פורום פסיכולוגיה קלינית

43032 הודעות
35677 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
07/12/2019 | 07:49 | מאת: su123

השבוע.. פגשתי חיה..?? היא הייתה עם חיה אחרת, חיה חולה... נראה שהיא מנסה לעזור לחיה הזאת... דיברה איתי..בשפת..חיות..שאלה..שאלות.. ומה שמוזר, זה מה שהרגשתי...עדיין... למרות כל מה שאמרה... https://youtu.be/8yhsxnY0moU

שלום לך, זה דמיון יפה, שמנסה לתאר דיבור בשפה מובנת. ואם נניח שכאן אנו בני אדם שמשוחחים במלים של בני אדם - מה ההרגשה שנאמרת? אודי

04/12/2019 | 06:08 | מאת: סוריקטה

הי אודי ובוקר טוב, אני רואה הודעות חדשות של משתתפים היום על הבוקר מוקדם מוקדם, בשעות 'שלי'. זה מחייך אותי (סוף סוף). 'התרגלתי' לקום בלפנות בוקר שלי, ולראות איך נסגר יום האתמול, האמש, בלילה, כשהמערכות שלי לא פעילות כבר מזמן, או, לראות שעדיין ישנים כאן, וזה מאד כיווץ אותי. מבחינתי זה היה חוסר סנכרון נוראי. מכה אחר מכה. אניח שדי חד פעמי, אבל תודה על השנייה הזאת. לו הייתי 'נוכחת' כאן בשעות המענה המאוחרות שלך, עבורי (מה שכמעט לא קרה) אולי היה זה כמו מישהו שאומר לי לילה טוב. אז לפחות 'מישהו' (קול פנימי) אמר לי בוקר טוב היום. סופשבוע נעים, מנוחה ובריאות, סוריקטה

04/12/2019 | 18:49 | מאת: שירה2017

קצת נדחפת כאן... אבל רק להגיד שמרגישה אנרגיות אחרות ממך, משהו משוחרר וקצת מחוייך. אני דאגתי דאף אחד לא בא וכבר אמרתי לעצמי אז לא צריך ובשביל מה אני צריכה את זה. שמחתי לראות אותך בין העצים. שלך שירה

05/12/2019 | 14:07 | מאת: סוריקטה

הי שירה, הרשי לי להאמין שרבים.ות מחברי הקבוצה - פה. ד"ש גם לסנופקין שעוררה בי רגשות חמים. נגעה ללבי הכתיבה בנושא השכנות והתמיכה. נזכרתי באותו זקן שהייתי שם בשבילו כעשר שנים. הזקן, אגב, עבר סוף סוף למקום סיעודי ראוי. הוא מתגעגע, ואני, על אף שקשורה ואוהבת, פוחדת להגיע. נוצרה שכנות חדשה. נפלאה בפני עצמה. מבצע היצורים ממשיך, ומקווה שאחזיר אותם לאיכות חיים סבירה. שירה יקרה - ראיתי גם את מה שרשמת למטה. משחק מילים מדהים, בעיניי. סוריקטה

הי סוריקטה, אז אומר לך לילה טוב וגם בוקר טוב למחר (כשתקראי) וגם סוף שבוע נעים, שקט ומלטף. אודי

06/12/2019 | 09:29 | מאת: סוריקטה

הו, בוקר טוב. עכשיו קראתי (שישי בבוקר האפילו מאוחר). סופשבוע, אבל אם וכשנעלה לכאן, נהיה כבר בתוך השבוע החדש. סוריקטה והזמנים

03/12/2019 | 21:21 | מאת: אנונימית456

היי, אני מתמודדת עם רמות כעס וחוסר שקט בלתי נסבלים. אני מרגישה ככה ברמה מסוימת כל הזמן. לפעמים לא קורה אפילו משהו ספציפי אלא אני בתחושה של חוסר שקט מטורף, חוסר סבלנות וכעס כל כך עצמתי שאני מרגישה שאני משתגעת. בזמן הזה אני לא יכולה לסבול אנשים (אני מבקשת מאנשים לא לדבר וגם אנשים שמכירים אותי יודעים לא לפנות אלי יותר מדי במצב הזה), לא יכולה לסבול רעשים ואורות, לא יכולה עם איטיות של דברים ברקע. אני מתעצבנת על אנשים סתם בגלל שההתנהלות שלהם הייתה איטית מדי. לפעמים יש לי גם ימים טובים יותר, אבל אז משהו קורה ואני נכנסת למעגל הכעס הזה. לפעמים זה גם להתחיל לבכות משום מקום, סתם מתוך תסכול, ייאוש ועצבים. אני מרגישה בלתי נסבלת לאחרים ואז אני גם שונאת את עצמי. אני לוקחת כל מיני כדורים, חלקם לsos (שנהפך להיות sos יומיומי), בין היתר כדי להירגע מהכעס. במצב כזה של עצבים וחוסר שקט פנימי, אני מרגישה צורך לבעוט בדברים, לזרוק דברים וגם לפגוע בעצמי (יש לציין שהשתפרתי בקטע של פגיעה עצמית אבל זה מאבק תמידי). מעניין אותי לדעת מה זה מנגנון הכעס הזה. ולמה כל דבר יכול להוציא אותי מדעתי. וגם איך אפשר לטפל בזה. תודה!

04/12/2019 | 06:23 | מאת: סוריקטה

הי אנונימית, אשתף בנקודת מבטי כמטופלת שעברה דרך מסוימת בשיחות - את מתארת משהו, שאני חושבת, שרובנו (המשתתפים, המטופלים, האנשים) מכירים בעצמנו בדרגות שונות. איני מכירה אותך, נראה שהרגשות כפי שתיארת מחבלות לך ואולי גם לסביבתך באיכות החיים, ואולי זו בעייה. בכל אופן, אוכל לומר על עצמי שלמדתי לווסת רגשות ועוד כל מיני דברים על פני זמן ארוך בטיפול פסיכולוגי. אצלי, אני קושרת את הקושי כמו שאת מתארת, לפעמים למה שאני מכנה ה'חלקים האוטיסטים' אצלי. אבל, כאמור, כל אחד והסיפור האולי מורכב שלו. הסיבות יכולות להיות מגוונות וגם שונות בעיתויים כאלו ואחרים. אז... דרך אחת לבדוק היא בטיפול פסיכולוגי שמתמידים בו. הנה פנית לפורום פסיכולוגיה בתור התחלה :-) סוריקטה

שלום לך, איני יודע לומר בוודאות, אבל אציע שני כיווני מחשבה (שיש לתמוך ולהעמיק במסגרת הטפול הפסיכולוגי שאני מקווה שאת עוברת): הכיוון האחד קשור בויסות חושי. לעתים בעיות בוויסות תחושתי גורמות להצפה כמו זו שאת מתארת - ואם זה המצב יש לטפל ברגישות הזו. כיוון אחר קשור לקושי בויסות רגשי (למשל, של מצבי תסכול) - ושם הכיוון הוא לימוד טכניקות ויסות, למשל על ידי גישות כמו היפנוזה או DBT. רעיונות להתחלה... אודי

03/12/2019 | 16:03 | מאת: דניאל

שלום אודי ותודה על המרחב כאן. יש לי שאלה קצת אחרת. אני דניאל, סטודנט לפסיכולוגיה קלינית בתחילת דרכי המקצועית. אני מטופל אצל אחד מהתותחים בתחום-מפרסם בשיחות, עורך, כותב ומתרגם. אני מרגיש שזה מוסיף המון רעש לטיפול, אחרי הכל-לא הגעתי אליו בשביל ללמוש איך להיות "פסיכולוג טוב דיו". פתחתי את זה מולו, אבל הוא נשאר בעמדה הניטרלית והמתבוננת, אבל נותרתי לא מסופק. מה עושים?

04/12/2019 | 05:28 | מאת: סוריקטה

הי דניאל ובוקר אור, אני רק מטופלת, לא אשת מקצוע בהגדרה, ומשתתפת פה בפורום, בעצם, אני גם מטפלת בכל מיני, גם בנפש בעקיפין . אני כן, כנראה, מבוגרת ממך בשנים רבות. וגם, מעבר לטיפול שעברתי אני בקשר עם הרבה אנשים שמתחילים את דרכם בתחום הנפש ורואה איך נראים הדברים מכיוונם. זה מקסים, בעיניי. מקווה שלנו, המטופלים, יש ניסיון בשיחות וגם למדנו כמה דברים. ולכן, אוסיף גם כמה ממילותיי ומחשבותיי. דניאל יקר, אתה משתף אותנו בדבר מאד חשוב, מאד מאד חשוב, בעיניי. דבר עם המקצוען שלך בדיוק על מה שתיארת בהודעתך אלינו. ואולי בעיקר את תחושת חוסר הסיפוק אותה הזכרת. אולי גם שהתעצבנת עליו קצת. אולי כדאי לך לחשוב גם מה היו הציפיות שלך ממנו? האם היית מתוסכל? אולי תדברו על הקושי לקבל חלקיות, שקיים אצל כולנו. זה חלק מהתהליך שאתה אמור לעבור בצמיחה שלך להיות איש מקצוע. צפוייה לך צמיחה נוספת בחווייה מול מטופלים עתידיים והשנים, השנים, אם מתמידים בהן, נותנות המון. הדרך הדרגתית. היא לאו דווקא חלקה, על פי רוב, ממש לא. אנחנו לא קופצים בבת אחת מנקודה לנקודה כך פתאום, אנחנו גם לא יודעים לאיזו נקודה נגיע, ולאו דווקא נגיע לפסגה. אגב, אני חושבת שמי שהגיע כל כך גבוה, עשה זאת גם תוך חיבור לחלקים הצנועים בנפש שלו. מניחה שאני חופרת לך דברים שאתה יודע, ובכל אופן, הלימוד של כל אלו תוך כניסה לשכבות העמוקות יותר מצריך שנים. אכן חושבת שלשנים ולניסיון יש יתרון ויש במה לקנא וגם לקנא זה בסדר. אפשר גם לקנא מהכיוון השני - אתה עדיין צעיר והרבה ענפים ואפשרויות פתוחות לפנייך :-) המון בהצלחה, נראה שזכית וזה מעורר בי חיוך, תודה לך שכתבת, עורר בי הרהורים נוסטלגיים. בשורה תחתונה - לחזור ולדבר על זה. העתק הדבק את מה שרשמת כאן. נסה, אולי, למצוא מילים מדויקות שיתארו את מה שקראת לו 'רעש'. קנאה נראית לי מילת מפתח, בין השאר. גם נושאי צניעות/יוהרה. אולי כדאי לנסות לאתר היכן שוכנות חרדותך, בפרט סביב הנושא שהזכרת. השאלה שלך, אגב, היא מאד טבעית, מאד התחברתי אליה, והיא לא קצת אחרת :-) סוריקטה

שלום דניאל, אתה יודע להבהיר לעצמך מדוע הגעת דווקא אליו? אולי הקנאה היא אחד הנושאים הרלוונטיים בחייך שעליהם צריך לעבוד? לא ברור לי ממה אינך מסופק (אני משער שהיתה לך ציפיה שלא מולאה) ומה בדיוק ציפית שהמטפל יעשה כשפתחת את הנושא מולו... אשמח אם תרחיב. אודי

שלום לד"ר בונשטיין ושאר הגולשים, התייעצתי פה בעבר ומצאתי את העצות מאוד מועילות. רציתי להתייעץ ולשמוע את דעתכם על המקרה הבא: בניסיונות להבין איך להצטיין בלימודים, נמצא שיש להתייחס ל3 נקודות: - ללמוד ולזכור דברים - יכולת אירגון אופן/צורת הלמידה. - להביע את הידע בכתב. אני חושב שאחת הבעיות שמפריעות להצלחה במבחן היא הנקודה האחרונה. הכוונה אם יתנו לפתור עבודה בבית בשקט לא תהיה בעיה להוציא 100 עגול. הבעיה במבחן שניגשים אליו שדי מהר נגמר ה"כוח" ולא מצליחים. כל שאלה שניגשים אליה ראשונה אפשר לפתור - אבל אחרונה אי אפשר, כי כבר אין כוח. איך היית ממליץ להתמודד עם הבעיה הזאת? חוץ מלהתחיל עם השאלות הקלות. בנוסף מה עושים יום לפני המבחן? נחים? לומדים? בגדול בתקופה לפני המבחן מתרגלים כל כך הרבה עד שכבר מגיעים למבחן יש פחות כוח..... תודה רבה.

שלום דודו, אני ממליץ לך לפנות למקום הלימודים ולבקש קורס אסטרטגיות למידה. שם יעבדו אתך בדיוק על זה. אודי

25/11/2019 | 11:55 | מאת: NOT_FOUND

נדבקתי ביבלות ויראליות בכף הרגל ואני מרגיש שעולמי חרב עלי. הן כואבות וכף הרגל נראית מזעזע והטיפולים עד כה (חנקן נוזלי, משחות וכו) לא עוזרים. מדובר בוירוס שמסרב לעזוב. אשתי אומרת שאני מגזים בתגובותי אבל אני לא מסוגל להמשיך בשגרת חיי, לא מסוגל כל יום לשייף אותן וכרגע גם לא מסוגל לשים נעלי התעמלות מחשש שיתפשטו עוד. כל היום אני מתעסק רק בקריאה בנושא ומחכה שיעבור. אני מרגיש שכל חיי נעצרו עד שהדבר יפתר ולא יודע איך להמשיך מכאן נפשית ופיזית. חשבתי אפילו על כריתת כף הרגל שכן אין אני יכול להמשיך עם הטיפולים הסטנדרטיים שלא עוזרים.

02/12/2019 | 19:47 | מאת: חטוליתוש

הכנס לפורום כף רגל וקרסול יתכן ושם תמצא פתרון לבעיה כאן לא המקום המתאים בהצלחה

02/12/2019 | 20:03 | מאת: חטוליתוש

כותבת לך שוב כי נתקלתי בפורום כירורגיה פלסטית , כוויות, ורפואה אסתטית לדעתי שווה לבדוק גם שם פשוט נוגע ללב הסבל שלך בהצלחה

שלום לך, היפנוזה נמצאה יעילה מאוד לטיפול ביבלות ויראליות. ממליץ לפנות למומחה מורשה לכך (רופא עור, רופא משפחה או פסיכולוג עם ניסיון רלוונטי - ולוודא רישיון של משרד הבריאות להפנט). אודי

23/11/2019 | 06:39 | מאת: סוריקטה

הי ושבוע טוב, קוראת לי וחושבת, שלעתים יש לנו נטייה לבחור מילים מתוך כדי לבטא כוונה מסוימת, אך הן אינן מדויקות. אולי אף מבלבלות. לעתים אפשר לדייק יותר. לעתים הן גם נשמעות הפוכות. למשל, נשתמש במילה 'עצב' במקום 'כעס'. עצב שהוא, לתפיסתי, עגול ורך יותר, ויש בו השלמה מסוימת ומקרבת אולי אפילו מזמינה אהבה; מול כעס שהוא נוקשה ופחות מתפשר וייתכנו בו קצוות חדים ומרחיקים במיוחד. כמו-כן, נשתמש במילה 'כעס' שהיא מילה כללית יותר לשלל רגשות כמו תסכול או עלבון או קיפוח, האשמה, קנאה, נקמה וכד'. אלו מחשבותיי בהמשך למה שרשמת, אודי, לשירה - איך השלמה (הנשמעת חיובית סך הכל, כבסיומו של תהליך אבל) מסתדרת עם תבוסה (שאולי יש בה עוד הלם עדיין, או ניסיונות תיקון לא ריאליים ומכלי משאבים, לצד ויתור וכד'). השלמה - במובן של קבלת המצב הנתון ברוגע ובאורך רוח; ויתור (כן, בחרתי מילה אחרת קצת) - במובן של נטישת שאיפות, הפסקת פעולה מתוך ייאוש. ובצמידות לו - העקשות הבלתי מתפשרת. כשקראתי את שירה (אותך, שירה אהובה ויקרה שלי) הרגשתי מגוון. גם וגם וגם. ההשלמה, העקשנות, הויתור. אם הם לא כל כך מסתדרים ביחד - אולי יש לנו קונפליקט. קונפליקט בין ההתמכרות למאבק, לייאוש, להשלמה. אניח שהתקיעות קשורה לכך. והתקיעות הזו - כמה שנים היא יכולה להימשך. עד כדי בזבוז מסוים של חיים שלמים. וככל שחולף זמן, החלקיות גדלה ולעתים עוד יותר מורכב להסתדר עם מה שיש. הלא הוגן. הזכרת, אודי את 'תפילת השלווה', או שבועת המכורים, כפי שאיכשהו נדמה לי שאני זוכרת אותה. אתם יודעים, רוב הזמן אני שלווה ונינוחה עם המון אורך רוח. נראה לי שזה אמיתי ממש. אבל יש רגעים שבהם חלק אחד מתפרץ מעל פני השטח. צריך להתאמץ כדי להוציא אותו ממני בין בני אדם. מאד מאד. שואלים אם נראה שגם אני לא דייקתי? ייתכן מאד. ואולי הכותרת שגויה. אולי. ניסיתי, ואולי בהמשך אמצא משהו מתקרב יותר. ואם דיברנו על כתיבה - בטיפול למדתי לדבר עברית. אמנם הכרתי מילים גם קודם לכן, אך לא הכרתי את המשמעות העמוקה שלהן וההבדלים בינהן. ייתכן שיצירת המדורים האלה באופן מדויק יותר - סייעה. חושבת שהיא עזרה מאד. אנליזה במובן של פירוק מסוים לגורמים לכדי הרכבה מחודשת מסודרת יותר. בעומק. שבוע טוב, סוריקטה

24/11/2019 | 16:29 | מאת: שירה2017

את יודעת. אני מרגישה איך את יודעת. זה גם וגם וגם. השלמה תוך נסיון להאחז ביש, ולהרגיש כל כך ריקה. ובטיפול אני אומרת, תטפל בי, זו אני שמגיעה בדבקות, אני שיושבת מולך, אבל זה לא רק, וכל הגם וגם הזה מבפנים לא מפסיק. אהבתי איך הפרדת את מנעד הרגשות ונתת להם שמות וניסית לדייק. אם אפשר היה לארגן כך את המחשבות אולי משהו היה נפרם ומתאוורר. את יודעת, גם אני נתפסת כאדם מאוד שלו ורגוע, עם סבלנות אין קץ, גם כשבפנים מתחוללת סערה. בהמשך חהודעה למטה, את ענן על מקל אני מכירה ולא זכרתי... אבל כל כך מתאים לך לכתוב את זה. ומה שאת כותבת, מה שנכתב אצלך בראש, מקווה שימצא את דרכו, בשלמותו, אל הדף. את יקרה לי מאוד שירה

הי סוריקטה, לא רק האנליזה, גם השירה (שימי לב למשחק המלים...) מנסה להתקרב במלים לחוויה עצמה. ותמיד ישאר הפרש לא מפוענח. אודי

01/12/2019 | 15:20 | מאת: שירה2017

מעניין איך שהגדרת אודי אץ הנסיון להתקרב במילים לחוויה עצמה פרופ'שחר גולן (פסיכולוג) כתב ספר שירים בשם פסיכו-אל-נא-ליזה

04/12/2019 | 05:30 | מאת: סוריקטה

הי שירה, זה נשמע מקסים. כמו השיבושים שתינוקות עושים למילים לפני שהם יודעים לומר אותן מדויק. יצירתי כל כך. איזה יופי! שלך, סוריקטה

22/11/2019 | 01:54 | מאת: קרמל 04

שלום, אני חולה מבחינה פיזית ואני לא מתפקדת כל כך רגיל כמו כולם פיזית, אני אני מבקשת לפעמים משכנה שלי שעובדת בסופר כל מיני טובות ביניהם להביא לי משהו מהסופר ומשלמת לה העברה בנקאית כל כל מוצר, הגזמתי קצת? היא אומרת שאני נטל עלייה והיא אומרת שנמאס לה שאני תלויה בה לא נעים לי ממנה עכשיו, איך להתמודד עם האי הנעימות?

24/11/2019 | 12:34 | מאת: סנופקין.

היי קרמל, ראשית אני מצטערת לשמוע על מצבך הפיזי. שנית רוצה להגיד לך שמעריכה אותך על כך שאת מנסה להיעזר בשכנים. טוב שהשכנה יכולה להיות כנה איתך ולהגיד איך היא מרגישה ביחס לכך. אני לא יודעת מה הקשר ומערכת היחסים בניכן. אם אתם בקשר שאפשר לפתוח ולדבר הייתי מציעה לך לעשות את זה ולבדוק איתה מה גורם אצלה לתחושת התלות והנטל. אולי אם תסכמו יום קבוע שבו את מעבירה לה רשימת מצרכים ואולי גם תציעי לשלם לה "טיפ" על הזמן שהיא משקיעה, כמו שאת משלמת על משלוח, תהיה לה יותר נכונות לעזור. לפעמים כשכל הזמן מבקשים משהו, גם אם זה טובה קטנה ועל הדרך, זה יכול ליצור הרגשה לא נעימה. תנסי לבדוק איתה. בד"כ כשמדברים ושמים את הדברים על השולחן, יש הבנה, ואי הנעימות חולפת. באופן אישי אם אני הייתי שכנה שלך הייתי שמחה מאד לעזור לך. מקווה שיסתדר לכן. בהצלחה!

24/11/2019 | 12:59 | מאת: סוריקטה

הי קרמל, ייתכן שהשכנה מרגישה שזה יותר מידי בשבילה, היא גם הייתה כנה איתך. אם יש לך אינטרנט וחשבון בנק וכרטיס אשראי - אולי בחלק מהמקרים תוכלי להזמין משלוחים, למשל. אפשר גם לחלק את המטלות בין מספר דמויות שיסייעו. יש מישהו מהמשפחה שנמצא בקשר איתך? חברים? אולי אפשר להיעזר גם בשירותים (החלקיים מאד אמנם) של ביטוח לאומי. מציעה - תוכלי לומר לה שתנסי להסתייע בגורמים שונים. סוריקטה

שלום קרמל, נראה לי שהדרך הטובה היא להודות לה על ההתגייסות ומה שעשתה עד כה, להתנצל על כך שחשה שזה נטל ולהבטיח שתשתדלי להיעזר בה רק כשממש אין ברירה (אם היא כמובן מסכימה). ומצטרף להערכה הן על הכנות שלך והן על זו של שכנתך. אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב וניפגש בראשון, ואז נצא להפסקה של כמה ימים (אהיה בכנס). שמרו על עצמכם, אודי

24/11/2019 | 05:51 | מאת: סוריקטה

בהצלחה, אודי, בכנס, בעולם המוזיקה והרבה טבע. סוריקטה

24/11/2019 | 16:50 | מאת: אביב 22

שיהיה כנס מוצלח ומועיל

21/11/2019 | 22:41 | מאת: אביב 22

כחלק מהתהליך של הקרבה וגחלק מלנסות לגעת בכעס שוב ושוב עולה הכעס והכאב מול המטפלת הקודמת והדרך שבה היא בחרה לסיים את הטיפול ....אבל ....עדין ברגע שלנסות לדבר את הכעס אני מתנתקת חיפשתי היום מילים שלי מאז ולמרות שזכרתי את זה מילה במילה כאילו זה קורה עכשיו .. ראיתי גם את מילותייך שלך במבי שאת מחזיקה את הכעס וההלם עד שאצליח להיות שם .... ארבע שנים ואני עדין לא שם אבל מתקרבת ואולי ההצלחה הזו תשחרר עוד כעסים ישנים יותר מהגוף ...ואולי אני אפסיק לפחד מהפחד .. אבל למה ניכנסתי רק להגיד לכם ובעיקר לך אודי יקר שוב תודה על אחיזה כל כך מדהימה ומרגשת שאחזת אותי אז בלודש וחצי המוטרפים ההם אני חייבת לך בגדול ... תודה לילה טוב וסופש רך ונעים לכולם אביב

הי אביב, סוף שבוע רך וטוב גם לך. אודי

23/11/2019 | 08:07 | מאת: סוריקטה

הי אביב, אנ'לא יודעת אם את רוצה לשמוע את מחשבותיי... בכל אופן, ראשית, אני חושבת שמעבר לכעס, שאולי, אם רוצים ומוכנים, אפשר לדייק אותו במילים מובהקות יותר, ייתכן כי מעורבים גם רגשות אחרים כמו געגוע, למשל. וכך, אולי נוצרת מורכבות. והמורכבות, כנראה, גדולה לעתים מכפי שאפשר לתת לה מילים. שנית, אני כמעט בטוחה שלולא היו בך חלקים, גם אם מוסתרים ולא מודעים ולא הייתה גישה מובחנת אליהם, שיש בהם תקווה, למשל, או כל רגש אחר, לא היה יכול להיווצר החיבור בינך לבין הזולת שהיה מחזיק אותם. איכשהו משהו בך חייב להתחבר אליהם. בקיצור - לדעתי אלו גם (או בעיקר) חלקים בך, לא כל שכן, כשמדובר בעולם האינטרנט, והתודה שלך צריכה להיות מופנית אל חלקיך. כבוד לעצמך. בתוכך ולא רק מחוץ לך. ריספקט לאחריות שלך. ליכולת ההישענות וההיאחזות שלך על ובחלקיך הבריאים או החזקים וכד'. מה שיכול להיות מפחיד. התלות הזאת. גם זה בסדר. סוריקטה

24/11/2019 | 16:44 | מאת: אביב 22

תמיד רוצה לשמוע אותך לעיתים כמו עכשיו קצת קשה לי להבין לא כי כתבת לא ברור כי אני לא מסונכרנת בכל מקרה בודאי שאני מעריכה את היכולות שלי וכן אני מודה לעצמי על היכולת המופלאה ליצור קשר חדש ומטיב עם מטפלת חדשה אחרי הטיפול ההוא ... לגבי הטיפול הקודם יש המון רגשות זה ברור אבל אני עובדת כרגע אק על הכעס כי אותו אני לא יכולה להכיל כנראה או לדבר ואני שוב ושוב נעלמת ובאים חלקים אחרים שלי ... וכן הכאב מהמילים שלה אז שאני מתעללת בה בתוספת 50 יום חופש ..השילוב הזה ילד היה מאוד לא הוגן ואין לי ספק שלולא המקום הזה ללא הסבלנות ההכלה היד המושטת המליון מילים של אודי ושלכן לא הייתי שורדת את זה ...ועל זה התודה ... והיא תהייה איתי בלב תמיד . אביב

20/11/2019 | 20:38 | מאת: שירה2017

אני חושבת שבעיקר אני אוסרת את הנפש שלי, כולאת אותה, מדכאת אותה, סוגרת אותה במחשכים וגם יודעת שאני עושה את זה. לא הצלחתי ללמוד אחרת. זה כמו לקחת תרופות פסיכיאטריות, כאלה שהופכות אותך קהה, מרוחק מעצמך וממושמע למציאות. הנה רפואה טבעית. ואיך עשיתי את זה, לא עשיתי כלום זה נעשה לבד, במשיכה טבעית למקום הזה, שיודע לאלתר תיקונים זמניים, שאם יש מזל, הם יחזיקו אפילו עשרים שנה. למן ההתחלה זו היתה המטרה. לחפש את המקום הזה, את נקודת המשיכה ולהישאב אליה. שבע שנים הנפש מחפשת אותה, שבע שנים אני חיילת של המציאות וקורבן של הנפש. אבל גם שבע שנים, לצד החיפוש של נקודת המשיכה, אני נלחמת שלא להישאב אליה, בנסיונות בלתי נלאים לבקש עזרה, למצוא נקודות כאב ולהתמזג איתן, הכי קרוב שאפשר, לצרוב אותן ולאסוף את כל נקודות הכאב האלה אלי, לתת להן להיות, כואבות ככל שיהיו, לתת לי להיות במקומות האלה הכואבים, למרוד בחיילת של המציאות, להראות שאני יכולה לא להיות חיילת. ואחרי כמה שנים של מרד, לגלות שנכשלתי, כלום לא השתנה. בנקודה הזו, אחרי שנים רבות ומילים רבות, באות ההשלמה והתבוסה.

21/11/2019 | 08:25 | מאת: סוריקטה

שירה יפה, יש רגעים כאלה, עצומים כאלה, ואת יודעת מתי הם הכי צועקים? כנראה כשכן כן הסתמן שינוי. הם לא ימחקו, כך כתבתי כבר, גלעד יהיה תמיד, כך נדמה לי. שבע שנים זה לא המון בקצבים המוכרים לי, בכל אופן. לא שהן מבוטלת, כמובן. ואסכים שלעתים יש בנפש מנגנונים שיכולים לנצח כל תרופה. כתבתי לך גם למטה. ומניחה שתהיינה לי עוד מילים לומר. אם אוכל מאוחר יותר. שלך, בינתיים, סוריקטה

הי שירה, 'השלמה' נשמע לי משהו חיובי. 'תבוסה' לא. איך הם מסתדרים יחד? אודי

22/11/2019 | 08:22 | מאת: שירה2017

הי אודי, השלמה עם המצב, עם התקיעות, עם חוסר היכולת לשנות, עם כך שהכל היה לשווא מביאה לתחושה של יאוש גדול ותבוסה. שיהיה לך סופ"ש נעים שירה

18/11/2019 | 07:03 | מאת: שירה2017

הי אודי, כשהוא לא עונה לי בזמנים הרגילים, אני מחכה ומחכה ומרגישה שאני כועסת עליו. כשאתה לא כאן בזמנים הרגילים, גם אם לא העליתי הודעה, אני מחכה ומחכה ומרגישה שאני כועסת עליך בלב ומאוכזבת גם בשם כולן. אחר כך אני כועסת על עצמי שכעסתי, הרי אתה ממש לא חייב להיות כאן ובכל זאת אתה מתמיד לאורך שנים רבות ועושה זאת בעקביות ראויה להערכה גדולה. ואני חושבת לעצמי עם כמה שאני מרגישה לא שייכת, לא חייבת, לא נזקקת כאן, הנה אני כנראה כן, נראה שהמקום הפך חלק מהמערך הטיפולי שלי בכל זאת, עם כל הלא מספיק ולא שייך. אני נכנסת קוראת ואם כותבת מחכה לתשובות. לא יודעת למה כתבתי את זה לא בטוחה שרוצה שתקרא את זה. אולי תכעס. שירה

18/11/2019 | 13:50 | מאת: סוריקטה

הי שירה, גם אני עניתי באיחור, וזו סיבה טובה לכעוס עליי. וזה בסדר. אני עונה עכשיו, כשזו האמת שלי. ואני מפוייסת. וחושבת שמבינה מאד את הרגשות שאת מתארת. אלו שאנחנו מעזים לבטא ואולי שתקנו קודם. איתך בלב, סוריקטה

הי שירה, זה בסדר. איני כועס. אני יכול מאוד להבין את התסכול בשל חלקיותם של דברים ואת הכעס שמעורר תסכול זה... אודי

21/11/2019 | 05:50 | מאת: סוריקטה

שירה והי כולם, אמשיך, שירה את שכתבת למטה -בדבר העלאת הגירה והתקיעות. רציתי גם להעיר שהפורום לא נפתח לי בדרך ה'רגילה' וחיפשתי דרך חלופית להיכנס. חשבתי לומר - אז הי, בואי נשב לנו התקועות והשנואות והמאכזבות, האכלניות הגרועות שיושבות בצד - אבל ביחד. "שתי ילדות קיפודות לבדות" ואז חשבתי לי שסביר שזו לא רק התקיעות שאנחנו מנסות להתכסות בה, אלא שיתכנו שינויים מתחת לפני השטח. ופעמים רבות לא מתאים לנו להכריז ולומר שקפצנו מדרגה או התקדמנו. אולי זה מרגיש מאיים. אני חושבת שאפשר להישאר מאחורי הקלעים. מי שזה מתאים לו ולא רוצה לשנות בשלבים מסוימים, לא חייב. וגם לא חייבים לשפוך תכנים אם לא רוצים או מוכנים לזה, רק כי מישהו מצפה ממך. זה לא כלל או חוק. היי מי שאת. וגם אני אהיה מי שאני. תודה על המרק הטעים, וסופש נעים. סוריקטה

21/11/2019 | 08:14 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה המילים שלך יודעות לגעת ו"שתי קיפודות לבדות" אני רואה את הכותרת הזו על כריכת הספר שתכתבי. הלוואי שתכתבי. שלך שירה

22/11/2019 | 09:46 | מאת: אביב 22

הי שירה וסוריקטה יקרות נראה לי שאודי כתב את זה כל כך מדוייק .. אחד היתרונות של המקום כאן זו היכולת להתאים בדיוק את הקצב והכמות למה שצריך בזמן נתון... אין ספק שכל טחת בזמן וביכולת כשכתבתי שקיוויתי שכן תיקחנה מקום זה היה אולי מתוך התחושה שלי שהמרחב כאן מספיק בטוח שמאפשר לתרגל לקיחת מקום בלי פחד ועם הרבה פחות בושה ואשמה . אולי גם קיוויתי שזה שאני לא כאן מה שאומר פחות דומיננטיות יפנה לכן את המרחב לאט לאט ובקצב שלכן אני לא חושבת שאתן שנואות ומאכזבות אני חושבת שאתן בוחרות לקחת מקום של קיפודות ....מתוך נסיון חיים לשמור על עצמכן אבל כאן אתן יכולות לאפשר לעצמכן ...כי מתחת לכל קיפוד יש חלק מאוד רך אוהבת שיהיו לכם ימים טובים יותר אביב

23/11/2019 | 06:46 | מאת: סוריקטה

הי שירה, "שתי קיפודות לבדות" - היא הברקה של רינת הופר מתוך השירים באוסף 'ענן על מקל. השירים שנוגעים בי כל כך ובפרט השיר הזה: https://www.youtube.com/watch?v=aof_1cn1f2w השם של הספר שנכתב בראש שלי הוא כינוי שבחרתי לי בגיל צעיר מאד ובניקוד אחר יש לו משמעות נוספת. הפתיחה שלו תהא נקודה שממנה תתנפצנה התרחשיות לזמנים שונים במסתורין ובמתח וייתכנסו בסוף לשלם ורצף. סוריקטה

24/11/2019 | 13:57 | מאת: סוריקטה

את יודעת אביב, כשאודי כתב (כשכתבת, אודי) את המשפט המצוטט בהקשר ההתאמה - חשבתי לקפוץ ולומר שאני לא כל כך מסכימה איתו עכשיו, ודווקא באותו רגע פחות תפסתי אותו מדוייק. זו הייתה ההרגשה שלי. רשמתי תגובה, שלחתי לעצמי ושם זה הסתיים. זה כנראה כן היה כך עבורי בעבר, אבל משהו השתבש. אני חושבת שתמיד תהיי דומיננטית,אביב, גם אם הבחירה שלך להיות פחות אקטיבית. כן יש/היה לי מקום מסויים, לתחושתי, ואני רוצה שיישאר כזה פחות או יותר. אלא אם זה פוגע במישהו ואז אולי צריך לפנות למחשבה זהירה עוד יותר או מחודשת. אני, למשל, זוכרת את טימי מימים עברו. שהייתה דמות מאד מובילה שנעלמה. ועוד דמויות. כולן איתי בראש. שלכם.ן, סוריקטה

17/11/2019 | 19:49 | מאת: אביב 22

הי שירה אודי וכולם .... שירה יקרה ומרגשת לא יכולה להתעלם מההודעה שלך , תודה על ההזמנה והושטת היד . אני בסדר באמת שאני במקום די טוב אפילו . האמת שאני ברגשות מעורבים כאן ....מצד אחד אני כן כאן מידי פעם כשהנפש זקוקה לשיוט בעיקר משייטת בעצים ישנים שלי ומצד שני אני הרבה פחות כאן ואין לי צורך להנכיח את עצמי. כמו שכתבתי אז בפסח אני בוחרת היום להיות יותר במציאות ופחות במרחב הוירטואלי , משהו כאן אבד לי זה לא מתוך כעס או רגשות שליליים זה פשוט ככה , אישית אני רואה בזה שאני לא מרגישה צורך לשמור על המקום כאן , שאני מרשה לעצמי את החופש לבוא וללכת .. צמיחה מאוד גדולה שלי. יחד עם זאת אתם מאוד יקרים לליבי וחשובים לי , אז היה לי חשוב לענות לך שירה ולא להשאיר את היד המושטת שלך באוויר . קראתי אתכן לפחות לגבי האכזבה והתסכול מהשינויים שקורים כאן ...כן אני בהחלט חושבת שכולנו השתנינו במידה זו או אחרת, נראה לי שהתבגרנו קצת . הרבה בגלל השדרוגים של דוקטורס וחוסר האונים של כולם כולל אותך אודי מול מה שיש וקצת בגלל אינטרקציות אישיות כאלה ואחרות ובעיקר כי כולנו גדלות ומתפתחות בתוך הקשר הטיפולי שלנו. בליבי אולי קיוויתי שאת שירה תיקחי מקום דומיננטי יותר בעיקר לעצמך, תתני קול ומקום עבורך לקושי שלך לצורך שלך. אולי גם קיוויתי שאת סוריקטה אם את קוראת אותי תתני לעצמך מקום . (וכן אני מבינה את האכזבה שלך את הרצון למילים רכות יותר אני חושבת שהפספוס הוא בגלל אי לקיחת מקום בהודעה משלך ושוב כתיבה בסוף, כי אני יודעת עד כמה את אהובה כאן ) אני רוצה לאחל לכן סוריקטה ובמבי אהובות ויקרות מזל טוב והרבה הרבה אושר ובריאות שלווה ורכות לעצמכן ...אתן באמת שתיכן מדהימות כל אחת בדרכה , מגיע לכן . אודי יקר אני מודה לך שוב על המרחב הבריא הזה שאתה מייצר כאן , לא ברחתי מהנושא האחרון שהעלתי כאן הוא הגיע למרחב הטיפולי .... אז שוב תודה שירה על ההזמנה ....אני כאן ,לרגע או יותר ואני בסדר ...אוהבת ומחבקת את כולכם אביב

18/11/2019 | 13:38 | מאת: סוריקטה

הי אביב, חשבתי לי על כך שאולי נוצרה ציפייה מדמויות דומיננטיות (בכללן אודי) להסביר למה הן פה או לא פה ולמה במינונים כאלה ואחרים ולמה באופנים כאלה ואחרים. ולעתים יש תחושת אשמה או הטלת אשמה. רגשות. זה בסדר. ולפעמים קורה שעונים מתוך 'הכרח' או 'כפייה' ולא כי ממש רוצים. ואז אולי מרגישים שמאבדים את האני. ואת הבחירה. והמענה פחות מדייק. זהו לבינתיים. אעיר שכאן כתבתי מבחירה :-) סוריקטה

18/11/2019 | 16:17 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, טוב שבאת וטוב לשמוע שאת במקום טוב יותר. קשה לי לקחת מקום דומיננטי יותר בעיקר לעצמי ובעיקר שאני מרגישה שאני חוזרת על עצמי ולועסת את אותן המילים שוב ושוב, כמו אותה תקיעות שאני נמצאת בה כבר שנים. שלך שירה

הי אביב, אחד היתרונות של המקום כאן זו היכולת להתאים בדיוק את הקצב והכמות למה שצריך בזמן נתון... את בסדר. אודי

19/11/2019 | 18:51 | מאת: .במבי פצוע..

אביב יקרה! תודה על האיחולים מתוקה.. את חסרה לי... שלך, במבי

17/11/2019 | 11:13 | מאת: .במבי פצוע..

אודי הי, איזה קטע... .. אתה שומע אודי? זוכר את תגובתך לקטע שהתרחש ביני לאמא צביה ? זוכר את האפשרות הנוספת שהיצעת? אז כשאמא צביה ואני נפגשנו וכמובן בכלל לא יכולתי להסתכל עליה והייתי אליה אטומה..היא ניסתה לשאול אותי לגבי הרגשות שהתעוררו אצלי בעקבות מה שקרה ועניתי לה שהיא האחרונה שאשתף בזה.. אמא צביה התחילה לומר לי ממש כמעט ציטוט אחד לאחד מה שהיצעת לי.. זה היה נשמע הזוי... באופן כלשהו זה היה נשמע כאילו דיברתם ביחד על האירוע ... לא ויתרתי.. אמרתי לה שידוע לי מה שפרויד אמר לגבי סיגריה... אבל,אמרתי לאמא צביה, אל תעשי לעצמך הנחות... אמא צביה שאלה אותי,מה למשל אני רוצה לשמוע ממנה, ואז פתאום יצאו ממני המון מילים נגדי ,שאני טיפשה ונמאס לה ממני ואני מסריחה ועוד המוני מילים..ממש כמו קיא... אמא צביה שתקה ואני חושבת שזה היה אחרי הרבה זמן 'היא אמרה, את יודעת שלפעמים לא קל בפגישות שלנו.. לפעמים הן מאוד אינטנסיביות .. והפגישה ההיא היתה מאוד אינטנסיבית. ולכן , השילוב של ההפרעות החיצוניות שהיו לישלא קשורות אלייך, בתוספת האינטנסיביות של הפגישה , כנראה שגרמה לי להתבלבל בזמן סיום הפגישה... אחרי שאמא צביה אמרה את זה,בלי לומר מילה ,פתחתי את התיק והוצאתי את ההודעה שכתבתי והדפסתי... עכשיו אני שוב בטוב איתה ומתגעגעת געגועים עדינים ...כמו ציור אבסטרקטי בצבעי מים עדינים עדינים... ואתה משהו אודי !!!! שאפו עליך !!!! מאחלת לך יום טוב מוצלח מבורך ונעים שלך-במבי

18/11/2019 | 13:46 | מאת: סוריקטה

הי במבי, עוד משהו שרציתי לומר - והנה נפתחתי - אני בדרך כלל דייקנית ויש לי תחושת זמן באיזה שלב של השעה אנחנו בפגישה. ביום שקצת שיחררתי - איחרתי טיפה ואז 'פתאום' הסיום הגיע. וזה היה בזמן הנכון. בכל מקרה, במצבים דיסוציאטיביים, שיש לכל אדם, תחושת הזמן משתנה. לעתים (כשטרודים מאד, למשל) רץ בטרוף מהר מידי בתחושה ומאבדים אותו. זה יכול להסביר כמה דברים, אולי. אודי, איך זה בהיפנוזה? הזכרון מתחבר לסוריקטה

הי במבי, אני מאוד שמח לשמוע! אודי

19/11/2019 | 18:53 | מאת: .במבי פצוע..

סוריקטה אהובה, כן... טוב לשמוע אותך.. :) שלך, במבי

14/11/2019 | 07:47 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה איך את מרגישה? חזרת לשיגרה אחרי הניתוח? תשתפי? שלך שירה

17/11/2019 | 16:30 | מאת: סוריקטה

הי שירה, שורף לי לכתוב כאן. צורב מאד. מפחיד מאד. אודי - המילים שלך אליי למטה - לרגע אמרתי 'סוף סוף' וזה החזיק מעט כל כך. המערכת אצלי. עגומה כזאת. שירה - ראיתי את המילים היפיפיות שרשמת לבמבי. ובמבי, ראיתי את המילים היפיפיות לשירה ולנו. והיה לי מה לומר אך לא יכולתי. במובן של הניתוח די נרפאתי והתחזלשתי. היה לי סופ"ש נורא - אז פה מקווה להתחזלש לנורא-אבל-פחות. אולי. החזיקו אצבעות לייצורים שאני מנסה להציל החודש. אני דואגת מאד. שלכם, סוריקטה

18/11/2019 | 16:13 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, בעיני את גיבורה טוב לשמוע שנרפאת. בעיני רוחי הגיע סיר המרק שלי עד אלייך. מחזיקה אצבעות ליצורים שאת מצילה ומקווה שבהמשך השבוע יהיו ימים טובים יותר. איתך שירה

14/11/2019 | 05:12 | מאת: NOT_FOUND

היי, זה התחיל לי לפני יותר מחודש. התחלתי להרגיש ריחוף, חוסר ריכוז תסכול בעבודה ובהתחלה לא נבהלתי כל כך. יום למחרת אני מתעוררת בבוקר עם חרדה גדולה והדבר הראשון שאמרתי זה שאני מרגישה מוזר ומרגישה שאולי הכל לא אמיתי. מאז אותו בוקר שזה קרה לי המחשבה הטורדנית הזו לא יוצאת לי מהראש ומלווה אותי לאורך כל היום ומתעצמת בלילה. אני כמעט בכל רגע נתון כל הזמן שואלת את עצמי את השאלות האם מה שאני רואה זה אמיתי? הסביבה, החפצים האנשים, האם אני באמת נוכחת כאן? למרות שאני רואה לנגד עיני את המציאות ואת הסביבה ואני מגיבה לה אבל אני לא מצליחה להתחבר, לא מצליחה לסמוך על המחשבה שבאה ואומרת שכן הכל אמיתי כי עובדה שאני רואה. אני מרגישה כאלו הראש נמצא במקום אחר. אני מנסה לפעמים לגעת בחפצים, לשים לב לתנועות שלי, להסתכל במראה ואני רואה אבל מרגישה שמשהו בי מעורער. קשה לי מאוד להסביר את מה שאני חווה. אני מרגישה שאני עושה כאלו הכל על אוטומט, אני בוהה ולפעמים נודדת ולא מקשיבה, שוכחת בקלות, חוששת לצאת מהבית שמא הניתוק יתעצם ומרגישה הרבה תסכול בתוך עצמי שאני אתקע עם המצב הזה.  אני כל כך חוששת מדה ריאליזציה, מהניתוק שאני חווה כרגע ואני לא מצליחה למצוא סיבה למה נכנסתי למצב הזה. אני בכללי סובלת מחרדות, מחשבות טורדניות, דאגות בלתי פוסקות, דיכאון, אבל אף פעם לא הגעתי למצב שאני קמה פתאום בבוקר ומרגישה ספק לגבי המציאות, מתחילה לתהות לגבי האם הכל אמיתי? האם אני באמת כאן? ואני רואה הכל אבל לא מצליחה להאמין ולהתחבר. לצערי התלווה למצב גם דיכאון וייאוש. האם יש טיפול מומלץ לדיסיצואציה, לנתק מן העצמי ומהסביבה שגורמת לסבל רב? נדמה לי שההפרעה נקראת הפרעת דה ריאליזציה/דה פרסונליזציה. אציין שחזרתי לטיפול תרופתי בציפרלקס וברבע בכדור חדש בשם אריפליי עקב התפרצות התופעה לאחר הפסקה של חצי שנה עם הציפרלקס שאותו לקחתי שנים והפסקתי על דעת עצמי. אשמח למענה, רעות

שלום רעות, יש טיפול לדיסוציאציה, ומתיאורך עולה שהיא 'יושבת' על תמונה קלינית רחבה יותר. אני משער שאת נמצאת בטיפול פסיכולוגי? אודי

היי אני אמורה להתחיל טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוגית קלינית שמטפלת במגוון שיטות- דינמית, cbt, emdr נשמע שהיא תוכל לעזור לי לצאת מזה? בנוסף חזרתי לטיפול תרופתי במינון נמוך של ציפרלקס 5 מג ורבע כדור אירפליי שנוסף לי גם.

13/11/2019 | 12:37 | מאת: .במבי פצוע..

אודי וכולכם הי, מצאתי את עצמי חושבת קצת על המדינה ופתאום חלפה במוחי המחשבה שאולי ניתן לאבחן את המדינה כסובלת בהפרעת אישיות גבולית...?? :)) :(( * חשבתי על המדינה שעדיין אין לה 'מעטפת עור' ברורה..אין לה עדיין גבולות ברורים ומוסכמים על כולם.. * התכונה היציבה במדינה היא חוסר היציבות שבה .. לרגע תחושת שלווה,רוגע..ואתה לא מספיק להגיד ג'ק רובינסון וכבר מלחמת חורמה שלמעלה ממליון ילדים נשארים לפתע בבית , אזעקות עולות ויורדות ולהבות אש באמצע כביש מרכזי ליד צומת גן יבנה.. * עברה בדיחה בווצאפ שכיוון שמדובר על יום שלישי וחופש -אולי כבר יערכו בו את הבחירות... :) :((( כן...בגדול,המדינה 'חצויה לשניים' והכל בעוצמות...ואולי בחירות שלישיות ... וכמו שהכל התחיל ב'בום 'גדול אתמול,אולי הכל יירגע תוך מס' שעות... ותגידו לי אתם ,המדינה לא סובלת מהפרעה? המדינה לא זקוקה לאמא צביה? ....... אפרופו אמא צביה.... נכנסתי איתה לקטע מטורף... בשני בבוקר כשהגעתי אליה היא אמרה שלום ב'חצי קלא'ץ'...חלש,שקט ... אולי גם הרגיש לי ש'לא בא לה לראות אותי היום... הפגישה נקבעה לשעה 9:15, ולכן היתה אמורה להסתיים בשעה 10:05. בפועל,בשעה 9:50 אמא צביה אמרה לי שאנחנו צריכות לסיים... קמתי ויצאתי ,ובחוץ הסתכלתי על השעון וגיליתי שאמא צביה טעתה.. נכנסתי לרכב וכתבתי לה הודעה לגבי הטעות שעשתה..אמא צביה ניסתה המון פעמים להתקשר אלי בטלפון ולא עניתי לה.. אני מרגישה שאני לא מסוגלת להגיע אליה לפגישה הבאה... מצד אחד,כתבתי בגלל 2 סיבות : גם בגלל שהיה בי את הקול הפנימי:"זה רק נדמה לך,זה רק נדמה לך' ואמא צביה סיימה בזמן ואת (במבי טועה) וגם בגלל שבילדותי כשהיו טעויות שהייתי ערה אליהן והייתי מגלה ,הייתי כמו 'אהבלה' מטומטמת שלא מבינה כלום ולא הייתי מגיבה.לכן הרגשתי שאני חייבת להגיב לאמא צביה !!! מצד שני,עצם זה שהסתכלתי על השעון וראיתי שהיא טעתה ברבע שעה ואני מגיבה זה בגלל שאיכפת לי ואני גם קטנונית... אבל בעיקר בעיקר שאני כאילו באמת צריכה אותה.... זה שורף לי את הנשמה!!!! אני מסתדרת לבד ולא צריכה את אמא צביה עם חמש עשרה הדקות המזורגגות שלה... ועכשיו...אני מזיזה קצת את הזום ושואלת את עצמי : במבי,מי בהפרעה? המדינה ? ואולי את ! את במבי! את בהפרעה...???? שלכם, במבי

13/11/2019 | 22:42 | מאת: חטוליתוש

במבי אהובה את לא בהפרעה וגם לא קטנונית עוד רבע שעה בטיפול מאוד משמעותי... עוד רבע שעה זה עוד המון זמן בשיחה כשבדיוק יש עוד כמה מילים חשובות להגיד..או להסביר משו חשוב והמדינה שלנו בתקופת בחירות מטורפת כשכל אחד רוצה לקרוע נתח יותר גדול מהאחר נראה לי שיהיה בלתי אפשרי לא ללכת לבחירות פעם 3 ןאת מתוקה..תפסיקי להכות על חטא..מה שהיה בילדות והרגשת שזה היה נכון..היה באמת נכון .. לא ענית לאמא צביה כי הרגשת שגזלו ממך זמן יקר ..שלחת לה הודעה ולא ענית לה חזרה..רק מאותו מקום שהרגשת שגזלו ממך וכן את זקוקה לאותן 15 דקות כי אחרת לא היה מעלה בך מירמור...!! גם זה קורה....למה שלא תנסי לחשוב אייך את ממשיכה מכאן והלאה לפגישה הבאה ומסבירה לאמא צביה בדיוק את כל מה שכתבת כאן ..על מה שהביא אותך להגיב כמו שהגבת ?? אני מאמינה שתוכלי לדבר איתה ..להסביר...גם את זה שלא ענית לשיחות ממנה כי הכל היה תגובת שרשרת כך לפחות אני הרגשתי... ואם אני טועה ..זרקי לפח.. חיבוק אם אפשר חטולית

14/11/2019 | 06:56 | מאת: שירה2017

וואו במבי זו את המיוחדת ולא בהפרעה :) כל כך יפה ועמוק וחכם וגם חוש הומור יש במילים שלך. את משהו! אני חושבת כמה טוב שאפשר להעמיד מישהו על טעותו, כמה טוב שאפשר לכעוס על מישהו בלי לפחד שינטוש (וכן, גם מעצבן, טעות שכזאת.. מאוד). הנזקקות קשה, לפעמים עם קצב פעימות הלב נאמר השם שלו, כנראה לגייס אותו להיות איתי ולשמור עלי בעולם של הגדולים. אם הייתי יכולה, הייתי נשארת אצלו בחדר ולא יוצאת משם. שלך שירה

14/11/2019 | 16:48 | מאת: .במבי פצוע..

חטולית מתוקה, לא עניתי לאמא צביה כשהתקשרה היות ולא הייתי מסוגלת... לא הרגשתי שאמא צביה 'גוזלת'ממני.. לא חושבת ... לפחות לא במודע.. מה שכן הרגשתי, זה בליל רגשות בעוצמה שלא יכולתי להכיל.. *הרגשתי בעיקר דחייה..שהיא דוחה אותי ולא רוצה אותי.. אמרתי לעצמי שייתכן מאוד ובלא מודע שלה (של אמא צביה) המפגש איתי היה עבורה סבל והיא כבר רצתה להתפטר ממני ולכן באופן בלתי מודע 'טעתה'.. *היה גם פתאום הבזק של הבנה ובעקבותיו תחושה איומה של השפלה נוראית שכאילו אני כל כך כל כך צריכה אותה... אלו היו התחושות הדומיננטיות שהציפו אותי.. ולזה נוספו גם הקולות הפנימיים שבי של 'זה רק נדמה לך,זה רק נדמה לך'..שלמעשה אני טועה ומתבלבלת.. ותחושות נוספות קשות שלא הקלו... חטולית , את יודעת ? עד שכתבת לי את תגובתך בכלל לא חשבתי ש'עשיתי משהו לא ראוי' כשלא עניתי לה לטלפון... זה מעניין... בכלל לא חשבתי עליה אם היא נפגעת עכשיו,נעלבת,כועסת .. ואת יודעת מה חטולית ? כשאני רק חושבת עליה שאולי נפגעה או כועסת על שלא עניתי לטלפון אני מתמלאה עליה בזעם מטורף ומה שיש לי בלב זו המחשבה :' את עוד רוצה עודף אמא צביה ? לא מספיק מה שעשית?אני צריכה עכשיו בכלל לחשוב מה עשה לך או לא עשה לך זה שלא עניתי לך ?' בקיצור, בלגן חטולית... תודה לך מתוקה וחיבוק :)) בטח שאפשר :)) במבי

14/11/2019 | 16:55 | מאת: .במבי פצוע..

שירה... שירה מדהימה שאת !!!! :) את יודעת מה שירה ? תקשיבי למילים הללו שכתבת לי : 'כל כך יפה ועמוק וחכם וגם חוש הומור יש במילים שלך. את משהו!' כל תו ותו ממילים אלו כמו מראה ששמתי לך...מתאימות לך... ואת שירה, באמת, את יפיפייה !!!! ולא הבנתי את מה שכתבת בסוף מעתיקה :' הנזקקות קשה, לפעמים עם קצב פעימות הלב נאמר השם שלו, כנראה לגייס אותו להיות איתי ולשמור עלי בעולם של הגדולים. אם הייתי יכולה, הייתי נשארת אצלו בחדר ולא יוצאת משם.' שירה... בבקשה הסבר להדיוט... :( שלך,במבי

הי במבי, אפשרות נוספת: אמא צביה הייתה במצוקה, לא מרוכזת ואולי מבולבלת. היא ניסתה להיות אתך בכל מאודה, אבל כנראה משהו חיצוני (ולא את) הפריע לה. הרי פתחת את הודעתך בתאור הברדק שמסביב... הכל יתאזן ויחזור למקומו וניתן יהיה לבאר ולהבין מה בדיוק קרה שם. בכל מקרה, ברור לך שאת היית בסדר... אודי

15/11/2019 | 11:44 | מאת: שירה2017

במבי אהובה, המילים שלך אלי עטפו אותי בחום וחיוך. מה ניסיתי לומר... בגלל הנזקקות הזו במטפל אני ימים שלמים הולכת וקוראת בשם שלו בפנים, כל הזמן. אולי קוראת חו לעזרה, אולי מפני שאני מנסה להפנים אותו ולקחת אותו איתי ביומיום. שיהיה לך סופשבוע נעים ורגוע שלך שירה

18/11/2019 | 06:20 | מאת: סוריקטה

הי במבי, לצערי, כך נדמה לי, המדינה, כפי שהיא כעת, בעיניי, יהירה מידי בכדי להסכים להיות 'מטופלת', אם נשווה לפסיכה. ואולי אני טועה. ואצטרף למה שאודי רשם - ייתכן שמשהו מאד הטריד באותו יום סוער. ומעניין - כרגע אני לא מרגישה ולא זוכרת שהרגשתי שאני צריכה את המטפל כל הזמן כל הזמן. גם כשהייתי בטיפול צפוף, לפני שנים, ובאמת היו לי עוד פגישות, גילינו שיש גבול, ובשבוע מסוים, אחד ויחיד, בו הגדלנו באמת את מספר הפגישות עד לקצה, זה הרגיש לי יותר מידי. היו פנטזיות אימוץ. אולי בשביל לכאורה פחות לקחת אחריות. לא יודעת. כנראה שעדיין בקונפליקטים עם סיבוך מסויים. סוריקטה

13/11/2019 | 11:30 | מאת: ינשוף

תקופה ארוכה (לפחות חודש או יותר), אני מגיעה לטיפול ונרדמת. אני מתאמצת להיות נוכחת אבל הפחד משתלט עלי ואני נרדמת ממש.... כל פגישה כך..... אני מתוסכלת מאוד מזה ויוצאת מהפגישות במצוקה ..

13/11/2019 | 22:55 | מאת: חטוליתוש

מתוקה שלי נמחק לי אז כותבת שוב.. לי קרה פעם אחת שנרדמתי למטפלת מול הפרצוף בגלל חוסר שינה של 3 ימים רצופים את נרדמת לה כבר חודש ימים בטיפול בגלל..פחד להתמודד ..?? באמת מאוד מתסכל.. מה אומר לך יפה שלי ..באמת מצער מאוד .. כבר דיברת עם המטפלת על ההרדמות שלך..?? מה היא אומרת ?? אייך היא מציעה לעזור לפתור את הבעיה ?? אין לי רעיונות להציע לך לצערי ... אולי את באמת מותשת מעייפות ? איתך מתוקה שלי וחיבוק חטולית

14/11/2019 | 07:45 | מאת: שירה2017

ינשוף יקרה, אני מכירה את תחושת העייפות הזו בחדר, אני חושבת שזה כמו מעבר למצב תודעתי אחר. האן המטפלת שותקת כשאת נרדמת או מנסה לדבר איתך או עם עצמיים אחרים שאולי נוכחים בחדר? איתך שירה

חטולית יקרה זה לא מעייפות זה סוג של ניתוק אולי.... כאשר אני מתחילה לנסות לדבר על הדברים הקשים אני נרדמת... המטופלת הציעה לי להחזיק משקולת כדי לעזור להיות נוכחת אבל זה לא עוזר... תודה על החיבוק

הי ינשוף, זה באמת קשה מאוד ואני משער שזו תגובה לקשיים שעולים בטיפול. טוב שאת מצליחה להגיע למפגשים. אני משער שתדברו על זה ותאפשרו לך להיות יותר נוכחת. אודי

11/11/2019 | 16:01 | מאת: NOT_FOUND

האם יש לכם המלצה על פסיכולוגית נחמדה מטעם מכבי בירושלים?

שלום, איננו ממליצים כאן שמית. אם תרשמי/תרשום כתובת מייל, המעוניינים יוכלו לשלוח ישירות לשם. אודי

10/11/2019 | 20:45 | מאת: בריה

פתאום נתקפתי כאב וגעגוע אליו.. למטפל שלי.. הבנאדם הכי משמעותי בחיים שלי אני לא מצליחה להבין את הקשר הזה.. בחדר עצמו קורה עולם ומלואו ביני ובינו.. מרגישה אהבה, חיבור עמוק, הבנה אמפתיה , צחוק, כאב.. במשך שנה וחצי שאני רק צומחת ומתפתחת בקשר הזה אבל כל כך רוצה מזה עוד, ומצד שני מבינה כמה חשובים הגבולות.. וזה מתסכל. אני אוהבת אותו מאוד.. ושבוע ימים מרגישים לפעמים כמו נצח

הי בריה, בהחלט. הגבולות חשובים, גם הרגשת ההזדקקות חשובה. וגם לתסכול יש מקום מכובד. ודעתי בעניין הגעגוע ידועה (אני חושב שגעגוע זה דבר טוב בסופו של דבר). אודי

08/11/2019 | 03:03 | מאת: NOT_FOUND

היום אני בן 24 ואמא שלי נפטרה ממחלה שהייתי בן 18. הזמן עבר וההתמודדות והגעגועים מציפים וניהים קשים יותר ,אני מרגיש שיש לי חור בלב שפשוט אי אפשר לאטום אותו . אני כלכך אוהב את אמא שלי היא הייתה המון בישבילי ...מתגעגע לחיבוקים לסתם לראות סרט ולשים עליה ראש לקול שלה לעצות שלה להתייעצות לתמיכה בהכל! תנסו להבין מילים לא יתארו את זה,בחוץ אני "קשוח" אבל שאני לבד אני חושב עליה ומתפרק גם אחרי כל כך הרבה שנים אני אוכל את עצמי שאיכזבתי אותה ולא הראתי לה את כל אהבתי וכל הערכתי אליה היא הייתה עמוד התווך שלנו ושל המשפחה המורחבת והיא ממש חסרה לי בכל צעד בחיים בכל דקה. איך אני יכול להתמודד עם זה? כדאי לי ללכת לפסיכולוג? אני צריך ייעוץ בעניין . תודה רבה לעוזרים

10/11/2019 | 12:19 | מאת: חטוליתוש

היי שלום לך אכן אבדה כבדה.. ואין צורך בהרבה מילים לתאר כמה היתה.. הכל כתוב ומוסבר היטב מבינה לרחשי ליבך..אבי נפטר לפני 8 שנים..ולמרות שלא היה כמו אימך עדיין חסרונו מורגש.. אייך להגבר..? אצל כל אחד מתבטא בצורה שונה.. אני כן דיברתי את הגעגועים בטיפול ומאוד עזר.. וגם כאן בפורום דיברתי וקיבלתי תמיכה.. נסה באמת טיפול עם פסיכולוג.. בטח לא יזיק חטולית

שלום לך, זה טבעי ביותר להרגיש תחושת אובדן כזו. להערכתי, אם אתה מרגיש שהאבל אינו מתקהה ושאתה זקוק לעזרה ולאוזן קשבת, אין דופי בפניה לאיש או אשת מקצוע שיסייעו בעיבוד האבל. אודי

07/11/2019 | 21:03 | מאת: .במבי פצוע..

אודי הי, ... .. אודי... אתה יודע מה ? ... תעצום עיניים ואז פתאום תבין.. היום ה 7/11 מסובך לי אודי... החיים מסובכים.. בני אדם זה משהו שאתה לא יודע איך להתנהל איתם.. אודי...נכון שאתה מבין לבד מה שהלב שלי אומר ורוצה ממך????? במבי

הי במבי, אני מנחש, אבל לא בטוח שמבין. אם תשימי במלים מה שהלב אומר ורוצה - יש סיכוי טוב יותר שאבין... ומזל טוב :-) אודי

07/11/2019 | 06:07 | מאת: סוריקטה

הי במבי, פתחתי שוב עץ, ואכתוב באופן מעט מוצנע, עד כמה שאפשר. תאריך בעל משמעות עבורך היום. אם תרצי לספר. מה הציפיות, איך עבר. אולי. בואי אלינו. שיהיה שקט ונינוח, סוריקטה

07/11/2019 | 17:45 | מאת: שירה2017

מצטרפת לסוריקטה ומוסיפה ברכות חמות ליום הזה ממש, מקווה שיש בו רגעים משמחים ועוטפים באהבה. שלך שירה

07/11/2019 | 19:43 | מאת: .במבי פצוע..

סוריקטה הי, ..... ..אמממ... ..יום הולדת.. ..יום הולדת... ח'תכת יום... מה אומר לך סוריקטה??? אז ככה... היום שבו נולדתי,השעה,הרגע הזה שבו הגחתי לאוויר העולם, הייתי רוצה,... פתאום ראיתי בדמיוני ציפורים מצייצות,העלים נעים מצד לצד בעדינות, השמש שולחת קרניים חמימות, עדינות, חום שמותאם בדיוק לתינוקת שמגיחה לאוויר העולם... כל היקום , זרועות העץ פתוחים לקבל תינוקת קטנטונת שזה עתה הגיחה לאוויר העולם... כל העולם שמח לקראתה.. :) טוב....נצא מהפנטזיה... מה שאני מצפה שיהיה היום הזה,שפשוט -לא יהיה... אני רוצה שכולם יזכרו את היום הזה ויחגגו לי ואני רוצה שאף אחד לא יזכור את היום הזה והוא יחלוף ביעף... למעשה שהיום הזה לא יהיה... אמא צביה אמרה לי שאני מאוד מאוד רוצה ויחד עם זה ,יש לי קושי מאוד מאוד לקבל.... אני מוצאת את עצמי שוב חוזרת לטבע.. בטבע קל לי, קל וכיף לי לקבל מהציפורים,מהעצים,מהשמש ,מזרימת המים שבחצבאני,מהשפירית,מעץ התאנה והטבע שפורש זרועותיו ולוחש : 'בואי,בואי מתוקה,כל העולם מחכה ושמח לקראתך' לא יודעת אם הצלחתי להסביר מה אני מרגישה ,מצפה/לא מצפה... לא יודעת... שלך, במבי

הי במבי, מתחבר לחלק שלך שרוצה... שמח ליום הולדתך. ברכות! אודי

06/11/2019 | 20:47 | מאת: חטוליתוש

המקום שוב תקוע כבר חשבתי שהמקום מתחיל חהתעורר אבל לא...!!!! חבל נורא.. עצוב נורא לראות את המקום עזוב חטולית

07/11/2019 | 16:15 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, מנסה להבין את תחושת האכזבה בהקשר לכאן. מכל אחת בדרכה. לא מבינה, עדיין, מה קורה איתנו. לשמע התגובות - אולי היינו צריכים לצאת מהמסך וחסל. ראיתי את שכתבת למטה. את יודעת, חשבתי לכתוב משהו על משפחות 'פולניות' והאכזבות שבאות איתן. אאחל ימים פחות מסובכים לכולנו. מאמינה שמחוץ ל'אינטרנט' דברים נראים 'פשוטים' ו'רגילים'. פרוזאים. שלך, סוריקטה

07/11/2019 | 17:48 | מאת: שירה2017

חטולית יקרה, מכירה את התחושה.. ההודעות עומדות תלויות ואין מענה. זה מאוד מקשה גם על השיח בינינו ועל רצף של שיח בכלל. איתך שירה

הי חטולית, יש גם אכזבה ותסכול. לא תמיד כל הצרכים והמשאלות שלנו נענים, גם כאן. מבאס, אבל ככה זה... אודי

06/11/2019 | 16:48 | מאת: ינשוף

המטפלת אמרה שלפעמים החלקים נעלמים. רוצים להעלים את המטפלת! גם רוצים להעלים אותי! כל כך כועסים עליה... ויש מצוקה בפנים ולא סומכים עליה.

07/11/2019 | 11:45 | מאת: חטוליתוש

מתוקה שלי מצטערת לשמוע על המצוקה שבפנים..ועל זה שלא סומכים עליה כבר דיברת עם המטפלת על המצוקה הזו ,? מקווה שתבין ותוכל לעזור איתך מתוקה שלי עם חיבוק גדולללל חטולית

07/11/2019 | 16:03 | מאת: סוריקטה

הי ינשוף, הרשי לי להאמין שיש גם חלקים (לפחות אחד מהם) שרוצה שהמטפלת תתמיד ותישאר, והוא כן יודע להישען ולתת אמון. דחף של חיים. והייתי רוצה להאמין, שיש חלק אחד לפחות, שרוצה שאת תישארי. יש אותם, ואיתם, יש חלק אחד לפחות, שצועק ועושה הרבה רעש, עד כדי כך שלא רואים ושומעים את החלקים האחרים, כאילו הם נעלמו. ואין אליהם גישה. לכן אנחנו אף על פי כן ולמרות הכל כאן. סוריקטה

הי ינשוף, כמו שכתבה סוריקטה - יש גם חלקים אחרים, עם צרכים ורצונות אחרים. לצד הכעס וחוסר האמון יש גם תחושות בטחון ויכולת לסמוך. הם אלו שמאפשרים את המפגש ואת ההמשכיות, וגם את הגחתם החוצה של החלקים המנותקים. אודי

06/11/2019 | 07:55 | מאת: מכל

תודה שירה וחטולית. היום הרבה יותר טוב. תודה אודי, מתחילה לסמוך על עצמי.. נפגשתי עם חברה והיה נחמד. גם קבענו לצאת ברביעיה עם חברה נוספת לסופ"ש..מקווה שיצא לפועל...מעולם לא נסענו בעלי ואני ככה עם עוד זוג. בדרך כלל רק שנינו או עם משפחה נוספת. הפעם זה בזוגות...נראה איך יהיה. אולי מתחילה קצת לשחרר ולחיות! להיות כאן ועכשין ולראות איך יתפתח. וזה בסדר לבדוק איך אני שוב מתקרבת לאנשים ולחברות...אולי..מקווה שאהנה מהדרך החדשה ואצליח גם להפתח ולא רק להיות בקשרים שטחיים... כי יש לי המון חברות וחברים בסביבה ולמרות זאת לא הרגשתי שייכת או ממש קרובה אליהם...הפעם מנסה להתקרב יותר....לאט ובזהירות.

06/11/2019 | 11:45 | מאת: חטוליתוש

מאמי שלי מבינה את הרגשות המעורבים האלה אכן צעד אמיץ לקראת תהליך חדש נסי לשחרר את המעצורים גם אם בהדרגה לדעתי תהיה חוויה מתקנת בהצלחה חטולית

06/11/2019 | 21:52 | מאת: .במבי פצוע..

מיכל יקרה!!! מדהימה הדרך שאת עושה!!! פרידה זה משהו כל כך לא פשוט... יש לא מעט אנשים שאני מכירה שכשנאלצים לעשות את זה , פשוט חותכים... ואתן ( את והמטפלת שלך) עשיתם/ עושות את הפרידה בתהליך שגורם להשתאות,להתפעלות... מדהים מיכל..... לדעתי אנחנו פחות או יותר הגענו בזמן די חופף... אני עדיין כל כך ,כל כך רחוקה מתהליך פרידה... אני קרובה יותר למצב עוברות אצל אמא צביה :))) שלך, במבי

07/11/2019 | 06:37 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, אומר שוב שבעיניי את אמיצה. יכול להישמע מפחיד, ואני זוכרת שזה בקטנה ולאט לאט ובשלבים וניסיון ולא ממש פתאומי. ובכל זאת, בשקט אומר שאת אמיצה. אנחנו יכולות להיות מאד חברותיות וברגעים אינטימיים יותר יש משהו, לעתים, מפחיד מידי. הקירבה הזאת... אם תרצי - ספרי על הניסיון. על ההרגשה לפני, תוך כדי ובמרחק זמן. שלך, סוריקטה

חטולית, במבי, סוריקטה יקרות!! זה נשמע כל כך בנאלי ופשוט הרי כל אחד יש לו חבר או חברה קרובים...ואתן כל כך מבינות אותי!!! זה לא מובן מאליו! אני מנסה, מצחיק שדווקא הרעיון לסופ"ש כזה הגיע מבעלי...יש עוד זמן ואני די בלחץ מזה...כלומר בטח יצא שהוא יהיה עם הבעל ואני עם האישה ו...לא יןדעת..זה ממש חדש...מעולם לא ניסינו. הוא ניסה אמנם לקרב אותי לנשים של חברים שלו, וזה היה כישלון ממש!!! כלכך לא התחברתי. הפעם זו חברה שלי ונראה איך הוא יתחבר עם בעלה..אתגר. החיים. לכך התכוונתי שמרגישה שונה כל כך...ואתן מבינות! מרגישה מוכלת ומובנת מכן. ואמיצה? לא יודעת... רוצה שינוי זה בטוח. להיות קצת יחד ולא להרגיש מוזרה או לבד! כלפי חוץ לא מבינים...בטוחים שאני סופר חברותית מוקפת אנשים...ממש לא. תודה יקרות על העזרה בדרך אל הקרבה.

הי מיכל, בדיוק ככה... אודי

05/11/2019 | 18:35 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, איך את מרגישה? מחלימה אחרי הניתוח? איתך שירה

06/11/2019 | 11:47 | מאת: חטוליתוש

באמת לט סיפרת כלום על הניתוח שעברת רוצה לעדכן..לשתף.. אייך שמרגיש לך חטולית

07/11/2019 | 05:57 | מאת: סוריקטה

הי שירה, מוצאת את עצמי מחפשת להתכנס. דיברתי יותר מידי. ראו יותר מידי. הניתוח? די אדישה לעצמי. לפניו. במהלכו. אחריו. חוויה מוזרה. ואיכשהו בקטנה. הייתי רגועה לגמרי. גם המדדים האוביקטיבים כך הראו. מוזר כל כך. אנשים חווים אותי כאדם שליו וסבלני מאד מאד. יש בזה משהו. והמשהו הזה כנראה גם טוב לילדים מסביבי. והניתוחון - לא הספקתי לנוח מאז. מידי לא הספקתי. במקביל שעות נוספות ביום מוקדשות להצלה של עוד ייצורה בסכנה. ועוד גורים. כן, זוכרת שיש גם אותי. רציתי אתמול קצת לשבת, זה כמעט לא קורה במהלך היום. לפחות 14 שעות על הרגליים ברצף. רציתי לשבת, להיטען, ואז, קרה משהו שחייב אותי להמשיך ולקום. יצאתי משלוותי לרגע. והיום ההוא של התאריך - מצד אחד סופרת אכזבות - מי לא זוכר (שזה הרוב, ובעיקר האמא נזכרת וגם לא ברשימה הזאת). ובתקופתנו, מתוך הבודדים שכן - כבר מסתפקים בווצאפים וחסל. והיום ההוא, היה יום של עבודה קשה במיוחד. אולי השבת אצליח קצת לנו. זה היום היחיד שנשאר. דיברת, שירה יקרה, בזמנו על הדמעות שמרגשיות לחוצות, גואות, כמו, לפחות גודלם של האוקיינוסים. רוב הזמן, טרם מרגישה את נוכחותן שם בפנים. וכמו שאת דואגת לי - ההיית רוצה שמישהו יהיה שם בשבילך? היית מאפשרת? שלך, סוריקטה

07/11/2019 | 06:04 | מאת: סוריקטה

הי אודי, והי בנות, שירה שאלה, אני עניתי. מזמינה אותך ואתכן להצטרף. בבקשה. אודי - שתי מילים כל כך מתומצתות זה נורא בשבילי. שתדע. ולא יודעת מה נורא יותר. אפס מילים או שתיים שאני לא מצליחה להבין. המינון שלי (המצופה ממך, אודי) הוא אחת לחודש חודשיים - משפט אחד או שניים עם טיפה תוכן. ואחר כך שקט לתקופה. מכירה זאת משנים. ממש קשה לי להיות כאן מהסיבה הזאת שזה מאד השתנה להרגשתי. ואולי אני השתניתי וזה כבר לא. סוריקטה

אאחל לך החלמה מהירה. לא רציתי לחפור לך😁כמובן שאיתך בכל צעד.

הי סוריקטה, קשה עם החלקיות ועם התסכול המובנה כאן. איני יודע מי השתנה. אני, את או כולנו. אני כן שומע הרבה כאב ממך ואת ההתלבטות בין לבקש לבין לוותר. ואת ההרגשה הזו שאת מתארת, שכבר חשפת יותר מדי (אני משער שיותר מדי הזדקקות). אודי

03/11/2019 | 17:49 | מאת: שירה2017

במבי אהובה, ליום הולדתך החל בחודש הסתווי הזה ממש, רוצה לאחל לך הרבה רגעים של אושר, אהבה, יצירה וסיפוק. שתמשיכי בדרכך הייחודית לבוא אלינו ולהאיר פינות חשוכות, לשתף אותנו בעולמך הפנימי העשיר במילים, בצלילים ובצבע. כי ממש אפשר להרגיש את כל אלה דרך הכתיבה שלך. ועוד מאחלת שתרגישי עטופה ואהובה בתוך העולם הלא פשוט הזה. שלך שירה 🌻💗🎂🎈

04/11/2019 | 11:57 | מאת: .במבי פצוע..

שירה אהובה... לא יודעת מה לומר לך... אני מוצפת ממילותייך שכל כך שיחקו עבורי ..אני אפילו לא יודעת מה...?? ואני מוצפת בכלל שזכרת ושעשית גם מעשה.. הצמחת עץ... מטורף... היום בבוקר כשנפגשתי עם אמא צביה ,סיפרתי לה מה עשית והקראתי לה את המילים שכתבת.. איזה חיוך ענקי היה לה... כל כך דייקת משהו... כזו מתנה... אמרתי לאמא צביה שהייתי רוצה לפגוש אותך במציאות החיצונית ולהיות איתך בקשר קרוב... לא מצליחה לומר או לחשוב ולראות כרגע יותר מוצפת... תודה ענקית!!!!

04/11/2019 | 13:29 | מאת: חטוליתוש

במבי אהובה מה אברך שלא ישמע קיצ'י.. המון אנרגיות טובות.. בריאות הגוף והנפש.. שימחת חיים אמיתית.. את עולם ומלואו יפתי.. מאחלת לך כל מה שאת רוצה לעצמך רק בטוב ובהנאה שמגשימה אותך נהדרת שאת שמאירה בנוכחותך את הכל חטולית

04/11/2019 | 15:23 | מאת: מכל

מצטרפת לברכות! במבי יקרה, שכל מה שאת מאחלת לעצמך יתגשם. בואי כמו שאת עם כל הלבטים והחששות..מחכים.

04/11/2019 | 16:56 | מאת: סוריקטה

במבי, בואי. אם זה בסדר קצת להקדים ואז לחזור ולאחל שוב. במבי, אשת הדימיון העשיר שלנו. כבר הסתיו עכשיו. וגם לומר - שירה, רואה גם אותך, שלכן, סוריקטה

שירה, במבי וכולן, איזה עץ נפלא! אודי

05/11/2019 | 18:38 | מאת: שירה2017

במבי יקרה לי, שמחה שהמילים שהיתה בהן כוונה כנה ואמיתית נגעו ושימחו' גם אני הייתי רוצה להכיר אותך מקרוב בעולם האמיתי. שלך שירה

06/11/2019 | 22:10 | מאת: .במבי פצוע..

אנשים אהובים!!!! שירה,חטולית, מיכל, סוריקטה ואודי אהובים !!! לא יודעת בדיוק מה לומר... אנשים יקרים אתם !!! כל כך התרגשתי מהעץ המופלא הזה.... חשבתי לי בלב, מה כבר בן אדם צריך בעולם... חום,אהבה,רוך, שייכות .... ולי מחר יש יום הולדת :))) נולדתי ב 7/11 שלכם, במבי שנוספה לי טבעת נוספת לגזע העץ... :) :(

03/11/2019 | 17:20 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, לחודש היומולדת מאחלת לך בריאות טובה, רגעים של רוגע ונחת ונקודות של אור. את אשה נדירה עם נפש עשירה וחכמה ייחודית. מקווה שהשנה יהיו נקודות מפנה, שחלק מהנתינה שלך יהפוך לקבלה, שתצליחי ליצור ולהיות ברגעים של חיים מלאים יותר. שלך שירה 🎂💝🌺🎈🥂

04/11/2019 | 12:55 | מאת: חטוליתוש

מצטרפת לברכות של שירה ואחרי כל מה שהיא רשמה רק אוסיף שמגיע לך חיים יותר טובים חיים יותר מלאים בשמחת חיים ואושר הלוואי לו יהי 🙏🙏 יום הולדת שמח הכי שרק אפשר חטולית

04/11/2019 | 15:25 | מאת: מכל

מצטרפת. מזל טוב סוריקטה יקרה! את בדרך הנכונה! את משתנה ממש לנגד עינינו...שיתגשמו כל משאלות לבך לטובה. תשובותייך נהדרות וחכמות וגורמות תמיד למחשבה שנייה.

04/11/2019 | 16:53 | מאת: סוריקטה

הי שירה יפיפיה, קצת במבוכה. וגם הייתי רוצה לשלוח לך שירה איחולים לבביים מקבילים בתאריך שהנפש תסכים לקבל כנקודת זמן למשהו חדש. יפה, בעיניי, שהפכת את היום לחודש. פחות מרוכז. מהול יותר. אולי כך ניתן לשאת קצת. בשנה שעברה כל החודש לא זכרתי שזה החודש. אכן מצומצם למדי, אך, אקווה, אולי, להזדקן בכבוד. הניתוח שעברתי איכשהו, בין השאר, נתן לי הרגשה לרגע של התכוננות לימים האלה. של הזקנה. תודה על הרגשונים הצבעוניים והיפים. היי בטוב יפה שלנו, סוריקטה

04/11/2019 | 19:21 | מאת: .במבי פצוע..

סוריקטה אהובה, מחר ה 5/11 יום הולדתך.. מוצאת עצמי אומרת אמן על כל תו ותו ששירה כתבה לך:" את אשה נדירה עם נפש עשירה וחכמה ייחודית.." מאחלת לך טוב ועוד טוב ועוד ועוד טוב מתוך בריאות איתנה.. שלך, במבי

שירה וסוריקטה, מרגש ביותר. אודי

עליתי במעלית לאותה הקומה של המטפלת... הפנו אותי למרכז הזה למשהו אחר...זה מקום עם הרבה רופאים וכל מיני... החדר שלה ממול בסוף המסדרון...הוסיפו דלת לפני..חבל שלא היה שם קודם למעין חדר המתנה..היה מתבקש. פעם ראשונה אחרי הפרידה שהגעתי לשם בכלל... וואו הכל צף פתאום...כמו שכבר כתבתי מבולבלת. אז עכשיו עוד יותר...מה יקרה אם נפגש? באסה...מערער אותי...

04/11/2019 | 18:02 | מאת: שירה2017

מיכל יקרה, הפרידה הזו מאוד קשה ומורכבת. הרי במהותם היחסים האלה מופרדים, אבל עם הזמן הדמות המטפלת הופכת לקרובה ולחלק מחיי הנפש והרצון הוא להמשיך להחזיק בה. אני חושבת שזה טבעי ושפרידה לא צריכה להיות הרמטית. אני חושבת שאם תשלחי לה אימייל מעדכן בהתחלה אחת לשבוע תרגישי שאת ממשיכה לשמור איתה על קשר ויש לה מקום בחייך, תמיד יהיה מקום, אחרי דרך כל כך משמעותית וארוכה. הטוטאליות בפרידה קשה ומעוררת הרבה תהיות. זה כמו שמחליטים לעשות דיאטה אבל ככל שחושבים על האוכל וככל שמונעים אותו נעשים רעבים יותר והדרך לתסכול קצרה. לוקח לדברים זמן לדעוך, לוקח זמן לקשר להיות עמום יותר. אבל תמיד תמיד הוא ישאר כמו געגוע רחוק. איתך שירה

הי מיכל, מקומות נקשרים לרגשות ולאנשים. זה טבעי ובסדר. ואם תפגשו במקרה - באמת מעניין מה יהיה... אודי

צריכה לתת צ'אנס לפרידה. קשה לי ואני תוהה איך יודעים שנהגתי נכון? שהפרידה הייתה נכונה לי? כל כך התרגלתי לטיפול.זה לא כמו שנה או שנתיים...זאת תקופה ארוכה ממש!!! כמה זמן ארגיש ככה?? זה לוקח זמן להתאפס? מרגישה שמצב הרוח שלי משתנה. פעם אני ממש בסדר ופעם ממש עצוב לי שנפרדנו... כמה זמן לתת הזדמנות לפרידה שאחרי הפרידה?? תשע וחצי שנים זה המון זמן במיוחד שהטיפל היה הרבה יותר מפגישה שבועית, היו בהתחלה המון פגישות, 2 ואפילו שלוש כשהיה נחוץ, שיחות מחוץ לטיפול, מיילים ועוד,התכתבויות... היו המון פגישות נוספות, פגישות ארוכות שקבענו מראש...הזמן נטו היה הרבה הרבה יותר מזה. זה לא שנה/שנתיים טיפול.... ובהדרגה הופחת לרגיל..פעם בשבוע והרגשת עצמאות..האמנם?, או אשליה של עצמאות? והגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. האם ההרגל? האם אפסיק לחשוב עליה?? כי זה משתנה..פעם ממש בסדר ומרגיש לי נכון ופעם מתגעגעת כל כך...כמה זמן זה יקח?? וארצה פגישת עדכון. אבל האם היא תועיל או רק תגביר געגוע?? כל כך חדש לי... מצב כזה לא יכולה לומר שמכירה מהעבר. בכלל לא. בינתיים מתקרבת ל2 חברות..או מנסה. אחת מהן מנסים לצאת ברביעיה עם בעלי. והשניה רק אני והיא ...אבל לא בטוחה אולי לא מאמינה..אין אמון מלא באיש... מה עושים? איך יודעים אם עשיתי נכון? ואולי אני לא בנויה לחברות ואמון?? ואולי רק איתה זה היה אפשרי?... אולי לא אאמין לאיש ואמשיך לפחד תמיד?? מבולבלת...

מיכלי מאמי כמו שהתהליך של הטיפול היה ארוך ...אני לא מצפה שתהליך הפרידה יהיה קל ומהיר כן בהחלט לוקח זמן להפרד אצלי לקח כמה חודשים ולא הייתי אצלה כמוך כמה שנים תהליך ההפנמה לוקח זמן אצל כל אחת הזמן שלה ס.ב.ל.נ.ו.ת ... חטולית

הי מיכל, צ'אנס זה זמן. תני לעצמך זמן. תסמכי (גם) על עצמך. והבילבול, גם הוא בסדר... אודי

03/11/2019 | 12:40 | מאת: חטוליתוש

אתחיל מההתחלה.... סוף סוף בני הצעיר הרווק האחרון הודיע בערב חג שני של סוכות..שהוא מתארס...סוף סוף מצא את בחירת ליבו והחליט ..החלטה לא קלה ( היא גרושה +2) להקים משפחה... בשבת שעברה ערכתי סעודה מיוחדת לכבודם ...ההתרגשות היתה גדולה ..היינו 15 נפשות יקרות בשולחן אחד ארוך...הכי ארוך שהיה עד כה כי נוספו 2 נכדים חדשים..והילדים כבר מכירים..כי דאגנו להכיר בינהם כדי שיתחברו יחד בצורה טובה... הארוחה החלה באמת בצורה נהדרת..ואני שמחה על הכלה נחדשה שלי....המנות החלו לזרום בשמחה עד שהבן המאורס יצא בהודעה שיש להם תאריך לחתונה..בעוד שבועיים וחצי... לא יכולה להסביר למה נכנסתי להתקף חרדה..הרי זו שמחה גדולה..אבל בראש שלי היה תוהו וובהו..וכמעט חושך לי בעינים.. קראתי לו למטבח ואמרתי לו ..אין מצב..תשכח מזה..זה חונק אותי..בלתי אפשרח..התאריך לא מתאים..ולא שמתי לב שצעקתי עליו מהלחץ.. הוא חזר לשולחן לא הגיב....ואני פניתי להדחת כלים..הייתי חייבת לעשות משהו להסיח את המחשבות שלי מהלחץ ...ואז שמעתי קולות מכיוון השולחן.. כלתי האמצעית רבה בשולחן על מקום ישיבה..לא רצתה לשבת עם הילדים "תוך שהיא מצביע על החדשים " הכל התהפך בשניה אחת..ותוך 5 דקות הבן שלי עם ארוסתו והילדים עזבו את השולחן והלכו הביתה..אני לא הבנתי שזה בגללה כי לא שמעתי אותה אומרת ..כי הייתי במטבח..רק ראיתי אותם הולכים הביתה.. הייתי בטוחה שהם הולכים בגללי ..הערב המיוחד שהכנתי עם בעלי בהמון הקפדה על כל הפרטים המיוחודים שהכנו כדי לשמח חתן על כלה וקבלה של 2 נכדים חדשים למשפחה נהרס לי מול העינים בשניה אחת.. זו לא הפעם הראשונה שהיא הורסת לי ארועים משפחתיים... פשוט ...אין לה סוף..!!!!! רק למחרת היום כשדיברתי עם כלתי החדשה נודע לי שהם לא עזבו בגללי אלה בגללה.. עוכרת השמחות... כשסוף סוף משו...ואין באמת סוף טוב כמו שרק חלמתי שיהיה.. עצוב לי עדיין על הארוע המביש למרות שלא הייתי האשמה.. וכן..הם דחו את התאריך לחתונה...עד..מועד אחר בעתיד חטולית

הי חטולית, קודם כל - בשורות משמחות, ומזל טוב! שנית, מה שמתקלקל אפשר לעתים קרובות גם לתקן. אני מקווה שזה יתאפשר. אודי

אז סליחה שלא חיכיתי עוד קצת.. תודה על התשובה שם למטה. היום אני במצב רוח מאוד ירוד כנראה בגלל השגרה שפתאום הבנתי שאין יותר טיפול. תמיד בערב לפני הייתי חושבת לקראת הפגישה מה לומר.. והנה אין פגישה. כשאני זקוקה... סליחה ותודה שהבהרת לי על האשמה....כן ...קשה לי הערב...ו...מחר אולי יהיה אחרת. מצטערת כל כך :(

31/10/2019 | 05:49 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, אזכיר ש בעצם, איכשהו הטיפול עדיין שם בשבילך. גם קונקרטית. יכול להיות שאת מנסה איך זה בקצת מרחק. ורואה את התגובות שלך. ואולי הן מרמזות לחזור, ואולי תחליטי להמתין עוד כמה זמן ולראות בפרספקטיבה. אני כל הזמן חושבת שיש איזה קשר להסתרה של קיומו של הטיפול מהסביבה הקרובה לך. סופ"ש נעים, סוריקטה

סוריקטה יקרה, הפניה שלך אליי בכותרת רגשה אותי.. אכן החלטתי לבדוק..ותודה שהזכרת שהיא קיימת בשבילי תמיד. וגם אני חושבת שעצם העובדה שאיש לא יודע מקשה.ההסתרה של הטיפול הייתה מחוסר ברירה אחרת....( שנתיים ראשונות בעלי ידע,לא הייתה ברירה ונפרדנו ואז חזרתי אליה ללא ידיעתו)

הי מיכל, זה בסדר. אודי

הערב קשה לי במיוחד. ואתה אכזבת ....חבל. תשע וחצי שנים. עשר שנים פה בערך. עצוב.

31/10/2019 | 00:32 | מאת: חטוליתוש

מאמי שלי עצוב כי אין פגישה..חסר לך מבינה אותך יפתי נכנסת לכאן ןהיה כבר סגור כן אודי סגר מוקדם .. ספרי מה כואב לך אני כאן איתך מקשיבה לך חטולית

31/10/2019 | 09:43 | מאת: סוריקטה

הי בנות, מוקדם זה עניין יחסי. קורה לא פעם שאני מתבאסת שהזמנים שלי פחות מסתנכרנים. למשל, כאן. 99 אחוז עד 100 מהפעמים אני בכלל לא רואה מה מתרחש כאן בזמן המענה של אודי, נגיד. המכשירים שלי מטאפורית וקונקרטית - סגורים. גם כבר לא עוקבת אחרי זמנים בדיוק בדיוק. ככה זה. מבחינתי - סוג של שחרור. :-) שלכן, סוריקטה

31/10/2019 | 17:03 | מאת: מכל

תודה חטולית... רציתי לבקש מאודי למחוק אבל יודעת שלא ימחק...מצטערת כל כך על שתי ההודעות.

31/10/2019 | 19:13 | מאת: מכל

תודה . רצתי לבקש למחוק את ההודעות. אך יודעת שלא ימחק.. לא יודעת מה קורה לי. ..עצובה.

28/10/2019 | 18:16 | מאת: שירה2017

מצבי לא משהו אבל זה לא חדש אולי רק מלאי האנרגיות הולך ומצטמצם ואין לי כוחות. אני קוראת כאן ומרגישה לפעמים שכולם קולות שלי. מזדהה עם כל כך הרבה ממה שנכתב כאן עד שנדמה שאלה חלק מהקולות שאני שומעת. הגוף שלי הולך וקמל ואני לא מקבלת עזרה רפואית. אני לוקחת משככי כאבים ולא מטפלת בבעיות. יש בי תקווה שככה פשוט הגוף ידעך. ככה אחרי כמעט עשור לגל המשבר הזה נגמר לי הכח ולא יודעת מה מחכה בהמשך כי אני השקט המיוחל נראה שלא יגיע ובינתיים אין בי שום יכולת להנות או להכיר בטוב. הכל כל כך מעיק. החגים חילופי העונות השיגרה המטלות היום הלילה....

הי שירה, עצוב מאוד לקרוא... כמה כאב ויאוש... אודי

30/10/2019 | 05:36 | מאת: סוריקטה

שירה יפה שלי, אני רוצה להיות רצינית. ואני חושבת שאולי יש בך קול שמחפש גם תגובה רצינית. אולי פוחד ממנה, אבל אולי מבקש. מבקש את הגבול הזה. מעבר להזדהות. מעבר לרצון לחולל תנועה בכיוון הריפוי. והאינטרנט מוגבל, ואולי בשל המגבלות הזאת אנחנו בוחרים דווקא בו. כי אנחנו לא באמת יוצאים מהמסך. אני שומעת את הקול שמתרברב בכמה הרס הוא מצליח לגרום, והוא ממשיך, ממשיך לו שנים, כי הוא רואה שהולך לו טוב. ומתגאה לו בסדיזם שלו, ושאף אחד לא תופס אותו, ואף אחד לא עוצר אותו, או מטיל עליו אחריות. ואני שומעת את הקול שמגן עליו ולא מוכן להיפרד ממנו. אז פשוט לומר שאני רואה. ושהפרדה אינה דבר פשוט כל כך והיא צריכה להיעשות בהדרגה ובאיטיות ומקצועית. באיזו דרך ניתן להתחבר לחמלה? באיזו דרך... אגב, אני כן מאמינה שהיא שם ומסתתרת, וכן, כאילו בלי לזכור, או בסתר, אנחנו כן דואגות באופן מסוים לעצמנו. שלך באהבה, סוריקטה

31/10/2019 | 07:50 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה לי מאוד, תגובתך שונה ממה שאני רגילה לקבל, כאן או בכלל. התגובות שהיא מעוררת אצלי מגוונות ונעות בין תחושה של ילדה נזופה שהעמידו אותה במקומה דרך רגשות אשמה על שאני מעיקה ומפריעה ועד הרצון להתבונן בדברים שלך ולחשוב שנכתבו באמת מדאגה ולא מכעס. שבתי וקראתי ושוב ושוב. אני מרגישה באמת שאני מתבוססת בכאב וכך שבים ועולים אותם התכנים נלעסים שוב ושוב כמו מסטיק שאיבד כבר את הטעם ואולי מעיקים. לא חושבת שיש כאן עניין של התרברבות במזוכיזם, לא כלפי חוץ. אבל כחלק מהמערכת והמערכה הפנימית שאני מנהלת, בהחלט יש עידוד ותגמול על התנהגות מזוכיסטית טובה. וגם ההיפך. והשאלה מי היד האוחזת בסכין, מהו הדחף, כמה התמכרות יש בעניין הזה, כמה שליטה יש לי וכו'. גם אני שואלת את עצמי (ואת המטפל) לא פעם, האם אני מסרבת להרפות מכל זה ולכן זה "לא עובר", האם קשה לי לוותר על כל זה ומה הסיבות לכך אם כן. מה זה נותן לי? להמשיך לתפקד מצד אחד באינטנסיביות ולא להיות מסוגלת לקחת משהו ממה שהחיים מציעים ולהסתיר, ומצד שני להיות בנקודת הכאב כשהזמן דוהר מולי ומתריס שהנה ביזבזתי כבר שבע שנים. לגבי החמלה, גם המטפל מנסה לעורר אותה כלפי, כי היא קיימת בי כלפי כל ייצור חי אחר מלבדי. לפעמים אני חושבת שהתקיעות הזו, ההתבוססות, ההתמודדות, קשות יותר ממה שקרה פעם רחוק רחוק. תודה סוריקטה שאת רואה ותודה על התשובה השונה והכנה, אני בהחלט מחבקת אותה. שלך שירה

31/10/2019 | 09:48 | מאת: סוריקטה

שירה יפה, חושבת שהתגובה שלי אמיצה. והעזתי כי היא אחרת. ואולי חשוב שיהיה אחרת, לצאת מאזור הנוחות. ואלו מילים שלא פשוט לשמוע, ואולי מעוררות הדף. מקווה שתוכלי לזכור אותן לבאות. סוריקטה אמרה שכך וכך. זה יכול לעזור מבחינת ההבנה שמדובר בחלקים בך, ואז יש סיכוי להשיג יותר שליטה. גם במובן של החמלה. מעומק הלב ובאהבה. לא הייתי משחררת מילים כאלה יקרות למי שלא אכפת לי ממנו. בכל מקרה - זו הצעה לכיוון מחשבה. שלך, סוריקטה

31/10/2019 | 09:50 | מאת: סוריקטה

הי שירה שלנו - מה זה נותן? הייתי מחפשת את ההתענגות. שוב, יש סיכוי שאקבל על הראש עם הרעיון. אבל זה כיוון שנראה לי חשוב. שלך, סוריקטה

31/10/2019 | 14:15 | מאת: חטוליתוש

אחרי התגובה הנהדרת של סוריקטה..אני אכתוב ממקום אחר כולם הקולות שלך..מאוד הגיוני לדעתי.. כי חלק כותבות דברים שאת מכירה היטב ואת מזדהה איתם וכן גם זה לוקח ממך כוחות ..ואנרגיות..לא ברור ? הגוף שלך לא מטופל..כמה כואב אהובה..כמה את ממשיכה לפגוע בו..לא מספיק מה שכבר פגעו והזיקו לו ,? מה אפשר לעשות למענך כדי שתוכלי להרים את הראש? הנה החגים כבר חלפו עכשיו יהיה יותר שקט..ותוכלי לטפל בגוף הזה שמחזיק אותך על הרגלים ..ולהמשיך הלאה את כל כך צעירה ונהדרת.. ויש המון דברים טובים שאת לא רואה..כי את שקועה במרה שחורה.. בואי אהובה מושיטה לך יד יציבה בואי החוצה..בואי אלי חיבוק ענק מחכה רק לך איתך ובשבילך כאן.. חטולית

01/11/2019 | 11:52 | מאת: שירה2017

חטולית יקרה מאוד, המון תודה על המילים הרכות, החומלות והעוטפות. לרגע הרגשתי מחובקת. מאחלת לך שבת טובה והמון מנוחה לגוף ולנפש. שלך, שירה

28/10/2019 | 16:35 | מאת: ינשוף

לאחרונה אני לא אומרת שאני לא מאמינה בכל הסיפורים שמספרים בטיפול...אני גם לא אומרת שאני כן מאמינה.... אני לא זוכרת כלום ממה שאומרים.... כלום אני לא זוכרת מהסיוטים שמספרים וזה גורם לי להרגיש לא שפויה....... אני לא מצליחה להחחבר עם החלקים שלרוב מגיעים רק בטיפול....אני גם לא מצליחה להבדיל ביינייהם- כולם נשמעים כמו ילדים קטנים.... אני מנסה לעשות סדר ולהבין......

הי ינשוף, החלקים המנותקים הם אכן לא רק ילדיים ברובם, אלא גם 'מספרים' דברים שקשה להאמין בקיומם. זו מטרתם וכך הם מגינים. לאט, ברגישות ובעקביות. אודי

31/10/2019 | 14:26 | מאת: חטוליתוש

מתוקה שלי לי אין הרבה זהויות וחלקים רבים כמו שיש לך ואת מתמודדת איתם הצורה ממש אמיצה כי זה מאוד מאוד קשה..מאמינה לך רוצה לומר לך שגאה בך על האומץ שלך אספר לך ..שכיום בטיפול עם המטפלת החדשה שלי .... פתאום עולים דברים שמעולם לא עלו בשום טיפול עם שום מטפלת בעבר..ןהיו לי 3 כאלה.. דברים שמעולם לא דיברתי אותם..לא זכרתי אותם..והיא עזרה לי ..פתאום משום מקום עלו תמונות וזכרונות של זמן הילדות שלי שהדחקתי אותם כי לא יכולתי או לא רציתי להתמודד איתם.. אז לגמרי מבינה אותך יפה שלי ותזכרי שתמיד אמרתי לך שאי אפשר להמציא פגיעות אפשר רק לאפשר להם לתת להם מקום לצאת לעלות להיות..עם כל הכאב הכרוך בכך ואת נהדרת שממשיכה לטפל ולתת להם מקום.. אוהבת אןתך חטולית

25/10/2019 | 15:44 | מאת: אביב 22

אודי תודה על התשובה למטה בקשר להתניות ועלו בי המון שאלות רק רוצה להיות בטוחה שזה בסדר שאביא אותם לכאן ברור שלא על הכל תוכל לענות כאן ובטח לא בהרחבה :) אבל זה נותן לי כיווני חשיבה וחיפוש .... והדבר הכי חשוב שהענקת לי שם למטה זה את התקווה והאמונה שזה אפשרי אם ארצה באמת לשנות ...נראה לי שאפשר לחפש בכלים של הcbt איזה פתח לייצור את השינוי. אז עוד אתגר ולא יודעת כמה זמן זה ייקח ויש לי סבלנות ....אבל אני אצליח ......

27/10/2019 | 17:50 | מאת: חטוליתוש

כמה אני אוהבת לקרא אותך כמה כוח את נותנת ...לי.. ויש לך סבלנות..מבחינתי כיום מצרך נדיר ואין לי בכלל ספק שתצליחי כי את חזקה..ונחושה..ויש לך את מה שאת צריכה כדי להצליח חטולית

הי אביב, אפשר, בהחלט. אודי

30/10/2019 | 19:59 | מאת: סוריקטה

הי אביב, ואני הייתי מוסיפה - לאט. ואולי גם בשכבות. כלומר, לא למחוק, אלא לשמר וליצור שכבה נוספת. שתזהי את עצמך. סוריקטה

אודי, יכול להיות שפספסת את ההודעה שלי על האשמה ויכול להיות שהחלטת לדלג כי סוריקטה ענתה? כך או אחרת הייתי רוצה תשובה והסבר על האשמה. הסבר על שכתבת לי... שירה יקרה, סליחה שלא הגבתי לתשובה שלך עייפתי קצת מרוב ענפים/ תווים ונסיונות...אז תודה שאת רואה אותי ובעצם את כולנו. כן, יש חוזק וכן יש גם על מה לעבוד. כנראה תמיד יהיה על מה לעבוד..שמרי על עצמך! את חשובה ונשמע שקשה להחזיק. מקווה שהמטפל עוזר.. אביב, מזדהה מאוד מאוד עם מה שכתבת על המחיר של הסןד. הוא קשה המטפלים רוצים שיצא לאור. אך אי אפשר כשמדובר על שלמות המשפחה, הילדים שלנו בעיקר שיש להם קשר כל כך קרוב וטוב עם הסבא/סבתא..למה להרוס?? סוריקטה, תודה על התשובה של האשמה והבושה..שוב מסכימה איתך... חטולית, כייף שאת רואה אותי ואת נשמעת יותר טוב אחרי שאחיך עזב..צריך כנראה לעכל הכל. במבי, ראי כמה את חשובה לנו!!! וואו. אודי, פעם היה לי קשה מאוד לראות את ההודעה שלי היחידה שלא נענתה..היום אולי פחות. עדיין חשוב לי לשמוע תשובה והסבר. תודה.

28/10/2019 | 06:49 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, תמיד אני בדילמה הזאת אם להגיב, ואז בגלל תגובתי הודעת השואל המקורי תתפספס על ידי אודי. אם אענה בהמשך, אז במבנה הנוכחי עוד יותר מרגישה שהוספתי משהו אחרי שנסגר השיח והוא מתבטל. מאד נגד כיוון השערות עבורי לפתוח עץ חדש וגם פחות אוהבת שפותחים עבורי עץ חדש. פעם (וכנראה שכבר לא יהיה) הייתה אינדיקציה והבחנה בין הודעות שנקראו לאלו שלא. היום - מעצים שהיו רואים בהם ענפים ותיקים ועלים חדשים נהיינו מגדל גוש בטון, שמקבל זבנגים כשמנסים להוסיף קומה. עצוב. אבל אנחנו ייחודים ופחות מתאימים לרוב המכריע. מישהו פעם אמר לי שכהוא בונה תוכנה הוא דואג בעיקר שתדע לעמוד בתנאי קצה ולא רק במצבים הסטנדרטים. נו סוריקטה

הי מיכל, יתכן שפספסתי. ניגש לבדוק. אודי

31/10/2019 | 14:31 | מאת: חטוליתוש

יפה שלי קראתי את מה שכתבת למיכל ועונה קצת באיחור אהבתי כל מה שכתבת ומזדהה איתך לגמרי..כל כך נכון.. קצת יותר קשה לי הכתיבה בתקופה האחרונה..העיינים..ויש תור לרופאת העינים רק בחודש הבא..כבר מחכה מעל חודשיים.. אז את נהדרת בכל מה שכתבת ..וכל הכבוד לך.. אוהבת אותך חטולית

24/10/2019 | 21:05 | מאת: אביב 22

היום אני קצת מציפה .. סליחה ותודה מראש יש לי שאלה מנסיון שלך ההתניות של הגוף אלה שבאות במגע האינטימי ואלו שבאות מול תוקפנות ... ההתניות האלה יעברו אי פעם לא מדברת על הפלאשבקים מדברת על ההתניה של הגוף ,על תגובות פזיולוגיות של הגוף . יש דרך לשנות את ההתניות האלו או שנגזר עלי לחיות איתם כל חיי ... חיפשתי על זה חומר מחקרי להבין יותר ולא כל כך מצאתי ...אשמח לכיווני חשיבה רעיונות וזה כן מדובר בטיפול וכבר דובר בקודם ואין להן תשובות ...😊 ותודה

הי אביב, בקצרה - התניות, מכל סוג, ניתן לשנות. הדרגה, סבלנות, עקביות ומהימנות: זה המפתח. אודי

27/10/2019 | 07:23 | מאת: סוריקטה

הי אביב, כנראה שאיני מכירה מושגים פסיכולוגיים מסוימים בשמותיהם (גם ניסיתי לחפש בגוגל, והיו אלה מילים שפחות הצליחו בשלב זה להתחבר לי לעומק) ובכל זאת ניסיתי להבין. אומר את דעתי והרגשתי - אני כן חושבת שמנגנון התגובות האוטומטיות איכשהו גם נשאר. נותר 'זיכרון' לפחות ברמה הלא מודעת. אבל אם רמת החרדות הכללית פוחתת (ועל זה אפשר לעבוד), ייתכן שבחלק מהמקרים התגובה לאותם מצבים תהיה פחותה, עד כדי שאפילו לא תגיע לרמת חווייה עוצמתית וקיצונית או ממושכת. הקבלה נוספת מימי לימודי הפסנתר שלי - נניח שהתקבעתי על איזו תנועת אצבעות מסוימת שהיא, מסתבר לאור הניסיון, פחות עדיפה על אחרת. אתחיל לנגן שוב, באצבוע אחר. ולאט. לאט לאט לאט, מסלול אחר וארוך יותר של נוירונים, אם תרצו. והרבה חזרות. הרבה חזרות ולאורך זמן. ובהדרגה להגדיל את המהירות. בסוף, התנועה הופכת לסוג של אוטומטית, קרי, מסלול נוירונים מקוצר. בהמשך עובדים על אותו קטע גם במצבי לחץ, כמו מול קהל בחזרות. זה לא פשוט לצאת ממשהו מקובע. ויחי ההבדל, אבל בפועל אפשרי ואפילו יכול מאד לעזור ולספק. פתאום זה מצליח. אולי קצת. אבל לא אפס מוחלט. סוריקטה

27/10/2019 | 20:40 | מאת: אביב 22

סוריקטה יש המון בדברייך זה לא פשוט וכן זה די דומה לפסנתר ... מניחה שגם בתגובות האוטומטיות שאני מדברת עליהם שולטת איזה מחשבה לפני רק שאני לא ממש קולטת שם מחשבה .. בכל מקרה מנסה לשנות מחשבות בדברים שהם לפני התגובה מה שאולי ישנה את התגובה עצמה אם ניקח את הפסנתר אז להתחיל לנגן ביד אחרת ... בכל מקרה שתדעי שמאוד ריגשת בהשקעה ובמחשבה לתשובה אלי אוהבת אותך באמת אביב

24/10/2019 | 10:13 | מאת: .במבי פצוע..

הי לכם, כולנו יודעים שיש באג שפוגע משמעותית בפורום. אתמול כתבתי הודעה לאודי ולכולכם ולא התאפשר לי לשלוח בגלל באג 70 התווים. צילמתי את דף המסך וצירפתי להודעת מייל ששלחתי לכתובת שבפורום' אתם ואנחנו של דוקטורס הציעו לנו.. כתבתי גם בפורם ' אתם ואנחנו' והם מתעקשים שאין באג.. אתם בטח מתארים לעצמכם הדהוד למה זה עושה לי: ' זה רק נדמה לך ,זה רק נדמה לך'.. אני מתעקשת ולא מוותרת.. שלחתי עכשיו שוב הודעה בפורום 'אתם ואנחנו' אבל אני זקוקה לעזרתכם -כולם !!!! בבקשה, כתבו גם אתם בכדי שהם ייראו ויבינו שאני לא ממציאה את רעיון באג ה 70... קשה כך להתנהל בפורום... הפגיעה לדעתי מאוד קשה.. לפחות אני, לדעתי אפסיק להתאמץ... המאמצים הללו שואבים ממני כוחות שנראה לי שאין לי... מתיש אותי... אודי .... בבקשה, תעזור עם הירוף שמתרחש עם הבאג הזה.. במבי

כל כך מבינה אותך אל תיתיאשי וטוב שצילמת דרך אגב הם קוראים את כל ההודעו גם אלו שכאן הם יודעים על הבאג אבל לדעתי לא יודעים אמך לטפל בו במבי כשאת כותבת תנסי להתחיל עם הכותרת ולא לכתוב הרבה ...לי הוא מבקש 20 תוים לפני השליחה משלימה בדיוק ל20 תוים במידה ועברת .....זהו הוא רוצה 70 אז תתחילי עם פחות מ20 אתך באמת אל תוותרי ויודעת איזה כוח זה לוקח ממך

היי במבי אהובה כתבתי להם עכשיו כםגם מאמינה שגם אם כולן תציפו אותם בהודעות הם לפחות יבדקו את הענין כמו שקרב בזמן ששידגו את הפורום.. אז בואו " בהמוניכן" כולן וכיתבו והתלוננו.. חטולית

הי במבי, פשוט נראה בעיניי שהמסר לא עובר. מעבר לכך, למשל, בהודעות של המנהלים כלל לא רואים כותרת. באמת למה?! ואין לי מושג אם מישהו חושב על שינוי תיקון. ההצעה שאוכל להעלות על הדעת כניסיון עצמאי מכיווננו היא למחוק קבצי עוגיות (וזה תלוי דפדפן). סוריקטה

הי במבי, לחזור ולהסביר. בסוף יאתרו וינסו לתקן. כמו שכתבה סוריקטה (וגם אני בהודעה מוקדמת יותר) גם בכותרות המנהלים יש שיבוש והן לא מופיעות. זה קיים, זה אמיתי. בסוף יראו, יזהו ויבינו. אודי

27/10/2019 | 07:27 | מאת: סוריקטה

הי לכולם, לי אולי פחות פשוט לפעמים להיות חלק מהמון. מרגיש לי מאיים. אולי בגלל החלקים האוטוסטים שלי. אולי החרדה להיבלע, לאבד את העצמי שיש לי בקושי. אבל רק רציתי לומר שלפעמים גם אני פה. סוריקטה

27/10/2019 | 20:36 | מאת: אביב 22

רואים אותך ומרגישים את העצב והקושי בבטן הרכה אתך אביב

24/10/2019 | 07:49 | מאת: אביב 22

אתמול אמרתי למטפלת שאני מפחדת לחיות ..... הבוקר היקום שלח לי תזכורת קטנה קטנה של הפחדים שלי שנבעו משם .. .ובמקום לצרוח ולרעוד טיפלתי במה שהיה צריך לטפל וצחקתי לי שזה תזכורת קטנה אבל גדולה שאני יכולה להתמודד עם הפחדים שלי... גם בכעס הזה שעצור בתוך הגוף אני יטפל השנה ....גם בפחד שיכעסו עלי עם לא אהייה טובה ....אני עושה צכדים קטנים לשם לא בלי פחד אבל בנחישות זה לא מבטל את הכאב והמחירים והם קשים ולא על הכל אני יכולה לדבר כאן אבל יש לי בחירה ואני בוחרת לשלם את המחיר הזה... וכן ההבנה הזו שהפגיעה הזו הרסה לי את החיים היא קשה כי אולי הייתי נאיבית אבל באמת האמנתי שאפשר לתקן ...היום אני מבינה שאין צורך לתקן כי אם לקבל שזה מה יש ואם היש הזה לצמוח .... קיבלתי קלפים קצת פחות טובים בחיים זה לא אומר שלא אוכל לנצח .. .גם הצב ניצח את הארנבת .... אז קצת איזון לעצמי בעיקר כי כמה אפשר לשבת בתוך הבור ולבכות שהגבינה זזה ... ואני שותפה באיזה תהליך עדין בהסתרה אבל אני במילותיי ומקווה שזה ייצור שינוי ..ומבחינתי סוג של יציאה חאור . ושבוע הבא התחלות חדשות 😊😍💜💚💛💜💛💚 ותודה אודי על המקום הזה שמאפשר ועלייך

24/10/2019 | 13:04 | מאת: חטוליתוש

רוצה לומר לך שני דברים... האחד והכי חשוב ..שאני לומדת ממך המון דברים על ההתמודדות שלך הפגיעה.. לוקחת כמובן מה שמתאים כי אצלי אינם שאר חלקים ..אצלי יש רבוי של פגיעות..אבל הדרך האמיצה שבה את מתמודדת..כמו נר לרגלי והשני ...יושבת לך בבור ולבכות שהגבינה זזה ?? לא הבנתי אם התכוונת למצב שאת כמו עכבר ?? אז..( רק בצחוק) עכברים אינם אכלים גבינה ..כבר מזמן אוכלים נקניק .. אוהבת אותך חטולית

הי אביב, כמו שכתבתי למטה - אני בהחלט חושב שזה חלק מתהליך היציאה לאור. אודי

27/10/2019 | 07:33 | מאת: סוריקטה

הי אביב, בהצלחה בהתחלות החדשות. זו תקופה של לימודים, אנחש שאולי יש קשר לתחום הזה. דבר נוסף - לפעמים אנחנו עושות משהו טוב. אבל המשהו הטוב, אם נחשף, יכול לעורר אגרסיות, או תגובות שנתפוס כשליליות אצל חלק מהאנשים. וגם יכול להיות שחלק בכלל לא יגיבו בפועל. אנחנו צריכות ללמוד, שעל אף זאת מה שעשינו הוא בסך הכל טוב בראייה רחבה. אנחנו עוד צריכות ללמוד. בתכנית הטלוויזיה שהבאתי קישור אליה המרואיינים התמידו לומר שנהרס חלק נכבד אבל לא ממש אמרו נהרסו-לי-החיים באופן גורף. הקשבתי לזה. גם אם יש אזורים שממאמנים להסכים. סוריקטה

27/10/2019 | 20:12 | מאת: אביב 22

זה יפה בעיני ... וכן לפעמים קשה לקבל ובכל זאת יש לנו חיים כאלה ואחרים 😊 אביב

27/10/2019 | 20:33 | מאת: אביב 22

תודה אהובה הלימודים מתחילים השבוע הפרוייקט קשור לאחת העמותות לנפגעות משהו שאני מעבירה אבל בכתב מבלי להחשף ועל המילים החזקות האלה נראה לי שעניתי לך כבר העצים האלה קצת מבלבלים אותי אביב

24/10/2019 | 06:20 | מאת: סוריקטה

הי אודי וחברות, ראה, ראינה - אני לא נתקלת יותר בעניין של ה 70 תווים, אבל מבינה מבנות כאן שזה עדיין מתקיל. 70 התווים מתייחסים לתא הכותרת בלבד ולא לתא התוכן. איכשהו לא מצליחים להבין אותנו. מי שנתקלת בבעייה - תוכלו לרשום כאן (בהנחה שתצליחו) דרך איזה מכשירים אתן נכנסות? איזו מערכת הפעלה איזה דפדפן האם הכניסה היא דרך לינק לאתר או דרך אפליקציה באיזה אופן אתן רושמות את שם המשתמש וסיסמא (דרך 'כניסת מנהלים', דרך 'התחבר', או שמקליקות 'תגובה' ואז ממלאות פרטים?) האם אתן מתחברות ומתנתקות או שנשארות מחוברות כל הזמן? אולי זה יעזור נראה לי אולי שלא מנסים לתקן כי לא מבינים היכן ומה. סוריקטה

היי סוריקטה.בגוגל במחשב כבר התייאשתי. רק מהנייד דרך גוגל בדרך כלל... אם הכותרת קצרה שמישהיא אחרת כתבה הוא כותב 20 ואחר כך בנסיון שני 70 תווים. יוצאת ומתחברת שנית לא תמיד עובד. חייבת תמיד כותרת ארוכה או מלא נקודות/ רווחים בנסיון ראשון אחרת בנסיון הבא כבר לא יתן לי. בקיצור בדרך כלל נותן כששואלת שאלה חדשה וכותרת ארוכה מספיק כשכבר נשארתי מחוברת. תודה על הרעיון לבדיקה.

24/10/2019 | 17:00 | מאת: חטוליתוש

אני נכנסת דרך הפלפון ואף פעם לא לוחצת על התנתק כך שתמיד מחוברת חטולית

הי סוריקטה, אני נתקל, דרך ממשק הניהול, בעניין משעשע אחר: לא רק שאין לי מגבלת תווים בכותרת, אלא שהכותרות שלי לא מופיעות כלל :-) אודי

25/10/2019 | 12:22 | מאת: סוריקטה

הי אודי, זה לא מצחיק אותי :-( ומה אתה חושב, שלא שמתי לב שהכותרות (ספציפית גם) שלך לא מופיעות בכלל? ומה אתה חושב, שנשמט ממני, שכבר סיפרת לנו בעבר הרחוק על כך? סוריקטה מוותרת

23/10/2019 | 18:22 | מאת: שירה2017

מפני שהכל התבלבל כל העצים והלכתי קצת לאיבוד ביער קראתי ולא הצלחתי להחזיק כלום כדי לענות אבל רציתי. אולי כאן במילה או בשקט. הימים שלי בין הקליפה שמתפקדת לסערה שבפנים והפגיעות. סוריקטה, המילים געגוע וחיבוק שכתבת ריגשו אותי. הבכי גם שלי לא מוכן לצאת והוא גועש בפנים בנהרות אדירים. כבר ממש מפחיד אם יצא. הכל תקוע וכל עוד כך אני ממשיכה להעניש את עצמי. אביב, הכאבים שלך הכעסים ותעצומות הנפש אני כל כך שם רק בלי היכולת לקבל את החלקים. התפקוד שלא מפסיק אבל רוצה להפסק. קצת לנוח להרפות לא להחזיק את הכל. הייתי מוותרת על כולי, על הכל. במבי, הסתיו כאן, העונה שגם אני הכי אוהבת. מצטרפת להזמנות - בואי חטולית, כמה כוחות את מגייסת לשאת את השיגרה שנראה כאילו רק נהיית עמוסה יותר. אני קוראת כמה קשה. מיכל, מיכל החדשה. אני שומעת איך הקול שלך הפך בטוח יותר ואיך את מיטיבה להסביר מה שעובר עלייך. ההתמודדות שלך ראויה להערכה. ובין לבין אני מזדהה עם רגשות האשם הקשים והכמיהה לקשר אמיתי לא טיפולי למרות הסוד. שלכם שירה

למרות כל העצים וכל הענפים המשתרגים בתוכם מצאת את כולן.. התאמצת כדי למצא כדי להיות..מקסימה ונהדרת שאת.. וכן..צודקת בהחלט מגיסת המון כוחות מידי יום ביומו..כדי שהשיגרה תהיה מה שהיא..שיגרה..זו מלחמת קיום יומית... ובהחלט לא קל ..כי בחיים כל יום מביא איתו משו אחר אז מודה לשם יתברך על כל יום ויום גם על העומס שמכריח אותי להיות ולהלחם על עצמי ועל חיי תודה נהדרת שאת חטולית

24/10/2019 | 13:41 | מאת: שירה2017

סליחה שנעלמת מההודעה הקודמת. קוראת אותך, את הקושי העצום את תעצומות הנפש וההתמודדות הקשה ואני כל כך מבינה ומזדהה. איתך שירה

24/10/2019 | 18:00 | מאת: סוריקטה

הי שירה וכולם, בצער אומר שאיני מצליחה להסתגל ממש לפורמט החדש (שכבר לא ממש חדש) של הפורומים במערכת. לא מצליחה לא במעקב אחרי הקשרים לא בהבנת הרצף מנגנון החיפוש בו נעזרתי מאד בעבר, השתנה באופן שגם מערבב לי הכל. וזה עוד לפני הבאג המדובר שקוטע וגודע. אני כועסת על כל זה הרבה יותר מידי ולא מצליחה להתפייס. סוריקטה

24/10/2019 | 20:59 | מאת: אביב 22

קוראת אותך שוב וחושבת .... את יודעת כמה התנגדתי להם כמה כל חלק שבא לא נתתי לו מקום עד היום שהרגשתי בתוכי שהם כולם אני .. האמת שגם אז המשכתי להתנגד ...משהו בי נשבר שהסכמתי להקשיב למטפלת איך היא מדברת איתם ועליהם באיזה כבוד והערכה ....ואז בהתחלה רק עם ההגיון החלטתי לתת להם יותר מקום כי אם המטפלת מקבלת אותם גם אני יכולה וכל צעד כזה כואב סטרוף כי זה לא רק לקבל את החלקים זה לקבל את המסע הכבד שלהם כשלי שם עדין הרבה פעמים קשה לי אבל וזה חשוב ברגע שעוברים את קיר הפחד ומאפשרים מבינים שזה הרבה יותר קל ועדין המאבק הוא אין סופי ...

הי שירה, ואת, שלא תעזי לוותר עלייך. אודי

אביב יקרה! לא פשוט...יש לך כלים ואת היום אחר. רואה אותך מתקדמת ו2 צעדים קדימה אחד אחורה. בגדול מתקדמים...לקבל ולחבק כל מה שבא.איתך.

24/10/2019 | 12:46 | מאת: אביב 22

הי מיכל תודה לך אכן צועדים קדימה ואחורה חושבת שזה חלק מהתהליך והוא בסדר ואפילו מבורך .....

23/10/2019 | 16:02 | מאת: אביב 22

לא כותבת שם כי אולי אודי יגיב על זה למטה ופנית אליו .. קראתי אותך שם למטה לאודי מעניין שגם אני הבנתי אותך ככה ...ואחרי שכתבת וקראתי אותך שוב זה נקרא הגיוני מה שכתבת ובכל זאת משהו בכתוב כמו צעק את תחושת האסור והקלקול .. סליחה אהובה ובבקשה תני תו אות חיים שאניאדע דהכל עובר בסדר ...כשתוכלי בלי לחץ רק תדעי שחושבים עלייך כאן ואתך בלב אביב

24/10/2019 | 12:37 | מאת: חטוליתוש

בלי הרבה מילים מצטרפת למה שכתבה לך אביב.. חיבוק גדול חטולית

27/10/2019 | 07:58 | מאת: סוריקטה

הי, מרגישה שהתקשורת מולי התרסקה למדי לאחרונה. יותר משנה. מעציב. חבל. סוריקטה

27/10/2019 | 20:17 | מאת: אביב 22

לאט לאט התקשורת תחזור תעזרי לנו אל תוותרי כמו שאת עושה לאט לאט נמצא את הדרך יחד את לא לבד כאן ואנחנו לא מוותרים עלייך התקשורת אתך חשובה לנו חשובה לי לפעמים גם אני מרגישה לא מובנת והתגובות לא תואמות את מה שעבר לי בראש או בלב אתך אביב

23/10/2019 | 13:47 | מאת: חטוליתוש

אחי וגיסתי טסו הלילה הביתה אפשר כבר לנשום לרווחה תקופה שאמורה היתה להיות נהדרת ..כל החגים.. פשוט לא...!! המון אכזבה ..כואב נורא.. אבל סולחת.... ונהיה עוד יותר קשה הכתיבה.. אז סליחה שלא מגיבה כמו פעם.. עימכן חטולית

23/10/2019 | 22:32 | מאת: אביב 22

בלי הרבה מילים תודה על המילים שכתבת לי יודעת שעכשיו קשה בתקווה לימים טובים יותר חיבוק

הי חטולית, ה בסדר, בקצב ובמינון המתאימים. אודי

ואני תוהה למה בדיוק הכוונה....למה התכוונת??, והאם ארגיש אשמה על כל דבר תמיד?? חשבתי שאני מעבר לכך..חשבתי שיש דברים שאין בהם אשמה ובכל זאת מרגישים אשמים.. היא אמרה " אפס אשמה לילדה קטנה" ..תמיד המבוגר אשם? אשמה- הורדתי מעצמי את הרב, כעס- היה ועודנו ישנו, תלוי במצב וכמובן שפחות על עצמי והוא מופנה אליו. בושה נשארה... מתגעגעת אליה...כאילו הדברים חוזרים ואני תוהה איך מתמודדים...

23/10/2019 | 18:49 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, אשמה (וגם הבושה הצמודה אליה), כפי שאני מבינה אותן, היא תפיסה שלנו כקטנים, התפיסה הכל-יכולה, שמשהו שמקורו בנו גרם לזולת להתנהג כלפינו כפי שהתנהג. אפילו מחשבות שלנו. הרגשות הללו יכולים להיות כל כך בלתי-נישאים, עד שאינם עוברים בכלל דרך הזיכרון. להבדיל מההבנה, שמה שנעשה אינו תקין, בגלל עולמו הפנימי הנפרד של המבוגר, המעוות לעתים, ואין לו בכלל קשר אלינו. סוריקטה

הי מיכל, במצבי טראומה כמעט תמיד יש אשמה, לזה התכוונתי. הילד לא במקום שהוא מבין ולכן אינו יכול להיות אשם. הוא בדרך מחפש יחס וחום ולא מיניות בוגרת. במובן זה - למבוגר יש את האחריות ומכאן נובעת גם האשמה. גם החוק מתייחס לכך בצורה מאוד חד משמעית. אודי

מחכה בסבלנות... הנה שגרה מגיעה. איך את? מחכה לשמוע.

23/10/2019 | 10:08 | מאת: .במבי פצוע..

תודה מתוקה!!!! כן... לוקח לי זמן 'להתניע את הרכב' אחרי שהשגרה מופרת... תודה לך... היד המושטת עוזרת לחזור... ושוב רוצה לומר לך שאני מלאה בהתפעלות על הדרך המרשימה שעברת במהלך השנים שאנחנו פה בפורום... ( קראתי את כל ההודעות במהלך התקופה הזו) חיבוק מיכל. :)) שלך, במבי

היי במבי כמה מילים קטנות ... מבינה שקשה .. את חסרה מאוד מאוד אנא השמיעי קול עימך חטולית

23/10/2019 | 22:34 | מאת: אביב 22

מצטרפת לידיים המושטות אנחנו כאן תמיד שמחים לבואך

אז היי כלם, סוף סוף ימים רגילים. תודה סוריקטה על המחשבות יש בהן משהו כמובן..כידוע לך אני ותלות. נו דובר רבות.סוריקטה זאת לא קנכה בהרגשת ה"לא מבינים" זאת הזדהות...כמעט כלנו חווים זאת בהקשרים שונים. ומשתדלים לפחות פה להיות עם כל אחת בתחושות...הסולידריות הזו מחזקת ומרגשת אותי..מקווה שגם אותך! שאת יכולה להרגיש שאכפת לנו ממך ואת ראויה לכל סוג של הערכה כלפייך!!! אביב יקרה, אני מקווה שעכשיו יותר טוב? תודה על ההבנה קראתי הכל מלמטה... ואודי, תודה לך, מרגישה כמו חטולית, יותר נוכחות והתכווננות אלינו. בנוסף המילה געגוע אלינו עדיין מרגשת אותי(תודה שכתבת זאת לנו) 😁 מרגישה שייכת לפה, ראויה ו...אולי גם אהובה מעט?? שונה מהתחושה של פעם... מוזר אך מרגש מאוד!!!!

מיכלי יקרה קוראת אותך.... את הדרך שאת עושה, את הפרידה מהמטפלת ... רציתי להגיד לך שאת אמיצה וגיבורה בזה שאת מסכימה לגדול ולעמוד על הרגליים ...

23/10/2019 | 13:38 | מאת: חטוליתוש

היי מאמי את בהחלט שייכת וראויה גם אהובה כי אחרת מי היתה מתיחסת ? שמחה שזה שונה והכי..שזה מרגש אותך סיבות טובות להמשיך ולהיות חלק בלתי נפרד !! עימך יקירה חטולית

ינשוף יקרה, תודה על המילים המחזקות!!! בדיוק הגיע אליי בזמן געגוע ו...כן נפרדנו לא פשוט...

23/10/2019 | 16:25 | מאת: מכל

חטולית יקרה, תודה🤗😍

23/10/2019 | 22:37 | מאת: אביב 22

שמחה על התהליך שלך והרגשות השונים שאת נותנת להם מקום נפלא שמשיך כך מגיע לך

הי מיכל, איזה כיף! אודי

22/10/2019 | 07:41 | מאת: אביב 22

הכל הבל הבלים וכלום לא חשוב ואולי הצורך הזה שלי שהמטפלת תבין הוא רצון שמישהו יצעק במקומי את מה שאני לא יכולה שהפגיעה הזו הרסה לי את החיים ואני משלמת מחיר כל חיי על משהו שמישהו אחר עשה ואולי הגיע הזמן להרשות לעצמי לכעוס ולהגיד שהמישהו הזה ...אבא שלי הרס לי את החיים ...ואני לא יכולה לכעוס כי הפחד ממנו חזק מידי עד כדי שיתוק וההבנה שאני חייבת לטפל בעצמי מצד אחד לצד ההתנגדות ....והשיתוק היום הלכתי וכל צעד כואב לי םיזית אבל הלכתי ...וכל צעד כואב נפשית והרגליים כמו משותקות ... ואני עסוקה ברווח ובהפסד והכל הבל הבלים והאמת שאין בי די ראבק ומוטיבציה לטפל בעצמי .. ואני אני היחידה שהורסת היום לעצמי ... באסה ...כואב מידי להודות בזה ....ואולי אני שוב מאשימה את עצמי במקום לקבל את המקום שזה מה שאני יכולה כרגע נכון חעכשיו ..

23/10/2019 | 09:10 | מאת: ינשוף

אביב יקרה מילת הקסם " לקבל"... לא קל אבל אפשרי... את עושה עבודה קשה ולמדתי ממך לא לוותר...איתך, ינשופים

23/10/2019 | 13:33 | מאת: חטוליתוש

כל כך הרבה אולי ואולי.. הגיע הזמן שתתני לעצמך להבין את המצב שזה מה שאת כן יכולה עכשיו שזה בכלל לא מעט.. תמיד יש גם את המחר ..הוא מחכה ..לא עוזב עימך יקרה חטולית

23/10/2019 | 19:02 | מאת: סוריקטה

הי אביב, ראיתי עכשיו שרשמת שכתבת לי למטה, אז הלכתי לבדוק ואענה לך כאן. זה יותר קשור למילים שלך מלמטה, אבל תמיד אפשר למצוא קשר גם להמשך. לשאלותיך (הנה - לא מתעלמת וגם בוחרת לרשום, כדי שתדעי שאני לא, ויש לי גם מה לומר לשואלת השאלות, וחושבת היכן לרשום את תגובתי לה). יהיה מלווה. מפדח ומוזר, אבל יהיה. והסוכה הזמינה אליה את כל השכנים לכמה וכמה ארוחות שיתופיות. חלקי, אבל יותר טוב משום כלום. זמן לבדיקות - תורים ארוכים. טרם עברתי ביופסיה. ותשמעי - לאחרונה ובמיוחד בימי חול המועד להבדיל, כמובן, ממה שאת מספרת, אבל הרגשתי כאילו נפלו עליי עוד שלושים שנה וירידה תהומית בכושר. לא יכולתי להרים רגל, לעלות מדרגות וכד'. אולי קצת כמו תופעת הקיר במרתון. או יום אחרי מרתון. נדמה לי שכבר הבאתי לכאן את הדימוי הזה. כפי שאני מפרשת - זו תופעה חזקה מאד של חרדה. מה לעשות? אין לי מושג... לומר שוב שזה גל... לא יודעת... אפשר אולי ללמוד איזו אמנות לחימה? (בקריצה לאודי) סוריקטה

24/10/2019 | 12:49 | מאת: אביב 22

ושמחה שלא תהייה לבד ...ובהצלחה ושמחתי על הסוכה והארוחות המשותפות זה נפלא והגל כן ....תודה לך וזה בסדר גם אם את לא עונה ....לגבי שואלת זה משהו אחר לגמרי ...זה פשוט התבקש בעיני ..

הי אביב, אני כן שומע אותך צועקת בברור שהפגיעה גרמה הרס ושאבא, הפוגע, האשם והאחראי לכך. גם כתבת את זה למטה בצורה מאוד ברורה. אודי

25/10/2019 | 08:25 | מאת: אביב 22

קשה לי אפילו לקרוא את מה שכתבת אבל כן אני מתחילה להוציא את זה כאן ולוקחת את הכתוב לטיפול וזה מגיע גם לשם תודה איש יקר שאתה מאפשר וסליחה שחלק מהכעס עף לכיוונך שם למטה .....אתה דווקא אחד מאלו שעזרו לי לקבל את החלקים למרות הקושי הרב... המילים שלך שאני יכולה כבר לספח אותם לעצמי ....והויתור על הקיר זכוכית לטובת הממברנה הם משפטים שליוו אותי בכל מאבק ומאבק עם כל חלק .. והיו מאבקים ועדין יש תודה על המילים כאן .. קוראת אותם שוב ושוב למרות הקושי ....אולי אעיז גם לקרוא אותם בקול שיחלחל כן בהחלט הוא אבא האשם ולא אני...