"הדלת הנטרקת"-ליועצים בפורום

היי.יש לי שאלה לא פשוטה. יש לי בעיה.אני עברתי כבר 4 טיפולים פסיכולוגים,שאחד מהם היה ממש ארוך ובכל זאת לא הצלחתי להפטר מהפרעת האכילה שיש לי. עברתי חיים מאוד לא פשוטים,ואולי הייתי חושבת שזו הבעיה שלי בעצם,אבל זה לא כך כי ברוב המקרים אני די מנותקת מחיי,ואינני חשה אותם.לפעמים אני מתחברת אליהם בטיפול,אפילו מבלי שנדבר עליהם ממש,ואז אני מוצפת רגשות,מתנתקת שוב וחוזר חלילה. אני לא יכולה לחיות תמידית בתוך הסבל,אני בורחת ממנו תמיד,אל תהום של שכחה נעימה כזו.אני לא חיה בעמדה של "מסכנות" ואולי חבל שכך,שאם כן הייתי ממהרת יותר לעשות משהו.אני חיה חיים רגילים לגמרי,למרות הכל. המטפל שליווה אותי לאורך הטיפול הארוך שעברתי היה מאוד לא קשוב אליי.הוא התעקש על טיפול התנהגותי.הוא לא היה מתמחה בהפרעות אכילה ונתן לי להרגיש דברים רעים כלפי עצמי.הפקסימיליה שלו הייתה מצלצלת,הטלפון,הביפר והוא היה מפסיק אותי ונגש לטפל בכל זה.אני תמיד הייתי משנית.הדבר גם היה קוטע את הרצף של השיחה.מעצם היותו לא מומחה בהפרעות אכילה,הוא היה מרים את הראש מהרישום שעשיתי(בכל זאת טיפול התנהגותי)ואומר בפליאה "מה ?200 לקסטיבים?".הרגשתי כאילו כרגע צנחתי מהירח.הוא אמר שההפרעה שלי מוזרה,כי אני לא מקיאה בדרכים הסטנדרטיות,ושאם היה אפשר לתייג אותי יותר,נאמר לקרוא לי ממש "אנורקטית" אולי היה נתן לעזור לי יותר.אז אתם מבינים לבד מה קרה אח"כ.. לא רק שההפרעה שלי החמירה מהטיפול הזה,גם הרגשתי מאוד לבד במהלכו ופיתחתי הפרעת חרדה.השתמשתי בטיפול כדי לצאת לטייל,ה50 דקות איתו לא הזיזו לי כבר,הזמן בחוץ פשוט אפשר לי לעשות בולמוסים בלי שאיש יפריע.כשאזרתי אומץ ועזבתי את הטיפול הזה,האגו שלו כמטפל נפגע והוא התחיל לפגוע בי ולומר לי דברים מאוד קשים ושאני הטיפול הראשון שלו שלא הצליח.אני אשמה שלא התאים לי טיפול התנהגותי? לקח לי 3 חודשים לאזור אומץ מחדש ולפנות לעוד מטפלת מחשש ששוב אתקל בתופעה כזו ואפתח עוד הפרעה כלשהיא.במשך 3 החודשים שהייתי לבדי רק הדרדרתי והדרדרתי עוד יותר. פניתי לבסוף.הבעיה שפיתחתי מנגנון של התקרבות-התרחקות ואני עושה זאת בקצב מטורף. הטיפול עזר לי לשפר משהו בקווי מחשבה,להאט קצת את קצב הבולמוסים וההקאות.יותר נכון להאט הרבה.נפלו הרבה אסימונים.מצאתי לי חיים,התחברתי עם אנשים,התחלתי דברים חדשים אבל העבודה הפנימית נתקעה במקום שהמטפלת עצמה התייאשה,נתקע מוקדם מדי. למה אני לא נותת לאנשים להכנס פנימה? למה גם כשאני שבורה לגמרי משהו מגעיל ודוחה באותו בדאגה. ממש כאילו הנגיעה בנפש היא נגיעה אמיתית... אחת הסיבות שאני לא רוצה לעזוב את המטפלת הנוכחית וללכת לאחרת לא מוכרת היא שהיא אמרה לי משהו שהדליק אצלי נורא אדומה.היא אומרת שאחרי השיחה האחרונה היה לה ברור שאני אברח בגלל דברים שאמרתי,ולכן היא לא משדלת אותי לחזור,כי אם אני לא יכולה לחזור אליה אחרי דברים כאילו יתכן שזה באמת לא זה והטיפול יהיה טחינת מים. קשה לי לוותר על הטיפול הזה ועל מטפלת כמוה וללכת לעוד מישהי שאני לא מכירה.חיפשתי אופציות מוכרות יותר שיקלו עלי לפחות את חוסר היכולת לפתוח מעצמי.לא הלך. אני מתה להכניס אותה ואנשים נוספים פנימה בפנים.לתת להם לראות,להיווכח בסבל. אבל משום מה תמיד אני טורקת את הדלת בכל פעם שאני מאפשרת הצצה,וזה נעשה בלי שליטה ואני מבטיחה לעצמי שזה לא יקרה יותר וחוזר חלילה. הבעיה שגם הטריקה נעשית כאינסטיקט של הרגע האחרון ואז הדלת נטרקת ממש בפנים.אז יגידו שאני לא מספיק סובלת כי עדיין יש לי כוח לקום ולטרוק את הדלת ואני אומר לכםשהדלת כבר אוטומטית פועלת גם כשאין לי כבר כוח לקום ולטרוק אותה. והייסורים שלי הם ייסורים כפולים,גם כואב לי וגם אני לא יכולה להראות.ההורים שלי לא רוצים לראות,החברים שלי ראו ולא מיד סובבו את הראש,אלא ברגע שהבינו שזה גדול עליהם.השתניתי בשבילם,ההמסכות,השקרים שהכל בסדר... הדבר הזה גורם לי לייאוש.אני אדם רציונלי ואני יודעת שאין אדם בעולם שנלחם עד אינסוף ואולי באמת אצליח לחיות עם הקאה אחת בשבוע(בערך הרמה של עכשיו)וחיים רגילים,אבל זה רק סימפטום.מה עם החרדה שעוד נותרה?ומה עם דפוסי ההתנהגות?מה עם כל הכעס והתסכול והסבל שבפנים? אני רוצה להבריא,רוצה מאוד ומראה לאנשים שאכפת להם שהם לא מצליחים לגעת,לא מצליחים לעזור. ומשהו עושה לי טוב כשאומרים שאני לא סובלת עדיין כי זה מראה שאני עמידה,שאני חזקה על אף שאני יודעת שהסבל הוא פנימי,הוא בפנים.אני לא מצליחה לפתוח אותו לעולם,אולי מרצון להיות חזקה,אולי כי אני מאמינה רוב הזמן שהוא לא שם או שאני מתמודדת איתו,ואולי ובעצם זה בטוח מהנסיון הרע שהיה לי פעם עם היכולת שהייתה לי לשתף חברים הכי טובים שאופסס נעלמו להם. לפני שאצרח מתוך כאב אמיתי,אני צריכה לדעת איך מורידים את מסיכת הבחורה החזקה כי מתמודדת היא כן,נלחמת היא כן,יכולה לקבל עזרה-לא. אשמח לתגובות מכם מצטערת שיצא ארוך.

ועוד כמה פרטים המודעות העצמית שלי גבוהה מאוד כמעט ואין פן שאני לא מודעת אליו בתוכי,וגם באחרים אני שמה לב לדברים מהר ורואה ממש בין השורות.מרוב שאני רואה דברים ומבינה דברים,אני לא יכולה להכיל בתוכי כעס כלפי אנשים.אני לא יכולה להמנע מלהאשים את עצמי ,גם במצבים שאני יודעת בוודאות שלא עשיתי דבר ובטח לא משהו נוראי וחסר פרופורציה.תמיד מבינה אנשים,תמיד מקבלת. זה למשל נושא שכן העליתי בכל הטפולים ונאמר לי שלמודעות עצמית גבוהה מדי,אין פיתרון? האמנם כך? אני חושבת שהתחושה הזו מקשה עלי פי 3 במקרים מסויימים לפעמים אני רוצה להיות קצת טיפשה,מטומטמת כזו אני כבר מתחילה להאמין שהאנשים האילו חיים הכי טוב.

שלום לך, חשבת ללכת לקבוצת תמיכה? אני סובלת מעודף משקל ונמצאת בקבוצה כזו. זה לדעתי יכול מאוד לעזור, אם כי, זה כרוך בחשיפה. עדי

אז אין פיתרון? (פשוט ראיתי שחלפתם ולאף אחד מכם לא היה משהו להגיד.אני הייתי כותבת כאן בפורום.מתכתבת עם האנשים.התרעתי באחת מהודעותיי לגבי החלפת הכינוי שנראה לי פתאום מאוד מטופש.אני אנג'ל).