שלום רב, שאלה למומחים
דיון מתוך פורום התמודדות עם משבר
אנו קבוצת נשים חברות נפש שנים רבות כבר מתקופת התיכון. כולנו בנות אותו גיל נושקות לגיל 50. בשנתיים האחרונות חברה שלנו עברה משבר מזעזע עם בנה הצעיר שבעקבותיו אושפז הילד בבית חולים פסיכיאטרי. האם שנפגעה קשות כתוצאה מפגיעת בנה החלה להראות סימני מצוקה נפשיים וסוג של חווית התמוטטות מנטלית ופיזית ,שם הפסיקה לעבוד בטענה שהגוף והנפש שלה פצועים ולכן היא חייבת לתת לעצמה מנוחה. המנוחה הזו נמשכת כבר מעל לשנה וחצי. היא נפגשה עם מיטב הרופאים הנירולוגיים ומקבלת תרופות פסיכיאטריות. משחקת עם המינונים על מנת לא להתמכר ולא מקשיבה למה שמוצע לה לטיפול, היא פונה לכל מיני מרפאים המנצלים את מצוקתה והיא מוציאה הון עתק על טיפולים הומאופטייםהיא הפסיקה לעבוד, הפסיקה לנהוג לא מתפקדת כמעט בכלל מלבד רביצה ימים שלמים בספה. עד לפני כמעט חודש ליווינו אותה לאורך כל הדרך .. עשינו עבורה משלוחים..הסעות..קניות ביקרנו אותה, היינו שם עבורה בכל רגע נתון ניסינו לשקם אותה לנחם אותה להקשיב לה . בשלב מסוים כל אחת מאיתנו ניסתה לדרבן אותה לנסות לשוב אל חייה הרגילים, לנסות להתגבר ואם להיות כנה זה החל קצת להעיק כל הנושא הזה של התיזוז תרבות ה"מגיע לי"והתנהגותה התוקפנית , שם החלו האשמות שכבר לא יכולנו לשאת . היום אנו נמצאות במצב של דחיית כל אחת מאיתנו בנפרד- היא הצליחה להרחיק את כולנו ממנה כמו גם את ילדיה ומשפחתה. עצוב לנו מאוד לראות אותה סובלת ולחיות בידיעה שאולי אנו מזניחות אותה ולאחרונה כשנפגשנו החלטנו שאנחנו לא יכולות יותר ואנו חייבות לעשות איזה שהו מעשה אולי להפגש עם איש מיקצוע שיוכל להנחות אותנו כיצד להתנהג איתה . האם להניח לה להמשיך ללטף ולהיות "מסונג'רות" בכל רגע נתון של להקפיץ אותה ..לקנות עבורה או האם זה נכון מעט להתרחק ולתת לה להתמודד לבד. אנו בטוחות שהיא לא הייתה רוצה שנתרחק אנו חשובות לה מאוד כמו שהיא חשובה לכל אחת מאיתנו. בכל מקרה המצב של הריחוק הזה לא יכול להמשך אנו מאוד אוהבות אותה וזקוקות ליד מנחה. בבקשה עיזרו לנו לעזור לה.
אני לא מומחית אלא אדם רגיל לחלוטין שעוברת כעת משבר שלא זה המקום להזכיר. רק ברצוני להגיד לך שחברתך בורכה בחברות נפלאות וחבל שאינה מודעת לכך בגלל סיבותיה היא. איני שופטת אותה חלילה אבל הלוואי עלי חברות כמובן. ולעניין, לדעתי אינכן יכולות לעזור לה אם היא בעצמה אינה מוכנה לקבל את עזרתכן. כנראה ש"טוב" לה באומללותה והיא מתחפרת בה כדי לא להתמודד עם המצב. בקיצור, אי אפשר לעזור למישהו שלא מעונין שיעזרו לו.
זהו משפט ידוע יקירה..היא לא מודה שהיא בבעיה. שהיא אמורה לקום ולעשות מעשה היא כל כך שקועה באומללות הזו שזה כבר בלתי אפשרי. ובכל זאת, איפה התפקיד שלנו כחברות ??! האם להמשיך לתת לה ליפול?
שמרית יקרה, אני מצטרפת למגיבות שקדמו לי. חברתכן אכן ברת מזל שיש לה אתכן. זה נשמע כמו משאב אדיר בזמן משבר. אני מכירה את תחושת התסכול הקשה שחווה מי שמנסה לסייע לאדם ששקוע באומללותו ומשדר לסביבה חדלון, חוסר אונים ואפילו בקורתיות. זה שוחק, זה מעיק ומייאש את התומכים. אבל אני שומעת שאתכן אי אפשר לשבור :-) בפנייתך וגם בתגובה הראשונה אני שומעת את נימת הביקורת הקלה שיש לכן כלפיה. כדי להגיש עזרה מותאמת לצרכים כדאי, לדעתי לעשות שני דברים: 1. להגדיר מטרות קטנות. מה ייחשב בעיניה כשיפור במצבה? לדרוש חזרה לתפקוד זו דרישה גדולה שמתסכלת את כל הצדדים. להגדיר מטרות קטנות בהתאם לרצונותיה ויכולותיה יכול ליצור שיפור הדרגתי. הדבר הנוסף שחשוב לזכור: אם אני מבינה נכון את הדברים, ערכה בעיני עצמה נפגע מאוד. יהיה לה מאוד קשה להחזיר לעצמה את הבטחון העצמי שהיה לה לפני השבר שחל בחייה. אני בטוחה שהיא המבקרת הכי קשה של עצמה. אני שומעת את האהבה הגדולה שאתן רוחשות לה ושומעת גם את הביקורתיות הבלתי נמנעת שצברתן במשך הזמן. נסו לנהל איתה דיאלוג פחות ביקורתי. יותר מקבל. הביקורתיות מזדחלת לה ליחסי עזרה ופוגעת בכל הצדדים מאוד. נסו להיות גם אמפטיות למצבה וגם מאתגרות במקומות הקטנים והמדוייקים. אולי כך תצליחו להגיש לה עזרה מעצימה יותר ותלותית פחות. הרעיון לחשוב על זה עם איש מקצוע אינו מופרח. אולי עדיף עם איש מקצוע שמכיר אותה? כל הכבוד לכן ובהצלחה! אשמח לשמוע מכן יעל
אשמח לעמוד בקשר. שימרית