי לא יכולה לסבול את מראה הבלונדינית-שורשים שחורים- מיטת שיזוף-עיניים כחולות- ליפסטיק על השיניים. מיד אחרי הפגישה איתו, קבעתי תור למנתח פלסטי. הוא היה יבש, עובדתי, ועסקי והמליץ בחום על cup c . "לא, אני רוצה b" אמרתי. "יקירתי" הוא ענה לקונית , "אז למה לעשות אותם בכלל?" הו, הנה עוד שאלה טובה. כי אני רוצה להראות טוב בשמלת ערב? כי אני רוצה לקנות חזיית תחרה מהממת? כי אני רוצה שבגדים יפסיקו להיות תלויים עלי כמו על קולב? כי בא לי להיות לגמרי אגואיסטית ולחשוב רק על עצמי? באותו היום, קבעתי תור לניתוח, וברחתי מהמרפאה. כמה ימים אחר כך נקלעתי עם בנותיי לשיחת ציצים, במהלכה שלפה בתי בת ה- 14 הצעה מנצחת. "אולי תשימי חזייה מרופדת ואז תחליטי?" איך לא חשבתי על זה? במשך חודש מאז, יום יום לבשתי חזיית cup c מרופדת מתחת לבגדים. תוצאות הניסוי היו מדהימות. גברים מכל הגילאים עזבו הכל רק כדי להציץ לי בחולצה. בהתחלה זה היה מצחיק, המלצר במסעדה, המוכר בחנות המכולת, הבחור בתחנת הדלק, כולם הפכו להיות עבדים לרגע לגחמה הקטנה שלי. אחר כך זה התחיל להציק, האם זה מה שרציתי? שבחורים ינעצו מבט בחזה שלי במקום להסתכל לי בעיניים? הסתכלתי במראה וחשבתי, מי זו האישה הזו? אני בכלל רוצה להכיר אותה? נשים היו פחות מפרגנות באופן כללי. מוכרת בחנות בגדים שאלה אותי כמה הן עלו? האורתודנטית לכסנה מבט. זה היה ממש לא צודק לשפוט אותי דרך שני בלונים. זה החמיר שבנותיי החלו להתלונן. הגדולה לא הסכימה לבוא איתי לקניון, והקטנה תחבה זוג כדורי טניס לבגד הים שלה. החלטתי שוב להיפגש עם עו"ד-ידידי-אוהב הציצים. "לעזאזל, עשית את זה." הוא אמר כשנפגשנו ושמלה שחורה הבליטה את ידידותיי המדומות. כשהוא שמע שזה רק ניסוי הוא נאנח לרווחה, ובאותה נשימה שאל אותי אם אני חושבת שהציצים של המלצרית אמיתיים. למחרת ביטלתי את הניתוח. בצהרים בתי הקטנה אמרה שכבר חשבה איך למות בזמן הניתוח, באותו לילה בעלי אמר שהוא מעדיף אותי כמו שאני, ולמחרת בתי הגדולה ביקשה שאלווה לה את חזיית הניסוי ליום הלימודים הראשון. "ממש לא" אמרתי לה, והפלגתי בנאום אופייני על כך שהיא צריכה לאהוב את גופה כמו שהוא.

חלום באספמיה *א ה ב ת י !! מי הכותבת? ... שכנעת אותי... אחד החלומות שלי מאז ומתמיד היה - "שם" שהולך לפני, וגם היום ממרומי גילי אני מביטה בקנאה בדור הנשים הקטנות, שמסתובבות ללא כל מעצור או מחסום,עם הציץ שמציץ,ו"מצהירות" קבל כולם שלסיליקון ,כאן, לא תהיה תקווה. לפני שנים , כשבתי עמדה על דעתה,(וזה קורה מוקדם...) היא אמרה לי שטוב שיש לי ציצים קטנים כי כך אני נראית כמו נערה...היום כשבגרה וקבלה ממני את המימדים הפחות מקובלים,העליתי את האפשרות שהיא תגדיל, קצת בצחוק קצת ברצינות, ושמחתי לשמוע ממנה ש"לא בא בחשבון" ...נראה שהיא מקבלת את גופה גם כשמסביב הגודל חוגג וגם ...קובע, לא מעט....

?*תגידו אתן נורמליות *חזה גדול = כאבי גב, אי אפשרות לעבור במעברים צרים, שריקות לא רלוונטיות, והגדול ונורא מכולם - התלות המזעזעת בחזיה הרבה פעמים חשבתי לעצמי מה הדבר הראשון שאני עושה אם חלילה פורצת שריפה והמסקנה שתמיד הגעתי אליה היתה שאני רצה ללבוש חזיה. אני בטוחה שזה לא מה שהיה לכן בראש כשחשבתן על הגדלה

שלום רב, אני מוריד את הכובע על הכתיבה המהממת. הרבה רגישות חיננית על נושא רגיש, שלרוב הוא כאוב. שלוש פעמים כיפק. ונעבור להתיחסותי המקצועית: אכן, דימוי גוף הוא חלק מרכזי מהדימוי העצמי, כי את מה שהזולת מקרין אלינו אנחנו מתרגמים לשפת תחושות ורגשות, אם נרצה ואם לא. אז אל תתפלאי למה שקרה לך לאחר שהסביבה עשתה לך את מה שעשתה, בעקבות הניסוי המרופד שלך. וה"סביבה", אגב, אינה סתם זולה/בהמית/חרמנית/ושאר דברי קלון. כולנו בני אדם עם מורשת של בעלי חיים, וגרויים כמו צבע, מראה גוף וכו' אמורים להשפיע לא רק על הבבונים, אלא גם עלינו, כצאציהם. ועניין נוסף: הנושא, שלכאורה הוא רק שלך (או נניח שלך ושל המיניות והזוגיות שלך), קשור מאד למה שקורה עם בנותייך, ולכן התייחסות שמשתפת אותן תהייה מאד עניינית, על אף הפן המאד אישי של ההחלטה. ובאשר להמלטות הסדרתית שלך מחדר המנתח: רבות הן אלו שכך קורה להן, והוועצות פסיכולוגית היא חלק מהעניין המקדים, לא פחות מבדיקת מחיר, מוניטין המנתח, וכו' וכו'. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

בוקר טוב, נושא ההודעה שלך חשוב ביותר, ולא מובן לי מדוע פרסמת אותה דווקא כאן. הכתיבה שלך מעוררת השתאות, וראויה לפרסום במקום הנכון. ישנו אתר של נשים חכמות ודעתניות, המשלב מאמרים רציניים כדוגמת הדברים שאת כתבת כאן, בפורום יחיד במינו של דיון עמוק והומור וגם לא מעט קשרים אישיים. זהו פורום 'בננות', ושם אני בטוח שתזכי לתגובות מעניינות ביותר על המאמר שלך. http://www.bananot.com http://bananot.com/forum/list.php3?num=1 בהצלחה, דרור גרין

יש לי חברה שעברה טפול של מספר שנים עם פסיכולוג. לאחר שהתגרשה, הוא יצר איתה קשר, הם הפכו לזוג, ואף נולד להם ילד משותף. היום הוא נטש אותה, ועבר להתגורר עם בת זוגו החדשה, גם היא מטופלת שלו. ידוע לי לפחות על רומן אחד נוסף שהיה לו עם מטופלת. במהלך תהליך הפרידה, הוא משתמש נגדה בכל הידוע לו על בעיותיה הרגשיות, וגורם לה להדרדרות חמורה במצבה הנפשי, והגופני (אנורקסיה). הוא מאיים לקחת ממנה את הילד המשותף במידה ולא תסכים לתביעותיו הכספיות, בטענה של חוסר שפיות, וטוען שמאחר והוא מכיר את כל המימסד הפסיכולוגי והפסיכיאטרי, לא תהיה לו כל בעיה לעשות זאת. היא נמצאת במילכוד נורא, ולא יודעת כיצד להתמודד עם המצב. האם מישהו יכול לתת עצה מה ניתן לעשות במצב כזה?

בן.....!!!!!

לחברה שלום נשמע שיש לך סיבה טובה להיות מודאגת. מה שאת מספרת הוא חמור ביותר הן ברמה האתית והן ברמה החוקית. חברתך זקוקה לתמיכה מתאימה כדי להתמודד עם המצב. לכאורה אותו פסיכולוג עשה ועושה מספר פעולות פליליות כך שניתן לערב גם את מוסדות החוק בעניין. כמו כן יש וועדת אתיקה בעלת סמכויות נרחבות במועצת הפסיכולוגים שהיא הגוף המפקח על פעולותיהם של הפסיכולוגים. מאחר וכל הדברים הללו דורשים כוחות נפשיים יתכן שכדאי לפנות לגורם מקצועי משפטי דווקא שיוכל להנחות. למשל בנעמ"ת, אין לי ספק שיהיו מוכנים להנחות ולהוביל אותה בדרך הנכונה. אם אכן העובדות שאת מציינת נכונות, כלומר שלמעשה מדובר בפסיכולוג עם נטיות סדרתיות להיכרות רומנטית עם מטופלותיו, אני חושב שחשוב לשים לדבר סוף ולהביא לשלילת רשיונו. הייתי בכל זאת נזהר בדבר אחד. אם מדובר בהליך גירושין סוער לעיתים קורים בו דברים קשים ולא תמיד הוגנים משני הצדדים. חשוב לוודא שאכן תיאורך נכון ושאין מדובר בחומר בעירה הנובע מאינטרסים של הליך הגירושין. במידה ואת משוכנעת שהדברים נכונים הדאגה צריכה להיות של אותו פסיכולוג ולא של חברתך. עומדים לרשותה כלים רבים כדי להתמודד עם המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אין הליך משפטי כלל. אנו מנסים לטפל בנושא ולגרום למנוצלת לנקוט בצעדים כלשהם.

שלום רב, אני מצטרף לד"ר אורן קפלן: אם הסיפור אינו חלק ממניפולציה של מאבקי גרושין, דהיינו בר תעוד ע"י עובדות שניתנות להצגה בפני גוף שלישי - רצוי לפנות לועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים, ולמצות את הברור גם בהליך המשפטי. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

חברה יקרה, מה שאת מתארת חמור ביותר, אך המילכוד ניתן לפתרון. עצם יצירת הקשר עם מטופלת הוא עבירה על תקנון האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, וניתן להתלונן על כך באופן רשמי. וכך נאמר בסעיף 4.4 של קוד האתיקה המקצועית, העוסק ב"קשרים מקבילים": א. פסיכולוגים חייבים להיות רגישים לפוטנציאל של השפעות מזיקות של קשרים אחרים (קשרים מקבילים) על עבודתם ועל לקוחותיהם. ב. לפיכך, פסיכולוגים המטפלים בלקוח ימנעו מכל קשר נוסף אתו אם יש חשש שקשר כזה עלול לחבל באובייקטיביות שלהם ובטיב הטיפול. ג. אם פסיכולוגים מגלים, שכתוצאה מגורמים בלתי צפויים נוצר קשר מקביל שעלול לדעתם להזיק, ינסו לפתור זאת תוך התייחסות למיטב האינטרסים של הלקוח. יש בעייתיות מסוימת בקשר הנוצר לאחר סיום הטיפול. הקוד האתי הישראלי אינו אוסר זאת במפורש, אך מטפלים רבים מקבלים את ההנחה שכל קשר כזה מבוסס על ניצול. בכל מקרה, אסור למטפל להשתמש בידע אותו רכש על המטופל במהלך הטיפול. על-פי הקוד האתי אסור למטפלים לעשות כל שימוש במידע שהגיע לרשותם, ללא הסכמת המטופל. שימוש כזה במידע, כפי שאת מתארת בהודעה שלך, הוא עבירה מובהקת על ההנחיות של הסתדרות הפסיכולוגים. אני מציע שחברתך תתייעץ בהקדם עם עורך-דין, שיבחן את המקרה על-פי הקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים ועל-פי חוקי מדינת ישראל, ויזהיר את הפסיכולוג מפני תביעה משפטית. חברתך יכולה לפנות גם בתלונה אל ועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, ת.ד. 11497, תל-אביב 61114, טלפון: 03- 5239884, או 03-5239393. בברכה, דרור גרין

הרבה פעמים אני נתקלת בפורום בשאלות לגבי השפעות של תרופות, השפעות לוואי, מינונים, אבחנות של מצבים רפואיים וכדומה. חשוב לי לומר לכולם שהפורום אמנם מקום טוב לשמוע דעה נוספת (אפילו אני שאלתי שאלה לגבי תרופה מסויימת כדי לקבל דעה נוספת של רופא מומחה) אבל זהו בהחלט לא מקום שבא במקום אנשי מקצוע שרואים אתכם, שומעים מכם יותר על מצבכם הבריאותי והנפשי ומטפלים בכל באופן קבוע. הפורום הוא מקום טוב לשמוע עוד דעות, להתייעץ, לשמוע מניסיונם של אחרים ומאנשי מקצוע ברשת. כבודו של הפורום במקומו מונח והוא מאד עוזר. גם אני נעזרתי מאד בפורום ובאנשי המקצוע המקסימים והאנשים הנפלאים שכותבים פה אבל...זה לא תחליף לעזרה מקצועית. אל תתביישו לפנות לעזרה. אם יש צורך בכך, פסיכיאטר הוא רופא מומחה בדיוק כמו רופא אף אוזן גרון. תפנו אליו, ותשאלו אותו את כל השאלות שיש לכם, עד השאלות הקטנות שבהם. אל תתביישו. זו זכותכם לדעת מהן השפעות הלוואי של תרופה מסויימת וכל שאלה אחרת שמטרידה אתכם. זה חשוב כדי שתוכלו להשיג שליטה בלקיחת התרופות. השליטה שלכם היא חשובה. אם יש בעיה ריגשית או אחרת ניתן לפנות גם לייעוץ. אין בכך בושה. ייעוץ קבוע ומסודר אצל איש מקצוע יכול לעשות נפלאות. ייעוץ בפורום לא מספיקץ זוהי רק תמיכה נוספת. בקיצור, אני רוצה לומר שכל הודעה היא לגיטימית אבל היא לא תחליף. ישנן שאלות שאנשים שואלים על תרופות שגורמות לי לזעוק בתוכי - הרי קיבלתם מרשם מרופא...למה אתם לא שואלים אותו? הרי זה תפקידו. אל תתביישו. אתם יודעים כמה פעמים התקשרתי אל הרופאה שלי כדי לשאול שאלה? אז מה - זה הגוף שלי והבריאות שלי. זו זכותי. וזו זכותכם.

את צודקת אבל בכל זאת לטיפול נפשי פסיכיאטרי יש מין סטיגמה ו.... חבל !!!!! אנשים פשוט מתבישים ללכת לטיפולים נפשיים.

שלום רב, אני מבקשת לדעת, מה הם הסימפטומים לדיכאון, יש לי הרגשה שאני בדיכאון ויכול להיות שאינני יודעת לקרוא לזה בשם?! אני כאן כבר זמן מה ויש כאלה שכבר מכירים את שמי. ולאלה שלא, אני בולמית כבר שנים רבות ואולם לפני שבועיים התחלתי טיפול אצל פסיכותרפיסטית. יכול להיות שעם תחילת הטיפול הגיע גם עניין הדיכאון? אני מודה מראש על התשובות. רחלי

אני יכולה לספר לך מה היו הסימפטומים אצלי אבל אל תסיקי מזה מסקנות ברורות לגבייך. כדי להיות בטוחה, שתפי איש מקצוע באיש שאת מרגישה ותני לו ולך יחד לקבוע את האבחנה. קראי חובר בנושא ותראי אם זה מתאים לגבייך. אצלי היה חוסר תיאבון, עצבות, תחושה שאני נמצאת בתוך בועה וכל העולם ממשיך מסביב ולא קשור אלי, בדידות, חרדות

אשמח אם תקראי את ההודעה שכתבתי למעלה בשם "לכולם".

אני שואלת את עצמי איך הגעתי למצב כזה - כמעט בת 26, בתולה, מעולם לא היה לי חבר נורמלי (רק מערכת יחסים אחת של אהבה אסורה והרסנית כשהייתי בת 18), יש לי מעט מאד וגם הן לרוב עסוקות עם החבר ואני מגיעה לרוב למצב שאין לי עם מי להיפגש ולצאת ביום שישי ואני נשארת בבית ובוכה.

התכוונתי מעט מאד חברות. שכחתי את המילה "חברות" בהודעה הקודמת

אורית יקרה אני מאד מזדהה אתך מכיוון שגם לי עד גיל 26 לא הייתה מערכת יחסים רצינית אך בגיל 26וחודש בערך הכרתי את מי שהוא היום בעלי יצאנו 4 שנים ולא מזמן התחתנו אני הייתי בתולה עד גיל 27 ולדעתי אין בזה בושה רק להיפך כיום אני יודעת כי אין מה למהר בשום דבר מה שצריך להגיע בסוף מגיע גם אני הרגשתי בדידות גדולה לא היו לי הרבה חברות גם היום אין לי הרבה אבל זה מבחירה שלי גם אני הרגשתי ייאוש גדול כי אני גם בת יחידה והייתי באמת בודדה מאד אבל עובדה שדברים משתנים ואני אף פעם לא הפסקתי להאמין וגם את אל תפסיקי אני מספרת לך את כל זה כדי שתתעודדי ותראי שדברים יכולים להשתנות לי היה שווה לחכות את כל הזמן הזה ואני מקווה שגם לך תדעי שגברים מאד מעריכים מישהי בתולה שלא נותנת את עצמה כ"כ בקלות מאחלת לך המון בהצלחה אני יודעת לפי ההודעות שלך בפורום שעברת תקופה לא קלה אך הצלחת לצאת מזה ורק בזכות עצמך מאחלת לך שתצליחי גם בהמשך תמר ממני תמר

אורית אל תהיי עצובה. יהיה בסדר. זה עובר. יש תקופות בחיים שהן שחורות משחור שרוצים ללכת לישון ולא להתעורר למציאות שקשה להתמודד איתה. אבל מניסיון, זה עובר. באמת. רק אל תשמרי בתוכך את כל הרגש. בשביל זה יש פסיכולוגים בעולמנו. שעוזרים לנו להתגבר ומלמדים אותנו להתמודד. אני אומרת לך הכל מניסיון אישי שלי. אני עדיין עוברת תקופה קשה אבל רואה את זה אחרת. וגם אני בת 25 ונמצאת בתקופה שחברות די נעלמות ואנשים די מאכזבים אבל אין מה לעשות זה חלק מהחיים. ואת וגם אני נצטרך ללמוד להסתדר בעצמנו, לפחות עד שנמצא מישהו שיצטרף לחיינו. תזכרי: מה שלא הורג אותנו מחזק אותנו. חיבוק ...

שלום ביתי בת 13 . אביה ואני נפרדנו לא מכבר. גם לפני כן היו בעיות אך לאחרונה היא מנבלת את הפה, עושה מה שרוצה , וגולת הכותרת: חזרה עם עגיל בלשון. אני מתעלמת ממנה כבר כמה ימים אך איני יודעת מה לעשות ומה יהיה הלאה כי כבר אין לי שליטה. אנא יעצו לי תודה

דורית, 1. כמה זמן היא סוררת? 2. איך היא בלימודים? 3. האם במהלך הגירושין היא קיבלה עזרה פסיכולוגית? 4.האם היא מקובלת? 5. איך לפי מה שאת רואה, הדימוי העצמי שלה? 6. אולי נסי לספר לנו עלייך ועליה (גם תכונות חיוביות שיש לה, ובטוח, בטוח!!!!!!!!!!! שיש(? 7. האם ניסיתם לפנות לגורם טיפולי אחר? רק כך מישהו יוכל לעזור לך. עדי

שלום רב, ענייני "גבולות" הם נושאים מרכזיים לשיחות עם מתבגרים, וגם עם הוריהם. תהליך גרושין יוצר מצב "ענק" של שבירת מסגרת, או "גבולות", בנוסף לכל מה שהנו שגרתי בגיל הזה, כמו עגיל, שעת חזרה מבילוי, קירבת קצה החצאית לפופיק, וכו' וכו'. עקב מצבכן המשפחתי (המפורק) מומלץ לא להסתפק בשאלות/תשובות, ואפילו כמה וכמה, ואפילו עם אנשים מעניינים - -אלא להסתייע ביעוץ משפחתי. כדאי להתעניין בבית הספר, כי במקומות רבים היועצת יכולה לסייע בהפנייה למסגרת שמתארגנת בקהילה. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

דורית יקרה, קשיים בגידול ילדים מתבגרים אינם יוצאי-דופן בגילה של בתך, ובמיוחד לא בנסיבות החיים המיוחדות שלה. אני מבין את הקושי שלך להתמודד עם המצב, אך דווקא כעת בתך זקוקה לך, ולגבולות שאת יכולה להציב לה. התעלמות איננה הדרך המומלצת להתמודד עם הקושי, ובתך עשויה לפרש אותה כנטישה, בנוסף על חוויית הפירוד של הוריה. כדאי מאוד שתתייעצי עם איש מקצוע מומחה בתחום זה, ושתשתפי בדאגתך גם את אביה של בתך. אני משער שהיכולת שלכם לשתף פעולה בנושא זה תשמש גם כמסר מועיל לבתך. בברכה, דרור גרין

איך בדיוק קובעים גבולות????????. הם- המתבגרים - בסוף עושים מה שהם רוצים..... לפעמים אם אנחנו ההורים אומרים משהו אז בכוונה הם יעשו בדיוק ההפך.... האם לא כדאי לתת להם להתנסות וללמוד באופן אישי ועצמאי מניסיונם....?????????

הייייייייייייייייי בקשר למנילה קיבלתי תפקידים מביישים:כמו נהגת על רכב קל, פקידה, משקית על מחסן בגדים,בודקת מגב. תפקידים כול כך גרועיים אני לא יכולה לחשוב שאני ישרת יום יום עם הרגשה כזו אני רוצה תפקידים אחרים שיציעו ליי, אני כבר חסרת עוניים בבית אין יחס לא דאגה לא שואלים לא מתעניינים ואני יום יום לבד עם עצמי עם הפחדים ובנוסף לכול התפקיד,רע לי אני רק בוכה עיזרי לי???? ובקשר למה שרשמת לי קצת קשה לי לעשות את זה אבל אני יעשה מקווה רק לתוצאה באמת טובה את חושבת שאם אני ירשום מכתב זה יעזור? במנילה מציעים לך את כול מה שאת יכולה לשרת? אם כן זה אומר מה שהם שלחו זה מה שהיה אחד מיהם בטוח?? אבל אני לא רוצה תפקידים רק המחשבה לפכות אנה עיזרי לי אין מי שיכול לעזור לי נמס לי מהחיים האלה דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי אבל רוצה אני להגיד לך מליון תודות על עזרתך

היי נטעלי אני רואה שמאוד מאוד קשה לך. מה המנילה אומרת אני לא יודעת. אני חושבת שמכתב יכול לעזור . הרי אין לך מה להפסיד לפחות תדעי שעשית את המקסימום. מה רע בלהיות פקידה? רוב הבנות בצבא פקידות. נטעלי אל תתייאשי למרות שקשה לך עכשיו יהיו ימים טובים יותר. שיש דברים הרבה יותר גרועים מלהתגייס . נכון החיים קשים אך גם יפים. תחזיקי מעמד דנה

היי.יש לי שאלה לא פשוטה. יש לי בעיה.אני עברתי כבר 4 טיפולים פסיכולוגים,שאחד מהם היה ממש ארוך ובכל זאת לא הצלחתי להפטר מהפרעת האכילה שיש לי. עברתי חיים מאוד לא פשוטים,ואולי הייתי חושבת שזו הבעיה שלי בעצם,אבל זה לא כך כי ברוב המקרים אני די מנותקת מחיי,ואינני חשה אותם.לפעמים אני מתחברת אליהם בטיפול,אפילו מבלי שנדבר עליהם ממש,ואז אני מוצפת רגשות,מתנתקת שוב וחוזר חלילה. אני לא יכולה לחיות תמידית בתוך הסבל,אני בורחת ממנו תמיד,אל תהום של שכחה נעימה כזו.אני לא חיה בעמדה של "מסכנות" ואולי חבל שכך,שאם כן הייתי ממהרת יותר לעשות משהו.אני חיה חיים רגילים לגמרי,למרות הכל. המטפל שליווה אותי לאורך הטיפול הארוך שעברתי היה מאוד לא קשוב אליי.הוא התעקש על טיפול התנהגותי.הוא לא היה מתמחה בהפרעות אכילה ונתן לי להרגיש דברים רעים כלפי עצמי.הפקסימיליה שלו הייתה מצלצלת,הטלפון,הביפר והוא היה מפסיק אותי ונגש לטפל בכל זה.אני תמיד הייתי משנית.הדבר גם היה קוטע את הרצף של השיחה.מעצם היותו לא מומחה בהפרעות אכילה,הוא היה מרים את הראש מהרישום שעשיתי(בכל זאת טיפול התנהגותי)ואומר בפליאה "מה ?200 לקסטיבים?".הרגשתי כאילו כרגע צנחתי מהירח.הוא אמר שההפרעה שלי מוזרה,כי אני לא מקיאה בדרכים הסטנדרטיות,ושאם היה אפשר לתייג אותי יותר,נאמר לקרוא לי ממש "אנורקטית" אולי היה נתן לעזור לי יותר.אז אתם מבינים לבד מה קרה אח"כ.. לא רק שההפרעה שלי החמירה מהטיפול הזה,גם הרגשתי מאוד לבד במהלכו ופיתחתי הפרעת חרדה.השתמשתי בטיפול כדי לצאת לטייל,ה50 דקות איתו לא הזיזו לי כבר,הזמן בחוץ פשוט אפשר לי לעשות בולמוסים בלי שאיש יפריע.כשאזרתי אומץ ועזבתי את הטיפול הזה,האגו שלו כמטפל נפגע והוא התחיל לפגוע בי ולומר לי דברים מאוד קשים ושאני הטיפול הראשון שלו שלא הצליח.אני אשמה שלא התאים לי טיפול התנהגותי? לקח לי 3 חודשים לאזור אומץ מחדש ולפנות לעוד מטפלת מחשש ששוב אתקל בתופעה כזו ואפתח עוד הפרעה כלשהיא.במשך 3 החודשים שהייתי לבדי רק הדרדרתי והדרדרתי עוד יותר. פניתי לבסוף.הבעיה שפיתחתי מנגנון של התקרבות-התרחקות ואני עושה זאת בקצב מטורף. הטיפול עזר לי לשפר משהו בקווי מחשבה,להאט קצת את קצב הבולמוסים וההקאות.יותר נכון להאט הרבה.נפלו הרבה אסימונים.מצאתי לי חיים,התחברתי עם אנשים,התחלתי דברים חדשים אבל העבודה הפנימית נתקעה במקום שהמטפלת עצמה התייאשה,נתקע מוקדם מדי. למה אני לא נותת לאנשים להכנס פנימה? למה גם כשאני שבורה לגמרי משהו מגעיל ודוחה באותו בדאגה. ממש כאילו הנגיעה בנפש היא נגיעה אמיתית... אחת הסיבות שאני לא רוצה לעזוב את המטפלת הנוכחית וללכת לאחרת לא מוכרת היא שהיא אמרה לי משהו שהדליק אצלי נורא אדומה.היא אומרת שאחרי השיחה האחרונה היה לה ברור שאני אברח בגלל דברים שאמרתי,ולכן היא לא משדלת אותי לחזור,כי אם אני לא יכולה לחזור אליה אחרי דברים כאילו יתכן שזה באמת לא זה והטיפול יהיה טחינת מים. קשה לי לוותר על הטיפול הזה ועל מטפלת כמוה וללכת לעוד מישהי שאני לא מכירה.חיפשתי אופציות מוכרות יותר שיקלו עלי לפחות את חוסר היכולת לפתוח מעצמי.לא הלך. אני מתה להכניס אותה ואנשים נוספים פנימה בפנים.לתת להם לראות,להיווכח בסבל. אבל משום מה תמיד אני טורקת את הדלת בכל פעם שאני מאפשרת הצצה,וזה נעשה בלי שליטה ואני מבטיחה לעצמי שזה לא יקרה יותר וחוזר חלילה. הבעיה שגם הטריקה נעשית כאינסטיקט של הרגע האחרון ואז הדלת נטרקת ממש בפנים.אז יגידו שאני לא מספיק סובלת כי עדיין יש לי כוח לקום ולטרוק את הדלת ואני אומר לכםשהדלת כבר אוטומטית פועלת גם כשאין לי כבר כוח לקום ולטרוק אותה. והייסורים שלי הם ייסורים כפולים,גם כואב לי וגם אני לא יכולה להראות.ההורים שלי לא רוצים לראות,החברים שלי ראו ולא מיד סובבו את הראש,אלא ברגע שהבינו שזה גדול עליהם.השתניתי בשבילם,ההמסכות,השקרים שהכל בסדר... הדבר הזה גורם לי לייאוש.אני אדם רציונלי ואני יודעת שאין אדם בעולם שנלחם עד אינסוף ואולי באמת אצליח לחיות עם הקאה אחת בשבוע(בערך הרמה של עכשיו)וחיים רגילים,אבל זה רק סימפטום.מה עם החרדה שעוד נותרה?ומה עם דפוסי ההתנהגות?מה עם כל הכעס והתסכול והסבל שבפנים? אני רוצה להבריא,רוצה מאוד ומראה לאנשים שאכפת להם שהם לא מצליחים לגעת,לא מצליחים לעזור. ומשהו עושה לי טוב כשאומרים שאני לא סובלת עדיין כי זה מראה שאני עמידה,שאני חזקה על אף שאני יודעת שהסבל הוא פנימי,הוא בפנים.אני לא מצליחה לפתוח אותו לעולם,אולי מרצון להיות חזקה,אולי כי אני מאמינה רוב הזמן שהוא לא שם או שאני מתמודדת איתו,ואולי ובעצם זה בטוח מהנסיון הרע שהיה לי פעם עם היכולת שהייתה לי לשתף חברים הכי טובים שאופסס נעלמו להם. לפני שאצרח מתוך כאב אמיתי,אני צריכה לדעת איך מורידים את מסיכת הבחורה החזקה כי מתמודדת היא כן,נלחמת היא כן,יכולה לקבל עזרה-לא. אשמח לתגובות מכם מצטערת שיצא ארוך.

ועוד כמה פרטים המודעות העצמית שלי גבוהה מאוד כמעט ואין פן שאני לא מודעת אליו בתוכי,וגם באחרים אני שמה לב לדברים מהר ורואה ממש בין השורות.מרוב שאני רואה דברים ומבינה דברים,אני לא יכולה להכיל בתוכי כעס כלפי אנשים.אני לא יכולה להמנע מלהאשים את עצמי ,גם במצבים שאני יודעת בוודאות שלא עשיתי דבר ובטח לא משהו נוראי וחסר פרופורציה.תמיד מבינה אנשים,תמיד מקבלת. זה למשל נושא שכן העליתי בכל הטפולים ונאמר לי שלמודעות עצמית גבוהה מדי,אין פיתרון? האמנם כך? אני חושבת שהתחושה הזו מקשה עלי פי 3 במקרים מסויימים לפעמים אני רוצה להיות קצת טיפשה,מטומטמת כזו אני כבר מתחילה להאמין שהאנשים האילו חיים הכי טוב.

שלום לך, חשבת ללכת לקבוצת תמיכה? אני סובלת מעודף משקל ונמצאת בקבוצה כזו. זה לדעתי יכול מאוד לעזור, אם כי, זה כרוך בחשיפה. עדי

אז אין פיתרון? (פשוט ראיתי שחלפתם ולאף אחד מכם לא היה משהו להגיד.אני הייתי כותבת כאן בפורום.מתכתבת עם האנשים.התרעתי באחת מהודעותיי לגבי החלפת הכינוי שנראה לי פתאום מאוד מטופש.אני אנג'ל).

האם סרוקסט גורם להשמנה?

אצלי הוא בהחלט גורם לתיאבון מוגבר מאד ומכאן - להשמנה. אני לא בטוחה שהתופעה הזו היא אצל כולם

רחלי היי אני מקווה שאת בסדר ולא נעלמת. אז תאותתי אם את שם. אפילו אם אין לך כח לכתוב או להגיב וכרגע את צופה מהצד, שתהיה לך שבת נהדרת שרה

היי שרה, גם ממרחק ואפילו דרך צג המחשב, נראה לי שיש לנו איזו תלפטיה. גם אני התכוונתי, ממש לפני שתי דקות לשאול עלייך. מה שלומך יקירתי, איך את מרגישה והאם יש חדש? אני מאוד רוצה לדעת עלייך. אכן, אני עוברת תקופה לא קלה - את יודעת הטיפול, הבולמיה (שום דבר לא השתנה עד עתה, ההקאות החוזרות ונישנות, הרצון לשמור על המשקל הקיים, הספורט המתיש ועוד ועוד) כל אלה גרמו לי קצת להתכנס בעצמי. אני נכנסת לעיתים - לא רואה את שמך, או את שמה של דפני או אביב, אז שרה - נהיה בקשר וגם את תאותתי. הנה חזרתי. רחלי

אני מאושפזת מאז ה 10 ליוני השנה ב"שלוותה" ולאחר שבועיים מיון התחלתי לקבל את הכדור ריספרדל במינון הולכים וגוברים לאחר מכן הוסיפו לי את הכדור "טיגרטול" גם כן במינונים הולכים וגדלים , היום יצאתי לחופשה הראשונה שלי בבית וקיבלתי איתי לשני הלילות - לכל לילה כדור ריספרדל ירוק אחד וטיגרטול לבן שכתוב עליו 17 גם רק אחד לכל לילה- האם תוכלו לתת לי תשובה באשר ליעילות ההתמכרות, האיחור במחזור וכן הכי חשוב את ההשפעה והצורך של הכדור להפרעה האישיותית המוגדרת לוץ בתודה מראש סנדי(שם בדוי)

סנדי שלום רב, לצערי הפסיכיאטר היועץ של הפורום נמצא בחופשה עד ה-12 באוגוסט. אולם מדוע שלא תשאלי את הפסיכיאטר המטפל בך בשלוותא? הוא אמור לענות לך על שאלות אלו שלך, זכותך המלאה לדעת ולהבין. בברכה, טלי פרידמן

סנדי שלום, איזו הפרעת אישיות יש לך? תרגישי טוב מיטל

סנדי, חשוב שתדווחי לרופא על האיחור במחזור. עדי

5 שעות !!!!!!!!!!!! הייתי היום בים לבד, ממש התחברות לטבע כמו שאומרים. חשבתי עליך......... תאותתי (-: יעלה

אוי את הורגת אותי פה מצחוק... אשכרה "לאותת".... חיחי... אז מה קורה? איך עבר היום אצלך? עכשיו אני פה לאורך זמן...אין אף קרציה שרוצה ת'מחשב...סתם... אז תספרי איך המרגש אצלך?

שרופה/שזופה מהשמש.....בטן גב בטן גב, לפעמים אני שוכחת איפה אני גרה וכפי שאת יודעת אני נוסעת בקרוב למקום בו השמש, כך סיפרו לי, לא מחייכת כמו פה אז החלטתי לנצל את החודש האחרון מה קורה איתך ? יעל

שקלתי 105 קילו וירדתי 40 לאחרונה עליתי 15 קילו ונכנסתי לדכאון עמוק הכל נראה לי מגעיל אין לי חשק לצאת לשום מקום ובא לי למות לישון כל היום אני שונאת את עצמי ואת הכל אני בת 26 וממש לא יוצאת מזה מנסה דיאטות ושום דבר לא זז לי כאילו שאני בתוך בועה של דיכאון וכישלון עזרה........

חלי שלום, אני אולי האחרונה שמבינה בדיאטות ולכן אולי אין זה מקומי לייעץ, מה גם שאני בעצמי שוקלת בערך 7-8 ק"ג מעל מה "שהטבלה" מורה לי להיות ע"פ גיל,גובה, מבנה גוף וכו' וגם אני כמו מיליון בחורות אחרות נמצאות בתוך המעגל הנורא הזה של ד י א ט ו ת על גבי ד י א ט ו ת על גבי ד י א ט ו ת , אמרת שאת בתוך בועה של כישלון, הצלחת להוריד 40 (!!!!) ק"ג !!!!!! יקירתי, זה ראוי לציון ולשבח, את לא חושבת ? אני חושבת - שאת נראית נהדר !!!! כן, כן, על תצחקי, את א י ש ה י פ ה , צעירה, חזקה ו ש ו פ ע ת , תגידי את זה לעצמך וצאי מהבועה. בהצלחה יעל

חלי שלום רב, כיצד ירדת 40 ק"ג? האם עשית זאת תחת פיקוח רפואי ודיאטני? האם היית בטיפול פסיכותרפויטי? תהליך של ירידת משקל משמעותי מן הסתם גורר בעקבותיו שינויים פנימיים-מחשבתיים, לגבי עצמך, לגבי הערך העצמי שלך ועוד. העלייה כעת, שגרמה לך לדכאון היא מסוכנת, ולאו דווקא מהבחינה הפיזית (לגביה אינני יודעת) אלא דווקא במובן הנפשי. השינויים במשקל, בדימוי ובערך העצמי, ובמצב הרוח - כל אלו זקוקים להתייחסות לא פחות משמעותית מהמשקל עצמו. אני מציעה לך לפנות לטיפול פסיכותרפויטי, ובמקביל לפנות לייעוץ דיאטנית כדי להפסיק את העליה במשקל, ולחזור למסלול הירידה במשקל. בברכה, טלי פרידמן

היי אתמול קיבלתי את המנילה התפקידים אלייהם אני יוכל לשובץ התפקידים הם על הפנים מחסנאית נהגת וכאלה עוד אחד או שתיים נכנסתי לדכאון רצח אני לא מפסיקה לבכות שלחתי לצבא מכתב לפני שבוע אבל אלה התפקידים ששלחו לי בקשתי תפקידים אחרים לגמרי, אני לא רוצה תפקיד כזה אני רוצה יותר להועיל ולהנות מהתפקיד אני חושבת שזה לא שואלים אותי בכלל ואני כבר חסרת כוחות אנה ממכם עזרו לי מה לעשות????

היי נטעלי הרבה בנות אינן מרוצות מהמנילה. יש בנות שמקבלות מנילות שיש בהן הרבה תפקידים ויש כאלו שמקבלות מספר מועט של תפקידים והכל תלוי בקורסים שנפתחים ולא בבקשות של החיילת. רוב הבנות בצבא מתפקדות כפקידות.ולכן רוב הסיכויים שגם את. אני עוד לא ראיתי בחורה אחת נהגת בצבא. נטעלי עשית מה שאמרתי לך במכתב האחרון שכתבתי לך. ? לא אמרת לי מה את חושבת על זה.

היי נטעלי ודנה. נטעלי, הצצתי בהודעה שלך ואני כולי איתך. אני מבינה את חוסר האונים שלך לגבי העתיד בצבא. אזרי קצת אומץ, כתבי מכתב ועוד מכתב יש עוד חודש. אולי באמת דברים ישתנו?! מקווה בשבילך. דנה, מה שלומך? איך את מרגישה? מתעניינת בשלומך. רחלי

האם זה נכון שאדם שלקח פרוזאק עלול לסבול מבעיות כמו דפיקות לב מואצות בחום גבוה כמו בסאונה?

לא יודעת לגבי הסאונה אבל כשאני לקחתי את זה אז היו לי המון תופעות לוואי והחמרה רצינית במצב

איזה תופעות לוואי היו לך? את נשמעת לא אוהבת את התרופה.

אלדד שלום רב, הפסיכיאטר היועץ של הפורום, ד"ר אבני, נמצא בחופשה עד ה-12 באוגוסט. בברכה, טלי פרידמן

מה שלומכם?

טוב תודה לשם שינוי, מין משהו טוב כזה באוויר, קצת מפחיד, קצת מוזר, קצת טיפשי לאמר אולי אבל, זה בטח לא יהיה כך להרבה זמן...... בכלל, הגיע הזמן שנכיר ונאחד כוחות, מה את אומרת ? נעים מאוד אורה, אני יעל (-: יעל

מה קורה אורית....(את יעל הספקתי להכיר כמצחיקה ביותר...חיחי...) את היית פה בסביבות ארבע...עכשיו שבע.. לא יודעת מתי תקרא את זה... את בטח ראית את שמי מתנוסס פה על כמה הודעות דיכאוניות וכו, אבל רק רציתי להגיד שאני דווקא כן קוראת נודעות שלך, את יודעת... שהלכת לעבודה ביום הראשון...ושכולנו כאן דנו בזה וכו וכו...זוכרת? אותו יום ראשון הגדול....חיחי... היה נחמד... אז איך אצלך אחותי? (ממש משפחה מורחבת! כולם פה אחים שלי!)

רק קפיצה קטנה לפורום לבדוק מה שלום כולם בכל זאת, אם לא יראו את השמות של הותיקים (ותיקות, סליחה) אז הפורום יאבד חלק מחינו. אני מקווה שכולם בטוב, אני כרגיל בין משמרת למשמרת דפני, איך היה המעבר ?(את בטח רואה את ההודעה רק בסופו) אביב, אני מקווה שאת מתחילה להתרגל ל"שינוי השם" (חסר לך שלא) אליאן, מקווה שעובר עלייך סוף שבוע שקט וחןץ מהשמות שהזכרתי; שיהיה לכולם הרבה נחת

היי גם לך אורה!

אני רוצה לחדד את הנקודה של הטיפול שעברתי לחרדותי בשנתיים וחצי האחרונות המטפלת היתה מטפלת מוסמכת משפחתית {עובדת סוציאלית בהכשרתה}שהטיפול היה ביהביוריסטי פעם אחת בלבד דיברנו על חלומות ,לא נגענו בתת מודע כלל האם שיטה זו מתאימה לטיפול בחרדות???

ענת שלום רב, טיפול ביהביוריסטי מקובל מאד בטיפול בחרדות שונות, בעיקר בחרדות ממקור ספציפי (מעליות, עכבישים ועוד). אולם שיטת טיפול זו הינה רחבה ומגוונת, בדיוק כמו שאר גישות הטיפול. מעניין מדוע את כל כך מתאמצת לבדוק האם הטיפול שלך הוא טיפול נכון וטוב. האם את חשה שהטיפול אינו מסייע לך? האם את מחפשת אלטרנטיבה לטיפול? או מה בדיוק גורם לך לתהות אודות הטיפול? בברכה, טלי פרידמן

אני כל כך מתאמצת..ובאמת שכל כך....כי החרדה מתישה אותי פשוט פוגעת בכל חלקה טובה בחיי...הורסת את איכות חיי אין לחרדה שלי מקור ספציפי...אני קמה איתה בבוקר והיא נרגעת מעט לקראת הערב {ולא מדברת על אותן התקופות בהן לא יכלתי ללישון} הראש רץ במחשבות..הלב דופק השריפה בידיים המועקה הכבדה חוסר המנוחה ברמות שונות במהלך היוום אך קיימות תמיד חשוב לי כל כך לדעת האם אולי לא עשיתי מספיק אולי בטיפול הספציפי שלי לא הגעתי לשורש הבעיה והאם שורש הבעיה היא הפתרון???? וכמו שכבר כתבתי בהודעות הקודמות-גם כדורים גם טיפולים אלטרנטיבים גם הרפיה אז אולי זה פשוט מלחמה אבודה??? שניתן בה רק להוריד את רמת החרדה הבלתי נסבלת הזאת לרמה נשלטת ולא שולטת ובכל טרחגר חדש ומאיים בחיים מכיוון שמערכת העצבים כבר מגורה אגיב שוב באותן העוצמות? תודה באמת

איך ניתן לטפל? מצב רע...

ל שלום רב, השאלה הזו עלתה מספר פעמים בפורום. אני מציעה שתיעזר במנוע החיפוש באתר שלנו, ואם יהיו לך שאלות נוספות, אתה מוזמן לחזור ולשאול. בברכה, טלי פרידמן

שלום, בתי הבכורה בת 9 שמעה אותנו לילה אחד מקיימים יחסי מין ברעש, לאחר ששמנו לב לכך כי היא שמעה אותנו שוחחנו איתה והסברנו לה את אשר היה עקב העובדה כי נדמה היה לה כי אבא חונק את אמא. היה לה גם קשה להבין מדוע אנחנו מקימים יחסי מין אם יש לנו כבר ילדים מספר ימים לאחר מכן מעבר לשבוע עלה שוב הנושא אצלה בשיחה שהיתה בינה לבין אישתי כאשר לא היה ברור לנו מה היא מרגישה או האם משהו מפריע לה מבקש לדעת האם יש נקודת זמן שמעבר לה צריך לשקול טיפול כזה או אחר בבתי עקב העובדה כי הארוע עדיין לא עוזב אותה . תודה

אבא, זה תלוי בגישה שלכם. כל אחד הוא ייצור מיני. מגיל קטן זה חיבוק מאימא, אבא. חשוב להסביר לה שזה חלק מהקשר בין בני זוג. אם היה קשה לכם להבין מה מפריע לה במילים אז אולי כדאי לבקש שתצייר לכם. אוטוטו כבר תצטרכו להסביר לה על המחזור. עדי

שלום רב, למרבית האנשים יש זיכרון כלשהו מארועים מיניים שבין הוריהם. אין בכך, בהכרך, סיבה למשהו בעייתי. מיניות היא חלק מ "יחסים" , ואם הם רווי חום והדדיות, אז המיניות, כפי שזכרה ילדתכם, אמורה להשתלב בתמונה הכוללת. המלצתי היא, שאם אינכם רואים משהו חריג במיוחד, תתיחסו לארוע כאל כל דבר שהילדה רואה במקרה, ולא תמיד מפרשת מדויק מה ולמה. בקיצור: תעברו הלאה. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום, אשמח לשמוע מה זאת המחלה הזאת ואיך מטפלים בה. בתודה מראש, מורן

מחלת האפילפסיה זוהי מחלה נוירולוגית, ממושכת המאופיינת בהתקפים חוזרים ונשנים שלעיתים באים לידי ביטוי במראה חיצוני מעוות ואף מעורר חרדה (בעיקר מאחר וההתקפים שלה הינם פתאומיים ובדרך כלל ללא אזהרה). ההתקפים נוצרים עקב פעילות חשמלית מוגברת בתאי העצב של המוח. ההתקפים עשויים לבוא לידי ביטוי בצורות שונות: פרכוסים או נפילה פתאומית, נתק עם הסביבה או מבט בוהה למספר שניות, תופעות התנהגותיות אוטומטיות שאינן מתאימות לסביבה, מופיעות באופן פתאומי ומלוות בערפול ההכרה. את ציינת סוג אחד של המחלה: אפילפסיה פסיכומוטורית שמתבטאת בתנועות בלתי רצוניות או הגיוניות. מלבד זה קיימות עוד 2 צורות: התקפים מסוג גראנד-מאל שכוללים איבוד הכרה ונפילה והתקפים מסוג פטיט-מאל שכוללים ניתוקים קצרים ובהייה בחלל למשך מספר שניות. מקווה שקיבלת מענה

אני בשנות השלושים לחיי ובשלב זה גילו אצלי אפלפיה JUVENILE MYOCLONIC EPILEPSY. רציתי לדעת מה ההשלכות של מחלה זו על המשך חיי

לטלי ולשאר הקוראים. אני אשמח אם מישהו יכתוב לי את המילים של השיר. פעם הוא נכתב פה, אך אבד לי. לטלי- לא קיבלתי את האי מייל ששלחת, אבל זה כבר לא רלוונטי. תודה בכל אופן ענבר

ענבר - כנראה שצרויה להב שכתבה את המילים, יודעת מהו סבל של אדם שלא נשמע... "הרכיני את ראשך עברי בין המראות הנה יצאת ללכת בדרך הדמעות. כל התפילות שלך כשהתחננת בלי קול מי ישיב אליך את היקר מכל מי הקשיב אליך, מי ישיב אליך את היקר מכל. יום בא ובא עוד יום החזיקי מעמד האושר כמו חלום נגע בך ובגד. ומלכודות הלילה אופל חיקן החם איך הן קוראות לך לא אל תלכי לשם. איך הן קוראות לך, מה הן מראות לך לא אל תלכי לשם. פתחי אל השמחה ותני לה שתבוא למדי את הכאב פצוע ונבון. את אור קטיפת הבוקר את ליטופו הרך את מבט הילד את תשמרי איתך את מגע התכלת את מבט הילד - את תשמרי איתך".

קרן, אלפי תודות!!! פשוט אתמול החלטתי שאני מתחילה לצייר שוב, והפעם ע"פי שירים. וזה יהיה השיר הראשון, כי הוא הכי מדבר אלי. תודה. ענבר

גם את מתה על השפה ? גם אני, עד כדי כך שלפעמים כשאני מדברת אני מכניסה משפטים באנגלית (שמה לעשות,לפעמים נשמעים יותר טוב) , מחר, החלטתי לעשות לעצמי יום ים !!!!! לשכב כל היום בים.....ספר טוב.....מוסיקה טובה.......אני והים רוצה לבוא ? יעל

לא יודעת אם יש לך "ביצים" לזה, ותרגישי חופשי להתעלם מזה אם זה נשמע לך מלחיץ מידי אבל בכל אופן, כדי שתביני על איזה ים מדובר: מכל מקום שאת גרה בו זה נמצא מימנימום בין 4 ל 5 שעות כדי להגיע (בנסיעה)......................... יעל

הלוואי שבאמת היו לי "ביצים" לזה, מצחקה שכמוך.... טוב די! אני כל שנייה מושכת ת'זמן... ועוד שנייה ועוד דקה... אוי..אני הורגת את עצמי פה... אני אכנס מחר ואם אנשים פה לא יתנחלו על האינטרנט, אולי עוד הלילה

שלום, שאלתי בעבר לגבי מהותו של טיפול בפסיכואנליזה. נאמר לי שמדובר בשיטה עיקה, שמבוססת על טיפול ממושך המתפרש עפ"נ שנים ושתוצאותיו לא יעילות כל כך לעומת הטיפול הקוגנטיבי שמשנה את התפיסה והחשיבה "המעוותת" במקרה של חרדות לדוגמא. הייתי מעוניינת לשמוע את דעתך בעניין ולדעת באיזו שיטה אתה מטפל. תודה

מיטל שלום קשה להשוות בין סוגי הטיפולים מאחר ויש הבדל עצום לא רק בתיאוריה אלא גם באופן שבעלי מקצוע שונים מיישמים את השיטה. לעיתים שני מטפלים יפעלו בשיטה כל כך שונה שלא ניתן להאמין ששניהם שייכים לאותה אסכולה. הטיפול הפסיכואנליטי הקלסי שאכן אורך שנים ודורש מפגש אינטנסיבי של 4 פעמים בשבוע דורש נכונות השקעה עצומה ומוטיבציה. אין רבים שעוברים טיפול כזה כיום, ורובם הם דווקא אנשי המקצוע בתחום הטיפול עצמם שמעוניינים לערוך מסע טיפולי עמוק ומשמעותי והפסיכואנליזה היא דרך טובה לכך. רוב הטיפולים הפסיכולוגיים הנפוצים בישראל נקראים "דינמיים" והם מבוססים על עקרונות הפסיכואנליזה אבל מבחינה טכנית נפגשים פעם או פעמיים בשבוע ואורך הטיפול קצר יותר (אם כי בד"כ מדובר על לפחות שנה). הטיפול הקוגניטיבי יכול להשתלב בטיפולים דינמיים או לעמוד בפני עצמו. הוא יכול להשתלב בטיפול ארוך מועד או להוות טיפול ממוקד קצר מועד. אני מטפל בשילוב בין שיטות. החשיבה הפסיכולוגית הבסיסית שלי היא דינמית, אני מאמין שחשוב להתייחס לתהליכים לא מודעים המתרחשים, והתעלמות מכך עלולה לפגוע בצורה חמורה ביעילות הטיפול. עם זאת, הטיפול עצמו יכול להיות בדגש יותר קוגניטיבי, בשימוש בטכניקות ייחודיות כמו היפנוזה ו emdr, אולם לעיתים הטיפול הוא דינמי קלסי יותר, המבוסס בהחלט על עקרונות הטיפול האנליטי. אני מאמין שצריך להתאים את הטיפול המתאים לבעיה ולמטופל ואני משתדל לעשות את זה ולהשקיע בכך מחשבה רבה. אם את מתעניינת בנושא יותר ספציפי אשמח לנסות ולענות. בברכה ד"ר אורן קפלן