החיים הפכו לבלתי נסבלים.

בעיות בגיל השלישי לאחר הפרישה. יש לי המון תהיות ושאלות לגבי הנושא שהעלתי. אנחנו גמלאים בני 67, האם אנחנו נחשבים לגיל השלישי? יש לנו חוגים משותפים ולחוד, יש לנו המון חברים וחברה, אין רגע דל, אך האינטרקציה בנינו השתנתה מאוד לרעה. אני מוצאת את עצמי המון נעלבת על ידו, כל משפט מעליב אותי, אולי אין בכוונתו להעליב אותי אך זה קורה לי ומיד יש מצידי התפרצות של בכי, מיד אני מפסיקה את תוכניותי לאותו יום וחוזרת הביתה לבד ומתמקדת בבכי שלי ובסבל שהוא גורם לי. דיברנו רבות על זה, באות התנצלויות מצידו אך לגבי זה סוף העולם. מה עושים? שמעתי על חברות שלי שעברו לישון בחדר נפרד, מה שלנו לא מתאים, הוא רוצה המון מין, אני לא רוצה, חלק זה בגלל ההתנהגות הניהולית שלו כלפי, שנים ניהלתי את הבית לבד למרות שעבדת ומצידו לא היתה נקיפת אצבע בבית, היום לאחר 43 שנות נשואים כאשר אנחנו הולכים לקניות, אני מכניסה לעגלה והוא מוציא מהעגלה, הוא מחליט מה צריך לבית ומה לא צריך לבית, הויכוחים על כל שטות הולכים ומתמשכים, אני ממש מרגישה מותשת מההתנהלות שלו ומול חוסר האונים שלי. כאשר אני מתחילה לבכות וזה קורה מהר מאוד הוא מתעמר בי , תפסיקי לבכות, תפסיקי ליבב, מה עושים, אין לי כוחות יותר ולא בא לי ללכת לטיפול זוגי כי כל החיים היו גן עדן של שושנים ואחרי הפרישה שלו אני מוצאת את עצמי עם אדם אחר, זר ולא מוכר, וכל יום יש עוד פן לא נחמד שמתגלה לי. אשמח לקבל הכוונה.

שלום לך, צר לי לשמוע כמה את סובלת. את אכן מתארת קשיים שבאים לידי ביטוי בגיל השלישי, אך לא כולם קשורים בהכרח רק בפרישה. השינויים במצב רוחך מחייבים התייחסיות מקצועית. וכן, השינויים הרדיקלים באופיו של בעלך מחייבים אף הם בדיקה. חשוב, בעיני לשתף את רופאת המשפחה. אני מבינה שאינך רוצה להיעזר בטיפול זוגי, אך אני חושבת שכבר בעת כתיבת הדברים יכולת להרגיש שייעוץ אינטרנטי לא מתאים לעוצמת הסבל שלך. לכן, גשי לקבל עזרה- פרטנית או זוגית, רק אל תשארי עם זה לבד. יעל