סיפור ההתמודדות שלי

אולי יעזור למישהו.... אימא דור שני לשואה. סבא וסבתא אחרי אוושויץ. אבדו את משפחתם כילדים. בשבילם הא-ל בגד. הם ברוגז. כועסים. "אימא שלי שדקדקה בקוצו של י' נשרפה באוושויץ". התגובה: כפירה בעיקר. הכול שטויות. שכחו את העבר, המציאו "אמת" חדשה. דברו שפה חדשה. "עברית דבר-עברית!" כשאין משפחה, החברים הופכים למשפחה. ערכי המסורת בטלים. ישנם ערכים חדשים: סוציאליזם, ציונות. ערכים מסורתיים רבים כבר אינם מתקבלים. "כל אחד והאמת שלו". אותם ילדים שהקימו את המדינה עדיין גדלו בבתים יהודיים. ילדיהם גדלו ב"שאריות" יהודיות. בבתי ילדים. כעת כל אחד בוחר לו את הערכים המתאימים ליצריו. הערכים כבר אינם גבולות המגבילים את היצר. האדם בודק ע"פ ניסיונו האישי את הגבולות שיוצרת סביבתו ובוחר לו את הערכים המתאימים לגבולותיו האישיים. אבא עולה ארצה כילד בעליה של שנות החמישים. מעברה. שואה לא חוותה משפחתו, אך גם קהילתם ידעה פרעות ואמרה: די! עולים לארץ הקודש. הלם תרבות. החברה מזלזלת בערכי המסורת, הבית מזלזל בערכי החברה. אבא בוחר בחברה. מתבייש במוצאו, מתרחק ממשפחתו, "ובימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". גדלתי בבית בו הערכים הוגמשו עבור היצר. הפכו נזילים. מצד אחד: "אסור לשקר!" מצד שני, כשאני שומעת שקר ותמהה: "לפעמים מותר לשקר". מצד אחד: "אסור לגנוב" מצד שני מותר מדי פעם "להשלים ציוד" משרדי מהעבודה. הרי לאף אחד זה לא יחסר. החיים סובבים סביב עינוג היצר: סרטים, בילויים, טלוויזיה, סרטים, מסעדות, ריקודים, טיולים... "תדברי יפה לאימא שלך"! אתה שומע איך היא מדברת לאימא שלה? "איפה הכבוד לאבא?" למה צריך לכבד אב? איך אפשר כשאתה מזלזל בעצמך? גדלת בבית ערכי בהרבה מזה בו גדלה אימא ונטשת את ערכיך לטובת ערכי ה"אין ערכים" של אשתך. אימא ישנה, הבית מפסיק לנשום. אימא רוצה גלידה, מיד יוצאים לאכול. אימא מרכז החברה, אבא הצל לידה. עד בי"ס ילדות מושלמת. הגבולות ברורים: רצונותיה של אימא. המטרה: ליהנות. הייתי מאושרת. "ודאי שהיא נהדרת, היא הבת שלי!" כתה א', מתחילה ההזדהות. נוצרת אימא שניה בבית. לא טוב לי בבי"ס. לא רוצה ללכת. משעמם. למה אתם כועסים? הרי זה מה שלימדתם אותי: לעשות מה שנעים לי! אני מחקה אתכם באופן מושלם! את תמיד אמרת: "אני עושה רק מה שאני נהנית לעשות, גם בעבודה" זה הערך. להנות. אני סובלת בבי"ס אתם לא מבינים? מנסים להגביל אותי שם, אומרים לי לבצע דברים שאיני רוצה לבצע. למה אתם כועסים? מה פתאום בי"ס חשוב? אני לא מאמינה שאתם רוצים את טובתי, אתם מחפשים עדיין את הגשמת רצונותיכם. רוצים שאתאים עצמי לשאיפות שלכם. לצורה בה אתם רוצים לראות אותי. אבל אני אדם אחר! עם רצונות, יצרים ושאיפות משלו. לא רוצה! הלכתי לבי"ס שונה מחברי, שעות הלימודים בבית הספר אליו רשמו אותי התאימו לשעות השינה של אמא. אני מתגעגעת לגן, לא היו לי שם הרבה חובות, היה לי כיף, הייתי פופולרית, כמו אמא! כתה ב': מדי פעם בורחת מבי"ס לסבא וסבתא. טוב לי שם. יש סדר יום מסודר. אוכלים יחד ארוחות משפחתיות. כתה ג': אני כבר ממש אדישה לצעקות. "לא ברור למה הילדה לא מממשת את הפוטנציאל שלה". יש לנו שכנים חדשים. איזה חמוד הבן שלהם! כתה ד': אני כבר לא מעניינת את ההורים. התייאשו ממני. מצאו תחביבים חדשים, עניין חדש בחיים. מדי פעם בזמן תעודה או יום הורים נזכרים בי, קצת צעקות וגמרנו. גם ככה אני כבר לא שומעת אותם. אני ילדה גדולה ועצמאית ההורים מציינים, לכן הם כבר יכולים לעזוב אותי לבד בבית שלושה ערבים בשבוע ולצאת לבלות. מתאים לי. החברים באים. ההורים לא אוהבים אותם. כתה ה': ההורמונים מתחילים לעבוד, המחזור הגיע מוקדם. כתה ו': נשיקה ראשונה. עד סוף כתה ח', לפי הסדר הזה: אני נאנסת פעמיים, נפגעת מחבר, מגלה מה זה מין, מזלזלת בעצמי, החברה מזלזלת בי. מגלה שאני פוגעת נורא באבא שלי, ולא מצליחה לעשות משהו טוב עם עצמי. הוא כזה אבא טוב, לא מגיע לו ילדה כמוני .אחרי שברחתי מהבית בפעם המי יודע כמה, נבגדתי ע"י חברי. חזרתי הביתה ומצאתי אבא בוכה. נודניקית שמציקה ופוגעת באבא כל הזמן. אין טעם. ניסיתי להתאבד. לקחתי את כל הכדורים בבית. כשראו שאיני מתעוררת, קראו לעזרה. שאלו למה? כדי לא לעשות רע. "הרע ביותר זה שתמותי". מאז חיה כמה שנים בשבילם. מנסה לא לפגוע באף אחד, פוגעת המון, בעיקר בעצמי. מכתה ט': אני שולטת בחברים שלי. הפתעה: ההורים מתגרשים. אפילו האהבה כפי שהכרתי אותה לא קיימת. כתה י"א: שוכבת עם מי שבא לי, מגשימה את היצר במלואו. מנסה לא לפגוע ודווקא בגלל זה פוגעת. מצפצפת על מה שאומרים עלי, פיתחתי שריון. מרגישה שלא יכולה ללכת לבי"ס. תגלית מפתיעה תוך כדי שיחה עם אישה חכמה: אני יכולה, אני פשוט לא רוצה! באמצע י"ב, עוזבת את בי"ס, צבא: מתחילה לחיות בשביל עצמי. חונכתי על ציונות, מלאה רוח קרב לעשות בשביל המדינה! החיים התחילו לחייך אלי. עם ניסיון כמו שלי אני שולטת היטב במערכות יחסים. משהי אומרת לי שהתנהגותי הזולה לא תואמת את אישיותי. אני נפעמת! משהו רואה בי משהו שאינו קשור לגוף שלי! אני בודקת את עצמי, כבר לא מתיישבת לגברברים על הברכיים. פוגשת חבר חדש. מאמינה שאתו אוכל ליהנות , אבל הוא מאוהב באהבה לא בי. מסונוור. אני לא מאמינה באהבה ללא גבולות. יודעת שזה לא אמתי. עוברת דירה. בת 21. הזדמנות להתחלה חדשה. התנהגות שונה. למדתי לסלוח לעצמי על התמימות בעבר, ולרחם על מי שפגעו בי. הרווחתי מכך צמיחה ורווח עצום. התפניתי לעצמי. נותנת יותר כבוד לעצמי. הסביבה מגיבה בהתאם, מתייחסים אלי יפה. פגשתי בחור חדש. כבר לא מצפה לכלום. הוא מפתיע אותי. אינו כופה את עצמו עלי, מאמין בבנייה מתונה ויציבה. עוזר, נשמה טובה. תמים? האמנם? הוא גם כזה שלא ניתן לנצל או לסדר אותו. יודע היטב לומר את ה"לא". כיצד שמר על האמון בטוב שבעולם? אני חייבת ללמוד אותו, הוא מיוחד. "רק תעשי טובה, לא סובל גוזמאות"! קשה מאד לסיפורניקית כמוני. אבל כרגע הוא חשוב לי מכדי לאבד אותו בשביל דקה על הבמה. עם הזמן הדבר נהיה יותר קל. מעולם לא פגשתי אדם כמוהו. איש חסד, אך לא פרייר, שלם, שלו, נטול דאגות. מאמין תמיד שהכול יהיה בסדר, וגם אם לא, מה הטעם לדאוג מעכשיו? החיים מחייכים אליו, הוא מאמין בי. נעים להיות במחיצתו. מלמד אותי שליטה על ריגשותי, איך לא בוכים על חלב שנשפך. כנראה שגם הוא מצא בי משהו. רוצה להינשא. אני חוששת מאד, ראיתי מה קרה להורי ורבים מחבריהם. אני מאמינה שיד גורל נעלמה הפגישה ביננו. הוא מכבד אותי, נוטע בי גאווה ובטחון. אני מתבגרת, מצליחה לסלוח להורי, לקבלם כפי שהם, בני אדם עם חולשות ולהבין שעשו את הטוב ביותר עבורי בכלים שהיו להם. אנחנו מתחתנים. אני מרגישה שהגעתי למערכת יחסים שאין לאף אחד. לא יכול להיות עוד יופי כזה. זו לא התאהבות. זו אהבה. התאמה. שלמות. כל יום לפני השינה למדנו יחד מספר שקיבלנו מתנה מחברה חילונית לחתונה על זוגיות, "הבית היהודי" של הרב שמחה כהן. אנו בונים את עצמנו יפה ונכון. למדתי רפואה משלימה. הנרות מזרימים חיות....אם כבר מדליקים, שיהיה בשבת. צפינו כל שבוע בפרשת השבוע בטלוויזיה, מצאנו ערכי אמת. עד אז חשבנו שאנו החילונים חושבים, והם הדתיים חיים בנינוחות גמורה, רק כדי לחסוך ספקות ושאלות ע"י ההכתבות של התורה ולנצל את החילונים כמובן. הלכנו לשיעורי תורה והבנו, שבמקום בו אנו הפסקנו לחשוב, הם רק החלו. הבנו שעולמם מלא שאלות, ספקות ודיונים מתמידים. הבנו, שמה שאנו יודעים זה טיפה בים רוחני עשיר וגדוש, אינסופי. חשבתי על "מקרים" שונים שקרו בחיי, שהביאו אותי למצבים שונים, תובנות שונות חישול וצמיחה. אני כבר לא מאמינה במקריות. עדיין לא חזרתי בתשובה. אני יודעת כבר שהיהדות היא הדרך הנכונה, אך כידוע, "שבעים פנים לתורה". אני לומדת עוד, מתקרבת ומעשירה את העולם הפנימי והזוגי שלי. לוקחת את ההגה לידיים שלי. הגה הבחירה. אני יודעת שיש בורא לעולם שנתן לי את מתנת הבחירה ואני משתמשת בה. "מבשרי אחזה אלו-ה". נראה לי שכל אחד חייב למצוא את הנקודה שהוא מתחבר אליה, המקום בו האלוקי פוגש אותו. הבנתי שאני יכולה לעשות ולחוות בשביל עצמי ולא עבור אף אחד אחר. מי שעבר חוויה קשה, כדאי שידע שניתן לצמוח מכל דבר ואסור לאבד תקווה. אני מקווה שסיפור החיים שלי יתרום למישהו. אם מישהו נתרם, שיהיה בהצלחה. גיליתי שהדרך לעולם לא נגמרת, אך היהלומים לא מונחים רק בסופה, ניתן ללקט אותם לאורך כל הדרך.

את כותבת בצורה ממש מעניינת! במיוחד הפתיע אותי הזכרון שלך לאורך כל שנה בחייך...(-כיף לך אני בקושי זוכרת משו...) ממש מחזק! תודה לך, בובי.

את הרוב כתבתי בזמן שתקפו אותי כאבי בטן רציניים, אני חושבת שבגלל זה זה נכתב במין קצרנות, אני שמחה שמחזק. בגלל זה כתבתי. תודה.