פורום פסיכותרפיה

13420 הודעות
11967 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכותרפיה

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורה של מנהלת הפורום. 2. הפורום נועד לתת מענה לטווח רחב של מצבים בהם קיימת מצוקה רגשית. ניתן להתייעץ בו לגבי גילאים שונים ובנושאים מגוונים כגון: הפרעות חרדה, דיכאון, קשיים חברתיים, קשיים בגיבוש הזהות המינית, מצבי משבר, קשיים ביצירת קשר ועוד. בנוסף יינתן בפורום יעוץ לגבי פנייה לטיפול או לגבי התלבטויות בתוך התהליך הטיפולי. 3. בעת הפנייה יש לציין גיל, מצב משפחתי, ורקע קצר על הבעיה. 4. אבקש להקפיד על שפה נאותה וכבוד הדדי. הודעות שאינן נאותות יימחקו. אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה או בעיה.
14/02/2014 | 14:48 | מאת: יורם

מה התגובה הנכונה למצב בו יש להתמודד אם אפקט חיקויי? יש לי שותף לפרוייקט, הוא מנוהל עקב עיסוק נוסף בידי אדם שהכניס אותו לשותפויות עיסקיות, וזיהה שהוא חסר בטחון האדם מגלומן ונוהג בהפעלת כוח, החלש מתבונן אם זה צליח להם! ישנם שכירים תחתם ששותקים אבל מפחדים. אני במצב ש ונה מהם, וכאן מופיעה הבעיה, השותף החלש נכנס לאפקט חיקויי, למרות שברור שהוא פחדן אבל מקבל כוח מהצלחת תרגילי הטרוף הניהולי של האדם ומחקה אותו! וזה פתאום מקבל כוח מולי בדברים הזוהים, כמו נוהלי עבודה שעובדים מצויין, הוא נכנס לשגעון של נהלים חדשים לגבי דרישות התנהלות מבזבזת זמן עם גורמים גןפים לקוחות, ללא הגיון עיסקי אלא טרופי כבוד שלדעתו הם חובה כדי לכבד את שמו ועיסוקו! מעבר לכך אפילו הופכים גורמים אנטי עיסקיים לפרוייקט. אני מתבונן ולא מצליח להחליט כיצד להגיב. האם לדבר ישירות על הבעיה נראה חסר משמעת גם דרך הצגת הבעיות הניהוליות. הרי זה במקורו אפקט חיקוי. זה מביא גלי משבר כאלה עד פתאום יורד לו הבטחון העצמי. אז מניסיון זה קצת עזר העדר תגובה חמורה, נראה שבעבר זה עזר לתת לזה לחלוף לזה לחלוף בלי עימות. כיום זה עבר גבול, מנותק מעל הקשר עיסקי, אציין שהוא פסיבי אגרסיבי, ובמצבי החיקוי נהיה יותר אגרסיבי מילולית. אבל הבעיה שאני מבקש לקבל עזרה היא שזה גוזל ממני משאבים,מפר את האיזון של עשיה, אני מרגיש שזה בעצם סוחט אנרגיה. סתם לא נחוץ נקודה לא תואם את חיי ואופיי שלי, אני יותר מהיר זורם פחות מחפש תהליכים יותר מיקוד תוצאות! והמחשבה לעצור את זה בתגובה שאינה מקל ראש וחשיבות עולה לי אבל הכניסה לתגובות פסיבית אגרסיביתמניסיון שראיתי בעבר שלו עם אחרים, נראה הרבה יותר גרוע כפתרון. יכולת ההתעללות שלהם עצומה שזה אומר אנשים שחיים מסכסוכים מתמשכים, במידה מסוימת שרואים כזו התנהלות הדבר הכי חשוב שעולה לא להכנס לזה כי ברור שזה המשחק שלהם! איך לשקול את התגובות, מה אפשרי במצבים אלה, והכי חשוב מה העקרון התגובתי היעיל ביותר מצידי, שהרי אין לי כל עניין לשנות אנשים. אלא לפעול במינימום נזק לי ולפרוייקט. בריאותי טובה אני בשנות ה40 ואני מרגיש שזה כלל לא המקום שאיתו תצמח מצוינות ועשיה. אני מחפש בעצמי חשיבה על עקרון פעולה שיבוא ממני שאדע כיצד לפעול לקראת תוצאה ולא הגררות תגובתית שהרי זו המלכודת של הפסיבי אגרסיבי. אני מחפש עקרון חשיבה משנה מצב שיתן לי הבנה שתוביל ליציאה נקיה מהסבך בנסיבות שתיארתי.

לקריאה נוספת והעמקה

היי יורם, מצטערת לומר שקראתי ולא הבנתי דבר ממה שכתבת. כתבת המון מילים והמון אבחנות על מצב שנראה לי שאפשר לפשטו ולתארו בצורה קצת יותר תמציתית ברורה ומנוסחת כשאלה לפורום, אזי- אשמח לענות. ליאת

אומרים שיהיה קצת סוער וחורפי אבל כל השבוע הייתה תחושה של אביב בפתח... אולי גם אתם מרגישים זאת? אז שימרו על עצמכם ונשתמע ביום א' ליאת

11/02/2014 | 11:52 | מאת: ניצן

היי ליאת, כתבתי כאן בעבר תחת שם אחר (לא זוכרת איזה). אני ממעטת לכתוב, כי בשנים האחרונות הטיפול טוב ויותר הגיוני לי להביא את הדברים אליה ולא למקום שלישי שלא מכיר. אני כותבת עכשיו כי אני מתקשה להתאפק לא לכתוב לה מייל. היא לא בעד, היא אף פעם לא הייתה בעד, אבל לאחרונה היא יותר חד משמעית לגבי זה, ואין לי כוח ששוב תדבר על זה. התחלתי אנליזה לפני חודשיים ואני לא יודעת אם בהשראת האנליזה או שזה המשך טבעי של דברים שהרגשתי גם קודם, יש לי מחשבות אבדניות כל הזמן. לא כוונות אבדניות, אבל מחשבות. אני לא מרגישה שיש טעם לחיי, או טעם לחיים בכלל. שום דבר לא חשוב לי באופן מיוחד, לא מסב לי הנאה באופן מיוחד. אני מתקשה להרגיש חלק מהתפקיד שלי בעבודה, והשקעתי המון שנות לימודים בהגעה אליו. אני בת 35, בלי בן זוג או ילדים וגם לא היה לי חבר אף פעם. כולן סביבי מדברות רק על הילדים שלהן, בעבודה אני מדריכה הורים על ההורות שלהם, וזה מתחיל לחרפן אותי. אני בהדרגה חושבת שאני לא מסוגלת להרגיש אהובה באמת, לאורך זמן, ולכן לא יהיה לי בן זוג. וגם הצורך העצום שלי בילדים מתחיל לגווע לי כשאני ככה. אני מסתכלת על קשישות ברחוב בקנאה, שהן כבר קרובות לסוף ולי יש עוד כל כך הרבה זמן להעביר פה ככה. אין לי עניין בחיי, אני לא יודעת לחיות אותם, וקצת אדישה לקיום שלי בתוכם. אני מדמיינת את החיים בלעדיי ומרגישה אדישות. איתי או בלעדיי זה די אותו דבר. אני מספרת לה את המחשבות האלה, אבל אני רק שומעת את העט שלה כותב במרץ במחברת השלישית כבר. בחודשיים. והתגובה שלה באה בדיליי, כי היא עסוקה בכתיבה. והתגובה שלה שבלונית ופלקטית. לא כמו שאני מכירה מהזמן שלפני האנליזה. וזה מכעיס נורא וגורם לי לעקוץ אותה ואת המחברת שלה. אני רגילה להקשיב לעצמי דרך המבט שלה, שמשקף לי את העוצמות של מה שאמרתי. ובאנליזה זה חסר.. היא כאילו איננה, ואני אומרת דברים קשים בלי להרגיש שהם כאלה. וזה קשה לי מאוד. אני מרגישה שבא לי לעשות ניסיון אובדני טפשי וכושל, רק כדי שתאהב אותי, או שתתגייס יותר להיות נוכחת. שתדאג. שתחבק. איך אפר להיפגש עם מישהו 3 פעמים בשבוע ועדיין לכעוס? זה מביך.. אשמח למחשבותייך.. ניצן

לקריאה נוספת והעמקה

היי ניצן, הרבה כאב ועצב יש בהודעתך והתלבטתי מה לכתוב לך. משהו בי... חייבת לומר, מתנגד למקום הזה שאת במצוקה גדולה פנימית ומציאותית והמטפלת יושבת וכותבת, זה נשמע לי לא פשוט ולכן מבינה את מצוקתך. אז אולי קודם כל עולה פה שאלה, מדוע דווקא אנליזה? והאם האנליזה אכן מתאימה כעת? ואם כן, האם אפשר לפתוח זאת למול המטפלת? דבר נוסף, אני חושבת שלא כדאי להתעלם מהמילים שנאמרו בין השורות :"צורך עצום בילדים". אם יש כזה צורך אני כבר מוצאת "חיים" וכמיהה אליהם מה גם שאת מדריכה הורים (ואולי לא סתם?) ילדים ניתן לעשות גם ללא בן זוג, וזה משהו שתלוי רק בך, משהו שיכול לתת סוג של שליטה ויוזמה לגבי החיים למול מילים כמו פאסיביות, המתנה (למשל לבן זוג) ועוד. הייתי אומרת לך שתנסי בטיפול להשמיע לא רק את המחשבות האובדניות אלא גם את המילים האחרות שכתבת כדי שתוכלו להיות בשני המקומות גם בכאב בהעדר וביאוש וגם אולי ב..תקווה? ליאת

12/02/2014 | 00:23 | מאת: ניצן

היי ליאת, אני מודה שנורא חיכיתי לתגובתך.. הרבה תודה על ההבנה! אני קוראת אותך, ומצד אחד שואבת עידוד מההבנה שלך לסיטואציה המשונה של הכתיבה, ומצד שני שואלת את עצמי אם לא תיארתי את הסיטואציה באופן חד צדדי. היא הרי גם מדברת איתי, ולא רק כותבת (פשוט בדיליי קצת), והיא הרי גם נחמדה מאוד וטובה לי.. אבל קשה. היא נורא מוכשרת, אבל אין מה לעשות שכרגע, כשהיא לא רואה את פניי, היא גם מפספסת משהו באינטראקציה איתי. מצליחה פחות לקרוא אותי נכון, ואז יש יותר כשלים קטנים. וכשלים קטנים בימים אלה יכולים להכאיב נורא.. ואני מדברת גם על דברים שמזכירים תקווה, אבל הכל נורא עדין.. כשהיא לא מביעה תקווה אני מתקוממת על השתיקה, וכשהיא כן מביעה אותה זה נשמע נורא לא אמפתי לקושי. מסובך.. וגם אני שואלת את עצמי אם אנליזה זה מה שאני צריכה, ולא משהו יותר קונקרטי- שתנהל אותי קצת יותר, שאראה את פניה.. אבל איך אפשר לדעת אם זו שאלה רלוונטית או איזו התנגדות בשלבים ראשונים של טיפול חדש..? אשתדל להביא את התכתובת שלנו (או את שלי, שלא תיפגע מההסכמה שלך עם ההתנגדות שלי לכתיבה :-).. ונראה מה יקרה. נורא חיכיתי לך- תודה שהספקת להגיע לכאן היום! לילה טוב, ניצן

10/02/2014 | 20:45 | מאת: פאדי

שלום וברכה אני אדם בגיל56 יצאתי לפנסיה מוגדמת לאחר 35 שנות עבודה ביוזמת המעביד ואבא לשני בנים ושתי בנות בחטיבת הביניים . הבן הבכור סטודנט לומד חשבונאות ומשפטים והצעיר בן 21 סיים תיכון וכרגע הוא לב הבעיה במשפחה .לציין שאנחנו משפחה אוהבת ותומכת בילדים ונתתי להם כל מבוקשם אבל לצערי הבו הצעיר מגיל קטן סובל מדימוי עצמי ירוד ובניגוד לאח שלו לא אוהב לימודים והיה לו קשיים בבית הספר ולמרות כל נסיונותי לתמוך בו והביאתי לו מורה פרטית ללא תועלת --בסיום התיכון התחיל לעבוד בכל מני מקומות ופתחתי לו חשבון בבנק והתחלתי לחסוך לו כסף וניהלתי לו החשבון על מנת שילמד מקצוע שיעזור לו בהמשך החיים ובנוסף בניתי לו ולאחין שתי דירות מהפיצויים שלי .בשלב זה הכיר בעבודתו בחורה מבוגרת ממנו בשנתיים ולצערי היא ממשפחה הרוסה שעוסקים בדברים מפוקפקים ונודע לי מחברים שלו שהיא מחליפה מיטות ומנצלת בחורים תמימים כבני ולכן היות והילד תמים ובחיים לא הכיר בחורות וביישן ואין לו כושר שיפוט הצליחה להפילו בחיקה --הילד התחיל לבקש להתחתן איתה ולמרות הנסיונות של כל המשפחה אני- דודים-חברים-סבא לשכנע שהוא צעיר מדי ועלין לבנות עצמו קודם כלום לא עזר הפסיק ללמוד מקצוע שהתחיל בו התחיל לדבר בטלפון איתה עד הבקר (13000 דקות בחודש) ואני משלם החשבונות לכל הילדים ובנוסף הפסיק לדבר איתי טוטלית שראה בי אויב שעומד בדרכו- התחיל לבזבז הכספים שחסכתי לו ולהסתובב עד מאוחר והמענין ביטל הייפוי כוח שלי בבנק ושינה הסיסמה באינטרנט ואפילו מחק אותי בפיספוק ופועלים בטלפון בכדי שאני לא אעקוב אחר מעשין והפסיק לאכול בבית --בקיצור הילד שוקע לאט לאט --עלי לציין שהבחורה שהכיר ולאחר שכנועים מצידנו והגיעה למסקנה שמיצתה הילד ואין אפשרות להמשך הקשר נטשה אותו אבל הילד לא חזר למוטב והמשיך במעשין כאילו הוא מעניש אותנו (בזבז 40000 שקל ב4 חודשים) והתחיל לקחת הלואות בבנק -כל זה ידעתי על פעולותין בבנק בעזרת ידיד שרצה לעזור .בקיצור הוא לא מוצא עצמו ולא מודע להרס העצמי --אפילו אני ולאור מעשיו ודאגתי ניכנסתי לסטרס והתחלתי לסבול מנדודי שינה וטינטון באוזניים על רקע חרדתי וחוסר חשק וסיפוק בחיים --ברשותך מה השיטה הטובה להחזיר הילד למוטב ואיך לנער אותו מהאשליות למרות שאינו מדבר איתי אפילו מילה אחת ואם אני איזום איתו שיחה במסעדה שישפוך מה שבליבו האם זה פתרון למרות החשש שלי שהוא יבין שהמהלך שלי הוא כניעה . מה את מציעה כפתרון יעיל במקרה שלנו-------בתודה וברכה

לקריאה נוספת והעמקה

היי פאדי, אני חושבת שאתה מנסה "להחזיר את בנך למוטב" כמילותך מתוך אמונה ששיחה או מילה או גבולות כלשהם יעזרו ובעיניי לפי מה שאתה מתאר לבן יש בעיה גדולה יותר מכל זה ושיחה כזו לא תעזור. בנך זקוק בהקדם לטיפול נפשי.הוא נשמע במצוקה גדולה ותפקידך הוא "לראות" את מצוקתו זו דרך כך שתעזור לו לפנות לעזרה. כל עוד תבוא בגישה שמילה פה או שם "יסדרו אותו" זה לא ילך והוא ימשיך להתנגד לך משום שיבין שאתה לא באמת קולט אותו ומבין אותו אבל אם אתה תבין קודם שיש בעיה אמיתית וכנראה על רקע נפשי וכפי שכתבתי, תעזור לו לקבל עזרה רגשית, אז כבר עשית חצי דרך. ליאת

16/02/2014 | 12:09 | מאת: פאדי

שלום רב אני מודה לכם על התשובה לפנייתי אליך בנוגע לבן שלי והשפעת הבעיה על המצב הנפשי שלנו תחת הכותרת ( ילד במצוקה ) - אבל ברשותך אני מודע למורכבות הבעיה והטיפול האופטימלי פניה לאיש מקצוע אבל הרי הילד כמעט ניתק הקשר ביננו והוא בקושי מדבר כמה מילים עם אימו כשהוא זקוק למשהו אבל איתי אף מילה אז איך בכלל ניתן לקחת ילד בן 21 לפסיכולוג לכן האם נכון מצידי כאבא ואדם בוגר למרות הנתק אני איזום שיחה איתו במקום כמו מסעדה ואפנה אילן כאדם אוהב לשבור הקרח ובלי האשמות שיפתח את ליבו וידבר בגלוי על תחושותין והאם זה לא יחזור אילי כבומרנג ויפרש את פנייתי ככניעה והשיחה לא תשיג את מטרתה בתודה וברכה

09/02/2014 | 20:39 | מאת: .

היי, האם גבולות בטיפול נועדו כדי להפוך את הקשר הטיפולי ממושלם לקשר שיש בו מגרעות ושמתאים למציאות ולקשרים אמיתיים שמתפתחים בחיים? כי הרי הקשר הטיפולי יוצר הרבה פעמים תגובה רגשית ותלות חזקה אצל המטופל, וזאת גם בשל העובדה שקיים מישהו שיושב מולך ומקשיב לכל בעיותייך ומכיל אותך. האם ללא הגבולות, קשר כזה יחווה כ"מושלם" מדי ביחס לחיים האמיתיים, מה שימנע כביכול צמיחה, ועל מנת לדמות אותו למצב האמיתי, קיימים גבולות? כשהגבולות בעצם הן כלי אחר לטשטוש מושלמות, שבחיים האמיתיים יכול להתבטא בדברים אחרים כגון: חוסר הקשבה לעיתים מהצד השני, חוסר אמפתיה מספיקה, אי הכלה מוחלטת וכו'? תודה

לקריאה נוספת והעמקה
10/02/2014 | 16:45 | מאת: .

התכוונתי לגבולות נוקשים ורבים.. לא רק לעובדה שמטפל לא יכול לשמוע אותך מהבוקר עד הערב, אלא גם על הדיוק בזמנים, איסור על מגע, המנעות מיצירת קשר בין לבין וכאלה... בסדר, אז מטפל לא יכול להיות בשבילך 24 שעות ביממה, אבל מה זה שייך לזה שיש איסור מוחלט לחרוג אפילו דקה מהחמישים דקות האלה למשל? או מגע..

עכשיו הרחבת את גבולות השאלה למקום שהוא יותר מורכב. הגבולות שאת מדברת עליהם כגבולות נוקשים אכן שונים בין מטפל למטפל דווקא בגלל שאולי בנקודות אלו באה לידי ביטוי גם אישיותו של המטפל (ואולי גם גישתו) האם הוא מרגיש בנוח עם מיילים/טלפונים בין הפגישות? האם זה מתאים לגבולותיו? האם זה מתאים לגישתו ועוד? בנושא הזה את יכולה למצוא רבים מהמטפלים שיתנהגו כך ורבים שיתנהגו אחרת אז החוכמה היא כנראה (וזה לא תמיד קל כמובן) למצוא את המטפל שגישתו מתאימה גם לאישיות המטופל ולצרכיו. ליאת

היי נקודה חביבה, בדיוק כפי שכתבת. נשמע שאת מבינה לעומק את עניין הגבולות. ליאת

09/02/2014 | 02:01 | מאת: lana

היי לכולם.אני מחפשת פסיכולוג באזור המרכז , תל אביב ראשון לציון חולון בת ים . עדיפות לחולון. אני רוצה לגשת למטפל שמתמחה בחרדה ודכאון. לפי נותני השירות של מכבי. או אפילו לגשת למישהו פרטי בהנחה שהמחיר דיי סביר. האם אפשר לקבל המלצה? אולי במייל? תודה

11/02/2014 | 02:35 | מאת: פאולינה

יש לי המלצה בשבילך, תשאירי לי מייל ואכתוב לך

06/02/2014 | 00:07 | מאת: נעמי

אני ובן זוגי גרושים כחמש שנים. במהלך כל החמש שנים הגרוש דלי ניסה בכל דאך ללכיע ביחדיו נפשית ורגשית בלי לחוס עליהם ומצד שני חושב הוא שהוא אבא של השנה. בשיחה עם איש מקצוע נמסר לי שיש לו בעיות נרקסיסטיות ולכן אני חושש לילדיי האם ה ו א מסוכאת הבעיהן לילדים ואיך אפשר לאבחן

הי נעמי מניחה שאת נמצאת במצב לא פשוט בכלל ואף מפחיד. האם עירבת את שרותי הרווחה? ישנה אפשרות להעביר אותו אבחון מסוגלות הורית וכן מאד חשוב להעלות את תחושותייך בנוגע למסוכנות. ליאת

05/02/2014 | 23:34 | מאת: יעל

ליאת שלום, אני כמובן ממשיכה באנליזה. זוכרת היטב את תשובותייך על האומץ שבי להיות בכזה תהליך, על הסבלנות הרבה הנדרשת ממני להאמין כי בסוף הדברים ישתנו וכי התהליך והשיח הם ביני לבין המטפלת. דברייך אלו הם לעיתים המנוע שנוסך בי את הכוח והנעת השיח בעיקר בתחילתו. ובעיקר כשאני מאוכזבת ומתוסכלת מאיך שאני חווה את היחס מצד המטפלת. כשעולה סיטואציה בה המטפלת מתנהלת שונה מבעבר אני מרגישה כי מופעל עליי מכבש מצידה שרומס אותי ואת צרכיי ואני ישר נאטמת. ולאור תשובותיה כי אנו צריכות לשנות הרגלים שהתקבעו בתוך הקשר, כהשאלת ספר ממנה על ידי, מתפתחות בי עוצמות של טינה כלפיה. ואיך בכלל ניתן לומר לה זאת??? אני מרגישה די מפגרת מלאמר לה את תחושותיי , מרגישה נשלטת על ידה כמכתיבה את הדרך באופן חד צדדי על ידה ושבאמת אין תועלת למה שאומר. כאילו שהקטע הוא שאדבר ואשחרר את הדברים החוצה כדי לאוורר רגשות. ושוב אני כותבת לך, ביודעי שכל תשובה ממך, גם כזו שתחזיר אותי מן הסתם לשיח מולה תהדהד בתוכי ותאפשר לי במובן מסוים כן לאזור אומץ ולהמשיך ולדבר על כמה קשה לי בעיקר מולה. כרגע אני רק חושבת איך לבטל את המפגש הבא ובאיזה תירוץ להשתמש לשם כך. וכשאני כותבת וממשיכה להיעזר בך מהדהדת לי השאלה האם זה נכון מבחינתך להיעזר דרכך כהנעה וחזרה לטיפול הסובב אותי

לקריאה נוספת והעמקה

היי יעל, את נשמעת מקסימה ואף אמיצה כפי שכתבתי לך בעבר, באופן שבו את כ"כ משתדלת ומתייסרת ובכל זאת ממשיכה. אני מבינה את התחושה שהיא "מכתיבה" אבל אולי התחושה הזו נובעת מכך שהיא אכן מביאה דברים באופן שונה בעבר כי אתן מנסות יחד גישה קצת שונה מבעבר. היא הרי גם לומדת כנראה תוך כדי ומנסה להביא דברים ממה שהיא לומדת לחדר. אולי אם תראי זאת כך: כהתנסות נוספת, חדשה, שבה נוספו דברים לתהליך ביניכן ולאו דווקא רק "נלקחו" אולי זה פחות ירגיש כשליטה שלה בך. האם את מבינה את כוונתי? ליאת

07/02/2014 | 00:57 | מאת: ניצן

היי יעל, רק כותבת לך, מתוך הצללים, שאני מקווה שתמשיכי לכתוב כאן. גם אני התחלתי אנליזה, לפני חודשיים בערך, וגם אצלי המטפלת בתהליך הכשרה, ולמרות שהשאלות שעולות בי מול האנליזה הן מעט אחרות, אני תמיד מחכה לקרוא כאן את מילותייך. כמו שותפה סמויה למסע אישי, גם אם שונה. מרגישה קצת פחות לבד בתוך השינוי המוזר הזה של הטיפול, כשאני יודעת שיש עוד מישהי כמוני בסביבה :-) ליל מנוחה, ושיהיה טוב יותר בפגישה הקרובה ניצן

07/02/2014 | 09:59 | מאת: יעל

ליאת הי, אני מבינה את כוונתך. תודה!!!

היי אני בטיפול כמה חודשים .יש לי 2 שאלות 1.יש קשר טוב עם המטפלת מלבד בעיות אמון וחוסר יכולת להיפתח בפניה ולהגיד את כל הדברים ,הקשיים.אני עובדת על זה מדברת על זה איתה וזה לא משתנה .אני תוהה האם מתי שהוא אצליח להיפתח בפניה מה דעתך על זה ומה צריך לעשות כדי לבנות אמון מולה? שאלה שניה אני קצת מתפדחת לשאול את זה שמא היא תקרא בטעות(היא לא יודעת שאני כותבת אבל אולי היא גם מסתובבת כאן קוראת) כשאני מגיעה אליה היא תמיד מכינה לעצמה תה ולא טורחת להציע גם לי "לשתות משהו" .מעולם לא ביקשתי וגם לא אבקש וגם אם היא תציע אני אסרב בנימוס אגיד שלא תודה.האמת שקצת נעלבתי כשהיא לא הציעה לי הרי זה נימוס בסיסי ביחסים זה כמו שמגיע אורח הביתה ולא להציע לו זה קצת חוסר נימוס אז נכון שאני לא אורחת שלה אלא זה עבודה מבחינתה אבל עדיין אני נעלבתי.קצת לקחתי את זה למקום של אי אכפתיות ,זלזול ופגיעה בי(יודעת שזו לא כוונתה אבל בכל זאת..)ליאת,אל תגידי לי בבקשה לדבר איתה על זה :) נשמע לי לא לעניין ולא קשור וחוששת להביך אותה ואת עצמי . רציתי לשמוע את דעתך מה את חושבת על כך שהיא לא מציעה לי ומה זה מעיד על מידת האכפתיות שלה כלפיי ? תודה..

לקריאה נוספת והעמקה

היי פולינה אני חושבת שמכיוון שאת מרגישה חוסר אמון ואולי גם פגיעות אז הרבה דברים עלולים להלקח מיידית למקום של "חוסר איכפתיות". יכולות להיות המון סיבות לכך שאינה מציעה לך לשתות. אולי היא לא חשבה על זה בכלל, אולי היא חושבת שאם תרצי תבקשי...אבל איך תדעי את כל זה אם לא תבררי ותשאלי? את יודעת , גם המטפל לומד המון כשמטופל מדבר על דברים כאלו בחדר, המטפל לומד גם על עצמו משהו דרך הערה כזו למשל על המשמעות של "כוס התה" שיתכן שכלל לא היה מספיק מודע לה. אז אולי בכל זאת כדאי לאזור אומץ ולדבר? :) ליאת

05/02/2014 | 00:22 | מאת: פולינה

שלום אשמח אם אוכל לקבל המלצה על פסיכולוג באזור ראשל"צ והסביבה שעובד בהסדר עם מכבי בשיטת טיפול פסיכודינמית או דינמית משולבת עם התנהגותית. תודה מראש. polina210@walla.com

בהצלחה פולינה ומקווה שישלחו לך המלצות למייל, ליאת

04/02/2014 | 02:26 | מאת: ירין

שלום וברכה יש לי הרהור מתמשך כבר הרבה זמן, מספר שנים (כן כן..) בקשר למקומי בעולם. אני בן 25, ואני חושב להתחיל לימודים אקדמאים. כידוע יש המון שבילים ודרכים שאני יכול ללמוד באקדמיה, אך איך אני יודע היכן אביא לידי ביטוי את מיצוי יכולותיי במקסימום? לדוגמא, יכול להיות שבלימודי פסיכולוגיה אביא את כישוריי לביטוי כ90%, ויכול להיות שבלימודי פיזיקה אביא את כישוריי לידי ביטוי ב55%. איך אני יודע היכן ה"אמת" שלי? איך אני מגלה מה הן מגבלותיי, והיכן נמצאים המקומות ששם הנני יכול לשפר ולייעל את עצמי? ואיך אני עושה זאת? אני הייתי בטיפול פסיכולוגי כשנה וחצי, אבל זה לא עזר לי כ"כ בהשלמת התהליך הזה. יש גם כ"כ הרבה גישות פילוסופיות, לדוג' הרמב"ם טוען שיש לנו נטיות מולדות שביכולתנו לפתח אותן.. איך אני יודע מה הוא ה"היתרון היחסי" שלי בחיים? באיזה יכולות התברכתי יותר ומה הן התכונות היותר חזקות אצלי? שאדע לפתח אותם וללכת בדרכם.. איך אני אדע מה הן מגבלותיי? איפה אני מוגבל יותר ביכולותיי, מה אני יכול יותר לשנות ומה אני פחות יכול לשנות? מה עליי "לקבל" ועל מה עליי "לעבוד" בשביל לשנות ולייעל את עצמי.. שאוכל לבטא כ90% מיכולותיי ולהביא עצמי למיצוי.. איך אדע "במה להאמין"? כ"כ קל לשבור אותי באמונה, הרי יש כ"כ הרבה גישות, אמונות ודתות בעולם הזה, איך אמצא את ייעודי? את הקו שלי? את האמת שלי? את המקום שלי? איך אדע על מי לסמוך? על רבנים? על פסיכולוגים? על אנשי "ניו אייג'" ? אנשי קבלה? מטפלים? מורים? מדריכים? מאיפה אני מתחיל? איך אני מוצא את קצה החוט של האמת שלי? לפני כ-4 שנים בערך עשיתי אבחון תעסוקתי ונפגשתי עם פסיכולוגית תעסוקתית.. בסוף האבחון נאמר לי כי כיווני הוא לימודי פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, שירות לקוחות, עבודה עם אנשים, חינוך בלתי פורמלי, קלינאי תקשורת.. איך אדע שגם עכשיו זה תקף לגביי? איך אדע אם לא השתניתי בעקבות הטיפול הפסיכולוגי שעברתי, איך אדע בוודאות שהצד ה"ריאלי" שלי הוא פחות טוב, ואיך אדע בוודאות אם לוותר עליו או לא.. או להשתנות למענו.. איך אדע בוודאות מה הם היכולות היותר טובות שהתברכתי בהם? איך אמצא את מקומי בעולם, המקום ששם אני אוכל להביא את כישוריי לידי ביטויי, והמקום ששם אוכל הכי הרבה להשפיע? האם ללכת לישיבה? ללכת לפחות לשנה ללמוד תורה, לקבל בסיס, לקבל יציבות? כי בעצם אני יהודי.. ועל זה אי אפשר להתווכח.. זה מין עמוד תווך כזה שמפה מתחילים, זו היא נקודת התחלה.. נקודת זינוק, קו ההתחלה..אבל ביהדות יש כ"כ הרבה זרמים, וכל אחד עם ה"אמת" שלו, איך אדע מה הכי מתאים לי? ולאן הנני מיועד? האם ללכת לרב? למקובל? ללכת שוב לטיפול? ואם ללכת שוב לטיפול, אז איך אדע לבחור גישה טיפולית ואיך אדע לבחור מטפל שאוכל לסמוך עליו.. שיהיה ירא שמיים.. שלא יחשיב עצמו כ"מרכז היקום"... הרבה אומרים לי "אתה בעצמך יודע מבפנים את האמת שלך, תבחן אותה בעצמך".. אבל זה הכי קל להגיד כי בעצם אני בתוכי מאוד מבולבל, אם לא היה בידי בילבול, לא הייתי שואל בכלל את השאלה הזו... על מי להישען? על הפסיכולוגיה על היהדות על הקבלה על החסידות? איך אדע למצוא את הכוחות והיתרונות היחסיים שהקב"ה ייעד לי? איך אדע היכן לשנות את עצמי? לווסת את מידותיי? להיות אהוב על הבריות... אבל בעצם אתה לא יכול להיות אהוב על כולם.. כי בשביל שיהיו לך מיליון חברים אתה צריך שיהיו לך גם 3 שונאים.. איפה אני מוצא את הנקודה שלי? את השלווה שלי, את היציבות שלי, המקום שלי, ה"נישה" שלי? הפינה שלי.. ואיך אני יודע שהיהדות היא "אמת"? הרי כל דת יכולה לומר שהיא "אמת".. וחייבת להיות אמת אבסולוטית מעצם המילה עצמה "אמת".. איך אדע "מה לשנות" ו-"כמה לשנות" ? אומרים לי ש"עצם החיפוש - הוא כבר המציאה", אך הינני בקונפליקט מתמשך כבר הרבה הרבה זמן, מספר שנים, ותמיד אני אומר ש"הזמן עושה את שלו", כיצד אדע איפה לשים את ידי לשנות, וגם להיות אחראי על הגורל שלי והחיים שלי? כי זה קשה ללכת בלי אמונה ובלי ייעוד.. כל בוקר אני קם בבאסה..בלי תכלית בלי ייעוד..בלי "אמונה".. ואל תגידו לי שאני בדיכאון, כי אני לא, הייתי לא מזמן אצל פסיכיאטר, נתן לי כדורים, הכדורים עשו הרבה בעיות, יותר משהם הועילו לי... הבעיה היא רגשית לא ביולוגית.. לקחת כדור זה לשים פלסטר על עצם שנשברה בגוף... (מבחינתי לפחות, במקרה שלי) לפעמים אני אומר, אולי אם אחשוף את עצמי, לדוגמא אכתוב את המכתב הזה, את האיגרת הזו בדף הפייסבוק שלי, אולי זה יעשה שינוי, אנשים יכיר אותי, את האמת שלי, בלי להסתיר פרטים, להיות אמיתי, לא להיות מזוייף, וזה כבר יעשה את השינוי..עצם הפחד הזה.. לחשוף את עצמך..הוא זה שמחזיק אותך וכובל אותך בכ"כ הרבה קונפליקטים..תעשה את זה.. תחשוף את עצמך פעם אחת.. תתגבר על הפחד.. והכול יעבור..אבל לא..אז אתה אומר לעצמך "מה יחשבו עלייך ואיך יסתכלו עלייך ומה יגידו עלייך, אתה מפגר משוגע דפוק דביל לא מוצא את עצמך, תיסגר בן אדם, תשתחרר גבר" ושוב אני לא חושף את עצמי, שומר את הכול בלב , ו"אוכל את עצמי".. במקום פעם אחת להתגבר על הפחד, להיחשף, ואז לא נצטרך יותר את הטיפולים האלה, ואת ה"אמת" הזאת.. הכול ישתחרר..לא נהיה יותר כבולים.. וסבוכים.. וכל הקונפליקטים ייפתרו.. שאנשים ייקבלו אותי.. והכי חשוב שאני אקבל את עצמי סוף סוף, בלי להסתיר את זהותי, זה אני וזה מה יש.. אין לי מה להסתיר.. תתגבר פעם אחת על הפחד הכי גדול, שהוא ההיחשפות, ואז תראה שהכול ייפתח.. דלתות חדשות... נוכל קצת לנשום אוויר, הגוש שנמצא בגרון ייעלם, וכל הפחדים וקוצר הנשימה ייעלם כלא היה.. יאללה, תחשוף ת'עצמך גבר!

לקריאה נוספת והעמקה
04/02/2014 | 22:12 | מאת: לי

ניראלי שכדאי לך לחזור לטיפול פסיכולגי, אתה סתם מנסה להראות שיש לך הרבה ידע ושאתה חכם וזה סתם מעצבן..וארוך... בכל מקרה שיהיה בהצלחה

היי ירין, אתה מעלה שאלות חשובות ומשמעותיות ובתחושותי הבלבול אינו רק לגבי הכיוון התעסוקתי. אין אף בחירה שיש בה מאה אחוזי ודאות. בכל בחירה יש סיכון וסיכוי , משהו שמאבדים ומשהו שמרוויחים ועדיין בחירותנו אמורות לשקף את הידיעה הפנימית שלנו לגבי "מי אנחנו" ולאן אנחנו הולכים. כדי להגיע להכרה כזו שבה תרגיש שלם יותר ומפוקס יותר אני כן מאמינה בטיפול שיחתי ואם גם הינך זקוק לטיפול תרופתי במקביל זה לא "פלסטר" אלא עזרה חשובה שבדרך כלל יש לה גם תוצאות טובות. מחשבות פילוסופיות בהרגשתי רק מבלבלות אותך יותר ואולי אף מרחיקות אותך מעצמך ומפשטות שנשמע לי שאתה זקוק לה. ליאת.

03/02/2014 | 19:43 | מאת: מישלי

מה קורה אם המטפל מתסכל בקשה של מטופל להרחבת גבולות הזמן ואז החוויה הרגשית שנוצרת היא שחזור כואב וסוער של אובדן אמון בדמות המטפלת ובטיפול בכלל? מה עושים במצב כזה?

היי מישלי, הרבה פעמים "העבודה" הרגשית בטיפול מתרחשת דווקא כמשתחזר משהו בין מטפל למטופל שמזכיר משהו קודם. הווה אומר שיש לך עכשיו הזדמנות מעולה לעעבוד על השיחזור הזה ולהבין דרך זה מה בדיוק קורה לך במצבים מסויימים, מה מעורר את חוסר האמון ועוד. עם כל זה שהתחושה היא לא נעימה וכואבת חשוב שתעלי אותה בטיפול ותדברו בדיוק את מה שכתבת פה. יתכן שדווקא מתוך זה יקרה משהו טוב ושונה. ליאת

01/02/2014 | 22:35 | מאת: תותי

שלום,אני בת 26 ויש לי פחד נוראי מהקאות. שמתי לב שכל פעם שאני ישנה אצל אבא שלי (בערך פעמיים או שלוש בשנה) באופן קבוע אני חולמת שאני מקיאה. בחלום אני מקיאה הרבה וזה כאילו אני עושה את זה בכוונה (בלי לדחוף אצבע) בחלום אני נהנת מזה,זה לא משהו רע או תחושה לא נעימה. ההפך. מה זה יכול להיות? ולמה לדעתך זה קורה רק כשאני ישנה אצל אבא? אשמח לאיזה הסבר.. תודה;)

לקריאה נוספת והעמקה

היי תותי, יש את העניין של פחד מהקאות ויש את הנושא של זה שאת חולמת על הקאות כשאת אצל אבא. אני לא מכירה אותך ולא את מערכת היחסים עם אבא כך שזה יהיה מאד לא מקצועי אם אעלה פה איזו השערה. זה כן נשמע שמשהו עובר עלייך כשאת ישנה אצל אבא ואם זה מפריע לך ומעסיק אותך אולי כדאי לברר זאת בטיפול פסיכולוגי, ליאת

30/01/2014 | 13:54 | מאת: אפי

יש לי קושי במעבר בין נושא לנושא . בעיקר שיש בעיות מהותיות בעבודה במסגרת נושאים אני מטפל! יש לי מהירות בצוע העמקה נתוח ויישום, עדין עם זה לא נסגר מול גורם חיצוני זה מטריד וקשה לי לטפל בדברים אחרים. רק אחרי זמן עיבוד או פתרון זה נעצר ונעלם בדניה כאילו המעגל נסגר וזה משתחרר! מה סיבת אפשריות לקושי? עודף אחריות? זה לא אובססיבי כי אין לי קווים אובססיבים אני די משוחרר וזורם בין דברים. מאוד נהנה מזמן פנוי.

לקריאה נוספת והעמקה

היי אפי, יכולות להיות הרבה סיבות למה שכתבהת וכדי לדעת למה בדיוק אתה מתכוון (כי גם לא ממש הבנתי) צריך להכיר אותך ואני לא מכירה אותך.. ליאת

29/01/2014 | 21:31 | מאת: שלומי

שלום רב אני בזוגיות חודשיים עם בחורה בת 25 הבחורה הינה סטרלית, צריכה להתקלח 2- 3 ביום וגם חשוב לה שאני אתקלח יותר נוטה לשטוף ידיים בתכיפות ומסתובבת תמיד עם מגבונים. בנוסף היא מאוד בעייתית מבחינת תפריט האוכל שלה. התאבון שלה נמוך בדרך כלל, היא רזה ונוטה לאבד את התיאבון בתקופות של לחץ. סבלה מבעיה חברתית בתקופת התיכון ולא הצליחה לקיים קשר ארוך עם גבר מעל חודש. מבחינה רגשית היא נוטה להיות מאוד רגישה ונפגעת בקלות ,הרבה פעמים משפטים שמתפרשים לשני פנים היא תבחר תמיד לפרש לצד השלילי. כמו כן היא מתעצבנת לעיתים קרובות על בני המשפחה היא נוטה להרים את הקול . בנוסף היא איבדה את אביה בנעורים. הזוגיות שלנו הייתה טובה מאוד בחודש הראשון אבל עכשיו אני מרגיש שכל דבר קטן שאני עושה שלא נראה לה מערער אותה (תחושה שהיא מחפשת אותי) הבחורה הינה סטודנטית ועובדת ומנהלת חיים תקינים וישנם חוג מצומצם של חברים ומשפחה שהיא מאוד אוהבת וצוחקת איתם הרבה יש לה מצפון גבוה והיא גם אוהבת צדק... בנוסף שמתי לב שהיא מתקשה לסלוח , לדוגמה אם אמרתי משהו בצחוק שפגע בה (שלא במתכוון כמובן) היא נשארת עם תחושה לא טובה כמה ימים. רציתי לשאול אם התסריט הזה (סידנרום) מתחבר למשהו מוכר. והאם בחורה שסובלת ממנו יכולה לחיות בזוגיות?? בלי קשר לאופי של בן הזוג

היי שלומי, אני לא יכולה לאבחן אדם במדיום זה. נשמע לי בעיקר שאתה לחוץ ממה שקורה ביניכם ואולי השאלה המרכזית פה היא לא האבחנה שלה אלא האם אתה מסוגל לחיות עם זה ומה אתה מרגיש כלפי כל מה שקורה וכלפיה. ליאת

31/01/2014 | 11:17 | מאת: גבריאלה

איזה תיאור מפורט, ממש מקסים בעיניי וממש לא מובן מאיליו אצל בני מינך האגוצנטריים.

29/01/2014 | 00:25 | מאת: איציק

שלום , אני בן 27 סטודנט וחווה התקפי פאניקה לא מוסברים ולחץ תמידי במיוחד במצבי לחץ אמיתיים כמו מבחנים ! אין לי עבר טראומתי ואני מאבד שליטה בחיים אני פשוט אובד עצות .. בתקופות מסוימות נראה לרגע שאני שולט שוב במצב ואז זה חוזר .. כאילו הגוף שלי כבר נכנס למצב של חרדות ומתח אוטומטי גם כשאני בוודאות לא חושב על משהו מלחיץ מה שגורם לי לחשוב שזה משהו אמיתי כמו התקף לב .. מה את מייעצת לי לעשות ? כי זה פשוט הורס לי את החיים .. עד שאני לקראת סיום התואר :-) קצת מתפדח שמישהו ידע

לקריאה נוספת והעמקה

היי איציק, מציעה לגשת לטיפול רגשי או גם לפסיכיאטר על מנת לבדוק כיצד לעזור לך. אין במה להתבייש אנשים רבים מאד סובלים מהתקפי חרדה וניתן לטפל בזה. ליאת

28/01/2014 | 02:09 | מאת: שרון

שלום אני אצטרך לעבור בעתיד ניתוח בלב... נמצאה לי בעיה מולדת פתאום בגיל 38 אני כרגע במעקב צמוד מאוד... אני מאוד חרד מהיום שיגידו לי שאני מועמד לניתוח... כול המחשבה הזאת על הניתוח וחתכים וכאבים וכול הסיכונים שיכול להיות בניתוח כזה מטרידה אותי מאוד..האם כדי להתחיל עם כדורי פסיכיאטר להורדת החרדה ..?? תודה שרון

לקריאה נוספת והעמקה

היי שרון, חרדות מניתוח הן נורמליות ומובנות ואולי גם קל יותר להיות חרד "רק" מהניתוח כי גם הממצא עצמו של הבעיה המולדת מעורר חרדה? לגבי תרופות- אפשרי וכדאי להתייעץ עם פסיכיאטר, ליאת

27/01/2014 | 19:48 | מאת: יעל

ליאת הי, נראה לי שאני נעזרת בך בתכיפות לאחרונה כמניע להמשך שיח עם המטפלת. קצת מוזר שאינני מצליחה דרכה לקבל את הכוחות לאזור אומץ ולדבר בפניה באופן קולח ושוטף. אני, עם האנליזה של ה 3 פעמים בשבוע, לא מרגישה מספיק בטוחה במחיצתה לשתף, לספר חלומות שאני חולמת והיא חלק מהם ולחלוק איתה את תחושותיי כשאני מוצאת עליה מידע חדש באינטרנט שהוא חלק מעולמה הסובב אותה. נראה לי שאני מקנאה בעולמה הרחב, בכישוריה הרבים מעבר לנעשה בחדר ומרגישה עד כמה הפער ביננו הולך וגדל לאור הידיעה שהיא מרצה בפני קהל, שהיא מוערכת מאוד מקצועית והתחושה הזו יוצרת בקרבי ריחוק ואיכשהו ממדרת אותי מלהיות במגע עם אותם מקומות פיסית ורגשית. התואר השני שלי מייצר מפגשים , שהם בחירה שלי, אליהם אני נחשפת ויכולה להיות שותפה. אך עצם העובדה שאני עלולה להיתקל בה מונעת ממני לקחת חלק. כרגע אינני עוסקת בתחום, אך מדוורת לימי עיון וכנסים. ליאת, אני מקווה שאין זה לטורח שכרגע אני מוצאת בכתיבה אלייך הנעה להמשך המפגשים ויצירת השיח בחדר עצמו. המטפלת שלי יודעת כי אני נעזרת בפורום, שיתפתי אותה כי נעזרתי בעבר. אני נעה איתה כבריקוד צעד אחד קדימה שניים אחורה. זורקת לה רסיסי מידע, שאני למשל נעזרת בפורום, אך לא אומרת מהו תוכן הדברים. אני מספרת כי חלמתי עליה ועל אימה חלום, אך אינני מסוגלת, ממש לא מסוגלת , לשתף אותה ולספר את שחלמתי. קשה לי עם זה. ובמקום שאכתוב לה זאת אני מוצאת עצמי כותבת כאן בפורום. כתבתי לך כי איכשהו הורדתי את אפשרות הכתיבה במייל שהייתה מנת חלקנו לפני האנליזה ואינני משתמשת בה יותר וזאת לאור תשובותיה השטחיות כי אני צריכה להביא זאת לפגישה וכי משהו מתמוסס דרך המייל. נראה לי כי באם הייתי כותבת לה, הדברים היו קולחים ויוצאים ללא כל חומות ההגנה שישי לי בחדר איתה.

היי יעל, אני שומעת היטב את הקושי הרב להביא את כולך לאנליזה ולסמוך. אני לא חושבת שאוכל לומר לך פה משהו שיעזור לך לסמוך ולשתף יותר משום שזה באמת בינך לבין המטפלת וכנראה גם חלק משמעותי מהתהליך שאת עוברת, אני כן יכולה "להחזיק לך מעט את היד" בדרך הזו ולומר שאני מאמינה שדברים ישתנו עם סבלנות, ליאת

24/01/2014 | 01:04 | מאת: מאי

היי ליאת, רציתי לשאול האם מטפל יכול להירתע או להלחץ מזה שמטופל מאוד אוהב אותו? ועוד שאלה.. האם לגיטמי לדבר בשפה חופשית כשמדברים על נושאים שקשורים למין נגיד כמו שאדבר עם חברות.. או שהשיחה צריכה להיות יותר מכובדת בגלל שהיא פסיכולוגית שלי.. וגם יש פערי גיל.. היא בת 40 ואני 25..? תודה ליאת

היי מאי, לא חושבת שמטפל נרתע מזה שמטופל אוהב אותו, גם תחושות כאלו הם לעיתים חלק מטיפול וברור שזו אינה אהבה רומנטית. (גם אם לפעמים היא מרגישה ככזו). אפשר לדבר גם על מין אבל חושבת שכן יש הבדל בין שיחה עם חברות על הנושא לבין שיחה עם המטפל משום שנראה לי שכשמשתפים את המטפל בנושא יש לזה מטרה מסויימת שונה מזו של שיחה עם חברות. ליאת

23/01/2014 | 20:47 | מאת: זיוי

מראש אני רוצה להגדיר שאני טיפוס של גבולות חזקים מאד בכל תחום.לכן כשהתחלתי טיפול והיה ענין שלא הייתי מרוצה בו, דברתי עם המטפלת שהביעה את עמדתה מאד בנוקשות. בלי לראות את הצד השני כלל, כאילו שאני לא נמצאת. או במקרה אחר שמבחינה טכנית לא יכלתי בזמן הרגיל, והמטפלת ענתה רק מה שקים אפשרי ואין לה יותר אפשרות לשנות בכלל כלום עד סוף הטיפול. בגלל שהייתי בטיפולים אחרים וחויתי מטפלות שהיו כדמות אמאית רכה מכילה ואוהבת, אני ממש בשוק לגלות שיש שיטה להיות קשים. האם גמישות בטיפול היא שלילית? האם להיות קשים למטופל זה יתרון? לא מספיק החיים עוד אדם קשה כמטפל? ואני פתאום קולטת שזה דפוס קבוע שלה אני אחוזת חרדה,כי כשדברתי איתה הרגשתי שקיר מולי, את יכולה להסביר לי מה קורה פה? מה עושים? ואיך לא אפול אצלה?או אולי לברוח?

לקריאה נוספת והעמקה

היי זיוי, לא כל המטפלים נוקטים בשיטה של גבולות נוקשים מאד או שלא הולכים לקראת המטופל עם שינוי זמנים וכו. זה בהחלט תלוי מטפל ותלוי מטופל. אני לא יכולה לדעת מדוע המטפלת נוקטת בגישה זו איתך והאם זו גישתה בכלל או שהיא מרגישה שנכון להיות כך מולך. אני כן חושבת שמאד חשוב שתרגישי מספיק בנוח בטיפול כדי לדבר על דברים שמשמעותיים לך ובהחלט מבינה את הצורך לקבל גם תגובה מבינה ואמפתית. תמיד קיימת האפשרות שהמטפלת אינה מתאימה לך ואז עם כל הקושי מתחילים טיפול אצל מטפל אחר מתאים יותר אבל לפני כן חשוב שתשקלי היטב האם זו הדרך היחידה או שיש עוד משהו שאפשר לעשות למולה? ליאת

24/01/2014 | 17:26 | מאת: נטע.

הבסיס לקשר טיפולי הוא יצירת מקום בטוח. מקום שבו את מרגישה ש"רואים" אותך וקולך נשמע. לא נראה לי שאפשר לייצר זאת עם "קיר אטום". עצתי, תברחי ומהר!

23/01/2014 | 11:31 | מאת: עדי

שלום, אני בת 35 מאז הילדות אני יודעת שאני סובלת ממה שנקרא "חולת ירח" קמה מתוך שינה מסתובבת בבית או סתם מתיישבת במיטה ומתחילה לדבר מתוך חלום. ברוב המקרים אני לא זוכרת כלום. לפני כמה שנים הלכתי למעבדת שינה והם לא מצאו שום דבר לא תקין ולא הפנו אותי להמשך טיפול. כרגע אני יוצאת עם מישהו שמאוד קשה לו כל העניין הוא מתעורר מזה וקם עייף בבוקר, הדבר משפיע על הזוגיות שלנו וגורם לו למחשבות על המשך הקשר. האם יש לדבר הזה פתרון? תודה

היי עדי, אם נבדקת במעבדת שינה וזה לא עניין נוירולוגי אז כדאי לגשת לאיבחון נוסף אולי אצל פסיכיאטר או גם לטיפול רגשי. את כותבת שהפנו אותך להמשך טיפול לאיזה טיפול הפנו אותך? ומדוע בעצם את לא הולכת לקבל את הטיפול הזה? יש לך כרגע סיבה טובה מאד לטפל בעצמך..כך נשמע אז אולי כדאי? ליאת

21/01/2014 | 17:56 | מאת: דליה

שלום , בשנה האחרונה אני חרדה מאוד , יש לי כל הזמן מחשבות לא טובות , אני כל הזמן חושבת על מוות של בני משפחה ואיך אני לא אוכל לעמוד בזה , על ילדי על בעלי , אני התחלתי לפחד מטיסות שמה המטוס יתרסק וכולנו נמות , אני לא יודעת מאיפה זה בא , אבל זה מעולם לא היה אצלי ? ממה זה קרה לי , לא עברתי שום אירוע טראומטי , אנחנו אמורים לטוס בעוד שבוע ואני מאוד חוששת , פעם הפנו אותי בפורום לפסיכולוג , אבל לכל מי שפניתי היו רשימות המתנה ארוכות ולכן הרמתי ידיים , מה אני יכולה לעשות , אני הן אדם נורמטיבי , עובדת , אוהבת את המשפחה ובאותה מידה גם חוששת לה

לקריאה נוספת והעמקה

היי דליה, חרדות שכאלו לא נובעות בהכרח מארוע טראומתי ספיציפי אלא ממשהו ש"מצטבר" בתוכך ויוצא דרכן. אני לא יכולה דרך הוירטואליה לדעת באמת מה קורה לך ומה הציף את החרדות אבל אני כן שומעת בתחושתי שאת אמביוולנטית כלפי קבלת עזרה וטיפול אמיתי במציאות. רשימות המתנה אצל מטפלים אינן סיבה לא להמשיך ולחפש טיפול, ברור שיש הרי מטפלים שיוכלו לקבלך אם רק תרצי מספיק לטפל בעצמך, אז השאלה היא האם את באמת באמת רוצה או שגם יש איזשהו חשש מטיפול? ליאת

21/01/2014 | 14:01 | מאת: שיר

שלום ליאת!אני נמצאת בטיפול מזה 8 חודשים אצל פסיכולוג נחמד ,ומאוד מקצועי,אני מרגישה שיפור אך...יש נקודה שמאוד מפריעה לי אצלו והיא סוג של ריחוק. הוא מאוד שכלתני,מאוד שומר על דיסטנס(לא קוראת לו בשמו הפרטי)ולהפתעתי התקדמתי בזכותו הרבה אך יותר ויותר מפריע לי חוסר החמימות שלו.לדוגמא:בסוף הטיפול האחרון שתקתי הרבה(מה שלא קורה כמעט)הוא שתק איתי,קיויתי שישלח מייל לשאול מה שלומי, מה קרה,הוא מודע למצוקות שלי אך התאכזבתי.יש בי מחשבות להחליף מטפל אך קשה לי לחשוב להתחיל מחדש,לספר ,לבנות אמון,ומה עוד שהוא כן עזר לי. בבקשה אל תגידי לי לפתוח את הנושא איתו...אשמח לזוית ראיה מקצועית שלך. תודה רבה!

היי שיר, אתייחס לכמה דברים שעלו ממה שכתבת. קודם כל חשוב לראות שלמרות התחושות יש שיפור - זה הרבה. וחשוב שתנסי להבין אם הוא מרוחק, מה בכל זאת הביא לשיפור? דבר נוסף שבלט לי זה שלא לגמרי ברור האם הריחוק הוא רק שלו או גם שלך. למה למשל את באמת לא קוראת לו בשמו הפרטי? למה למשל כתבת שלא אומר לך "לדבר איתו על זה"? אולי כי לדבר איתו זה סוג של קירבה? ואם כן, מדוע את חוששת ממנה? את לא צריכה לענות פה כמובן, אלא לעצמך ואולי גם לו. דבר נוסף, ריחוק זה עניין של הגדרה, מטפל למשל יכול לא לכתוב בכלל מיילים בין הפגישות ואחריהן ועדיין לשדר חום בפגישה, מדוע מייל שכזה זה בהכרח מעיד על קירבה? אולי למשל הוא מכבד את בחירתך לשתוק ומחכה שתעזי יותר כשיהיה לך יותר נוח? וכן..אני בכל זאת מציעה לך להעז ולדבר על זה :) משום שזה יכול לעשות שינוי נוסף בתחושותייך וצעד משמעותי בטיפול, ליאת

26/01/2014 | 17:32 | מאת: שיר

ליאת יקרה,תודה על תגובתך! הטיפול מקדם מאוד, בגלל שהפסיכולוג מאוד מאוד מקצועי! מבחינת העצות,ההדרכה,נקודות ההתיחסות שלו נכונות ומחזקות ובנוסף אני מאוד מאוד רוצה להתקדם בחיי!אני טיפוס רגיש(אולי מידי)וכאשר היתה פגישה חריגה מבחינת האמוציות(בכיתי) ולא אופינית לי(בשתיקה)ציפיתי שהוא יתיחס (לא תמיד אני חשה צורך כזה),ההרגשה שלי שאני עוד אחת מיני רבים, ושייכת למשבצת ביום מסויים בשעה מסויימת וזהו,דרך אגב,אני לא קוראת לו בשמו כי זה מתבקש...הוא חותם את המיילים שלו ב....ד"ר X,וכך כולם פונים אליו.הוא מאוד משדר דיסטנס. אז לפי דבריך מה שחשוב זו ההתקדמות?תודה

20/01/2014 | 18:40 | מאת: .

הי, בכל מקום שאני קוראת כתוב כמה קשה זה לספר את עצמך בפתיחות, וכמה קשה להיפתח בטיפול. אצלי אין עולם פנימי, אין לי מה לספר בכלל וגם בטיפול. לא מרגישה שאני מסתירה משהו שם, כי אין לי מה. אני חלולה וחסרת תוכן. ריקה מכל. כמו גוף חסר מהות שמסתובב בעולם בלי טעם ובלי ריח. כך גם נראים חיי. אז אני הולכת לטיפול, ונו מה? מה ייצא מזה אם אין לי על מה לדבר? אין לי אישיות אפילו! אין לי עולם פנימי!!! זה אומר שאני בעצם לא חיה. זה לא נחשב. אז אולי אני נושמת ואוכלת, אך בכך מסתכמים חיי.. אז יוצא מצב בעצם שאני ריקנית וחלולה והולכת לטיפול כי לא חיה באמת, רק שאי אפשר לטפל בי כי אני סתם קליפה. אין לי נפש, רק גוף. מכאן שאני בלתי ניתנת לטיפול ומכאן שחיי ישארו אותו דבר. האם עליי לדבר על זה בטיפול? זה מה שיוצא את הנפש שלי? החוסר נפש שלי? גם על זה כבר דיברתי, באמת שלא יוצא מכך דבר. אין לי מה להגיד בטיפול חוץ מלחזור על עצמי שאני לא חיה. מה אפשר לעשות מכאן? נראה לי שזה קשקוש אחד גדול מה שכתבתי פה... אבל התייאשתי כבר. אני קוראת בפורומים הרבה ולאנשים יש בעיות ספציפיות, וסיבות שבגינן הם הגיעו למצב שבו הם נמצאים. מה אני יכולה להגיד? כלום, כרגיל...

לקריאה נוספת והעמקה
21/01/2014 | 12:41 | מאת: .

לא חשוב, אני לא רוצה תגובה.. במילא רק ייצא שאני לא רצויה...

21/01/2014 | 14:02 | מאת: מאי

אני מאוד מזדהה איתך .. גם לי יש ריקנות עצומה ומטורפת.. וברור שטיפול יכול לעזור לך.. את גם תפרקי את כל מה שאת מרגישה.. וזה הקלה.. את לאט לאט תביני למה את מרגישה ריקנות ובטוחה שתמצאי דברים שימלאו אותך בהמשך.. גם אם זה יקח זמן...

21/01/2014 | 23:48 | מאת: סיגל

שאם היית באמת ריקה , זה לא היה מטריד אותך... לא היית חושבת על זה, לא היית הולכת לטיפול.. וכן, זה בהחלט נושא לדבר עליו בטיפול כי זה האופן שבו את חווה את עצמך, וזה מפריע לך.

עצם העובדה שאת מסוגלת לאמר דברים אלה ברור שאת לא קליפה כי קליפה ענינה שאינה יודעת מזו קליפה! את נשמ מדהימה שחיה בריק קיומי וזו דרגה מצוינת מכאן כל מה שיש זה להכיר בריק הקיומי ובמקביל לבחור במודע להנות ליצור ילחיות בזרימה! בהצלחה

23/01/2014 | 07:33 | מאת: גבריאלה

הי, תדברי על זה, על החוסר על החלול, זה נשמע כמו נושא חשוב לטפל בו. וחוץ מזה, אולי זה משהו שאפשר ללמוד איך למלא את הריק, ברור שאת חיה הנה את כותבת על עצמך עושה השוואות מה יש לאחרים ואין לך ואת רוצה ומתייאשת, אז כנראה שבכל זאת יש לך גם חיים "נפשיים"..לא? ( חוץמזה אל תקחי את כל מה שאומרים הפסיכולוגים ברצינות, גם הפסיכולוג שלי אומר מדי פעם שאני לא מחוברת לרגשות לחיים וכד')

היי לך נקודה, את הרבה יותר מנקודה אם כתבת את מה שכתבת. מסכימה עם כל מה שכתבו לך, כתבו לך דברים יפים וחכמים. ברור שיש לך אישיות וגם עולם פנימי אני חושבת שאולי מפחיד לספר את העולם הזה אולי בדיוק כמו שכתבת כי אז את חוששת שלא יקבלו אותך? או שתרגישי לא רצויה? אולי.. ואולי יש עוד פחדים שמתלווים לחשיפה הזו. אל תתייאשי! אני מאמינה שאפשר לטפל בך ושאפשר להגיע עם סבלנות ועדינות למה שמתחת לקליפה. ליאת

23/01/2014 | 23:02 | מאת: .

מתייחסים אליי? מה קרה פה? נראיתי? מעדיפה לא לכתוב יותר מדי כדי לא להרוס. זה רגע חד פעמי ונדיר. רק חייבת להגיד ממש תודה, זה ריגש אותי באמת.

20/01/2014 | 08:50 | מאת: מתעניינת

שלום, לומדת קורס באוניברסיטה על הפרעות אישיות, בעקבות סרט שראיתי מעניין אותי הבדל בין אילוזיה לדלוזיה ואיך כל הפרעה באה לביטוי, תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

היי מתעניינת דלוזיה זה שם כולל לעיוותים חשיבתיים, מחשבות שווא שקשורות לאדם מסויים, לגוף, תחושת רדיפה למשל. אלוזיה היא הפרעה בתפישה, כאשר יוצרים דימויים שגויים לגירויים סביבתיים ומציאותיים. ליאת

אימי חלתה בסרטן ללא כל התראה מוקדמת אושפזה ותוך זמן קצר נפטרה ! היחתי נוכח ברגע המוות ממש היא דיברה הכל היה תקין קצת קושי בנשימה ופתאןם נחנקה ומתה זה קרה ממש במהירות! הבנתי מיד שזהו אבל ניסו להחיות אותה! ומזה התחיל הסיוט ראיתי שקשרו לה את הלשון ואחרכך נקבע מוות אז הרופא הוציא את הצנטרים מהגוף! וגם לפני הקבורה הגוף הפניםהתנפחו! ועד עכשיו הגופה בקבר זה תמונ שחוזרת לי כנרודת אחיזה להזכר בה זה לא הופיע בזמן לאחר נפטירה אבל דווקא המרחק חודשים מספר זה חוזר! ללא חרדה ללא פחד ללא תגובה רגשית שלילית רק עצב שנעלמה פתאום ואני לא מצליח לעכל את ההעדר! שכך נעלמה! האם מצב זה טבעי מה פרק הזמן שזה אמור להיות מןפנם? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי יותם, מצטערת לשמוע על מות אימך. מניחה שהכאב והצער גדולים מאד. לא נשמע לי שאתה לא מצליח לעכל, התמונות שחוזרות, המראות, המחשבות כל זה זה חלק מהעיכול ומהעיבוד. אין פרק זמן מוגדר לאבל. התאבלות היא משהו אישי כל אדם והזמן שנדרש לו. זה לא אמור "לעבור", זה אמור רק להשתנות מבחינת העוצמות, התחושות, מבחינת זה שכל פעם נזכרים במשהו אחר, ברגעים קטנים אחרים. הכאב נשאר הוא רק משתנה. ליאת

17/01/2014 | 16:17 | מאת: יעל

ליאת שלום, כתמיד אני פונה אלייך ברגעי משבר ותקיעות בטיפול, תוך ידיעה כי תשובותייך והבנתך את הסיטואציה גם מרחוק, יש בהן כדי להניע אותי להמשך התמודדות ושיח עם המטפלת. עברתי לאנליזה 3 פעמים בשבוע עם אותה מטפלת שליוותה אותי במשך קרוב לעשור בפסיכותרפיה. עשיתי זאת ביודעין עם הסתקרנות רבה לבאות ורצון עז מתמיד להבין עוד יותר דברים מבפנים וכן בשל החסך של המפגש השבועי הבודד. לקח לי זמן להתחבר לתהליך החדש הזה ולחבור אליו אם בכלל. המקום שאני נמצאת בו מעורר בי התנגדויות ורגרסיה שרק הולכת ומתחזקת. אני מרגישה כי אני ננעלת מבפנים, כבר לא משתפת בשוטף האופף אותי ומלאת כעסים. למרות הרצון והשיח הפנימי שלי כן לחזור ולשתף אינני יכולה לעשות כן. יצרתי לעצמי מחסומים ואיסורים שנולדו בקרבי, אולי עקב הרצון העז של המטפלת לגעת בדברים ולא בצורה עדינה ומגוננת כמקודם, כך שהכול נראה לי לא לגיטימי יותר. כבר אין אפשרות לכתוב במייל כי מתפספס השיח בחדר, כבר אין מקום לדבר על מה קורה לי ביומיום כי איך זה יוביל לסוגיות כואבות ועוד כל מיני רעיונות שאיכשהוא שאבתי אותם ואינני מצליחה להרפות מהם. אין לי כוח. אין לי כוח להתמודד עם הקולות הפנימיים שבולמים אותי. אני כל הזמן שומעת שזה מפגר לשכב, לדבר דיי אל עצמי, לבוא 3 פעמים ולבזבז כל כך הרבה כסף ובעצם אין בכך כל טעם ואכן דבר לא זז. הקולות האלה, אל מול הקול השקט והעדיין שורד, שאני אכן כה זקוקה למפגשים האלה. שזה בעצם מה שנותן לי כוח ליומיום, לשרוד את היומיום. איך אני יוצאת מזה. ואולי אני לא רוצה לצאת מהמעגל הזה ויש בזה אמירה למטפלת איך את לא רואה שכל כך קשה לי ולמה את לא מוציאה אותי מזה. ומאידך האם אכן את הכול אני צריכה לשים עליה. ממש לא נראה לי.

19/01/2014 | 07:40 | מאת: יעל

ליאת הי, בהמשך להודעה הקודמת, אני רוצה לשתף אותך כי הסופ"ש היה לא פשוט. כל הזמן אני חושבת על שיח דמיוני ביני לבין המטפלת, מצרה על דברים שאינני אומרת וגואים בתוכי כל הזמן באי שקט הולך וגובר. כחלק מהשיח אני תוהה האם המקום שהגעתי אליו נובע מחוסר ביטחון וחוסר אמונה במטפלת . מרגישה כי אינני יכולה לסמוך עליה יותר וכי אין יותר את הביחד שהיה מנת חלקנו בעבר. ייתכן והיות בשל הידיעה כי היא לומדת ומעבירה הלאה את מה שקורה בחדר במסגרת ההדרכה חוסם אותי מלהיפתח. תודה!

היי יעל, אנליזה זה קשה. זה קשה לספר את עצמך בדיוק רב ובפתיחות זה קשה לגעת בצורה אינטנסיבית כל כך בעולם הפנימי הייתי אומרת שאנליזה זה לאנשים די אמיצים ואם את שם אז את אמיצה!. אז אולי השאלה היא מדוע להשאר במקום כזה כשקשה? והתשובה היא שלפעמים כדי להגיע למקום רגוע יותר ושלם יותר יש לעבור דרך איזשהו כאב. נכון שאפשר תמיד גם להגיע לטיפול של פעם בשבוע, גם בטיפול כזה עובדים, גם הוא מקדם, וזו בהחלט כבר בחירה שלך מה נכון לך יותר ...ונשמע לי שאת עדין מתלבטת ומדי פעם עולים הקולות הללו של ההתלבטות האם באמת צריך אנליזה או שאולי מה שהיה קודם מתאים יותר? אל תברחי מהקולות הללו שהם לגיטימיים ותפתחי אותם שוב למול המטפלת. לא מרגיש לי שהקושי הוא שאין אפשרות לכתוב במייל אלא להיפך שיש יותר אפשרות לדבר על הכל בחדר על הדברים שהכי קשה לגעת בהם ולפעמים אם יש מירווחים אז לא נוגעים בהם... והקושי הזה, כפי שכבר כתבתי, הוא לגמרי מובן ואנושי, ליאת

17/01/2014 | 12:51 | מאת: אבודה מפעם

זאת אני- מפעם. ( עם הפסיכו' שנטשה אותי עקב נסיבות חייה- האולי נסיעה. ובסוף- אני יודעת שהיא עדיין כאן בארץ. כי אני פשוט יודעת. וגם ה"מחליפה" - שהגעתי אליה דרכה...) - זוכרת אותי? אני לא מסוגלת לכתוב הרבה. בקושי מסוגלת גם את זה.( אז אעתיק כאן חלק מדברים שכתבתי כשיכולתי) היא הבטיחה לי שלא תעזוב אותי ולא משנה מה יקרה, כי היא יודעת מה עברתי, ושאין סיכויי שהיא תפצע אותי שוב כמו הקודמת. לפני כ 4 חודשים פוטרתי מעבודתי. עבדתי שם כ 10 שנים ברציפות. ( לא אכנס לפרטים. אך אציין שהכל קרה מאד מהר ובצורה כואבת. ואני בטוחה שיש קשר ישיר לעזיבה של הקודמת...). מאז שאלתי את המחליפה- מה יהיה? אם לא אמצא עבודה? איך יהיה פה? מה נעשה? והיא הרי כל הזמן אפשרה מיילים, וסמסים. והייתה כל הזמן עבורי. בלי קשר לפיטורים. כך היה איתה הקשר מלכתחילה. למרות שהיא "קיבלה אזהרות" על השיטה הזאת מהקודמת, ולמרות שאני פחדתי מזה שוב. וכל הזמן אמרתי לה על תלות ועל קשר בין פגישות ועל גבולות. אבל היא הייתה מאד נחרצת ואמרה שהיא בטוחה במאה אחוזים בשיטה שלה איתי. ושזה מה שמתאים לי. ושבזה היא מאמינה. ושלה זה לא יקרה איתי, כי היא מכירה עצמה ואת גבולותיה הייטב וכשלקחה אותי היא ידעה מה היא לוקחת על עצמה. היא גם הציעה והתעקשה שניפגש 4 פעמים בשבוע. עד אז- נפגשנו 3 פעמים. וכדי שאוכל ואסכים לזה, היא באמת באמת גם עשתה הנחה גדולה מאד לשם כך. ( זה יוצא מחיר מלא לפעמיים בשבוע. כשאנו נפגשות 4 פעמים). אבל כשפוטרתי התחלתי לפחד. אמרתי לה שאני לא יודעת מה יהיה. ושצריך לחשוב על העתיד. כי גם אם אמצא עבודה וודאי ארוויח הרבה פחות ממה שהרווחתי עד כה כל השנים. היא אמרה לי כל הזמן לא לדאוג. ושהיא בחיים לא תעזוב אותי. כשאני המשכתי לדאוג ולבקש ממנה לחשוב, אז היא אפילו אמרה לי בסמס:" לפחות את הדאגה הזאת תורידי לעצמך מהראש". וכשכתבתי לה :"זה לא מציאותי. את לא יכולה לטפל בי בלי תשלום". אז היא ענתה:"לפעמים המציאות עולה על כל דמיון". והוסיפה סמיילי. :-) היא גם אמרה לי :"חמישה ש"ח יהיו לך?"- כדי להרגיע אותי. ופתאום- לפני שבועיים בערך, היא פתאום חזרה בה. היא אמרה שהיא בדקה. וטעתה. ושהיא עכשיו מבינה שהיא לא יכולה לעבוד בחינם. ושמצבה הכלכלי לא מאפשר לה ושאצטרך לשלם. שהיא לא תעזוב אותי אבל שגם אני צריכה להירתם לזה. זה אחרי שהיא גם נתנה לי דוגמא למטופלת שאצלה שקרה לה דבר דומה, והיא לא שילמה במשך תקופה מסויימת. וכנראה אח"כ החזירה לה על כך. המשכנו לדבר על זה כשאני מרגישה מרומה. ונבגדת. ופתייה. ושאיך אוכל לסמוך על המילה שלה? כי היא לא עומדת מאחוריה. ולא אחראית. והרי אני כל הזמן שאלתי מה יהיה ושנחשוב על פתרון ועל מה עושים אם לא אמצא עבודה. והנה- בפגישה שחלפה היא גם הוסיפה משהו:" היא אמרה שטעתה. ושהיא לא מתהפכת. ושהיא רוצה להמשיך איתי. אבל שאצטרך להירתם למאמץ הזה. וגם שהיא חשבה עד היום- עד שפגשה אותי, שהיא יכולה להתמודד עם הכל. ושהיא הכי גמישה שיש. ואמרה לי שלא אמצא טיפול טוב מממנה- באחריות". אבל שזה עבר גבול פנימי שלה, שהיא לכן רוצה לשמור.והסבירה למה:"שאם יש מטופל שלא יכול לשלם- היא תעמוד בזה, ואם יש מטופל שהוא מאד מאד קשה ( בגלל הסיפור שעבר בחייו) אך אין לו בעייה כלכלית- היא גם עומדת בזה, ומאפשרת לו הכל: סמסים, מיילים, פגישות רבות, המון המון נתינה שלה. אבל! כשיש גם וגם- את זה היא כבר לא מסוגלת להכיל. ולכן - אהיה חייבת לשלם. בעצם מאז שהיא חזרה בה אני יותר ויותר מתפרקת: אני מרוסקת. מבחינתי- זהו. הנה- זה שוב קורה לי. יש איום. נטישה. שאם אין לי לשלם- אין לי אותה. היא פשוט תעזוב. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. וחושבת על הסוף. מחשבות לא מרפות. לא מצליחה להרגע. לוקחת כדורי קלונקס שנשארו לי מפעם. בלי רופא. וחושבת על למות הנה עוד משהו שכתבתי: לא הייתי ככה כבר מלא זמן. פרט לתקופה הסמוכה אחרי שהיא נטשה אותי ובצורה שהיא עשתה את זה. אבל אז עוד הייתה לי את העבודה. שהחזיקה אותי. כי זאת מסגרת. חובה. עם אנשים שאהבתי. עכשיו? אין לי כלום. וגם אותה "מחליפה" כבר לא ממש ישנה. לא טוב איתה. אני מרגישה שהסיפור מתחיל לחזור על עצמו. כל הקטע עם הגמישות- והמיילים, והסמסים והקשר הזה שבין הפגישות. וכל ההבטחות שלה ש"יהיה בסדר, ושנמצא פתרון ושאשלם כמה שיהיה לי"... הכל בולשיט. זה לא נכון. ומסתבר כלא נכון. אני מרגישה טיפשה. ומרומה. בפעם השנייה! היא ידעה מה היה. היא אפילו דברה עם הקודמת וקיבלה את כל המידע כולל ה"אזהרות" לאן לא לפנות ומה לא לעשות- לדעתה של הנוטשת/הקודמת. אבל עשתה יותר גרוע. למה? כי איך אפשר בתור פסיכולוגית לעולל זאת למישהי בפעם השנייה?? ולמה להבטיח ש"יהיה בסדר" כשאת לא שלמה עם זה? ואני זאת שבקשתי ממנה לחשוב על מה יהיה.- מייד כשפוטרתי. והרי אני לא איזה מישהי שפוטרה על ימין ועל שמאל ולא החזיקה עבודה יציבה בחייה. בסה"כ פיטורין אחרי 10 שנים באותה עבודה!! שאלתי אותה מה נעשה? ושנחשוב יחד? ושלפחות לא תעזוב אותי לפני שתדאג לי לפרידה מסודרת ולמסגרת חליפית. הצעתי אפילו להוריד את מס הפגישות. אבל היא ענתה שזה "אנטי טיפולי" בעינה. ושאשלם כמה שיהיה לי. נו באמת... איך? מה הייתם עושים במקומי?? :-( המחשבות הסופיות יותר ויותר אצלי. ברמת היום יום . וגם יותר. איך יוצאים מזה? מה אני צריכה לעשות? הרי גם היא הייתה נסיון שני!! אחרי פגיעה עצומה. מה אעשה? ועוד: את מה שקורה עכשיו. פתאום אחרי שהיא הבטיחה לי שלא תעזוב אותי ושגם אם לא יהיה לי לשלם אז "אשלם כמה שיהיה לי" ..ואני עוד עניתי לי אז:"זה הרי לא מציאותי. ואת יודעת את זה. אל תגידי לי סתם. מה זה כמה שיהיה לי?? ואם לא יהיה? אני לא יודעת מתי אמצא עבודה וכמה ארוויח בה, אבל בטח הרבה פחות ממה שהרווחתי עד כה. ושאני לא רוצה לקחת סתם כל עבודה, כי אז זה יגרום לי לשנוא את הטיפול- שאהיה עבד לטיפול, במקום לחיות את החיים ושהטיפול יהיה אמצעי בשירותם ולא ההפ. היא בתגובה ענתה :"חמישה ש"ח יהיו לך?".. בקיצור אפילו סימסה לי :"תורידי לך לפחות את הדאגה הזאת מהראש. נסתדר. לפעמים המציאות עולה על כל דמיון. והיא גם הוסיפה סמיילי לסמס". והנה - לא חלף שבוע, ואמרתי לה שקשה לי עם חוסר הוודאות. ושאני מפחדת. ושגם עכשיו הסכום קשה לי- אמנם היא עושה הנחה מאד מאד גדולה, אבל היא מתעקשת על ארבע פגישות בשבוע. ולכן בעצם ההנחה כה גדולה. וכן- ברור שאני מרגישה שאני צריכה את זה. מי לא היה רוצה?? אבל מצד שני- אם גם עתה, המצב הכלכלי קשה לי, אז אני הצעתי שנחשוב אולי להוריד פגישה. כדי שאשלם פחות. וגם שאם לא אמצא עבודה אז שתגיד לי מה יהיה לדעתה הפתרון. כדי שגם היא לא תכעס עלי, וגם אני לא ארגיש כעס ותסכול על הטיפול. ואז פתאום היא התחילה להגיד שאקח כל עבודה. כי הטיפול הוא בשבילי. ושהיא לא מסכימה עם האמירה שלי ש"אני אכעס על הטיפול אם אחיה רק כדי לקיימו אבל במציאות מחוץ לטיפול- אעבוד בעבודה שאני לא רוצה, רק כי יש לי לחץ לקיים את הטיפול.". אמרתי לה- שבכל זאת עבדתי המון שנים ברציפות. ושאולי זאת נקודה שאני רוצה שהטיפול יעזור לי לשנות. ולהגיע דווקא למקום ועבודה טובים יותר. ואולי לעשות שינוי קריירה. או לכל הפחות- לחשוב. ולא לקחת כל עבודה רק מלחץ, כמו איזה בת עשרה.. בכל זאת צברתי נסיון, וגם יש לי תואר ראשון עם ממצוע גבוה. ( אמנם בתחום מדעי החברה ולא מקצוע, אך אופציות לתואר שני פתוחות בפני- כולל משהו מקצועי בגלל המממוצע הגבוה של התואר הראשון). ושאני פשוט לא יודעת מה אני רוצה. ומה אני יכולה. ואיך לסדר לעצמי את הראש. ומה קודם. והכל בלאגן אחד גדול. ושבמקום שהיא תהווה מקור לתמיכה ולעידוד, היא הופכת למקום של לחץ, וביקורת,ועול כלכלי. ושמה פתאום היא חוזרת בה ממה שאמרה? פתאום היא אמרה לי שאצטרך לשלם. ושהיא לא תעבוד בחינם. כשאני מלכתחילה בכלל לא העליתי זאת כאופציה!! אני רק שאלתי. העליתי חששות. שאלתי מה יהיה. והיא הרגיעה וענתה כפי שענתה. ופתאום אני מרגישה מרומה. ופתייה. שהאמנתי למשפט הזה שלה :"שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון". ולמשפט על ה"חמישה שקלים"- שנועד להרגיע אותי. פתאום היא מתהפכת לי. ולמה?? למה?? כי פתאום נהייה לה קשה איתי? אפילו שהיא ידעה את זה מראש! וידעה איזה מטען כבד אני סוחבת עלי מהטיפול הקודם. הרי היא הייתה "המחליפה" - ובכלל היא זאת שממש עודדה אותי להשאר אצלה ולא לחזור לקודמת. כי היא טענה שהיא לא מספק סביבה מספיק יציבה שאליה אני כה זקוקה. ( עקב נסיבות חייה של הקודמת). ובכלל- הקודמת עדיין בארץ. ולא נסעה. ( אני יודעת כי אני "עוקבת" אחריה באינטרנט אכשהו). ואני מרגישה שהנה- גם היא שהבטיחה כל כך הרבה, בעצם מסתברת כסתם. הבטחות לחוד ומציאות לחוד. למה?? למה לומר לי סתם?? למה גם היא מתהפכת?? ואיך אבטח בה?? ומה עושים? אני חייבת לדאוג לעצמי. שכן- אני חושבת מחשבות על מוות. כל יום. ויותר מזה. כי לא אוכל לעמוד בנטישה שוב. ולא ע"י פסיכולוגית. ועוד שהפעם כביכול אני "אשמה" - רק כי פוטרתי. ( ואני בטוחה שהפיטורין הם תוצאה ישירה של מה שקרה לי בטיפול הקודם. זה לא סתם קרה ככה. פתאום אחרי שנים כה רבות. זה גם קרה בול בזמן שהיא נטשה). אני שבורה. לא יודעת למי פונים לעזרה? השקעתי את מיטב כספי בטיפול. כולל אצל ה"מחליפה". היא קיבלה המון כסף. כל חודש. ויכולתי לתת לה את זה. ולא צייצתי. אבל עכשיו?? מה עכשיו?

לקריאה נוספת והעמקה
20/01/2014 | 12:41 | מאת: סיגל

אבל היא לא מוותרת עליך. להפך, נראה שהיא חזקה ונוכחת עבורך. מאוד יתכן שאם היא תקבל אותך ללא עלות 4 פעמים בשבוע כולל סמסים ומיילים - הכל יתקלקל. התשלום גורם ליחסים להיות סימטרים. הרי אין נתינה ללא קבלה בתמורה. הקושי שלך מחיפוש העבודה, וחוסר הוודאות ברור מאוד. הייתי מציעה לך לומר לה : אוקי, ברור שאי אפשר בחינם , אבל בואי נעשה חוזה חדש: תגיעו לסכום ולמספר פגישות ששתיכן תעמדו בו תדברו על כל מיני שילובים, נניח פחות פגישה בשבוע, פחות כסף כל פגישה, פריסת תשלומים וכו שיהיה - ב ר ו ר ששתיכן תרגישו נח עם הסידור החדש גם את וגם היא. ואינשאאלה, תמצאי עבודה במהרה. משהו שיכבד את כישוריך ואהבתך. ואפילו יותר . בהצלחה.

הי אבודה מפעם אל תלכי לשם. אל תכי למקום שבו את אומרת לעצמך ששוב ננטשת זה הכי קל כי זה מוכר לך. מסכימה עם סיגל, לא ננטשת והיא לא התהפכה. היא טעתה. היא בדקה שוב את הגבולות שלה וחשבה עם מה היא תרגיש בנוח. זה הרבה יותר נכון מצידה לומר עכשיו מהם גבולותיה מאשר לעשות משהו כנגד תחשותיה הפנימיות ואז להרגיש גם קורבן. מסכימה גם עם סיגל שבהירות חשובה פה מאד. נסו להגיע להסכם כלשהו שיהיה מקובל גם עלייך וגם עליה ששתיכן תרגישו איתו בנוח יחסית תוך כדי שתקחו בחשבון את גבולות המציאות החיצונית כרגע את העובדה שאינך עובדת וכו'. אולי יש תקופות שגמו שמתחשבים בטיפול גם במטופל וגם במטפלת כך מתחשבים גם במגבלות המציאות וזה בסדר. אני בטוחה שהיא תסכים להגיע איתך ל "הסכם" שכזה. ללכת למקום של "עוד פעם נטשו אותי" לא יוביל אותך לשום מקום פרט לעצב גדול וכאב וחבל. נשמע שאת חשובה לה. נושא נוסף זה העבודה, לדבר שוב על מציאת עבודה על האם העבודה היא אכן רק כדי לממן טיפול או גם לדברים אחרים, גם בנושא זה אפשר למצוא משהו שאולי יחבר את כל הציפיות. לא כל יחסים הם "הורדת ידיים" ומאבק יחסים הם גם פשרה הדדית ןהתכווננות הדדית. ליאת

20/01/2014 | 16:15 | מאת: אבודה מפעם

תודה רבה! עשיתן לי מעט סדר בכאוס שבו אני נמצאת כרגע. אני נורא נורא מפחדת. ובמקביל- גם מתאמצת עד קצה יכולתי למצוא עבודה( אני כמעט כל יום כל היום רק על זה. אני חיה כמו נזירה- חוסכת כל שקל. לא קונה כמעט כלום. וזה די מאמלל אותי. ובבד בבד- גם עובדת חזק על הקו"ח שלי, שולחת, משפצת, יוזמת, ונשלחת גם להמון מבחני מיון זוועתיים- שזה לא לוי כבר בי אם אעבור :-( ). אדבר איתה. אנסה. הבעייה היא שהיא לרב נוהגת לומר :"נמשיך לדבר על זה בפגישה הבאה" וגם :"אני לא מאמינה שלא יהיה לך מה לשלם או שנגיע למצב של פרידה" , ומה שהכי בעצם מכעיס/ מעצבן/פוגע/ מפחיד אותי :" אני לא אעזוב אותך. את זאת שתעזבי אותי " ( כי בעצם היא כביכול פה. אבל האחריות לאפשר אותה- היא עלי). ופה אני מרגישה שהיא מפעילה עלי לחץ נוסף שכרגע רק פוגע בי ומזיק, ולא תורם ליכולת שלי להתמודד- כמו שגם היא רוצה. הרי גם בלי האמרה הזאתי, אני מחפשת עבודה. אז למה להוסיף לי כזה משקל על הכתפיים?? אני קורסת רק מהדאגה והפחד שמא היא לא תהיה לי. והאשמה- שגם כך אני מרגישה בגלל הסידור הכספי וההנחות, רק מכרסמת בי עוד וגדלה. :-( אני..

14/01/2014 | 22:19 | מאת: תת

היי ליאת ! מה שלומך? מקווה שאת בטוב . מזמן לא יצא לי לכתוב כאן . לפני כמה חודשים יצאתי מגמילה וכרגע המטפלת שלי בחופשה לזמן בלתי מוגדר ולא קיבלתי עדיין מחליפה ואין לי מושג גם אם אקבל בהמשך . אני מרגישה שקשה לי לפעמים לשמור על עצמי מעצמי. לפני כמה ימים שתיתי אחרי העבודה והתקשרתי אל המטפלת שלי כי הייתי צריכה אותה אבל בסוף רק שאלתי לשלומה ואיחלתי לה חופשה נעימה . ששאלה אותי מה שלומי? לא יכולתי לשתף אותה אז רק אמרתי שהכל בסדר . היא כרגע בתקופה בה היא צריכה להתעסק רק בעצמה ולא הרגשתי שזה מתאים , אבל כן שמחתי לשמוע שהיא בסדר . שהגעתי הביתה בכיתי כי ממש פחדתי מעצמי . בכיתי כמעט כל הלילה ואז נרגעתי והלכתי לישון ושקמתי בבוקר אמרתי לעצמי מתחילים מחדש . היום הייתי בלוויה והיה אלכוהול וכולם שתו ואני לא שתיתי אז חזרה לי קצת תחושת השליטה. לפעמים אני פשוט נורא מפחדת ממני . כבר למדתי שאת המציאות ואת האנשים שמסביבי אני לא יכולה לשנות , הדבר היחיד שכן בתחום השליטה שלי הוא רק אני עצמי , ולרוב אני פשוט מוצאת שאפילו זה קשה לי . זה מפחיד אותי לשתות כדי להשיג שליטה על הפחדים שלי כי אני יודעת שזו רק אשליה ובפועל אני רק מאבדת שליטה . אך אוכל לעזור לי להשיג תחושת שליטה אמיתית ?

לקריאה נוספת והעמקה

היי תת, טוב לשמוע ממך. לפעמים יש נפילות והן באות לידי ביטוי גם בנפילה בתחושת השליטה העצמית. השליטה הכי הכי קשה בסופו של דבר היא השליטה ברגשותינו ובאמת לא תמיד ניתן לשלוט עליהם אולם ניתן ללמוד איך להתמודד איתם כשהם מגיעים כמו באמת להתמך במישהו (זה בסדר שהתקשרת אליה) או ללמוד איך לתת לגל של הרגשות הכואבים לעבור דרכך מבלי שתפחד ממנו בתקווה שמחר יבוא גל רגשות אחר...(וזה לא קל ליישם זאת..) ליאת

13/01/2014 | 16:25 | מאת: איציק

שלום רב אני בן 26 ולפני כחודש וחצי יצא לי להישתכר(מה שאני לא עושה בד"כ) וגם לנסות 2 שאכטות מגראס רפואי..מאז אני בתחושה של ניתוק מהמציאות מצב זה הביא אותי לחרדה כאילו אני הולך להישתגע שמא אולי אני שפוט לא מודע לעצמי בנוסף גם התחלתי לקרוא על הנזקים הנפשיים שקנביס עלול לעשות מה שהגביר את הסטרס.. ..החרדות מאז קצת ירדו אך התחושות של ניתוק מן המציאות לא יוצאות מראשי אני יודע בתוך תוכי שאחרי הכל אלו מחשבות אך הן מטרידות אשמח אם בבקשה תוכלי אולי לתת כיוון לבעיה שלי(אגב איני מעשן סמים בד"כ וצורל אלכוהול באופן אחראי)

לקריאה נוספת והעמקה

היי איציק, קודם כל חשוב לי לומר שאיני יכולה לערוך אבחון דרך מדיום וירטואלי ואם אתה חושש אולי כדאי לקבוע פגישה עם פסיכיאטר ולו רק על מנת שיוכל להרגיע אותך. בכל מקרה, בגדול, אלכוהול או קנאביס כמו גם נרקוטיקה עלולים ליצור תחושת ניתוק זמני מהמציאות, מחיקת זכרון של ארועים מסויימים, ועוד אולם בדרך כלל ברגע שמתפכחים גם תחושת הניתוק עוברת. יתכן שאתה אולי חש אשמה על מעשיך? (כי ציינת שמעולם לא עשית זאת..) ולכן עולות המחשבות המטרידות. אם בדרך כלל אתה בחור אחראי ומדובר במשהו חד פעמי בתחושתי אין מה לדאוג אבל שוב במידה והתחושה לא עוברת גש לטפל בזה. ליאת

13/01/2014 | 16:09 | מאת: שיר

האם יש איזה איבחון שעושים? ואם כן אז, אצל מי? איך קוראים לבדיקה/איבחון הזה??

לקריאה נוספת והעמקה

היי שיר אין הפרעה כזו שנקראת "פיצול אישיות" זהו מנח שגור אך שגוי כאשר מתייחסים בדרך כלל למה שנקרא סכיזופרניה או הפרעת זהות דיסוציאטיבית שבה אכן ישנן "הופעות" שונות של אותו אדם. בכל מקרה כדי לאבחן הפרעה נפשית מסוג זה יש לגשת לפסיכיאטר. ליאת

12/01/2014 | 10:47 | מאת: ליה

אני די חוששת שהורי הקשישים ישנו את הצוואה לטובת אחי או אנשים אחרים ואני אשאר בלי כלום.אני די דואגת להם ומטפלת בהם אבל קשה לבטוח בהם, יש להם מצבי רוח, נתקפים חרדות, חוששים מהמוות. מה יהיה איתי?מה אני יכוןלה לעשות בשלב זה? הם לא מוכנים לשנות שום דבר למעני?

לקריאה נוספת והעמקה

היי ליה, מה שלומך? איך את מרגישה בימים אלו? זוכרת את הודעותייך הקודמות. האם החשש לך מבוסס על משהו או שזו יותר חרדה לא ראציונאלית? האם אפשר לדבר על כך עם הורייך? בכל זאת את אומרת שאת זו שמטפלת בהם...וגם אם יש כעסים ביניכם עדיין נשמע לי שיש קשר, ואף משמעותי לא? ליאת

15/01/2014 | 11:48 | מאת: ליה

הקשר עם הורי הוא בסדר אולי זו חרדה לא רציונלית. תמיד חוששים מהלא צפוי, הם יכולים לשנות דעתם אולי לתת למישהו אחר דברים שאמורים להיות בשבילי. חוששים מהלא צפוי והרי הם מאוד קשישים הם חרדים עיפים כמו שהזגרתי חוששים מהמוות, ומטבע הדברים זה בא בהתנהגותם לביטוי. אי אפשר לסמוך עליהם כמו פעם.

10/01/2014 | 23:33 | מאת: ימית

שלום וברכה! אני נערה כבת 24 אני סובלת כל הזמן מדכאונות אני הרבה אוהבת להיות לבד אין לי כלום בחיים האלה לא משפחה ולא הורים אני גודלת עם אמא שלא אכפת לה ממני אני כרגע נמצאת באיזה סוג של טיפול ביינתיים מקווה שזה יעזור אודה לך על העזרה ימית

לקריאה נוספת והעמקה

היי ימית קודם כל יש אמא כך שלא לגמרי אין משפחה, אולי קשה עם אמא ואולי אפשר לפתוח את זה בטיפול יחד עם התחושות שהבאת פה של בדידות ודכאון. אם את נמצאת בטיפול אז את כבר בדרך הנכונה ומקווה שתתני לו צ'אנס, ליאת

06/01/2014 | 02:10 | מאת: מאי

היי ליאת, מה נשמע? :) רציתי לשאול האם אפשר להיות בקשר זוגי מתישהו כשכרגע אני פוחדת מאוד מזוגיות? לא יודעת איך להתגבר.. אני מנסה להבין מה הבעיות שלי... אני בחרדה שאולי אני כבר לסבית או משו.. ניראלך שאם הייתי לסבית הייתי יודעת בפנים שאני כזאת? התקרבתי מאוד למישהו בעבודה .. אנחנו נפגשים כל יום ויש כימיה טובה מאוד אבל אני לא מרגישה שאני מאוהבת בו.. וגם אתמול התנשקנו ועשינו כל מיני דברים בפעם הראשונה.. והרגשתי גועל וכל מיני דברים.. גם חלק מהזמן חוויתי ניתוק..שאולי ההטרדות מפעם השפיעו..בכל מקרה אני פתאןם מרגישה שאני לא רוצה מגע איתו יותר.. יכול להיות שהפחד השפיע? ועוד משהו.. אף פעם לא חוויתי קשר רציני.. ניראלך שהסוג של הקשר הזה(בערך חודש) יכול לקדם אותי באיזשהו מקום? אפילו אם בסוף זה לא יסדתר... תודה ליאת

לקריאה נוספת והעמקה

היי מאי, אמרת בין השורות הרבה דבאים על עצמך גם שקשורים לחוויות עבר לא טובות מכיוון שאני לא מכירה אותך אני לא יכולה לדעת ממה הפחד שלך מזוגיות אבל נשמע לפי מה שכתבת שזה לאוו דווקא עניין של זהות מינית...מניחה שאת מעלה את הנושאים הללו בטיפול והמטפלת שמכירה אותך יותר בודאי תוכל לעזור לך לענות על השאלות שלך יותר טוב ממני... ליאת

05/01/2014 | 20:36 | מאת: מישהי

אולי אם אכן היא לא עוזרת, אז בעצם היא "דפוקה" / לא טובה/לא מתאימה לי. ואולי אם טיפול פסיכולוגי אמור דווקא כן לעזור גם במשבר מסוג זה- מה שלא קורה בטיפול שבו אני נמצאת, מבלי להזדקק לאימון, אז אולי אני צריכה לחשוב על להפסיק אותו...? שאלה טובה. נתת לי חומר למחשבה.

היי מישהי, יש הבדל בין לעזור לכתוב קורות חיים לבין למשל לדבר על האופן שבו את נגשת לראיונות עבודה על הבחירות התעסוקתיות ועוד...האם בזה היא כן יכולה לעזור? ליאת

11/01/2014 | 22:59 | מאת: מישהי

ליאת, לצערי -לא. אפפעם לא ציפיתי וגם לא בקשתי עזרה ממנה בכתיבת קו"ח. אבל גם בנושאים האלו שאת העלית- על איך אני ניגשת לראיונות, על מה אני בוחרת, על מה אני יכולה, ומה אני רוצה וכל הבלאגנים האלו שיש לי כרע- גם בכל זה התשובה היא שלא. היא לא עוזרת. לא קרה עד עכשיו( כבר 4 חודשים מאז שאני לא הולכת לעבודה), ואני בספק אם יקרה... לא ברור לי למה. בכלל יש לי ספק לגבי המשך הטיפול. דמי האבטלה יסתיימו בקרוב, ועדיין אין לי עבודה חדשה. אני פוגשת אותה ארבע!! פעמים בשבוע- כשהיא למעשה קבעה את מס' הפעמים, וגם כשאני אמרתי לה שאולי כדאי שנצמצם את הפגישות כי לא אוכל להמשיך לעמוד בזה כלכלית, אז היא אמרה שלדעתה זה לא יהיה טיפולי עבורי, ולכן בעצם עשתה לי הנחה גדולה. ( ואגב- היא לא אנליטיקאית, אלא פסיכו' קלינית, ולא עושה אנליזה). גם המחיר הנוכחי קשה לי. זה הופך להיות בעייה. אני לחוצה. ומרגישה לחץ גם מהטיפול. מעלותו הכלכלית. וגם ממנה- בלמצוא עבודה כדי לממן את הטיפול. וזה מעורר אצלי תחושות לא טובות. לחץ, דאגה, אפילו כעס עליה. כאילו לא מספיק הקושי, העצב, הדכאון, הבלבול וחוסר האונים שיש לי כתוצאה מהמצב, (כאמור עבדתי עד אז במשך 10 שנים ברציפות ובאותו מקום), אז מתווסף לזה לחץ ממנה- שאמצא כבר עבודה- ולא משנה מה, העיקר שאוכל לשלם על הטיפול כי ברור שהיא מתקשה לתת עוד הנחה. וזה- בנוסף למה ששאלתי על המאמנ/ת- כי היא לא עוזרת לי בתחום העבודה... מעורר אצלי תהיות באשר לגורל הטיפול. אני מיואשת.

03/01/2014 | 21:18 | מאת: שיר

שלום לך מקווה שתוכלי לעזור לי. אני בוגרת תואר ראשון בחינוך ( התמחות אנגלית) ועשיתי הסבה לסיעוד כאחות מוסמכת. לקח לי זמן להבין ולהפנים שמה שמעניין אותי מאוד זה התחום הטיפולי ואני מאוד מעוניינת ללמוד פסיכותרפייה ולעסוק בתחום הטיפולי ( בעיקר הכיוון הוא עם ילדים/נוער). לא הצלחתי למצוא מקום ללימודי פסיכותרפייה מבלי תואר שני בעבודה סוצאלית. האם יש מקומות שמכשירים /מוסדות לימוד לפסיכותרפייה עם הנתונים שיש לי. אני רואה במקצוע זה את עתידי המקוצעי ומאוד הייתי רוצה להגשים את החלום תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי שיר, אני מניחה שבאוניברסיטאות זה אכן יותר קשה אבל האם בדקת לגבי לימודי פסיכותרפיה במוסדות אחרים? אולי הכיוון של פסיכותרפיה גופנית? ליאת

02/01/2014 | 16:13 | מאת: מישהי

הי, אני נמצאת בטיפול מזה כשנה. בזמן זה לצערי פוטרתי/התפוטרתי מעבודתי לאחר כ9 שנים בה. ( לא אפרט את הנסיבות כאן, אך אציין כי הכל קרה מאד מהר ובאופן די מכאיב, מאחר שמבחינה חברתית היה לי טוב מאד שם, ויחסית "נח" גם בעבודה, אך... כאמור- הגיע למצב שהדרך הייתה החוצה או להישאר בתנאים שמאד הורעו). למעשה השאלה היא: האם לדעתך ניתן לשלב אימון- כעזרה יותר מיידית בנושא מיקוד והכוונה לגבי נושא העבודה, יחד עם המשך הטיפול הפסיכולוגי? הפסיכולוגית שינתה את דעתה כמה פעמים בנושא. היא חשבה שאולי זה לא הכי נחוץ, אבל עכשיו היא חושבת שאם זה יכול לעזור ולתת לי מעט יותר "שקט" ועזרה מיידית בנושא ספציפי, אז אולי זה יעזור לי "להיות" יותר בתוך הטיפול. פשוט מאז שזה קרה- לפני כ3 חודשים, אני נורא בלחץמצוא עבודה או לחשוב מה לעשות מכאן ואילך, כשגם הדאגה מאיבוד ההכנסה הפכה למרכזית ומשפיעה גם על הטיפול.. האם יש לך דיעה בנושא של אימון יחד עם טיפול?

היי מישהי, אני תמיד חושבת שטיפול אינו מחוץ לחיים ולמציאות אלא בתוך החיים והמציאות כך שאני חושבת שאם המציאות שלך כרגע קשורה למציאת עבודה וזה משפיע על כל תחום בחייך (ובאופן מובן) אז מדוע בעצם הפסיכולוגית אינה יכולה לעזור לך בזה? אולי העניין הוא התחושה שלך ואולי גם שלה שהיא אינה יכולה לעזור בנושא זה (מכל מיני סיבות..) ? ליאת

05/01/2014 | 20:29 | מאת: מישהי

היא אמרה שהיא חושבת שהיא מעדיפה להתמקד ב"טווח הרחוק" ולכן אם הנושא בוער אז אולי עדיף מאמן. כי יש מלא דברים אחרים לדבר איתה, ונושא העבודה הוא יותר בוער לי כרגע. והיא פחות מבינה בזה- למשל בקו"ח. בראיונות. ואני גם לא ממש יודעת מה אני רוצה או אולי ללמוד לתואר נוסף או/ו לעשות הסבה מקצועית. בכל מקרה - אני תקועה עם הבעייה הזאתי כבר 4 !!! חודשים. 4 חודשים שבהם אני בבית. ובתכל'ס- עובדה: היא לא עוזרת בזה.

31/12/2013 | 01:14 | מאת: מירים

פסיכיאטר ופסיכותרפיסט מעולה , מבוגר עם ניסיון רב אינטליגנט ומצוין. אשמח להמלצות

היי מרים, לא ניתן להעלות המלצות על גבי הפורום אך את מוזמנת להשאיר מייל וגם איזור מגורים ואולי יכתבו לך לשם, בהצלחה! ליאת

29/12/2013 | 22:34 | מאת: מורן

מהי שיטת הטיפול המתאימה לתקיעות בחיים.למשל מצב שבו לא מצליחים להתקדם מבחינת זוגיות,עבודה בעוד כולם מתקדמים מסביב ורק אני תקועה. האם גישה התנהגותית או הגישה הדינמית או אנליזה? יכולה לעשות לי קצת סדר בין השיטות יש הרבה ואני מבולבלת במה לבחור .תודה,מורן

לקריאה נוספת והעמקה

היי מורן, "תקיעות" זה משהו מאד כללי, בתחושתי מתאים יותר טיפול דינמי או טיפול דינמי בשילוב התנהגותי. ליאת

28/12/2013 | 20:41 | מאת: יעל

יש לי חבר גרוש המגדל 2 ילדים, אני רווקה מבוגרת, רציתי לשאול מה אפשר לעשות כדי שיתכנו נשואים ולגדל ילדים כאמא בזמן שאיני האם הביולוגית? האם יתכן סוג של הסכם: החינוך באחריות האב, כי צפוי שיגידו "את לא אמא שלי, תעופי לי מהעניים", גם כך גידול ילדים ביולוגיים קשה היום... מה את מציעה?

היי יעל, לא לגמרי הבנתי את שאלתך, נשמע לי שמה שמשמעותי במה שכתבת זו החרדה שלך מעניין אולי גם השאלות והתהיות מה אכן "מעמדך" ותפקידך למול הילדים. אני חושבת שחשוב לדבר על הענין עם בן זוגך באופן פתוח כך שתוכלו לחשוב יחד איך להתנהג, מהן הציפיות שלכם זה מזו ועדו ועוד ... ליאת

25/12/2013 | 12:46 | מאת: רוצה להבין

שלום, אני בן 43 נשוי. עברתי אירוע מפחיד מול קולגה לפני מספר שבועות, אני מנסה לצאת מזה אבל לא מצליח. מדובר באדם שכמסתבר נוטר לי טינה עמוקה ללא ידיעתי במשך שנים. אינני יודע על מה ולמה. אני מקבל שייתכן בהחלט שעשיתי משהו שפגע באחר ללא ידיעתי, ללא כוונה. לכן ניסיתי ליישר את ההדורים כשהתפרצה הבעיה אך ניסיונות להתנצלות מצידי זכו לתגובה קיצונית עליה רציתי להתייעץ. כל דבר מצידי מתפרש בצורה אימפולסיבית ומקבל פרשנות עוינת וצינית ולעגנית ואלימה בצורה קיצונית, הייתי אומר שאפילו קונספירטיבית כאילו כל מטרתי בחיים היא להרוס אותו, כאילו יש לי מניעים מרושעים כלפיו ואני אדם מרושע שראוי רק לשנאה. זאת כשבעצם מטרתי היא הפוכה. אני מבין שזה כנראה הסיפור שלו. שזה לא שלי. אני לא אדם שנוטר טינה. אינני אדם כועס. למרות זאת הסיפור מסרב להירגע. יש לסיפור השפעה לרעה על התפקוד שלי. על מצב הרוח שלי. לרוע מזלי מדובר באדם בעל השפעה, לכן זה מזיק לי ביותר בתחום העבודה. הוא מדבר עם אחרים והם מאמינים למה שהוא מספר עליי ומתרחקים ממני כך שאני לא רואה דרך לעצור את הנזק. איך אפשר להחזיר את האמון בין אנשים במצב כזה? זה כמו כדור שלג בעבודה. גם מבחינה אישית קשה לי לעבור לסדר היום על זה. קשה לי להבין את ההתנהגות הזו. האם יש משהו שביכולתי לעשות? או שבמצב כזה אין מה לעשות מלבד להתרחק, ולהיזהר ממנו, ולשלם את המחיר המקצועי והפרטי, וללקק את הפצעים? אודה על כל עצה. במיוחד אודה על כל הסבר מקצועי שיוכל לעזור לי להבין את אותו אדם ואת התנהגותו. התנהגותו נראית לי פתולוגית אך אינני מבין בתחום. אני רוצה להבין מה קרה כאן. כדי שאוכל להמשיך הלאה ולא להישאר תקוע איתו. תודה רבה.

26/12/2013 | 08:51 | מאת: עוברת אורח

הי לך, הודעתך עוררה בי מחשבות ואף יותר מכך עד שליאת תענה לך אכתוב לך ואני מקווה שלא תכעס על ההתפרצות. הקולגה שלך שם עליך כל מיני דברים רעים שהם לא שלך כפי שציינת, זה שלו, זה קשה מאוד, אתה מן הסתם לא כל הדברים הרעים שהוא חושב עליך. זה כמו תסריט שהוא מקרין עליך וזה מה שהוא רואה, הוא לא רואה אותך בעצם אלא את הסרט הרע שלו, אין בזה שום היגיון ולכן כל דבר שתגיד יתפרש אצלו בהתאם לתסריט, אני מכירה את זה ממש טוב לצערי מהמשפחה שלי. הבעיה היא שהשגעון או הפרנויה יכולים לעבור גם לאנשים אחרים. לדעתי אתה צריך להיות חזק ולא לוותר, לנסות בכל זאת לדבר אל ההגיון ואל השכל של האנשים שעובדים איתך, רשעים מוחלטים כפי שאותו אדם מתאר אותך לא קיימים במציאות, המציאות היא לא שחור ולבן כידוע, ואף אחד לא מושלם לא בצורה חיובית ולא בצורה שלילית. שיהיה בהצלחה.

היי לך, אני מסכימה עם עוברת אורח לפעמים אנישם משליכים עלינו כל מיני תסריטים שאינם קשורים אלינו וזו תחושה קשה מאד. אני לא יכולה לאבחן את אותו אדם במדיום זה ולדעת מה בדיוק יש לו ומה קורה איתו אני כן יכולה להבין את תחושותיך. האם יש אפשרות לשוחח עם מישהו שהוא גם בעל השפעה בארגון ושנראה לך שיכול לעזור בעניין? מישהו שאתה בטוח שיהיה לטובתך? במידה ולא הדרך היחידה היא להמשיך להיות טוב במה שאתה עושה ולעשות את עבודתך ללא התייחסות כלל לאותו אדם עד כמה שזה קשה. איתו להיות ענייני בלבד. ליאת

23/12/2013 | 19:03 | מאת: נטע

שלום,רציתי לשאול לגבי עניין שמציק לי במקום העבודה. אני עובדת בגן ילדים, וכשהגננת לא נמצאת אני ממלאה את מקומה. במילוי המקום אני מובילה את הגן ואחראית על סדר היום, וגם על הצוות שעובד איתי. בימים כאלו אני מרגישה שלפעמים שאר הצוות מרשה לעצמו לפטפט יותר משום שהגננת הראשית לא נמצאת,ובימים כאלה אני מתוחה יותר כי אני רוצה לוודא שהכל בשליטה ובסדר, כדי שהכל יתנהל כשורה.אם לפעמים אני מעירה לבנות בצורה נעימה, אז ישר אומרים לי הכל בסדר.. אל תדאגי..את מגזימה.., עכשיו אני מאד מודעת למה שקורה סביבי בכלל לא רק בעבודה, ואני יודעת לצפות טוב מאד קדימה, כך שבעבודה לפעמים זה טוב כי אני יכולה למנוע דברים כמו השתוללות מוגזמת של אחד הילדים לדוגמא.. האם התנהגותי תקינה? בסופו של דבר אני רוצה לסיים את היום בשלום.. בלי פציעות מיותרות.. אני יודעת שאיני מגזימה בדרישותיי, למה זה מרגיש משאר הצוות שאיתי שכן? בנוסף המון דברים נופלים עליי תוך כדי היום, וזה מרגיש ששאר הצוות אינו שם לב למה שקורה..אני לא יכולה לעשות את רוב הדברים בעצמי.. איך זה הגיוני שאני שמה לב מה קורה, והשאר לא..אולי אני מצפה יותר מדי מהבנות שעובדות איתי? תודה רבה :))

היי נטע, קשה לי לומר לפי מה שאת מתארת האם מדובר בדרישות מוגזמות מצידך, או בעובדה שהצוות מתייחס אלייך אחרת כשהגננת איננה ואכן הם מרפים כתוצאה מכך, אני חושבת שהשאלה המרכזית שאת שואלת קשורה לסמכות ולשאלה האם אכן את מצליחה להעביר את הסמכות טוב גם בהעדרה של הגננת. שומעת גם שאת מתוחה מהעניין ולא מספיק בטוחה בעצמך ולכן הכי פשוט זה לדבר עם הגננת על הנושא...באיזשהו אופן במידה ויש לך קשר מספיק טוב איתה. מה את אומרת?אולי למשל היא תוכל לשוחח עם הבנות על כך שכשהיא איננה ואת מובילה אז עליהן להשמע לך כפי שהן נשמעות לה וכדומה... ליאת

תהנו ותנוחו, נשתמע ביום א ליאת

15/12/2013 | 07:43 | מאת: עבודה מחשבות סופש

האם ואיך מתמודדים עם מחשבות מטרידות בעניני עבודה שמפריעות בסופש? עם הזמן גליתי שבעת פעילות זה נעלם אבל בשקט מנוחה זה מנקר? גרוע מכל שזה במידה מסוימת עודף אחריות. מצד שני אין ברירה כי הרעיונות הטובים עולים בשקט הזה! בתנאים שאני נמצא זה מניב תוצאות. כי ברגע שזה מטריד אני יוצא אחרי יסוריי מחשבות בדכ עם איזה פתרון! לכן הדילמה.

היי לך, כן, מה שאתה מתאר זו האפשרות להיות בשקט עם עצמך, ומה שקורה לך קורה להרבה אנשים, שקט מאפשר התמקדות ומחשבה אבל לפעמים דווקא מתוך זה עולות גם מחשבות לא נעימות או מייסרות וזה לא קל. אולי אפשר להקדיש באופן יזום ומכוון שעה שעתיים למחשבה מבלי לברוח ממנה ואז כן לנסות לתחם את המחשבות הללו כדי שלא יציקו לך כל הסופ"ש (ואני יודעת שזה לא קל בכלל..) ליאת

13/12/2013 | 19:23 | מאת: מאי

ליאת אני מרגישה פתאום ברגרסיה.. לא ראיתי את המטלת שלושה שבועות ולא היה לי קשה אבל פתאום כשנפגשנו לפני כמה ימים התחיל להצטבר אצלי זעם ואני אפילו לא יודעת למה.. ועוד משו שלא קשור, חברה שלי אמרה לי שהיא מתחילה אימון אישי להעלאת הביטחון והיא שמעה על אנשים שזה יותר עזר להם מטיפול פסיכןלוגי.. ופתאום אני מרגישה שעןקפים אותי בתהליך שאני עושה.. ואני כבר מעל שנתיים בטיפול.. אני מבולבלת ומרגישה מוזר :/

היי מאי טבעי שתרגישי כל מיני תחושות כולל רגרסיה וכעס עקב ההפסקה שהייתה לכן. לגבי אימון אישי לפעמים אנשים מרגישים דווקא אחרי תהליכים קצרים יותר שהם עושים איזו קפיצה משמעותית כמו למשל אחרי איזו סדנה אינטנסיבית בת יומיים אבל הרבה פעמים אלו לא תוצאות או תחושות שנשארות לאורך זמן ובאמת עושות שינוי, כך שאל "תקני" כל כך מהר את מה שאומרים לך לגבי אימון אישי. ולא שאני אומרת שזה לא עוזר אני רק אומרת שניתן לדעת אם זה באמת עזר רק אחרי תקופה,ואם מרגישים שמדובר במשהו שבאמת נגע באופן עמוק או שזה כמו איזה פלסטר שמרגיש טוב בהתחלה אבל לא באמת נוגע בסופו של דבר, ליאת

12/12/2013 | 16:54 | מאת: ליה

אני מוטרדת למרות החסרונות בעבודתי הנוכחית יש את הפלוס הגדול שאני יכולה לבוא למשמרות ערב וזה די נוח לי מהבחינה שבבוקר קשה לי מבחינת התרופות שאני לוקחת המ גם שאני מטפלת בהורי עושה קניות גם במקומו מרוחקים בגלל המזון שהוא צריך נטול גלוטן, מנקה וגם אני ממשיכה ללמוד. וככה החל ממשמרת ערב אני יכולה לשלב את הדברים. איפה אמצא עבודה שיתחשבו בי? לא יודעת למה אני מתקשה לפעמים לעבוד חמש פעמים בשבוע , יש לי עיפות רבה מה גם שאני בת 51 ויש לי את קשיי הבריאות שיש בדר"כ בגיל זה.אני מקבלת קצבת נכות מגיל 44, אבל חייבת לעבוד, כי אין לי והסכום שאני מקבלת לא מספיק. שנים עבדתי משרה מלאה++ כעת אין לי כוחות לעבוד הרבה שעות אני מחזיקה 7. ליאת מה אני עושה שבמקרה שלי מכל הסיבות שפרטתי לך במקרה ואני מחפשת עבודה אחרת או שפוטרתי?

לקריאה נוספת והעמקה

היי ליה, עייפות יכולה לנבוע מכל מיני סיבות גם גופניות וגם רגשיות. לפעמים בהחלט מתיש לעבוד במשרה מלאה וגם לטפל באחרים, מה גם שאת מתארת עייפות מהתרופות. במידה ואת מפוטרת אז קודם כל אני שומעת שעדיין יש לך קצבת נכות כך שאת לא נותרת בלי כלום, וחוצמזה חשוב להאמין שתמיד תמצא עבודה אחרת גם אם לא באותם תנאים בדיוק או במשרה מלאה. מבינה את דאגותייך לעתיד אבל לפעמים דאגות הם סוג של דמיונות ולכן אולי אפשר לנסות לשימם קצת בצד משום שלדאוג... זה גם מאד מתיש בפני עצמו. ליאת

14/12/2013 | 19:26 | מאת: ליה

על איזה בעיות רגשיות את חושבת שאני מבזבזת אנרגיה, מה שהופך אותי לעיפה? מהם לדעתך ומה את חושבת על זה?

11/12/2013 | 22:36 | מאת: מאי

היי ליאת, אתמול הייתי בטיפול ואחרי פתאום נכנסה מישהי .. ופשוט התחלתי לקנא בטירוף.. אני פוחדת על המקום שלי אצל המטפלת.. אני חייבת לציין שהמטופלת היתה נראית טוב ובגלל זה קנאתי ושאני רואה מטופלים שלא נראים ככ טוב .. אז אני לא מקנאה ( סליחה מראש על השטחיות שלי) .. דרך אגב אני נראית גם סבבה לגמרי ( סליחה על חוסר צניעות) אבל איך אפשר להסביר את זה? למה אני כזאת שיטחית מטומטמת.. תודה ליאת!

לקריאה נוספת והעמקה

היי מאי, מבינה את תחושתך, אבל לכל מטופל יש את המקום הייחודי שלו בליבו של המטפל/ת. אחד לא בא על חשבון השני. אני לא יודעת מדוע דווקא המטופלת שנראית טוב עוררה יותר קנאה, יכולה רק לשער שאולי השלכת עליה כל מיני פנטזיות למשל שאולי טוב לה יותר? שאולי קל לה יותר? שאולי היא מתחבבת יותר? מעלה השערות ואולי משהו מזה יתחבר אלייך. כמובן שהכל השלכות משום שמראה חיצוני אינו מעיד דבר על מה שבאמת קורה בחייו של מטופל (ושל כל אדם בעצם) ליאת

11/12/2013 | 14:06 | מאת: מישהי

שלום לכולם... אני קוראת כאן שרבים מהמשתתפים-בעיקר משתתפות בפורום הולכים לטיפול אינטנסיבי של 3-4 פעמים בשבוע. רציתי לשאול את אותם אנשים, כיצד אתם עומדים בזה מבחינה כלכלית? אני מניחה שהמטפלים הולכים לקראת ועושים הנחה בתעריף במקרים שכאלו, אך עדיין מדובר בהוצאה כבדה.. כמה "נחשבת" הנחה הוגנת? האם תוכלו לשתף - בלי לאמר במדוייק כמובן, כמה בערך מקובל לשלם עבור טיפול שכזה? ( לאוו דווקא אנליזה, אלא כל טיפול שמתנהל בתדירות של מעל 3 פגישות לשבוע). אני מניחה שיש גם הבדלים בין אזורים שונים בארץ. ת"א- ירושלים-חיפה וכו'... מאד יעזור לי לקבל אומדן. תודה.

היי מישהי, אני מניחה שמי שהולך לטיפול מספר פעמים בשבוע אכן מקבל הנחה ועלות כל פגישה אינה כמו עלות פגישה אחת בשבוע. אני חושבת שזה בעייתי לקבל אומדן משום שזה מאד אינדיבידואלי הן לאיזור המגורים, הן מבחינת זה שמטפלים גובים מחירים שונים והן מהבחינה הזו שיתכן שזה תלוי גם ביכולתו של המטופל לשלם. ליאת

10/12/2013 | 22:15 | מאת: אור

שלום, יש לי שאלה לגבי בחורה בת 25 שאין לה כלל חברים והיא לא יוצאת כמעט אף פעם מהבית וגם כשהיא יוצאת זה אף פעם לא בשעות הערב ותמיד בליווי ההורים. אמא שלה נכנסת איתה למקלחת וחופפת לה את הראש, היא גם מייבשת לה את השיער ומסרקת אותה. היא כל הזמן רבה עם אבא שלה ממש כמו ילדים קטנים (הוא מקניט אותה ומציק לה והיא אומרת לאמא שלה שתגיד לו) היא נורא שקטנה ומופנמת מצד אחד ומצד שני בבית בנוכחות בני משפחה קרובים היא לפעמים מתפרצת וצועקת ומקללת. האם זה סוג של אוטיזם או ליקוי שכלי?

לקריאה נוספת והעמקה

היי אור, אני לא יכולה לאבחן את הבחורה באופן וירטואלי. לפי מה שאת מתארת בהחלט נשמע שיש בעיה ובעצם הגדרת אותה בכותרת של הודעתך. במידה והבחורה מרגישה שהבעיה הזו מפריעה לה היא יכולה לפנות לאבחון ולטיפול. ליאת

13/12/2013 | 10:00 | מאת: אור

הבחורה לא תפנה לעזרה כי ההורים שלה לא מאפשרים את זה הם נורא פרימיטיביים ומתכחשים לעובה שיש בעיה ומנסים לחשוב שהכל בסדר.. הבעיה הכי גדולה היא שזאת גיסתי לשעבר והגרוש שלי משאיר את בתי בת השנתיים איתה לבד וגם כשהן לא לבד היא המטפלת העיקרית אצלו בבית וזה נורא מדאיג אותי.. אנחנו בעיצומו של מאבק משפטי על הסדרי ראייה וכבר אמרתי שיש בעיה אבל הוא כמובן מכחיש.. אם היה לי כיוון של בעיה אפשרית שיש לה להעלות במשפט זה היה הרבה יותר פשוט לדרוש שיבבדקו את זה..

10/12/2013 | 11:44 | מאת: שם בדוי

שלום רב, הנני בת 25 לפני כ3 חודשים התעלפתי ומאז אני לא מפסיקה לסבול מכאבי ראש דמויי לחץ, סחרחורות, חוסר שיווי משקל, לחץ בעין רעידות ועוד על בסיס יומיומי, והדבר הכי בלתי נסבל זו המחשבה של מוות, המחשבה שתמיד הייתי בריאה ואני מכירה את גופי ומרגישה שאין זה הגיוני לחוש ככה ברע כבר הרבה זמן.. האם זה אופייני לחרדה?? חייבת לציין שעברתי כל בדיקה אפשרית בערך וכולן יצאו תקינות

לקריאה נוספת והעמקה

היי שם בדוי, מה שאת מתארת עלול להיות אופיני לחרדה במיוחד אם הבדיקות הרפואיות תקינות, לפעמים גם הפחד מהתופעות הללו הפוך להיות עוד חרדה בפני עצמה. אולם כדי לקבל אבחון וטיפול מתאים אני מציעה לך לפנות לפסיכיאטר או לטיפול רגשי או גם וגם משום שאפשר לטפל בזה והרבה מאד אנשים סובלים מהפרעות חרדה למינהן כך שזו לא בושה. ליאת