פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

מעוניינת בדעתך המקצועית, אני שוקלת להביא ילדים מבנק הזרע, מאחר שהגעתי לגיל 37 רווקה. כרגע נטולת עבודה . אך הסביבה מגיבה בשליליות לכך. חברות בגילי אומרות שזה צעד אגואיסטי כי אין לי יכולת כלכלית ושהילד יסבול מכך שאין לו אבא. אומרות לי שאני עושה זאת בגלל הבדידות. אני ממש רוצה להיות אמא ! נותר לי זמן קצר, האם זה באמת אגואסטיות? יש לציין שעבדתי קודם כרגע מובטלת. אך כמובן שלא אוכל לתת לילדים חיי רווחה לבד אין לי תמיכה מהמשפחה.

שמתי לב 'כשאני עושה דברים ממקום של פחד לא מצליח לי . הכוונה שאני לחוצה שיהיה לי חבר אני בוחרת במישהו גרוע. כשאני בוחרת בלימודים מתוך לחץ פחד חרדה לא מצליח לי זה נכון שלא לבחור ממקום של חרדה ? לא חברים לא ידידים ? ולא סתם קשרים? טנקס

מוטרדת הבן שלי בן 4 היה ילד עם ביטחון עצמי נחישות הפך לביישן . אתמול , באירוע הדלקת נר לא הביט אפילו על בני המשפחה. מוזר ולא התנהגות מתאימה לו. הוא לא הולך בעקבות זאת לאירועי חנוכה נוספים . מה יכל לגרום לו לשינוי כזה? יש לציין ש 2 חברים מאוד טובים שלו מהשנה שעברה מהגן הקודם עזבו השנה לגן אחר . הייתכן שזה קשור ? הוא ממש אהב ..והתגעגע אליהם כיום הוא כבר לא שואל עליהם. הם נפגשו לפני כמה חודשים אך כל. אחד כבר היה במקום אחר . כיצד מטפלים בביישנות כזו ?

היי ירדן אשמח לעזרתך . מה לעשות עם נער בגיל ההתבגרות שאינן משתף כל כך בדברים שעושה וכו בעלי אינו אדם חופשי אלא מופנם ועסוק רק בעבודה ועוד מספר מצומצם של דברים . הוא שואל את הילדים רק מעל הדברים לא נראה שממש מתעניין. אני לעומתו שואלת מייעצת ומשתדלת להיות כמו חברה . זו בעיה שהייתה כל השנים אך עתה יש קשיים חדשים כמו לדוגמא שהנער עשה מבחן תאוריה ונכשל והוא אפילו לא ביקש לראות את המבחן. אני יודעת שלא אצליח לשנות אותו אך קיים קושי לתקשר עם המתבגר . מה לדעתך עליי לעשות ? חשוב לי מאוד שנמשיך להיות פתוחים כמו בעבר

כתבת לי לשים לב לפן הרגשי. מה זה אומר? יש לציין שאישית התחלתי לסבול מחרדת נטישה אני מתקשרת לגן לברר מה שלומה ...אני חוששת יותר מבעבר עליה. בגלל שהגירושין היו קשים נוצר בי חשש שבתי לא תיפגע על ידי הגרוש. אין לי הוכחה לכך כמובן רק חרדה האם זה יכול להזיק לילדה? החרדה הפנימית שלי ? תודה

אני בת 16 הורים גרושים סובלת מחרדה קשיים אמא שלי ככה עשתה לי אחרי גירושין .כתבתי לך שאלה אחרת על חרדה . אמא שלי חיממה אותי על אבא שלי וזה גרם לי לא להיות כמו כולם לסחוב נטל על הגב מקווה שעזרתי

מקווה שזה המקום הנכון... בני בן עשר. פתוח איתי מבחינת השיח על המין, מדבר על דברים... וגם אני איתו. לאחרונה התלונן כי ״הבולבול שלו כל הזמן שמח״ אפילו ארבע חמש פעמים ביום ( שאלתי כמה...) וזה מעסיק אותו וגורם לו לפדיחות ( כדבריו) . אומר שקורה לו גם בבית הספר ומכניס אותו למצוקה. מה לייעץ לו? איך לגשת לזה? המינונים סבירים?

הבצ שלי שהיתה ילדה מדהימה לכל הדעות לפני הגירושין.שינתה את התנהגותה לרעה היום למשל אני צריכה לקחת אותה ליום הולדת של ילד מהגן ואני חוששת מההתנהגות..זה מתבטא בבכי חזק כשהיא רוצה משהו ולא מקבלת .זה פשוט מראה קורע לב ואין דבר להרגיע אותה ניסתי הכל חיבוק להסיח דעתה..סוכרייה כלום פשוט מבחינה חברתית היא לא ממש מתחברת אני מנסה ליצור קשר עם אימהות אחרות שנפגיש את הילדים יחד בחופשת חנוכה והם אומרת כן כן כזה לצאת לידי חובה וזהו איך אני משפרת את מצבה< כנראה שהיא עקשנית גם בגן ..מקווה שאני מובנת לך. האם זה קשור בגירושין ? שנה הבאה היא עוברת לגן חדש ומוצלח יותר אני מכירה את הגגנת והיא תעזור עם הבת שלי. איך אפשר ליצור קשרים חברתיים עם הורים אחרים על מנת שהבת שלי תפגוש את הילדים אחר הצהריים? או לרשום אותה לחוגים? איך משפרים את התנהגותה ? תודה

שלום רב, לביתנו בת ה 7 יש בשנה האחרונה בעיות התנהגות שהתחילו בעיקר לקראת סוף ההריון שלי ועם הצטרפותו של אח חדש למשפחה (היום בן 10 חודשים). יש לה גם אח גדול בן 10. הבעיות כוללות בעיקר התפרצויות זעם על "שטויות", חוצפה, קללות, בעיטות ולעיתים זריקת חפצים. באופן כללי היא גם מאוד תובענית וכל דבר שהיא עושה צריך לראות, להסתכל, לבוא איתה וכו' למרות שכאשר "נוח לה" היא עצמאית לחלוטין. היינו בטיפול אישי ומשפחתי למשך מס' חודשים אך הפסקנו בעיקר בגלל מעמסה כלכלית. לאחרונה שיתפתי גם את יועצת ביה"ס וזה נראה שמאז המצב רק החריף והיא מותחת גבולות גם במסגרות מחוץ לבית. אני מבינה את הקושי שלה ומנסה "להרים" לה בכל הזדמנות ולאפשר זמן איכות רק שלנו (או עם בעלי) אך התחושה היא שכמה שלא נותנים לה כלום לא מספיק. היא מביאה אותנו למצבי קצה ופשוט כלום לא מרתיע אותה עד הרגע שהיא נשברת וכאילו רק אז מצליחה לחזור לעצמה. לאחרונה נהיו גם בעיות חברתיות כי היא מציקה לחברות בכיתה, אז גם הדימוי העצמי לא מוסיף. כאשר היא בטוב היא מהממת, וכמובן מקבלת מחמאות בהתאם, אבל ממש קשה לנו. לפעמים נדמה לי שיש לה ממש בעייה נפשית מרוב העוצמות, אך אני מקווה שזה רק התנהגותי. מה הכי נכון לעשות כרגע? תודה רבה!

אין ספק שזה באמת מטלטל מבלבל ובעיקר חסר אונים מול אהבה ודאגה של אמא. אבל באו נחשוב לרגע למה ילד זקוק בעיקר בגיל הזה. א. הכרה במקמו וביכולתו ב. בגבולות. אין ספק שנכנס אח חדש לבית, גם בלי שנרצה התשומת לב עוברת למקום אחר והילד מרגיש שאיבד את מקומו הבטוח, הוא רואה את אמא מתעסק אפ' בדברים קטנים מול אחיו ולו זה נראה כהזנחה שלו ואיבוד המקום הטבעי מול אמא והבית בכלל. ואז לאור המצב אנו נכנסים למצב של רצוי בשביל לפצות אותו על המצב, וזה מאידך מאבד לו את הגבולות ובגלל רגשות אשם אנו הופכים להיות נשלטים במקום מובילים, ולכן הצעתי היא. א. לשוחח עמו על רגשותיו ב. לשקף לו שאנו מבנים מה הוא מרגיש, ג. להסביר לו שלאמא יש מקום בלב לכולם ובעיקר לו. וכן להמשיך בזמן איכות, אבל לצד זה לעמוד על הגבולות הבררוים של הבית, בהצלחה.!

בוקר טוב,. הבת שלי סובלת מבריחת שתן וצואה. למעשה מעולם לא נגמלה. לאחר בירור אינטנסיבי אורולוג, נוירולוג, גסטרואנרולוג ונפרולוג - כולם מצביעים על בעיה רגשית אם כי כבר יש גם בעיה אורגנית של עצירות שמקורה כנראה גם רגשי . האם את מקבלת דרך מכבי? זמינה? בעלת נסיון בבעיות שכאלה? הבעיה דחופה ביותר.

הבן שלי בן שנתיים נמצא בגן בשכבת גיל של 1.2 ועד שנתיים. כלומר הוא בין הגדולים בכיתתו. מרגיש לי שאין לו שם עניין והוא לא כלכך מתחבר לילדים שם ואיתו מנהלת הגן טוענת שלדעתה היא נמצא בשבת הגיל המתאימה לו (בגן הקודם הוא היה הכי צעיר ודווקא לא ראיתי קושי חברתי). העברתי לגן הזה מסיבות של פיקוח, צוות חם יותר ושקוף יותר אבל ענין החברה לא נותן לי מנוח. היתה לו חברה יחידה שעברה מהגן הקודם אך כעת היא עוזבת. ההתפתחות המוטורית שלו (עדינה וגסה) תקינה ואף גבוהה לגילו , גמול מטיטול, התפתחות תקינה לחלוטין. אני תוהה מה לעשות מבחינה חברתית והאם להתעקש להעביר אותו באמצע שנה לשבת גיל העליונה (הסתגלות חדשה). (מנהלת הגן אומרת שהילדים בשבת הגיל הבאה כבר מאוד וכבלים וחלקם אף כבר בני 3). לצין שהוא יליד סוף שנה אך בגדול אמור לעלות בשנה הבאה לגן עירייה

אשמח גם לטיפים כיצד לתווך לו שהחברה שלו כבר לא תחזור לגן ..הוא ממש מחפש אותה כשמגיע לגן

שלום. בני הבכור בן 13. תלמיד מצטיין לומד בכיתת מופ"ת בחטיבת הביניים. מאז שהיה ילד הוא ביישן ומופנם בדרך כלל. יש לו חברים בכיתה . הולך לביתם לעיתים, בעיקר לצרכי לימוד או למשחקי מחשב ( יש קבוצה שהוא נמנה עליה ) . עם זאת ביישן באופן בלתי סביר לדעתי. למשל הוא לא יפנה לחבר בשאלה לימודית הוא לא יציע לצאת יחד הוא לא יילך לקנות משהו בגפו הוא חש ביישנות להרים טלפון לחבר יעדיף ווצאפ. נדיר שיצלצל צריך לשכנע אותו. ביישנות זו היא ביישנות יתר והיא בעוכריו. אני חוששת שמא חסרים לו כישורים חברתיים. א ציין כי אני אמא מאוד מעורבת מעורבות יתר בלימודים שהם כמעט חזות הכל והוא לא אחת מלין על כך בצד היעדרות בי. מה עושים? איך לפתור את ביישנות היתר??!! אני חוששת שמא לא ימצא את דרכו בחיים עם ביישנות כזו

בעקבות מעבר דירה העברנו את הילד שלנו, בן 9.5, בית ספר. בחופש הגדול רשמנו אותו לקיטנת בית ספר, ניסינו לחבר אותו לילדים בני גילו בישוב כדי להפוך את המעבר לכמה שפחות טראומתי. לצערי הילד פיתח חרדה חברתית (שיושבת על אישיות מרצה וביישנית מלכתחילה) נכון להיום 3 חודשים מתחילת הלימודים הילד מסרב ללכת לבית הספר, לאחר מספר גדול של נסיונות להתמודד. בית הספר מעורב, מאפשרים לו לבוא רק לשעתיים שלוש עד שירגיש בטוח, מאפשרים לו לצאת מהכיתה ולהזמין ילד מהכיתה לשחק משחק קופסא מחוץ לכיתה. המחנכת אמורה לחכות לו בכניסה ולקחת אותו ממני וללוות אותו לכיתה. הבעיה היא שלקח זמן עד שבנינו את התוכנית וכשהמחנכת והיועצת התחייבו בפניו שיוכל לפנות אליהן כשקשה לו, בפועל הן לא היו זמינות כשחיפש אותן. והוא איבד אמון. הוא מוכן ללכת רק כשאני איתו יושבת מחוץ לכיתה והוא יוצא אליי בכל פעם שקשה לו לנשום (התקף חרדה) כשהוא בכיתה. בינתיים הוא כן הצליח להתחבר מעט לשני ילדים ואנחנו מיצרים מפגשים אחהצ. אבל הוא טוען שאף אחד לא באמת עוזר לו שם. והחברים החדשים לא כמו הישנים שלו. יש המון בכי, התקפי זעם בבית. הוא מאוד מתוסכל כי מבין שהימנעות היא לא פתרון אבל זו הדרך היחידה שלו להתמודד כרגע. התחלנו לפני 3 שבועות טיפול רגשי אבל גם כאן יש תהליך של אמון והוא לא משתף בהכל עדיין. הדבר היחיד שהוא מבקש זה לחזור לבית הספר הקודם. טכנית הדבר אפשרי (יקח קצת זמן) השאלה, שגם המטפלת לא ידעה לומר לי באופן חד (או שמנסה בעדינות להביא אותי למקום של להמשיך להתמודד), האם זו החלטה נכונה , עכשיו שהחרדה כבר בחוץ ומהווה עבורו "תירוץ" לקושי, מה שלא מבטיח שכשיחזור לבית הספר הקודם (שם היה לו טוב, הרבה חברים, תלמיד טוב) לא תתפרץ החרדה בכל פעם שיתקל בקושי - ויש לו קשיים שמלווים אותו כבר כמה שנים כמו רגישות לקולות חזקים, צעקות, קשה לו במקומות הומים, לדבר מול הכיתה וכו'. אבל בגלל שהוא תלמיד טוב וילד מאוד נעים וחייכן וחברותי מאוד, אף אחד לא ראה את הקשיים האלה כבעיות ותמיד הנחנו שככל שיתבגר הוא יתגבר ויחזק את הביטחון. בעקבות המעבר שהפך לטריגר - הקשיים הפכו לחרדה וכרגע אני עומדת מול ילד שאני לא יודעת איך לעזור לו (חשוב לציין שבעלי ואני שני ניגודים - בעלי מאוד נוקשה בגישתו ומאוד שכלתני ואני מאוד מגוננת, ומרגישה צורך גבוה יותר בהקשר של הילד בגלל רגישותו - וכן אנחנו מבינים היום עם הטיפול שזו אחת מהבעיות מול הילד שמגבירות את החרדה ועובדים כרגע על אמצע..) אני כרגע מתלבטת האם ללכת עם התוכנית של המטפלת הרגשית, שמציעה שאלך איתו כל יום לבית הספר ואחכה עד שיתחיל לפתח את הביטחון (מהלך שיתחלק ביני לבעלי ולחמותי כי אין לי אפשרות מבחינת עבודה..) או כן להחזיר אותו לבית הספר הקודם ולהמשיך לטפל בקשיים הרגשיים ממקום רגוע יותר ודרך סביבה שבה הוא מרגיש בטוח יותר ?

קודם כל תודה. אני סומכת על המטפלת. וכרגע פועלת בהתאם להמלצותיה. בגלל חוסר בטחון שלי לגבי הפתרון רציתי לשמוע דיעה נוספת.

שלום, בתי בת ה 8 מצהירה כי בכוונתה להתאבד. היא מובילה חברתית, מצליחה בלימודים, משתתפת בחוגים ומקבלת תשומת לב מהרבה בני משפחה (המורחבת) וחברים. באופן כללי היא ילדה שמחה. ההצהרות האלו מתקיימות תוך כעס כלפינו (תוך כדי או מיד לאחר ויכוח) הן לא חוזרות בכל ויכוח -אבל מידי פעם. רמת התיאור עולה (כשאהיה גדולה אשיג נשק ואירה בעצמי, אני אקפוץ מול מכונית נוסעת). הוויכוחים הם לא חריגים או עוצמתיים במיוחד (ויכוח על הצורך במקלחת, הפסקת צפייה בטלוויזיה או סדר פעולות) היא לעולם לא מקבלת את מבוקשה בוויכוח לאחר אמירות אלו - אך הן עדיין חוזרות. אנחנו מדברים איתה על זה - אבל יש לנו תחושה של ריצוי כאשר היא "מרגיעה אותנו" אנחנו רוצים ללכת לייעוץ בנושא אבל מפחד שהיא לא תשתף פעולה (נוטה להתבייש מול זרים) האם תופעה כזאת היא נפוצה וחולפת? (ברור שלא ניתן לקבוע לגביה מבלי לבחון את הנושא לעומק...)

שלום רב, אני מורה פרטית להוראה מותאמת (מתקנת). נקלעתי למצב מורכב עם תלמיד ואני מבקשת להתייעץ איתך, לאחר שכבר כתבתי שאלה ממוקדת יותר בעבר. לתלמיד מצב ריגשי מורכב מאוד, כולל בבית ספר ובבית. הצקופת הזמן הנוכחית, אני אחת מהדמויות היחידות לתמיכה ריגשית עבורו, אם לא היחידה... אין נכונות במשפחה לאפשר טיפול ריגשי, והמשפחה היא לא כתובת עבור הילד ו/או עבורה להתגייסות מצידם... מבחינה לימודית נטו, יש שיפור, אולם יש שלבים בהם הילד נעזר בי כדמות טיפולית בלבד, ואינו מצליח לגייס עצמו ללמידה... אני מנסה לעזור לו, גם בהקשבה וגם בדרישה מצידי להביא את חומרי הלימוד שלו או לצלם אותם בווטסאפ. אנחנו עוד בשלבי ניסוי וטעייה בדבר הזה. שיתוף הפעולה שלו חלקי עקב הקשיים הרגשיים ואולי גם עקב קשיי זיכרון (כך טוען התלמיד). השאלה - במידה וזה לא יצליח והילד עדיין ירגיש צורך בשיחות המהוות חלק דומיננטי מהשיעור, האם הפתרון המתבקש הוא לעזוב את הילד לנפשו ולסיים תפקידי כמורה הפרטית שלו (על אף שתהיינה לכך השלכות מרחיקות לכת גם עלי מבחינה מקצועית וגם - ובעיקר - עליו). במידה ולא - כיצד אוכל להחזיר את הקשר לקשר בעל אופי לימודי יותר, מבלי לפגוע בו? (זוהי האופציה המועדפת עלי). בעיקר - אם כן - איך אפשר לעשות תהליך פרידה מסודר, מול ילד שאני מהווה עבורו כאמור אחת מהתמיכות היחידות, מבלי לפגוע בו? (הילד נותן בי אמון שלקח לו הרבה זמן לבנות ואין לי שום רצון לפגוע בו, מתוך אכפתיות רבה שיש לי כלפיו והבנה מה עלולות להיות ההשלכות לצעד כזה). תודה

שלום ירדן, תודה על תשובתך. ייתכן שבנקודות הזמן שכתבתי כך הרגשתי, אך כמה דברים קרו מאז ההודעה ואני מרגישה מחויבת מאוד לתלמיד (גם לפני וגם כיום). עדכנתי את היועצת של בית הספר במצבו כדי שבית הספר יתערב. אני עושה בשבילו הרבה מאוד כדי לעזור לו, ויחד עם זאת, הגדרנו קצת גבולות והוא עושה מה שאני מבקשת ממנו. לאחרונה, קניתי (בלי קשר אליו) את קלפי "ארץ יצורי הנפש" וחשבתי להראות לו את הקלפים האלה כדי לפתח שיחה על הדברים שמעיקים עליו. היית ממליצה על הכיוון הזה? אודה לתשובתך.

ביתי בת ה 13 סובלת מבדידות חברתית קשה. הדבר החל עוד היסודי אך היו לה ציפיות מאוד גדולות מהמעבר לתיכון שהתבדו. אין לה חרדה חברתית א אלא שלטענתה היא לא מצליחה להתחבר לאף אחת . כל הניסיונות ליצירת קשרים תמיד מגיעים מכיוון של שלה והרב נענים בשלילה. היא ממש במצוקה. חיי החברה שלה אחרי בית ספר ממש לא קיימים.יש לציין שמדיבור עם המורים נראה כי בבית ספר היא פעילה חברתית, משתתפת בשיעורים מוצאת את מקומה בהפסקות.ניסינו בעבר טיפול אך הפסקנו כי הרגשנו שזה לא עוזר ואולי גם לא מצאנו את המטפל המתאים. אנחנו לא מוצאים המלצות לפסיכולוגיה המטפלים במצבנו. אודה להצלחה על המשך טיפול להמלצות לפסיכולוגיה מתאימים אם יש צורך ברחובות. תודה מראש.

היי הבת שלי בת שנה ו-8 , מאוד מתביישת ממבוגרים וזרים. אם מבוגר או זר מסתכל עליה או פונה אליה היא רק מחפשת איפה להתחפר או שישר נצמדת אליי. לא משוחררת. זה תקין? זו חרדת זרים,? איךניתן לעזור לה?, אני מתפדחת כשהיא עושה את זה.

אני למשל לוקחת אותה למסגרת של גן עם אמא. היא מאוד עצורה וקפואה במפגשים. לא תזיז את הידיים כשהמפעילה נניח סתם תשאל אותה שאלה היא לא עונה לה.... זה יכול להעיד על אילמות סלקטיבית?? איך אפשר לבדוק את זה?

ד"ר שלום, בתי בת ה 4.5 הולכת לגן ערייה זו השנה השנייה, השנה עם גננת חדשה. היא גמולה שנתיים ולא היו עד היום מקרים של בריכת שתן. לאחרונה פיתחה מן "אובססיה" להתפנות לפיפי מספר רק של פעמים, בדרך כלל לפני יציאה מהבית ובגן לפני תחילת פעילות. היא הולכת מספר רב של פעמים ברצף ומיד כשמסיימת להתפנות חוששת שהרטיבה את התחתון, לפעמים גם מרטיבה מעט מאוד. ביצענו תרבית שתן ואין לה דלקת. לאחרונה זה מחמיר ונעשה ממש סיפור סביב ההתפנות שלה. שוחחתי על הנושא עם הגננת והבנתי ממנה שגם בגן היא מתנהגת כך. אני יודעת שהגננת לא מסכימה ללכת לשירותים בזמן ארוחת הבוקר ובזמן מפגש ולכן אני חוששת שזה קשור, אולי היא בלחץ שלא תוכל ללכת להתפנות ושיברח לה. ביקשתי מהגננת שתרשה לה ללכת בכל עת ואכן כך עשתה ואף אמרה לה שהיא יכולה ללכת להתפנות בכל זמן מבלי לומר לה. אשמח לשמוע את עצמך המקצועית כיצד לפעול הן מול הילדה והן מול הגננת. אני יודעת שיש תחושה לא נעימה בגן סביב הנושא ואף הבנתי שיש ילד שממש חזר להרטיב. כשניסיתי לדבר על כך עם הגננת היא אמרה שזו הדרך שלה לשמור על משמעת בגן. אציין כי בבית הכל בסדר ושגרתי ואני לא יכולה לחשוב על משהו שמפריע לה. אודה לעזרתך.

שלום רב, אני מורה פרטית להוראה מתקנת באנגלית. יש לי תלמיד בן 11 (כיתה ה') עם קשיים רגשיים ניכרים. כרגע אין נכונות מצד ההורים לטיפול רגשי ואני עושה את המיטב כדי לתמוך בו ולהיות שם. יש לי כמה שאלות - *מה אפשר לעשות עם רתיעה של הילד ממגע? הוא ממש לא מאפשר שייגעו בו פיזית, אפילו לא רק כדי לנחם אותו או לנסות להרגיע. *הוא מספר על כך שבנות מתעניינות בו והוא לא מתעניין. הנושא מאוד מעסיק אותו. אמרתי לו שזה עניין אינדיבידואלי ולוקח לכל אחד זמן אחר. האם עניתי לו נכון? *הוא מפחד מאוד לעשות בדיקות דם. בפעם האחרונה שעשה עשו לו באצבע ועכשיו אמרו לו שכבר לא ניתן. הוא מתכוון לעשות בלאגן במרפאה, להתנגד בכל תוקף. יש איזו דרך שאני יכולה לעזור לו להרגיש טוב יותר עם זה? תודה

תודה רבה, ירדן. יש לי גם התלבטות עד כמה להתחשב בו ולהיות שם. אני מבינה את הקשיים שלו ואני באמת רוצה להיות שם בשבילו, אבל לפעמים אני מרגישה שקשה לי להתמודד עם כל המעמסה הזו. למשל, כשהוא לא מביא את ספרי הלימוד שלו (כי יש לי אותם) אז ניחא, אבל אם יש לו שיעורים, הוא גם לא תמיד מביא וגם לו דפי עבודה או מבחנים. הצבתי לו גבולות בעניין ודרשתי ממנו את זה. הוא ביקש שאתזכר אותו לנייד כרגע שישלח לי בווטסאפ, אבל לא ענה לי. אשמח לדעת מה עושים עם קשיים כפי שציינתי באופן כללי. למשל, העניין המגע - הוא לא אומר שלא נעים לו, אבל כשאני שואלת אותו, הוא אומר שהוא לא רוצה את המגע הזה, או שהוא לא נעים לו. הצעתי לו לא פעם להתקשר אלי או לכתוב לי. הוא לא עושה זאת תודה על ההתייחסות. אודה להמשך מענה.

היי מאז ומתמיד בני היה עקשן, העניין שרציתי לשאול עליו הוא מס נקודות. פשוט בעקבות שיחה מהגננת ביקשה שאאבחן אותה או שאחפש לו טרפיה כלשהי. הוא רוצה תמיד להיות מקום ראשון . גם אם מצביע ושואלים מה התשובה אין לו מה להגיד, הוא לא מתחשב בזולת למשל גם עם הגננת החליטה לפנק אותו במאכל כלשהו מעבר לשאר הילדים הוא מבקש עוד ומתבכיין. בנוסף הוא גם עושה דברים דווקא כגון להשחית . יכול לקחת לאחותו ציור יודע שהיא תתעצבן שהוא יהרוס לה את זה והוא הורס מחייך הוא ממש נהנה מזה, כששואלים אותו למה עשית ידעת שאסור הוא מיד מתמם ואומר בטעות ,בלי כוונה הוא גם משקר בפנים. כבר לפעמים אני מתייאשת מרוב ממלחמה למשל בבוקר צחצוח שיניים הכל זה שכנועים גם בגן הקודם שהיה אמרו שיש גבינה הוא רוצה טונה ושיש טונה הוא רוצה גבינכ הוא נורא אוהב שליטה , ואם לא מקבל את מבוקשו תמיד בוכה או ישר מתנהג באלימות. מה אפשר לעשות?תודה רבה

שלום רב, בן 5. גמילה מחיתול בגיל שנה וחצי ללא כל בעיה מיוחדת. בגיל שנתיים וחצי שלוש החל להתייחס לקקי כאל יישות ולשאול האם יש לו אמא אבא, אוכל, יש לו ידיים? הבאנו ספר על גוף האדם וגם ערכאת מודל גוף האדם והסברנו לו. בטוח הבין את זה. הוא חכם, דברן ואנטלגנטי. אחרי תקופה הפסיק לשאול.. התחיל להעז לנגב לבד, לא מתרגש אם נוגע לו קקי בידיים (בהתחלה היה צורח ממש). אבל, הוא המשיך לסרב לעשות קקי ביוזמתו. הוא מתאפק עד שבורח לו קצת קקי בתחתונים. אני נאלצת לקחת אותו לשירותים ולרוב יושב על האסלה מדבר ומשתולל ומנסה לא לעשות קקי ולרוב לא עושה. הולכים וחוזרים כמה פעמים ביום לשירותים עד שהוא עושה או ממשיך להתאפק ולא עושה ויום למחרת עושה. ניסיתי לתת לו פרסים על הקקי שיתף פעולה כמה ימים והלך ביוזמתי ועשה ואחר כך הפסיק לשתף פעולה. ניסיתי להסביר לו שאם לא עושה קקי אז לא יוצאים לטיול או לסבתא או דברים דומים ולא התרגש יותר מדי ומצא לעצמו עיסוקים אחרים. ההרגל הזה מכניס המון עצבים ומתח לבית. וגם הילד כל הזמן סובל מכאבי בטן. רופאת המשפחה בדקה אותו ושללה כל בעיה רפואית. ביוזמתי הלכתי לפסיכולוג קליני בעל ניסיון רב בנושא זה. הוא המליץ שנסביר לו שמדובר בבעיה רפואית חמורה להראות לו תמונות של מעיים חסומות ולהסביר לו אם לא ילך לבד אז משתמשים בשיטה לא נעימה. מאז הילד פוחד ועושה רק בתחתונים (דבר שלא קרה כבר שנתיים. יש בריחות אבל לא קקי שלם בתחתונים) וחווה רגרסיה. הפסיכולוג מציע שנכריח אותו לשבת בשירותים כל יום לפחות חצי שעה לבד, בלי כל בידור או דבר שמעסיק אותו ולהסביר לו שאין אפשרות לצאת משם אלא אם תם הזמן או שהוא עושה קקי. אני חושבת ששיטה זו יכולה להזירק לילד במקום לקדם אותו. בנוסף הציע משלשלים וחוקן למרות שרפואית הילד מסוגל לעשות קקי כל יום, כי אין לו עצירות והוא חש את הצורך בלעשות קקי כל יום אבל מתיישב עד שעובר לו. מה את ממליצה? אני מרגישה ששיטה זו לא תטיב עם בני ומצד שני אני לא יודעת מה כן יכול לעזור תודה

שלום יש לי בן 5 הוא לא מתחבר ספציפית לאף אחד אין לי ממש חבר טוב בגן יחיד ! אבל הוא כן חברותי משחק ולא מתלונן . שאלתי אם נכון להתערב כדי לקדם אותו ? ואם כן מה הדרך הנכונה ? כואב לי עליו הייתי רוצה שיהיה יותר חברותי מה נכון לעשות ?

לצערי הרב בתי נקלטה לגן בו רוב הילדים בני 4 ! ורק מעטים מאוד כמוה בני 3 . זה כואב לי כי מדובר בחבורה מגובשת שעבורם זו שנה שנייה ואנחנו נאלצנו לעבור מהדרום לשפלה. ישוב קטן גן יחיד. לבנתיים הילדה יוצאת מהגן בסדר אל בבוקר בוכה ומבקשת שלא נשאיר אותה . כואב לי היא היתה ילדה עם ביטחון עצמי כיצד אוכל לעזור לה ? האם מפגש עם מנחת הורים יכול לעזור ?

שלום רב, אני אודה לכל עזרה כי אני אובדת עצות ומיואשת. מדובר בילד בן 4 וחצי, בן יחיד. ילד מקסים, נבון מאוד, חכם מאוד וסקרן ודברן. גם כל הסובבים אותנו וגם הגננות מעירים עד כמה הוא חכם. הידע והתובנה שלו מעל גילו בהרבה. הוא בדרך כלל ילד שמתרכז, מקשיב, משתתף בפעילויות בגן וממושמע. אני הייתי איתו בבית 3 וחצי שנים הקדשתי לו את מלוא תשומת הלב. הנקה מלאה שנתיים. במהלך השנים שהייתי איתו הייתי ממש משקיעה בו, בצרכים שלו, בחינוך, בלללמד אותו בטיולים בהכל. מה שקורא שאם אני מגיעה למשל לגן לקחת אותו הביתה אז מתחיל להשתולל ולטפס על השולחנות למרות שכל היום היה ממושמע ומקסים. או פתאום מציק לאחד הילדים בגן למרות שהוא בכלל לא מציקן ואף פעם זה לא קורה במהלך היום בהיעדרותנו. אם לוקחים אותו לרופא מתחיל להשתולל ולגעת בכל הכלים של הרופא ומסרב לבדיקה. אם לוקחים אותו לחוג שחיה אז לפעמים משתף פעולה ולפעמים משגע את כולם בלקפוץ לבריכה ולהשתולל. אם מגיעים אלינו אורחים אז לפעמים מתנהג יפה ולפעמים מתחיל לרוץ ולהשתולל ולטפס ולדבר בלי הפסקה. התנהגויות מוזרות שנותנות את הרושם שהוא היפראקטיבי או ילד מופרע כזה למרות שהוא ממש לא כזה. בנוסף הוא ילד עקשן. העקשנות שלו באה לידי ביטוי רק איתנו ההורים. לדוגמא, אין מצב להלביש אותו במשהו שהוא לא בחר וכל יום חצי שעה בבוקר עד שיבחר בגדים וכל מה שאני מציעה לא מסכים לו.עוד דוגמא, שיחק במשחקים אין מצב לשכנע אותו לאסוף את המשחקים ולסדר. ולפעמים אני מאבדת את הסבלנות ולמרימה קול ולשווא כמובן. אני ממש מיואשת ולפעמים לא משתתפת באירועים חברתיים ומפגשים בגלל שאני חוששת שיעשה לי פדיחות וגם מאוד קשה לי לשמוע ביקורת עליו. אני לא מבינה מאיפה זה בא? הוא ילד שלא חסר לו כלום, תשומת לב, משחקים, פינוקים, חום ואהבה ומה לא??!! ודווקא בגלל האופי העקשן שלו בחרנו בגן דמוקרטי עבורו למרות שזה עולה לי ים של כסף. איך אני יכולה לגרום לו להיות רגוע יותר ופחות עקשן. תודה

שלום, השאלה שלי מורכבת ומתייחסת לשני ילדיי. עברנו לפני 4 חודשים לחו"ל בעקבות רילוקיישן. יש לנו שני בנים (8+5). בני הגדול בארץ אובחן והיה נוטל ריטלין. החינוך פה מאוד מותאם לו ומאז שעברנו הוא לא נוטל ריטלין. יחד עם זאת אני מרגישה שהוא עדיין בבעיה רגשית קשה מאוד. הוא ילדותי מאוד ומכיוון שיש עדיין מכשול שפתי, הוא מאוד מחובר לאחיו הקטן ככה שהם מאוד משפיעים אחד על השני. בני הצעיר ילד מאוד צעקן ומרתיע אנשים כתוצאה מכך. לאחרונה חווה הרבה מאוד התקפי זעם של זריקת דברים, צעקות ממש חזקות ומאוד קשה לן לקבל סירוב לבקשותיו. הוא עדיין לא למד את השפה ובאופן כללי מרגיש לי שהוא מאוד לא מותאם לגילו ולא מעוניין ללמוד דברים מאוד בסיסיים כמו מספרים, מילים, צבעים. פשןט לא מעוניין ללמוד כלום ומאבד עניין מאוד מהר ממשחקים אני חווה משבר רציני סביבם. הם מאוד מחוברים ואוהבים אבל לא מפסיקים לריב, לצעוק כל היום גם ללא ריבים, מתחצפים צוחקים לנו בפנים בזמני כעס ותחושת הייאוש גוברת מיום ליום. דבר נוסף מאוד מפריע לי זה שהקטן לאחרונה מרבה להתעסק באיבר מינו ברמה שיום אחד הוריד את מכנסיו בפומבי ומרבה להציק לאחיו ולצבוט את ישבנו. אני בסערת רגשות קשה בגלל זה ואני אשמח לקבל טיפים מה לעשות בנושא. התחושה כרגע שמשפחות בקהילה נרתעות מאיתנו. ותחושת השייכות חשובה לנו בעקבות המרחק מהארץ. תודה רבה

שלום רב, בחודשיים האחרונים בני בן השנה ו8 מראה פחד רב כמעט מכל רעש - משאית שעוברת, מקדחה שקודחת, מטוס שעובר מרחוק ועוד.. לפני כן כמעט ולא היה מראה פחד מרעשים כאלה.. כשהוא מפחד הוא שם יד על הלב ואומר אואואו ומנסה להבין מאיפה הרעש.. אנחנו ההורים כמובן מרגיעים ומחבקים ומסבירים שזו רק משאית/מטוס ועוד.. האם יש צורך לדאגה והאם את ממליצה לטפל בכך באיזשהי צורה?

ילדנו מאז שאני זוכרת שנולד, היה בוכה מכל דבר כשהיה מתחהב היה צועק בלי יכולת לדבר בשקטז. אך תמיד היה ילד עדין. עם התחלת הגן החדש (חובה) החל להרביץ לילדים, לנשוך, לירוק. ניסינו את כל הדברים האפשריים לגמול על התנהגות טובה, להעניש, אך לא נראה שזה עוזר .כשאני שואלת אותו מה הסיבה לכך שמתנהג ככה, אין לו תשובה ״ לא יודע״ ״ הייתי רעב״וכ״ו.. נאמר לי שכנראה הילד במצוקה.ללא קשר מדובר ביחד פרפקציוניסט שמאז ומתמיד קשה לו להפסיד ומכל דבר עושה תחרות. הוא יחד מאוד פיקח לגילו. למי צריך לפנות? פסיכולוג ילדים? טיפול רגשי ? לא נראה שאנחנו מצליחים לעזור לו.

שלום רב, פעוט בן שנה וחודשיים, נכנס לגן לראשונה לפני חודשיים. לאחרונה שמנו לב שכל פעם שמרימים אותו בתנופה מהרצפה או שמשחקים איתו בהרמות כלפי מעלה הוא מגלה פחד היסטרי, תופס לנו חזק בידיים ובוכה בפחד. לא היה לנו מקרה של נפילה מהידיים או משהו דומה. ואין תחושה של פחד גבהים כי הוא כן מטפס על ספות ודברים גבוהים לבדו מסתכל למטה ומאוד אוהב את זה. אנחנו חוששים שקרה איזשהו מקרה ושיש לו טראומה, איך להגיב לזה? תודה!

שלום. השבוע התוצאות בדיקות דם פשוטה התגלה הנורא מכל לוקמיה חריפה לבן היחיד של אחותי. שאנחנו מאוד קשורים. כל התוצאות המוח עצם רק הראו כמה שהמצב קשה. מאז המשפחה במשבר . מרגיש שגם הילדים שלי נפגעים מהלחץ והמתח הנורא כי מאוד אהבו אותו הוא היה החבר הכי טוב שלהם. בבקשה איך להסביר לילדים את המצב ? איך לתת להם שגרה בימים אכזריים כאלו ?

הגננת של הבן שלי בן 3 חסמה אותי היום בווטצאפ אחרי שהתקשרתי ביום בבוקר וביקשתי שבני יתאפשר לו להיכנס באיחור לגן כי אנו עוברים תקופה קשה השבוע בנה של אחותי אובחן בלוקמיה חריפה . הסברתי לה את הנסיבות החדשות שבעלי יגיע במקומי רוב הזמן והיא מיד חסמה. האם עשיתי דבר מה רע ? האם לא היה צורך בעידכונה ? איך אוכל לשלוח את בני בבטחה לגן בו הגננת תופסת ממני מרחק ? אנא עזרי לי להבין אני שרוייה בעצב והלם על האסון שנחת על אחותי. היכן טעיתי ? וכיצד עלי לנהוג ? תודה מראש

הי ילד בן כמעט 4 סלקטיבי באכילה, היינו בטיפול הפרעות אכילה והפסקנו. בימים האחרונים נראה כאילו נגעל לאכול ליד אחיו הקטן או ליד ההורים. גם בגן אינו אוכל ליד חברים טוען שיש לי או לאח שלו ריח לא נעים. מה ניתן לעשות לעשות בדחיפות עם הענין למגר את התופעה? אשמח לתשובה אני ממש ממש דואגת.

שלום, בני בן כמעט 5 בגן חובה, לפני כחודש התחיל להכניס את כל היד לפה כלומר את כל 5 האצבעות בדרך של ליקוק ומציצה. הדבר קורה כל הזמן לאורך כל היום. הוא גם יכול ללקק כל דבר כמו שלט של טלוויזיה או חפץ אחר. הוא גם החל "לאכול" את החולצה כך שהיא נשארת רטובה מאד. מה זה? האם יש שם לתופעה הזו? למה זה קורה? מה ניתן לעשות? תודה רבה

תודה רבה על תשובתך. בני בן 4.9 נכנס לגן חובה יחד עם אחיו התאום(קטן יחסית לשכבת גילו), גן חדש לאחר שנתיים עם אותה גננת. עלינו מגן בה הגננת שמה את הילד במרכז לגן חובה עם תפיסה של "עצמאות". יש לציין שבגן החדש הוא עלה עם חברים טובים מהגן הקודם. הגן עצמו מאד דומה בגישתו לחטיבה צעירה בה מכינים לכיתה א. להרגשתי הבן שלי עדיין לא בשל ו"רוצה להמשיך לשחק". מה אני יכולה לעשות כאשר הוא כבר במסגרת? בנוסף המליצו לי על טיפול רגשי תרפיה עם סוסים. מה דעתך? מדובר על ילד חברותי וחכם ללא בעיות רגשיות בעבר (להיפך) לתחושתי הבעיה היא שהוא פשוט לא בשל ושזה קשור לגן. מה דעתך? מה עלי לעשות?

לפני כחצי שנה נפטרה גיסתי בגיל צעיר, נותרו אחי ושני ילדים קטנים שהפכו לחלק מאוד משמעותי בחיים שלנו לאור הנסיבות. דאז הבת שלי הגיבה לזה די בקלילות, היא הכירה כבר את המושג של מוות כי שנה קודם נפטרה סבתא שלה מצד האבא שלה ...אמרה אמירות כמו "נתגעגע אליה אבל אין מה לדאוג היא כל הזמן בלב שלנו וכאלה"...בימים אלו הפחד צף, היא מדברת על זה שהיא מפחדת למות או שאני ואבא שלה (אנחנו גרושים) נמות. היא גם מפחדת על סבתא שלה (אמא שלי) שיקרה לה משהו כי לאחרונה אמא שלי לא מרגישה טוב, עברה ניתוח לב וכאלה וזה נצרב בזכרונה כחוויה קשה. לא משנה כמה אני מנסה להרגיע אותה זה ממשיך להטריד אותה וזה גורם לה כל הזמן להצמד אלי - כל הזמן מחבקת חזק ואומרת שהיא מתגעגעת אלי גם כשאני ממש לידה. אני מרגישה חסרת אונים בסיטואציה כי כל מה שאני מנסה לא עוזר או מסייע. אשמח להכוונה או לסיוע האם עלי לפנות למשהו? האם זה טבעי?...בקיצור אשמח לקבל עצה בעניין לקבל כיוון

אני אם יחידנית לילדה בת שלוש. הבאתי את הילדה לעולם בעזרת אקס שהיה מוכן לעזור טכנית, אך לא להיות מעורב בשום אופן בחיי הילדה. אני כמובן לא באה בשום דרישה לאב הביולוגי, אך המצב מורכב, היות ויש לי עדיין רגשות. האב בקשר לעתים רחוקות, אך לא מדבר על הילדה. לאחרונה הילדה מדברת המון על דמות האב ואף פתחה אב דמיוני. בעבר הסברתי שישנן כל מני סוגי משפחות ובמשפחה שלנו יש את הילדה והאמא וכל המשפחה המורכבת והחברים שעוטפים אותה בהמון אהבה. כשאני צופה בבת שלי מהצד נראה שמשחקי הדמיון בהקשר של האב יוצרים אצלה נינוחות ואין כל עצב בדבריה. אני נפגשת עם יחידניות אחרותוילדיהן במטרה להראות לה, שישנן עוד משפחות כמו שלנו. אשמח לדעת, איך נכון להסביר לה בשלב זה את העובדה שאין אבא בחייה. לפעמים אמרתי לה שאני מבינה שהיא רוצה אבא, כלומר נתתי מקום לרגש שלה, אך לא באמת ידעתי איך נכון לענות לטענה'גם אני רוצה אבא" ומה נכון לענות לשאלה" איפה אבא שלי? ". אני לא רוצה לשקר, אך איך מסבירים שיש אבא, אך הוא לא יכול להיות בקשר מבלי ליצור חרדת נטישה. אשמח לכל עצה, היות ואני מרגישה קצת אבודה. בנוסף אשמח לדעת, האם ישנה אפשרות לקבל ייעוץ פסיכולוגי מסובסד?

חברו של בני בן ה־4 התחיל להתרחק ממנו ולא רוצה להיות חבר שלו יותר, כי בני כנראה לוחץ עליו יותר מדי שהוא יהיה חברו הבלעדי. מה אני יכול לעשות? איך לעזור לו להתמודד עם דחייה?

שלום רב, הבן שלי בן 1 שנה וחודשיים שמאתגר אותנו במספר דברים והייתי רותה צדעת איך לטפל בזה והאם חייבים עזרה מקצועית וטיפול. הוא מתעצבן המון וזורק את הראש לאחור כל פעם שמשהו לא נראה לו, מושך בשערו ופשוט אין דרך להרגיעו אותו. לפעמים גם הסחת דעת לא עוזרת בנוסף לזה, הוא לא מוכן ללכת לישון וכל השכבה הופכת לסיוט שנמשכת לתוך הלילה, הוא צועק ולא קוצה להיות במיטה רוצה שישבו לידו או ישחקו איתו גם אם זה אמצע הלילה. דופק את עצמו את הראש בסורגים, מטפס ומנסה לצאת ורוקע בידיים וברגליים על המיטה. מה עלינו לעשות האם זה יעבור עם הזמן או שמצריך טיפול? אנחנו מאוד מתוסכלים מזה ודואגים תודה רבה

שלום רב, ביתי בת ה-7 מביעה מדי פעם רצון להיות בן. אומרת :"אני רוצה להיות בן כי אז לא יצחקו עלי שאני אוהבת כדורגל". הילדה אכן אוהבת כדורגל,לא אוהבת ללבוש שמלות אבל יש לה חברות בנות שאיתן היא משחקת מקסים. האם יש מקום לדאגה ומה עלינו לעשות?

מדאיגה אותי עצם הבעת הרצון להיות בן/גבר ואני תוהה מה המקור לכך....מקווה שהאמירה לא נובעת מתשדורת לא מודעת שלנו או ממשהו שהיא חווה. אני מניחה שאין לה מודעות לזהות מינית בגילה הצעיר אבל בכל זאת חוששת שהאמירות מצביעות אולי על תחושת חוסר נוחות שלה. למשל, אולי מבינה מצד אחד שהיא אוהבת כדורגל ומצד שני רואה שבעיקר בנים משחקים את המשחק? נראה לי שהיא תופסת נשיות כחולשה בעוד שהיא מזדהה עם דמויות חזקות/גיבורות על.אבל אני לא אשת מקצוע ולכן לא יודעת מה לחשוב ואם בכלל לייחס חשיבות לאמירות. תודה מראש על התייחסותך.

היי, מאז ומתמיד הייתי חרדתית בכל מה שקשור למחלות ולכאבים. לפני כשנתיים נער שהכרתי נפטר מסרטן שהתחיל לו בגב היתה תקופה שהיו לי כאבים בכל מיני מקומות בגוף... ראש, גב בעיקר בגב, בטן, רגליים כתפיים.. עשיתי בדיקות וצילומים ולא מצאו שום דבר חריג מלבד חיידק שהיה בקיבה. כל כך פחדתי שיש לי את המחלה ונכנסתי לחרדה ככל שהתשובות של הבדיקות הגיעו והכל היה תקין ככה גם הכאב פחת... אני שמה לב שכל פעם שאדם שאני מכירה חולה במחלת הסרטן באיזור מסוים מתחיל לכאוב לי באותו איזור.. אבל באמת כואב לפני כשבוע ראיתי סרטון של אמא שמספרת על הבת שלה שהיתה חולה בסרטן שהיה באגן והבת שלה סבלה מכאבי םהאיזור והבטחתי לעצמי לא לחשוב על זה ובאמת לא חשבתי על זה יותר מידי.. אבל עכשיו אחרי שבוע פתאום התחילו לי כאבים חזקים מאד ברגליים, במפשעה ובכל האיזור הזה אני לא יודעת אם זה כאב פסיכוסומטי או כאב אמיתי.. מה אני צריכה לעשות?

ילדה בת 10 ישנם כל מיני מצבים ( כנראה כאלו שפוגעים בה באגו , בביטחון , בדימוי עצמי ) שהיא מתפוצצת בצורה לא פרופורציונלית לגיל . דוגמאות : אח שמציק - היא יכולהלהרביץ לו בצורה מאוד כואבת כמו בעיטות לבטן , זריקת חפצים. לפעמים יש מקרים גם לפני אנשים מה שגורם לי לפחד להסתבובב עם כל המשפחה בפומבי. אחרי זה היא מתעשתת וגם מבינה שזה לא במקום ..אבל רק לאחר מעשה. לפעמים צרחות לא הגיוניות ( שוב - גם בבית וגם בחוץ ) . יש ציפיה מילדה בת 10 שכבר תבין ותפנים ןתתנהג בהתאם במיוחד בחוץ. אני ניסיתי לדבר איתה על זה ברוגע לאחר מעשה ( לא כשהברזל חם אלא יום אחרי למשל ) היא מבינה ומודעת אבל בזמן אמת זה ממש לא עוזר. היינו באבחון ( בהקשר ללימודים - מרחפת וחולמנית מאוד , אבל לא היפראקטיבית בכלל ) . הפסיכולוג אמר שיש בעיה של ביטחון עצמי וצריך לחזק אותה עם דברים וחוגים שבהם היא טובה , לעודד אותה לפתח לעצמה תחביב שבו היא תהיה טובה כדי למצוא לעצמה את מקומה וכו כדי למצוא את מקומה במשפחה ובחוץ ) . היא מסרבת בכל תוקף ללכת לחוגים. בוחרת תמיד את המסכים. לפעמים הולכת לחברות אבל רק ביוזמה שלי או של חברה. כמעט לא מצידה. מעדיפה תמיד לשחק עם האחים בבית מאשר בחוץ עם חברים ( יש 2 אחים ואחות נוספת בבית) אין בעיות חברתיות בבית הספר אבל כן יש ביטחון עצמי מאוד נמוך בלימודים ( בגלל ליקויי למידה של זיכרון , למרות הכל היא מצליחה יחסית בעזרת הוראה מתקנת פרטית ) אשמח לעצות רעיונות. נראה שהמצב מחמיר עם השנים.

גרוש נוקם דרך בת משותפת שלנו בת 3 לא מוכן לראות אותה כבר מאוגוסט ובת שלי שואלת מתגעגעת בוכה ולא מצליחה למלא לה חסר שלו הוא שיחק איתה כל הזמן והיה איתה ועכשיו חתך לגמרי קשר לא רוצה בת שלו . מה לעשות עם בת בוכה ?

שלום, אני וגרושתי כבר גרושים 10 חודשים לערך, הילד במשמורת משותפת בן 4 , גרושתי מעוניינת מדי פעם לצאת יחד עם הילד לטייל בפארק מחוץ לעיר האם זה בריא לילד לאחר שיש לו ימים קבועים וסדר קבוע שלי ושלה האם זה לא יפגע בו ? יגרום לו לבלבול ? אציין כי גרושתי איננה רוצה לחזור אליי מיותר לציין שלי די קשה לראות אותה ולהתנהג כאילו אינני רוצה בה אבל אם זה טובת הילד אז אעשה את זה אני אינני יודע מה לטובת הילד אשמח אם תעזרו .

הקטנה שלי בת 9 חודשים ואחרונה ניהיה ממש קשה איתה, דורשת המון ידיים, תשומת לב, כבר הרבה פחות משחקת עם עצמה, בעלי טוען שאני יותר מדי מפנקת אותה בתשומת לב וחייבת להתחיל לשים לב גבולות, אבל איך שמים גבולות לתינוקת? היא גם בחיים לא נרדמת בעגלה ואם תיהיה עייפה פשוט תבכה ותקטר בלי בסוף אבל לא תרדם. הילדה איתי 24/7 מאז הלידה.

היי, הבת שלי בת שנה וחצי. עד גיל שנה לא פחדה מזרים. מגיל שנה היא פשוט חוששת מזרים בפרט בכמה החודשים האחרונים. היא מתחפרת לי מתחת לצוואר או מורידה את הראש למטה. עד מתי יש חרדת זרים? לא אמור לעבור בגיל שנה?

ילד בן 6, התחיל כיתה א, וכנראה יש לו משבר הסתגלות, מה שמטריד שהוא אומר שרוצה למות, לקפוץ מהחלון, ולא לחיות, כדי לא להיות בבהס. הילד נבון, משתמש במניפולציות, אין לו סמנני דכאון, משחק עם חברים ועם אחיו, עוסק בספורט, אופנים, כדורסל וכו. מה שמטריד את ההורים אלו האמירות. מה לעשות?

בת ה8 מתרגזת בקלות אם בטעות קיבלה מכה, לא קיבלה את מה שהיא רוצה או שדברים לא הולכים כפי שהיא רוצה. היא צורחת, מקללת, מכה ושוברת רהיטים. היא מודעת לגמרי להתנהגותה ולאחר מעשה אומרת שהיא פשוט לא יודעת איך לשלוט בכעס ואיך לרסן את עצמה. מה אפשר לעשות?

שלום רב ביתי חוגגת החודש 4. כבר מזה זמן רב היא מראה קשיים בסביבת מבוגרים. זה קורה למשל עם מבוגרים שהיא מכירה כמו אשתו של אח שלי כשכולנו נפגשים, או סבתא שלי, או כשהולכים למקום שהוא יחסית תחום כמו כשהלכנו לראות חוג או בגינה ליד הבית כשהיא ראתה פעם ראשונה סבתא של חבר טוב שלה. גם כשהתחילה גן חדש השנה אז בהתחלה הייתה מאוד סגורה ולא דיברה ועכשיו הגננת אומרת שהיא לרוב מדברת איתן והיא במצב רוח טוב. זה מתבטא שהיא הופכת להיות סגורה, יושבת קפואה, לא מדברת, לא משירה מבט. מתנגדת מראש ללכת למקומות עם בני משפחה שפחות מכירה או לבתים של חברים שמזמינים אותה. בגדול השינוי ההתנהגותי התחיל שנה שעברה כשהתחילה גן עירייה והיא לא התחברה כלל לגננת שם. הרגישה שהיא צריכה להיות מאוד ממושמעת. מה יכול היה לגרום לזה? איך אפשר לעזור לה? איך עלינו להתנהג כשהיא לא רוצה ללכת לבני משפחה? אציין גם ששנה שעברה נולדה לה אחות ולאחרונה היא יותר אגרסיבית איתה. רואים שזה מקנאה ולקבל תשומת לב. היא בעצם הבכורה שלנו והנכדה הראשונה שהסבים גרים צמוד אלינו תודה מראש!!

שלום. ילדה שלי לפני כמה ימים חגגה 5, לא מדברת בגן ובסביבה לא מוכרת לה. ילדה שבבית לא סותמת את הפה, ילדה מאוד נבונה, ילדה שמתעניינת בדברים חדשים, ילדה שטופשת במהירות רבה כל מה שנאמר בסביבתה. נסגרת בסביבה חדשה ולא מצליחה להיפתח. למרות שלדברי גננת היא מחייכת, היא מתקשרת עם מבטים, היא עונה עם תנועות גוף, אך לא מוציעה מילה. זה משהו שמלווה אותה כבר כמה שנים, אני כולי בתיקווה שזה יעבור, אבל זמן עובר ותופעה זו לא עוברת. אני זקוקה לעזרה - מה לעשות עם זה? הלב שלי נשבר לראות אותה ככה. החוסר בטחון הזה פשוט שובר אותי! כמה זמן התופעה הזאת יכולה להימשך? מאוד רוצה לעזור לה להתגבר על הפחד הזה לפתוח פה. אשמח לקבל כיוון תדרוך מה ניתן לעשות במקרה כזה. מודה מראש על התשובה. שנה טובה ומוצלחת. אמא מודאגת - מילנה.

רשמת כאן טלפון אך אין מענה כלל . יש רשימת פסיכולוגים ילדים.? מחיר ממוצע ? חג שמח

לצערי שואלת עבור אמא שנבצר ממנה לכתוב יש לה בת בגיל 3.5 והיתה לה בת בכורה חולה בת 8 הילדה נפטרה בבית חולים וזה המקום האחרון שראו אותה. עכשיו אחותה כל הזמן מבקשת שיקחו אותה לשם . והיא מתעקשת שהיא שם. היא מתגעגעת והאם בסבלה. בנוסף היא תצטרך להיכנס לגן חדש כי המשפחה החליפה מקום מגורים על מנת לא לחזור לזכרונות. האם התקשרה לפסיכולוגים לילדים שאמרו שכרגע לא אפשרי לקבל אלא אחר החג . איך מסבירים נכון את זה ? האם נכון להפסיק לדבר עליה כדי להקל על הקטנה ? היא לא מוכנה לשמוע שלא תחזור תודה

ירדן שלום רב, אודה לך מאוד אם תוכל לסייע לי עד כמה שניתן במסגרת הפורום לשאלה אולי לא ככ שגרתית: אני גננת מחליפה בגנים שונים והיום קרה מקרה שרציתי להתייעץ איתך ולשמוע את דעתך בנושא: ברגע שהגננת של הבוקר (אני בצהרון) הלכה,4 בנים התחילו להשתולל ולרוץ בכל רחבי הגן. הלכתי אישית לכל אחד מהם והסברתי להם בטון תקיף שאם הם לא יתנהגו יפה אני לא אביא להם פרסים: חצר ,ציור,ומשחקים,אמרתי להם את זה כמה פעמים ,אך לשווא הם המשיכו להתפרע. בגן יש רק אותי וסייעת נוספת,מנסיון אני יודעת שצריך להפריד את ארבעתם ולא לתת להם להתפרע יחדיו,אך יש גם את שאר ילדי הגן שצריכים תשומת לב. בימי גשם או ימים חמים כמו היום אני לא מוציאה החוצה (ולכן לא יכולתי להוציא את שאר הילדים ולהשאיר את המשתוללים בגן ש"יטעמו": עונש כביכול). מה נכון או צריך לעשות במצב כזה ? איך אני יכולה לגרום למשתוללים להירגע לשבת ולהקשיב לי ? אם ניתן,בבקשה עצות פרקטיות,,,שוב ,אני גננת מחליפה אז אני לא נמצאת איתם כל יום,אך בימים שאני כן שם אני רוצה שהם יקשיבו לי ויעשו מה שאני אמרת גם אם זו אפילו הפעם הראשונה שאני מגיעה לגן. תודה רבה!

אני מנסה להבין איך ילד שגדל באהבה ובחיזוקים מסתובב לבסוף חסר ביטחון ? אני מרגיש אחריות על כך ומעוניין לשפר את המצב . האם חוג טניס שהוא אוהב יכול לתרום ביטחון ? איזה עוד פעילות יכולה לתרום לו לביטחון ? ובבקשה לא המלצה לטיפול