המסע אל האור" – סיפור חיים אמיתי.

המסע אל האור" – סיפור חיים אמיתי. שלום לכולם! אני מביא לכם כאן את סיפורי האמיתי, סיפור חיים כואב וקשה, אך בעזרת כוחות נפשיים גדולים – הצלחתי לצאת מהחושך אל האור. כולנו מאוד מתחשבים ומאוד מזדהים עם אנשים אשר חוו אבדן וסבל פיזי/אישי/משפחתי ממשוך, אך אנו צריכים לשים לב שישנם גם מקרים אחרים שאולי למראית עין אינם בעיות פיסיות שמדברות על אבדן ומוות, אך מי שנמצא בהם מרגיש את המוות יום יום ועל אבדן כמובן שאין על מה לדבר. להלן הסיפור. נולדתי למשפחה חמה ומאושרת אשר לא החסירה ממני שום דבר אלמנטרי שילד זקוק לו. הורי גידלו אותי באהבה ואפילו אם יורשה לי אהבה רבה מאוד. עברתי בערך את אותו מסלול חיים שעובר כל ילד במדינת ישראל גן, בי"ס, חטה"ב, תיכון, צבא. עוד בילדותי הובחנתי כ"ילד קשה" וזה התבטא בכך שהייתי מאוד רכושני כלפי חפצי, ובכלל הובחנתי כילד בעייתי עם בעיות תקשורת עם הסביבה החיצונית. זה לא הפריע לכאורה לגדול כמו כל אחד, היות ותמיד חשבתי שהנה כולם עושים בדיוק את אותם הדברים, עונים לאותן דרישות. כשאני מסתכל על עצמי בעברי, הייתי ילד מאוד מופנם וסגור חברתית. לא מרבה להיפגש וליצור קשרים חברתיים כמו רוב הילדים האחרים בני גילי. וזה התבטא בכך שלא יצאתי ולא נפגשתי עם אנשים ופשוט ויתרתי לעצמי. היות וחשבתי כמובן כי ככה צריך להיות/לחיות את החיים. למדתי כי היה צריך, נשמתי כי היה צריך, אכלתי כי היה צריך וכל דבר שעשיתי עשיתי מתוך העובדה שצריך ואין מה לעשות. אם אתם לא מבינים את כוונתי אז פשוט לא עשיתי דברים בחיי בגלל שאני רציתי. לא יצאתי לבלות כי אהבתי, לא תפקדתי בנושאים כאלו ואחרים כי היה לי הכיף והרצון. אוקיי, אז מכאן מתחיל בעצם הסיפור או יותר נכון הידיעה הגדולה. התגייסתי לצבא בתור לוחם והייתי ממש חייל למופת ולתפארת מדינת ישראל – כמו שאומרים אצלנו במדינה. שירתי שלוש שנים מלאות בלי להחסיר אף יום אחד כמעט וסיימתי שירות צבאי מלא כמו כולם. עוד לפני השחרור, תקופה מסוימת שהתחלתי "להרגיש" את החופש שמגיע למחוזותיי, התחלתי להיות מודאג. מאוד לא הבנתי למה אני חושש כל כך מהחופש הגדול הזה שינחת עלי ויניח לי לבצע ולעשות דברים שרק אבל רק אני אוהב. כולם מסביבי , בני מחזורי, היו ממש באופוריה קסומה מהשחרור הקרב ומהחופש הבלתי מוגבל. ברגעים האלה אני זוכר שהתחלתי ממש להרגיש חוסר נוחות, אך הנחתי לזה וחיכיתי לשחרור. תמיד אהבו אותי בצבא, כולם, כל המפקדים והחברים, אבל אני מדגיש בצבא, היות והחיים שלי היו מחולקים לשניים. הכוונה היא שברגע שעזבתי את שערי הבסיס, הגעתי לביתי, למקום המבטחים ולא הייתי נפגש עם אף אחד ולא הייתי יוצא עם אף אחד לאורך כל שירותי הצבאי. בכל אופן היום הגדול הגיע! שחרור המחזור נחרט בזיכרוני לעד. הגעתי לבקו"מ, מילאתי, חתמתי, החזרתי ושוב חתמתי על השחרור המיוחל. והנה אני משוחרר…. אני זוכר את היום הנורא/הנפלא הזה ואני לא אשכח אותו בחיים. הגעתי הביתה עם כל הדברים שלי, הורי ואחיי רדפו אחרי וניסו לשמוח בשמחתי, אך אני הייתי כל כך לבד בודד ועצוב. איפה כל החברים לצבא? מה אני אמור בדיוק לעשות עכשיו? במילים אחרות פשוט הרגשתי חנק כזה שעטף אותי ולא הרפה ממני. שלושה חודשים שלמים לא יצאתי מביתי לאחר השחרור בגלל הדיכאון העמוק אליו נכנסתי. במהלך שלושת החודשים הקשים כביכול התעוררו אצלי המון סימני שאלה לגבי מהות החיים ומיקומי ביקום הזה. נשאבתי לבור שחור וחשוך והייתי לבד!! – לגמרי לבד!! אני זוכר שאותם ימים לא יכולתי לצאת מביתי ואפילו לקנות לעצמי דבר מה במרכול השכונתי שלנו. שלא לדבר על לאכול במסעדה ולהסתובב בקניון. טוב אז בשלב הזה כבר לא היה מה לעשות והכרחתי את עצמי לקום ולמצוא עבודה. זה היה בלתי נסבל. בכל ראיון עבודה ובכל נסיעה באוטובוס ובכל מפגש עם אנשים התחלתי להרגיש מחנק כבד. פתאום קשה לנשום…. פתאום כאבי גב קטלניים שהשאירו אותי כפוא במקום. דפיקות לב מואצות וכיום אני כבר מבין שסבלתי ממה שנקרא "התקפת פאניקה". “Panic-Disorder”. חצי שנה מהשחרור עברה וההרגשות הלא נעימות לא הרפו ממני. גם כשעבדתי לבסוף, הרגשתי שמשהו אצלי לא בסדר – אבל לא בסדר במובנים קטלניים. התקפות הפאניקה הלא ברורות המשיכו לתקוף אותי ללא הרף. הרגשתי ממש כמו עלה נידף ברוח. כמו פיסת לכלוך על כביש מהיר. בשלב הזה כבר הייתי "על הקרשים" כמו שאומרים. הבנתי שאני, כן אני לא בסדר והתחלתי לקרוא מאמרים ונושאים הקשורים לדיכאון והתקפי פאניקה. שמתי לב שהאנרגיות המזעריות שהיו לי כבר לא איתי והמצב הולך ומחמיר ואם אני לא אעשה משהו אז יכול להיות שזה הסוף שלי בחיים האלה. מעולם לא העליתי על דעתי לפגוע בעצמי אבל היו לי פנטזיות כמו "ללכת לישון לא להתעורר יותר". אני זוכר שביום בהיר אחד ניגשתי לאימי וסיפרתי לה את אשר על ליבי ואמרתי לה ש-או שאני הולך לטיפול פסיכיאטרי עכשיו! או שאני כנראה אתאשפז באחת המחלקות הפסיכיאטריות בבי"ח. אימי כמובן התנגדה נחרצות לעובדה שאני אלך לפסיכיאטר, בשבילה זה היה כתם משפחתי לתמיד ולא משנה אם הייתי עושה זאת אצל רופא פרטי. בכל אופן המצב היה קשה מאוד אצלי. לקחתי את עצמי בפעם הראשונה לחוף הים מתוך החלטה אישית שאני הולך להירגע ולהחליט לאן פני מועדות. אני חייב לציין שזו פעם ראשונה שבה הייתי כנה עם עצמי והקשבתי לרחשי ליבי. חזרתי והחלטתי שברגע הזה אני עוזב את כל משפחתי בנושא ההתייעצויות ופונה לקבל עזרה נפשית ראשונית. כן קבעתי לעצמי! פעם ראשונה בחיי! משהו שאני רציתי בו ולא משהו שהייתי חייב לעשות כי כולם עושים. קבעתי לעצמי תור למומחה לפסיכיאטרייה ופסיכו גריאטריה באופן פרטי. חיפשתי מישהו איכותי, בעל ניסיון וותיק במקצוע. גם השיחה עם הפסיכיאטר שארכה שעתיים שלמות נחרטה בזיכרוני. הוא היה מאוד מבין וקשוב ועם זאת ממש עלה על הבעיה שלי. מילאתי את הקליניקה שלו בדמעות שלא הפסיקו במשך שעתיים. לאחר השיחה הזאת הבנתי פשוט ממה אני סובל. זה היה קובץ לא מבוטל של הפרעות נפשיות חזקות. אגורפוביה בדידות. חרדה חברתית. התקפי פאניקה חזקים. מלבד זאת לאחר השיחה התברר לי באיזו בועה חייתי כל השנים, שזה הדבר שהרס אותי לחלוטין קרסתי פשוט. לקחתי חופשה מוארכת מהעבודה ולא היתה כל בעיה. התחלתי לראשונה טיפול תרופתי. במקביל השקעתי הון עתק בטיפול אצל פסיכולוג קליני. כל כספי שהיה מיועד לטיול לחו"ל הלך לטובת הטיפול המקיף שעברתי ובפעם הראשונה בחיי לא הצטערתי כל כך ואפילו שמחתי.. כן הייתי ילד ביישן, מופנם, חסר בטחון, התברר גם שעברתי התעללות נפשית ופיסית בילדותי שכנראה הפנימה את כל המצב הזה אצלי אבל אני לא אפרט היות ומי שגרם לכך איננו עמנו יותר והוא לשמחתי נהרג בתאונה לאחר תקופת ההתעללות בילדותי. כמובן שהמצב בבית היה על סף קריסה טוטאלית. אימי לא האמינה למשמע אזניה כשבישרתי לה שהיא פשוט לא שמה לב מי מימינה או משמאלה. בקשר לאבי אין מה להוסיף הוא היה בשלו. קיבל את הבשורה וחי איתה, לא שקל לא או הוקל לא עם זה, אלא מאוד קשה לשניהם והם יודעים שהם טעו בחינוך ש"העניקו" לי. זה הכל.. כיום אני עדיין על כדורים נוגדי דיכאון וחרדה היות והמצב החמיר במהלך הטיפול והאמת הנוראה שהתגלתה בפני. עם זאת אני הרבה יותר רגוע ואני יודע בדיוק מה אני, מי אני ומה אני מחפש ומה אני אוהב. אני גם יודע שאצטרך לקחת איתי את המצב כל חיי אבל לפחות אני יודע את מיקומי. זה הסיפור העצוב שלי עם הסוף המתוק. אני יודע שלא להרבה אשים ניתנו כוחות נפשיים לטפל בבעיות דומות לשלי ואני מודה על כך שהיה לי את האומץ והעוז לחסל את הבעיה הזאת. אני שתפתי אתכם בסיפור החיים שלי ע"מ שאנשים ידעו, יבינו ויראו שניתן לטפל בבעיות מסוג זה ואף לצאת מהמצב הנורא. אני תקווה שכל מי שקרא את הסיפור שלי יבין ויסתכל הצדה לראות אם אכן יש אנשים שסובלים מבעיות כאלו או אחרות וינסה לעזור לסביבה ולעצמו. לפעמים זה מאוד מאוד קשה לזהות את סוג הבעיה אבל אם באמת מתאמצים אפשר לגלות. היום לאחר טיפול ממשוך אני מאוד מאושר הספקתי להחליף מקום עבודה ואני עוסק בתחום שבאמת מעניין אותי. ולומד גם כן משהו שמאוד מעניין אותי אני אשמח לקבל תגובות על המכתב האישי שלי באימייל או אפילו כאן ויותר מזה, אני אשמח לעזור לאנשים שצריכים עזרה בנושא. פניתי לאחרונה למספר גופים שזקוקים לתומכים בנושאים הללו ואני מקווה לקבל הצעות שונות שבסופו של דבר יעזרו לזולת. אני אשמח להתנדב. שלכם באהבה אייל 

אייל היקר, כמה מרגש לקרוא את הסיפור שלך. נראה שהדרך שעברת עד הלום, אינה שרוגה בשושנים, אלא קוצים ודרדרים. ובכל זאת, למרות הכאב והקושי, הצלחת להתרומם מעלה, הרשית לעצמך להעניק לעצמך את מה שאתה באמת היית זקוק לו. דרוש לכך אומץ רב, נחישות וכוחות נפש. וכל אלו היה באמתחתך. מעבר לכך, היכולת שלך היום להסתכל על הדברים בצורה ברורה כל כך, כנה ואמיתית, מעוררת התפעלות. אתה לא מניח לדברים לעבור לידך, אלא אתה מסתכל למציאות בעיניים פקוחות, באופן ישיר. אתה מוזמן להמשיך ולכתוב פה בפורום. אני משוכנעת שיש פה אנשים רבים שאתה יכול להיות להם לעזר רב. וברגעים שגם לך יהיה קשה (כי זה קורה לכולנו, במשך החיים), אנחנו ניהיה בשבילך. יישר כוח! טלי פרידמן

צדקו מי שטענו כי הכוחות החזקים ביותר לשינוי, גלומים בכל אחד ואחת מאתנו. אולם לא תמיד בעת משבר אנו יודעים לזהותם. ואתה , מהווה דוגמא מעודדת לתאוריה הזו. וכל שנותר הוא לאחל , כי הדרך החדשה שסללת עבורך, לא תהיה עקלקלה, ולא תערים קשיים מרובים, ושתצליח לעמוד איתן, מול כל דבר שאליו ולתוכו יובילוך חייך. כי אתה יכול! התרגשתי, וחייכתי חיוך של ניצחון. כן אפשר, גם כשקשה! דרך צלחה!!!!

הכתבה ניכתבה מזמן איך הייתי מעוניינת ליצור איתך קשר אם זה אפשרי תכתוב לי למייל ...חבל שלא השארת את המייל שלך