פורום התמודדות עם משבר

פורום זה סגור לשליחת הודעות חדשות. לפורום הפעיל - התמודדות עם מתח, לחץ וחרדה
זה יכול להיות שינוי נורמטיבי, זה יכול להיות אירוע דרמטי - כל שינוי בחיים יכול לבשר על משבר או על הזדמנות לצמיחה או קצת משניהם. הפורום הוא מקום מפגש לכל מי שמרגיש שהוא נמצא בתהליך של שינוי בחייו. מעגל החיים מזמן לנו מעברים צפויים וכאלו שאינם צפויים: אחרי צבא, פרישה מעבודה, החלפת קידומת או כל שינוי במצב המשפחתי. כל מעבר יכול לגרום לשינוי וצמיחה אך גם למשבר. איזונים מופרים, אי הוודאות מרימה את הראש, ואיש איש על פי משאביו הפיזיים, הסביבתיים, הרגשיים והקוגנטיביים מתמודד עם השינוי. אנשים בתהליך שינוי עלולים להרגיש בדידות, לחץ, חרדה, אכזבה, חוסר משמעות, קשיים בהסתגלות למצב החדש. הם עלולים להתמודד עם חרדת בחינות (חשש מכשלונות) רגישות לדחייה או אפילו דיכאון. אמונות היסוד שלנו על עצמנו, על אחרים ועל העולם, משפיעות על האופן בו אנו מתמודדים עם מעבריי חיים. אמונות היסוד שלנו ניתנות לשינוי ולהגמשה מתוך דיאלוג עם אנשים אחרים. ומכאן באופטימיות, מזמינה אתכם לשתף אותי ואת חברי הפורום במשבר שלכם ובהתמודדות. למעבר לפורום לחצו כאן.
84 הודעות
61 תשובות מומחה

מנהל פורום התמודדות עם משבר

הפורום נסגר
09/11/2013 | 22:41 | מאת: דן

לפני כחודש חברה שלי נפרדה ממני אחרי שנה ו4 ביחד. הייתי בטוח שהיא האחת שלי היא הייתה אהבה ראשונה שלי היה לנו כל כך טוב ביחד עברנו המון ביחד והכל היה כל כך מושלם כולם היו בטוחים שאנחנו נתחתן וככה גם אנחנו.היו לנו מריבות כמו כל זוג אני טיפוס קנאי ולא הכי חופשי בכל העניין של מסיבות וידידים אבל בכל מה שקשור בלתת לה ולפנק אותה ולדאוג לה נתתי 200 אחוז ממני היא הייתה כל החיים שלי הרגשות אליה עד היום כל כך חזקים! הכל התחיל מראש השנה האחרון ראיתי שעובר עליה משו והיא אמרה לי שאין לה כל כך מצב רוח הייתי בטוח שזה משו שיחלוף אבל אחרי שבוע היא אמרה לי שקשה לה להתקרב אליי (היו לנו מריבות כמו כל זוג אבל לא חשבתי שזה מה שיפיע) ניסיתי להילחם עליה ולהאמין שזה רק משבר שיחלוף אצלה אבל בסופו של דבר היא העדיפה לסיים את הקשר הזה ולהשאיר אותי עם חור עמוק בלב. עבר אמנם חודש אבל הגעגועים לא פוסקים והכאב גדל . איך מתמודדים עם האובדן הכי גדול בחיים שלך?

27/10/2013 | 12:09 | מאת: שירן25

שמי שירן, בת 25. לפני שנתיים התחלתי את לימודי האקדמאים במכללה מוכרת הרחק ממקום מגורי עם ההורים ועברתי לגור במעונות לבדי. לצערי כבר בסוף הסמסטר הראשון בתקופת הבחינות מצבי הנפשי התערער מאוד ואחרי כמה ימים כבר הייתי במצב פסיכוטי פעיל. המשפחה שלי אשפזה אותי בבית חולים פסיכיאטרי בו הרופאים קבעו כי אני חולה בסכיזופרניה. מאז אינני מצליחה להתאושש ולחזור למעגל החיים למרות הטיפולים הפסיכולוגיים והפסיכיאטריים. יש בי רצון עז לחזור לנקודה שבה הכל נעצר- הלימודים. אני מתעקשת לחזור לאותה מכללה ושוב לגור לבד אך אני נתקלת בהתנגדות מטעם המשפחה שלי וגם המטפלת שלי לא חושבת שזה רעיון טוב. מה עליי לעשות? להקשיב לקול הפנימי שלי או ללכת אחרי מה שהסביבה מכתיבה לי? מבולבלת מאוד. אשמח לתשובה, שירן

16/10/2013 | 01:56 | מאת: סתם אחד

אני לא מתכנן לעשות את זה משום שיש לי מידי הרבה אחריות ומעוד סיבות , אבל זה הפנטזיה שלי לחתוך לעצמי את הוורידים בכמה מקומות אבל לא מקומות שאני ימות מהר ולשבת באמבטיה חמימה ופשוט להתבונן איך המים מאדימים ולאט לאט להגיעה לטישטוש הכרה עד שזהו אני מת , עוד לא פגשתי עוד מישהו עם פנטזיה כמו שלי אז מה דעתכם ? סתם מישהו

11/10/2013 | 08:00 | מאת: שרון

במסגרת משבר שהמחלקה שלי בעבודה עוברת שלא ממש קשורה אלי נחשפתי להבנה רחבה יותר של התנהלות האנשים במסגרת. בדכ עסוקים בפעולות הרלוונטיות של המשבצת שלך. ואז קרתה לי מעין נקודת שינוי שלדעתי אין ממנה חזרה. התגלתה לי תמונה מעט אישית יותר על הדמויות חייהם והקשיים שלהם בחייהם הפרטים. וכמובן ההאטה של החלקה שלי עזרה לי להתבונן בעצמי גם וביחסי עם המסגרת ובעולמי שלי. הבנתי שהמנהלים רובם עסוקים מבריחה מבעיות בחיהם הפרטיים דרך העבודה בקנית מכונית בריחה מעצמם. ויצירת מערכות יחסים של הצגה כוחנית של שליטה ילדותית עם עובדים. שזה די רגיל. מה שהפתיע אותי שהבנתי שאני בכלל לא מושפע מהתדמית החיצונית שך הא שים האלה ושאני מתבונן בהם באופן מרוחק מן הצד. איני שותף לשקאיות ההצגתית הזו. שום תכונה שלהם אינה מהווה איזה מוקד שאחרים נכנעים מולם. יותר מזה זה הביא אותי למיקוד עצמי שאני לא יכול לזוז ממנו שעל אף הכישורים שלי. אני חייב לעשות רק מה שאני באמת מאמין לו גם במסגרת העבודה. בשיווק בנהול לקוחות וכו. בקצור השקריות היחסית שהם חיים בה יוצרים מסגרת שכולה פעילה אבל אין בה באמת הרבה . רובה זה יחסים של קומבינות. נןרא עסוקים ובעצם זה הכל סכסוכים עם אנשים לרוחות שותפים וכו. הכל נראה מגוחך להם זה נראה רציני. והמון עובדים נשאבים לזה בתלותיות. פשוט מגוחך. איני פוסל אותם. אבל אני השתנתי. נקודת המבט שלי שונה. אין חזרה ממנה. הדילמה קשה מה לעשות. הכל נראה גם לא תואם את הערכים שלי לא את כללי העבודה והנהול שלי. הקשיים הובילו לסוג של התפכחות ואני מרגיש שאין חזרה ממנה למצב הקודם. אני מרגיש מנותק ומגוחך שם. ויותר מזה גם נסוג מצמצם פעילות חחד עם צמצום הפעילות שקרה מעצמו. מה שקשה לי זה שזה התודעה שלי נגמר בעצם. עכשיו זה רק זמן נסיגה וסיום. בחיי היו סיומים חדים. ופה אני רוצה לבצע מעין תיקון חוית סיום. בעיקר שאני מבין שהשינוי בי. רוצה לעזוב את השגעון של מרוץ העכברים שלהם. אני כן עיסקי אבל בצורה שונה מהם. הפער לא ניתן לגישור. מה הדרך הטובה ביותר לאור המצב הזה להשתחרר בצורה הכי אלגנטית?

10/10/2013 | 08:52 | מאת: ימית

שלום רב, אני בת 33 בהריון ללא בן זוג, אחרי 4 שנים של זוגיות נכנסתי להריון ועכשיו מסתבר לי שבן זוגי חולה בנפשו עם חרדות קשות ופחדים. הוא לא מעונייין לבכיר בי ובילד ואני נורא מפוחדת ובדכאון. קשה לי לעבור את כל זה לבד ומפחדת להישאר לבד... אני נורא בוכה ומפחדת מהלא נודע... אשמח לעזרה תודה

ככה לרופאים מצטער אם זה ארוך מידיי וזה מטרטר אותכם שזה ארוך אבל אני רוצה להסביר שתבינו טוב ככה בגיל 13 נכנס בי דיכאון וחרדות חברתיות. פתאום זה הגיע עליי בבום נעלם לי כל הביטחון העצמי שהיה לי הערכה עצמית. התחלתי לשנוא תצמי והיה לי קשה בסביבת אנשים. באותה תקופה הייתי בולע במשך הרבה שנים ריטלין וקונצרטה. ושקרה לי הבום הזה הפסקתי לקחת כי חשבתי שזה הגורם. ואז התחלתי להשתמש באותה תקופה בסמים בשביל להעיף את הדיכאון והחוסר ביטחון ,, החרדה החברתית עפה לי אבל החוסר ביטחון והדיכאון לא נגמרו והתחזקו כל פעם שהייתי משתמש יותר ויותר. בגיל 15 עשיתי שיקום והדיכאונות נעלמו אבל הביטחון לא היה כזה גבוה. נפלתי עוד פעם בגיל 16 וחצי וחזרתי להשתמש אבל לא היה לא דיכאון וכו' ואז התחלתי להסניף למשך שבוע כל יום ריטלין. והיום הסנפתי בבוקר ולא היה לי שום מצב רוח ומרץ אפילו ההפך חזר אליי הדיכאון שחשבתי שסוף סוף עבר אותי. הוא חזר עליי עד עכשיו . ואני מאוד רוצה להפתר מהבעיות האלה אני במשבר אין לי חברים כי גם החרדה חברתית חזרה אליי והביטחון שלי מאוד נמוך. אין לי אם מי לדבר. אני שונא תהורים שלי אני מרגיש שאני צריך להתאבד כי כל החיים שלי אני רק סובל וסובל. ושאני רואה את כולם עושים חיים ויש להם הכל זה עוד יותר מוריד אותי בהרגשה ובביטחון אני מבקש עזרה. ובלי פסיכיאטרים וכדורים! כבר עברתי תסרט הלא מוצלח הזה יותר מידיי!

שלום שמואל, אני מקוה שתקרא את התגובה שלי למרות הזמן הרב שעבר. יש את עמותת סער אפשר להכנס דרך האינטרנט, להתאבד זה לא פתרון למרות הייאוש והחוסר תקווה, אני דווקא רואה שאתה נמצא במקום טוב- מודע לעצמך, למה שאתה עובר ומנסה להחזיק את עצמך זה ממש טוב! ולכל מי שרוצה להתקדם בחיים יש נפילות, הכי חשוב זה להמשיך הלאה ולא להתקע ולהתרכז בנפילה, תהליך גמילה (מכל דבר)זה תמיד מורכב מהצלחות וכישלונות. שתהיה לך שנה מוצלחת!

03/09/2013 | 15:00 | מאת: חנן ברוור ק.חיים

אני הולך אחת לשבוע לפסיכולוג פרטי, אני עובד בחברת גדולה שעובדת עם המדינה..הבעיה שלי שאני לא סובל בלשון המעטה את האנשים שעובדים איתי. יש לומר אפילו מתעב חלק וזאת למרות שכולם נחמדים איתי ואפילו מלקקים או איך שמגדירים זאת. וכאן טמונה הבעיה. למה אני מרגיש ככה? הייתי רוצה אחרת. בנוסף אישתי אישה מאוד טובה הייתי משתמש במונח חלומו של כל גבר. אני לא נמשך אליה כבר זמן מויים מפני שהיא ממש העלתה במשקל. יש לה גם ריח לא כל כך טוב מהפה ושאנחנו יחד(מבינים כוונה) אני מדמיין מישהי שעובדת תחתיי על מנת להגיע לסיפוק. אישתי לא יודעת ולא דיברתי עימה על כך וזה כואב לי מאוד. כל דבר קטן אני נתקע עליו ולא משתחרר. אני אדם שבקלות מסוגל להיקלע לעימותים. בעבר אובחנתי כסובל מהפרעת אישיות אך בזתי לממצאים. מה עליי לעשות? אני רוצה לחיות אחרת, בברכה.

28/08/2013 | 22:21 | מאת: נטלי

לפני כשבועיים בזמן שבת אצל הורים של בעלי בעלי מצא את אבא שלו בשבת בבוקר על הריצפה ערני אך לא יכול לקום כמובן שהוא העיר את אמא שלו ואותי ועזרנו לו אבא שלו איש שלא אוהב רופאים ורק רצה לשכב לנוח במיטה כבר אז הבנו שמשהו לא בסדר שעתיים אחר כך כשהוא התעורר הבנו שהוא עבר אירוע מוחי ובעלי הזמין מד"א ועלינו לבית חולים מאז חמי בבית חולים מתחיל שיקום שיקח כנראה הרבה זמן. בעלי לא במצב טוב הוא מאשים את עצמו שלא התווכח עם אבא שלו והזמין לו רופא ישר ואולי המצב היה יותר טוב ולמרות שאף אחד מאחים שלו לא מאשים אותו ולהפך אם הוא לא היה לא בטוח היו מוצאים אותו בזמן הוא שבר כלי כל רגע שקט מתמלא במחשבות ובכי ולא משנה מה אני אומרת זה לא עוזר. הוא רוצה לוותר על דברים שחיכה להם הרבה זמן כמו לימודים בטענה שאין לו זמן ועוד כל מיני תיכנונים איך אפשר לעזור לו לצאת מהמחשבות הרעות ומהאשמה עצמית??

כבר כתבתי פה בעבר... עברו 3 חודשים מאז שבלי נהרג. אני בשבוע 20 להריון ופיזית הכל תקין. מעבר לזה נפשית אני גמורה. שבורה לחלוטין. (יורדת מהפסים לחלוטין) אני אמנם מתפקדת (כי אין ממש ברירה) אבל הדמעות כל הזמן על הקצה ואני חנוקה לחלוטין. אני נאלצת להתמודד עם דברים שגם בטלנובלה הטובה ביותר לא ידעו התסריטאים לכתוב. לצערי הרב במדינת ישראל גם אם שילמת קופת חולים כל חייך על כל ביטוחיה המשלימים אתה לא זכאי לרפואה הוגנת. אני מנסה לקבל טיפול נפשי, אבל הכל כרוך בכסףוכסף רב!!! אני בקושי מפרנסת את עצמי כי כעת כל ההוצאות יוצאות ממשכורת אחת בלבד. שלא נדבר על כל העלויות הנלוות של בדיקות ההריון ותשלומים לעו"ד (זה סרט נפרד לגמרי)ניסיתי לפנות לכל מקום אפשרי.... ואני בכלל לא בטוחה שזו הכתובת אולי רק להוציא קצת קיטור.....

יקרה! קראתי את ההודעה שלך, ובטח שאי אפשר לשכוח את ההודעה הקודמת. הסיפור שלך קורע את הלב ואין לי ספק שאת אישה חזקה אחרת לא היית מסוגלת לעמוד בסרט כזה. יחד עם הצער הרבה שמחתי לקרוא שההריון התקדם ותקין, בבקשה תמשיכי לעדכן, את ממש יקרה לי אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, ובזמני משבר שעברתי מה שעזר לי זה לזכור שכמה שעכשיו כואב וקשה זה לא לנצח אלא בא בגלים ותגיע תקופה רגועה יותר. מקוה שגם לך זה יעזור, שולחת חיבוק מרחוק ומתפללת לזמנים טובים ורגועים יותר בשבילך, תמר

אחזור אליך במייל הפרטי יעל

31/07/2013 | 00:44 | מאת: דודו 333

גדלתי בתור ילד ביישן מאוד , חסר בטחון עצמי ומופנם ומסוגר בלי חיים חברתיים ורגיש מאוד , גדלתי בלי חברים (למעט בביה"ס היסודי) ועד היום אין לי חברים. כתלמיד בביה"ס הייתי מהמצטיינים בכיתה וסיימתי כיתה י"ב עם בגרות מלא (זכאי לבגרות) וציון פסיכומטרי גבוה ובהצטיינות . בתור תלמיד בביה"ס בשעות אחרי הצהריים הייתי מבלה כמעט רוב הזמן בבית בעיקר בללמוד ובהכנת שיעורי בית , הייתי לומד הרבה בבית , את שאר הזמן הייתי מבלה בצפייה בטלוויזיה ובמשחקי מחשב , בשעות אלו אחרי זמן ביה"ס הייתי ממעט לצאת מהבית אם בכלל (לא הייתי יוצא לבלות עם חברים) . גדלתי כבנאדם רגיש מאוד לדברים שנאמרים עליי והנוגעים בי , רגיש לתגובות ולפידבקים של אחרים , ואם הייתי מרגיש שנעלבתי או נפגעתי ממשהו הייתי מתנתק ממנו ומפסיק כל מגע איתו . אחרי סיום התיכון עשיתי הפסקה של שנה לפני האונברסיטה , בשנה הזאת עבדתי במפעל קטן בכפר . בשנה הזאת החלו להופיע אצלי סימפטומים של דיכאון והתחלתי להרגיש בדידות קטלנית וקשה גם רגשות שליליים ורגשות עצב , ,גם כעס פנימי על המצב שנקלעתי אליו (הדכדוך והבדידות) וכעס על ההורים בגלל שחשבתי שחינכו אותי בצורה לא טובה גם כעס על הסביבה שבה גדלתי כי חשבתי שהסביבה גרמה לי לחלות במחלת נפש בגלל הערות שליליות שהייתי מקבל מאנשים בסביבה הזאת (הערות על כך שאני בודד) , והתחלתי להסתגר בתוך הבית , בתוך החדר והתחלתי להתנתק מהסביבה שבה אני חי עד כדי הסתגרות מוחלטת בתוך הבית . בינתיים אחרי שנת ההפסקה (השבתון) שהייתה לי התחלתי לימודים באוניברסיטה כשאני נושא מטען נפשי כבד . במקביל ללימודים באונברסיטה התחלתי לפתח פחד לצאת מהבית ופחד מלפגוש אנשים , פחד חברתי ממצבים חברתיים ובמקביל לזה התחלתי לפתח הימנעות מוחלטת מלהימצא בחברת אנשים , נמנעתי ממצבים חברתיים והסתגרתי באופן מוחלט בתוך הבית והתחלתי לחשוב מחשבות שאומרות שכאשר אני הולך ברחוב האנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , ושאינני מסוגל ללכת ברחוב , ושהרגליים שלי לא מסוגלות לשאת את הגוף שלי כך שאלך ברחוב , היו בראש שלי מחשבות שאומרות שאינני מסוגל לעמוד מול אנשים , אינני מסוגל להיות בחברת אנשים . בינתיים סיימתי שתי שנות לימודים באונברסיטה בהצלחה ונכשלתי בשנה השלישית בגלל המצוקה הנפשית שממנה אני סובל (ההסתגרות , ההימנעות , המחשבות , החרדה , הדיכאון , הפרעות שינה , הכעס , התפרצויות הכעס והזעם ). ואז אושפזתי בפעם הראשונה בביה"ח רמב"ם במחלקה פסיכיאטרית פתוחה ושם אובחנתי כסובל מהפרעה טורדנית-כפייתית OCD (חזרה באופן אובססיבי על פעולה מסוימת מספר פעמים כדי לוודא שהכל בסדר כמו למשל לוודא מספר פעמים שהדלת סגורה וגם מחשבות שמופיעות בראש באופן אובססיבי שאומרות למשל שהדלת לא סגורה ) , אובחנתי גם כסובל מחרדה חברתית והפרעת אישיות נמנעת ודיכאון שנקרא double dystemia depression והאבחנה הפסיכיאטרית הייתה : Schizoaffective Disorder סובל ממחלה בספקטרום השניידריאני עם מרכיב אפקטיבי. יצאתי מהאשפוז עם הטיפול הזה : Risperdal 4 mg \פעם ביום Lustral 150 mg \ פעם ביום Clonex 0.25 mg \ פעם ביום Dekinet 2 mg \ 3 פעמים ביום בהמשך באשפוז יום פסיכיאטרי ברמב"ם העלו לי את הלוסטרל (lustral) ל 300 מ"ג ביום והורידו את הריספירדאל (risperdal) ל 2 מ"ג ביום . בסך הכל יצאתי מהאשפוז מחוזק עם יותר בטחון עצמי והתחלתי לאט לאט לצאת לעולם אל מחוץ לבית . בהמשך הייתי במעקב אצל פסיכיאטרית שעשתה לי שינויים תרופתיים בתדירות גבוהה ובתוך זמן קצר , ובנתיים חזרתי לאוניברסיטה , אבל עוד פעם הייתה החמרה במצבי הנפשי ומצבי הנפשי התדרדר (הדרדר) ואז אושפזתי בפעם השנייה בביה"ח העמק בעפולה במחלקה פסיכיאטרית פתוחה בגלל הסיבות הבאות : כישלון בלימודים , הסתגרות מוחלטת בבית , הימנעות מוחלטת מלהיות בחברה מחוץ לבית , פחד לצאת מהבית , פחד מלפגוש אנשים , חרדה חברתית , ייאוש דיכאון ועצב , רגשות שליליים , התפרצויות כעס\זעם שכללו זריקת ושבירת חפצים וקילול ההורים והשם , מחשבות על כך שאינני יכול ללכת ברחוב בגלל שאנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , הרגשתי לא שייך , אין לי כח ללכת ברחוב . שוחררתי מהאשפוז עם הטיפול הזה : Modal 50 mg \ 3 ביום Nocturno 7.5 mg \ 1 ביום Seroquel XR 300 mg \ 2 ביום Efexor XR 150 mg \ 1 ביום יצאתי מהאשפוז עם האבחנה Simple Schizophrenia . בסך הכל האשפוז בעמק עזר לי מאוד יצאתי משם מחוזק ועם בטחון עצמי , ועם רגשות חיוביים , ואופטימיות , ועם הרגשת רוגע ושמחה וגם נפטרתי כמעט לגמרי מהמחשבות שמגבילות אותי בנוגע ליציאה מהבית ושמגבילות אותי במישור החברתי והפכתי לבנאדם חופשי שיכול לצאת לאן שהוא רוצה , גם נפטרתי מהעצבנות ומהלחץ והמתח ומרגשות הכעס . אחרי האשפוז הזה הייתי בבית כמעט שנה וחצי . בזמן זה הייתי במעקב אצל פסיכיאטר במרפאה קהילתית בביה"ח הלל יפה בחדרה שעקב ירידה במצב הרוח הרופא העלה לי את האפקסור ל 300 מ"ג ביום . אחרי האשפוז בעמק בכמעט שנה וחצי חלה הדרדרות והחמרה במצבי הנפשי : דיכאון , ייאוש , עצב , כעס , התפרצויות כעס \ זעם , השתוללויות , זריקה ושבירת חפצים , תוקפנות\אלימות מילולית כלפי ההורים (חשבתי שההורים גרמו לי לחלות מחלת נפש על ידי כך שלא חינכו אותי בצורה נכונה) , גם היו הפרעות שינה , מעביר ימים ללא אוכל , מרשל את עצמי , היגיינה ירודה , כעס פנימי אדיר , הרגשת חוסר אונים . אז הגיע האשפוז השלישי בנצרת שבכלל לא עזר לי , אשפוז זה נמשך חודש ושם טופלתי בטגרטול cr 400 מ"ג ביום שנועד להרגעת התפרצויות כעס , וטופלתי בנוסף ב רסיטל 20 מ"ג\יום בנוסף המשכתי עם הסרוקוול xr 600 מ"ג\יום . האשפוז הזה לא עזר לי , להיפך הייתה החמרה במצבי הנפשי , והתחלתי להרגיש תחושת אי שקט פנימי נפשי, ולהרגיש חוסר מנוחה , כך שאינני מסוגל לשבת בנינוחות ולהתרכז בדבר (צפייה בטלוויזיה , קריאה , אינטרנט), הרגשתי מצב דמוי אקטיזיה , ואז הפסקתי את האשפוז על דעת עצמי וחזרתי להמשיך מעקב אצל הפסיכיאטר שלי בהלל יפה כשהמצב שלי לא מאוזן , מרגיש דיכאון , לא שקט ולא רגוע , הפסיכיאטר כתב שהאבחנה שלי היא : Schizophrenia vs Schizoaffective Disorder ונתן לי את הטיפול הבא : Seroquel XR 600 mg \ ביום Modal 150 mg \ ביום Ambien CR 12.5 mg \ ביום לשינה Depalept Chrono לטיפול בהתפרצויות כעס \ זעם : להתחיל 500 מ"ג ולעלות ל 750 מ"ג ביום . להפסיק Viepax להתחיל Clonex 0.5 מ"ג 2 פעמים ביום . אחרי הטיפול הזה ב 20 יום לא הרגשתי הטבה , ותחושת האי שקט הפנימי נמשכה (התחושה שהזכרתי למעלה) , כלומר עדיין מרגיש מצב דמוי אקטיזיה (חוסר מנוחה) , ואז חזרתי לרופא שלי למעקב בהלל יפה , הרופא כתב במכתב הביקור שאני סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית באבחנה מבדלת עם סכיזופרניה . הוא כתב שישנו מרכיב אובססיבי בולט בתמונה , שמקבל ביטוי ברצון חוזר וטורדני לשנות את הטיפול ולפנות מחדש לכל מיני מקומות לצורך לשנות את הטיפול . הוא כתב שישבתי בבדיקה ללא שום ביטוי של אי שקט פסיכומוטורי . הפסיכיאטר המליץ לי על הטיפול הבא שאני מקבל אותו עכשיו (כיום) : Seroquel XR 800 mg \ ביום Depalept Chrono 750 mg \ ביום להפסיק מודאל (modal) בטענה שלא עוזר לי , וגורם לי לתחושת האי שקט . להמשיך Viepax XR 300 mg ביום . לקחת Cipralex 10 מ"ג ביום . Clonex 0.5 מ"ג \ 3 פעמים ביום . להתחיל Deralin 10 מ"ג \ 2 פעמים ביום . להרגעת האי שקט . Ambien CR 12.5 mg לשינה . בימים אלו (כיום) אני מקבל את הטיפול הזה .

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דודו. לא ברור לי מה שאלתך, אך בכל מקרה ניראה שלא כאן המקום להתייעצות בנוגע לאיכות הטיפול שניתן לך. צר שאיני יכולה לסייע יעל

31/07/2013 | 00:09 | מאת: חן

אבא של חברה טובה מאוד נפטר לאחר מאבק ממושך עם מחלת הסרטן. בתקופה האחרונה של לפניי מותו היא דיברה רק איתי וכרגע היא לא מדברת עם אף גם לא איתי. אני לא יודעת כיצד עליי לפעול, כמה מרחב לתת לה, איך לעזור לה להשיג נחמה.. קצת אבודה.

שלום חן, צר לי לשמוע על חברתך. את כמובן מניחה שאין תשובה אחת שמתאימה לכל בני האדם. יחד עם זאת אני חושבת שבמצבים כאלה, חשוב תמיד להשאיר לפחות קצה של חוט. להזכיר שאת שם גם כאשר היא לא משתפת. שאת מבינה, מקבלך, לא כועסת ולא מבקרת. ולקוות, שהיא תאחז בקצה החוט שאת מציעה בשלב כל שהוא. בהצלחה יעל

29/07/2013 | 00:59 | מאת: קורן

שלום, אני קורן בת 28 מהדרום, יש לי חבר ואני איתו שנתיים כבר, מקסים, דואג אכפתי לאחרונה אנחנו דיי רבים מין משברון קל הריבים הלא פוסקים גורמים לי להיות מרוחקת וקשה לי להתקרב.. האם זה תקין? קצת מפחדת לאבד.. לא מצליחה להרגיש..מפחדת...

לקריאה נוספת והעמקה

קורן יקרה, אני חושבת שאת מתחילה לזהות את דפוס ההתמודדות שלך עם קונפליקטים בתוך מערכת יחסים קרובה. זה לא קל, אבל את מתארת מצב של ניתוק רגשי. מעין בריחה. האם זה תקין? זה מאוד אנושי. האם כדאי להמשיך כך? בודאי שלא. אחרי שנתיים ביחד, אני מניחה שהקשר יקר לשניכם. פני ליעוץ. או פרטני בשבילך, או זוגי. בהצלחה יעל

26/07/2013 | 17:31 | מאת: ליה

סוף שבוע וגם אמצע השבוע אני עיפה. רק שבסוף שבוע, השבוע מאוד עיפה. עבדתי נורא קשה השבוע אמנם יש לי גמלת נכות 6 שנים אבל אכשוהא העיפותה לא מרפה ממני. גם עול ההורים אני מטפלת בהורי הקשישים, 88, 83 ואין עזרה מביטוח לאומי כי ביטוח לאומי לא רוצה לתת.אני לוקחת טיפול תרופתי נפשי. אני גם לקראת בחינה בלימודים ואני מרגישה. קושי מסוים שמלווה במתח. בת 51. צריכה אנרגיות.היד נורא כואבת לי , קבלתי המון משככי כאבים ואין פתרון לבעיה ואולי בגלל העיפות והלחצים היד כואבת.

לקריאה נוספת והעמקה

ליה יקרה זה נשמע עומס גדול לכל אדם. עבודה, לימודים, תמיכה בהורים קשישים. אני חושבת שהתשובה לשאלתך נמצאת בדברייך. את באמת צריכה אנרגיות. לשאוב כוחות מאיזה שהוא כיוון. אני חושבת שהכתובת הטובה ביותר להתייעצות עבורך היא עו"ס בקופת חולים, שתוכל לסייע לך להבין מאין לשאוב כוחות. תוכל לסייע גם במיצוי זכויות עבור הורייך, גם בהפניה לקבוצת תמיכה מתאימה, ואולי אף לטיפול נפשי מתאים בנוסף לטיפול התרופתי. שולחת לך כוחות :-) יעל

שלום, אני מעדיפה להישאר בעילום שם משום שהנושא קצת רגיש. לצערי הרב חברתי הטובה מנהלת רומן עם בחור נשוי ולאחרונה הם נפרדו זה מתמשך און אנד אוף בערך ארבע שנים מצפה הנפשי מאז רק יורד השקרים עולים אנשים מתרחקים ממנה משום שלא מבינים מה קורה לה בארבע השנים האלה. שקרים ברמות שמאוד קשה לעקל ולהבין אותם... סיכמנו שהיא תתחיל טיפול פסיכולוגי דרך הקופה ויש רשימה ארוכה אני לא יודעת מי מהקופה הכי טוב אנחנו מאזור חיפה קריות טבעון והיא בקופ"ח של מכבי אשמח לעזרה דחופה היא ניסתה בעבר להתאבד...:/ חייבת לעזור לה בדחיפות!!!!

לאלמונית אני מניחה שכבר קיבלת מענה בשלב זה, אך עדיין אומר, שקופת חולים מכבי עושה מיון טוב של מטפליה. במצב כזה, לא הייתי נאחזת במי הכי טוב, אלא פשוט נותנת אמון במערכת ומתחילה טיפול אצל מי שפנוי. מטפל יכול להיות מצוין לאדם אחד ולא טוב לאחר. עברי על הרשימה, התקשרי למטפלים המוצעים, ותראי בעצמך מי מתאים. בהצלחה יעל

24/06/2013 | 16:43 | מאת: יעל

שלום, אמא שלי במשבר נוראי. תמיד היו איתה שלבים נחמדים ופחות. עכשיו המצב ממש נורא. היא צועקת וכועסת המון. היא מרגישה שנכשלה בחיים ושהגיעה 'לתחתית הבאר' כלומר לשפל שממנו לא ניתן לרדת עוד. בגלל זה ההורים רבים בלי די ורוצים להתגרש. כל המשפחה חושבת שצריך לקחת אותה לפסיכולוג. ניסינו לדבר איתה על כך והיא לא חושבת שיש לה בכלל בעיה. בעיניה זה נורמלי והיא אומרת שהרבה אנשים כועסים לפעמים ורבים. אבל היא חיה באשליה כי מצבה הוא לא נורמלי. היא בוכה כמעט כל יום- זה לא נורמלי! כל המשפחה סובלת ממנה מפני שהיא מתנהגת אלינו במרמור וכעס. בוכה בפנינו על שטויות וזה יוצר מתח ואי נעימויות. בתור בתה, שאני בסה"כ צעירה מאוד ולא יכולה להשפיע רבות. מה אוכל לעשות בכדי לשכנע אותה לפנות לעזרה? חשבתי ללכת לרופא המשפחה, לשמוע מה הוא ממליץ אבל הבנתי שיש חסיון רפואי ואסור לו לדבר עמי עליה. זה אכן נכון? תודה רבה ושפע טוב, יעל.

שלום יעל, עבר זמן רב מאז פנייתך, אני מקווה שכבר קיבלת בינתיים מענה כל שהוא. לא ברור מפנייתך בת כמה את? האם רק את יכולה לטפל בבעיה? האם יש מבוגר שאת יכולה לערב בסביבתך? אם את בתיכון, אולי אפשר לפנות ליועצת בית הספר (אני בטוחה שבמצב כזה ניתן יהיה לקבל מענה גם בחופשת הקיץ). מעבר לזה רופא המשפחה זה רעיון מצוין. אומנם הוא לא יכול לדבר איתך עליה, אך הוא בהחלט יכול להקשיב למה שאת אומרת ולהחליט מה הוא עושה עם זה אחר כך. בהצלחה לך יעל

שלום אני מחכה לתשובה שאמורה להגיע בעוד כשבוע, תשובה שיכולה להשפיע בצורה דרסטית מאד על חיי וחיי הסובבים אותי. בינתיים אני מצוי במתח וחרדה עמוקים שמקשים עלי להתנהל ולתפקד. אינני מסוגל לעבוד ואני נמצא במצב תמידי של אי שקט. כיצד אוכל להקל על עצמי במהלך התקופה ולהמשיך בתפקוד תקין? תודה, אלון

06/06/2013 | 17:57 | מאת: אלון

לתחושתי - אני זקוק לעזרה נקודתית כדי שאוכל "להעביר את הזמן" עד מתן התשובה.

מאיפה מתחילים? אני בת 37 התחתנו ב5.4.13 אחרי 5 שנים שחיכיתי לו ונלחמתי עליו (גם זה סיפור מורכב בפני עצמו) שבועיים אח"כ נודע לנו שאנחנו בהריון שבוע נוסף חלף והוא נהרג!!! ככה פתאום. הלך לעבודה ולא שב הביתה חודש וחצי אחרי ואני חיה באוטומט מוחלט בקושי מתפקדת לסיפור שלי יש עוד המון פנים וצדדים מכוערים שמוסיפים גועל לכל הטרגדיה הזו אבל זו לא היריעה להרחיב. אני מתגעגעת אליו נורא, כועסת עליו נורא, מרגישה אשמה נורא ולא יודעת מה עושים עכשיו...... כולם מסביבי חזרו לחייהם. לכולם מסביבי יש לפחות עוד אדם אחד בבית לחלוק איתו, לריב איתו, להתחבק איתו, להתנחם איתו. אני נשארתי לבד!!!! לצעוק על הקירות מרוב כאב לא יודעת למה אני כותבת פה............. אולי מישהו ידע לספר לי משהו אחר ממה שעובר לי בראש

לקריאה נוספת והעמקה

לגיל, עצוב כל כך לקרוא עם מה את מתמודדת. אינני יודעת מה עובר לך בראש, אני קוראת בדברייך כאב וזעם געגועים ואשמה. כל מה שאדם נורמלי היה מרגיש חודש וחצי אחרי אובדן כל כך גדול. אני רוצה לומר, ומקווה שזה לא יישמע לך כמו קלישאה, שיבוא זמן יותר קל. היי בטוחה. בינתיים, בכל לשון של בקשה- אל תשארי לבד עם הכאב הזה. פני לטיפול בהקדם. אם את צריכה עזרה במציאת מטפל מתאים צרי עמי קשר במייל. יעל

13/06/2013 | 10:58 | מאת: עדי

שלום לך, קראתי במקרה את הסיפור שלך והוא נגע לליבי אני חייבת לומר לך שאת אישה חזקה וגם אני עוברת הרבה דברים לא פשוטים בחיים. אין לך מה לעשות אלה להתמודד ואני בטוחה ומאמינה שאלוהים מפצה ויודע למה הדברים קורים. שולחת לך הרבה אנרגיות חיוביות ותחשבי על התינוק שלך שהוא דבר נפלא שקרה לך בחיים ותמיד תביטי ישר כי רק שם האור קיים :)

04/06/2013 | 16:45 | מאת: לסא

בתי בת ה-25 עוברת תקופה קשה מאוד המשפיעה על בריאות הנפש בצורה קיצונית, ומתדרדרת מיום ליום. היא לא מוכנה להשיג עזרה בטענה שאף אחד לא יכול לעזור. קשה לי לראות אותה בצורה הזאת אך אני לא יודעת מה לעשות. איך בכל זאת אני יכולה לעזור לה?

לקריאה נוספת והעמקה

ללסא, אני ממליצה שתפני לייעוץ, כיצד לתמוך בה. את יכולה לפנות לכל פסיכולוג/ פסיכותרפיסט בקהילה ולספר בצורה מפורטת יותר עם מה ביתך מתמודדת ולקבל הכוונה. לאנוש יש שירותי תמיכה מצויינים למשפחות. בהצלחה יעל

שלום ד"ר. הבעיה שלי מתחילה מכאן: אני בן 30 נשוי 2 ומנהל אורח חיים דתי חילוני. בגיל 8 התייתמתי מאבי . אימי חזרה בתשובה ושלחה אותי ואת אחיי למוסדות חרדיים ולישיבות . אימי התחתנה שוב לאברך והביאה ממנו עוד 2 ילדים. לצערי האב החורג קיבל את המחלה ונפטר אחרי 10 שנים לנישואיה איתו. האח החורג מהנישואים בגיל 6 קיבל גם כן את המחלה ונפטר אחרי שלוש שנים. אימי עדיין חרדית אדוקה בהשקפותיה. בכל הזמן הזה הייתי בישיבות אך גם ידעתי לפרוק עול מתי שרציתי. הייתי מתפלל ולומד בבוקר ובערב מסתלבט על העולם עם בנות ובילויים. לפני החתונה התמתנתי ואיחלתי לעצמי חיים מתונים עם אשה אחת שאוהבת. אך החיים לוקחים אותי לתוהו ובוהו. יש הרבה אי שקט בזוגיות הרבה ריבים ותיסכולים. אישתי אומרת שזה בגלל ...היא קוראת לזה "משקעים"..אבל אני בכלל לא טבעתי בהם כשהם היו שם..אני המשכתי הלאה.. הבעיה האמיתית שאני מודע לה היא זאת: כל יום אני מתייסר במחשבות שלא מניחות לי ..על כל דבר ודבר בחיים האלה פעם אני רוצה בכל מאודי לחיות אורח חיים דתי ופעם חילוני פעם לשמור שבת ופעם לא . אני יכול לאהוב חרדי בבוקר ולשנוא אותו עד מוות בערב..וזה מטריף אותי מבפנים...אני אובד עצות..האם זה בגלל מה שעברתי במשפחה,הריחוק,התיסכול?או בגלל שנדפק לי הראש כבר מכל המחשבות והם כבר ניהיו בני בית אצלי בראש?! ובנוסף אני באמת לא יודע לאיזה דרך ללכת כי בכל צד אני אוכל להגיד"אה..זה לא זה..וזה כן בשבילי אבל לא ככה " וכ"ו.. תודה על ההקשבה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לבן 30. דומני שאשתך צודקת. נסיון החיים שלנו תמיד משפיע על האופן שבו אנחנו מפרשים את הארועים בחיי היום יום שלנו. ייתכן, שגם אם בעבר הצלחת להתגבר בכל מיני דברים, עדיין התעוררו אצלך שאלות, תחושת ספק וחוסר ודאות, וערערו את תחושת הביטחון הבסיסית שלך. אתה מתאר תחושת חרדה אל מול אי הוודאות שמלווה אותך, ולכן כדאי מאוד להיעזר בטיפול בהקדם. יעל

22/05/2013 | 22:26 | מאת: טליה

חברה טובה שלי ילדה פג בשבוע 25.(הוא חי) כיוון שהבנתי שהיא לא עונה לשיחות (היא מדוכאת ובוכה הרבה..) אז לא ניסיתי לדבר איתה אלא רק עם בעלה ועם אימה. העניין הוא שאני שולחת לה הודעות (שלא מחייבות תגובה מצידה. אלא מעין הודעות עידוד) והיא לא מגיבה לשום הודעה. כיצד נראה לך שעליי להתנהג ? לשלוח לה הודעה פעם בכמה ימים ? מה לרשום לה ? כיצד אוכל לנחם אותה במילים על מצבה ? האם לא להציק לה בהודעות ? היא ממש מכונסת בעצמה. אפילו על הלידה המוקדמת לא שמעתי ממנה אלא במקרה. וזאת חברת ילדות.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום טליה, אני בטוחה שכחברה טובה גם לך כואב מאוד. מניחה שכואב לך על הילד שגם את חיכית לו, וכואב לך על ההתמודדות של חברתך. קשה לענות לשאלתך, משום שתלוי במי המדובר. על פניו נשמע שאת נוהגת כמו חברה טובה. משאירה לחברתך פתח להיעזר בך מחד ולא חודרנית מדי מאידך. אם לאור הכרותך עמה זה מה שמתאים לה, המשיכי כך. יעל

13/05/2013 | 20:43 | מאת: אורית

שלום, אני נשואה עם ילדים בת 39. לאחרונה עברתי משבר עקב פיטורים. לקחתי ימי מחלה בשל דיכאון, וזעם בלתי נסבל כלפי האחראים לפיטורי. לא ציפיתי לפיטורים. האגו שלי נפגע קשות ובזכות תמיכה טובה מצד בעלי והשהות בבית חזרתי לעצמי או יותר נכון עצמי שב אלי. לאחרונה קיבלתי מידע כי יתכן ולא אפוטר. זומנתי לפגישה שטרם התקיימה. אני מבולבלת כי מההיסטריה והשוק שחטפתי סיפרתי את הסיפור לעמיתים בעבודה. כעת אני אתבייש להמשיך לעבוד שם ולהביט בעיניים של מספר אנשים וירד לי הביטחון והחשק לעבוד שם. אני אחוש מבוכה גדולה להמשיך לעבוד שם לאחר מה שקרה והמעורבים בדבר. מה לעשות? תודה

שלום אורית, חלפו שבועיים מאז פנית לפורום. ייתכן שמצבך השתנה מאז. זה בהחלט מצב לא נוח. יחד עם זאת, שימי לב שהבעיה העיקרית שאת מתארת בכל הנוגע לחזרה לעבודה קשורה לשאלה "מה יגידו האנשים בסביבה", למעשה זה מה שמייצר את המבוכה. אני מציעה שתבדקי עם עצמך, עד כמה זה באמת חשוב לך מה יחשבו עלייך. תגובתך לפיטורים היא תגובה טבעית ואנושית. כל ביקורת עלייך אינה לגיטימית. ולכן, אני תקווה שתוכלי לקבל בהבנה את המשבר שפקד אותך, לנטרל את הרעשים החיצוניים ולחזור לעבודה בראש מורם. כאשר הכנסתך בטוחה, תוכלי לקבל החלטות בצורה רגועה יותר לגבי עתידך. בהצלחה לך, יעל

שלום לכולם, בימים אלו אנו עורכים מחקר בינלאומי חדש בנושא -MDחלימה בהקיץ מלאדאפטיבית (מופרזת, לא תקינה). על אף שחלימה בהקיץ הינה תופעה אשר מוכרת לאנשים רבים, מעט ידוע על הרקע להתפתחות הפרזה בחלימה בהקיץ והקשר של תופעה זו לחוויות שוהות, כולל טראומה. החוקרים מקווים שתוצאות המחקר תסייענה להגברת המודעות בקרב מטפלים על התופעה והם מתכננים להמשיך במחקר עתידי שימקד על דרכי טיפול אפשריות ב- MD. אנו מזמינים כל אדם דובר עברית להשתתף במחקר ולמלא את השאלון המקוון בכתובת האינטרנט: https://www.surveymonkey.com/s/daydreaming_hebrew. אנא הרגישו חופשי להפיץ ידיעה זו בפייסבוק ולכל רשימות האימייל שלכם. תודה רבה!

30/04/2013 | 17:35 | מאת: אסתר

בעלי נפטר לפני חודשיים וחצי באופן פתאומי לאחר 47 שנות נישואין. קשה לי מאד להתמודד עם האובדן, למרות שאני מוקפת ילדים טובים ונכדים. כשאני לבד בבית אני נכנסת לעצבות וכאב שלא עובר. אני משתדלת לצאת לחברים ולמשפחה וכן צועדת כל בוקר שעה אבל לא מוצאת נחמה.

שלום אסתר, כתבת כאן די מזמן, תיארת את התחושות הקשות של האבל. מה שלומך כעת? בין השורות אני שומעת שאת אשה עם כוחות. אני משתתפת בצערך ובטוחה שהם יעמדו לצידך בהתמודדות הקשה עם הפרידה הפתאומית והחלל שהותירה אחריה. אני תמיד ממליצה בזמן אבל, גם לאשה חזקה כמוך, להיעזר בטיפול. יעל

29/04/2013 | 19:26 | מאת: נעמה

שלום לך! אני מעוניינת לדעת משהו- האם דכאון, לב שבור שנובע מפרידה מבן זוג... ואני לא מדברת על מוות. דכאון שמלווה בהמון בכי, חוסר תפקוד ותאבון, רצון להתנתק מהסביבה ולהיות לבד, וכן מדובר בפרידה טרייה של כמה ימים בודדים וזה קשר שהחזיר מעמד שנים ופתאום איננו נגמר וצד אחד פשוט נכנס לזה יותר מידי ואינו מתפקד כלל אפילו שזה טרי מאוד. השאלה היא: אם נמצאים במצב הזה של השברון לב המון המון שנים וחווים את זה כל פעם מחדש עם בני זוג שונים את הפרידות הנוראיות האלה במשך שנים... האם יכול להיגרם נזק לגוף מהמשבר הזה? למשל: התקף לב בגיל צעיר? שיכול אף לגרום למוות מוקדם? או מוות שלא בהקשר להתקף לב, האם זה יכול להשפיע לרעה על הגוף בעתיד? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום נעמה. לשאלתך, אינני מכירה מחקרים שמראים על קשר ישיר בין שני הדברים. עם זאת אין סיבה להמשיך לחיות עם מצוקה כזו במשך שנים ולחוות זאת כל פעם מחדש. חשוב מאוד לגשת לטיפול ובהקדם האפשרי. יעל

29/04/2013 | 15:40 | מאת: עצובה וחרדה

כתבתי כבר בפורום פסיכולוגיה אך לא קיבלתי תושבה. אני בת 32. עברתי פרידה מבן זוג לאחר 3 שנים . בוטלה חתונה וכן עברתי הפלה. כל החצי שנה האחרונה הייתה סיום מתמשך ולפני כשבוע זה נגמר סופית. מרגישה שננטשתי שהתנפצו כל החלומות, התקוות. הגעגועים אליו, חוסר יכולת לתפקד, בכי אינסופי, תחושת בדידות איומה. אני מרגישה אובדן אינסופי גם של עצמי. בלילות אני מתעוררת כל כמה זמן מזיעה עם דפיקות חזקות ומחשבות , בכי כל הזמן. לא יודעת מה לעשות. איזה שיטת טיפול , למי לפנות, אין לי אמצעים לשלם 300 ש"ח לפגישה. האם יש מישהי במכבי שיכולה לעזור לי.ניסיתי לפנות לכמה באופן רנדומלי- כולן היו עמוסות לעוד חודש. אני ממש מרגישה שאני לא יודעת מה לעשות ואיך לחזור לתפקד. תודה רבה אפשר לשלולח לי שמות למייל: levineliora@gmail.com

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ליאורה, בתוך כל הכאוס שאת נמצאת בו, טוב שמצאת את התושיה לבקש עזרה. לצד הכאב העמוק שאת מבטאת שומעים גם את הכוחות והתקווה לשינוי. מאחר שאינני יודעת היכן את מתגוררת איני יכולה להמליץ באופן מעשי. אציע לך שני דברים: 1. במכבי- פני לרופא המשפחה, למנהל הסניף שלך או לעובדת הסוציאלית במרפאה. שתפי אחד מהם בקושי ובקשי שיסייעו לך לאתר פסיכולוג פנוי באזור מגורייך. הם יכולים לפנות למערך בריאות הנפש במכבי ולקצר את החיפוש עבורך. 2. אם את גרה באזור המרכז את יכולה לפנות למרפאת חווה בתל השומר http://shikum.sheba.co.il/Psychiatric_Division/Psychiatry_Clinics/Hava_Clinic/ המומחיות שלהן זה טיפול בנשים במצבי משבר, והטיפול ניתן בחינם. 3. לטובת טיפול בשוק הפרטי אני ממליצה לך לפנות ל"בקשר לטיפול" http://www.bekesher-letipul.co.il/ לאחר שיחה טלפונית יסייעו לך למצוא מטפל במחיר סביר באזור מגורייך. אם לא תמצאי מענה צרי עמי קשר באמצעות המייל yaelkw@gmail.com ואשתדל לסייע לך למצוא טיפול באזור מגורייך. אל דאגה. את תגיעי לכתובת הנכונה בהקדם. יעל

21/04/2013 | 09:59 | מאת: הגיל השלישי

בעיות בגיל השלישי לאחר הפרישה. יש לי המון תהיות ושאלות לגבי הנושא שהעלתי. אנחנו גמלאים בני 67, האם אנחנו נחשבים לגיל השלישי? יש לנו חוגים משותפים ולחוד, יש לנו המון חברים וחברה, אין רגע דל, אך האינטרקציה בנינו השתנתה מאוד לרעה. אני מוצאת את עצמי המון נעלבת על ידו, כל משפט מעליב אותי, אולי אין בכוונתו להעליב אותי אך זה קורה לי ומיד יש מצידי התפרצות של בכי, מיד אני מפסיקה את תוכניותי לאותו יום וחוזרת הביתה לבד ומתמקדת בבכי שלי ובסבל שהוא גורם לי. דיברנו רבות על זה, באות התנצלויות מצידו אך לגבי זה סוף העולם. מה עושים? שמעתי על חברות שלי שעברו לישון בחדר נפרד, מה שלנו לא מתאים, הוא רוצה המון מין, אני לא רוצה, חלק זה בגלל ההתנהגות הניהולית שלו כלפי, שנים ניהלתי את הבית לבד למרות שעבדת ומצידו לא היתה נקיפת אצבע בבית, היום לאחר 43 שנות נשואים כאשר אנחנו הולכים לקניות, אני מכניסה לעגלה והוא מוציא מהעגלה, הוא מחליט מה צריך לבית ומה לא צריך לבית, הויכוחים על כל שטות הולכים ומתמשכים, אני ממש מרגישה מותשת מההתנהלות שלו ומול חוסר האונים שלי. כאשר אני מתחילה לבכות וזה קורה מהר מאוד הוא מתעמר בי , תפסיקי לבכות, תפסיקי ליבב, מה עושים, אין לי כוחות יותר ולא בא לי ללכת לטיפול זוגי כי כל החיים היו גן עדן של שושנים ואחרי הפרישה שלו אני מוצאת את עצמי עם אדם אחר, זר ולא מוכר, וכל יום יש עוד פן לא נחמד שמתגלה לי. אשמח לקבל הכוונה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, צר לי לשמוע כמה את סובלת. את אכן מתארת קשיים שבאים לידי ביטוי בגיל השלישי, אך לא כולם קשורים בהכרח רק בפרישה. השינויים במצב רוחך מחייבים התייחסיות מקצועית. וכן, השינויים הרדיקלים באופיו של בעלך מחייבים אף הם בדיקה. חשוב, בעיני לשתף את רופאת המשפחה. אני מבינה שאינך רוצה להיעזר בטיפול זוגי, אך אני חושבת שכבר בעת כתיבת הדברים יכולת להרגיש שייעוץ אינטרנטי לא מתאים לעוצמת הסבל שלך. לכן, גשי לקבל עזרה- פרטנית או זוגית, רק אל תשארי עם זה לבד. יעל

18/04/2013 | 19:56 | מאת: שגית

ערב טוב.בזמן האחרון אני עוברת משבר נפשי,בגלל מישהי שאני לא מסתדרת איתה בעבודה לא הבוסית.סהכ טוב לי בעבודה אבל משום מה בשבוע האחרון קרה ריב ומאז אני עצבנית וחרדה.טופלתי המון שנים על ידי כדורים פסיכיאטרים והרופאים טוענים שהיום אני יכולה להתמודד בעצמי עם קשיים.הבעיה אני עברתי את גיל ה40 ואני לא נשואה.ובשבוע האחרון אני מרגישה עצבנית ויש לי לחץ בגוף.אשמח מאוד עם תציעי לי איך להקל על עצמי.תודה מקרב לב שגית.

18/04/2013 | 20:11 | מאת: שגית המשך

רציתי לציין שאני סובלת מדפיקות לב של חרדה וזה רק קרה לי בשבוע האחרון,ומחשבות כפייתיות על אותה אחת שעובדת איתי,עוד דבר שאולי גם יש קשר שאין לי כרגע בן זוג בקיצור הכל ביחד אני מאוד אשמח לטיפים איך לחזור לעצמי לשמחת חיים שלי תודה וערב מצויין שגית.

22/04/2013 | 14:25 | מאת: שגית המשך

אני מחכה הרבה זמן לתגובה ואני לא מבינה למה את לא כותבת לי.אולי לא הסברתי נכון.אני נמצאת כרגע בלחץ נפשי וזה נובע מבדידות שאין לי עדיין בן זוג,ומכל מיני לחצים בחיים שזה נובע גם בעבודה אני עברתי את גיל ה40 ובסך הכל רציתי שתציעי לי איך להקל על עצמי במצבי לחץ.אני מקווה שהסברתי את עצמי נכוןואשמח לקבל תשובה ממך תודה ויום טוב.

13/04/2013 | 10:49 | מאת: דנה

שלום וברכה, אני (27) רווקה. היה לי בן זוג(29) רווק, יצאנו ב2009 רק 4 חודשים ולאחר מכן הקשר הזה נמשך ונגרר עד לפני שבוע בדיוק. אבל מאז אנחנו כלל לא זוג. כל פעם מנסים אולי כן להיות ותמיד בסוף אני מגלה שהוא לא רציני ולא יציב ולא סגור עליי. היו המון ניתוקים גם ממני וגם ממנו בעיקר ממנו כי הוא לא יודע מה הוא רוצה בגדול ומה לעשות בקשר אליי. הוא יצא אחרי עם המון בחורות שלא עלה על פרק זמן של חודש, לבסוף עזב אותן וחזר אליי וטען שהוא לא יכול בלעדיי וכנראה שאני האחת. אבל בשטח אין מעשים חוץ מדיבורים. מעולם לא חזרנו להיות שוב זוג רשמי, זאת אומרת שגם נניח חברים שלו או משפחה שלו לא ידעו על כך. הם מכירים אותי אך לא ידעו שחזרנו לקשר והוא כנראה מסתיר זאת. מחג פסח חזרנו שוב לקשר אני מאוד אוהבת אותו ורוצה אותו והוא יודע זאת, באמת שאני משתדלת לא מלחיצה לאור העובדה שאינו יציב אבל זהלא לטובתי שום דבר שאני עושה. הבעיה הוא עצמו. משהו שאינו מובן לי שמפסח אנחנו יחד הוא אומר שהפעם אנחנו מנסים בכל הכוח למרות שהוא כל פעם מבולבל ולא סגור שאני האחת שלו. כל פסח אנחנו יחד עד לפני שבוע. הבנאדם פתאום נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.. כבר לא מתקשר ושום דבר אחר והכל היה בסדר היינו יחד והוא גם אמר לי שהוא רוצה שננסה שוב והפעם באמת באופן רציני. פגשתי בו אתמול בעיר שלנו במקרה! והייתי עם חברה הוא ראה אותי וחייך וגם אני חייכתי אבל המשכתי ללכת. ציפיתי שיתקשר ונדבר או לפחות שיאמר לי שהוא אינו רוצה להמשיך או אפילו שיש לו מישהי אחרת, אבל פשוט כלום ואינני מבינה שום דבר רק שוברת את הראש שלי למה זה קורה? רציתי לציין שאין לי את הטלפון שלו כבר הרבה שנים זאת היות ובעבר הרחוק הייתי מטרידה אותו הוא פשוט החליף מספר ומאז יוצא שרק הוא מתקשר אליי ממספר חסום אני יודעת שזה נשמע דבילי נורא אבל זה המצב הנתון. מצד 1 אני שמחה שאין לי את הטלפון שלו כי ככה אני מבינה שאין לי מה לעשות בנוגע אליו ושזה כנראה אבוד ושכנראה עדיף ככה מפני שזה תקוע כבר 3 שנים אז מה יעזור לי להתקשר לבחור? רציתי לקחת אותו באופן לא רציני, לזרום או אולי לקחת אותו בתור ידיד וחשבתי שעם הזמן ירד לי ממנו כך אבל רק נקשרתי יותר ואני מבינה היום שזה פשוט יותר גרוע. כרגע המצב שהוא נעלם כמו שאמרתי ואני שוברת את ראשי מה קורה, אין לי מה לעשות הבנתי שזה נגמר ושכנראה הוא כבר לא רוצה יותר כלום איתי.. אני לא מצליחה לצאת מזה אני כבר שבוע בדכאון ירדתי 3 קילו כמעט ולא אוכלת, אין לי הרבה חברות, אולי 2 3 שאני מדברת איתן על כך, בגדול אני טיפוס בודד. אני ממש לא יודעת מה לעשות אני בחוסר תפקוד מוחלט, מרגישה מרומה מאוכזבת ואני נחשבת כבחורה מאוד רגישה וקושי רב בפרידות. האם נתק מוחלט מהבחור זה הפתרון? לפעמים אני אומרת לעצמי שרק זה יעזור לי, לא להיות איתו בכלל בקשר אבל...אני חוששת שלא אצא מזה, שיהיה לי יותר גרוע בעתיד ממה שעכשיו. אני בוכה המון ממש כל שעה בערך או לא פחות, אני אשמח ממך לייעוץ ותשובה תודה רבה וסליחה על האורך.

לקריאה נוספת והעמקה

דנה יקרה! קראתי בעצב רב את מכתבך. כל כך הרבה זמן את מסתפקת במועט ונותנת לעצמך כל מיני הסברים רציונליים ולא רציונליים להמשך הקשר. אני סבורה שחשוב שתעזרי בטיפול פסיכולוגי, שהשאלה בבסיסו אינה האם לחזור אליו או לא. השאלה היותר בסיסית היא מה את צריכה? מה את צריכה כאדם, כאישה. אילו צרכים יש לך שאמורים לקבל מענה בזוגיות. אין לי ספק שבזוגיות האמביוולנטית הזו את לא מקבלת שום מענה אמיתי. נסי למצוא טיפול באזור מגורייך ושלחי לי מייל אם תרצי שאעזור לך לאתר מטפל מתאים בהצלחה יעל

06/04/2013 | 19:54 | מאת: נכלאת

שלום. כבר שבוע וחצי שאני חוזרת מהעבודה וישר נשכבת במיטה,מן הרגשה ששם יותר נוח לחשוב או לעשות כל דבר אחר שהייתי עושה אם לא הייתי שוכבת. לשמוע מוסיקה,לכתוב או סתם לשכב עם עיניים פקוחות העניין הוא שאני שוכבת ככה מארבע אחרי הצהריים עד הבוקר למחרת,לא תמיד מצליחה לישון אבל לרב כן. כשאני במיטה אני מרגישה שלא בא לי להיות בשום מקום אחר. לא קרה שום דבר מיוחד זה פשוט המצב שנכנסתי אליו. העיניים שורפות לי ואין לי כוח לאף דבר שנקרא אדם. אני לא מרגישה בדיכאון או עצבות עמוקה ובכל זאת משהו לא בסדר,זה גם לא פיזי כי זה לא באמת שאני אין לי כוח,זה יותר לא בא לי. אני מטופלת אצל פסיכולוגית ולא באלי אליה-שיקרתי לה שאני חולה,אין לי סבלנות לאנשים אני בת 25 אם זה משנה משהו.. אשמח לעזרה/רעיון מה קורה איתי,שאהיה יותר מודעת? תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

לנכלאת, מה שלומך? הנסיגה שלך בתפקוד מדאיגה. גם אם אינך מרגישה עצבות, הניתוק הרגשי שאת מתארת מצדיק התייחסות, הן מצד הפסיכולוגית שלך והן מצד פסיכיאטר שישקול טיפול תרופתי. בהצלחה יעל

02/04/2013 | 20:14 | מאת: רן יהושוע

שלום שמי רן...הסיפור שלי יחסית ארוך..מי שיתייחס אליו אודה לו  סיפורי מתחיל לפני כ-6 שנים ברשל"צ הייתי בן 17 וחצי תלמיד תיכון והכרתי שמה את ליאת בת 16 וחצי משם התחיל סיפור אהבה ראשונה לשנינו... הקשר התחזק מאוד מהר וממש אפשר להגיד שהכל היינו עושים ביחד, ממש חיינו ביחד, כל יום ישנו אחד אצל השנייה..אני יחסית התנתקתי חברתית מהרבה אנשים, היא בהתחלה כן אולם אחרכך חזרה לקשר רציף עם חברותיה... היו עליות ומורדות בקשר אבל תמיד המשכנו לאהוב.. אפשר להגיד שחוץ מאהבה נהייתי תלותי בה...התרגלתי למצב שאני חייב לישון איתה בלילה.. להתייעץ איתה לפני שאני קונה בגדים למשל ...וכ'ו.. היו מבלים ביחד המון וגם המשפחות שלנו הכירו והיו כמה מפגשים ביחד.. יחסית לזוגות אחרים בגיל הזה באמת שהרגשתי שיש לי אהבה אמיתית ואני בר מזל.. ככה עברו להם כ-3 שנים לאט לאט אני מאמין שנהייתי יותר מעיק עליה בגלל התלות שלי, הייתי פחות נותן לה חופש וחופר לה...כי לי לא היה ממש חברים וגם את האמת שהייתי יוצא עם אנשים הייתי נהנה יותר איתה ומעדיף להיות איתה...היא לאומת זאת שמרה על קשר רציף והמשיכה לצאת לבלות עם חברות. אני מאמין שמאז לאט לאט האהבה שלה אליי התחילה לדאוך...גם בגלל התלות שלי..גם בגלל שאני הראשון שלה..והיו גם עוד כמה דברים שהיו לה תלונות לגביהם ...אין ספק חנקתי אותה קצת...לצד זאת הייתי גבר אוהב ומפנק ועוזר שתמיד לצידה...שאני מאמין שבגלל זה גם המשכנו להיות ביחד.. היו לנו תמיד לפעמים שיחות על פרידה ולפעמים היא רצתה להפרד ואמרה לי שאני סתם מפחד מלהיות לבד...ותמיד היינו בסוף נשארים ביחד... לאחר כ5 שנים...בדיוק שנינו היינו בתקופה של חופש...רציתי נורא לנסוע לחול...איתה..אבל פתאום היא החליטה לנסוע לטיול אחרי צבא עם חברות לחודש לדרום אמריקה...כעסתי נורא כי לי לא היה עם מי לנסוע ובתור חברה ציפיתי ממנה שאם היא באמת אוהבת אותי שתיסע איתי עם חברות תיסע למקום אחר..בקיצור לא עזר כלום והיא נסעה אפשר להגיד שזו הייתה הפעם הראשונה מזה 5 שנים שלא התראינו חודש שלם..הייתי בודד מאוד בלי מצב רוח בכלל וכל הזמן חיכיתי שהיא תחזור...כל פעם שהיינו משוחחים הייתי שומע שהיא כל לילה עם חברות שותה אלכוהול והולכת למסיבות...הקנאה הרגה אותי ידעתי בתוכי שיתחילו איתה שמה גברים אחרים...מתי שחזרה משמה האהבה "חזרה" היו געגועים והיא לא הפסיקה להגיד לי כמה שהגעגעה ושהיא אוהבת אותי ושלא היה לה שם כלום עם אף גבר...עברו עוד חודשיים אני והיא התחלנו לימודים תואר ראשון כל אחד במקום אחר...לאט לאט כנראה היא התחילה לראות גברים אחרים במכללה..התחילו איתה כנראה..אולי היא ראתה פתאום מזה אנשים אחרים ששונים ממני...בעיקר שהם יותר מבוגרים...אני 23 הם 25-26...היא התיידדה עם כמה משם והייתה לומדת איתם למבחנים וכאלה...תמיד פחדתי שיקרה משהו שיפריד בינינו לא יכולתי בלעדייה וידעתי שבלעדייה אני אבוד...בליבי רציתי לסמוך עליה אבל הפחד חנק אותי...ובאמת שעבור עוד חודש היא עזרה אומץ ואמרה לי שהיא רוצה להפרד...בטענה שהיא כבר לא אוהבת אותי יותר רק בתור ידיד...ושהיא נדלקה על אחד הידידים שלה שהכירה והיא לא יכולה להיות איתי שהיא חושבת על משהו אחר...הייתי בשוק הייתי המום לקחתי את זה כלכך קשה נכנסתי לדיכאון עמוק..הייתי משתגע בלילות לא ישן דקה הולך מסתובב פתאום נוסע אליה..התנהגתי כמו מטורף...היה לי מאוד קשה לנתק את הקשר, זה מישהי שממש הייתי חיי איתה, כל יום משוחחים כ4-5 פעמים בטלפון היא הייתה החברה הכי טובה שלי..חוץ מהיות האישה שלי.. לאחר כמה ימים קשים הלכתי לפסיכיאטר לקחת כדורים נוגדי דיכאון הרגשתי שאני לא יכול לשאת את הכאב הזה..מה גם שהתחילה תקופת מבחנים אצלי והייתי חייב להתאפס..ידעתי שכל הסימסטר יכול ליפול בגלל זה.. לאחר כחודש שבו נפגשנו מידי פעם והיא כל פעם אמרה לי שהיא רוצה להמשיך הלאה והתחילה להגיד לי שהיא באמת נדלקה על הבחור ההוא אבל שזה היה בעיקר תירוץ כדי שאני ישחרר אותה לחופשי ואין לה כלום לבחור ההוא..כי רק ככה היא ידעה שאני יעזוב אותה..הזמן עבר עוד שבועיים ולאט לאט התחלנו להפגש שוב ולשכב על בסיס קבוע...לא שלטתי בזה ידעתי שזה אסור שזה מסוכן...היה כבר נתק כי מכל יום להיות ביחד ולדבר בטלפון כל הזמן...הגענו למצב שאנחנו נפגשים פעמים בשבוע.. אני החלטתי שאני צריך להשתנות ולהכיר סוף סוף אנשים חדשים לנסות לבטל את האני ה"תלותי".. ניסיתי והצלחתי להכיר כמה אנשים בלימודים..ניסיתי להיות עסוק בלימודים..לבסוף את אותה תקופת מבחנים הצלחתי לעבור בהצלחה אפילו והייתי גאה בעצמי...התחיל לו הסימסטר השני בנתיים...בתום תקופה של כ-4 חודשים הפסקתי ליטול את הכדורים. לאורך כל השנה שנמשכה המשכנו להיפגש לשכב פחות היינו שוכבים פה ושם..והמפגשים בינינו היו בגלים..ידעתי בתוכי שזה לא טוב...אבל אהבתי אותה והתגעגעתי אליה וגם למגע, בלילות הכי היה קשה לי עם הלבד..אני לא מהבחורים האלה שתן להם להיות לבד עם המשחק כדורגל ורק מחפשים לשכב עם משהי ולהעיף אותה לאזעאזל..אני בחור אמיתי שמחפש קשר אמיתי..ורציני. בכל מקרה...במשך שנה שלמה כך היה..אני מעולם לא התחלתי עם בחורות כי תמיד הייתי איתה ומאז שנפרדנו לא ידעתי אפילו מאיפה להתחיל...ידעתי שאם גבר לא עושה צעד מאוד יהיה לו קשה להכיר משהי ופחדתי מזה בלב אני יודע שיכול לעבור הרבה זמן עד שאמצא משהי חדשה.. פה ושם שהיינו נפגשים הצליח כנראה למלות לי את החלל כן אפשר להגיד שנהנתי מה"פירורים" שהיא נתנה לי.. השקעתי את הראש בלימודים..ולא הסתכלתי למצב שבחוץ אמרתי לעצמי "אה אתה כבר לא אוהב אותה..". ועם הזמן באמת לקראת החודשים האחרונים שהיינו נפגשים פה ושם היא הייתה זורקת שהיא נסתה לצאת עם משהו ושלא הוא לא היה לטעמה או שהבחור שיצאה איתו לא יזם פגישה שנייה וכאלה..וחקרה עליי ממש עניין אותה לדעת עם הייתי עם בחורות אחרות... צריך לציין שהיא אמרה לי שבשנה הזאתי היא ממש נהנה והיא לא מצטערת שנפרדנו...כל השנה היא בלתה עם חברות המון ...ואני? הרבה מאוד מהזמן הייתי בבית עם עצמי... ואז היו איזה שבועיים שלא דברנו ושלחתי לה הודעה ואז היא אמרה לי שהיא התחילה לצאת עם משהו שהיא מתחילה פרק ב בחיים שלה. פתאום הבנתי שאני אוהב אותה שאני לא אראה אותה יותר שכל השנה הזאתי לא ניסיתי אפילו איך שהוא להכיר משהי חדשה וכל הדיכאון משנה שעברה חזר אליי כל המחשבות כל היאוש כל הקושי בשנה הזאתי הבדידות שחוויתי כל הימי שישי ושבת שהייתי פחות עסוק והייתי מרגיש לבד צפו בפניי...המחשבות שהיא עם גבר אחר נהנת, צוחקת ושוכבת איתו... חזרתי לקחת את הכדורים שוב...עבר כבר חודש מכל הסיפור..אני מיואש לא יודע כבר מה יהיה...אני לא יכול לשאת את הלבד הזה יותר. אני רוצה אהבה... אבל אבדתי כבר את האמון בעצמי... הכאב והלבד חונקים אותי... התחלתי לקרוא המון מאמרים על פרידות... יש לי המון פחדים אם בכלל אצליח למצוא משהי ואם היא תיהיה יותר טובה ממנה? והאם באמת נצליח לקיים קשר עם אהבה גדולה ואמיתית כמו שחוויתי.. אני יודע שאומרים לי אהבה ראשונה יהיו עוד אתה צעיר וכאלה אבל משום מה זה לא מנחם אותי... משהו בי לא נותן לי לשחרר לא נותן לי לשכוח שהיה לי טוב הייתי מאושר..האושר ברח, חמק ממני.. אני לא רוצה לשכוח את התחושה הזאתי את כל הדברים שעשו אותי מאושר ולהמשיך הלאה להשלים עם הבדידות ועם הדברים היום יומיים המשעממים.. אז זהו רציתי רק לשתף אני יודע שזה ארוך... תודה..

לקריאה נוספת והעמקה

רן היקר. מה שלומך? אני שומעת בסיפורך שהקשר עם ליאת הפך להיות עמוד תווך בחייך, בשנים מאוד משמעותיות. הקשר הזה נתן מענה לצרכים מאוד בסיסיים שלך כאדם. הצורך להרגיש שייך, אהוב, רצוי ובטוח. האובדן של הקשר הזה הוא באמת מטלטל. מצויין שניגשת להיעזר בטיפול תרופתי, אך זה לא מספיק. חשוב מאוד שתיעזר בטיפול פסיכולוגי. נשמע כאילו בקשר עם ליאת היית כמו בשיר: "בלעדייך אני חצי בן אדם". אני סבורה שגם אם הרגשת מאושר בחלק מהזמן עם ליאת, אתה יכול להיות מאושר יותר כאשר תבנה זוגיות שבה תהיו 1 ועוד 1 שווה שניים. ולא חצי ועוד חצי שווה אחד. טיפול פסיכולוגי יתמוך בך בתקופה הזו וגם יסייע לך לגלות את עצמך כשלם. האמון בעצמך יחזור ועמו תוכל לבנות זוגיות בריאה הרבה יותר מזו שאתה מתאר. בהצלחה יעל

24/04/2013 | 01:14 | מאת: רן

היי את האמת המצב כרגע עדיין קשה אני לא רואה אופציה להתאוששות התחלתי טיפול פסיכולוגי אבל אין לי מושג כמה באמת הוא יכול לעזור.. מה כבר פסיכולוג יכול לעזור לי ? את הכל אני יודע כבר

29/03/2013 | 14:06 | מאת: רון

לאחרונה גיליתי שאשתי בוגדת בי כבר למעלה משנה. יש לנו2 2 ילדות בגיל 7 ומעלה, ותינוק קטן שיש סיכוי סביר ומעלה שהוא לא שלי (אשתי אומרת שסיכוי קטן אבל אני לא מאמין). כל עולמי חרב ברגע אחד. פניתי לבדיקת DNA ואני מפחד לקבל את התשובה. לא יודע כיצד להתמודד, אני מתפרק ולא מסוגל לתפקד.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רון, מה שלומך? פנית לפני שבועיים, אני מניחה שהיו התפתחויות מאז. האם הדברים התבהרו? אני מבינה את הסבל שלך. אתה מתמודד עם מציאות מורכבת ובלתי צפויה. חשוב שתיעזר ביעוץ מקצועי. את היכול ליצור עמי קשר במייל על מנת שאפנה אותך לייעוץ מתאים. יעל

13/03/2013 | 22:11 | מאת: נעמי

הי יעל, תודה רבה על התשובה, קשה לענות על שאלתך. ההרגשה אז של הסירוב שלה הייתה שהיא לא ממש רוצה קשר,והרגשתי דחייה ממנה והיה לי רגשית לא פשוט. כמו שכתבתי-גם הרפתי לגמרי במהלך חצי שנה ואם היא לא הייתה יוזמת תשיחה של המזל טוב ליום הולדת-גם אני לא הייתי מתקשרת. היא כן אמרה לי אז שהיא מפחדת מהתלות שהייתה בגילי ההוא הצעיר הסברתי לה שאני לא במקום הזה. וגם הרגיש לי שאולי היא באמת מחבבת אותי עד גבול מסוים וזהו. השיחה האחרונה לפני מס ימים בתיכון הייתה ממש שיחה משמעותית גם לה. אני כן מרגישה שהיא אדם סגור כי גדלה במקום כזה וכי היא פחות "אמיצה" ממני ,גם פחות פתוחה רגשית. אני מפחדת ממש לשאול לגבי פגישה כי אולי זה מבחינתה לעבור איזשהו גבול ביננו אני גם צעירה ממנה בשנים לא מעטות. אולי זה מרגיש לה לא מאד מקובל-לא יודעת. בעיקר אני מפחדת שהקשר יהרס ממש אם אשאל תשאלה הזו. מצד שני אולי לחכות שהיא תיקח תיוזמה כמו שלא האמנתי שהיא תתקשר אולי היא יום אחד תזמין אותי להפגש? אשמח לשמוע מה את חושבת. שתביני שזה ממש חשוב לי ממש ממש.

13/03/2013 | 22:54 | מאת: יעל וינבך

כפי שאמרתי נעמי, אין פתרון נכון ולא נכון לשאלתך. אולי טיפ נוסף, שנכון בכל מערכת יחסים, הוא, נסי להיות קשובה גם לצרכים ולרצונות שלה... בהצלחה יעל

13/03/2013 | 18:01 | מאת: נעמי

יש לציין שהיא אדם יותר מאופק ומופנם וגם גדלה בעולם אנגלי יותר. אני יותר ישראלית. שוב אשמח לתשובתך. ממש תודה

13/03/2013 | 17:58 | מאת: נעמי

שלום, הסיפור שלי קצת ארוך אנסה לתמצת. אני בת 29 מורה , כשהייתי בכיתה ט' היה לי קשר עם מורה בתיכון שמאד אהבתי ,באותה תקופה עברתי איזה משבר שהיא הייתה מודעת אליו ועזרה לי , אח"כ היה איזשהו פלונטר כזה והיא הרגישה שנעשתי תלותית בה והתרחקה. עברו שנים ולפני שנה פגשתי אותה והיא אמרה לי שאתקשר והקשר חודש -בהתחלה זה היה רק טלפונים בחגים ואח"כ ביקשתי שנפגש היא סרבה בטענה שהיא עסוקה. יש לציין שהרבה שנים היא הייתה רווקה והתחתנה מאוחר ואין לה ילדים. גם אני עדיין רווקה. אחרי אותו סרוב להפגש פשוט הגעתי למסקנה שהיא לא רוצה תקשר ושזה היה משו מאד חד פעמי הכמה שיחות טלפון שהיו לנו. ואז היא התקשרה אחרי חצי שנה שלא דיברנו לומר לי מזל טוב ליום הולדת. מבחינתי הייתי בשוק לא חשבתי שהיא תתקשר. לפני מס ימים באתי לתיכון שלמדתי בו נפגשנו ודיברנו .בתוך הפגישה היו המון רגעי אהבה כאלו ביננו-ממש כמו של אם ובת או אחיות. הבנתי שאני מאד יקרה לה. מאז הפגישה בתיכון אני ממש מתלבטת לגבי המשך הקשר.. האם רק להתקשר לפני חגים וזהו או להציע לה להפגש. מצד שני אני חוששת שהיא תסרב. או אולי תפחד שאפתח תלות בה. למרות שלדעתי היא מבינה שאני לא באותו מקום של גיל 15. יש לציין פרט נוסף שאנחנו מהעולם הדתי אני 29 והיא 43. אני מרגישה שהקשר איתה חשוב לי ממש. שאני אוהבת אותה ממש ורוצה שהיא תהיה בתוך החיים שלי במינון זה או אחר. אני מרגישה שגם היא רוצה.. אבל אני ממש לא יודעת ומפחדת שאם אציע שנפגש היא תסרב שוב. אשמח לדעת מה דעתך בנושא. תודה ממש.

שלום נעמי אני חושבת שביחסים בין אנשים אין נכון ולא נכון. את אומרת שאת מפחדת שאם תציעי להיפגש היא תסרב שוב. שאלי את עצמך מה מפחיד בזה? מה הדבר הנורא שיכול לקרות אם היא אכן תסרב? דומני שאם אינך פונה אליה את לוקחת סיכון , שתפספסו הזדמנות לקשר חברי משמעותי. אם את פונה את לוקחת סיכון שתחווי דחייה. בשני המקרים אני מניחה שתוכלי להתגבר.... ואולי מה שאת מבקשת זה לא להיפגש אלא רק לשמור על קשר... איך היא תגיב לזה? יעל

11/03/2013 | 18:27 | מאת: חדווה (שם בדוי)

שלום, קוראים לי *** מחדרה אני נפגעת נפש מזה 6 שנים אני גרה בדיור מוגן ענבלים מזה שנתיים ובשנה האחרונה אני גרה בדירה שלהם יחד עם חבר שלי ושותף אנחנו מסתדרים בינינו מצויין וחברים מאוד טובים של השותף. את המכתב הזה אני כותבת בלב כבד ומרגישה מנוצלת ואינני יודעת כבר איך להתמודד עם הסיפור הזה. לפני כשלושה חודשים הדיור - המנהלת שרון והעוס שלומית התחילו ללחוץ עלינו (חבר שלי ואני) לעזוב את הדירה כי אנחנו מתקדמים מידי בשיקום ולא מנצלים כראוי את השירותים המוצעים. אני הייתי לבד בדירה איתן והם דיברו בנימה מאוד מלחיצה ודוחקת שאנחנו חייבים לעזוב תוך חודש את הדירה!!! אמרתי לה איך נעשה את זה וכדומה... ולבסוף בדקתי את חוזה הדירה ( שאנחנו חתומים מול בעל הדירה שיש לנו עד סוף אוקטובר חוזה) בנימה השלילית שהשיחה הייתה הם מאוד הלחיצו אותנו ולא ידענו מה לעשות ולאן נלך ובאיזה כסף .... לא ידענו כלום ! לאחר מכן הם אמרו לנו שהם מזמנים לנו ועדת סל שיקום( שיש לשנינו אישורים ודיור מוגן, חבר שלי גם קיבל אישור לשיניים ולסיוע בריהוט) אבי דיבר איתה והיא ולאחר התנצלות היא רצתה שאני יהיה בפתיחות לב עם העובדת הסוציאלית שפגעה בי נפשית בעוד מקרים חוץ מהמקרה הזה, אני הסכמתי כי פחדתי שאני אשאר בלי סל שיקום ובלי תעסוקה נתמכת זאת אומרת גם לעבור מבלי עבודה!!! הגענו מוקדם ב8 כי חבר שלי היה צריך ללכת לעבודה הם נתנו לנו לחכות שם כמעט שעה וחבר שלי כבר היה צריך ללכת לעבודה והם ידעו זאת. הוא נכנס לאחר שהם כבר דיברו עם העובדת מטעם משרד הבריאות וסיפרו לה את הסיפור שלנו כמו שהם רצו שיהיה הסיפור הוא נכנס וכעבור 10 דקות כבר יצא, הם שללו ממנו את הזכות לדיור מוגן שללו ממנו את הסיוע לריהוט (שהיה לו כבר אישור לזה) ורצו לשלול לו גם תעסוקה נתמכת!!! בסוף השיחה הוא שאל את העובדת ממשרד הבריאות אם זה היה משנה מה הוא היה אומר היא אמרה לו שלא!!! אני נכנסתי וכול כך פחדתי על התעסוקה שאמרתי להם שכן אני אפתח אליה (העוס) ואעזר בה וגם נעזוב את הדירה הזאת תוך שלושה חודשים ואמרתי להם שאני לא עובדת איך נעבור דירה ככה? העובדת ממשרד הבריאות אמרה שאנחנו יכולים להסדרה גם בלי עבודה ושסיוע של ריהוט לא מגיע לי זה כמו פרס למשתקמים טובים( שבעצם אנחנו בתיפקוד מצויין ודיי מסתדרים ומתפקדים) ובקשר לאישור לתעסוקה נתמכת היא תחזיר לשרון(המנהלת) תשובה מאז עברו יותר משלושה חודשים ואנחנו כבר מצאנו דירה כמו שהם ביקשו וסגרנו חוזה. אך הם לא מצאו דיירים ואמרו לנו שאנחנו חייבים לשלם עוד חודש לפחות...!!! ואנחנו כבר מתחילים שלשלם שם. ולא רק זה גם יש דבר שנקרא חשבון חירום זה 100 שקלים שמופרשים כול חודש לחשבון שלהם שזה למקרה שמשהו מתקלקל בדירה אני אתמול אחרי אין סוף טלפונים של לקוות שהעוס" או המנהלת יענו לי הם ענו ושאלי כמה יש לנו בחשבון חירום הם אמרו שיש לי 899 זה אחרי שנתיים שאני שם!!! אמרתי לה שהסכום לא הגיוני והיא אומרת שאם אני רוצה לראות ה"כול רשום". אני כבר מתוסכלת, לא יודעת למי לפנות, מרגישה שהמערכת דרכה עליי ומתפללת שהכול יסתיים ואני יקבל את הציקים והכסף שלי בחזרה. וכואב לי ש"דיור מוגן" הוא לא מוגן בכלל!

שלום חדווה קראתי בעצב את השתלשלות העניינים שתארת. חבל לי שכך את מסיימת שש שנים בדיור מוגן. אני רוצה להאמין שהיתה סיבה מקצועית למהלכים שאת מתארת אך ברור לי שעם רמה כזו של חוסר אמון קשה לשתף פעולה. האם יש בחייך או בחייו של בן זוגך אנשי טיפול שאינם מהדיור המוגן? האם אתם מטופלים בבריאות הנפש? הייתי מציעה לפנות לאיש מקצוע באזורך שינסה לגשר. האם יש לך או לבן זוגך אפוטרופוס? ניסיתם להיעזר בבני משפחה? אם לא, נסי לפנות לעמותת ידיד או לעמותת בזכות על מנת שיסייעו לך לוודא שלא נפגעו זכויותיייך. בהצלחה יעל אם אין בנמצא אדם כזה אולי תפני לעמותת ידיד או לעמותת בזכות שיסייעו לך לוודא שזכויותייך לא נפגעו

28/02/2013 | 09:36 | מאת: שירה

שלום, אני חווה משבר נפשי מאד קשה לאחר פציעת ספורט ממושכת. אני מעוניינת במטפל/ת (פסיכולוג, יועץ וכו)שיסייע לי גם בהתמודדות עם הפיצעה ובד בבד גם על תהליך הכניסה להריון בטיפולי פוריות. אזור נתניה- פרדס חנה. תודה.

לקריאה נוספת והעמקה
28/02/2013 | 14:05 | מאת: בובי

היי שירה, אני לא אשת מקצוע, אבל ממה שאני יודעת כדאי לך אולי לפנות לפסיכולוג רפואי. יש פורום "פסיכולוגיה רפואית" אולי תשאלי שם. שיהיה לך המון בהצלחה! בובי. (אגב, אני לא יודעת אם הפורום פעיל כך שבכל אופן ממליצה לך על פורומים שכנים...)

שלום שירה, קיבלת החלטה מצויינת ללכת לטיפול. אינני יכולה להמליץ על משהו ספציפי שיכול לתת לך מענה, אך יש כמה דרכים למצוא: 1. פניה לרופא המשפחה ובקשה שיפנה אותך למטפל של קופת חולים. שם תוכלי לקבל מענה בעלות סבירה. במאוחדת למשל, יש רכז מחוזי שמפנה לפי תחום הבעיה.אגב, חלק מקופות החולים מפעילות מרכזים לבריאות האשה. מרכז כזה יכול להיות יותר מדוייק עבורך. 2. ללא עלות את יכולה לקבל תמיכה בכל אחת מהמסגרות הציבוריות של בריאות הנפש באזורך, המינוס הוא שזמן ההמתנה בדרך כלל ארוך: http://www.enosh.org.il/_Uploads/1clinics.pdf ישנה מרפאה ייחודית ונעימה לנשים לאורך מעגל החיים בתל השומר: מרפאת חוה: http://nashim.sheba.co.il/Mirpaat_Hava/ 3. בשוק הפרטי מצאתי עבורך באינטרנט שני מכונים: האחד מתמחה ברפואת ספורט- אינני מכירה אותו http://www.lauf.co.il/ השני מתמחה בהורות פריון והריון, אצל ד"ר חנה גילאי גנור למדתי, אני יכולה לומר ממקור ראשון שיש לה הבנה עמוקה בנושא:http://www.horuta.co.il/ שני המרכזים באזורך. 4. את יכולה לפנות גם ל "בקשר לטיפול" http://www.bekesher-letipul.co.il/ ולהתייעץ איתם טלפונית על הפניה למטפל פרטי ספציפי באזורך. בהצלחה לך, יעל

21/02/2013 | 16:41 | מאת: יעל

ב"ה שלום יעל אני צריכה את עזרתך אבא שלי בקש מאחי שיהיה אחראי על הכספים שלו וכל בני המשפחה לא מסכימים לכך כולל אמא שלי וכולם התאגדו למריבה כוללנית אני לא ראיתי לנכון לריב בגלל זה אני נחשבת כמשתפית ומסומנת האחים שלי כועסים עלי וקוראים גנבה ועו.. אחותי ואני לפני הספור עם האח ואבא רבה איתי ומשכה גם את אמא שלי אחריה אני מרגישה שנאת חינם כל הזמן פוגעים בי ואני שותקת אני לא יכולה יותר כל המצב הזה ממש גורם לי כאב קשה ההורים שלי אף פעם לא הסתדרו בינהם ולכן נוצר ריב על ריב אודה לך אם תוכלי להדריך אותי כי אני מאוד עצובה תודה מראש

לקריאה נוספת והעמקה
24/02/2013 | 00:56 | מאת: בובי

היי יעל. נראה לי שהפורום לא פעיל כבר די הרבה זמן! אולי כדאי שתפני את שאלתך לאחד הפורומים השכנים- פסיכותרפיה או פסיכולוגיה קלינית. אני לא אשת מקצוע, אבל ניסית לדבר עם המשפחה שלך על זה שזה ממש מפריע לך ההתנהגות הזו מצידם...? אני יודעת על עצמי שלפעמים אני חושבת "הם לא יקשיבו..." וכשאני כן מנסה לפתוח זה עוזר (אפילו אם קצת בכ"ז...) שיהיה בהצלחה וממליצה בחום על הפורומים השכנים :) חג שמח!בובי

שלום יעל, אף פעם לא פשוט להיות בעיצומו של קונפליקט, ולזכות לכל כך הרבה ביקורת. ודאי לא מהאנשים הקרובים לנו ביותר. אני מבינה איך נוצר כאבך... מדברייך אני שומעת שזהו לא מצב חדש עבורך. את רגילה להתמודד עם קונפליקטים במשפחה. הפעם, מדובר בהחרפה... מה את עושה בדרך כלל במצבים כאלה? עצתה של בובי נשמעת כמו עצה טובה, האם ניסית אותה? בת כמה את יעל? את מתגוררת בבית או מחוץ לו? בכל מקרה אני סבורה, שעם עוצמת העצב והכאב שאת מתארת כדאי מאוד שתפני גם לעזרה מקצועית. כדאי וחשוב, שמשהו יהיה איתך בכאב הזה, ויעזור לך לגייס כוחות להתמודד גם בעתיד. יעל

13/02/2013 | 12:55 | מאת: רעות

אני בת 30, בזוגיות לא מאושרת ולא ממוסדת, גרים ביחד ואני רוצה לעבור לגור לבדי ובלעדיו, אבל אני יודעת שכשאעשה את זה אהפוך להיות אדם עוד יותר בודד. כרגע הוא האדם שאיתו אני מתקשרת הכי הרבה, משפחתי רחוקה ממני והקשר הוא בעיקר טלפוני, אחת ל.. חברות קרובות כבר לא נשארו לי, ואני עובדת מהבית כרגע, כעצמאית אני מאוד בודדה וזה משפיע על שיקולי, ולא לטובה.. אני פוחדת מאוד שאם אעבור לדירה לבדי אשתגע סופית, אנשים מסביבי זה דבר שחשוב לי וכעת נותרתי בלי כל. איך מתמודדים ומתחזקים כשנמצאים לבד בלי נפש חיה הרבה זמן? איך לא נופלים לדכאונות מתמשכים..?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רעות עבר זמן רב מאז פנייתך. האם קבלת החלטות בינתיים? את אומרת: "אנשים מסביבי זה דבר שחשוב שלי וכעת נותרתי בלי כל". ובכך את מזהה צורך אנושי בסיסי. את מאוד מאוד צודקת. כל אחד זקוק למגע אנושי. לא םלא שאת חשה בדידות וכאב. אחת הדרכים להתחזק כשנמצאים בלי נפש חיה הרבה זמן, היא ליזום מגע עם אנשים. הדרך הטובה ביותר בעיני היא בקבוצה. שם נוצרת אינטראקציה בין אישית קרובה. כתוצאה ממנה חשים פחות לבד ופחות בודדים. מה דעתך? קבוצות כאלה מתפרסמות בדרך כלל כאן: http://www.hebpsy.net/bulletinBoard_list.asp?cat=folder&typ=10&page=1 וגם ב: http://www.igroups.co.il/ אם קשה לך מכל מיני סיבות ללכת לקבוצה טיפולית, ישנן גם קבוצות תמיכה והעצמה לנשים עצמאיות שעובדות מהבית (בדיוק בגלל שאת לא היחידה שמרגישה כך): http://www.xn--debcn.co.il/?gclid=COSV4KHi4rUCFcJZ3godDgIAoQ http://www.svivatomehet.org.il/ אני מקווה שזה יעזור לך ויאפשר לך חופש בחירה גם בנושאים אחרים. יעל

04/02/2013 | 13:38 | מאת: מבולבלת

שלום יעל אני בחורה בת 25 וחיה עם זוגי כבר שנתיים. עד לפני 4 חודשים הוא עבד במקום עבודה שבו בסוף יום הגיע הביתה. כיום הוא התגייס לשירות בתי הסוהר ואופי העבודה שלו היא במשמרות. כך שיוצא מצב שהוא נמצא 10 ימים לאורך החודש במשמרת של 24 שעות ונמצא שם כל שבת שלישית. אני עודדתי אותו לעבור למקום העבודה הזה אבל היום אני מוצאת את עצמי חשה בדידות רבה, בוכה בתדירות גבוהה ומרגישה לבד. איך ניתן למזער את התחושה הזו כי היא מעיקה עליי ואני יודעת שהמצב הזה הוא לא זמני?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום למבולבלת, עבר זמן מאז פנייתך, מה שלומך? אני שומעת את כאב תחושת הלבדיות שלך. אך גם שומעת שיש לך בן זוג שבהימצאו את מרגישה ביחד. זו תחושה יקרה מפז. ספרי לי קצת מה את עושה בחייך? מה ממלא את זמנך? אילו אינטראקציות חברתיות, משפחתיות או מקצועיות יש לך? מה הן מטרותייך לטווח הקרוב? לשנים הקרובות? מה מעניק לך משמעות, מעבר לקשר הזוגי? כל אלו הם נושאים לעבודה בטיפול. כדאי לשקול טיפול פסיכולוגי, או השתתפות בקבוצה טיפולית. יעל

05/01/2013 | 14:10 | מאת: חיה בקושי

היי מחפשת פסיכולוג דרך קופת חולים מכבי באזור המרכז-שפלה. ראשון/רחובות. חייבת לצאת מהמשבר שנוצר בבית ובזוגיות, חייבת להתחיל בחיים תקינים יותר. אם יש למישוה המלצה...זקוקה בדחיפות.

שלום ל"חיה בקושי" שאלתך מאוד מעשית ונשאלה מזמן. אני מאוד מאוד מקווה שכבר מצאת תשובה. אני יכולה לומר לך שני דברים: 1. קופת חולים מכבי מסננת היטב (במחינת ההכשרה) את המטפלים שהיא מקבלת לשירותיה, לכן את יכולה להרגיש בטוח לפנות לכל אחד מהרשימה. חלק גדול מהעיניין הוא הקשר שנוצר בינך לבין המטפל. כך שמטפל שהיה מצוין לאחד, לא בהכרח יתאים לאחר. אולי לרופא המשפחה שלך או לעו"ס בסניף אליו את שייכת תהיה הברקה, לאור הכרות איתך ועם חלק מהמטפלים. בהצלחה יעל

01/01/2013 | 16:49 | מאת: מפחדת מפרידה

אני נתונה לחרדה רבה הקשורה סביב בן זוגי. עד לפני 9 חודשים בערך הייתי בטוחה בכל כולי שאני מאוהבת ורוצה אותו לטווח המאוד רחוק והייתי ממש מאושרת. אבל הביטחון שלי התערער מאוד בעקבות הרהור לב שהיה לי בנוגע לקשר שלנו (הרהור קטן אבל הכניס אותי לחרדה קשה ממש לא הצלחתי לנשום). זה עורר בי פחדים רבים בעיקר פחד שהחיים שלנו יחד יגמרו ואני יאבד אותו. הייתי בדיכאון כמה חודשים טובים, והחודשים האלה היו מלווים בפחד ודאגה ובידוד עצמי מכל הסובבים אותי כולל ממנו. הרגשתי ממש כלואה במציאות שלא ידעתי איך לצאת ממנה. בעיקר כי לא משנה כמה ניסיתי ךהרגיע את עצמי לא הצלחתי להשתיק את מערבולת הלחץ והפחדים שהייתה לי בראש וממש לא רציתי לעזוב ( החזקתי את עצמי בשיניים, כדי לא להרוס את הקשר ולא אמרתי כלום לאף אחד כי חשבתי שזה יעזור אבל היום אני מבינה שזה רק החריף את המשבר הזה). אחד הדברים ששמתי לב אליהם היא שאני מתונה ליותר לחץ ודאגה כאשר אני לא נמצאת איתו. יש לציין שבשיא הבאלגן הייץה תקופה שהיה לי מאוד קשה בקרבתו וחלק בי דחה אותו וכעס עליו מאוד וסירב להתקרב אליו, רק בחודש האחרון התחלתי לאט לאט לצאת מההרגשה הזו ושוב פעם התחלתי להתקרב אליו יותר. אבל עדיין לפעמים מתנפלת עליי תחושת פחד מהעתיד הלא ידוע בעיקר פחד שניפרד או שיקרה משהו רע. אני כבר לא יודעת מה לעשות, המחשבות והתהיוץ משגעות אותי ומביאות אותי לסף שבירה לפעמים. אני לא רוצה לאבד אותו כי זה אומר לאבד חלק מאוד חשוב ממני ולאבד את העתיד שאני כל כך ייחלתי לו אבל מצד שני אני מרגישה כאילו זה בלתי אפשרי בשבילי לחיות במצב של פחד תמידי מפרידה ותהיות מאוד מעציבות על עתיד בלעדיו. אני כל כך מורגלת ללחץ ופחד שאני מרגישה אי נוחות שנוח לי איתו ואז אני שוב פעם נזרקת למעגל של פחדים ולחצים, אני פשוט לא יודעת איך להמשיך עם החיים שלי ולא והילחץ ממה שיכול להיות בעתיד, בבקשה מה אני צריכה לעשות?

שלום ל"מפחדת מפרידה" מה שלומך? עבר המון זמן מאז שכתבת לי. האם משהו השתנה? את מתארת תחושת חרדה מאוד כבדה. ניראה גם שאת מאוד אוהבת את בן זוגך, וההרהור הקטן, שלא תואם לא את רצונך, לא את ערכייך ולא את צרכייך הרגשיים, הכניס אותך למחול שדים שניתן ואפשר לפתור בטיפול. אני ממליצה בחום לפנות לטיפול התנהגותי קוגנטיבי בהקדם. בהצלחה יעל

29/12/2012 | 17:44 | מאת: טלי

ערב טוב,בעלי ואני במשבר כבר שנתיים בגלל המצב הכספי !!!תפסתי את בעלי בוגד בי במשך 4 חודשיים הוא טוען שזה נגמר יש לנו 2 ילדים קטנים ומקסימים!!!אני משתמשת בכדור סרנדה פעם אחת ביום בגלל המצב הקשה עכשיו בבית יש לי חרדות ופחדים קשים על המשך הקשר הוא טוען שהוא צריך לעזוב את הבית לחודש הוא צריך חופש ושקט לחשוב מה עושים????

לקריאה נוספת והעמקה

שלום טלי, כשפנית בדצמבר, המצב היה אקוטי. כיצד התפתחו הדברים? מי רשם לך את הטיפול התרופתי? האם בנוסף לסרנדה הופנית גם לטיפול פסיכולוגי? זה נשמע לי צו השעה, בהתחשב בהתמודדות הקשה שלך. יעל

13/12/2012 | 16:26 | מאת: ארי

שלום יעל אני כתבתי לך לפני כמעט חודש משו וענית לי..אני עדיין מרגיש אותו דבר עם הבעיה החברתית שאני מרגיש לא מספיק מקובל..שכחתי להזכיר שאני בן 19 ואני משרת בנחל..כולם בחברים אומרים לי שאני כל הזמן חושב יותר מדי..וכשאני מנס להסתכל על עצמי מהצד אני באמת לא מוצא בי משו מעניין ואין לי צבע משלי ואני בעצמי יודע שהיכולת שפיטה שלי היא לא טובה..קראתי באיזה מקום על מחלה שקוראים לה סכיזופרניה..אני מאוד מקווה שזה לא זה ורק בגלל העבר שלי בבצפר שהייתי תמיד הולך אחרי לבר שלי ולא יוצר קשרים אני מקווה שרק בגלל זה המצב שלי ככה ולא משו רציני אחר..ואני מאוד רוצה שתעסקי לי דרך פה כי אני לא רוצה לדבר על זה עם המשפחה או עוד אנשים..תודה.

לקריאה נוספת והעמקה
28/01/2013 | 09:51 | מאת: בובי

עבר יותר מחודש מאז כתבת את ההודעה, אבל בכ"ז... אני לא אשת מקצוע, אבל סתם קשה לי לראות אותך עם כל החששות האלה שאתה מתאר... למה באמת לא לפנות לקב"ן? (כמו שהציעה מאיה מ26/10) או אולי לאיש מקצוע אחר? מגיע לך יותר מעזרה והצעות ווירטואליות! מה אתה אומר ארי? אגב, שוב אני לא מאבחנת, אבל יצא לי להיפגש לא מעט עם הסכיזופרניה... ונראה לי שאם באמת היית סול מזה- גם הסובבים היו מרגישים :) (ושוב, הכל בערבון מוגבל...). בהצלחה בהכל! בובי.

שלום ארי, מה שלומך? קראתי את פנייתך וגם את תגובתה של בובי הנבונה מאוד. האם פנית לקב"ן? האם פנית לטיפול? אכן מגיע לך הרבה יותר מעזרה והצעות וירטואליות. אנא, אם טרם עשית זאת עשה זאת בהקדם. יעל

12/12/2012 | 23:57 | מאת: סופי דביר

אבדן הריון הינה תופעה מכאיבה ופרדוקסלית... תופעה בה החיים מתחלפים במוות ומותירים את האם עם קשיים רבים. מזה שנים מטפלת בנשים אשר עברו את החוויה - טיפול קבוצתי ופרטני. עם דגש על עבודה דרך הגוף. סופי דביר- 054-7535887- פסיכותרפיה דינאמית, טיפול בתנועה.

28/11/2012 | 09:28 | מאת: ל

פגיעת ראש טראומטית לפני 25 שנים קיבלתי מרופאים שונים מסרים שונים. נוירולוג כתב פעם שהשתקמתי לחלוטין, ורופאים לפני זה אמרו לאמא שלי שאני לא אשתקם ולכן נשלחתי לטיפול פסיכולוגי ושיעורים פרטיים ואפילו פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק לא קיבלתי. יש לי חברים שבטוחים שאני לא כמו פעם, בגלל ההשגים הנמוכים בגלל מה שנמנע ממני. אני חושבת שאני לגמרי בסדר אבל אין לי איך להוכיח את זה, ואני מאוד רוצה. הסבר השאלה: יש לי בעיה הן עם חברים ישנים וחדשים(חברות)הן עם מעסיקים פוטנציאליים והן עם רופאים-איך אני יכולה להראות שאני לגמרי בסדר ואיך אני יכולה להסביר בצורה משכנעת שההשגים שלי נמוכים בגלל שלא קיבלתי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק (שיקום נוירולוגי)ובמקומם קיבלתי שיעורים פרטיים וטיפול פסיכולוגי ו"שיקום"מביטוח לאומי שלא איפשר לי להשתלב בשוק החופשיולא אפשרו לי להתחיל לימודים גבוהים בשנות העשרים שלי, ש"עזרו" לי להגיע לרמה מאוד נמוכה של התקדמות ולקבל מעמד משפטי של חסויה שנאבקתי בו משפטית בהצלחה בשנות העשרים שלי ולא איפשרו לי למצות את הפוטנציאל שלי?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ל ל' פנייתך מוכרת לי משאלות קודמות. אני מבינה שקשה לך מאוד, אך אין באפשרותי לסייע לך במסגרת הפורום. יעל

04/03/2013 | 15:00 | מאת: ל

27/11/2012 | 16:40 | מאת: ארי

שלום יעל אני כתבתי לך לפני כמעט חודש משו וענית לי..אני עדיין מרגיש אותו דבר עם הבעיה החברתית שאני מרגיש לא מספיק מקובל..שכחתי להזכיר שאני בן 19 ואני משרת בנחל..כולם בחברים אומרים לי שאני כל הזמן חושב יותר מדי..וכשאני מנס להסתכל על עצמי מהצד אני באמת לא מוצא בי משו מעניין ואין לי צבע משלי ואני בעצמי יודע שהיכולת שפיטה שלי היא לא טובה..קראתי באיזה מקום על מחלה שקוראים לה סכיזופרניה..אני מאוד מקווה שזה לא זה ורק בגלל העבר שלי בבצפר שהייתי תמיד הולך אחרי לבר שלי ולא יוצר קשרים אני מקווה שרק בגלל זה המצב שלי ככה ולא משו רציני אחר..ואני מאוד רוצה שתעסקי לי דרך פה כי אני לא רוצה לדבר על זה עם המשפחה או עוד אנשים..תודה.

27/11/2012 | 12:48 | מאת: אנונימית

שלום רב, האם זה מקום מתאים לשאלה על התמודדות עם אבל ואחריו?

שלום לאחרונה אני חושב שאני חס וחלילה עתיד חס וחלילה וחס ושלום למות ואני כל הזמן נותן לעצמי תרוצים שגורמים לי להכנס ולחשוב על זה עוד יותר אני ממש יושב וכותב את זה עם דמעות בעיניים כי אני לא יודע מה לעשות ולמי לפנות בבקשה ממכם תעזרו לי אני חייב עזרה זה ממש קשה לי....

01/12/2012 | 20:14 | מאת: בובי

זה נשמע שאתה ממש סובל... אני לא אשת מקצוע, אבל זה נראה סוג של חרדה. תפנה לטיפול אצל פסיכולוג/ית (אפשרי גם דרך הקופ"ח שלך). והוא יעזור לך בצורה שהכי תתאים לך ונראה לי שתרגיש בשיפור די מהר! בהצלחה רבה, בובי!

שלום אבי. עבר המון זמן מאז פנייתך. האם מצאת כתובת לעזרה? יעל

12/11/2012 | 04:05 | מאת: פלוניתי אלמוניתי

אולי יעזור למישהו.... אימא דור שני לשואה. סבא וסבתא אחרי אוושויץ. אבדו את משפחתם כילדים. בשבילם הא-ל בגד. הם ברוגז. כועסים. "אימא שלי שדקדקה בקוצו של י' נשרפה באוושויץ". התגובה: כפירה בעיקר. הכול שטויות. שכחו את העבר, המציאו "אמת" חדשה. דברו שפה חדשה. "עברית דבר-עברית!" כשאין משפחה, החברים הופכים למשפחה. ערכי המסורת בטלים. ישנם ערכים חדשים: סוציאליזם, ציונות. ערכים מסורתיים רבים כבר אינם מתקבלים. "כל אחד והאמת שלו". אותם ילדים שהקימו את המדינה עדיין גדלו בבתים יהודיים. ילדיהם גדלו ב"שאריות" יהודיות. בבתי ילדים. כעת כל אחד בוחר לו את הערכים המתאימים ליצריו. הערכים כבר אינם גבולות המגבילים את היצר. האדם בודק ע"פ ניסיונו האישי את הגבולות שיוצרת סביבתו ובוחר לו את הערכים המתאימים לגבולותיו האישיים. אבא עולה ארצה כילד בעליה של שנות החמישים. מעברה. שואה לא חוותה משפחתו, אך גם קהילתם ידעה פרעות ואמרה: די! עולים לארץ הקודש. הלם תרבות. החברה מזלזלת בערכי המסורת, הבית מזלזל בערכי החברה. אבא בוחר בחברה. מתבייש במוצאו, מתרחק ממשפחתו, "ובימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". גדלתי בבית בו הערכים הוגמשו עבור היצר. הפכו נזילים. מצד אחד: "אסור לשקר!" מצד שני, כשאני שומעת שקר ותמהה: "לפעמים מותר לשקר". מצד אחד: "אסור לגנוב" מצד שני מותר מדי פעם "להשלים ציוד" משרדי מהעבודה. הרי לאף אחד זה לא יחסר. החיים סובבים סביב עינוג היצר: סרטים, בילויים, טלוויזיה, סרטים, מסעדות, ריקודים, טיולים... "תדברי יפה לאימא שלך"! אתה שומע איך היא מדברת לאימא שלה? "איפה הכבוד לאבא?" למה צריך לכבד אב? איך אפשר כשאתה מזלזל בעצמך? גדלת בבית ערכי בהרבה מזה בו גדלה אימא ונטשת את ערכיך לטובת ערכי ה"אין ערכים" של אשתך. אימא ישנה, הבית מפסיק לנשום. אימא רוצה גלידה, מיד יוצאים לאכול. אימא מרכז החברה, אבא הצל לידה. עד בי"ס ילדות מושלמת. הגבולות ברורים: רצונותיה של אימא. המטרה: ליהנות. הייתי מאושרת. "ודאי שהיא נהדרת, היא הבת שלי!" כתה א', מתחילה ההזדהות. נוצרת אימא שניה בבית. לא טוב לי בבי"ס. לא רוצה ללכת. משעמם. למה אתם כועסים? הרי זה מה שלימדתם אותי: לעשות מה שנעים לי! אני מחקה אתכם באופן מושלם! את תמיד אמרת: "אני עושה רק מה שאני נהנית לעשות, גם בעבודה" זה הערך. להנות. אני סובלת בבי"ס אתם לא מבינים? מנסים להגביל אותי שם, אומרים לי לבצע דברים שאיני רוצה לבצע. למה אתם כועסים? מה פתאום בי"ס חשוב? אני לא מאמינה שאתם רוצים את טובתי, אתם מחפשים עדיין את הגשמת רצונותיכם. רוצים שאתאים עצמי לשאיפות שלכם. לצורה בה אתם רוצים לראות אותי. אבל אני אדם אחר! עם רצונות, יצרים ושאיפות משלו. לא רוצה! הלכתי לבי"ס שונה מחברי, שעות הלימודים בבית הספר אליו רשמו אותי התאימו לשעות השינה של אמא. אני מתגעגעת לגן, לא היו לי שם הרבה חובות, היה לי כיף, הייתי פופולרית, כמו אמא! כתה ב': מדי פעם בורחת מבי"ס לסבא וסבתא. טוב לי שם. יש סדר יום מסודר. אוכלים יחד ארוחות משפחתיות. כתה ג': אני כבר ממש אדישה לצעקות. "לא ברור למה הילדה לא מממשת את הפוטנציאל שלה". יש לנו שכנים חדשים. איזה חמוד הבן שלהם! כתה ד': אני כבר לא מעניינת את ההורים. התייאשו ממני. מצאו תחביבים חדשים, עניין חדש בחיים. מדי פעם בזמן תעודה או יום הורים נזכרים בי, קצת צעקות וגמרנו. גם ככה אני כבר לא שומעת אותם. אני ילדה גדולה ועצמאית ההורים מציינים, לכן הם כבר יכולים לעזוב אותי לבד בבית שלושה ערבים בשבוע ולצאת לבלות. מתאים לי. החברים באים. ההורים לא אוהבים אותם. כתה ה': ההורמונים מתחילים לעבוד, המחזור הגיע מוקדם. כתה ו': נשיקה ראשונה. עד סוף כתה ח', לפי הסדר הזה: אני נאנסת פעמיים, נפגעת מחבר, מגלה מה זה מין, מזלזלת בעצמי, החברה מזלזלת בי. מגלה שאני פוגעת נורא באבא שלי, ולא מצליחה לעשות משהו טוב עם עצמי. הוא כזה אבא טוב, לא מגיע לו ילדה כמוני .אחרי שברחתי מהבית בפעם המי יודע כמה, נבגדתי ע"י חברי. חזרתי הביתה ומצאתי אבא בוכה. נודניקית שמציקה ופוגעת באבא כל הזמן. אין טעם. ניסיתי להתאבד. לקחתי את כל הכדורים בבית. כשראו שאיני מתעוררת, קראו לעזרה. שאלו למה? כדי לא לעשות רע. "הרע ביותר זה שתמותי". מאז חיה כמה שנים בשבילם. מנסה לא לפגוע באף אחד, פוגעת המון, בעיקר בעצמי. מכתה ט': אני שולטת בחברים שלי. הפתעה: ההורים מתגרשים. אפילו האהבה כפי שהכרתי אותה לא קיימת. כתה י"א: שוכבת עם מי שבא לי, מגשימה את היצר במלואו. מנסה לא לפגוע ודווקא בגלל זה פוגעת. מצפצפת על מה שאומרים עלי, פיתחתי שריון. מרגישה שלא יכולה ללכת לבי"ס. תגלית מפתיעה תוך כדי שיחה עם אישה חכמה: אני יכולה, אני פשוט לא רוצה! באמצע י"ב, עוזבת את בי"ס, צבא: מתחילה לחיות בשביל עצמי. חונכתי על ציונות, מלאה רוח קרב לעשות בשביל המדינה! החיים התחילו לחייך אלי. עם ניסיון כמו שלי אני שולטת היטב במערכות יחסים. משהי אומרת לי שהתנהגותי הזולה לא תואמת את אישיותי. אני נפעמת! משהו רואה בי משהו שאינו קשור לגוף שלי! אני בודקת את עצמי, כבר לא מתיישבת לגברברים על הברכיים. פוגשת חבר חדש. מאמינה שאתו אוכל ליהנות , אבל הוא מאוהב באהבה לא בי. מסונוור. אני לא מאמינה באהבה ללא גבולות. יודעת שזה לא אמתי. עוברת דירה. בת 21. הזדמנות להתחלה חדשה. התנהגות שונה. למדתי לסלוח לעצמי על התמימות בעבר, ולרחם על מי שפגעו בי. הרווחתי מכך צמיחה ורווח עצום. התפניתי לעצמי. נותנת יותר כבוד לעצמי. הסביבה מגיבה בהתאם, מתייחסים אלי יפה. פגשתי בחור חדש. כבר לא מצפה לכלום. הוא מפתיע אותי. אינו כופה את עצמו עלי, מאמין בבנייה מתונה ויציבה. עוזר, נשמה טובה. תמים? האמנם? הוא גם כזה שלא ניתן לנצל או לסדר אותו. יודע היטב לומר את ה"לא". כיצד שמר על האמון בטוב שבעולם? אני חייבת ללמוד אותו, הוא מיוחד. "רק תעשי טובה, לא סובל גוזמאות"! קשה מאד לסיפורניקית כמוני. אבל כרגע הוא חשוב לי מכדי לאבד אותו בשביל דקה על הבמה. עם הזמן הדבר נהיה יותר קל. מעולם לא פגשתי אדם כמוהו. איש חסד, אך לא פרייר, שלם, שלו, נטול דאגות. מאמין תמיד שהכול יהיה בסדר, וגם אם לא, מה הטעם לדאוג מעכשיו? החיים מחייכים אליו, הוא מאמין בי. נעים להיות במחיצתו. מלמד אותי שליטה על ריגשותי, איך לא בוכים על חלב שנשפך. כנראה שגם הוא מצא בי משהו. רוצה להינשא. אני חוששת מאד, ראיתי מה קרה להורי ורבים מחבריהם. אני מאמינה שיד גורל נעלמה הפגישה ביננו. הוא מכבד אותי, נוטע בי גאווה ובטחון. אני מתבגרת, מצליחה לסלוח להורי, לקבלם כפי שהם, בני אדם עם חולשות ולהבין שעשו את הטוב ביותר עבורי בכלים שהיו להם. אנחנו מתחתנים. אני מרגישה שהגעתי למערכת יחסים שאין לאף אחד. לא יכול להיות עוד יופי כזה. זו לא התאהבות. זו אהבה. התאמה. שלמות. כל יום לפני השינה למדנו יחד מספר שקיבלנו מתנה מחברה חילונית לחתונה על זוגיות, "הבית היהודי" של הרב שמחה כהן. אנו בונים את עצמנו יפה ונכון. למדתי רפואה משלימה. הנרות מזרימים חיות....אם כבר מדליקים, שיהיה בשבת. צפינו כל שבוע בפרשת השבוע בטלוויזיה, מצאנו ערכי אמת. עד אז חשבנו שאנו החילונים חושבים, והם הדתיים חיים בנינוחות גמורה, רק כדי לחסוך ספקות ושאלות ע"י ההכתבות של התורה ולנצל את החילונים כמובן. הלכנו לשיעורי תורה והבנו, שבמקום בו אנו הפסקנו לחשוב, הם רק החלו. הבנו שעולמם מלא שאלות, ספקות ודיונים מתמידים. הבנו, שמה שאנו יודעים זה טיפה בים רוחני עשיר וגדוש, אינסופי. חשבתי על "מקרים" שונים שקרו בחיי, שהביאו אותי למצבים שונים, תובנות שונות חישול וצמיחה. אני כבר לא מאמינה במקריות. עדיין לא חזרתי בתשובה. אני יודעת כבר שהיהדות היא הדרך הנכונה, אך כידוע, "שבעים פנים לתורה". אני לומדת עוד, מתקרבת ומעשירה את העולם הפנימי והזוגי שלי. לוקחת את ההגה לידיים שלי. הגה הבחירה. אני יודעת שיש בורא לעולם שנתן לי את מתנת הבחירה ואני משתמשת בה. "מבשרי אחזה אלו-ה". נראה לי שכל אחד חייב למצוא את הנקודה שהוא מתחבר אליה, המקום בו האלוקי פוגש אותו. הבנתי שאני יכולה לעשות ולחוות בשביל עצמי ולא עבור אף אחד אחר. מי שעבר חוויה קשה, כדאי שידע שניתן לצמוח מכל דבר ואסור לאבד תקווה. אני מקווה שסיפור החיים שלי יתרום למישהו. אם מישהו נתרם, שיהיה בהצלחה. גיליתי שהדרך לעולם לא נגמרת, אך היהלומים לא מונחים רק בסופה, ניתן ללקט אותם לאורך כל הדרך.

01/12/2012 | 20:18 | מאת: בובי

את כותבת בצורה ממש מעניינת! במיוחד הפתיע אותי הזכרון שלך לאורך כל שנה בחייך...(-כיף לך אני בקושי זוכרת משו...) ממש מחזק! תודה לך, בובי.

04/12/2012 | 17:04 | מאת: פלוניתי אלמוניתי

את הרוב כתבתי בזמן שתקפו אותי כאבי בטן רציניים, אני חושבת שבגלל זה זה נכתב במין קצרנות, אני שמחה שמחזק. בגלל זה כתבתי. תודה.

28/10/2012 | 12:17 | מאת: ל

להסביר בצורה בוגרת דברים שהחליטו בשבילי ושנכפו עלי פעם והביאו אותי עד הלום

אשמח אם תכתבי קצת יותר כדי שאוכל להגיב יעל

01/11/2012 | 03:05 | מאת: ל

נפצעתי באופן טראומטי לפני יותר מ25 שנים. היתה בבית חולים פסיכולוגית שהקשר של אמא שלי היה רק איתה, אמא שלי אפילו כתבה מכתב שהשיקום שלי בלתי נפרד מהשיקום שלה. מידע חשוב לא הגיע לאמא. קיבלתי טיפול פסיכולוגי ושיעורים פרטיים בלי ריפוי בעיסוק. עברתי דירה נשארתי עיתה עשו לי ולפיצויים שלי אפוטרופוסות ששחררתי בדיעבד. חברה טובה שלי בטוחהבהכל שאני לא צודקת ושמה שאני אומרת נובע מפגיעה מוחית, בגלל שהיא זוכרת דברים שאמא שלי אמרה לה.אני לא מצליחה להסביר וחשוב לי לדעת להסביר.