פורום פסיכותרפיה

13420 הודעות
11967 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכותרפיה

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורה של מנהלת הפורום. 2. הפורום נועד לתת מענה לטווח רחב של מצבים בהם קיימת מצוקה רגשית. ניתן להתייעץ בו לגבי גילאים שונים ובנושאים מגוונים כגון: הפרעות חרדה, דיכאון, קשיים חברתיים, קשיים בגיבוש הזהות המינית, מצבי משבר, קשיים ביצירת קשר ועוד. בנוסף יינתן בפורום יעוץ לגבי פנייה לטיפול או לגבי התלבטויות בתוך התהליך הטיפולי. 3. בעת הפנייה יש לציין גיל, מצב משפחתי, ורקע קצר על הבעיה. 4. אבקש להקפיד על שפה נאותה וכבוד הדדי. הודעות שאינן נאותות יימחקו. אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה או בעיה.
19/03/2014 | 13:30 | מאת: מאי

מה זמן הממוצע של טיפול דינאמי? שנתיים - שלוש? טיפול זה ממכר... כנראה צריכים לעצור את זה בכוח..זה מעייף ומתיש.. ובגלל התלות והנזקקות קשה לעצור את זה.. גם כשהיא לפעמים מדברת אליי בתקיפות אין לי מה לעשות עם זה ... זה הרגשה של - אני כועסת עליך שונאת אותך אבל אל תעזבי אותי ... אני כלואה.. ואולי צריך אומץ בשביל לעצור אתזה... אני מרגישה כפוית טובה על המילים שנרשמות פה... כי אני מקבלת ממנה הרבה דברים... או שאולי אני מצדיקה את היחס שלה עכשיו כי אני לא מסוגלת לעזוב.. בכל מקרה אני מבינה שלעזוב מתוך סערת רגשות זה לא הפיתרון אלא הפרידה צריכה להיות ממקום שקול... היא אמרה לי שצריך לחשוב על לעבור משתי פגישות בשבוע לפגישה אחת.. אמרה ששתי פגישות בשבוע צריכים יותר אנשים שיש להם יותר קשיים.. זה גם עיצבן אותי.. מי היא בכלל שתקבע כמה אני צריכה .. היא אומרת שזה הרבנ כסף שתי פגישות בשבוע.. (לוקחת 450 שח לפגישה)...ממש חמודה.. מתחשבת בי כלכלית... כמובן שלקחתי את זה בתור דחייה... שזה כבר החלק הדפוק שלי.. כי למה שהיא תרצה להתחשב בי? היא בטח מעדיפה שמישהו אחר יישב מולה

לקריאה נוספת והעמקה

היי מאי, אולי המטפלת דווקא מאד הוגנת איתך והיא מנסה לעזור לך שהתלות לא תהייה הרסנית לך? ליאת

22/03/2014 | 22:03 | מאת: מאי

היי ליאת, יכול להיות שאת צודקת.. אני באמת צריכה לא לחשוב שרוצים תמיד ברעתי.. עזרת לי מאוד :)

18/03/2014 | 19:49 | מאת: מאי

כמה עוצמות של רגשות טיפול יכול להוציא ממך.. זה מטורף לגמרי!! ניראלי אני המטופלת הכי משוגעת והכי תלותית שיש למטפלת שלי.. סיוט.. היא אמרה לי לא לשלוח לה יותר הודעות ועכשיו אחרי הפגישה שלחתי לה הודעה.. נכנסתי למצב הרסני..אני רוצה להתמודד ולא יודעת איך..

לקריאה נוספת והעמקה

היי מאי, נכון טיפול לעיתים מוציא עוצמות של רגשות. אני חושבת שתלות היא לא תמיד רק כלא רגשי היא גם הכרחית באופן מסויים כדי שבכלל יהיה קשר אולי מה קשה זו המלחמה הפנימית האינסופית בתלות עד כדי כך שהיא לא מאפשרת מקום לשום דבר אחר.. ליאת

18/03/2014 | 17:01 | מאת: ניצן

היי ליאת, את יודעת, חשבתי על זה עכשיו.. זה די מדהים שבאוירת הרשתות החברתיות והריאליטי של היום- שאין משמעות לטיול, מסיבה או יציאת חברות בלי מצלמה שתתעד כל מנה וחיוך ותעלה לרשת, שכל העולם יראה, שאיכשהו הטיפול נשאר, יחסית, מחוץ לזה. הוא נשאר, במידה רבה, אינטימי ופרטי ואיטי, ונרקם לאט ובשקט בין 2 בלבד, בלי שותפים נוספים, הרחק ממבזק המצלמה הגלובלית. די מדהים, לא? לא יודעת אם זה עניין של "זר לא יבין", או שזה מרגיש אמיתי ולכן אין צורך לשתף. לא יודעת.. בכל אופן, זו דרכי לומר שטוב ומחזיק לי איתה מאוד. שאנליזה, עם כל המורכבות שלה, טובה בשבילי וטוב לי להכיר אותה ככה ולתת לעצמי להיות מוכרת על ידה. אני הראשונה שלה :-) וזה מרגש עד מעל הגג.. ניצן

היי ניצן מקסים מה שכתבת! וכל כך נכון ומאד מזדהה. מן אזור "בלתי נגוע " ושונה מהמוחצנות ששלטת היום בהוויה שלנו. ליאת

18/03/2014 | 13:01 | מאת: הילה

אז באתי. הילה

18/03/2014 | 14:05 | מאת: מיכ

:)

ומה שלומך? ליאת

18/03/2014 | 10:40 | מאת: מיכ

הייתי מאוד רוצה לשמוע אם קראתם את הספר או הכתבה שהתפרסמה ומה דעתכם? מה דעתך ליאת? אי אפשר ממש לדעת מה היה בטיפול ואי אפשר לשפוט אמא שאיבדה בת ובכל זאת היא מאוד ממורמרת על הפסיכולוגית שלה... אני חושבת שהיא הגזימה...הרבה מהתחושות שלה גם אני מרגישה כלפי הטיפול, אבל יש הרגשה שהיא לא בקשה את מה שממש רצתה מהמטפלת ועזבה אולי מוקדם בלי לדבר על הצורך שלה בחיבוק.... הנה קישור http://www.israelhayom.co.il/article/166023

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ, אזהר במילותיי משום שלא קראתי את הספר ומשום שמדובר באם שחווה כאב נוראי כך שאני באמת חושבת שאי אפשר לשפוט. אבל רק לפי הכתבה עלו לי כמה שאלות, האחת, מדוע להשאר בטיפול שהגדרתו היא טיפול בדיבור ולכעוס כל כך שאין בו מגע? יש כ"כ הרבה מטפלים שבהגדרת הטיפול מאפשרים גם מגע (שיאצו, פסיכותרפיה גופנית ועוד) ואם כבר נשארה ואף כתבה על כך ספר אז כנראה שהטיפול כן היה משמעותי אז אם זה כך מדוע להביא רק את הצד הלא מספק של הטיפול? תמיהות...(שלא נדבר על השאלה האתית ומה היה קורה אם המטפל גבר והיה נענה לה? זה כל כך עדין ומסובך.) ליאת

25/03/2014 | 14:35 | מאת: סיגל

אכן קשה לשפוט אמא שעברה טרגדיה כזאת. אני כמעט בטוחה ששום חיבוק לא היה עוזר לאחות שבר כזה אלא רק הורס את הטיפול כטיפול, שיכול להיות שבכל מקרה לא היה מסוגל להכיל טרגדיה כזאת. הציפייה שהמטפל יענה על כל מיני פונקציות, לא ממש ראלית. אני מקווה שהכתיבה שלה הוותה לה הקלה למכאוביה ולכעסיה, אין כמו כתיבה לעטוף כאבים. בעוד עשר שנים שתיהן (אולי)יבינו ... ליאת, אני חושבת שקל להגיד "למה לא עזבת" פחות קל באמת לקום וללכת מיד במערבולת כזאת. לעתים לוקח זמן לעקל את הצורך של לקום וללכת. ואגב, מה מטפל אמור להרגיש שהוא גיבור של ספר כזה?

18/03/2014 | 03:40 | מאת: מפורקת

מפורקת והפעם באופן סופי. טיפול של 4 פעמים בשבוע, זו אני עם ענין השקר שכתבתי בשבוע שעבר. ושוב גילתי שקר, והפעם התעמתתי. ומאז נתק מוחלט בינינו. לא יודעת איך להגיב לזה. רק יודעת שאני במקום הכי נורא בחיים שלי. נקודת המשען שלי נעלמה, ובצורה טראגית... וגם אין מי שיעזור. פעם ראשונה שאני עומדת במצב שאין טיפול להחזיר אליו את הדברים האיומים ולדבר בו עליהם. מה עושים ליאת? מה עושים???????????????

<p>היי לך, נשמע מאד קשה. האם לא ניתן היה לדבר על מה שקרה? מדוע זה הוביל לנתק מוחלט?, ליאת</p>

18/03/2014 | 16:49 | מאת: מפורקת

ותודה על התגובה המהירה. מדוע זה הוביל לנתק מוחלט? (השערה שלי, שהוא כעס מאוד על החשיפה שהעמידה אותו באור לא נעים). בעקבות החשיפה היתה לנו שיחה מאוד קשה. הוא הסביר שלא משנה מה קרה מצידו ואין מה לדבר על כך, ולא משנה האם הוא שיקר או לא. ואם אני רוצה להגיד משהו עלי להגיד אותו רק מהכיוון של הרגש שלי שזה כאב לי, ללא תלות או איזכור של החלק שלו או של האירוע שגרם לכך. הסברתי לו שזהו אבסורד ואני צריכה לדבר על מה שקרה, אך ללא הועיל. הוא אומר שהוא קשוח כעת, כששאלתי למה התהפך כך. אך מה שאני מבינה ממנו הוא שהוא כועס מאוד מאוד. לכן נגמרה היכולת לתקשר. לכן גם הטיפול נגמר. אני מרוסקת...

17/03/2014 | 23:50 | מאת: פול

היי, האם טיפול דרך קופת חולים ניתן לראות אותה בהיסטוריה הרפואיית, זה לא תחת חיסיון? והאם נהוג/חובה ש מטפלים ירשמו דוח סיכום מפגש? אשמח לדעת

לקריאה נוספת והעמקה

היי פול, בדרך כלל הפגישות נרשמות בהסטוריה האישית של המטופל בתיקו בקופת חולים (היום הכל דרך המחשב) לא תמיד רשום התוכן אבל רשום שהיה בכך וכך מפגשים. יש חסיון עד כמה שאני יודעת בתחום בריאות הנפש והוא אינו חשוף לרופאים אחרים או גופים אחרים. ליאת

18/03/2014 | 20:16 | מאת: פול

מה לגבי דוחות סיכמו פגישה? המטפל מסכם מפגשים על מנת לראות התקדמות, פרוטוקול, משהו שיזכיר אם חוזרים אליו לאחר תקופה?

17/03/2014 | 22:57 | מאת: מ.מ

היי ליאת.. לונג טיים נו סי.. כל פעם נדמה לי שזהו עכשיו הכי רע לי..ואז אני מגלה רע לי גדול יותר מעבר לפינה ..וצוללת לי עמוק עמוק לתוך תהום.. כל כך בא לי לצרוח שמישהו יעשה משהו ויציל אותי מעצמי וגם מהמציאות או יותר נכון מהכלא שבניתי לעצמי...ומהרגשות האלה.. הטיפול כמו רכבת ההרים מטורפת עם סיבובים וירידות מטורפות..שכל הבטן מתהפכת..ותלות עצומה שגורמת לכאב חד בכל הגוף..כל כך הרבה שנים וגם משם אני מצליחה בעיקר לספוג כל כך הרבה כאב..כל כך הרבה תקיעות..וכל כך הרבה מעגלים שחוזרים על עצמם...וההבנה הזאת שאולי אצלי אי אפשר אחרת ואני צריכה להסתפק באיכשהו לשרוד עוד יום ( עם מסכה ענקית לעולם שאני " ילד אמיתי" ..) זה כל כך לא פייר...לראות את כולם חיים ואני רק צופה ומחכה שהחיים יעברו.. יש מצב לצאת מזה.?..אחרי המווון שנים של טיפול שאין שום התקדמות בעולם המציאות האמיתית והפנימית..( ואולי אפילו רגרסיה...) את יכולה להציל אותי?

לקריאה נוספת והעמקה
17/03/2014 | 23:16 | מאת: .

וואו.. מרגישה תחושות ממש דומות לשלך. הזדהיתי עם כל מה שכתבת. מצטערת שנדחפתי..מקווה שבסדר.. רק חייבת להגיד לך שזה מדהים - בדיוק חשבתי עלייך ועל כך שלא כתבת הרבה זמן. תהיתי מה שלומך. (נהגתי לקרוא כאן)

18/03/2014 | 10:14 | מאת: מ.מ

היי נקודה.. ממש לא נדחפת להפך... "קל הרבה יותר לפחד ביחד..." תודה על התגובה... למרות שהייתי מקווה בשבילך שלא תרגישי כמוני...

18/03/2014 | 13:00 | מאת: הילה

את זוכרת אותי? בעבר כתבתי תחת השם אדוה. יש לי הצעה בשבילך. מה לגבי טיפול קבוצתי? זה יכול להשתלב ביחד עם טיפול פרטני. יכול להאיר זוויות חדשות, וכך גם לא תצטרכי לעזוב את המטפלת הנוכחית. אני משלבת וזה מצויין. הילה

הלוואי שהייתי יכולה להצילך אבל אני לא כ"כ רואה איך לצערי, אני בהחלט מבינה את התסכול והכאב וכמה קשה להיות לעיתים עם המסיכה הזו בחוץ כשבנים מרגישים כ"כ אחרת. האם חשבת על האפשרות גם של שינוי טיפול /מטפלת? מבינה את התלות ואת התחושה שאי אפשר בלי אבל לפעמים צריך שינוי כזה לאוו דווקא בגלל שהטיפול הנוכחי לא טוב אלא פשוט בשביל השינוי, בכל זאת אדם אחר אולי גישה קצת אחרת אולי חיבור אחר איתך..הכל כמובן בשיח עם המטפלת הנוכחית..אני בטוחה שיש לה מה לומר על התחושות שלך, ואם לא אפשרי לך לעזוב הרעיון של שילוב טיפול קבוצתי נשמע לי גם שווה חשיבה כפי שכתבו לך למטה. ליאת

18/03/2014 | 23:01 | מאת: מ.מ

היי.. תודה לכן על המילים.. כן הילה אני זוכרת אותך למרות שזה קצת מבלבל כאן שמחליפים שמות..ואין פנים שאפשר לזכור..( בגלל זה "נתקעתי" עם המ.מ שלי...). לגבי טיפול קבוצתי..איך מגיעים לטיפול כזה? איפה זה מתקיים..? והאמת שאני קצת חוששת כי זה נוגד את ההסתרה שלי מהעולם את המצב וילחיץ אותי להיות כל כך חשופה בפני הרבה אנשים...ומה בדיוק עושים שם..? ולגבי לעבור לטיפול אחר..אני בערך אחת לשבוע מודיעה על עזיבה רשמית של הטיפול אבל מעולם לא פספספתי פגישה...כי התלות עצומה ברמה שאני לא מסוגלת בלעדיה ( חלק ממה שגורם לי לרצות לעזוב זה הכעס שאני כל כך תלוייה והיא חופשייה ..וכמובן עוד כמה סיבות) פעם כל הזמן הייתי עסוקה בחיפוש המטפל הבא ברגע שהחלטתי לעזוב..היום אני באמת לא רואה את עצמי מסוגלת להיקשר להיפתח להסביר את עצמי לעוד מישהו..זה מכאיב מידי ואני מותשת מידי..וחסרת כל אנרגיה בשביל להיכנס לעוד קשר מסוג זה...ולחוות שוב את התסכול הרב שהמסגרת הטיפולית גורמת לי להרגיש ( חוסר ההדדיות, הזמן המוגבל , הכסף..ההרגשה הזאת שנמצא מולך מישהו שתמיד יהיה לא ניתן להשגה אמיתית, התחושה הזאת שאתה לא מספיק ראוי שגם אותך ישתפו במה קורה לצד השני..המטופלים הנוספים..כל זה יהיו בכל טיפול פסיכולוגי חדש...וזה יותר מידי גדול עלי להתמודדות מחדש...). אם היה ניתן להגיע למטפל שהיה יכול לקרוא אותי בלי שוב לעבור תהליך של שנים בלי להצטרך להסביר את עצמי שוב ושוב שידע איך כל דבר קטן שהוא עושה או לא עושה משפיע עלי אז אולי..

19/03/2014 | 11:21 | מאת: .

אני מרגישה כאילו כתבת את מה שאני אומרת ומרגישה בעצמי - בדיוק ממש. זה כבר מפחיד... באמת שגם אני מודיעה כל פעם מחדש על עזיבה, ותמיד הפעם סופית ואני בטוחה לגמרי - רק שעד עכשיו לא פספסתי פגישה.. גם לי יש כעס עליה שאני תלויה וזקוקה ואילו היא חופשיה. במילים אלה ממש. גם שאר הסיבות - מדוייק לגמרי. כל אחת מהן. גם אני לא מסוגלת לעזוב ואין לי כוח להתחיל מהתחלה.. כאילו שאני כתבתי את זה.. אפילו מה שכתבת על טיפול קבוצתי והחשש הזה.. אגב, את מצליחה להסביר את התחושות שלי יותר טוב ממני, אני שוקלת לקחת אותך בתור דוברת.

20/03/2014 | 15:11 | מאת: מ.מ

הצחקת אותי...בעיקר שכל הזמן אני אומרת לה שאני צריכה מישהו שיסביר אותי ויתרגם אותי למילים הנכונות...היא כל הזמן טוענת שאני מסבירה את עצמי מצויין אבל אני לגמרי מרגישה שמישהו אחר מזמן היה מסביר הרבה יותר טוב נכון ומדוייק .... אולי נעשה טיפולים משותפים ונסביר אחת את השנייה... : ) ! אז מתי נוח לך.. כמה זמן את בטיפול....? ( אם מותר לשאול..)

23/03/2014 | 23:19 | מאת: .

כמה שנים כבר.. 4 בערך למה את שואלת? ואת?

22/03/2014 | 22:17 | מאת: הילה

הי, אני מאוד מזדהה עם התלות, וגם מסכימה עם ליאת. טיפול קבוצתי- אני מטופלת האנליזה קבוצתית ואנחנו ממש מעט אנשים בקבוצה. זה ממש טוב, כי יש דברים שאפשר לבדוק בתוך קבוצה.... יש ממש זמן וקצב, לכל אחד, לא חייבים לדבר. ולפעמים זה טוב, שיש עוד מטופלים. נראה לי שזה יכול להוות עבורך גשר. לאפשר הסתכלות חדשה וזוויות נוספות, בלי פרידה טראומתית כרגע. ובנימה אישית- כשהמטפל שלי אמר שיום אחד הטיפול יסתיים אני נכנסתי לחרדה, ואני 4 שנים איתו. אז אני הכי יכולה להבין אותך. מצד שני כשהמטפל הבריז לי, סימסתי למטפלת הקבוצתית והלשנתי עליו. בקיצור, זה ממש אחלה;) שווה לנסות. הילה

ואשמח לדעתאיזה אלטרנטיבות קיימות על מנת להיפטר מההרגל הרע הזה של עצבים וכעסים כגון דיקור או היפנוזה ומה ההדבל בין כל הטיפולים הללו תודה רבה למענה מהיר כי אני ממש שבר כלי מהמצב תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי ליאת אני לא מכירה סדנה כזו. כדי להפטר מהכעסים צריך להבין יותר: רקע, האם יש סיבות ספיציפיות לכעסים, טריגרים, איפה הם באים לידי ביטוי ועוד. את זה אפשר לעשות בדרך כלל בטיפול נפשי. דיקור או כל טיפול אלטרנטיבי יכול לעיתים להפחית מתח כללי בגוף ולעיתים טיפולים כאלו יכולים להיות טיפולים תומכי טיפול נפשי. ליאת

18/03/2014 | 15:35 | מאת: ליאת

וכל השאר הם רק תומכים ומקלים ?? תודה רבה אני פשוט במצוקה והבית שלי מתפרק אשמח לתובנות

17/03/2014 | 15:47 | מאת: יעל

ליאת הי, הגעתי היום לפגישה מוצפת מהחג ומהסופ"ש הארוך, חונקת את הדמעות בתוכי, תוך תקווה לשכב ולדבר עם המטפלת. כבר כתבתי לאחרונה בפורום שאני מתחילה לחוש את הנינוחות והנעימות שבאנליזה ולא את הניכור והדחייה שהיה מנת חלקי עד כה. אך שוב אני מוצפת. לא רוצה לבוא יותר ומתוסכלת כי אינני מצליחה להביא את עצמי בפתיחות ולהעמיק את השיח והרבדים. אני חווה לעיתים פער כל כך עמוק בין הרצון שלפני הפגישה ובין מה שקורה במהלכה ובסופה. שוב לא בא לי לבוא. אני לא מצליחה לחבור ולענות על שאלותיה, העדינות, שמנסות למצוא דרך להרחיב ולהתבונן על הדברים באופנים שונים ולא רק בתשובה ישירה שלי. לפעמים אני יוצאת ושונאת את המפגש. לא אותה ואולי כן, בעיקר על כך שנשארתי עם הדברים הפנימיים שגורמים לי עצבות כל כך עמוקה ומטלטלת וקושי להתנהל בשוטף. ליאת, אפשר את עזרתך להתחזק ולמצוא את הכוחות למפגש הבא?

לקריאה נוספת והעמקה

היי יעל, את יודעת באמת מרגיש לי שהכי קשה אחרי המפגש זה להשאר עם הדברים הפנימיים הכואבים. אולי אפילו יותר קל להתעסק בה ובקשר ובמה שקורה ביניכן מאשר לתת לדברים הפנימיים להציף. את לא לבד...הרבה מטופלים מרגישים כך, קשה לגעת בכאב! אולי תוכלי להגדי משהו על זה בפגישה הבאה? ליאת

17/03/2014 | 08:02 | מאת: ליה

נורא קשה לי עם ההורים. קשה גם לעבוד, לפעמים אתה רוצה לעושת למען עצמך ואין אפשרות לעשות את זה מכיון שצריך לשמור על אמא או אבא כי הם סיעודיים. אין עזרה מביטוח לאומי מכיון שיש להם יותר ממה שצריך בביטוח לאומי ואני נעדרתי הרבה זמן מעבודה, אני נעדרת הרבה מעבודה בגלל הורי ואני לא יודעת מה יהיה עם העבודה , יכולים בקלות לפטר אותי. המצב מאוד מלחיץ אותי. לא יודעת מה יהיה????

היי ליה את כותבת פה הרבה על הקשר עם ההורים נשמע לי מורכב ביותר. למה אין מטפלת זרה בבית? ליה...מרגיש שמאד חשוב שתעשי הפרדה בין החיים שלך לשלהם,כמו שצריך לשמור עליהם צריך "לשמור" הרי גם עלייך נכון? ליאת

16/03/2014 | 18:25 | מאת: .

איך יודעים שטיפול טוב? איך יודעים שאת חשובה למטפל ושהוא לא סתם שם? איך יודעים שהטיפול עובד ושאת לא מבזבזת את הזמן שם בלי תקווה לשינוי? מה אמור לקרות בטיפול? האם מטפל אמור לתת עוגות ולזכור ימי הולגת ולכסות עם שמיכה כשצריך? אם מטפל לא עושה את אלה זה אומר שהוא לא טוב? שלא אכפת לו? או שאם מטפל עושה את הדברים האלה הוא לא מקצועי? איך ניתן לדעת שצריך להמשיך בטיפול אם אין שינוי? איך יודעים שמה שקורה זה חלק מהטיפול? איך יודעים מתי צריך להחליף מטפל? איך אני אמורה לדעת מה לעשות? ליאת, אני נשמעת גם לך כמי שמנסה להיות מסכנה בכוח? שמכניסה את עצמי בכוח למקום הזה? מעולם לא ענית לי בצורה כזאת.. האם את חושבת ככה גם ולא אומרת? אם אני באמת כזאת, אז מה לעשות? אם אני מכניסה את עצמי בכוח למקום הזה שמחפש שירחמו עליו, אז כל הבעיות שלי לא שוות דבר, ולא רע לי באמת, אלא שאני סתם רוצה שירחמו עליי... אם לא רע לי באמת, אז מה אני? למה רע לי אם כך? אני מדמיינת שרע לי? אני משכנעת את עצמי שרע לי? אני רק רוצה רחמים מהסביבה? אז מה לעשות? אז לא להגיד לאף אחד שרע לי? עכשיו אני מרגישה אשמה שרע לי, עכשיו אני מרגישה שלי אסור, שאני לא נחשבת... גם זה ניסיון להיות מסכנה? קורבן? אני לא מבינה, אני לא יודעת מה אני מרגישה. מה אני אמורה לעשות? אני מפחדת מהתשובה שלך, אני מפחדת שתיתני לי תשובה מכאיבה.. או שאני סתם מרחמת על עצמי - כבר לא יודעת.. אם אפשר... לא להרוג אותי במילים.

לקריאה נוספת והעמקה
16/03/2014 | 21:09 | מאת: מיכ

שאלת....איך יודעים? כנראה שזו הרגשה, אם רואים שהטיפול עוזר אז הוא טוב לא? ראי איפה היית אז ואיפה את היום? האם הושגו המטרות שבאת אליהן לטיפול? אין לך במה לקנא! באמת, אני כבר ארבע שנים בטיפול ורק עכשיו התאפשרה הקרבה הזו, אף פעם לא הייתה בנינו קרבה כזו, מהסוג הזה... וחוץ מזה היא שינתה גישה לכן זה קרה... לכל מטפל אופי וגישה משלו והוא מתאים את עצמו לצרכי המטופל וכנראה יודע מה הוא עושה, אני הייתי מבררת את זה בטיפול, בודקת....תמיד שאלתי אותה ובדקתי ושוחחנו על הצורך עד שהתאפשר למלאו בצורה שבה הוא מולא...זה תלוי גישה. עניין האמון עולה כל הזמן וגם הקשר זה משהו שעולה כל הזמן בטיפולים, את יכולה לראות שאפילו שצרכים ממולאים הם לא תמיד מעוררים טוב או כייף, זה רק נדמה לך שהדשא של השכן ירוק יותר :) בהצלחה, מיכל

17/03/2014 | 22:34 | מאת: .

זהו, שאיני יודעת מה להרגיש.. האם הוא עוזר? - לא במובן של שינוי אלא יותר מבחינת תמיכה.. מרגיע אותי לדעת שאני לא לבד לגמרי.. אבל אני באותו מקום שהייתי אז ואפילו לא יודעת מה המטרות שלי.. לא יודעת אם להתייחס לחוסר אמון שלי בה וכביכול לסמוך על עצמי ותחושותיי.. או שזאת בדיוק הבעיה שלי ושאסור לי לסמוך על עצמי - כי זה מה שקורה לי תמיד.. האם הטיפול הוא התמודדות עם זה או שעליי לחפש מטפלת אחרת שתעזור לי להתמודד.. אני פשוט מבולבלת

ממש לא כדאי להתחיל להשוות עם אחרים מה גם שזו השוואה לא מייצגת...הרי יש הרבה מטפלים הרבה גישות פה עולה רק חלק קטן. \ ענתה לך מיכ מאד נכון, יודעים כשמרגישים. מה מרגישים? כל אחד על פי צרכיו... לפעמים מרגישים שינוי לפעמים מרגישים שעוד אין שינוי אבל יש תקווה לפעמים מרגישים קבלה והכלה ותמיכה לפעמים קשה אבל יודעים שמשהו בכל זאת זז גם אם מזערי ועוד ועוד... ליאת

16/03/2014 | 17:21 | מאת: מיכל

היי אני הולכת לפסיכולוגית, ואני שונאת לשלם לה. כשאני משלמת אני מרגישה שני דברים. הדבר הראשון הוא שהתשלום מבטל את האכפתיות שלה. כלומר, היא אוהבת אותי, או אמפתית כלפי, רק בגלל הכסף. אם לא הייתי משלמת - הייתי נזרקת מהטיפול והקשר היה נגמר. ואיך בכלל יכול להיות דבר כזה "אמפתיה בתשלום"? זהו דבר והיפוכו. הדבר השני הוא שגם התשלום עצמו נראה לי מופקע. הורדתי אותה לחצי מחיר (200 שקל) אחרי התמקחות, ועדיין נראה לי תשלום מוגזם לגמרי שלא לומר "חזירי". מה היא כבר עושה? יושבת ומדברת ובעיקר מקשיבה. אני מכירה את על ההצדקות של הפסיכולוגים בעל פה, שההכשרה ארוכה , שהעבודה שלהם סוחטת רגשית, ושהם צריכים לשלם הוצאות לקליניקה ומע"מ וללכת לכנסים. לדעתי ההסברים האלה הם שטויות. יש הרבה בעלי מקצוע שלמדו 4-5 שנים. מהנדסים, עורכי דין, אנשי הייטק, ורובם מרוויחים הרבה פחות מפסיכולוג לשעה. גם הם משלמים מיסים. וגם להם יש לפעמים הוצאות של שכירות וחשמל (כמו לכל בעל עסק). הלימודים שלהם לא פחות קשים, ויכול מאד להיות שגם העבודה שלהם לא פחות קשה (אני יכולה לחשוב על 20 מקצועות יותר קשים מפסיכולוגית, החל מפועל בניין מעזה שמתחיל את היום ב4 בבוקר במחסום, דרך אחות בפנימית שמנגבת את התחת לקשישים ולא נחה לרגע, מג"ד בצבא קבע שיורים עליו פצמרים, וכלה בסוכן מכירות שכל היום בלחץ שלא יקנו ממנו)... אז כן, זה ממש מעצבן אותי לשלם גם 200 שקל ל-50 דקות ("שעה" טיפולית) . ומצד שני, איזו ברירה כבר יש לי?? ללכת לקופת חולים? שם אין ממש חיסיון. הכל מופיע במחשב של הקופה, ואחר כך צריך להצהיר עליו בכל מיני הזדמנויות (חידוש רישיון, פוליסות ביטוח, קבלה למקומות עבודה רגישים ועוד) . מרפאה ציבורית לגמרי ? אותה בעיה , רק ששם המטפלים הם גם מתמחים צעירים. עמותות? כנ"ל - חיסיון מפוקפק ומטפלים סוג ב'. יש ל הרגשה שהפסיכולוגית שלי היא חלק מ"קונספירציה" של גילדה מקצועית. כמו שמאים ורואי חשבון, שמנצלים את המצוקה של הסובלים שאין להם שום ברירה אחרת. ואני פשוט מתעבת אותה בגלל זה. (וכן, גם אמרתי לה את זה לא פעם. היא היתה אמפתית מאד, ובסוף עדיין לקחה את הכסף )

לקריאה נוספת והעמקה
16/03/2014 | 22:38 | מאת: מיכ

תראי, זה כל כך מובן, הרגשה שגם חברה טובה יכלה לשמוע אותך...אבל זה ממש לא כך, מטפלים לא "רק" מקשיבים ומכילים וזהו. גם רופא מומחה שלא עובד דרך קופ"ח לוקח המון כסף, הרבה יותר אפילו משהו כמו 600 ¤ ליעוץ...הם סוג של רופאים (רופאי נפש) ורופא פרטי מרוויח הרבה. כל מקצוע וההתמחות שלו והמשכורת שלו...וזה פייר שמורים מרוויחים כל כך מעט? והזלזול במקצוע שלהם??? הם מחנכים, זה התפקיד הכי חשוב, חינוך!!!!! זה העתיד!! ופסיכולוג ממש לא מנצל, להפך מי שהלך ללמוד להיות פסיכולוג מלכתחילה הוא אדם שאוהב אנשים ורוצה לעזור לא? מאיזה מקום לדעתך הוא בא? וברור שיש מקצועות יותר קשים אבל תמיד בסופו של דבר ההשכלה קובעת לא? ככול שההשכלה יותר גבוהה כך המשכורת, לא? אז מקווה שתרגישי פחות מרומה בתשלום לפסיכולוגית, מיכל

16/03/2014 | 23:04 | מאת: אבודה מפעם

וואו!! אתן לליאת לענות לך. אבל רק שא': איך הצלחת "להוריד אותה לחצי"?? תדעי לך שזה הישג בפני עצמו. כלומר, יש מטפלים שעושים הנחות. אך בדר"כ לא מ400!! ל 200! כי אלו שגובים מעל 300 ש"ח ( לרב.. פרט למדינת ת"א שאליה אני לא מתייחסת כאן), לרב המספיק וותיקים ובדר"כ לא עושים הנחות כאלו משמעותיות. ואם כבר- זה רק למי שבא יותר מפעם בשבוע... כל השאר- מזדהה איתך. לא בהכל.. אבל ב"רוח הדברים"..

17/03/2014 | 01:06 | מאת: הילה

את כל כך צודקת מורות וגננות לא עובדות קשה????? וקורעות את התחת????? ומה שהכי מרגיז בכל זה שפסיכולוגים לא לוקחים אחריות ולא מאבדים את הרישיון שלהם קחי לדוגמא את מימה המקסימה מהפורום השכן אין לי מושג מה עשתה המטפלת שלה ומה החלק של מימה וזה גם לא מעניין אותי מה שכן מעניין זה שהיא מסתובבת עם תחושה נוראית של ניצול ושל השפלה והיא לא הראשונה!!!! מילא ההורים לא לוקחים אחריות אבל אנשי מקצוע!!!! שלומדים ומקבלים כסף זה ממש כואב לי מצד שני גם הממשלה אשמה בזה דוחקים את כולנו לקצה הדלק האוכל השכירות ו/או קניית דירה הפכו את כולנו ל........ מצד שלישי גם אנחנו כחברה אשמים בזה גם הפסיכולוגיים של מחר שהם הילדים שלנו גדלים לתוך סביבה שמלמדת אותם שכסף זה הערך העליון ועליו בנוי העולם........ כך שקשה לצפות שיצמחו כאן יש מאין מטפלים מצד רביעי גם הפסיכולוג שלי וגם המטפלת הקבוצתית ממש מתחשבים בי. וגם ליאת ואודי נמצאים כאן בהתנדבות חשבת על זה???? ואפילו היתה פעם אחת שהפסיכולוג שלי הלווה לי 100 שקלים .......))))) יצא ארוך אשמח לתגובות......)

הי מיכל (וגם לכל מי שהגיב) הקושי שלך מובן וגם התחושות שמעלה נושא התשלום. לא קל לעיתים להבין את הפער בין מה שקורה בתוך הפגישה ואופי הקשר הטיפולי לבין הצורך לשלם על זה. קשה לי לענות מעבר לזה משום שאני חושבת שכל תשובה שאתן תתפרש כמתנצלת ואני לא חושבת שמטפלים צריכים להתנצל על כך שהם מקבלים תמורה תמורת עבודתם. ,נאמר כבר הרבה בין מה שנכתב פה: שנות ההכשרה המרובות, ההשקעה הרגשית, תשלומים שמטפלים משלמים בעבור הדרכות קליניקה ועוד מכל מה שנאמר חשוב לי להדגיש רק דבר אחד שאני חושבת שלעיתים מטופל מתקשה אולי להבין והוא שלהבדיל ממקצועות אחרים שבהם ניתן לעבוד שמונה עשר שעות ביום ועדיין להשאר בחיים :) (עורכי דין רו"ח, ועוד) מטפלים לא עובדים כך פשוט משום שזה בלתי אפשרי ...העבודה של מטפלים היא נטו- עבודה עם אנשים אחד לאחד. אין שעות ניירת, תיוקים, טלפונים, נסיעות. זן לא עבודה שבה השעות מחולקות בין מפגש עם אנשים לבין דברים נוספים ולכן זו טעות לחשוב שמטפל רואה עשרה אנשים ביום ומרוויח המון כסף. זה רחוק מהמציאות וזו פנטזיה של המטופל. אני יכולה להבטיח לך מתוך הכרות עם לא מעט מטפלים שמשכורות של מטפלים הינן ממוצעות אולי ממוצעות פלוס (רובם בכלל עובדים רק חצי שבוע בקליניקה וחצי שבוע בעוד מקום ציבורי עם משכורות מהנמוכות ביותר במשק) כך שאין דבר בין מה ששיערת לבין המציאות. וזה שיש עבודות אחרות קשות ביותר ובהם מרוויחים מעט זה ברור, זה עצוב אבל ברור אבל האם את מציעה שבגלל הזדהות עם הפועל בעזה או האחות בפנימית המטפלים צריכים להפחית מערך עצמם ועבודתם? הייתי חושבת שבחברה מתוקנת כדאי להעלות את המשכורות של כל אלו שציינת ולא "להעניש" את המטפלים על כך שאחרים עובדים קשה לא פחות מהם. ליאת. ליאת

17/03/2014 | 18:11 | מאת: gigit

יכולה להבין את ההרגשה שלך...כשאדם מרוויח בסביבות 30 שח לשעה קשה להבין למה מישהו אחר מרוויח פי עשר יותר..ובכל זאת..אני יכולה לדבר על הפסיכולוגית שלי..שכשאני משלמת לה אני עושה את זה באהבה רבה..מגיע לה הרבה יותר עם כל מה שהיא נותנת לי..התמיכה וההכלה וזה שהיא בהחלט לוקחת אותי איתה גם בשאר שעות השבוע ולא רק בשעות הטיפול..היא חושבת עליי..מאפשרת לי קשר בין הפגישות..מחזיקה אותי היטב עברתי המום בטיפול..התחלה של אנורקסיה..פגיעה עצמית..טיפול תרופתי .הרס עצמי..והיא תמיד עומדת בהכל..ונשארת איתי..את לא חושבת שזה כרוך בכוחות נפש שהיא משקיעה..במאמץ..ביכולת להכיל..להרגיע..לשמור...אני מרגישה שכל שקל שאני משלמתלה מגיע לה!!!

17/03/2014 | 18:14 | מאת: gigit

אני לא חושבת שהנושא של התשלום ך מטפל מתנגש עם האהבה שלו..המטפלת שלי אוהבת אותי ובו זמנית זו עבודתה ומזה היא מתפרנסת.לא רואה בעיה בזה. וזה שהיא באה לקראתך ןהורידה לך לחצי מחיר זה התחשבות...אני משלמת 160 אבל מגיעה פעמיים בשבוע.

17/03/2014 | 20:30 | מאת: סיגל

אופציה נוספת היא ללכת לטיפול פסיכולוגי אצל פועל בניין מעזה ... או אצל אחות מוסמכת.. או גננת.. אה, לא? כנראה שיש בזה משהו שצריך פסיכולוג מקצועי ש"רק" יקשיב, או ספציפית אותה. מניסיון אני יכולה להגיד לך, שפסיכולוג לא צריך להסביר מדוע, או להתנצל, הוא פשוט צריך להיות טוב. וכשהוא טוב, הוא שווה כל מחיר. בטיפול לפני המון זמן, כשהיה לי קושי לשלם, הבנתי שזהו זה , הטיפול כבר לא טוב לי. וכשמצאתי משהי מתאימה, הייתי מוכנה לנסוע שעתיים לכל כיוון, ולשלם לה לשעה מחיר של חמש- שש שעות עבודה שלי... הבחירה, כמו בהרבה מקרים בחיים, בידיים שלנו.

17/03/2014 | 22:15 | מאת: מיכ

וואו, סיגל, צודקת, כל כך נכון מה שכתבת, גם אני מוכנה לנסוע רחוק, לשלם לה הרבה אפילו שזה באמת כמה שעות עבודה טובות שלי :)

23/03/2014 | 13:10 | מאת: ים

משלמים על טיפול-עבודה,עזרה מקצועית.אהבה,חיבה,תמיכה אמיתית ואיחפתיות הם דברים שלא ניתן לקנות.אי אפשר לאהוב כי משלמים לך,יקרה.כל הקטע הרגשי שמתפתח בטיפול וכל כך עוזר הוא נקי מכסף.אבל אנחנו זקוקות לא רק לאהבה אלא גם שיעזרו ויקדמו אותנו,נכון?זו עבודה רגשית קשה.ומגיעה להן להתפרנס בכבוד....

אישית זהו החג האהוב עליי ביותר (טוב יחד עם חנוכה :) ) משהו דווקא בפשטות השמחה שלו ללא כל מיני מטענים שמתווספים לעיתים לחגים אחרים. מתחברת למה שמיכ כתבה ומאחלת זאת לכולכם, ליאת

15/03/2014 | 13:59 | מאת: מאי

פורים שמח ליאת :) ותודה שאת כאן!

14/03/2014 | 12:26 | מאת: מיכ

שנדע להיות אמיתיים ונקבל גם שקרים לבנים שלנו ושל אחרים (את המסכות) ...ולא נכאב כל כך...שנקבל את הפשטות של מילות חיבה ומחוות אהבה שנעשות מולנו בטיפול....הלוואי, פורים שמח ליאת, ושאר חברי הפורם, תודה שאת כאן :)

מיכ, איזו ברכה יפה ונכונה! מאד אהבתי את מה שכתבת כן אולי לא סתם עלה בהודעות האחרונות נושא של שקרים ומסכות וכן, אף אחד לא מושלם.. לא מטפלים ולא מטופלים. פורים שמח לך! ליאת

16/03/2014 | 21:11 | מאת: מיכ

12/03/2014 | 16:08 | מאת: אבודה מפעם

הי , עדיין בתקופה קשה.. לכן כבר בקושי כותבת. אך קוראת כאן מידי פעם עדיין. מה דעתך ליאת, על מטפלת שמביאה עוגת יומולדת( אישית כזאת) למטופל? היא יודעת את התאריך המדוייק, וזה בדיוק "נופל" על יום הפגישה. אז ..איך שנפתחת הדלת והמטופל נכנס לפגישה, הוא רואה עוגה קטנה ובלון על השולחן שבינו לבין המטפלת. האם זה מעבר למקובל בטיפול?

לקריאה נוספת והעמקה

זו נשמעת מחווה חמודה, אם זה מעבר לגבולות הטיפול? תלוי במטפל כנראה... ליאת

11/03/2014 | 17:00 | מאת: מיכ

היי ליאת, הנה עוד משהו שכתבתי, אני מבולבלת קצת מהקרבה שפתאום ניסתה עליי, חיכיתי שנים שמישהו יכסה אותי בשמיכה רכה וכשזה קורה זה קצת צורם.....אולי הפער בין אז לעכשיו וגם הדמיון והמציאות....מוזר וזר לי... שמיכה לא, אין בה מעשה פלאים, זוהי שמיכה רכה, לבנה פשוטה, אין בה מעשה כשפים. אך בכל זאת, כענן לבן כמעטפת בעלת סגולות מרפא הקיפה את גופי הכואב, המתגעגע, לחום, לליטוף, למילה רכה, לאמא שתכסה אותי בשמיכה...... היא לא קוסמת, אשת הלב והרוח, היא לא קוראת מחשבות, רק כמעט... היא יודעת שליבי חפץ לקרבה, אך איננה מודעת לסכנה לא, איננה יודעת כי משהו בתוכי פוחד, שונה...משהו לא אנושי....... עוטפת אותי בטלאים של מכאוב, בשמיכה רכה עד כאב, יש פער ביני לבינה, אין מה לאהוב וליבי נשאר תמוה ורעב.....

13/03/2014 | 03:17 | מאת: מפורקת

מקסים. טוב שיש שמיכה שתכסה ברכות את החלקים שמרגישים לא אנושיים... ותגיד שהם כן אנושיים, כי אנושי לפחד ולכאוב. מקסים גם שהיא כיסתה. תנסי לתת לעצמך להנות מהקרבה... (קל לומר, קשה לישם :) )

14/03/2014 | 12:22 | מאת: מיכ

קשה לי לקרוא לך מפורקת, זה נשמע קשה ועצוב מדיי...תודה על מילותייך, אכן לא פשוט אבל מנסה להכיל את הטוב שבקרבה, פורים שמח, מקווה שתרגישי פחות מפורקת.

השמיכה נשמעת כ"כ נעימה ורכה וכנראה שכן יש מה לאהוב...לא יכול להיות שלא, ליאת

16/03/2014 | 21:10 | מאת: מיכ

שכך את חושבת... שיש מה לאהוב.

11/03/2014 | 00:40 | מאת: מפורקת

שהמטפל שלכם שיקר אתכם? אני לא יכולה לפרט, אך כן אומר שיש לי ידע מוצק על כך שהוא אמר משהו לא אמיתי כתירוץ למשהו. לשתף אותו במקור הידע שלי - אינני יכולה. מה עושים? התערערתי עמוקות. איך אפשר שמטפל ישקר? זה מעשה שהוא נגד חוקי הטבע.

11/03/2014 | 16:57 | מאת: מיכ

קצת קשה לענות על זה כי איננו יודעים במה מדובר...אולי כדאי בכל זאת להתעמת איתו על זה? או לפחות להבין את הצד שלו?

13/03/2014 | 02:57 | מאת: מפורקת

חבל שאין לי דרך לכתוב לכן את הסיפור. הוא תירץ משהו באופן שקרי, ולא ידע שיש לי דרך לדעת האם זהו שקר או אמת. היות וחשדתי שהוא משקר (תחושת בטן שלא הירפתה) ביררתי והתברר שצדקתי בחשד. שאלתי אותו האם שיקר והוא סירב לענות על השאלה. אמר שלא עונים לשאלות אמון. צריך לחשוב למה אני לא מאמינה למה שהוא אמר. להתעמת = לחשוף בפניו את דרך המידע ו"להכריח" אותו להגיב. לא רוצה להיכנס לפינה הזו אך גם לא יכולה לחשוב שמטפל משקר. כנות היא הבסיס לטיפול.

היי לך מבינה את הערעור אבל למה מפורקת? אל תלכי לשם כ"כ מהר...ישנן כמה אפשרויות אולי מבחינתו זה לא שקר? אולי את עוד לא יודעת הכל? בודאי שתפתחי זאת איתו גם מבלי לספר לו את מקור הידע שלך..תשמעי מה הוא אומר אולי הוא פשוט יתנצל וזה גם יעשה משהו? ליאת

13/03/2014 | 02:30 | מאת: מפורקת

אני מפורקת כי כואב לי באופן חזק ומהותי ענייני שקרים. וכנות חשובה לי מאוד, בעיקר בטיפול. תמיד הוא אמר לי שהוא אדם אמיתי, ולמרות שהיו רגעים שחשדתי ודברים לא הסתדרו לי בחרתי להתעלם. אך כעת כשנוצרה סיטואציה שהורגשה לי שוב כתירוץ לא אמיתי והיות ויכלתי לברר בקלות ביררתי ולצערי ההבנה שחששותי התאמתו גורמת לי להתערער באופן קשה. האם כמטפלת היית מוכנה לשמוע גם מקורות ידע שהיו גורמים לך אי נוחות? הוא לא ידע שיש לי ערוץ מסויים לברר (אחרת לא היה משקר כנראה) ואני חוששת שניגרר ל"מלחמה".

10/03/2014 | 22:10 | מאת: סופי

היי ליאת אני בטיפול כבר 8 שנים אצל אותה מטפלת. יום אחד היא אמרה לי שהיא לא תוכל לפגוש אותי בשעה הקבועה שלנו יותר כי היא מתכוונת להפסיק לעבוד ביום הזה. שבוע אחרי היא אמרה לי שזהו, שהפגישה הבאה תהיה בשבוע שאחרי, ושנפגש פעם בשבועיים ביום אחר בחודשים הקרובים ואחכ כשירד ממנה הלחץ נחזור להיפגש פעם בשבוע. הפגישה האחרונה הייתה לפני חודש. לא מצליחות כל כך לקבוע שעה. אני לומדת ועובדת וסידרתי לעצמי חצי יום חופשי בשביל הפגישה. היא לא נותנת לי שעה קבועה ואני לא יכולה לשחק עם שעות העבודה. אבל זה לא העניין... העניין הוא שאני יודעת בוודאות שהיא ממשיכה לקבל מטופלים אחרים ביום הזה... זה נורא פוגע. ומה אני אמורה לעשות עכשיו? אני לא רגילה בלעדיה. לא מרגישה שיכולה. ומצד שני מרגישה דחויה, ולמה שאתאמץ ואבוא בשעה שלא נוחה לי? והאם אני צריכה להיות במקום שאני כנראה לא רצויה בו? ומה כל כך גרוע בי? למה אני ולא מטופל אחר? קצת נסערת עכשיו מכל זה... ובלי קשר לטיפול אני עומדת לעבור דבר לא פשוט. לא חשבתי שאצטרך להתמודד עם זה לבד. לא חשבתי שהיא תיעלם פתאום ודווקא כשאני צריכה אותה. לא יודעת מה לעשות...

לקריאה נוספת והעמקה
11/03/2014 | 16:56 | מאת: מיכ

וואו..ברור שלדבר איתה על זה, בגלוי!! אולי דווקא בגלל שאת ותיקה אצלה היא לוקחת אותך קצת אחרת, כאחת שתבין אותה שהיא עסוקה, אבל זה פוגע בהחלט!!! תבקשי ותתעקשי על יום ושעה, זה חשוב!

היי סופי מבינה את הכאב הבלבול ותחושת הדחייה. העניין הוא שנדמה לי שרב הנסתר על הגלוי במה שכתבת. לכן בתחושותי עדיף בשבילך שתפתחי איתה את הנושא באופן הכי אמיתי ופתוח שאפשר ותשמעי גם תשובות אמיתיות ממנה...בכל זאת אתן שמונה שנים יחד, מניחה שהיו גם דברים טובים תקשורת והבנה אל תמהרי ללכת למקום השלילי...ליאת

13/03/2014 | 03:13 | מאת: מפורקת

ממליצה לך מאוד לפתוח את הענין איתה. זו לא בושה. ואני חושבת שמגיעה לך תשובה! אנחנו משקיעים הרבה מאוד בטיפולים שלנו (זמן, רגש, כסף) בכדי שנוכל לדבר בהם על הכל... מה גם, שזהו נושא שאני חושבת שאם לא תפתחו לא תצליחו להתקדם ואולי אפילו תהיו רק בנסיגה. מאוד מאוד מסעיר, אכן. יכולה רק לומר לך שהיה לי מקרה דומה בטיפול שלי ושאלתי אותו והיה לו הסבר מאוד הגיוני לכך. לא כדאי לוותר על בקשה להסבר. חבל שתלכי בתחושה שיש כביכול מטופלים אחרים "מועדפים" או שאת לא רצויה. (מבינה שהתגובה שלי מפתיעה בהתחשב בכך שאני לא מוכנה לפתוח עניין מסוים עם הפסיכולוג שלי, אך הסיפור שלגביו כתבתי הוא סיפור מורכב מבחינה מסוימת שלא מאפשרת לי לפתוח אותו כי חושף משהו/מישהו ולכן המצב שונה. רק להסבר).

10/03/2014 | 17:52 | מאת: מיכ

ליאת, היא שינתה הרי גישה זוכרת? אז היא אמרה שזה התאפשר מכמה סיבות...וגם בגלל השיטה החדשה שדרך החוויה נעשה השינוי משהו כזה.....ואני חלצתי נעליים ואפשרתי...בכל אופן משתפת משהו שכתבתי... לחוות שינוי נרקם, תזוזות בנפשי, יסודות הבית, רעידות בגופי... העצבות שבתוכי משנה כיוון, ישנה, שקטה, ללא סערה, הלב והרוח שינו פניהם. אל החוויה בדהרה לחוות את הטוב, לא את הרע....... בתוך שמיכת האשליות, חיוך על פניי מכסה את יגוני, אכפתיות אחרת, בשיטות חדשניות שלכת, נשורת מהאוויר אל הקרקע נשורת של טיפול... ואת עודך מנסה לצלוח, אל האושר, אל הדרור אך עוד לא הבנת מדוע, העצבות כמו הרוח, בחשיכה וגם באור...

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ השינוי שלה מביא גם לאיזה שינוי אצלך, טוב ורע לפעמים באים ביחד.. ליאת

09/03/2014 | 19:17 | מאת: מאי

היי ליאת, יש לי במסגרת הלימודים סדנאות שהם אני צריכה להציג דברים מול הכיתה, ויושבים במעגל.. אני מאוד נלחצת מזה.. וזה לוקח לי המון אנרגיות כי אני המון חושבת על זה... יש איזשהי דרך להקל על הלחץ? אני מדברת על זה גם בטיפול אבל זה לא עוזר לי.. יש משהו פרקטי שאני יכולה לעשות ? הסדנאות האלה מרגישות לי כמו סוף העולם ואני לא לוקחת תזה בפרופרציה:/

לקריאה נוספת והעמקה

היי מאי ישנן כמה אפשרויות להסתכל על הבעיה ולהתמודד איתה. ללמוד שיטות יותר קוגנטיביות התנהגותיות: דמיון מודרך, הרפיה נשימה מיינדפולנס או גם התבוננות ממקום יותר דינאמי על העניין למשל: מה מעורר באמת חרדה? מדוע חשוב לך "להראות" באופן מסויים? מהן הציפיות שלך מעצמך כשאת מציגה בפני הכיתה ועוד... ליאת

07/03/2014 | 23:12 | מאת: דאגלס

שלום! בן 25, סטודנט, עובד במשרת סטודנט. מזה תקופה שאני סובל מחרדה, יותר נכון פחד. בטיפול רמוטיב ופסיכולוג. השאלה שלי היא האם תופעות הלוואי של מתח שזה רעידות בעקבות זה שהשרירים עייפים. האם רעידות בכל הגוף יכולים לגרום נזק מסויים? כי זה גם חרדה שיש לי בעצם פחד מהפחד אני מפחד מזה שהגוף שלי רועד ואני מתמקד בזה וזה מחמיר כל פעם. במקביל אני עובד גם על מה שגורם לי למתח. אך איך אני מטפל בחרדה מהרעידות? מול המישור הרפואי הכל תקין, מוסרים שמדובר בחרדה. תודה!

לקריאה נוספת והעמקה

היי דאגלס, הרבה פעמים נוצרת חרדה מהחרדה, אם אתה בטיפול תרופתי וגם בטיפול רגשי אתה בדרך נכונה ואני חושבת שבטיפול תוכל להעזר יותר מאשר פה... ליאת

07/03/2014 | 22:09 | מאת: עמק

קשה להסביר אבל יש רגע שהעומס המצטבר בטיפול הוא כמעט בלתי נסבל! לא הזמן כמו הצבר של הנושאים שמשפיעים אחד על השני. נקלעתי למספר בעיות במקביל אבי התאלמן מבוגר שעושה מעשים מסוכנים ולא רוצה השגחה! בעיות בלתי נסבלות במסגרת עבודה. של התעללות נפשית כבר כמה שנים שהגיע לשלב בלתי נסבל. אין לאנשים אלוהים. הדחף לכסף שכל חולשה קטנה אצלך היא מקור לניצול! עד כי אפילו נאלצתי לא לספר כי אימי נפטרה!!!! ניסיתי להסתייע זה עוזר מעט. עשיתי שינוי עדיפיות זה רק חשף אותי למצב בטופן יותר קשה מבחינה מנטלית. לא עוזר גם לדעת שיש לאנשים צרות גדולות יותר. לכאורה. קשה למצוא עיקר בטפל הרב של פורצדורות! וזאת למרות שאני מקבל את העדיה כתהליך חיים! בקצור, אוביטיבית זה כלום סוביקטיבית אין מספיק מהדבר האמיתי באמת חיים וזמן איכותיים! נשמע שכאלו מובן אבבל פשוט גם בהסתכלות מסביב זה נראה קצת כמו אנשים במעגלים וסיפורים לשום מקום. קצת זוית ראיה של זה אמיתי ? אנשים באמת חושבים שזוטות הם עניין להתעסק בו ולך תגיד שלא!

לקריאה נוספת והעמקה

היי עמק, נשמע באמת לא קל ובכלל לא זוטות, לא קל גם לאבד אם גם לטפל באב, גם להתמודד עם עבודה...אכן יש תקופות כאלו שהכל נראה כבלתי נסבל...האם הטיפול מספק גם תמיכה? האם יש תמיכה חוץ מהטיפול? ליאת

06/03/2014 | 12:41 | מאת: גליה

שלום, אני בת 28,אני סיימתי תואר ועובדת. אני בת להורים גרושים , גרה עם אמא , אני מאוד קשורה אליה. יש לי חבר ואני והוא רוצים לעבור לגור יחד. אני תמיד דוחה את זה ונלחצת כשמגיע הרגע שצריך לעזוב את הבית ולהשאר את אמא לבד. אני מפחדת שיהיה לה קשה לבד או שאני אחסר לה כי אנחנו מאוד קשורות אחת לשניה וחברות טובות . אני מרגישה חצויה לפעמים בא לי להתקדם ןלהיות כמו כולם ולפעמים המחשבה מלחיצה אותי לעזוב אותה כשהיא לא ממש מסודרת מבחינה כלכלית, ולא גרה עם בן זוג. איך את מציעה לי להתמודד כדי שאוכל להיות כמו רב האנשים שבגילי ויהיה לי קל לעבור דירה

לקריאה נוספת והעמקה

היי גליה, הנושא של עזיבת הבית נשמע הרבה מעבר לעזיבה קונקרטית של הבית. נשמע שהנושא פה הוא הקשר עם אימך ועד כמה את מאפשרת לעצמך לגדול בכל המובנים ולהיות אדם נפרד מבלי שזה יעורר אשמה ועוד. מציעה לחשוב על פנייה לטיפול, נשמע לי שיש על מה לעבוד... ליאת

05/03/2014 | 19:32 | מאת: מאי

היי ליאת, איך אני יכולה לשלוט בדחף שיש לי? למשל אם אני מאוד עצבנית על המטפלת ושולחת לה הודעה של סיום טיפול מבלי שאני באמת רוצה לסיים..בכללי נורא קשה לי לשלוט בדחפים.. והמטפלת אמרה לי שאני צריכה לקחת אחריות על מילים שנאמרות.. ושלמילים יש כוח.. תודה ליאת :) ואני מאוד מעריכה את העזרה שלך !!

הי מאי, אני מניחה שהנושא הזה של שליטה בדחפים עולה בטיפול ...זה נושא גדול מאד כך שאני לא חושבת שאוכל לומר משהו שיעזור , אבל עצם החשיבה על הנושא והמודעות אליו זו כבר תחילת הדרך לשליטה, ליאת

05/03/2014 | 18:56 | מאת: יעל

ליאת שלום, סוף סוף, לאחר מחצית השנה מאז התחלתי באנליזה אני מרגישה רוגע ונינוחות, חפצה להגיע למפגשים ומצליחה להרגיש ולקבל את הקרבה ולמתן את הפחדים כי הכל בר חלוף ואזרק לפתע ע"י המטפלת. וחשוב לי לכתוב זאת ולהרגיש, גם אם בקמצוץ, זיק של אושר ועונג מהתחושה. הסערות שבי הפנימיות, שלא פעם חוברות לסערות מבחוץ כמעט וממאנות לחוות את הרגע, שהופך כמדומני לתחושה מתמשכת שאינני רוצה לאבדה. ואני כותבת, ראשית בכדי לשתף ולא להישאר רק באין ובחוסר שהרגשתי עד כה מהמעבר מהפסיכותרפיה לאנליזה ובשל העובדה כי השבוע אני מפספסת מפגש היות ולא מתאפשר למטפלת שלי להיפגש, ואני מתחילה להיבהל. נבהלת מהתחושה איך ארגיש בשל כך, איך יחלוף השבוע עד המפגש הבא ומבוהלת מאותות הקנאה והכעס שמתחילים לרחוש בתוכי. איכשהו אינני מצליחה להתמלא ולשמר את ה"יש" והטוב שהקשר נותן לי וישר מבחינתי כרגע זה לעצור את הכל, לעשות "פאוז" ולהקפיא את כל מה שאנו חוות עד המפגש שבוע הבא. אני חוששת כי אם לא אעשה כן הכל יתמוטט לי מבפנים ולא אצליח להחזיק מעמד. יעל

היי יעל, איזה יופי ששיתפת את הרגע הזה וכתבת אותו זה גם עוזר כדי לשמור את היש...שימשיך כך, ליאת

03/03/2014 | 19:12 | מאת: דיאנה

שלום שמי דיאנה ואני בוגרת תואר שני בבריאות הנפש...תואר ראשון מדעי התנהגות. מאוד רוצה ללמד פסיכותרפיה ויש מספר מקומות בהם אני יכולה להתקבל. השאלה האם אני יוכל לאחר הלימודים להשתלב בעבודה כפסיכותרפיסטית במוסדות כמו קופות חולים וכהנה...כאשר התארים אינם בעבודה סוציאלית? וגם אם מישהו מכיר את המסלול בפסיכותרפיה ממוקדת של בר אילן, אשמח לקבל רשמים... תודה מראש, דיאנה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי דיאנה אני לא מכירה את כל המסלולים המוצעים כיום וגם הקריטריונים לקבלה במקומות עבודה משתנים מעת לעת. ליאת

02/03/2014 | 18:54 | מאת: מיכ

רוצה לשתף אתכם במה שעברתי היום לראשונה בטיפול...אתמול בערב דיברתי איתה ואמרתי שכנראה לא אגיע כי אני לא מרגישה טוב (משהו לא מדבק שאני סובלת ממנו והתפרץ...) ושאלתי מה דעתה היא כמובן אמרה שאעשה מה שאני מרגישה אם לבוא או לא... החלטתי לבוא כי אחר כך אתחרט כל השבוע :), אז באתי והרגשתי נורא, פיזית, גם בטח נראיתי לא משהו, היא הציעה שאשכב, אניח ראש על הכרית (התפדחתי בהתחלה, אח"כ זרמתי איתה) הורדתי נעליים ושכבתי, היא הציעה שמיכה וכיסתה אותי בה...שמיכה רכה ונעימה שבכלל לא ידעתי שיש לה בארון...ואני כבר 4 שנים כמעט שם רק בישיבה.......הרגשתי צמרמורת...לא זכרתי מתי בפעם האחרונה מישהו כיסה אותי או אם בכלל, בכל מקרה היא אמרה שהיא יכולה להקריא לי ספר לא של ילדים וגם למבוגרים מותר שיקריאו ספר (מוזר) או לשיר לי שיר ערש...ממש פאדיחה אבל, אוקי אם כבר...כן היה מוזר אבל יודעים מה???? הרגשתי כל כך עטופה בתוך ענן לבן ונעים...היה דווקא כייף ואני שואלת מדוע לא התאפשר עד היום? האם היא פחדה? האם אני לא אפשרתי את הקרבה הזו אליי???? הקרבה משתנה פתאום יש חום בקרבה ולא רק כאב....מרגישה סוף סוף את הטוב שבקרבה....ליאת, האם מטפל משנה את גישתו תוך כדי? האם אני שיניתי? אין לי מושג, אני רק יודעת שהיום אנחנו קרובות זו אל זו מתמיד והפעם בצד הנעים של הקרבה :)

לקריאה נוספת והעמקה
02/03/2014 | 22:47 | מאת: .

איזה כיף לך! גם אני רוצה דבר כזה.. זה נשמע נעים. שאלת אותה על זה?

03/03/2014 | 11:30 | מאת: מיכ

לא שאלתי כלום...נראה לי שכבר מזמן מזמן רציתי משהו כזה נעים, אבל פעם היא אפילו לא הייתה מוכנה לגעת בי בכלל למרות בקשותיי והיום יש חיבוק בסוף פגישה גם.....כאילו חיכתה לרגע המתאים שאהיה פחות תלותית יותר חזקה?? אין לי מושג...כנראה שצריך להיות חולים כדי לקבל טיפול קונקרטי :) מעניין מה גרם לה לזה ... היא אמרה לי שאכפת לה ממני...כנראה שזה מאכפתיות..

02/03/2014 | 23:46 | מאת: קוראת

ח ח ח באמצע הקריאה אני עוצרת, קופצת לסוף, ומחפשת את המילים "ואז התעוררתי וגיליתי שהכל היה רק חלום.." (ומה קורה אם מטופל נרדם תוך כדי שכיבה ולא מצליח להתעורר אחרי 50 דקות?)

03/03/2014 | 11:33 | מאת: מיכ

לא נרדמתי...כי אני פריקית של שליטה אז אין מצב ואני צריכה את המיטה שלי בשביל לישון :) לגבי מטופל שנרדם כנראה שמעירים אותו כי נגמרת הפגישה לא? ואיזה כייף שזה לא היה חלום אלא מציאות :)

אולי היא שינתה משהו אולי את אולי גם וגם אולי זה התאים עכשיו ולא התאים בעבר, אני לא יודעת... מה שמשמעותי זה שהרגשת טוב או כפי שכתבת "בצד הנעים של הקרבה"... ליאת

02/03/2014 | 14:00 | מאת: ליה

ליאת שלום, יש לי בעיה באופי, שכשאני נלחצת ממשהו פתאום אני לא חושבת באופן הגיוני, ממשהו חשוב. ממה זה נובע? באופן רגיל אני בן אדם הגיוני מחושב ושכלתני כשה מגיע למצב שאני לא יכולה יותר, כתוצאה מלחץ בנושא, ה99%, אני נדחפת לרגש.בת 51.רווקה. מה דעתך?

היי ליה, זה רק מצביע על כך שאת אנושית. ודרך אגב מחקרים טוענים שבסופו של דבר גם אם נדמה להו שההחלטות שלנו הן רציונליות הן בסופו של דבר דווקא רגשיות או לפחו משולבות בין רגש וקוגניציה. זה בסדר גמור להגיב לפעמים גם ממקום רגשי... ליאת

01/03/2014 | 16:31 | מאת: פולינה

שלום. רציתי האם זה אפשרי לשתף את המטופל באבחנה (להפרעת אישיות) במידה והמטופל מבקש?

היי פולינה, בהחלט אפשרי אבל המטרה היא לא "להשאר" באבחנה בלבד אלא לעבוד על הטיפול בה...אבחנות הן דבר טוב כי עושות לעיתים סדר מסויים ומאפשרות התמודדות והבנה מעמיקה יותר אולי גם תחושת שליטה אך עלולות מצד שני גם לקבע את המטופל בתוך משהו כי בסופו של דבר אנחנו אנשים לא: "אבחנות". ,ליאת

04/03/2014 | 01:40 | מאת: פולינה

כמובן שהמטרה היא לטפל באבחנה, אך השאלה האם הוא ישתף פעולה ויסכים לחשוף את האבחנה כשהוא מודע לבחינה של המטופל שמגיע עם אבחנה אישית וידע בתחום. האם זה לגיטימי לבצע "יישור קו" בנושא ולדעת ששנינו יודעים במה מדובר?

26/02/2014 | 20:35 | מאת: מיכ

מה שלומך? מזמן לא שיתפתי כאן...דברים משתנים אצלי בטיפול, למדתי לכעוס על מי שמגיע, אבל חושבת איזה סוג קשר אפשרי....מסובך... חושבת על שיתוף אחרים במה שקרה וקורה איתי אך מאוד מאוד פוחדת...אשמח לשמוע מה דעתך על שיתוף מישהו קרוב....האם תהיה זו טעות???? האם שמעת על מטופלים ששיתפו והדבר עזר להם להרגיש פחות לבד אולי????? בהתחלה חשבתי שהיא רוצה להפטר ממני אבל כנראה שהיא רק רוצה לעזור....לא קל, מיכל

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ, שלומי טוב ומה שלומך? :) לא לגמרי הבנתי את מי חשבת לשתף ובמה..אם את רוצה יותר לפרט... ליאת

27/02/2014 | 16:48 | מאת: מיכ

לא פשוט, אנסה להסביר, רק המטפלת שלי שותפה לרגשותיי בקשר לעברי, רק היא יודעת שאבי עשה מעשה שלא יעשה כשהייתי קטנה......הוא נבהל כנראה והפסיק יום אחד כשהייתי בת 7...בבת אחת, ללא הסבר, הדלת נסגרה.......רק בטיפול הבנתי שהכעס הפנימי הוא בכלל צריך להיות עליו ולא עליי ואני לא אשמה.......ואני רוצה לשתף אבל גם לא רוצה... את בעלי או בת דודה שלי שהיא חברתי הקרובה ביותר.....אבל פוחדת מאוד מההשלכות, האם יעזוב אותי? האם יכעס עליי? האם עליו? יש לי ילדים מה ההשלכות עליהם????? ובכלל יש קשר עם הוריי ואפילו קרוב.....אבל פעם רציתי קשר קרוב איתם היום כבר לא בטוח........אוףףףףףףף גם פה כבר פוחדת מהשיתוף........האם את מכירה מקרים שהתגברו על הפחד, ששיתפו והיה לטובה????? אולי מישהו מפה יכול לספר?????? בתקווה שאין דרך לזהות אותי...מ.

27/02/2014 | 17:25 | מאת: מאי

היי מיכ, אתמול הייתי בהרצאה של לינור אברגיל המדהימה... היא סיפרה על האונס המזעזע שעברה והסבירה אחרי זה שהדבר היחידי שיכול לעזור זה לדבר על זה, להוציא את זה החוצנ, היא סיפרה שהרוב שותקות כי הן מרגישות אשמה.. אז תזכרי שאת לא אשמה!!!!!!!!!! ותנסי לאט ובהדרגה לשתף החוצה.. אולי קודם כל יותר בפני עצמך...ורק חייבת להגיד לך שאני קוראת אותך תקופה ארוכה ובאמת חושבת שאת אישה חזקה.. אני דיי בתחתית בימים האחרונים אז לא יודעת כמה ההודעה שלי תעזור אבל רוצה לשלוח לך כוחות...

01/03/2014 | 19:23 | מאת: מיכ

תודה שאת חושבת שאני חזקה...ותודה על הכוחות.......אני לא רואה עצמי כזו חזקה....

26/02/2014 | 09:42 | מאת: מאי

ליאת את מקבלת בתל אביב במקרה?

היי מאי, לא, עדיין לא :) ליאת

28/02/2014 | 16:57 | מאת: דנה ש.ב.

היי ליאת, שבועות רבים שלא נכחתי בפורום , גם לא פסיבית והנה כשנכנסתי , עיני צדה דווקא את שאלתה של מאי ואת תשובתך. כמה תקווה יש במילה "עדיין לא" בטוחני שכאשר תגיעי לתל אביב, רבים ישמחו :) הזדמנות לספר לך שמאז מות אמי ז"ל ביוני השנה, חזרתי לקשר הישן עם המטפלת שיצאה בזמנו לחל"ד והקשר בינינו פסק וכאשר חזרה וחזרנו, שוב נפרדנו.. למשך כמעט שנה. מיוני האחרון, חידשנו את הקשר. היא היתה השנייה , אחרי בעלי, שהודעתי לה בשעת בוקר מוקדמת על מות אמי ומאז היא השנייה, אחרי בעלי, לדעת כל מה שעובר עלי. לפעמים היא הראשונה לדעת. איזה אושר כאשר מוצאים את המטפל הנכון לך ליאת - בואי לת"א, יש לי חברות שעדיין מחפשות :) זוכרת לטובה את כל הפעמים שנעזרתי בך - בתבונתך, ברגישותך, בעצותייך הטובות שבת נעימה ושלווה שלך , תמיד בהערכה דנה

25/02/2014 | 23:20 | מאת: מאי

היי ליאת, המטפלת שלי אמרה לי בסוף הפגישה בלי שום קשר לכלום שהיא לא רוצה שאני אביא לה יותר מתנות , ברכות ועוד.. אני התעצבנתי ממש ואמרתי לה שאין בעיה שהיא לא תקבל יותר ממני כלום בחיים וסוג של העפתי לכיוונה את כרטיס האשראי שלי והיא התעצבנה עלי ואמרה לי שהיא לא מקבלת את ההתנהגות הזאת בטיפול.. והיא צודקת אני לא הייתי בסדר... אבל היא ממש הרסה אותי.. מרגישה שהיא לא רוצה אותי בטיפול... אוף הטיפול מוציא ממני ככ הרבה רגשות קיצוניים שאני לא יודעת מה לעשות... אני לא הצלחתי ללמוד למבחן גם בגלל זה.. וזה עוד מועד ב:/ בנוסף להכל היא אמרה לי שבחיים לא יהיה חיבוק בטיפול( היא העלתה את הנושא לבד) ואז שאלתי אם גם בפגישה האחרונה לא יהיה אז היא אמרה שאולי ואז אמרה שלא בטוח... אני שונאת אותה! וגם אוהבת אותה! איזה מעצבן זה... אם הטיפול מעורר ככ הרבה רגשות קשים זה אומר שהוא כבר לא יכול להועיל? מרגישה שיש לה כוח עצום עליי והיא יכולה לקבוע איך השבוע שלי ייראה.. אני ממש ממש סובלת.. כדאי אולי לעזוב?

היי מאי, לפעמים טיפול עשוי לעורר קשת כזו של רגשות. אבל אולי זה גם אומר שנעשית עבודה טיפולית משמעותית? לא מרגיש לי שבנקודה כזו צריך לעזוב, להיפך. שומעת שהמטפלת שמה כל מיני גבולות ע"פ מה שמרגיש לה נכון אבל אני מבינה שהיא כנראה גם נותנת לך הרבה דברים טובים, לפעמים קשה לשאת שיש גם את זה וגם את זה... ליאת

25/02/2014 | 12:13 | מאת: יעל

שלום ליאת ומראש תודה!אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי בגלל אלימות בעיקר ריגשית וגם פיסית שסבלתי בילדותי מאמי.כיום אני אשה בוגרת בעלת משפחה מקסימה ,עובדת ואקדמאית אך עדין העבר מרחף ולא מרפה.המטפל הציע לי להתנתק ממשפחתי,הוריי ואחיי שגם כיום ,יתכן ובגלל רגשי אשם ,נמצאים בקשר רופף למדי איתי. כל חיי היה לי חשוב לשמור על קשר קרוב,חלמתי על משפחה מאוחדת ודואגת ואיכפתית אך לצערי, אני נוכחת לדעת שכל אחד חי את שלו עם מעט אחוה כלפיי. קשה לי מאוד לבצע זאת, בעיקר בגלל אבי האהוב המבוגר,ונכון שהוא בחר את בחירותיו בחיים(הוא גם סבל מאמי אך היה חלש לידה)הוא כמעט ולא מתקשר .האם לדעתך דרך של ההתנתקות תועיל? מפחדת שאחרי 120 אתחרט ואסבול.הורדתי את מינון הביקורים והטלפונים -אך קשה...מנסה להתמקד בכל הטוב שיש לי,אך עדין זקוקה ומחפשת אהבה שלעולם לא תהיה לי. אשמח להחכים גם מנסיונם של אחרים פה...

לקריאה נוספת והעמקה

היי יעל, אני מבינה את הקושי ואת האמביוולנטיות. אישית- לא מאמינה שאפשר להתנתק לחלוטין. גם אם מתנתקים חיצונית, הרבה פעמים פנימית הכל חי. יכול להיות שהמטפל דיבר על איזו נפרדות פנימית? אולי גם על הורדת מינון הקשר? אולי על המקום שזה תופס בתוך חייך? בודאי שאם מדובר בקשר חד צדדי או כזה שמביא לך בעיקר שחזור של תחושות ישנות אז לעיתים צריך לשים איזשהו גבול...איזה? , אני לא יודעת מניחה שאת והמטפל שלך יודעים יותר ממני. ליאת ליאת.

25/02/2014 | 07:01 | מאת: אביגיל

אני לא הבת שלך, את לא תחליף לאמא שלי אני רק מטופלת לשעבר. זו רק עבודה שנגמרה. אני צריכה לזכור את זה לא להתבלבל, להיות מציאותית. אני אדם נרמטיבי ורציונלי. רק לא להתבלבל. אז מה היה ביחד שלנו שמבלבל אותי? מי אני ביחס אלייך? אני מישהי שחלקה איתך את הדברים הכי אינטימיים שלה. אני מישהי שלמדה ממך הרבה, שהסתכלה שהבינה והפנימה. אני מישהי שראתה בך אוניה ומגדלור בימי סערה. אני מישהי שאוהבת אותך ומעריכה אותך מאד כמטפלת וכאדם. אני מישהי ששמחה איתך כשהילדים שלך התחתנו וכשהנכדים נולדו. אני מישהי שהקול שלך הוא הקול הפנימי הטוב הסלחן והמעודד שלה. אני מישהי שהקשיבה לך, שדברים שאמרת הצחיקו, הכאיבו, איכזבו, שמחו, איתגרו, הרגיזו והעירו אותה. אני מישהי שלומדת ממך ואת חשובה לה כבר שליש מהחיים . אני מישהי שהכרת קפואה עם מנעד רגשות וטווח מחשבה מאד מצומצמים ולימדת אותה שפה חדשה. אני מישהי שהכרת את בעלה ואת הילדים שלה. שהיית שותפה להריונות וללידות. אני מישהי שעזרת לה להבין מה דורשת זוגיות טובה. אני מישהי שהיית לידה כשעיצבה את הזהות האמהית שלה. אני מישהי שניסית שחשבת שהתאמצת ושהגעת אליה. אני מישהי שאמרת לה שפרידה היא לא ניתוק. גם אם רק חלק מזה יתקיים ביני לבין הבת שלי אהיה מאושרת, ארגיש שהצלחתי באמהות. אבל למה אני שוב מתבלבלת זו עבודה ולא תחליף אמא. מה עושים עם הבלבול הזה? איך מיישרים אותו? איך מתאימים את הקשר הזה למציאות?

לקריאה נוספת והעמקה

גרמת לי לבכות. ולהיזכר בה. רק שלי היא שקרה. היא גם אמרה לי( ואפילו כתבה לי) את המשפט האחרון שכתבת כאן- שפרידה היא לא ניתוק. אבל ....ועוד איך ניתוק. ניתוק מוחלט. מחיקה. לצמיתות. נטישה. חדה. בבת אחת. בלי סיום. ככה. בבום. גיהנום. שמסתבר שלא עובר. עדיין בתוכי. הרס את חיי. ( במציאות. לגמרי. זה מקרי שאבדתי את עבודתי אחרי 10 שנים, בדיוק חודשים ספורים אחרי שהיא נטשה אותי בצורה הזאת?!)...-שא' רטורית. מתארת לעצמי שאף פסיכולוג לא יוכל להגיד שזה "יד המקרה"... הרס. מוות.

מה פתאום לכעוס עלייך? את מבטאת באופן אותנטי את תחושותייך וזה לגמרי מובן, ליאת

26/02/2014 | 20:30 | מאת: מיכ

וואו.....רגשות עוצמתיים, האם אתן נפרדות? התחושה הזו כל כך מוכרת לי, כשנפרדתי מהמטפלת כך הרגשתי בדיוק.... היום חזרתי אליה ועדיין בטיפול...כן היא לא אמא אבל היא הרבה מאוד בשבילך ולא סתם עבודה שנגמרה ואני בטוחה שגם את הרבה מאוד בשבילה, בהצלחה, מיכל

כתבת כל כך יפה וכל כך ממחיש את החוויה בקשר טיפולי לפעמים מתבלבלים וזה בסדר... אבל איפשהו אני מרגישה שלא "באמת" התבלבלת המשפט שלך שאומר שאם רק חלק מזה יתקיים בינך לבין בתך שווה בעיני הכל, לא? נכון קשר טיפולי אינו מושלם אבל אם לקחת ממנו משהו כה עמוק זה המון. ליאת

23/02/2014 | 15:09 | מאת: רוני

שלום, יש לי מדי פעם תופעה מאוד מוזרה שאני לא יודעת איך לתאר אותה אבל אנסה: זה קורה בדכ כשאני במקלחת או לפני שאני נרדמת ומה שקורה זה שאני שומעת כל קול מאוד חזק. אני שומעת את דפיקות הלב שלי, אני קצת מתנשפת, כל פתיחה של בקבוק שמפו או כל תזוזה עם השמיכה נשמעים לי כמו רעש מאוד חזק שביומיום בכלל לא שמים לב אליו. המילה שהכי עומדת לי על קצה הלשון היא כאילו כל הרעשים נעשים בכוונה. האם זו תופעה שפעם שמעתם עליה? זה מאוד מטריד אותי.תודה.

היי רוני, אני לא בטוחה שהבנתי לגמרי למה את מתכוונת ובכל מקרה אני לא יכולה לאבחן את הבעיה דרך האינטרנט. במידה ואת מרגישה שהתופעה הזו מציקה לך ומטרידה אותך אולי כדאי לגשת לפסיכיאטר לשיחה ואבחון הבעיה. ליאת

23/02/2014 | 11:11 | מאת: מאיר

שלום, ביתי בת ה 16 עוברת לדעתי משבר מאד קשה. היא מתדרדרת בלימודים, הפסיקה לדבר איתי כפי שדיברה בעבר בגילוי לב. ובשיתוף. אני מרגיש גם התדרדרות מוסרית. שבין היתר נובעת מחברה שהבת שלי רואה בה אורים ותומים. זה מגיע לאמירות כגון, אני אעשה משרני רוצה "על ה ז.. הכל. אלה אמירות שהיא מוציאה מול אמא. לאחרנה אני גם יודע שהיא יוצאת מהבית בשעות מאוחרות שתיים-שלש לפנות בוקר בלי שאמא שלה תדע על כך. יצויין שאני גרוש מזה כ שש שנים. אני אובד עצות לגבי סוג הטיפול המתאים. פסיכולוגית רלינית או תרפיסטית. אשמח להכוונה להסבר עקרוני מדוע דווקא טיפול כזה או אחר הוא המתאים ביותר. תודה

שלום מאיר, מבינה את דאגתך לבתך שנשמע שנמצאת בעיצומו של גיל ההתבגרות. האם בתך מעוניינת בטיפול? כי זה הכי חשוב קודם להגיע איתה לשיחה פתוחה אם היא בכלל מעוניינת? פסיכולוגית קלינית או פסיכותרפיסטית במקרה הזה יספקו את אותו טיפול הלא הוא טיפול רגשי. במידה והבת מסרבת לטיפול נשמע לי שמאד משמעותי זה לקבל כהוריה- סיוע רגשי על מנת לדעת כיצד להתמודד איתה. ליאת

שלום, אשמח להמלצה על מטפל פסיכותרפיסט/ית באיזור המרכז שעובד עם קופת חולים מכבי. אפשר לשלוח את ההמלצות לnetalie.manor@gmail.com תודה.

היי נטע בהצלחה :) ליאת

נשתמע ביום א' ליאת

21/02/2014 | 16:14 | מאת: ציפור האש

היי ליאת ! מה שלומך? מקווה שאת בטוב . לא מזמן במסגרת עבודתי כמדריכה בבריאות הנפש , נפטר אדם מקסים שהייתי חלק מתכנית השיקום שלו . הייתי קשורה אליו יחסית לאחרים ועכשיו אני מגיעה לעבודה והוא כבר לא שם וזה מוזר כי התגברתי על כך , יותר חשבתי על כך שעם כל הצער הסבל שלו נגמר . הוא היה נורא חולה ומאדם תוסס וחי הוא נכבה עם הזמן מבחינה בריאותית . ואז חשבתי לעצמי האם גם עלי המטפלת שלי תתגבר כל כך מהר במידה ויקרה לי משהו ? באחת השיחות שלנו בטלפון סיפרתי לה ואמרתי לה שאין לה כל כך מה לחשוש לחיי , כי האדם שהכי חששתי לחייו ואהבתי אותו במסגרת עבודתי נפטר והחיים מסתבר פשוט נמשכים . היא אמרה לי כמובן להפסיק לדבר שטויות . אני מניחה שמה שעשיתי זה פשוט השלכתי עליה את התחושות שלי , כלומר שאם פשוט התמודדתי בקלות עם אבדן מהסוג הזה אז זה אומר שהיא גם תתגבר עלי מהר ובעצם אין לי באמת חשיבות בחייה באותה מידה שלה יש זה כאב. כמובן שהקשר הוא אמיתי וישנה חיבה אמיתית בינינו אך זה חסם אותי במידה מסוימת , אני עדיין אוהבת אותה אך רוצה להפסיק להרגיש שהקשר שלי אתה הוא המציאות בעת שהוא ההפך הגמור מכך . אני פשוט רוצה קשר מציאותי כזה כמו שיש לי אתה במציאות , מציאות בה החסרון שלי מורגש והמקום שלי לא ניתן להחלפה . אני מרגישה שאני מרגישה מרומה ומטומטמת שאני אוהבת וקשורה לאדם שחסרוני לא יורגש בחייו . סתם לא משנה, לי זה מרגיש מטומטם להתעסק בזה בכלל .

היי ציפור האש אני באמת לא חושבת שניתן להשליך מקשר אחד למשנהו ואת לא באמת יכולה לדעת כיצד תגיב המטפלת שלך, אבל מה ששנשמע לי יותר חשוב במה שכתבת זו העובדה שיש בך איזו הבנה לגבי ההבדל בין קשר טיפולי לקשר אחר אולי הדדי וסימטרי יותר, ודווקא מתוך ההשוואה הזו שעשית עולה הרצון בקשר כזה- שזה , זה מקום טוב להיות בו. ליאת

21/02/2014 | 13:29 | מאת: גבי

שלום.. אני פונה לפה דוקטור כי אני חייבת להודות, כמה שאני מנסה להמנע מהמחשבה, אני יודעת שיום אחד אני ירים ידיים וישים סוף לחיי. לא עובר יום בו אני לא חושבת על זה,זה מלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי לכל מקום, ניסיתי הרבה שיטות התמודדות, פסיכולוגים, כדורים, אפילו סמים ואלכוהול,שום דבר מזה לא עזרת תמיד זה רק דחה או השקיט את הטרור שאני עוברת עם עצמי ואחרי זמן קצר זה חזר. המלחמה היומיומית הזאת מעייפת ולא מובילה למשהו שמרגיש כהתקדמות או כמועיל. אני מתאפקת אבל לא מצליחה, כשאני חושבת ככה וכשאני אני בוכה, זה לא בגלל מה שאני עוברתת אלא בגלל שאני מאוכזבת מעצמיומצטערת בפני עצמי שאני לא מסוגלת ליותר טוב. אני מחפשת פתרונות, בבקשה יש לך עצה כדי למנוע את הכניעה מול הקושי שלי? אני לא רואה את האור בקצה המנהרה, כמה שאני מנסה לשמור על האופטימיות, הכל נשאר חשוך יותר ויותר.

לקריאה נוספת והעמקה

היי גבי, נשמע שאת חווה כאב גדול רוב הזמן. קשה לי להציע פתרונות קסם אני לא מאמינה בהם. אני כן חושבת שהפתרון הוא משהו לטווח ארוך יותר ולפעמים השינוי מגיע דרך רגעים קטנים וצעדים קטנים (ראי הודעה למטה שכתבה אביגיל בתגובה למי שכתבה על "יאוש אינסופי")מאמינה שחשוב למצוא מטפל/ת שתתחברי אליו או אליה, שחשוב שתתמידי בטיפול גם אם קשה, מאמינה שתמיד יש סיבות לחיות לפעמים רק העננים השחורים מסתירים אותן .. ליאת

22/02/2014 | 11:51 | מאת: גבי

שמשתמשים בחולשותיך כנגדךת לכן אני מבקשת אם יש לך מישהו שאת יודעת ומכירה ששווה לנסותץ אשמח ליעוץ , אחרת אני לא רואה דרך לצאת ממה שאני נמצאת בוא כבר שנים, זה יאוש באמת אינסופי כי זה מלווה אותי מאז שאני הייתי ילדה מאוד קטנה, אני לא מוקפת לא משפחה, אין לי בן זוג, אני רוב הזמן עובדת כדי להרוויח כסף לקיום החסר טעם שלי, זאת ההרגשה. אין לי מי לאהוב ואין מי שיאהב אותי, אין לי ערך אמיתי עם כל מה שעברתי בחיי, יש לי רק עבודה, שפה וכמה כשרונות שלא מביאים כלום. לא תעודות, לא בגרות, לא תואר שלא סיימתי, אין לי תמיכה ממשפחה או מחברים וגם לא מעצמי. הסוף נראה קרוב, הוא תמיד היה נראה ככה, אני אפילו כבר כותבת בשבת את ההודעה הזאת בזמן ששמרתי לפני כן , לא איכפת לי מכלום. אני רק רוצה להיות מאושרת. אין לי מושג איך לעשות את זה.לא חוויתי רגע אחד כזה בחיים שלי. הכל היה מלווה בקשיים פיזיים ומנטליים, זה מרגיש כמו גלגל בלתי פוסק של רוע. שום דבר אצלי מעום לא היה עקבי, תמיד מלא בשינויים, מאילוצים כאלה ואחרים. הרדיפה האינסופית הורסת אותי, ולא נשאר בי רצון לכלום. לא בא לי לחיות, לא בא לי עוד שניה אחת מהסבל הזה, שלפי ההרגשה והנסיון רק ילך ויגדל עם השנים.אני מפחדת מזה עד כדי כך שאני מוכנה לשים לזה סוף.

22/02/2014 | 12:10 | מאת: גבי

תודה על תגובתך ליאת, יש מטפל שאת יכולה להמליץ לי עליו? נכוותי המון מ"מטפלים" ויש בי חשש גדול לנסות זאת שוב, להפתח אל אדם לא מוכר ולגלות לו את כל מהשאתה שומר בסוד מכולם, אפילו מעצמך, ולהבין שהאדם שמטפל בך רחוק מלהבין על מה אתה מדבר ויותר מזה משתמש בכל מה שיי

היי גבי אני לא יכולה להמליץ על גבי הפורום אבל אני כן מאמינה שקיים אותו מטפל שמתאים לך אם באמת תתעקשי למצוא אותו...אולי אין לך לכאורה כלום כפי שכתבת אבל גם יש לך הרבה- את עצמך. אדם יכול לייצר לעצמו מציאות טובה בכל רגע נתון ... ליאת

19/02/2014 | 23:20 | מאת: יעל

ליאת שלום, שוב אני כותבת וכמעט מתנצלת על כך, אך בד בבד יודעת שזו הדרך שלי עתה שמניעה אותי קדימה ונוסחת בי ביטחון אל מול המטפלת. אני כמהה לקשר ולקרבה איתה. עושה צעד אחד למען זה, נבהלת,נסוגה אחורנית ומפתחת אנטי לכל מה שקשור אליה. לראשונה מזה מספר שנים לא אקנה לה מתנה ליום הולדת ולא אכתוב לה דבר. היא בעצמה אמרה כי דברים משתנים, אז זהו חלק מהשינוי שבי. אין הלימה בין להגיד לה כל הזמן שאני כבר לא מרגישה שהיא איתי בתהליך ודי להתנגח בה ובד בבד לחשוב על יומהולדתה ולכתוב לה ברכה עם תשורה קטנה ממני. (אני חושבת שעשיתי זאת למעלה מעשור). אינני יודעת אם אלו חלק מהחוקים החדשים שאני מכתיבה לעצמי. שהרי אני כל הזמן שומעת מה נעלם מהקשר ומה אינני מקבלת ממנה. הפירושים שלי די הפוכים למה שהיא אומרת, אך באישהו אופן אני מפרשת אותם ככאלה. ומתנת היום הולדת היא חלק מהמאבק שלי עם עצמי מולה. אני כנראה מקשה על עצמי. בעיקר בכך שאני בתוקף מסרבת יותר להיחשף ולומר באמת את מה שאני מרגישה מבפנים. מפחדת לבכות ולאבד שליטה וככזה משאירה אותה כחלק משיח רגיל אותו אני מנהלת עם הקרובים אליי. לא מרגישה שהוא משמעותי ונוגע. מאוד מפחדת מכך. מפחדת להתקרב, להיפתח, להרגיש חשופה ולהיכוות ממנה. די מציק לי. בעיקר מציקה לי ההתנהלות שלי מולה וההחזקה שלי את תחושותיי. אני כמהה שהיא תוביל אותי לשיח שיפרוץ כבר את המחסום הנוקשה שבניתי בתוכי פנימה. ויש לי ציפיות שהיא תהיה יותר חכמה ממני ותדע להגיע לשם, עם כל החומות שבניתי סביבי. זהו. תודה!

לקריאה נוספת והעמקה
20/02/2014 | 20:45 | מאת: .

היי, מצטערת שאני נדחפת.. אבל מה שיעל כתבה, התהליך המחזורי הזה של רצון לקשר וקרבה עם הפסיכולוגית, איזשהו צעד למען זה, בהלה, נסיגה ואנטי לכל מה שקשור אליה - זה משהו שמאד מוכר לי מהטיפול שלי ואני שמה לב שזה דבר שחוזר אצל הרבה מטופלים. מדוע זה קורה? מה זה הדבר הזה?! איך כל הזמן מגיעים למקום הזה בטיפול? זה איזשהו תהליך טבעי שיקרה לכל אדם כי כל אחד רוצה קרבה ומצד שני לא מסוגל לתת אמון, או שזה איזשהו מקום כזה שמגיעים אליו בעקבות נסיבות מיוחדות. אירועים שקרו במהלך חייו של אדם שהובילו אותו למקום הזה שכל כך רוצה להיות קרוב, אבל מצד שני חושש מכך מאד, לא מאמין שזה יכול לקרות לו ואז פתאום כל הרצון לקרבה פתאום הופך לרצון לברוח. זו איזשהי תופעה מוכרת? יש לה שם? אני פשוט ראיתי שזה חוזר על עצמו בהרבה טיפולים, כאילו זה איזשהו סימפטום כזה לבעיה ספציפית. האם ישנו סוג מסויים של אירועים שאם מתרחשים בחייו של אדם, הם יוצרים אצלו את המקום הזה? אולי סתם נולדים עם זה? אולי זה משהו טבעי שקורה לכל אדם? או שזה משהו שקורה דווקא בטיפול בגלל החשיפה שיש בו? זה קורה לי עצמי כל הזמן, כל פעם מחדש. זה משהו בר תיקון? או שאולי זה לא והאדם צריך ללמוד לחיות עם זה? כי הרי זה דבר שכנראה חוזר על עצמו גם בקשרים מחוץ לטיפול, שמקשים על יצירת קשר, לא? עכשיו אני מתחרטת שכתבתי את ההודעה, מקווה שהיא לא טיפשית מדי.. אני סתם סקרנית.

לא טיפשי בכלל. זה קורה כי בדר"כ טיפול משחזר מערכות יחסים אינטימיות נוספות וקרובות וכן להרבה אנשים יש כמיהה לקשר עמוק יחד עם פחד ממנו כך שמתנהלים לפעמים בתנועה מעגלית כזו של קדימה אחורה , אנחנו בנויים כך שלכולנו יש רצון בקשר אבל באותה המידה מכיוון שקשר נוגע לפעמים גם בפצעים ובכאבים ובכמיהות הכי עמוקים/ות לכן הוא גם מפחיד לפעמים... ליאת

היי יעל תודה ששיתפת. זה בסדר להתנהל כרגע עם מה שנכון לך מבחינה רגשית בשלב זה. (עניין מתנת יום ההולדת). כ"כ הרבה פחד מהמקום של הפתיחות עם כ"כ הרבה כמיהה להיות שם...לא קל בכלל. ליאת

17/02/2014 | 12:26 | מאת: קוב

אני סובל מדיכאון עמיד ומטופל בתרופות. קיבלתי המלצה מפסיכיאטר שלי ללכת לטיפול פסיכותרפיסטי. אין לי רצון כלכך לעשות זאת ואני מרגיש ששיחות לא עוזרות לי ומעולם לא עזרו. ניסיתי פעמיים עם עובדים סוציאלים וזה הרגיש לי בזבוז זמן. אני לא מאמין ביכולתו של מישהו לשנות לי דפוסי חשיבה כיוון שאני מחשיב עצמי אינטיליגנט מידיי כדיי לקנות שקרים כאלו או אחרים. בכל אופן פניתי היום למישהי מטפלת בטלפון והיא טענה שאם אין רצון ממני אין טעם להתחיל את זה כי זה לא סתם כדור היא ממש זלזלה שזה עוד משהו שאני לא אוהב אצל פסיכולוגים. הם לא רופאים אלא סתם חובביי פסיכולוגיה שעשו תואר בפתוחה. בכל אופן האם לעולם אסבול מהדיכאון דיסתימיה שיש לי אם לא אלך בכח לשיחות? תודה סליחה על החפירה.

18/02/2014 | 17:25 | מאת: מאי

היא צודקת.. אם אתה לא רוצה לעזור לעצמך היא לא תוכל לעזור לך.. אני כן חושבת שטיפול פסיכולוגי יועיל לך בטווח הארוך...

17/02/2014 | 12:24 | מאת: קובי

אני סובל מדיכאון עמיד ומטופל בתרופות. קיבלתי המלצה מפסיכיאטר שלי ללכת לטיפול פסיכותרפיסטי. אין לי רצון כלכך לעשות זאת ואני מרגיש ששיחות לא עוזרות לי ומעולם לא עזרו. ניסיתי פעמיים עם עובדים סוציאלים וזה הרגיש לי בזבוז זמן. אני לא מאמין ביכולתו של מישהו לשנות לי דפוסי חשיבה כיוון שאני מחשיב עצמי אינטיליגנט מידיי כדיי לקנות שקרים כאלו או אחרים. בכל אופן פניתי היום למישהי מטפלת בטלפון והיא טענה שאם אין רצון ממני אין טעם להתחיל את זה כי זה לא סתם כדור היא ממש זלזלה שזה עוד משהו שאני לא אוהב אצל פסיכולוגים. הם לא רופאים אלא סתם חובביי פסיכולוגיה שעשו תואר בפתוחה. בכל אופן האם לעולם אסבול מהדיכאון דיסתימיה שיש לי אם לא אלך בכח לשיחות? תודה סליחה על החפירה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי קובי נשמע שאכן יש התנגדות חזקה לשיחות וחבל. שיחות בשילוב עם טיפול תרופתי יכולות לעזור. לא מדובר על שינוי דפוסי חשיבה בלבד כפי שכתבת אלא על חוויה רגשית מסויימת שעשויה לעזור לך להרגיש אחרת. ומדוע אתה מכנה את מה שקורה בשיחות כ"שקרים"? עם גישה כזו באמת נשמע שיהיה לך קשה לקבל עזרה....אולי בכל זאת תחליט שאתה מוכן מעט לתת אמון ולנסות? ליאת

מי מכיר ומי יודע? מחפשת עו"ס קלינית עם המלצות באשקלון ובאזור

היי קרן נא השאירי מייל כך שאולי ישלחו לך המלצות לשם ליאת

16/02/2014 | 14:01 | מאת: .

היי.. מה זה אומר כשלא מסוגלים להאמין למטפל לא משנה מה? לא משנה מה יקרה, אני לעולם לא אאמין. גם אם כן, אז שניה אחר כך אני אמצא מה לא בסדר!! איזה כיף! אני נהנית מהעולם המלא אכפתיות הזהההה. מכולם אכפת, רק אני כלום. אמרו לי שאני הודפת ומרחיקה בכתיבה שלי. העיקר כולם שווים התייחסות, רק אני לא. איך אני רואה את העתיד הורוד שעוד מחכה לי.

היי נקודה אולי יש משהו מוכר בלהיות במקום של לא להאמין, של "אני לא שווה התייחסות" מוכר ומגן, מגןלמשל מפני ציפיה ואכזבה? אולי למשל מפני תקווה? אולי מפני האפשרות לאהוב ולהפתח? לא יודעת ממה אבל בטוחה שאצלך התשובות... ליאת.

15/02/2014 | 16:35 | מאת: אלין

שלום ליאת.מוקפת אנשים,משפחה אבל כל כך לבד.עייפה מהכל.קמה והולכת לעבודה מאוסה וחיה בחרדה מפיטורין.כן,יודעת שאין סיבה ובכל זאת חרדה.עם הילדים קשיים כאלה ואחרים ומרגישה אשמה נוראית ואולי קצת אכזבה.הרי השקעתי כל-כך...לא מסוגלת לנוח לרגע ובפנים סערה,אי שקט.הכל שחור,אני לא טובה,לא חכמה,לא יוצלחת(למרות התואר)לא יהיה טוב,לא ראויה לו.והחיים חולפים,לידי.מעבירה אותם ולא חיה אותם.מתגעגעת לצחוק אמיתי,כן ומשחרר.לא יודעת מה יהיה,חוששת מהכל,לא מאמינה שיהיה טוב.הייתי בטיפולים.צרכתי כדורים כאלה ואחרים אך שוב ושוב חוזרת לאותו מבוי סתום.יודעת שדרוש שינוי דרסטי בחיי,בהתנהלותי ולא מסוגלת לכלום.מה הלאה?יש אנשים שהחיים מאירים להם פנים ויש אנשים שהחיים מחשיכים אליהם פנים.תמיד,מילדות הכל היה קשה,עצוב,בלי שמחה רבה.יכול להיות שהעצב כבר"בילד אין" בתוכי.מה עושים עם יאוש כה עמוק?לאן הולכים הלאה?

לקריאה נוספת והעמקה

היי אלין, את מתארת תחושות קשות. את גם מציינת שבעצם אין קשר למציאות החיצונית שלך אלא שמדובר במציאות פנימית שמלווה אותך כל הזמן. דווקא משום כך הדרך שאני מכירה כדי לעזור במצבים אלו היא טיפול שמטרתו היא לעזור לך לשנות תחושות אלו ולהפיח תקווה. אני חושבת שלא נכון לצפות לשינוי דראסטי. אין שינויים כאלו כשמדובר בעניינים נפשיים עמוקים ומי שיספר לך אחרת מוכר "פסיכולוגיה בגרוש" להיפך, חשוב לצפות לדרך ארוכה עם שינויים קטנים שלאט לאט יצטברו לשינוי גדול. אולי דווקא הציפייה למשהו דראסטי שישתנה זה מה ש"תוקע" אותך מלטפל בעצמך באופן עקבי ואיטי. טיפול יכול להמשך תקופה ארוכה עד שישתנה משהו, האם נתת צ'אנס אמיתי לטיפול רגשי? האם נתת צ'אנס אמיתי לטיפול תרופתי? כי את יודעת שתחושות כאלו עלולות גם לאפיין אדם שנמצא בדכאון. דכאון "צובע" את הכל בשחור, כפי שאת מתארת. אל תוותרי כי אין דרך אחרת ...וחבל להיות בכזה סבל, אפשר גם אחרת. ליאת.

20/02/2014 | 01:59 | מאת: אביגיל

שלום אלין, אני בדרך כלל קוראת וכבר לא כותבת. אבל כשקראתי את ההודעה שלך הרגשתי צורך לכתוב לך. כל מה שאת מתארת אני מכירה. הייתי שם לגמרי, הייאוש, רגשות האשם, חוסר היכולת להנות ולהרגיש שחיה את החיים ולא רק מחכה שהימים יעברו (ואיזה טעם יש בחיים כאלה?). עכשיו אני לא שם. הצלחתי לצאת מהביצה הטובענית הזאת. אני עדיין מתקרבת מדי פעם אבל לא טובעת.ואני מאמינה שבפעם הבאה שאהיה שם וזה בטח יקרה אני אוכל לצאת יותר בקלות כי כבר יש לי כלים ופיתחתי נוגדנים. אז אני רוצה להגיד לך שיכול להיות אחרת. כתבת שאת מתגעגעת לצחוק אמיתי, כלומר את מכירה צחוק כזה. היה לך צחוק כזה. את יודעת לאן לכוון. אני אספר לך מה לי עזר, צעדים קטנטנים, התחלת תנועה מזערית, התנועה המזערית הזאת הלכה וגדלה וצברה תאוצה. אבל זה התחיל בלצאת יום אחד להפסקת צהרים עם חברות לעבודה, זה הכל. אחרי שיום יום התחמקתי מזה יום אחד נכנסתי למטבח. השיחה במטבח באותו יום הובילה לזה שעברתי חדר במשרד. פשוט מאד רק מעבר חדר. בחדר הזה יש 3 בחורות מקסימות. בהתחלה רק הקשבתי לשיחות שלהן לפעמים. ולאט לאט התחלתי להתעניין ולהשתתף. במקביל התחלתי לצעוד עם חברה פעם בשבוע בערב, זה התחיל כמאמץ אדיר אבל השתדלתי להתמיד. לא דיברתי על עצמי בעיקר הקשבתי לה. המפגשים האלה עם אנשים שאנחנו לא מרגישים כלפיהם רגשות אשמה, המפגשים עם חיים של אחרים על כל המורכבות שלהם מוציאים אותנו מהבועה שלנו ועוזרים לתת לנו פרספקטיבה. וככה עוד תנועה קטנה נוספה כל פעם, בצעדים קטנים ואיטיים. ועכשיו שנה אחרי יש לי את אותם חיים שהיו לי לפני שנה, בלי שום שינוי דרסטי עדיין יש נפילות אבל אני אחרת. מקווה שעזרתי במשהו. לילה טוב

15/02/2014 | 14:50 | מאת: מישלי

מטפלים כ"כ בקלות מסוגלים להגיד "התעריף שלי הוא" כמה מאות שקלים... מינימום 200 ואני שעובדת בשכר מינימום מאוד קשה לי לבקש מהמעסיקה העלאה ושכבר כן בקושי הבאתי את עצמי לבקש אז סירבו כי טענו שכלכלית לא יכולים להרשות לעצמם (העלאה של 2 שח...).. ואז איך אפשר לא להרגיש שמטפלים פשוט חיים בפלנטה אחרת או באזשהו מקום לועגים למי שמרויח מעט? ולמה זה כ"כ קשה לבקש אפילו כסף שכן מגיע לי? למשל מתי שמשלמים לי על שעות עבודה אם הן לא עגולות אז מעגלים לי כלפי מטה.. עקרונית זה מעצבן. מצד שני אם אני יעיר על זה למעסיקה אז אני יצא ממש בן אדם קטנוני וכבד וזה יעכיר את היחסים במקום עבודה. אני מתה 'לחנך' אותה שתפסיק למצוא דרכים איך לשלם לי פחות שקל פה ושקל שם... אני עובדת את העבודה אבל הקטע הזה מעצבן. והערתי לה פעם על משהו דומה בעניין אחרת. כמה אפשר להעיר שוב ושוב שהיא לא בסדר? כאילו להטפל לקטנות.. הבעיה שהדברים האלה עקרונית ממש מפריעים לי..... ובנתיים למטפלים אין בעיה לבקש ממטופלים המון כסף עבור כל פגישה. זה משגע כל העיוותים האלה

היי מישלי, מבינה את התסכול שלך אולם אני חושבת שקל "להטפל" למטפלים מתוך חוסר הבנה של העיסוק הטיפולי. מטפלים למדו הרבה מאד שנים כדי להרוויח את לחמם כך שלגיטימי שיבקשו תשלום. כפי שרופאים מבקשים כפי שעורכי דין וכפי שרואה חשבון מבקשים. אולי קשה להכיל זאת על מטפלים בגלל שעיסוקם הוא בנפש. אני חושבת שהכעס האמיתי הוא על עצמך ? ועל כך שאינך מצליחה לבקש העלאה ?ואולי הכעס הוא בכלל על התחושה שהיית רוצה למצות את כישורייך יותר טוב מבחינה תעסוקתית? אם זה כך, כעס לפעמים הוא מנוף לצמיחה ואם את רוצה להרויח יותר חשוב שתשאלי עצמך "איך אני יכולה לעשות זאת" כי כעס על מי שכן מרויח לא מוביל למקום טוב ובונה אלא רק למקום מתסכל עוד יותר. ליאת.

15/02/2014 | 14:37 | מאת: ננננ

האם חלק ממטרות של פסיכותרפיה היא לדחוף אדם שלא עובד שיצא לעבוד? גם אם זה 'כל סוג של עבודה' ולא ממש מתחשבים מה המטופל היה רוצה אלא רק לסמן וי על הפונקציה של 'עובד'. ואם מטופל לא עובד וחי על חשבון ההורים. המטפל אמור להתערב כאן ולהתייחס או לקבל את המצב כנתון בלי לדחוף לעבודה? תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך, עבודה היא חלק מאד בסיסי מכישורי חיים ומכישורי ההשרדות של החיים. המצב הנורמטיבי אינו חיים על חשבון ההורים אלא עבודה כחלק ממסגרת של התפתחות וצמיחה אישית. אז כן, מטרת הפסיכותרפיה היא לא לדחוף אדם לעבוד אבל כן לעזור לאדם לחיות חיים בוגרים ועצמאיים ועבודה היא חלק מחיים כאלו בדרך כלל. זה לא סותר את העובדה שהמטפל יכול להיות אמפתי לקוש לעבוד או למה שגרם לקושי הזה אבל האמפתיה בלבד אינה תמיד מה שטוב למטופל (גם אם באותו רגע הוא כועס על המטפל) כי אמפתיה בפני עצמה לא תמיד עוזרת לשינוי. ליאת

14/02/2014 | 16:33 | מאת: יולי

שלום דר, בת 22, הסיפור שלי מאוד מייגע וממושך מחפשת עזרה ופתרון אולי ממך... לפני 3 שנים קיבלתי את הסחרחורת הראשונה שלי הרגשתי תחושה של חוסר שיויי משקל ומכאן הכל התחיל עברתי סדרת בדיקות מקיפה שהתחילה ב-א.א.ג -ברה,eng,שמיעה,בדיקת יציבות,שלל בדיקות דם מהמון סוגים,בדיקת אוזניים בדיקת רופא פיזית והכל-תקין,למרות זאת קיבלתי הפנייה לפיזותרפיה ויסטבולרית הלכתי לטיפול אחד והפיזותרפיסטית חזרה ואמרה שאם אין סיבה מוכחת לא עושים את הפיזותרפיה הזו, , אגב הייתי אצלך גם בביקור פרטי והמלצת על mri ,הופנתי לנירולוג ששלח לmri בראש ביצעתי את הבדיקה שגם יצאה תקינה, חזרתי לנירולוג והוא היה ללא פתרונות ביצע עוד כמה בדיקות נירולוגיות שגם הן תקינות גם אצל אורתופד ביקרתי נעשה דופלר צווארי צילום והכל תקין כולל בדיקות עיניים , כל זאת קורה בתקופה שאינני מסוגלת לקום כבר להתקלח בכוחות עצמי וזקוקה לתמיכה בהליכה לפעמים בגלל החוסר שיויי משקל,אגב הסחרחורת התבטאה בהרגשה שאני תמיד מסתובבת במצב של חוסר תזוזה עם הזמן זה החמיר היא הגיעה גם בשכיבה ועמידה ישיבה גם בהזזת הראש בתנועות חדות פעם ב-זה היה מתבטא בתחושה שהחדר מסתובב , הגיעו למסקנה לאחר כל הבדיקות שהסחרחורות זה כתוצאה מתגובה נפשית של לחץ ומתח, הופנתי לפסיכולוג כרגע אני בטיפול 20 , אציין שבכל התקופה הזו של סבל הסחרחורות וכל ההרגשת חסרת אונים הזו התחולל אצלי שינויי נפשי קיצוני , התחלתי לחוות התקפי חרדה על סף דיכאון פחד מלהרגיש את הסחרחורות פחד לצאת מהבית וכו...הסחרחורות שינו לי תחיים והפכו כל דבר לקשה!!!מבן אדם שמח לבן אדם שחי בשביל לשרוד כרגע הטיפול הפסיכולוגי עוזר במעט ויש הפוגות בסחרחורת אבל היא לא נעלמה ויש ימים שזה שם ולא מפסיק, הציעו לי טיפול תרופתי לחרדות ולמתח שאני מאוד חוששת לקחת, מה דעתך על הסיפור? כיצד אפשר בדרך אחרת לפתור את הסחרחורת? האם יש פיזותרפיה שתעזור? אני יודעת שספורט מאוד משחרר אבל בגלל המצב מאוד קשה לי להתאמן...מצפה אולי לקצה אור ממך ..מתנצלת על האריכות ,בתודה יולי.

לקריאה נוספת והעמקה

הי יולי, אני חושבת שהקושי הוא לקבל את העובדה שהסחרחורות הן על רקע נפשי עובדה היא שאת עוד מחפשת סיבה פיזיולוגית לכך ואולי אין סיבה כזו? אולי מכאן גם הקושי לקחת תרופות. מצויין שאת הולכת לטיפול ואולי חשוב להמשיך לשקול גם את העניין התרופתי יחד עם המטפל/ת. עובדה היא שיש גם התקפי חרדה ודכאון ואולי הם בכלל המהות והסחרחורת היא רק אפקט ןתוצאה של מצב נפשי ולא להיפך כפי שציינת. ליאת.