פורום פסיכותרפיה

13420 הודעות
11967 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכותרפיה

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורה של מנהלת הפורום. 2. הפורום נועד לתת מענה לטווח רחב של מצבים בהם קיימת מצוקה רגשית. ניתן להתייעץ בו לגבי גילאים שונים ובנושאים מגוונים כגון: הפרעות חרדה, דיכאון, קשיים חברתיים, קשיים בגיבוש הזהות המינית, מצבי משבר, קשיים ביצירת קשר ועוד. בנוסף יינתן בפורום יעוץ לגבי פנייה לטיפול או לגבי התלבטויות בתוך התהליך הטיפולי. 3. בעת הפנייה יש לציין גיל, מצב משפחתי, ורקע קצר על הבעיה. 4. אבקש להקפיד על שפה נאותה וכבוד הדדי. הודעות שאינן נאותות יימחקו. אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה או בעיה.
10/05/2014 | 09:43 | מאת: מיקה

כתבתי שאלה,הסברתי שאני לא בן אדם שמדבר,לא עוזר לי,לא מאמינה בכל הטיםול הפסיכולוגי. שאלתי האם היית ממליצה לי על טיפול אחר בכדי שאפסיק לראות את אבא שלי נופל שוב ושוב ואוכל לחיות כמו בן אדם..?

היי מיקה, אני זוכרת את שאלתך. אני חושבת שמאד קשה להעזר בטיפול אם לא מגיעים עם איזושהי אמונה שהטיפול יכול לעזור וממה שכתבת בזמנו בשבילך, טיפול דווקא כן יכול לעזור. מה שכן, אולי אין מספיק כימיה עם המטפל (או מטפלת? את זה איני זוכרת) ואז כדאי לשקול החלפה. ליאת

09/05/2014 | 07:41 | מאת: איתן

הותקפתי על ידי אדם במקום ציבורי פתוח אולם התוקף למעשה שניים אחד תקף גם פיסית גם הם אנשים שאין לי הכרות קודמת איתם. עובדתית זו עבירה אבל מקריאה על גורל תלונה ותביעה כזו הבנתי שאין טעם בכך! אבל אני מתקשה לקבל את זה שנפגעתי וואין לכך ביטוי ! קוגניטיבית ברור לי החוסר טעם בהליכים זה הרי להכנס לטינופת רגשית עם התוקפים! אבל רגש כעס נורא על אי היכולת להגיב! שמח שבחרתי לא לתקוף חזרה ובכל זאת יש בעיה רגשית לקבל את ההחלטה לא להחזיר!

12/05/2014 | 15:23 | מאת: מיכ

אני חושבת שאתה מאוד אמיץ, נכון קשה להיכנס לתביעות, אבל אני חושבת שאולי עבורך חשוב לדבר על זה, לברר מה היה ואיך אתה מרגיש, אם אתה חושב על כך וזה גורם לך למה שספרת, בהחלט יש מקום להיוועץ בעניין הנקודתי וללכת לטיפול, אפילו קצר מועד על מנת לראות איך אתה עם כל זה... בהצלחה.

אני בטוחה שזו הייתה חוויה קשה ואולי אף טראומתית. מבינה את החשש להתלונן וגם את חווית חוסר האונים והכעס שאיתם נשארת. כפי שנכתב לך אולי יש מקום לדבר על העניין בטיפול ממוקד בייחוד אם תשים לב שהארוע אינו מרפה ממך, ושהמחשבות מטרידות. ליאת

מאז השחרור מצה"ל אינני ממשיך במסלול הרגיל. למרות האופטימיות והרעיונות הרבים שהיו לי בזמן הצבא, מהרגע שהשתחררתי אני לא מסוגל להמשיך. התחילו לי התקפי פאניקה בלילות מספר חודשים לאחר השחרור, אשר פחתו משמעותית לאחר שרופאת המשפחה שלי המליצה על ביופידבק. אינני עובד או לומד בצורה מסודרת. ועבור כסף אני יוצר קשר עם יחידתי מהצבא ומגיע למילואים פה ושם. נסיונות לחפש עבודה יוצרים אצלי לחץ וחרדה שפשוט בא לי לחזור הביתה ולישון. נ.ב. במישור החברתי אני בסדר, נפגש עם חברים ומכרים בלי חרדה ולחץ. למרות שהם תוהים לגבי מצבי.

לקריאה נוספת והעמקה

היי א התחושה שאתה מתאר אינה חרגיה. ישנם לא נעט אנשים שחווים חרדה וחלקם אף התקפי חרדה דווקא לאחר השחרור מהצבא. זאת משום שאחרי הצבא זו למעשה פעם ראשונה בדרך כלל שבו ישנה תחושה ש"הנה החיים הבוגרים התחילו" ולעיתים זה מעורר הרבה בלבול, שאלות ומחשבות מה הלאה או גם פחד מסויים להתמודד עם החיים "הבוגרים" שבחוץ. מציעה לך לפנות לטיפול ודווקא לא ביופידבק אלא טיפול רגשי שיעזור לך לברר עם עצמך מה תוקע אותך כרגע, מהן המשאלות והחלומות להמשך ואיך גם אפשר לממשם, ליאת

07/05/2014 | 17:10 | מאת: מיכ

בשבילים מתפתלים (7.5.14) בשבילים מתפתלים, ברחובות רחוקים, צעדת לבדך, חיבקת את בדידותך, לילות שלמים ישבת בחושך, אי שם חיכית שיפקחו ענייך, איש אינו היה לאסוף בשתי ידיים... עמדת לבדך, ספק בחרדה ספק באומץ, ניצבת מחוץ לשערי האושר, משהו החמצת בתוך החשיכה, כי אי אפשר לראות מחוץ לשער את העולם הטוב ששם חיכה.... גדלת ושם השארת את כל הכובד, את כל הרע רצית לשכוח, אך גם לבכות, את הילדה השארת בקור, בחושך, לא רצית אותה בכלל לשמוע, היא הייתה שם כל הזמן, רק מחכה.... והיום בלילות את שוב חולמת, על הילדה הרכה שלא זכתה לאושר, לשלמות, לאהבה... ואת כל כך רוצה עכשיו לגעת האם עכשיו נגעת בנשמתה?

היי מיכ תודה על השיתוף בטוחה שאת נוגעת בטיפול גם בנשמתה של הילדה... ליאת

06/05/2014 | 23:32 | מאת: ישראל

שלום ליאת כתבתי פה בעבר פעם אחת , מה שאגב לא ממש עזר , תוך כמה ימים הגעתי לאשפוז ... אבל עכשיו המצב יותר טוב או יותר נכון לפחות רגוע , חזרתי לאתר , סתם משוטט ופשוט רציתי להודות לך , כל כך חם מצידך , להציע כאן עזרה , בחינם ללא כל תמורה , בלי כללים שלפעמים מיותרים . בעולם של כלכך הרבה כאב ואגו וכסף שמוסבבים את הכל טוב לראות ולדעת שיש אנשים שאכפת להם , שמוכנים לתת טיפה או אפילו יותר לרווחת אנשים אחרים אולי עוד אשתמש באתר בעתיד , מקווה נורא שלא אצטרך ובכל מקרה מכיוון שהכאב של אנשים פה גדול מנשוא ובטח לא מכירים בעזרתך כפי שבטח היית רוצה אני יודה בשמי אך בעצם בסתר ליבם בשם כל אדם שליבו בקרבו על טוב הלב שלך - קוראים לזה הומניות ואולי זה העיקר תודה תודה תודה

היי ישראל, קראתי את מה שכתבת ו...תודה רבה. נעים לפתוח הודעה ולפתע לגלות הכרת תודה בלתי צפויה, זה מאד מחמם לב ומרגש. מצטערת לשמוע שהמצב החמיר בזמנו מבחינתך אבל גם שמחה לשמוע שעכשיו יותר רגוע...מאחלת לך שיימשך כך ואתה מוזמן לקרוא פה או לשתף או גם וגם, איך שיתאים לך... ליאת

04/05/2014 | 18:19 | מאת: מיכ

לנסות למצוא פתרון והיא ממש לא מוותרת עליי, בקשה ממשהיא אחרת להחליף...אני מודה לאותה אחת שהייתה מוכנה זה לא קל להחליף זמנים של טיפול...מצאנו פתרון, אמנם יהיה לחוץ, קצת בעייתית השעה ואבוא ל45 דקות ולא 50 גם טוב :) רוצה לשתף שאני ובת דודתי מחפשות יחד על בני משפחתנו שנספו בשואה(קצת חיפוש מחט בערימת שחת) אבל זה עושה לי טוב לחפש על העבר... ודברנו בפגישה שאני גם חושבת על העתיד...פעם חייתי מיום ליום אז היא אמרה שזה סוג של השרדות...אולי... ערב יום הזיכרון, נזכרת בחברים שלמדו איתי ונהרגו בלבנון, אז מקדישה להם את שירו של יהודה עמיחי זכרו והזכירו מילים: יהודה עמיחי לחן: דורון בועז לוינסון קיים ביצוע לשיר זה ואתם שזוכרים רק פנים, אל תשכחו את הידיים המושטות ואת הרגלים הרצות בקלות ואת המילים זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים עוברת תמיד דרך גנים וחלונות וילדים משחקים וכלב נובח זכרו והזכירו לפרי שנשר את העלים ואת הענף, הזכירו לקוצים הקשים שהיו רכים באביב, ואל תשכחו שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות וגם השיר הזה קצת בשבילי להזכיר לי את הילדות הטובה שלי...הגעגוע לילדות רחוקה....ואולי חיבור העבר והעתיד שאני עושה כעת חשוב עבורי..מרגישה יותר רצון לחיות, לחוות ולהיות ופנים אל העתיד.... תודה לך שאת מאפשרת לשתף פה, מיכל

היי מיכ אז מזל שהחזקתי אצבעות :) נהדר שמצאתן פיתרון. הימים הללו של יום השואה ויום הזכרון לוקחים הרבה פעמים להתכנסות פנימה, מגע עם העבר עם ההסטוריה ועם מה שאין... לפעמים יש בזה אפילו משהו נעים ומרפא... ליאת

11/05/2014 | 17:52 | מאת: מיכ

04/05/2014 | 16:31 | מאת: מיקה

היי מיקה ומהי השאלה? :) ליאת

04/05/2014 | 00:20 | מאת: שירי.

היי ליאת, קצת מביך אותי לכתוב את הדברים, יש לי נטיה לדבר עם עצמי, בעצם לנהל מעין דו שיח עם עצמי כאילו שעומד אדם נוסף שאני מנהלת איתו שיחה בארבע עיניים, למען האמת זהו דפוס התנהגותי קבוע אצלי, וכמה שהייתי רוצה להפסיק עם זה , אני מבינה שזה לא יקרה לעולם, מה שמרתיע אותי באותה התנהגות היא , שמא "אתפס" על חם ע"י מי מבני המשפחה, אני לא מרגישה חריגה או בלתי שפויה בשל אותה תופעה, אולי מחמת ההרגל שבדבר, או אולי מסיבה אחרת, אגב, באופיי אני אדם סגור עם נטיה להתבודדות ודי מתקשה ליצור קשרים חברתיים; אבל בסיטואציות מתאימות אני די נהנית לנהל שיחות עם אחרים, אני יודעת שזה נשמע כסתירה, אבל זהו מצב הענינים אצלי. תודה לך ליאת ואשמח לתגובה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי שירי המחשבה שעלתה לי היא שאולי דווקא משום שאת סגורה ולא משתפת את צריכה לשמוע את עצמך "מדברת את עצמך" כי קשה לעיתים להחזיק את הדיבור הפנימי שלנו מבלי שיהיה לו הדהוד ע"י האחר... והתופעה לכשעצמה אינה מצביעה על חוסר שפיות כמובן. לגבי הנטייה להתבודדות והסתגרות והקושי ליצור קשרים האם את בטיפול? או שחשבת לפנות לטיפול? ליאת

03/05/2014 | 14:13 | מאת: מאי

העולם לרגע נעצר ורק שעון אחד עובד השעה שלנו הגיעה מוצאת את עצמי יושבת מולה, מסדרת את הכרית ומתחילה. מחייכת, עצובה ונבוכה הגעגוע אליה נרגע אך תוהה מה עובר בראשה והאם יש לי מקום בליבה עוברות כמה שניות אך עדיין שותקת, המילים לא יוצאות ובראש הרבה קולות וצרחות מסתכלת על עינייה הכחולות מנסה להעביר לה את מצוקתי דרך אותות חושבת היכן יש לי מקום אמיתי שבו אוכל לקבל את עצמי ולהבין שיש דברים שהם לא באשמתי מנסה ומתוסכלת, האותנטיות נכשלת רוצה להוציא את כל הפחדים אך מרוקנת הכל קבור בפנים האבסורד הוא שלא קרה דבר נורא אך בחוויה שלי עברתי השפלה מבולבלת ולא מבינה, רוצה לצרוח ולא יודעת על מה

לקריאה נוספת והעמקה
06/05/2014 | 22:03 | מאת: בלה

מאי, התרגשתי ממה שכתבת. אני מאוד מזדהה..לפעמים קורים המון המון דברים בפנים וקשה ומפחיד כל כך להוציא אותם החוצה, אפילו במקום הכי מאפשר ומוגן, אפילו בטיפול. ואז משתמשים בתקשורת לא מילולית אבל זה לא תחליף וחוץ מזה - ניכר שיש לך כל כך הרבה מילים ויכולת להביע את עצמך- חבל שישארו בפנים...שמחה בשבילך שלפחות כאן הצלחת לתת למילים מקום. מקווה שבהמשך תוכלי לעשות את זה גם בטיפול עצמו ולהרגיש פחות לבד..לי עזר לכתוב דברים בבית ולהביא אותם לפגישה. לקרוא במקום לדבר. גם זה לא קל אבל מרגיש אחרת. אולי יתאים גם לך. בלה.

תודה על השיתוף היפה...לפעמים הסערה בפנים היא משהו שקשה להוציא החוצה מרוב מילים יש שתיקה... ליאת

30/04/2014 | 20:57 | מאת: מיכ

לא אוכל להיפגש יותר עם המטפלת שלי בשעה הקבועה שלנו ואין שעה אחרת מותאמת לשתינו, כך שבשיחת טלפון אמרתי לה שנפרד היא אמרה שנפגש לפגישה הבאה (שאז עוד נוכל להיפגש )לדבר על זה...היא אומרת שעוד חודשיים נהיה יותר גמישות ואז נמצא שעה והיא צודקת ...אז תהיה הפסקה של חודשיים, לא רוצה הפסקה אוףףףףףף מעדיפה להיפרד....היא הציעה פגישות בשיחות טלפון בשעה קבועה, אני מעדיפה שלא כי עד שהצלחתי להפטר מזה שפעם שוחחנו בין הפגישות זה יחזור???? היא אומרת שזה יהיה בשעה קבועה......אוףףףףףףףףףףףףףף מה עושים? מה עדיף????????? רוצה להיפרד ואפילו לא לבוא לפגישה הבאה לדבר על זה כי זאת תהיה הפגישה האחרונה....... :( אוףףףףףףף

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ לפעמים לכאורה קל יותר "לחתוך בבשר החי" מאשר להפרד באופן תהליכי או גם לשנות את אופי הפגישות שגם בזה יש סוג של "איבוד" של משהו..אבל לטווח הרחוק פרידות שמהותן קטיעה נחוות כקשות... ליאת

04/05/2014 | 14:27 | מאת: מיכ

אני לא ממש רוצה לעזוב...אני פשוט רוצה שיישאר הסטטוס קוו וזה לא יישאר, לפחות היא לא מוותרת עליי אפילו שאני כבר הייתי מוכנה לוותר...נשוחח שוב, הפעם בפגישה ושם נראה מה יהיה, תחזיקי לי אצבעות? :)

30/04/2014 | 19:18 | מאת: יעל

ליאת שלום, הייתי בחו"ל ומרחוק קראתי את שטף ההודעות ואת תשובותייך. רציתי לכתוב לניצן מרחוק כי יש גם תקופות כאלה... תקופות שהטיפול, האנליזה ליתר דיוק, לא מרגיש כבר במקום בטוח ומקדם ובעיקר חווים את הקשיים ואת השתיקה והדברים מסתחררים עמוק בפנים בלי יכולת להוציאם החוצה. יש תקופות כאלה. הרי אני חווה אותם לא פעם וזה חולף. הפורום תמיד נותן לי כוח וביטחון ומחלץ אותי מהתקיעות שלי עם עצמי ומקדם אותי לשיח. להעז ולהגיד את אשר על ליבי. וקצת הפתיע אותי תגובתי הרגשית והרצון העז להירתם ולעזור לניצן. ולא עשיתי זאת מרחוק וקראתי את תשובתך שבוששה להגיע בשל החג אני מניחה, וחשבתי על ניצן. ושמחתי לקרוא את המשך השיח בינכן. ואני, למרות שמצאתי בתוכי כוחות לאחרים ואני בעצם תמיד מוצאת, שוב מתקשה עם הטיפול הפרטי שלי. לרוב לא מצליחה למצוא מנוחה וסיפוק מהשיח ומהקשר הנרקם. מפחדת להתקרב, מרגישה תסכול כשהשיח נותר רק על פני השטח ולא מרעיד לי את הבטן מבפנים, כשאינני מצליחה לדבר או כשהדברים הנאמרים סתמיים בעיניי ואינם מצליחים לעורר את המטפלת ואת החיבור הרגשי... איך אני כמהה לקשר ולהרגיש יקרה וחשובה. אך הדרך והתחושות הקשות שנלוות לקשר וכנגד המטפלת הודפים כל תקווה לכך. הבלבול העז והפחד המשתק בין קרבה , ריחוק והדיפה מטלטל אותי כל העת.

לקריאה נוספת והעמקה

יעל יקרה, כתבת יפה כל כך, חשבתי לעצמי האם שיח שאינו "מרעיד את הבטן" אינו יוצר תחשות קירבה? האם רק שיח מטלטל הוא בהכרח קירבה? ליאת

30/04/2014 | 17:32 | מאת: מיכ

מאת : ביקורת: העומק של 'ירח קפוא' מתגנב אליך בדממה. זה ספר שצריך לחשוב עליו בשקט, כמו שהוא כתוב מתוך מדור הספרות של ידיעות אחרונות, במוסף "7 לילות". מאת: רונה קופרבוים אדם חייב להרגיש פגיע. מי שלא מסכים להרגיש פגיע, יצטרך לעשות עיקוף גדול סביב החיים. 'ירח קפוא' של יאן קוסטין וגנר הפיני הוא מותחן שחוקר לא רק תעלומת רצח אלא גם, או בעיקר, את שאלת ההזדקקות. האם אתה מוכן להכיר בזה שאינך מסוגל לעשות הכל לבד? האם אתה מעז להרגיש זקוק? הבלש והרוצח, שני חצאים של הנפש, מחזיקים קטבים נגדיים. הבלש, קימו יואנטה (לכולם בספר יש שמות פיניים מפני שהם מפינלנד‭,(‬ מאבד בפתח הסיפור את אשתו. תוכו נפרם. החיבורים שלו מתרופפים. יואנטה מצוי על סף התפרקות. לכן עליו להיאחז במשהו. מטרה, כיוון. הוא קובר את אהובתו וחוזר למשרד. אחוז צער, משתגע מאבל, הוא מתמסר למרדף אחר רוצח שקט. רוצח שאי אפשר לשים לב אליו. הרוצח הזה לא מסוגל לשאת את המצב האנושי הבסיסי של היות תלוי באחר. זה הפגם הטרגי שלו, וזה מה שמניע אותו להרוג. הוא הורג כל מי שנחמד אליו, כל מי שמציע לו חסד, אהבה, רוך: "היה לו נעים להיות חלק מהחשיכה‭."‬ כי מי שבידו להציע טוב, בכוחו לקחת חזרה את הטוב הזה. השפע מצוי בשליטתו. לכן האחר שאוהב הוא ישות מסוכנת. עולה כלפיו פחד, שמתגלגל לתוקפנות. הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין קראה לזה צרות עין - הרצון להשמיד את מי שמציע לי מהטוב שלו, מפני שדווקא נדיבותו חושפת אותי לתחושה של תלות, הזדקקות, נפרדות, כמיהה. כדי להיות בקשר צריך להודות בצורך שלנו בקשר. לקבל את סכנת המוות של דחייה. רק אז אפשר לקבל ממישהו מה שהוא מוכן לתת. קליין האמינה שהמאבק הזה כוסס בתוך המרחב הפנימי למן השבועות הראשונים בחייו של תינוק. 'ירח קפוא' ממקם אותו בתוך הנוף הלבן, הצונן, של העיירה טורקו, על בתי העץ שלה ותושביה הרדופים איש על פי דרכו. ביניהם מסתובב רוצח סדרתי. כלי הנשק שלו הוא כריות. מנגנון ההגנה שלו הוא הכחשת הצורך. הכחשת פגיעות. הספר מלא תיאורים של אומניפוטנטיות מדומיינת: "הוא שאף אל קרבו את האוויר הצח, הרענן, של הבית שעליו השתלט. זה עבד. כמובן, הכל עבד. כל מה שרצה‭."‬ במקום אחר: "הוא היה בלתי נראה ובלתי פגיע. חשוב היה, חיוני היה להבין זאת‭."‬ ואחרי שהקורבן מפסיק לנשום, הרוצח "שוקע לתוך השמים, מושיט יד לכוכבים הקטנים, הצהובים, לוקח ומועך אותם בכפות ידיו‭."‬ למחרת היום, כשהוא מתעורר, "ידע שעשה משהו איום ונורא, והמחשבה נעמה לו. הוא עולל עוול. הוא יכפר על העוול בעוול נוסף‭."‬ אחרת העולם יחלחל אליו. בעוד הרוצח שוקע לתוך הזיות של גדולה, מתעלה הבלש במדרגות הייסורים. הוא צועק את שמה של אשתו עד שרגליו קורסות. הוא מפסיק לישון. מפסיק לאכול. מטיח עצמו שוב ושוב כנגד האובדן. הדבר היחיד שמחזיק אותו זה להתגעגע. כשהוא מצליח סוף-סוף להיכנס הביתה, הוא חושב דברים כמו "לחיים אין משמעות אם מת אדם שאהב מאד‭."‬ הלוא איכות החיים היא איכות היחסים שיש לנו בתוכם. בתוך כאבו, מסוגל יואנטה הבלש להרגיש את הרוצח. מכיוון שהוא מסוגל לבוא במגע עם כאביו-שלו, הוא מסוגל גם לבוא במגע עם חווייתו של אדם אחר. זה כוחו של ידע עצמי. 'ירח קפוא' מציע חוויית קריאה מתעתעת. נדמה לך ששטת על פני ים שטוח, שאפילו לא נרטבת, מפני שנימת המספר כל כך מדודה. רק בתום הקריאה התחוור לי שצללנו עד לקרקעית. העומק אינו נחגג אלא מתגנב אליך בדממה. וגנר פורש את התמונה במשורה, ללא סנטימנטליות, כך שלוקח זמן לזהות את הנוף המתואר. אולם ברגע שזיהית אותו הוא מסרב להרפות. זה ספר שצריך לחשוב עליו בשקט, כמו שהוא כתוב. דמויות נוספות מופיעות בסיפור. הבוס קטולה, שוטר בכיר וקצר רוח. בני משפחה של נרצחים. הוריה של סאנה, האהובה המתה. חברים. עוברי אורח. ועוד ועוד. הנגישות שלהם חמקמקה. פני השטח של בני אדם הם לעיתים חלקים מדי, ואין במה לתפוס. יואנטה מתקשה לדבר עם הקרובים לו. רוצה לטלפן לאמו ולא מצליח. המילים מתכווצות. מול זרים הוא מצליח יותר. בזרות יש מקום. כל זה מתואר בלשון יבשה כקרח. הפרוזה של וגנר היא תופעה אקלימית: התפרצויות געשיות שגורמות כוויות קור. הכאב אצלו אינו פולט חום. בתחילה שייכתי זאת למיזנתרופיה, אבל אולי להפך. אולי זה מחסה מפני עוצמת הרגש שלו עצמו. לפיכך הפסקאות והמשפטים נחתכים מהר. זה לא זמן לפסיקים. התמסרות לשפע היא דבר ממכר ויש להיזהר מפניה. ובכל זאת, מבעד למרחק המדוד שוגנר מקפיד לשמור, הוא מיטיב להבחין בנימים העדינים שעל פני גיבוריו. מכיוון שהוא רואה, אנחנו יכולים לגעת. לחמול ולהתקרב אל רוצח, כפי שהבלש בוכה עליו. בבכי הזה שניהם נגאלים. הבלש, מפני שהוא מסוגל לבכות. הרוצח, מפני שיש מי שבוכה עליו. החיים: זה אף פעם לא מספיק, ותמיד יותר מדי. הגיבור הזה, שאנחנו לא יודעים דבר על מראהו, מעז להיישיר מבט למקום שאשתו המתה תופסת בתוכו. "הוא רץ לקראתה. לעולם לא יגיע אליה, אבל זה לא חשוב, חשוב שרץ‭."‬

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ, הבאתי לפה בעבר גם ציטוטים מתוך הבקורת הנפלאה הזו סביב נושא התלות והכחשתה...אני חושבת שהיא מדייקת ליאת

30/04/2014 | 15:06 | מאת: לילי

הרבה פעמים אני מוצא את עצמי מדבר על עצמי בלשון רבים, "ראינו טלויזה", "הלכנו לישון" כשבעצם מדובר רק בי. הייתי רוצה להבין מדוע, האם ישנו פירוש פסיכולוגי לכך.

היי לך אין לזה פירוש פסיכולוגי אחד, הפירוש של זה היא השאלה מה זה בשבילך לדבר על עצמך בלשון רבים ומאיזה מקום אתה עושה זאת? ליאת

29/04/2014 | 22:00 | מאת: שואלת

היי, איך יודעים מתי רע באמת ומתי מדובר ברחמים עצמיים? איך אני יכולה לדעת שבאמת רע לי, ולא שאני מנסה לשכנע את עצמי שרע לי/רוצה שיהיה לי רע מאיזשהי סיבה? אני לא יודעת. לפעמים אני תוהה אם אולי כשרע לי זה לא באמת רע, אלא אני רוצה שיהיה לי רע משום מה, כדי להשיג משהו אולי.. לא יודעת. אז איך אוכל לדעת?

היי שואלת, הרגשה רעה היא לגמרי סובייקטיבית. אולי השאלה שחשוב שתשאלי את עצמך זה האם באופן תמידי את נוטה לחשיבה שלילית גם כשהמציאות אינה כזו. הפרשנות שלנו את המציאות מאד משפיעה על תחושותינו. אבל בכל מקרה אני לא אוהבת את המונח "רחצים עצמיים" משום שיש בו שיפוטיות כלפי עצמנו... ליאת

27/04/2014 | 02:04 | מאת: מאי

היי ליאת, אני מטופלת בקליניקה פרטית שיש בה הרבה מטפלים, לוקחים לפגישה 450 שקל וממש במקרה גיליתי שבעל הקליניקה לוקח מכל מטפל 200 שקל.. כך שהמטפלים מרוויחים למעשה 250 שקל.. זה גורם לי להרגיש מאוד רע..מהרבה בחינות .. לא יודעת אם לדבר על זה עם המטפלת.. פוחדת שתכעס שאני מתעסקת במאחורי הקלעים.. מרגישה שהמטפלת לא מקבלת תמורה מספקת לטיפול בי.. מרגישה שמנהל הקלינקה רודף בצע..מרגישה שאני מתבאסת לשלם ככ הרבה כסף כשבעצם רק חצי הולך אליה..אני מרגישה שהקליניקה הזאת נהייתה מסחרית מידי יותר מידי מתוקשרת יותר מידי יחצ.. הייתי מעדיפה קליניקה אישית קטנה אינטימית ואותנטית של המטפלת שלי בלבד.. ושתעזוב את המקום הזה.. שונאת את המקום הזה.. יותר מידי מקום עיסקי.. ואני יודעת שאין לי מה לעשות עם זה.. כי אני לא אעזוב אותה :/

לקריאה נוספת והעמקה

היי מאי גם כסף הוא נושא שאפשר וחשוב לדבר עליו. גם אם לא תעזבי אותה בודאי שנראה לי משמעותי לפתוח את תחושותייך מולה... ליאת

29/04/2014 | 13:22 | מאת: סיגל

נראה לי שנכנסת קצת לשיקולים שלה. אני בטוחה שבתור אדם בוגר ואחראי היא מודעת לאופציות שעומדות בפניה וכרגע זו האופציה העדיפה מבחינתה. יתכן שבעתיד תמצא פתרון אחר. אבל זה שלה, זו הבחירה שלה. האופציה של שכירת דירה או יחידת דיור+ וכל התשלומים הנלווים מגיעה אף היא לאלפי שקלים. יש מטפלים שבונים / שוכרים דירה גדולה יותר ומשלמים עבור חדר נוסף לקליניקה. יש כאלה שמשפצים ומשלמים . הכל עולה כסף - הכל. המחיר שאנו משלמים אף פעם לא נטו. באחריות האדם לבחור לו את האופציה העדיפה מבחינתו. וזה כרגע נח מבחינתה. תסמכי עליה. ממילא גם אם תעזבי אותה , לא תפתרי את הבעיה :-)

26/04/2014 | 00:08 | מאת: מיקה

שלום,אני בת 26 אפשר לומר שמאז שאני קטנה ועד היום,היו לא מעט אירועים דרמטיים בחיים שלי שהשאירו את חתמם עלי. אמא שלי ואני טבענו בסיני ונפצענו,תאונת דרכים,מוות טראגי של אמא שלי.. באמת דברים קשים. אבל עם כל אלו,אני מתמודדת בלי בעיות,נזכרת בהם וממשיכה.. אבל לפני שנתיים נסענו למסיבה עם אבא שלי,הוא נכנס לפני ואני אחריו ומרחוק אני רואה פתאום שהוא נפל,רצתי אליו והוא התרומם והמצח שלו היה פתוח לחלוטין. סחבתי אותו לאוטו ונסענו למיון. הוא בסדר,אבל אני לא. מאז אני לא מפסיקה לראות את המצח שלו נפול,שוב ושוב ושוב. ורואה אותו נופל כל הזמן בראש שלי ומתכווצת ולפעמים מתחילה לבכות ממש כאילו הרגע זה קרה שוב. וכל הזמן מפחדת עליו ודואגת ומדמיינת שקרה לו משהו. חייבת שאחרי כל נסיעה שלו באוטו,חייב להתקשר אלי לומר לי שהוא בסדר. למה זה כל כך השפיע עלי? מכל שאר הדברים? זה משגע אותי ורודף אותי ומחריד אותי כשרואה את זה ולא שולטת בתגובה שלי. אפילו לא מסוגלת לנסוע עם האוטו ליד אותו מקום שבו זה קרה. זה מרגיש לי מוגזם מידי לאירוע יחסית קטן שעבר מהר כלא היה מלבד צלקת ענקית ש קשה לי להביט בה.. אשמח להסבר,למה זה קורה לי? זה מפריע לי ומשבש הרבה דברים בחיים שלי. תודה רבה, מיקה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיקה, מה שקרה לך בחייך ומה שקרה לאבא אינו "טראומה מטופשת". הרבה פעמים כאשר אנו חווים טראומות מוקדמות יותר שאינן ממש מעובדות מבחינה רגשית כאשר נחווית טראומה חדשה אפילו אם היא לכאורה פחות חמורה דווקא היא זו שמעוררת את התחושות הקשות ביותר (כי הן לא עובדו בעבר). ממה שאת מתארת נשמע שלא עיבדת באופן רגשי את מה שקרה לאמא וגם לך בגיל צעיר יותר ואז שקורה לאבא משהו שנחווה כאיום על חייו מתעוררות כל התחושות הקודמות. ברור שלאבד אמא זה דבר קשה מאד והמחשבה שלאבד גם אבא היא בלתי נסבלת.. מאד מציעה לך לפנות לקבלת עזרה רגשית סביב הנושאים הללו, ליאת

27/04/2014 | 17:03 | מאת: מיקה

היי ליאת,תודה שענית. לא יודעת אם טיפול יעזור,אני ממש לא בן אדם של דיבורים. . האם יש טיפול אחר שהיית ממליצה?

רוב הטיפולים שאני מכירה מערבים גם דיבור יש פסיכותרפיה גופנית שמערבת גם אצ הגוף, יש שיטה שנקראת emdr שהיא גם וגם. ליאת

24/04/2014 | 14:22 | מאת: אלמה

היי ליאת,אם זוכרת אותי. ואם לא זה לא משנה בעצם.. בלילה הרגשתי מאוד לא טוב,עד שהצלחתי להרדם והתעוררתי אחרי כמה דקות ולא יכלתי לחזור לישון וכאב לי הראש והרגשתי ריקנות ענקית וכואבת. כאילו אין מצב שאצליח להתגבר על הלילה הארוך שלפניי והרגשתי לבד. כי זה מה שאני בארץ,לבד ויודעת שיקח לי זמן להתחבר לכאן מחדש.. אבל מה שקרה בהמשך,לא ברור לי. פשוט לקחתי מספריים והתחלתי לגזור לעצמי את השיער. באגרסיביות ובכעס שלא ברור לי למה ומאיפה צץ פתאום.. גזרתי קצר,היה לי ארוך ממש וחלק ויפה.. ועכשיו פשוט אין לי כמעט שיער. ואני משתגעת מזה. למה זה והאם זו תופעה מוכרת? אשמח לתשובה..רעיון...

לקריאה נוספת והעמקה

היי אלמה, אני זוכרת אותך רק שהיית עלמה נדמה לי... נשמע שהיית במצוקה גדולה ומתוך כך הפנית כעס כלפי עצמך ופגיעה עצמית...אולי מתוך הבדידות או הכאב? ליאת

27/04/2014 | 16:57 | מאת: אלמה

הייתי עלמה ומישהי אמרה לי שה-ע היא של המילה רע. ושאני צריכה לשנות.. כן אני מרגישה בדידות והאמת שמאז שגזרתי אני מרגישה שונה

24/04/2014 | 13:01 | מאת: נוגה

בס"ד לאף אחד בעולם לא אכפת ממני בכלל. לא במשפחה אין לי חברות. אני לא יודעת איך אני ישרוד הלאה. רוווקה מעל 30 ולא מוצאת ת'זיווג

היי נוגה, בשורה אחת לא ארוכה הכנסת כ"כ הרבה "אין" ובדידות שאת מרגישה כחובקת כל...ובכל זאת ואולי דווקא בשל השורה הקצרה הורגש כאב גדול. חלק ממה שכתבת לא תלוי בך, אלא בגורל/מזל או העדרו אבל חלק ממה שתיארת כן תלוי בך, היכולת לנסות למצוא את החברים, את אלו שכן איכפת להם ועוד. האם את מנסה לחשוב איך אפשר לשנות את מה שכן תלוי בך? ליאת

23/04/2014 | 23:29 | מאת: מיכ

רציתי לשאול שאלה, מאז שאני קטנה דיברו על כך שחייבים לזכור מה שקרה בשואה, הראו לנו סרטים ואני זוכרת סיוטים מזה......חולמת על עצמי כאילו אני שם, בורחת ועוד...היום כבוגרת לקראת יום הזיכרון לשואה זה קורה לי שוב אם אני מסתכלת בסרטים, אז בטח נאמר טוב אל תדברי על זה ואל תראי סרטים נכון? אבל משום מה הסרטים האלה מושכים אותי לראות עוד וזה מושך ומעניין אותי מאוד......ואני בכל זאת רואה...למה לדעתך זה קורה לי???? למה אני מתעניינת לראות סרטים כאלה? הערב היה תחקיר בטלויזיה על מה שקרה בפולין בעיירות וראיתי את הכל....עכשיו אחלום בלילה אוף........לא מבינה למה אני עושה זאת.....(המשפחות של הוריי נספו בשואה אבל סבא וסבתא שלי דווקא ברחו לרוסיה (משפחתם וקרוביהם נספו) .......אם זה משנה משהו)......

לקריאה נוספת והעמקה

הי מיכ, את דור שלישי לשואה וברור שיש לך נגיעה לנושאי לפעמים נגיעה שעוברת במשפחה אפילו ללא מילים.. ליאת

27/04/2014 | 18:05 | מאת: מיכ

לא החשבתי את עצמי כ"דור שלישי"....כי סבא וסבתא ברחו מפולין לרוסיה, הוגלו לסיביר, לא עברו מחנות...כך שבמחנות לא היו...הקרובים שלהם מתו במחנות אבל זה בהחלט לא דובר..אבל אימי די הכריחה אותי לראות כל הזמן סרטים על השואה...כנראה מוקדם מדיי ויותר מדיי......דפי עד מצאתי שסבא ושסבתא שלי מלאו בתחילת שנות השישים כשגילו מה קרה אבל גיליתי זאת לבד...

22/04/2014 | 09:14 | מאת: ליה

מצב רוחי נהיה רע מהרגע ששמעתי מה קרה לחיל שנרצח ברעננה, לא רוצה לחשוב על מה שעובר על אימו. אחייני המקסים, אני תמיד דואגת לו, גם הוא מבלה במועדונים,ואני לא רוצה לחשוב על משהו שיקרה.מאוד קשורה אליו, בחג לקחתי אותו למסעדה אסתייתית. הוא אמור להתשחרר תוך 3 חודשים. בן יחיד בנוסף אחי סובל מקריזות, תמיד הוא חושב צריך לעשות בשבילו.הוא גרוש.לא יודעת איפה אני אחיה אחרי מות הורי המצב לא מובן לגמרי. האוירה כרגע היא בסדר, אני מאוד משתדלת, אבל קשה לי עם אימי היא בקושי זוכרת משהו והיא מאוד נודניקית. אז ככה זאני סוחבת קשה.

היי ליה, אל תקחי את כל צער העולם על כתפייך נשמע שגם ככה קשה ומסובך. מקווה שנחת קצת בחופש ואולי אף נהנית במקצת? ליאת

18/04/2014 | 20:28 | מאת: אבודה מפעם

הי ליאת, סתם...קיוויתי שתתייחסי (גם) אלי.. כי שאל. אז כתבתי מעט. ב10/4. לא הגבת. אז..אולי לא היית אמורה?

לקריאה נוספת והעמקה

אבדוה יקרה, מבקשת את סליחתך קראתי את מה שכתבת ופשוט פרח מזכרוני לכתוב את התגובה למרות שאני זוכרת בדיוק מה חשבתי כשקראתי וחשבתי שאני שמחה לשמוע ממך סוג של אות חיים...ומה שלומך עכשיו? כתבת שם על תקופה לא פשוטה בלשון המעטה ...לגבי רמוטיב- כן מכירה את התרופה שנחשבת כטבעית יותר. יש אנשים שהיא מאד עוזרת להם ויש כאלו שאינם מרגישים את השפעתה כלל. עניין של ניסוי וטעייה. ליאת

17/04/2014 | 12:24 | מאת: ניצן

היי ליאת, שוב אני.. נעשה לי מאוד קשה באנליזה.. כבר אין בינינו דיבור קליל ונעים, ואני רוב השעה שותקת. מנסה לא לפתוח כלום, לא לגעת בכלום, פשוט להפסיק. היא אומרת שהיא יודעת שנגענו בכמה דברים קשים, שהיא יודעת. אבל אני ממשיכה לשתוק, ובשתיקתי משתיקה גם אותה. אני מרגישה שאולי אנליזה זה לא בשבילי, שאני לא רוצה יותר לדבר, שאולי זה ביזארי להיפגש עם מישהו 3 פעמים בשבוע, לשכב על מיטה ולדבר. ולמה צריך להיזכר בכל פרטי הילדות? זה לא מתאים לי. אולי זה לא בשבילי. אולי צריך לחיות ודי. אני גם מרגישה שאם אפסיק, לא אוכל כבר לחזור לפסיכותרפיה רגילה. שלהפסיק זה לעזוב. שאני מסוגלת לעזוב וללכת משם. והיא, שלא בתגובה למחשבות שלי, אבל לגמרי באופן קשור, חושבת שצריך להתעמק ולהבין יותר איך ברגע אחד אנחנו אוהבות וקרובות וטוב לנו, וברגע אחרי- שנואות ודחויות והכל נגמר. והיא צודקת.. כי זו אכן תכונה כזאת שלי, להתקרב ולהתרחק בלי גווני ביניים. אבל אני לא יודעת איך להמשיך לדבר איתה. המעצור הפנימי כל כך חזק, שאני לא מסוגלת לחשוב או לעבד כלום. אני בקושי מסוגלת לדבר, טכנית. כשאני מנסה בבית, מדמיינת שאני שם, אני מגמגמת ונתקעת וקטטונית ובסוף נרדמת מרוב מאמץ. אשמח לרעיונות, אם יהיו לך.. חג שמח! ניצן

היי ניצן, יכולתי ממש להרגיש את הקושי שלך דרך מה שכתבת. המאמץ להיות "באמצע" בין התקרבות להתרחקות וניתוק הוא לא קל. כנראה שהקצוות מוכרים יותר. אולי אפשר "לאט ובזהירות" להתחיל לדבר דווקא מבלי לחשוב, מבלי לעבד...פשוט להעלות מילים גם אם הן נראות בתחילה כלא משמעותיות או חשובות, לפתוח פתח קטן בתחילה ...להמשך, ליאת

24/04/2014 | 23:34 | מאת: ניצן

היי ליאת, המון תודה על מה שכתבת. זה תפס אותי ביום שזה בדיוק מה שהייתי צריכה.. באנליזה הכל זז מהר, אז רק אספר שבנתיים ניסיתי לדבר והיא (אולי) הרגישה מותקפת (ולדעתי זה בגלל דברים שהיא מביאה איתה, כי אני באמת בן אדם עדין וזהיר). על כל דבר שאמרתי שאני מרגישה או חושבת היא אמרה שהיא חולקת עליי מאוד. היא הייתה מאוד מעמתת ואפילו קצת תוקפנית. היה גם דיבור בינינו, ובתנאים שלה, אז אני חושבת שזה קצת הרגיע אותה. ובפגישה האחרונה הייתה התקרבות גדולה מחדש. לא גדולה-גדולה :-) אני עדיין נשארת קצת זהירה ולא מאוהבת בה כמו קודם, אבל אולי זה בסדר גם ככה. אמרתי שקשה לי שהיא חולקת על כל דבר שאני אומרת. שהיא לא יכולה לתאר מה שעובר עליי באזניי כמו תהליך כימי, באופן אנליטי וקר. שהיא צריכה לנסות קצת להרגיש אותי יותר. (כי היא אמרה לי שאני צריכה להרגיש ולא להבין). בכל אופן, אולי זה מוזר/טפשי לספר לך את כל זה, בלי שאת מכירה את כל ההקשר של השיחה.. אז אקצר ואומר שזה הוביל (לפחות מהצד שלי) לשיחה שיש בה התקרבות ומוכנות לתת אמון מחדש ולנסות. אני מקווה ש"הקצוות", כמו שכתבת יפה, ילמדו להתקרב קצת, עם הזמן.. שיהיו גווני ביניים אפורים ביניהם. לא רק לחבק או לבעוט. הרבה תודה על ההקשבה שלך, ניצן

חג שמח ליאת יקרה!!!!!! לפני החג הייתי בהרגשה מאוד לא טובה ואולי בגלל זה לא ממש יכולתי לאחל, עכשיו השתפר.....אז גם עכשיו זה בסדר, חג שמח ותודה שאת פה, מיכל

חג שמח גם לך ותודה רבה:)

15/04/2014 | 01:02 | מאת: מאי

היי ליאת, שלחתי היום למטפלת חג שמח והיא לא ענתה לי ואני יודעת שהיא ראתה את ההודעה ..למרות שאני אוהבת אותה אני מתאכזבת ממנה המון פעמים..אני מנסה לחשוב למה היא לא ענתה ואני אומרת לעצמי שאולי זה בגלל שהמון פעמים עברתי את הגבול בזה ששלחתי יחסית הרבה הודעות והיא מנסה להציב גבולות ושלא אתבלבל עם עצמי ושהיא רק הפסיכולוגית שלי.. חוץ מזה היא בחופשה אז אולי היא לא חייבת לענות לי.. אבל מצד שני זה מרגיש לי לא אנושי ורובוטי מצידה לא לענות לי... מה הבעיה לאחל בחזרה חג שמח? לפעמים אני מרגישה בטיפול שקורה משהו לא טוב בגלל היחסי כוחות שיש.. שהיא יכולה להרשות לעצמה להתנהג איך שהיא רוצה ובסופו של דבר אני אצטרך לקבל את זה כי התלות חזקה ממני... אני אחווה דיסוננס ואתרץ לעצמי שהיא בסדר... אבל לפעמים יש לי הרגשה פנימית שהיא לא.. שאולי היא מנצלת את זה שאני תלויה בה וכך פחות משקיעה.. אני נורא מבולבלת.. יש לי מחשבה על סיום טיפול שוב מרוב שקשה לי להכיל את זה.. אני אשמח לכל מחשבה / עצה שיש לך.. תודה רבה!

לקריאה נוספת והעמקה

היי מאי מבינה את אכזבתך אבל את נותנת גם את התשובה, אולי זה סוג של גבול אולי סתם שכחה..אכזבות הן מנת חלקנו בכל קשר אנושי אבל לפעמים כדי להכילן חשוב לזכור את התמונה הכוללת של הקשר ולא רק את נקודות האכזבה. חג שמח! ליאת

14/04/2014 | 15:00 | מאת: א.ה.

הי ליאת, מזמן לא רשמתי כאן. אני לבד היום, מהמון כיוונים. כל-כך הייתי רוצה שמישהו יכתוב לי. היום, ערב החג. שתהא נגיעה בלב. מנסה את מזלי כאן. אולי. א.ה.

לקריאה נוספת והעמקה
16/04/2014 | 17:06 | מאת: מיכ

מזמן לא היית כאן....עצוב לקרוא שאת לבד בחג, מקווה שיתאפשר בעתיד ושתוכלי להיות יחד עם אנשים שיהיו יקרים עבורך...אולי קצת יתאפשר? מאחלת לך מכל הלב שליבך יתמלא בשמחה ובקשרים חיוביים וטובים, איתך, מיכל

16/04/2014 | 20:29 | מאת: לילך

א.ה. יקרה, עברו כבר יומיים מאז היית לבד היום. נוגעת ללב הכתיבה הקצרה והפשוטה שלך היום. ישירות חשופה של ילדה עם לב רגיש ונותן אמון. אני מניחה שלא כך הרגשת כשכתבת, אבל אולי במבט של יומיים אחרי כך תראי גם את. שלמרות הכל, את עדיין רגישה ונותנת אמון. האם באמת היית לבד בערב החג? האם כך בחרת, מסיבותייך, או שלא מצאת מקום שרצית להיות בו? אני כל כך מקווה שביומיים שעברו את לבד קצת פחות. אני עוקבת מידי פעם גם אצל השכנים, אבל לא יכולה לכתוב לך (ניסיתי כבר אינספור מיילים וסיסמאות, ולא הצלחתי להיזכר איך נכנסים לשם מחדש, או איך להירשם שוב..). אני מקוה שאת מצליחה להרים את הראש מידי פעם, ולהנות מצבעים, פרחים ופרפרים. באופן לא ברור, עבורי זה קצת מצליח לרווח את הצפיפות הדחוקה שבפנים (או לחמם קצת את הריק הפנימי, בתקופות אחרות). אני לא בטוחה מה לכתוב, למעט שאשמח לשמוע עוד. אם תרצי.. חיבוק גדול! ממני

17/04/2014 | 08:33 | מאת: גבריאלה

הייתי רוצה להזמין אותך אלי לחג, אנחנו עורכים את הסדר בבית בד"כ... כמובן שעכשיו זה מאוחר מידי וחבל...אבל עדין אם את רוצה לחג השני לחג אחר או לשנה הבאה...ההזמנה בתוקף. בכל הרצינות. חג שמח לך

מצטערת שלא יכולתי להעלות הודעתך קודם... אבל אני שמחה לשמוע ממך. חשבתי עלייך מספר פעמים, היכן את ומה קורה איתך? מבינה כמה קשה זה להרגיש בחג את הלבד אבל כפי שאת יכולה לראות פה תמיד תתקבלי בזרועות חמימות, ליאת

18/04/2014 | 15:14 | מאת: א.ה.

ליאת יקרה, דיברתי על תחושת הלבד בעץ הזה. ואת יודעת, חשבתי גם עלייך. האם את, לפעמים, מרגישה כאן לבד, בפורום? האם אי שם בחדר הטיפולים, האם גם שם לפעמים את מרגישה שאת עובדת לבד מול מטופל, אולי כשחסרה תחושת שותפות? ברוח זו רציתי לשוב ולחזק הן אותך והן את עמיתייך אנשי המקצוע, שעושים עבודה כה מיוחדת. א.ה.

18/04/2014 | 08:06 | מאת: א.ה.

מרגישה קצת במבוכה... תודה לכן מיכל, לילך, גבריאלה, ליאת. באמת שפע של חמימות לבבית. מאד שמתי לשמוע מכן, נוגע. נזכרת גם בימים של פעם, בהתכתבויות של אז. הלבד הפעם היה כי 'כולם' היו בחו"ל. מניחה שאילו הייתי מפיצה שזה המצב ושאני רוצה איזה מפגש הייתי, אולי, יכולה למצוא. אבל שמרתי בסוד. האירועים הללו גם יוצרים אצלי בלבול. עכשיו חזרו אנשים ומסתבר שתהיה לי איזו תזכורת מפסח בחג השני, באירוח רבתי שהזמינו אותי אליו. אתן יודעות איזו מתנה הענקתי למטפל שלי לחג? החזקתי אצלי משהו מאד רע, חומר הרסני מאד, והשלכתי לדרישתו הכל. לביוב. כנראה שאני זקוקה ליותר שינויים ודברים חדשים, אך גם פוחדת מהם מאד. חרדות. תודה שחשבתן עליי, יקירותיי. מקווה שתזכרו אותי ולא רק בהקשר לסבל, טוב? שלכן, א.ה.

22/04/2014 | 14:18 | מאת: מיכ

מקווה שבסוף נהנית בחג למרות הכל ולא היית לבד...וכמובן שאני זוכרת אותך דווקא בתור אחת החכמות כאן בפורם, יודעת לעודד ובעלת תובנות לכלנו :), אז אולי תחזרי קצת? גם כשלא ממש קשה? אוהבת לקרוא את דברייך החכמים.

שלום, אדם בן 50, בריא בנפשו ככל הידוע, אבל הופך להיות עם הגיל יותר ויותר בלתי נסבל. יש מספר בעיות שאפרט ואציין גם שכבר תואם מפגש עם פסיכולוג ובכל זאת רציתי לקבל ייעוץ גם פה. מילדות חווה כל אמירה או הצעה או שאלה כהוראה ומגיב בהתאם. למשל: - אולי כדאי שנפנה פה? תשובה - מה את רוצה שאני אתנגש בקיר, למה לא אמרת לי קודם? אי אפשר לפנות פה. שאלה - איזה מוזר שבחנות לא היה את זה ואת זה/ מעניין למה הוא אמר את זה... תשובה - מה את רוצה ממני, למה שאני אדע למה יש או אין שם משהו? מה אני בעל החנות? מאיפה לי לדעת מה הוא חושב. הקשר ביננו פתוח, מדברים על הכל, מציפים דברים. קשוב לביקורת, אבל כל ביקורת, בבית או במקום העבודה חווה כמשהו שהוא פגיעה אישית או האשמה אישית. לא מסוגל לנתק האשמה נקודתית עם זה שתופסים אותו כולו כלא בסדר, או כחרא של בנאדם. אומרים לו - פה היית לא בסדר. תשובה - כן, אז אני חרא של בנאדם? לא, אבל פה היית לא בסדר. לא שומע - ממוקד במה שהוא חווה או נעלב ממנו. כל חוויה לא נעימה, תור, דחיפה בסופר, או דברים באמת רעים, שאנשים היו מעכלים וסובלים מהם איקס זמן, הוא חווה יותר קשה וסובל 20 איקס. נפגע יותר מאחרים מדברים ולוקח יותר ללב. אציין שמדובר באדם שפוי לחלוטין, מוקף בחברים ומשפחה, ביחסים טובים עם כולם, בוס אהוד בעשרות מקומות עבודה ע"י קולגות וכפיפים אבל בנאדם שמהצד חווה את המציאות חמור יותר ממה שהיא מיחס משקל רב מדי לדברים ומכוון הכל לעצמו. עם פתיל קצר ברמות בלתי נסבלות. גם לא ככ יודע לאמוד את משקל התגובה שלו. מישהו אומר משהו לא במקום, והוא יחזיר לו אבל לא באותה עוצמה. לא מתוך רוע אלא מתוך חוסר אמדן. ככל שאני מבינה זה ביטויים של טראומות ילדות, ותסביכי ילדות, ומבנה אישיותי. הוא מבין שהוא מגזים, אבל רוב הזמן הוא לא שם לב לזה. ככה הוא חווה את העולם. האם ניתן לשנות זאת איכשהו? מה זה יכול להיות? מבנה אישיותי? הפרעה? זה תמיד היה, גם בגיל 20, אבל עם השנים זה מחמיר ומחריף ובלתי נסבל ודברים שבחור צעיר לוקח ללב או נעלב מהם או רואה כגדולים, בנאדם בגילו ובנסיונו אמור לסנן כבר. והוא לא. הדברים שאני מתארת הם לא תחושה סובייקטיבית שלי, או משהו שאני לא רואה בו את החלק שלי, אלא משהו שמוסכם עי כל המשפחה. אציין שחיי המשפחה והזוגיות הם פתוחים מאוד, ככל הידוע לי לא שומרים דברים בבטן והכל בסדר. מדברים על הכל ואין משהו שאפשר להגיד רובץ על הבנאדם וגורם לו לחוסר נחת וסבלנות. גם בחופשות, כשאין שום דבר רע שמעיב או מפריע. הכל מעולה כמה ימים עד שהוא מוצא על מה להתעצבן. כאילו הגוף כבר רגיל שצריך לכעוס ולפרוק זעם לפעמים, לא רגיל להיות במצב שליו. מצב המוצא שלו הוא לא שליו, לא רגוע. כאילו הוא תמיד במגננה מחכה לתקיפה מאיפשהו. וסתם. אשמח לעצה.

לקריאה נוספת והעמקה

פזית, אני יכולה להבין את מה שאת מתארת אבל איני יכולה לאבחן פה את האדם. יש סיכוי שמדובר בהחלט באיזשהו דפוס אישיות פגיע/בעייתי אבל כל עוד זה לא מפריע לאדם מספיק בכדי שיטפל בזה- זו בעיה לא פשוטה בפני עצמה. ליאת

14/04/2014 | 01:20 | מאת: gigit

ליאת .אני פגועה מהמטפלת שלי. אני כל ראש השנה ופסח וביום הולדת של הקשר שלנו נותנת לה מתנה.זה בדרכ משהו שאני מכינה. עבודת ידי עם ברכה שאני כותבת...היום הבאתי לה מארז חפיפה מחנות מיוחדת לשוקולדים וצירפתי ברכה..עוד לפני שהיא ראתה מה זה או קראה את הברכה היא שאלה אם אני לא מגזימה ושהיא מודעת למצבי הכספי..נפגעתי מאד יצאתי מה קליניקה ונכנסתי לאוטו..היא שלחה הודעה וצלצלה וביקשה שאחזור..חזרתי..היא התנצלה ואמרה שהיה ממבוכה אני פגועה סהכ רציתי לשמח אותה ושיהיה לה ול משפחתה מתוק בחג..

16/04/2014 | 17:04 | מאת: מיכ

אני כל כך מבינה אותך....אני כל חג מביאה לה מתנה וברכה, פעם היא אמרה שאני לא חייבת, ואז גם קצת נפגעתי אבל שוחחנו על כך, מדוע חשוב לי להביא לה כל חג מתנה? האם לא מספיק לומר תודה וכו'... חשוב שתשוחחו על כך, מדוע חשוב עבורך להביא לה מתנה? מה זה עושה לך? אני חושבת שמה שהיא אמרה זה מתוך התחשבות ואמפתיה אולי אפשרי לחשוב על זה גם כך? אמרתי לה שאני לא אוהבת שאומרים "לא היית צריכה" ועוד.....והיא מאז אומרת תודה וזהו, ואמרתי לה שאני אחליט מתי להביא לה, חשוב לדבר על זה כמו כל דבר בטיפול, היא הרי כל כך יקרה עבורך...חג שמח, מיכל

היי גיגית, נדמה לי שמיהרת להפגע...נשמע שהיא בסך הכל רצתה להגיד משהו דווקא ממקום שרואה אותך רואה איך למרות המצב הכלכלי- השקעת. וחוצמזה אולי היא פולניה? :)) ליאת

17/04/2014 | 21:30 | מאת: gigit

כשכתבת על הפולניה...כי היא בדיוק אמרה את זה..."הפולניות יצאה לי"..כך שקלעת בול..תמיד כייף לקרוא אותך.תודה!

הי ליאת, סיום טיפול (ואפילו מוצלח ומגדל) = סיום הקשר הקונקרטי עם המטפל. זה קשה וכואב ומרגיש שרירותי וחסר היגיון... הבנתי שה"תשובה" למעבר הכל כך חד מאינטימיות גדולה לחוסר קשר במציאות (וכן, אני יודעת שאפשר להתקשר ולאחל "חג שמח" או לעדכן בפגישה לאחר זמן מסוים אבל זהו בערך) היא היכולת להפנים את דמות המטפל ולקחת אותו איתנו הלאה לחיים (קצת בדומה למה שהתינוק אמור לעשות עם דמות האם בתהליך הספרציה שלו). אבל האם זה באמת אפשרי? למה זה מרגיש לי שזו רק דרך לכסות על הקושי שיש לכולם עם האתיקה המקצועית הנוקשה (שבה קשר טיפולי לא יכול אף פעם להפוך לקשר חברי בסיום הטיפול)? איך את מרגישה עם זה בתור מטפלת, במיוחד בפרידה ממטופלים שנפגשת איתם במשך תקופה ארוכה והייתה לך כימיה איתם? תודה רבה מראש, בלה.

היי בלה, אני חושבת שאפשרי שדמות המטפל/ תהיה מופנמת זה משהו שמרגישים כשזה קורה. לשאלתך, כמטפלת אני אוהבת להתעדכן בחיי המטופלים גם לאחר סיום טיפול ותמיד שמחה לשמוע מהם אבל זה עדיין לא קשר חברי ... ליאת

13/04/2014 | 09:18 | מאת: דורוןש

שלום, חג שמח. בעקבות פרידה כואב לפני שבועיים, בה היה קשה לשנינו. אך לה היה יותר בגלל שחסרו לי יכולת תקשורת בינאשיות..ביישנות, מופנמות, ביטחון עצמי..קול (דיבור בקול, שישמעו אותי).. וביטול עצמי - לא התעמתתי מחששות לדחייה, נטישה, לא נעים ולא רבתי איתה כדי לא לעשות לא נעים. שמרתי דברים בתוכי, וחשתי תסכול שפגע בקשר ובאינטימיות. לא יכלתי לבוא ולהגיד לה מה אני מרגיש, מה כואב לי, איפה היא לא בסדר... מתקפל במפני אנשים אחרים (עבודה). בעקבות הפרידה אני מבין שאני צריך להתפתח... כל השיחות שלה בקשר על כך לא עזרו בזמנו, אבל הזעזוע עכשיו כן גרם לי להבין שאני צריך להתפתח, להתקדם, לשפר את עצמי. זה פגע בקשר שלנו, שהיה הראשון שלי ומאוד משמעותי. בין אם ארצה שנחזור באחד מן הימים ובין אם לא ואני צריך להביט קדימה ולחשוב על מערכת יחסים הבאה, אני חש צורך עז להשתפר, להתקדם. לכן תהיתי. היכן אוכל להתפתח מבחינת תקשורת בין אישית, אסרטיביות. להבין שזה בסדר ואף בריא לריב. ללמוד לריב נכון.. אני לא יודע מה ההבדל בין קורס לסדנה בתחום של תקשורת בין אישית. תהיתי אם יש לימודי משחק או משהו דומה שיכולים לסייע לי לצבור ביטחון עצמי, ולדעת להתמודד עם סיטואציות לא קלות מהחיים. את המחיר של שנים של בדידות והתבודדות אני משלם עכשיו, כאשר לא יכלתי להביא את עצמי לתוך הקשר. יכול להיות שלא היה חיבור טוב למרות שכן הייתה המון אהבה לאורך הזמן. שמרתי עם האקסית על קשר חברי-קריר בשבועיים של אחרי הפרידה..לא יודע אם זה היה טוב..גרנו יחד ועדיין נשארו דברים שלה אצלי, וגם הכלב. אתמול החזרתי לה הכל ובילינו מספר שעות יחד. שפכתי את הלב, היא רואה שיש שיפור, אבל היא אמרה שהיא לא רואה אותנו חוזרים. שאצטרך להשתנות במיליון אחוז (לפני שבוע זה היה 180 מעלות, אבל הרעיון ברור). עכשיו אני רוצה להתנתק ממנה, להתרחק לזמן מה של חודשים או שנים. אני מפחד שגרמתי לה לחשוב שאני תלותי..

לקריאה נוספת והעמקה

היי דורון, ממה שאתה מתאר אני לא כל כך רואה כיצד לימודי משחק או סדנה כלשהי יוכלו לעזור. אתה מתאר שנים של התבודדות וקשיים בתקשורת שכיום מפריעים (ממש) בתוך מערכות יחסים ובכלל. מציעה לך לחשוב על פנייה לטיפול פסיכולוגי שבו תוכל לעבוד על נושאים אלו באופן יותר משמעותי. ליאת

12/04/2014 | 23:15 | מאת: מאי

מחר כבר יום ראשון.. ואז אני אוכל סוף סוף להגיד ששבוע הבא אני רואה אותה... מחכה ל22 לאפריל ובסוף בטח מרוב בלבול לא אצליח לדבר בהתחלה..אבל זה לא נורא העיקר שאסתכל עליה ואדע שיש לי מקום שהוא רק שלי... שעה שלמה שהיא מפנה מהחיים שלה במשך שנתיים וחצי בשבילי.. שעה שהעולם עוצר.. ורק שתינו שם.. וזה כיף.. צריך להעריך את זה..אני מתגעגעת אליה המון.. אם הייתי יכולה הייתי נותנת בשבילה הכל.. נשמע מלחיץ .. אבל ככה מרגישה.. הבהלתי את עצמי עכשיו.. מקווה שהרגשות יתמתנו.. תודה ליאת!!

לקריאה נוספת והעמקה

היי מאי, עוד מעט והיא חוזרת...:) נשמע שהגעגוע גם ממלא בטוב שלה, ליאת

11/04/2014 | 10:17 | מאת: יעל

ליאת שלום, שוב אני בוחרת לכתוב, הכתיבה והמענה שלך מפיחים בי כוח, למרות הידיעה שדרך זו בה אני בוחרת , מותירה אותי בלתי חשופה ומסתתרת אחרי מעטה. כבר כתבתי לך שסוגיה זו עלתה בטיפול ואני אכן ממקום לא שיפוטי מנסה להתנהל. נראה לי שהדרך עוד ארוכה. מהדהדים בתוכי קולות ורחשים, חלקם קולות שאינני מצליחה להביא אותם לפגישה וחרדה מהתגובה וממה שיבוא לאחר מכן. ואני תוהה למה? הכיצד לאחר כל כך הרבה שנות טיפול אינני מצליחה להרגיש ביטחון שהמטפלת איתי גם מחוץ לפגישה ושאני לא נעלמת ביוצאי מהחדר... אני עתה לפני נסיעה לחו"ל, ועד עתה תמיד השאלתי מהמטפלת ספר שמילא אותי ונתן לי כוח בתקופה בה איננו מתראות. השנה גם היא טסה באותם תאריכים, מה שאמור אולי להרגיע אותי. זה לא ממש כך. דברנו על כך ועלתה סוגיית הספר. מהמקום החדש של האנליזה היא ניסתה להבין דרכי מדוע אני זקוקה לדבר המוחשי הזה (הספר).הכיצד אחרי כל כך הרבה שנים אני לא מצליחה להתמלא מהקולות הפנימיים שהם מנת חלקנו בטיפול ואמרה שזו שאלה שצריך לברר אותה ולנסות להבין אותה. ליאת, איך זה יקרה? מתי סוף סוף לא אפחד לומר את אשר על ליבי בהקשר שלה, שלנו, ולהרגיע את הראש שלי, את התחושה כי המוח עומד להתפוצץ, מתי אהיה מסוגלת לומר לה שהשיעול הטורדני שהשתלט עליה מפחיד אותי אימים שמא יש לה מחלה נוראית ושהיא חייבת ללכת להיבדק, מתי אצליח לומר לה עד כמה אני מתגעגעת וחושבת עליה ועל האנשים שסביבה, על הבן זוג, על איך היא מחוץ לפגישות, מתי סוף סוף אצליח להאמין שאני באמת חשובה ויקרה לה... יכול להיות דבר כזה... והיא לא סתם אומרת לי שאני אצלה בלב, ואם אמרה זאת בעבר האין זה מתפוגג... מתי ארגיש סוף סוף כי אינני נעלמת ונמחקת כשאני מסיימת פגישה... יש על כך תשובה בכלל? על התחושות הקשות הללו??? ושוב כתמיד תודה ענקית וחג שמח :))

היי יעל, אני לא יודעת מתי זה יקרה אבל אני שומעת שאת מייחלת לזה ואולי זה כבר אומר שבתוכך את יודעת שזה עשוי לקרות מתישהו, בתוך הדרך הארוכה הזו שהיא- טיפול. וכתבת מאד יפה ונוגע ללב. חג שמח! ליאת

10/04/2014 | 18:40 | מאת: נועה

היי, התחלתי טיפול לפני כ8 חודשים אצל פסיכולוגית בחודשים הראשונים היה לי קשה להיפתח והפגישות היו פחות משמעותיות עבורי לאחר מספר חודשים נפתחתי יותר והבנתי ביחד עם הפסיכולוגית שעברתי אונס לפני 10 שנים (אני בת 18 - האירוע קרה כשהייתי בת 8) היא מאוד עזרה לי להתמודד במיוחד עם זה שאני רואה את האדם שעשה לי את זה על בסיס יום יומי. בעקבות האירוע היה לי פוסט טראומה והיא טיפלה בי בEMDR . דיברנו ועבדנו על האירוע בערך 4 חודשים. מצבי השתפר, אבל אני עדיין חושבת ומרגישה את האירוע כמעט כל יום (אבל פחות). בפגישות האחרונות אני מרגישה שחזרתי להתחלה, מה שקרה לי מאוד בודד אותי חברתית ובגלל זה חייתי בהכחשה כמעט 10 שנים, אני אמורה ללכת כנראה לשנת שירות בה אני אצטרך להתמודד עם מצבים חברתיים, המטפלת דוחפת אותי לפתח יותר קשרים ולהעמיק קשרים שיש לי,אבל אני עדיין לא מרגישה מוכנה..להיפגש עם חברה אחד על אחד ולספר לה משהו אישי- מעורר בי חרדה ומבוכה, אמרתי לה שזה מלחיץ אותי. אני מפחדת שאם אגיד לה שאני לא מרגישה מוכנה היא תגיד לי שזה תירוץ.. אני מרגישה בפגישות האחרונות שאני לא מצליחה להביא את עצמי ושאני חוזרת על עצמי ומדברת על דברים שאני בכלל לא רוצה לדבר ובגלל זה הפגישות הופכות לפחות משמעותיות. עשיתי שינוי גדול והרבה מאוד בזכותה, אני אסירת תודה על דברים שהיא עשתה עבורי, אבל אני מרגישה שעדיין יש לי עוד דרך לעבור. הפסקנו לדבר על האירוע למרות שזה עדיין מטריד אותי, זה הפך מנושא מרכזי למשהו שולי בטיפול.. אני מרגישה שעקב זה שאני הולכת לשנת שירות בעוד 4 חודשים, היא נורא רוצה שאני אפתח כישורים חברתיים ואהיה פחות קנאית לפרטיות שלי ואדע איך להתשלב, אבל אני מרגישה שהכל הולך מהר מידי! הייתי רוצה לדבר איתה על התחושה היום יומית, הריקנות והתחושה שיש משהו שחסר, ושלא מתמלא אף פעם, אבל אני לא מצליחה. מה לעשות? איך להחזיר את המשמעות לטיפול שלי שהלך לאיבוד בחודש האחרון? תודה רבה על ההקשבה, נועה :)

לקריאה נוספת והעמקה

היי נועה, כתבת מאד מובן ומאד נוגע ללב. אני שומעת שאת רואה את התרומה של הטיפול והשיפור. לפעמים יש תקופות שכאלו בטיפול שבהם יש רגרסיה, או תחושת נסיגה אבל זה רק לכאורה בדרך כלל. זוהי נסיגה שבסופו של דבר אמורה להביא שוב להתקדמות. לפעמים בלי לשים לב "נחים" איכשהו דווקא אחרי תקופה של עבודה רגשית קשה כדי לאזור עוד כוחות כדי לחזור שוב "לעבוד נפשית" באופן יותר משמעותי. אני חושבת שאם תוכלי להביא את מה שכתבת פה לטיפול זה יכול לעזור. נשמע שאת מרגישה שהיא ממהרת איתך וזה קשה לך. הקושי מובן ואל תפחדי להעלותו כך, כפי שהוא. חושבת גם שהעניין של שנת שירות צריך להיות מדובר ביניכן באופן יותר ישיר. אולי היא רואה אותך שם אבל את מרגישה אמביוולנטית כלפי זה? וזה לגיטימי שבטיפול יהיה מקום לאמביוולנטיות שלך. מה את אומרת? ליאת

09/04/2014 | 17:34 | מאת: gigit

אם כל כך קשה אז למה שלא תסעי לבית חולים למחלקת פסיכיאטרית להתאשפז...זה מה שהרופאה אמרה לי היום שאמרתי לה שהכדורים החדשים לא עוזרים..וש המצב קשה יותר..לא מתפקדת..לא עבודה לא טיפול בילדה..לא כלום...אמרתי לה שאני לא נוסעת לבית חולים..שיש לי עבודה שא אבד אם אתאשפז..ושיש לי ילדה שאני לא יכולה להיעלם לה ויש לי בעל שאם אני אתאשפז כל המשפחה שלו תדע על כך ויש לי הורים שאחרי שאיבדו בן להגיד להם שהבת מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית זה להרוג אותם..היא מבחינתה שלחה לבית חולים כי היא לא יודעת להתמודד עם המצב..אז אמרתי שיש החמרה בעקבות הכדורים..אז מה את שולחת אותי לבית חולים?!?!?!..זו הרופאה שאני כועסת עלייה אבל יש את הפסיכולוגית גם ומזל שיש לי אותה..רק שגם לה קשה איתי אני חושבת..ליאת מה עושים???

<p>היי גיגית, הרופאה דיברה כמו רופאה ואולי אפילו אחראית. היא רצתה לחשוף אותך לאפשרות הזו כדי שתדעי שיש גם דרך כזו, זה עדיין לא אומר שאת חייבת לבחור בה. אני חושבת ש"הקולות" שאומרים לך שיש ילדה, בעל ועבודה הם גם קולות מחזיקים,קולות שמספרים שיש אולי בשביל מה לקום בבוקר, ובשביל מי להמשיך להתמודד. אני מאמינה שקיים הכדור המתאים, זה עניין של ניסוי וטעייה. מקווה שאת משתפת גם את הפסיכולוגית כמובן בכל מה שקורה. לא להתייאש..., ליאת</p>

09/04/2014 | 01:10 | מאת: מאי

היי ליאת, באתי להיות פה קצת... המטפלת יצאה לחופשה ל3 שבועות ... לבנתיים עבר שבוע ויום.. זה מביך שאני סופרת את הימים.. החופשה שלה קצת קשה לי..אין לי מה לשאול.. סתם משתפת אותך, מקווה שזה בסדר.. ועל הדרך אני אאחל לך חג שמח :)מאי

היי מאי יקרה, מוזמנת להשאר ולשתף וברור שזה בסדר שאת פה ואם זה עוזר כדי להעביר את הזמן :) אז מה טוב...חג שמח גם לך! ליאת

16/04/2014 | 00:51 | מאת: מותשת

זה בסדר. זה ממש מקל. ו-3 שבועות זה פרק זמן לא קל. תנסי לחשוב כמה עבר... אולי זה יקל.

09/04/2014 | 00:14 | מאת: מיכל

ליאת, מה הדרך לטפל כדי להפסיק כאב נפשי?

היי מיכל, וואהו..זאת שאלה ענקית ואין לה תשובה של שלוש מילים. כאב נפשי הוא תוצאה של משהו, אבל מה הדבר שגורם לו? זה אפשרי לברר רק בטיפול דרך הנגיעה במקום שמייצר את הכאב הנפשי. לפעמים דווקא כשנוגעים במקור הכאב הוא עשוי להשתחרר (וזה תהליך ארוך בדרך כלל) ליאת

08/04/2014 | 13:20 | מאת: יואב

שלום, אני בן 30 ומזה זמן שמתי לב שאני לא רואה את החיים כמו שאחרים רואים. כלומר, מצד אחד אני מבין ממש טוב איך אנשים חושבים ומרגישים ומה מניע אותם, אבל זה מאוד רציונלי, ברמה הרגשית זה מרגיש לי כאילו הם דמויות בחיים שלי ואני חווה את האנשים בחיי ואת חיי כסרט. לכן לפעמים דברים שאני עושה או אומר פוגעים כי לא הבנתי באותו רגע מה האדם יחווה כתוצאה מדברי. אני מרגיש שאני בדרך כלל מונע מרצונות ומדחפים וזה לא מאוד מאוזן עם המצפון שלי או הרגשות. אני יודע לעצור את עצמי ולא לעשות משהו שהוא לא בסדר אבל זה כמסקנה מ"כלל שנלמד" לאו דווקא משהו שמגיע עמוק מבפנים. מתנהל לפי כללים וקודי התנהגות ומן תפיסה של ככה עלי לפעול וככה העולם בנוי ולא לפי איזהו רגש ותחושה פנימית מאוזנת. מאוד מתקשה לקבל החלטות. מקריאה מרגיש לי שיש לי מן דפרסונליזציה, אבל זו תחושות ותפיסת מציאות שקיימת אצלי מגיל מאוד מאוד קטן. האם יתכן שמדובר בהפרעה אחרת? האם ייתכן שבנאדם יגדל עם דה פרסונליזציה? שכך הוא תופס את העולם ככלל קשה לי לחוות ולקבל כל דבר שלילי טראומתי או טראגי בחיים. וגם אירועים פתאומים שהם שליליים לא מחלחלים ישר. כאילו כל חוויה רגשית שלי עוברת מסננת. אם היא קשה מדי אני כאילו לא מכיר בדבר, ומוצא לו הסברים אחרים ומשכנע את עצמי להאמין בהם או לחילופין נותן לזה להכנס לתודעה רק כשהפכתי את זה למשהו עם היבט חיובי או כשאמרתי שזה דבר מוגמר ואין לי מה לעשות לגביו. כלומר אין לי את היכולת להכיל ולקבל דברים שלילים כמו שהם, מידית, רגשית, ומבלי למתן אותם. אני שם לב שבעצם להבדיל מאחרים, אין לי מצב רוח. כלומר מצב הרוח שלי הוא קבוע ונטרלי. דברים משמחים אותי או מבאסים אותי. אם הם משמחים זה סבבה, אם הם מבאסים אני לא תמיד מעכל אותם כמו שהסברתי למעלה. לסיכום אני מרגיש כאילו אני חי בסרט או במן אשליה, שבה דברים תמיד טובים ומוכרחים לקרוא כמו שאני רוצה ודברים שליליים אני מתקשה מאוד לעכל וכשהם קורים זה יוצר דיסוננס עם התפיסה שלי. כשאני מנסה להפתח ולהיות רגשי, אני מרגיש מאוד פגיע, ממש כמו פצע על הגוף שנוגעים בו ואני לא יכול להשאר במצב הזה לאורך זמן. מה שמפריע לי זה שאני לא מבין מה זה בדיוק, האם זה ניתן לריפוי או שינוי בטיפול תרופתי או שזה מבנה אישיותי ונגזר עלי לחיות חיים כאלה. ברור שדברים כאלה מתבררים בטיפול אבל הייתי שמח לקבל כיוונים. יצוין שישנם רגעים שבהם הכל נעלם ואני חווה את העולם כמו שהוא. אבל אחרי כמה זמן זה נעלם (דקות) ואני חוזר למצב שבו אני נמצא שמרגיש כאילו יש מחסום או ערפל או מן משהו ביני לבין המציאות. במצב הזה אני מרגיש רצונות חזקים מאוד ולא מאוזנים, שאני בדרך כלל חייב למלא (שום דבר פלילי או מסוכן), כדי להרגיש רגיעה, וקשה לי לעשות את הדבר ההפוך כי אני ננעל על זה, ואפילו מתקשה לדמיין את האלטרנטיבה ואת ההשלכות של הדברים. בנוסף ככל שאני יודע יש לי גם סוד של אוסידי מחשבתי לדעתי. אני מתקשה לייצר חיבורים רגשיים עם אנשים. אני מתנהל רגיל לגמרי, ויודע לזייף התנהגות ויודע לשכנע את עצמי ברגשות שאמורים להיות לי עכשיו, אבל תכלס החיבור שלי לאדם הוא לא רגשי או לפחות חסום. אני לא יוכל להצביע על טראומה מילדות או בכלל שתגרום לדה פרסונליזציה, מלבד אולי הקטע עם האוסידי שאני מפחד שדברים שאני חושב או יקרו, ולכן אני תוהה אם זה יכול להיות נגזרת של מבנה אישיותי מאוד רגיש ופגיע

לקריאה נוספת והעמקה

היי יואב, אתה מתאר המון בעיות וקשיים ואני שומעת נסיון לפתור אותם לבד כמו גם לאבחן את עצמך. זה לא הכיוון ואל תעשה זאת לעצמך. אין שום טעם בנסיון לאיבחון עצמי או בהסתבכות אינטלקטואלית סביב מה שקורה לך. מה כן כדאי לעשות? לפנות לטיפול בהקדם האפשרי. ליאת

07/04/2014 | 20:51 | מאת: אמא

שלום אני אמא לילדה בת 10 ילדה נבונה, יפה, מקובלת חברתית, פעילה מאד, בעלת אינטליגנציה ריגשית מאד גבוהה מזה שנה וחצי סובלת מבעיות חרדה הבעיה העיקרית היא פחד מהקאות מפחדת שמישהו יקיא לידה ושהיא תקיא אם זה קורה (טיול בית ספר או אצל חברה), היא נכנסת להתקפה של בכי וצרחות, רעידות בכל הגוף, דפיקות לב חזקות חייבים באותו הרגע לקחת אותה הביתה ולהרגיע אותה בחיבוקים וקירבה פיזית ברגע שיש חרדה, היא תישאל אותי באופן אובססיבי אם אני מבטיחה שהכל יהיה בסדר וששום דבר רע לא יקרה לה או למישהו אחר היא תשאל את אותה שאלה כמה וכמה פעמים, כולל באמצע הלילה היא תבצע פעולות חוזרות ונישנות ביומיים האחרונים היא טוענת שהיא לא יכולה לבלוע כי היא מפחדת להקיא החרדה משתלטת עליה והיא לא יכולה, פיזית, לבלוע כמובן שכל המצב הזה משבש לה את איכות החיים, ומשפיע מאד גם על איכות החיים של כל המשפחה היא נמצאת בטיפול פסיכולוגי כמה חודשים, אך אין שיפור ממשי בנוסף, טופלה פעם אחת בטיפול הומופאטי, וגם לא עזר בכלל אני שוקלת לנסות טיפול פסיכיאטרי אודה לך מאד מאד על המלצתך והכוונתך בנושא

לקריאה נוספת והעמקה
10/04/2014 | 21:17 | מאת: נטע.

שלום, במקרים כאלו (חרדות, OCD), הטיפול המומלץ הוא טיפול CBT אצל מטפל מומחה שרשום באיט"ה. תעשי גוגל על חרדות אצל ילדים. בבית חולים תל השומר יש יחידה פסיכיאטרית מצוינת שמטפלת בהפרעות מסוג זה אצל ילדים. בהצלחה נטע

דאגתך מובנת מאד ונשמע שאת רואה החמרה בבעיה אצל הילדה. אנא קראי את ההמלצה של זו שכתבה מתחתיי. מעבר לזה הייתי ממליצה לך לקבוע פגישה עם הפסיכולוג/ית של בתך ולהעלות את מחשבותייך אולי גם לשמוע על הטיפול בבתך ולהבין יותר מה קורה. בפגישה כזו כדאי להעלות גם את שאלותייך לגבי טיפול תרופתי. ליאת

06/04/2014 | 20:52 | מאת: ניצן

היי שוב ליאת, אני עוד לא לגמרי יודעת מה אכתוב, אבל כל כך כבד לי שאנסה ונראה מה יצא.. אזכיר אולי שהתחלתי אנליזה לפני 4 חודשים בערך, ושבאופן כללי זו מסגרת שמאוד טובה לי. אבל לאחרונה חלמתי חלום, כנראה רב-משמעות (אני נוטה בדרך כלל להחליק חלומות ולא לתת להם משמעות), אבל היא נגעה שם בהמון דברים, עד שהגיעה לעצב חשוף וכואב. עצב שהצלחתי לכסות באבק בחודשים האחרונים, ומאז הוא כואב כואב כואב.. שוב יש לי מחשבות אובדניות וחוסר תוחלת, כל מה שבא לי זה ללכת לישון באיזו פינה. כל יציאה מהבית היא מאמץ אדיר. אני מרגישה שיש לי סלע עצום בגוף, ואפילו סתם הליכה קלה למכולת קשה לי. פיזית קשה לי להזיז את עצמי. לא רק ברמת המוטיבציה. באמת תחושת כבדות מטורפת. שוב היא הזכירה לי שלאמא שלי יש סרטן שלא מחלימים ממנו. שהיא תמות מתישהו, כנראה בשנים הקרובות. חרדה ודכאון מפילים אותי. ובמקביל- אני מרגישה אכזבה מעצמי, מחיי, אשמה כלפי אמא שלי, על "גזילת" הסבתאות.. אין לי בן זוג, אף פעם לא היה, אין לי ילדים, למרות שאני מתה שיהיו לי. אני מרגישה שהעולם מסלקץ (מסלקציה) אותי החוצה באופן טבעי. אני מרגישה שאין לי מקום בעולם. שאולי זה ברור שכך קרה לי, שאולי הייתי צריכה לראות שזה מה שיקרה. שאולי זה לא מצב זמני, וצריך לארגן מחדש את התפיסות שלי לגבי העולם ולהבין שאלה הם החיים שלי לתמיד עכשיו. רווקה מזדקנת בלי ילדים. ואולי כשהיא תמות לא יהיה לי מקום שאפשר לקרוא לו בית ויגיע גם הזמן שלי למצוא לעצמי נחלת שיש קטנה להיקבר תחתיה. אני קצת מיואשת... ומוצאת את עצמי כועסת עליה. שהיא כל כך דומיננטית בפגישות האחרונות. שהיא לא נותנת לי להתעלף ולישון את הדכאון שלי אצלה על הספה-מיטה. לשתוק ולעשות הפסקה בעוצמת האנליזה. כל הזמן היא מדברת וחופרת עמוק יותר פנימה, ואני יוצאת ממנה קורסת וכואבת. נורא קשה.. (אני צריכה לספר לה.. אני חושבת שהיא לא יודעת..). אשמח למילותייך, ניצן

09/04/2014 | 23:34 | מאת: ניצן

היי שוב, כיוון שטרם חזרת, אנצל את ההזדמנות לספר את ההמשך.. נפגשתי איתה היום וניסיתי להסביר שקשה לי שהיא כל כך דומיננטית. שאני אפילו כועסת קצת. אבל כנראה שעשיתי את זה לא טוב והיא כעסה. שמעה בעיקר את הכועסת. היא הרגישה שכל יתר הדברים שאמרתי היו פחות משמעותיים. היא ניסתה להסוות את הכעס, קצת לחזור בה ולהתנהג כמו פסיכולוגית, אבל היו בינינו חילופי דברים קצת קשים ביחס למה שאנחנו מורגלות. דיבור ישיר ממה שאני רגילה. אולי באשמת השכיבה, שלא רואים אותי לכאורה. אמרה שכשרע לי אני נוטה לכעוס עליה. אפילו השתמשה במילה "שק חבטות", שאם היית מכירה אותי היית יודעת כמה זה רחוק מהמציאות.. אני קצת התאכזבתי כשהיא כעסה, וגם קצת פחדתי שמעכשיו לא תוכל לשאת אותי יותר. שהיא רק מחכה שאלך כבר. פחדתי גם שתשתמש במה שסיפרתי לה כנגדי. בצורה חדה, בוטה ומכאיבה. קשה כשיש חילוקי דעות. קשה לדעת אם יש אמת אובייקטיבית ואיפה היא נמצאת. היא דיברה על דפוס תגובה קבוע שלי כשלא טוב לי, אבל האמת היא שאני גם מזהה דפוס תגובה קבוע שלה כשהיא מריחה סימנים קלים למה שהיא מפרשת ככפיות טובה. ואז.. האם אני מזהה משהו אובייקטיבי שלה, או משהו באינטראקציה, או משהו שאני משליכה עליה אבל לא קיים באמת..? נהוג להפקיד את האמת האובייקטיבית אצלה. אבל.. אולי זה לא מובן מאליו. על השולחן כתיבה שלה היה מונח ספר על פסיכולוגיה התייחסותית, ותהיתי עד איפה היא מסוגלת להגיע עם זה איתי.. שקעתי לשתיקה בסוף.. היה לי דחף להתנצל, אבל חלק אחר התעקש לא. אמרתי את מה שהרגשתי- להתנצל על מה? פחדתי להתרומם, להיתקל בעיניה ולגלות הדיפה, דחייה וגועל. אז כשנגמר הזמן מיעטתי בקשר עין וקצת ברחתי החוצה. היא חייכה אליי כשהצצתי אליה, אבל לא ממש.. גם אותה השארתי קצת עם מחשבות. ואת יודעת.. בפעם הראשונה מזה מספר פגישות יצאתי החוצה בצעד קל. ידעתי שקרה בינינו משהו חזק, אבל הרגשתי הקלה, כאילו השתחררתי ממשהו. אני כמעט חושדת שהתכוונתי לנער אותה קצת. להכעיס. אני מרגישה שההקלה שלי לא נובעת מזה שסיפרתי, אלא דווקא מהקיטור, מהלהחזיר לעצמי קצת מהכוחות שלי לומר את עמדתי ולהתנער ממנה. כן, להתנער. (אולי לכן היא כעסה?). אפילו בא לי להיפרד. ככה ברגע. אני חושבת שאני פשוט חוששת לחזור, למקרה שהיא לא באמת רוצה בי יותר. ניצן

גם כעס הוא חיים ואולי מזה ההקלה. כי בכעס יש אמירה, נפרדות...בינה לבינך, בינך לבין אמא...כעס הוא אמירה: אני פה ומותר לי לחשוב אחרת, אולי אפילו לבחור בדרך משלי, תודה ששיתפת, מקווה שאולי היום עוד יותר טוב, ליאת

05/04/2014 | 21:27 | מאת: מ.מ

אפילו לא קצת..

לקריאה נוספת והעמקה

מ.מ יקרה אולי בכל זאת יש עוד קצת כוח? לא לוותר אולי ממקום של ייאוש כבד יבוא דווקא השינוי? ליאת

07/04/2014 | 00:01 | מאת: מ.מ

היי ליאת, הלוואי וזה היה הגיוני ומסתדר ומשהו שיכול לקרות בעולם האמיתי...איפשהו אחרי מיליון שנים שהרע לי , היאוש והמרחק מהחיים רק גודל ..מפסיקים להאמין.."שיש סיכוי להינצל"... אני אפילו לקראת "כניעה " לתרופות אחרי מאבק של שנים נגד..וניסיון קצרצר של צלח... מרגיש בעיקר לא פייר...שאף אחד לא בא להציל אותי בעיקר מעצמי...שאף אחד לא רואה...שאף אחד לא יכול להבין...

אני רואה בפנייה לתרופות במצבים מסויימים דווקא כוח והצלה ואמירה שאת רוצה ומוכנה באמת להיות במקום אחר בחיים. ליאת

05/04/2014 | 19:17 | מאת: פול

ליאת שלום.. איך גורמים לחרדות להפסיק לשלוט ולנהל את חייך? גם לאחר שאת הידיעה ממה הם נובעות, הן לא מרפות, הן המנהלות שסובייקטיבים מרגיש שהן מגנות אך אובייקטיבית הן האויב והמחיר..

היי פול, זו שאלה מאד גדולה ואי אפשר לענות עליה תשובה אחת. כל אדם מנצח את החרדות בדרכו או יותר נכון לומד להתמודד איתן- בדרכו. חושבת שדרך טיפול רגשי אפשר ללמוד איך להתנהל איתן באופן שמתאים ונכון לך, ליאת

04/04/2014 | 23:13 | מאת: ליאור

כבר כמה שנים טובות שאני סובלת מהפרעות אכילה קשות. המשקל שלי יורד ועולה תמיד. בשנה האחרונה העלתי 8 קילו במשקל והגעתי למשקל השיא שלי לאחר דיאטת כסאח שבה אכלתי לממוצע 400 קלוריות ביום. (לא מצליחה לצאת מהמעגל הזה של ההפרעות אכילה) העניין הוא שמאז שעליתי במשקל פיתחתי לעצמי הפרעות משונות , הדימוי העצמי שלי ירד משמעותית הדבר מקשה עלי לתפקד ביום יום!! אני תלמידת תיכון, אני כמעט כל היום חושבת ומתעסקת במבנה גופי, במשקל ובמראה הכללי שלי, מתביישת מארועים חברתיים ואפילו מישיבה בכיתה מהחשש שאנשים ישימו לב לפגמים שלי לכן אני נמנעת מישיבות מסויימות שלטעמי מבליטות יותר את המשקל שלי ( לא מסוגלת לשבת בצורה נינוחה כאשר היריכיים שלי מונחות על כיסא . יושבת רק ישיבות מזרחיות על אף שהדבר לא נוח לי תמיד) בנוסף אני מרגישה שהפנים שלי נפוחות כתוצאה מהמשקל לכן אני מנסה להסתיר אותם פעמים רבות ע"י השיער שלי או כפות הידיים שלי. אני כל פעם משווה את גופי לחברות שלי וגם לאנשים זרים ( לדוגמה, גוררת את חברות שלי "להסתכל " בראי ארוך של כל הגוף על מנת שאני יוכל לבדוק איך גופי נראה ביחס לגופן. למשל האם היריכיים שלי נראות עבות יותר ביחס לאותה חברה) אני לא מפסיקה לשקול ניתוחים פלסטיים וכבר מתוכנן לי טיפול אסתטי בפנים בתקווה שארגיש טוב יותר. כל היום שלי הוא רק סביב הנושא הזה. אני מרגישה נורא עם עצמי, אני מתביישת לדבר עם אנשים פנים מול פנים מהחשש שישימו לב לפנים הנפוחות שלי, אני לא מפסיקה לבחון את מבנה הגוף שלי, אני בודקת אותו במראה כל הזמן בתנוחות שונות (ישיבה עמידה או שכיבה) על מנת לראות איך זה נראה . יש לציין שהמשקל שלי תקין אך בעיניי אני שמנה, כל מי שאומר לי שאני לא צריכה להרזות נתפס בעיניי כשקרן. אני לא יודעת עד כמה הדבר חמור? האם זה דורש טיפול? ואם כן האם אתה יכול לאבחן את הבעיה שאני סובלת ממנה?

לקריאה נוספת והעמקה

היי ליאור, חושבת שאיבחנת את עצמך מצויין. ההתעסקות יתר במשקל, בדימוי גוף ובדיאטות נשמעת ככזו שמשתלטת לך על החיים ומאד ממליצה לפנות לטיפול פסיכולוגי בהקדם על מנת שהעניין לא יוחמר. מאד קשה לפתור זאת לבד, ליאת.

04/04/2014 | 01:15 | מאת: אבודה מפעם

אני באפסית כוחות. ממוטטת. העבודה החדשה- הזמנית איכסה. רוצה לעזוב. זה ידפוק אותם. כי זאת החלפה לחל"ד. ומעבירה לי חפיפה. הבוסית בחול. אז למי אגיד שרוצה לעזוב? ואז כשהיא חוזרת מחול ההריונית כבר יולדת... ואז- דפקתי אותם. ובטח זה יגרום לזה שאשרף את עצמי בארגון ולא אוכל לגשת שם למשרות נוספות. אבל אני ממש סובלת. העבודה כה משעממת. הרבה פחות ממה שעשיתי בעבר- מבחינת כישוריי. התנאים חרא. השעות לא גמישות. וכך גם כל הטיפול נפגע. מ4 פעמים בשבוע לפעמיים. נו מילא, אבל הפעמיים האלו הן כמו אחת. למה? כי הן יום אחר יום :-( לקחתי את העבודה רק מלחץ לעבוד כבר. כי מחפשת כבר חצי שנה- שבעה חודשים. ולא מוצאת. המצב במשק חרא. השכר- נמוך בכ 2000 ש"ח!! מהעבודה הקודמת. אני בוכה כל יום. וסגרתי רק 5 ימים שם. איך אשרוד שם עוד חצי שנה?! מתה לעזוב. הפסיכו' ידעה המון זמן מראש על השינוי בשעות ועל זה שלא אוכל יותר להתגמש בגלל העבודה החדשה. ועדיין- אין לה שעות אחרות בשבילי. וכך בבת אחת מ4 פעמים בשבוע לרדת לפעמיים בלבד, כשגם הן יום אחר יום. ואין לי שום מרווח נורמלי בין הפגישות או משהו שיחזיק אותי. במקום לחכות יום - יומיים בין פגישה לפגישה, אני מחכה 5 ימים!! ודווקא כשאני הכי במשבר שיש. רוצה למות. המחשבות כל יום בראש. והרבה. איך נהרסו חיי. איך הרסתי אותם. למה היא לא עזרה לי למנוע את ההסלמה שהובילה לעזיבה של העבודה שלי?? הקודמת הכוונה. היה לי שם בית חם. הפסיכו' הקודמת שכה אהבתי ושנפרדה ממני בבת אחת ובמייל, אחרי שחיכיתי לה 3 חודשים כפי שסכמנו שתחזור מהחופשת לידה... ולא הצלחתי לחזור אליה. לא הצלחתי לעזוב את המחליפה= הנוכחית, ומצד שני לא רציתי להיפרד ממנה. בליבי כמהתי שהיא תחזור אחרת. שתחזור כפי שהייתה. כבר עברה שנה מאז.והמכתב שהיא כתבה לי ונתנה לי בפגישה האחרונה לפני שיצאה לחופשת הלידה שלה עדיין איתי באותה מעטפה צהובה בתיק שלי. נושאת אותו עימי יום יום. ומה קרה? אין זוגיות. אין עבודה שהייתה לי כבית במשך 10 שנים!, אין לי כלום. חיי נהרסו. אין. והנוכחית? טוב זה ברור כבר שהיא לא עוזרת. אני אוהבת אותה אבל לא כמו את הקודמת. וגם הטיפול לא מקדם אותי. תקוע. תקוע. טיפשי. לא ממש טיפול. הקודמת הייתה טובה יותר. עד שקרה כל הבלאגן. מחשבות על המוות כל הזמן. הטיפול הרס את חיי. ולא כהרגשה. אלא עם סימוכין במציאות. באתי עם מטרה ברורה ומוגדרת. ויצאתי עם: 1. אבדתי מקום עבודה מאד מיוחד. 2. אבדתי את הפסיכו' ואת עצמי. כואב לי ברמות. אבדתי אמון בטיפול ובפסיכו. 3. לא השגתי את המטרה לשמה באתי מלכתחילה. ואין לי איך לשרוד. ועוד אפילו בעבודה זמנית כזאת ביקשו ממני לחתום על ויתור סודות רפואית ולמלא שא רפואי ממש חופר. ומפורט. אז... רק טיפול פרטי היא אופציה. אשפוז- לא. אין לי מוצא. לא רואה תקווה. מוות. קורא לי יותר ויותר ויותר

לקריאה נוספת והעמקה

אבודה, אני מקווה שהיום את יותר בטוב... את מתארת מצוקה גדולה אבל אני חושבת (ואמרתי לך כבר בעבר) שככל שתתקעי במקום של "להאשים" לא תוכלי באמת לקחת אחריות על החיים שלך ןלהובילם למקום טוב יותר. בידייך- לקחת מהטיפול את מה שהוא יכול לתת גם אם זה רק פעמיים בשבוע (זה עדיין הרבה) בידייך- הבחירה אם להשאר בעבודה ולראות בה עבודה זמנית (ואולי בכלל תאהבי אותה... הרי רק התחלת שם ויש זמן הסתגלות) כזו שלקחת כדי להתחיל לעבוד ולא "עבודת חייך" בידייך- האפשרות לחפש עבודה חדשה מתאימה יותר, זוגיות ועוד ובידייך גם לדעת שלפעמים חייבים לשנות נקודת הסתכלות ולשים גם דברים מאחור ולהאמין- שיהיה טוב יותר! ואת יודעת שאני כותבת לך כל זאת בחיבה ולא בנזיפה נכון? :) ליאת

מה שלומך? השמיעי קול... ליאת

10/04/2014 | 22:58 | מאת: אבודה מפעם

הי ליאת, זה נחמד מצידך. ממש. עדיין כאן. נוסף לכל מה שכתבתי, הלכתי לאיזושהיא בדיקה שגרתית ביום שלישי... ויצאתי מנה בוכה . מחכה לתוצאות. מפחדת אימים. לא מסוגלת לפרט מרב פחד. ( זה... ה..הזאתי...). סליחה. לא התכוונתי לחוד חידות. ניסיתי לכתוב. לא מצליחה. פחד. אם או בלי קשר, מכירה את הכדור "רמוטיב"? ( בארץ- עם מרשם, בחו"ל- בלי..). תודה על האכפתיות. את חמודה

01/04/2014 | 11:10 | מאת: ליה

אני כל כך עיפה אני מטפלת בהורי ויש לי עבודה להגיש בלימודים ואני עיפה עיפה עיפה, לא הולכת היום לעבודה כי אני בלי כוחות אני לא עובדת בימים אבי נמצא בבית חולים וכמובן לא מקבלת תשלום ואין לי הרבה ימי עבודה החודש, החיים לא פשוטים.

ליה, קשה, שומעים את העייפות שלך ... וכבר כתבתי לך בזמנו- צריך לאזן בין הדאגה לעצמך לדאגה לאחרים, ליאת

31/03/2014 | 22:16 | מאת: יעל

ליאת הי, סיפרתי למטפלת שלי שמידי פעם בעיתות קושי ומשבר אני נעזרת בפורום. פעם אחת אפילו שלחתי לה העתק מדבריי, אך ללא תשובתך. ועתה עם האנליזה לאור דבריה היום , שהיו פחות מגוננים ושומרים נאלמתי דום. אמרתי לה שזה לא יילך, אין לי מה להגיד ובין כל האמירות שלה הייתה גם אחת שאני נשארת עם הקושי וזה ילווה אותי ולא ייתן לי מרגוע ואני אחפש דרכים חיצוניות להקל על עצמי כמו כתיבה לפורום. ודבריה מהדהדים בתוכי, כמו שהשתיקה שלי היא המקום המוכר ושבאנליזה יש לנו אפשרות להיות עם זה יחדיו, אבל לא יכולתי לחבור אליה וחשבתי תחילה, ואני יודעת שיש אמת בדבריה, כי לא אעזר בך ובכתיבה לפורום אך אכן אין לי שקט. מכעיס אותי שהיא ציינה את הפורום ושוב ממש לא בא לי לבוא יותר. גם דברייך כי אני אמיצה להיות באנליזה לא הצליחו להניע אותי לשיח ואינני יודעת אם אני רוצה ויכולה לעשות זאת בהמשך השבוע. ממש ממש בא לי לא לבוא יותר ולהיות כן מסוגלת לעמוד בכך.

היי יעל אולי אפשר להתבונן על דבריה באופן פחות שיפוטי הן לגבייך והן לגביה. משהו שמנסה לשקף מציאות פנימית כלשהי, קושי, ללא אמירה (פנימית) אם זה טוב או רע לכתוב פה... ליאת.

30/03/2014 | 12:58 | מאת: אתי

שלום רב, האם מבחינה אתית יתכנו קשרי ידידות/חברות עם מטפל לאחר סיום הטיפול? תודה

היי אתי, מה הכוונה בידידות או חברות? שמירה על קשר של עדכונים או קשר חברי לגמרי סימטרי והדדי? שמירה על קשר- זה אפשרי חברות- בעייתית ביותר מבחינה אתית. כך אני רואה זאת. ליאת

01/04/2014 | 14:02 | מאת: אתי

אז על איזה קשר אפשר לשמור?

30/03/2014 | 02:45 | מאת: ים

בס"ד …................ בפינה רחוקה בעומק הלב יושב לו כבוד ובוכה מכאב. יושב לו כבוד על כיסא הנמוך ומתאבל בחדר חשוך. זולגות דמעותיו על דפי זיכרונות. דקת דומיה נעמדו התמונות. בעצב עמוק מספיד חלומות. עשן של חורבן עולה מחומות. פרוצה,בודדה,עייפה מלכאוב ילדה-נערה אבודה ברחוב , קלופה,עירומה,שייכת לים מופקרת סופית לידי העולם. התנפצה המראה נמחקו המילים. נהפכה נשמה לשק של שברים נהפכה נשמה לשק חבטות מלא תסכולים,עלבונות ובגידות... שכול וכאב,אבדן ציפיות חלל תהומי בלי חשק לחיות. נשמה חנוקה בטיל דוקרני מילים אחרונות על לשוני: אבא,סליחה,אין לי כוח יותר מתי התפקיד שלי יגמר?.. זוכרת קיבלתי תשובה בחלום: "מוקדם לך מידי לעלות למרום"... אשה צעירה על שפת התהום נשמה אבודה מחפשת מקום יושבת לבד על שרידי החומה ומחליטה להשיב מלחמה... נשק כבד,קרבות מתישים מעל חיילים מפקד מאשים. קשה להבין מי קרבן מי אויב. מתחלפים הצדדים וקורעים את הלב. פצוע אנוש צונח כבוד ונחבט על קרקע ספוגה בדמעות. בכוחות אחרונים מדמם וחרוך הוא מתחבא בחדר חשוך... בפינה רחוקה בעומק הלב יושב לו כבוד ובוכה מכאב. יושב לו כבוד על כיסא הנמוך ומתאבל בחדר חשוך... 28.03.2014

לקריאה נוספת והעמקה

היי ים, כואב... תחושה של השפלה קשה ופגיעה חודרנות ופציעה קשה... אבל הילדה גם מנסה להרים את הראש היא מבינה שהתפקיד הזה צריך להגמר היא לא רוצה להיות יותר קורבן- כך אני מבינה זאת..אולי היא כותבת את זה כדי להבין שהיא לא רוצה את זה יותר. ליאת

01/04/2014 | 08:29 | מאת: ים

היא כבר לא שם.לקחתי אותה משם.מגיע לה להיות אהובה ללא שום תנאי סתם ככה כי אלוקים הביא אותה לעולם שלו ויש לה מקום יחודי שהוא רק שלה.לא תמיד קל להרגיש את המקום אבל טוב לדעת שיש אותו.כבר אין חלל,יש הרבה חום ורוך פנימי אך עדיין לא קל לה עם עצמה ועוד נשארו חלקים שרוצים להפיל אותה בחזרה...קשה להאמין שזות אני שהייתי בגהנום הזה.

נשתמע ביום א' ליאת

23/03/2014 | 11:11 | מאת: ים

בס"ד ........................ יש לך דם של שורדת רותח כאש שגדוד חיילים לא היה מבייש! הוא זה שדוחף לסגור מעגל ולעלות בספירלה אל-על. הוא זה ששורף ברוח חיים כשחוזרת תחושה וחושפת פצעים. שורף בעוצמה שבא לך לצעוק שלא תצליחי יותר לסבול ולשתוק. שיקפוץ הירח ואתיו כוכבים את לא תוותרי לעולם על חיים! גם אם תפלי ותקיא את דמך את לא תוותרי לעולם על עצמך! את לא תוותרי לעולם על תקווה כי מגיע לך זכות להיות אהובה! מלח ודם מעורב בדמעות כשכל שריר מבקש שיתנו לו לבכות... אניח לגשם לשטוף את פניי- מלח תמיד שורף על החי. דם של שורדת רותח כאש שגדוד חיילים לא היה מבייש, דם של מורדת,דם של אשה דם שמותר לו לזרום בלי בושה הוא זה שתמיד שומר על כוחות מתוך הכאב לשקם ולבנות. תינוקת,ילדה,נערה ואשה- את גיבורה כשאת חלשה בת מלך שמרת על עצמך בכבוד גם אם בגדייך רחוצים בדמעות. נשמה הנצחית קיבלת בחינם מתי שגופך נוצר בעולם. היא אתך,היא נשארת ויש לה עוצמה היא רק מתחבא כדי לשמור על עצמה. כשחוסם לך כאב דרכי נשימה אחזי יקירה באותה נשמה. חוליה הכרחית בשרשרת דורות כמו עץ שדרכו ניזונים הפירות תינוקת,ילדה,נערה ואשה- חמה,עדינה,צנועה,רגישה- את כוח פלדה ביסוד של יקום דרכך אלוקים דואג לקיום. יש לך דם של שורדת רותח כאש שגדוד חיילים לא היה מבייש! מותר לך להיות גאה בעצמך מגנוזי מרומים נגזר עולמך! 23/03/2014

לקריאה נוספת והעמקה

היי ים, המון עוצמה יש במה שכתבת והמון רגשות. מרגיש כמו משהו שנכתב כדי לאחד כל מיני צדדים שלך שלפעמים קשה להבין שהם חיים בכפיפה אחת...,ליאת

25/03/2014 | 15:24 | מאת: ים

אפילו לא ציפיתי להיות כל כך מובנת... תודה.זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות... ים, מחוברת ומתחברת ועדיין נלחמת

22/03/2014 | 11:16 | מאת: יעל

ליאת הי, רציתי להגיד לך תודה. לשאלתך כתשובה האם אוכל להביא את הדברים לפגישה - אז אכן עשיתי זאת. תשובתך הדהדה בתוכי ונתנה לי את הכוח והיכולת לדבר על הכאב ולנסות לגעת בסוגיה זו גם בפגישה. כששכבתי חשבתי על מה שכתבת לי ומילותייך הכתובות אפשרו לי שיח יותר כנה , שמן הסתם לקח אותנו לכל מיני מקומות. לקח אותנו. לא נשארתי תקועה עם אותן חסימות ועצירות שהן מנת חלקי בפגישות מתוך חשש כה עז לדבר ולהיפתח. אני מקווה שאוכל לשמר זאת, את היכולת להביא את עצמי ללא חשש גם בהמשך. תודה לך!

היי יעל, מאד שמחה לשמוע שעזרתי ולו בקצת :) את נשמעת רגועה יותר... ליאת

20/03/2014 | 17:18 | מאת: מיכ

יום הולדת...מה זה אומר לכן? יום שמח? יום עצוב? סתם אולי, חשוב עבורכן???? עושות משהו מיוחד ביום הזה?...יום של מחשבות...מזל טוב? מה אומרות לכן המילים? מבלבל אותי היום הזה...כבר ממש מבוגרת....מרגישה כמו ילדה טיפשה, עדיין......

היי מיכ, לא משנה הגיל יומולדת זה תמיד מקום שלוקח אותנו לכל מיני מקומות לפעמים שמחים לפעמים עצובים, מן סוג של חשבון נפש שכזה... ליאת