ריקנות

שלום,אני בת 26 וחמש שנים האחרונות,סיבכתי את עצמי. הייתי מתבגרת שמנה (89 קילו) אבל מעולם הדבר אינו הפריע לי. הייתי מקובלת וההורים שלי מעולם לא העירו לי או התייחסו לזה באופן בעייתי. לקראת הגיוס,החלטתי ללכת לקרבי והפסקתי לאכול פחממות וסוכרים וירדתי 18 קילו. הגעתי לצבא במצב סביר ביותר ורזיתי עוד במהלך השירות. לקראת השחרור,דווקא כשרזיתי,התחלתי להתעסק בעצמי באופן אובססיבי. איך שהוא הזמן עבר והיום אני שוקלת 55 קילו,עברתי תאונת דרכים די קשה ולא יכלתי להמשיך להתאמן וכל מה שיכלתי זה בעצם להרעיב את עצמי.. כשהמצב השתפר,החלטתי ללכת לטיפול כשהבנתי שהנתעסקות בזה,היא מוגזמת,ומפעת עבודתי כגננת מובילה בגן ילדים,האחריות הייתה כבדה ונקיפות המצפון שלי הולכות וגודלות..אני בטיפול והמטפלת שלי כבר שבועיים וחצי לא בארץ והמצב שלי רע. לא שאני מרעיבה את עצמי עכשיו,אבל לא מצליחה לאכול ומרגישה שאני לא מסוגלת לקום,רוצה לעשות דברים אבל רק מהמחשבה על לקום ולעשות אותם,גורמת לי לבכות,מרגישה ריקנות כואבת נורא ובדידות ומן הרגשה שאין לי דרך לצאת מזה. איך יוצאים מזה? אני מבינה את הצרה,המטפלת שלי כבר הציעה שאתאשפז,אבל אני בן אדם וורקוהוליק ביותר ואוהבת לעבוד והעבודה בגן היא עבודה שמעניינת אותי וחשובה לי ואני לוקחת אותה ברצינות ואני לומדת במסגרת אקדמאית ולא מרגישה שיכולה לשים הכל בצד ולהתאשפז. ומצד שני,זה בלתי אפשרי ככה.. אני לוקחת כדורים. וזה עוזר ביומיום לתפקד,אבל המחשבות על השומנים והסוכר והבטן והרגליים והידיים.. זה לא עוזב אותי אפילו לא בלילה.. שלשום בלילה הייתי כל כך ריקה ומתוסכלת שברגע של טיפשות והרגשה לא ברורה,פשוט גזרתי לעצמי את השיער.. אני יודעת שהפורום לא במקום טיפול,אבל הפסיכולוגיתשלי לא כאן ואני לא מעוניינת לכתוב לה בחופש שלה,ובכל זאת צריכה עזרה.. או סתם מילים מעודדות,אופטימיות,אולי עצה? משהו אלטרנטיבי שהוא לא טיפול ארבע פעמים בשבוע וגם לא אישפוז שירתק אותי מחיי.. תודה וסליחה על המגילה,חיפשתי גם לפרוק איך שהו,ולא רק למצוא פיתרון..

אני מבינה מה שאת אומרת על להניח למחשבות והאובססיביות ואני מטופלת אצל פסיכיאטרית ותזונאית ופסיכולוגית-ואני מודה,שתמיד מרגיש לי שהמחשבות והעזרה שבה אני בוחרת להשתמש,הן מעל כל יכלת הבנה של כל הגורמים המטפלים בי. אני מציירת ומצלמת וכותבת ותמיד אעשה את הדברים הללו,ובכל זאת,עכשיו אני לא מצליחה,לא יודעת אם זה קשור פסיכולוגית לזה שהפסיכולוגית שלי לא כאן,או כי מאסתי מהטיפול איפה שהוא בדרך,ומרגישה שלא משנה כמה אהיה מטופלת,זה לא יעבוד. זה חזק ממני לא חשוב כמה אני מבינה את מצבי ובאיזו רמה עלי להסיח את דעתי כרגע מן הנושא,אני מבינה שאני בדיכאון ואני מבינה שיש תמיד מקום בראש שלי שנשאר בריא,נקי,שקול,הגיוני,אבל הוא נפתח ומתקבל על הדעת רק כשאני בעבודה,שם הכל צריך להיות מחושב,כל מילה וכל תנועה שלי נלקחת בחשבון כשילדים סביבי ואיך הם רואים אותי. ואולי גם ולא תמיד-לא שופטים אותי.. הכל ברור לי ועדיין קשה מאוד שלא לחשוב.. הריק הזה מגיע בלילות ולא מניח לי לישון ולא מניח לי לשכב בשקט בלי להזיז את הרגליים ובלי לשנוא את הדרך בה אני הולכת. זה קשה ומתסכל כשמודעים להכל,או לפחות כך אני מרגישה,שאני יודעת בתוך ההפרעה הזו הכל.. כמעט יכולה לטפל באנשים עם אותה ההפרעה,יודעת מה לומר להם ואיך כדאי לדבר איתם,וכשזה מגיע אלי,הכל מתרוקן ואני נשארת מובסת וריקה. מחכה ולא מחכה שהמטפלת תחזור.. כי היא יכולה להוציא אותי מזה,או ממש לא לעשות כלום.. תודה גילי.