נגישות
נגישות

פורום הפרעות אכילה ואכילה רגשית

פורום מקצועי זה מיועד לשאלות, התייעצויות ושיתוף עבור כל מי שנושא האכילה, המשקל ודימוי הגוף מעסיקים אותו באופן שגורם לו סבל ופוגע באיכות חייו. כמו כן, מיועד הפורום למי שחש כי האכילה ממלאת תפקיד משמעותי בעולמו הרגשי. הפורום מיועד גם לאנשים אשר יקיריהם סובלים מנושאים אלה. במדינת ישראל, כמו בעולם המערבי כולו, חלה עלייה מתמדת בשכיחות הפרעות האכילה, במספר האנשים אשר מאבדים שליטה על האכילה והמשקל, ואשר מחשבותיהם ורגשותיהם מלאים בנושאים הקשורים לדימוי גוף ואוכל. אין הדבר מפתיע בעידן השפע בו האוכל הפך להיות מוקד תרבותי, כלכלי, ועסקי, ואשר אידיאל הרזון בו, אינו ניתן להשגה. פורום זה חשוב במיוחד בתקופה מורכבת זו, וינסה לתת מענה הולם לשאלות הקשורות במניעה והתמודדות עם הפרעות אכילה ואכילה רגשית, וסוגי טיפול אפשריים. למעבר לפורום לחצו כאן.
859 הודעות
715 תשובות מומחה

מנהלי פורום הפרעות אכילה ואכילה רגשית

חל איסור מוחלט על פרסום בפורום. ניתן להמליץ מתוך נסיון אישי על גופים טיפוליים מסויימים, אך יש לציין בהודעה כי מדובר בהמלצה על סמך חוויה אישית בלבד. אין לציין פרטי התקשרות של הגורם הטיפולי המדובר
21/08/2012 | 21:57 | מאת: gigit

שלום גילי, כתבתי פה לפני חודש או חודשיים בערך ואני כותבת לך שוב כי אני באמת רוצה להבין מה קורה לי. אני בת 30. גובה 168, משקל 68 ק"ג. לפני חמישה חודשים התחלתי דיאטה עם משקל של 87 קילו. ירדתי 19 קילו במהלך התקופה הזו. התפריט שלי מאוד קבוע וכולל בערך 800 קלוריות ביום במידה ואני אוכלת את כל הארוחות. אני לא יודעת מה קרה אבל אני מרגישה שהגוף שלי לא זקוק יותר לאוכל, אני יכולה לא לאכול כלום במשך היום ולא להרגיש ממש רעבה, אני כן מרגישה חולשה לפרקים במהלך היום, חשה סחרחורות(במיוחד במעבר בין מצב של שכיבה לעמידה אבל לא רק) אני לא איבדתי את התאבון, כי כשאני כן אוכלת (את המעט) אני כן נהנת מהאוכל ומרגישה תאבון. יש ימים שאני מרגישה נפלא, מרגישה טוב עם המראה שלי ויש ימים שפתאום קצת שומן בבטן מצליח להרוס לי את ההרגשה. אני עם לחץ דם נמוך בעקבות זה ועשיתי גם בדיקות דם כי הרופאה חוששת שיצרתי לעצמי אנמיה. (אני אוכלת מעט מאוד בשר ורק פעם אחת בשבוע) אני נשקלת כל יום, אם אכלתי קצת יותר אני מרגישה אשמה. לא ניסיתי להקיא וגם לא חשבתי אף פעם על משלשלים- אני ממש לא מסוגלת לשני הדברים האלה אבל כן מרגישה שלמדתי לחיות עם הכאב של הרעב. במהלך התקופה הזו היו שבועות שאני עושה ברצף הליכות כמה פעמים בשבוע ואז מפסיקה לכמה שבועות וחוזרת שוב. האם פיתחתי הפרעת אכילה? האם פיתחתי אנורקסיה? אני מרגישה שאיבדתי שליטה, מפחדת בעיקר מפגיעה בפוריות. זה כנראה עונה על צורך מסויים, לא יודעת איזה בדיוק. כייף לי לקנות בגדים במידות נורמליות ולא מידות גדולות, כייף לי לקבל ים של מחמאות, כייף לי גם קצת עם כל הדאגה הזו סביבי, כי כולם כבר שמים לב שמשהו לא בסדר. מה עושים? איך יוצאים מזה? האמת שבפני כולם אני לא מוכנה להודות שאני יודעת שמשהו לא בסדר, רק בפני הרופאת משפחה שלי קצת חשפתי וביקשתי הפנייה לדיאטנית, היא שאלה אותי :" למה? כי את רוצה עוד להוריד?" היא לא הבינה שאני רוצה להיות במעקב אצל דיאטנית ורק אז להתחיל לאכול, אני מפחדת נורא שאם אני אוכל אני אשמין ואולי רק בפיקוח של דיאטנית אני אהייה רגועה. אני בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית (לא בגלל זה) וגם איתה לא ממש מסוגלת לדבר על זה. סליחה על האורך חייבת עזרה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך את אכן חייבת עזרה. מה שקורה לך הוא שגלשת למרבה הצער לכיוון אנורקסיה. את אכן חייבת לפגוש תזונאית, אך ורק תזונאית מומחית להפרעות אכילה. אני מאמינה שהפסיכולוגית מבחינה בשינוי החיצוני ולכן כדאי שתאזרי אומץ ותשתפי אותה כדי שתוכלנה להבין יחד מה הכי נכון לך. יש רשימה של אפשרויות לטיפול כולל תזונאית בהודעה מה 29.2 את מוזמנת להיעזר בא. אנא , אל תאפשרי לאנורקסיה לבלבל אותך. היא שם והיא פוגעת בך. המשיכי לכתוב אם יש צורך. גילי

14/08/2012 | 22:09 | מאת: ..

שלום, רציתי לשאול אם אני לא אוכלת הרבה במשך היום " ועוגה " באה במקום הארוחה שלי, אני יודעת שזה לא בריא ושהוויטמנים ומה שהגוף זקוק לו הוא אינו מקבל מה"ארוחה" הזאת. אבל רציתי לדעת עם זה מה שגורם לעלייה במראה החיצוני? כייון שהגוף אינו מקבל אתזה, אז זה הופך לשומן?

שלום לך את התשובה הקשורה לתהליך הפיכת המזון לרקמת שומן תוכלי לקבל מתזונאית ולא ממני לצערי, אך אני שומעת את החרדה הגדולה בכתיבה שלך, וגם את העובדה שמסיבה כלשהי הפסקת לאכול בצורה שמזינה את נפשך ואת גופך וצמצמת את אכילתך לאכילה של מזון שאת מרגישה ויודעת שאינו בריא עבורך. אשמח להמליץ לך על אפשרות לטיפול אצל מומחים לאכילה רגשית והפרעות אכילה (גם שיחות וגם תזונאית מומחית) כדי שהאכילה שלך תהיה נוחה לך ולגופך ופחות מעוררת חרדה. בברכה, גילי

07/08/2012 | 19:28 | מאת: עמית

אני ממשיך להיפגש עם הפסיכולוגית. נחרדתי לגלות, שהפרעות האכילה שלי תמיד היו שם. תמיד. לפחות עשר שנים לפני שהן פרצו רישמית. איני יודע איך להתייחס לזה, אך זה נכון. בדקתי את זה עם אימא שלי - והיא אישרה זאת. זה נשמע מוזר, אבל הן כאילו תמיד ארבו לי ברקע, "בקטנה", עד שהגיע הטריגר שגרם להן להתפוצץ. אני משתף פעולה לגמרי עם הטיפול, ולומד לסמוך על הפסיכולוגית. מתגבש אצלי רעיון לעבודת דוקטורט. אני בוחן את הנושא. יתכן שאחליט ללכת על זה. זה קשור להיבטים פסיכולוגים בספריו של סופר מתח נערץ עלי. כל טוב, עמית.

עמית היקר. טוב לשמוע ממך עדכון. אל תחרד מהגילוי. רגשות ואכילה תמיד שזורים יחד והגיוני שלאורך שנים רבות יש ביניהם קשר. העובדה שאתה יכול לראות את ההתחלה של הקשר ביניהם אינה מעידה על כך שהייתה שם הפרעה מאז ומתמיד. אין אנו יודעים מה היה קורה להן אלמלא הטריגר היה מגיע. אך כיוון שהוא הגיע מזדמנת לך האפשרות לטפל בהן באופן שיגרש גם את הביטויים העדינים שלהן שאולי בלעדי ההתפרצות היו ממשיכים ללוות אותך "בקטנה" כפי שקורה לאנשים רבים. המון בהצלחה. בטוחה שהרעיון לדוקטורט מעניין ואשמח לשמוע עליו כשיתגבש עוד. שבוע טוב, גילי

04/08/2012 | 08:09 | מאת: יעל

פעם שאלתי אותך שאלה. עכשיו יש לי עוד אחת, בנושא אחר. הכרתי מישהו. יצאנו לדייט ראשון. ראיתי שעמד לו כל הערב. זה נורא בלט מתחת למכנסיים שלו. הוא לא העיר שום הערה מינית, ובטח לא הטריד. הוא היה מקסים. אבל עמד לו כל הערב, למרות שניסה להסתיר את זה. זה מביך וקצת מרתיע אותי. את יכולה להבין אותי?. זה צריך להפריע לי?.

שלום לך יעל. סגנון השאלה שלך אכן מוכר לי ואני גם יודעת שאת כותבת שאלות זהות בפורומים שונים. אני תוהה האם את מבינה מדוע יש לך צורך לכתוב דברים פרובוקטיביים בפורומים והאם זה נובע ממצוקה. אני מקווה שיש לך כתובת טיפולית להיעזר בה ואם לא אשמח לתת לך אחת. אנא ממך, אל תכתבי בפורום שאלות שאינן שאלות התייעצות אמיתיות. תודה מראש, גילי

01/08/2012 | 17:02 | מאת: חסוי

אז ככה .. אני בת 15 .. במשך השנה הזו גבהי היה 168 ס''מ ומשקלי נע בין 60-62 ק''ג החלטתי להרזות וכעת גבהתי , וגובהי הוא 170 ס''מ ואני שוקלת 56 ק''ג אכלתי מעט מאוד, בצלוחית קטנה, ועסקתי בהמון פעילות גופנית מאומצת .. לא אכלתי שום ממתקים או דברים מטוגנים ואם היה מצב של הכנסת אוכל לא בריא לפה , ירקתי אותו באותו הרגע .. כמו כן גיליתי שבחודש זה לא היה לי מחזור האם זה אומר אני מפתחת אנורקסיה ? אני באמת אוכלת כרגע בסדר ועוסקת בפעילות גופנית אך אני מפחדת .. תודה על העזרה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך נראה שכבר בגילך הצעיר רכשת מודעות לבריאות ולשמירה על תחזוקת הגוף וזה טוב. מה שקורה לך זה שבהיעדר הכוונה מקצועית של תזונאית, את "ממציאה" שיטה משל עצמך ואינך יודעת איפה לשים את הגבול. על מנת שהמצב לא יתפתח באופן חמור יותר, אנא פני לתזונאית דרך קופת החולים ובקשי ממנה לבדוק את התפריט שאת אוכלת כעת, האם הוא מכיל את כל אבני היסוד שגופך זקוק להן כרגע כשאת מתפתחת, ומה היא כמות הפעילות הגופנית שצריכה לתמוך בתהליך מבלי להזיק לגופך. טוב שיש לך מוטיבציה לעשות שינוי ויכולת להתמיד- רק חבל שכל זה יתפתח בכיוון לא נכון ויפגע בך בשל העדר הכוונה. בהצלחה, גילי

28/07/2012 | 00:22 | מאת: שואלת

גילי אני לא מבינה את הדבר הזה! למה אני צריכה לחיות בעצבים ובסבל מטורפים.. לא סובלת אף אחד, לא מעניין אותי שום דבר, לא ברור לי כל יום אני צריכה לעבור עוד יום ועוד יום.. פשוט נמאס לי. מילא היה בי רצון למשהו, איזה חלום, שאיפה למשהו. פשוט כלום. הכל בי ריק ומלא רק בשומן. אין לי יכולות לעשות שום דבר. רע לי בכל מקום שאני נמצאת בו. במיוחד בבית שאני כל היום רק רוצה להיעלם כבר. כאילו באמת זה לא שיש לי ילדים או מחויבות למשהו. רע לי זוועה לי.

28/07/2012 | 22:20 | מאת: שואלת

אני בעצם הבנתי משהו. הרי אצל כל אחת ההפרעת אכילה משרתת משהו. אצלי זה לא שההפרעה יוצרת לי סבל בחיים, זה לא שהיא הסיבה לכל הקושי שיש לי בשנה האחרונה. החיים שלי זה מה שקשה לי ובעזרת ההפרעה אני מצליחה לשרוד אותם. אז למה לי לוותר על זה שזה בעצם מציל אותי? גילי, אני בבועה בתוך עצמי שרק הולכת ומעמיקה בכל יום שעובר. אני באמת שואלת למה לי להמשיך לחיות.

שאלת וכתבת דברים יפים ונכונים. אין סיבה שתחיי בסבל. את זקוקה לעזרה לפתור גם את הקשיים הבסיסיים שלך וגם את ההפרעה שבאה כביכול להגן עלייך מהבעיות אבל בעצם יוצרת בעיות חדשות. טיפול בהפרעות אכילה תמיד לוקח בחשבון את שני הרבדים הללו. את הרובד בו ההפרעה מנסה להגן על משהו אבל בעצם יוצרת בעיה בפני עצמה, ואת הבעיות הבסיסיות שהאדם מתמודד אתן. המשיכי לכתוב מה חשבת. גילי

19/09/2012 | 15:17 | מאת: אני

אני צריכה שתעזרי לי למצוא מטפל, אני לא גרה בארץ, אני מרגישה שאם לא יהיה לי עם מי לדבר אני לא אחזיק כ"כ הרבה זמן...כך.. כבר עברו 10 שנים וכלום לא השתנה, קצת מזה פחות מזה, אבל בסוף היום אותה תחושה... שלא בא להרגיש יותר כלום... בבקשה תעזרי לי.. אני רוצה להיות נורמלית.

27/07/2012 | 15:49 | מאת: אני

אני גבר. ואני רוצה לספר לך משהו. כשאני עצוב אני אוכל המון המון. בכלל בלי שליטה. וזה קורה לעיתים קרובות, גם העצב וגם האכילה בלי שליטה. לא רואים את זה עלי, כי אני כדורגלן מקצועי, ומיתאמן כל יום. אבל באיזה מקום זה מפריע לי. זה נקרא אכילה רגשית?. זה בעיה?. אני מרגיש קצת מבוכה לכתוב על זה, כי זה בעיקר עניין של בנות. ואני טיפוס גברי, ושחקן די ידוע. מה דעתך?.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך. זו בהחלט אכילה רגשית. ישנם הרבה גברים הסובלים מאכילה רגשית ותוכל לראות כמה פניות של גברים מהימים האחרונים. האם תרצה לפנות לטיפול?

08/08/2012 | 16:32 | מאת: CBTIsrael

היי אני, נכון להיום, טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) הוא השיטה הנחקרת והיעילה ביותר לטיפול בבעלי הפרעת אכילה כפייתית. בשיטת CBT, מלמדים את הסובלים מ-Binge Eating כיצד לשוב ולאכול נכון, וכן כיצד לזהות ולשנות את המחשבות והאמונות מכשילות הקשורות למזון, למשקל ולצורת הגוף, וכן את ההתנהגות במקרים אלו. המחקרים מראים כי בעלי הפרעת אכילה כפייתית שטופלו באמצעות CBT, מצליחים להשיל חלק ממשקלם במסגרת תהליך הטיפול בזכות המעבר לאכילה בריאה ונכונה יותר, ופתירת הדפוס הגורם להפרעה, וכן לשמור על המצב החדש לאורך זמן רב יותר משיטות אחרות. בהצלחה! צוות מכון CBT

26/07/2012 | 21:15 | מאת: רענן

שלום רב שמי רענן ואני מאמן לאיכות חיים הגיע אלי אדם לאימון שהקושי שלו ממוקד בהתעוררות מוחלטת בלילה הליכה למטבח ואכילה מכל הבא ליד. האיש מתאמן בריצה ואין לו קשיים או לחצים שמתאר הגורמים לתופעה זו. לטענתו סובל מזה 25 שנים היה בכל מה שאפשר (פסיכולוגים , נוירולוג , דיאטניות וכו....) הפתרונות שקיבל עבדו למספר ימים עד שבועיים ושוב חוזרת התופעה אשמח לקבל עצות שאוכל לסייע לאדם . גם אם העצה הנה להפנות לטיפול כזה או אחר תודה רבה רענן יונה מאמן לאיכות חיים תקשורת ומנהיגות .

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רב! שאלה מעניינת. הייתי מציעה לו לפנות ליעוץ שינה קודם כל, ובהמשך ליעוץ נפשי. ישנה תופעה של אכילת לילה אך לרוב היא מתרחשת שלא מתוך התעוררות, והאדם מופתע בבוקר ממה שהוא אכל. האם זה המקרה? צריך להבחין בין תופעה זו לבין בולמוס לילי בו האדם נמצא בהכרה אך חסר שליטה. אם מדובר במצב של אכילה שלא בערנות מלאה, יש לפנות ליעוץ שינה. אם באכילה מתוך מודעות, בולמוס לילי מתוך עירות, אז לייעוץ נפשי אצל מומחה להפרעות אכילה. אשמח להפנותו למישהו מתאים בהתאם למקום מגוריו

02/08/2012 | 21:30 | מאת: רענן יונה

גילי שלום תודה על תשובתך אשמח להפניה לאיש מקצוע באזור באר שבע האדם קם עירני לאכול תודה רבה רענן

24/07/2012 | 21:55 | מאת: מחברת

הלוואי והייתי מצליחה להפסיק לאכול. אני כל הזמן אוכלת, בלי קשר לרעב שלי. אני מסוגלת לאכול עד שאני מרגישה שהבטן שלי מתפוצצת ושיש לי בחילה, ועדיין להמשיך לאכול. לא יכולה להפסיק. צריכה אוכל. וזה גם בלתי נשלט. בכל יום אני מבטיחה לעצמי שהיום לא אוכל בצורה כזאת, ופתאום אני מוצאת את עצמי באמצע אכילה בלתי נפסקת. כאילו זאת כבר לא אני, אלא גוף שפועל מעצמו. אני לא יודעת מה עוד אפשר לעשות.. לא מצליחה להפסיק, לא מצליחה.. אוכלת עוד ועוד ועוד.. שונאת אוכל כל כך ולא מסוגלת להפסיק לאכול. דייי. זה לא הוגן!! אני לא רוצה!!! זה בניגוד לרצוני!! אפשר לצאת מדבר כזה???????? זה כל כך נורא. כל יום יש לי כאבי בטן ואני מסתובבת עם בטן נפוחה, ובכל יום אני ממשיכה לאכול עוד ועוד. איך יוצאים מהדבר הזה? איו פתרון. :(

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך. נשמע סבל נוראי! בוודאי שיש פתרון. האם היית בטיפול כלשהו? להבטיח לעצמך להשתדל יותר אינה הדרך, שהרי אם היית יכולה היית כבר מפסיקה. אשמח לשמוע אם היית או הנך בטיפול ואם לא להפנותך לגורם מתאים. מהיכן את בארץ? גילי

25/07/2012 | 22:23 | מאת: מחברת

היי, אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי, אבל לא עם מטפל שמתמחה באכילה רגשית או משהו כזה.. את חושבת שיש גורם יותר מתאים מזה? מה אוכל עוד לעשות? אני ממהמרכז..

הודעותייך נמחקות מפני שחל איסור על פרסום של שמות אנשי מקצוע בפורום. תודה

11/10/2012 | 07:39 | מאת: הדס

שלום עדי, תוכלי לספר לי בקצרה כיצד אותה מטפלת סייעה לך?

24/07/2012 | 07:35 | מאת: גיל עדי

אני קורא את הפורום, כי אני מתמודד עם בולמוסי אכילה. למדתי קצת לשלוט בזה, אבל לא עד הסוף. לכן אני מתעניין בנושאי הפורום. אבל רציתי לספר לך על משהו אחר. זאת הפעם הראשונה שאני מגלה למישהו במפורש. אני בן 33, וכל החיים אני מתאהב בנשים מסוג מאד מסויים. הן מבוגרות ממני לפחות בעשר שנים, ולפעמים יותר, וחכמות ויפות. ואף אחת מהן לא נענית לי. כמה מהנשים האלה: המורה לסיפרות בתיכון, הפסיכולוגית שלי ז"ל, פסיכולוגית שמנהלת פורום באינטרנט (לא את), רופאה, מדריכת שחייה שהכרתי, מישהי שהכרתי באיזה מועדון. ובטח היו עוד. את יודעת, איך שאני רואה מישהי כזו, אני ישר מתאהב בה. ואחר כך תמיד נשבר לי הלב, ואני עצוב ובוכה. ומצאהב באישה הבלתי אפשרית הבאה. כאילו אני מנסה להכאיב לעצמי. אם כי אני לא מתאהב בהן "בכוונה", זה פשוט קורה. איך את מבינה את זה?. למה אני עושה את זה?. איך להתמודד עם זה?. בבקשה תעני לי.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך אתה שואל שאלה מורכבת. קשה לי לדעת מדוע אתה מתאהב באותן נשים וגם למה אתה מתכוון בכך שאתה מתאהב בהן. מדובר בחלק מהמקרים בנשים שאינך מכיר לעומק ואולי המרחק מהן נותן לך אפשרות לייחס להן תכונות אופי שמאד מתאימות למה שהיית רוצה למצוא בבת זוג, מבלי שהדמות שאתה בונה תוכל "לההרס" כי האהבה לא יכולה להתממש בשל פער הגילאים. אני מציעה לך להעמיק בנושא בטיפול שאתה נמצא בו ואם אינך בטיפול זה נראה לי נושא שכדאי לברר כדי שתוכל לסבול פחות מההתאהבויות וגם למצוא דרך לממש אותן. גילי

23/07/2012 | 08:47 | מאת: שירי

אני בת 16. אימא שלי סיפרה לי שפעם מישהו נטפל אליה מינית - והיא בעטה לו באשכים. ברור שהיא עשתה טוב. אבל נורא מביך אותי לחשוב שהיא בעטה באשכים. למה זה מביך אותי?. למה לדעתך היא סיפרה לי על זה?. נ.ב תודה על העזרה שלך בפורום.

לקריאה נוספת והעמקה

היי שירי. תחושת המבוכה ברורה. תקיפה מינית הרבה פעמים מעוררת תחושה של מבוכה בכל מה שקשור לתקיפה וגם להגנה. אין לכך סיבה רציונלית. במקרה הספציפי אולי מביך אותך לחשוב שהיה מגע בין אמא שלך לבין האשכים של התוקף אפילו בבעיטה. אולי היא ספרה לך את זה כדי להעביר לך מסר שתקיפה מינית זה משהו נפוץ ושאפשר להתגונן בפניו על ידי הגנה עצמית. אגב, מומלץ היום לנשים לעבור קורס כזה כי למרבה הצער התקיפות הן דבר שכיח ולא תמיד מצליחים להמלט כמו שאמא שלך עשתה. גילי

20/07/2012 | 10:37 | מאת: בעילום שם

אני בחור. במשך כמה שנים, הייתה לי בת זוג שמנה, ממש ממש שמנה. בתחום הסקס, היא הייתה מדהימה. היא ידעה לענג אותי ואותה בדרכים נפלאות. בדיעבד, אני מופתע מזה. נהוג לחשוב שבנות שמנות מתביישות בגוף שלהן. והיא, היא הייתה גאה בגוף שלה. הרגישה הכי סקסית בעולם. ואכן הייתה כזאת. כפסיכולוגית, איך את מסבירה את התנהגותה?. למה אלף נשים אחרות בגודלה היו מתחבאות מבושה, ואילו היא חגגה את הגוף שלה?. כמובן שזה מראה על "משהו טוב" מבחינה נפשית אצלה, אבל מה זה?.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך אינני יודעת מי הבחורה ומה הניע אותה להתנהל כך. האם ייתכן שנתת לה תחושת בטחון שסייעה לה? אני רוצה להאמין שהחברה שלנו בהדרגה תלך לכיוון בו נשים לא תצטרכנה "להתחבא מבושה" בגלל גופן. חשוב לי לנצל את ההזדמנות להסביר שהעובדה שנשים מסויימות נאלצות לחוש בושה בנוגע למשקלן- קשורה אך ורק לאופן שבו החברה המערבית מתדלקת כיום את ההתייחסות השלילית כלפי עודף משקל. בתקופות אחרות בהסטוריה עודף משקל אצל נשים היה מקור לגאווה. יתכן ונתקלת בבחורה שאינה מוכנה להיכנע לתכתיבים חברתיים ולתפיסות מסויימות בנוגע לאיך גוף צריך להיראות, בחורה שיכולה להינות מהעולם, מעצמה ומקשרים פיסיים מבלי שיש לה צורך להסתכל על עצמה דרך עיניים של מישהו אחר ולהיות משותקת מהמחשבה על מה הוא חושב. ישנן הרבה נשים רזות מאד שעסוקות מאד בכיצד הן נראות בעיני בן הזוג שלהן ובעיני אנשים בחברתן, ואינן חוגגות את גופן כלל וכלל. אני מאמינה שזה קשור פחות למשקל עצמו ויותר לעמדה פנימית ולבטחון או חוסר בטחון שהם תוצאה של ההתנסויות החברתיות שהיו לכל אחת מהן ואיך היא קולטת מסרים חברתיים. לסיכום: לא כל הנשים בעלות עודף משקל מתביישות בגופן, גם הרבה רזות מתביישות בגופן, ושני הדברים קשורים לעיוות חברתי כלפי אידיאל היופי הנשי ששם נשים בעשרות השנים האחרונות בתוך כלא של בושה, אשמה ועיסוק ברזון שהם הדרך ה"מודרנית" להשאיר נשים בהסגר, אך הפעם בהסגר שקירותיו וסורגיו שקופים. מאחלת לך שכל בחורה שתצא אתה תחגוג את גופה, ושתשכיל לתת לאלה שלא, הרגשה טובה ומעוררת בטחון כדי שתרגשנה בנוח לעשות כך. גילי

19/07/2012 | 20:19 | מאת: יוליה

הי גילי, רציתי לשתף אותך במשהו שמפריע לי. יש לי שלושה אחים. לפני שנתיים אח שלי אחד התגייס והשני עבר למעונות ללמוד. נשארנו אני ואח שלי הקטן. אמא שלי בשנים האחרונות פשוט הפסיקה להכין אוכל. חוץ מפעם בחודש בערך בימי שישי, היא לא מבשלת. היא מכינה לאח שלי הקטן משהו לאכול בצהרים, מטגנת לו המבורגר וציפס או חטיפי עוף בטוסטר ובעיקרון אוכל חפיף כזה. לפני שנה וחצי בערך רבתי על הנושא הזה. היא טוענת שאין לה למי לבשל כי זה רק אני ואחי הקטן בבית ואם אני רוצה משהו לאכול אז שאני אתקשר אליה כשאני בדרך הביתה והיא תכין לי. מאז הנושא לא עלה. אוקיי, אז נכון שהיא אומרת לי שאם אני אבקש היא תכין לי, אבל למה לעזאזל היא הפסיקה להכין אוכל?? לא רוצה לבקש, גם אני בעצמי יכולה להכין לי לאכול. אני פשוט יודעת שזה דפק לי משהו בראש. הדבר הזה מרתיח לי את הדם כל כך. בתפיסה שלי בית עם מטבח מת זה בית שמשהו בו לא מתפקד. אני יודעת שבבית שלי עם הילדים שלי, אני אכין אוכל כל הזמן, גם שהם יגדלו, גם שהם יעזבו, שידעו תמיד שיש אוכל בבית. יש לי הפרעת אכילה שהתחילה לפני שנה וקצת. עכשיו המצב הוא שמרוב שמרגיז אותי שהיא לא מבשלת אני הפסקתי לאכול אוכל חם. הדבר היחיד שחם זה הלחם שאני מפשירה במיקרוגל. הפסקתי לאכול בארוחות שישי, חוץ מירקות או משהו כזה. את יודעת מה בא לי לעשות כל פעם שזה עולה לי ומרתיח אותי, בא לי לשבור את כל המטבח, את כל הצלחות, את כל הארונות וכל מה שאפשר. כמו שאצל הסבתות תמיד יש בישולים וסירים עומדים ככה אני רוצה שיהיה אצלי בבית. זה כאילו מרוב שאני רוצה שיהיה אוכל בבית אני פשוט הפסקתי לאכול. אני בת 26. ולאנשים הבודדים שסיפרתי על זה הם אמרו לי שאני חייבת לעזוב את אמא שלי בשקט. שמה אני רוצה ממנה שאני אכין אוכל לעצמי ושהיא לא חייבת לי כלום כבר בגיל הזה. אבל אני לא יודעת איך להסביר את זה, זה כל כך משפיע עלי. למה??

לקריאה נוספת והעמקה

יוליה היקרה רגשת אותי מאד מאד עם מה שכתבת. הצלחת לתאר בצורה כנה ואמיצה, עד כמה תחושת ההאכלה שלנו בבית, הכנת האוכל, ההגשה שלו, ההשקעה בו- הן לא דבר טכני אלא רגשי. לאוכל בבית יש משמעות עמוקה מבחינת ילדים (גם "ילדים" בני 26, 36, 46...) והוא מסמל הרבה דברים רגשיים של אכפתיות, נתינה, קרבה ודאגה. בד"כ, כאשר חלקים רגשיים מסופקים בצורה מספיק טובה, הצורך להיעזר באוכל כמה שמסמל את הנתינה הרגשית מעט יורד. האם יכול להיות שאין מספיק דרכים בהן את מרגישה את האכפתיות של אמא, את הרצון שלה לתת לך, לעזור לך ולהשקיע בך? אם ענית על אלה ב"כן", סימן שהאוכל נשאר הדרך של אמא להראות לך את הדאגה שלה. במקרה כזה, קשה מאד להפרד מההאכלה של אמא, כי מרגישים כאילו לא נשאר משהו אחר שמחבר ביניכן. התגובה החריפה שלך להפסקת הכנת האוכל של אמא רומזת שיש אכזבה שלך מאמא ברבדים ובתחומים אחרים שרק באה לידי ביטוי בהכנת האוכל. אני חושבת כדאי לך מאד מאד מאד לפנות לטיפול בעיתוי הזה. הפרעת אכילה שהתפרצה מטריגר כל כך משפחתי (שינוי בדפוסי אכילה בבית)- יכולה להירפא מהר יחסית אם מטפלים בה בזמן. הנפש שלך אומרת כעת: אם אמא לא מאכילה אותי, אני לא מקבלת אוכל משום מקום אחר! הקושי לבקש אוכל, לבקש מאמא שתכין, להכין לעצמך- מסמל ככל הנראה קושי נרחב יותר שלך להיעזר, להישען, לבקש מהאחר שיהיה שם בשבילך. הייתי מאד שמחה לסייע לך למצוא כתובת מתאימה כי נשמע לי שבכמה שיחות יכול להיפתח בפניך עולם שיעזור לך להבין למה את כל כך כל כך כועסת, ולהשתחרר מהמקום הזה שכעת פוגע בך. מה דעתך? גילי

22/07/2012 | 21:22 | מאת: יוליה

גילי, גם אני חייבת להגיד שהתשובה שלך נגעה בי מאוד. תמיד תמיד כל דבר שהפריע לי או שהציק לי וששיתפתי בזה אנשים אחרים ובמיוחד את המשפחה שלי, הם תמיד כעסו עליי שאני חושבת דברים כאלו ומתנהגת בצורה כזאת ולעולם לא הבינו אותי. זוועה לחיות ככה לא? את במילים שכתבת, כאילו אמרת לי שזה בסדר, שמותר לי להרגיש ככה, שמותר לי להגיב לנושא שהוא לא טכני כמו שכולם חושבים, אלא שיש מאחוריו עולם רגשי גדול. בגלל שהתגובה שלך זו התגובה הראשונה שהבינה אותי, זה הציף אותי מאוד, עלה בי המון המון כעס שעצרתי בתוכי כל כך הרבה זמן. גם לא כל כך ידעתי מה לעשות עם כל זה אבל נרגעתי. את צודקת מאוד בכל מה שכתבת. מתחילת גיל ההתבגרות אני במלחמות עם ההורים שלי. הם העיפו אותי מהבית מלא מלא פעמים, התקשורת בנינו הייתה רק בריבים ובצעקות ואני נסגרתי בפני כל העולם מגיל קטן מאוד בגלל זה. וכל הדברים ששאלת אותי, אני יכולה לענות שאני מרגישה שהם לא סופקו. כמובן לא ברמות של הזנחה, אבל שום יחס רגשי לא קיבלתי. שום מקום חם ותומך או מבין. כל הזמן הרגשתי שאני מפריעה בבית ועדיף לי פשוט להיעלם. באמת יש בי המון המון כעס. אבל נראה לי שאת כל הכעס הזה למדתי להפנות אל עצמי ומשם נובעת כל השנאה שיש לי כלפי עצמי. תודה על כך שעזרת לי להבין הרבה דברים. ותודה שאפשרת לי להרגיש.

19/07/2012 | 11:51 | מאת: אלכס

היי גילי, רציתי לשאול האם את מקבלת באופן פרטי והאם אפשר להתחיל טיפול אצלך?

שלום בעקרון כן. ניתן לפנות אלי במייל ולראות יחד אם זו האפשרות המתאימה ביותר. gily.agar@gmail.com שבוע טוב, גילי

19/07/2012 | 10:34 | מאת: עמית

רציתי לספר לך משהו "מקצועי". התחלתי להרצות על תקשורת בין בני אדם. חלק מההרצאות בהתנדבות, וחלק במסגרת מכללה כלשהי. יש כאן אתגר עבורי. כגבר ששוקל הרבה מעל 100 קילוגרם, לא פשוט לי לעמוד מול כיתה. אבל אני עושה זאת. גם כי זה מבחן פסיכולוגי רוחני חשוב עבורי, של קבלה עצמית ואהבה עצמית. ובעיקר, כי אני בטוח בידע המקצועי שלי. (תואר שני בפסיכולוגיה). כפי שכתבתי לך בזמנו, אינני פסיכולוג. לפעמים אני מצטער על כך שלא הלכתי בדרך הזו. אבל, בקבלה עצמית, אני שמח מהדברים שאני כן עושה. ועושה טוב, אם להעיד על עצמי, בחוסר צניעות. יש גם ספר בכתובים, שייצא לאור בקרוב. ודיבורים על תכנית רדיו... עליתי על המסלול הנכון. ויש לך חלק חשוב בזה, גילי. וגם לפסיכולוגית שלי. כל טוב, ולחיצת יד חמה, עמית.

עמית היקר כייף לשמוע שכך אתה חש ותודה על הקרדיט :) החיים מזמנים הזדמנויות, ואם אתה מרגיש שמתאים לך לעבוד עם אנשים באופן פרטני טיפולי, יש שלל דרכים בהן תוכל לעשות זאת. אם וכאשר תחשוב שזה יכול להתאים לך בחיים, אשמח לחשוב אתך מה הדרך המתאימה ביותר לקחת את הידע המקצועי והאישי שלך ולרתום אותם למסלול טיפולי. בטוחה שמי שאתה מרצה בפניו נתרם מתוכן דבריך וגם מהאמירה הלא רשמית על כך שאין דרך אחת בה צריך להיראות וכפועל יוצא מכך, גם אין דרך אחת שבה צריך לנהוג ולהתנהל בחיים. יש היום מסרים אנורקטיים כל כך חזקים מכל עבר, שכל אדם שלא נכנע למחשבה שיש רק סוג מסויים של אנשים ש"ראויים" לעמוד מול קהל מבחינת המראה שלהם, תורם תרומה גדולה לבריאות הנפשית החברתית. עלה והצלח בדרכך הפנימית והחיצונית והמשך לעדכן. גילי

15/07/2012 | 23:52 | מאת: gigit

שלום גילי, אני בת 30. גובה 1.68 אני שוקלת כיום 72. בארבעה חודשים האחרונים ירדתי 15 קילו. אני מסתכלת על עצמי במראה ורואה שירדתי, אבל אני כל הזמן בהרגשה שאני רוצה עוד, אני אוכלת פחות ממה שאמורה לאכול, אני לא מרעיבה את עצמי ולא כל כך מדלגת על ארוחות אבל אני אוכלת הרבה פחות ממה שאני אמורה. אני חושבת כל הזמן איפה אני יכולה עוד לקצץ? אחרי כל ארוחה עושה מעין סקירה של מה שאכלתי ואם אני מגלה שאכלתי קצת יותר ממה שאני מרשה לעצמי אני נתקפת אשמה ומנסה להרגיע את עצמי ע"י זה שבארוחה הקודמת אכלתי פחות וזה מתקזז, אני נשקלת כמה פעמים בשבוע,עלו לי לאחרונה מחשבות על לנסות להקיא,למרות שאני לא באמת מאמינה שאני מסוגלת לעשות את זה, יש בי דחף מצד אחד,מצד שני אני יודעת שזה בגדר מחשבה בלבד.אני מרגישה שאני במעין לופ כזה, אני רק כמהה להוריד עוד ועוד, אני מפחדת לאבד שליטה על זה

לקריאה נוספת והעמקה

נעים מאד. לא ציינת כיצד ירדת בצורה כה חריפה במשקל, אך כנראה שזה קשור לשינוי דפוסי אכילה בצורה קיצונית. את מתארת את תחילתו של המדרון החלקלק האופייני להפרעות אכילה. מתחילים בירידה במשקל, ויחד איתה מגיע מחיר כבד של עיסוק טורדני באכילה, אשמה על אכילה ומחשבות על כיצד לרדת עוד. עלייך לפנות ב ד ח י פ ו ת לתזונאית מומחית בנושא הפרעות אכילה. היא תעבור אתך על התפריט שלך ותעזור לך להבין מהי הכמות הנכונה עבורך שאם תוכלי אותה לא תצטרכי לבזבז הרבה אנרגיה על מחשבות, חישובים ואשמה. יש לי כמה המלצות לתזונאיות כאלה אם תצטרכי. אני מדגישה שזו צריכה להיות תזונאית שמתמחה בפן הרגשי של אכילה ולא רק מישהי שתדבר על קלוריות כי היא עלולה להחריף את המצב. בהצלחה!!!

13/07/2012 | 16:28 | מאת: חמוד

אני בחורצ'יק עם נטייה להשמנה. הולך לפסיכותרפיה גם בגלל זה. רוצה לשאול אותך משהו מביך. המטפלת שלי מדהימה. היא עוזרת לי המון. והיא בהריון מתקדם. אז אני נורא שמח שיהיה לה תינוק. זה ממש מרגש אותי. אבל אני קצת מקנא בבעל שלה. הוא חי איתה ואוהב אותה ומזדיין איתה - ואני לא. עד עכשיו הצלחתי להתעלם מזה. עכשיו זה כבר קשה. היא הרי נכנסה להריון איכשהו... על ידי מישהו אחר... הרגשות האלה שלי נורמליים?. זה בסדר שאני מפנטז להיות האהוב של המטפלת? שאני נמשך אליה רגשית ומינית?. שאני מקנא בבעל שלה. (כמובן שקשר שלי איתה לא היה קורה, זה עבירה אתית. אבל אני מקנא במי שמגשים את זה איתה). אני נורא רוצה לדבר על זה איתה, אבל אני מפחד. כמטפלת היא אולי תדע להתמודד. אבל כאישה זה יכול לזעזע אותה לגמרי. היא יכולה להיכנס להלם מזה, שאני מת לאהוב אותה ולהיות איתה רומנטי ולהזדיין איתה. את לא חושבת?. (אם מטופל היה אומר לך את זה, לא היית מזועזעת?). בשורה התחתונה: המטפלת מדהימה והיא עוזרת לי המון. ממש ממש עוזרת לי. ואני רוצה להמשיך את הטיפול, עד הלידה ואחרי החופשת לידה. זה אפשרי לדעתך?. למרות הבעייה שהזכרתי?. כי אני נורא רוצה, ואמשיך להתיחס לטיפול הכי ברצינות.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך. לא רק שמה שאתה מתאר הוא נורמלי, אלא שהוא נחשב לחלק בסיסי בטיפול פסיכולוגי. פרויד התייחס לתחושות כאלה בטיפול ומטפלים מודעים לקיומן ויודעים כיצד להתמודד עמן בטיפול. המונח המקצועי לתיאור התופעה הוא "העברה אירוטית". תוכל לקרוא סיכום הרצאה מקצועית בנושא בקישור הבא. http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2080 אני בטוחה שהמטפלת שלך יודעת להתמודד על הנושא השכיח הזה בטיפול והפתיחות שלך בנושא תוכל לקדם את הטיפול לדעתי. בהצלחה.

10/07/2012 | 15:58 | מאת: אמיליה

שלום אני בת 18 עוד מעט מתגייסת לצבא ולפי מה שקראתי וראיתי הבנתי שיש לי אכילה כפייתית. אני גבוהה ורזה אבל זה לא משנה את העובדה שאני לא מפסיקה לאכול אני עולה בחודש 4 קילו ואז יורדת 2 ועולה שוב עוד 4 קילו... אני לא אוכלת בנוכחות חברים שלי או משפחה רק שאני לבד וזה מנהל לי את החיים אני מעדיפה לא לצאת לבלות אם חברים, רק להשאר בבית ולהתמרמר כמה השמנתי וכמה מכוער אני נראת, יש לי גם חבר ואני מנסה להתחמק מלהפגש אתו אני מנסה כמה שפחות לדבר עם ההורים שלי ואני כל הזמן כועסת עליהם ולא רוצה לראות אותם ולהיות לבד. אחרי הבולמוסים אני מרגישה תחושה של חוסר אונים ושאני רק רוצה למות ניסיתי פעם אחת להקיא אבל לא הצלחתי והחלטתי לוותר על האופציה הזאת בינתיים אני סובלת כל כך ואני אוכלת ואוכלת ואוכלת ללא הפסקה לא קיבלתי מחזור כבר חצי שנה וכל זמן שאני בבית אני עולה עוד חברים שלי חושבים שאני לא אוכלת בגלל שאני רזה אבל רק אם הם היו יודעים... אני מרגישה שאני לבד ושאין לי מוצא וגם עכשיו שאני מתגייסת לצבא אין לי מקום לטפל בבעיות שלי יש לי כאבי ראש וסחרחורות ומערכת העיכול שלי לא תקינה (פעם הייתי צריכה לשירותים חמש פעמים ביום באופן טבעי) אני לא מצליחה לזוז ורע לי אם היה לי אומץ כב מזמן הייתי חותכת את עצמי או מקיאה אבל אני לא אמיצה מספיק . אני חייבת עזרה

12/07/2012 | 11:53 | מאת: X

היי אמיליה, אני בת 22 ואני סובלת מאותה בעיה. אני תמיד נמצאת במערבולת שבה פעם אני אוכלת ללא גבולות, ופעם אני מרעיבה את עצמי עד לירידה במשקל. אני מסתגרת רוב זמני בבית, אני שונאת את איך שאני נראית וזה כמעט בלתי אפשרי להפסיק את המערבולת. אף אחד במשפחה שלי לא יודע על מה שעובר עליי, הלוואי והיה לי פיתרון בשבילך במיוחד כשאת מתגייסת, כל מה שאני יכולה לומר לך שתדעי שאת לא לבד, עזרה זה אחד הדברים החכמים והקשים ביותר לקבל. בהצלחה

הצטערתי לקרוא על הסבל שלך אמיליה וגם של X שענתה לך בכנות ובתחושת שותפות למצב הקשה. אני חושבת שאת באמת יכולה להיעזר באנשי מקצוע כדי להעיף את הבעיה הקשה הזו מחייך, ויש הודעה מתאריך ה 28.2 בה יש כל מני אפשרויות לטיפול באכילה רגשית חלקן ללא תשלום כלל. בעבר פרסמתי כאן אפשרות לקבוצה ממוקדת לטיפול בהפרעות אכילה ואכילה רגשית בגישה הנרטיבית, קבוצה בת 12 מפגשים בהנחייתי ובהנחיית עוד מנחה מומחית. לא נרשמו מספיק והיא לא נפתחה. אם אחת מכן או שתיכן יכולות להתעניין בקבוצה כזו, נוכל לבדוק מחדש אפשרות לפתוח אותה. כך גם תוכלנה להכיר זו את זו וגם לקבל עזרה ממוקדת ויעילה לבעיה. כתבו מה חשבתן gily.agar@gmail.com

08/07/2012 | 13:41 | מאת: אלה

היי גילי . אני זקוקה לעזרה. בת 49 היום אני שוקלת מעל 100 ק"ג הייתי ילדה רזה נערה חטובה ורזה (50 ק"ג ) ובמשך שנים נראתי סביר. היום אני ממששששש שמנה ומתוסכלת ולא מצליחה להגיע למצב שאני בכלל רוצה להתאמץ . אני מרגישה שאני זקוקה לעזרה . אשמח לקבל תשובה תודה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך אלה וכל הכבוד על הצעד שעשית בכך שכתבת כאן. אם עשית אותו כנראה שיש בך חלק שכן רוצה ומסוגל להתאמץ כי אחרת לא היית מביאה את עצמך לכתוב. הייתי רוצה לשאול שני דברים. הראשון הוא האם את מרגישה שהגעת למשקל זה בשל אכילה רגשית (אכילה בעת תנודות רגשיות, התקפי אכילה שקשה לשלוט בהם) או שיש לדעתך סיבה אחרת? הדבר השני שרציתי לדעת הוא האם ניסית בעבר לטפל בדפוסי האכילה שלך או בתחומים רגשיים. מחכה לתשובותייך. בברכה, גילי

10/07/2012 | 08:33 | מאת: אלה

בוקר טוב גילי תודה על תשובתך המהירה אני מרגישה שהאכלה שלי -לא נובעת מתוך רעב פיזי. ב10 שנים האחרונות שבהן העלתי במשקל עברתי כמה טראומות קשות כמו - אובדן הריון יקר , מות אימי תמיד שאני מתחילה בהתקפי אכילה אני פתאום מתרוקנת מכל הרגשות כמו - שליטה עצמית , הגיון , ההבטחות לאכול נכון פתאום כלא היו . לפני מספר שנים הייתי בקבוצת תמיכה ירדתי 10 ק"ג וכשעזבתי העלתי הכל בחזרה .ניסיתי לחזור מספר פעמים לאותה קבוצה וזה לא עבד. שוב תודה ואשמח אם דרכך אוכל להגיע לתובנות והתחיל בדרך שתוציא אותי מהמצב הנואש. יום טוב

03/07/2012 | 12:54 | מאת: עמית

כתבתי לך פעם. אולי את זוכרת?. אני הבחור, שפעם היה רזה בצורה קיצונית, ומאז השמין בצורה קיצונית, וכיום מפחד לרזות, כדי לא להיות שוב בתת משקל. מקווה שאת זוכרת אותי. לא הלכתי לדיאטנית. לא נפגשתי עם פסיכולוג. המשקל שלי ממשיך לעלות. מרגיש קצת מיואש. יש משהו שלא סיפרתי לך. הוא יגרום לכל הענין להיראות אפילו עוד יותר מטומטם. את מוכנה?... יש לי תואר שני בפסיכולוגיה. (אם כי איני פסיכולוג). את קולטת את האירוניה המופרעת?. אני יודע בדיוק איפה הבעיות שלי. מה מקורן. איך להתמודד איתן. מה לעשות. וזה פשוט לא עוזר. איני יכול לעזור לעצמי. מחרבן לעצמי את החיים עם סכין ומזלג. בעצם, אני יכול לדחוף את התואר השני שלי בפסיכולוגיה. כי לאחרים אני עוזר כשהם מבקשים. לא בטיפול, שכמובן איני מורשה לתת. אלא בעצות והכוונה לא פורמאליות. אבל לעצמי איני מסוגל לעזור. אולי יודע איך. אבל לא מסוגל. אנא, כיתבי כל דבר שעולה לך בעקבות דבריי. כל הכוונה או רעיון.יש לי אמון בך, ואני סומך על דעתך. אבקש גם את התייחסותך לכך, שלמרות הרקע הרחב שלי בפסיכולוגיה - איני מסוגל לעזור לעצמי. כי יש אצלי פער בין הידע למציאות. את מבינה את זה? זה מוזר לך? מה דעתך על האמירה הזאת?. תודה לך. למרות הכל - מאמין שיהיה טוב.

היי עמית. מה שלומך? יש לי הרבה מחשבות בעקבות כתיבתך. האם מי שיש לו ידע טיפולי צריך לצפות מעצמו לטפל בעצמו? לא בהכרח. דווקא מי שלומד פסיכולוגיה, מאמין הרבה פעמים שטיפול ופתרון בעיות מתרחשים בצורה טובה יותר בתהליך טיפולי מאשר באופן ספונטני. הרי על זה המקצוע שלנו מבוסס. אם אדם לומד להיות פיזיותרפיסט, הוא מאמין שעזרה חיצונית מודרכת של מטפל במצבים גופניים יכולה לסייע. האם כשלפזיותרפיסט נתפס הגב, הוא מצפה מעצמו לשחרר אותו בעצמו? וודאי שלא. הוא הולך לאחד מעמיתיו או מוריו, ומבקש מהם למתוח אותו לכיוון הרלוונטי... כך גם אנשי טיפול. האמונה הפסיכולוגית אינה שיש אנשים שמבינים בנפש האדם ולכן הם צריכים לטפל בנפשם של אחרים ובנפש של עצמם. ממש לא. האמונה היא שבתהליך של שני אנשים אפשר לסייע לאדם לגייס מתוכו את הכוחות שעומדים לרשותו ולשפר את האזורים שקשים לו. בכל תהליך כזה יש מטפל ומטופל אך מי שהיה המטפל בתהליך אחד בהחלט יצטרך להיות המטופל בתהליך אחר כדי להתרם מהתהליך בחייו שלו. לפיכך, אני בוודאי לא חושבת שפסיכולוגים מצופים לטפל בעצמם. בנוסף, הבנה ומודעות אינן זהות ואינן מובילות בהכרח לשינוי בהתנהגות. בתחומים רבים ותחומי האכילה בראשם, נדרשות לא רק הבנה ומודעות אלא גם תהליך של ניטור ההתנהגויות ושינוי הדרגתי שלהן, שגם אותן יכול לעשות רק איש מקצוע (תזונאית המומחית באכילה רגשית). אני שומעת בכתיבה שלך הרבה ביקורת עצמי ומעט מאד סלחנות. כל הכבוד שיש לך תואר שני בפסיכולוגיה. זה הישג. והקשיים שאתה מתמודד אתם בתחומים שונים לא מבטלים את ערך התארים שלך או את היכולת שלך לעסוק במקצוע שלך בצורה טובה ולעזור לאנשים בחיי היומיום. הפסיכואנליטיקאים הבולטים (פרוייד, קליין, אנה פרוייד, קוהוט) וגם אלה שאחריהם, מספרים בפרוטרוט על האנליזות שהם עברו אצל עמיתים. גם כיום, רוב המטפלים נמצאים גם הם בטיפול ולרוב עוברים כמה טיפולים בחייהם ולא רואים בכך סתירה. אשקר אם אגיד שהתחושה הזו אינה מתסכלת לעיתים. גם אני הרבה פעמים אומרת למטופלים דברים שלו הייתי אומרת לעצמי הייתי מרוויחה. אך כך זה עובד. ואני סלחנית כלפי העובדה הזו ושמחה שיכולה לתת לאחרים את מה שהם לא תמיד יכולים לתת לעצמם. אם אינך רוצה לפנות לטיפול מסיבות שונות זה בסדר, אבל אנא ממך, אל תמנע מעצמך את הדבר הלגיטימי הזה רק כי אתה מרגיש שזה לא עולה בקנה אחד עם העובדה שלמדת גם כן פסיכולוגיה. אשמח לסייע לך למצוא טיפול מתאים אם תרצה. אתה יכול לכתוב לי במייל gily.agar@gmail.com או להתקשר 0544959060 להשתמע!

גילי היקרה. המון תודה על תגובתך החכמה. בזכותך עשיתי צעד ראשון לכיוון הנכון: התחלתי להיפגש עם פסיכולוגית. ואמשיך. את יודעת, תמיד ידעתי שאכילת היתר שלי באה מתוך פחד וכאב. אבל זו תמיד היתה ידיעה רציונלית בלבד. בפגישה, הפסיכולוגית בקשה שאעצום עיניים, אתרווח, ואתחבר לפחד ולכאב שבגוף שלי. איפה הם נמצאים?. איך הם מרגישים?. זה לקח כמה דקות, אבל התחברתי אליהם, ממש התחברתי אליהם, בפעם הראשונה אולי. ופרצתי בבכי נורא. מכל הלב. כאילו בכיתי הכל החוצה. לא ידעתי עד כמה עמוקים הפחד והכאב שלי. עד כמה הם מפעילים אותי מאחורי הקלעים. למעשה, הם די שלטו עלי. עכשיו אני מבין. כלומר, מבין באמת. ודאי שהגעתי למשקל כזה. פתאום הבנתי לעומק למה זה נקרא "אכילה רגשית". לא כידיעה ריקה מתוכן. אלא כהוויה ממשית של גוף - נפש. אמשיך להיפגש עם הפסיכולוגית. אעשה את המסע הזה יד ביד איתה. אני חושב שאני סומך עליה. זה קצת מפחיד אותי להיות המטופל, להרפות קצת, לעבוד בשיתוף פעולה ובהנחייה של מישהי אחרת. אבל את יודעת מה, זו גם הרגשה של הקלה גדולה. ביני לביני אני סבור שזו היתרככות שלי, במובן הכי חיובי. (יתכן שניתן ליישם זאת גם בשטחים אחרים בחיי). המון תודה, גילי היקרה. על ההקשבה והאמפתיה שלך. את עושה כאן עבודת קודש. אילו הייתי גר קרוב אליך, הייתי שמח להיות מטופל שלך. אני חש שאת פסיכולוגית חכמה, רכה, מכילה. כל טוב לך. אמשיך לקרוא את הפורום, כמובן. מעריך שאם יהיה לי משהו בעל ערך לומר, אכתוב אותו. אלף נשיקות.

27/06/2012 | 19:36 | מאת: ע.

אני מתייעצת איתך הרבה בפורום על הפרעות אכילה. היום בחרתי כינוי אחר, כי הנושא מביך. באצע הפגישה עם הפסיכולוגית שלי - ברח לה נאד חזק. נקרעתי מצחוק, למרות שזה לא היה יפה מצידי. לדעתך, כדאי לי להתנצל, או שזה שטויות?. ועוד באותו נושא: לכולם יכול לברוח נאד. יכול לקרות. אבל נהוג לבקש סליחה. היא לא ביקשה סליחה אפילו במילה. לדעתך, היה עליה לבקש סליחה?. לסיום, שאלה סופר מביכה: אם לך היה בורח נאד חזק באמצע שיחה - היית מבקשת סליחה?. היית מתילמת?. מה היית עושה?. אני מניחה שלא תעני לי על הסעיף האחרון - ומבקשת שבכל זאת תעני. למה? כי מהכרותי הוירטואלית איתך אני מעריכה, ואפילו מעריצה טותך, וחשוב לי לדעת איך היית נוהגת. מחכה לתשובה. המון תודה על העזרה שאת נותנת לי מזה תקופה. בטוחה שגם שאר הגולשות מודות לך.

לקריאה נוספת והעמקה
27/06/2012 | 19:37 | מאת: ע.

שלום לך אני חושבת שהנחת היסוד שלך מוטעית. מאיפה את יודעת שברח? אם לא התנצלה אולי זה היה מכוון? אולי נאמר משהו בפגישה שזו הייתה הדרך שלה להדגיש אותו? ובנימה יותר רצינית, השאלה לא ממש לעניין, ואני מניחה שאת יודעת את זה. שבת שלום, גילי

18/06/2012 | 19:38 | מאת: חנית

שלום לכם בתאחותי בת 21 מקיאה כל מה שהיא אוכלת מצבה מדרדר היא אושפזה לפני שלושה שבועות ברמבם חשש לביות מעיים אך הכל תקין והיא ממשיכה להקיא מה עושים למי פונים? צריכה עזרה בדחיפות

לקריאה נוספת והעמקה

האם הפנו אותה ברמב"ם למחלקת הפרעות אכילה?

16/06/2012 | 05:15 | מאת: מעיין

היי, קוראים לי מעיין אני בת 19 וסובלת מהפרעות אכילה (בולמיה ואנורקסיה) כבר 7 שנים. אני מטופלת אצל פסיכולוגית ודיאטנית קלינית ובכל זאת רציתי להתייעץ איתך בנוגע לכמה נושאים: דבר ראשון אני מעוניינת לדעת אם יש לך טיפים בנוגע לעצירת הדחף לאכילת יתר (בעיקר של דברים מתוקים ומאפים). מה אני יכולה לעשות לפני שהדחף מתחיל.. אילו דברים יכולים לגרום להפחתת הצורך במתוק ובאכילה מופרזת (מאכלים מסויימים, פעילויות מסויימות) ובמקרה והבולמוס כבר החל, מה אפשר לעשות במטרה לעצור אותו? דבר שני, אשמח לדעת אם יש המלצות על ספרים, מאמרים או אנשים שאני יכולה להתייעץ איתם או להעזר בהם בנוסף לטיפול שאני מקבלת. תודה רבה והמשך יום טוב, מעיין.

לקריאה נוספת והעמקה

היי מעיין כל הכבוד על היכולת לטפל בעצמך ולנסות ולהשיג עוד מקורות מידע ותמיכה. בנוגע לשאלה הראשונה- את למעשה צריכה לשאול את עצמך את השאלה הזו. מדוע? כי לאנשים שונים דברים שונים יכולים לעזור במניעה או עצירה של בולמוס. נסי להתבונן בימים בהם לא היה דחף למתוק. מה היה שונה בהם? מה עשית? מה הרגשת? מה הייתה תחושתך לגבי עצמך? נסי ללמוד דווקא מהימים ה"טובים" ולא לחפש מה הייתה ה"טעות" בימים הפחות טובים. בנוגע לספרות- יש המון המון ספרים של עזרה עצמית ושל סיפורים אישיים של אנורקסיה ובולימיה. אני חושבת שהכי טוב שתגיעי לספרייה או לחנות ספרים גדולה ותעייני בספרים השונים. כך תוכלי לראות מה מהם מדבר אלייך.זה מאד שונה וקשור לטעם, סגנון כתיבה ועוד. הנה כמה דוגמאות, שימי לב ששם המחבר כתוב ראשון ולאחר מכן שם הספר. שיהיה בהצלחה! איתן בכר, 2002. הפחד לתפוס מקום, אנורקסיה ובולימיה: טיפול לפי גישת הפסיכולוגיה של העצמי. הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים. ריצ'ארד א. גורדון, 1991 אנורקסיה ובולימיה אנטומיה של מגיפה חברתית, הוצאת "אח" בע"מ. מירה דנה, מרילין לורנס, נשים אוכלות את עצמן, הוצאת פסיכה. קארן ווי, 1993, אנורקסיה נרבוזה והדרך להחלמה, הרעב למשמעות. הוצאת ספרים "אח" בע"מ.

22/06/2012 | 23:25 | מאת: מעיין

15/06/2012 | 18:01 | מאת: מאור

היי אני בן 18 וחצי גובה 1.76 ושוקל 58 בעברי הייתי שמנמן עד החטיבה ופשוט ירדתי במשקל .. ובמשך הרבה זמן שקלתי 65 ובחצי שנה האחרונה ירדתי במשקל והרבה אנשים מעירים לי שאני יותר מדי רזה . ואני לא אוכל הרבה כי אני מפחד להשמין אז נגיד אני יאכל הרבה היום ומחר אני לא יאכל בקושי . כל דבר שאני אוכל אני יכול להצטער עליו אחרי זה . ואני כבר לא יודע מה לעשות . לאן לפנות?

היי מאור אני חושבת שאתה יכול מאד להיעזר בטיפול של תזונאית ופסיכולוג/ית המומחים בהפרעות אכילה. בהודעה מתאריך 28.2 פרסמתי רשימת אפשרויות לפי אזור מגורים או קופת חולים. ממליצה לך לבחור את המקום הקרוב ביותר ולפנות. בהצלחה

06/06/2012 | 16:51 | מאת: לב כואב

הי גילי, מעבירה את הימים במיטה, כמעט ולא יוצאת ממנה. רוצה רק לרדת במשקל ואוכלת ממש קצת קלוריות ביום. כואב לי בלב. כואב לי כי רע לי כי עצוב לי נורא. ואין לי אף אחד שאני יכולה להגיד את זה. אף אחד. ואני יודעת מה יכול לעזור, מה ירפא את הכל. פשוט חיבוק. אבל אין מי שיחבק אותי. זה מתסכל אותי בטירוף. מה שגם מגעיל אותי ברמות שאני בנאדם כזה, שבכלל צריך חיבוק, שרוצה חיבוק. זה כאילו לא אני שרוצה את החיבוק..בחיים לא רציתי. אז מה פתאום זה התעורר לי עכשיו?? שונאת את זה שהחיים שלי הובילו אותי למצב הזה. אבל כנראה שזה מה שחוסר חום ואהבה, הקשבה והכלה גורם כשגדולים.

שלום לך. אכן נשמע שליבך כואב. את נורא כועסת על עצמך שאת צריכה חיבוק, אבל מי מאיתנו לא צריך? את צודקת שייתכן שחוסר בחיבוקים פיסיים ורגשיים הביא אותך להזדקק להם כעת ביתר שאת. את כל כך כועסת על עצמך שיש לך צרכים, שגם את הצורך הקיומי הבסיסי, לאכול את לא מוכנה לספק בעבור עצמך. אנא ממך. אם היו חסרים לך חום, אהבה, הקשבה והכלה, אל תתעלמי מהצורך בהם כעת! תני אותם לעצמך ככל שאת יכולה. זה הדבר הטוב ביותר, הבריא ביותר והאנושי ביותר שאת יכולה לתת לנפש שלך. המשיכי לכתוב כאן. מחכה לשמוע מה שלומך. גילי

17/05/2012 | 14:25 | מאת: אמא

17/05/2012 | 00:20 | מאת: נערה

שלום, רציתי לדעת אם את מתעסקת גם בהפרעת אכילה סלקטיבית ואם כן אשמח לדעת כיצד ניתן לאבחן בן אדם עם הפרעה כזו. תודה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך אכילה סלקטיבית יכולה להיות תוצאה של כל מני דברים, גופניים ונפשיים. אני חושבת שהכתובת הטובה ביותר לאבחון היא תזונאית מומחית בהפרעות אכילה. את מוזמנת להעלות את השאלה בפורום מקביל בניהולה של עדי מילר, תזונאית שמומחית בהפרעות אכילה . http://www.doctors.co.il/forum-4881 בהצלחה, גילי

14/05/2012 | 22:16 | מאת: אלה

גילי שלום, לאחר התלבטויות החלטתי לשלוח אלייך את הבעיה שמעסיקה אותי זה לא מעט זמן. אחי (כבן 27) כנראה כבר קרוב לשנתיים סובל מהפרעת אכילה מסוג בולמיה. אני אומר כנראה משום שהוא לא מתגורר בבית וגם מכחיש בכל תוקף, כך שקשה מאוד לדעת בוודאות אך לאחרונה החלה הדרדרות במצבו (לאחר שחזר הבייתה) וסימפטומים כגון: אכילה ללא היכר, "בריחה" ישר אחרי ארוחה ועצבנות הפכו להיות יומיומיים. אפילו האצבע כבר נהייתה נפוחה וחבולה. שאלתי היא: איך נגשים אליו מבלי ליצור אנטי? הוא ילד מופנם ונוטה לברוח כשמלחיצים אותו. מצד שני, הרצון שלי ושלנו כמשפחה לעזור לו מחייבים לפעול ומהר. אשמח לעצתך. תודה רבה אלה

לקריאה נוספת והעמקה

היי אלה חשוב לי להגיד שאין דרך "נכונה" שאני מצטטת מתוך מחקר או סטטיסטיקה אלא מתוך מחשבה שלי. אז ככה. בולימיה היא לרוב תוצאה של סבל, והיא גם גורם סבל. סביר שאחיך נמצא במצוקה רגשית. אולי ניתן לנסות לגייס אותו לקבל עזרה בנוגע למצב הרוח שלו, מבלי להזכיר את הבולימיה. אם לא סביר שיסכים, ניתן אולי לקבוע בעצמך או עם ההורים פגישה עם יועץ משפחתי ולנסות להזמינו לאחר מכן מתוך אמירה שאתם רוצים לדבר על משהו שמעסיק אתכם. אפשרות נוספת היא לכתוב לו מכתב מנוסח ועדין שמתאר את האהבה והאכפתיות שלך אליו, וגם את הדאגה והרצון להושיט יד. מקווה שמשהו מאלה יכול לתת לך קצה חוט. עדכני מה חשבת. גילי

14/05/2012 | 22:08 | מאת: פילון

גילי, אני רוצה להיות זונדה. זה המטרה שלי בחיים כרגע וזה מה שאני רוצה להשיג. אני רוצה להיות בתוך בועה בבית חולים, שיהיה לי שקט בתוך הלב. שיטפלו בי שידאגו לי ושייקחו ממני את כל האחריות.. בינתיים אני מרעיבה את עצמי כל היום.. אני עוד לא בתת משקל אבל זה יגיע. אני יודעת שזה נשמע זוועה. אבל אני פשוט רוצה את זה..

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך. זה לא נשמע הזוי בכלל. הכמיהה שמישהו יטפל בנו, יתן לנו שקט וידאג לצרכים שלנו בבועה נעימה היא כמיהה מוכרת והגיונית. אני חושבת שהאנורקסיה לפעמים מבלבלת בכך שהיא נותנת לכמיהה הזו "פתרון" לא כל כך יעיל. הגוף והנפש מגיעים למצב של התשה וזקוקים לאשפוז שכזה, אך ההרגשה כל כך גרועה במצב הזה, שכבר לא ניתן להנות מהשקט והשלווה שכל כך כמהים לה. בכל מקרה, אשפוז יכול להיות הזדמנות טובה לצבור כוחות, להנות קצת מטיפול ושקט ולחזור למסלול החיים עם כלים חדשים.

שלום, לאחרונה גילינו כי לביתי בת ה21 יש הפרעת אכילה אותה היא סוחבת שנים. אשמח אם ידוע לך על פסיכולוגים טובים ומומחים באופן ספציפי בהפרעת אכילה באזור הצפון??? תודה וערב נהדר

שכחתי להוסיף פסיכולוגים מאזור הצפון בסביבות כרמיאל, ראש פינה, צפת האזור הזה יותר של הצפון

את מוזמנת לפנות אלי במייל ואשמח להעביר לך את מי שאני מכירה. גילי

שלום, אני בת 17 הגובה שלי 168 ס"מ ואני שוקלת 50 ק"ג. מאז ומתמיד הייתי רזה והמשקל הממוצע שלי היה 52 קילו. לפני כחודש וחצי גיליתי שעליתי 4 קילו תוך שבועיים. באותו זמן אכלתי בלי סוף ואז התחלתי לשים לב מה אני אוכלת. הפסקתי לאכול חטיפים ודברים מלאים בשמן. שבוע לפני פסח הייתי חולה מאד ולא אכלתי כלום במשך כמה ימים. מאז התאבון שלי פחת עד כדי כך שאני יכולה להסתפק בארוחה אחת ביום וגם אותה אני אוכל כי אני יודעת שצריך וזה לא בריא. אין לי שום כוונה לעשות דיאטה אבל אני פשוט לא רעבה... בלי שום קשר לדיאטה אני יוצאת להליכות/ ריצות פעם בשבוע כדי להירגע מהלימודים אני שמה לב שאני םמשיכה להרזות ולרדת במשקל. האם זה נחשב שיש לי הפרעת אכילה או שכל השינוי הזה במשקל קורה כחלק מגיל ההתבגרות/עודף לחצים (ויש הרבה)? אני יודעת שאני נמצאת בתת משקל אבל האם זה נחשב אנורקסיה?

לא כתבתי את כל המייל מקודם. הוא נגמר ב-walla.com

שלום לך. הדבר הראשון שעלייך לעשות הוא לבדוק באמצעות רופא/ת המשפחה מה הסיבה לירידה במשקל. בד"כ הפרעת אכילה קשורה לפחד להשמין ולרצון לרדת במשקל שאת לא מתארת שיש לך. בכל מקרה, תשללי קודם סיבה רפואית ואז המשיכי לבדוק. עדכני אותנו. גילי

29/04/2012 | 21:21 | מאת: שם בדוי

גילי שלום, אני פונה אליך מאחר שאני די מיואשת ואני לא יודעת לאן כדאי לפנות ע"מ לטפל בבולמיה. אני בת 35 וסובלת משנות ההתבגרות מבולמיה בדרגה קלה עד בינונית. אני מטופלת אצל פסיכולוגית אבל לא בתדירות גבוהה. בעבר הלכתי פעם בשבוע/שבועיים. אני מטופלת בפלוטין במינון נמוך (חצי כדור ביום). בזמן האחרון אני חווה החרפה בבולימיה (כל יום) ואני מאוד מעוניינת למצוא טיפול שיוכל באמת לעזור לי. הטיפול הפסיכותרפי עוזר במישורים אחרים אבל לא הצליח לעזור לי למגר את המחלה הזו... אשמח לשמוע את המלצותיך. תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך על מנת להלחם בבולימיה מומלץ להוסיף לטיפול הפסיכותרפי טיפול של תזונאית המומחית בהפרעות אכילה. ניתן לפנות לתזונאית כזו דרך קופת חולים או באופן פרטי. תזונאית שכזו תסייע לחלק ההתנהגותי ולוויסות הדחף לאכול ולהקיא בזמן אמת. בהצלחה, גילי

13/04/2012 | 21:49 | מאת: זואי

שלום גילי! אני זואי בת 24, לפני כ 3 שנים התאמנתי בסופרט תחרותי השגי, וכל הזמן היתי צריכה להוריד משקל, היתי כל הזמן מתאמנת ושומרת על המשקל שלי, לפני 3 שנים עברתי ניתוח בברך, ועקב ניתוח נאלצתי להפסיק להתאמן, התחלתי לעלות במשקל, לעשות ספורט לט ממש יכולתי, אז מצאתי "פתרון" ללכת להקיא, זה נמשך כבר 3 שנים, ואני לא יכולה להפסיק עם זה, אני מפחדת לספר לאנשים קרובים אלי. אני לא יודעת מה לעשות ולמי לפנות!! אני קוראת המון על המחלה ועל התוצאותיה, וזה נוראה מפחיד אותי, אך אני לא יכולה לשלוט על זה!

היי זואי. נכנסת ל"מעגל הקסמים" של ההקאות, שקל להכנס אליו ונדרש מאמץ לצאת ממנו. אני ממליצה לך לקרוא את הודעתי מתאריך 28.2 ולראות לפי מקום המגורים שלך, מה המרפאה המתאימה ביותר עבורך לקבלת טיפול. עדכני אם מצאת! גילי

13/04/2012 | 00:41 | מאת: אודרי

היי... אני בת 24...כבר 6 שנים עמוק בתוך הפרעות אכילה... בולמית ואנורקטית... זה השתלט על כל תא של ההויה שלי... חשבתי שאני יכולה לעזור לעצמי, ואפילו הפכתי את זה למסע חיי..הלכתי ללמוד נטורופתיה בתקווה ואבין את הקשר הזה בין גוף לנפש ואוכל לרפא את עצמי... וזה באמת עזר מעט... אבל לא באמת... בתקופה האחרונה אני עוברת תקופה מאוד קשה...שהחזירה אותי לדיכאון קשה... שמבחינתי היא שידור חוזר מלפני 6 שנים כשרק נכנסתי למחלה.. אני לא מפסיקה לחשוב על איך לפגוע בעצמי ולסיים את הכל...התעייפתי..זה גבה מחיר יקר מידי.. אני כרגע בודדה לחלוטין..אין לי עם מי לדבר.. נפרדתי מחבר שלי לפני חצי שנה, וקיבלתי סטירה כואבת מכל החברים הכי טובים שלי שהבהירו לי שאין להם זמן בשבילי ושאני לא יעשה "דרמות"... הכאב הוא בלתי נסבל ונהיה יותר ויותר קשה להמשיך לקום כל יום בבוקר ולהמשיך להגיד לעצמי את אותם המנטרות שיעזרו לי להמשיך לחיות..אני כבר לא מאמינה לעצמי... אתמול, כשהייתה לי הזדמנות והייתי לבד, ארגנתי לעצמי קוקטייל תרופות...חשבתי לקחת אותם ולסיים את הכל.. במקרה אמא שלי נכנסה וקטעה אותי... אני פונה פעם ראשונה ב6 שנים הקשות האלה, באמת בידיים מורמות ומודה, אני לא יכולה לבד..אני צריכה עזרה דחופה.. אין לי כסף כי אני סטודנטית, ואני גרה בראשון... למי אני יכולה לפנות? בבקשה תכווני אותי...

לקריאה נוספת והעמקה

לאודרי היקרה. אני מתנצלת שרק עכשיו אני עונה על הודעתך. ישנה בהודעה מה28.2 רשימת אפשרויות טיפול ללא תשלום. אני חושבת שהכי נכון לפי מקום מגורייך יהיה לפנות למרפאה להפרעות אכילה בתל השומר או באיכילוב. יכול להתאים?

11/04/2012 | 20:16 | מאת: מרב

שלום רב, בת 35, סובלת מאכילה רגשית (בולמוסי אכילה ללא הקאות)כבר שנים רבות מדי, משנות העשרה. שנים יורדת מעט במשקל ועולה במהירות תוך בולמוסים שאינם נגמרים. אני בטיפול רגשי כבר 7 חודשים עם מטפלת שדוגלת בגישת הרזיה ללא דיאטה. מאז שאני בטיפול רק עליתי ועליתי במשקל. כל מה שהצלחתי להוריד בדיאטה מתונה מאוד שנה קודם לכן. אני כל כך נואשת כבר. הטיפול הזה היה תקוותי האחרונה לשים קץ לשליטת האוכל בחיי. מה עושים? באמת מה עושים?! אני אישה בוגרת, מלומדת, מוצלחת בכל שטח אחר בחיי, נשואה עם ילדים מהממים ובריאים, ובכל זאת, אינני מצליחה למגר את הטירוף הזה.אני לא יודעת מה לעשות. לא יודעת. אני לא מוכנה להמשיך ולבזבז את חיי עוד על ה"שיט" הזה., אבל מצד שני, כל מלחמותיי וכל נסיונותיי נכשלים. וכל אימת שנדמה לי שאני כבר לא במקומות השחורים של פעם, אני מוצאת עצמי שקועה עד צוואר באוכל. כבר מתקשה להאמין שיש מוצא. יש לך איזה משהו לחדש לי?! תודה רבה וחג שמח!

לקריאה נוספת והעמקה

היי מרב אכן מתסכל שהחלק הזה בחייך מפריע להנות באופן שלם מהחלקים הנפלאים האחרים. האם את נמצאת במקביל לטיפול הרגשי גם אצל תזונאית המומחית באכילה רגשית? כאשר מתחילים טיפול רגשי ללא ליווי התנהגותי סביב האוכל (תזונאית מומחית לנושא או טיפול התנהגותי ממוקד בנושא)- הגיוני שהמשקל יעלה. מדוע? אם גופך התרגל לווסת רגשות באמצעות אכילה, אז טיפול רגשי שנוגע ברגשות בשלב הראשון, יעורר רגשות ועד שלא ילמדו כלים חדשים לווסת את הרגשות הללו, גופך יפנה למקור ההרגעה המוכר, לאוכל. חשוב מאד מאד לפיכך ללוות את התהליך הרגשי החשוב גם בטיפול התנהגותי שממוקד ברגעים הקשים ומניעתם (לא מדובר בהכרח בתפריט, קלוריות וכו', אלא בסיוע להתמודד ברגע האמת מול האוכל). אם תרצי המלצות על תזונאיות טובות, אשמח

20/04/2012 | 08:39 | מאת: מרב

הי גילי. תודה רבה על המענה. אכן, אני אשמח לקבל המלצות על תזונאיות טובות המתמחות בתחום אכילה רגשית - באיזור הצפון (קריות/כרמיאל/נהריה/עכו והסביבה). המון תודה. מרב.

09/04/2012 | 17:15 | מאת: אובדת עצות

שלום גילי, הייתי רוצה להתייעץ איתך לגבי בעיה ממושכת במשפחה הגרעינית שלי. בבית, 3 ילדים (אח נפטר לפני שנה וחצי), אני נשואה והשניים האחרים גרים בבית- אחות בת 27 ואח בן 22. הבעיה המרכזית (או הבוערת ביותר כרגע) היא עם אחותי. במשך כמה שנים היא אוכלת ארוחה אחת ביום, בשעות הערב (עד אז היא לא רעבה), מאוד מאוד בררנית באוכל (לדוגמא, אם יהיה קצת יותר שמן ממה שמוכנה או שהמזון יהיה מבושל מידי או יתבשל מוקדם מידי או שתמצא שערה בסלט), לא תסכים לאכול אפילו במחיר של עוד יממה ללא אוכל). היא מאוד רזה ונראית די חולה. ברור לכולנו שיש כאן הפרעת אכילה, אך היות והיא מתפקדת (עובדת ומצליחה בעבודתה) אנחנו "נחים על זרי הדפנה" ומשכנעים את עצמנו שאולי היא בעצם בסדר (מבחינה רפואית, בדיקות הדם שלה תקינות, מקבלת מחזור, סבלה מספר רב של פעמים מחיידק בקיבה). חשוב לי להוסיף שהבעיה איתה אינה נגמרת כאן- בעקבות כל העניין שלה עם האוכל והחולשה הכללית ממנה היא סובלת בסוף יום העבודה, הוריי כל הזמן סביבה, משתדלים להכין לה לאכול כשמגיעה מהעבודה ובכל זאת התלונות שלה לא פוסקות. אדרבה, היא מרשה לעצמה לדבר אליהם בזלזול, להשפיל ולקלל אותם במילים שהדף אינו סופג. אינני מסוגלת אפילו לפרט את הרגעים בהם היא משתלחת בהוריי. בכ"ז אני כותבת דווקא היום מאחר ובהתקף האחרון שלה (שהוצת בעקבות כך שאמי נכנסה לחדרה וניקתה אותו, כן זו האמת) היא פשוט התחילה לצרוח, ולבכות, ולקלל ולאיים ואמרה שהיא עומדת למות, שכואב לה הלב ועוד דברים מפחידים בסגנון הזה. אני כותבת את הדברים ומזדעזעת מחדש. מצד אחד אני מאוד כועסת עליה על התנהגותה, מצד שני אני דואגת לה מאוד! אשמח לשמוע את דעתך. האם זו אנורקסיה? והאם יש הפרעה שיכולה להסביר התקפי שגעון מהסוג הזה? תודה מקרב לב.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך אני מצטערת לשמוע על האובדן שמשפחתך חוותה ועל הקשיים השונים. הפרעת אכילה הנה סימפטום שמבטא כל מני קונפליקטים, קשיים רגשיים ודינאמיקות משפחתיות. כיוון שכך, סביר שהן הפרעת האכילה והן התקפי הזעם מבטאים דברים דומים שקשורים אולי לקושי בשרטוט גבולות ברורים בין אחותך לבין הורייך,להתמודדות עם האובדן, לתסכולים שונים שהצטברו לאורך השנים ועוד. אני ממליצה שהורייך יפנו לטיפול משפחתי, ויקבלו הנחיות כיצד להתנהל עם אחותך בצורה שלא תשמר את המצב או תחריף אותו (מתוך כוונותיהם הטובות ייתכן והם מעודדים חלק מההתנהגויות שלה בעוד שהם מנסים לעזור). אם קשה לפנות לטיפול פרטי, ישנו מגוון רחב של מרפאות ציבוריות בארץ בהן הטיפול הוא ללא תשלום. רצוי שיפנו למרפאה המתמחה בהפרעות אכילה וכך גם ההנחיה עבורם תהיה נכונה יותר וגם תהיה אפשרות לשלב את אחותך בטיפול בהמשך. כך או כך חשוב להגיד שתפקוד גבוה אינו סותר אנורקסיה וליהפך. פעמים רבות לצד הפרעת האכילה מתקיימים חיים של הצלחה תעסוקתית. אל תתנו לעלה הדפנה הזה לבלבל אתכם כי המצב עלול להיות מסוכן מבחינה בריאותית גם כשהיא בתפקוד מלא. אני כאן אם תזדקקי לעזרה בחיפוש מקום לטיפול. בהצלחה! גילי

29/03/2012 | 21:12 | מאת: יונית

הייתי רוצה לדעת אם יש אפשרות לצאת מבולמיה ללא עזרה חיצונית.. אלא אני בעצמי לבד? אני מודעת ליתרון של עזרה חיצונית אבל בכל... יש לציין שבד"כ אני מקיאה רק בסופי שבוע ולעיתים יותר..

שלום יונית. קשה לי להגיד משהו כללי. אני חושבת שרק את יכולה לדעת אם את יכולה או לא. אולי תנסי למשך תקופה מסויימת להתגבר בדרך שאת חושבת עליה, ואם תראי שאת זקוקה לעזרה תפני בהמשך. בהצלחה

06/04/2012 | 00:15 | מאת: יונית

זו בדיוק הבעיה שאין לי מושג איך מתמודדים בעצמי. האם יש שיטות עצמאיות שונות? האם זה קיים בכלל? זה ממש ממש חשוב לי לדעת!! תודה רבה רבה!!

29/03/2012 | 21:09 | מאת: יונית

22/03/2012 | 21:00 | מאת: גלי

שלום בתי בת 14 לועסת קרטונים ודפים - אני חסרת אונים.מהיהתופעה ומה עליי לעשות כדי למגר אותה. תודה גלי

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך. לפני שממגרים את התופעה יש להבינה. ישנם מספר כיוונים אפשריים בהם אי שקט פסיכומוטורי ונסיון להרגיעו, נסיון לזכות ליחס, נסיון לאכול פחות כדי לא להשמין ועוד. אני מציעה לך לפנות לייעוץ מקצועי כדי להבין מה הכיוון הרלוונטי כי ההתנהגות היא רק סמפטום וצריך להבין את הבסיס שלה כדי לתת את הטיפול הנכון. בהצלחה

05/06/2012 | 16:35 | מאת: שירה

האם את מכירה את האנשים שבסוף כל ארוחה בה מוגש עוף שוברים את העצמות של העוף ושואבים את מה שבפנים... או שמוסיפים מלח לאוכל עוד לפני שהם טועמים אותו...? אני נמנית על האנשים הללו, ולאחרונה נודע לי שזה לא סתם... לעתים הגוף עצמו חסר מינרלים או ויטמינים שנמצאים רק בחומרים מסוימים. אני לא יודעת אם עלה בדעתכם לבדוק זאת, אבל לדעתי זה כדאי. בהצלחה.

15/03/2012 | 12:28 | מאת: שיר

הובחנתי ב- OCD המטפלת שלי אמרה שיש לי קווים של OCD. במחשבות חוזרות, פחד ממחלות איבחון הגוף על ידי. רק במצבי לחץ אני התחלתי עם טיפול תרופתי 10 מ"ג ציפרלקס שהפסיכאטרית של הקופה אמרה שאחרי 3 חודש נעלה ל- 40 מ"ג האם זה הרבה? האם אפשר להחלים ע"י תרופות וטיפול. האם זה מותנה בזמן? ומאיפה זה בא אוסידי? תודה מראש שיר

לקריאה נוספת והעמקה

היי שיר או. סי. די. היא הפרעה שיש עליה הרבה מאד מידע ושיטות טיפול גם תרופתיות וגם פסיכולוגיות. בנוסף לטיפול התרופתי מומלץ לעבור טיפול קוגניטיבי התנהגותי. אני מפנה אותך לאתר שנותן הרבה מידע על או סי די. http://www.cognetica.co.il/?CategoryID=217 בנוסף ישנו פורום תמיכה למתמודדים עם או סי די באתר תפוז

15/03/2012 | 04:47 | מאת: לא משנה

לילה טוב האם את מטפלת בויסות ריגשי באופן פרטי.ובהפרעת א"ג ללא "דרמות" של הפרעות אכילה אובדנות פגיעה. יש לך מה לומר? תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אשמח לענות לך על שאלותייך במייל gily.agar@gmail.com שבת שלום, גילי

14/03/2012 | 00:05 | מאת: בלוג.

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=789338&blogcode=13104807

לקריאה נוספת והעמקה

אני רוצה לברך את הכותב/ת על הדברים האמיצים המשקפים את הכעס העמוק, העז והמוצדק כלפי חברות הפרסום, ערוצי התקשורת והאינטרנט. גורמים אלה בבחירות שלהם ובמסרים שהם מעבירים, מחרבים את הדימוי העצמי של נערות רבות ומעודדים אידיאל רזון בלתי סביר ובלתי אפשרי שיש לו קשר ישיר להתפתחות והחרפת הפרעות אכילה

09/03/2012 | 16:23 | מאת: מיכל

אני בת 17 וחצי, כמעט שלוש שנים עם התעסקות במשקל ובגוף ובאוכל. תחילה כאשר הייתי בתת משקל באופן טבעי(לא מדיאטה) היה לי פחד מהשמנה ותמיד שמרתי שלא אוכל יותר מדי ואם כן הייתי אוכלת יותר מדיי הייתי רואה מיד שהשמנתי (בלי שזה היה ניכר על המשקל). התחלתי אחרי שנה עם גלולות בשביל לסדר את המחזור (אחרי ששנתיים אמא שלי לא הסכימה שאקח כי הייתה בטוחה שאשמין מזה) ואכן השמנתי 6 קילו תוך חודשיים, ההתעסקות במראה הפכה קיצונית, ספירת קלוריות, בולמוסים, צומות, ניסיונות של אכילה בריאה ומאוזנת (נמשך ככה כבר שנתיים- ירדתי 3 קילו, עליתי ועכשיו שוב ירדתי 2 קילו). המחשבות לא מניחות לי, כל היום אני רק מתעסקת באוכל ובמראה, אומרים לי שאני רזה מדיי, לעיתים רחוקות אני מצליחה לראות גוף רזה אך רוב הזמן אני ממש נגעלת מהגוף. אני בטיפול פסיכולוגי אבל כרגע בעיקר סביב דיכאון ומצבי רוח, כמעט ולא נוגעים בעניין האוכל. הפסיכיאטרית המליצה ללכת לדיאטנית.. אני בספק אם זה יעזור. אני כל הזמן אומרת לעצמי שכשארד את ה6 קילו הכל יהיה בסדר אבל אני לא מצליחה ואני נופלת לבולמוסים. אין לי כוח כבר להתעסקות הבלתי פוסקת הזו. אני כבר לא זוכרת מה זה לקום בבוקר ושהמחשבה הראשונה לא תיהיה בנושא של אוכל.

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכל הסבל שאת מתארת אכן קשה ושכיח כאשר המחשבות על אוכל משתלטות. אני ממליצה לך לפנות במקביל לטיפול לתזונאית שמתמחה בהפרעות אכילה. תפקידה הוא לעזור לך לעצור את הדיבור הפנימי הזה, לשנות את המחשבות ואת הרגשות סביב אוכל. תזונאית מומחית שכזו תוכל לפעול בתיאום עם הפסיכולוגית שלך להשגת הקלה מיידית גם באמצעות הטיפול. אשמח להמליץ לך על תזונאית כזו בהתאם למקום מגורייך. את מוזמנת לפנות אלי במייל

09/03/2012 | 14:35 | מאת: hory

כל הכבוד לך, באמת שהדבקות שלך במטרה ראויה להערצה. לא מתנגדת, לא נלחמת, לא מרגישה ולא חושבת, פשוט מאפשרת לדברים לקרות. עוד בולמוס ועוד בולמוס אחד, והסחרור הזה כבר לא מסחרר, והכל נהיה שגרתי, ולחשוב על זה שעד לפני שבועיים זה היה מחזה ככ נדיר ופוצע, ועד לפני חודשיים בכלל לא נפגשת בזה תקופה של מעל לחצי שנה. פשוט נהדרת. לחשוב שעד לפני זמן מה הבעיה היתה שלא הרשת לעצמך לאכול כמו שאת צריכה...איזו אשליה. הצלחת לחזור לאותו מקום שחשבת שאינך שייכת לו יותר..איזה כישרון. אז חשבת שהתהליך שעברת הינו משמעותי ושהבולמוסים שייכים להיסטוריה, וכל 23 הקילוגרם שירדת כבר אינם שייכים אליך. באמת אשליה נחמדה. ומה חשבת לעצמך? הרי בסוף זו את. אותו כישלון מהלך. איו לך יכולת לנצח, באמת שכחי מזה. אז יופי, תאכלי עוד משהו ועוד משהו, תכניסי את הכל לתוכך עד שאלפי הקלוריות יהפכו לקילוגרמים והכל יחזור על עצמו. באמת כישרון. כל הכבוד לך. רק שלא תתעוררי ותבכי אחרי. רק שהאדישות תמשיך לנתק אותך. ניצחת הכל. כמה טוב שאת קיימת.

לקריאה נוספת והעמקה

היי. אם היית מספרת לי שמישהו אחר דבר אלייך ככה הייתי אומרת לך לעשות הכל כדי להפסיק את הדיבור הזה כלפייך. אני מרגישה צורך להגיד לך אותו הדבר גם כעת. אנא ממך. נסי לגייס מעט חמלה אנושית כלפי לא אחרת מאשר עצמך. הפרעת האכילה תוקפת אותך, וזה קשה מאד. זו הפרעה שיש לה סיבות חברתיות רבות שמשפיעות על בנות רבות ואת ביניהן. אני מקווה שתמצאי דרך לעצור את קלחת הכעס העצמי ולחשוב על דרך לצאת מהמעגל הזה. אשמח לעזור לך למצוא כתובת מתאימה לטיפול

11/03/2012 | 20:55 | מאת: hory

תודה גילי על הרצון לעזור לי..אבל כנראה שאף אחד לא יכול. אני כבר מטופלת..שנה וחצי בטיפול פסיכולוגי פעמיים בשבוע, בטיפול תרופתי ללא הועיל לבינתיים ומתחילה השבוע מחדש טיפול דיאטני..שגם עד היום לא הצליח להקל. לא רוצה להתייאש, רוצה להילחם, אבל באמת מרגישה שהובסתי, וכל מה שאני רוצה זה רק להרים ידיים ולהירקב אט אט. שיפסיקו להילחם עלי, כי בכנות שהמחלמה לא שווה את זה.

01/03/2012 | 00:31 | מאת: עדי

היי. אני בת 24 ויש לי בעיה שהתחילה שתקופת הצבא ומלווה אותי עד היום. אני גבוהה ורזה אך לעעולם לא מרוצה מהמראה החיצוני שלי. אני בביקורת עצמית מתמדת, שקילה יומיומית ומוודאה שאין עליה במשקל. הבעיה היא התקפי בולמוס נוראיים שהורסים לי הכל. מפתחים שנאה עצמית תהומית, הורסים לי את הבריאות, תחושה של גועל, סלידה ושנאה גדולה ואני לא יודעת איך לצאת מזה. במשך ההזמן הצלחתי להלחם בזה. אני בן אדם לחוץ מטבעו כך שזה היה מגיע ברגעי לחץ בעיקר. הבעיה היא שכשמגיעה תקופת המבחנים אני לא מצליחה לשמור על עצמי לאורך זמן ואם התקופה נמשכת אני נופלת בסוף ולא מצליחה לצאת מהמעגל עד שנגמר המבחן האחרון. בבקשה, הייתי שמחה לקבל טיפים יעילים. אני מודעת לצריכה של מים, פירות וירקות, תזונה נכונה. למרות הכל תקופת המבחנים מכריעה אותי. איך אוכל לעבור את תקופת המבחנים הבאה בשלום? תודה מראש, ניצן

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך. תקופת הבחינות ידועה בכך שהיא מחמירה את כל תסמיני הלחץ והקושי, בפרט סביב אוכל. לצערי טיפ תזונאי זה לא מה שיעזור לדעתי. אני חושבת שמאד יעזור לך ליווי טיפולי של פסיכולוגית ותזונאית. האכילה היא רק הסמפטום ולכן הפתרון איננו בעוד טיפ שקשור לשתיית מים או אכילת ירקות. הפתרון יהיה דרך הרגעת הלחץ, ומציאת דרכים יעילות יותר להתמודד עם הלחץ כשאת מרגישה אותו. ישנה הודעה שלי מ28.2 על אפשרויות טיפול. בנוסף, כסטודנטית, אולי יש במוסד שאת לומדת בו ליווי פסיכולוגי מוזל. אם תרצי שאסייע לך למצוא מקום מתאים אשמח. חבל שחייך ינוהלו על ידי ההתקפים האלה וההרגשה הרעה, בעוד שכסטודנטית גבוהה, רזה (ובעלת מודעות עצמית כפי שניתן להתרשם ממה שכתבת), את יכולה לחיות חיים יותר שמחים וקלים. אני ב gily.agar@gmail.com

למבוטחי מכבי שמעוניינים לקבל טיפול דרך הקופה, אלה הפרטים של האחראית על הפרעות אכילה, יעל נרדי Nardi_y@mac.org.il 03-9541300

שלום לכולם אני מצרפת כאן רשימה של מקומות ציבוריים ופרטיים לטיפול בהפרעות אכילה. אין ברשימה זו משום המלצה על מקום זה או אחר, אלא ריכוז של אינפורמציה עבורכם. כל אחד צריך לברר מה מהמסגרות מתאימה לו מבחינה כלכלית ומבחינת התכנית שמוצעת במקום, ולבחון האם המקום עונה על צרכיו. אפשרויות טיפול בהפרעות אכילה: באופן כללי מומלץ שהטיפול יכלול טיפול רגשי (פסיכולוגי) ןטיפול של תזונאית המתמחה בהפרעות אכילה. ניתן להשיג שילוב זה במספר דרכים: 1. באופן פרטי- פניה לפסיכולוג פרטי ותזונאית פרטית. 2. ברוב קופות החולים קיימות לרוב יחידות לטיפול בהפרעות אכילה, דרכן ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי ותזונאית שמתמחה בהפרעות אכילה, במחיר מסובסד. מדובר על טיפול מרפאתי ולא אשפוזי ויש לברר בקופת החולים הרלוונטית אל מי צריך לפנות לקבלת טיפול בהפרעות אכילה. 3. ניתן לקבל טיפול במרפאות ציבוריות לבריאות הנפש המתמחות בהפרעות אכילה. במקומות אלה פועל צוות מנוסה ורב מקצועי המספק טיפול רגשי וליווי של תזונאית ואם יש צורך גם של רופא.מדובר על פגישות בתדירות של אחת לשבוע בד"כ. ישנן גם מחלקות בהן ניתן להתאשפז בעת הצורך. ניתן לפנות אל המרפאות והמחלקות הללו באופן ישיר ואין צורך בהפניה מקופת החולים: * בית חולים איכילוב :03-6974707 (יש מרפאה וגם מחלקה) * מחלקות בבית החולים תל השומר (ילדים ג') – 035302466 (בוגרים) 03-5305101/3 03-5303030 (לבקש מרפאת מבוגרים או מחלקה פסיכיאטרית למבוגרים או למתבגרים בהתאם לצורך). מרפאת חווה -תה"ש - מרפאה לבריאות הנפש של האשה- 03-6354029 * בית החולים אסף הרופא (ילדים ונוער) - 08-9779117/153 * מרכז שניידר (מח' ד' להפרעות אכילה) - 03-9253761 * הדסה עין כרם (מרפאה לבוגרים) -02-6777348 הדסה עין כרם מחלקה לבוגרים 02-6777181 אשפוז יום מתבגרים (מרכז העיר) טלפון: 6235059/4 – 02 מחלקת אשפוז מתבגרים (עין כרם): 02-6779191 * בית חולים סורוקה - 08-6400780 * בית חולים רמב"ם (פסיכיאטריה - הפרעות אכילה) - 04-8543031 # מרפאת הנוטרים – רעננה- דרך קופ"ח כללית * קופ"ח מכבי (המרפאה להפרעות אכילה) - 04-8477922 * שלוותה (מחלקה לנוער ולבוגרים) – הוד השרון, טלפון: 09-7478604 * גהה – בית חולים פסיכיאטרי, טלפון: 03-9258258 * מרכז שיקום נס ציונה (נוער) - 08-9384067/8 * גליל מערבי - 04-9850505 * קיבוץ גשר הזיו - 04-9828810 * מכון סאמט (מבוגרים) ירושלים - 02-6733548 * מרפאת נעורים לילדים ונוער (קופת חולים מכבי) ראשון לציון -03-9634780 *תחנת העמקים- גלבוע 04-6533239, 04-6533333 4. עמותות וארגונים פרטיים: נותנים מענה מקיף ולעיתים באשפוז חלקי * עמותת שחף – המפעילה קו מצוקה התנדבותי המקשיב, מספק אינפורמציה בנוגע לאפשרויות הטיפול הקיימות ומשיב על כל שאלה בנושא. טלפון: 08-9357035. * אביב – ארגון ישראלי להפרעות אכילה . * ת.ל.מ – תחנות הקיבוצים לטיפול בילד ובמשפחה: המגישה עזרה, סיוע אבחון וטיפול בתחום בריאות הנפש למשפחות, זוגות, פרטים וילדים הסובלים מהפרעות אכילה ובעיות בתחום הנפש. 5. מרכזי טיפול ייעודיים בהפרעות אכילה: * תפנית – ירושליים, בית הכרם טלפון: 02-6525647. * שחף – קיבוץ נען טיפול בטכניקת החונכות המנוהל על ידי ד"ר מוריה גולן, טלפון: 08-9357035, 08-9351244. * נופית – המרכז לטיפול בהפרעות אכילה בקרב נוער ובוגרים, טלפון: 09-7447111, 09-7447222. * כפר עמית – טלפון: 04-6309209 * חוות הבריאות "מצפה אלומות" מציעה טיפול תומך בתהליך השיקום, סיגול תזונה נכונה ומאוזנת ואורח חיים תזונתי בריא לגוף ולנפש, טלפון: 04-6653364. # עוף החול - קיבוץ חצרים (היחיד בדרום) טלפון: 08-6474055 לבקש את מיכל # אגם - ת"א טלפון: 03-6447420 # שלבים - הרצליה פיתוח (פרטי. אשפוז יום) 09-9543507 בהצלחה לכולם, והעיקר, לא להרים ידיים, אלא למצוא את הטיפול הנכון עבורכם! גילי

אני בן כמעט 14, גובה 163 ושוקל 40 ק?ג. עד לפני שנתיים הייתי ילד שמנמן, לא מאוד שמן, אבל הייתי לי בטן יחסית גדולה והייתי בכושר די גרוע, עד שלפני שנה וחצי, אחרי שמישהו צחק עליי שאני שמן, החלטתי להתחיל לאכול בריא יותר ולעשות יותר ספורט. קראתי באישה מקום שאני צריך לאכול 1800 קלוריות ביום, ומאז אני סופר קלוריות ופשוט לא מצליח לעבור את ה1800 למרות שאני מתאמן בכדורסל 4 פעמים בשבוע, עושה אימוני כוח פעמיים בשבוע, ופעם בשבוע יוצא לריצה של כמה ק?מ. אני אוכל מאוד מסודר ובריא, ואוכל משהו כמו 7-8 פירות וירקות ביום, אין מאכל שאני נמנע ממנו, ואני תמיד משתדל להגיע הכי קרוב שאני יכול ל1800 קלוריות, אבל הבעיה שלי היא שאני תמיד חושב: כמה אכלתי? עוד כמה אני יכול לאכול? כמה קלוריות יש במאכל הזה? ואם לדוגמא אכלתי הרבה בצהריים, או איזה קינוח אז בערב אני יאכל פחות, וככה אני מונע ממני הרבה פעמים לאכול דברים טעימים במהלך היום, מתוך פחד שאני יעבור את ?מכסת הקלוריות היומית?. אני נראה רזה, אבל יש לי שרירים, ואף פעם לא הגעתי למצב של תשישות או רעב קיצוני. אני לא יודע מה לעשות!!! אני יודע שאני צריך לאכול יותר ולהפסיק לספור קלוריות אבל אני מפחד שאני יחזור להיות שמן שוב!! מה את ממליצה לעשות?? אני מתבייש לספר את זה להורים שלי, אבל אני מפחד להגיע למצב של אנורקסיה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי אורי. אני מתרשמת שאתה בחור אמיץ ואחראי. אמיץ כי עשית שינוי משמעותי בחייך, ואחראי כי הבחנת שמשהו יצא מאיזון ושזה לא טוב לך. אני חושבת שטיפול פסיכולוגי יכול לתרום לך, אך יותר דחוף מכך, עליך לפגוש תזונאית שמומחית בהפרעות אכילה. לא כי יש לך הפרעת אכילה אלא כי החשיבה על האכילה השתלטה עליך וזה דבר שכיח לאחר דיאטות. תזונאית כזו תוכל לסייע לך לרכוש אמון מחודש בתחושת הרעב והשובע שלך מבלי לפחד להשמין. תוכל להגיד להורים שזה חשוב לך כדי לבדוק שאתה אוכל באופן בריא ביחס לפעילות הגופנית הרבה שאתה עושה, וזה אכן מאד חשוב שתקבל את ההדרכה הזו. אם תרצה המלצה על תזונאית כזו אשמח לתת לך. להערכתי לא תצטרך הרבה מפגשים ולכן ההשקעה תשתלם. אם ישנם נושאים נוספים שמטרידים אותך הייתי ממליצה לשלב עם טיפול פסיכולוגי. אם תרצה עזרה בלשתף את ההורים בקושי האמיתי שלך אשמח לעזור. גילי

שלום, אני בת 36 וסובלת כבר שנים רבות מאכילה רגשית. כלומר אני לא בולמית או אנורקסית, גם לא יודעת עד כמה אם בכלל אני יכולה להגדיר את עצמי כ"אכלנית כפייתית" אך אני בהחלט מכורה לג'אנק פוד וממתקים, בעיקר שוקולד. קורה לי לפעמים שאני מחסלת חבילות של עוגיות או ממתקים אחרים ואוכלת אותם גם בלי קשר לתחושת רעב. ואז פעמים רבות אני סובלת מבעיות בעיכול כתוצאה מכך, כאבי בטן ולפעמים גם הקאות לא יזומות.. זה בנוסף לעודף המשקל שאני סובלת ממנו כתוצאה מהאכילה הרגשית. אני יודעת שדיאטה לא תעזור כאן ואולי אפילו תחריף את המצב. (בעבר עשיתי דיאטה מאוד מתונה, ממש לא דיאטת כסאח, אלא שמירה על אכילה נכונה ובריאה, בלי להגביל את עצמי מבחינת סוגי מזון וכו' וירדתי בצורה איטית ומתונה, עד שהגיעה שוב תקופה של בולמוסים שהביאו להשמנה, כפי שקורה בעצם בכל דיאטה). ואני חושבת כבר הרבה זמן לפנות לטיפול נפשי-פסיכולוגי בעניין אך לא יודעת לאן לפנות. כי מצד אחד אין לי "הפרעת אכילה" על פי הספר מה שנקרא. ומצד שני אני כן חושבת שהבעיה שלי היא רגשית ומשם צריך לטפל בה. אני חושבת על מטפל מסוים, שחברה שלי הייתה אצלו, כאשר היא הופנתה אליו בגלל בולמיה שהיא סבלה ממנה. אני לא מכירה את אותו מטפל וכמובן זה שהוא היה טוב בשבילה לא בהכרח אומר שהוא יהיה טוב גם בשבילי, אבל אני חושבת עליו כי הוא בכל זאת טיפל בה בעניין הפרעת אכילה אז כנראה שהוא יוכל לעזור גם לי.. מצד שני הבעיה שלי היא כאמור אחרת, למרות שגם היא קשורה לאכילה.. אשמח לשמוע מה דעתכם והאם לדעתכם על פי מה שתיארתי כאן באמת טיפול פסיכולוגי יוכל לעזור לי?

לקריאה נוספת והעמקה

היי נטע רק עכשיו ראיתי ששאלת אותי על מכבי. טיפול בהחלט יכול לעזור לך ובפרט אצל מטפל שמתמחים גם בהפרעות אכילה ואכילה רגשית. במכבי אחראית על הטיפול בהפרעות אכילה ואכילה רגשית מישהי בשם יעל נרדי, ואני בודקת אתה אם ניתן לתת את הטלפון הישיר שלה. בכל מקרה ניתן להגיע אליה דרך מוקד מכבי. היא יושבת במטה שלהם. תוכלי לקבל טיפול מוזל אצל פסיכולוג פרטי שמומחה בתחום שעובד עם מכבי. מרפאה ציבורית לחלוטין שרלוונטית לך היא תל השומר או איכילוב, אך יש לבדוק אתם האם הם מקבלים מאזורים נוספים. תמיד ניתן גם ללכת לטיפול פרטי לגמרי, ויש לי המלצות אם תצטרכי. בהצלחה, גילי

יעל נרדי Nardi_y@mac.org.il 03-9541300