נגישות
נגישות

פורום ייעוץ חינוכי

פורום זה נותן מענה מקצועי ומיומן להורים בשאלות וקונפילקטים מול המערכת החינוכית של הילדים - הן במערכת הפרטית והן במערכת הציבורית.

לעתים ההורים מתלבטים כיצד לנהוג מול המורה, מול הגננת או מול ביה"ס, כאשר מתעורר קושי כלשהו של הילד או של המערכת. חשיבותו של הפורום הוא במתן תשובות והדרכה להורים מגורם שאינוי מצוי בתוך המערכת, אך מבין את כלליה, חוקיה והתנהלותה.

ילדינו מבלים שעות רבות בתוך המערכת החינוכית, וחווים שלל של התמודדויות. כהורים, אנו מתלבטים בכל יום כיצד להוביל את ילדינו להיות מאושרים, עצמאיים, בריאים, אזרחים טובים, ובעלי אחריות על הבחירות בחייהם - פורום זה יעזור לכם בשילוב הנכון והמושכל בין השניים.
660 הודעות
646 תשובות מומחה

מנהל פורום ייעוץ חינוכי

20/11/2011 | 09:11 | מאת: אור

ביתי בת ה-3 נחשפה לאיבר מין של ילד בפעם הראשונה. זה קרה במשחק חתן וכלה. הוא הוריד ואמר לה ש"זה בולבול". היא לא הסכימה להוריד את שלה.לא הייתי שם, ואני לא יודעת אם היא נגעה או לא. (היא לא סיפרה על זה כלום) הסברתי לה שאלו משחקים לא צנועים. ואנחנו משחקים עם הבגדים עלינו. ואין לאף אחד רשות לגעת בך וגם את לא נוגעת באף אחד אני מאוד מודאגת. מה צריך לעשות?

אור שלום רב, ילדים בגילה של בתך מגלים התעניינות וסקרנות בגופם של ילדים אחרים. הם נוטים להשוות – מה דומה ומה שונה, ולהבדיל אלו מאלו. התנהגות זו הנה טבעית ונורמטיבית, כאשר מדובר בילדים צעירים בני אותו הגיל, ושזו מעורבת בעיקר ב"משחקי ילדות" של "כאילו", כמו: חתן וכלה, אבא ואמא, אמא ותינוק ועוד. כדי ללמדה על גופה ועל בני המין השני, ניתן להעזר בספרי ילדים, שעוסקים ומסבירים בשפה ברורה ועניינית את הנושא. כמו כן יש לחזקה על כך, שלא חשפה עצמה בניגוד לרצונה, ולהשתדל לא להלחץ מכך יתר על המידה. יש להסביר לה, כמו שעשית על גבולות הפרט, על המרחב האישי ועל האזורים האינטימיים בגופנו, ובנוסף לעודדה לא להכנע ללחץ סביבתי/חברתי, וללמדה לעמוד על שלה. דבר נוסף, שחשוב מאוד, הנו להדגיש בפנייה לא לשמור על שום אירוע שקורה לה בסוד, כלומר שתדע ושתהיה בטוחה לבוא ולספר למבוגרים בחייה מה שקורה לה בשגרת היומיום בכלל ובאירועים שכאלו בפרט. כל טוב, שירלי

18/11/2011 | 21:12 | מאת: אורי

בתי בת שנתיים וארבעה חודשים. לפני כחודשים נגמלה ומאז ובייחוד בחודש האחרון הופיעה תופעה של התפשטות. מהרגע שהיא מגיעה מהגן ועד הבוקר למחרת היא מסתובבת עירומה ואינה מוכנה להתלבש גם כשבחוץ גשם וקר,גם בשינה, עירומה לגמרי. גם כשמגיעים לסבתות התופעה חוזרת והיא מיד מתפשטת כשנכנסים לביתן.בגן דבר זה לא קורה. יש לציין שלפני חודש עברנו דירה. הייתי רוצה להבין מדוע זה קורה וכיצד להתמודד עם מצב מתסכל זה.

לקריאה נוספת והעמקה

אורי שלום רב, התפשטות קשורה לעיתים בחום הגוף של הילד. יש ילדים שבאופן טבעי חם להם יותר מלאחרים. את הילדים הללו תראו לובשים חולצה קצרה בחורף, מתרוצצים יחפים כשקר, נכנסים לים לאחר עונת הרחצה או רצים בבית "חצי ערומים", גם כשהמבוגרים מתכרבלים היטב בשמיכתם כשקר. יכול להיות שלבתך חם, והדרך הפשוטה והקלה בעבורה הנה ההתפשטות, כך שניתן למצוא את שביל האמצע בעבורה עם בגדים קצרים. כמו – כן רצוי שתבררו עם עצמכם אילו נורמות משפחתיות אתם רוצים שיהיו בביתכם הקשורות לחשיפת הגוף. כלומר, כיצד מקובל להתנהג בביתכם בנושא זה? משפחות מתיחסות לכך בדרך שונה ובתגובתיות שונה בצד גבולות של היכן מותר והיכן אסור, למשל: בבית שלכם או אצל סבתא מותר להתרוצץ בתחתונים, אך בחוץ אסור. אם החשיפה הזו אינה מקובלת כלל בביתכם, יש להעביר לה זאת כגבול ברור וחד משמעי – אצלינו בבית לא מסתובבים ערומים. יש ללמדה את שביל הזהב בין ערום כשחם לבין לבישת בגדים יותר קלים או נוחים בבית. בנוסף בדקו את מערך הגבולות בהתנהלות מולה, ובררו עם הגננת מדוע לדעתה אינה עושה זאת בגן ? או כיצד הצוות נוהג עימה, אם היא מנסה להתפשט ? שיחה זו יכולה לסייע לכם גם בבית. בנוסף על כך חשוב להיות מודעים לתגובת זולתה אלייה, כשהיא נוהגת כך. ככול שהיא תקבל תשומת לב והתיחסות גדולה להתפשטות שלה, כך היא תקבל חיזוק להמשך. ולסיום, ישנם ילדים בעלי רגישות חושית, כך שמגע עם בגד יכול לגרום להם לאי נעימות גדולה. אם נראה לך שישנם בגדים שמפריעים לה או/ו תוויות בחולצה או/ו תפר בגרביים, חשוב שתשללו אפשרות זו בבדיקה אצל מרפא בעיסוק, שאליו ניתן לפנות דרך קופ"ח והתפתחות הילד. בהצלחה, שירלי

15/11/2011 | 08:22 | מאת: איילה

שלום רב , יש לי ילדה בת ארבע חכמה ובריאה, העניין הוא שלפני כשנה היא גילתה את נושא האוננות ומאז היא עושה זאת כמעט בכל מקום , אני הסברתי לה שזה בסדר גמור אבל היא צריכה לשמור על צניעות ופרטיות ולעשות זאת רק בחדרה לבד.. אולם זה לא עוזר , היא עושה זאת בגן וכשאנחנו הולכים לחברים ובכל מיני מקומות והתדירות גבוהה מאוד ואני ובעלי קצת לא נעים לנו למרות שאנחנו מבינים שהילדה בריאה וזה בסדר ואנחנו גם לא מתנצלים... אשמח לדעת איך להתמודד עם הנושא .. היות וכל השיחות שלי עם הילדה לא עזרו .

איילה שלום רב, מבחינה התנהגותית הנך נוהגת עם בתך בדרך הנכונה, מכיוון שאוננות היא פעולה טבעית ונורמטיבית בצד הצבת הגבול של הפרטיות, שבה היא נעשית. יחד עם זאת, יש לשים לב שהאוננות אינה כפיתית או שהיא אינה ביטוי למצוקה או לחרדה כלשהי שבתך חשה. אם את מרגישה שהתערבות התנהגותית של הסברה ושל הצבת גבולות אינה מסייעת, חשוב לפנות לפסיכולוג קליני להתייעצות. כל טוב, שירלי

14/11/2011 | 09:29 | מאת: מירי

שלום רב, הבן שלי ילד בן 4 וחצי טרם גמול הילד מוגדר כמעוקב התפתחות ונמצא כעת בגן שפתי רגשי, מבחינת בשלות הילד מוכן הוא מבקש בעצמו ללכת לשירותים וללבוש תחתונים הרבה פעמים תפסתי אתו מוריד בעצמו ומתיישב על האסלה אך לא מצליח להוציא הוא ממש מתוסכל ומבכיין אמא לא יוצא לי אתמול הגננת בגן התחילה לנסות איתו את כל התהליך מההתחלה והילד חסר מתוסכל מאד הוא אמר לי אמא אני רוצה ולא יוצא אני חוששת שכל זה עשוי לקלקל כי הילד ממש התחיל לעלות על הגל מבחינה חברתית ותפסתית ולהתקדם מאד יפה אני חוששת שזה ישבור אותו . תודה

לקריאה נוספת והעמקה

מירי שלום רב, זיהית יפה את בשלותו של בנך להתקדם בהליך הגמילה - מבקש ללכת לשירותים, רוצה ללבוש תחתונים, מתישב באסלה ועוד. כדי שלא ירגיש תסכול וייאוש, יש לעודדו לרוב הן בבית והן בגן. כלומר, יש לשים דגש על החלקים שהוא כן עושה ועל המאמץ שלו. עודדי אותו במילים, כמו: אני רואה שאתה משתדל, אני שמחה שבחרת ללכת לשירותים/ללבוש תחתונים, אני סומכת עלייך, אנחנו לא ממהרים לשום מקום, אני בטוחה שתצליח וכו'. בנוסף, חשבי עימו מה יכול להקל עליו, והכינו אותו מראש שגם אם "לא יוצא" לא נורא. עידוד מחזק את הביטחון ואת תחושת המסוגלות. בהצלחה, שירלי

11/11/2011 | 14:40 | מאת: ליאת

היי שירלי... לחברה שלי יש ילד בן שמונה וחצי גרושה המגדלת אותו מגיל שנתיים וחצי לבד...יש בעיית גבולות בין האמא לילד..שאלתה היא כזאת..היא אמורה להינשא בחודש הבא...האם רצוי להביא את הילד או לוותר על זה ...?

ליאת שלום רב, אנשים רבים בוחרים לפתוח פרק ב' בחייהם ברצון להגיע לאושר ולחיים טובים יותר. גם חברתך רוצה בהתחלה חדשה בחייה, ובטוחני שזו מגיעה לה. אולם אל לה לשכוח ולו לרגע, שבנה הנו חלק חשוב ומשמעותי בחייה, ועלייה לקחת זאת בחשבון באופן מושכל ורציני, כדי שמערכת היחסים שלהם לא תיפגע. כלומר, למרות הקושי בגבולות מולו רצוי שהוא יהיה מעורב ושייך לחיים החדשים של אימו, שבעצם יהוו חיים חדשים גם בעבורו. אי הגעתו לחתונה יכולה להעביר לו מסרים בלתי רצויים ותחושות של דחייה מצד האם, ולכן חשוב שהוא יגיע לחתונה. לפני כן, יש להכינו מראש לחתונה, למשל: להסביר לו מי יגיע לחתונה, מה התכנון של הערב, מתי אמא תוכל להיות איתו ומתי לא תוכל להיות איתו, עם מי הוא יהיה במהלך הערב, היכן ישב וכו'. כמה שירגיש בטוח ומעורב, כך יעבור הערב בשמחה ובאושר לשניהם. כמו-כן יש לדאוג שאדם מבוגר, כמו: סבתא, סבא, דודה, חבר ועוד, ילווה את הילד במהלך כל הערב, וידאג לשלומו, מכיוון שאימו באופן טבעי וברור תהיה עסוקה בחתונתה במהלכו. בנוסף על כך, רצוי שהאמא תפנה להדרכה או לייעוץ, שיסייע לה בפתיחת פרק ב' בצורה טובה ואיכותית לכל הצדדים, גם בנושא החתונה וגם בעניין בעיית הגבולות הקיימת בין השניים. מזל טוב וכל טוב לחברתך, שירלי

09/11/2011 | 15:52 | מאת: גלית

צהריים טובים בני בן 3.8 גמול כבר מספר חודשים מפיפי יום ולילה. ניגש לשירותים באופן עצמאי ללא בעיה וללא פיספוסים. הבעיה היא עם הקקי אותו הוא דורש רק בטיטול. כל הניסינות להושיב אותו על הסיר או בשירותים עם ישבנון ניכשלו . הוא בוכה צורח משתולל ואומר לי שהוא מפחד מהשירותים. לבסוף אינו מתאפק ועושה את צרכיו בתחתונים. אני מיואשת . ואיני יודעת כיצד לנהוג. אודה מאד אם תוכלי לתת לי מספר עצות. גלית

גלית שלום רב, מספר חודשים אינו זמן רב לגמילה, ולכן ההי סבלנית ואל תתיאשי – אם לילד אין מגבלה או בעיה רפואית הוא יגמל בסופו של דבר. ילדים בגילו של בנך נוטים לעיתים להיגמל בקלות יחסית מהפיפי, אך מתקשים להיגמל מקקי מסיבות שונות ומגוונות. בגמילה אין אפשרות להכריח את הילד לעשות את צרכיו בשירותים ללא שיתוף פעולה שלו. לכן שוחחי וחשבי עימו מה יכול לסייע לו לגשת לשירותים, וממה הוא בדיוק מפחד. הקשיבי לדבריו, הביעי הזדהות ואמפטייה. חזקי אותו, שאת לצידו ושאת סומכת עליו שילך לשירותים לעשות קקי, כשירגיש נוח. שאלי אותו מה את יכולה לעשות בעבורו, והציעי לו פתרונות יצירתיים, כמו: קישוט הסיר או הישבנון במדבקות, החזקת ידך בזמן הישיבה בשירותים, ציור ציורים בנושא ועוד. בכל מקרה אין לכעוס עליו, כשהוא עושה את צרכיו בתחתונים. כעס זה יכול להוביל למאבק כוח בלתי רצוי. חשוב לעודדו לרוב על המאמץ ועל התהליך שהוא עובר. את מוזמנת לקרוא שאלות נוספות בנושא זה בפורום. בהצלחה, שירלי

08/11/2011 | 15:11 | מאת: טליה

שלום .יש לי שאלה בבקשה . בן שלי בן 5 וחודשיים נימצא במסגרת של גן חובה.מי תחילת השנה הוא בוכה בבוקר בגן מאוד קשה לו להיפרד ממני .גם כאשר הוא הולך לחוג כול ההורים יושבים בחוץ לאולם ספורט ואני יושבת ביפנים והוא משתתף בחוג וכול הזמן שומר איתי על קשר עין.עם הוא הולך לבקר לבית של חבר הוא לא נישאר .הוא צריך אותי קרוב .דיברתי עם גננת היא אומרת שהוא עושה מניפולציות. כי אחרי דקה שאני הולכת הוא נירגע ומשתתף בכול הפעילויות בגן.אבל אני לא הולכת רגוע .כול היום אני חושבת איך הוא ולמה הוא בוכה אולי מה שהוא מציק לו ואני לא עולה על זה.יש לציין שהוא ילד מקסים חכם בן יחיד אני מקדישה לו כול זמן פנוי שיש לי .משחקת איתו משתוללת איתו .הוא מקבל המון תצומת לב של כול המישפחה .והוא יודעה להחזיר אהבה.אני דואגת מה יקרא לקראת כיתא א.האים זה יעבור.האם יש מה שהוא שאני יכולה לעשות כדי שיהיה יותר בוגר עצמאי .(דיברתי איתו הפתחתי מתנות מילינו תבלה עם מדבקות)לא עזר

טליה שלום רב, בנך הנבון מכיר היטב את רגישותך הגבוהה כלפיו, שמהווה את נקודת החולשה בקשר שלך עימו. התנהגות בלתי רצוייה מקבלת בדרך כלל חיזוק מתגובות חיצוניות של הזולת כלומר, בנך מרגיש שאת חרדה לו, ודואג לשמר זאת. כדי לחזקו עלייך לעשות עבודה עם עצמך, ולברר את מקור הדאגה כלפיו. בנוסף, יש לעודדו לרוב, ולומר לו, שאת סומכת עליו, שאת רואה שהוא משתדל, שאת יודעת שטוב לו בגן ועוד. נסי לחשוב עימו מה יכול לסייע לו בפרידה בגן או/ו בחוג, אולי תמונה קטנה שלך בתיק האוכל שלו או חותמת של פרח על היד או כל רעיון יצירתי אחר, שיקל עליו. המנעי לחלוטין ממתן פיצוי או מפינוק יתר של בנך. אלו גורמים נזק רב בחינוך. חשוב שתפני להדרכת הורים לקבלת הכוונה, כלים, ליווי ויעוץ. בהצלחה, שירלי

09/11/2011 | 09:42 | מאת: טליה

את כול כך צודקת. אני מרגישה שאני צריכה להיות יותר החלתתית אבל מאוד קשה לראות אותו בוכה .הוא משתמש בזה יופי.איפו אפשר לקבל הדרכת הורים .כי אני בטוחה שהבעיה אצלי .(ילד יחיד שבאה אחרי 15 שנים של טיפולים קשים)

08/11/2011 | 12:49 | מאת: טל

שלום! אני טל ויש לי אח בן 9. אימי בבית חולים תקופה די ארוכנ ואני מתפקדת כבר כמה שנים בתור חצי אמא שלו,ובחודשיים האחרונים בעיקר. אני בת 22 וצריכה הכוונה,הטיפול באחי לא קל כיוון שעבר בילדותו שנים קשות עם המחלה של אימ,ועכשיו בתור ילד בן 9 הוא עדין לא עמצאי מספיק בהרבה דברים ודורש כל הזמן תשומת לב ועזרה,צריך להגיד לו לפחות5 פעמים לעשות משו כדי שהוא באמת ילך ויעשה אותו לדוגמא מקלחת. הוא לא אוהב לנעול את נעליו לבד,ועוד כל מינידברים קטנים שמראים על הרצון לתשומת לב.הבעיה הכי גדולה מבחינתי היא השינה,הוא לא מוכן ללכת לישון לבד,צריך לשכב לידו עד שנרדם כי הוא אומר שמפחד מהחושך..וגם בלילה אם מתעורר לבד במיטה קורא לנו שנשכב לידו.מלבד זה יש לו גם בעיית עקשנות קשה..כשהוא מחליט שהוא לא רוצה משהו הוא יעשה הכל כדי שזה לא יקרה. בקיצור אני נואשת לעזרה דחופה איך להצליח לפתור את הבעיות האלו איתו ברך הנכונה.כשזה יפתר אני יודעת שיהיה לכל המשפחה הרבה יותר קל. אשמח לרעיונות..תודה שבוע טוב!

טל שלום רב, ראשית כל מחזקת את ידייך, ושולחת לך ולמשפחתך הרבה כוחות ובריאות טובה לאימך. משפחתך מצוייה במשבר מתמשך ועצוב, שבו אימך חולה, מאושפזת ואינה מתפקדת. במצב משפחתי זה שהנו לא נורמלי יש צורך ביצירת שגרה נורמלית, שהנה משימה קשה ומורכבת. עלייך לגייס כעת את כל מי שיכול לעזור, על מנת לסייע לך בהתמודדות מול המצב בכלל ומול אחיך הצעיר בפרט, כמו: קרובי משפחה, חברים, צוות חינוכי ועוד. לגבי תמיכה בך ובאחיך הנך מוזמנת לפנות לבית הספר, שבו הוא לומד, ולהתייעץ עם היועצת החינוכית לגבי משאבי עזרה לאח בביה"ס ומחוצה לו, למשל: תראפיה באומנות, עזרה בלימודים, צהרון, הפנייה לטיפול ולהדרכה בשירות הפסיכולוגי במקום מגורייכם או התייעצות עם פסיכולוג ביה"ס וכו'. בנוסף על כך, במחלקות השונות בבתי החולים בארץ ישנם צוותים מקצועים של עובדים סוציאלים, שעוזרים ותומכים הן בחולים והן במשפחותיהם. את יכולה לבקש את עזרתו של העובד הסוציאלי בבית החולים בו מאושפזת אימך. איש מקצוע זה יוכל לכוונך ולהדריכך לגבי המשך הדרך. אחיך כמו המשפחה מצוי במצוקה ובמשבר. הוא זקוק לאדם מבוגר, שיתן לו ביטחון, רוגע ומענה לקשייו, לכן פני לגורמים לעיל לבקשת עזרה בתקווה לימים טובים יותר. כל טוב, שירלי

07/11/2011 | 19:43 | מאת: ענת

שלום שירלי יקרה, אני חדשה כאן. כל הזמן אומרים "הוא בודק גבולות" "בדיקת גבולות"... שאלתי היא כייצד מציבים גבולות לפעוט בן כמעט שנתיים (בנושאים שונים כגון: דחיפות ילדים בגינה, השתטחויות בכי וכדומה) תודה מקרב לב ענת

ענת שלום רב, פעוטות בגילו של בנך זקוקים להכוונה ולמודל הורי (שיכול להיות גם המבוגרים בחייו, כמו: סבתא/סבא, דודים, גננת וכו'), כדי לייצר מערך של גבולות וקודי התנהגות חברתיים. אלו יסייעו לו להתמודד היטב בחייו הבוגרים. ילד קטן פועל בדרך כלל מתוך מדחפיו וצרכיו, למשל: ילד לקח לו צעצוע – הוא יכה אותו, יראה את חוסר שביעות רצונו מכך ויתאמץ להחזיר את הצעצוע לחיקו. ישנם כמה סוגים של גבולות, לדוגמא: גבול שמונע פגיעה או סכנת חיים – ריצה לכביש או נגיעה בחשמל. גבול ללימוד קוד חברתי – מכה או נשיכה לחבר. גבול משפחתי – מה מותר ומה אסור במשפחה שלכם. שני הגבולות הראשונים שייכים בדרך כלל לרוב ציבור ההורים. בגבולות המשפחתיים עלייך לברר מה מתאים למשפחתך ומה לא, למשל: האם מותר או אסור לאכול בסלון. האם ניתן או לא ניתן להרדם אצל אמא במיטה וכו'. לדוגמא - לגבי הדחיפות או/ו המכות בגינה הציבורית, שוחחי עם בנך, כאשר הוא רגוע וקשוב לדברייך. אמרי לו, שמהיום אסור לו להכות ילדים בגינה, מכיוון שפעולה זו אינה נעימה ואף מכאיבה. יש לגלות כלפיו אמפטייה, ולהסביר לו שאת מבינה את כעסו או את תסכולו. חשבו יחד כיצד להגיב אחרת, כמו: לבחור לשחק עם ילד אחר, לומר לך מה מפריע לו ועוד. יש להדגיש לפניו, שאם יבחר להכות, תאלצי בצער רב לקחת אותו הביתה, ולא להשאר בגינה. אם הוא בוחר להרביץ, יש לקחת אותו הביתה, ולומר לו שצר לך אך היום אתם הולכים הביתה מכיוון שבחר להרביץ. יש להדגיש בפניו, שאת סומכת עליו שבפעם הבאה יתנהג כראוי. כאשר את מציבה גבול עלייך להיות חד משמעית ברורה, עקבית ומעודדת לרוב בדברים הקטנים, שבהם הוא מתנהג היטב. בהצלחה וברוכה הבאה לפורום, שירלי

06/11/2011 | 13:04 | מאת: מירה

זה נכון לעשות לבן שנתיים וחצי בהתחלה גמילה רק בבית ואחר כך גמילה גם בחוץ כלומר בבית אני מורידה תחתוני גמילה ובחוץ אני משתמשת בהם עד שבבית יפסיק לפספס אז אני אוריד לו אותם גם בחוץ האם זה אפשרי?

מירה שלום רב, בהחלט אפשרי להתחיל בגמילה בבית, ולאחר מכן לתרגלה גם בחוץ. יחד עם זאת, חשוב להיות קשובים לילד, ולראות מה נוח ומתאים לו בתהליך. כלומר, אם הוא משתף פעולה עם דרך זו, מצויין. אך אם הוא מבקש להוריד את הטיטול גם בחוץ, יש לאפשר לו זאת, למרות החלטתך. בהצלחה, שירלי

06/11/2011 | 12:57 | מאת: מיגל חוויאר

גבר בן 39, נשוי טרי (מס' חודשים), בעל קשיי דיבור, מרגיש שהוא צריך ייעוץ חינוכי. הוא הפנה את עצמו לפסיכותרפיה לאחר משבר בזוגיות (עם אותה אישה שלה הוא נשוי כעת). הוא מרגיש שהוא לא מסתגל *חברתית* במקום העבודה שלו ונתקע מבחינה מקצועית. (ומרגיש קצת תקוע עם המטפל). הוא מייחס לעצמו עיכוב בהתפתחות כללית וחוסר ידע של כללי "טקס" מעודנים בחברה. הוא לא מנודה כ"מיוחד", אך גם לא שייך ל"קליקות". הוא העלה את הקשיים בפני המטפל אך הוא פטר אותו. מבחינת השכלה הוא הנדסאי, ועומד בפני סיום תואר ראשון, ועובד 11 שנה. *האם יש דבר כזה ייעוץ חינוכי למבוגרים או שעליו לחפש אימון ? *האם את צריכה מידע נוסף ?

לקריאה נוספת והעמקה

מיגל חוויאר שלום רב, אדם פונה בדרך כלל לטיפול, לייעוץ, להדרכה וכו' , כאשר הוא שרויי במשבר כלשהו או כאשר הוא רוצה שינוי בתחומי חייו. ייעוץ חינוכי עוסק בתחום המשפחה והילדים בעיקר בהקשר של מוסדות החינוך. אותו הגבר צריך לברר עם עצמו לאיזו מטרה הוא זקוק לעזרה מקצועית. מיקוד זה יעזור לו לפנות לאיש המקצוע המתאים. בהצלחה וכל טוב, שירלי

01/11/2011 | 23:31 | מאת: יעל חמד

בן בגיל 9 ילד אינטיליגנטי,רגיש,נהנה מאוד מעיסוק עם מכשור טכנולוגי אהוד בקרב בני משפחה .כאשר בא על סיפוקו "זורם",מתקשר ומשדר שמחה . סלקטיבי מאוד באכילה בבחירת עיסוק בשעות הפנאי, בבחירת חברים,עבר תקופה של אשפוז לפני כחודשיים זקוק לטיפול תרופתי מונע מתשך בעקבות המחלה . נוטה להגיע בקלות להתפרצויות בכי או למצב של קיבעון ועקשנות "תקיעות " בעקבות סיבות קטנות משתנות כמו סירוב של ההורים לבקשה ,קושי בבחירת דבר מאכל נוטה "להכנס לשריון" משדר כעם ומסרב לתקשר לאחרונה חל שיפור בעקבות התעלמות שלנו מהשדר שלו - שהתפרש בהתיעצות כ"סחטנות ריגשית" אך התפרצויות הבכי ממשיכות לפעמים מס' פעמים ביום. קיימת אבחנה של פסיכולוגית רפואית שהעלתה ביטוי של חרדה וחוסר גמישות. יש לציין שתופעות אלה נצפו גם לפני האשפוז .

יעל חמד שלום רב, אם קיימת אבחנה ראשונית של אשת מקצוע לגבי חרדה וחוסר גמישות, חשוב להמשיך את הבירור ולערוך לילד אבחון מעמיק יותר, שיאפשר לכם ידיעה ברורה על קשייו ודרכי טיפול. כמו-כן חשוב להעזר בהדרכת הורים, כדי לקבל כלים כיצד להתמודד עימו. כך תוכלו לסייע לו, ולהקל גם על עצמכם. בנוסף, את מוזמנת לעיין בספר "ילד פיצוץ" של ד"ר רוס גרין. הספר עוסק בגישה חדשה להבנתם של ילדים הנוטים לתסכול, לנוקשות ולהתפוצצות. הוא מתאים גם לאנשי מקצוע וגם להורים. כל טוב, שירלי

01/11/2011 | 19:58 | מאת: רינוש

שלום, יש לי ילד בן 4.3 הוא לא מוכן לעשות קקי בשרותים או בסיר רק בטיטול .הוא גמול מפיפי לפני הרבה זמן. שאנחנו שואלים אותו בבית יש לך קקי הוא כל הזמן אומר לא אין לי או תשימי לי טיטול. אנחנו כל הזמן מסבירים לו שאתה ילד גדול אתה צריך לעשות קקי באסלה.הוא גם רואה סרט אסלה הקסומה וזה לא עוזר. מה עושים? איך מטפלים בזה? תודה מראש, מחכה לתשובה מהירה.

רינוש שלום רב, רצוי למעט את ההתעסקות או את הדיבורים סביב הגמילה מהטיטול, כדי שנושא זה לא יהיה המוקד בקשר שלכם כעת. כלומר, אם הוא רוצה טיטול לקקי יש לאפשר לו זאת, ללא דיבורים מיותרים. יכול להיות שאם הוא יראה שאין עניין סביבו, יצליח להיגמל. בנוסף, יש לעודדו לרוב ולחזקו בדברים הטובים שהוא עושה במגוון תחומי חייו. כמו – כן בררי כיצד הוא מסדר בגן ? האם הוא מתאפק ? או האם הוא עושה קקי בגן ולא בבית ? כיצד צוות הגן מתנהל מולו ? בנוסף על כך, מכיוון שהוא כבר "ילד גדול", כמו שציינת, ממליצה לך לפנות לרופא משפחה להתייעצות לגבי המשך טיפול, אם נראה שיש צורך בכך, ולברר עימו האם יש בעיה רפואית או האם הוא ממליץ על בירור רגשי. בהצלחה וכל טוב, שירלי

31/10/2011 | 12:43 | מאת: חנה

שלום. יש לי 3 בנים. הקטן בן 6. מגיב בצעקות ובעצבנות כמעט לכול מילה שנאמרת לו. צועק בכול פעם שמשהו לא מסתדר לו או לא מתאים לו לעשות משהו שאומרים לו. לדוגמא אם רצה להיפגש עם חבר ואותו חבר לא יכול באותו יום- מגיב בצעקות- לא רוצה....רוצה להיפגש איתו היום....וכו'....."גש להתקלח"....-מגיב בעצבנות-לא רוצה עכשיו .....וכך זה מגיע בסוף לצעקות ....האם מה שדרוש מצידנו זה להגיב בתוקפנות ? או שעלינו פשוט להתעלם מהצעקות ולומר לו שאין אנחנו מבינים כאשר הוא צועק ולהמשיך בעינייננו. ניסינו מספר פעמים אך זה לא הלך ומה שקורה כעת שאנחנו הופכים להיות מאד עצבניים בכול פעם כשהוא מרים את הקול ומרימים עליו את הקול בחזרה.....

חנה שלום רב, ילדים מושכים תשומת לב בדרכים שונות. ישנה תשומת לב חיובית על דברים טובים וישנה כזו שלילית על הדברים הלא טובים גם אם זו צעקה או דיבור לא רגוע. לכן שימי לב לדרך שבה אתם מגיבים לו, למשל: כמה יחס הוא מקבל על התנהגות בלתי רצוייה במהלך היום ? שוחחו עימו על התנהגות זו, כאשר הוא רגוע ומקשיב לדבריכם. ניתן לומר לו שאתם לא מצליחים לשמוע כשהוא צועק. אם הוא יבחר לצעוק, רצוי לומר לו ברוגע: כשאתה צועק אני לא שומעת. על משפט זה יש לומר לו שוב ושוב. אין להתכווח עימו ואין להסביר לו באותו הרגע מדוע פעלת כך או אחרת. בעניין המקלחת – כל משפחה מתיחסת קצת אחרת לנושא זה. האם אצלכם בבית ניתן לוותר על המקלחת מידי פעם או שהיא חלק מסדר היום של חוקי הבית ? אם המקלחת אינה חובה, יש לומר לו לפני שעת המקלחת שאתם תזכירו לו רק פעם אחת לגשת להתקלח, אם יבחר לא ללכת, בצער רב הוא ילך לישון מלוכלך וללא ויתורים. אם המקלחת הנה חלק מסדר היום הביתי. יש לומר לו זאת מראש, ולחשוב עימו מה יכול לסייע לו לגשת להתקלח ללא קושי, למשל: אחרי תוכנית טלויזיה שהוא אוהב או שאמא תכוון לו את המים או שהוא יוכל למלא קצת מים באמבטיה או שהוא יבחר את בגדי השינה שלו ועוד. יש להדגיש בפניו שוב ושוב שזו לא בחירתו – הוא חייב להתקלח. הוא יכול לבחור אם ללכת בשמחה או בכעס. יש לשים לב, שכאשר מתנסים בשיטה חדשה יש לעשותה זמן מה עד שתטמע בשגרה ובבית. בנוסף צריך להיות עקביים וחד משמעיים, והכי חשוב, לעודדו לרוב. הקדישו לו תשומת לב חיובית על דברים שהוא עושה בבית ומחוצה לו. תשומת לב חיובית מפחיתה לרוב התנהגות בלתי רצוייה. בהצלחה וכל טוב, שירלי

30/10/2011 | 14:40 | מאת: רנא

היי יש לי בן אחד בגיל שנתיים וחצי ידוע לי שהגיל הזה הוא גיל ההתבגרות הראשון אצל הילדים שכל האופי שלהם משתנה בגיל הזה אך לא יודעת כיצד להתנהג איתו כדי להפחית מההתנהגות הלא רצויה אצלו הכי מעצבן אותי זה הצרחות שלו טכיצד להגיב כשהוא צורח סתם דוגמא רק אם נוגעים לו במשהו ישר צורח אפילו לפעמים מכה את עצמו אם הוא מתעצבן ממשהו מסוים הוא רוצה שכולם יעשו את מה שהוא רוצה (לשלוט בכולם) ועוד התנהגות שבגללה כבר לא אוהבת ללכת אצל אף אחד או שמישהו יבוא אצלי הוא לא מרשה שאף אחד ייגע לו בדברים שלו ואת זה עוד איכשהו אני מבינה אבל גם שימנע מהם אפילו סתם לגעת בשולחן גם רוצה דברים של אחרים אם לא צורח כל הזמן מה לעשות איתו

רנא שלום רב, לא פשוט להתנהל בשיגרה וביומיום מול ילד עצבני, כעוס וצורח. סף התסכול של ילדים בגילו הנו נמוך, כך שכל דבר שאינו לרוחו של בנך נגמר לעיתים קרובות בכעס ובצעקות. כדי להפחית את עוצמת ההתפרצות, יש לתת מינימום תשומת לב להתנהגות השלילית, רצוי לדבר בתקיפות או לחבק ולהכיל בעת הצורך ולומר משפטים קצרים שחוזרים על עצמם. כלומר, יש להכינו מראש לפני מפגש עם חברים. אם יבחר לצעוק או להכות, תאלצו בצער רב ללכת הביתה או שהחבר ילך לביתו. הסבירי לו מדוע לא נעים כשהוא מתנהג כך, וחזקי אותו בהתנהגות חיובית גם כשזו מתבצעת בזמן קצר. אין לתת לו את התחושה שאסור לכעוס. כעס הנו רגש ומותר לכעוס, כשדבר מה מרגיז אותנו, אך רצוי ללמדו כיצד להתמודד עימו, כיצד לפנות לעזרה וכיצד לבקש מה רצונו, כמו: אני מבינה שאתה כועס שנגעתי לך בדברים, אך במקום לצעוק אתה יכול לבקש – ניתן להתאמן על כך במשחקי תפקידים של מה קורה אם.... כמו-כן חשבי מה יכול לסייע לו להרגע או מה יכול למנוע את ההתפרצות. אם תוכלי לאתר את הדברים הללו, תדעי כיצד להתנהל מולו, למשל: אולי הוא זקוק לחבוק או כמה דקות להרגע או כשהוא מרוכז במשחק יש לאפשר לו זאת, ולא להפריע לו וכו'. בהצלחה וכל טוב, שירלי

29/10/2011 | 10:02 | מאת: גלי

שלום. בני בן 2.5, התחיל לפני שבוע גמילה מחיתול. עם פיפי הכל מצוין, מבקש, עושה ואפילו ישן צהריים בגן בלי חיתול ולרוב אין פיספוסים. לגבי קקי הוא לא מסכים לעשות, לא בסיר, לא בישבנון ובדר"כ בשעה 1800 ולעיתים אפילו 2000 (תלוי אם אנחנו בבית או לא), עושה בתחתונים ואז לתחושתי מאוד לא נעים לו, הוא לא רוצה להחליף, אומר שהוא לא עשה וכו'. אני מתיחסת לכך בטבעיות ואומרת לו שלא קרה שום דבר, נחליף כדי שיהיה לו יותר נעים ושבפעם הבאה יעשה בשירותים, כמו גדול, כמו עם הפיפי". תהיתי האם להציע לו פרס (עקרונית אני לא בעד)? מה עושים? הצעות נוספות? תודה

גלי שלום רב, את פועלת בצורה יפה וטובה – זו הדרך, אל לך להרוס אותה בפרסים, הם אינם מסייעים לאורך זמן, ולעיתים אף פוגעים בהטמעת הגמילה. שבוע זה מעט זמן ורק תחילתו של התהליך. המשיכי לעודדו, כאשר הוא עושה את צרכיו כנדרש, ואל תעשי עניין כאשר הוא מפספס או אם יש רגרסייה. האינטואיציות שלך טובות, השתדלי לסמוך עליהן יותר. כל טוב ובהצלחה, שירלי

16/01/2012 | 22:25 | מאת: לירון

שלום, בני בן 3 ו- 3 חודשים, נולד לו אח חדש בן 4 חודשים . גמול מפיפי כבר למעלה מחצי שנה אך קקי מבקש לעשות בחיתול ולאחר שעושה מבקש להחליף לתחתונים. בגיל 3 עשינו מסיבת חיתולים וסיימנו את החבילה האחרונה ואמרנו לו שאין יותר חיתולים, אך הוא ממש בוכה וצורח שרוצה חיתול, 3 פעמיןם פיספס בגן ובצהרון, כשכמעט פיספס בבית שמתי אותו על האסלה וברח לו באסלה(משולב בבכי וצעקות) והוא קיבל קקיפרס. אך זה לא עזר. כל פעם שיש לו קקי הוא מנסה להתאפק תורח ובוכה, וגם אם מצליחים להביא אותו למצב שהוא יושב על האסלה בכח - הוא אומר שאין לו קקי. הוא כבר ממש מתאפק והמצב גורם לנו ולו לעצבים ואנחנו כל הזמן אומרים לו שרק אחיו הקטן עושה בחיתול והוא בוגר, ניסינו הכל - אךשום דבר לא עזר. אתמול מרוב שהוא בכה וצרח נתנו לו חיתול, והוא עשה וממש נרגע. אנחנו חסרי אונים ולא יודעים אם להמשיך בדרך שאין חיתולים ללחוץ עליו למרות העצבים הבכי או לא ללחוץ עליו ולתת לו חיתולים עד שיהיה מוכן. נשמח לעזרה בדחיפות תודה מראש

26/10/2011 | 21:15 | מאת: מרי

שירלי ערב טוב. היום אחרי סיוט באוטו שעברנו עם הבן שלי הנני נאלצת לפנות להצעותיך. היתה לנו נסיעה דחופה לעיר אחרת, לפני זה הקטן, בן שנתיים אכל ארוחה שלמה והיה רגוע. כשנתקענו בפקק הראשון הוא התחיל להשתגע בסל קל וניסה להורית את החגורות, אני תוך כדי נסיעה לא כל כך יכולתי לשלוט במצב וניסיתי להסביר לו בקול קשוח שיש לשבת עם גב מיושר ובשקט כי התנהגותו עלולה להוביל למצב מסוכן ושנינו ניפגע, שום דבר לא עבד והוא המשיך....אז הסתובבתי ופשוט נתתי לו מכה עדינה ברגליים כדי שיתיישב וכמובן שהוא נסער מזה עוד יותר....מה עושים במצב כזה? עכשיו דרך חזרה זה ממש הפך לסיוט. היו לי עודיות וירקות וצעצועים אך לפי חוק מרפי גם דרך חזרה היה פקק ענקי בגלל התאונה ופשוט לא זזנו, נגמר כל המלאי של האוכל והקטן התייאש ופשוט התחיל לצרוח צרחות אימים, שום שיחה וסובלנות שלי לא עזרה הרגשתי חסרת אונים לחלוטין, הרי עלי להיות זהירה בכביש , אך מצד שאני האם זה לא היה מסר שכאילו לא אכפת לי מהבכי שלו, הוא היה ממש נואש והושיט את ידיו אלי, אך לא יכולתי להיות איתו ממש..........עכשיו יש לי יסורי מצפון ואני מרגישה ממש רע, אבל מצד שני מה צריך לעשות? הרי גם ילד אמור להבין שנסיעה באוטו זה אחריותי, חליל וחס אם אפספס משהו.....זה עלול להגמר מאוד עצוב....איך ניתן להתגבר על בעיות בנסיעות? תודה מראש וסליחה על האורך

לקריאה נוספת והעמקה

מרי שלום רב, מפניותייך הקודמות אני יודעת, שעוברת עלייך תקופה לא קלה עכשיו. בנך, בנוסף להיותו בן שנתיים ומורכבות הגיל, חווה יחד איתך את הקושי. לכן השתדלי להעזר בקרובים, שיכולים להקל עלייך, ולו במעט, את התמודדותך בשגרה ובחיי היומיום, כמו: סבא או/ו סבתא, דודים, אחיינים, שכנות, אחים ועוד. ולשאלתך – כמו שציינת נהיגה אינה משחק, וחוסר זהירות קלה יכולה להסתיים באסון. חשוב שתבחיני בין התנהגות חד פעמית של בנך, במקרה של יום פחות מוצלח לשניכם, לבין דפוס התנהגותי בזמן הנסיעה. אם התנהגות זו חוזרת על עצמה, יש למגרה בהקדם. בנהיגה עלייך להיות רגועה כמה שניתן, ולא לעסוק בדברים אחרים חוץ ממנה. כמו-כן, אין לאפשר לבנך לצאת מכסאו בזמן הנסיעה. זהו גבול חד משמעי של סכנת חיים, ועלייך להבהיר לו זאת בתקיפות. חשוב שתסבירי לו דברים אלו, כשהוא רגוע וקשוב לדברייך. לנסיעה קחי דברים שיכולים לעניין או להעסיק את בנך. ניתן גם להשמיע מוזיקה ולשיר יחד באוטו. אם הוא מתחיל לבכות, דברי אליו ברוגע, ואמרי לו שאתם כבר מגיעים. שחקי איתו במשחקים, כמו: לספור מכוניות אדומות או לחפש משאיות גדולות. דיבור רגוע ירגיע גם אותך. אם הבכי הופך להתפרצות, השתדלי לעצור בצד, ולהרגיעו לפני שתמשיכו בנסיעה. בהצלחה וכל טוב, שירלי

30/10/2011 | 10:09 | מאת: מרי

בוקר טוב שירלי, תודה על התשובה ועל התמיכה. אכן הץקופה היא באמת לא פשוטה ואני משתדלת להיות רגועה ולהעזר בקרובים כשיש הזדמנות. אז מדבריך אני כן פועלת נכון לכן אמשיך בדרכי, שוב המון תודה לך ויום נעים

שלום וברכה, בני בן ה-10 מוגדר כ"ילד נפיץ", סף התסכול שלו נמוך, הוא נוטה להתפרצויות זעם לעיתים קרובות ומדבר בחוצפה. יש לו יכולת לימודית גבוהה, הוא אינטלגנט ורגיש מאד, אבל ההתפרצויות והחוצפה מביאים אותו לסכסוך תמידי עם המורה, והוא מתוסכל מההערות ומהביקורת עד כדי כך שזה פוגע לו בלימודים. לא עשינו לו אבחון, אבל זיהיתי אצלו סימנים של הפרעת קשב וריכוז. מה עושים? ובעיקר, איך מדברים עם המורה שיוכל גם קצת 'להבין' את הילד, בלי להתעלם מהנזק שילד כזה עושה למשמעת בכיתה. תודה רבה, יעל

לקריאה נוספת והעמקה

יעל שלום רב, נראה שהינך מודעת היטב לקשייו של בנך, ולמחיר הכבד שהוא משלם בעקבות הקשיים הללו. יש לשים לב לנזק שעלול להגרם או שכבר נגרם לדימוי העצמי שלו. כמו שכתבת קיים פער בין יכולותיו הקוגנטיביות ובין הישגיו והתנהגותו הלכה למעשה. הפרושים שבנך מפרש מתוך חוויות שהוא חווה בתחומי חייו השונים, מהווים חלק נכבד מעיצוב הדימוי העצמי שלו, ולכן חשוב שיחווה חוויות טובות או לפחות מאוזנות. ישנן מספר דרכים לטפל בילד שיש לו קושי כמו לבנך, שבעזרתן יש לברר, לבדוק ולערוך הבחנה מבדלת, ולאחר מכן לאפשר לו את הטיפול המתאים והנכון. ראשית, רצוי שתערכי לו אבחון מסודר לבדיקת קשב וריכוז. בדיקה זו נערכת ע"י נוירולוג או פסיכיאטר או פסיכולוג חינוכי . בנוסף, יש לאפשר לו מענה רגשי, שבו יוכל לתת ביטוי לתסכוליו והתפרצויותיו מבלי לקבל ביקורת. לאלו ניתן לפנות דרך קופת חולים או באופן פרטי. את יכולה גם להתייעץ על כך עם יועצת ביה"ס או פסיכולוג ביה"ס. כמו-כן, רצוי שתקבלי הדרכת הורים באופן מסודר, כדי להקנות לך כלים כיצד להתנהל מולו, לחזקו ולעודדו. בביה"ס שוחחי עם הצוות החינוכי, ובקשי את עזרתם – כיצד הם יכולים לסייע, ולעזור לבנך לפתח את יכולותיו הטובות. הנך מוזמנת לעיין בספר "ילד פיצוץ" של ד"ר רוס גרין. הספר עוסק בגישה חדשה להבנתם של ילדים הנוטים לתסכול, לנוקשות ולהתפוצצות. הוא מתאים גם לאנשי מקצוע וגם להורים. בנך נמצא בשלב משמעותי של חייו – רגע לפני גיל ההתבגרות. לכן חשוב לטפל ולסייע לו כעת, לפני שמנגנוני ההתנגדות של גיל ההתבגרות יופעלו, ויגרמו לקושי בשיתוף הפעולה עימו. כל טוב ובהצלחה, שירלי

27/10/2011 | 17:21 | מאת: יעל

אכן, "ילד פיצוץ" הוא אחד הספרים שהכי הזדהיתי איתם בחיים:) נתתי אותו לקריאה גם לאבא ולאחים הגדולים כדי שיוכלו להבין אותו. תודה על ההמלצות, יעל

26/10/2011 | 16:55 | מאת: רינה

היי הבן שלי בגיל שנתיים וחצי כבר לפני כמה חודשים התחלתי איתו8 גמילה אך כל פעם מתחילה ומפסיקה ושוב פעם מתחילה ומפסיקה כאילו עושה הפסקה לעוד שבוע שבועיים תלוי מה שקורה שאחרי שהוא עושה את צרכיו בשירותים ומעודדים אותו וחושבים שזהו פתאום יום אחרי הוא מסרב ללכת לשירותים כי נוח לו כנראה לעשות את צרכיו בתחתוני גמילה ובגן טוענים שקשה להם בלי תחתוני גמילה כי הוא מסרב גם להיכנס לשירותים של הגן מה עושים במצב כזה?

27/10/2011 | 07:04 | מאת: רינה

עכשיו מה שאני עושה זה שבבית אחרי שחוזר מהגן מורידה לו את תחתוני הגמילה ושיפספס עד שילמד ובגן אני מחזירה את התחתונים עד שיסתגל לשירותים של הגן ועד שיהיה לו רק פספוס אחד בבית כי אני חושבת והם גם אומרים שקשה להם להחליף כל רגע האם זה בסדר לתהליך הגמילה או שזה תהליך דפוק מה שאנחנו עושים ואיך לעזור לו להתלהב מהאסלה של הגן?

רינה שלום רב, תהליך הגמילה מטיטול תלוי לחלוטין בבשלותו של הילד, ואורך זמן מה – כל ילד והקצב שלו. לעומת זאת, תגובותינו אליו יכולות לסייע או לחלופין לפגוע בהליך. האינטואיציות שלך היו טובות – אם הילד מסרב ללכת לשירותים בגן, יש לאפשר לו תחתוני גמילה. בבית ניתן להוריד לו, כמו שעשית היטב. חשוב לא לכעוס עליו או להתלונן על פספוסיו. כלומר, אין לעשות עניין גדול מכך, כדי שהוא לא יקבל תשומת לב רבה על התנהגות בלתי רצוייה. כדי לעודדו לגשת לשירותים, יש לומר לו לרוב מילים כמו: ראיתי שמאוד השתדלת היום, איזה ילד בוגר, איזה כייף לנו שבבית אתה בלי טיטול ועוד. ככול שתהי קשובה לצרכיו, שלא תעשי עניין מהפספוסים ושתעודדי אותו לרוב, כך תחלוף הגמילה במהרה, ובנך יעשה את צרכיו בשירותים כמו הגדולים. לגבי הגן - שוחחי עם הצוות על כך. צוות מיומן ידע לכוונו לגמילה טובה ויעילה -סבלנות. בהצלחה, שירלי

26/10/2011 | 10:31 | מאת: מיכל

הי שירלי. מה שלומך? הרבה זמן לא דיברנו... :) עדיין אני עם החניך שלי כי לא נמצאה חונכת, לעת עתה שקט בגזרה המשפחתית. אני חייבת לשתף אותך, בסוגיה שעלתה לי בעת השהות שלי איתו. הלכנו השבוע לטייל, וקנינו בחנות, והחניך שלי שילם למוכר וקיבל עודף בחזרה, אז כשסיפרתי זאת לאמא, היא אמרה:עכשיו כולם יודעים שיש לו בעיה... הייתי ממש בשוק, אז אמרתי לה ואז מה?? נתחבא?מה המטרה? אמרתי לה שאני לא רואה בעיה בלצאת איתו, ושאני נהנית לצאת ובטוחה שגם הוא. אבל אני מרגישה שאני לא מספיק ריציתי אותה והרגעתי אותה, אני יודעת שהיא לא תפנה ליועצת בית ספר,וכפי שהבנתי ממנה היא עוד מתביישת בו, והיא מסתמכת על זה שהייתה לו ילדה בגן שהאמא אמרה שהם אוהבים אותה וכו וכו, ולבסוף שמו אותה במוסד. לגבי העניין הזה אמרתי לה, שאנחנו לפעמים לא יודעים מה הסיבות לכך,ולעיתים ההורים מכניסים את הילד למוסד כי הם יודעים שיהיה לו טוב שם, ושידעו לתת לו את הטיפול המתאים... ויכול להיות שאין בכוחם של הורים אלה להתמודד אמרתי לה שיש אלפי סיבות... ואמרתי לה שאני מתארת לעצמי שבשלב מסוים גם ר' יגיע לאותו מקום ואולי בשלב מאוחר יותר, אבל עכשיו חשוב להראות לו שאוהבים אותו, ולתת לו מקום חשוב בבית, ולכבד ולקבל אותו כמו שהוא, ולא כמו שאנחנו היינו רוצים שיהיה, כיוון שאז אנחנו רק נזיק לו, ואז הוא יכול להגיע למצב של הסתגרות, התנהגות שלילית, ןחוסר רוגע ומוטיבציה. מה שקורה, כל פעם אמא של החניך שלי זורקת לי מילים כאלה, ואני לא יודעת איך להגיב,אז אני מגיבה מהרגש.... תודה שירלי.

מיכל שלום רב, אל לך לקחת על כתפייך את תחשותייה, את הרגשותייה ואת דברייה של האם. אלו חלקים השייכים לה ולאישיותה. ליבי איתך בתחושותייך. הדרך הטובה ביותר, עד שתמצא המחליפה, הנה להמשיך ללמד את הנער בחוויות טובות ובאהבה גדולה, ולשקף לאמא את היתרונות בפעולות אלו, למשל: החשיבות של פעולות יומיומיות בחייו של הנער. דברי עימה מהמקום המקצועי שלך, כך תרגישי שאינך מתעלמת מתגובותייה, אך עושה זאת בחכמה. עם הנער המשיכי, כמובן בדרכך - ברגישות ובליבך הגדול. כל טוב ותודה על התעניינותך בשלומי, שירלי

27/10/2011 | 16:45 | מאת: מיכל

אכן, אני אומרת לה על כל הצלחה שלו, כיוון שאני יודעת שזה מעודד אותה, ומחזק אותה (עד כמה שאפשר) וכל מה שהיא אומרת אני משתדלת לקחת גם בפרופורציות, אבל בגלל שהוא לא מדבר ולעיתים היא זורקת כאלה משפטים לידו, אני לא יכולה לדעת מה הוא מבין, אך אני כן יכולה לראות שהוא מרגיש שהיא לא מקבלת אותו,ואז לא רק שהוא פגוע אלא גם נפגע מהתא המשפחתי... ואז זה הופך אותו ליותר מתוסכל וזה קשה לי...

24/10/2011 | 22:20 | מאת: רוית

שלום וברכה, יש לי ילד בן 6 וחצי, חכם וחרוץ. הוא מידי לחוץ ודואג על המון דברים. על ענינים שבאחריותו, כגון לימודים (התחיל א') ואפילו איך ידע מה גודל הטבעת שיתאים לאשתו כשיתחתן... ועל עניינים שאינם באחריותו כגון: האם הרכב נעול, האם הבית נעול, האם אחיו התינוק אולי רעב וכד'. מה צריכה להיות התגובה הנכונה שתעזור לו להיות יותר נינוח ופחות דאגן? תודה רבה ולילה טוב, רוית.

רוית שלום רב, בחיים אנו צריכים לדאוג לאיזון או ל"שביל הזהב" כדברי הרמב"ם. כלומר, אחריות אישית הנה תכונה טובה לחיים ואותה יש לשמר. לעומת זאת, לחץ ודאגה מוגזמים, אותם יש למתן. נראה שבנך לחוץ ודואג יתר על המידה, מעבר למה שמצופה מבני גילו. לכן, בדברים שהנם באחריותך ההורית יש לחזור בפניו שוב ושוב, שלא ידאג לכך, ושאת זו שתדאגי לכל הדברים הללו. בנוסף, שימי לב האם המבוגרים בחייו מעודדים אותו לכך, גם אם הם עושים זאת לא במודע דרך התנהגות מסויימת או במילים, כמו: איזה מזל שהזכרת לי לנעול את הבית. מילים אלו מעודדות לקיחת אחריות ויש להמנע מהן. אם את חשה שהתנהגותו פוגעת בו בתפקודי החיים השונים, למשל: בזמן הלימודים, עם חברים, במשפחה או מבחינה רגשית של לחץ עודף, יש להתייעץ על כך עם גורם מקצועי בהקדם. כל טוב, שירלי

30/10/2011 | 09:18 | מאת: רוית

שירלי, תודה רבה!

שלום רב. איך מלמדים ילדה בת כשנתיים לא להרביץ מצד אחד ומצד שני לדעת להתגונן כשמכים אותה. אנחנו ניצבים לא אחת מול הבעיה ולא בטוחים איך לנהוג. האם יש לך עצות בנושא?

גל שלום רב, הורים רבים מתלבטים בסוגייה זו – כיצד לגדל ילד אדיב, נעים ולא אלים מצד אחד, ומהצד השני ללמדו להתגונן בעת הצורך. במקרה זה יש לשים את הדעת, לא להעביר לילד מסר כפול, כמו: לומר לו שאסור להרביץ לאבא ולאמא, אבל כשחברים פוגעים בו שיחזיר. ילדים צעירים אינם יודעים להבחין בסוג הפגיעה, ועל כן חשוב לא לעודדם לאלימות. אלימות הנה גבול חד משמעי וברור, שהנכם צריכים להעביר לבתכם הפעוטה. אם היא מכה את זולתה יש לאחוז בידה ולומר לה בתקיפות אדיבה – אסור להרביץ ! אם היא מכה אצל חברים או כשחברים באים אליכם, יש לומר לה מראש, שאם תבחר להרביץ תאלצו בצער רב ללכת מבית החבר או שהחבר יצטרך ללכת לביתו. חשוב להדגיש בפנייה שאתם סומכים עלייה, שבפעם הבאה תבחר לא להכות. יש לעודדה על מאמץ ועל השתדלות. לגבי התמודדות עם זולת שמכה – ישנן אפשרויות רבות לדרך התגובה במקרים אלו, ולאו דווקא האפשרות הנפוצה שלהחזיר בחזרה. בחרו זמן שבו בתכם תהיה רגועה וקשובה, ושוחחו עימה על הנושא. שאלו אותה מה היא עושה כשמכים אותה ? וחשבו יחד מה ניתן לעשות במקרים אלו, לדוגמא: לגשת לאדם מבוגר (גננת או הורה), להתרחק מהילד המכה, לבחור חברים אדיבים ונעימים, לא להתגרות בילדים אחרים וכו'. אין למהר ולתת לה פתרון משלכם, כשהיא מספרת לכם על מקרה של אלימות. יש לשמוע ממנה מה קרה, וכיצד היא פעלה והתמודדה, ולעודדה במילים על כך, לדוגמא: התמודדת היטב, אנו גאים בך, את ילדה נבונה ועוד. ילדים הנם יצירתיים, הם יודעים להסתדר היטב ולהתאים עצמם למצבים חברתיים בדרך כלל. לכן למדו לסמוך עלייה, ולוו אותה בדרך זו. בהצלחה וכל טוב, שירלי

24/10/2011 | 14:15 | מאת: טאלוש

היי, כאשר מישהי שמה היד שלה על חזה מישהי אחרת בכדי לבדוק אם היא לובשת חזיה או לא האם אפשר להגיד שזאת התעללות???? המקרה הזה קרה עם מישהי בגיל 12 מהדודה של הנערה בנוכחות ההורים שלה ודודתה השנייה וזה קרא רק פעם אחת, וברור שזה השפיע מאוד על הנערה ופגע בה מאוד גם מבחינה נפשית אז מה אפשר להגיד על זה?????

טאלוש שלום, נגיעה באיברים אישיים של נערה בת 12 כבדיקה ללבישת חזייה ללא רשותה, אינם ראויים כלל גם כאשר מדובר בדודה או באמא. ניתן להעזר באיש מקצוע, כמו: פסיכולוג, יועצת, עו"ס וכו' כדי שישוחח עימן ועם הנערה, כדי שהתנהגות זו לא תחזור על עצמה. כל טוב, שירלי

שלום רב בתי בת השנה ותשעה חודשים החלה לאחרונה להיות אלימה כלפי ילדים, גם אם אינם עושים דבר כדי לעודד זאת היא מכה אותם וכן כלפי תינוקות שלא מאיימים כלפיה. אנחנו מנסים להסביר לה שאין סיבה להכות ומנסים ללמד אותה לשתף את האחר אך ללא הצלחה. אני בהריון ואנו עושים הכנה לילדה לקראת כך (אנו מסבירים לה מדי פעם את השינויים שיקרו, קנינו לה בובה תינוקת בה היא מטפלת וכו'). כמו כן לאחרונה עברה מספר שינויים - שינוי גן, מעבר דירה. האם יש דרך "נכונה" לעורר בה רצון לשינוי או שעקב השינויים הרבים חל שינוי בהתנהגותה והזמן יעשה את שלו? תודה

גלית שלום רב, בתך הקטנטנה אכן עוברת הרבה שינויים בחייה לאחרונה, ועל כך יש לתת את הדעת , ולראות מה היא "אומרת" בהתנהגותה. שינויים אלו עלולים להביאה לאי וודאות, לכן יש להמשיך לשתפה במתרחש בהתאם לגילה ובשפה מתאימה, ולהיות אמפטיים ורגישים למצבה. לעומת זאת, אלימות הנה גבול חד משמעי – אסור להרביץ ! וזאת עלייך להעביר לבתך באופן חד משמעי וברור. אין לאפשר לה להכות את זולתה, ויש למנוע זאת הן פיזית, למשל: לאחוז בידה, והן מילולית, כמו: אסור להרביץ ! רצוי לומר זאת בתקיפות אדיבה, אך לא כעס או בצעקה. בנוסף, כשהיא רגועה וקשובה יש להסביר לה מדוע לא נעים כשמרביצים, ואם יש דבר מה שלא נעים לה, שתסביר לכם מה רצונה. כדי לעודדה בכך, רצוי לזהות את המצבים שבהם היא עלולה להכות, ולומר לה: אני רואה שלא נעים לך עכשיו בואי נשחק במשחק אחר או עם חבר חדש או בצעצוע שונה ועוד. גבולות ברורים בצד אהבה, נשיקות וחיבוקים יקלו על שתיכן בתקופה זו. בהצלחה ולידה קלה, שירלי

23/10/2011 | 21:11 | מאת: ליהיא

שלום שירלי, יש לי 2 בנות,הקטנה היא ילדה מאוד חמה ואוהבת, מנשקת ומחבקת מאוד לבבית. הבעיה היא שכאשר הולכת לישון (ישנה עם תחתון לילה - גמולה ביום כבר שנה) היא נשכבת על הבטן לעיתים מניחה את השמיכה בין הרגליים ומתנועעת כלפי מעלה ומטה. לפעמים כחצי שעה. לפעמים נרדמת ולפעמים לא. האם להגיד לה משהו על כך? זה כמעט כל לילה. לפעמים יכולה גם אחה"צ כשמשחקת עם אחותה לשכב עליה ולעשות כך...כשאני מפסיקה אותה..היא אומרת שהיא דוהרת. מה עלינו לעשות? האם זאת אוננות? האם סתם מאין הרגעה עצמית? האם זה מה שמפריע לה להיגמל מחיתול הלילה? ואיך אפשר לעזור לה להיגמל? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

ליהיא שלום רב, בפנייתך התייחסת לכמה נושאים. הראשון הנו אוננות של ילדים/פעוטות, שהנה שכיחה וטבעית מאוד בגילה שלך בתך. אוננות נותנת לילדים תחושה של בעלות על גופם, והרגשה טובה ממנו. לכן אין להעיר לה על כך בעיקר כשהיא במיטתה לבד. יש לשים לב שאינה פוגעת או פוצעת את עצמה בפות תוך כדי. בנוסף, שוחחי עימה על המרחב הפרטי ועל המרחב הציבורי - כלומר, המרחב הפרטי יכול להיות החדר, המיטה והמקלחת, מקום שבו היא נמצאת לבד. לעומת מרחב ציבורי בו יש אנשים נוספים, כמו: חברי הבית, אנשים זרים, ילדים נוספים וכו'. יש להדגיש בפניה את הטבעיות שבנגיעה בגופה, כשזו נעשית רק במרחב הפרטי , בפרטיות שלה. לא נראה שיש קשר בין הטיטול לבין התנועתיות שלה. כפי הנראה כך נעים לה, ואין זה חשוב אם זו כרית, שמיכה או טיטול. הנושא השני הנו הדהירה והמשחק עם האחות. יש לשים לב לתגובתה של הבכורה. אם הן משחקות ונהנות יחד אין פסול בכך. לעומת זאת, אם בתך הבכורה מתלוננת או/ו לא נעים לה או/ו את מזהה התנהגות בלתי הולמת, כמו אוננות לא במרחב האישי, ניתן לומר לה שפעילות זו אינה נעימה לאחותה, ושתבחר במשחק אחר. חשוב לא לתת לה הרגשה, שהיא עושה משהו לא טוב או שהיא ילדה לא טובה, כדי שתמשיך להיות ילדה חמה, אוהבת ולבבית כמו שהיא. הנושא האחרון הנו גמילה מטיטול בשעת הלילה, שבו רצוי לבדוק את מידת הבשלות של בתך לתהליך. כלומר, הציעי לה את ההפשרות להוריד את הטיטול בלילה, וראי מה תגובתה. אם היא משתפת פעולה, ניתן להסיר את הטיטול בלילה, אך להכינה מראש לפיספוסים. אם היא מצליחה יש לעודדה לרוב, ואם היא מפספסת, אין לעשות מכך עניין ולאפשר לה להגמל בזמנה. בהצלחה וכל טוב, שירלי

23/10/2011 | 09:15 | מאת: אורית

שלום לך:ביתי בת שלוש בגן עירייה, בשבוע הראשון בחזרה לשנת הלימודים שלחתי אותה לגן עים המוצץ והבובה שאליהם היא קשורה בעיקר בזמן שינה, אך הבנתי שמומלץ לשלוח בכדי להקל על ההיסתגלות בגן, אך הבנתי ממנה שהיא עם המוצץ והבובה במשך כל היום גם כשיוצאים לחצר, עליי זה פשוט לא מקובל ניסיתי עים הגננת והסייעת לא ממש הלך שיקחו לה אותם בשעת פעילות, החלטתי שלא הולכים איתם לגן תוך כדי שהכנתי אותה לפני, אך בכל בוקר זה מיתעורר והיא בוכה ורוצה לקחת אותם לגן האים נהגתי נכון? דבר נוסף באותו הקשר מרגע שהיא חוזרת מהגן היא לא משחררת לא את המוצץ ולא את הבובה , מה שלא היה קודם, כלומר לפני תחילת השנה, תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

אורית שלום רב, תינוקות ופעוטות נוטים לעיתים, כמו בתך, לאמץ לעצמם "חפץ מעבר". חפץ זה, כמו: שמיכה, דובי, בובה וכו' מסמל עבור הילד את הנוכחות המרגיעה והביטחון של האמא ושל הבית. התנהגות זו הנה שכיחה בטווח הגילאים של בתך. היא זקוקה לבובה ולמוצץ, כדי להתנחם וכדי להרגע במצבים, שעלולים לעורר אצלה חרדה, למשל: הפרידה ממך, והליכה לגן החדש בו יש בעבורה מצבים של אי וודאות או/ו געגועים אלייך. רצוי שתאפשרי לבתך את הבחירה מתי להשתמש בחפצים אלו, מכיוון שהם מהווים שלב התפתחותי בחייה בו היא הופכת ליישות עצמאית הנפרדת ממך. אין צורך לעודד את בתך להשתמש בבובה או במוצץ, אך גם רצוי לא להכריחה להפרד מהם בכוח וללא הסכמתה. ניתן להציע לה להשאירם בבית, ולראות מה תגובתה. בנוסף, אין לתת לכך חשיבות יתר והתעסקות מרובה בנושא מצידך או מצד הצוות החינוכי. כאשר היא תהיה מוכנה, וכאשר תרגיש בטוחה בגן לבטח תפרד מהבובה ומהמוצץ בעצמה. כל טוב, שירלי

19/10/2011 | 18:30 | מאת: סול

שלום, יש לי ילד בן שנתיים ושלוש ותינוק בן חודש. מאז הלידה ילדי הגדול פשוט לא אותו ילד, הוא בוכה כל הזמן לא מקשיב לגבולות שאנחנו מציבים לו. לפני הלידה כאשר הייתי מכניסה אותומ לפנית חשיבה כאשר עשה משהו לא בסדר הוא היה מקשיב ויודע כיום הוא פשוט יוצא מפינת החשיבה ולא מתייחס לדברים שלי או של בעלי. הוא בוכה כל הזמן וזורק דברים לכל עבר גם כשהוא לא עצבני. אניט פשוט לא יודעת מה לעשות. אנחנו משתדלים לחלק בנינו את היחס אליו ונותנים לו את כל היחד שצריך בשביל שלא ירגיש לא בסדר אך עדיין אני כבר לא יודעת מה צריך לעשות אשמח לעזרה

סול שלום רב, תינוק חדש במשפחה מצריך הערכות והסתגלות מחדש של כל חברי המשפחה, הן של ההורים והן של הילדים. ממשפחה של זוג הורים וילד פעוט, הנכם כעת הורים לשני ילדים צעירים. בנכם הבכור היה במשך שנתיים וחודשיים בן יחיד, ולפתע נולד לו אח קטן וחמוד, שעלול "לאיים" על מקומו במשפחה ועל תשומת הלב של הסובבים אותו. דברים אלו יש לקחת בחשבון. לכן, היו גמישים ומבינים מחד גיסא, ומאידך גיסא המשיכו בהצבת גבולות ברורים כמו שעשיתם עד כה, אך בגילוי אמפטיה למצבו החדש, לדוגמא: הודיעו לו מראש, שלא זורקים חפצים בבית בכל מצב. השלכת חפצים יכולה לפגוע ולגרום לנזק הן לאדם והן לבית. אם יבחר לזרוק חפצים, אתם בצער רב תאלצו לקחת לו את המשחקים/להכניס אותו לפינת חשיבה/להשיב אותו בחדר להרגע ועוד. חשוב מאוד שכאשר הוא מתנהג יפה לעודדו על כך. רצוי לשוחח עימו, כשהוא רגוע ופנוי להקשבה, ולהסביר לו בקצרה ובמילים פשוטות את המערך המשפחתי החדש שלכם ואת הצורך של כולם בהסתגלות מחדש. אמרו לו שאתם מבינים שקשה לו, שאתם אוהבים אותו מאוד, ושתמיד יהיה בנכם הבכור ה"גדול". בנוסף, ניתן לתת לו תפקידים קטנים קבועים בבית, כדי שירגיש גדול, מוערך ובעל משמעות במשפחה, למשל: להביא משחה או/ו טיטול או/ו בגד לתינוק , לסדר צלחות וסכום בשולחן (רק מפלסטיק, כמובן), לשיר לתינוק שיר נחמד וכו'. גם כאן יש לעודדו ולחזקו במילים כמו: איזה ילד בוגר, עזרת לאבא ולאמא בבית, אנחנו גאים בך כי..., איזה מזל שעזרת לי עכשיו להביא את הטיטול, אתה מקסים, איזה כייף שאתה הבן שלנו ועוד ועוד. ולסיום, חשוב להרבות בחיבוקים ובנשיקות, אלו יעזרו לכולכם לעבור יחד את התקופה זו. כל טוב ושבת שלום, שירלי

19/10/2011 | 11:44 | מאת: מיטל

שלום רב, אני אמא ל-2 בנות בגילאים 3 ו-5 ועשרה חודשים (נמצאת עדיין בגן חובה). אני מתייחסת לבנות באופן חופשי בכל מה שקשור לאיברים אנטימיים ז"א שהן רואות אותי ערומה לפני שאני מתלבשת או שנכנסות אליי למקלחת..הקטנה בת ה-3 לעיתים מתקלחת איתי. הן יודעות שאלו איברים אינטימיים ושאסור לאף אחד לראות אותן ערומות מלבד אמא ואבא. אתמול בעלי נסער מאוד ששמע כי הבנות ראו את אמא שלי (סבתא שלהן ערומה) ושנגעו לה באיברים (חיצונית כמובן) הוא בא אליי בטענות קשות ושזה אסור ושהן יהפכו להיות סוטות.עכשיו בעלי מעביר לאימי מסרים דרך הבנות שהיא הראתה להן את הפות שלה ושזה אסור ואימי מאוד פגועה מכך, אימי נמצאת איתן כל יום 3 שעות אחרי הגן עד שאני חוזרת מהעבודה. שאלתי היא מה באמת הגבולות בעניין הזה מבחינת פתיחות מינית כלפיי הבנות? והאם באמת אסור להן לראות אותה ערומה או להתקלח איתן או לגעת בה חיצונית ? אשמח לתגובה מעמיקה בנושא בברכת חג שמח ותודה מקרב לב :)

מיטל שלום רב, בני אדם מתייחסים בצורה שונה לנושא זה. השוני תלוי בתפיסה תרבותית, חינוכית, אישית, דתית ועוד. ילדים צריכים לחוש בנוח עם גופם, ולא להתבייש בו . יחד עם זאת, חשוב ללמדן לשמור היטב על האינטימיות ועל גופן, שבו אסור לאדם אחר (ילד או מבוגר) לגעת. יש להסביר להן זאת שוב ושוב. ניתן להעזר במשחקי תפקידים של "כאילו", לדוגמא: מה היתן עושות, אם ילד מהגן היה מבקש מכן שתראו לו את איבריכן האינטימיים בתמורה למשחק שלו. שוחחי עימן בפתיחות, ולמדי אותן מה עושים במקרים אלו, למשל: לפנות מיד לגננת או להורים, במטרה שהן תלמדנה לשתף אדם מבוגר, ולא תשמורנה בסוד דברים אלו. ולשאלתך – בנותייך צעירות, ולכן אין פסול בכך שהן רואות אותך ערומה או שאת מתקלחת איתן, בוודאי אם הנך מרגישה טוב עם עצמך ועם גופך. יש להמשיך ולהסביר להן כמו שעשית עד כה על גבולות הגוף, ועל מה שמותר או שאסור. ברגע שהן נעשות עצמאיות במקלחת יש לאפשר להן את הפרטיות שלהן. לגבי הסבתא- בנותיך לא יהפכו ל"לסוטות" מפעם אחת שראו את סבתא ערומה, ולא כל נגיעה הנה פוגעת ומטרידה, נהפוך הוא בגילן של בנותיך המגע החיבוק והנשיקה, משמעותיים וחשובים מאוד. לעומת זאת, מדוע אימך צריכה לחשוף את גופה בפני בנותיך ?, למה הן צריכות לגעת בה, כשהיא במצב כזה ? ומה היתה המטרה ? יש לשים לב היטב לגבול הדק, שבין שגרת החיים בביתך, לבין עזרתה של אימך בטיפול בבנותיך לכמה שעות בודדות בכל יום. לכן, שוחחי עם אימך בפתיחות ובגילוי לב, הסבירי לה את דעתך בעניין, ושמעי מה יש לה לומר על כך. בנוסף, נראה שבן זוגך אינו מסכים עם דרכה של אמך. רצוי שתבררי עימו מה בדיוק מפריע לו, ומדוע הוא נסער מכך. השתדלי לכבד את דעותיו ואת רצונותיו בנושא זה. כמו-כן רצוי לבדוק ולברר עם עצמך ועם זוגך על תפיסה הגוף והמיניות של כל אחד מכם. לאחר מכן מומלץ לבנות יחד מערך של גבולות שיתאים לכם, כדי ליצור הבנה משפחתית ברורה, ולהמנע מבלבול אצל הבנות של מה מותר ושל מה אסור. חג שמח וכל טוב, שירלי

שלום שירלי. הנני פונה שוב לעזרתך המקצועית כפי שעשיתי בעבר. הקטן שלי כבר בן שנתיים וחודשיים ואנו בשיא המרד. לאחרונה נסיך שלי לא נותן לי לזוז ממנו, הוא לא מאפשר לי להתאגן בבוקר, אפילו לשירותים הוא לא נותן לי ללכת וא אחרי בצרחות איסטריות. אם הוא נרגע הוא חייב שאני אהיה לידו ואסתכל עליו. הוא תמיד היה ילד עצמאי, ואני נותנת לו המון תשומת לב, מטיילת איתו, משחקת בבית, אבל בימים האחרונים הוא מתנגד להכל, אבל להכל, על כל דבר קטן יש לנו התקף זעם ואני כבר לא מסוגלת לעמוד בזה, אני מסבירה לו שהוא כועס וזה מקובל, אני כאן, איתך, אחכה עד שתירגע. זה יכול להמשך 40 דקות, בסוף הוא נרגע ובא לחבק אותי, אנו יושבים על הרצפה מחובקים ואני אומרת לו שאני גאה בו שהוא התצליח להרגע לבד, ואז אם אני מנסה לזוז או לקום ההתקף נמשך - זה כאילו מעגל סגור ואני אובדת עצות. מה אני עושה לא בסדר? יש לציין שאני גרושה טריה, יש לקטן קשר נפלא עם אבא, המון בזכותי, אולי זאת הסיבה והוא פשוט התחיל להבין ואז כועס אלי? או שזה תמרון? אשמח מאוד להצעותיך המקצועיות שלהן אני זקוקה כל כך. תודה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

מרי שלום רב, הסיבות שבנך אינו מרפה ממך לאחרונה יכולות להיות רבות ומגוונות, למשל: גילו הצעיר או הגירושים הטריים. ילד בגילו אינו יכול תמיד להביע את עצמו במילים, לכן הוא עושה זאת באמצעות התנהגותו. חשוב מאוד להמשיך להציב לו גבולות ברורים, ולא לפצותו בדרך כלשהי על הגירושים. ילדים יודעים לחוש היטב רגשות אשמה ויסורי מצפון, בעיקר כשהם מלווים בפינוק יתר ובפיצוי של הילד. אלו יכולים ליצור בעיות התנהגות ומורכבות רגשית. לכן, יש צורך לגלות מולו סבלנות והבנה מצד אחד, ומהצד השני יש להקנות לו תחושת בטחון ושגרה תקינה בעזרת מערך גבולות ברור. נסי לתת לו תפקידים ו"עבודות" קטנות בבית, כמו: לסדר את השולחן (בצלחות ובכוסות מפלסטיק , כמובן), לקפל איתך מגבות, לנקות יחד ועוד. תפקידים בבית ובמשפחה נותנים לילד תחושה של שייכות ושל ערך. כמו-כן חשבי על פעילות אותה הוא יכול לעשות, כשאת מתארגנת בבוקר, למשל: משחק או צפייה בטלוויזיה. המשיכי לעודדו, כשהוא מצליח, כמו שאת עושה. בנוסף על כך, רצוי שתפני לקבלת עזרה בעבורך לליווי, להתייעצות ולתמיכה יותר מעמיקים. כל טוב ובהצלחה, שירלי

15/10/2011 | 15:57 | מאת: מאיה

15/10/2011 | 16:03 | מאת: מאיה

בני בתהליכי גמילה כבר 3 ימים הוא משתין באסלה אבל מפספס לפעמים אתמול בגן הוא הלך עם תחתוני גמילה ולא הסכים להשתין באסלה של הגן עשה פיפי בתחתוני גמילה בבית אני מורידה לו אותם כדי שישים לב מתי יש פספוס ויבדיל השאלה שלי האם זה אפשרי להשתמש בתחתוני גמילה כשאנחנו מחוץ לבית או שזה יעכב את התהליך כי נראה לי שהגמילה תהליך ארוך קצת למרות שחשבתי שזה עניין של 3 ימים וזהו אבל הקטע שהוא עדיין לא מבין להגיד לי מתי יש לו פיפי פשוט אני לוקחת אותו לשירותים וזהו לפעמים מסכים ולפעמים לו אבל בחוץ מעדיפה להתמש בתחתוני גמילה האם זה בסדר?

מאיה שלום רב, כל ילד נגמל בצורה שונה ובדרך אחרת, לכן אם אינו מביע התנגדות לתחתוני הגמילה, ניתן להלבישם לסרוגין לפי הצורך. חשוב להמשיך לקחת אותו לשירותים או להציע לו מידי פעם, ולא לחכות שהוא יבקש. תהליך הגמילה לוקח זמן, ויש צורך בסבלנות, באורח רוח ובלמידת צרכיו ורצונותיו של הילד, כמו שעשית עד כה. בהצלחה ושבוע טוב, שירלי

11/10/2011 | 13:29 | מאת: כרמית

הי שירלי, כתבתי לך כבר מס' פעמים ואני מודה לך על תשובותייך. מדובר בבתי בת ה-5 (כמעט 5 וחצי) שהיא מאוד ביישנית וחסרת ביטחון. לאחרונה אני מתחילה לחשוב שמדובר מעבר לביישנות ויותר בחרדה חברתית. לפני מס' ימים לקחתי את בתי לשעור ניסיון בחוג מחול (לבקשתה). היא מאוד התרגשה ושמחה ללכת. מרגע שהתחיל השיעור היא קפאה והתחילה לשפשף את העין עם ראש מורכן ללא הפסקה (המורה חשבה שיש לה משהו בעין) אני הבנתי שזה עקב הביישנות. היא לא שיתפה פעולה בכלל אפילו כשהמורה נתנה לה יד ועמדה לצידה. המורה ביקשה ממני לצאת ומרגע שיצאתי היא ישבה בצד ולא השתתפה בחוג. לאחר כמה זמן המורה ביקשה שאקח אותה. היא (הילדה) ממש הרגישה רע, כאילו היא איכזבה את עצמה ואותי (אולי). זאת רק דוגמא אחת מיני רבים. בגן הגננת אומרת שהיא דווקא בסדר (בגבולות הבסדר של ילדה ביישנית). האם כדאי לקחת אותה לאבחון? ואיפה את ממליצה לעשות את זה אם בכלל? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

כרמית שלום רב, סמכי על האינטואיציות שלך - אם אינך רגועה לגבי התנהגותה, עלייך להתייעץ ולברר זאת יותר לעומק, כלומר יש לערוך הבחנה מבדלת בעזרת איש מקצוע, שיסייע לך באיתור הקושי. בפנייך ישנן כמה אפשרויות. ראשית, את יכולה לפנות באופן פרטי לפסיכולוג או לפסיכיאטר להתייעצות ראשונית. שנית, את יכולה לבקש מהגננת את מעורבותה של פסיכולוגית הגן ושל השירות הפסיכולוגי ששייך לרשות המקומית, שבה את מתגוררת. כמו-כן ניתן לקבל הפנייה מרופא משפחה או מרופא ילדים להתייעצות עם פסיכולוג מקופת החולים. אנשי מקצוע אלו יוכלו לעזור לך בבירור ראשוני לגבי הקושי, ובמתן טיפול להמשך, אם אכן בתך זקוקה לכך. חשוב שגם את תקבלי כלים, עזרה וליווי, כיצד לסייע לבתך החמודה. שמחה לעזור - בהצלחה וכל טוב, שירלי

10/10/2011 | 22:14 | מאת: אורית

שירלי שלום רציתי לדעת איך להתמודד עם בכי של ילדה בת שלוש וחצי שבזמן האחרון בוכה על כל דבר: כשהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה ואומרים לה לא, כשרוצים לחזור הביתה מהגינה או מחברים או מגימבורי או כשאומרים לה הגיע זמן ללכת לישון וכד'? אני תמיד אומרת לה שהיא יכולה לבחור להמשיך לבכות או לבחור בדרך חלופית שאני מציעה לה באותה סיטואציה. אני גם מסבירה לה שזה לא נעים לנו שהיא בוכה על כל דבר והיא מבטיחה שהיא תתנהג יפה אבל כשמגיעים לרגע האמת הכל נשכח והבכי מתחיל. זה ממש מתיש ומעייף הבכי הזה. עזרתך.....

לקריאה נוספת והעמקה

אורית שלום רב, בתך כפי הנראה מקבלת תשומת לב או/ו את מבוקשה מהתנהגות זו. כדי לצמצם או למגר התנהגות בלתי רצוייה, יש לומר לה מראש מה הולך להיות ומה תהיה הסנקציה שתבוא בעקבות התנהגות זו. הסברייך ודיבוריך מולה הנם טובים, המשיכי כך. ניתן גם לשאול אותה מה יכול לסייע לה או כיצד את יכולה לעזור במקרה של בכי. לדוגמא: יש ילדים שההורים צריכים להיות יותר נוקשים במקרים אלו, ויש ילדים שזקוקים לחיבוק ולנשיקה כדי להרגע. ילדים בגילה של בתך יבטיחו כל דבר, על-מנת לקבל את מבוקשם. רצוי לא להגיע למצב שבו הילדה מבטיחה דבר מה, אלא להביאה למצב שבו היא תשתדל ותתאמץ לא לבכות כאשר הולכים הביתה מהגינה - את כמובן תהי שם בעבורה. במקרים בהם אין אפשרות של בחירה, כמו: שעת שינה או יציאה מהג'ימבורי, יש לומר: היום אנו צריכות לחזור מהג'ימבורי בשעה שש, כדי שנספיק להתקלח ולאכול. את בוחרת אם נלך בשמחה ובכייף או בבכי ובאי נעימות. חשוב, כמובן לעודדה כאשר היא מתנהגת יפה או כאשר את רואה שהיא משתדלת ומתאמצת. התנהגות זו אכן מתישה ומעייפת ("משגעת פילים), אך ככול שתתני לה פחות מקום ונפח, כך היא תחלוף במהרה. מחזקת את ידייך, שירלי

11/10/2011 | 20:25 | מאת: אורית

תודה רבה, אבל מה בכל זאת אפשר לעשות כאשר אני מכינה אותה לפני והיא עדיין ממשיכה בשלה ובוכה?

10/10/2011 | 12:00 | מאת: רינה

שלום רב, בני בן שנתיים ו4 היה ילד טוב כיפי לאחרונה הוא הופך לביות עקשן עם אופי מעצבן כל שינוי קרה אחרי שנכנס לגן הוא מרביץ צורח וכשמבקשים ממנו להפסיק הוא אומר לא אני רוצה להרביץ רוצה לצעוק איך מגיבים למכות לצעקות שלו אנחנו בחיים לא הרבצנו לו נראה לי שלמד את זה מהגן? דבר שני שהוא עושה זה לשחק באוכל מבלי שאני אשים לב הוא מתחיל לשחק באוכל ומורח אותו על כל השולחן ושם תחליף לא עזר לא פסטלינה ולא צבעי ידיים עד שאני לפעמים נשברת ןפשוט מתעלמת ומנקה את הליכלוך בשקט ולפעמים מתעצבנת וצועקת שום דבר לא עזר? כיצד להתנהג איתו כשהוא עושה את הדברים האלה ?

רינה שלום רב, גיל שנתיים מוגדר לעיתים כ"גיל ההתבגרות" הראשון. בגיל זה בודקים הפעוטות את עצמאותם ואת מערך הגבולות, שמוצב מולם ע"י המבוגרים בחייהם. כלומר, מצד אחד צריך לתת לו להתנסות, לחוות וללמוד. מצד שני, יש להציב מולו מערך של גבולות ברורים, עקביים וחד משמעיים. חשבי מהו גבול בל יעבור בעיני רוחך, לדוגמא: האם המשחק עם האוכל והלכלוך הנלווה הנו גבול בביתך ? אם התשובה הנה לא, אז לא מעירים לו על כך ומנקים בתום הארוחה. אם התשובה הנה כן, יש לומר לו באופן חד משמעי, שהאוכל אינו משחק, ואם יבחר לשחק באוכל את תאלצי לקחת את צלחתו, מכיוון שתביני שסיים לאכול. מכות למשל, הנם גבול בל יעבור, שלא מקובל בהתנהלותינו מול הזולת – לא מרביצים. יש לומר לו בתקיפות אדיבה, שבביתנו לא מרביצים. יש להוסיף על כך, שאם יש דבר מה שמפריע לו או שמכעיס אותו, הוא יכול להסביר לך מה הוא רוצה, מכיוון שהוא כבר "ילד בוגר".כדי לאכוף גבול יש לחזור על הדברים שוב ושוב ולהיות עקביים. כמו-כן יכול להיות שהוא ראה וחווה מכות של ילדים בגן. על-כך יש לשוחח עם הגננת והצוות, ולשמוע מהן מהי גישתן החינוכית ומה הן דרכי הטיפול בנושא כמדיניות הגן. יש לקחת בחשבון שהבית הנו המשפיע העיקרי על חינוך הילד, לכן הקפידי והתמידי בהעברת המסרים והגבולות, שרצויים לך במשפחתך ובחינוך ילדך. נקודה נוספת וחשובה עד מאוד הנה עידודו של בנך. בתוך תקופה לא קלה זו, יש לזכור לומר לו מילים טובות על התנהגויות חיוביות שעשה. יש לחבקו ולנשקו לרוב, ולא לשכוח לומר לו כמה הוא אהוב ומקסים, כדי שלא ישכח את הילד הטוב והכיפי, שהיה ממש לא מזמן. כל טוב ובהצלחה, שירלי

11/10/2011 | 10:21 | מאת: רינה

אם אני אגיד לו שלא מרביצים והוא ימשיך בכל זאת להרביץ אז מה עושים אחר כך פשוט להגיד לו שוב ושוב או להתעלם להראות לו שהוא לא מקסל שום יחס שלילי או חיובי כשהוא מרביץ

08/10/2011 | 16:49 | מאת: racel

שלום נכדי הוא כמעט בן 12 הגיע לארץ מארה"ב לפני כשנה שם גדל והיה ילד כמעט מחונן וכשרוני ומוצלח מאד בבית הספר הילד לפתע החל להיות מאד חצוף אלים בבית שובר דברים הודף דלתות מדבר בחוצפה שאי אפשר להאמין מקלל את ההורים ברגע שהוא מקבל עונש הור מסרב להשמע ובורח החוצה גם אם צריך להאבק פיזית פשוט לא ניתן לעצור אותו הדרך היחידה לברוח הוא אליי לסבתא גם אם אני לא מקבלת את ההתנהגות שלו אבל אני חייבת לציין שבגלל ההתנהגות שלו הוריו יצאו מהכלים והגיעו איתו למצב שהגיבו נגדו בכוח בגלל שהוא מגיב באלימות כלפיהם אני פוחדת לסגור לילד את הדלת אני פוחדת שהוא יהיה נואש ולא יהיה לו שום מקום להרגע והתוצאה תהיה יותר גרועה הוא נעשה היסטרי עוד משהו אצלי הילד פשוט לא מורגש משחק במחשב רואה תוכניות לא עושה בעיות בכלל ההסבר היחידי שלו מדוע הוא בא אליי במצב הזה הוא שרק אני מקשיבה לו והורים לא מקשיבים לו אמא מסיתה את אבא נגדו ומשקרת ולא מאמינה לו אף פעם עם הוא עשה שיעורים וגם מרביצה ואבא שרק נותן פקודות ורק צועק ומרביץ אני חייבת לציין שההורים הם הורים נורמטיבים לחלוטים מבלי לנסות לטחח באמת עניין המכות הוא שהילד מתנהג באלימות או מסרב להכנס לחדר מקלל בועט אן שובר או טורק בכוח דלתות ואז מישהו חייב לתפוס אותו בכוח ולהכניס אותו לחדר או מנסים למנוע ממנו לצאת מהבית בכוח וזה לא הולך ואני מאד פוחדת שהם יכולים להגיע לדעתי למצב או שהילד יוציא את אחד מההורים משיקול דעת ומישהו ייפגע קשות זה יכול להיות הנכד שלי או ההורים אוליי הם טועים בדרך אבל הורים טובים עוד משהו שאני חייבת לציין שהם במצב כלכלי קשה ואין ביכולתם לממן איזשהיא עזרה ולבית הספר הם פוחדים להגיע ולבקש עזרה מחשש שהם יערבו רשויות והחרדה שלהם שיקחו להם את הילד או שזה יתפרסם בן חברים וידידיחם שלילד יש בעיה ואז לילד תהיה בעיה חברתית המצב הזה מדיק שינה מעיניי ואני מאד דואגת שהדברים יצאו מפרופוציות מה עושים

רחל שלום רב, דאגתך אינה בכדי, והמצב כפי שאת מתארת אותו, מאוד מורכב ומאוד קשה. מעבר לארץ חדשה, ומפגש עם תרבות שונה אינם פשוטים כלל למשפחה בכלל ולילדים בפרט. כל אחד חווה את המעבר בצורה שונה. נכדך מביע מצוקה גדולה בדרך התנהגותו, וממש זועק לעזרה. כפי הנראה מאוד קשה לו, וזו דרך הביטוי שלו, מכיוון שהוריו אינם פנויים כעת לתת לו אוזן קשבת ולהכיל את מצוקותיו. יש צורך בהבחנה מבדלת לגבי קשייו, ולאחר מכן לאפשר את המענה הטיפולי לו הוא זקוק. הוריו מתנהלים מולו באלימות כביטוי לתסכולם ולחוסר האונים שלהם מולו ומול המצב כולו. אלימות אינה פתרון לשום דבר, להפך זו יכולה להוביל למקומות קשים של נקמה ושל פגיעה בהורים או/ו בעצמו. מיותר לציין, שלפי החוק במדינת ישראל אסור להשתמש באלימות פיזית ומילולית כלפי ילדים. חשוב מאוד, שהם יפנו לעזרה באופן דחוף ביותר. ההורים יכולים לגשת ליועצת ביה"ס ולבקש את עזרתה. אם הם חוששים מכך, רצוי שיפנו לקבלת טיפול דרך קופת חולים (לגשת לרופא משפחה לבקש הפנייה לפסיכולוג או למטפל משפחתי) או דרך השירות הפסיכולוגי בעיר או דרך מוקד טיפולי של הרשות המקומית – טיפולים אלו מוזלים או בחינם. נכדך מקדיש את כל כוחו ומרצו ל"מלחמה" מול הוריו ולמצוקותיו, ואינו פנוי להיות ילד מוצלח וטוב. בעזרת טיפול נכון הן בילד והן במשפחה, החיים יחזרו למסלולם. חשוב שיבקשו עזרה ושלא ישארו במצוקה לבדם. כל טוב, נחת ושנה טובה, שירלי

06/10/2011 | 21:49 | מאת: רגינה

בני בן 4.5 גמול כבר כשנתיים ביום. במשך כשנה הוא הייה מפספס מידי פעם אחרי שהייתי לוקחת אותו במהלך לילה לשירותים כפעמיים בלילה. לאחר שנה של גמילה הואעברנו דירה וגם הייתי בהריון מתקדם והוא התחיל להרטיב כל לילה ואפילו פעמיים בלילה. קניתי לו פול אפס. ובקיץ הורדתי לו הכל וניסינו להתמודד עם זה אבל לא מצליחים. אני זקוקה לעצה

רגינה שלום רב, רצוי שתפני תחילה לרופא משפחה או לרופא ילדים להתייעצות לגבי עניין זה. שינויים משמעותיים, כמו: מעבר דירה או/ו הריון של אמא או/ו לידה של אמא, יכולים לגרום לרגרסייה בתהליך הגמילה, אך נראה שכאן בנך טרם נגמל, ו"מפספס" עדיין בשעות הלילה והשינה. חשוב לא לתת נפח רב והתעסקות סביב הנושא הזה, כדי שהוא לא יראה בכך מקום של תשומת לב ושל התייחסות. כאשר הוא מרטיב, יש להחליף, ולומר לו: לא נורא, אנחנו סומכים עלייך, שכשתהיה מוכן תישאר יבש כל הלילה. כמו-כן, רצוי לתת לו תשומת לב רק בשבילו, ושאינה קשורה לגמילה, לדוגמא: הליכה לגינה רק עם אמא, משחק קופסא עם אבא ועוד. אם הוא מסכים ללבוש "תחתוני גמילה", אולי כדאי לאפשר לו זאת, עד שיגמל לחלוטין או עד שמספר הפספוסים יפחת. כל טוב ובהצלחה, שירלי

06/10/2011 | 21:16 | מאת: דורית

בתינו בת 3 וחצי יחסית עקשנית למרות שאנו מנסים להיות עקביים בהתנהגות לפעמים אנו מוותרים אבל לא תמיד. לאחרונה שכנענו אותה לוותר על המוצץ ולמרות שביקשה לחזור אליו לאחר מס' שעות לא רצינו לסגת והמשכנו בתהליך הגמילה עם הרבה חיבוקים כתחליף למוצץ. כמו כן לפני מספר ימים היא חלתה והיתה ממש לא במיטבה וסיגלה לעצמה בכיינות יתרה. כשסיימה את המחלה ועד היום (מס' ימים) היא נתקפת בהתקפי זעם בלתי נשלטים. אי אפשר בכלל לדבר באותם רגעים כיון שהיא לא מקשיבה ונמצאת בהיסטריה בלתי נשלטת, זורקת את עצמה, זורקת חפצים, מרביצה ועוד. אנו מנסים לשאול מדוע היא בוכה אבל היא ממש בהיסטריה. החלטנו להיות נחושים בהתנהגות שלנו וואומרים לה שכל עוד היא בוכה היא לא יוצאת מחדרה. לפעמים אחרי 20 דק' היא נרגעת והופכת את עורה ונהיית חייכנית ומקסימה ומבטיחה להיות ילדה טובה ופעם היא פשוט נרדמה כיון שהיתה תשושה. אנו מנסים לנצל את הרגעים בהם נרגעת והיא קשובה בכדי להסביר לה שאנו לא מקבלים בכי בלי סיבה. יש לציין שהשינוי הנוסף שהיא עלתה לגן עיריה ולא ישנה בצהרים, דבר שמתיש אותה מאד. מה את מציעה לנו ? כיצד לנהוג כלפיה?

דורית שלום רב, בפנייתך ישנן כמה נקודות חשובות. ראשית, כאשר מציבים גבול יש חשיבות גדולה לעקביות כמו שכתבת, אבל בעקביות אין ויתורים. ויתור מעביר לילד מסר, שהגבול אינו בדיוק גבול. לפני הכנסת גבול למשפחה, יש לבדוק היטב את טיב הגבול ומשמעותו. יש לשאול – מהי המטרה של הגבול? או מה המטרה לשמה הצבנו את הגבול ? שאלות אלו יעזרו בבניית מערך גבולות יעיל ואיכותי. שנית, בתך עברה שני שינויים מאוד משמעותיים בחייה – גמילה ממוצץ ומעבר לגן עירייה. בנוסף לשינויים אלו, היא גם הייתה חולה. בתך אינה יכולה להבין את המשמעות של "בכי ללא סיבה" או "בכי עם סיבה". היא בוכה, כי יש דבר מה שקשה לה או שהיא רוצה לומר לכם שקשה לה. עונש עבור הבעת רגשות, כמו: בכי, אינו מומלץ, מכיוון שהוא מעביר לילד מסר שגוי. ילדים בגילה של בתך "מדברים" דרך ההתנהגות, כלומר ההתנהגות הנה השפה שלהם. נסי לראות מה בתך "אומרת" לך בהתנהגותה, למשל: קשה לי בלי המוצץ, שמרגיע אותי, אני מתגעגעת לגן הישן שלי, קשה לי להתמודד עם כל כך הרבה שינויים בחיי ועוד. לעיתים קשה לילדים לעשות מעבר בין בכי לבין רוגע. לכן עזרי לה כשהיא בוכה, ושאלי אותה האם היא זקוקה לעזרתך כדי להרגע, כמו: חיבוק ונשיקה או הליכה יחד לשטוף את הפנים. התנהלות זו תסייע גם לך. חשוב לעודדה, ולציין בפנייה את הדברים הטובים שהיא עושה במהלך היום, לדוגמא: היה לי כייף לצחוק איתך היום, היית היום מקסימה ויש לי חשק גדול לקרוא לך סיפור עכשיו, אני גאה בך- עשית לי שמח בלב בהתנהגותך היום וכו'. בהצלחה וגמר חתימה טובה, שירלי

06/10/2011 | 14:34 | מאת: ורד

יש לי ילד בן 8 כתה ג וילד בן 12 כתה ו הילד שבכיתה ו השתלב השנה אם כתה קטנה למקצועות חשבון אנגלית וכישורי שפה וכשהוא מגיע הביתה המילחמות תמיד אין לי שיעורים ועד שאני מגלה עוד מאט אני יעשה ומגיע כבר השעה 8 בערב ובלחץ הוא רוצה להכין ואז זה מגיע למצב תכיני לי את אני לא מבין קשה לי לכתוב אני כותב לאט מה אני עושה הבן השני בכיתה ג רוצה להכין שיעורים אחרי מלחמות ושיכנועים אבל גם אם קושי שהוא בסוף כותב אבל גם אותם תלונות קשה לי לכתוב ובסוף הוא כותב אני לא מבין ובסוף הוא עושה אבל עדין יש מלחמות

לקריאה נוספת והעמקה

ורד שלום רב, שיעורי בית אינם מלחמה של הורים מול הילדים. יש להעביר לילדייך מסר ברור וחד משמעי, ששיעורי הבית הם שלהם ולא שלך. הם התלמידים והמשימות הן שלהם. את יכולה לקבוע איתם שעות מסויימות שבהן תעמדי לרשותם לעזרה בשיעורי הבית. בשעות הללו מכינים את השיעורים. לאחר מכן יצטרכו הילדים להכין את השיעורים לבד או ללכת לבית הספר ללא שיעורים. בביה"ס הם יצטרכו להתמודד עם המורה ועם אי ידיעה והבנה של החומר הנלמד. אם בנך הבכור מתקשה בלימודים, ויש קושי בכתיבה, חשבי עימו מה העזרה שהוא צריך, כדי להכין את השיעורים. הפתרון אינו הכנת השיעורים על-ידיך, כמובן. חשוב שתעודדי אותם כשהם מכינים את השיעורים. התיעצי עם הצוות החינוכי, וראי כיצד הם יכולים לסייע לך בהתמודדות זו. חשוב שתהי גאה בהם, ושתדגישי את אהבתך ואת דאגתך אליהם. כלומר, גבול נכון, מסר חד משמעי, עידוד ואהבה רבה לילדייך, יובילו לתחילתו של השינוי הרצוי. בהצלחה וגמר חתימה טובה, שירלי

06/10/2011 | 08:18 | מאת: אתי

בני בכיתה ו' אנטי לימודים אנטי ביה"ס פשוט לא רוצה ללמוד, לאחר אבחון התגלו ליקויי למידה, קיבל הקלות, מורה להוראה מתקנת, אני יושבת איתו על בסיס יום יומי להכנת שיעורי הבית, כשאני שואלת אם יש שיעורי בית אומר "שאין", כמויות שיעורי הבית אסטרונומיות ואני מוצאת את עצמי יושבת שעות איתו, הוא לא מוכן להכין שיעורי בית לבד, לא לוקח שום אחריות על הנושא, אני מגיעה למצב שאני בודקת את התיק שלו כדי ובכל פעם אני מגלה פערים, אני מאוד מודאגת מהמצב מאחר ובשנה הבאה הוא צריך ללכת לחטיבה ואין לי מושג איך הוא ישתלב, עד איזה גיל אוכל לשבת להכין איתו ולפעמים בכנות גם בשבילו את שיעורי הבית.

לקריאה נוספת והעמקה

אתי שלום רב, בנך אינו אוהב ללמוד ואינו אוהב ללכת לביה"ס מכיוון שקשה לו – קושי זה הנו אובייקטיבי על-פי האבחון.כדי לקדמו יש לקרוא היטב את המלצות האבחון להורים, ולפעול לפיהם. עלייך לקחת בחשבון שבמהלך השנים נוצרו אצלו פערים לימודיים שאותם הוא צריך להשלים או לצמצם – זו משימה לא פשוטה כלל. לכן, יש לראות את התקדמותו ביחס אליו ולא בהשוואה לילדים אחרים. רצוי לשוחח עם המורות שמלמדות אותו, ולבקש מהן הקלה בשיעורי הבית, אם ניתן לעשות זאת לפי שיקול דעתה של המורה. בנוסף על כך, לעיתים קרובות הדימוי העצמי של ילדים אלו הנו נמוך, והם תופסים עצמם כלא מוצלחים או/ו טיפשים. לכן, חשוב מאוד לעודדו כל הזמן על המשימות שהוא כן עושה, גם אם אלה אינן מתבצעות בצורה מושלמת. יש לומר לו : אני רואה שאתה מתאמץ, אני גאה בך ואוהבת אותך, אני רואה שקשה לך מאוד, אני כאן לעזרתך ועוד. כדי לעזור לו, יש לגייס את כל מי שיכול לסייע, למשל: מורה, יועצת, הורים ועוד. כמו-כן בנך זקוק לך בתיווך של שיעורי הבית, לכן עזרי לו כמה שניתן, אך השתדלי לא לעשות במקומו. עשייה זו אינה תורמת דבר לא לך ולא לבנך. בנוסף, אל תכנסי עימו למאבי כוח ולריבים סביב נושא זה. לגבי כיתה ז' , דאגתך אינה בכדי, אבל יש לכם עוד שנה שלמה של עבודה, כדי שהמעבר לחטיבה יעבור בקלות כמה שניתן. רצוי גם לשקול מתן מענה רגשי בנוסף לחיזוק הלימודי. לסיכום- חזקי אותו הן לימודית והן רגשית. שתפי את הצוות החינוכי ובקשי את עזרתו. עודדי אותו ותמכי בו, שלא יחוש שאת מאוכזבת ממנו. בדקו יחד את התקדמותו ביחס אליו ובלי השוואה לילדים אחרים. בטוחני, שבהשקעה נכונה בנך יצליח בלימודיו. בהצלחה וכול טוב, שירלי

06/10/2011 | 00:17 | מאת: dana

שלום אני חושבת ללמוד ייעוץ חינוכי במסגרת תואר שני,אין לי נסיון בתחום.באיזה אתרים אפשר לדעת או לדנר עם איש מקצוע כדי להיתרשם? תודה מראש

דנה שלום, רשמי בכל מנוע חיפוש באינטרנט את המונח "יעוץ חינוכי" לבטח יעלו כמה דברים, שיכולים לתרום לך. בנוסף, בדקי באתר של משרד החינוך או/ו באתר של שפ"י (שירות פסיכולוגי חינוכי) יכול להיות שיש שם את המידע שאת מחפשת. כמו-כן את מוזמנת לגשת לאחד מבתי הספר במקום מגורייך, ולשוחח עם יועצת ביה"ס, זו תתן לך מענה לגבי חיי השגרה של היועצת. בהצלחה וגמר חתימה טובה, שירלי

04/10/2011 | 12:54 | מאת: ליאת

שלום רב, הילד שלי בכיתה י' (תיכון). אני אובדת עיצות איתו. כל יום מחדש יש לו משפט קבוע - אין שיעורים. הוא ילד טוב ונבון. אבל לא מכין שיעורים. כל יום אני רבה איתו מחדש ואני מרגישה שאני נלחמת לשווא ובעצם מעט מאבדת אותו. האם תוכלי לייעץ לי כיצד להתנהג איתו?

לקריאה נוספת והעמקה

ליאת שלום רב, בנך הנו "ילד גדול" - נער, שלומד בתיכון בכיתה יוד. שיעורי הבית ומטלות ביה"ס צריכים להיות באחריותו. את יכולה לסייע, לתמוך, לעזור ולהזכיר, אבל לא לקחת על עצמך את המשימה. יש מחיר לאי הכנת שיעורי הבית, למשל: חוסר התמצאות בחומר הנלמד, הורדת ציון בהתנהגות, עונש מהמורה ועוד. נוסף על כך, כיתה יוד הנה כיתה חשובה ומשמעותית, שבסופה ניגשים לכמה ממקצועות הבגרות – זאת עליו להבין היטב. למרות כל זאת, אין להכנס עימו למאבקי כוח, אלו מיותרים, ולא יקדמו את המטרה של הכנת השיעורים. נהפוך הוא , כמו שהרגשת, מאבקי כוח יכולים להרוס את הקשר שלך עימו, וליצור כעסים ומתחים בבית. לסיכום, ההי שם בעבורו, אך תני לו לקחת אחריות על לימודיו – למדי לסמוך עליו. אם הוא ילד טוב ונבון לבטח ידע להסתדר היטב בביה"ס. שנה טובה וכל טוב, שירלי

05/10/2011 | 15:27 | מאת: ליאת

היי שירלי האם כשאני חוזרת מהעבודה כל יום, לשאול אותו לגבי שיעורי הבית או להניח לזה?

ליאת שלום, את בהחלט יכולה לשאול ולהתעניין לגבי שיעורי הבית שלו. אם הוא מתלונן על כך, יש לומר לו, שאת אמא שלו, ושאת דואגת לו ואוהבת אותו מאוד, ושחלק מתפקידך האימהי הנו דאגה לבנה המקסים והאהוב. כמו-כן הדגישי בפניו, שאת סומכת עליו, שידע לעשות את הדבר הנכון בלימודיו, ואם הוא זקוק לעזרתך את עומדת לרשותו תמיד. בהצלחה, שירלי

03/10/2011 | 21:34 | מאת: ליהי

היי, הבת שלי בת 5. שנה ראשונה בגן חובה, גן עירייה. לאחרונה היא מרגישה דחייה מילדים "שחומים".יש לה אמירות כמו:לא רוצה להזמין אותה כי היא שחומה". אמירןת שמטרידות אותי. אני מסבירה לה שיש ילדים לבנים,שחומים וגינגיים- וכולם אותו דבר. האם להתעלם ממשפטים אלו או לשוחח איתה על כך?

לקריאה נוספת והעמקה

ליהי שלום רב, בתך חווה כעת שיעור חשוב לחיים, שהוא לדעת לקבל ולהכיל זולת השונה ממנה. חשוב ומשמעותי שתשוחחי עימה על כך, מכיוון שהיום זו ילדה "שחומה", וביום אחר זה ילד נכה או ילד שמרכיב משקפיים או ילד לקוי שמיעה או ילדה בעלת משקל עודף ועוד. הסבירי לה שיש אנשים שונים בעולם, וחשבי איתה מה יכול להיות שונה בין בני אדם, למשל: גובה, צבע עור, משקל, מין, גיל ועוד. בקשי ממנה שתאמר לך מה באמת חשוב בבני האדם, וסייעי לה בכך, כמו: נדיבות, טוב לב, כבוד, סבלנות וכו'. היא אינה חייבת להיות חברה של אותה ילדה, אך חשוב שתדע, שלא עשתה זאת בגלל גורם חיצוני, כמו צבע עור, אלא בגלל תכונות אחרות שאולי לא מצאו חן בעינייה. כמו-כן ניתן לקרוא עימה את השיר "חברים בכל מיני צבעים", שכתבה חנה גולדברג, ושמבוצע ע"י שרית חדד: "יש לי חבר חום כמו שוקולד כשאני עצובה הוא תמיד כזה נחמד נכון שהוא ממני לגמרי אחר אך על כזה חבר איך אפשר לוותר? " ..... את המשך מילות השיר את יכולה למצוא באחד ממנועי החיפוש באינטרנט. השיר יתן לך פתח לשוחח עימה על ההבדל בין התכונות החיצוניות של האדם לבין התכונות הפנימיות, ומה יותר חשוב ? גם הסרט היפה והחייה מעביר מסר זה. כל טוב, שירלי

03/10/2011 | 12:26 | מאת: שירי

היי שירלי.יש לי 2ילדים,בן שלוש וחצי ובן שנתיים,הבעיה היא בלילה,שניהם מתעוררים לסירוגין ומבקשים לשתות.יש לציין שהם הולכים לישון עם בקבוק של מים וגם במשך היום הם שותים רק מים(חוץ מהבוקר שאז הם שותים תה צמחים ללא קפאין)אבל הם מסיימים את הבקבוק ומתעוררים שהם רוצים עוד.אציין גם שהם ממשיכים לישון אחר כך,אך עדיין,זה מעצבן כשזה קורה כמה פעמים בלילה,מה גם שזה מונע ממני לגמול את הגדול מחיתול בלילה כי הוא לא קם בשביל פיפי. אשמח אם תעזרי לי בנושא.האם זה נורמלי או מצביע על משהו,תודה רבה מראש על ההיענות.

לקריאה נוספת והעמקה

שירי שלום רב, פעוטות בגילם של ילדייך צריכים לישון שנת לילה רצופה, אם הם בריאים ואין דבר מה שמפריע להם או שגורם להם להתעורר. למרות זאת, ישנם ילדים רבים, אשר מתעוררים בלילה מסיבות שונות ומגוונות כמו ילדייך, לכן התנהגותם הנה שכיחה ונורמטיבית. מצד אחד עלייך להבין, שיש לך שני פעוטות בבית, שביניהם הפרש קטן, כמעט כמו תאומים, ועומס השגרה והגידול הנו רב. מצד שני, בעזרת התנהלות נכונה מולם, את יכולה למזער את התעוררותם הלילית. ראשית, עלייך לקבל החלטה עם עצמך לגבי סוגייה זו – האם את רוצה ומוכנה לגמול אותם מהתעוררותם הלילית ?, האם יש בכוחותיך לעשות זאת ? , והאם בן זוגך יכול לסייע בתהליך ? אם הנך מוכנה לכך, יש להכינם מראש לתהליך, ולשוחח עימם שמהיום כל הבית ישן "כל הלילה", כי בלילה ישנים ולא קמים. כמו-כן הדגישי בפניהם, שבקבוק המים מונח לידם, ומי שצמא מוזמן לקחת ולשתות בשקט. ניתן לתרגל זאת תוך כדי משחק בשעות אחר הצהרים, כדי שיראו כיצד עושים זאת. את יכולה להסביר להם מדוע חשוב לישון בלילה, למשל: ילדים גדלים ומתפתחים כשהם ישנים או מי שישן טוב, יש לו יותר כוח לשחק ולהנות בגן. במהלך התארגנותך בשעות הערב, הזכירי להם על הלילה שוב ושוב. בלילה כאשר הם מתעוררים, אין לדבר איתם כלל (ניתן לומר פעם אחת: עכשיו לילה ועכשיו ישנים), אין להוציאם מן המיטה ואין לחבק ולנשק. יש לגשת אליהם להראות או לתת להם את הבקבוק בדומיה, ולצאת מהחדר. רצוי לנסות בהמשך לגמול אותם משתייה בלילה. עודדי אותם על לילות בהם התעוררו פחות במילים כמו: היום ראיתי שעשיתם מאמץ. חשוב לציין, שאם הם ישנים בחדרים נפרדים, רצוי לעבור את התהליך בנפרד ולא יחד, ולהתיחס לכל אחד מהם. התהליך אינו פשוט, לכן אם יש באפשרותך העזרי בהדרכת הורים ובליווי צמוד לתהליך. בהצלחה וכל טוב, שירלי

04/10/2011 | 08:03 | מאת: שירי

היי שירלי.קודם כל,תודה על התשובה המהירה. רציתי להדגיש שהילדים שלי לא מתעוררים בשביל לבקש את הבקבוק.הם יודעים לקחת אותו לבד,אבל כשהם מסיימים אותו הם רוצים עוד.ואם אני דואגת מראש שהבקבוק יהיה מלא כל הזמן,הם גם לא קוראים לי.הבעיה היא שכמות השתיה מסתכמת ב3 בקבוקים לכל אחד בלילה.למרות שניסיתי לגמול אותם מזה,זה לא הצליח.השאלה היא האם מדובר בהרגל לא טוב או שהם באמת צמאים מסיבה כלשהי והם צריכים את זה. לגבי החדרים,הם ישנים ביחד,אבל הם לא מעירים אחד את השני.אני מקווה שהשאלה שלי יותר ברורה עכשיו ואשמח לתשובה.תודה רבה מראש

03/10/2011 | 10:00 | מאת: דנה

היי, ביתי הבכורה יצירתית מאוד ומציירת מ ד ה י ם .עד גיל הגן היא היתה מציירת בשפע אך מאז שהתחילה בית ספר לפני שלוש שנים (היום בכיתה ג')- היא מציירת הרבה פחות. בשעות הפנאי היא מעדיפה לעשות דברים אחרים וגם כשאני או סבתא מבקשים ממנה לצייר היא לא רוצה, לפעמים היא אפילו אומרת שהיא שונאת לצייר. ניסיתי בעבר לרשום אותה לחוג מתאים אבל היא לא רצתה. - מה קרה שגרם לה להפסיק לצייר? היא מציירת רק במחברות כחלק מהשיעורים. האם בית הספר נטרל את היצירתיות שלה ? ואיך מחזירים את זה ? שאלה שנייה- הרבה אנשים אמרו לי "לעשות עם זה משהו""לפתח את הכישרון שלה" מה אפשר לעשות? איך מפתחים או אפילו משמרים את היצירתיות המופלאה שלה? תודה.

דנה שלום רב, הנך מזהה בבתך כישרון ויצירתיות רבה לציור, אך היא בוחרת שלא לפתח זאת – מה עושים ? אכן זו סוגייה קשה ומורכבת. לבטח את מודעת לכך, שלא ניתן להכריחה לעשות דבר מה ללא רצונה, בוודאי שיצירה ומוזה קשורים בכך. לכן, שוחחי עימה בארבע עיניים, ושמעי ממנה מדוע חדלה לצייר או האם יש דבר מה שמפריע לה או האם משהו ביקר את ציורייה ועוד – לכך יכולות להיות סיבות רבות ומגוונות. נסי לחשוב עם עצמך, האם את מזהה סיבה כלשהי ? ומדוע חשוב לך שהיא תשוב לצייר. הדגישי בפנייה את כישרונה הרב ואת הסיבות מדוע לדעתך חשוב ומשמעותי, שהתחזור לצייר או/ו תתן ביטוי ליצירתיות שבה. כמו-כן הציעי לה שוב חוג או אולי חוג אחר שבו תיצור, כמו: קרמיקה (חימר), פיסול, ריקמה, סריגה ועוד. אם תרצה בכך, את יכולה לגשת עימה לחנות לחומרי יצירה ויחד לבחור חומרי גלם ליצירה – זו עת טובה לפני חופשת החגים הארוכה. אם בכל זאת בתך מסרבת לצייר או ליצור, יש להניח לה לנפשה, ולהדגיש בפנייה, שהיא אהובה, מוכשרת, מקסימה וכו' בכל בחירה שתעשה. כל טוב, שירלי

02/10/2011 | 21:21 | מאת: מיכל

הי שירלי. רציתי לדעת, מהו בעצם קשר סימביוטי?במה הוא מתבטא? וכיצד הוא משפיע ועל מי? תודה. מיכל.

מיכל שלום, קשר סימביוטי הנו מצב שבו שני גורמים (אנשים, בע"ח ועוד), תלויים זה בזה באופן מוחלט, כמו גוף אחד במקום שניים נפרדים. זאת אומרת, שבקשר זה אין גבולות, אין עצמאות ואין פרטיות. ביחסים בין בני אדם קשר זה אינו בריא, ומוגדר כיחסים חולים, כשאחד אינו יכול לתפקד לחלוטין ללא השני. לעיתים קרובות יש צורך בפרידה, כדי שכל אחד מבני הזוג יבנה את עצמו באופן אידיווידואלי ובנפרד. מידע נוסף ומעמיק בנושא את יכולה לקרוא במאגרי המידע באינטרנט. שירלי

03/10/2011 | 19:12 | מאת: מיכל

תודה.

02/10/2011 | 09:36 | מאת: דניאלה

שלום שירלי, הנני אם חד הורית לילד בן 6. אין לי ילדים נוספים. לאחרונה אני מרגישה שוני בהתנהגות של בני, דבר ההופך להיות קשה בעיקר כאשר אנחנו הולכים למקומות ציבוריים. בני מרגיש בודד, כמעט ואין לו חברים. הדבר קשה יותר מאחר ואין לו גם אחים ואחיות. הדרך שלו להתחבר עם ילדים בגינה ציבורית או בפארקים, נעשת בצורה שלילית. ז"א הוא ניגש לילדים ומנסה לדבר איתם, לא כל הילדים משתפים פעולה ומעוניינים ליצור קשר עם ילד זר, ברגע שדוחים אותו אז הוא מתחיל להציק. כגון: יושב בראש המגלשה ולא מאפשר לילדים להתגלש או מדבר בצורה חצופה כגון: "איזה ילדים מעצבנים אתם". אני כאימא שרואה את זה מצד, ליבי נכמר עליו כי אני יודעת שבסך הכל הוא רוצה להתחבר ולא יודע כיצד. כל ניסיונתי להסביר לו שלא זו הדרך, ושלא כולם רוצים לשחק עם כולם - עולים בתוהו. לפעמים אני נאלצת לחזור איתו הביתה, כי אני מרגישה שהוא מציק לילדים אחרים. אודה לך אם תוכלי לייעץ לי כיצד עלי לנהוג במקרה זה. האם זה נכון ללכת איתו ליעוץ פסכולוגי? אני מרגישה שמבחינה רגשית דברים מציקים לו כגון זה שאין לו אחים ואחיות. אין אבא (הוא נולד מתרומת זרע). הוא מודע לזה שהוא מעט חריג משאר הילדים, למרות שאני מסבירה לו שיש כל מיני סוגי משפחות ולא לכולם יש אימא ואבא או אחים. למרות שהוא "מאשר" את דברי, אבל יש לי תחושה שזה עדיין כואב לו. אשמח לקבל את חוות דעתך המקצועית. בברכת שנה טובה דניאלה

לקריאה נוספת והעמקה

דניאלה שלום רב, התנהגותו של בנך בגינה הציבורית מאפיינת ילדים רבים בלי קשר למבנה המשפחתי שלהם. בנך מנסה ליצור קשר עם ילדים בגינה, ועל- כך מגיע לו עידוד גדול. בטוחני שהוא חווה גם הצלחות בקשרים עם ילדים בגינה. כאשר הילדים אינם מעוניינים לשחק עימו, הוא מוצא דרך לתת ביטוי לתסכולו, ויוצר קשר בדרך שלילית. כאן ניתן להראות לו, וללמדו כיצד יוצרים קשר טוב עם חברים. את יכולה לקבוע עם חברה או שתיים, שיש להן ילדים עימם בנך יוכל לשחק בצוותא. כך הוא לא יגיע למגרש המשחקים לבד. ניתן לעשות זאת פעם עד שלוש פעמים בשבוע. בנוסף הוא יראה אותך מתקשרת ומשוחחת עם אימהות נוספות, ותהווי בעבורו מודל לתקשורת עם הזולת. כמו-כן שוחחי על נושא זה עם הדמויות החינוכיות בחייו של בנך: גננת או מורה. כיצד הן רואות את העניין ? וכיצד הוא מתפקד במסגרת החינוכית ? לגבי הסוגיות שעלו בפניתייך – האם אלו אכן דברים שמציקים לבנך או האם אלו מחשבות שמטרידות אותך ? הנך יכולה להעזר בהדרכת הורים או בטיפול משפחתי, כדי לקבל תמיכה, עזרה והנחייה בהתמודדותך כאם חד הורית. טיפול זה יכול לסייע לך עד מאוד. בנוסף, ניתן לשקול לאפשר לבנך תראפיה בקבוצה בה יוכל לתת ביטוי לקשייו האישיים בצד התמודדותו החברתית. דבר נוסף לסיום, בנך רואה את החיים דרך "המשקפיים" שלך. אם לא תראי במצבך המשפחתי "בעיה", ותאפשרי לו משפחה בריאה בעלת אווירה טובה, ביטחון, אהבה וקבלה, לא יחוש בנך מקופח בכל תחומי חייו. כל טוב ושנה נפלאה, שירלי

02/10/2011 | 07:02 | מאת: כרמית

בתי בת ה-5 מאוד ביישנית וחסרת ביטחון. היא חוששת לדבר עם אנשים וכאשר רוצה להגיד משהו למישהו (אפילו לסבתא) היא מבקשת ממני (אמא שלה) או מאביה שנגיד במקומה. לדוגמא: בימי הולדת של חברים היא נצמדת אלי ולא משתתפת בפעילות ומבקשת ממני שאביא לה לאכול ולשתות או אפילו הפתעה מהמפעיל. אני נענית לבקשותיה כי כואב לי שהיא לא תקבל מה שאחרים מקבלים. אחותי אומרת שאני פוגעת בה בדרך הזאת והופכת אותה לתלותית והיא לא מסוגלת להתמודד עם מצבים. מה עלי לעשות?

לקריאה נוספת והעמקה

כרמית שלום רב, במקרה זה יש למצוא את "שביל הזהב" או את "שביל האמצע". כלומר, מצד אחד בתך הנה ילדה ביישנית ויש להתחשב בזאת כמובן, אולם מהצד השני, יש צורך לחזק את ביטחונה העצמי, וללמדה כיצד להסתדר ולהתמודד לבד – הרי לא תהי שם בעבורה כל הזמן, ותגיע השעה שהיא תהיה לבד בימי הולדת, לדוגמא. לכן, עזרי לה להתאמן במקומות שיותר קל לה, כמו: אצל סבתא. השתדלי לא לעשות הכל למענה, ושהיא תעשה ותתמודד בחלק מן המשימות גם, למשל: שהיא תבוא איתך להביא כיבוד במסיבת יום הולדת או ההי לידה, כשתבקש דבר מה מסבתא. שאלי אותה מה יכול לסייע לה להתמודד, וחשבי עימה על פתרונות יצירתיים. חשוב מאוד לעודדה, כאשר היא עושה מאמץ גם הקטן ביותר, ולחזקה ללא הפסקה. רצוי לא לתת תשומת לב, מקום או ביקורת לביישנות ולחוסר ביטחון שלה. דבר זה עלול לקבע התנהגות זו. בנוסף, שתפי את הגננת והתייעצי עימה, האם בגן היא נוהגת כך גם או רק כשאתם (הוריה) לידה ? מה הגננת עושה, כדי לחזקה ? לסיום, חשוב שתתני לה את התמיכה ואת העזרה לה היא זקוקה, אך זכרי שתפקידך להכינה (לאט לאט..) גם לחיים, כשלא תהי לצידה כל הזמן. בהצלחה וכל טוב, שירלי

30/09/2011 | 20:19 | מאת: אמא

בני כמעט בן 10 מספר פעמים נכנס לאתרי סקס בפעמיים הראשונות הסברנו לו שזה לא תקין ולא לגילו וקיווינו שהוא הבין הוא אמר שלא יעשה זאת שוב עכשיו כשזה קרה שוב אנחנו כבר לא סלחניים והחלטנו לנתק את המחשב ולהענישו אנחנו חסרי אונים האם לילד יש בעיה כלשהי אין לנו יותר ביטחון בו ולא סומכים עליו שזה לא יקרה שוב מה עושים עזרה דחוף ת

לקריאה נוספת והעמקה

לאמא שלום רב, בצד יתרונותיו הרבים של האינטרנט, קיימים בו גם כמה חסרונות גדולים ומשמעותיים. מצד אחד,ילדינו נחשפים למידע ולידע רב ומשכילים בעזרתו. לעומת זאת, הם גם חשופים למידע, שאינו תואם את גילם כמו בנך ואתרי הפורנו. ילדים בגילו של בנך מתפתחים, מתבגרים ומגלים סקרנות מינית. זו מעוררת שאלות וסוגיות רבות, ומפעילה את הרצון לידע. סקרנותו אינה חריגה ונורמטיבית לחלוטין, אבל בניגוד לסקרנותו הטבעית המידע הזמין, שמצוי באינטרנט באתרי הפורנו והסקס אינו תואם לילדים בני 10, אלא למבוגרים מעל גיל 18 . כלומר, בנך אינו יכול להבין ולעקל את המידע אותו הוא רואה באתרים אלו כמו שאדם מבוגר ובריא בנפשו מסוגל לעשות. כמו-כן, חשיפה לתכנים שאינם תואמי גיל, יכולה ליצור תפיסת מציאות מעוותת או פגיעה בדימוי הגוף שלו ושל זולתו, למשל: שכל הבנות צריכות להיות בעלות חזה גדול או שבנות מקיימות יחסי מין מיד לאחר הכרות קצרצרה או שלכל הבנים צריך להיות פין מאוד גדול ועוד. למרות זאת, לא כדאי לנתקו לחלוטין מן המחשב, מכיוון שזו דרך להכנס עימו למאבקי כוח, ולחיפוש אחר אתרים אלו אצל חברים. על-כן חשוב לערוך שיחה גלוייה ופתוחה עם בנך. אם יש קושי לדבר על הנושא, העזרי באדם מבוגר שיכול לסייע, ושבנך רואה בו מבוגר משמעותי, למשל: דוד, יועצת ביה"ס, חבר שלכם וכו'. הסבירו לו מדוע אינכם מרשים לו לצפות בתכנים אלו לדוגמא : האתרים הללו מיועדים למבוגרים בני 18 ומעלה, הם יוצרים תפיסת מציאות מעוותת, קיים פער בין הסרטים והתמונות למציאות ועוד. חשוב לציין בפניו, שהוא אינו עושה דבר מה לא טוב, ולכן רצוי לחשוף אותו לספרים או למקורות מידע, שעוסקים בהתפתחות גופנית של בנים ושל בנות, ושתואמים את גילו. כך הוא יקבל מענה לסקרנות, ולא יזדקק לחפשו באתרים לא לו. בנוסף, ניתן להתייעץ עם איש מחשבים לגבי חסימה במחשב של תכנים או של אתרים, שאינם מתאימים לילדים. כל טוב ושנה טובה, שירלי

לקוראי הפורום היקרים, מאחלת לכם שנה טובה, קסומה ונפלאה. שתהיה שנה בטוחה ובריאה לילדינו. שנה של נחת, של אושר, של שגשוג ושל אהבה. שכל משאלות ליבכם לו יהי !! שנה טוב ומתוקה, שירלי

26/09/2011 | 21:31 | מאת: טל

שוב שלום ברצוני להתייעץ בנוגע להתנהגות של בני בן 3.7. בלילה תמיד מכסה את ראשו בשמיכה או כרית,וכך נרדם,בקשתי ממנו פעמים להוריד כדי שלא יחנק ושיהיה לו אוויר,אך לשווא.מה לעשות?דבר נוסף פעם ביום לפחות אוהב להסתובב סביב חפץ /משחק מספר רב של פעמים,הערתי לו שיפסיק כי יפול ויקבל סחרחורת אך לשווא.מה מעידה התנהגות זו?ומה עושים?

לקריאה נוספת והעמקה

טל שלום רב, רצוי שתבדקי האם יש דבר מה שמפריע לו להרדם, ולכן בנך מניח את הכרית או את השמיכה על הראש, למשל: אור בחדר או במסדרון, רעש מהטלוויזיה ועוד. אם יש סכנה, אף הקטנה ביותר, של חנק, אין לאפשר לו לעשות זאת - בטיחותו קודמת לכל. יש צורך לנסות לעזור לו להרדם בדרך אחרת או לאפשר לו לכסות את הראש עם "בד נושם", לדוגמא: בד של חיתול טטרה. לגבי הסיבובים - ילדים אוהבים להשתובב ולשחק, לקפוץ ולהסתובב כמו בקרוסלה. יש לאפשר לו להסתובב כל עוד הוא בטוח ומוגן מפגיעה או מנפילה. בנוסף, וכדי להיות רגועה את יכולה להתייעץ על כך עם רופא הילדים של בנך. שנה טובה, שירלי

26/09/2011 | 21:27 | מאת: מיכל

הי שירלי, שוב אני פונה אלייך,והפעם אני מרגישה צורך לעצתך לדרך שבא בחרתי. האם את זוכרת את השיחות שלנו מה21.7? בקיצור, אני מרגישה שאני זקוקה בהחלט לשיקוף מצידך כיוון שהבחירה שלי מלווה ברגש. החלטתי שאני מסיימת את החונכות עם הנער, כיוון שהחודש האחרון ואתמול היו שני וויכוחים עם המשפחה של החניך, ולצערי הוויכוח האחרון (אתמול) היה לידו. הראשון, שעשיתי סך מסויים של שעות, בהן הסבתא עודכנה על 14 שעות שעבדתי ולא על 21, לשאלתה, מדוע אני לא עדכנתי אותה, טענתי, שאחריות זו מוטלת על בתה ולא עלי, התגובה שלה הייתה, אני לא מאמינה לך שעשית כ"כ הרבה שעות,היית שבוע בחו"ל תראי לי את היומן, הגבתי לה שהיא חוצפנית, כיוון שביומן שלי רשומים פרטים אישיים של תלמידים שלי ובכלל היא נכנסת לפרטיות שלי, ואין לה את הזכות. היא אמרה שהיא לא מאמינה לי, ואני אמרתי שאם אין אמון בי, אין לי מה להמשיך, כיוון שחוסר אמון יגרור סיטואציות לא נעימות. דבר שני.אתמול איחרתי לבית של החניך שלי כיון ששעה לפני הפגישה שלי איתו, יצרתי קשר עם האמא, והיא לא חזרה אלי, ורק 10 דקות לפני שהייתי אמורה להגיע הצלחתי לתפוס אותה והבנתי ממנה שהיא זוכרת שאני מגיעה (מס' פעמים הגעתי, והיא שכחה שאני צריכה להיות באותו יום, אע"פ שאלו ימים קבועים שאני מגיעה.) והאיחור שלי נבע גם כיוון שקניתי מס' דברים מתוקים לחניך שלי לכבוד ראש השנה... שהגעתי, הסבתא אמרה לי שהיא רוצה לדבר איתי, אמרתי לה קצר, כיוון שאני רוצה להיות עם החניך, ואז היא אמרה לי, שאני צריכה לצאת בשעות שלמות כי היא לא רואת חשבון והיא לא יודעת לחשב את השעות שהייתי בחצאים ורבעים, ואם החניך הולך לישון מוקדם, אני צריכה לצאת מהבית קודם, כלומר שזו תהיה שעה שלמה, (דבר שאיני יכולה לשלוט בו.) בנוסף היא טענה שהיא רוצה שאגיע ב5 וחצי (איך שהילד יורד מההסעה) כיוון שעד שאני מגיעה (הפרש חצי שעה)הוא כבר הולך לישון, אמרתי לה שעד שאני מגיעה, תמצאו את הדרך להחזיק אותו, ואז לא יווצר כזה מצב שהוא הולך לישון מוקדם, כמובן שהסבתא הגיבה לא יפה, אמרתי לה את יודעת מה, אני אגיע ב5 וחצי,אבל לכל מה שדיברנו עכשיו יש טלפון, ואפשר לנהל את השיחות האלה בטלפון ולא ליד החניך.כשהסבתא הלכה, דיברתי עם האמא שזה ממש לא יפה איך שמתנהגים אלי לאחרונה ומתייחסים אלי, אמרתי לה שאני מאוד פגועה, ולא מבינה מה הם רוצים ממני??? היא אמרה לי, מה אני אעשה זה הטון של אמא שלי, אמרתי לה שמבחינתי היא ואמא זה אותו דבר, אחרי שאמרתי זאת הרגשתי שאיני יכולה להישאר בבית, לכן אמרתי לאמא, תראי, אני מרגישה שאני לא יכולה להישאר פה, אני הולכת, היא שאלה אם אני עוזבת אמרתי לה שלעת עתה, אני לא יודעת,... איך נשמע לך הסיפור הזה?? אני ממש לא רוצה לפגוע בו, הוא לא אשם שזאת אמא שלו, וזאת סבתא שלוובכל זאת אני איתו כבר שנה וחודשיים וההכנה שלי לעזיבה צריכה להיות הדרגתית, והיא לא תהיה הדרגתית. מה עושים???

לקריאה נוספת והעמקה

מיכל שלום רב, התלבטותך אכן אינה פשוטה כלל. הינך עובדת עם הנער זמן מה, והשקעת בו אנרגיה מרובה ואהבה גדולה ועל-כך יישר כח. למרות זאת, חווית קשיים מרובים בהתנהלותה של המשפחה הן מולך והן מול הנער, והרהורי עזיבה עברו במוחך מעת לעת. אם את מרגישה שאינך יכולה לעבוד בלב שלם עם המשפחה, ודבר זה פוגע באיכות עבודתך עם הנער, כנראה שבאמת הגיע השעה לעזוב ולהמשיך הלאה. חשוב מאוד שלמרות הכל, תערכי פרידה נאותה עם הנער. פרידה הנה למידה חשובה עבורו ועבורך בה סוגרים תקופה אחת, ופותחים בתקופה אחרת. את יכולה לעשות סיכום קצר של כל החוויות והדברים הטובים שעשיתם יחד, ולומר לו שאת צריכה להיפרד, כדי שלא יחוש שאת עוזבת בגללו. בנוסף על כך, ממליצה לך לאגור כוחות ולהפרד גם מהמשפחה באופן מכובד וללא כעסים מיותרים. בטוחני, שבהמשך הדרך תפגשי גם משפחות נהדרות, שישתפו איתך פעולה בנתינתך הברוכה. כמו-כן, ממליצה לך לבדוק מהן התובנות, שעולות לך מהתנסות זו עם הנער ועם משפחתו, וכיצד את צומחת להמשך דרכך המקצועית. בהצלחה ושנה טובה ומתוקה, שירלי

01/10/2011 | 21:30 | מאת: מיכל

שנה טובה ומתוקה ושבוע טוב. אכן היה לי המון זמן לחשוב לפני שאני מגיבה לך... אופי המשפחה הוא מאוד קשה, כיוון שיש שם מלחמת כוחות, מי ינהל את מי ומה. ולכן תמיד השתדלתי לא להכנס לזה.אמרו לי משפט מאוד חכם החג, שנתינה לעיתים אינה טובה מידי לנותן, ואכן זה בעצם מה שקרה, הנתינה שלי הייתה מירבית מידי למשפחה ביחס לתקופת העבודה שלי שם. עצם העזיבה שלי תפגע בנער, וגם ככה הוא פגוע, ואיני יכולה לשלוט בזה,אך חשבתי אולי לעשות הפסקה של חודשיים או חצי שנה ואז לתת למשפחה את התחושה של ההפסד, כיוון שהם בהחלט לא רוצים שאסיים שם ומצד שני איני יכולה להרשות להם להתייחס אלי כאל חפץ וכאל ניתנת לשליטה.איני יכולה לעשות גם את תהליך העזיבה תוך חודש כיוון שכשהתחלתי בתהליך בפעם הראשונה,החניך שלי כ"כ כעס עלי ובצדק, בהחלט היה לו תחושת ביטחון תמידית בזמן השהות שלי איתו, ובכל מקום שההינו, גם מחוץ לבית, מה שאין לו כשאני לא שם, ועדיין אני מזכירה את העובדה (גם לעצמי)שאיני יכולה לשלוט בכל דבר. מה שכן חשבתי אולי כן להגיע בשעה שהסבתא ביקשה, למרות שאני יודעת שבאותה שניה החניך שלי יורד רק מההסעה, ובעצם מה שאני אעשה אני אהיה יותר חכמה, ופשוט אתן לו את הזמן שלו להתארגן, ולנוח= לזמן שבו הוא ממתין כביכול עד שאני מגיעה, ואז אני חוסכת את השקט מהסבתא, וכמובן שאני אעשה זאת בגבולות היכולת שלי. אך את כל מה שמסביב לחוסר אמון, בכל מקרה אי אפשר לשנות,ואני לא אשנה, אך אני אתן להם להבין שזה מיותר כל היחס שלהם, ושאני לא נפגעת כאן רק הם, אני מסתכל ע"ז כאילו אני בעצמי עכשיו מורה, כי יש הורים גם כאלה לצערי לא?.. איך את חושבת?