פורום הרזיה ללא דיאטה

אני רוצה להגיע למצב שבו אני לא רוצה להרגיש שכיף לי בבולמוס. תוך כדי הבולמוס עצמו גיליתי שיש שלב ראשוני שאני מרגישה את הבטן כבדה,אבל זה קורה רק אחרי הרבה אוכל כי מלכתחילה אני אוכלת כשאני כבר שבעה. בשלב הזה,הבנתי שאולי זה כמו כשאני אוכלת לא בבולמוס, כשאני מרגישה שהבטן מלאה וזה מסמן לי לעצור לאכול. מה שאני מחפשת להגיע אליו זה להיגעל או לא להנות מהאכילה עצמה,כי לא משנה כמה אני מנסה לסובב או לחשוב על זה , אני פשוט לא חושבת שבאמת אפשר לשנוא או לא להנות מהאכילה עד השלב הראשוני שאני מרגישה את הבטן מלאה. יש הרבה פעמים שבהם אני לא רוצה להתמודד עם הסיטואציה שיש לי בראש ומחפשת בריחה. בגלל שהאוכל ככ זמין ונגיש,זה המקום בריחה שלי. אבל,אני לא רוצה לחיות כל החיים בידיעה שיש לי אופציה של בריחה והיא ממש כיפית לי, וזה הבולמוס, לפחות עד לקטע שאני מתחילה להרגיש את האוכל כבד שלצערי זה כבר אומר שאכלתי הרבה מדי כי מלכתחילה אכלתי כשאני לא רעבה. אני חייבת לציין שאני אוכלת כל מה שבא לי בחיי היום יום והאוכל הוא רק כדי לברוח וזה גם לא משנה ככ איזה אוכל אני אוכלת, העיקר לאכול. הכי מעצבן אותי שאני ככ שונאת את התחושה של הכבדות בבטן אחרי הבולמוס, אבל ברגע שאני מרגישה שהבולמוס עומד להתפרץ ומנסה לעצור בעדי מלאכול,כאילו אני מזלזלת בכאב הזה ותמיד בוחרת לאכול. האם יש באמת דרך ממש לא להנות בזמן הבולמוס עצמו? ממש לשנוא וממש להגיד שלא כיף לי ברגע הראשוני לפחות של האכילה. כי באמת שאני מנסה ולא מצליחה!!!! יש בכלל דרך כזו???!! תודה רבה

לשנוא אותו. ועוד, את כאילו חייבת "לסיים" את הבולמוס כי להבנתך באותו הרגע, הוא לא יעבוד אחרת. הדרך להתמודד ,והפסקת בולמוסים היא תהליכית. זה לא קורה פתאום. היות והבנת שזו לא הדרך שאת רוצה לפתור סיטואציות כאלה או אחרות, את בשלה ללמוד משהו אחר. וכדי להצליח צריך להכיר אותך, ואת דפוסי האכילה והבולמוס. יש איזה שהוא "תרשים זרימה" מעגלי שמביא אותך לבולמוסים. וצריך למצוא את המקום לפרוץ את המעגל הזה, כדי לשנות את הדפוס. אני מציעה לך לנסות ייעוץ תזונתי ואולי פסיכולוגי במקביל, שיעזור לך גם לשקם את האכילה ולמנוע בולמוסים ועם הזמן, להעלים אותם לחלוטין.

אבל ,כשאני אוכלת לא מתוך התקף,הקשר שיש לי עם הבטן,הוא זה שאומר לי "די" לאכול. בבולמוס ,לפחות בתחילתו ,אין את הקשר הזה,אז אין לי מה שיגיד לי די.האם בכל זאת אני יכולה למצוא דרך לא להינות מהאוכל לפני שאני מרגישה שכואבת הבטן? כי בעצם הבנתי שהאוכל יצליח לממש את המטרה שהיא לשכוח לרגע מהרגש או ממה שהולך לי בראש ,תמיד בכל מצב... תודה שוב

ושהוא שולט בך, זה המקום שהטיפול התזונתי עובד עליו. איך לעצור ולא לתת לדחף להשתלט. ללמוד לעצור, ולהבין שאת מחליטה מתי לעצור, דרך שינוי התנהגות האכילה ותוך כדי הורדת הדחף לאכול. זה אפשרי, ואנחנו עושות את זה בטיפול התזונתי.

להתעמת עם הרגש שלהם ,ולהם אין התקפי אכילה ואפילו לא חושבים בכיוון של אוכל, גם כשהם לא רוצים להתמודד עם משהוא ועוד הם דווקא באכילה במצב כזה כנורא ואיום, ולי זה לא קורה,למרות שאני יודע בוודאות שהולכת לכאוב לי הבטן אחרי וגם תוך כדי ההתקף עצמו. אם הבנתי את זה, אז למה אני לא מסוגל להפסיק תוך כדי האכילה ואפילו לא לפנות לאכול מלכתחילה ,אם אני יודע שזה מה שהולך לקרות לי? הרי לא כל האנשים שחיים בלי התקפי אכילה מרגישים את הרגש שלהם כל הזמן,בטוח יש פעמים שהם חוסמים אותו,אז למה אני חייב להוציא אותו על האוכל? ועוד שאני מרשה לעצמי לאכול ביום יום הכל.....ולכן ההתקף לא בא ממקום של לפצות על כל מה שאני לא מרשה לעצמי לאכול.....

ואין לך כלים להתגבר על התקפי אכילה, הם לא יעברו. אתה יודע שזה לא הפתרון, וכדי לפתור התקפי אכילה צריך ללמוד לשקם את האכילה ולשנות הרגלים, לא רק מחשבות. התסכול שההתקף שולט, הוא מובן, אבל יש דרכים אחרות להתמודד שאתה פשוט לא מכיר. כדי להתגבר על התקפי אכילה, ולהתמודד אחרת, טיפול תזונתי במקביל לטיפול פסיכולוגי יכול לפתור את הבעייה. זה לא קל לוותר על התקפי אכילה, כי עבורך הם הפתרון הטוב ביותר שלך.עד שלא תלמד אפשרויות אחרות, יהיה לך קשה לשלוט באכילה ולהפסיק את ההתקפים.

שאולי התשובה אליה היא מסובכת: אני אוכל,אני שבע,אני ממשיך לאכול, מרגיש לי שעדיין טעים, אבל האכילה נעשית כבר לא בהנאה כמו מרעב. מנגד ,הטיעון הזה נשמע לי ממש מטומטם: אם האוכל בהגדרה שלו עוד טעים והשובע הוא מה שאמור לעצור אותי מלהמשיך ולאכול ,אז איך זה שלפעמים זה בסדר לאכול עוד מעבר לשובע? שובע זה שובע! אם מרגיש לא נעים לאכול מעבר לשובע בפעם אחת למה שירגיש בסדר לאכול מעבר לשובע בפעם שנייה? אם פיזיולוגית שובע זה שובע ושום דבר אחר לא משפיע עליו,למה כשאוכלים מעבר לשובע זה נחשב לא בסדר ופעם ב.. זה בסדר? אם האוכל תמיד טעים אז הפעם ב הזה אומר שבשאר הפעמים אני אמור "להחזיק" את עצמי מלהמשיך ולאכול עוד מעבר לשובע ולפעמים אני יכול "לשחרר"? אבל אני לא רוצה לחיות בתחושה שאני "מחזיק את עצמי". מה נכון? זה חשוב לי לדעת כדי שאדע שאם פעם אחת אני בוחר לאכול מעבר לשובע כי האוכל טעים לי איך אני יכול לדעת שאני לא בחר תמיד לאכול מעבר לשובע כי גם טעים לי.? האם אפשר להגיד שבאמת אוכל שנאכל מעבר לשובע כבר נאכל או לא מספק הנאה?

זה לפעמים מרגיש כמו עבודה. אני לא יודעת כמה מעבר לשובע אתה אוכל, או כמה פעמים זה קורה, או אם תמיד אתה אוכל מעבר לשובע. זה נכון ששובע זה שובע, זה מורגש וברור. למה עוברים אותו? לכל אחד יש תשובה אחרת לשאלה הזו. אבל צריך גם להבין מה המטרה התזונתית. אנחנו לא רובוטים, ועוברים מדי פעם את השובע מכל מיני סיבות. אם זה מפריע לך, אז ההחלטה לעבור את השובע, שהיא תחושה ברורה, היא שלך לאותה ארוחה. כדי לברר מה באמת גורם לך לאכול יותר ממה שאתה צריך, צריך להכיר אותך ולהבין מה קורה לך בנקודת "מעבר" לאכילת יתר. הרגל? אוטומט? קושי לוותר? האם יש "מחיר" להרגשה שעברת את השובע? אכן שאלה פשוטה שהתשובה לה היא מאד אישית ומשתנה. אבל פיזיולוגית- שובע הוא שובע הוא שובע.

ולא מצליחה להגיע לפיתרון,אני אוכלת ,ואז חוזרת לאותה הבעיה ויותר קל לי לחשוב על הפיתרון שלה ולנתח אותה? בכל דבר בחיים.......כאילו אחרי האוכל אני מרגישה שאני יכולה להתמודד עם הבעיה...מוזר...

את הפתרון, עד לפעם הבאה. האוכל כאילו נותן לך כח, אבל לא באמת.

אבל כמה שאני לא מסתכל על זה בצורה אובייקטיבית,האוכל כן נותן לי "כוח",כי הוא מסיט מהמחשבה המסויימת עליה אני לא רוצה לחשוב באותו הרגע. וכמו שכתבתי,אני תמיד יכול להגיד לעצמי שהאוכל נותן "כח" רק באותו ואחכ אני נשאר עם הבלגאן. השאלה האם יש דרך לגרום לי לראות שגם באותו הרגע ,שאני אוכל וזה מרגיש נפלא,האוכל לא נותן כוח ושאני אולי משלה את עצמי שזה מרגיש נפלא,אבל זה לא מה שקורה במציאות?

להבין ששהכח לא מגיע מהאוכל, ללמוד שהוא לא מציאותי, ולהסיט את האוכל מהמשוואה. זה לא עובד כשאתה אומר לעצמך לעצור. צריך לעזור לך ללמוד לעצור ולשנות את ההתנהגות אכילה.

שהמוח מפוצל: מצד אחד-חשוב לי להרגיש טוב פיזית עם הבטן ,מצד שני -חשוב לי למלא ולספק את הרצונות שלי שבאים מהראש לאכול. חפרתי עוד והגעתי למסקנה שאם אני לא אוכל כשאני רוצה, (ואני רוצה המון במהלך היום ,וזה לא שאני מונע מעצמי לאכול דברים מסויימים בחיי היום יום),זה מסמל ההפך מהפגנה של שליטה וכוח עצמי בחיי. (דברים מסובכים שקשורים לדברים אחרים בחיי). מצד שני ,עומד הרצון שלי להרגיש טוב פיזית בבטן. אז זה אחד עומד מול השני. כשאני אוכל אני באמת מרגיש שאני שולט והכוח בידיי כי ככה רציתי וככה אעשה,במקומות אחרים בחיים שאין לי שליטה עליהם ואני מרגיש שם חלש וחסר אונים. זו האמת מבחינתי כשאני אוכל וזה באמת מה שקורה בפועל: אני אוכל כי רציתי=הפגנתי לעצמי כוח שפעלתי עפ רצונותיי. אז למה הרצון להפגין שליטה דרך האוכל (וזה מה שאני מרגיש שאני אוכל!),גובר על הרצון האחר שהוא להרגיש טוב עם עצמי. (וזו רק דוגמא אחת). כמובן שאני יכול לשפר את הדברים האחרים בחיי שאני לא שולט עליהם ,אבל מבחינתי זה משום מה לא פותר את הבעיה עצמה שהיא ,שיש רצון אחד והוא לאכול כי אצלי זה מתפרש שאני מפגין כוח, ויש את הרצון השני שהוא להרגיש טוב בבטן ,והרצון של הכוח (או כל משהוא שבא מהראש -מהמחשבות שנוגעות באוכל) ,גובר על הפיזי. הגעתי למבוי סתום שאני לא מצליח להבין למה ה"אני" שרוצה להרגיש טוב פיזית ,נמצא בעמדה נחותה יותר מה"אני" שרוצה להרגיש שהפגנתי כוח ושליטה בחיי.(או כל משבה אחרת שיש בראש שהאוכל מספק אותה). אפשר לקבל פיתרון או קצה חוט כלשהוא? הגעתי למבוי סתום.... תודה רבה

היא בדיוק המאבק בין האם לעצור בשובע או לא. לאכול כשאתה רעב ולעצור בשובע, זו שליטה מלאה באוכל. אבל מבחינתך, שליטה באוכל אומרת משהו אחר. היא אומרת, אני רוצה עכשיו אז עכשיו אני לוקח. ההחלטה שלך לקחת אוכל לא בהכרח קשורה לתחושות הפיזיולוגיות שלך. אלא לתחושת אני רוצה, אני לוקח כי ככה החלטתי. באכילה הסיפוק המיידי לאוכל מסיבות כמו שאתה מתאר, פשוט לא עובדת. אם תפנים ששליטה מלאה באכילה, היא אכילה לפי רעב ושובע, אז תוכל גם להרגיש נח פיזיולוגית. דחיית סיפוקים,זה לא דבר פשוט, ובמיוחד לא באוכל, שתמיד זמין לנו ומגיע עם כל מיני מחשבות שלא קשורות לאכילה, כמו: מגיע לי, אף אחד לא יחליט מה אני אוכל עכשיו, זו החלטה שלי לאכול עכשיו וכו'. אבל פיזיולוגית, הגוף שלנו צריך אוכל כשאתה רעב, ומפסיק כשהוא שבע. אם אתה מקבל את הדרך בה הגוף שלך עובד, ותסכים ששליטה מלאה ואמיתית באוכל מגיעה מאכילה לפי רעב ושובע. תוכל אולי להתחיל לראות שהכח של האכילה, וסיפוק הרצונות שלך , מגיעים משם, מהבטן, ולא מהראש. הכח באכילה הוא לאכול לפי רעב ושובע, ואיתו מגיעה גם תחושה פיזיולוגית נעימה.

אבל אני לא מחפש לשלוט באוכל,אני כן מחפש ספציפית באוכל שיהיה לי טוב בבטן, אבל האוכל גם נותן לי אישורים כמו: אני רוצה לאוכל -אוכל=אני שולט. או נגיד: אני רוצה לאכול ,אני אוכל= אני מרגיש שאני לא בדיאטה (למרות שאני באמת יודע שמותר לי לאכול הכל מהכל ,אילו פשוט דברים שקשורים בעבר רווי של איסורים והימנעויות). כל האישורים האילו אכן ממומשים כשאני אוכל (עד כמה שזה נשמע מגוחך), ואני מרגיש שכאילו המכשול היחידי שמפריע למימוש להיות "בסדר", זה השובע יתר התמידי שאני מרגיש. כאילו שובע ,והסיפוקים למחשבות שלי,שהאוכל נותן אותם, הם שני אישיויות נפרדות ומנותקות אחת מהשנייה. אני פשוט לא מצליח להבין למה אני ממשיך לבחור בשובע היתר על פני כל האישורים שהאוכל נותן לי. חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שאולי האוכל לא באמת נותן את כל הסיפוקים האלו כי אחרת למה אני עוצר לאכול רק כאני מרגיש מפוצץ ושאין עוד מקום לאכול? אבל, זה מיד מתבטל לי עם המחשבה, שכשאני אוכל אני באמת מרגיש שליטה, אני באמת מרגיש שאני מוכיח למישהוא משהוא ,אני באמת מרגיש הנאה ,אני באמת מרגיש שאם אני רוצה ,אני אוכל ואני לא בדיאטה וכו. אני לא מצליח להבין מה אני מפספס בחשיבה ועל מה אני מסתכל לא נכון. אולי לא חשוב לי מספיק שפיזיולוגית אני ארגיש נעים בבטן? אבל כן חשוב לי!!! זה כמו שכתבתי,הסיפוקים והאישורים שהאוכל נותן לי ,פשוט מתגברים על זה... שוב המבוי סתום לי.....

אתה רגיל לתחושת מלאות מסויימת עד פיצוץ, ולהשאיר את ה"רווח" שנוצר בעקבות השובע, יכול להיות קשה כמו אבל על מישהו קרוב. אני לא מגזימה. אתה בשלב הכמעט אחרון להצלחה, רק שקשה להאמין ששובע מספק, ולא צריך מעבר. זה תהליך הפנמה שלוקח זמן. ככל שתעצור יותר בשובע, ותתמודד עם הקושי, כך זה ייעשה יותר קל בהמשך. אני בטוחה שיש הרבה פעמים שאתה יכול לעצור בשובע, אבל לא עוצר שם מתוך סוג של אוטומט ולא מתוך דחף להמשיך מעבר לשובע. תתחיל לשים לב, מתי זה אוטומט ומתי אתה באמת באמת מרגיש צורך לעבור את השובע ולאכול יותר מדי. אתה תראה שברגע שתתחיל לעשות את הסינון הזה, יהיו יותר פעמים שתעצור בשובע מאשר קודם, ואז יישאר לראות מה קורה בפעמים שאתה באמת מרגיש שאתה לא יכול לעצור. אתה לא במבוי סתום, אתה בתהליך.

לבד,ואשמח אם אקבל תשובה פה: כשמגיעים לשובע עוצרים לאכול. היו מלא פעמים שניסיתי לראות מה קורה כשאני אוכל מעבר לשובע,ושמתי לב שההנאה הכללית מהאכילה ירדה,כי יש לי קשר עם הבטן שאומרת "די".(לא ככ יודע איך להסביר את זה..) מצד שני יש פעמים שאני אוכל מעבר לשובע ואני לא מרגיש "די" כמו בפעמים האחרות. זה לא בא מהתקף אכילה או משהוא כזה,פשוט לא יודע איך להסביר את זה ,זה פשוט בא לי כזה. אני מנסה לפרש את זה במילים ולא מצליח להבין מה שונה בשתי הסיטואציות האילו. מה פתאום יש פעמים שאני אוכל גם כשאני שבע וזה בסדר גמור ופעמים אחרות לא. אפשר לתרגם לי את זה? תודה

אבל היא גם תלויה במידת הרעב שלך. כלומר, יכול להיות מצב שתסיים ארוחה ותרגיש שיש עוד "מקום" ולפעמים אותה הכמות תהיה יותר מדי ותשאיר חלק מהארוחה בצלחת. לפעמים אתה מוסיף קצת אוכל על תחושת השובע, וזה בסדר, ולפעמים תחושת השובע רוויה , ולכן אין "מקום". מה שאתה מתאר זה נורמלי.

אבל ,את דיברת על מצב שבו נגיד ניקח משולש פיצה ,במקרה אחד, רק אחד יספיק לי , ופעם אחרת ,נגיד חצי משולש יספיק לי וזה תלוי עפ מידת הרעב שלי. אני שואל,אם אני מגיע למצב שיש בפני אוכל בשתי סיטואציות שונות,ובשתיהן יש את אותה תחושה של שובע (אני יודע שכנראה פיזיולוגית זה לא ככ אפשרית להגיע עד כדי כך לרמת הדיוק של שובע בשני מצבים שונים,אבל בערך),מה יגרום לי להרגיש בסדר עם לאכול עוד משהוא בנוסף לשובע שאני מרגיש בסיטואציה א,לעומת להרגיש שבאמת אני לא רוצה להוסיף עוד משהוא על אותה תחושת שובע בסיטואציה ב? ואם נגיד ואני בכל זאת אוכל משהוא אני ארגיש לא בסדר,כאילו הלכתי נגד הרצון שלי לא לאכול באותה הסיטואציה.

נח לך לעצור בשובע ומתי לא. אתה גם מרגיש מתי זה יהיה יותר מדי ומתי לא. זה לא משהו שאני יכולה לשים לו גבול עבורך. רק אתה יכול.

אם אוכל בהגדרה ממשיך להיות טעים,אבל ברגע ששבעים ההנאה ממנו כבר לא קיימת כי מרגישים שהבטן הולכת ונהיית כבדה,אז איך יכול להיות שכן לפעמים זה בסדר לאכול מעבר לשובע? אם בהגדרה ההנאה מעבר לשובע פוסקת,אז תמיד תמיד תמיד צריך להפסיק בשובע, לא משנה שהאוכל עוד טעים. אז איך אפשר לאכול עוד, אחרי שכבר שבעים ולהמשיך להינות מהאוכל?יש ניתוק לבטן פתאום, כי האוכל סופר דופר טעים והכובד בבטן שיבוא אחכ שווה את זה?מה משתנה שם?

ולכן כשהם ממשיכים לאכול , את האוכל הטעים, הם שמים לב לשובע רק כאשר כבר כבד ולא נעים. הגדרה להנאה? זה מאד אישי.כל אחד חווה הנאה מאוכל וסוגי אוכל בצורה אחרת.

להשמין,זה להקשיב לשובע למרות שהאוכל עוד טעים? אבל בגלל שהוא טעים זה ככ קשה לעצור עד שבאמת כואבת הבטן. לכן חיפשתי אולי יותר דיוק ממה שאני יכול להסביר למה זה הנאה מהאוכל. כי אני באמת מרגיש שמשהוא בהנאה כאילו יורד כשאני שבע,אבל תמיד מנגד עולה לי הטיעון שזה לא הגיוני אם האוכל עוד טעים,למה שההנאה תרד?

גם כשהאוכל טעים. שובע ,זה הזמן לעצור. והרבה שובע או יותר מדי שובע לא הופך את השובע ליותר טוב. התחושה בגוף היא שמספיק, גם כשהאוכל מולך .

האם אכילה רגשית שהיא נורמטיבית אומרת שאין קשר פיזיולוגי -מוחי לבטן ולמה שקורה שם? או שתמיד אמור להיות לא משנה מה? תודה:)))

אז למה עד כמה שאני מנסה להרגיש את הבטן תוך כדי האכילה הרגשית כדי שתגיד לי "די", היא לא אומרת לי,ואני אוכלת הרבה מעבר לשובע כאילו בטעות, לעומת כשאוכלים רגשית אבל זה נורמלי ולא מצריך טיפול,כן מרגישים את הבטן והיא מנחה מתי לעצור?

אבל כשאוכלים רגשית, לא מקשיבים לזה.

לפעמים אבל זה יעשה לי קצת כבד בבטן?ובכל זאת אני אוכל אותו? תודה

אז ברור שזה בסדר.

ולא עוזר כלום ,עשיתי עבודה עצמית מקיפה ונרחבת כדי להוציא ולהיפטר אחת ולתמיד מההתקפים ,אבל משהוא שם נתקע:אני יודעת שהאוכל לא פותר את הרגש והוא נשאר גם אחרי האכילה, אני יודעת שהאוכל מרגיש טעים וכיף כי הוא מהווה הסח דעת וזה רק רגעית, וכי זה בא ממקום רגשי,אני יודעת שאחרי ההתקף אני ארגיש רע עם כמויות האוכל,אני יודעת שכשהאכילה לא ממקום רגשי ,אני בחיים לא אוכל את הכמויות האילו, כי האוכל ממשיך להיות טעים ,אבל מפסיק להיות מהנה,אני גם יודעת מאיזו סיבה ולמה אני רוצה לאכול,וכל זה לא פותר את הבעיה הכי גדולה ,שהיא, שהאוכל טעים וכיף לי בהתקף עצמו' וכן אני יודעת שזה קורה כי אני מרוכזת במאה אחוז באוכל ובאכילה!! היה לי יותר קל, אם האוכל היה בטעם דוחה לחלוטין ,כי אז הייתי יודעת שאני רוצה אותו כהסיח דעת,אבל הוא ממש דוחה אותי, אז לא הייתי נוגעת בו, אבל,זה לא המקרה! האוכל טעים ,וכל הסיבות שכתבתי, אני מבינה אותן ,אבל העובדה שעדיין טעים לי האוכל,ולא רק טעים ,אלא גם כיף לי בזמן האכילה ,ולא משנה איך הגעתי לשם,זה המכשול היחידי שלי לצאת מההתקפים!!!! האם יש דרך, בתוך ברגע הזה שאני מרוכזת במאה אחוז באוכל ,לגרום לי להרגיש ולהבין שהאוכל טעים,אבל לא מהנה?? או שאני צריכה לקבל את העובדה שאין דרך כזו,ושהאוכל לא יפסיק להיות מהנה כשאני מרוכזת רק בו, אבל להבין שזה לא הפיתרון ועם זה לחיות?

וזה המקום שאת נמצאת בו. כי בשבילך, אין אפשרות למצוא לאוכל תחליף. ואין הנאה גדולה ממנו, לא משנה המחיר. ולכן, יכול להיות שתצטרכי להפרד מאחת ההנאות הגדולות שלך, ההתקפים. נכון שאת לא נהינת מההתקפים, אלא נהינת מהאוכל, אבל האם את האוכל שאת אוכלת בהתקפים את גם מרשה לעצמך לאכול ביום יום? אשמח לקבל תשובה על השאלה הזו לפני שאני ממשיכה לענות.

כשאני מנסה לאכול רק מתי שאני רעבה....אני לפעמים מנסה להעריך בדיעבד כמה קלוריות אכלתי ויוצא שממש קצת (רוב הימים זה יכול להגיע לפחות מ1000, או במקרים טובים 1200) מה יכולה להיות הסביבה לכך? חוששבת שאני עושה לעצמי נזק

התחלתי במשקל תקין ועכשיו אני במעט תת משקל..... האם אני לא רעבה באמת? ואם אני לא מזהה את תחושת הרעב שלי אז איך אדע מתי כן לאכול?

ייתכן שכאשר את רעבה, את לא ממש שובעת. הרבה אנשים שסופרים קלוריות, גם אם בדיעבד, מאמינים שיש כמות מסויימת של קלוריות שהם יכולים לאכול ביום. וזה פוגע ביכולת שלהם לעצור באמת בשובע. יכול להיות, שכאשר את אוכלת כשאת רעבה את לא באמת הולכת עד הסוף עם השובע? ואולי את לא אוכלת את מה שאת רוצה באמת? הספירה הקלורית שלך, גם אם בדיעבד מראה על צמצום, שכן אי אפשר לשבוע מ1000 או 1200 קלוריות ליום. האם את מפחדת מכמות האוכל שאת צריכה לאכול כשאת רעבה?

לא מפחדת להשמין ספרתי דווקא כי חששתי שאכלתי מעט מדי.. העניין הוא שאני יכולה לא לאכול שעות רבות ממש בלי להרגיש רעבה כלל

האם את מאד עסוקה ולא "מפנה" זמן לאכול? מדלגת על ארוחות? ואולי את פשוט בתקופה שאת לא כלכך רעבה, וזה יסתדר בהמשך? תבדקי אם את אוכלת, כל פעם שאת רעבה. אם את לא דוחה את הארוחה מכל מיני סיבות. או , האם בארוחות שלך יש הרבה ירקות? כי אולי זו הסיבה שקלורית את לא אוכלת מספיק? שאין מספיק פחמימות חלבונים ושומן?

ולאכול למרות שאני יודעת להגיד ,שהאוכל פשוט לא עוזר ולא פתור לי את הבעיה או את הרגש של תסכול ממשהוא שקרה לפני האכילה. למה אני ממשיכה לאכול ולא מסוגלת לעצור???

לומדים בטיפול תזונתי. ההגיון לא עובד בזמן האכילה. את כבר מזהה את מה שגורם לאכילה וזה כבר צעד גדול קדימה. עכשיו צריך לפתור את ההתנהגות ולמצוא פתרון אחר להתמודדות עם תסכול או אחר. זה תהליך שלוקח זמן. לשקם אכילה ו"למחוק" אמונות לגבי אכילה ואוכל לוקח זמן. בטיפול את לומדת לקבל חזרה את השליטה על האכילה, ולאכול באופן חפשי, ללא ייסורי מצפון, מה שמוביל להפסקת ההתקפים שיושבים על הרגשות. במקביל, גם תלמדי להכיל את הרגש ולא להפנות אותו לאוכל. כל עוד אין לך כלים אחרים להתמודדות הרגשית ולהתנהגות התזונתית, יהיה לך מאד קשה לפתור את זה. לכן, אני מציעה לך להגיע לפגישה לא מחייבת וללא תשלום, כדי לבדוק ביחד מה הדרך הנכונה עבורך להפריד את הרגש מהאכילה.

שלום, למה תוך כדי התקף האכילה שלי ,האשם על זה שאני אוכל ואני אשמין מזה לא גורם לי לעצור,ורק אחרי ההתקף,כשאני מפסיק לאכול ,יש אשם ,אבל הוא לא גורם להתקף נוסף. כאילו אחרי האכילה,אני אומר לעצמי "למה אכלתי" ומרגיש אשם ואין סיכוי שאני עוד אוכל משהוא,ואותו האשם נמצא גם תוך ההתקף אבל רק גורם לי לאכול יותר... תודה

רגשות האשם רק גורמים לך להמשיך עד שאתה כבר פיזית לא יכול יותר. ואז או שאתה מצמצם אכילה כדי לפצות על מה שקרה, או שאתה עסוק באיך למנוע את ההתקף הבא. כך או כך, אתה לא פותר את מה שגרם לך להתקף אכילה מלכתחילה. וכדי לעצור את המעגל הזה, צריך ללמד אותך תזונתית לשקם את האכילה, ורגשית, להתמודד עם הדחפים. אנשים שטיפלנו בהם לא האמינו בתחילת הדרך שיש להתקפים באמת פתרון. אך עם התקדמות התהליך הטיפולי התזונתי, ובמקביל הרגשי, הם הצליחו לפתור את ההתקפים, ולמדו לאכול, ללא פחד או רגשי אשם. לצערי זה לא משהו שעובר לבד. זה דורש טיפול. כשאתה בהתקף אכילה, ההגיון לא עובד, ולכן אתה לא עוצר אפילו שאתה מבין שזה לא משרת אותך. התחושה של איבוד שליטה מאד חזקה. גם בהתחלת ההתקף, וגם במהלכו. כך, שאני ממליצה לך לפנות לטיפול. אשמח לפגוש אותך לפגישת הכרות ללא תשלום או התחייבות, כדי לראות מה הדרך הנכונה עבורך לעצור את התקפי האכילה.

מה ההבדל בין אכילה רגשית נורמטיבית,מבחינת, איך מרגישים עם האכילה עצמה ומה המטרה שלה ומה המשמעות שלה או המטרה שלה,לבין בולמוס?

של אוכל, בזמן קצר, שכמות האוכל הנאכלת באותו זמן , לא תואמת אכילה רגילה. בבולמוס, יש גם הרגשה של איבוד שליטה ועוד. אכילה נורמטיבית היא אכילה לפי רעב ושובע. בבולמוס, אין קשר לרעב או שובע, אלא לאיזה שהוא דחף שנגרם מהרבה סיבות, שגורם לאותו אדם "לשקוע" באכילה ולהתנתק באותו הזמן, מהמציאות שלו. מהנסיון שלי בקליניקה יש הרבה הגדרות אישיות לבולומוס, שלא תמיד עולות בקנה אחד עם ההגדרה הרפואית. כך שהרבה פעמים, הגדרה של בולמוס היא אישית. בכל מקרה בהגדרה של בולמוס, בין אם רפואית או אישית, יש מרכיב של תחושה של איבוד שליטה.

בעיות אכילה יכול להגיע לכמות אוכל שנאכלת כמו בהתקף? ומכאן גם כאב בטן דומה?

אבל אף אחד לא התחיל מהתקפי אכילה. זה משהו שנבנה עם הזמן , או כתוצאה של שנים של דיאטות או כדרך להתמודד עם קשיים. שנים של אכילה לפי מותר או אסור יוצרים חסכים, שיכולים להביא להתקף אכילה. זה לא מתחיל בבת אחת. זה מתחיל ב"קטן" ונבנה הלאה. יש אנשים שמפתחים התקפי אכילה בגלל חסכים, ויש אנשים שעבורם התקף אכילה הוא תוצאה לרגש שמציף אותם שקשה להם להתמודד איתו. זה לא כלכך פשוט כמו שזה נשמע.

למה אומרים שאוכל הוא פיתרון רגעי לרגשות? אחרי שאני אוכל אני לא מרגיש יותר את מה שהרגשתי לפני האוכל.... אולי אומרים את זה בגלל שיש אשם של האכילה שמכסה על הרגש? אבל אם נגיד ולא יהיה לי אשם מהאוכל אחרי שאני אוכל? אז אני כן ארגיש מה שהרגשתי לפני האכילה באותה המידה? כי האשם הוא היחידי שמכסה?

עצם האכילה, הפעולה, גורמת לאנשים להסיט את המחשבה מהרגש, ואז מתעסקים באוכל.

אוכלים מעבר לשובע הרבה או קצת,בלי רגשות אשם אחרי זה בכלל? אפילו לא קצת? אם הבטן מנחה כמה לאכול ,האכילה של מעבר לשובע לא נעשתה ממקום של טעות מלכתחילה ואז מתחרטים על זה אחכ? תודה

אכילה מעבר לשובע, לא מביאה איתה תמיד רגשות שליליים. לפעמים זו טעות ולפעמים האוכל טעים ואוכלים קצת יותר. זה לא סיפור למי שאין לו בעייה עם אוכל.

מה זאת אומרת האוכל טעים? כל פעם שאוכלים בוחרים אוכל טעים,לא?אז למה כל הזמן לא ממשיכים לאכול קצת או הרבה מעבר לשובע?

כי באמת זה הזמן להפסיק לאכול, אז לא ממשיכים גם אם האוכל טעים. אין באמת סיבה לאכול מעבר לשובע, אבל עובדה שזה קורה. כי אנחנו לא רובוטים, ולפעמים פשוט אוכלים קצת מעבר.

לקבל תשובה פה: אם מישהוא שיש לו יחסים נורמטיביים עם אוכל ולא מכור לאכילה רגשית,האם ברגע שהוא נגיד יהיה מתוסכל או עצבני עדיין הוא יבחר באוכל וזה ייתן לו את ה"היי" או סוג של,שאוכל נותן למי שיש התקפי אכילה? זו אותה התחושה שהאוכל נותן?גם כשאין התמכרות? תודה

אז הוא נהנה מאוכל, ולפעמים אוכל מעבר או מתוך איזה רגש, וזה לא מעסיק אותו. התקפי אכילה הם עולם אחר לגמרי, של התנהלות חיים שלמים סביב התקפי אכילה, חשיבה על אוכל, התנהגות שתלויה באם היה התקף אכילה או לא , תחושה של איבוד שליטה ועוד. אז אני לא כלכך יודעת לענות על שאלתך. אי אפשר באמת להשוות .

אוכלת מתוך עצבים כי המוח התרגל לאוכל כשאני עצבנית,כי הקשר הזה כבר קרה לי מלא פעמים,או כי באמת האוכל עצמו שזה הסוכר שיש בו גורמים למוח להוציא אינדורפינים,או שזה שילוב של השניים? תודה מראש:)

הרגל הוא דבר מאד חזק, ויכול להיות שלאורך השנים למדת לקחת אוכל כל פעם שאת עצבנית. יכול להיות שאת עצבנית כי את רעבה? גם זה קורה, אם לא אוכלים כמו שצריך, ורעבים, נהיים עצבניים ואז ברור שאכילה לשובע , מרגיעה. כדי שהגוף ישחרר אנדורפינים כשאת אוכלת, ברמה שאת מתארת, את צריכה לאכול כמויות מאד גדולות. וזה לא בהכרח קשור רק לסוכר.

תוכלי בבקשה להסביר מה הכוונה שאומרים שהאוכל "סופג" את הרגש שמרגישים כשאוכלים מתוך עצבים? או כל רגש אחר...איך אוכל יכול לספוג? אולי זו הסחת דעת מהרגש עצמו וזה מה שגורם להירגעות או שממש האוכל עצמו והסוכר שבו גורם להירגעות?

את "מעבירה" את הרגש לאוכל, ואז במקום להיות עסוקה ברגש את עסוקה באוכל. שאלות שעולות עם האכילה : למה אכלתי? הרסתי? אני משמינה.... וככה הרגש "כאילו" נעלם, ואת נשארת עם התחושה הרגעית של ההקלה בתחילת האכילה, ועם שאלות ומחשבות אחרות לגמרי, ממה שהתחילו את האכילה בסופה. או שפשוט את לא חושבת יותר על מה שעצבן אותך מלכתחילה, כי אכלת ואת עסוקה באוכל ואכילה, בלי כל השאלות שנתתי כדוגמה.

בכל הכוחות שלי לא להיכנס לבולמוס,אני מרגיש ממש קריז חזק. כשאני אוכל, הקריז הזה חד משמעית נעלם,וגם הרצון לאכול נעלם, למרות שלא פתרתי את הבעיה שהובילה לרגש המסויים שגרם לי לאכול. אז האוכל לא פתר את הבעיה אבל פתר את הרגש ,כי עובדה שאין לי עוד את הקריז הזה אחרי שאני אוכל,וזה קורה בין אם אני אוכל כמות ענקית של אוכל או יחסית פחות,עדיין הקריז יורד אני נרגע למרות שלא פתרתי את הרגש עצמו. יש פה קונפליקט במה שהאוכל עושה שאני לא מבין...

כי חשוב לי להסביר... גם אחרי שאני אוכל ,אני לא יושב עם הבעיה או הרגש ופותר אותם. אבל,אני מרגיש שהם לא מציקים יותר אחרי האוכל. אז אם האוכל באמת לא היה פותר משהוא ,הייתי אמור להרגיש את הרצון לאכול גם אחרי הבולמוס כי לא ישבתי ותרתי את הבעיה או הרגש. אבל זה לא המציאות,אני אוכל,ויותר לא מרגיש את הרצון לאכול . פה הקונפליקט,שבמציאות אני לא רוצה יותר לאכול אחרי הבולמוס למרות שלא פתרתי את הבעיה,אבל אומרים שאוכל לא פותר רגש...מה שקורה במציאות הוא שונה

ואין שום דבר אחר חוץ מהבולמוס. אתה מתנתק , ונכון, לא פותר את מה שגרם לדחף לבולמוס מלכתחילה. יש פה קונפליקט, כי מבחינתך מצאת פתרון שעובד. גם אם עובד רגעית, עבורך באותו הרגע הוא עובד. אבל רגעית. בולמוס הוא תוצאה של דחף ותחושה שאי אפשר לעצור אותו. אתה לא באמת בשליטה כשאתה בבולמוס. מבחינתך העולם עוצר. וזו אחת הבעיות בבולמוס. כי העולם לא עוצר, הדחף לא עבר. הוא עבר באותו הרגע. כך שכדי לפתור בולמוסים, צריך לראות מה גורם לדחף, מה מקדים את הדחף, ושם נמצא הפתרון. הבולמוס הוא תוצאה. לא פתרון.

תודה על התשובה,אבל קשה לי להבין מה זאת אומרת שכתבת שהבולמוס עובד אבל "רגעית"? כלומר ,אחרי שאני אוכל אני באמת לא מרגיש יותר את הרגש עצמו,אפילו אם בראש אני חושב עליו אחרי האכילה ,התחושה הזו של הרגש ,לא קיימת יותר וזה מה שרוצה כשאני אוכל. אבל גם אם אטפל ברגש עצמו מבלי לאכול,זה לא אומר שהרגש לא יעלה שוב מתישהוא. אז גם לטפל ברגש או בבעיה עצמה זה רגעי לא?

לחיות עם הרגש בלי לפנות לאוכל בשביל זה, זו העבודה. עצבנות יכולה לבוא פעם מסיבה כזו ופעם מסיבה אחרת. אבל אם לא תדע לקבל את זה ולהתמודד עם זה, אז תמשיך לאכול כל פעם שאתה עצבני, או כל רגש אחר.

הרבה,אבל האוכל מרגיע אותי. אני אמור לוותר על הרוגע הזה שהאוכל נותן כי אני משמין? ואני יכול למצוא משהו מרגיע אחר,אבל האוכל נותן את האפקט הכי חזק שיש.. אין לי איך לסתור את זה..

רגעית .כי הרגש לא עובר. אתה בעצם "מעביר" לאכילה, את התחושה הלא נעימה שיש לך. אז האוכל הופך להיות סוג של "ספוג" שלא פותר בעצם שום דבר. יש הרבה דרכים אחרות להירגע, אבל בשביל "להחליף" את האוכל, אתה צריך קודם לבדוק את הדרכים האחרות. ואת זה עושים גם בטיפול תזונתי וגם בטיפול פסיכולוגי.

הרבה דרכים להחליף או לשחרר את התחושה הלא נעימה שיש לי ,אבל אוכל עושה את זה הכי חזק,יותר מלהקשיב למוזיקה וכזה..פעם הציעו לי את זה...אוכל פשוט מרגיע הכי מהר ועושה תחושה הכי נעימה שיש,אבל ביחד הוא גורם לי להשמין ואת בצעם אמרת שלמרות שאני מרגיש ממש רוגע שאני אוכל,הרגש לא נתפר. אבל אני ממש מרגיש רוגע. אז מה זה הרוגע הזה? הוא אמיתי לא?

דרך ל"שכנע" אותך אחרת. אתה תרגיש בהמשך, לא יודעת מתי, שזה כבר לא עובד. כלומר, שהאוכל לא באמת מרגיע. ואז בנסיון להירגע ולמצוא את התחושה שאתה מכיר, תנסה לאכול שוב. כל עוד, אתה משוכנע שזו הדרך להירגע, ואין לך בעייה עם העלייה במשקל, לא נשמע ממה שאתה כותב שאתה רוצה למצוא דרך אחרת. הסחת דעת, זה לא פתרון. נשמע שאוכל במקרה שלך זו הסחת דעת.

לומר לי אם יש הסבר פיזיולוגי אולי,למה רק כשכואבת לי הבטן מאוכל, רק אז אני מרגיש שהרגש שגרם להתקף נעלם? למה זה לא קורה אחרי שניים-שלושה ביסים ראשונים?

הרגש לא עובר, אבל אתה עסוק בכאב מההתקף במקום ברגש עצמו. כאילו מצאת משהו אחר לשים עליו את הדגש כדי לא להרגיש את מה שכואב באמת. זה אחד ההסברים.

להתמודד עם מלא רגשות,אז מה זה אומר? שאנשים בלי בעיות משקל תמיד מתמודדים עם הרגשות שלהם?

וזה לא התפקיד שלו. אוכל לא באמת פותר לך בעיות, ולכן את בסוג של מעגל קסמים. אפשר לפרוץ את המעגל, וללמוד להתמודד עם הרגש. ואז האוכל, יישאר כאוכל. רגשות הם טבעיים, ולפעמים קשה להכיל אותם. אני לא מכירה אנשים שאין להם רגשות. אבל בטיפול, אנשים לומדים לקבל את הרגש, לתת לו "להיות" או לבטא אותו, ולא דרך אוכל. אם ההתמודדות שלך עם רגש מתבטאת במשקל, אז אולי כדאי לנסות דרך אחרת? ועוד דבר, לפעמים המשקל עצמו, הוא סוג של הגנה. כך שאין לי אפשרות לתת לך תשובה פשוטה. אבל בהחלט, יש דרך אחרת להתמודד עם רגשות, ויש אפשרות לשים את האוכל ב"צד" בהתמודדות.

אני לא מוצא סיבה אמיתית,מעצמי למה להפסיק את התקפי האכילה שלי. אם אני חושב שזה בגלל השומן,אז תמיד אני יכול להחליט לעשות דיאטה ,אבל הרצון להתקף עדיין יהיה קיים שם. אם זה כי אני לא יוצא ונשאר מסוגר בעצמי,אני יכול לצאת מדי פעם ושאר הפעמים להיות עם ההתקף בהסגר ,או להגיד שפשוט לא אכפת לי,ויותר חשוב לי האוכל מאשר לצאת עם חברים. למה אני לא מצליח למצוא סיבה אמיתית?משהוא מפריע לי בהתקף ואני חושב שזה תכלס רק ההשמנה הכרונית מההתקפים האילו. אבל אני יודע שגם אם אני אפסיק אותם כי אני לא רוצה להשמין יותר,עדיין זאת לא הסיבה האמיתית והנכונה להפסיק אותם. מה אני עושה??? ואני חייב לציין שאין לי עבר של דיאטות או ספירת קלוריות וכזה,תמיד אכלתי כל מה שרציתי בלי אשם...

אני לא יכולה לתת לך סיבה, אבל תראה מה כתבת. אתה משתמש באוכל כדי להתבטא, להסתגר, ועוד. ההשמנה לא מפריעה לך מספיק, ודיאטה לא תפתור לא את ההשמנה ולא את ההתקפים. אתה "פותר" דברים דרך אוכל, אבל זה לא עובד. אולי אתה עדיין לא מרגיש שזה לא עובד, ולכן אתה לא רוצה להפסיק את ההתקפים. אני מניחה שכאשר תרגיש שזה מפריע לך, תפנה לטיפול.

מצידי להגיד,אבל נכון שהאוכל לא פותר לי את הרגש או את הבעיה שהובילה לרגש,אבל ,הוא כן גורם לתחושה נעימה אפילו אם לרגש ואז זה עובר,ועל זה קשה לי לוותר.....

כי כרגע, אין לך פתרון אחר לרגש, ואתה גם לא יכול לראות פתרון אחר מ אשר האוכל. טיפול ייתן לך בהדרגה פתרונות שילמדו אותך להתמודד עם הרגש ולוותר על האוכל. אתה לא לא תוותר על ההנאה לאכול, רק על המקום שבו אתה משתמש באוכל לווסת רגשות. וע"י כך, באמת תאכל להנאתך, מבלי להרגיש צורך לאכול בשביל להדחיק רגשות.

שלום, אם מדי פעם יש לי התקפים אבל הם לא במצב התמכרותי,שאני עושה על בסיס קבוע,והם גם לא משפיעים על אורח החיים שלי. רק כשהם קורים כן מאוד כואבת לי הבטן וזה,אבל הם ממש פעם ב ולא תמיד. התקף אכילה שהאוכל קצת מעודד בו,הוא בסדר אם זה נדיר שהוא קורה?

לעצמך. אם את לא מרגישה שזה מפריע או משפיע על החיים שלך, אולי לא מדובר בהתקף אכילה שדורש טיפול? אני לא יודעת. את זה את יודעת. אבל אם מדובר בהתקף אכילה, בו את אוכלת רצוף בטווח זמן מסויים, בהחבא, תחושה של אשמה והלקאה עצמית, תחושה של אובדן שליטה, פחד להשמין , מתבטא בקושי בתפקוד אח"כ, אז ברור שאני ממליצה לך לפנות לטיפול.

אוכל רגשית, הוא מרגיש X רגש,והולך ואוכל בכמות נגיד סבירה, (כי יש לו איזשהוא קשר לבטן), נכון? מה יגרום לאותו אדם לא ללכת ולאכול, אם הוא מרגיש שוב את אותו הרגש ונגיד שהמצב בבטן הוא אותו הדבר כמו במקרה הראשון? מה ההבדל? אם אדם אוכל פעם אחת מתוך רגש כזה או אחר,מה מונע ממנו (בחשיבה או בהגיון),ללכת ולאכול שוב מאותו הרגש? ונגיד והוא אוכל בכמות סבירה מתוך הרגש ולא כמו בהתקף אכילה שאוכלים עד שכואבת הבטן? ניסיתי הרבה זמן לפענח את זה ולא מצאתי תשובה... תודה:)

היא תגובה אוטומטית לרגש, ותמיד תקרה ,לא משנה מה. זה לא המצב, לפעמים אוכלים מתוך רגש, ולפעמים לא. לפעמים פשוט נשארים עם הרגש בלי צורך להעביר אותו.

מרגיש בבטן (קל או כבד),ורק אכפת לי לאכול כל מה שבא לי בכל רגע נתון,אין לי סיכוי להצליח בשיטת ההרזייה ללא דיאטה?

כל שהוא, או פשרה, לעומת מה שאתה עושה היום, אז לאיזה תוצאה אתה מצפה?

שלום רב שאלה שמענינת אותי..האם כל הקלוריות משמינות באותו מידה? סתם דוגמא למשל אם אצרוך אלכוהול בכמות יומית של 3000 קלוריות או אם אצרוך סלטים ב3000 קלוריות [ ולא אעשה שום ספורט] אשמין באותו מידה?...אני יעלה אותו משקל בקילו? תודה רבה על תשובתך

ולעצם השאלה , מה שמעניין זה לא הקלוריות אלא איך אתה אוכל. מה אתה אוכל. איך מורכבות הארוחות שלך. ממה הן מורכבות. קלוריות לא מלמדות שום דבר על הרגלי תזונה ו/או צרכי הגוף. כך שמבחינה תזונתית, כמה קלוריות יש במזון כזה או אחר, לא רלוונטית מבחינתי. מה כן רלוונטי? האם אתה אוכל כשאתה רעב, האם אתה עוצר בשובע, האם אתה מגוון באכילה ועוד ועוד. קלוריות או ספירת קלוריות כזו או אחרת מתאימה למעבדה.

תודה על תשובתך אבל זה לא מה ששאלתי..השאלה שלי אם אדם יאכל כל יום 3000 קלוריות למשל בשר או 3000 קלוריות כמות של סלט..עזבי בריאות עזבי הכל...הוא יעלה אותו משקל?...בגלל שזה אותם כמות קלוריות?...אם מהבשר שהוא יאכל כל יום 3000 קלוריות בסוף החודש הוא יעלה 5 קילו גם מהסלט הוא יעלה בסוף החודש 5 קילו?....זאת שאלתי

סוג האוכל, אז עולים במשקל לאורך זמן. החישוב שאתה מחפש מתאים לספרים . לא למציאות.

אני כבר שלוש שנים בנון דיאט,אבל לא משנה כמה אני אומר לעצמי שבאמת אני יכול לאכול הכול,אני מרגיש כאילו עדיין לא "השלמתי" את כל מה שלא אכלתי במשך שנים כשלא הירשתי לעצמי לאכול ,בגלל דיאטות פעם. אז אני מרגיש שאני חייב לאכול עוד ועוד ועוד כל פעם שיש תחושה קצת קלילה בבטן ,כי פעם לא יכולתי. וזה מעגל שלא נגמר ולא נראה לי שיגמר. איך אני יוצא מזה? תודה רבה

שונה מאשר לאכול עוד ועוד כל פעם שיש תחושה קלילה בבטן. ההשלמות שאתה מתאר הן נורמליות לתהליך. כשפתאום נפתחת האפשרות לאכול הכל, יש תחושה של צורך להשלים את כל מה שלא הרשית לעצמך לאכול פעם. כשתסמוך באמת, על האפשרות לאכול הכל מבלי פחד לעלות במשקל, "ישתחחר" הצורך לאכול בכל רגע שתרגיש שיש לך "מקום". אתה אומר לעצמך שאתה יכול לאכול הכל, אבל עדיין לא ממש מאמין בזה . למה?אם אתה אוכל מרעב ועוצר בשובע, אין שום אוכל שאתה לא יכול לאכול. אולי לא נח לך עדיין עם התחושה הקלילה בבבטן.?יכול להיות שקשה לך לוותר על תחושת הכובד?

שלי,עד כמה שזה היה נורא,כל אוכל שהיה עולה לי בראש הייתי לוקח ואוכל,נכון שזה בא עם אשם והשמנה וכאב בטן,אבל פשוט היה בא לי סתם ,הייתי לוקח ,ואוכל. ועד כמה שנפלא הרעיון של הנון דיאט,אי אפשר לאכול באמת כל מה שרוצים,כי צריך להקשיב לתחושת השובע...והיא זו ש"שמגבילה". אז נכון שאולי קצת מדי פעם אפשר לאכול מעבר לשובע,אבל תכלס,לא...אי אפשר כי זה משמין.אז אני יודע שיש גבול עד כמה שאפשר "למתוח" את השיטה,אבל אני נמצא בגבול הזה של ,פעם הייתי אוכל מה שבא לי בלי לחשוב אם אני שבע או לא,וגם נהנה מזה נורא,ובנון דיאט,יש הגבלה..... זה למה אני חושב עדיין קשה לי להשתחרר מאוכל...

אוכל בארוחה, מוגבלת לשובע שלך. אתה יכול לאכול כל אוכל שתבחר, אבל הפשרה היא לעצור בשובע, וזה לא קל. אני מקווה שעם הזמן, תראה ש"ההגבלה" הזו, היא של הגוף שלך ולא של מישהו אחר. ואז אולי יהיה לך יותר קל לקבל את זה.

שאף פעם לא אכלתי. וכמה שניסיתי להתאפק בסוף אכלתי אחת. ומראש לא הייתי רעבה וכבר על ההתחלה הרגשתי שזה עושה לי כבד בבטן,אבל זה ממש גירה אותי. מצד שני אני יודעת שלא תמיד תמיד צריך להתאפק,אז איך יכולתי לדעת אם להתאפק ולא לאכול כי זה משהוא שאף פעם לא אכלתי? תודה

ומדובר בסה"כ בעוגייה אחת. למה היית צריכה כלכך להתאפק? טעמת עוגיה, והמשכת הלאה. לא קרה כלום.

שלום דר,אני השמנתי מאוד בשנה האחרונה,בכ-10 ק״ג,כי הכרתי חברים ש״אוהבים לאכול״,ואני באמת לא יכול לאכול כשאני רואה אותם אוכלים ואני כבר לא יודע מה לעשות,איך אני מוריד את כל זה מהר?

אתה מתאר סיטואציה מוכרת. אבל השאלה שלך צריכה להיות אחרת. נשמע שאתה אוכל כי הם אוכלים, ולא בהכרח כי אתה רוצה לאכול. אפשר להתחיל משם. אם אתה מגיע שבע, אין שום סיבה לאכול עוד ארוחה. קשה להתאפק? אולי כן, אבל לא בלתי אפשרי. קשה לי לתת לך ייעוץ מדוייק כי אני לא מכירה את הרגלי האכילה שלך. וכשעושים ייעוץ תזונתי, מסתכלים על כל היום והשבוע ולא רק על אירועים חברתיים. מה גם, שאני מקווה שתמשיך ללכת עם החברים, אז במה דיאטה מהירה תעזור לך, אם לא תלמד לשנות הרגלים?

להיות סיבה מספיק טובה לעצור התקפי אכילה? משום מה,כשאני בהתקף השמנה זה הדבר האחרון שמעניין אותי,ותמיד אני אומר שאני יכול ממחר לתקן דברים ולהתחיל לעבוד על לפסיק את ההתקפים..

כי אם את מפחדת להשמין, אז את אוכלת בהתאם לפחד להשמין, וכל דבר שאת אוכלת מעבר, את מתרגמת "להרסתי את היום" ובזה את מזמינה את ההתקף. אני יודעת שמה שאני כותבת לך הוא קצת פשטני, אבל פחד מהשמנה הוא חלק ממעגל הקסמים החשיבתי שגורם ו"מתחזק" התקפי אכילה. אם את באמת פוחדת להשמין, אז כדאי לך לפנות לייעוץ כדי ללמוד שאוכל לא משמין, אפשר לאכול בצורה חפשית ולא לעלות במשקל, ואם יש לך עודף משקל, אפשר גם לרדת. תהליך שיקום אכילה מדיאטות או מחשבות כמו פחד להשמין, אפשרי בהחלט.

אם יש לי X קלוריות לאכול ביום,ואני לא מקשיבה לשובע ולרעב,אלא אוכלת במשך היום בלי להקשיב לזה,אבל איכשהוא נגיד ואני אגיע לאותן הקלוריות שהייתי אמורה לאכול באותו היום (אם כן הייתי מקשיבה לשובע ולרעב),האם עדיין יש מצב שהייתי מעלה במשקל? תודה

אי אפשר לקבוע מראש כמה קלוריות לאכול, ואז להגיד שאוכלים לפי רעב ושובע. כשאוכלים לפי קלוריות, מתנתקים מתחושות הרעב והשובע.

בדיעבד על יום שאכלתי X קלוריות והלכתי לפי הרעב והשובע. אם נגיד הייתי אוכלת את אותן הקלוריות באתו היום, אבל לא לפי הרעב והשובע...ונגיד היפותטית הייתי אוכל ככה לארוך זמן. זה משפיע על המשקל?

מתנתקים מהצרכים של הגוף, לא אוכלים מאוזן, לא אוכלים מספיק, אולי גם יותר מדי. לגוף שלנו יש צרכים שונים כל יום. וכן, אכילה לפי קלוריות יכולה לגרום בטווח הארוך להשמנה.

היי לכולם, התחלתי לקחת את הנוזל HCG שקניתי ואני מתה מרעב עם התפריט של החמש מאות קלוריות. אני מרגישה ממש חלשה ואני לא יודעת מה לעשות. צריכה עצה. האם מישהי כאן לקחה כדורים או משהו לרדת במשקל? ומה עשיתן? פליז אני ממש לבד בזה

לפי התיאור שלך, כדאי לך לפנות לייעוץ רפואי, לוודא שהכדורים לא גרמו לך נזק. אם את באמת רוצה לרדת במשקל, תפני להתייעצות מקצועית. לפי מה שאני יודעת, המוצר שלקחת ,הורד מהמדף כבר לפני כמה שנים.

אווווף אין לי מושג מתי כן ומתי לא לאכול סתם ככה חשקים שיש לי למתוק במהלך היום. תמיד אני אוכלת אפילו ממש קצת ותמיד יוצא שזה היה מיותר מלכתחילה כי יש לי תחושה בבטן של יותר מדי. מצד שני כן לפעמים רזים אוכלים קצת גם כשכבד בבטן לא? מתי מסננים כן ומתי לא למרות שבשתי הפעמים יש תחושה של שובע יותר?

הם קשורים להרגלי אכילה, איזון אכילה, ופשוט חשקים.

מה שהרגשתי או שאני משכנעת את עצמי: אתמול אכלתי: אורז ושעועית עם חומוס וחתיכת עוגה. אחרי שלוש וחצי שעות לא הייתי רעבה אבל אכלתי שלוש שורות שוקולד,שבעתי מדי (אבל לא משנה ), ואז אחרי שלוש שעות או שעתיים וחצי,הייתי בוודאות שבעה אבל,חשתי צורך ממש באוכל. אז אכלתי אורז שלא סיפק אותי למרות שהרגשתי שהבטן יותר מלאה ,ואז אכלתי פלפל ממולא בבשר עם אורז,וזה ממש מילא אותי אבל גם הרגיע. אני צריכה לדעת אם זה היה פסיכולוגי הצורך הזה באוכל מהאורז והפלפל הממולא או הגיוני,וגם האם זה הגיוני שהאורז מלא אבל לא גרם לשקט כזה...לא יודעת איך להסביר... תודה רבה ואם אפשר גם עצה מה הייתי יכולה לעשות כשהרגשתי את הצורך באוכל הזה,למרות שכבר הייתי שבעה,הייתי צריכה לחכות לרעב שבו הקיבה לא מרגישה מלאה,נכון? תודה רבה

שעמום? לחץ? הרגל? כשאכלת את האורז, לדעתי כבר היית רעבה. ולכן אם הוא לא סיפק אותך, כנראה שהיית צריכה ארוחה יותר מלאה שכוללת גם חלבון. קשה להיות מדויקת בתשובה, כי אני לא מכירה אותך, ואין לי את כל התמונה. את כל התמונה אפשר לבדוק בטיפול, בפורום אני יכולה רק לענות על פי מה שאת כותבת, וזה כמובן מוגבל.

מעבר לשובע כי עצוב לי,או אם אני אוכלת כי עצוב לי אבל אני לא רעבה אבל גם לא מרגישה שאם אני אוכל יהיה לי כבד בבטן?

היא אותה הרגשה פיזית, בין אם האכילה מגיעה מעצבות או אם את אוכלת מעבר לשובע מסיבות אחרות. תחושת הכבדות היא פיזיולוגית. הסיבה שאת אוכלת מעבר לשובע יכולה להיות שונה בכל פעם.

רגש ולכן אכילה רגשית היא לופ שלא נגמר. אבל עובדה שאחרי שאני אוכל הרגש כן נעלם לי. וזה בדיוק למה אני אוכל. אז בעצם הבעיה היחידה היא ההשמנה שבאה עם זה? לא העובדה שהאוכל "לא פותר רגש". כי עובדה שהוא כן.

בזמן שאתה אוכל אתה חושב שכן. הרגש חוזר , ואיתו האכילה. התחושה הלא נעימה כאילו "נספגת" דרך האוכל, מה שגורם לך להרגיש באותו הזמן שפתרת את התחושה. אבל זה כמו לשים פלסטר בלי לטפל בפצע. נניח שאתה כועס על מישהו. אז אתה אוכל, במקום לדבר עם אותו אדם. אז בזמן שאתה אוכל אתה מרגיש את הכעס עובר, אבל הוא לא באמת עובר הוא רק "נחנק". הוא יצא שוב, על משהו אחר או כשתפגוש את אותו אדם שוב. ואז שוב תאכל, והמעגל ממשיך. אם לא תפתור את הרגש, או תלמד לקבל אותו, מעגל האכילה לא ייפתר. כי אתה מעביר את התחושות לאוכל, ואוכל לא פותר רגשות. אם זה קורה הרבה, אז אפשר לעלות מזה במשקל. ואז אתה מוטרד מהמשקל, ושוב, מה שגרם לאכילה ולעלייה במשקל, לא פתור.

שכתבת,אבל למה אז זה מרגיש ממש נעים וטוב ומשחרר ברגע שאני מתחיל לאכול? אני ממש מרגיש שרגיעה מידיית ושחרור של אותו הרגש... אני חושב שפה הקושי שלי,מצד אחד אני יודע שזה לא מטוב לאכול ככ הרבה וגם הכאב בבטן לא נעים לי,ומצד שני ,הרגע של האכילה מרגיש ממש טוב. זה ממש נוגד אחד את השני,מה אני מרגיש באכילה של ההתקף לבין מה שבא אחכ.

כי יש לך מחשבה "אוטומטית" שמחברת אכילה לרגיעה. יש מחקרים שמראים שאנשים שסובלים מהתפקי אכילה משחררים בזמן האכילה, מהמח, אנדורפינים , שהם חומרים שמרגיעים אותנו. ולכן יש פה גם קשר התנהגותי, רגשי ופיזיולוגי. כדי לנתק את הקשר הזה,עובדים תזונתית, ולאורך זמן, אפשר להפסיק את החיבור הזה.

יכולה להפריד את התחושה בבטן לעומת הטעם של האוכל וההנאה מהטעם הזה. כלומר ,רק אחרי כמות גדולה מאוד של אוכל ,תוך כדי הבולמוס ,אז אני מרגישה את הבטן ממש כבדה,וזה גורם לי לעצור ברוב בפעמים ורק אז גם הטעם של האוכל כבר לא מדבר אלי. ובגלל שלמדתי את ה"שיטה" הזו,פשוט קשה קשה קשה לי לעצור את עצמי מבולמוס או אכילה רגשית כלשהיא,כי אני יודעת שיש לי את האופציה ממש להינות מכל ביס וביס של האוכל. האוכל גם מרגיע אותי ונותן לי תחושה שהרגש שהיה לפני הבולמוס נעלם. אבל באמת שפשוט כי אני נהנית מהאוכל זה נראה לי בלתי אפשרי לעצור את הבולמוסים. מה שאני לא אוהבת זה את הכאב בטן אחכ ואת העובדה שאני משמינה כל הזמן. שני אילו צריכים להספיק לי לרצות להפסיק את הבולמוסים? כי אני לא רואה את עצמי יושבת בטיפול שבו מנסים לשכנע אותי שהאכילה בבולמוס היא לא כיפית. אחרי ככ הרבה התקפים,אני יודעת שזה כיף וטעים ממש,עד שכואבת הבטן תוך כדי האכילה ושם אני גם עוצרת. זה מעגל שאני לא רואה את היציאה ממנו.. יש כזאת?

וזה הבדל מהותי. לפי התיאור שלך, התקדמת. הבולמוסים קטנו. אולי לא בכל פעם, אבל בחלק מהפעמים. וזו התחלה טובה. את גם כבר מזהה את ההבדל בין אכילה רגשית לצורך באוכל מרעב. עכשיו, נשאר להתמיד ולהמשיך את העבודה. אף אחד לא יכול לשכנע אותך שאוכל לא טעים. אבל לבדוק למה קשה לך להפרד מהבולמוסים, ואם אפשר לוותר על כמות אוכל, גם כשהוא טעים, כדי שלא תכאב לך הבטן, ותצאי ממעגל הקסמים שאת נמצאת בו, אפשר.

או שיהיה אוכל מיוחד כדי שזה יהיה בסדר לאכול למרות שאני כבר שבעה? תודה

לא תמיד מרגישים שבוחרים לאכול מעבר לשובע, אבל אם את שבעה, מרגישה את השובע, ואוכלת מעבר זו בחירה שלך. אם זה קורה רק במצבים מסויימים, רק את יכולה לזהות אותם. אין סיבה אחת לאכילה מעבר לשובע. הסיבות רבות ומשתנות מאחד לאחד.

אוכלת ממקום שליו ורגוע,אכילה מעבר לשובע לא באה לי ככ טוב, למרות שעוד טעים לי האוכל,ולהבדיל אלפי הבדלות,כשאני עצבנית ואוכלת ,לא רק שאני לא מרגישה שובע עד שלא כואבת לי הבטן מאוכל,אלא אני גם ממש נהנית מכל ביס וביס מהאוכל,מה שלא קורה כשאני רגועה ואוכלת???? תודה

כשאת אוכלת מ"עצבים" את לא מרגישה את השובע, כי את מנסה להרגיע את ה"עצבים" ושקועה בזה. השובע שם, אבל את לא מקשיבה לו. מה שאת מתארת הוא התשובה לשאלה שלך. אם לא שמים לב לשובע, מכל סיבה שהיא, ולא עוצרים בשובע, מרגישים את הכבדות.

שלא רק אני לא מרגישה את הכבדות בבטן אלא גם מנתקים אותי מהבטן,וגורמים להנאה ממש גדולה באכילה? כי כשאני רגועה יותר קל לי להגיד שיש משהוא טעים ,אבל לא תיהיה הנאה גדולה ממנו שכאוכל אותו,לעומת בעצבים,זה בכלל קיצוני ונגדי: יש כיף והנאה גדולה מהאוכל ופה זה גם מה שמכניס אתי לברוך... תודה

את שקועה באוכל, ו"שוכחת" בזמן האכילה את ה"עצבים" לזמן שאת אוכלת , ואת מקבלת תחושה רגעית של רגיעה. ה"עצבים" לא עוברים, את מעתיקה אותם לאוכל ו"מסדרת" את זה כך שהאוכל הופך להיות העיקר. לכן המעגל. כי ההרגשה לא באמת פתורה. את פשוט "חונקת" את ההרגשה, עד שהיא חוזרת. ואז שוב פונה לאוכל, וחוזר חלילה.

הי, מלא פעמים במהלך היום סתם בא לי משהוא מתוק (אני נורא אוהבת מתוקים).לא בא מסיבה מיוחדת,פשוט כי סתם בא לי וגם לפעמים מתוך שעמום. הבעיה היא שנראה לי שזה תוקע לי את הירידה במשקל,כי זה קורה כל יום כמה פעמים ביום. התזונה שלי היא די מאוזנת ואין לי בעיות של לדעת מתי רעבה ומתי אני שבעה. פשוט באמת שסתם בא לי אוכל מתוק ,אבל אני גם מרגישה שזה גורם לי להיות שבעה מדי כמעט בכל הפעמים שאני אוכלת את המתוק. מה אני יכולה לעשות?ללמוד להימנע לגמרי? תודה

סה"כ כמות אוכל ביום, אם נאכלת מעבר לשובע, יכולה למנוע ירידה במשקל. "תקיעות" בירידה במשקל יכולה להיות פיזיולוגית. אם ירדת כבר 5-10% ממשקל התחלתי, אז את לא תקועה. הגוף פשוט "מעריך" את המצב, שכן הגוף שואף להשאר במשקל הקיים. ואז, המשך הירידה (במידה ואת עדיין עודף משקל) תקרה לאורך זמן. יכולה להיות "תקיעות" של כמה חדשים ויותר, הכל תלוי בהסטוריה של הדיאטות ובמשקל הנכחי שלך. זה נכון לכל משקל.

הבנתי-נראה לי שהיה לי הרבה הרבה יותר קל, אם פשוט הייתי יודעת שכל אכילה רגשית היא לא טובה או לא בסדר. העובדה שקראתי פה על שאלות ששאלו על התקף אכילה, שמצד אחד אכילה רגשית כזו ,זו דרך וויסות של הרגש,שהיא לא טובה ,אבל מצד שני יש אכילה רגישת שהיא נורמטיבית ולא צריכה טיפול,עושה אצלי דילמה ענקית בראש. כי בפעמים שזה נורמלי לאכול מתוך מקום של רגש,זו לא גם דרך לווסת את הרגש?? ברור לי שכשאני בהתקף הכמות שאני אוכלת היא ענקית,אבל,מה בעצם עושה את ההבדל של אכילה נורמטיבית שהיא בסדר לעומת התקף ,חוץ מהכמות?? אני לא רואה ומוצאת את ההבדל בין סוגי האכילה הרגשית, חוץ מהכמות, וזה יוצר אצלי ברוך שלא מגיע לסיום ואני חווה כמה התקפים במהלך יום. למה התקף הוא לא בסדר ואכילה רגשית שאין בה אכילה עד שמתפוצצת לי הבטן היא בסדר?????? אפשר עזרה בלהבין את זה ? ממש תודה

לאכילה מתוך חשק, שהיא לא תמיד רגשית. התקפי אכילה הוא מצב בו ההתמודדות עם הלחצים, שמחות , רגשות בחיים ועוד, מתבטאת דרך אכילה, לבד, בהיחבא. בהתקף את נמצאת בסוג של בועה וניתוק, בו התחושה היא שהאוכל משתלט עלייך, ומכאן גם אין לך תחושה של אפשרות לעצור אותו .כל היום, המחשבות, ההלקאה העצמית ועוד מכתיבים לך את אורח חייך, ובונים את ההתקף אכילה הבא. זה ההבדל המהותי. כשלמישהו מתחשק גלידה להרגיע משהו, בקטנה, זה לא התקף וגם לא היית קוראת לזה אכילה רגשית. התקפי אכילה בתדירות שאת מתארת, הם סוג של הפרעת אכילה, שצריך לטפל בה מקצועית. ודרך שיקום וטיפול תזונתי, ואם יש צורך במקביל גם טיפול פסיכולוגי, אפשר להוציא את ההתקפים מהחיים שלך. ואפשר גם לשנות את החשיבה של לגבי אוכל, ואת התנהגות האכילה שלך. כלומר, אפשר לעזור לך להגיע למצב, שאוכל לא שולט בך, שאין התקפי אכילה, ושאת אוכלת גם, גלידה אם בא לך , גם בלי סיבה, מבלי שזה יוביל להתקף אכילה. ובשורה תחתונה, לשמור על משקל יציב, תקין ללא קושי עם אוכל. זה לוקח זמן, אבל מהניסיון שלי בקליניקה זה עובד.

אני חייבת לשאול גם בהמשך ישיר-אם מבחינתך אכילה שהיא נורמטיבית רגשית ולא סתם חשק למשהוא,ואיננה דורשת טיפול, יכולה להיות אכילה שאני יודעת שהאוכל יעשה לי קצת כבד ובכל זאת בא לי?

כבדות אם אוכלים מעבר לשובע.

אכילה קשים שבאים בבומים. אני מוצא שהדרך היחידה שלי להפסיק אותם היא איכשהוא למצוא דרך שאני לא נהנה מהם יותר. הבעיה היא שלא משנה כמה אני מנסה ומנסה לא לאהוב את הרגע שאני אוכל מתוך רגש,זה לא עובד. אפילו בדיעבד,אחרי ההתקף אני לא יכול לסתור בראש שלי,שאני לא נהנה בזמן ההתפף,במיוחד בהתחלה שלו. אז אני כן לא אוהב את איך שאני מרגיש אחכ מבחינה פיזית עם ההתקף,וזה שזה כבד לי בבטן,ואני גם מבין שהאוכל מרגיע (והוא באמת מרגיע) אותי ,אבל אז זה לופ שלא נגמר אחרי שמשתחרר קצת אוכל בבטן ושוב אני רוצה לאכול. תודה אבל ברגע האכילה עצמה ,כמו שכתבתי,אני פשוט נהנה וזה מרגיע אותי ממש במיוחד בהתחלה של הביסים הראשונים של האוכל. האם הדרך היחידה שלי להפסיק היא לחשוב על כמה זה לא נעים לי אחרי ההתקף וזה שהאוכל רק מרגיע אבל לא פתר את הרגש,ולקבל את העובדה שבאכילה הראשונה של ההתקף זה באמת כיף ומרגיע אותי?

היא בטיפול תזונתי. לא מספיק להגיד לעצמך שעכשיו די. אם זה היה מספיק ,זה כבר היה קורה. מה שאתה חווה, זה סוג של הפרעת אכילה ,שכדי לפתור אותה, דורשת טיפול תזונתי, ואולי במקביל גם טיפול פסיכולוגי. היות ואתה מרגיש באיבוד שליטה, ובלופ מחשבתי,וזה מפריע לך, זה הזמן לפנות לטיפול. אתה מוזמן לשמוע יותר , ולקבל הדרכה כללית , במה כרוך הטיפול, לאיפה לפנות ,בפגישת הכרות ללא התחייבות או תשלום.

שכל פעם ממש שנייה לפני ההתקף האיכלה אני מנסה להסביר לעצמי משהוא שיגרום לי להפסיק עם ההתקפים.אז אני מסביר לעצמי שאכילה רגשית היא לופ שלא נגמר,ושהאוכל מרגיע אבל לא פותר לי את הרגשות,ושאני צריך ללמוד לווסת את הרגשות בדרך אחרת שלא משמינה. לי זה נראה שהבנתי על הנייר את מה שאמור לגרום לי להפסיק את ההתקפים,והדבר היחיד שנותר הוא ללמוד לחיות עם הרגש מבלי להוציא אותו על האוכל. אני צודק? תודה

זה באמת הפתרון. ובמקביל לשקם את האכילה ולצאת מהמעגלים המחשבתיים הקשורים באוכל ואכילה. מה שנשאר לשאול, וזה חשוב, האם תוכל לפתור את זה ללא עזרה מקצועית? הרבה מטופלים מגיעים אלינו אחרי שניסו לבד, כי הרגישו לא נח לפנות לטיפול. כאילו שזה מוריד משהו מההצלחה שלהם, או מראה על איזו חולשת אופי בכך שהם מקבלים עזרה. אבל כשהם מוכנים, ומקבלים עזרה, הם מצטערים שלא פנו קודם. כך שאני נותנת לך כרגע חומר למחשבה.

מתוקים בעיקר,אבל ברוב הפעמים אני מרגישה שזה יגרום לי לכבדות . אני צריכה ללמוד לא לאכול אותם?

באוכל אין "תמיד", ובאוכל אין" אף פעם" באכילה יש הרבה גמישות.

רגשית "נורמלית"? מבחינתי זה התקף שנגמר בכאב בטן. מה זה אכילה רגשית שהיא בסדר? מה הכמות? והאם גם מרגישים את הבטן והקלילות או הכובד שלה אפילו באכילה רגשית שהיא בסדר????

זה דבר שכדאי לטפל בו. אכילה רגשית שאנשים מתארים בד"כ, ולדעתי נורמלית ולא דורשת טיפול היא למשל: אם רוצים משהו מתוק להתנחם בו כי קבלת בשורה טובה או אחרת. לאכול גלידה בשביל הכיף, לא מתוך רעב. זו לא אכילה רגשית, אבל רוב האנשים מתארים אותה ככזו. התקף אכילה , בד"כ נובע מרגש או קושי לווסת רגשות (כמובן שיכולות להיות עוד הרבה סיבות). בהתקף אכילה אוכלים כמויות שלא "סבירות" לזמן שאת מקדישה לאוכל ובאה עפ הרגשה של איבוד שליטה שמשפיעה על המצב רוח והתנהגות אכילה בהמשך היום. אכילה רגשית יכולה להיות מתורגמת באוכל בהרבה דרכים. כפי שכתבתי בפעמים קודמות, אנשים נוטים לדבר על אכילה רגשית יותר מדי בקלות.

זה נורמלי לאכול גם כשיודעים שזה יעשה כבד בבטן קצת או הרבה? תודה

הזמן? לפעמים? האם משנה את היום שלך ומשתלט עליו? או שאת פשוט בוחרת לאכול מעבר וחיה עם זה טוב?

לגבי מתי אני בוחרת לאכול מרגש עצוב או שמח ושזה גמיש כמו שכתבת לי והאמת היא שזה גם הגיוני, הקטע הוא שכל פעם שיש אוכל ויש רגש אז אני אומרת לעצמי שזו הפעם שבה אני בוחרת לאכול כשאני כבר שבעה....והבעיה היא שזה קורה כמעט כל הזמן. ובגלל שאין חוקים ,כמו שכתבת לי, אני לא יודעת מתי לסנן,או מתי נכון לסנן

מה שאת מתארת , היא שאלה שיש להרבה מטופלים שלנו בשלבים שונים של טיפול תזונתי. יכול להיות שבכמה פגישות תוכלי ללמוד להבחין, בהנחה כמובן שמדובר רק על זה. מה דעתך לנסות?

של נון דיאט ,הבנתי שאוכל נשאר תמיד טעים וזו בחירה שלי האם לאכול או לא תלוי איך זה מרגיש לי פיזית בבטן. הבעיה היא שהמסקנה שלי מכל זה היא שפשוט לעד אני אצטרך להתגרות מאוכל ותמיד להגיד לא,כי אני בוחר שלא יהיה לי לא נעים בבטן,זאת אומרת שהמאבק הזה נשאר לעד...במיוחד הוא נשאר בהתקפי אכילה שאני חווה מדי פעם,לא משנה איך אני מסובב את זה,האוכל מרגיע אותי גם אם זה לאותו הרגע שאני אוכל אותו. זאת אומרת-שהרצון לאכול גם כשאני לא רעב ובמיוחד כשאני חווה רגש חזק ,נשאר,ואני תמיד צריך להיאבק כי לא "ליפול" לשם..

לאכול ולהינות מאוכל זה לא שחור לבן. יש הרבה אפור וגמישות באכילה ובבחירות מזון. אם אתה מתאר מאבק תמידי, אני חייבת לשאול: המאבק הוא עם האוכל או עם הפחד לעלות במשקל? כי אילו הן שתי סוגיות שונות. דרך הנון דיאט אתה מגיע לנקודה בה אתה סומך על הגוף שלך, יודע מתי לעצור לאכול , ואין לך שום מניעה לבחור כל אוכל שתרצה. נשמע ממה שאתה מתאר שעדיין לא סיימת את התהליך. אין שום סיבה למאבק עם אוכל כל החיים.

או לוותר על דברים קורה אצלי רק באוכל ולא בשום מקום אחר בחיים שם אין לי בעיה לוותר על דברים. מכאן שקשה לי לא לטעום כל דבר שאני רואה ,או כל דבר שבא לי גם אם אני יודע שאני שבע. ובטח ובטח כשאני יודע שיש מצבים שיש חשק והוא יכול לבוא גם טוב בבטן,אז למה לוותר או לפספס אותו? איך אפשר לצאת מלופ שלא נגמר הזה? וכמו שכתבתי מקודם,באמת שאני אוכל הכל מהכל בלי אשם..

אולי אתה יכול פשוט להמשיך להינות מהאוכל כמו שאתה עושה? אם זה מפריע לך באיזה שהוא אופן כדאי לפנות לטיפול. אתה מוזמן לפגישת התייעצות ללא תשלום או התחייבות.

בהתקפי זעם אני בוחר לאכול לרוב אוכל מתוק,ויש לי תחושה שהמתוק הוא אקסטרה מתוק מאשר אני אוכל אותו כשאני רגוע. האם זה נכון? בנוסף אם אפשר שאלה נוספת:יש פעם שאחרי התקף האכילה שלי אני מרגיש רוגע,כאילו האוכל הרגיע אותי ולפעמים לא משנה כמה אני אוכל אין רוגע. אפשר לדעת במה זה תלוי? תודה

מה שאתה מרגיש תמיד נכון, כי עם רגש לא מתווכחים. נשמע שמצאת "פתרון" דרך אכילה לתחושות. אבל האוכל לא פותר את בסיס ההרגשה ומקור הרגש. הרגש נשאר ומוסט לאוכל. אז אתה מקבל תחושת רגיעה לאותו הרגע בלבד. כדי לווסת את הרגש לא דרך אכילה, מטפלים תזונתית במקביל לטיפול פסיכולוגי. כדאי לך לנסות.

טובה? אני צריכה ללמוד להפסיק אותה לחלוטין???

שאת צריכה לשאול את עצמך היא כמה זה משפיע על המשקל, בריאות, מערכת היחסים שלך עם אוכל ועוד. אכילה רגשית זה לא דבר פשוט, ולכן אני לא משתמשת במושג הזה בקלות. האם אוכל מכתיב לך את סדר היום? האם אוכל מונע ממך למשל לצאת להיפגש עם אנשים? האם האכילה גורמת לך ל"אובססיה" מחשבתית על המשקל לאורך היום? יש לי עוד הרבה שאלות לשאול לפני שאני קובעת שמדובר באכילה רגשית שצריכה התייחסות וטיפול.

על כל אורח החיים ,על מצב הרוח ועל זה שאני לא מרבה להיפגש עם אנשים,אבל מצד שני הוא כן מספק לי צורך מיידי כשאני אוכלת. אז זה תמיד זה מול זה,ואיכשהוא האוכל תמיד "מנצח"

ולא לתת לו לנהל את חייך. מה דעתך לבוא לפגישת הכרות ללא תשלום או התחייבות כדי לשמוע מה האפשרויות לטיפול?

אני פשוט חושב על זה מנקודת המבט שאני הבנתי שלי הכי טעים לאכול כשאני או רעב או כשיש לי חשק למשהוא וזה לא עושה אותי כבד או תחושה של אכלתי מדי ,אפילו לא טיפה. אז רעב, כמו שכתבתי ,אני לא צריך לחשוב על זה באופן פעיל כי הגוף מסמן לי מתי לאכול,אבל חשק,אין איתות,אז כן,אני מחפש,ממש ככה,מתי אני יכול לאכול את החשקים האילו מבלי שזה יעשה לי לא טוב,פשוט כי טעים וזה כיף גדול. ואני יודע בראש שזה לא בסדר או הגיוני אבל לא יכול להסביר לעצמי,למה לא לחפש הנאה אמיתית שבאמת מגיעה כשאני אוכל ואין תחושה של שובע מדי,וזה משגע אותי, כי אני מחפש וחושב על זה באופן פעיל כדי לא לפספס להפסיד רגע של הנאה,שבאמת מגיע כשאני אוכל חשקים ש"יושבים" טוב בבטן. תודה

לך לדחות אותו. אני חושבת שזה הנושא המרכזי שאתה מעלה. זה כבר מעבר לבחירה שלך לאכול או לא. האם זה קורה גם בחלקים אחרים של החיים? אני נותנת לך חומר למחשבה.