ושוב..

כתבתי פה בעבר מהתהום הכי עמוק שהייתי בה וגם לאחר שהצלחתי לעמוד קצת על ההר ולהשקיף מלמעלה.. אבל שוב, כי מעגל שאין ממנו מוצא, מרגישה איך רגליי נשמטות, איך משבוע לשבוע היציבות באכילה שהיתה לי מתערערת למשך זמן רב יותר מהשבוע הקודם, ואיך הנשימה הופכת קשה יותר ויותר. ודווקא עכשיו, אני באמת לא יכולה להתמודד עם זה..זה גדול עליי וכל כך לא הוגן. אני באמת מנסה ומשתדלת ומשקיעה את כל כולי בטיפול נפשי ותרופתי, על אף הקושי העצום, על אף הרצון להרים ידיים ולהרפות מהכל. נלחמת נגד עצמי, והמלחמה לא שווה שום דבר. שוב נופלת לאותו בולמוס אכזר ורודן, לאותה אכילה שאין בה אותי ואין בה כלום חוץ מחיפוש, לעיסה ובליעה חסרת טעם, ומלאת כאב וסבל. האמנתי שכבר יהיה אחרת, שכבר אחרת, שאני יכולה לדבר על הכל בלשון עבר.. שלפחות את האתגר הזה פיצחתי, שאפשר להוריד מעמסה אחת מהגב שנשבר, אך לא. בסופו של דבר, זה מה שיש בתוכי ואין לי לאן לברוח. אני פוחדת ולא רוצה להפסיד את מה שהשגתי במאמץ כה רב בשנה האחרונה..באמת שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה בשנית. אני יודעת שכולם יגידו שאני צריכה לחזור לטיפול דיאטני שיעזרו לי, שתהיה לי תמיכה, אך ניסיתי. באמת שהייתי שם. אפילו ניסיתי מס' חודשים אצל שתי דיאטניות מצויינות ושונות, אך אף אחד לא מצליח לעזור לי באמת.. ובסוף אני נותרת לבדי, כישלון. כישלון.

תודה גילי על ההתייחסות ועל החיזוק.אני מתארת לעצמי שאת לא יכולה לזכור כל אדם שכתב כאן, וזה בסדר. אני מרגישה שהכל קורס מסביבי ואני לא מצליחה לעצור את התהליך הזה שמתעצם מרגע לרגע, ומשותקת מרוב פחד.אני מרגישה שלעולם זה לא ייגמר ושאין מכאן מוצא, והחרדה חונקת אותי ולא מרפה.. אני פשוט לא יודעת מה לעשות.