פורום פסיכולוגיה קלינית

42826 הודעות
35476 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
04/08/2019 | 08:42 | מאת: מכל

היי אודי וכולם, עברתי הרבה, בטיפול ובמקביל כאן. איש אינו שותף לדרך חוץ ממנה ופה. לפעמים זה היה חסר..יודעת שהושג הרבה. אבל מה שלא הושג זה עניין הקרבה לחברים. עדיין אין לי חברה טובה או חברות קרובות. כלומר המון אנשים מכירים אותי כלפי חוץ, הרבה חברות כביכול...מאוד מאוד חברותית אבל גם מאוד מאוד בודדה. איך זה עובד יחד תשאלו, אז פשוט בגלל העבודה אני מכירה דורות של ילדים והורם. אנשי מקצוע בתחומי, הרבה השתלמויות כל שנה, פוגשת הרבה אנשים ומתחברת מהר. אך כמו שמתחברת מהר כך זה מצטנן מהר... מתרחקת כשהם מתקרבים מידיי. ופה אין שינוי...אולי טיפה ממש כשמסכימה לפעמים ללכת עם "חברה" להשתלמות יחד..בדרך כלל אני מוצאת השתלמויות אחרות לא עם מי שמכירה, הופכת מיד למוכרת וזהו...משם לא ממשיכה חברויות ועוברת הלאה...ולא יודעת אחרת....ניסינו ביחד בטיפול להבין. אז הבנה יש שינוי אין. ואני סקפטית אם זה אי פעם ישתנה אנשים לא מאמינים שאין לי חברה טובה או חברות. הם חושבים שאני מוקפת חברים...אני כל כך מטעה....מוזר. עכשיו אני תוהה מה הלאה. ואין לי גם את מי לשתף בפרידה הזו...חוץ מפה וזה חבל כי אם הייתה לי חברה כזו הייתי משתפת אותה.. ניסינו לראות מי יכלה להיות כזו בסביבתי הקרובה לשתף..ולא ממש הצלחתי....חבל. ברור שיש המון השגים, אבל עדיין משהו בקרבה אצלי מאוד מאוד בעייתי...הבעל שלי חבר הכי קרוב לחבר/שותף ובכל זאת לא משתפת אותו בדברים מסויימים. אז מה הלאה? האם אפשר להמשיך את הטיפול ללא טיפול? כלומר האם ההפנמה של מה תגיד ואיך הפך לקול פנימי שלי? מקווה שאולי אפשרי להמשיך לבד עם הכלים שקבלתי... מה דעתכם?דעתך? האם יש התקדמות מחוץ לטיפול? מעין המשך לבד? וכמובן שכאן מצאתי לי בית לשיתוף...אז כנראה שאצטרך לא להפרד מכאן בינתיים...תודה מיכל

04/08/2019 | 19:37 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, הייתי מעלה את נושא הבלעדיות: האם את מרגישה שבעייתי לך לקיים שני קשרים עמוקים במקביל, מתוך תפיסה שקשר עם האחד בא על חשבון הקשר עם השני? שזו אפילו תיתפס כ'בגידה'? אפשר להכניס פה את הקנאה המפורסמת. והשאלה השנייה היא - בהכירך את הצד התלותי שבך - האם אחרי פרידה מהמטפלת יהיה בך קול שמחפש את התלות בדמות אחרת? האם את חרדה מפני הקול הזה? הרגשת שהיה משהו חוסם בטיפול? סוריקטה

05/08/2019 | 08:42 | מאת: מכל

כתבתי ארוך..ולא קבל. בכל מקרה אני לא אתן לעצמי להתלות היום...כי יש לי כלים ואני מודעת אליה. התרנו את התלות כבר מזמן. אני ממש לא במקום שהייתי, כך שלא פוחדת מזה. ושני קשרים עמוקים במקביל?? אפילו קשר אחד עמוק היה לי קשה.. רק איתה וגם זה זה לא בחיי היום יום שלי. עם אחרים מעולם לא היה קשר עמוק, אז לא נראה לי שזו הנקודה.

05/08/2019 | 10:35 | מאת: חטוליתוש

מיכלי מאמי זה נשמע עצוב מאוד שאחרי הכל אין לך אף אחד קרוב שאתו את יכולה להמשיך הלאה חברויות יוצרים תוך כדי ... נראה לי שלא הצלחת להיתחבר רגשית לאף חברה כי לא נתת לזה מקום להתקיים פחד אולי?? חוסר ידע אייך ?? אולי לא איפשרו לך..?? חיבוק

הי מיכל, אני קורא בדברייך משאלה... אודי

04/08/2019 | 07:36 | מאת: שירה2017

הי אודי, נראה שאני מבקשת כאן תמיכה יותר מכפי שעשיתי בעבר. כאילו נאחזת בחוט דק שקיים ומוכן לראות את הכאבים והמצוקןת שלי. הריקנות גדולה ומפנה מקום למצוקה גדולה. וככל שהמצוקה וסערת הנפש בפנים מתגברות כך החזות החיצונית נראית שקטה ושלווה יותר, מתה. אני מבינה כמה שזה קשה לי לחכות כל יום שיגיע אות ממנו, כמה משפטים, גם אם אינם מספקים. כמה זה שובר אותי כשהאות לא מגיע. ואני חושבת שכדאי לי לתת לזה להיות עכשיו, לתת לי להיות שבורה כמו שאני עם כל המחשבות על מה קורה כאן ואיך זה מגיע לי, עד שירגע קצת, מאשר לחזור עכשיו ולחכות לשבר הבא. חזרה היא תקווה ואין לי תקווה רק יאוש וכושר השרדות. וממילא זה מה שעשינו בטיפול, חיכינו. הוא אמר שזה יותר כמו הוספיס, אני חולה סופנית והוא מלווה אותי בדרכי האחרונה. אולי הוא לעג לי. אולי הוא היה ציני. אולי הוא ניסה שאבהל מהדימוי הזה. אבל אני רק הרגשתי שאני לא מצליחה גם להיות חולה סופנית כי הנה אני כאן וגם כשמתתי חזרתי מן המתים. הכשלון שלי להחלים או לצאת מזה ניבט אלי מכל עבר. משהו עיקש נאחז בהוויה הזאת הכואבת, הסוערת, הזועמת, המתייסרת, ואינו מרפה. האחיזה כל כך חזקה שלעתים אני חושבת שזו אני, לא הפרעה, לא דכאון, לא תקופה, זו אני. אולי אני רק מעמידה פנים? אודי, איזה רווח יכול להיות לי מהעמדת פנים? הרי אף אחד לא יודע, אני מתפקדת במאת האחוזים ואף יותר. יש גם דברים שקורים לי באמת כמו שמיעת קולות ללא הפסקה ופלאשבקים. תודה על ההקשבה שיהיה לך שבוע טוב שירה

04/08/2019 | 14:59 | מאת: ותיקה גם..

שירה יקרה, את יודעת, אני קוראת אותך כל הזמן, והלב נחמץ, לא פעם רציתי להכנס ולכתוב לך, אבל מצאתי את עצמי חסרת מילים לנוכח היאוש והתסכול שאת שרויה בהם. חשבתי ככה לעצמי, אולי עצם העובדה שאת מתפקדת באופן מלא כפי שאת מעידה על עצמך ולא מובן מאיליו, אולי, במצבך, יכול לאפשר לך ראיה רחבה יותר שלא הכל אבוד ויש עוד תקווה . ולמה בעצם, לא לעבור למטפל אחר שיהיה קשוב ורגיש יותר למה שאת עוברת,(או שפיספסתי משהו בקשר למטפל שלך שאת נאלצת להשאר אצלו בטיפול). או במקביל,האם ניסית טיפולי יוגה או מדיטציה באופן מסודר ומקצועי שעל פי ייעודם יכולים לתרום להרגעה גופנפש. מקווה שלא חפרתי יותר מידי.. שלך, בחיבה, ריבי.

04/08/2019 | 21:08 | מאת: שירה2017

ריבי יקרה, תודה על תגובתך ועל המילים הרכות. יש רווח גדול ביני המתפקדת לבין העולם הפנימי הכואב והסוער. כוחה של דיסוציאציה הוא למדר את החוויות הקשות והבלתי נסבלות כדי לאפשר המשך תפקוד וחיים. הדיסוציאציה בונה חומות. כשמתגלעים סדקים ופתחים בחומות מתחילה זליגה מהפנים החוצה ואין מידור של החוויה הפנימית. למרות שהחוץ ממשיך לתפקד הוא נתון לכאב ולסבל הפנימי. זה המצב הקיומי שלי. המטפל שלי מזה חמש שנים היה תקוותי האחרונה לנסות ולטפל בכל זה. למרבה האירוניה, ככל שאני נאחזת בתפקוד ובהבטים ה"נורמליים" של החיים, כך קשה יותר לטפל בבעיה. מכאן שנגיעה באותם איזורים כואבים עשויה להמיס את חומות הדיסוציאציה. לא ניסיתי יוגה וכרגע לא נראה שאוכל להביא את עצמי לסוג טיפול כלשהו תודה רבה על הדאגה. שלך שירה

אז מה אם את נאחזת בחוט הדק הזה..?? לפעמים מספיק חוט כזה כדי לשמור על ...לפעמים הוא גם הכרחי מחוסר ברירה ולפעמים גם העמדת פנים עוזרת להמשיך הלאה.. סליחה שלא מבינה את כל ענין ה..דיסוציאציה...ואולי בכלל כתבתי לך גיבוב של שטויות... אני במרבית חיי ...העמדתי פנים שאני חזקה..יכולה..כמעט סופרוומן כדי לשרוד וכדי לגדל את התא המשפחתי שלי כדי שהם...יהיו חזקים ועומדים על הרגלים שלהם ביציבות... ממש לא פשוט או מובן מאליו... מאיפה לקחתי כוחות ?? מהרצון שלי לראות אותם לא כמוני..כשהייתי שבר כלי מכל מה שעברתי... את ממש לא כישלון אהובה המלחמות לא נגמרות כהרף עין...ואת עדיין בתוך המערכה... תקופה מאוד קשה אין ספק !! חיבוק גדול עד אלייך יפה שלי

הי שירה, אני לא בטוח שההוספיס היה לועג או ציני. יש בהוספיס דבר מה חשוב מאוד, ביכולת ללוות בשקט, מתוך הקלה על הסבל ככל הניתן את הבלתי נמנע. בהחלט ייתכן שזו אמירה אמתית מהלב. מדוע אינך מאמינה לזה? אודי

05/08/2019 | 23:09 | מאת: שירה2017

הי אודי, לא חשבתי על זה ככה, כפי שאתה מנסח את זה. לא חשבתי על המקום השקט הזה. חשבתי יותר על משהו פסיבי שמרים ידיים ולא נותר לו אלא לחכות לסוף. תודה שירה

מצטערת שירה שלא הבנתי את גודל הבעיה אצלך וכתבתי לך דברים שלא לעניין..עוד חשבתי שאני מחמיאה לך על היכולת שלך לתפקד באופן מלא מבלי לדעת שמדובר בתופעה שהיא חלק מהבעיה עצמה כפי שהסברת. מודה, לא כלכך מתמצאת במושגים מתחום הפסיכולוגיה, יותר מאוחר עשיתי חיפוש בגוגל בנושא , חשבתי לעצמי שבעצם כולנו כך מכוונים את עצמינו בשימוש באמצעים כאלה ואחרים בחיפוש אחר הגנות מפגעי החיים..מי יותר או מי פחות.. מאחלת לך את כל הטוב שרק אפשר. איתך, ריבי.

04/08/2019 | 05:26 | מאת: סוריקטה

אודי, נבהלתי קצת מעצמי לאחרונה פה, אם כי חושבני שזו חרדה מהסוג ה’פשוט’ יותר – זו של הרעידות וההרגשה והחיבור, ואולי פחות של הניתוק. אולי. לא בטוחה - מוצאת את עצמי סוג של מורדת. סוג של טרום לידה מחדש. זה לא בהכרח רע. אולי כולנו פה איכשהו כאלה. אף אם לא בגיל שנתיים, אף אם לא בגיל ההתבגרות הכרונולוגי. בסופ”ש קניתי זר יומולדת לעצמי. בתאריך, כביכול, רנדומלי. זה לא שבאמת ישתנה יום ההולדת שלי ולא אני קבעתי אותו. הבוב/ה שאירגנתי לעצמי, בעיניי, גם וגם. הוא והיא. אפשר לראות בה/בה לרגעים גם בריאה מחדש. את ההודעה לעיל רשמתי לעצמי אתמול לפנות ערב. תהיתי, והנה גיליתי, שאפילו קמתי בבוקר. החלטתי להשאיר אותה כאן כאזכור קט, על אף שהיא תיעוד לרגע ההוא שהיה. בשקט. ששש אוויר, ולדרך, לישן וגם להתחלות חדשות, סוריקטה

04/08/2019 | 17:23 | מאת: שירה2017

טרום לידה מחדש נשמע לי טוב עם הפרחים שקנית לעצמך ביום ההולדת שבחרת לך. מרד מסמל בעיני בנוסף לקושי תנועה. מאחלת לך שיוביל אותך למקומות טובים יותר, אלה שאת מבקשת לעצמך. שלך שירה

05/08/2019 | 10:56 | מאת: חטוליתוש

כתבת המון דברים נהדרים לדעתי גם אם לא ... יומולדת ..שמחה.. טרום לידה מחדש...משמח אותי לפחות ... מרד...כמה משמח וגם מתאים לרוח שלך היום..נראה לי הבובה שהיא גם ..וגם..עוד אפשריות ..מאוד משמח ..אותי.. איזה כייייף שקמת בבוקר עם אוויר חדש לנשימה ולהתחלה חדשה משאירה לך כאן את הכל... בשקט בשקט.. שששששששש !!!

הי סוריקטה, אני שמח מאוד להיותך כאן לאחרונה, לחיבור. ולזה שאת רואה את זה. אודי

02/08/2019 | 07:11 | מאת: סוריקטה

הי לכולם, עכשיו חזרתי למחשב. יש לי יומיים בהם אולי אוכל לנוח יחסית (סופשבוע) עד לחזרה לעבודה המפרכת בשבוע הבא. אוגוסט. אחד החודשים הקשים מבחינות רבות בעבודה כמו שלי. ממשיכה קצת מלמטה. שירה, טוב ששיתפת. אני מבינה מאד. כתבת תמו ימי החסד. לצערי, אסכים שיש בזה המון. חשבתי הרבה על מערכות היחסים הזוגיות של בנות כאן, שלפחות כפי שהרגשתי, הוחרשו. או שמא אני טועה. אשתף - בתחילת דרכי, סובביי ידעו מי המטפל. ידעו, כי לא יכולתי להתחיל לבד והייתי זקוקה למישהו שגם ייקבע וגם יוביל ולכן בעצם 'כולם' יודעים. סובביי בחלקם הגדול בזים, לעתים באופן מרשע במיוחד, או סתום נפשית, סליחה, לטיפולים פסיכולוגיים. לא כל שכן, לארוכים שבהם. הגיוני שקנאה שלובה בזה. יש גם אנשי מקצוע שמתייחסים באופן מאד שלילי לטיפולים הכבדים והממושכים. אנחנו – מזדהות עם קול הבוז, ונותנות לו משקל רב, גם בגלל הסביבה בה גדלנו. נינוח נרקיסיסטי משהו, נראה לי. נדמה לי שכתבתי פעם, והנה נזכרתי שוב - בתחילת הדרך, פנה איש קרוב לי במיוחד ושאל את דעתו של דוקטור אחד מתחום הנפש על המטפל שלי. ניסה לחטט קצת. מקסים ממש (בלשון סגי נהור, כמובן). אותו רופא, שמבטל למדי את הטיפולים הארוכים ומציע בעצמו טיפולים קצרי מועד, אמר שהמטפל שלי שנוי במחלוקת. אז, זה נשמע נורא. היום אני מבינה - המטפל שלי הוא איש יציב ואמיץ במיוחד, שהעז ומעז לומר דברים שהם לא 'כמו כולם'. אולי למדתי ממנו קצת על האומץ הזה. ומה אמרו ימים? הימים אמרו שהאדם השני הורשע וברח מהארץ, והמטפל שלי צמח והתפתח. עדיין דעתם של סובביי לא הייתה ואינה תומכת. וכן, נכנס לכאן הזמן והכסף (שליטה?). נכון, היו מספר התערבויות, ששילמתי עבורן מחיר נפשי יקר. וגם אני מרגישה שתמו ימי החסד. מאד תלוש. ייתכן שזו כל האמת, ייתכן שחלקית. חשבתי גם על כמה איכשהו אנחנו מעוורים את הסביבה, או לסביבה נוח להיות עיוורת כלפינו. באופן כרוני. זה נורא. שירה יקרה, אנחנו פה רק וירטואליות. מרגישה כל כך חסרת אונים. עם כל היותי משענת קנה רצוץ, אולי, הייתי לוקחת אותך יד ביד, על אף שאפילו אין לי רכב. פשוט מתלווה אלייך. אולי ככה זה עובד. בשביל עצמנו - אין אפשרות, ובשביל אחרים, אנחנו יכולים למצוא אותנו חזקים מאד. ממש עצוב לי לשמוע, שירה. תעדכני שוב? סוריקטה

04/08/2019 | 14:20 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, מקווה שצלחת לנוח בסוף השבוע. אכן קשה עם סביבה שבזה לטיפול או לא מבינה. ואנחנו הרי כעלה נידף, זקוקות לאישור ותיקוף על כל צעד. וזה סוג של מעגל, לא מאפשרים לנו להיות בקושי, בדכאון, בשיגעון ואנחנו מתפקדות, מה שמעוור את הסביבה וחו"ח. כל כך חסרת ביטחון אני מרגישה וכל כך תוצאה של הביקורת המתמדת עליה גדלתי. מצטערת אם גרמתי לחוש אי נוחות או חוסר אונים. אני מודעת למדיה הזו ולסוג הקשרים שהיא מאפשרת. זה בסדר. מה שאני מרגישה מהמילים שלך זה המון, האמיני לי. תודה שאת משתפת גם במה שעבר עלייך בעבר עם תובנות וניתוחים של היום, פרספקטיבה.... וזה הופך את השיח ליותר אותנטי. שלך שירה

05/08/2019 | 11:07 | מאת: חטוליתוש

נכון הסביבה אינה תומכת מתוך כל מה שכתבת ולא יכולה לחזור על הדברים הם באמת כואבים מידי הם באמת עיוורים..!! חבל מאוד שכך... וטוב שיש לך מטפל כזה שלא ... יפה שלי גאה בך

הי סוריקטה, את כותבת שבשביל עצמנו אין אפשרות ועבור אחרים - כן. ושזה מעוור. ושזה עצוב... אודי

01/08/2019 | 19:08 | מאת: בת 25

קשה לי לשתף אחרים, הייתי בטיפול השנה לחודשיים והפסקתי בגלל כל עניין השתיקה לא היה לי מה להגיד ולכן היה שתיקה שעוד יותר הקשה עליי. (שהפסקתי אמרתי רק שלא נעים לי) איך אוכל לפנות לטיפול אם לא אצליח להפתח??? להגיד למטפלת שקשה לי לא אוכל..- מעגלי כזה. מרגישה מסיבות שונות שטיפול כן יכול לעזור אך מצד שני לא מסוגלת להפתח... בת 25

שלום לך, אפשרות טובה זה לכתוב מראש את הקושי (כמו שכתבת כאן) ולהביא אתך לפגישה. להקריא או לבקש שהמטפל/ת יקראו. אודי

01/08/2019 | 14:49 | מאת: קפה

טוב, זו שאלה קצת יוצאת דופן אבל אשאל בכל זאת, מה עושים במקרה שבו מטופל מבצע מעקבים אחרי המטפל שלו? ברמה כזו שבמקום להמשיך את היום הוא פשוט מחליט להישאר מחוץ לקליניקה, לא מחוץ לדלת, אלא במרחק של כמה עשרות מטרים מהבניין עצמו אבל עדיין בטווח קשר עין עם היציאה מהבניין? בהנחה שזה קורה בתדירות לאחרונה והמטפל ראה פעם אחת, לא העיר אבל זה קרה שוב ויתכן ששוב ראה את המטופל? האם זה נורמלי? האם המטפל צריך להגיד על זה משהו בפגישות בהנחה שבאמת ראה? מה עושים במקרה כזה?

01/08/2019 | 20:08 | מאת: מכל

היי קפה, גזר דין? כמה שיפוטיות! השאלה היא עד כמה המעקב. אם זה אובססיבי ומגיע אליה הבייתה ועוקב ממש זו הטרדה. אבל להשאר בחוץ ולחכות שגם הוא יצא...נראה לי קצת כמו רצון להמשיך את הפגישה וקושי בפרידה לא? אני יכולה להעיד על עצמי שהייתי יוצאת לאט מפגישות וקצת ככה מתעכבת...ולפעמים קיוויתי לראות אותה יוצאת. זה קרה כשממש הייתי בעיצומו של הטיפול. וגם פעם אחת נסעתי לקליניקה כשהיא הייתה בחופש וישבתי על המדרכה בחוץ...וואו היה מאוד מאוד קשה היא דווקא הגיבה ממש בסדר כשספרתי לה בבושת פנים...והיא לא נלחצה. אני חושבת שכדאי לדבר על כך בטיפול ולדבר מה זה בשבילך לעמוד כך ולחכות.....והאם יש עוד מעקבים? כי אני קארתי עליה וחיפשתי המון באינטרנט על המשפחה..והעזתי לספר לה וזה דובר בטיפול ועבר לי הצורך הזה לחפש...זאת הייתה תקופה קצת אובססיבית לטעמי. הזכרת לי נשכחות. כנראה שזה קורה לכולנו הצרכים האלה...מקווה שקצת הרגעתי. .

01/08/2019 | 21:25 | מאת: חטוליתוש

לדעתי זה לא נורמלי אבל צריך לבדוק למה המטופל עוקב אחרי המטפל מרחוק לגבי המטפל לא חושבת שהוא חייב להגיב זה נתון רק לשיקול דעתו

הי קפה, זה דבר שהייתי ממליץ להעלות בפגישה. אודי

02/08/2019 | 15:43 | מאת: קפה

זה לא עובר את גבולות מתחם הקליניקה, אני משתדלת לכבד את החיים הפרטיים שלה. יש קשיים בפרידה גם במהלך הפגישות עצמן אז על אחת כמה וכמה כשזה אחרי שעת הפגישה. מצד אחד, יש לא מעט קושי סביב הנושאים שמדברים עליהם בפגישות ולא תמיד יש שיתוף מלא ומצד שני, היא כבר הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממני והיא כל כך חשובה לי.

01/08/2019 | 09:40 | מאת: אביב 22

קראתי אותך קראתי שוב ... קראתי גם את ענפי ההמשך קראתי מה שכתבת לשירה על הרגישות הזאת לראות אז יכולה לומר לך שאני ניחנתי ברגישות הזאת ...ואולי זה מה שקרה לי כאן ..אני רואה גם אותך באמת לעיתים בנימים הקטנים קטנים ...לא תמיד יש מילים וכן כולנו מגיבות באופן שונה אבל כולנו מי שכאן מורכבת עם המון קושי על הגב.. היום לא יהיה לי יותר מכמה דקות של תגובה ...והפעם אני רוצה לקרוא אותך בשקט ,להצליח להיות אתך ורק אתך ... כרגע רק אומר שרואה את הכאב את הקושי הפחד התסכול והמחיר על האבדנים ....המחיר הכבד כל כך ... אין לי מילים מנחמות לכאב הזה רק להגיד שאני אתך בלב ובובה זה נהדר חיבוק

01/08/2019 | 19:00 | מאת: סוריקטה

הי אביב, תודה. תודה על שקראת. וחזרת, ותודה על התגובה הרכה. מסכימה באשר למורכבות. על הרגישות לניואנסים יש לי עוד מילים רבות לכתוב. על הדיוק, וגם על הטעויות. על היכולת להיכנס פנימה, אבל גם לדעת לצאת החוצה. אמסור חיבוק לבּוּבּ. שיהיה סופשבוע מנוחה. להתראות, סוריקטה

הי אביב וסוריקטה, רכות. עם בובה או בלעדיה. אני רואה. אודי

03/08/2019 | 22:35 | מאת: אביב 22

שבוע טוב ... מסכימה אתך על כל מילה לגבי הרגישות והניואנסים הקטנים ... את כתבתי לי שמבחינתך יש לי השפעה , האמת שרק בשנה האחרונה בעקבות סדנא שעשיתי הבנתי את המקום הזה אצלי ..ומה שהתכוונתי לכאן זה שלרוב באמת אני שמה לב לניואנסים הקטנים אבל הרבה פעמים בעיקר אם אני עונה במהירות או שאני עצמי במצב לא מזהיר אני לא שמה לב או מזדהה יתר על מידה ואני מבינה את המקום הזה "ייתכן ובחרתי גם אני להפנות אחריות מסוימת לכיוונך." אני מאמינה שגם אני בחרתי להפנות כלפייך אחריות מסוימת תוך אי שימת לב לקושי שלך .. מודה , אז ביקשת ממני לא אחת שאת מעדיפה לכתוב כאן ולא שם על דברים שעלו, לא הבנתי שזה יוצר אצלך שיבושים ברצף הכתיבה וחיסרון העד יוצרת אצלך סטרס מיותר. ועוד מקומות קטנים שהייתי צריכה/ יכולה לשמוע בן השורות ... לגבי חומר הגלם, זה אינו חומר גלם שאינו מוכר בטיפול ...אבל בגלל המידור ובגלל שאני לא מרגישה מולו כלום (מול הכאב) מבחינתי זה כמו רשימת מכולת . החיבור דרך כאן עוזר לי. נייר ועט אמיתיים לא רלבנטים עבורי בשל קושי לשמור על פרטיות . ניסינו גם שליחה למטפלת מבחינתי זה לא יעיל ..כי זה רק יוצר תלות מוגזמת. הפריקה של הכאב הזה כאן , ברגע הצפה אמיתית הוא כמו האדים שעולים מקומקום רותח ...רק האדים בלי הבועות והרתיחה אבל אם לא ניתן לאדים לצאת המיכל עלול להתפוצץ - קרי אני ...מול עצמי בהרס אמתני ,אז עדיף לפרוק את הכאב מאשר יהפוך לזעם בילתי נשלט על עצמי . זה לא קשור לנעול על הקיים וכל הזמן יש ניסיונות אחרים מכוון ואנו גם משתנים בתוך התהליך. החלק הזה שכותב את הכאב כתב בפורום אחר לגמרי שלא קשור לכאן וגם שאני נכנסתי לכאן את הכאב כתבתי שם. בעקבות משהו שמימה כתבה , הבנתי את הפיצול שאני עושה והתחלתי להביא גם את הכאב לכאן . (בתהליך קשה מאוד תוך עידוד של אודי ) לגבי הטריגר - מסכימה אתך נדוש ישן , ולדעתי גם מעורר אובססיביות וסקרנות כן להכנס - בקיצר לא ממש יעיל . ובכל זאת , כדי לשמור על שתיינו (וכן ברור לי שיש עוד הודעות שמטרגרות וזה לא רק אני ) חשוב לי שיהיה לך כאן טוב ונכון ...אני כן רוצה שיהיה מקום ומרחב מכבד ומכיל, לכן חשבתי לסמן את אותן הודעות שהן ערבוב והצפה רגשית ...בטריגר או מצידי לכתוב "נכתב מתוך הצפה רגשית" או כל רעיון שעולה לך . גם אני סומכת על אודי , אבל גם בעבר אודי היה כאן ובכל זאת ההודעות האלו הציפו אותך . כך שהשמירה הזו צריכה לבוא ממקום שיכבד אותנו את שתיינו (את כל הקבוצה ) ללא קשר לאודי. לגבי הכאב שלך, אני חושבת שאת מתחילה להתקרב אליו , מרשה לעצמך לבקש שיראו אותו ,שיחזיקו עד שתהיי מוכנה להביט בו . וכן, יש את הנדנדה הזו והמשחק בן תראו אותי ובן הפחד שיראו ...קצת מזכיר את המשחק הזה של התינוקות שמסתירים את הפנים ואומרים קוקו ... וזה לוקח אותי ישר בבטן הרכה אלייך, אל הרגישות שלך העבודה עם הקטנטנים תוך מבט לתוך הכאב שלך על האין. מצב קשה לא פשוטעד כדי בילתי נתפש ובכל זאת נותן איזה איזון לאין עם הרבה יש ..חושבת על כל הקטנטנים שקיבלו בסיס טוב מכיל אוהב ויציב בזכותך ... אני שמחה שאת מטפלת בעצמך בעניין הגוף , לא פשוט רופאים תורים כעסים ...ואנשים והרופא , ראה ....אישה רכה, טובה שמגיע לה מרחב מכיל ומרפא. מחזיקה אתך יחד תקווה לך , לשירה לכולנו ....ומסכימה שבכל ייאוש יש רצון לתקווה...ויש חשיבות להזכיר את קיומה. נדבר , שיהיה שבוע קל , רך ומלא בתקווה.

04/08/2019 | 12:36 | מאת: סוריקטה

הי אביב, מבינה אותך. כמה וכמה משרשמת יכולתי לשער. וזה בסדר. הבקשה העיקרית שלי בלב שבור היא - אנא לא לפצל בין מרחבים. גם אם עולה בך רגש כלשהו, בין אם רך, בין אם נוקשה או חד, בעוצמות ובעומקים כאלה ואחרים, בין אם מתפרץ (ואני לגמרי מבינה את זה) בין אם מאופק, ובפרט מול מילותיי שלי - אנא - במקום אחד בלבד. זו בקשתי. אם תוכלי. סוריקטה

04/08/2019 | 21:03 | מאת: אביב 22

יכולה להבטיח שלא אכתוב שם על דברים של כאן ... אבל לא יכולה להבטיח לא לכתוב בכמה מרחבים הם חלק ממני ומהרצף שלי ולא מבלבל אותי בדיוק כמו שיש לי מספר מרחבים במציאות . אבל אין ספק שאין מקום לעירבוב .. קיבלתי ויודעת בדיוק על מה את מדברת מודה שזה היה ממקום פגוע ורע ....מצטערת

04/08/2019 | 21:15 | מאת: אביב 22

אני לא רוצה להבטיח אבל חושבת שאני מבינה ... מה שכן מבטיחה להשתדל לא לכתוב במצבים של הצפה בפורום המקביל. לא יכולה להבטיח את זה בטח לא כשכאן סגור ..אבל זוכרת מה זה עושה לך ... את חשובה לי ...אשתדל מאוד

05/08/2019 | 09:06 | מאת: סוריקטה

הי אביב, הדברים שאני אומרת, בעיניי, נכונים, בהקבלה גם בהקשר הטיפול האישי - למשל, הודעות במרחבים שונים, וספציפית ההצפות, ובמיוחד כשסגור כאן, כמוהם ככתיבת מיילים למטפלת בין הפגישות. הסטינג הברור והשומר. כך דעתי. הם עשויים ליצור תלות ממאירה ואלימה. יכולה להבין את הפחד מהתרחיש בטיפול האמיתי, היקר, פן יתפרק. מציעה לחשוב אם הללו כאן מתפצלים משם מידי. סוריקטה

01/08/2019 | 07:33 | מאת: שירה2017

הגבתי הלילה למה שכתבת סוריקטה ונדמה לי שכתבתי משהו לא מבוקר, אני מתנצלת. אודי, לא אבקש שלא תעלה כי אני יודעת שאם תמצא שהדברים אינם מתאימים לא תעלה, ורק במקרה כזה. סליחה שירה

01/08/2019 | 15:53 | מאת: סוריקטה

הוי שירה, דואגת לך. את נשמעת לי במצב חירום. כתבתי לך למטה. נוטה להסכים שאינך יכולה לבד. ניסיתי להציע דרכים לאיך כן. מי כן. טוב שכתבת. בבקשה תעדכני? סוריקטה

01/08/2019 | 18:25 | מאת: שירה2017

תודה על המילים ועל הדאגה והזמן שהשקעת בלחשוב, לנתח ולהציע. לגבי תמיכה, יודעים שאני בטיפול אך אין לי תמיכה. בן הזוג חושב שאני צריכה להגמל מזה כי הוא לא מאמין שצריך להיות כל כך הרבה זמן בטיפול. גם אחותי יודעת. אבל נדמה שאף אחד לא רוצה לשמוע. היתה התגייסות כשהייתי מאושפזת והיו הבטחות מבן הזוג לתמיכה. אבל נגמר. תמו ימי החסד. אחותי אוהבת להגיד לי שאני בסדר. בן הזוג מתעלם והמוות הזוגי לא מוסיף. הוא היה גם אצל המטפל אבל מסרב לשמוע או להבין או להאמין. כל זה גם מעלה את עניין התשלום וההוצאה המיותרת. בשורה התחתונה כאילו אומרים לי תפסיקי כבר, אין לך כלום. זה משאיר אותי מאוד לבד. כל עוד אני מתפקדת הכל נראה להם בסדר. תודה שלך שירה

הי שירה, לא ראיתי שום דבר שלא מתאים בדברים שכתבת... אני אכן חושב שאת מתארת חוויית לבדיות קשה ונוגעת ללב. אני מקווה שהיכולת לבטא את הכעס (והזעם וההרס) תוכל לא רק להשמיד, אלא גם ליצור - בתורה - קרבה. הכל תלוי ביכולת של הצד המקבל לקבל ולהכיל. נסמוך שזה אפשרי. אודי

אודי יקר, חזרתי היום מהחופשה. מקווה שנהנת לפחות כמוני בחופש..חשוב לי שתענה לי למטה, שתראה שכתבתי ביום שלישי ופספסתי אותך. אז מקווה שתענה ולא תפספס... וגם אצטרך לשהות פה בתקופה הקרובה..מקווה שבסדר.. תודה, מיכל.

הי מיכל, אם זה בסדר לכתוב... וואו, היית בחופש! כבוד! קשר עין, כפי שלמדתי לפחות, אומר גם זולת וקבלה שלו ככזה. נפרד. היום אני מסתכלת ישר ועמוק בתוך העיניים. פעם לא הרמתי ראש. אחד מהישגי הטיפול. סוריקטה

תודה, מוזר הקטע הזה של קשר עין. מוזר ביותר. פעם כמעט ולא הבטתי בה. היום מביטה גם מביטה🤣 ובכלל לא בטוחה שיודעת מה מביע כל מבט בעניים כאילו זה אבד אצלי או שאיננו..ואני מאוד רגישה דווקא לדברים אחרים בזולת..מוזר. מעניין מה אודי יענה על העניין הזה..אם יתייחס לזה למטה... תודה סוריקטה.❤

הי מיכל, איזה כיף לשמוע! ברוכה השבה, וכמובן שבסדר. אודי

31/07/2019 | 09:26 | מאת: סוריקטה

בלי קשר. עם קשר. אני אצל הרופא. המון רופאים ובדיקות. גיל. גידולים וכל מיני. אישה. שקטה. עדינה. שבורה. שולחים אותי מכאן. לשם. שעות. אומר לי הרופא בצאתי - אל תתרגשי מכל מיני נשים שיצעקו עלייך בדלת. קלט אותי. סוריקטה

01/08/2019 | 11:22 | מאת: מכל

רפואה שלימה. הכי חשוב שאת מטפלת בעצמך!! ולא מזניחה. בשורות טובות. פעם לא היה לי משנה כל כך בעיות בריאות. היום מטפלת בעצמי ושומרת על הבריאות. זה חשוב!

01/08/2019 | 13:06 | מאת: חטוליתוש

כן הגיל לא קופח על אף אחד לצערי הרב התגובה של הרןפא...לא יודעת למה .מחייך לי..😀 מכיר אותך ?? אוהבת

01/08/2019 | 18:29 | מאת: שירה2017

מצטערת לשמוע על הבעיות הרפואיות אבל שמחה שאת מטפלת בעצמך למרות הכל, למרות התורים ועל הא/נשים.

01/08/2019 | 19:06 | מאת: סוריקטה

הי מיכל וחטולית, תודה לכן. כן, הגיל. שלל בדיקות חודרניות פיכס. אבל כנראה שאכן בקטע של לשמור ופחות להזניח. הרופא לא קבוע, ראה אותי פעם אחת ויחידה ולא מכיר וסביר שגם לא יזכור אותי. אבל קטע. סוריקטה

הי סוריקטה, עם קשר. גם אני שמח על העובדה שאת דואגת ומטפלת בך ולא מזניחה. אודי

31/07/2019 | 06:08 | מאת: סוריקטה

יום רביעי, בחירתי לקרוא לכתוב פה וגם לשלוח, כעת, כפי שאני תופסת אותה, היא לא רציונאלית. כל-כך קשה לי כאן, עד שמצאתי את עצמי הולכת ברחוב ופתאום בלי שום בקרה יוצאות ממני זעקות שבר. כנשחטת. מול כלום. שקט בחוץ, אבל בעולם המקביל... ראשית, שירה - ארשום מחשבות קשורות לתכנים המיוסרים שהבאת לכאן בהמשך. טוב? מניחה שהצלחת להבין שגם סוריקטה באה מעולם הנפש האנורקטית. וכל הבלה בלה של האומניפוטנטיות וכו’ וכו’. וגם מהעולם של מגוון ההפרעות הדיסוציאטיביות. בראשית הדרך, עם כמעט אפס תפקוד בכל תחומי החיים. אודי, בהמשך לתגובתך לשירה. אין אני יודעת איך שירה כעת. מניחה שמאד לא בטוב ומאד מדאיג. באמת ממש רוצה להשאיר לך, שירה מקום מלא שיח מול אודי, ולא לקלקל. ובכל זאת, כותבת כמה מילים בהקשר שבי. בנפרד. הן שלי ובמחשבה על. אודי, מהמוכר לי בי, בפרקי הזמן בהם אני שוהה בכעסיי – ייתכן שאהדוף תגובת ‘זה בסדר לכעוס, לתת מקום לכעס וכד’’. אולי, כי, מילה פשוטה מידי ‘כעס’. אנחנו במימדים אחרים של רגשות. אולי כי משהו באופן הזה של הכעס הוא קיצוני, חריג, מאד אלים ומשובש ולא בסדר, לפחות כפי שאנו מרגישים. הצעת להיזכר ברגעים הטובים. ובכן, מבחינתי - ייתכן שלא אוכל כלל למצוא ולהיזכר בהם. גם אם יהיו מול עיניי. הם יהיו מנותקים להם אי שם. הגשר לא עובד. הוא לא עובד. ברגעים כאלה, תפיסתי היא, שאמירה בסגנון יכולה להתאים אם היא באה נגיד מכיוון אמא טובה דיה, ובסמוך לאירוע נקודתי מסיום. בהיות קטנים, כשהסביבה כולה סך הכל רכה למדי. כשאחריה, במצב הבריא והתקין בדרך כלל, בא ה ‘אפשר לבחור אם להמשיך לכעוס או לעצור את זה’. אבל ישנן נקודות מסוימות, בהן ההרגשה היא שאמא באה מאוחר מידי. בגדול מאוחר מידי. אחרי שהכעס תפס מימדים של זעם כמעט חסר גבולות. ואין ספיגה חיובית בכלל. להיפך. כמו שתינוק יחוש מאוים ויזדהה בה בעת ויתקיף שד שאינו מניב. יעיף את המוצץ ויצרח. יכנס למעגל של פגיעה עצמית וירעיב את עצמו. אנחנו ניוותר חסרי אונים. עוד לא הצלחתי למצוא דרך לנתב אותו את הכעס מהסוג הזה. לא כל שכן בהיותי גם על הספקטרום האוטיסטי. ואולי לא כל כך אפשר, אבל כן אפשר להקטין סיכוי ליפול בו. בעתיד. יודעים מה - הייתי נותנת מקום גם לחוסר האונים. של שני הצדדים. ובכל זאת איכשהו מקווים לשים לזה סוף. ואין כוונתי למוות. מותר עוד מחשבות עלייך, שירה? המילים הן מעולמי, ושילבתי בו את דמותך, אך אולי תוכלי למצוא בהן התאמה עבורך. הייתי מכניסה פה עוד מישהו. עבורך, שירה. בנישה של הנכות הזו. הגם אם זמנית. בשלב ראשון בדמיון. לעתים אני מכנה את הדמות החיצונית המדומינת הזאת - חונך. מישהו שיכעס בשביל. שיחמול למען. עניין עדין וסופר מדויק. אולי. המישהו הזה, שאולי אינו המטפל ואינו המטופל, אמור איכשהו להצליח להיכנס דרך חרך צר מאד, שאחרת, אף הוא יחווה כפורץ כל גבול ואנחנו שוב בתוך שחזור בעל מימדים גרנדיוזיים. ובכל זאת, בעיניי, משהו מזה צריך לקבל איזו מציאות. מישהו שיחבק ברמת ההולדינג. אולי. מישהו שירים טלפון למטפל ויאמר – תראה, שירה במצב מזוויע, איך אתה משאיר אותה ככה. אפילו יישמע קצת מאשים, אך דואג. אולי לך, שירה, יש גם משאלה גלויה או סמויה שאתה, אודי / מי ממכריך / מישהו מאיתנו, מהמערכת, יפרוץ את המעגל ויצור קשר עם המטפל שלך? אני לא יודעת. להכיר משאלות זה בסדר, לא? אולי גם ישנה משאלה שהמטפל יגיע עד אליך. אז אני מדמיינת מישהו שייקח אותך, שירה, ברכב עד לנקודה, כמו אמבולנס שמסיע גופה בגסיסה, עד לקליניקה של המטפל וייתן לך יד כמעט עד הדלת. המישהו הזה – זה יהיה תפקידו לרגע בחיים של שירה. הוא לא ימשיך קשר הדוק. הוא יבוא, יגשר ויעזוב אחר כך את המערכת ולא יתערב בזמן הקרוב. המישהו הזה יוביל אותך, כי הוא שומע את התקווה. את הכמיהה. כי הוא שומע כמה את, שירה, מתגעגעת, וצריכה, כי הוא מרגיש עד כמה שירה כן רוצה להיפגש עם המטפל, כמה היא מאד מאד מתכוננת אליה וזקוקה לו. להתמוטט אצלו. להחטיף לו מכות הגונות ולמצוא אותו מחבק (במילים...). אם זה לתת לכעס מקום – אז זה. להרשות לעצמך לגלות שהוא התגעגע. גם אלייך. וגם - שתוכלי להרגיש בלעדית בתוך הפגישה עצמה. אולי. אולי תדעי זאת אחר כך. עשוי להיות סצנריו כזה. עשוי להיות. איכשהו צריך לעזור לו להיות. צריך אולי גם לנסות לבדוק באומץ מה באמת יקרה, למרות החרדות העצומות. הרעיון שלי אינו תלוש. היו אצלי מקרים ספורים של התערבויות מציאותיות. מתוך מצבים רבים רבים. בלי להגזים - היו אלפי נקודות כאלה. בחלק ניכר מהם, סוג של פיצלתי את עצמי לשני מישו- ים - אחד שלקח את השני, מתוך אמונה קלושה של צד אחד, שהמטפל הוא טוב בסך הכל. ולא, לא האמא שגררה את הילדה החולה שלה לטיפול כי הילדה דפוקה. מישהו שהוא פרו הצלת הילדה. בכל מקרה, בתכל’ס גוף אחד וראש אחד. אתם יודעים מה – אולי בשונה מאחרים פה – אזניי, מכל המילים, שומעות הכי חזק את הדברים האלו בשירה. התקווה. שששש בשקט. בחלש. לא אמרתי. אפחד לא שמע. תקווה. אמרתי לא פעם שהייאוש יודע לתפוס נפח דווקא כשהתקווה מאד גדולה. תופס נפח ומאפיל עליה. הם באים בצמדים. מה שאני מכירה מעצמי הוא שהרעב יכול להית עצום, אבל אולי אסור ממש להאכיל. לפחות לא בגלוי. מותר, אולי, רק אינפוזיה לווריד, אולי בשילוב עם הנשמה, בחוסר הכרה (מקביל לדיסוציאטיביות לצורך העניין) וגם במינונים מדודים מאד. עד שאפשר לקחת ביס ראשון. ללעוס (אאוצ’). לבלוע (עוד יותר אאוצ’) לקוות שהנפש תיתן הסכמה לקיבה לעכל ולהוביל את המזון להמשך הדרך. היא לא תמיד נותנת אישור. היא לא תמיד נותנת. אולי בשביל שכן תיתן אישור אנחנו צריכים לאכול חבויים או בלי שאף אחד יידע, או כאילו בלי לעשות עניין מזה. לא, אנחנו לא תלויים. (אנחנו כן, ובאופן מיוחד, אבל אולי צריכים לשחק אותה שלא). כל-כך מתסכל. ואני, אולי גם מילותיי הרבות הגזימו. שירה, מושיטה לך יד ומילים ולב. מנסה. אביב, כתבי חופשי כרצונך. אם אמשיך להציץ פה, אצטרך לסמוך על אודי. שתינו, כך אני מבינה, עברנו מול כאן שחזורים אימתניים. את הרגשת נצרבת באש לוהטת ומכלה. מניחה, שהיה שם סוהר רשע שחיסל לך ת’חופש (אפרופו הניסוי שתיארת בסרטון המקושר לאתר שלך, אודי). גם אני מצאתי את עצמי בהקשר חודשים ארוכים הולכת ברחוב ומתוך השקט נפלטות ממני זעקות שבר מאמצע שומקום. ראי - היות שאת, בעיניי, דמות מאד מאד מובילה וסוחפת פה, כנראה הכי, פשוט כי ככה זה ברגש נטו, והיות שנמצאת גם במקביל בטיפול ארוך ובאינטרנט - כמו רובנו - ייתכן ובחרתי גם אני להפנות אחריות מסוימת לכיוונך. אולי דמויות מובילות מגדילות את הסיכויים לאכול אותה בעוצמות שמרגישות פחות הוגנות. לחטוף אותה בשביל כולם. למרות שחלק מהדברים לא מיוחסים אליהן בכלל. אולי. מן הסתם, לכל אחד אחריות, ובפרט גם לי. בלי להתווכח, ובסדר גם להישאר חלוקות או שונות (מומלץ, בעיניי, אפילו) - משאירה לכולנו לחשוב, ולא פעם אחת, אלא באופן תהליכי, האם הסדר המתאים עבורנו, עבור כל אחד באופן אישי, הוא להביא חומר גלם ראשית לכאן ואחר כך לטיפול (בהנחה שנמצאים כאן אנשים בטיפול), קרי לזעוק *את זה* פה בשלב ראשון. או, ההיפך (עם החרדות העצומות שמתלוות לכך) להביא גלם לשיחות, ואז לדבר כאן *על זה*. או, לפחות, לחשוב מול עצמנו על מינוני ואופן השימוש. האם דרך קבע? האם מעת לעת? האם בכל שלבי הטיפול, האם מתישהו זה ישכך, ייפסק? העד הזמני יכול להיות דף נייר ממשי ועט ממשי ואולי גם מקום מחבוא ממשי. אם כי, בסבירות מסוימת ייתכן שלא העד בלבד הוא הוא הדבר. אמרתי את שאמרתי, אך מניחה שאם כבר נעולים על הקיים, האפשרי והכללים המוכרים - כך יישאר. מבינה את ההרגשה שמה שיוצא הוא טיפטיפונת. לדעתי, איכשהו כולנו חוששות שאם יבוא הצונמי הגדול – לא יהיה שום מיכל עבורו. בפרט בטיפול. גם שמתי לב שהניסוח שלי הוא ‘או’ ולא ‘גם וגם’. אולי זה בגלל שאני, אדם חלש שאינו מטפל נפשי, יכולה להתבלבל מספירלות. כאן נכנס הבלבול שלי בין אמת ושקר. מניחה שגם לקונפליקט בין הרגש להיגיון יש תרומה. אביב, עזבי שנייה אותי. אני לא פונקציה. אולי שכל אחד יישאל את עצמו איזו מהאפשרויות נותנת לו מול עצמו (לה מול עצמה) יותר מקום וכבוד לכאב האישי שלה. וגם כמה ממנו. כל אחת כפי שהיא מרגישה ברגע נתון. באיזה מהמקרים יש סיכוי שיאזינו לנו יותר? האם אנחנו מחפשים אוזן? האם אנחנו מחפשים שותפים לחוייה? האם אנחנו בכלל רוצים שישמעו, אך יחרישו, עד שנרשה אחרת? או שלל אפשרות מגוונות. כמה מזה וכמה מזה? איך הקריאה שלנו תתקבל ברצינות ולא ‘זאב זאב’? אבל בשורה התחתונה – הגם שניתן לעצמנו שלל רציונל שמסביר את פעולותינו - אניח שההיגיון פחות יעבוד כאן. אם קיים דחף עצום לצעוק אז נצעק. ואם מישהו מרגיש זקוק לזה שנים רבות. אז שנים רבות. או כל החיים. מניחה שגם כמה וכמה מהפיכות בעולם עבדו ככה. אז מי אני שאומר. אני, למשל, לא מפסיקה להרגיש, שיש בי, בדרכי הסבוכה, חלק שמבטל אותו, את הכאב שלי, אדיש אליו וכנראה שמשהו מזה עובר באופן לא מודע ובפועל יוצא שהוא חסר חשיבות. גם כאן. ייתכן שיש צד שסוגד לו? אין לי מושג. באשר לטריגר - כנראה שאצא חריגה בדעותיי - הייתי בוחרת להשמיט את המילה ‘טריגר’ בסמיכות להודעות ספציפיות, כי לעולם אין הכותב יודע אם היא כזאת או לא, ואינו יכול לקבוע. מצאתי, לפחות מול עצמי, שאין שום קשר בין הופעת האזכור בכותרת ההודעה, או אי-הופעתה, לתגובתי הפנימית כלפיהן. יש כאן הודעות שלא קראתי, פשוט לא יכולתי, כי עם תחילת הקריאה ראיתי שאיני מסוגלת לשאת.ולפעמים פשוט לא הצצתי. גם אלו פרמטרים. ישנן הודעות שנכתבו כביכול בתמימות בכלל לא קשורות אליי או עליי אישית בשום צורה, ויש בהן משהו שלוקח אותי למקומות מאד אפלים. אדרבא, השימוש במילה ‘טריגר’ עוד עשוי להוביל אותנו לחפש היכן הוא מסתתר. אז מבחינה זאת, איני מתחברת כל-כך לכלל ה’טריגר’, שמאפיין שנים ארוכות פורומי תמיכה של מתמודדות. מחפשת, עבורי, משהו שיבחין באופן מובהק בין הווי הפורום הזה, לאחרים. אבל גם יותר מזה. המאבק על היות אינדיבידואל. אינטרנט ואנונימי, לך תהיה אינדיבידואל... ובהמשך לעניין הקונפליקטים – אודי וכולם - במהלך החופש התבוננתי, ברפרוף אמנם, בסרטונים שלך, אודי: אכלנים גרועים ואכלנים טובים, האינטרנט בהקשר להמון ולהיפנוזה ועוד. קראתי במקביל מעט חומר על תהליכים בקבוצות (במבי, חושבת עליך). מציאותיות, אמנם. חוששני שעדיין, בעיניי, האינטרנט (בכללו גם פייסבוק וגם ווצאפ בהם השמות והפנים מובהקים וחלקם מוכרים מוכרים) קצת יכול לתעתע בהקשר של אני וזולת. בייחוד כשמצרפים רגשונים. ובייחוד את שכמותי, שהקטע הזה בין כה וכה תלוי על בלימה. אם כך, הקונפליקטים שאני חשה בהם ורשמתי אותם לעצמי במהלך החופשה פה - רגש VS היגיון המון VS אינדיבידואל איפוק VS אימפולסיביות, או, מופנמות מול מוחצנות והערבובים שלהם. בינתיים אלו. ענייני זמנים אצלי בטיפול – בניית אמון חלקית – שבע שנים נראה לי. לינק ראשון, קרי, ההרגשה שהיה חיבור במוח שהחזיק לשביב שנייה, ושבכלל משהו נכנס פנימה, לא זוכרת כמה זמן, אבל כן זוכרת שכבר ירדו לי מהכיס הרבה עשרות אלפי שקלים בשביל השביב הזה. ואני חשבתי לתומי שאחרי 20K אני יוצאת מסודרת – לומדת, מקימה משפחה, עובדת... ובכלל ידעתי שזה מה שעבר לי בראש בראשית הדרך, רק אחרי כמה וכמה שנות טיפול. זה לא שהמטפל קיים לי בפגישה ואחר כך אני מאבדת אותו – בהרבה פגישות אני פיזית שם והוא פיזית שם והוא ‘לא קיים’ גם ברגעים האלה. קרי, אני לא מצליחה להחזיק ייצוג כלשהו שלו גם כשהוא ממש ליד. וגם כשאני מתבוננת בו, הדמות שלו מעוותת. זאת רמת החרדות הגבוהה. מנגנון הדיסוציאציה – כן, מבאס שאחרי תקופה של טיפול הוא מרגיש לעתים עובד חלקית בשונה מפעם שהוא היה הכל. לומר אם זה טוב או רע, להחלטתכם. בכל אופן, גם עם מנגנון כזה המציאות באיזה שלב באה עם המכה החודרנית שלה. אז, אולי, עדיף קצת להתיר אותו. נזכרת שוב ושוב כמה אני פוחדת מאד מאנשים. כמה חזרתי לבחור בבדידות. בעולם בעלי החיים. קניתי בובה רכה השבוע. היא נחבאת בארון ומידי פעם ניגשת אליה ומתקרבת. אין לי שארי בשר ולא דור המשך. הזמן עשה את שלו ולא יוכל להיות. זה אולי לא הישרדותי. היום היה לי זמן לכתוב. מי יודע מתי יהיה שוב בשנה הקרובה. כבר בכלל לא יכולה לקרוא או מחוברת למילים שרשמתי למעלה. נכון לא הבנתם? גם אני לא. וגם כרגע נראה לי שלא אהיה מסוגלת לעכל המשכים של אחרים וכבר ננעצת החרב בסיבוב. וכנראה שגם לאורך יש אפקט של מחיקה משל עצמו. סוריקטה

31/07/2019 | 21:28 | מאת: חטוליתוש

המומה המון נכון חוץ מהשאר שלא הבנתי אבל לא נורא גם כך אני לא תמיד מבינה הכל תודה יםה שלי

קשה לקרוא הכל ברצף..אז קראתי בחלקים. ומתחשק לי לשבת לצידך אפשר?? ולספר לך שגם אני קניתי בובה שעוד לא חיבקתי למרות הרצון העז. מה זה אומר? אין למ מושג כרגע. מחבקת אותך בשקט רק אם מתאים..אם לא אז לא.

31/07/2019 | 23:34 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה שלי, כמעט שאין לי מילים או נשימה או אוויר ואיך אני מרגישה ששתינו התערבבנו והראש מסתובב ואני שבה וקוראת ואת עומדת מולי בכאב שלך-שלי עד שאיני יכולה לשאת את המחשבות על כמה קשה לך ואיך הכל צועק בתוך פסקאות כל כך בהירות וכתובות כמו מסה או פרק בספר (סוריקטה תכתבי... תכתבי). אולי אני ממהרת לכתוב מבלי שהבנתי הכל, אבל אני רוצה שתדעי שקראתי ואני מלאת תודה על המילים שלך. זה לא כעס, זה זעם מכלה ואלים וכן, לתת לגיטימציה לכיס יכול להיות מכעיס וממעיט בתחושה עצמה. זו לא תחושה, זו החיה שנשחטת, משהו גולמי, ראשוני, מכלה כמו סרטן. וניסיתי לשים לזה סוף אפילו במוות אבל נכשלתי. וגם אם אגיע אליו לא אתמוטט כי בחוץ הכל שקט, לבוש מוקפד ומחרוזת פנינים במקום סחבות ודם וחתיכות בשר ומתחת לבגדים עור פצוע. לא רואים ולא שומעים. הכל רעב גם אם אוכל בסתר . כמו עונש. כן, אם מישהו היה לוקח אותי, אם מישהו היה לי גשר כדי שאדע שזו אני, שזה נכון ואמיתי. אם מישהו היה מאמין שלבד אי אפשר שזה לא תלוי רק בי שאני מבקשת הצלה. שאין לי כח. סוריקטה, למה כל כך קשה לך כאן? תודה שראית אותי שירה

01/08/2019 | 05:53 | מאת: סוריקטה

הי שירה, מכירה את זה שלא רואים ולא נראים מתמוטטים מבחוץ. כביכול נראים שלמים ומטופחים. אבל את יודעת, מטפלים יכולים להיות רגישים ובמיוחד לרגע הכניסה שלך לחדר. במיוחד אחרי אסון כמו חופש כזה שהיה אצלכם. הרגע הקטן-עצום בו את עוברת מהחוץ למרחב הביניים. מבחינים במשהו בתנועות הגוף, הידיים, הצעדים, מנח הראש, זווית העיניים. האימה והזעם בעיניים המוסוות. ברוח שאת סוחפת איתך. רואים ו/או מרגישים את זה. מי שיש לו רגישויות גבוהות כאלה, כנראה כן יכול לראות. שירה, אין מישהו שיודע שאת בטיפול ויש לו מושג על מצבך? ההורה הנוסף, אולי? יש לכם ילדים משותפים. אצלי יש (אולי זה קור העכביש שלי). כי אני אדם כל כך בודד ולא עצמאי. המידע הזה של היותי בטיפול וגם פרטי המטפל היה אצל המעטים שהכירו אותי. איתך, סוריקטה

01/08/2019 | 06:33 | מאת: סוריקטה

ושוב מילים שלי (באסה), אבל אמתין לתגובה של אודי, באם ייבחר. ייתכן שבשורה תחתונה דיברתי, בין השאר, על דיפרנציאציה של העצמי. מוצאת קשר בין הרשום לעיל לויתור על העולם המקביל (כאן) מול המציאות. לא בטוחה. איכשהו אני חושבת שאולי גם יש לבחון איש ואיש, אישה ואישה, את רמת ההישענות על האינטרנט לצד ההישענות במציאות. סוריקטה (בראש חתמתי את שמי האמיתי וגם זה אומר את דברו)

01/08/2019 | 06:40 | מאת: סוריקטה

תודה מיכל, מבינה לחלוטין את הקושי להבין עיסה וגוש עצום של מילים. מבינה את הרתיעה שזה יוצר. בכל זה, לו הייתה זו מציאות, אפשר היה להביט לי בעיניים ולראות ולגלות. משהו יפה, כנראה, דווקא. פריזמה אחרת. הבובה - יש לה צורה מאד מיוחדת והמטפל שלי פירשן אותה וזה אוף. ובכל זאת, אחת רכה ומתוקה וצבעונית. תודה, 'סוריקטה'

01/08/2019 | 07:01 | מאת: סוריקטה

תודה על ההקשבה. חטולית יקרה. שלך, סוריקטה

סוריקטה יקרה. אולי לא הבנתי נכון..אבל למה את חושבת שהאורך הוא גרוע?? למה לרדת על עצמך כל הזמן??? וכן בטח שרואים משהו יפה. לא מבינה..אני בעייתית בלקרוא בבת אחת!! לא את. הכתיבה שלך ברמה גבוהה, ואני עם בעיית קשב וריכוז אז לי זה קשה ולכן קראתי בחלקים זה הכל. הבובה- זה דבר רך ונפלא וטוב שיש לך. אני קניתי אותה רק ממש לא מזמן, רכה וצבעונית גם שלי😁הדבר היחיד שהעזתי לקנות היה כלבלב, דובי ועד שהצלחתי להגיע לדבר האמיתי לקח זמן!! ואספר לך שאצלה השארתי את הדובי הראשון שהבאתי לטיפול והוא נשאר,שם על הספה...הוא היה עזוב, ילדיי לא רצו אותו. קצת מרופט ולא שחקו איתו מעולם והעדיפו דובונים אחרים..אז הבאתי אותו אליה.. משהו סמלי שכזה וכעת תוהה אם לקחת אותו או להשאירו שם...אולי ישאר שם.

01/08/2019 | 19:20 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, יש בי כל מיני מחשבות על האורך המוגזם, בעיניי. חלקן, מניחה, קשורות לעולמי. אולי, אם תרצי, ספרי פה בהמשך אלו מחשבות יש לך בקשר להשארת או לקיחת הדובי הוותיק, שחווה פיסה נאה של היסטוריה משותפת מחדר הטיפול? סופשבוע נעים, סוריקטה

הי סוריקטה, הי לכולן, הדברים שכתבת, והתגובות להן, כל כך חזקות ומשמעותיות, שרק אניח כאן את היותי קורא ונוכח, מבלי להוסיף תוכן. (זה המקביל ביורת לקשר עין, למבט, כך נראה לי). אודי

30/07/2019 | 22:27 | מאת: קפה

שלום אודי וכולם, תשלום על טיפול שנעשה במזומן למטפל, בהכרח שמקבלים עליו קבלה לאחר מכן, נכון? מה קורה במצב שהמטפל שוכח לשלוח אחת כזאת, בין אם שכח ובין אם בכוונה? מה עושים במצב כזה? מצד אחד, חשוב לי לדעת שהתשלום שולם על פי חוק ומצד שני, אני לא רוצה להגיע למצב לא נעים מולה. אני רק רוצה שהכל יתנהל כמו שצריך. איך להעלות את זה מתוך מקום של פתיחות ולא שזה בטעות יתפרש ככעס?

31/07/2019 | 21:07 | מאת: חטוליתוש

בדיוק כמו שאמרת בפתיחות

01/08/2019 | 05:29 | מאת: סוריקטה

הי קפה, בעיניי, קבלה על תשלום, כמוה כעדות לקיומה של פגישה במציאות, לקיום ממשי של משהו שמתרחש באמת. הייתי בחדר. היא הייתה בחדר. זה לא משהו דימיוני. יש לנו קרקע. ייתכן שהקבלה גם מציגה את הדמות המטפלת כאמינה יותר. שומרת חוק, למשל. אנחנו אמורים לבנות אמון בטיפול. אז, לדעתי הקבלה אכן מאד חשובה מסיבות אלו וגם נוספות. מותר לכעוס, אגב. זה בסדר. אדרבא, אולי חשוב לשתף בתחושת כעס אם קיימת. זה חלק מהטיפול. לדעתי, מותר ורצוי לשתף אם עולות סביב הקבלה שאלות של אי אמון, למשל. או תלישות. וכד'. בנוסף, אולי כדאי לשתף בחשש לדבר על זה. בעצם, אפשר לנסות להתחיל בדיבור על החשש עצמו (כפי שאודי הציע לא מזמן כאן, למיטב זכרוני). גם זה, כנראה, חומר טיפולי. סוריקטה

הי קפה, מחזק את דבריהן של חטולית וסוריקטה. אודי

אודי וכולם, אני בחופשה..מקום יפיפה... רק מראה שאי אפשר באמת לברוח ממחשבות... כותבת יומן פרידה..מעלה על הכתב במחברת כאילו סוגרת מעגל .כשרק פגשתי אותה כתבתי המון 2 מחברות מילאתי..ואטמתי אותן. פתחתי לא מזמן להציץ, כתב יד לא ממש מאורגן..כמו ההרגשה דאז.. אז כותבת יומן כזה..של סיכום כאילו סגירת מעגל..ועוד דבר קוראת המון ספרי פסיכולוגיה כמו בשנתי הראשונה אצלה..שרציתי להבין קראתי המון גם כדי להרגיש אותה כאילו שזה הדבר היחיד המשותף בנינו. ההבנה הזו..לא יודעת הרגשתי צורך לשתף ולשאול אם זה נשמע "נורמאלי" ?? טבעי? ואני בחופשה ונכנסתי לפה.מעולם לא נכנסתי ככה בחופשות וגם לא יצרתי קשר איתה כשהיא או אני היינו בחופשה...ופתאום נכנסתי לפה.. משהו עובר עליי. יודעת שנכון להפרד. משהו לא ידוע מרגישה משהו אחר. מה זה?? חרדה כזו?? או סתם חוסר וודאות... אודי, קראתי שוב את ה"עין הפנימית"שלך...מדהים גם עבורי לעבודה עם ילדים עם בעיות התנהגות בגן...להבין. אבל גם גרם לי לתהות על כישורי התאו"ם שלי.. אשמח אם תענה לי למשהו שמטריד אותי שמתי לב שבקשר עין ולהבין רק מבטי עיניים קצת מתקשה ב"לקרוא" את הרגש בעיניים.רק זה כל השאר אני ממש בסדר ומבינה....ובטיפול הקשר עין איתה דיי התחמקתי בכוונה מלחץ הרבה פעמים של מבטים חודרים שכאבו לי. לא פירשתי אותם כאמפתיה אלא כחדירה...ל...וגם עם אנשים אני לא אןהבת להביט הרבה בעיניים. זה כאילו "מכאיב"?? האם זה קשור?? מעולם לא אמרתי לה על זה בטיפול...כן דובר על מבטים חודרים שבקשתי שתפסיק ואחר כך הרגשתי מבטי אמפתיה...לא יודעת...אני מתחרפנת קצת למרות שהשקט והשלווה פה כל כך כלכך..לא יודעת. אולי שקט מידיי שמתחילה להקשיב לעצמי כמו המזגן של טורנדו בפרסומת.. מוזר אבל טוב גם השקט והנוף המרהיב...אשמח לתשובה לגבי המבטים. תודה.

01/08/2019 | 11:31 | מאת: חטוליתוש

מיכלי מאמי השקט והשלווה ...הם כנראה רק חיצוניים...ובתוך תוכך כמו מערבולת של רגשות ... פרידה מטיפול...מהמטפלת.. הכתיבה עוזרת ?? החופשה עושה לך טוב . ? מבינה שאוטוטו מסתיימת החופשה ורגשות עולים... מקווה שהכתיבה תרגיע במשהו ..שיקל.. אוהבת

הי מיכל, הרעיון שפיתחתי ב'העין הפנימית' הוא שכישורי התאו"ם הם רב ממדיים. כך, שתיאורטית, ייתכן שיש תפקוד דיפרנציאלי של היכולות (כמו בדוגמאות שמובאות לאורכו). חוויית החודרנות שאת מתארת שלעתים חווית ממבטי העיניים יכולה להיות קשורה (והיא קשורה) למאבק שאנו מכירים, בין קרבה ומרחק. כך, שאין תשובה פשוטה (ומזל שכך). אודי

29/07/2019 | 07:36 | מאת: שירה2017

הי אודי, נכנסתי לרחוב ללא מוצא. מצד אחד אני זקוקה נואשות לעזרה, מצד שני אני אומרת שאין לי כלום כי הנה אני מתפקדת והכל בסדר, אולי אני סתם מפונקת או מחפשת תשומת לב. אבל למה שארצה לחיות בתוך כל הכאב הזה. מצד אחד אני מודעת לנזקים של הפרעת האכילה ומצד שני אני לא רוצה לוותר עליה. מצד אחד אני מאוד בודדה ומצד שני אני לא עושה כלום כדי להפר את הבדידות אלא רק נמנעת מאנשים. ויש עוד. כל הקוטביות הזו משאירה אותי על הגדר ומגבירה את הרעש בפנים. ואני לא יודעת למה אני לא מצליחה רק להיות בצד אחד, יציב יותר ובטוח. אני לא מצליחה לחזור לטיפול. אני לא אוהבת אותו יותר. אני לא בוטחת בו יותר. נשאר רק כעס. והכעס הזה מכרסם. אודי, אני חושבת שאני צריכה עזרה אבל לא יודעת איך לקבל אותה.אולי אתה תוכל לעזור לי. או לפחות לומר איך היית עוזר לי אם הייתי המטופלת שלך. תודה שירה

הי שירה, הייתי אומר לך מה שכתבתי בהודעה שלמטה: זה בסדר להרגיש את הכעס, מובן והגיוני. תני לזה מקום, נסי לזכור את הרגעים הטובים שהיו בקשר, לתת זמן התאוששות ותיקון - ואז לראות מה הלאה... אודי

28/07/2019 | 22:32 | מאת: ינשוף

כאשר זכרונות מציפים כאשר הכאב בלתי נסבל נזכרים .... כאשר התחננו שמישהו יבוא להציל ואף אחד לא בא כאשר התפללנו ובקשנו מאלוהים שישלח מישהו/ לא משנה מי להציל אותנו ועדיין אף אחד לא בא ועכשיו בטיפול... אחרי טיפול..שוב לבד עם הכל.....והייאווש כל כך גדול...

29/07/2019 | 09:41 | מאת: אביב 22

אבל הוא לבדו בן כה וכה ..... https://www.youtube.com/watch?v=p5byVs7BwPA אהובה ינשופית יקרה זה נכון , זה קשה זה כואב וזה מתיש ... ובכל זאת האם את באמת לבד? בעולם? אנחנו כאן עבורך גם אם זה חלקי ... חברות ... והמטפלת ....האם היא לא אתך , שבוע אחר שבוע ...שומעת את כאבך , מנסה לעטוף להיות... אז אנחנו לא באמת לבד.....ועדין התחושה שלנו זה שאנחנו לבד , בעיקר שכואב שכל כך כואב שאפשר להשתגע שצריך שמישהו יקח את הכאב הזה מאיתנו .... זאת תקופה זה קשה זה כואב ואי אפשר לצמוח בלי לעבור את גלי הכאב הזה .... אין לי לצערי מילים מנחמות לכאב הזה .....ולצערי גם לא יכולה לקחת אותו ממך רק שאני אתך תמיד ....לא עוזבת גם שיש המון רגעים שזה לא מרגיש לך ככה חיבוק ענק ענק ...

29/07/2019 | 11:18 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה שלי כמה את צודקת כמה כואב מה שאת אומרת וכן לצערי הזכרונות כואבים מאוד בדיוק כמו להרגיש את הפגיעה עצמה בזמן נוכחי כאלו לא דובר..כאלו לא טופל...כאלו לא...מלא דברים עולים לי כדי לתאר ... אבל כמו שאמרת יקרה שלי בסופו של דבר ..נשארים לבד לפני ואחרי כאלו .. כלום ..וזה כואב ... את יודעת מתוקה שלי ..אני כבר שנים אחרי ....ועכשיו שחזרתי לטיפול ..רוצה להגיד לך ש....למרות הזמן שחלף ...למרות שהדברים דוברו בעבר ...טופלו בעבר...לאכזבתי הגדולה ..אין מנוס מלהגיש שוב את הכאב ...ובדיוק באותה עוצמה!! מבינה יפה שלי....יש זכרונות כואבים שלעולם לא עוזבים ...לעולם לא נעלמים ....!! צריך ללמוד אייך להרוג את הזכרונות האלה כדי שלעולם לא יעלו שוב...!!!! אולי לאודי יש פתרונות אייך להרוג את המפלצות האלה.. לא יודעת מה עוד לומר לך יפה שלי.. איתך בכאבך

29/07/2019 | 17:34 | מאת: ינשוף

אביב וחטוליתוש יקרות המילים שלכם חבקו אותנו תודה תודה שאתן כאן ומבינות

הי ינשוף, לא טוב היות האדם לבדו. איש חכם היה קהלת... אודי

25/07/2019 | 07:27 | מאת: שירה2017

ברוך שובך אודי! מקווה שנהנית בחופשה. היום כבר חמישי ועוד מעט תפתח כאן הדלת לכדי סדק צר, זהיר ומאופק, אבל לפעמים גם זה משהו להאחז בו או לחכות לו. יש משהו בדימוי של השמיכה עם החורים שמביא אותי גם לכאן, להודעה הזו שנכתבת לפני שובך, והנסיונות האלה לטלא כל הזמן כדי לסגור הכל, כדי ליצור רצף, מרגישים כמו עיסוק סיזיפי אבל כנראה שומר. אודי אתה יודע שהמנגנון הדיסוציאטיבי עוד עובד היטב? מתהומות הנטישה לפני חצי שנה כמעט ואימת הנסיעה שלו, הכל הפך קהה, אני אמנם זוכרת אותו אבל הוא מאוד מעורפל וזר מוחלט. ככה הצלחתי להגביר את התפקוד הרובוטי שלי לאסוף הכל, להמשיך לפגוע בעצמי גם כדי שתהיה לי שליטה במשהו. כבר חודשיים לא קיימתי פגישה. בחודש הבא הוא חוזר ונדמה לי שלא אחזור לטיפול. מעבר לתחושה שכבר כמעט חמש שנים והתחושות נשארו כשהיו, שלא לדבר על הפרעת האכילה והפגיעה שלא טופלו, יש בי רצון עז להפסיק לשלם. הרי הייתי עושה זאת עם כל שירות אחר שלא היה נושא פרי או לא טוב דיו. אני גם רוצה שמישהו יטפל בי ללא תמורה. מרגישה שמוטב לי להשאר ללא טיפול מאשר לשלם עליו ולהשאר כל כך רעבה. שירה

אהובה שאת קוראת אותך בנשימה עצורה כמעט ומחפשת כמה מילים טובות ... נכון הרבה זמן שהוא כבר לא כאן ..מאוד קשה ..גמני הייתי שוקלת אם להמשיך..אבל.. אולי בכל זאת כדאי לחזור אליו כדי לעשות סגירה בטיפול...לא לצאת כך עם כל התחושות הקשות שאת מסתובבת איתן בכל התקופה הזו... וכמובן שחייבת לעצמך טיפול בנושא האוכל שחס וחלילה לא תידרדרי למקומות שקשה יהיה לצאת מהם ..להפסיק את הפגיעה בך !! אוהבת אותך יפה שלי ודואגת לבריאותך חטולית

תודה חטולית יקרה מאוד, על המילים החמות, הדואגות והעוטפות. למרות הקשיים שלך את יודעת להסתכל על האחר בכנות וחמלה ואני מאוד מעריכה את זה. שלך שירה

29/07/2019 | 08:41 | מאת: אביב 22

אני קוראת אותך שוב ושוב ואין לי מילים אני מבינה כמה אנחנו שונות בדרך הפעולה וחושבת שאולי מה שאכתוב לך ממש לא יהיה נכון לך למערכת שלך... ובכל זאת אשאל אותך לא מה עולם הרג שלך חושב על זה מה ההגיון ...האם שם את מבינה את הנסיעה שלו את ההתנגדויות את הכשלים את הרצון לברוח... האם שם את מבינה את חשיבות הפרידה ויותר מזה את זה שחמש שנים זה טיפה בים לפגיעה קשה כמו שלנו .. אנחנו זה קבוצה ..כל חלק מאיתנו זקוק לטיפול משלו וכל הקבוצה זקוקה לטיפול יחד.. אהובה רק את!!!!!!!!!!!! וזה מנסיון יכולה לעצור את ההרס שאת נמצאת בו ... זה פנטזיה לחשוב שמישהו יקח את הכאב מאיתנו את מה שעברנו ונהפוך לחדשות...אחרות... אבל זה לא פנטזיה שבטיפול ששני הצדדים נאבקים עליו יש צמיחה יש חיבור בן החלקים יש קרבה...אני רואה את זה על עצמי ממקום של ניתוק מוחלט כמו אחרי קיר בטון היון יש לי חלקים שהשיח הוא בניינו גם בלי הזר השלישי ... אהובה שאת לא יודעת ...הכי רוצה להגיד לך אל תוותרי לא בגלל כעס כן אם מתוך החלטה מוסכלת החלטת שזה לא המטפל עבורך ויש לך אחר טוב ....למרות שקחי בחשבון ששנה וחצי זה רק ליצור אמון לקח לי קרוב לשלוש שנים להסכים להביא חלק מחלקיי לטיפול הראשון האחרים הגיעו רק בשני ....אחרי עוד הבשלה וגם זה אחרי המון המון התנגדויות שלי של חלקים אחרים ... בטיפול שלנו מדובר על המון המון התנגדויות אני מצאתי שרק הגיון בריא יכול לעקוף אותם ולהמשיך בטיפול תיראי את השינוי שלך כאן את הקשר שלך אם אודי ..אודי לא השתנה את פשוט למדת לקחת מקום ולהרגיש אותו יותר ....אל תוותרי עלייך ועל הטיפול שלך ... חיבוק ענק

29/07/2019 | 18:22 | מאת: שירה2017

תודה אביב אהובה, אני מבינה את הנסיעה ומבינה שאם אפשר בלי טיפול מוטב כך, רק כדי לעבור שוב טלטלות של פרידה. אני מבינה את הכעס שלי ומודעת להתנגדויות. אני מבינה שלא אתחיל משהו חדש וגם קשה לי לקבל את חוסר התנועה בטיפול עצמו. חלקים שלי הגיעו לטיפול אבל אני רק רוצה שיעלמו, אני תופסת את ההפרעה אחרת, אני לא מוכנה לדבר על עצמי בלשון רבות ולא מוכנה שהוא יפנה אלי בלשון רבות. לא מתחברת לדיבור הזה. לפעמים עדיפה הדיסוציאציה. לסגור הכל ולקוות שלא יתפרץ שוב. הבעיה שאני לא מצליחה כבר לעשות גם את זה, את מה שהצלחתי לפני יותר מעשרים שנה . זה מורכב. ונכון שכל אחת מתמודדת בדרכה. אם רק אני יכולה לעצור את ההרס אני לא צריכה אותו. אם הוא לא מצליח לטפל בפגיעה ובהפרעת האכילה בטענה שזו אני שמתנגדת ומונעת, אני לא צריכה אותו. אני צריכה לבד עם עצמי לחכות שמשהו ישתנה או יקרה ומעדיפה לחכות לבד בלי התסכול שהעזרה לא עוזרת ואף גובה מחיר כלכלי כבד. שלך שירה

29/07/2019 | 22:42 | מאת: אביב 22

עצוב שירה החלקים האלה הם לא האוייב שלך הם חלקים בנפש שלך כ ו שיש לכל אדם ....הניתוק מהם עזר לך לחיות את מה שעברת ... המטפל אכן לא יכול לעשות ניסים ....רק אנחנו יכולות .. ואנחנו יכולות רק אם כל החלקים ביחד .... לא חשוב איך תקראי לעצנך .. תעשי את זה בחמלה כי מגיע לך ... ואני שומעת המון פחד המון כאב המון שליטה מדומה ... ואני רואה המון הרס...רק אתי כולה לעצור אותו יחד איתו אם תאפשרי לו .. אין כאן קסמים יש כאן עבודה קשה מאוד ....עבודה שקוראת את הלב אבל משתלמת בסופו של יום חיבוק ענק אהובה שימרי עלייך

29/07/2019 | 23:18 | מאת: אביב 22

כתיב .והקלדה ... סליחה יקרה אני מעורבבת קשות .... וכן זה עבודה קירעת את הלב ועוקרת את הנשמה

הי שירה, ברוכה הנמצאת! הייתי מציע קודם כל לתת זמן למפגש המחודש, ורק לאחר ההתייצבות של הקשר להחליט אם כן או לא. לא ממקום דיסוציאטיבי ומנותק... אודי

23/07/2019 | 17:47 | מאת: אביב 22

הי לכולם .. אודי שמחה שחזרת מקווה שנהנית ..אישית החופש כאן הפעם עשה לי ממש טוב . מהמרחק יכולתי יותר לראות מעבר לכאב. להבין יותר את כל הצדדים של כולן . מבחינתי זה עניין של כבוד הדדי . אנחנו קבוצה וקבוצה מורכבת לא פשוטה כואבת מלאה בבאגים ושיחזורים. כשכל טריגר יכול להפעיל טריגר אצל אחרת . אני חושבת שמכוון ואנחנו שונות הפגיעה שונה החוזקות של כל אחת מאיתנו שונות ...גם הטיפול בנו שונה. כך שמה שנכון למטופל אחד לא בהכרח נכון למטופל השני .יתרה מכך לעיתים אנחנו פשוט עדין לא שם ...זה לא אומר שאם אנחנו מתנגדים למילים של האחד זה מבטל אותם,זה אומר שזה לא נכון לנו באותו הזמן . עכשיו בקשר אלי למקום כאן ולפיצוץ הזה שהשאיר אותי מפורקת. ניסיתי להסביר את עצמי רק שהייתי במקום מעורבב עם שיחזור מה שהביא למצב קרבני (תוקפני או נמחק ) עכשיו במרחק אני אנסה להסביר ...מה שחשתי כאן לאורך כל הזמן הזה ,זה חוסר כבוד לכאב שלי.. גם אני אשמה נתתי לזה יד והייתי שותפה למילים "מקיאה "וכאלה ... אז לא אני לא בגלישה פסיכוטית אני לא כותבת תחת חומרים ממממכרים ואני בטח לא בשגעון . אני כותבת את הכאב הרב שיש בתוכי. הכאב שעולה, בגלל היותו ממודר ממני עולה בצורה מאוד גולמית .יחד עם זאת בגלל היותו באינטרנט יש בו מבחינתי יתרון כי יש כן בלימה ומעצור מהסיכוי שיזהו אותי ..וכך יוצא שזה רק טיפה מהכאב ואני מסוגלת להתחבר אליו ולהביא אותו לטיפול לעבודה משותפת . כשהיה הפיצוץ ההוא שירה שאלת מה הצורך של כל אחד מהפורום זה הצורך שלי .. האמת וזה ישמע לכן אולי מוזר לא אמיתי אבל אני גם לא מצפה לתגובות כבר מזמן שלא ....הצורך הוא פשוט להניח את זה ואז כשאני קוראת את זה אני יכולה להתחבר לזה . אז למה לא לעצמי כי יש צורך בזר השלישי שמחבר בניינו יש לי צורך בעד הזה שיראה ...ובאינטרנט גם כשאין תגובה יש עד ...בנוסף המקום זמין תמיד ואני יכולה לכתוב בשעות שלכל גורם תמיכה אחר אני לא אכתוב ועכשיו לקונפליקט הכואב ....קראתי, ראיתי מה הכתיבה שלי גורמת לאחר ,צר לי על כך באמת ואני גם הכי מבינה בעולם . נראה לי וזה בגדר רעיון אשמח להקשיב להיבטים /רעיונות אחרים . כדי שאני לא אמחוק את עצמי (כן יש לי מקומות אחרים לכתוב בהם אבל זה מוחק אותי מכאן ) וגם לא אכאיב לשני. אני מוכנה לקחת באחריותי לסמן את ההודעות האלו שניכתבות מתוך הצפה ריגשית בטריגר ... גם על השני מוטלת האחריות אם לקרוא הודעה כזו או לא ... אנחנו אנשים מבוגרים ויש לנו גם את האחריות לשמור על עצמיינו . אני יודעת שזה לא אידאלי אבל זה נראה לי אמצע הוגן ושומר ומכבד אותי ואת השני .. סוריקטה את מכולם חשובה לי דעתך ...אבין גם אם לא תגיבי . תודה אודי על המקום הזה שמאפשר כל כך הרבה צמיחה ותהליכים

28/07/2019 | 10:31 | מאת: ינשוף

אביב יקרה אני מבינה את הצורך שיראו ... טוב שאת לא מוותרת על עצמך ועל הצורך להביא את הכאב..... אני רואה את הכאב שלך ינשופים

28/07/2019 | 11:04 | מאת: חטוליתוש

אביב אהובה אני לא רואה בשום מקום בין כל מה שכתבת עד היום דברים שהיו עשויים לפגוע במישהי/ו..באופן מכוון לפגיעה נכון שהיו ויכוחים כאן בין לבין אבל עדיין לדעתי הצנועה הם חלק בלתי נפרד מהמהות של המקום... לא תמיד אפשר להיות נופת צופים ולא להגיב לדברים גם אם הם קשים....לחלק מהקוראים .. אצלי למשל יש דברים שאני קוראת ...לא מבינה בכלל..ולא יודעת אייך להגיב ומה לענות...אז נשארת בשוליים עד ש... מבינה את הכאב שלך ..אבל לא מבינה על הענין הקורבני שכתבת משום מה זה אף פעם לא הובן על ידי.. כאן בשבילך אהובה

28/07/2019 | 20:02 | מאת: שירה2017

אביב אהובה, שמחה שאת כאן! מבינה את הצורך להשמיע גם אם העד וירטואלי (ואולי בזכות זה). שנים של סודות והסתרות וחיפוש של מקום שיוכל לקבל את כל המילים האלה. שלך, שירה

ינשוף אהובה נכון אני לא מוותרת על עצמי לא עוד , זה תהליך .... ההתחלה שלו הייתה בלא לוותר על עצמי בטיפול , לא לוותר לקולות שרוצים ההפך ולוותר .... ומשם גם כאן בעזרתו של אודי למדתי להביא את הכאב להביא אותי ולא לוותר עלי .. שמחה שאת רואה את החשיבות של לא לוותר לתת מקום לכאב שלך .... אתך

29/07/2019 | 09:57 | מאת: אביב 22

אני יודעת שקשה לך להבין על מה אני מדברת .. אסביר , אנחנו קבוצה לפעמים כשהאחד כותב על עצמו ובדרכו ...האיך ,והמילים שהוא כותב כואבות מאוד לשני מטרגרות אותו ...לעיתים אפילו גרוע יותר יש משהו מדבק בכתיבה דיסוציאטיבית שמעודד פרוק אצל האחר , יש משהו מדבק בהרס עצמי ....זה כואב אבל זה נכון .... כשאני כותבת כאן כאב זה מטרגר אחרות אז פשוט חיפשתי דרך שאני לא יוותר על עצמי אבל גם לא ימחוק בתחושה את האחר ....גם אם לא בכוונה ..... זה קונפליקט כואב אבל מאמינה שאם רצון טוב וקצת הבנה ותקשורת בעיקר תקשורת אפשר לגשר על כל קונפליקט ... תודה שאת כאן חיבוק

29/07/2019 | 10:03 | מאת: אביב 22

אמיצה שאת כמה יכולות כמה רגישות לאחר בבקשה קחי את הרגישות הזאת מולך אם לא ברגש בהגיון בהבנה ..... המון הגיון הביאו אותי כדי להשאר כאן ...כי אם זה היה נשאר ברגש הפגוע , המחוק , הזה שלא רואים אותו שלא רוצים אותו שהוא לבד ...בחיים כנראה לא הייתי כותבת כאן אות ושירה תאמיני לי שכל אות גם עכשיו כדי לכתוב אותה אני צריכה להוריד מהיד והלב משקולות כבדות שמנסות לעצור ...שאומרות לי למה לך ? בשביל מה ? שירה אהובה כל כך מזכיר לך משהו ???????? בבקשה אל תוותרי עלייך

הי אביב, סימון בטריגר בהחלט יכול להוות מתן מרחב מכבד למי שחשים שצריכים להיזהר מהצפה כזו או אחרת. ושמח שאת כאן. אודי

22/07/2019 | 17:40 | מאת: קרוליין

כתבתי לפורום הזה כבר בעבר עם בעיה שהייתה לי בגב והקרנה לרגל זה בעיה עכשיו קצת שיפור אבל המצב הנפשי שלי על הפנים אני לא יודעת מה לעשות אני חנוקה ואין לי עם מי לדבר זה גם מה שעברתי ב-5 החודשיים האחרונים קשים עברו עליי לא הייתה לי אופציה לצאת או ללכת מהבית ועכשיו לפני 4 שבועות הכול היה בסדר עד חודש יוני ואז קרה מה שקרה לי אני מי אשת אני צריכה עזרה נפשית ואין לי מי לפנות או לדבר

שלום קרולין, ראשית, את מוזמנת להשתתף כאן. שנית - פני לטיפול. לעתים יש אפשרות גם לביקורי בית. אודי

20/07/2019 | 17:24 | מאת: NOT_FOUND

לקחתי 5 כדורי ם לא כדי להתאבד אלא סתם כי ממש לא הצלחתי לישון. זה הרדים אותי לכמה שעות. אבל האם עשיתי משהו בעייתי ואני צריך לגשת לשירותי רפפואה?

28/07/2019 | 11:09 | מאת: חטוליתוש

קודם כל לא לוקחים 5 כדורים בלי הנחיות מתאימות מרופא!! דחוף לגשת לרופא/ה ולבדוק מה כדאי אייך כמה ולמה.. הלוריון יכול לתעתע...עלול להיות מסוכן ..גם כדור ממכר

שלום לך, נראה לי - כמו שכתבה חטולית - שזה לפחות חוסר אחריות... כן הייתי ממליץ לבדוק מה עומד מאחורי התנהגות הרסנית כזו. אודי

20/07/2019 | 13:31 | מאת: יגאל

שלום דוקטור! עקב פגיעה קשה בעבודתי ונכות קשה נאלצתי להשתמש בכמויות של סטרואידים, שגרמו לי ORGANIC BIPOLAR DISORDER d/t steroid treatment המעביד טוען שאני משקר שסטרואידים גורמים לי הפרעה נפשית. אני מתכוון לעבור לעצמי בדיקת פוליגרף על מנת להוכיח שאני לא משקר וסטרואידים אכן גורמים לי מצבי מניה קשות. בתור פסיכולוג קליני, האם הייתה מקבל תוצאות של פוליגרף? תודה רבה

שלום יגאל, בתור פסיכולוג קליני הייתי שמח לקבל חוות דעת מקצועית מפסיכיאטר. מה קשור כאן פוליגרף? אודי

20/07/2019 | 10:34 | מאת: ביקורת עצמית

אימא שלי מורה בהשכלתה ואנחנו מתקשים לנהל וויכוחים בצורה מתורבתת אתמול היא הציעה לי לקחת טיפים בנגרות מבחור במשפחה. אותו בחור השאיל ממני מסור והוא רצה לתת לי טיפים לעבודה בעץ ככל הידוע לי הוא לא נגר ואין לו ציוד נגרות בביתו. הוא שימש בעבר כאיש תחזוקה במלון ואני לא שואב טיפים מאנשים שזה לא העיסוק העיקרי שלהם. אם הוא היה נגר בשמחה הייתי נעזר בידע שלו. ההצעה גם לא הגיע ממנו אלה מאשתו ואימא שלי ודחיתי אותה בכנות אין לי נטיה להסתיר את דעותיי ולנמק ולכן לא אמרתי לו את זה ישירות אבל אני בהחלט יכול בצורה מעודנת להבהיר שאני שואב את המידע שלי מנגרים בניתי מידופים ובר משקאות בהצלחה יתרה. היום בהמשך לוויכוח מאתמול אימא שלי כינתה אותי היטלר, הסברתי לה שמילא הייתה משווה אותי לטראמפ או אייל ברקוביץ אבל היטלר זה קצת קיצוני. כשהוויכוח מגיע לנקודה שהיא לא מסוגלת לנהל אותו היא מפוצצת אותו בקולניות אני כל הוויכוח שמרתי על טונים נמוכים לא כיניתי אותה בשמות ודברים בסגנון. אני יודע שכדאי להימנע מוויכוחים אבל כשזה בני משפחה והם מצפים לתשובה אני לא טוב בלזייף את מה שאני מרגיש ואני חושב. השאלה היא בכנות האם ייתכן והבעיה היא אצלי?

28/07/2019 | 11:16 | מאת: חטוליתוש

ויכוחים לפעמים דבר בריא מה גם שיש לך זכות לדעות משלך ואתה יכול לעמוד עליהם !! וזה בכלל לא נשמע שהבעיה אצלך.. אל תוותר על מה שחשוב לך אתה אדם עצמאי ...תגרום שיכבדו אותך ואת דעותך

שלום לך, קבל רעיון למחשבה: לכעוס או לנהל ויכוח 'בשקט' או ב'תרבותיות' - זה לא קצת זיוף?... אם זה כך, ייתכן שאמך כועסת בשביל שני אנשים: בעבור עצמה ובעבורך. אודי

18/07/2019 | 11:07 | מאת: קפה

שלום לאודי ולמשתתפים, לפני כשבוע וחצי בפגישה שהייתה לי עם המטפלת, החלטתי בעקבות חוסר יציבות בחיים האישיים שגרמו גם לקשיים כלכליים וגם לחוסר מוטיבציה כללית, להפסיק הטיפול באופן זמני. זאת אומרת, לא להגיע יותר לפגישות. לפני כן, הקשר ביני לבין המטפלת נראה שמגיע לשיאים חדשים והתקרבות לנושאים שלפני כן לא בהכרח דוברו ועדיין פתאום המכה הזו בחיים האישיים שלי גרמו לי לשקול מחדש אם בכלל יש לי מה לחפש בטיפול כשאני צריכה לממן את עצמי וההוצאות של הטיפול כרגע יכולות להיות מיותרות. אני מיוסרת מאוד, לא רוצה להפסיק ללכת אליה וכל הזמן חושבת על הפגישות שאני מחמיצה, אני משתוקקת לכתוב לה ולחזור לקשר החם הזה אבל בו זמנית מבינה שנוצרה מציאות חדשה. יחד עם זאת, הייתי מצפה ממנה גם אם בפעם האחרונה הייתה בנינו חוסר הסכמה על ההפסקה ועל דברים אחרים בטיפול, שתשלח הודעה של דאגה, של רצון להחזיר אותי. נדמה לרגע שאולי היא בחרה לוותר עליי וזה כואב אפילו יותר.

29/07/2019 | 14:37 | מאת: חטוליתוש

לפעמים יותר קל לראות בצד השני את מה שקשה לנו לראות בעצמנו... אולי תשלחי לה הודעה שאת רוצה לחזור ותראי אייך היא תגיב אולי תפתיע לטובה ..מה שאת מיחלת לו...ואולי .. אין לך מה להפסיד ..

29/07/2019 | 23:02 | מאת: מכל

היי. היא נותנת לך להבין בעצמך. גם לי קרה פעם..הרגשתי שהיא לא נלחמת בשבילי. בסוף החלטתי להלחם בשביל עצמי וקבעתי איתה ושוחחנו...אפילו שלא פשוט. דברו על זה.

שלום קפה, בדרך כלל ענייני כסף מסתירים מאחוריהם לא מעט עניינים רגשיים. על פי הנחה זו - את מגיבה בהתרחקות דווקא לאחר הקירבה שתיארת. שווה בדיקה, ואם זה אכן כך - לחזור... אם לא - זה תהליך אבל (בצירה) טבעי וטוב. אודי

שלום לד"ר בונשטיין ולשאר חברי הפורום. אני מחפש המלצות לפעילות לשעות הפנאי/תחביבים. חשוב לי לפגוש ולהכיר אנשים וגם לתעל את הפעילות עבורי על הדרך, עם כי פגישת אנשים היא עדיפות ראשונה. אני חושב שחדר כושר זה בחירה מצויינת, מחפש עוד רעיונות דומים. היתרונות של החדר כושר: - זמין כמעט בכל שעות הערות שלי - לא מחייב מפגש עם אדם ספציפי, כל פעם אפשר לפגוש/להכיר אנשים נוספים. - לא צריך ללכת עם אדם נוסף או איזה חבר ואפשר להגיע לבד. - יעיל גם לבריאות, למראה, ביטחון עצמי וכו... שאני כותב חדר כושר זה כבר כולל אירובי מסוגים שונים, משקולות וחוגים כמו קרב מגע, איגרוף וכו.. אני אוהב בעלי חיים (כלבים) ולבשל (ולאכול). מחפש להרחיב את תחומי העיניין ולפגוש אנשים באופן סיסטמטי וקבוע (מעדיף מאוד לא משהו חד פעמי...) תודה מראש.

שלום דודו, הייתח מציע להצטרף לפעילות ספורטיבית קבוצתית (אומנויות לחימה, למשל) וכן לקבוצת רכיבה על סוסים (לאחר כמה שיעורים פרטניים). זה בדיוק עונה למה שתיארת. וגם כיף גדול... אודי

15/07/2019 | 07:49 | מאת: שירה2017

אודי, סוריקטה כתבה על הרצף ואני מרגישה שיש לי שמיכה מלאה בחורים. אולי מרב חורים אין שמיכה וקר לי. באמת קר לי אודי, קר לי בלב בגלל כל הלבד הזה, בגלל הניכור הסביבתי וההתכחשות למה שקורה לי, וגם קר לי בגוף ואני חלשה. הלוואי יכולתי להחזיק רגע ולנשום אותו. תודה שאתה כאן, מקשיב ומושיט יד. חופשה נעימה. אתגעגע שירה

הי שירה, אולי רצף זו שורה ארוכה של טלאים בשמיכה, מי יודע... תודה, אודי

15/07/2019 | 00:06 | מאת: חטוליתוש

לפני חודש כתבתי על ניתוח השתלת קוצב חלופי של אמי ושמחתי שהכל היה בסדר אפילו כתבתי בשמחה רק שהשמחה היתה מוקדמת מידי עוד באותו לילה חזרתי איתה דחוף לאיכילוב למיון בגלל תעוקת חזה עברו ימים מאוד קשים בהם היא התנדנדה בין הרדמה והנשמה שלא יכולתי לקחת החלטה לבד והייתי בקשר הדוק עם אחי ..שנתן או קי לכל החלטה שלי.. ימים קשים שוב בטיפול נמרץ...וכמובן שאני לידה ..ישינה על מעין כורסה /, או בחדר האוכל עם התיק שלי על השולחן...גהינום לשמו... כמו במרץ שנה שעברה הכל..כאלו לא חווינו ...והיה הפעם יותר קשה כי אמי לא הסכימה לשתף פעולה עם צוות הרופאים ...מסכנה..הפחד שיתק אותה ומאחר ולא הסכימה נאלצו לשתמש בהכנסת חמצן ב..פוש.. עם מסכה כמו ששמים בחדרי ניתוחים..עם ואקום..וכאב לה ..ולא יכלה לנשום ...רק היד שלי עליה במגע ..הרגיע אותה..לא יכולתי לזוז משם ..פחדתי שתמות.. ורופא אחד ממש " חכם " אמר לה את יודעת שכבר היית שם...וחזרת..כנראה שאת חשובה למישהו....מי אומר דברים כאלה לחולה כל כך קשה ??? כעבור כ..10 ימים עברה למחלקה ומשם הטיפול המשיך..וכמובן שאני איתה שם כל הזמן לא עוזבת הקור 18 מעלות שם כולם עם סוודרים וג'קטים חמים ..לא השכלתי מההתחלה..קפאתי וכולי מכווצת מהקור בלי ברירה יצאתי כל שעתים מחוץ לבנין להפשיר... כמעט עברו 3 וחצי שבועות עד שהחליטו לשלוח לשיקום אבל שלא כפעם הקודמת באיכילוב אלה במקום אחר..כאן בעיר בקהילה כך זה נקרא סיוט מתמשך כבר 3 שבועות ועדיין אין שיפור במצבה אם הייתי שם איתה יום ולילה 24/24 כאן אין כזו אפשרות הם עושים מה שבא להם ולא נצמדים להוראות של איכילוב מלחמות יומיות אני מנהלת איתם על תרופות ..הנהלציות..3 פעמים ביום..ןכל שאר סוגי הטיפולים שהיא צריכה לקבל שלא מתחשק להם לתת... אסור לי להגיד שאני עייפה כי אין מי שיחליף אותי..ואמי..היא כל מה שנותר לי כי אחי גר בחול... אז רק כאן יכולה להגיד ש..אני מותשת.. אבל לא מוותרת וממשיכה כי אם יום אחד שאני לא מגיעה כמו ביום שבת ..חוץ מאשר להוציא אותה לחדר האוכל ..היא מבלה את כל זמנה במיטה...אייך אפשר ככה להשתקם ??? ומחר יום חדש... ואין לי אפילו כוח לספר אייך הולך בטיפול... אז רק לומר שאני נורא מצטערת שלא נכנסתי להגיב לאף אחת כי באמת סליחה אבל אין לי ממש מילים מתאימות או מנחמות להגיד אוהבת אתכן כולן ומקווה שאתן לא כועסות ליל מנוחה חטולית

הי חטולית, עצוב לקרוא... אודי

14/07/2019 | 20:45 | מאת: שירה2017

אודי יקר, כבר מאוחר ועדין לא באת... בטח עמוס בהכנות לחופשה. לא אכתוב שוב את אותם הדברים כי הכל נשאר אותו הדבר. רק להגיד שתהיה חסר בעיקר עכשיו בלי טיפול ובלי כאן. כאילו הכל תכף יסגר ויסגור עלי. מאחלת לך חופשה נעימה שירה

15/07/2019 | 05:19 | מאת: סוריקטה

הי שירה יפה, על אף שאולי חלקי כל כך, לפחות מכיווני אומר שתהיי במחשבותיי. נשב בדמיון ביחד לקפה-תה או נלך לטייל על חוף הים. נדאג לבחור את השקטים ופחות הומי יולי-אוגוסט. אודי רשם לבמבי סוג של אסון... :-( איתך, סוריקטה

15/07/2019 | 10:34 | מאת: שירה2017

תודה סוריקטה אהובה גם את תהיי במחשבותי וגם התמונה של הליכה על החוף שלך שירה

הי שירה, באתי, ואפילו מתאפשר לי להגיב היום... תודה, אודי

מסתמן שכן. תהיה פרידה. לא יאמן.. אני במצב כזה שאני כבר יודעת איך היא תגיב..וידעתי שהאפשרות שהדלת פתוחה תהיה. היא הבינה שזה רצוני, ואף הסכימה. שאלתי כמה זמן תהליך? והיא אמרה אולי עד סוף אוגוסט או עד החגים...מה שאחליט. ואני החלטתי ש10 פגישות..פגישה לכל שנה..אז זה יוצא באמצע מה שהציעה. היה לי ברור שנברר למה עכשיו? והאם סגרנו נושא מסויים ואיך אני? וגם ספרתי לה שבפורום חתמתי מיכל השלמה! לא כמו פעם..היום מרגישה שלימה. מה שאהבתי שהיא אמרה שאם נראה שלא מתאים אז לא! והאפשרות לפגישה כשארצה או מקרה חירום אם יהיה פתוחה תמיד וגם פגישה מרוחקת כדי לשמוע איך אני אפשרית!! מה שרציתי לשמוע, שמעתי. אז מתחיל תהליך....והפעם תהליך של צמיחה וגדילה וללא קביים.. מעניין איך יהיה. קראתי שפרידה גורמת לרגרסיה, ושמודעות עצמית חשובה לפרידה וכו,'... מרגישה שלימה עם ההחלטה, זה לא אומר שלא יהיה קשה ואולי אתחרט. מבחינתה הכל לגיטימי וכייף שכך. תודה לכם..ואשתדל לשתף פה.. מקווה שזה בסדר שאני במקום אחר מכלם פה. ושזה לא פוגע באף אחת.. תודה אודי וכלם.

15/07/2019 | 05:31 | מאת: סוריקטה

הי מיכל יקרה, ניסיון אמיץ. יפה שתפוגגה קצת החרדה שהבעת בהודעה קודמת פן תהא זו גדיעה באחת. יפה שקיבלת מידע המשכי על המציאות. כשאני חושבת על הפרידה אצלנו - מתארת לעצמי שכנראה יהיה צריך להיות מישהו נוסף בעולם שאסכים איכשהו להישען עליו. אך בינתיים אין משהו מבוסס דיו. סיבות לא מודעות, חלקן מוכרות למדי (כבלעדיות) יש לכך, כנראה. תלות ומעגלי תמיכה, בחווייה ובמעש, איכשהו נראים לי חלק חשוב בלי קשר לטיפול. אולי אנ'לא חזקה מספיק בענייני פרידות. אבל הי, אנחנו עובדים על הקטע הזה רוב הטיפול, אולי. וגם זה בסדר. להתראות ובהצלחה, סוריקטה

מיכלי יקרה אני שמחה בשבילך... 😊

הי מיכל, פרידה לא חייבת להיות רגרסיה. בפרידה יש המון חלקים והיא גם מאפשרת גם התפתחות ועצמאות. אודי

14/07/2019 | 12:20 | מאת: ינשוף

איך מפנימים את המטפלת? כל הזמן פחד ולא מרגישים בטוחים הרצון להיות איתה כל הזמן כל הזמן הפחד להיות לבד המצוקה כאשר לבד

15/07/2019 | 05:37 | מאת: סוריקטה

הי ינשוף, אולי לא מאד פשוט, נראה לי. חשבי שהדמויות המשמעותיות בילדות המוקדמת היו שם 24/7 באינטנסיביות, והמטפלת, שנוצר הקשר איתה שנים רבות אחר כך, נמצאת שם פעם בשבוע, אפילו כמה פעמים בשבוע. נדרש בעיניי זמן כדי לנסות איכשהו לאזן בין הקול החדש לקולות של פעם. אך אל ייאוש. יכולות לסייע לפעמים חוויות מעבריות אולי. זכרונות משותפים. העוגן שאודי הזכיר. אך כנראה שבעיקר זמן, זמן זמן... קצת מבאס, לפעמים. נהיה תקווה שהמאזן יתחזק בהדרגה לכיוון המטפלת לטווח ארוך. סוריקטה

15/07/2019 | 08:03 | מאת: ינשוף

שכחתי לברך אותך- נסיעה טובה וחופש מהנה...

הי ינשוף, תודה על הברכה :-) לגבי הפנמה - זה דבר שקורה לאורך זמן, וקשור במהימנות הקשר ובעקביותו, וגם בהיסטוריית הקשרים המוקדמים שלנו. אודי

14/07/2019 | 11:58 | מאת: אביב 22

https://www.youtube.com/watch?v=l2KJPV7D9eU הי לכולם , לא רוצה לברוח מכאן , כן קשה לי מאוד לא פשוט לאסוף את עצמי אחרי ... אבל אם למדתי משהו בכל שנותיי כאן זה שיש כאן מקום מדהים לכולם ..ואני חלק מכן לכולנו באגים כאלה ואחרים אבל אנחנו יחד בתוך עולם הבאגים האלה . יש לי הרבה מאוד מילים על עניין הקנאה ..זה לפעם אחרת . בגדול בעיני קנאה היא לא בהכרח דבר רע , יש בקנאה הרבה מאוד טוב ומניע ....העניין הוא איך מסתכלים על זה ומה עושים עם זה. אודי ... לא בדלת האחורית , ...שיהיה לך חופש מדהים תהנה מכל רגע ...משהו ניפתח לי בלב אולי זה דווקא החופש שלך ... כותבת למרות שקשה לכתוב ...שמאמינה שכן ארגיש געגוע אלייך ולכאן ...

15/07/2019 | 07:50 | מאת: ינשוף

אביב יקרה טוב שאת כאן וברור שאת גם חלק- ינשופים

הי אביב, שמח שאת כאן. ותודה. אודי

14/07/2019 | 09:19 | מאת: מכל

אודי יקר!!! שתהיה לך נסיעה טובה! תהנה מכל רגע! מדהים שאני מרגישה שטוב לי שאתה נוסע..(אל תהרגו אותי) זה בא מתוך הבנה שאני רוצה שתעשה מה שאתה אוהב! שיהיה לך זמן איכות עם המשפחה, לעצמך בכלל!!! זה חשוב כל כך! ויודעת היום שתחזור, שנתגעגע..ושנלמד להרגיש את הטוב שבגעגוע. תודה שאתה מאפשר ואשרת תמיד את הודעותי....זה לא מובן מאליו! גם כשכעסתי עלייך, אפשרת שיח! מדהים! תהנה ותשוב אלינו בכוחות מחודשים. אוהבת ומעריכה את כל מה שאתה עושה עבורי ועבור כולם פה! מדהים. מיכל.

הי מיכל, תודה! אודי

שלום אודי, שלום באי הפורום. עברתי כברת דרך ארוכה בטיפול ובמקביל העלתי לפה דברים מהטיפול, על מנת לבחון, לשאול, להתייעץ עם אודי ולקבל תובנות מכלם. כשהגעתי לטיפול לראשונה זה היה מלית ברירה. מדרך ללא מוצא ומתוך הבנה שאני זקוקה לעזרה... אני זוכרת היטב את הפגישה הראשונה..כהרגלי פטפטתי המון. ספרתי המון פרטים והיא התנצלה על הכתיבה תוך כדי..מאז לא כתבה אף פעם תוך כדי טיפול..תמיד סכמה אחרי שהלכתי..הכתיבה שלה הייתה שוב בemdr שכנראה הייתה הכרחית. אני זוכרת את המבט, את הצמא להבין, להכיר. אני נבהלתי ממנו מאוד!!! בקשתי שלא תסתכל עליי כל הזמן. היום אני נהנת מהמבטים שלה😁 הרגשתי חדירה וזה הרתיע... אי אפשר לסכם טיפול של כל כך הרבה שנים ושינויים. אך אני רוצה לומר לכולכם שקבלתי המון. קבלתי את עצמי, חזקה יותר, מובנת יותר ובוגרת הרבה יותר. הרגשתי ילדה, מעולם לא הרגשתי אישה, אפילו דיי סלדתי מהמילה הזו.. היום כשאומרים לי אישה או גברת זה מרגיש אחרת. מצאתי גם את האישה שבי.. דוגמא קטנה- לא לבשתי שמלות, שמלה היוותה עבורי "נשיות" פחדתי משמלות..ואז זכור לי שהייתה בר המצווה הראשונה של בני וקניתי 3 שמלות! לא אחת, שלוש וההרגשה הייתה אחרת. בעצם לא אספר על הכל. כי זה ארוך..אני רק רוצה לומר שהטיפול נתן לי המון. ובנוסף שתמשיכו להאמין!! ואם שיטה אחת לא עוזרת תחליפו שיטה!!! לכל אחד מתאים טיפול שונה ויחודי לו! אני יודעת שזה לא מושלם ויש עוד על מה לעבוד. אבל היי. תמיד יהיה. כל החיים! אך רוצה לנסות להפנים את הכלים והטיפול ללא ההחזקה השבועית. האם אצליח? לא יודעת. מה שבטוח רוצה לנסות. עברתי דרך תלות חזקה, שיחות והחזקה שלה צמודה. לאט לאט למדתי לשחרר, שהיא תמיד תהיה! למדתי אודי יקר להתגעגע...כן, לא יאומן הא? לטיפול היו "תופעות לוואי" ולמה במרכאות. כי הן טובות!! ירדתי 25 קילו ואני שומרת על כך במשך 5 שנים!! דבר שלא עלה בידי מעולם! תמיד ירדתי ועליתי הכל פלוס... סגלתי לעצמי אורח חיים בריא שכלל לא היה ברשימת הדברים לטפל בהם!!! הערך העצמי עלה. לאט ובהדרגה..האמונה באחר והאמון הרבה יותר גבןה, פתאום נפתחתי לחיי חברה והבנתי שאני אהובה, אני ראויה לאהבה. אין אדם שאינו ראוי לכך!!! האמינו בזה!!!! אני כל כך מקווה שאני נוסכת בכן תקווה ולא אכזבה מעצמכן..אני יודעת שאני של פעם הייתה לוקחת את הדברים שלי למקום של קנאה ואכזבה מעצמי! לא! קחו את דבריי כקרש קפיצה! דעו שזה אפשרי.ויהיו נפילות, בוודאי שיהיו. ויש על מה לעבוד! לא הכל ורוד. אך אפשרי לצאת מחוזקים מטיפול. והוא לא חייב להיות לכל החיים!!!! ואם כן צריכים לתמיד? אז מה?? העיקר שתחיו בטוב והיו שלמים עם עצמכם. אני מרגישה שלימה ואני הולכת לבדוק האם מתאים לי להפרד כרגע. הולכת לשמוע גם ממנה...ומקווה להתחיל תהליך של פרידה ושלא יהיה עצוב מידיי ולא קשה מנשוא. שלכם/ן מיכל השלמה. שיכולה לומר זאת היום. זוכרים שהרגשתי חסרה? עם כל כינויי המיכ. והמ. אודי אני זוכרת שבקשת ממני לחתום כמיכל כי הרגשת שחסרה לי אות🤣אך כשהסברתי, קבלת את מיכ. תודה שלא ביטלת את ההרגשה והבנת. בהצלחה לכולם. ולי😁

הי מיכל, מצטרף לבהצלחה. אודי

13/07/2019 | 13:47 | מאת: סוריקטה

הי אודי, תודה, אודי, שהקשבת לי. תודה לי, שאני מאמינה, אף אם לרגע, שהקשבת לדבריי למעט קט. הופתעתי לראות ש, וואלה, גם ביום ראשון תהיה פעילות מסוימת כאן. נחה דעתי מחד, ומאידך, שוב נחרדתי. גם אני קוראת את מילותיך. ככל שאני מצליחה, מנסה להקשיב. מנסה להיות תלויה פחות בקולות הרסניים, שיודעים, פנימה, להטות את הכף לכיוונם. בסוף שבוע שעבר כתבת, אודי, כמה דברים שאני מתחברת אליהם (חיבור, זה יפה) - כמו-כן, הוקל לי לראות שלתגובותיך היה נפח יותר מהרגיל. ראשית, מה שרשמת כתגובה לינשוף – ‘הרי גם החרדה היא סוג של זיכרון’. אהבתי הן את השיום - ‘חרדה’ , והן, את מתן תוקף לזיכרון ולסיכוי האמיתות שבו. לפחות כך הבנתי. שנית, דיבר אליי המשפט - ואם נצליח לא רק להיות מוצפים בזה (=להיות בשחזורים) אלא גם להתבונן בזה, דיינו. זאת שאיפה גדולה שלי. וכולי תקווה. תקווה לרוך ברוב המכריע של הזמן. פחות רגשות קיצוניים לכאן או לכאן, קרי היות מעריץ ומאוהב עד לבלי גבול, או מתעב טוטאלי. אלא ככה. רך. ואז, אז אולי נוכל להיפרד בשלום. (מתקשר אולי גם להגיגייך, מיכל. כתבתי לך הודעת המשך על העץ הסבוך משבוע שעבר). על כל פנים, בכוונה בחרתי להשתמש באות ב’ כשמו של ספרן של רוני סולן ושולה מודן. להיפרד בשלום. וכמו שרשמתי בעבר – אולי גם להיפרד מהפנטזיה הלא ריאלית שאמא תירפא והכל יתחיל מחדש באופן בריא יותר. ו/או גם מהפנטזיה שלו הייתי בן, אולי כל זה לא היה קורה. היו לי מספר פרידות כואבות מאד השנה, וצפויות עוד כמה. ובכן ספרים – עצמי אמיתי עצמי כוזב - ויניקוט; משחק ומציאות – ויניקוט; (במבי, ויניקוט, הנה אני חושבת עלייך). חידת הילדות - רוני סולן; להיפרד בשלום - רוני סולן ושולה מודן; העין הפנימית – ד"ר אודי בונשטיין :-) ועוד, באמתחתי, כמובן. הספרים כמשענות או גשרים. ייתכן שאחלה רעיון, גם אם חלקי, עבור מי מאיתנו להפוגה מכאן. אעיר גם, שסיבה נוספת לבקשתי לרשום (אם בכלל) רק כאן, ובהקשר של ההתנהלות הקבוצתית המסוימת, היא, שלעתים (בעיקר במצבים אינטנסיביים, להרגשתי) התפצלות למקומות מקבילים, הגם שעשויה להיראות חמימה ומזמינה, או בלתי תלויה לכאורה, לפחות אצלי אישית, נראה, בדיעבד, שמחבלת ומפרקת את הסנכרון, ודווקא ייתכן שבאופן פרדוקסלי תשבש עוד יותר את הרצף. אצטרך לחשוב שוב ושוב אם לפרקים, השימוש באינטרנט עשוי לפעול עבורי בדרך דומה מול הטיפול והחיים. ויתרה מכך, האם שימוש מסוים בטיפול מעכב שימוש שלי באנשים (הישענות) במציאות. שלישית, חשבתי על המשפט שרשמת כתגובה לשירה “בזמנים כאלה אני שואל את עצמי האם אפשר להעלות ולו דבר אחד ששמחים אתו, שמרגישים שעשינו טוב ונכון. קטן ככל שיהיה, שישמש כעוגן” – ואני חושבת לי על העוגן הזה, באם יימצא, האם יחזיק יותר משביב שנייה. אולי לכן אנחנו מחפשים כל הזמן כל הזמן. במחשבה נוספת, הייתי משתמשת במילה ‘גשר’ במקביל לעוגן. הגשר, כמקשר, אולי כמעין שובל מעברי שכזה להמשך, שיש בו בכדי לשמור הן על הטוב, והן על השלם, והן על הרוך, והן על הרצף. שירה – מילותיי הן ממש גם בשבילך. והו, כן, גם המילה ‘בלעדיות’ בתגובתך, אודי ל’קפה’. המטפל שלי חבר שלי, על אף שנאמרות בו , בטיפול, לעתים מילים שכמעט בלתי ניתן לשאת מבחינתי. אבל הוא חבר שלי. אולי לכן הוא חבר שלי. בגלל הגבול הבריא שהוא מלמד אותי. ובעיקר אנחנו שותפים לאהבת האמת. ניסיתי קצת לחזור לעצמי בחתיכה אחת, כמתנת פרידה עבורך, אודי. אחרי השקעה של שנים, מגיעה לך קצת נחת. “הסוריקטה ידועה גם בשם מלאך השמש ומגינה על כפרים משד הירח ומזאבי-אדם, אשר, על פי האמונה, מתקיפים צאן וכפריים בזמן שהם בודדים.” ר’ ערך סוריקטה בויקיפדיה נו שוין, תפיסה אלילית קצת מפוצלת להתראות, אאוץ’, אאוץ’ רציני. סוריקטה

15/07/2019 | 06:53 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה, כמה דייקת! הגדר הזה, הוא שכל כך חסר לי. אני שלא מצליחה להחזיק רגעים או אלה שנשארים שביב של שנייה ונעלמים כלא היו. ככה גם דמותו של המטפל שאמורה הייתי להפנים, חוזרת ונעלמת ברגע שהסתיימה הפגישה. ככה אני מנסה לאסוף רגעים וליצור רצף אבל הכל מלא חורים. שירה

15/07/2019 | 07:59 | מאת: ינשוף

סוריקיטה יקרה לא מצליחה לזכור מה שכתבת אבל רציתי להגיד לך שאני מרגישה שאנחנו בונים מחדש "גשרים" ו"קשרים" ביניינו כאן ... מרגישה את החיבור במילים שלך... ואני שמחה, ינשופים

הי סוריקטה, חיבור זה יפה, בהחלט. להתראות, אודי

היי אודי וכולן, לכל אחת ואחת מכן שתומכת ומוסיפה מעצמה. אני בהתלבטות גדולה, היו הרבה פעמים במהלך השנים שחשבתי על פרידה וזה דובר המון.. היו רגעים של בריחה, של פחד מהתמודדות וכו' תמיד חזרתי אליה לדבר, לשוחח ולהבין עוד זוויות..דבר,שאינו קל כלל! וטוב לי איתה, בתקופה האחרונה מפסח בערך..הרבה פחות נפילות כואבות, המון תובנות ועבודה בעזרת המכשיר emdr שממליצה לכולכן לעבוד איתו בטיפול!!! בגדול, עברתי תקופה מאוד ארוכה שלא חשבתי שאמשוך בכלל..טוב, לא ידעתי מהו טיפול..ובכלל חשבתי שאולי אשאר לנצח..כי אמרה כמה שאצטרך..ומה שאחליט..וכן, יש כאלו שנשארים שנים. המון פעמים כתבתי על פרידה ונסיונות פרידה ממנה שלא צלחו( אולי לא התאימו) הפעם מרגישה ששונה..אבל בהחלט לא יודעת מה היא תגיד על הרצון שלי. לא קל...זה לא יהיה קל..הבנתי ממה שקראתי שיש נסיגות בפרידה, אני מעדיפה פגישה אחת של סיכום. יודעת שהיא תציע הדרגה...ושגם שם תהיה עבודה. אולי הקשה ביותר אחרי שלמדתי איך להקשר.. ובכלל היו תקופות של תלות מאוד חזקה, של קנאה באחרים, של מחשבות אין סופיות על הקשר ומהותו...זה היה לב ליבו של הטיפול, הקשרות ותלות! אז תודה לכל מי שליוותה אותי מההתחלה ועד היום לך אודי במיוחד. אני פה מתחילת הטיפול במקביל אליו...אפילו קצת לפניו. .לא נפרדת מהפורום שבוודאי אצטרך אותו במיוחד בתקופה הזו.... חבל שדווקא עכשיו תעדר. אך אני יודעת שתחזור ועוד תשמע ממני🤣 אוהבת את הפורום, את כולכם ואותך אודי.. בתקווה שאלמד גם להפרד. תודה ובהערכה רבה רבה, שלכם, ואיתכם, מיכל( מ. מי. מיכ( השם המקורי כאן) מכל. מיכל וכל כינוי שהמחשב קלט) נסיעה טובה אודי! תהנה ותשוב אלינו בשלום. 🙏

הי מיכל, תודה, ושיהיה משמעותי ומוצלח! אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב וניפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי

12/07/2019 | 00:17 | מאת: אביב 22

רק לאחל לך נסיעה טובה ... תהנה ותמצא כמה שרק אפשר ....

11/07/2019 | 19:57 | מאת: .במבי פצוע..

..... .... אני קצת נשארת בלי מילים... סוריקטה... אני כל כך שמחה שאת פה..אמרתי לך כבר, בכל מצב צבירה... כאב לי שאת בכאב בעוצמה כל כך חזקה.. .. גם הרגשתי פתאום אשמה .. אשמה עלמה שכתבתי בהקשר להסתכלות המערכתית.. הרגשתי גם ששירה..גם את כאילו מאשימה אותי על 'מילים מקצועיות'.. כן.. התחום הזה לא זר לי ..הרגשתי מספיק ביטחון וחופש להביא לפה.. אני קצת 'אוכלת את הלב על זה'.. יש בי קול שאומר לי :'מטומטמת אחת, למה היית צריכה לפתוח את הפה שלך בעניין ההסתכלות הזו.. 'חכמולוגית פסיכית שכמותך..' מצטערת.. אולי אני גם יותר רגישה ? חשופית ?? אמא צביה טסה מחר לחו"ל לשבועיים... תמיד זה בלתי נסבל עבורי..תמיד זה סיוט נוראי עבורי ..לפעמים עוד יותר מסיוט נוראי... חשבתי אודי ..גם אמרתי לאמא צביה שיש לי אותך אודי.. כן..קראתי שגם אתה נוסע.. פתאום אני נזכרת שכשהייתי ילדה/נערה קראתי את הסדרה שכתבה גלילה רון פדר 'אל עצמי' (?) לא כל כך זוכרת איך קראו לסדרה.. ציון כהן..ילד אומנה.. ונזכרתי שמשהו היה בספור..לא זוכרת מה..העיפו את ציון כהן מהאומנה ? מהקיבוץ כילד חוץ? לא זוכרת..משהו שהוא ננטש וחזר לסבתא שלו..שאמרה לו 'לא צריך אף אחד..לא צריך את הטובות של אף אחד.. (לא זוכרת בדיוק) לא יודעת מה אני רוצה לומר לכולכם.. ???? אולי שלמעשה אין לי מילים... אולי אני רוצה לומר לכם שאני מרגישה כך : ############(((((((((((#######################(((((((((((((((((((((((######

11/07/2019 | 23:53 | מאת: שירה2017

במבי יקרה לי מאוד, לא האשמתי כלל וכלל, אוהבת לקרוא את התובנות החכמות שלך שתמיד יש בהן מימד נוסף, לא יודעת, משהו שיודע להתרחק מהידע ולהביא את הדבר המיוחד שלך. מבינה את התחושה של הלבד פתאום והאין מקום והמשהו בפנים שאומר שלא צריף אף אחד כשכל כך צריך. איתך שירה

הי במבי, ראשית, לדעתי כתבת דברים חשובים וראויים. שנית, אכן, העדרותי (החל מיום שני, למשך כמעט שבועיים) היא סוג של אסון, בוודאי אם היא מצטרפת להעדרותה של אמא צביה. אבל כבפעמים הקודמות - אני חוזר. ואני אתגעגע. אודי

12/07/2019 | 08:15 | מאת: סוריקטה

הי במבי, וואי, אודי יהיה פה גם בראשון, וחשבתי שהבום מגיע כבר הלילה ושאראה רק הבוקר, עכשיו, מה היה פה. המחשב שלי הולך לישון בלילה ואני לא מחכה עד למענה, שגם זה מצטרף לפספוס... אוי, גם אמא צביה נוסעת... אני הפסקתי לספר כאן על החופשות של המטפל ועל מועדי הפגישות כי חשתי שאז יודעים שאני חלשה וחששתי שינצלו זאת לרעה. במבי, אוי במבי, דווקא הלכתי לחפש בגוגל מה משמעותן של המילים המקצועיות שהשתמשת בהן ואני ממש אשמח ללמוד. אפילו, נדמה לי, ביקשתי פעם שתסבירי לי איזה מושג שהשתמשת בו, או בכלל תשתפי בידע העמוק שלך (ככה הבנתי) על מבנה קבוצה. אפילו מאד רציתי מענה אז מכיוונך. אבהיר שחשוב לי שמכולם עבורי זו תהיה את, במבי. שתנסי להסביר לי. ואני מבקשת באופן מסוים ממך. בכל אופן, לא הרגשתי שאני 'מאשימה' אותך בשימוש במילים מקצועיות למקרא הודעתך, כעת, בזמן שקראתיה. היו פעמים ספורות מאד בהן הרגשתי שגם את יכולה לקחת מילים מהטיפול ולהשתמש בהן לפירוק יתר. אבל זה ממש לא מה שמאפיין אותך באופן כללי אצלי. אבל כן ארצה לומר ש - כן יכול לקרות שאני אחווה התנהגות מסוימת אצל האחד באופן תוקפני מאד כלפיי, כשמישהו אחר, בהתנהגות דומה לכאורה, יחווה באופן רך. תלוי מי הדמות שמולי ומה הרקע הקודם בינינו. ולהיפך - ייתכן שהתנהגות מסוימת שלי תחווה נוגעת במיוחד על ידי אחד, ותוקפנית במיוחד על ידי השני. וכנראה שיש קשר גם לעיתוי. 'אותו דבר' לכאורה יכול להיות ברגע מסוים טוב וברגע אחר רע. גם מולנו עצמנו. כלומר, אין אמירה גורפת על חלק מההתנהגויות. בכל אופן, דיברנו פה על קנאה - אז לדעתי מצב כזה יכול לייצר קנאה. כמו שאנחנו מכירים את השאלות האלה של 'למה כשהוא כך וכך זה בסדר, ולמה כשאני גם כך וכך (מן משהו דומה) זה לא בסדר. יכול להיות שיש מצב כזה. דוגמא – כשאני גוזמת צמחים בגינה – צד אחד שלי יכול לראות זאת כטיפוח ודאגה ליופי. השני יכול לראות בזה משהו אלים, התקפת סירוס. תלוי גם מתי החלטתי לבצע את הפעולה. ואז, ייתכן שהטוב והרע מתערבבים. ובמבי, חזרתי לכתוב בעיקר בגלל המשפט שלך – ‘סוריקטה, חבל שאת בוחרת לשתוק’. לקחתי אותו כהזמנה, למרות שיש קול שאומר לסוריקטה ‘מה, לא הבנת, לא רוצים אותך פה’ שבועיים חופש באנליזה, אבוי, חשופית... אבוי אבוי... :-( שלך, סוריקטה

12/07/2019 | 09:14 | מאת: סוריקטה

במבי ממי, אם לא היה ברור, אני אוהבת שאת לוקחת את התפקיד הזה. את מכולם. משהו בזה משלים לי אותך ומאיר מאד. מאד אשמח אם ימודרו פה תפקידים בין דמויות שונות. שלך, סוריקטה

11/07/2019 | 19:15 | מאת: שירה2017

הי אודי, הימים קשים והעצב מעמיק. מרגישה שהכל טעות. ההתנהלות שלי היתה לקויה הבחירות שעשיתי שגויות ואי אפשר לתקן את זה. אי אפשר לתקן כלום או להחזיר זמן אבוד. נותרתי כשהייתי חלשה פחדנית ולא מסוגלת. אני מתחרטת על הכל על כל מהלך שעשיתי על המשאבים שחולקו לא נכון על האהבה והדאגה שהרעפתי לא תמיד במקומות הנכונים. על הזמן הזמן שברח ולא הצלחתי לראות כלום בעדו. על הכל אני מתחרטת ואין תיקון. ניסיתי לטפל בזה ניסיתי אבל לא הצלחתי לשנות.בסוף הכל הגיעל אותה נקודה. מרגישה כל כך מיואשת. הנה סוף שבוע הבית מתמלא וריק לי כל כך. אני לא רוצה להיות כאן ולא לראות אף אחד. אני מתאמצת מכריחה את עצמי. לעשות. להיות מכונה ואין בזה שום רגש. הרבה מירמור, יאוש וחוסר אונים. אני מרגישה שכולם נגדי שלא אוהבים אותי ומתקשרים איתי רק כשהם צריכים משהו. לא ככה רציתי. אני מתקפלת לתוך פינה ואין מי שרואה או שומע. אני רוצה לצעוק הצילו. אבל אף אחד לא ישמע. שירה

הי שירה, שומעים את הצעקה. רואים ומרגישים את הכאב. בזמנים כאלה אני שואל את עצמי האם אפשר להעלות ולו דבר אחד ששמחים אתו, שמרגישים שעשינו טוב ונכון. קטן ככל שיהיה, שישמש כעוגן. אודי

12/07/2019 | 10:34 | מאת: סוריקטה

הי שירה יקרה, מבאס ברמות האין תיקון הזה. תחושת היעדר המשמעות. ההצטמצמות. תחושה צורבת מכווצת במיוחד. נותנת לך, שירה, יד וכתף חמימות ורכות, בינתיים בשבועיים האלה ש'יידום' כאן ומחכה לראותך בידיים מושטות לרווחה כשיחזור לפעילות. שלך, סוריקטה

10/07/2019 | 14:04 | מאת: ינשוף

פחד שיחפשו אותנו ושיקחו אותנו בחזרה רחוק לאיפה שגדלנו.. מטפלת אמרה שלא יבואו אנחנו בנתיים לא מספרים איך נדע מתי זה בטוח ולא ימיתו אותנו איך נדע?

11/07/2019 | 07:05 | מאת: סוריקטה

ינשופים, הי. לא יודעת אם זה בסדר לענות ומרגישה שמילותיי שוות לפח זבל, בכל אופן, אולי הם משתלטים לך על המחשבות, כדי להסתיר מפני עצמך געגוע למשהו טוב? (מנסה לומר זאת גם לעצמי) סוריקטה

11/07/2019 | 10:16 | מאת: ינשוף

לא מצליחה לחשוב אחרת...שטפו לנו את המוח ואני במצוקה מזה

11/07/2019 | 18:04 | מאת: סוריקטה

ינשופי הי, מחשבה אחת היא שאנחנו מזמינים אותם כדי להנציח את החווייה כל הזמן בהווה מתוך פנטזיה שכך יהיה תיקון. שלהם. אבל זה לא. פגעו בנו. מאד מאד. העבר לא ישתנה. המצוקה הזאת איומה... אולי גם הכעס שמעורב בזה. ואולי בכלל לא נכון לפרש עכשיו. מי בכלל רוצה להקשיב לזה. אז אולי מתאים יותר רק לומר שאני יכולה להבין עד כמה זה נורא וזוועתי וכמעט בלתי נתפס. נורא. שלך, סוריקטה

הי ינשוף, אני משער שכשמעט ירגע - תחזור תחושת הבטחון והיכולת לדעת שלא יקחו ולא ימיתו ולא יתפסו. לחרדה יש דרכים משונות להתל בנו ולהצית זכרונות. והרי גם החרדה היא סוג של זיכרון. אודי

22/07/2019 | 01:10 | מאת: ביקורת עצמית

יש פחד מהלא נודע ומהמוות מייצג סוף אני חושב שחרדה היא פחד מהלא מוחשי ופחד הוא מוחשי יותר מציאותי יותר והוא דחף הישרדותי כמויות גדולות של פחד מזרימות אנדרלין בגוף שיכול לגרום לשיתוק בתפקוד או לתגובה לא פרופורציונלית. אחת הדרכים הטובות להתמודד עם חרדות היא להתכונן אליהן או לחתור למגע איתן בצעירותי הייתי מופנים היום אני מסוגל לשטח לכל אדם בפנים את מה שאני חושב עליו בלי למצמץ. אחת העובדת שלי שהיום היא מנהלת היית מופנמת מאוד היא שירתה במשטרה כסיירת פלילית והתמודדה עם מקרי רצח ונרקומנים היום היא מסוגלת ליישר מבט ולהגיד את מה שהיא מרגישה וחושבת. האינטרקציה עם הפחדים/חרדות שלנו הופכים אותנו למורגלים ואז האחיזה שלהם פחות משמעותית. זה לא נכון לגבי כל האנשים אבל לגבי רוב האנשים .בסיטואציות שדחקו אותי לריב מכות גיליתי שכמויות האנדרנלין שהיו לי בדם היו גבוהות מדי הפרשנות באה בשתי אופנים או שאני נכנס לסוג של אמוק ויכול לפרק את הבן אדם לחתיכות או שאני פשוט משתתק. הדרך לפתרון היא קלה אני מתרגל אומנויות רב מכות כל הזמן ולאחר מכן כשיש קרב אמיתי כמות האנדרנלין מופחתת ואני אפילו צוחק כשאני מפוצץ לו את הצורה וגם לא גורם לא נזק בלתי הפיך... יש מיליארד דוגמאות המפתח זה להכיר את מה שמפחיד ולדעת להערך עליו כדי שפסיכולוגית תוכל להתמודד עם זה טוב יותר.

אודי יקר, אני נמצאת במקום טוב כבר תקופה יחסית ארוכה..זה לא אומר שלא יהיו נפילות אף פעם אבל כשיגיעו אזהה אותן יותר ויש לי כלים להתמודד, מאמינה בזה!!! אני רוצה להפרד מהטיפול מכמה סיבות, אחת מהן לנסות לבד כי מרגישה יותר בטוחה, שתיים הושגו המטרות שלשמן באתי והרבה הושג מעבר למה שציפיתי בכלל!!! וכמובן ערימות של כסף אך זה כלל לא העיקר בגלל החשיבות והתרומה הגדולה של הטיפול. אבל ופה החשש הגדול שאני אוהבת אותה והיא תחסר לי מאוד!!!! שלא אוכל כבר לקבוע פגישה כשקשה אלא להתמודד לבד או לפחות בתמיכה שסביבי שניסיתי לארגן ולבטוח באחרים ויש לי תמיכה! אבל זה לא אותו הדבר. וכן, מודה התרגלתי...אני שנים רבות עם אותה מטפלת וזה נח! מקום בטוח כזה... אין שום דבר אחר שדומה לטיפול!! והיא תחסר לי מאוד מאוד!!! אז איך אדע? איך אדע שאכן אני מוכנה לצאת לעולם הגדול? מרגישה שזו אינה בריחה הפעם. זה בא ממקום מחוזק אך גם פוחדת..מאוד!!!! איך נפרדים אחרי 10 שנים של רצף מפגשים שבועיים ואפילו תקופות של יותר מפגשים כשצריך והחזקות של שיחות בין... אני תקופה ארוכה מחזיקה ללא הודעות בין פגישות( כמה חודשים) וללא תוספת פגישות וביטולים כשאי אפשר..וזה בסדר עבורי. לא כמו פעם.. אבל איך, איך נפרדים,? האם זה יהיה צעד נכון עבורי? בנקודה הזאת? אף פעם לא דמיינתי שאצטרך כזו תקופה או בכלל שארגיש שארצה לכל החיים.הגיע הזמן להתבגר ולהתגבר..אבל אין לי מושג אם אני מסוגלת לכך.. ברור לי שאני צריכה לדבר איתה על כך!!! ברור לי שתגיד שזה צריך להיות בהדרגה ובהחלטה של שתינו!!! אז אל בבקשה תאיר לי נקודות אחרות, בבקשה. איך נפרדים? מה קובע בעיקר? נשמע לי קשה מאוד מאוד אבל באיזשהו שלב הכרחי... עוד לא העלתי את זה בפניה רק חושבת כרגע. מיכל

10/07/2019 | 18:49 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, אני כבר לא יודעת למי זה בסדר לכתוב... ואם זה בסדר לכתוב... ואם המילים'שלי זבל... אז הי מיכל, מדוע שלא תוכלי לקבוע פגישה מעת לעת לפי הצורך? אולי את צריכה לשמוע שהיא, המטפלת, תמיד תהיה שם בשבילך?(במגבלות המציאות, יש להניח). סוריקטה

היי.. עצוב לי שאת אומרת כך על מילותייך..וזה ממש בסדר ויותר מבסדר לכתוב. אני אוהבת את התובנות שלך. תמיד אהבתי. ובאשר לקבוע מידי פעם, אמממ לא יודעת. או שנפרדים או שלא ..זה אולי יבלבל?? לא יודעת. וברור לי שנצטרך לשוחח ולראות מה עושים... בכל אופן אודי, אני רוצה לדעת איך נפרדים? ואיך יודעים אם זה נכון ומה נכון עבורי?? פגישות מעת לעת כמו שהציעה סוריקטה?? משהו אחר?? לא יודעת איך זה מתבצע בפועל? בהדרגה? וכו'

הי מיכל, דבריו החשובים של אודי יגיעו בהמשך, קצת פוחדת להוסיף מילים ובכל זאת - הבהרונת מצדי לדבריי - לא מתחייב שתהיינה בהכרח פגישות מעת לעת. זו הצעה לאפשרות ביניים שונה ממשהו מוחלט. וגם לא ניתן לדעת כנראה בדיוק איך יהיה, אלא בדיעבד ומניסיון מושכל. וכנראה גם מתוך המשהו הזה שבינכן. וכנראה שאצל כל אחד זה אחרת וגם עבור אותו פרט משנה העיתוי. סוריקטה

מיכל יקרה! לא מצליחה לחשוב על משהו שיכול לסייע לך להיפרד טוב. פרידה זה לא קל אף פעם. הפחד מהתמודדות בלעדיה מובן, כולל החסר של הנוכחות, המרחב, החיבור וכו' בטח לאור תקופת טיפול ארוכת שנים. והרגשות יגיעו וזה בסדר ואולי מעיד על הקשר והטיפול המשמעותי שקיים/היה. בין אם תמשיכי ובין אם לא, מאוד מורגש מתוך מילותיך הכתובות שעברת דרך ועשית עבודה. מאוד מרגש!! לא מובן מאליו! ויכול להיות שלא תהיה פרידה ,אלא עצם זה שאת מרגישה שיש שינויים, השגת מטרות, הוא צעד/שלב בפני עצמו (בתוכך ומול המטפלת) והפרידה תגיע בשלבים מאוחרים יותר. לא בלחץ. אף פעם אין פרידה שמושגת לאחר "שלמות" ובלי כאב וצער, אבל אם מרגיש לך שזה קשה מדי לשאת, אולי כרגע להמתין עם קביעה/החלטה עצמית ובטיפול לסיום צפוי. (בלי קשר לתהליך עיבוד הפרידה) סוף שבוע נעים!

מיכל יקרה, מעוררת התפעלות הדרך שעברת והמקום בו את נמצאת. לםעמים אני מסתכלת על תהליך כזה כגמילה, למרות שלמילה גמילה יש קונוטציות שליליות. במקרה הזה אולי זה אחרת, אולי כמו שגומלים תינוק מהשד, בהדרגה. שלך שירה

הי מיכל, מקבל את 'אזהרתך' לגבי מה לא להגיד :-) בדומה למה שכתבה לך סוריקטה: אני חושב שהידיעה שהדלת נשארת פתוחה כשתצטרכי (אם וכאשר) - יש בה משהו מרגיע. ותהליך הפרידה, על האבל והכאב שיש בו - הוא חשוב מאין כמוהו. אחזור ואזכיר את חיבתי היתרה לרגש הנפלא והפחות מוערך לטעמי: געגוע. ולשאלה איך לעשות זאת, רמזת שאת יודעת את התשובה... אודי

22/07/2019 | 01:30 | מאת: ביקורת עצמית

טוב אשתף אותך בדעתי לא חלילה לפגוע או משהו. פעם יצא לי לפגוש פסיכולוגית קלינית עם קליניקה די גדולה במרכז הארץ במשך שעה וחצי היא שטחה בפני את כל פחדיה מגברים. אז זה מוביל אותי למסקנה שגם אנשים שהם ברי סמכות ויש לי להם כלים וידע אקדמאי מקיף גם הם עצמם עשויים לסבול מבעיות תפקודיות כאלה ואחרות. ברור שלפסיכולוגים יש סבירות גבוהה פי כמה וכמה לעזור לאדם הממוצע בגלל שאני מאמין שהידע שלהם ממשי. תאורתית מההתנסות שלי עם תלות יכול להיות שאותו אדם רגשית מעריך אותך ונותן לך סיבה לאהוב את עצמך וכשנוצר נתק מאותו אדם הסיבה שלך לאהוב את עצמך נעלמת עם אותו אדם במיוחד אם הוא בר סמכא. אם מודעים לתהליך האחיזה כבר פחות משמעותית. אושר הוא בעצם היכולת שלנו להיות נאהבים ומוערכים על ידי הסביבה אבל ברגע שמבינים את זה אז אוטומטית נעשים פחות תלותיים בסביבה ואז אנחנו מרשים לעצמי שלנו לבוא לידי ביטוי בלי קשר לצורך הזה של אהבה והערכה מהסביבה לי אישית החיים נעשו מאוד נוחים. יש עוד רובד עמוק למשל לרוב האנשים יש דימוי אידיאליסטי כלפי איך הם אמורים להיות ולהתנהג נוצר מצב שאנחנו מתחזקים אישיות מלאכותית שלא קיימת בנסיון ״לשחק״ אתה הדמות שיצרנו הדמות נוצרה מלכתחילה בגלל שאנחנו רוצים להיות מושלמים ונכונים. דוגמא קצין בצבא מדבר לפקודים שלו בקול נמוך , עם אישתו הוא מרגיש נוח , אבל מה יקרה כשהוא יפגוש את אישתו והפקוד שלו? יש לו הרי שתי גישות תהנהגותיות שונות מול אישתו הוא יראה מגוחך ומול הפקוד שלו הוא יראה רך. המפתח הוא להיות מי שאתה כל הזמן והדרך לעשות את זה מתחילה בהבנה שאנחנו לא יכולים להיות מושלמים כל הניסיונות שלנו יביאו לתסכול ואכזבה מהצד שלנו כלפי עצמנו.

10/07/2019 | 06:20 | מאת: סוריקטה

שלום למי שקורא, לפחות אתה, אודי, נסה איכשהו הפעם לקרוא. בבקשה. בכל אופן, ההודעות שלי כאן, לתפיסתי, כפי שאני רואה בשלב זה, לא מוענו רק לפותח העץ, הן תמיד לעיני כולם, ולכולם, וגם למנהלי הפורום. בעבר והיום. גם אם אני פתחתי הודעה בתוך קבוצה, העץ לא רק שלי וכו וכו. אני כן אכתוב משהו, אבל עליי, ולפי תפיסה בכיוון הפרואידיאנית, שהיא, ייתכן, מתאימה לפרשנויות באופן כללי יותר. קרי לא רק לגביי סוריקטה. מן הסתם, יש גם פרשנויות אחרות. מסתעפות או מתנגדות. מה נעשה. ובכן, ‘הרגו’ פה את פרויד, ואם מישהו זוכר אמרתי את דבריי בעניין. איש חכם ומוכשר ופורץ דרך באופן יוצא דופן, שהיום אנו חיים אחרי הסוג של מהפך שהוא סוג של חולל. תפקיד השעיר לעזאזל (שגם עליו יש תחרות – יעני להיות ראשון במקום האחרון) מכירה, ברגשות הכי מייסרים שיש. הכי. או קיי? היות שם זה (ומילים שלמדתי בטיפול) הוא להיות באיזו הזייה או במילים עדינות יותר – סרט פנימי, שמצרפת לתוכה באופן מאשים את כל הסביבה. בשלבים חדירי-רעל-בלתי-חדירי-טוב כל הדמויות החיצוניות הופכות להיות חלק בסרט הפנימי הזה. ואיכשהו הדמויות האלה גם מגיבות ומשתלבות בתוכו. עד כדי איש מקצוע שהוא המטפל שלנו. ושם, באמת, אולי הכי נכון לדבר את זה. כלומר, יוצא בסופו של דבר שנוצר איזה סוג של גרעין של אמת. הדמויות הפנימיות מקבלות שם (בצירה) של דמויות חיצוניות שנמצאות בשטח. אם מישהו חווה, למשל, סאדיזם (נפוץ בעולמנו), כנראה באיזה אופן, לפחות חלק מהדמויות מבחוץ מוציאות לאור את החלקים הסדיסטים שלהם, כי איכשהו כנראה שבכל אחד מאיתנו יש כאלה. היה ומישהו כותב כאן מתוך היות במצב גבולי, הזייה, תחת השפעת חומרים פסיכואקטיביים או בגלישה פסיכוטית. וזה מתפרסם. מה קורה לי? מעבר להזדהות, שאולי לא תמיד טובה לי, מעבר לכך שאני, כן, מקנאה במי שמרשה לעצמו להיות משוגע (שזה פחות גבולות ופחות אחריות), אני מנסה למשוך לכיוון הקרקע מהריחוף הזה. מלחמת חיים שלי. אגב, כששני אנשים נמצאים כל אחד בהזייה שלו – אין שיח. ראיתי לפני כמה זמן ברחוב שני הומלסים, כל אחד עם העגלה והשקיות מלאות השקיות שלו (שזה די ייצוג של העולם הפנימי של כל אחד מהם), מוציאים זה על זה זה שלל קללות מהגסות ומהמכוערות ביותר. אממה. הם נשארים להימצא זה ליד הספסל של השני ומגרשים זה את זה. קללות קללות קללות. שום שיח. אבל וואחד משיכה אחד לשני. אפחד לא פורש והולך באמת. עכשיו בואו נחזור לתפקיד השעיר לעזאזל. התפקיד הזה, השעיר לעזאזל, שמייסר ברמות אולי הגבוהות ביותר, הוא גם תפקיד שיש בו באופן לא מודע התענגות. מעוותת, אולי. פרוורטית אולי. אחרת למה אנחנו שם? אז כן, התענגות על הסבל. לקשור למיניות, אליבא דפרויד – כן, אפשר גם את זה. ובואו סיפור - לפני שנים רבות כתבתי הודעה בפורום הזה (עוד לפני אודי) על קנאה. אפילו הצלחתי השבוע למצוא את הקישור אליה. בשעתו, המנהלת רצתה להעביר את הודעתי למאמרי הפורום, אבל נמלכה בדעתה, היות ששיערה שהקנאה של האחרים בפרסום של הודעה שלי תהיה הרסנית, ולכן ההודעה הזאת נשארה אי שם כחלק מעוד עץ. מה שקרה אחר כך איתי, ואיש לא ידע, הוא שהתבייתתי על הודעה בעץ שפתחתי ונותר מסיבות שלא ידעתי מיותם, כלומר, יצא שאף אחד אל הגיב עליו, ורשמתי עליו מאות ענפי הודעות במשך תקופה (לא היה סינון). אם כך, יש פה בפורום עץ ענק של הודעות שהן ייסורי עונג כאלה שרק אני כתבתי בו ואפחד לא ראה. זה היה מזמן. עוד דבר – בפורום קודם לזה שימשתי באיזה תפקיד של פיזור המון המון דבק כדי ליצור ‘יחד’. לימד אותי המטפל שלי בתחילת הדרך הטיפולית, שמה שנראה לי כסופר חמלה כלל עולמית וסופר דאגה הוא בכלל קנאה. זה לא שאין חמלה ואין דאגה, יש בי הרבה מאלו ואמיתיים לגמרי, אבל בסדר גודל הזה ובאופן הזה שהיה אז – זה כנראה משהו אחר מסווה. שורה תחתונה קנאה מהסוג הפחות בריא, כנראה. וזה בולשיט שאין ציפיות. יש מלאן. גם אני חזרתי ואמרתי שחשובה לי הקבוצה יותר. אמנם יש בזה הרבה. אבל לחלוטין לא נכון שאנ’לא צריכה את אודי מעבר להיותו הרובוט שמעלה הודעות. יש עוד מקומות שיש בהם קבוצות בלי מנחה, אז למה אני דווקא כאן, ולמה דווקא איפה שיש סינון (אגב, כשהתחילו עם הקטע של הסינון, חשבה המנהלת הקודמת שזה יעיף אותי מכאן, אז בואו נתחיל בזה), אז למה דווקא לכתוב איפה שיש אופציה לסינון של מנחה, אם אפשר לעשות מה שבא לי במקום אחר בלי בקרה. נגמר לי הזמן ואני חייבת לצאת לעבודה. בבקשה בבקשה חרגתי מהבטחתי, אני יודעת. אני כאן, עכשיו, ולא יודעת אם יותר. עכשיו, יותר מתמיד, חשוב עבורי לרשום רק פה. מקום שיש בו הרשמה בכינויים ויש בקרה על פרסום ההודעות ומסגרת ברורה. סוריקטה

10/07/2019 | 14:11 | מאת: סוריקטה

ובהקבלה לפורום - נניח שיש הורה, שאחד הילדים שלו מרגיש מאד מקופח מול אח אחר. הילד רואה שההורה טוב ומעניק לשני והחווייה היא שמולו זה משמעותית ועוצמתית פחות. איך עובדת פה הקנאה? הילד המקנא יהפוך להיות ילד מקסים ונפלא שדואג עד אין קץ לאחיו. במקום ההורה. הורה שיטפח לילד כזה על השכם תדיר בכמה הוא אלוף ונהדר בכך שדואג באופן יוצא דופן לאחיו, ועוד סופרלטיבים למינהם, או אפילו יהלל את הילד בכך שהוא דואג להורה עצמו בהיפוך תפקידים, איכשהו גם לא בטוח רואה את הילד שמרגיש מקופח. זאת רגישות שלי. לדעתי, אני מוצאת דימיון מסוים בקטע הזה, בין כמה משתתפות פה, וייתכן שפספסת את חלקנו. או, לפחות, הרגשנו כך בהתאם לשחזור המפורסם. סוריקטה

11/07/2019 | 04:20 | מאת: סוריקטה

וכדרכן של השעות המוזרות האלה, חשבתי לי (והנה עוד ענף לעצמי), שאיכשהו חיפשתי להבין מה זה להישען להיאחז. מה זה? מה אלו? ותמהני האם הודעת המשך תגרור ביטול הקודמות לה. 'פה' זה כל כך לא מצליח, כל כך כל כך לא מצליח. ולרגעים לא מעטים בכלל, חיים שלמים, הבחירה היא בבדידות. לא לגעת. התקרבות משמעה חבטות ושריפה ועוד. אין לי מושג אם שמתם לב אפילו. אין פה אף אחד. המקלדת ואני והחושך בחוץ. הציפורים טרם התחילו לצייץ. צד אחד מבקש חופש ושקט מפה, שייגמר הסיוט שלי במקום הזה, והטיול שלך, אודי, לכאורה איזה יופי שהוא מתאים לעניין. הנפש כנראה תבין מה היא הרגישה רק אחרי שיווצר השקט (כאילו מוות) ואז אולי אגלה שיש שוני בין המחשבות האדישות חזקות לכאורה שלפני, לבין מה שמתחולל בהיעדר. ואז תגיע תחושת הפספוס, כנראה. זה לא נכון שאני לא צריכה זקוקה. זה אולי כעס (בהמשך להודעה הקודמת שסיפרה על הורים וילדים) על מי, שאם נתן, נתן מעט מידי ומאוחר מידי וחלקי הרבה יותר מידי. כנראה שאצטרך לחפש רק במציאות. אילו מישהו באיזה מקום שהוא, היה מצליח להזליג דמעה מהעיניים הארורות של סוריקטה השנואה. היו שלום, לילה בוקר, סוריקטה, הלוואי שתמות הסוריקטה הזאת

11/07/2019 | 04:54 | מאת: סוריקטה

... והשיר הזה קפץ לי ביו טיוב... ובכלל חיפשתי משהו אחר להוריד בהמרה ל MP3 לפלייליסט בשביל התינוקות. https://www.youtube.com/watch?v=dG3NAutpEoY (לפני שייגמר / עידן רייכל) סוריקטה

11/07/2019 | 08:02 | מאת: מכל

"מכל הרגעים בזמן למצוא אחד לאחוז בו" נדמה לי שזו שורה מהשיר..בלי קשר למי הוא מתכוון...זה נכון לכולנו..ושולחת אלייך. תמצאי רגעים טובים לאחוז בהם.. כל כך עצוב לי הרגשות האלה שלך. וגם הפספוס הזה של האמהות צובט לי בלב. כל קטע הקרבה ברור שקשה, עברת חיים קשים יקירתי ואני מקווה שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן!!! לקוות לטוב! את מקסימה ויש בך המון!!! את כל כך קשה עם עצמך! עצוב. את מטפלת מדהימה לתינוקות!!!!! ומה ששומעים היום בתקשורת פשוט נורא..בטוחה שמחכים בשורה לקחת אותך!! הלוואי שתפנימי את הטוב שבך!

11/07/2019 | 12:57 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, את יפה מבפנים גם כשאת כל כך כועסת. הכאב שלך עוצמתי ונוגע בי והנה הזלתי דמעה בשבילך. אני רואה אותך. רואים אותך. הנה את כאן. איתך שירה

11/07/2019 | 13:03 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, תמהני מדוע בכלל מישהו מגיב אליי. אז תודה. כן, זה סוג של נכון מה שרשמת בהקשר של העבודה שלי. אך לעתים מספיק ניחוח של קול אחר. פעם, בשביל אמא, בגלל קולה ההוא, עזבתי לימודים (והייתי יכולה להצטיין). פרשתי ממקום עבודה. לא מימשתי אהבה עם בחור או כל קשר חברי נורמלי. כמו שהזכרת - נטולת משפחה משלי. חייתי שנים על בטון בתוך זבל וביוב. היום לא עד כדי כך מקלקלת את המציאות שלי, אבל עדיין חוששת שזה יקרה. ואפסיד את מה שרק מאוחר הצלחתי להשיג. כן, עלעלתי במילות השיר שצירפתי, והקטע של ההיאחזות. הגדלתי עשות ומצאתי תגובה של אודי אליי לפני שש שנים. תגובה יפיפיה שלא זכרתי כלום ממנה. תוהה, אודי, אם השתניתי לרעה מאז. אם היא תקפה עדיין. אגב, מיכל, חשבתי עלייך רבות כשיצא לתקשורת הסיפור האין-לי-מילים-לתאר-אותו על מפעילת הפעוטון. הזעזוע הנוסף בעולם מטפלי הזאטוטים. אך היות שהרגשתי שרופה פה, לא פתחתי עבורך הודעה באופן יזום. הסיפור גם עורר בי מחשבות אם עשו לי בבית משהו בסגנון בגילים הקטנים האלה. מעבר למה שאני כבר יודעת. שלכם, סוריקטה

חשבתי עלייך..עם כל המקרים האלו. חייב פיקוח מצד אחד מצד שני יש כאלו שלא יכולות ללמוד פורמאלית והן מטפלות מצויינות. עושים לנו עוול והכללות. ממש קשה. בכל אופן צריך להבדיל בין גננת לגילאים מעל 3 לבין מטפלות בגנים פרטיים, בבתים, בחדרי חדרים!!! ההבדל עצום!!! כי לנו יש פיקוח!! ועברנו הכשרה מתאימה. בכל אופן אני השגתי את השם שלי בכבוד! ואת התעודות והתואר ומה לעשות צריך רשיון כמו בכל מקצוע!!! תעודת הוראה היא רשיון עבודה לכל דבר! ואנחנו עוברות המון השתלמויות וצפיות שהן חובה. כך שבעירוני זה כל כך שונה מאשר ההתחבאות בחדרי חדרים של סתם אישה שמתחשק לה לפתוח פעוטוןללא כל תואר.. בלי להכליל בכלל כי יש מטפלות שלא למדו והן מצויינות...כמוך! ... חרגתי בעץ.. אודי בבקשה תענה על השאלה ההתחלתית שלי. תודה

11/07/2019 | 21:00 | מאת: סוריקטה

מגעילה את עצמי. בעעע. שורה תחתונה, ובעברית - שיהיה שקט, שהשריפה תשכך, ושיהיה איפה לשים את הראש. לילה טוב סופשבוע נעים ונסיעה טובה טובה, אודי. סוריקטה

11/07/2019 | 21:51 | מאת: סוריקטה

הי שירה יקרה, רק עכשיו ראיתי את התגובה הנוגעת והמדייקת שלך אליי. מדייקת כך שכמעט תרד גם אצלי דמעה קטנה. תודה רבה, סוריקטה

הי סוריקטה, אני קורא הכל, תמיד. אני גם סבור שמה שקורה כאן חשוב מאוד. את מסמנת את הקנאה כמרכזית, לצד תמות נוספות וחשובות, ואני מסכים לזה. ואם נצליח לא רק להיות מוצפים בזה (=להיות בשחזורים) אלא גם להתבונן בזה, דיינו. ויש לי התחושה שזה קורה. אודי

13/07/2019 | 12:52 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, תגובת המשך בסבך העץ, אבל במקביל גם פתחתי אחת חדשה. אמנם לא למדתי רשמית, עם זאת, יש לי כלים של פסיכואנליזה, שזה סוג של למידה אינטנסיבית וארוכת שנים דרך החוויה. ויש לי ניסיון בשטח, שגם לו יש משמעות משלו. ובנוסף - או שיש לך את זה, או שאין לך את זה. אז אם גם 'יש לך את זה' ובנוסף הוכשרת - זה יכול להיות אחלה שילוב. אולי ההגנה שלי היא היות כמעט בכל רגע נתון בסביבה שיש בה עדים. העדים האלה הם אולי סוג של משענות. חופש נעים, סוריקטה

09/07/2019 | 08:02 | מאת: קפה

שלום אודי וכולם, בפגישה האחרונה שהייתה לי עם המטפלת, לרגע אחד הרגשתי שכל התהליך הזה מזויף ולא אמיתי ושביום שאפסיק לשלם לה היא בכלל לא תתייחס אליי כפי שהיא עושה כיום. פתאום מפריע לי שיש לה מטופלים אחרים, וכמובן שאני יודעת שיש לה כי אני כבר זמן ארוך אצלה ומודעת לעובדה שאני לא היחידה. המחשבה שהיא מטפלת באחרים, אולי כפי שהיא עושה איתי, השיחות המיוחדות והעמוקות שיש לי איתה, אולי יש לה גם עם אחרים ואולי שיחות טובות יותר משלנו? אולי אני לא כזו מיוחדת עבורה, אולי אני רק שעה בשבוע ולא מעבר לזה? ההפרדה הזו בין החיים האמיתיים, החיים הטיפוליים עם המטופלים האחרים, התחושות שאולי הן לא אמיתיות, למרות האמירה והניסיון שלה כן להוכיח לי שהיא כן בשבילי אבל אולי זה רק משחק? אני לא יודעת אם זה חלק מהשיטה הטיפולית לתת את ההרגשה הטובה הזו אבל לא באמת להתכוון? אולי רק לזרוע בי תחושה של ביטחון אבל לא באמת להרגיש אותה מהצד השני? אולי זו אני שנותנת משמעות כזו גדולה לכל שיחה, מילה, פגישה? אתמול עלו בי מחשבות להתחיל לנתק לאט לאט את הקשר כדי שהוא כבר לא יהיה חלק מהחיים שלי כי אני לא בטוחה שאני באמת רוצה אותה חלק מהם.

10/07/2019 | 13:29 | מאת: סוריקטה

הי קפה, להודעה כל כך דומה לזו שפתחת כתבתי לפני שנים את המגילה הארוכה ההיא על קנאה. נוסטלגיה... נושא מרכזי בפורום לאחרונה. סוריקטה

10/07/2019 | 14:12 | מאת: טלאור

היי קפה יקרה אין לי מילים כמה מבינה, מתחברת, מזדהה אם כל מה שכתבת! שואלת את עצמי את אותן השאלות ומרגישה את הכאב העז והחותך בהתמודדות מול הדבר הזה .. כל מה שכרוך בקשר הטיפולי ובטח מול האספקטים האלה שתיארת באופן מדויק, חד וישיר... כאילו הפנטזיה להיות ה- מטופלת שלה, הכי קרובה. שמתקיים בינינו הקשר הטיפולי הכי ייחודי, מעמיק וקרוב.. שהיא מחכה לשעה שלי יותר מכל (לכל זה יש את הצד השני.. לא אוהבת אותי, עוד שנייה זורקת אותי מהטיפול ..הצד השני של המטבע..) שמה שיש ביחסים לא קיים באף קשר אחר מלבדינו...(שאולי זה נכון במידה מסוימת, ,אבל המחשבה על קשרים יחודיים נוספים שיש לה..עלולה להטריף....) נראה לי, אחרי תהליך של אובדן ואבל מול הסוגיה הזאת.. לצד הכאב על מגבלות הקשר.. שתהיה תמיד קרובה, להרגיש את הנוכחות שלה יותר..על השינויים שחלים בתוך הקשר ... הקנאה (בה ובמי שעוד מטופל אצלה).. הפחד לאבד את הקשר כשחלקים פחות נעימים ..שלי או שלה.. שלנו.. צפים עולים.. חיים.. מול זה יש גם את החוויה הפנימית מול הקשר, שאכן בעיני, המטופל סוג של נושא אותה יותר (ייתכן שגם המטפל, אבל השוני בעוצמות ובאינטנסיביות של ההתעסקות מול הטיפול ואולי גם כי לנו יש מטפל/ת אחד ולכל מטפל יש כמה וכמה מטופלים) המטופל מצפה, תלוי.. מפנטז, חולם, רוצה להיות הילד/בן/ת זוג וכו' של המטפל או קרוב בצורה אחרת.. וכמו שאמרת, נותן משמעות לכל מילה, מבט .. יש גם סוג של השלמה.. קבלת המציאות כניעה.. אין ולעולם לא אדע, מה היא חושבת, מרגישה לגבי המטופלים האחרים שמגיעים אליה. למי מתחברת יותר או פחות.. כי היא בן אדם... וכן, היא אשת מקצוע ואם לא אשלם לה, לא יהיה.. גם לצערי היא אינה מחויבת לאהוב אותי.. מחויבת בהחלט לאכפתיות, מקצועיות, התמסרות, יצירתיות, להיות כנה ואותנטית, לקחת בעלות כל כשלים וכו' בכל עת שאני מטופלת אצלה. לגבי השאלה על האמינות התגובות שלה, היחס, זיוף- אמת.. להרגשתי, דווקא בתחילת הטיפול יש יותר 'זיוף', חמימות כזו, מענה מדויק יותר לצרכים וכו' בהמשך פחות, אבל אז הקשר הופך להיות קשר. את פוגשת בן אדם. על כל המשתמע מכך. אמיתי,אותנטי, גלוי, פגיע ופוגע. לא מפחד לומר דברים, שאולי נשמע שקשים אבל חשובים. המורכבות והשחזור מקבלים תאוצה וקורים הרבה דברים. אולי יעזור לך, לדעת שאכן הקשר ביניכם יחיד וייחודי, שהוא גם משמעותי עבורה. להבין ולדבר על הקושי שלך מול הדברים שכתבת. לשאול אותה על היחסים והקשר ביניכן... מהצד שלה... בהצלחה וחיבוק!!

שלום קפה, התחושות שאת מתארת רלוונטיות, חשובות ואמיתיות - וזו נקודת פתיחה מרכזית: הקינאה, המשאלה לקשר מיוחד-קרוב-אמיתי-בלעדי, והתהיות לגבי אמיתותו, הם נקודות חשובות בטיפול וכדאי להעלותם. גם הרצון להתרחק מהקשר חשוב מאוד. ואגב, לכל מה שכתבת אפשר למצוא מקבילות כאן, בפורום (אם מחפשים). אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע שלנו. נשוב וניפגש ברביעי. אקדים ואודיע כי בשבוע הבא, נתחיל את השבוע ואז אעדר לכ-10 ימים בהם אתור את אחת היבשות הקרובות. לאחר מכן נחזור לפעילות רצופה וארוכה. שמרו על עצמכם, אודי

09/07/2019 | 00:12 | מאת: חטוליתוש

איזה כייף לך טיול כזה ארוך שמחה שאתה מוצא לך גם זמן לנוח ולתור ... אצלי גם בחלומות לא מוצאת זמן לחשוב על טיול 👍👍👍 חטולית

10/07/2019 | 13:20 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, כמוך כמוני (אולי, בשונות מסוימת, כנראה, היות שאנו פרטים שונים) - מקנאה בלוקחי החופש, המרחב והטיולים. הלוואי ונוכל לקחת את זה לכיוון של קנאה מהסוג שמנסה ליישם קצת מזה. בצנוע. למשל, עבורי, טיול של חצי יום ברחבי הארץ. משהו עם נופים שונים מהיומיומי הקבוע. לא מאד יקר כלכלית, ואולי אפשר ממש בקטנה להצטרף למישהו. ושיתאפשר בזמן פחות לחוץ. סוריקטה

08/07/2019 | 18:45 | מאת: NOT_FOUND

שלום אבקש המלצה לפסיכולוג מומלץ בתל אביב אני גרה ברחוב מוצקין בתל אביב אם אפשר בסביבה . גיל 53 פסיכולוג/פסיכולוגית שמטפלת בדיכאון לחץ אינטנסיבי בעבודה שאין כמעט זמן לכלום ותשישות כל הזמן

שלום לך, איננו ממליצים כאן שמית. את מוזמנת לצרף כתובת מייל ומי שמעוניינים להמליץ - יעשו זאת ישירות לשם. אודי

manga4298@gmail.com אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג טוב . אני גרה במוצקין תל אביב אם אפשר בסביבתי

08/07/2019 | 18:14 | מאת: שירה2017

הי אודי, התעייפתי מאוד. מרגישה שכל האנרגיות עזבו את הגוף. אני נחרדת מימי השבוע והמטלות. אני מאוד חלשה בגוף וסובלת מכאבים למיניהם. הרבה סביב הבטן. אם אני אוכלת היא מאוד כואבת או שקשה לי לנשום. מפני שאני טבעונית, ולפעמים אני רוצה לנגוס בריקמה, הכנתי לי קציצות טבעוניות שנראות כמו רעל ירוק. אם אני נוגסת בקציצה אני מרגישה שאני מרעילה את עצמי וכואבת לי הבטן. עכשיו כבר אין מאכל שנעים לי לבטן. אני חושבת שאין לי מקום. כבר יותר מחודש בלי המטפל ולא אכפת לי יותר. ממילא הוא לא עוזר לי רק שואל איך היית רוצה שאעזור לך וזה מעצבן אותי שהוא שואל מפני שאני לא יודעת והוא כאן איש המקצוע. אבל אז הוא אומר את המומחית לעצמך, וזה עוד יותר מעצבן אותי מפני שאיני אשת מקצוע. וגם אצלי בעבודה יש לי את תחום הידע שלי. ובכל זאת ניסיתי ללמד אותו בהומור כמובן, איך להפנות אלי יותר רוך וחמלה באינטונציה ובבחירת המילים ולא לכתוב אלי כאילו זו כתיבה אקדמית. לפעמים הוא הצליח. עוד חודש הוא חוזר ואני לא חושבת שגם אני אחזור. אין לי הרבה אנרגיות. אני גם מאוד פוחדת להתחיל שוב, הפחד הגדול הוא מתיסכול ואכזבה. אני מאוד בודדה בלעדיו בכל מימד רגשי, מפני שהוא היחיד בעולם לשמוע את כל המילים האלה וגם יש לו פנים אמיתיות. וכל הזמן הזה שכעסתי רק המשכתי להעניש את עצמי והפרעת האכילה שלא היתה מטופלת ממילא רק החריפה. הגוף שלי מצטמצם ואני אוהבת את תחושת הצימצום הזו. איכשהו תחושת הסיפוק מהצימצום גוברת על הכאבים והחולשה. תודה שאתה כאן להקשיב לי שירה

הי שירה, אני מקווה שבוא הזמן תוכלי להעלות את הכעס ישירות מולו. זה לא קל (ראי מה קורה כאן מול כעס ותוקפנות...), אבל זה אמיתי ובוודאי נכון יותר מלהפנותו לעצמך... אודי

10/07/2019 | 07:10 | מאת: סוריקטה

שירה, אודי וכולם, קצת מתקשר לי למה שרשמת כאן שירה, אז דבריי על העץ הזה. הם יכלו להופיע גם בהמשך לעץ חדש שפתחתי. אבל גם אני בכעסי רציתי לבשר לכולכם שאעזוב את העבודה שלי (כי 'חושבים עליי פה שאני לפחות איזו כרמלי מעודה', שלא נדע) ושאעזוב את הטיפול כי לא מגיע לאיש כל כך טוב שמישהי כמוני תהיה מטופלת שלו. אלה קשקושים. אני בעבודה, אף אחד לא נפגע, ההיפך הוא, והקשר הטיפולי בתקווה עוד יתהדק. אבל חלפו בי מחשבות כאלה. אני איתך, סוריקטה

הי אודי, אני רוצה לשתף במשהו שקורה לאחרונה מול המטפלת שלי. הקליניקה של המטפלת שלי היא ממש קרובה לעבודה שלי, מרחק דקה וחצי הליכה. קרו מקרים בטיפול שהמטפלת לא יכלה להיפגש וביקשה בהתראה של חצי שעה מראש לאחר את הפגישה ובעקרון הייתי מסכימה. לפני שבועיים לא רציתי להגיע לפגישה, כעסתי עליה וביקשתי לבטל. שלחתי לה הודעות שאני כועסת ולא יכולה להגיע והודעתי שלא אבוא. 40 דק' לפני הפגישה שלחתי לה הודעה האם היא בקליניקה כי התחרטתי ורציתי לבוא, אבל היא כבר לא הייתה. פגישה לאחר מכן היא הייתה כעוסה עליי שהפגישה פוספסה סתם ודרשה ממני שאשלם בעבור הפגישה . למרות שהודעתי לאורך כל השבוע בהודעות שלא אגיע. ואמרה שלא לעניין לסמס חצי שעה מראש, למרות ששוב קרה בעבר שאפילו הודיעה בהתראה קצרה ממש. היה בינינו ויכוח ובאיזשהו שלב במהלך הפגישה ביקשתי ללכת לשירותים. ואז כשהייתי בשירותים פיזרתי לה דפי ממו צבעוניים גזורים על הרצפה. יצאתי מהשירותים והמשכנו לדבר, אך לא אמרתי לה על מה שעשיתי. היום נפגשנו שוב, והיא הודתה שהכעס שלה נבע מתסכול שאני לא משתפת פעולה. והיא לא הזכירה במילה את מה שעשיתי בשירותים, וגם אני לא אמרתי כלום. היא הרי יודעת שזו הייתי אני. למה היא לא אומרת כלום? אני מתקשה להעלות זאת מולה

הי מיקה, אני משער שהיא נותנת לך את החופש להעלות את זה כשיתאים לך. כמו במקרים דומים - אני מציע להתחיל עם לתאר לה את הקושי, לפני התוכן עצמו. אודי

ביקשתי שיעבירו לפה כי לא הצלחתי אבל לא הסכימו... ונשארתי מנודה. מבאס. מנסה שוב ושוב בהעתק הדבק. מבאס אודי וכולן, אני רוצה לומר לכן בנות יקרות שממש מזמן אודי הפסיק לענות בימי ראשון ורביעי וחיכה שנגיב אחת לשניה ורצה הודעות פתוחות. כשלי היה קשה עם זה אמרתן שזו התפתחות או התבגרות והתקדמות של הפורום בקיצור לא הפריע לכן כלל. והנה עכשיו קשה לכן כשהוא היה צריך ללכת לכנס, חופש וכו'דווקא לי ממש כבר לא קשה. אני חושבת שזהו תהליך טבעי שנוצר..תמיד אנשים יסעו, יהיו אילוצים וכו' גם אני נעדרתי מעט עכשיו ולא נראה לי שהייתי חסרה או שדאגתן כמו פעם ואני רואה זאת כהתקדמות!!!! אפשרי לבוא וללכת כי כך בנוי הפורום. שאלת אודי לגבי תפקיד,של מי להחזיק? לא נראה לי שזה דווקא "תפקיד"זה מעין הדדיות כזו...הפורום נועד להעזר כשצריך, נכון נוצרה קבוצה אבל זה לא אומר שצריך כל הזמן לשמר אותה. להחזיק אותה...הקבוצה נוצרה מתוך צורך מסויים וכך גם הקמת כנראה את הפורום מתוך צורך שיש לאנשים. לא יודעת, אני חושבת שהתפתחתי מאוד!!! כבר אין לי צורך לשתף רוב הזמן ואם יש כזה הוא יוצא לאנשים בחיי שנמצאים איתי ביום יום. בחיים..התקדמתי. לפורום תמיד יש פינה חמה אצלי בלב, לך אודי ולכולן. אבל זה לא אימר שאני מתחייבת להחזיק/לשמר וכו' אני שמחה שהוא קיים אם הוא ייסגר כמובן שיהיה לי עצוב. אבל כל עוד יש צורך לאנשים מאמינה שישמר ובקשר לקבוצה, היא יכולה להיות דינאמית, זה הולך וזה בא... וכלום לא יתמוטט. הכל בסדר בנות. ואף אחת לא באה על חשבון השנייה!!! ואם אתן רוצות לענות ולעזור לאחרים סבבה ואם לא אתן לא מחוייבות! אין שום צורך לקחת אחריות על פורום... נראה לי שפתאום הרגשתן שהתפקידים משתנים שאתן העונות/שומרות וזה לא כך! יש את אודי שתמיד עונה גם אם לא ברצף שמתאים לכן. לדעתי הרצף כן נשמר. שימו לב לסגירה כל שבוע, לאותן מילים, אותם ימים. יש יציבות שנשמרת גם אם יש ימים שאודי איננו הוא מודיע תמיד!!! הכל בסדר. שלכן, מיכל.

08/07/2019 | 09:37 | מאת: אביב 22

מבאס גם שאת מבקשת ואני אומרת לך שאני לא רוצה יותר להכנס לכאן ובטח לא להעביר הודעות משם אחרי כל הבלאגן את אומרת לי שאני מרוכזת בעצמי .. אז כן להעביר לך הודעה בלילה כראיתי את הבקשה שלך ואחר כך לא לישון כל הלילה .. אז לא אני אשמור על עצמי מבינה שהתרגלתן שאני עוזרת תמיד וכשאני לא זה נחווה כנגדך זה לא .יש מצבים מיכל כמו עכשיו שאני צריכה יותר לשמור גם עלי .. וכן כל כניסה לכאן הורגת אותי עוד קצת .

08/07/2019 | 11:00 | מאת: אביב 22

זה באמת מבאס התחושה הזו שלא יכולה להכנס לכתוב כאן מתי ואיך שאת רוצה להזדקק לשני והוא מסרב ולא משנה מה סיבותיו . מבינה אותך מצטערת על מה שכתבתי קודם ....זה בדיוק למה שהתכוונתי הפורום הזה לא עושה לי טוב ואני באה ממש לא בטוב . . אוהבת אותך

אני לא קראתי את כל ההודעות כי לא הייתי כאן. אז לא הבנתי שכך את מרגישה. מצטערת שביקשתי ממך כשלא היית מוכנה ואם אינך רוצה להכנס אל תכנסי! חבל שאת כך מרגישה. אני הרגשתי מנודה מהפורום ולא ממך!! כשלא נמצאים תקופה הוא לא נותן להכנס וזה מבאס. זה הכל. תמיד אמרתי שכל אחד יכנס מתי שמתאים לו...

הי מיכל, אכן, ברקע המסגרת יציבה וקיימת. ובפנים יש את החופש להעלות את החרדות והחששות. גם אני חושב שזה בסדר. אני שם לב שדברים שעד לא מזמן היו ארועים חיים ולוהטים בפורום מאפשרים עכשיו התבוננות מושכלת ותהליכית. ויש כאן דברים רבים שעולים. והם חשובים, והם מדוברים. וכך צריך. אודי

06/07/2019 | 18:43 | מאת: אביב 22

מתנצלת בפני כל הקבוצה על האיך ועל מה שהבאתי לכאן בשבועות האחרונים מודעת לזה שזה היה מאוד קרבני ....וכמו טובע במקום לאפשר לעצמי לצוף בעטתי בידיים וברגליים לכל עבר כך שגם גלגלי ההצלה שלכם (במבי שירה ) לא חדרו את הלב .... המצוקה מאין מקום ואין שייכות מן הסתם מתערבב עם האין מקום ואין שייכות במשפחה הבסיסית שלי ... צר לי באמת תודה לכם כולכם על הכל אוהבת מאוד

07/07/2019 | 09:38 | מאת: .במבי פצוע..

הי אביב, אני 'שומעת' את המצוקה שאת מביאה לפה.. אני גם 'שומעת' את המצוקה שמביאה סוריקטה... כשאני רואה כל אחת מכן בנפרד,מתכווצת לי הבטן.. אני ממש יכולה להרגיש את הכאב של כל אחת מכן.. הכאב ותחושות קשות נוספות ממלאים את הפורום... ואני לא מוצאת מילים לומר לכן... זה נמצא במקום שאין לי מילים... יחד עם זאת, כשאני מתבוננת על המתרחש דרך הפריזמה המערכתית וכפי שכתבתי לאודי, אני חושבת שאתן ,כחלק מאוד מאוד מרכזי ומשמעותי פה... כששתיכן אולי גם מילאתן תפקיד של 'שומרות על רצף הפורום' זמן לא מועט... אני חושבת שאתן נוטלות על עצמכן עכשיו (וייתכן מאוד שבאופן לא מודע) את התפקיד של 'קול קבוצתי' כשהאמירה היא : 'אודי...בבקשה, תחזור להיות אקטיבי יותר בכדי שנרגיש מוחזקות יותר,שנרגיש בטחון רב יותר..' ייתכן אף ש'המריבות ' ביניכן, באופן בלתי מודע 'בכדי להחזיר את אודי 'הביתה' כמו במשפחה כשהילדים מרגישים 'סכנה' שאולי אבא/אמא יעזבו/יברחו מהבית.. הילדים מתחילים לריב ביניהם וכך 'מחזירים' את ההורים לתפקוד מלא ואינטנסיבי יותר... שלכם, במבי

07/07/2019 | 09:43 | מאת: .במבי פצוע..

ייתכן והדימוי שאת משתמשת: 'כמו טובע שבועט בידיים וברגליים לכל עבר..'הדימוי הזה אולי מהווה קול קבוצתי לאודי כשהקבוצה מחפשת 'גלגל הצלה'.... מעניין ... במבי

07/07/2019 | 10:08 | מאת: ינשוף

אביב יקרה הייתי רוצה להאמין שיש מקום להכל כאן- כולל תחושת קרבני, וכל שאר הרגשות ... אנחנו בני אדם לא רובוטים... גם לי יש חלק קרבני וכן הייתי רוצה לדעת שיש מקום להניח את זה כאן. זה שאת מבינה מאיפה זה נובע מצויין אבל זה לא נוגד בהצורך להביע את מכלל רגשותייך... אני רוצה לשמוע ולהקשיב לך.. אוהבת, ינשופים

08/07/2019 | 09:58 | מאת: אביב 22

אוהבת את הראייה שלך אבל עוד זוית ... נכון בשלב מסויים אני וסוריקטה שמרנו על הרצף כאן זה נהייה סוריקטה ואני ואני וסוריקטה ...מה שבשלב מסויים הרג את שתיינו אני חשבתי לעצמי שסוריקטה לוקחת מרחק כדבריה לכיוון המציאות יותר ואין לה זמן ...ואז מצאתי את עצמי אביב עם אביב כאן .. ואז ביקשתי מכן בנות אל תשאירו אותי לבד ...כתבתן לי את ומיכל ואחרות שזה בסדר כל אחת באה כשנכון לה והאשמתן אותי שאני "מכריחה "אותכן לבוא שאני באה בטענות ... בטיפול אמרתי למטפלת מה שכתבתי כאן שזה לא הוגן ככה להשאיר את אודי לבד גם בלי ידיעה מתי או איך נבוא זה פשוט לא הוגן ... כתבתי את זה גם כאן ....והתחלתי לצאת מכאן גם אני ...חלק מהיציאה הייתה גם כי לי אישית ותמיד אמרתי את זה (אפשר לראות לזה עדויות רבות כאן וברחבי הרשת )שיותר חשוב לי הקבוצה מהמילים של אודי . ואז ברוב טימטומי שיתפתי כאן שאני לא יודעת איך להפחית אותי מכאן ואני עושה ניסוי. כן זה שהרג כאן את סוריקטה לטענתה ... ואז בא הפיצוץ הגדול או כמו שסוריקטה מכנה חלוקה מחדש של השטח .. אבל מה ?,, לא באמת אני הייתי הבעיה גם לא הדומיננטיות שלי כי אם ההעדרות של אודי .. זוכרות שאודי שאל אז לפני שהוא יצא בפסח למה דווקא עכשיו למה בעיתוי הזה . האם זה קשור אל זה שהוא יוצא האם יש שם כעס . החרשתן ולמה כי היה קל להפוך אותי לפציינט המזוהה.. אביב תלך יהיה כאן טוב (מנדי סוריקטה והרבה שקט) אבל מה ,???? אביב לא הייתה כאן מעל חודש רצוף וזה לא שינה את המצב ...כי הקנאה באביב על היחס של אודי או המקום שהיא לקחה לא הייתה באמת הבעייה . הקושי של הקבוצה זה כי אודי חסר לכן כאן ... כי היה לכן קשה מילואים וחג וטיול אופניים ... אבל אודי כאן בטוב ובהתנדבות אז לא "נכעס "עליו . נאשים את אביב שהיא מסנוורת אותו שלא יראה אחרות ,נאשים את אביב שהיא לוקחת מקום .. בקיצור ... ואוףףף שוב ניכנסתי לזה . .באמת קשה לי לדבר על זה כמו מישהו מהצד זה נוגע בי .. הנפש שלי מחוררת מאשמות עוד ועוד האשמות .. . בקיצור במבי ,מה שניסיתי להגיד שלא בטוח שאני וסוריקטה זה באמת הבעייה .. וכן תמיד שאודי נסע דובר כאן על הקושי בהעדרו זה לא נראה לך מוזר שפתאום מה7.4 הקושי שמדובר הוא רק אני וסוריקטה .... אז כן ....לכולם יש אחריות לאודי ולקבוצה ... הקבוצה צריכה לשמור על הרצף אבל הקבוצה בטח במצבה המפורק עכשיו זקוקה למנהיג .. ולא מישהו מהקבוצה .. כי אם את אודי .להרגיש בטוח כאן להרגיש רצפה ... והאמת שלדעתי אודי נמצא כאן אולי מעט כי גם ההודעות לא עולות .אבל הוא נמצא מה שהוא יכול ....אז לנו כקבוצה יש אחריות גדולה יותר ולענות ב3 בבוקר זה הכי אומר אני כאן ...

08/07/2019 | 12:04 | מאת: .במבי פצוע..

אביב, לא כל כך מצליחה להבין את דברייך... אם אני מבינה נכון,את אולי אפילו מחזקת את דברי לגבי ההשערה של 'המריבות 'בקבוצה..??? לא זכור לי שהאשמתי אותך מתיישהו...?? גם לא נראה לי עד כמה שאני מצליחה שהיית 'פציינט מזוהה' אם כבר פציינט מזוהה.. נראה לי נכון יותר שבזמנו מימהנטלה תפקיד זה.. גם מנדיי נטלה (אולי) תפקיד זה.. אבל את אביב ...??? ....לפחות לי זה לא נראה כך... לגבי אודי.. לי הקבוצה חשובה אבל למילים והנוכחות של אודי הם הם שבגללם /בזכותם אני פה!!!!! אם אודי לא יהיה - גם אני לא אהיה מבחינתי , למילים של אודי יש את המשמעות העמוקה ביותר פה בפורום!!!!! אגב,מעולם לא קינאתי בך על 'יחס מועדף' מאודי.. מעולם לא הרגשתי שאודי מסונוור על ידך.... משונה... אני מרגישה שאני אומרת לך את זה בכעס...לא.. בזעם !!!! כאילו אני מרגישה שאני כמו מושכת את היד של אודי אלי ואומרת : אודי - לא שלך, אודי שלי.. :)) בגדול אביב, ההודעה שלך אולי מחזקת את דברי לגבי הקשר בין המשמעויות השונות של המריבות שמתרחשות עכשיו להיעדרויות של אודי בתקופה האחרונה והאקטיביות והאינטנסיביות שלו שפוחתות עוד ועוד... במבי.

08/07/2019 | 12:54 | מאת: .במבי פצוע..

וואו... אני מנסה לשחזר בראש מה כתבתי לך כתגובה ... אני ערה לכך שגם אני כעסתי .. כעסתי על האמירה שלך והפרשנות שנתתי לגבי 'הסנוור'... אם אני מזיזה את ה'זום'.. מתבוננת שוב דרך הפריזמה המערכתית זה נשמע לי הזוי.. למעשה 'ילדים לא מעטים רבים פה במשפחה עכשיו' את,אני ,סוריקטה (חבל לי מאוד שאת בוחרת לשתוק עכשיו..) ומיכל... ואני מסכימה עם דברייך : "הקבוצה במצב מפורק וזקוקה למנהיג".. במבי.

08/07/2019 | 19:33 | מאת: אביב 22

מי דיבר עלייך ... שיברנו על הקבוצה על הריב עם סוריקטה ...זה בדיוק מה שנאמר לי ...אני לא המצאתי ולא אמרתי שאת אמרת .... די בבקשה די חבל שהגבתי לך כאן מההתחלה אני לא מצליחה להסביר אותי כולכן כל הזמן נעלבות ממני ואני מרגישה הכי רע שאפשר .. באמת שאין לי כוח או אויר מצטערת לוקחת את כל מילותיי חזרה ...את האמת לא משנה מה קורה כאן .... את בסדר לרגע לא חשבתי אחרת באמת סליחה ...אין לי יותר כוחות להסביר .. אוקיי אני כמו מסננת מנוקבת לגמרי והמילים יוצאות עקום .. לקחתי פסק זמן מכאן ...באמת שלא מצליחה להסביר את עצמי לאף אחת מכן וכולכן נעלבות אז ....הגיע הזמן לפסק זמן . אוהבת ושוב סליחה

08/07/2019 | 22:06 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, אני רואה כמה את מרגישה לא מובנת, כמה את מרגישה שהמילים שלך יוצאות מהקשרן וכמה אשמה וכאב את נושאת על כך. קשה לי לראות שכך את מרגישה ומתסכל שאין דרך להראות לך אחרת, אי אפשר להתווכח עם רגשותייך, כפי שאת אמרת. במבי באה בטוב, והאירה דברים מזוויות קצת שונות. אולי בשבילך הדרך היא לא בלקחת פסקי זמן אלא להמשיך להביא את המילים שלך עד שתרגישי שמשהו נפתר? אולי תנסי אחרת כדי שמשהו לבסוף יוקל לך? שלך שירה

08/07/2019 | 22:31 | מאת: .במבי פצוע..

אביב הי, לא נעלבתי ממך ועד כמה שזכור לי גם לא כתבתי את המילה שהשורש ע.ל.ב מוזכר בו... כן היה לי תמוה ..ושאלתי את עצמי אם אכן האשמתי אותך מתיישהו.. פשוט כי לא היה זכור לי משהו כזה.. לא נעלבתי.. משונה... ההעלבות לדעתי,מעולמך הפנימי... כן דיברתי על 'כעס','זעם' זה היה ב'חצי קלא'ץ 'כזה... עם קריצה בעין... דיברתי על הרגשות של 'כעס וזעם' בהתייחסות למה שכתבת על כך שהקבוצה מקנאה בך על ייחס מועדף שאת מקבלת מאודי ושהוא מסונוור ממך... הרגשתי שזה מעורר בי כעס ,זעם ,אך בו זמנית גם הרגשתי שהכעס והזעם הם עם קריצה בעין.. כזה חצי קלא'ץ.. תערובת מוזרה... אביב, כפי שאני מצליחה אולי לראות ,את חלק מאוד מאוד מרכזי וחשוב פה בקבוצה... לא מבינה מה קורה פה.. אלא אם כן אני מתבוננת דרך הפריזמה המערכתית... במבי

הי אביב, כמו שאמרו לך אחרות כאן: את מביאה את עצמך ואת תחושותייך - וזה בסדר. החוויה שאת מתארת מטלטלת ולא פשוטה (ובווירטואלי היא אפילו מתעצמת, בהיעדר אמצעי תקשורת אחרים מלבד המילה הכתובה). יש לך מקום חשוב כאן. אני משער שתצליחי למצוא את הקרבה-מרחק הנכונים כמו גם את המידה והמינון הטובים לך. אמר לי פעם איש שאני מאוד מעריך, שהחכמה היא לאסוף את עצמך אחרי שאתה מרגיש שנפלת/נפגעת ולמצוא את הדרך לשקם את הדרוש שיקום כדי להגיע למקום טוב יותר. ונראה לי שאת מתאמצת בכיוון זה, וזה מכאיב אמנם, אבל נכון וטוב. אודי

06/07/2019 | 18:08 | מאת: NOT_FOUND

ביתי בת השמונה התחילה לאונן מידי פעם ראיתי ןהתעלמתי..מבינה שזה לא מקובל לא עושה ליד אחרים.. לאחרונה מצטרפות כל מיני שיחות קטנות על מיניות כמו סרט שראתה או שיר בטלויזה שזוג התנשק או שמישהו נגע לה בטוסיק בטעות או בפות..הכל לוחשת לי באוזן ולא מרפה עד שמשתפת.. יכולות להיות גם מחשבות כאילו התנשקה עם ילד מהכיתה..וכאלה אני משתדלת להרשיב ולהגיב לכל שיתוף בהתאם לעיתים לא ברצינות... אני דיי מודאגת שילדה בגילה ככ מפותחת מינית מה עליי לעשות להתעלם? טיפול?...יעבור? עזרה..?

שלום לך, זה באמת מוקדם למדי ופחות מתאים לגיל החביון (בו נמצאת בתך, ובו בד"כ יש התעלמות מנושאים מיניים). הזכרת מגע באברי המין - זה עלול להדליק נורה אדומה. הייתי מציע להתייעץ עם פסיכולוגית או יועצת בית הספר בשלב הראשון ולהמשיך על פי המלצתן. אודי

05/07/2019 | 11:54 | מאת: .במבי פצוע..

אודי הי, אתה שואל אותי : " של מי התפקיד לשמור על הרצף? של הקבוצה או שלי?" לדעתי,מדובר על "ריקוד משותף" האחריות והתפקיד - משותף גם לקבוצה וגם לך אודי... כאשר ,לדעתי אודי,התפקיד והאחריות שלך (כמובן במסגרת של ההתפתחות הקבוצתית ולא במציאות החיצונית...) לדעתי, האחריות והתפקיד שלך בתור מנחה הקבוצה/ מנהל הפורום היא לאפשר לקבוצה מסגרת קבועה!! מסגרת שיש בה רצף !!! מסגרת שמאפשרת חופש,מרחב ובטחון לפרטים שבקבוצה לנוע במרחב הביניים הזה... האחריות והתפקיד של הקבוצה לדעתי, להיות נוכחים ..אולי גם כן באופן רציף עד כמה שאפשר... ולהביא באופן מכבד ,אמיתי ומלא עד כמה שאפשר, כל אחת את עצמה ... כן אודי... מדובר על " ריקוד משותף" ואני חושבת ששירה צודקת בדבריה לגבי הקשר בין הנוכחות האקטיבית שלך שפוחתת בהדרגה ל" מריבות " בין הבנות פה... ייתכן מאוד שתחושת ההחזקה שמתרופפת משפיעה על הקבוצה כקבוצה- כלומר על הבטחון ... וממילא על התפקיד אותו נוטלות סוריקטה ואביב כ"קול קבוצתי"... ** ויחד עם זאת אודי...אני רואה את השעה בה התייחסת אתמול לכל אחת פה ... לפנות בוקר... וכן...אני מלאת הערכה עמוקה אליך !!!!! המחוייבות העמוקה שלך מעוררת השתאות!!! זהו לבנתיים... מאחלת לך שבת טובה, נעימה ומלטפת.. שלך במבי

הי במבי, יש מסגרת קבועה מאוד כאן בקבוצה. היות ואת מרבה להתבונן דרך הפריזמה המערכתית, את יכולה לראות את ההתפתחות שעבר הפורום (במקביל לזעזועים שגרמו שינויי הפלטפורמה הטכנית). בעיני השינוי הוא מבורך, ומאפשר תפקוד בוגר יותר של קבוצה. נראה לי שהפעם התגובות להיעדרויות שלי היו עזות יותר מבעבר. וגם המשאלה לתשומת ליבי המיוחדת (ואולי גם התחרות עליה) - בולטות יותר. בכל מקרה, אני כאן. ואהיה כאן. בקביעות, כמו בעבר. קורא, שומר, מלווה, דואג ובעיקר סומך עליכן ופעמים רבות מתפעל וגאה בכן. אגב, בשבוע הבא אני יוצא לנסיעה נוספת, שלאחריה תהיה תקופה ארוכה של יציבות נוכחת. אודיע על כך בנפרד. אודי

04/07/2019 | 19:30 | מאת: שירה2017

הי אודי, תקופה מאתגרת במשפחה עם כל מיני מחלות. בתוך חודשיים עברו הורי, שניהם, ניתוחים. לאמא שלי יש סרטן. ואני נכנסתי להילוך הכי רובוטי שלי. קצת הלכתי לאיבוד ושמתי את עצמי בעמדה המטפלת והדואגת ושכחתי איך אפשר להתרוקן מזה לגמרי. רב הזמן אני בוהה ולא מצליחה לעשות כלום. קשה לי מאוד לנשום. אמא שלי חיפשה תשובה למה זה קרה לה, מעין חשבון נפש, ואחת התשובות שמצאה היתה שלא היתה אמא טובה. היא אמרה את זה. ואני נורא רציתי להגיד שעשתה מה שיכלה, שנסיבות החיים וכו' אבל שתקתי. הדמעות חנקו את הגרון ולא היה לי אוויר. קיבלתי הכרה. אמא לא היתה טובה.אחר כך פחות כעסתי עליה. עכשיו אני רק טובה ופחות כועסת עליה. כמו שהיה פעם. אבל פעם היה כך כי אסור היה לכעוס על אף אחד, רק על עצמי. לפעמים אני חושבת שאולי אף פעם לא ארגיש שלם, תמיד רק חלק, שאף פעם לא ארגיש שקט כזה שאני מייחלת לו, שקט טוב. שלך שירה

הי שירה, לקבל הכרה. יש הכרה מבחוץ (אמא מכירה בזה שלא היתה אמא טובה, ומכירה בחוויה שלך, בעקיפין) ויש הכרה פנימית (למשל, כעס). ההיפך מניתוק. שלם ושקט זו שאיפה טובה. אודי

04/07/2019 | 16:49 | מאת: אביב 22

אני מצטערת על התגובות הקשות שלי מולכן .... יודעת שבאתן בטוב מאוד מעריכה אותכן סליחה

04/07/2019 | 19:41 | מאת: שירה2017

הכל בסדר אביב, אין צורך להתנצל בכלל. את באה כואבת, אבל בטוב