הי,אני לא מצליחה לצאת מהלופ הזה,

שכמה שאני מבינה שכשאני אוכלת זה ממש לא נותן לי כלום,והבעיה שהייתה לפני האכילה עוד נשארה גם בזמן האכילה,יש בעיה שאני למדתי שהאוכל כאוכל ממש מהנה, עד שאני מרגישה שכואבת הבטן,וההנאה הזו היא בדיוק אותה הנאה בתחושה כמו שאוכלם כשרעבים. אני יודעת למה אני אוכלת ,אבל למה אז קשה לי לוותר על הקטע של ההנאה שהאוכל נותן עד שכואבת לי הבטן? תודה

גם כאשר הגיונית מבינים שזה לא עובד, זה לא פותר את הדחף. כי כל עוד לא מצאת דרך אחרת להתמודד עם הבעייה, האוכל יישאר "פתרון". הוא זמין,נגיש ותמיד שם. כדי להפריד בין התמודדות לאוכל, צריך להחזיר את האוכל למקומו הטבעי. הרי אם יש בעייה צריך לפתור אותה בין אם אוכלים את הבעייה ובין אם לא. וכדי ליצור את ההפרדה הזו יש צורך בשיקום תזונתי, הבנה של רעב ושובע ,וויתור על ההנאה כמו שאת קוראת לה. אפשר להנות גם בלי לסבול מכאב בטן, וזה השלב הראשון. ללמוד לוותר על כאב הבטן, גם כשהאוכל עדיין משמש "פתרון" לבעיות.

אז את בעצם אומרת שאני חייבת למצוא פיתרון אחר כי כל עוד אין אותו,הרצון לאכול תמיד יישאר? אבל אנשים שאין להם בעיית אכילה כזו,הם תמיד פותרים את הבעיה שלהם ?אף פעם לא מדחיקים אותה?

או לפתור בכלל. ברור שאנשים מדחיקים בעיות, אבל זה לא מלווה באכילה.הרצון שלך לאכול יישאר כל עוד לא תחזירי את האוכל למקומו הטבעי, ואת זה טיפול תזונתי יכול לעזור לפתור. לא בהכרח לפתור את הבעיות, אבל להדחיק בלי לאכול זה אפשרי. זה לא פתרון מושלם, אבל זו התחלה של הפרדה בין לאכול, לבין לאכול בשביל לפתור בעייה.