פורום פסיכולוגיה קלינית

46499 הודעות
35032 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
20/05/2019 | 04:26 | מאת: חטוליתוש

התרגלתי לא לישון לא ביום ולא בלילה ..עצוב שלא מוצאת פיתרון לחוסר השינה , למרות כל הכדורים עדיין לא נרדמת מחשבות ... פחדים... התקפי חרדה... הציפיה לטלפון הגואל ...שמתעכבת מצבה הבריאותי של אמי... בחודש הבא שוב לבית חולים להחליף לה קוצב לב...בגילה קצת יותר ...לא אגיד ..אבל מובן.. המצב הכלכלי ... המצב הנפשי שלי רק מטפס כל רגע לגבהים שקשה לשלוט עליהם דאגות מבית ומחוצה לו.. רגשות אשמה שלא מצליחה לתת מענה ... אנשים חולים סביבי ואני יש לי רק את עצמי כי אחי גר בחול.. אכולת דאגות כי אין פתרונות ואין ממי להעתיק כמו במבחן..זו המציאות ואין לי בשליף כלום השבוע לפני 4 שנים היה הארוע המוחי..ןאחרי חודשיים היו שוב תופעות שזה שוב קורה ושוב אושפזתי... כל הטיפולים לא עזרו ..עם הזמן תופעות מסוימות רק מחריפות מי שראתה את הראיון עם צביקה פיק ..שתנסה רק לדמיין ..חוץ מכיסא הגלגלים שעליו ישב אייך היה הדיבור שלו..הפנים המעוותות שלו..ואצלו רק שנה אחרי הארוע המוחי שעבר קרוב לוודאי שעם הצוות שמלווה אותו הוא יחלים עןד לפני.. אני ככה כבר 4 שנים בלי שום שיפור במצב.. מדכא עד כאב...תלמדי לחיות עם זה אמר המומחה מוח שטיפל בי בתל השומר כי צביקה פיק קיבל טיפול מידי ןאני הלכתי באיחור של 10 ימים כי לא ידעתי שיש לי ארוע מוחי כמעט מנותקת .. חטולית

20/05/2019 | 17:35 | מאת: שירה2017

חטולית יקרה, עצוב מאוד לקרוא על הסבל שלך. אני מקווה שתמצאי רפואה ושקט בקרוב. מניחה שזה תהליך לא פשוט וארוך ואת מתמודדת. בין השורות שאת כותבת בתגובותייך תמיד ניכרות האנרגיות הטובות שלך והחיוניות, למרות כל הסבל וחוסר שעות השינה. אני מאמינה שאלה הכוחות שימשיכו ללוות אותך עד להחלמתך. שלך שירה

20/05/2019 | 18:17 | מאת: ינשוף

חטולית יקרה עצוב לי לקרוא אותך... איתך בלב מאחלת לך ימים טובים יותר.. סליחה שאין לי יותר מדי מילים אישה יקרה שאת..

20/05/2019 | 20:43 | מאת: חטוליתוש

תודה בנות על העידוד והתמיכה שלכן הימים והלילות שלי ...התהפכו עלי ועל חיי אוהבת אותכן חטולית

הי חטולית, זה אכן תהליך של אבל, בהחלט, ועוד כשמסביב יש התמודדויות מורכבות ולא קלות. אכן, עצוב לקרוא. אודי

19/05/2019 | 15:38 | מאת: .במבי פצוע..

הזה לפעמים ההודעה נשלחת ללא הבאג של 70 התווים. אודי..לא יודעת מה קורה לי.. אני מסוכנת היום.. נסעתי על הכביש.. אודי.. יש לי באצבעות...??????? לא יודעת... אני מסוכנת

היי במבי מה יש לך באצבעות ?? למה את אומרת שאת מסוכנת ?? קרה משהו מפחיד ? יכול להיות שזה מתח ולחץ נפשי... בכל זאת חזרת ואת כותבת נרגעת ? לא יודעת מה עבר עליך באותו הזמן רק מקווה שזה כבר מאחורייך ושאת בסדר עכשיו.. חטולית

הי במבי, למה את מרגישה מסוכנת? מה עלה בך שהפחיד אותך? אודי

18/05/2019 | 21:29 | מאת: סנדיי

יש לי הרגשה שהשאלה שלי – יותר נכון ההערות שלי על טיפול-מטפלים-קשרים טיפוליים, לא כל כך מובנים, ואולי נשמעים מתריסים. אני רוצה לחדד את השאלה שלי, ואשמח ממש לשמוע את דעתך בעניין. מאד מעניינת אותי התשובה המלuמדת שלך דווקא בתור אחד שגם נותן טיפולים פרטיים וגם מנהל את הפורום הזה שנים ממילא מאד נמצא וחי בבעיה שאני מעלה אותה. ניקח דוגמא – בחורה בשם שירלי יש לה בעיות בחיים. היא לא מצליחה להסתדר בחברה, אין לה זוגיות, מפטרים אותה מהעבודה, והיחסים שלה עם האחים והאחיות לא במיוחד טובים. אמא אוהבת ומגוננת, אבל כנראה זה לא מספיק בחיים. שירלי מחליטה ללכת לטיפול. ההחלטה לא הייתה קלה, אבל אחרי שפוטרה פעם נוספת ושמה לב שכל החברים לצוות היו מרוצים שהעיפו אותה, היא החליטה, עד כאן, לא יותר! לשירלי יש כמה וכמה מפגשים עם המטפלת שנפרסים על פני שבועות לא מעטים. המטפלת בעיקר שומעת את שירלי, את דרך ההתנהלות שלה, את כל מה שעבר עליה מאז שהיא זוכרת את עצמה, (לא, זה לא היה פסיכואנליזה), שירלי לא התעמקה לשמוע באיזה שיטה היא תטופל, קבלה המלצות ובאה, ושיתפה פעולה עם המטפלת. לאחר שנראה היה למטפלת שהיא למדה להכיר את שירלי, והיו להן הרבה מאד שיחות עמוקות שירלי הגיעה על פיהן ועם הדרכתה של המטפלת למסקנות מסוימות על עצמה, היא הבינה שהיא טיפוס מאד שיפוטי, ביקורתי, לא מאד מפרגן, די נרקיסיסטית ו... לא יודעת להביע את התחושות והרגשות שלה. במקום ללמוד לדבר על מה שמפריע לה עם החברה ועם מה שסביבתה, עם מחזיקה זאת בפנים, ונותנת לזה להתבטא בדרכים אחרות, שגורמות לה להיות כנאמר לעיל. ביחד עם המטפלת שירלי לומדת דרכים להביע את עצמה, למצא את עצמה במבוך, להבין כל את אלו שסביבה, לדעת להתמודד, בקיצור יש להם עבודה רבה. ועכשיו באה השאלה שלי – שאני באמת ובתמים ומנסה להבין כאן את הכותבות. כיצד הן רואות את היחסים בין שירלי למטפלת שלה, האם תפקיד המטפלת הוא לתת לשירלי כלים כדי לדעת להתמודד בחיים, ולתת לה ליווי מסוים כדי לוודא שהיא צועדת על המסלול הנכון. האם הטיפול גם צריך להפוך לחדר כושר לתקופה מסוימת שבה שירלי תלמד ליישם את מה שלמדה על מה שקורה בחיים האמיתיים ואף על כל מיני סיטואציות שתביא אליה המטפלת או... וכאן בא האו..... הגדול האם הקשרים עם המטפלת הם בעצם ערך בפני עצמו. המטפלת היא זו שתבין אותה, המטפלת היא זו שלא תפטר אותה, המטפלת היא זו שאתה תוכל לתקשר, המטפלת תהיה בשבילה מה שהסביבה מעולם לא הייתה בשבילה והיא תהיה מין גן עדן haven שאליה תוכל שירלי להימלט פעם בשבועיים ושם יהיה לה טוב, ושם היא תרגיש שמבינים אותה. האם הטיפול הופך להיות מאמצעי למטרה בפני עצמה? האם המטפלת הופכת להיות הרגליים התותבות של שירלי שעליהם תצעד כל חייה? האם המטפלת שמקבלת 50% מהמשכרות של שירלי (אחרי שסוף סוף מצאה עוד משרה), זו עובדה מוגמרת שהיא חלק בלתי נפרד מהחיים שלה? היא עובדת כדי לממן אותה, כי בלעדיה אין לה חיים, ועל חמצן ואוויר שווה לשלם בדיוק כמו על דיור ואוכל. בקיצור, האם המטפלת נותנת לשירלי כלים ואמון כדי שתצא לחיים, או שהמטפלת עצמה הופכת להיות איזה מטרה ותכלית בחיים של שירלי? זה כמו שעורך דין ילווה את הלקוח לאחר המשפט, (האם תגיד שהמטפלת כמו ריטיינר שמשלמים לעורך דין על בסיס קבוע בחברה שצריכה כל הזמן ייעוץ משפטי) ולכן גם שירלי חייבת כל הזמן ייעוץ פסיכולוגי? והייעוץ חייב להיות על בסיס שבועי, ומעבר לייעוץ הוא חוויה בפני עצמה, כי ריטיינר משפטי הוא רק על שאלות מסוימות שצצות, כאן זה לתת למטפלת להיות ממש חלק מהחיים. האם הרופא מלווה את החולה לאחר המחלה, או שהוא רק מגיע אחת לכמה חודשים לבדיקות? לבדוק שהמחלה לא חזרה, או אולי צריכים להמשיך להגיע לרופא, שיבדוק כל הזמן, שיראה מה המאמרים החדשים ברפואה אומרים, שיעשה כל הזמן בדיקות דם, שישמע בדיוק על כל כאב ראש וכאב ולחץ בלב, שיהיה פיזית עם יד על הדופק כל שבוע כדי לוודא שהחולה שומר על עצמו. אני ממש לא מבינה את המקום שיש למטפלים כאן שנפרסים על פני שנים ארוכות ובעצם מאפילים על קשרים עם בני משפחה, בני זוג, יחסים בעבודה, ומה לא??? איך אתה רואה מטפל, אמצעי כדי לרכוש מיומנויות להסתדר בחיים, או איזה 'כלב נחיה' שנמצא לצד 'הנכה' לעולם, פחות יותר. שהוא זה שעוזר לו ללכת, הוא לא כלי, אלא הוא הופך להיות חלק מהחיים של העוור, האם המטפל הופך להיות חלק מהחיים של המטופל, ולכן צריך להיות כאן מעבר למה שהוא נותן כלים, כי הנוכחות שלו היא נוכחות עצמאית ונחוצה? נכתב ממש ממש בצידו שלא לדבר על כך שדווקא היום יש הרבה מאד במקצוע שחולקים על הפסיכואלינזה, ומאמינים יותר בדרכים של התנהגות ( הבן שלי לומד את זה, אני ממש לא מתמצאת) אבל אני יודעת שיש הרבה ביקרות על כל החפירות האינסופיות במה שהיה, פתיחת פצעים, שלא פעם רק מורידים את איכות החיים, אבל לא זו הנקודה ולא בזה אני רוצה להתמקד, אבל אנא ממש לא להתמקד בנקודה הזו כי היא לא האישו ולא הפואנטה.

הי סנדיי, אין לזה תשובה אחת. אקדים ואומר שיש לך שאלות טובות אבל ראיה מאוד חד ממדית וקטגורית של 'או-או'. יש מטרות שונות בטיפול, תלוי במטופל, באבחנה שלו ובכוחות שלו, ויש שיטות טיפול שעושות שימוש בקשר ותפקידן למלא חסך (והן חשובות אכן, כמו חמצן לנשימה) ויש שיטות דיירקטיביות שנותנות 'כלים'. החכמה היא לאבחן נכון את הצרכים של האדם ולהתאים לו את הטיפול הנכון למטרותיו וצרכיו. אודי

18/05/2019 | 03:13 | מאת: אשדודי

בזמן האחרון גיליתי שאני כמעט ולא מצליח להרדם עם בגדים, בלי אני מצליח בשניה

19/05/2019 | 14:14 | מאת: חטוליתוש

אם אתה מצליח להרדם טוב יותר בלי בגדים מה הבעיה ?? אתה ישן עם משהי שהעירום שלך מפריע לה ? יש לך מגבלות כל שהן לישון כמו שנוח לך ?? הבן שלי למשל ישן אייך שנוח לו ואין לי מושג אייך... הוא סוגר את הדלת לכניסה לחדר ויש לו כל הפרטיות שהוא צריך כדי לישון אייך שהא לו... מה התנאים שלך לשינה כפי שנוח לך ?? מה המגבלות שיש ל ך ?? חטולית

שלום אשדודי, אז מה הבעיה עם זה? אם זה לא מפריע לאף אחד - תהנה מלישון ללא בגדים. אודי

שיתוף מלא והשענות על מטפל, לא נראה לכם שזה בא על חשבון משהו אחר??? הצורך לשיתוף הוא אנושי וקיים. לדעתי הוא בסיס לזוגיות אמיתית נכונה וטובה. נכון שישנם דברים ביחסים בין בני הזוג שאי אפשר לומר האחד לשני, כי אולי יפגע בזוגיות, אבל זה חלק קטן מכל מה שאנחנו רוצים לשתף, על רגשות, אמונות, כשלונות, אתגרים, הצלחות, תקוות, ייאוש, אינטאקציה עם אנשים. אנחנו אמורים לשתף כל אלו את בן הזוג שלנו, את מי שקרוב אלינו בחיי היום יום, יהיה זה מי שיהיה, אפילו אם לא בן זוג, אז חבר, ידיד, חברה, ידידה, נפש קרובה, מישהו שיש לנו קשר ורגש אליו בחיי היום יום. האם העשיה הזאת עם המטפלת והתלות במטפל כדי לשתף אותו בכל מה שקורה לנו, לא פוגעת במרקם היחסים עם מי שהיינו אמורים שיהיו לנו את הקשרים הקרובים הללו? האם זה לא איזה שהוא בִּמקום? משהו שקונים עם כסף במקום עם אהבה? אני לא מדברת על שיתוף בבעיות, שיתוף בשיקום כל מיני באגים, אני מדברת על שיתוף אנושי בכל מה שקורה לנו בחיים.

הי סנדיי, את מפספסת בגדול. אני מבין שאת אינך מבינה מהו טיפול ומה מטרתו ומבלבלת זאת עם שיחה חברית, טיפול במוסך או ביקור אצל רופא. טיפול נפשי זה משהו אחר שעושה שימוש בקשר הטיפולי שנוצר ככלי עבודה. זה לא חייב להתאים לכל אחד, אבל יש רבים שזה הדבר שהם זקוקים לו. כדאי לקבל ולכבד את הצורך הזה, לא כך? אודי

17/05/2019 | 11:55 | מאת: סנדיי

ינשופית – לא מכירה את הסיפור, לא מכירה את ההתלבטות קראתי את ההודעות שלך כאן בעמוד. הבנתי שיש לך חשש שמא אביך פגע בך. את לא יודעת את האמת, ואת מנסה לגלות את האמת. ינשופה – למה חשובה לך האמת? למה את מנסה לגלות אותה? מה היא תתן לך? מדוע לא תכתבי את הסטורי שלך עצמך כפי שאת רוצה אותi, למה האמת העובדתית, המשפטית כל כך חשובה לך? בואי נצעד ביחד איני יודעת אם אביך בחיים, איני ידעת בן כמה הוא. נאמר שהוא בחיים והוא בן חמישים. גילית את האמת – הוא פגע בך. ועכשיו מה? או קיי, הוא קבל גזר דין מוות, עם כדור אחד בראש איך זה בדיוק עזר לך??? איך זה עיצב את ההווה והעתיד שלך טוב יותר? הוא קבל מאסר עולם של ארבעים שנה בלי יכולת חנינה איך זה בדיוק עזר לך? כיצד החיים שלך טובים יותר בגלל שהוא נמק בכלא? נעשה הצדק, ואיך זה בדיוק עזר לך בחיים? לא יהיה לך יותר טוב אם תרפי מהריצה אחרי האמת של העבר, שכבר חלפה עם הרוח, ותתמקדי בהווה עם הפנים לעתיד, ומה מפריע לך ליצור את האמת שלך, ולהאמין בה, להאמין במה שיחזק אותך, שיתן לך קרקע מוצקה להמשיך לצעוד הלאה? למה לחטט בפצעים ורק להביא לדימום? הרי אין מה שקופץ מולך ומזכיר לך נשכחות, זה הרצון שלך הפנימי לדעת מה היה, כדי מה? כדי להמשיך בצורה מזוכיסטית להרוג לעצמך את ההווה ואת העתיד? אני מייעצת לך, הרפי, הרפי כמו עולל על כתפי מי שחזק ומחבק אותו ומשכיח ממנן את הכאב, הרפי. תני למי שמנהל את העולם להחזיר ולשלם לכל מי שעוול כלפיך, תאמיני לי יש צדק פואטי, יש צדק אמיתי, יש מי שיודע ורושם ומתעד ולא שוח מאום, ויש גמול ויש שכר ויש עונש, על הכל יביא במשפט אבל את - עזבי את גלימת השופט, תסתכלי על עצמך בחמלה וברצון להפיק את המיטב ממה שיש עכשיו. בני לך אמת של עצמך, ולא משנה עד כמה היא נושקת לאמת העובדתית, בני לך אמת שתעזור לך, בני אותה בעצמך, בעזרת הדמיון שלך, אל תתני לרדיפה אחרי עובדות כאלו ואחרות ידועות ולא ידועות מן העבר שיעלו מן התהום ויטביעו אותך. מה שהיה היה, את כאן ועכשיו, דבר אחד בטוח, את לא אשמה בכלום, אם כבר רק קורבן, אז אל תמשיכי להתעלל בעצמך, בני לך את מה שיש על אדנים של אמת שאת תצרי אותה. כן, תתפלאי, הרבה מההיסטוריה בנויה על פי איך שאנשים לאחר מכן בנו אותה, וואו! מדהים איך שאנשים שונים משחזרים את אותה היסטוריה בצורות אחרות, אז תעשי את אותו הדבר לעצמך. את תבני את העבר שלך, את ההיסטוריה שלך לא על פי עובדות אלו ואחרות, אלא על פי מה שיתן לך כוח ועוצמה לצלוח את החיים שגם כך אנחנו חיים במלחמת חיים תמידית. שבת שלום

19/05/2019 | 13:44 | מאת: ינשוף

סנדי יקרה תאמיני לי שנסיתי להתמקד בכאן ועכשיו וככל שנסיתי התנקתי עוד ועוד ועוד... החיפוש לאחר האמת היא לא כדי להאשים אף אחד אלה לעשות סדר בסיוטים שעוברים לי בראש ושלא נותנים לי מנוח... אין לי עוד מה להוסיף..

20/05/2019 | 02:43 | מאת: חטוליתוש

ינשופית אהובה עם אילו מסקנות חזרת מהנסיעה שלך ? הדברים כבר יותר ברורים לך עכשיו? מבינה שעדיין נשארת עם אןתם שאלות שהיו לך לפני הנסיעה שלך " הביתה " מה את מרכישה עכשיו אחרי ששום דבר לא נשתנה ממה שעבר ידעת ? נראה לי שאת צריכה מעכשיו יותר להאמין שמה שזכרת שזה מה שקרה כי לדעתי אם היו דברים אחרים או נוספים היו עולים לך מיד.... אגיד לך למה אני חושבת כך לפני שנים כשהייתי קטנה וגרתי רק עם אמא שלי ...כתבתי כאן לפני הרבה זמן על הערבי שרדף אחרי במעלה ההר ושהנעלים שלי התמלאו בחולות ואבנים קטנות...ככל שנסיתי להתמקד בזכרון אחרי כל כך הרבה שנים ..פתאום הרגשתי שאני מפספסת משהו...עשיתי הפסקה בכתיבה ודיברתי עם אחי שגר בחול וחשחזר איתי את מה שקרה... זה לא היה דימיון שלי זה היה אמיתי ...הוא אפילו צחק כי תארתי אותו את אחי הגדול כאלו שהיה כזה גיבור גדול שזרק על הערבי את האבנים... מה אני רוצה להגיד לך בזה..שלא בכל דבר צריך להטיל ספק ...אם זה רשום בזיכרון ...אומר דרשייני... לא ממצאים דברים כאלה מבינה יפה שלי !!! בהקשה אל תעני את עצמך כבר ...אץ מה שאימך לא מסוגלת או לא רוצה להשלים לך בפרטים ...כיום כבר מאוחר מידי ממנה נשארת רק את והכרונות שלך עם עצמך..ולא משנה כמה זמן עוד תשבי בתוך אותם רגשות כלום לא ישתנה...מבינב מתוקה ויקרה שלי אוהבת אותך

וואו! לא קראתי נכון את העלילה! חיפוש האמת זה רק אמצעי, לכאב אין סופי! השאלה אם להמשיך לחפש את האמת, או להניח הנחה ולהנסות להתמודד! כמה קשה לך! ממקום שאמור להיות הכי בטוח! קשה לחשוב, קשה לדבר, יכולה לנסות ולהעביר ארנגיות חיוביות ואולי תמצאי בהם את רצון החיים!

20/05/2019 | 15:13 | מאת: ינשוף

חטולית יקרה תודה על המילים הנבונות ומדוייקות.. כמו שאודי כבר אמר בבוא הזמן אדע את האמת.... או שכן או שלא.... האמת היא התעייפתי מהחיפושים... עדיין לא קל לי.. שוב תודה רבה חטולית

16/05/2019 | 18:03 | מאת: קפה

אני מטופל אצל מטפל כשנה והקשר הטיפולי בנינו ידע עליות ומורדות, קשיים וגם ימים טובים ובפגישה האחרונה קרו מספר דברים שגורמים לי לתהות בנוגע למטפל ולתהליך הטיפולי. לאחר בקשה שלי למטפל לקבל ממנו חיבוק, הוא נענה לבקשתי ולאחר מכן התברר לי כי מבחינתו הדבר לא נכון ולא מתאים. יתכן כי התגובה שלי לחיבוק הוכיחה לו את הכמיהה הגדולה שלי והצביעה על החסך לאורך השנים. הוא גם ציין בעצמו כי כנראה יש כאן חסך שלעולם לא יתמלא דרכו, לא בדרך של חיבוק וכי זה לא נכון. אני לא מבין מדוע זה לא נכון, אם זה משרת אותי בתהליך ואני ממלא את הבור הזה, לפחות במעט ולא מעורר שוב את טראומות העבר. תודה מראש.

20/05/2019 | 03:01 | מאת: חטוליתוש

היי קפה באמת סוגיה מורכבת אני טופלתי אצל 3 מטפלות במשך כמה שנים ולא ביקשתי מעולם חיבוק מאף אחת מהן..דווקא המטפלת הראשונה כן היתה נותנת חיבוק לחיזוק ולא היה מפריע לא לי ולא לה... מן הסתם שלא לכל מטפל מתאים לתת חיבוק גם אם המטןפל זקוק לחיבוק במיוחד כדי למלא אצל מטופל את הצורך שחסר לו מהבית ...מהחיים לפני שהגיע..לא מתאים כי הוא ואתה לא קרובי משפחה... ויכול גם להיות שהוא לא הטיפוס המחבק..שגם עלול אולי להתפרש בצורה לא נכונה מצידו.. אז כן הוא מבין את החסך והצורך שלך אך לא נמצא שם כדי למלא חסך הזה וזה לא פוסל אותו כמטפל לכל מטפל יש את הדרך שלו בטיפול לגבי כל אחד מהמטופלים שלו מקווה שנצלחתי להבהיר את הנקודה הזו חטולית

שלום קפה, אם זה לא נכון ולא מתאים מבחינתו - זה כנראה לא נכון לטיפול, כי הרי שניכם שם. הייתי מציע לראות בזה חומר טיפולי ולשוחח על כך. אודי

21/05/2019 | 13:04 | מאת: קפה

היי אודי, תודה על התגובה. אני מבין שזה לא נכון וגם לא חושב שצריך לפרק את הקשר ואת התהליך הטיפולי. עם זאת, כשהגעתי השבוע לפגישה אצל הפסיכולוג, הוא רק שאל איך אני מרגיש עם זה וכמובן שתיארתי את הרגשות של הכעס והאכזבה. לאחר מכן, המשכנו לדבר על דברים אחרים ונראה כי גם הוא כמוני לא מסוגל לפתוח את הנושא ולדון עליו. זו לא הפעם הראשונה שיש חוסר התאמה בנינו ואז רק נאמרות כמה מילים וממשיכים קדימה כאילו כלום. האם עליי להתעקש ולפתוח את זה מולו או להשאיר את העניין כמו שהוא? דרך אגב, הוא טוען שאולי עוד נפגוש את הנושא הזה בהזדמנות אחרת אבל אני לא באמת מבין את הכוונה ואם זה אומר שפשוט לא לדבר על זה מעבר למה שכבר נאמר.

21/05/2019 | 13:05 | מאת: קפה

אני מניח שזה באמת תלוי באופי המטפל ובאופי הטיפול גם יחד. עם זאת, אני מתאר לעצמי שאאלץ להסתפק באמפתיה האינסופית, התמיכה ואהבה המילולית בלבד על מנת להתקדם בטיפול. תודה לך.

זאת לא הייתה הכוונה.. נפגעתי מאוד מהתשובה שלך. ועדיין לא הבנתי מדוע בחרת להסביר לי על המחלה בצורה כזו? ומדוע כתבת שאין לקנא?כאילו שאמרתי שאני מקנאה בזה... מצטערת שלא מבינה את כוונותיך...או קוראת אחרת. סביר להניח שגם לא תענה לי ממש... מילא. סליחה שנשמע לך לא מכבד או תוקפני כי ממש לא התכוונתי. זה בא ממקום פגוע וכואב.

הי מיכל, ההסבר לכך פשוט: פנית בכותרת לא רק אלי. תשובתי ריפררה לסנדיי, שאמרה שמקנאה בזה. אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים לחופשת סוף השבוע מוקדמת מהרגיל בשל יציאתי לכנס ההיפנוזה השנתי. נשוב וניפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי

15/05/2019 | 20:13 | מאת: חטוליתוש

סע לשלום ותחזור לשלום

הי חטולית, תודה! אודי

15/05/2019 | 16:25 | מאת: סנדיי

אבל כן, סנדיי נשמע יותר טוב, זה נשמע כמו\ סנדי שתמיד אהבתי אז בינתיים נשאר עם סנדי שלום לכולם וברוכים הבאים

הי סנדיי, קיבלנו. רבל בלי להחליף... אודי

15/05/2019 | 13:00 | מאת: NOT_FOUND

שלום אני בת 37 נשואה + 2. יש לי חשש שבילדותי עברתי תקיפה מינית , אך אין לי זיכרון של האירוע. אני סובלת מחרדות וסבלתי גם מדיכאון לאחר לידה, מטופלת בכדורים. בהטבה חלקית. האם באמצעות היפנוזה יש אפשרות להעלות זיכרון מודחק? תודה

שלום לך, יש אפשרות להעלות זיכרון מודחק, אולם לא נוכל להיות בטוחים ב-100% באמיתותו של זיכרון כזה, כך שזה יעיל ככלי טיפולי, לא ככלי משפטי. אודי

17/05/2019 | 11:57 | מאת: סנדיי

ראי את ההודעה שלי לינשוף. לדעתי, במקום לנבור בפח הזבל של העבר כדי לדלות משם דברים שיהרסו לנו את החיים, עדיף להוציא מן הזבל דברים שיכולים למחזר אותם ולהתעשר מהם, להיות עם הפנים קדימה

15/05/2019 | 10:05 | מאת: סוריקטה

הי כולם, דרישת שלום - הלב מבקש לשלוח מילים ולסייע. יש לי המון מה לומר בהקשר לאנורקסיה, לחלקים הנרקיסיסטיים ההרסנים הקשורים אליה, לאומניפוטנטיות, לחמדנות. ליתמות. להגדרה עצמית. ל'סינרגיה' בין כיוונים מנוגדים, לכאורה, שלעתים נובעים מאותו מקור, ולכן השילוב במציאות עשוי לעבוד אפילו הפוך מזה שנצפה בניסוי בחולדות. אעיר, כי אני אדם שעובד המון גם עם בעלי חיים, והם פעמים רבות מצליחים להתחבר לחיים דרכי. אך עד גבול מסוים. מכירה מעט עניינים טכניים והייתי חפצה לסייע גם כאן, אך אעצור מתוך כוונה לא להתערב בדיון המשך. אתבונן, אולי, מעת לעת, ואתן לחדש פה להתהוות. אצלי - הקטנתי משמעותית נפח וירטואלי אל מול מציאות. כחברה בקבוצות ירוקות וקיימות (ווצאפ ופייס) יצרתי קשר של פרט מול פרט. קשר טלפוני ומפגש אמיתי. לא תהיה איזו חברות-על מכל זה, אבל בקטנה. מרבה במפגשים אנושיים עם קשר עין ומגע והקשבה ובתוך ציר הזמן. בהתאם לתחושותיי. אולי כמו מי שרק לומדת להתחיל לאכול להשתמש בטוב שבאוכל, ולהפריש את הרע. כדרך הבריאות. ערכתי לי רשימה של מה השתנה אצלי לטובה מאז שהתחלתי את דרכי פה ועד היום. מה התחדש בכל התקופה הזו. בתקציר - בית. תכולה. עבודה. זכויות. תקשורת. דרישת שלום. חלק מעוד פרידה שלי, אוויר. סוריקטה

15/05/2019 | 17:26 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, הייתי רוצה לומר לך שתלכי עם הלב, אבל מבינה את הבחירה שלך. מאחלת לך שהאחיזה בעולם הלא וירטואלי תתחזק ותמלא אותך. שלך שירה

הי סוריקטה, שמח לקרוא על ההתפתחויות הטובות! אודי

17/05/2019 | 09:17 | מאת: סוריקטה

הי שירה, ואולי הבור לעולם לא יתמלא, אלא תמיד באופן חלקי מידי מידי מידי. ואולי, אולי זה עדיף לעתים על מקומות שנלך איתם כל כך עוצמתי בשירות דחף המוות. בעיקר מעגליים סגורים. אולי. ואודי, ראיתי כמה השתדלת עבורי לפני החופש. ראיתי. קשה וכואב באופן עד כדי בלתי נישא. יד, סוריקטה

15/05/2019 | 09:53 | מאת: .במבי פצוע..

אודי..??? אתה יודע ?? כשאני קוראת את ההודעות של שירה לגבי המטפל שלה שנסע לחו"ל למליון זמן.. משהו בלב של רופא.. משהו נהיה משותק בנשמה... ..אודי.. אם אמא צביה תעשה לי פעם משהו כזה אני.... אני... אני ?????? לא יודעת... לא עולה לי בראש כלום... ... וואו.. משתק מפחד... בשבוע שעבר נפגשנו רק בראשון,שני ושלישי (בד"כ,בשלישי אנחנו לא נפגשות אבל בגלל יום הזכרון ו העצמאות נפגשנו בשלישי) ואז..דממת אלחוט עד ראשון... אודי, אין לך מושג מה זה היה.. בתחילה עדיין ספרתי ימים, שעות,שניות עד שנגמרה הספירה ונהיה כזה כלום.. כמו רובוט... מאוד דומה למה ששירה מתארת... אודי.. נראה לי שגם לגביך אם תעזוב.. לא יודעת....????? וואו.. אודי... אולי הפורום מסוכן??? אולי להקשר לאנשים מסוכן??? ???

הי במבי, להיקשר זה להסתכן, בהחלט. אבל יש דברים רבים שלא נגיע אליהם ולא נצליח מבלי העזה ולקיחת סיכון מחושב. אין לדעת בסיכונים... אבל אני מקווה שהסיכון 'שווה'. אודי

15/05/2019 | 07:05 | מאת: שירה2017

אודי, קשה לי מאוד עם ההיעדר של המטפל. אמנם אנחנו מקיימים שיחות בסקייפ אבל זה לא אותו הדבר. התקשורת מקרטעת כי הוא נמצא במקום עם קליטה לא ממש טובה ולי זה מרגיש מוזר, כמו להכניס את הטיפול הביתה. אני מרגישה שקפאתי, אמנם הבחוץ מתפקד ללא רבב אבל הכל רובוטי ושום דבר לא זז. אני מרגישה עצובה ומדוכאת, נטולת חיים וחיות ובכל יום מרגישה את הקושי, להתחיל את היום, להיות. הזמן דוהר מולי, אני לא מתקדמת והאמת היא שאני מיואשת מחוסר היכולת לצאת מהמצב, למרות העבודה הטיפולית ולמרות הרצון שהיה לי והנחישות, לא לוותר ולמצוא איך להציל את עצמי. אני אדם די סגור ולכן, כדי לשמור על עצמי ועל הסוד אני מסתגרת ונמנעת מרב האינטראקציות החברתיות וגם מתקשה לבקש לעצמי עזרה חלופית בזמן העדרו של המטפל. במקום לבקש עזרה, אני מהדקת את הקליפה והתפקוד החיצוני, מתישה את עצמי ומרחיקה והודפת את הפנים. ואולי בגלל זה הוא משתולל ורוצה לצאת החוצה, צורח ובוכה וגוזל ממני כל כך הרבה אנרגיות. מתיש.לםעמים אני כועסת על עצמי שאני לא רוצה לצאת מזה, שאני עושה בכוונה ומה בכלל הסיפור שלי. תודה, שירה

15/05/2019 | 09:37 | מאת: .במבי פצוע..

...שירה יקרה!!! ...אין לי כל כך מילים לומר לך... בטח לא מילים מנחמות.. אז למה אני בכלל כותבת לך ??? .... אני חושבת שאין לי על זה תשובה.. גם לא לעצמי... ... וואו... שירה... האמת היא שאני כל כך מבינה אותך.. ... לא מצליחה להבין איך?? מה??? מה עושים במקרה כזה?? המטפל נוסע כך למליון זמן...??? וואו... תשמעי שירה.. אני חושבת שאולי הוא נאלץ,היה חייב לנסוע.. ועושה את הטוב ביותר שיכול לאור הנסיבות הקיימות... .. וואו...שירה... את יודעת? בשבוע שעבר לא נפגשתי עם אמא צביה מרביעי עד ראשון (בגלל יום הזכרון, העצמאות וכ') .. וואו..זה היה מטורף... בראשון כבר לא היה לי מרגיש בלב... מזכיר את מה שאת מתארת... מרגיש לי רצון להניח על הלב שלך תחבושת .. שיכאב קצת פחות.. מרגיש לי רצון לתת לך יד.. איתך,במבי

15/05/2019 | 11:28 | מאת: חטוליתוש

שירה אהובה לפעמים יש מצבים שאנחנו לא מסוגלים לעשות את מה שנדרש מאיתנו כמו שקורה לך עכשיו... החסרון של המטפל מורגש מאוד אין ספק ששום דבר לא מרגיש כמו שיחה פרטנית... יקח לו עוד הרבה זמן לחזור ?? אולי את יכולה להתכתב איתו במקום לדבר בסקאיפ כך תוכלי לקרא שוב ושוב את המילים ויתן יותר כוח להמתין ?? אהובה שאת ...אולי את באמת צריכה לבקש עזרה חלופית רק כדי לעזור לעצמך לא להיות לבד מאמינה שיקל... תחשבי על זה כמעין גלגל הצלה שיתן לך פסק זמן עד שהמטפל יחזור לא תיהי בכאלה הרגשות קשות ...אפילו רק לפרק זמן...קצר..מקווה.. לא פלא שאת מותשת ... תחשבי על זה.. אוהבת אותך

15/05/2019 | 13:28 | מאת: שירה2017

מתוקה את במבי... זה כואב כמו נטישה קשה זה מרגיש בלתי אפשרי משבוע לשבוע עוד נשימה ארוכה ועוד אחת... וזה נכון גם לגבי כמה ימי העדרות. בפנים זה כמו תינוק נטוש צורח עד שמבין שאיש לא יבוא לאסוף אותו וחדל מהבכי. כמו מוות. הלוואי יכולתי להיות מטופלת יותר, כל יום אפילו, כדי לקבל תחושה של רצף, כדי לעבות שורשים... אוףףף תודה במבי אהובה, לוקחת את ידך המושטת. שירה

תודה חטולית יקרה על המילים החמות והדואגות. שלך שירה

הי שירה, ההיעדר בהחלט קשה, אבל יפה בעיני הניסיון לאפשר תקשורת - גם אם מקרטעת. ובאופן דומה - יש לראות ולחזק את אותם חלקים המבקשים לתקשר ולבקש עזרה. אודי

17/05/2019 | 12:00 | מאת: סנדיי

אולי שירה כי את משדרת כל הזמן שהכל בסדר קשה מאד לצאת מתוך התפקיד הזה, לובשים אותו הרבה זמן, ומרגיש, כאילו אם לא נשדר מושלמות אז הכל יתמוטט. האמת? שברגע שאת תגלי את החולשה שלך מעט החוצה תראי איך שאחרים אף אף הם יגלו את החולשות שלהם. הסביבה היא מראָה שלנו, אם אנחנו כל הזמן מנסים לשקף עוצמה אף אחד לא מעיז להראות את החולשות שלו אלא אם כן הוא רוצה את עזרתנו ) כאשר נראה ונבין שאנחנו אנושיים עם חולשות, להפך, לא יעריכו אותך פחות, יראו אותך יותר אנושית. מבינה כל כך את הנראות המושלמת הזה,

הבנת מדבריי שזה בסדר אנורקסיה??? ושאני מקנאה באנורקסיה?? בחיי שלפעמים אני פשוט לא מבינה אותך!!!!! אני כל חיי סבלתי מהשמנת יתר והבנתי רק בטיפול שגם לי לדאבוני סוג של הפרעת אכילה אמנם הפוך אבל בעייתית מאוד......אבל מפה ועד להסכים עם מנדיי ולקנא?????? כתבת לי כאילו ענית למנדיי לא לי!!!!!! ממש חבל. תסביר לה את זה!!! מעליב משהו....אני באתי עם זה שאני מנסה להבין אחרות בהרגשה שונה במקום לתקוף ולכעוס.... ואתה נכנס בי. ...חבל.

מיכלי אהובה אני חושבת שאת טועה לגבי הפרוש שלך את התגובה של אודי...את יודעת שגם אני תמיד כמעט נוטה לקריאה הרשונה שלי לא להבין...לא חדש נכון אני חושבת שאודי התכוון לומר שזו מחלה קשה ושאין מה לקנא במחלה הזו..ולא שאת מקנאה ... לפחות כך הבנתי..כי זה מקום שאין בו שליטה וחוסר בחירה וזה מה שעושה את המחלה מסכנת חיים... מקווה שהבנתי נכון.. גם לי קרה שלא הבנתי את מה שכתב את זוכרת..?? כמו שהוא אומר שיש לפעמים דברים שאפשר להבין אותם ביותר מדרך אחת ....ולא חושבת שהתכוון להכנס בך.... אוהבת אותך חטולית

אני יודעת אודי שאתה בוחר מילים. כך שלא סתם כתבת את זה כתשובה להודעה שלי. מוכן להסביר למה? אני יודעת טוב מאוד מה זו אנורקסיה ואין צורך ללמד אותי עליה. תודה. אני דווקא חושבת שאתה זה שלא הבנת אותי הפעם. אני באתי ממקום אחר מתמיד, מקום טוב שמנסה אחרת...והפכת אותי ללא מבינה ומטומטמת...כן זה שלי ההרגשה של המטומטמת..

הי מיכל, צר לי אם נפגעת מהודעתי. לא לזה התכוונתי. אומר רק שאפשר לקרוא אותה גם באופנים אחרים (חטולית הראתה לך אפשרות כזו). אגב, צרם לי מאוד הטון התוקפני בהודעה שלך (השניה). זה היה לא מכבד ומיותר מבחינתי. אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע. נשוב וניפגש ברביעי - ליום אחד - כי בחמישי אני יוצא לכנס. לאחר מכן נחזור וניפגש כרגיל בראשון במהלך השבוע, ואז, בשבוע הבא הבא אצא לכנס נוסף ואעדר כל השבוע. אעדכן כמובן, שמרו על עצמכם, אודי

13/05/2019 | 17:32 | מאת: ינשוף

חזרתי לארץ בה גדלתי... לאותה בית בה גדלתי.... כל החששות וספקות חזרו.. אני מרגישה שאני לא שפויה שכל מה שאני "חושבת" שאני זוכרת- וטראומות וכו' לא באמת קרו מחפשת הוכחות ואין... באופן " הגיוני" שום דבר לא מסתדר לי.. הזכרונות לא מרגישות לי אמיתיות... אודי- אני יודעת שכתבת לי מספר פעמים שחשוב לתת לספקות מקום. נתתי להם הרבה מקום.... הרבה... ואני לרוב שם... אולי באמת שום דבר לא קרה ויש לי פשןט דמיון מפותח. אני כל כך מבולבלת ובאי שקט. אני לא מוצאת את התשובות.. המטפלת תמיד אומרת לי לסמוך על עצמי.. אבל אני לא... אני עם חרדות ..הרבה חרדות כאן ולא מצליחה לישון אפילו שניה אחת.. באתי לבקר את אימא שיש אלצהיימר ומדרדרת... ההמשפט הראשון שהיא אמרה לי היתה" ואוו- חשבתי שאת נשואה לאבא!" אתה חושב שאי פעם אדע את האמת? או שאצטרך למות כדי לדעת?? פוחדת לחזור לטיפול כאשר אחזור לארץ ולתת מקום ויותר ויותר שקרים.... אני מוטרדת... אני כל כך מוטרדת ופוחדת להענש...

13/05/2019 | 22:01 | מאת: חטוליתוש

ינשופית אהובה מרגיש לך כל כך המון דברים קשים.. ואם תמותי חס וחלילה כן תדעי את מה שאת מחפשת ?? באמת לא הבנתי את זה מתוקה שלי המון פעמים אמרתי לך שאני לא מאמינה שאפשר להמציא דברים כאלה מתוך נסיון אישי שלי. והקטנים...מה הם עושים שם אם לא רק לזכור את כל מה,שעבר עליך ?? נכון אולי להאמין שהמצאת הכל ?? בשביל מה ?? מה היית מרוויחה מזה ?? שנים של סבל וטיפולים בלי סוף?? טוב ..אז יש ספקות...ואודי אמר לך לתת להם מקום נכון אבל מאיזו סיבה ?? אני עדיין מאמינה שאת לא ממציאה !! אוהבת אותך מתוקה

הי ינשוף, זה בדרך כלל כך, מרגיש לא אמיתי ו'משוגע'. זה לא אומר כלום. הרגש הוא נקודת מוצא טובה פעמים רבות: החרדה, הספק... אפילו השיכחה האלצהיימרית של אמא כאילו מתכתבת עם המצוקה שלך. אני מקווה שתדעי בבוא הזמן את האמת. אודי

13/05/2019 | 07:59 | מאת: מכל

הבנתי בערך למה התכוונת. כתבת ארוך וקצת מייגע בשבילי אבל בשורה התחתונה הרעיון הוא ללמוד אחד מהשני. אבל זה לא עובד כך. כי אנורקסיה או הפרעות אכילה הן הפרעות,! הן לא דבר שניתן ללמוד ולצמוח ממנו.... ואודי...הבנתי למה שהתכוונת לתת במה....ו...דווקא ממש ניסיתי להבין. והפעם לא מעצבן אותי מה שמנדיי כתבה או מקומם..פשוט קוראת. מנסה להבין...ומותר להביע דעה. מעניין השינוי המרענן😁

13/05/2019 | 22:06 | מאת: חטוליתוש

מיכלי מאמי שמחה שהגעת למסכנה הזו הרגשתי שאת כל הזמן לחוצה... וצודקת מאוד בענין האנורקסיה מחלה מחרידה אין ספק !! לא יכולה לכתוב הרבה כי שוב יש לי הפרעות בראיה אוהבת אותך

הי מיכל, בהפרעות מסוג זה יש את מרכיב חוסר הבחירה וחוסר השליטה, ולכן לא בטוח שיש במה לקנא. אלו גם הפרעות מסוכנות מאוד, וגורמות לסבל בל יתואר. אבל אני רואה שמיטיבים להבהיר את הדברים, וזה יפה בעיני. אודי

12/05/2019 | 22:41 | מאת: שירה2017

סליחה על מה שכתבתי לא מרגיש לי נוח עם זה בכלל. לא הייתי צריכה לענות ככה לסנדיי. לא יודעת מה יכולתי לומר או איך לענות לשאלה שלה. אולי רק הטון שם ציני ולא מתאים. אבל השאלה שלה... הרגשתי שבאמת אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אולי זה היה יותר מדי בשבילי והתחבר למקומות קשים של הכרה בבעיה והאותנטיות שלה.

שירה יקרה, אני דווקא חושבת שהתשובה שלך הייתה ממש במקום!!!! ממקום חזק ויכול!!!! שמחתי שענית כך ! זה מראה על הרבה כוחות!!! את בסדר. מיכל.

13/05/2019 | 17:34 | מאת: שירה2017

תודה מיכל :)

13/05/2019 | 20:16 | מאת: מנדיי

את הבהרת את עצמך ממש נפלא. אני רואה גם במצב הזה שלך שיש בך המון תעצומות נפש, משהו מאד עוצמתי. נכון שהדרייב הוא משהו חולני, שחייבים לטפל בו, אבל למעשה, המקום שאת נמצאת בו, הוא מקום עם הרבה מאד עוצמה, עם יכולת של הנפש לגבור על דרישות פיזיות, הגוף יש לו דרישות, והוא לא מוותר בקלות ואת גוברת עליו, בצורה מוגזמת, בצורה מסוכנת, אבל השורה התחתונה היא שאת מאד עוצתית, ואני דווקא חושבת שצריכים להסתכל על זה מהמקום הזה. אני לא אומרת שאת לא צריכה לעוף מהר לטיפול, כדי שלא יקרה משהו נוראי, ויכול לקרות משהו נוראי, דווקא כי מדובר במשהו עוצמתי. כל עוצמה יש בה שני צדדים. תחשבי על מכונית מאד עוצמתית שנוסעת על 200 קמ"ש, כאשר היא עושה תאונה היא הרבה יותר מתרסקת ממכונית חבוטה זולה שנוסעת במהירות של 60 קמ"ש. דווקא העוצמה הזו יכולה להרוס מאד. היכולת הללו שאינן מווסתים נכון, יכולים להביא הרס. אז צריכים טיפול. נקודה אבל וכאן בא האבל הגדול, צריכים להכיר ביכולת העוצמתית הזו שיש לך, צריכים להבין שזה לא רק חולשה זה עוצמה, והשאלה איך מווסתים את העוצמה הזו למקום חיובי, למקום שבונה ולא הורס. כמו כוח של פצצת אטום שיכול להרוס את העולם, אבל יכול להביא אין ספור דברים חיוביים, ודברים נפלאים ונשגבים התגלו כאשר גילו את היכולות הללו, ובכלל המטרה מלכתחילה הייתה עבור דברים חיובים. ומה את חושבת, איך לא? בסוף אני חייבת גם להיכנס לתמונה, אני מכניסה את עצמי לנושא הזה, וזה מה שבקשתי ממך, תני לי טיפים, איך, בר מינן, איך מתגברים על הצורך של הגוף עם יכולות נפשיות, איך אפשר לעשות את זה עם כוחות שיביאו לחיוב. כי הגוף הוא דורש, ואני מבקשת לדעת איך להתגבר, וביננו אמרת כמה דברים נכונים במה שכתבת, למרות שכתבת בציניות, לקחתי אותם כפשוטם, גם המילה 'הטהרות' יכולים לפרשן אותה בצורה חיובית, במשורה ובדרך נכונה.

13/05/2019 | 22:13 | מאת: חטוליתוש

הגבת להודעה כמו שהרגיש לך הכי נכון לך כי זו את... וכל מה שעברת ..מה שהביא אותך... נכון שאנורקסיה מסוכנת כבר כתבתי לך למטה אני רק מקווה בכל ליבי שתפעלי בענין לטובתך האישית ..זה הכי חשוב מבינה אוהבת אותך

הי שירה, כמו שכתבו לך - גם אני חושב שטוב כתבת וטוב שכתבת. אודי

אודי, שבוע שעבר ביטלתי בגלל משהו רפואי..פתאום השבוע נאלצתי שוב לבטל ולא הצלחנו למצוא זמן אחר..כך שאחכה עוד ...2 פגישות. והפסקתי לשלוח לה בין הפגישות הודעות...כבר אין את זה. שמתי לב שאני יכולה להתמודד ולא צריכה כבר לשתף בכל....אבל מה עוד?? שמתי לב שכשאני חושבת פתאום עליה או על משהו שרוצה לומר כשנפגש או שחסר לי דיבור כזה איתה..אני מרגישה כמו שחסר לי אוויר לנשימה. כלומר אני נושמת עמוק ומחכה...ממש כך.. למרות שבהחלט יכולה להתמודד עם דברים שקןרים גם בלי לשתף אותה ובכל זאת. השיתוף איתה כל כך חסר כמו אוויר לנשימה...תרתי משמע.. מוזר.... לא קל לי לחכות...זה לא רק הגעגוע. זה ההרגשה הזו...קצת מועקה אבל אני בסדר.. לא משהו מיוחד שחייבת לשתף...לא יודעת....האם נשמע לך הגיוני? כאילו צריכה לנשום עמוק כשחושבת עליה ואז להמשיך הלאה... (בנוסף פעם ראשונה שקניתי לה משהו שחשבתי שיתאים לקליניקה ובמחשבה שניה הבנו שתינו שלא יתאים..בפגישה אחרי היא אמרה שהחליפה את המתנה...מוזר לי. פעם ראשונה שהחליפה מתנה שקניתי לה. עוד אוויר שחסר לי לנשימה קצת....אבל מבינה למה החליפה. סתם באסה. )

מיכלי מאמי לי זה נשמע מאוד הגיוני ...המקום הזה שאומר אולי..אני לא כל כך תלויה בה אני כן יכולה גם לבד... וההתמודדות הזו עם ה..לבד אולי מרגיש לך חוסר אוויר... כך נראה לי לפחות אוהבת אותך

הי מיכל, נשמע לי מאוד מאוד הגיוני... בעיני, יש משהו יפה ביכולת שלה להגיד מה מתאים לה ולא להשאיר משהו בגלל שאולי לא נעים לה ממך. אפשר להשתמש בזה כמודלינג... אודי

שלום, אני נשואה מזה 12 שנה לבעל חביב עם ארבעה ילדים מתוקים. לפני 4 שנים בעלי אובחן כלוקה בתסמונת אותלו.עברתי שנה של תופת ואבל כשכל הסובבים אותי כולל משפחתו שלו מפצירים בי להתגרש ממנו.לא רציתי להרפות ממנו בשל מצבו הנפשי.ממש פחדתי שישלח יד בנפשו.נשארתי איתו למרות הסבל הרב שעברתי.הוכרחתי לעבור פוליגרף-בשיתוף עם הפסיכיאטר שלו החלטתי לעבור את הפוליגרף (מעשה משפיל ומכאיב לכשעצמו) בתנאי שבעלי יאות לקבל טיפול תרופתי.בעלי לקח תקופה ממש קצרה כדורים ואחכ פשוט סירב.לאחר חודשים ספורים הכל נעלם כלא היה והוא שב למסלולו. אני בצומת דרכים כעת וחושבת רבות על גירושין ממנו.אני חוששת שאולי נשארו בו משקעים כלפיי וזו שאלה מספר אחת.האם נוצרים משקעים?(בכל זאת, הוא שנא אותי שנאה עזה באותה תקופה כשהוא חשב שבגדתי בו).שאלה שניה- האם התסמונת אכן נעלמה?? היתכן בלי שום טיפול תרופתי ראוי? בכל מקרה- מאז ,יחסינו התדרדרו, והנה עכשיו מכרסמים בי עצמי חששות שאולי הוא זה שבוגד בי ובכלל שהוא כבר מזמן לא אוהב(נעלם לשעות רבות בלי להסביר, אין בינינו יחסים אינטימיים יותר כבר קרוב לשלושה חודשים, הוא מתרחק ממני וכן הלאה) אני ממש סובלת.בוכה בלי סוף.או במילים אחרות בדיכאון. אודה לתשובה:-)

שלום דפנה, ללא קשר לתסמונת - את מתארת הדרדרות של היחסים כעת וספקות שלך. כדאי לברר את רגשותייך שלך, אני ממליץ על הסתייעות באיש או אשת מקצוע, קודם כל - כדי לטפל בתחושת הדיכאון. אחר כך אפשר לחשוב על התערבות או טיפול זוגי כדי לברר מה עושים וכיצד עם הקשר הזוגי. אודי

09/05/2019 | 23:56 | מאת: ינשוף

האמת היא שככל שהזמן עובר אני מרגישה פחות ופחות את ה"יחד". אולי באמת שכאן יש אשליה של "יחד". לא יודעת איך להרגיש את היחד ושייכת. זה מאוד משקף מה שקורה לי בחיים האישיים שלי. כמה שאני מנסה אני כמעט ותמיד לא מרגישה שייכת. אני מרגישה מנותקת מאחרים וגם מעצמי ועצוב לי על כך מאוד. אולי אני גם מרחיקה אחרים בגלל הפחד מקרבה ועל הצורך להגן על עצמי. והאמת היא שלמרות שאני רוצה את היחד אני גם לא. האמת היא שהכי אני מחכה למילים שלך אודי. מחפשת דמות סמכות יציב ומבין וגם שנותן לי תובנות להבין מה שעובר עלי. אולי אני נעזרת בך וזו לא מטרת הפורום... אולי מטרת הפורום הוא לאפשר את היחד...אז אולי באמת זא לא המקום שלי... אני יודעת שכתבתי דברים מנוגדים. לרצות ולא לרצות... האמת היא כואב לי מדי כרגע להיות מנותקת כאן.. אני מרגישה שכל אחד כולל אני ואולי אני בעיקר הוא חלק נפרד מהחלקים(בנות) אחרים/ אחרות...

13/05/2019 | 06:15 | מאת: מכל

מבינה מה שאת אומרת..אנחנו כאן. המוזר, השונה והמפחד מקרבה ;) כלנו באותה הסירה. והנה לך יחד.

הי ינשוף, הניגוד הזה הוא חלק מהסיפור. זה נראה לי מאוד הגיוני שמבקשים את תשומת הלב והיחס שלי, ונראה לי גם מאוד הגיוני שמבקשים גם יחס מאחרים. גם הגיוני לפחד מזה, בעיקר אם נפגענו בעבר. וזה בסדר, בעיקר כשאת אומרת שזה משקף תהליכים דומים מהחיים האמיתיים. אודי

כתבתי משהו לשירה, קבלתי תגובות, ולכן חושבת שזו הזדמנות נהדרת להמחיש את מה שאני חושבת בגדול, וגם ספציפית כאן בפורום, כאשר אני נותנת תגובה בו במקום. כל מה שאכתוב הפרטים אמיתיים לחלוטין, עד הקטן שבהם, אבל השמות בדויים. אנורקסיה – מחלה נוראית. שני מקרים שאני מכירה באופן אישי. בת כתתי, חברה, יפהפיה בצורה לא רגילה, מוצלחת, חכמה ומוכשרת, מין נסיכה של פעם בדור, שאין בחור שראה אותה ולא רצה אותה לאשתו. ואין מי שהיה בנוכחותה ולא הרגיש נחות, היא הייתה ממש נסיכה בכל המובנים. התחתנה עם בעל גם כן מוצלח, ונולדו להם 5 ילדים. השניה הייתה בצלמה ובדמותה של האם, במיוחד יפה ומוצלחת, ואז בגיל 15 היא החליטה שהיא שמנה מדי! לא יודעת מה היה ה BMI שלה, אבל היא הייתה בערך גובה 175-170 ס"מ ומתארת לעצמי ששקלה משהו כמו 55-60. בתחילה הדיאטה עוררה חיוכים, אבל לאט לאט זה נהיה רציני, היא הרעיבה את עצמה, עד שאושפזה, גם כאשר שקלה 35 קילו, ונראתה כמו ניצולי המחנות, טענה שהיא שמנה מדי. מי לא הגיע כדי להשפיע עליה, כל המי ומי, אבל היא בשלה, היא שמנה מדי. הסוף היה נוראי, היא נפטרה (לא מבינה איך נפטרים בבית חולים מזה, איך זה שהם לא מזינים אותם????), זו הייתה טראומה נוראית לכולנו שהכרנו אותם, לראות את הפרח הזה קמל כתוצאה מאילוזיה נוראית שכזו. כשהייתי שם לבקר, ראיתי עוד כמה שלדים שכאלו, זה היה נורא. הפעם השניה, שהיא עדיין לא הסתיימה זו אמא של ידידה. אשה מבוגרת, שהייתה מאד פעילה והפכה לחצי סיעודית ומאה אחוז משותקת. היא צלולה אבל מדי פעם היא שוכחת זמנים וחוזרת לעבר, ואז היא כועסת על מישהו או משהו, שלא ידוע בדיוק על מה, והיא שניזונה כבר שנים רק מאינשור, מתחילה לעשות 'הפגנות' ולא מוכנה להכניס כלום לפה. לא עוזר כלום, היא עושה בדווקא, הידידה שלי וכל הילדים נכנסים להיסטריה, את הנוזלים שמכניסים לה היא זורקת, וחולפים כמה ימים לפעמים 2 לפעמים 3 והיא מקסימום מכניסה אינשור אחד', הפרצוף שלה נהיה כמו למון סחוט אחרי 4 ימים בשמש, ואז זה חולף, והיא חוזרת לאכול, והידידה שלי כל הזמן בפוביה, מה יהיה כשהיא מרעיבה את עצמה. לא פעם אני שם מנסה לעזור, ורואה את המצב שמכניס נורא נורא ללחץ. לרגע לא עולה בדעתי לרצות להיות חולה במחלה זו... אבל... וכאן מגיע האבל הגדול. אני לפעמים אוהבת לראות דברים מחוץ לקופסה, לראות בגדול, זה גם יכול להועיל וגם יכול להיות נחמד לכל הצדדים ולשעשע זה בוודאי שיכול בצורה החיובית שלו, ונזכרתי בהם עכשיו. הייתה לי חברה, אקרא לה נילי - אשה צעירה אמא לכמה ילדים שקבלה את המחלה. היא הייתה בדיוק אחרי לידה, עוד בהריון גילו את זה, וחיכו ללדת כדי להתחיל עם הטיפולים. כשהגעתי לבקר אותה בפעם הראשונה, היא הייתה מיואשת עד התהום, בצער שקשה להכיל ואמרה לי שאמרו לה שתלך להוספיס, כי ימיה ספורים. ואני בשיא הכנות מנסה לעודד אותה, שעוד יהיה טוב, ומצליחה להפיך בה רוח חיים. הייתי באה אליה יחד, היינו שרות,מדברות משוחחות, אבל הכל מתוך אופטימיות, שהיא תצא מזה. כעבור כמה שבועות שחררו את נילי לביתה, אבל חלפו 6 חודשים והיא חזרה לבית חולים כאשר המצב קשה ביותר. עשינו כל החברות תורנות סביב לשעון, ישבנו אתה שעות, מנסות כמה שאנחנו יכולות להפיח בה אפילו קצת שמחה, מה לא ניסינו? והיא לא רצתה למות, היא רצתה לחיות, ובכל פעם כאשר הייתי מגיעה היא הייתה אומרת, סגרנו, אני הולכת לחיות נכון??? בשום אופן אני לא אמות, לא מאמינה למה שהרופאים אומרים, אני אצא מזה, אין מצב שאני לא חוזרת הביתה לילדים שלי. הייתה תקופה שכל מה שבקשה שאביא אותה לביקור בבית שלה, הפכתי את העולם שבית חולים יאשר, אז שראש המחלקה אמר לי, את לא מבינה, זו רק דרך שלה לנסות לחזור למה שלא יהיה, היא לא באמת רוצה לבקר בבית. זה היה נורא לראות את המצב הקשה שלה, ואת הרצון העצום שלה לחיים. מי שכל כך רוצה לחיות וימיה ספורים, זה דבר שקשה מאד לחזות בו. יום חמישי אחד בלילה, קרוב לחצות מתקשרת אלי חברה משותפת ואומרת לי, אני נורא דואגת בואי נלך עכשיו, אמרתי לה שתתן לי שעה לסיים את הבישולים לשבת ונסע. (אמא של נילי, שגרה מחוץ לעיר ישנה אצלי באותו לילה, והיא לא ידעה מכלום, אשה מבוגרת שכבר ישנה כמה שעות טובות מאז שחזרה לבקר את בתה בבית חולים) אספתי את חברתי כעבור כשעה והגענו לבית החולים. ישבה שם חברה אחרת, ואמרה שהסבל של נילי הוא נוראי, והיא בבטן צעקה נוראות, וכל הזמן הצעקות הלכו וגברו, ואז קרה משהו נוראי, היא התחילה לצעוק 'לא לא לא' וממש דחפה עם הידיים, נראה היה שהיא רואה משהו ומנסה בכל הכוח להדוף את זה, זה היה נורא לראות ולשמוע, היה נראה שהיא רואה את מלאך המוות ולא מוכנה להכנע, לא מוכנה לתת לו לקחת אותה. ואני עשיתי משהו שהרבה מצפון היה לי מזה לאחר מכן, הלכתי לאחות ואמרתי לה, היא סובלת נוראיות איך את יכולה להקל עליה. האחות נכנסה לחדר, ראתה מה המצב וחזרה עם זריקה, ולא חלפה חצי שעה והיא החזירה את נשמתה לבוראה. עד כאן לסיטואציה הזו, עכשיו לשניה. יש לי חברה נוספת אקרא לה שירי, אני מכירה אותי מאז שאנחנו ילדות קטנות, ותמיד יש לה טבע אובדני, היא עברה טראומה קשה בגיל קטן ולא יודעת אם יש לזה שייכות אם לאו, אבל אני זוכרת שבגיל 9 עברתי אתה פעם ליד בניין גבוה, והיא אומרת לי "בואי נעלה למעלה ונקפוץ, מי צריך את החיים הללו!" תמיד היו לה רעיונות איך לסיים את החיים. בגרנו, הבנתי שהיא לא מתכוונת לממש את הנטיה לאובדנות, אבל לא פעם היא מספרת לי שבכתה כל הלילה בבקשה לא לקום בבוקר, לא רוצה לחיות, ולאו דוקא בגלל שכל כך רע לא (אי אפשר לדעת מה בדיוק קורה אצל השני, אבל אני שופטת על פי מה שהיא מספרת לי) אם הילדים הרגיזו אותה, מישהו פגע בה, מספיק כדי שהיא תייחל למות. כאשר קורה פיגוע רח"ל, לא פעם אשמע ממנה שהיא מקנא בקורבנות, סיימו כבר את הסיוט ששמו חיים. אגב, יש לה קריירה יפה מאד, ילדים מוצלחים, היא מספרת שהזוגיות שלה טובה, כך שאני לא חושבת שזה שייך לנסיבות, יותר שייך למצב הפסיכולוגי שלה. ועכשיו לעצם העניין - בכל אופן, אחרי שקראתי כאן את התגובות למה שכתבתי לשירה, חשבתי לעצמי, וואו! איזה רעיון עצום אלו בשעתו הייתי מחברת בין שירי לנילי, זה היה יכול להיות חיבור מצוין. שירי הייתה משכנעת את נילי שבכלל לא כל כך נורא למות, שמגיעים למנוחה ושלווה ושהחיים הם רק מעמסה. מי יודע, אולי הייתה מצליחה לגרום לה שתרגיש פחות רע עם זה שהיא עוזבת את העולם? לפתע הייתה מגלה שיש מי שרוצה להיות במקומה. (לא בטוח שבאמת שירי רוצה למות, פעם היא חששה שיש לה גידול, וראיתי שהיא מאד נלחצה, אז אולי ברגע האמת היא דוקא תעדיף לא ללכת, לא יודעת, אבל זה מה שהיא משדרת כל החיים) אולי נילי הייתה קצת משכנעת את שירי שתשמח עם החיים, עם כל יום, עם כל נשימה, וחושבתני שחבל מאד שלא עשיתי קשר בינהם. הרצון הנוראי של נילי לחיות, ואי היכולת להשלים עם המוות יכול להיות שהיה נהיה קל יותר אילו הייתה שומעת את פילוסופיית החיים של שירי, אותי הייתה מצליחה להינחם על חייה הצעירים שנגדעים בצורה טרגית כל כך. מה אני רוצה לומר, שדבר שהוא שלילי במהותו יכול להיות לפעמים דווקא בעל תועלת בנסיבות מסוימות. המלח שאנו אוכלים, הרי רכיב אחד שלו אבקת נתרן נפיצה ביותר במים ורעילה, המלח אינו רעיל, (לא בטוח שאני מצטטת כאן נכון, אבל העקרון הוא נכון, שישנן תרכובות שכל אחד מהם לחוד רעיל, אבל ביחד הם מביאים תועלת!) כך גם בהתנהלות שלנו. בעיית האכילה היא בעיה שכל קיצוניות שלה לא טובה, אנורקסיה היא איומה, אבל הקיצוניות השניה, גם כן קשה ביותר, ואנשים עם משקל עודף קיצוני סובלים מאד, ועל פני הסקאלה הזו ישנם הרבה מאד נקודות, לא כל הפרעת אכילה היא נרקוטית שתביא לתמותה, ולא כל תוספת של 10 קילוגרם תהרוג את האדם. אבל, ההפרעה הזו, רעה ככל שתהיה, אם נדע להפיק ממנה את הטוב, יכולה להביא תועלת, שהרי מי שאוחז בידו את המפתח לדעת איך להשליט את הרגשות שלו על הדרישות הפיזיות, יכול היה ללמד את אלו שאין להם את היכולת להתגבר על הרצון הפיזי לאוכל בעודף. למרות שהסבות להפרעות האכילה יכולות להיות שליליות ביותר, אבל אי אפשר להתעלם מהעוצמה של היכולת שלהם לדכא רצונות פיזיים, ואם חלק מהעוצמה הזו היה לאלו שלא יכולים להיות מאוזנים באכילה שלהם, ואוכלים יותר מדי, אזי היה להם ממה ללמוד. כן, גם מתוך הפרעות שיש לנו, אפשר לנסות ולמצא איך יכולים להביא תועלת אתנו, ולכן חיבור בין שני קיצוניות של הפרעות אכילה יכול להביא תועלת לשני הצדדים, האחד ילמד איך להתגבר על תאוות האכילה שמקורה יכול להיות אף הוא בבעיות רגשיות מכל מיני סוגים, והשני ילמד את עם החיים שיכולים לקבל דרך האכילה. האחת תלמד את ההרגשה של 'הטהרות' בזה שמתנזרים מכל המתוק המתוק הזה, והשניה תלמד את הסיפוק שאפשר לקבל דווקא מתוך האכילה. לא חקרתי את הנושא הזה לעומק, אבל ככל שאני חושבת שעליו, אני בהחלט חושבת שהוא שווה מחקר, ואני חושבת שאילו היו לוקחים את בעיות האכילה ונותנים לאלו שסובלים מהם לנסות לעזור לצד השני של הסקאלה, אני חושבת שזה היה עוזר להם להתגבר על הבעיות. לא יודעת מי שהגיע עד לכאן, אבל מי שכאן אתי סתם מגיעה לו מדליה, בכל אופן, אני מנסה לומר שאפשר לומר כאן בפורום איזו שהיא אמירה, והופ... קופץ הפיוז לאנשים...כי האמירה לא תואמת בדיוק את סוג התגובות שהם רגילים לתת או לקבל, ואם זה לא נמצא בשבלונה, אז וואו! זה נורא ואיום. יש תגובות שמתאימות לסוג מסוים של הודעות, ואילו ההודעות הלגטימיות, מה שלא נמצא באותו מתחם, גם בלי לנתח אותו יותר מדי הוא לקטימי ולא ראוי. כך אני רואה את זה. כל טוב SUNDAY, MONDAY, TUESDAY, WEDNSDAY, THURSDAY. FRIDAY ואולי נתחיל תכף גם עם שמות של חודשי השנה.

הי סנדיי, דברייך מזכירים לי, שפעם בשיעור פרמקולוגיה בדוקטורט שלי, המרצה הדגימה כיצד חומרים מסויימים משפיעים על הנפש והזריקה לחולדה חומר שגרם לה להיות מודכאת. אפשר ממש היה לראות את החיה עצובה וחסרת כוחות. לאחר מכן היא הזריקה לחולדה אחרת דופמין כדי להראות מאניה או משהו שדומה לפסיכוזה. היא הניחה גם את החולדה הזו בכלוב והיא רצה והשתוללה וטיפסה על החולדה העצובה, דחפה אותה והזיזה אותה - עד שהמדוכאת התחילה לזוז. אני זוכר שהייתי מרותק למה שקורה בכלוב, במקום בהדגמות שהמשיכו... אבל יש כמה הבדלים ביננו לבין עכברים... אודי

שלום חברות וחברים, נצא לחופשת החג הצמודה לסופ"ש ונשוב וניפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי

08/05/2019 | 22:57 | מאת: יפעת 12345

"אם הייתי יכולה ללמוד את הסוד של המקור של הבעיה שלך, בשמחה הייתי מאמצת " חמור קופץ בראש,עצוב פוגע ומקומם !!!!

שלום יפעת, הייתי מעדיף להשמיט את כינוי הגנאי, אבל אני בהחלט מבין את רגשות הפגיעה וההתקוממות שההודעה של סנדיי מעוררת. אודי

09/05/2019 | 00:33 | מאת: מנדיי

בוודאי שהכוונה לא הייתה למקור הנפשי שמביא את הבעיה, ואף אחד לא רוצה להכנס למקום הזה, אבל כל חוסר וויסות של אכילה יש לו איזשהו מקור נפשי, ולא לכך כוונתי, כל אחד יביע את חוסר האיזון בדרך אחרת. אני מתכוונת במובן הפיזי הפשוט ביותר, בלי חפירות, בלי מקורות נפשיים, כי ישנו עולם פיזי, גם אם הוא מראָה של תגובות נפשיות, אבל אי אפשר להתעלם מהפן הפיזי. ועובדה, ישנן אלו עם בעיות אכילה, שמסוגלות פשוט לצום, ולא יום ולא יומיים ולא חודש ולא חודשיים, כן, והדבר הזה דורש תעצומות נפש עצומות ויכולת להכניע את הצרכים הפיזיים, ואל הדבר הפיזי הזה אני מדברת, את יכולה לראות בכל דבר את הזווית שאת רוצה לראות בו. אבל תנסי לתאר לעצמך שאדם עם הפרעות אכילה, היה מחליט לפתוח סדנה לאלו הסובלים מעודף משקל, והיה נותן להם טיפים איך אפשר להכניע את הצורך הפיזי, איך אפשר להתגבר על צורך פיזי אנושי, כן, ותתפלאי מאד לשמוע, למרות שהדבר נובע ממעיינות עמוקים של כאב ופגיעה, יש כאן גם יכולות ללמד אחרים טיפים, כי ביסוד הפיזי כולנו שווים. אז למה לא לנסות לראות את הדברים גם מהצד הזה? למה כל דבר צריך להיות פוגע ומקומם? את לא חושבת שיש כאן הסתכלות רק מהחור הצר של המטבע, מבלי לראות את הפרספקטיבה הרחבה של הדברים? אני חושבת שלהפך, במקום לפגוע זה אולי מרענן ואולי אפילו יעלה חיוך, אז כל אחד מנקודת המבט שלו!

09/05/2019 | 01:03 | מאת: מנדיי

לא רוצה לחזור על עצמי אבל כבר הגבתי על הדרך שבה הובנו דברי, בוודאי לא לצורה שהתכוונתי אליהם, אני התכוונתי למשהו פרוזאי ביותר, ודווקא לאחר מחשבה שניה, אני חושבת שניסון של שירה לעזור לאחרים בקצה זה או אחר של הסקאלה הבעייתית הזו יכול לעזור לה, פירטתי יותר בתשובה אליה אתה יכול להסתכל לשם.

08/05/2019 | 15:39 | מאת: שירה2017

אמנם שמתי אזהרת טריגר ובכל זאת בחרת שלא להעלות את ההודעה שלי ולא הבנתי למה. רציתי להשמיע קול ביום הזכרון הפרטי שלי כנפגעת פעולת איבה לא מוכרת מפני שהכל נשמר בסוד. ציפיתי לקבל ממךּ מילים רכות ומנחמות אבל החלטת שלא להתייחס. אולי להודעה זו תוכל להגיב תודה שירה

הי שירה, כנראה שפיספסת. ההודעה עלתה וגם הגיבו לה. אודי

08/05/2019 | 09:06 | מאת: .במבי פצוע..

ובכלל.. הפורום הזה איתך כבר קיים המוני המוני שנים... בפורום הזה יש מקום לכולם.. מי שבוחרת להביא את החלקים הילדיים/התינוקיים וכו שבה.. מי שרוצה, את החלקים הרבים שבה.. מי שרוצה, שתשלח ותמלא כמה הודעות שהיא רוצה !!! כל אחת והצרכים המיוחדים שלה !!!! ככן אביב,מיכל, סוריקטה.. כמה שאתן צריכות !!!!! אתן לא לוקחות לאף אחת את מקומה !!!! לכל אחת מקום !!!! וגם לך מנדיי ( או סנדיי) או איך שאת רוצה.. גם לך יש מקום !! אבל בכדי לפנות לעצמך מקום ,אין צורך שתידרכי ,תשפילי,תעליבי ותשפטי כל כך.. יש לך מושג מה אנשים עברו כאן ???? לאט לאט לך כאן כשאת פה... ןאביב ומיכל אהובות... מצטערת אם נפגעתן, נעלבתן, הרגשתן שאני דוחה אתכן כל פעם כשקראתי לסוריקטה אחותי... כן.. אתן צודקות.. יש לי בלב לסוריקטה איזו אהב מיוחדת בלב.. אבל אני גם מאוד מאוד מאוד אוהבת אש שירה, אותך מיכל, אותך אביב ואת כולכן !!!

הי במבי, כל אחת והצרכים המיוחדים שלה. מסכים לגמרי. אודי

לומר ?? לדעתי, לאף אחת מלבדה לא היה ראש כחול בייחס אלייך.. זכרתי אותה ואת מילותיה עוד מאז ..אני זוכרת שבתחילה היא כינתה את עצמה סנדיי אח'כ מנדיי ואח'כ כינוי נוסף אבל המשותף ביניהן היה הביקורתיות והשיפוטיות שיכולה להרוג בני אדם... אם היא רוצה יחס מועדף ממך שתאמר.. שלא תלכלך את הפורום.. ואני לא חושבת שסוריקטה,שירה,מיכל,אביב,ינשוף ואם היא רוצה-ינשופים,חתולית וכולן.. לא הרגשתי מעולם מאף לא אחת פה משהו מהסוג שהיא רמזה /אמרה באופן מפורש.. כמעט והקאתי מהמילים שכתבה !!!! איכססססס זהו.... לא יכולה עם היום הזה. דם המכבים. אף לא פירור אדמה מצדיק דם לא יכולה עם זה

הייי במבי רציתי לכתוב את כל מה שכתבת כאן .... ולמען האמת אחרי שפעם אחת טעיתי כל כך איתך לא רציתי שוב לכתוב דברים מחשש לא לפגוע שוב מצדיקה כל שורה וכל מילה שכתבת .. חטולית

הי במבי, המקום כאן יכול להכיל הרבה. מנדיי יכולה להגיד את דעותיה, לא חייבים לקבל אותן. אודי

חתולית הי, זה בסדר... כולנו בני אדם.. לפעמים טועים..תועים..תוהים.. ולפעמים גם מתקנים.. ואולי זה גם מה שהופך אותנו לאנושיים.. במבי

טוב...די.......................................................................................................................................................................... מה שרציתי מלכתחילה להגיד לך שהיום הזה ,הוא יום של סכינים בלב... ימים נוראים !!!!!!!!!!!!!!!

במבי אהובה, תודה שהתעקשת ותודה שאת כאן. בהחלט יום של סכינים בלב. שלך שירה

הי במבי, בהחלט, מצטרף ל'בהחלט' של שירה. אודי

עם /בלי 70 התווים האלו..... 70 תווים 70 תווים 70 תווים 70 תווים...........................................................................................................................................עד מתי יהיה הבאג המטורלל הזה בפורום ????????????????? יש לך מושג אודי כמה הודעות כתבתי לחצתח שלח ולא התאפשר לי עד שנכנעתי ועזבתי את זה ????????????????

הי במבי, לא יודע כמה כתבת, אבל רואה כמה נשלחו ;-) אודי

08/05/2019 | 08:44 | מאת: .במבי פצוע..

כל כך הרבה פעמים כתבתי,ולא התאפשר לי לשלוח בגלל 70 התווים האלו..זה מייאש..אוףףףףףף כבר עם 70 התווים האלו..עד מתי ?????????????????????????? אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף אודי.. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף עכשיו אני כבר עם 70 התווים המעצבניםם האלו ואין לי רגשות......

הי במבי, 'אוף' נשמע לי רגש... אודי

07/05/2019 | 22:01 | מאת: שירה2017

יום הזיכרון, אני רוצה להניח כאן נר לזכרי כי אין מקום אחר. לזכר החיילת שהייתי ונרצחה נפשה על ידי שלושה מפגעים. הגוף ניצל והחלים וכל השאר התנפץ וחוזר להזכיר לי. לא נלחמתי, לא הייתי גיבורה. רק שתקתי. זה מה שהיה

08/05/2019 | 23:24 | מאת: חטוליתוש

שירה אהובה גם לשתוק זו גבורה לא סיכנת את החיים שלך נכון הגוף נפגע והחלים והנשמה תמיד זוכרת... כי הנשמה היא את !! והגוף הוא רק מעטפה...בגד לנשמה... ונכון שהנשמה לא שוכחת כי זה כאב שקשה ...אם בכלל אפשר ...לא..אי אפשר לשכוח מצטערת נורא ..😢 אוהבת אותך חטולית

הי שירה, כואב ביותר. אודי

אני קוראת על בעיות האכילה שלך, ו... אני חושבת, אם היינו יכולות להתחלף לחצי שנה, זה היה מה זה טוב, זה בדיוק מה שאני צריכה, לסתום את הפה חצי שנה, לא לאכול כלום, ולרדת במשקל, יפתור לי הרבה בעיות בריאותיות ואחרות. אם הייתי יכולה ללמוד את הסוד של המקור של הבעיה שלך, בשמחה הייתי מאמצת את זה לכמה חודשים. כאשר אני אומרת את זה בחיים הריאליים, רוצים להרוג אותי, אבל זה נשמע לי כל כך לא הגון, חצי מהאוכלוסיה, אוכלת יותר מדי, חצי פחות מדי, אלו ואלו על הפנים ועל הקרשים, אם היינו יכולים להגיע לשורש של הדברים, איזה עולם יפה יכול היה להיות. אז לפני שישחטו אותי כאן, אולי תתני לי כמה טיפים, אולי תלמדי אותי כמה דברים שיסגרו לי את הפה טוטלית, כל קיצוניות היא מזיקה, אבל תחשבי על זה שבעצם את צריכה לזוז טיפה לאמצע, ויש הרבה כאלו שהיו רוצים ללמוד ממך כמה דברים, הנני לפניך, מחכה לשיעור הראשון, לקורס. ואת יודעת מה? אני ממש לא צוחקת!

הי מנדיי, הסוד הוא לגדול בבית ביקורתי, לא מתקף או מכיל ומרעיב, לעבור התעללות רגשית ומינית כמה פעמים, ללמוד לשנוא את הגוף שלך ולרצות לטהר אותו, להפוך אותו לריק, לקל, לאין-גוף והכי לקוות להיעלם. הסוד הוא להיות מלאה ברפש מבפנים כך שאין מקום לאוכל ולרצות להקיא כל הזמן. הסוד הוא להרגיש שאם את צמה את "טובה" ובשליטה. וכשממש בא לך משהו ללעוס ולא לבלוע... לירוק. ולאנשים שלא יודעים מה שעברתי ומתפעלים מהירידה המהירה במשקל אני אומרת שאפשר לאכול הכל רק קצת. אפשר לקחת ביס מהעוגה, אפשר לאכול ביסלי אחד מהשקית כי זה ממש אותו דבר הטעם :) בהצלחה שירה

את לא רצינית נכון???? בכל מיקרה, מקווה בעבורך ובעבור שאר הקוראות, שאתן מבינות את הבעייתיות ואת הסכנה הגדולה שיש בהפרעות אכילה. אנורקסיה, זה ממש לא משהו שיש לזלזל בו או לקבל טיפים לגביו.

09/05/2019 | 00:55 | מאת: מנדיי

אבל נראה שלא מבינים את מה שאני אומרת. אני מתכוונת לדברים כפשוטם, בעיות האכילה לשני הכיוונים, ודווקא בדור שלנו, מעוררים כל כך הרבה בעיות, מתנקזים לשם המון רגשות שהם לא פיזיים. ובהחלט אני מבינה את ההקשר הנפשי, אבל בגלל כל התגובות יתכן ולא כדאי להמשיך לומר את מה שאני אומרת. יתכן ובהחלט למילותי יכולות להיות קונוטציות שיכולות להוביל אנשים למחוזות שכלל לא חשבתי לשלוח אותם לשם, ולא כדאי שאעשה זאת. זו הבעיה עם פורום שאתה לא יודע מי קורה אותו, אבל אני מתארת לעצמי שבשיחה בארבע עיניים עם שירה, יכולתי ללמוד ממנה הרבה דברים שהיו מועילים לי בהיבט הזה, גם אם לא ניקח אותו לקיצוניות ולדרך השלילה, אבל במחשבה נוספת אני בהחלט מבינה שכאן זה לא המקום לזה. ובוודאי שמדובר במצב שיכול להביא למקומות קשים מאד, ומסוכנים מאד, אבל רק חשבתי אם אפשר היה להוציא משהו טוב מהרע, אבל כנראה שזה לא הובן טוב כאן, כנראה בגלל ניסוח לא נכון, אז ארד מזה!

09/05/2019 | 01:02 | מאת: מנדיי

ואני מעריכה שבתוך הסטרס, בתוך הקושי מצאת גם כוחות כדי לנסות לתת לי טיפים, ובתגובות הכלליות, אני מבינה שהערתי הוצאה מההקשר שאליו התכוונתי, ואין לי ספק שבשיחה של ארבע עיניים, הייתי יכולה מאד להחכים ממך בנושא, ואולי גם הייתי יכולה לתרום לך, אבל מכיון שיש כאן הרבה מאד עיניים אז זה לא המקום, אז לא נותר לי אלא רק לומר לך שתשתמשי בבינה היתרה שיש לך, בתעוזה, ובהבנה כדי לנסות לעזור לעצמך ולהעזר על ידי אחרים שיכולים לעזור לך להשתמש בכוחות שלך, ביכולות שלך, בהבנה שלך, כדי להגיע לאיזון, כי את נשמעת לי שאת מבינה היטב את המקום של האיזון, זה לא שאיבדת את הבלמים, את נראית לי שולטת בהגה, אבל צריכה מישהו לידך בנהיגה שלא תצא מכלל שליטה, מקווה שתמצאי את האדם הנכון. שוב תודה שלמרות מצבך ניסית לעזור לי, זה מאד מתחשב מצידך. אבל סתם מילה, לא כל מי שעבר ילדות קשה ביותר, דווקא הולך לכיוון הזה, ואני בטוחה ביכולות ובכוחות שלך שאת גם תנסי לנתב את היכולות והכוחות שלך למקום אחר. אגב, אני חושבת בהחלט שהידע שלך בענין והנסיון יכול לעזור לאנשים בשתי קצוות הסקאלה, תחשבי על זה, לפעמים העזרה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לקבל זה כאשר אנחנו עוזרים לשני, ונראה לי שיש לך את זה, אז אולי את יכולה לקבל עזרה ממשהי שתעזור לך כיצד לתת עזרה ותועלת לאחרים, משהו משולב שכזה! הצליחי ותהיי בריאה וחזקה, שתתגברי על כל הקשיים

13/05/2019 | 17:37 | מאת: שירה2017

תודה מנדיי, על האמונה בכוחות שלי. אמנם יש בהפרעת האכילה שליטה אבל יש גם איבוד שליטה... על הדרך אני עוזרת ללא מעט אנשים אבל לא מהמקום של בעיית האכילה.

07/05/2019 | 19:04 | מאת: חטוליתוש

הוא היה החבר הכי טוב של אחי , איש נפלא ...מצחיק...תמיד ידע להגיד את הדבר הנכון... סיים שרות צבאי כלוחם ומפקד בגולני... יצא למילואים ולא חזר...נהרג בפיצוץ שהיה אז בצור... נולדה לו בת שלא ממש זכה להנות ממנה.. עברו המון שנים מאז...לא זוכרת כמה... אבל אותו לא שכחתי... אייך אפשר לשכוח בן אדם בלתי נשכח... עצוב בכל יום הזכרון.. חטולית

כואב... חברה שגדלה ללא אבא, ואחיה נהרג הרבה שנים אחרין.. חבר לספסל הלימודים, היה הכי מצחיק תמיד דאג לכלם.. חבר נוסף שכבה מעליו..ואחר שכבה מתחתיי שהכרתי מתנועת הנוער... בעלה של מנהלת ביה"ס ואחרי שנים הבן נפל.. ואז התחתנתי ששם ידעו גם שכול ממלחמה. .. יום עצוב...נזכור את כלם. בכל מקום שנלך. אין אחד שלא מכיר... ושכן שנפצע בפיגוע. אז.. יום לא קל..אבל היי. יש לנו מדינה של אנשים מצויינים! שלא נדע עוד פצועים והרוגים...הלוואי. .כלנו יחד. היום...איתך.

הי חטולית ומיכל, אכן, יום קשה שבסיומו המעבר לחגיגות העצמאות. אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע. נשוב וניפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, אודי

06/05/2019 | 22:33 | מאת: שירה2017

כאילו היה ברור ששוב מישהו ינטוש אותי אן רק אעז לבטוח. ובטחתי. הוא היה האדם הכי משמעותי בשבילי. ופתאום הוא רחוק ולא אכפת לו. אני כלום בשבילו. ומה זה אומר עלי? ברגע אחד הוא הפך את הכל לכלום ואותי לבסדר. זה כל כך מבלבל. כל המילים על תהליך והחלמה נקטעו בגלל הצורך שלו. ואם יגיד אני שולח אנרגיה ועוד משפטים כאלה שבלוניים אני אדע שזה לא אמיתי. נשאר לי הלבד. נשארה לי ההתמודדות. מה השתנה בעצם? טיפול זה דבר ללא אחריות וחסר אחריות. אני כל כך כועסת.

06/05/2019 | 23:46 | מאת: חטוליתוש

שירה אהובה מה קרה מי נתש.. המטפל עזב ? הסביר למה הוא ... אין לי מילים... חטולית

הי שירה, אני משער שהכעס במקומו ולגיטימי. איש אינו אוהב להיעזב. והצורך שלך הוא ללקיחת אחריות ולנוכחות חסרת פשרות. וכשזה מופר - זה מרגיש לבד ומערער. אודי

06/05/2019 | 07:57 | מאת: מנדיי

אודי אתה יכול להכניס את זה באותו שרשור של מה שהעליתי קודם כפרק ב' רציתי טיפה להרחיב על הנושא של אלו 'שמתחילות' עם אודי, בצורה עדינה אומר שזה מזכיר לי קבוצה של צופים שכל הבנות מנסות להתחיל עם המדריך החתיך. אחרי שרואים לשבת אחת זה הולך פתאום כולם מנסים לאמץ לעצמן את אותו סגנון דיבור, לדבר ולא לדבר, ולעטוף ושזה ישמע כמו שירה, ובעיקר מלטף... וזה די פתטי לראות את זה. אבל זה כמו שאמרתי בצורה עדינה, ובצורה פחות עדינה זה הרגיש לי לפעמים שזה פשוט מביא את הפורום לה...ה, למקום קצת מביש ולא ראוי לפורום מכובד שכזה, זה לא המקום של זה. ולא, אשה בוגרת היא לא ילדה בת שנתיים שלוש, וממילא ההתנהגות שלה לא יכולה להתקבל באותה סלחנות, ועם כל הכבוד היא לא נקיה מכל מיני פניות מיניות גם אם מנסים להלביש את זה בכל מיני עטיפות, וכאשר זה הופך למין סטייל, שגם לך אודי יש בזה יד בגלל התגובות שלך לכאלו דברים, זה יוצר ריאקציה לפחות אצל חלק מהכותבות. אז עם כל הצורך לסוג כזה של יחסים, לא חושבת שהפורום הוא המקום שלו. אודי, קח את הארטילריה שלי, מהמקום שבו היא נאמרת, דווקא עכשיו במצב של משבר כמו שראיתי את הפורום, ואולי מנסים לבנות משהו אחר, ושאלת אותי לדעתי, אז אני אומרת אותה, אבל אין זה כדי להוריד מהמסירות שלך, מההתמדה שלך, מהיכולת שלך לתמצת בכמה מילים עולם מלא, מהאוזן הקשת שלך, ממש לא, אלא אולי רק לתת מראה כדי שתראה זוויות אחרות שלפעמים מתחבאות בכביש וצריכים את המראה הצדדית כדי לראות אותם, זו הסבה שאני מביאה את זה. היינו, מצד אחד אני מבקשת יותר התערבות שלך, יותר חוות דעת, ומצד שני הייתי רוצה את זה תחום לעניין המקצועי ואפילו הפן הרגשי שלא ייראה כאילו פן רגשי במובנים אחרים שאני לא רואה להם מקום במרחב הציבורי בפורום שכזה. אני מאמינה שיש הרבה מקום לפורום שכזה, המנוהל בצורה מקצועית, חושבת שזה חסר, ומאמינה שאפשר לבנות נווה חמד, לכל מיני סוגי אנשים עם בעיות שונות, אבל בהחלט צריכים מתווה, והוא צריך להיות ברור, ויש ציפיות שהן לגיטימיות ולמרות שזה מרחב אינטרנטי אנונימי חינמי עדיין יש ציפיות ואם הן לא נענות הן יכולות בהחלט להשפיע לא טוב על המרחב המציאותי שלנו, וחשוב לכן לתאם ציפיות, ולדעת למה לצפות, למה לא לצפות, ומה מצופה מאתנו. וכל זה היה רק 'טיפה' אז מה זה כבר שטפון????

הי מדיי שוב, אני מלא הערכה על ההשקעה שבתגובותייך. מאידך - אני רואה את תפקידי באור שונה ממה שאת היית רוצה לראות. נכון שזה מעורר יותר תסכול, אך בעיני זה יותר מאפשר. וזה מאפשר סגנונות שונים של הגעה למקום הזה. לעתים - ממקום ילדי, לעתים ממקום נאיבי ותם. הרבה פעמים עם פגיעות רבה וממקום שמבקש רוך וקבלה. והכל לגיטימי ובסדר. אודי

או קי, תרשה לי לחלוק עליך, בחלק מהמקרים, אבל זה לגטימי. אני רק מתה על זה כאשר מתהפכת המשוואה, ואז יש טרמינולוגיות שונות לחלוטין

06/05/2019 | 07:36 | מאת: מנדיי

אינטראקציה בין אודי לבין המשתתפות או קיי אודי, רוצה או לא רוצה, אתה בעמדת מפתח, ומה זה אומר? אחלק את זה לכמה עניינים. כל אמא אוהבת את כל ילדים, אבל מכמה מהם היא נהנית יותר, ואם היא לא מודה לעצמה בלב את זה, אז בנוסף לכל היא גם שקרנית, כי אנחנו בני אדם. אבל אמא חכמה לומדת שלא להראות לכולם ממי היא נהנית יותר ולמי היא קשורה יותר, ובפרהסיה מתמקדת באהבה שבעצם נתונה לכולם. בתור מנהל פורום, כולם היו בניך, אבל כמובן שאתה מתחבר לחלק יותר מאשר לאחרים, ואין בזה רע נאמר אם מתפתח שיח בינך לבין כותבת שהגרעין שלו הוא המטרה של הפורום. אבל כאשר מתפתחים כאן עניינים שהם סמי 'רומנטיים', כאשר כותבות פונות אליך בצורה שלא פעם נשמעת או 'כהטרדה מינית' (מהן כלפיך) או איזה נסיון 'להתחיל' אתך, נסיון לגייס את כל הנשיות כדי להוציא ממך דברים שהם 'מעבר', אני חושבת שאין להם מקום בפורום, רוצים להתכתב במייל, תעשו זאת חופשי, המרחב הציבורי של הפורום הוא לא בשביל זה, והוא יוצר הרגשה לא נעימה. מעבר לכך שזה יכול לעורר קנאה, ולהנמיך את השני, איך אמרה פסיכולוגית ידועה, זוגות שדווקא מתנשקים בחוץ מראים שהזוגיות שלהם חרא! אין מה לבא לכאן כדי להתנשק! וכן, אני אומרת את זה בצורה מאד בוטה, כדי להבהיר את עצמי בצורה חד משמעית, אבל כאשר אשה מזמינה גבר שב לידי במיטה, תלטף לי את היד, וכל כך נעים לי שאתה לידי... לאוזן שלי זה נשמע לא טוב כאשר זה נעשה כאן. לא הייתי רוצה שזה יעשה גם בתוך חדר הטיפול (אחר כך רצים לפרסם ME TOO כמה שזה פגע בהן, אבל זה סיפור אחר) אבל בפורום ציבורי אין לזה מקום. משכך הייתי רוצה כמה כללים נוקשים כדי לתת בטחון לכל מי שכותבת. הנחת המוצא, ברירת המחדל היא שכל מי שפותחת אשכול אתה עונה לה, מלבד הידיעה שקראת לפני שענית היא רוצה לשמוע ד"ש ממך. כאשר מתפתח אשכול עם כל מיני דעות, והרבה משמיעות את קולן, וזה נפלא, חסר במקהלה גם הקול שלך, או קיי נשמעו המון דעות, מה אומר המסטרו? מה חושב הגורו? האם הוא רוצה לכוון, לומר מילה, משהו... הרי אנחנו בפורום שמנוהל וזה נפלא שכל אחת אומרת את דעתה, אבל המנצח על המקהלה צריך גם להיות כאן, הוא לא חייב לצדד אבל כן לחדד, כי החסרון שלך מורגש במקומות שיש הרבה דעות, והילד איננו. עכשיו, כלפי הקוראות אני לא חושבת שמישהי צריכה להעלב אם יש דו שיח פורה בינך לבין קוראת אחרת לעצם העניין, שוב כאשר זה מקצועי וענייני, ולא הולך למחוזות אחרים, ולא אישי רומנטי, ולא עושה 'עיניים' למנהל הפורום, גם בקבוצה בחיים אם יש מישהו שעורר עניין זה בסדר להמשיך לשוחח אתו, יש את הכדור שהולך הלוך וחזור, כתבה, ענית, שאלה ענית, עוד מישהי התערבה, אמרת, זה ממש לא יכול ללכת שסופרים כמה מילים וכמה תגובות בדיוק כל אחת קבלה, ואם זה מעורר קנאה כי נושא מסוים גרם לך יותר התערבות, המקנאה שתעלה את זה ונשוחח, אבל זה לא צריך למנוע שיח פורה ומעניין ושתורם הרבה מאד, כי רק שורה קצרה, וכאילו אתה חושש להגיד יותר מדי מכל מיני סיבות, ואני בטוחה שחלק מהם הם צדק קבוצתי וחלוקה שוויונית, לבסוף כולם יוצאים קרחים, כי גם אלו הקוראים 'השקטים' יכולים להרוויח הרבה מדו שיח פורה ומחכים שמתפתח, ובכל שלב הם יכולים לעלות על העגלה, וכן אודי, תענה גם למי שעולה על העגלה אם זה רלוונטי תענה, תגיב תאמר את דעתך כי זה רב שיח, לא חייבים לפתוח לבד אשכול. לדוגמא שרה פותחת אשכול מספרת על חויה קשה אתה מגיב לה מירי מספרת דרך התמודדות שלה עם משהו דומה, שרה מגיבה, מדוע שלא תגיב גם אתה לאה תעלה על העגלה ותאמר מדוע היא חושבת שדרך ההתמודדות של מירי יכולה לפעמים להוביל למקומות אחרים שהיא לא צפתה להם, שרה לא תסכים עם זה, מירי תתערב, ואז תגיע תגובה שלך ויהיה לנו אשכול מפרה ותועלתי בין למי שבעגלה ובין למי שצופה מן הצד, האשכול הוא לא רכוש פרטי של שרה, היא פתחה אותו, כדי שיהיה נושא לדיון, הוא שייך לפורום לכולם, אף אחד לא התעלק עליה כאשר עלה עליו, ואתה לא צריך להימנע מלהגיב כי עוד עלו עליו. ברגע שזה הגיע לפורום זה של כולם, אלא אם כן זה משהו אישי שמישהי מבקשת שיתיחסו אליה אישית דווקא בנושא הזה אבל זה לא גן ילדים, שאני פתחתי את השרשור הוא שלי, אז בבקשה בלי טרמפיסטיות, זה ילדותי וטיפשי וזה גורם למקום להיות מגביל, לא ספונטני וגם פחות מעניין, אדרבא ככל שהשרשור מגוון ומלא יותר הוא מפרה יותר. עד כאן לעכשיו, המשך יגיע

הי מנדיי, תודה על המשך דברייך לגבי ציפיותייך. אני מעדיף (והסברתי בעבר את הרציונל לכך) לאפשר שיח בטרם אני עונה. בדרך כלל התשובה שלי 'סוגרת' את הדיון והוא לא ממשיך אחרי שאני מגיב. אני רואה חשיבות רבה ביכולת לדבר בין המשתתפים, ופורום בשלב בשל אינו בנוי משאלה-ותשובה שלי. יש פורומים כאלו, אבל כאן זה משהו שונה (אני מקווה...). אודי

08/05/2019 | 06:54 | מאת: מנדיי

אתה מציין עובדה שאתה סוגר את העניין . זו העבודה אבל האם זו דרך העבודה ואם כן למה מדוע זה לא יכול להיות מעורבב מדוע לא יכולה מישהי להעלות עניין ולעורר שיח ער כאשר בסופו של דבר גם אתה מגיב וגם על התגובה שלך יש שיח למה זה צריך להיות חתוך? כאילו שיעור מתקמתיקה סעור מוחות של תלמידים עד שמגיעה התשובה הנכונה האם אתה לא חלק מהשיח אלא רק נותן אות סיום וזהו! לפעמים זה קצת מלחיץ כי אם רוצים הבהרה, רוצים להוסיף עוד נקודה מרגישים שהעניין לא מוצה

05/05/2019 | 22:16 | מאת: מנדיי

אני חושבת שלכל אחד יש באג נפשי. ההבדלים הם בכמות, בגודל, בתכיפות, ובהשפעה שיש להם על החיים שלנו. אף אחד מאתנו לא מושלם, לא קוגניטיבית, לא רגשית, לא גופנית, יש לנו חסרים ועודפים בכל תחום. משכך, אני מצפה בפורום לפסיכולוגיה לדון בבאגים הנפשיים, יהא מקורם אשר יהיה. הם יכולים להגיע כי נולדנו עם דפקט, או נולדנו למשפחה עם דפקט, הם יכולים להגיע מחסכים מכוונים או לא מכוונים, והם יכולים גם להגיע מכל מיני סיבות נסיבתיות, הוספנו במשקל, פטרו אותנו מהעבודה, יש אחות מאד מוצלחת, מנהל הבנק יורד עלינו, הזוגיות התפרקה ואמא מפלצתית. הם כמובן יכולים להגיע מדברים הרבה יותר קשים, פגיעה מינית בכל מיני דרגות, פגיעות נפשיות אחרות שסבלנו, נסיבות חיים קשים ממש, התעללות מסוגים שונים, כל אחד נושא על גבו שק שיש בו מגוון רחב מאד של עבר 'עשיר'. ועכשיו אנסה לתרגם קצת ממה שאמרתי למעשה. לדוגמא - נאמר שאני במצב שהביטחון העצמי שלי נושק לדשא, רואה רק חסרונות בעצמי ובכל מה שסובב אותי, מרגישה שלא רוצה לקום בבוקר, כי השמש היא מפחידה והיא יותר מדי מראה כל דבר. כועסת על כולם ורואה כמה כל אחד עשה לי רע. הבעל הגיש קפה, וזה גועל נפש, קר מדי, חם מדי, מתוק מדי ומר מדי. הילדה באה לבקר ועשתה כזה רעש שהראש מתפוצץ. כל זה בדוגמא כרגע. נאמר שלבסוף מחליטה ללכת לטיפול, רואה שם עליות ומורדות, לומדת כמה דברים, לעומת זאת המטפלת מכניסה אותי לאדמה עם 'תובנות' אחרות. אני מגיעה לפורום, רוצה לשתף – אז מה העיקר ומה הטפל? במה אני רוצה לשתף ובמה אני רוצה כתף? האם לא בחיים שלי שכרגע דפוקים לגמרי? האם לא הייתי רוצה לשמוע מהחברות על דרכי התמודדות, על סיפורים דומים לשלי, על דרכים שהם ניסו ואולי עזרו, או אולי על בורות שצריכים לעקוף. רוצה להתחבר לספר על הרגשות הקשים, על חוסר האתגר, על החולשה הנפשית והגופנית. מה היה קורה אם אותה אחת הייתה מגיעה לפורום? קודם הייתי נעטפת עם הכלה טוטלית, מבינה אותך, גבורה, מסכנה, חכמה, ועוד סופרלטיבים, רק מכילים אבל בכלל לא יורדים לעומק, לא באמת מנסים להבין וגם לתת עצה, אבל העיקר היה מתבטא במה שקרה אצל המטפלת, הבינה אותי לא הבינה, הייתה בשבילי לא הייתה, מעצבנת אותי או מרגיעה אותי, יכולה לחכות לטיפול אתה או לא יכולה לחכות. ראבק, המטפלת היא לא האישו, החיים הם האישו, המטפלת צריכה לעזור, היא לא הופכת לפקטור המרכזי בחיים שלנו, היא כלי עזר, כמו חולה סרטן להבדיל שמקבל כמוטרפיה, האם כל מה שיש לו לספר על הסרטן זה הכמו? אני רוצה סיעור מוחות על הבאגים, על הרגשות, על דרכי ההתמודדות, וכן אני רוצה מלבד ההכלה המוחלטת והטוטלית אולי להראות לי עוד כמה כיוונים שלא חשבתי עליהם, אולי בצורה עדינה לומר לי שכל הכבוד לבעל שהביא קפה למטה גם אם הטעם גועל נפש! וכמה נחמד מהבת שנסתה לבדר גם אם עשתה לי חור בראש. אולי הייתי רוצה השתתפות אמפתיה שלא מתבטאת רק במילים שנשמעות לי די חיצוניות ולא חודרות לעומק, אלא לשמוע, ממש לשמוע את מה שיש לי לומר, לא לשפוט אותי, לתת לי יד, אבל לא כדי שאשאר קבורה במיטה ויעשו לי 'ככה ככה' אלא ביחד, עם הנסיון של כולם, לראות את הסיפור שלי גם אוביקטיבית, וגם בלי שפיטה אפשר לנסות להבין ולהראות כיוונים. לא כל הכוונה היא שפיטה, לא כל הכוונה היא מתנשאת, לא כל רצון לשתף זה רק רצון לקבל חיבוקים אבל כאשר כל הסיפור הופך להיות הסיפור של המטפלת, אני מרגישה שאבדנו את העיקר, את התמיכה הפסיכולוגית שאנחנו מחפשים כאן, את הנסיון שיש לכל אחת מאתנו אשר יכולה לבנות כל אחת. נאמר אם כל אחת הייתה כותבת ספר על חוויותיה, אפשר היה להיבנות מזה, ללמוד ממה שעשתה טוב ולא טוב, מה שעזר ומה שקלקל, אבל כאן הכל זה רק הכלה הכלה הכלה, משתתפת אתך, נהדרת, חכמה, מבריקה, כל הכבוד, אין עליך, מבינה אותך..... כמה אפשר באמת להתייעל מכל זה? כמה נקודתית זה נותן? אז לסכום של הנאום הארוך – שתי נקודות שהבאתי כאן, אני מצפה קודם כל לדיון אמיתי ומעמיק, לא שופט אבל כן מנסה להבין ולתת חוות דעת, לא לפחוד כל כך לנסות לתת חוות דעת, את לא שופטת אותי אם את מספרת על מצב שלך שהיה דומה וכיצד יצאת מזה, או מספרת עד כמה היה לך טוב אם היית חווה את מה שאני מתלוננת עליו, זו לא שפיטה זו רק עוד זווית ראיה. ושנית הייתי רוצה להתמקד בבעיה עצמה, כי המטפל הוא לא הבעיה הוא כלי כדי לפתור אותה, אחד הכלים ואפשר ללמוד מהיחסים אתו, ממה שהוא אמר, אבל הוא לא מרכז החיים שלנו, ואם כן, אנחנו בבעיה הרבה יותר קשה מאשר לפני שהגענו אליו! אם הפכנו את הטיפול לאישו הראשי שלנו, בעצם הפסדנו את החיים שלנו, הגענו למטפל כדי לתקן את החיים, כדי שנחיה אותם טוב יותר, ולבסוף אנחנו עוזבים אותם, עושים אותם שוליים לקשרים עם המטפל! וואלה כמעט 700 מילים ואני רק בהתחלה, ממש אפשר לכתוב ספר מהנאומים שלי.

06/05/2019 | 11:22 | מאת: חטוליתוש

נקודה ראויה למחשבה.... אולי כדאי לכתוב ספר על כל מה שעברתי .. על כל מה שחשבתי בזמן שקרו כל הדברים האיומים שחוויתי... לנסות להיות אמיתית בכל מילה וכל שורה שיוצאת תחת ידי.... אני כן כותבת כאן על כל מיני פגיעות שעברתי ומה הרגיש לי למרות שזה לא קל בכלל.. את מוזמנת לשתף במה שמתאים לך ..בדרכך..... אם לא מתאים לך לקבל חיבוק או חיזוק את יכולה לציין ... ועד אז... יום טוב וחודש טוב חטולית

06/05/2019 | 19:14 | מאת: מנדיי

ולא יודעת לאיזו בדיוק הודעה שלי התייחסת. אם התכוונת לבקשת חיבוקים של נשים כאן בפורום במיטה מאודי, אז אני נגד הבקשה הפומבית, לא רק בשבילי אלא בשביל כל הפורום, לא נראה לי פורום נאות. אם את מדברת על חיבוק מהחברות, זה בהחלט נחמד, אבל זה לא מספק לכשלעצמו, אני רוצה סיעור רגשות, סיעור מוחות, רוצה להעשיר את החוויה ואת הלמידה אם את מתכוונת

הי מנדיי, יש צרכים שונים ודרכים שונות 'להכנס' לתוך טיפול. יש מי שיראה בטיפול ובמטפל כלי (כמו כימו) ויש מי שיהיה עסוק מאוד ביחסים (כי היחסים הם הכלי). אני מציע לבוא בפתיחות ולכבד צרכים אלו, כי ייתכן וניתן לקרוא בדברייך שיפוטיות. אודי

05/05/2019 | 02:46 | מאת: חטוליתוש

במצבים של לחץ נפשי ולא בחרדות נפשיות . ! יצאמי הערב אחרי צאת השבת איקאה לחפש לבן שלי ארון לחדר שלו לא יכולתי לעלות במדרגות הנעות איבדתי שיווי משקל וכמעט נפלתי ..רק מהפחד שהרגל תתיפס לי הסתובבנו בין הקהל היתה תנועה שקטה ורגועה ..בודקים כל ארון שאולי יכול להיות...לרגע אחד הייתי לבד בלי בעלי או הבן שלי ...סחרחורת ..שחור בעיינים...לחץ בנשימה ואני מנותקת...חיפשתי אותם בעיניים ולא ראיתי אותם..הדופק עלה לגרון ולא יכולתי לנשום. פחד..לא רואה בעינים.... עד שיד הונחה על הכתף שלי .זה היה הבן שלי...אמא חיפשתי אותך לאן נעלמת..?? לאן נעלמתי ? לא יודעת..... לא יכולתי לעמוד על הרגלים הרועדות.. ביקשתי לחזור הביתה כמעט בוכה הוא חיבק אותי ויצאנו משם חזרה... לא יכולתי לדבר .. לא הבנתי מה היה שם.. לא במדרגות הנעות..! סימנתי לו.. המקום הסגור לחץ עלי ...לא פעם ראשונה... בהרגשה שלי שוב פחד ממקום סגור מפחיד... רק עכשיו מתחילה להרגע ממה ? מכלום !! לא קרה שם כלום...ממה החרדה ?? אין לי מושג.... מפחיד... ביום רביעי הולכת לרופא אין תור לפני כן..אדבר איתו על הפחד ממקומות סגורים... וכמו תמיד..הכל ממשיך כאלו לא קרה כלום..כי אין כלים אייך להתנהג במצבים כאלה...ולהבין למה פתאום מקומות סגורים לוחצים ומפחידים אותי.. מדכא אותי לחשוב שאצטרך לחזור לקחת כדורים שיטמטמו לי את הראש....שיגרמו לי לפעול כמו רובוט...שארגיש חיה מתה..בלי להרגיש... רוצה רק שקט ... רק לנוח ... בלי אף אחד על הראש בלי שיגידו לי אייך להרגיש ואם מה שאני מרגישה נכון או לא נכון זקוקה דחוף לעזרה מקצועית שלא תשלול אותי וידחפו לי רק כדורים כי זה לטובתי...ויסתמו לי את הפה הולכת לאיבוד בתוך הפחדים והחרדות שלי עד.... .

05/05/2019 | 13:47 | מאת: מכל

ממש קשה ההתמודדות שלך.איזה מזל שהבן שלך תומך!! ולדעתי פחד כזה אפשרי לטפל בכמה פגישות...חבל שאין לך טיפול עכשיו. זאת חרדה שניתנת לטיפול יחסית מהיר. אודי יכול להעיד...מקווה שתמצאי מישהו שיעזור לפחות עד לפגישות. .

05/05/2019 | 17:14 | מאת: שירה2017

חתולית יקרה, נשמעת חוויה מפחידה מאוד. כמה טוב שהונחה יד על הכתף ושיש מי שעוטף ודואג. זה מרגש ממש. שלך שירה

05/05/2019 | 19:14 | מאת: חטוליתוש

אין כרגע אף אחד שיכול לעזור אני גם בספק אם הרופא יוכל לעזור.. בנתיים ממש קשה עם כל מה שעובר עלי .. ולא הייתי כך לפני הארוע המוחי..כבר עברו 4 שנים ואני לא מצליחה להשתקם ויותר מזה שמצבי רק מחמיר.. שיצלצלו כבר...🗣

05/05/2019 | 19:17 | מאת: חטוליתוש

הבן שלי מאוד רגיש אלי ..לא מובן מאיליו... תמיד מוכן לעזור..כמה שיכול כי גם עובד... מספיק לו להסתכל עלי ותכף הוא מרגיש אם משהו לא בסדר... באמת כל הכבוד לו...🗣

06/05/2019 | 19:29 | מאת: ינשוף

חטולית יקרה מצטערת שכל כך קשה... לפעמים נעזרים בכדורים.. הם לא חייבים להשביט אותך... וכמו שאת אומרת מקווה שתקבלי את עזרה טיפולית שאת כל כך זקוקה לה.. איתך בלב, ינשופים

06/05/2019 | 22:36 | מאת: מנדיי

מכירה את הסרט הזה מצוין, עם כאבים בירכיים, ומרגישה לפני התקף לב. ניסית פעם לעשות נשימות? זה כמה שהיו מלמדים אותנו לפני לידה (למי שלא לקחה אפידורל) את כל סוגי הנשימות, כשאני מקבלת התקף, אני קודם כל מתחילה עם הנשימות. ניסית לברר פעם את המקור להתקפים? מה הטריגר? הייתה לי תקופה של טראומה קשה, שהביאה המון התקפי חרדה, לתקופה מאד מוגבלת נתנו לי כדורים, וזה עזר, לכן השאלה היא זה משהו כרוני מתמשך או שיש לך משהו שמביא את זה? ניסית טיפול פסיכולוגי לעניין? כשאני שומעת דלתות נטרקות זה מביא לי התקף לא רגיל, אני חושבת שאצלי יש לי פוסט טראומה של טורנדו שחוויתי בילדותי, כאשר עצים נעקרו, בתים עפו, והדברים הללו מחזירים אותי לשם, טוב שהמשפחה תומכת ומבינים ולא באים בטענות! כל הכבוד לבן שידע לשים עליך יד כדי להרגיע!

06/05/2019 | 22:37 | מאת: מנדיי

אז באמת אל תזלזלי בדברים, תשמרי על עצמך.

הי חטולית, יש דרכים יעילות להתמודד עם התקפי חרדה. כמו שכתבת - זה דורש התערבות של איש מקצוע או אשת מקצוע מיומנים. אודי

04/05/2019 | 20:17 | מאת: ינשוף

נוסעים בעוד שבוע לארץ בה גדלתי.. כאשר אני מנסה להתרכז ולהרגיש ממה אני מפחדת אני חושבת שאני מפחדת להרגיש ולהתחבר ככל שאנחנו גרים רחוק משם אפשר להתנתק יותר בקלות... אבל שם- קשה יותר, הרבה יותר קשה.. אני מפחדת שאזכור דברים ואהיה לבד שוב ולא אוכל להתמודד. אני מפחדת שאני אלך לאיבוד שם ולא אצליח לחזור מאיבוד אני מפחדת להיות לבד בלי הגנות ולהרגיש קטנים יש הרבה פחדים... הרבה

05/05/2019 | 13:17 | מאת: חטוליתוש

גם אני מתמודדת לאחרונה עם פחדים וחרדות איומות . כלומר..לא מצליחה להתמודד עם המצבים האלה בכלל.. גם אותי ממש מפיל ולא יודעת מה לעשות ואייך להתנהג בכלל..אייך להתמודד.. עצוב מתוקה שלי .. עצוב מאוד... איתך בליבי כל הזמן.. אוהבת אותך חטולית

05/05/2019 | 13:44 | מאת: מכל

היי ינשוף קודם כל האם זה הכרחי ממש ממש לנסוע?? את חייבת? אם כן אז נראה לי שמישהו מלווה ותומך יכול לעזור לך. את חייבת מישהו לצידך שילווה...כך נראה לי. בהצלחה.

05/05/2019 | 17:19 | מאת: שירה2017

ינשוף יקרה, פחד היא תחושה משתקת ומפחיד להתחבר ולשקוע במערבולת פחדים. אולי תוכלי לחשוב מה היית אומרת לילד שמפחד, איך היית עוזרת לילד/ה להתמודד עם הפחד. להפנות את היכולות האימהיות גם לקטנים פנימה. איתך שירה

06/05/2019 | 19:32 | מאת: ינשוף

חטולית מיכל ושירה יקרות תודה שאתן כאן. תודה על המילים. כן שירה- אולי אנסה לגייס את החלק האימאהית להרגיע- מקל שאת מבינה...

06/05/2019 | 22:40 | מאת: מנדיי

כתבת ברבים - נוסעים, אז את לא נוסעת לבד. מי שמלווה אותך יודע על הפחדים שלך? יוכל להוות משענת, כאשר את שם? יש אולי מעגלים שהיית רוצה לסגור שם? ואולי דווקא להסתכל למקום ישר בעיניים, ממקום אחר שאת נמצאת בו כעת, אולי זה דווקא יצליח להביא אותך למקום טוב יותר. השאלה אם אותם אנשים שפגעו בך עדיין יש להם השפעה על חייך עכשיו, אם את חייבת אינטראקציה אתם, כי אם ההתנהגות שלהם תחזור על עצמה, זה באמת יכול להיות קשה, אז אולי יש אפשרות להיות עם אנשים אחרים כאשר את שם, לפחות בקשר היומיומי? המון הצלחה,

הי ינשוף, זה באמת מפחיד, לשוב ולהתחבר. אני משער שהחיבור הוא לא מאותו מקום ממנו התרחש הניתוק, כך שייתכן והדבר אפשרי יותר, ועם הגנות מתאימות. אבל זה בהחלט מפחיד. אודי

08/05/2019 | 12:16 | מאת: ינשוף

אודי לפעמים אני ממש לא מבינה מה שאתה כותב.. זה היה אחד הפעמים..לא נורא...

03/05/2019 | 07:41 | מאת: מכל

שירה, עצוב...טוב שכתבת לנו ושיתפת. אך אנו לא יכולים לעזור ממש..רק להבין ולתמוך. בבקשה תפני לעזרה מבחוץ. בטוחה שיש מי שאת חשובה עבורו והיה רוצה לעזור..תני לו. תבטחי בו. אל תפחדי. איתך.

05/05/2019 | 17:10 | מאת: שירה2017

מיכל יקרה, תודה על הדאגה ועל המילים החמות. שלל, שירה

אודי ומנדיי, צרמו לי דברייך...ולא מבינה למה כל כך מפריע לך שכותבים על קשר עם מטפלת? או דברים נוספים אחרים. חבל שחווית אלימות מילולית..או תת רמה?? לא מובן כל כך. אך לא מתווכחת עם רגשות. מה שכן אני יכולה להעיד על עצמי שקשר עם מטפלת זה לב הטיפול עצמו!!! קשרים עם אנשים...בעיה להקשר, חרדות מלהתקרב וכו' גם אותי מאוד מעניין מה את כן מצפה מפה? ולא רק האשמות ומה לא. ובנוסף תמיד יש לך את האפשרות להגיב כשזה קורה!!! לא עכשיו כשזה באוויר ללא תכנים ספציפיים. עכשיו קל להתעורר כשכלם עזבו. אולי מוטב מאוחר מאשר אף פעם.... אודי? רציתי שתתייחס ספציפית. לא יודעת למה ציפיתי.... טוב לכלם יש מקום לכתוב הכל.... ואולי אתה מסכים למה שנאמר ובעד לתת מקום לאחרים ולדברים אחרים??ושנצא מפה כבר....כי חופרים על עוד מאותו דבר??? לא יודעת. אולי חשבתי שתגיד מה אתה מצפה מאיתנו?? אם אתה כמו המטפלת שלי אז לך אין ציפיות ממש ממה שקורה ונותן לנו את הבמה...ככה היא... והיום כשעובר יום הזיכרון כאילו כלום..מוזר. שבוע הבא שוב יום זיכרון..כאילו שאין לי זיכרון כל השנה..או מספיק דיכאון..באסה.

מבינה אותך לגמרי .. חשוב מאוד הקשר עם המטפלת .. גם לי יש קשיים להקשר מחדש לאנשים חדשים ..גם מלווה בחרדות.. להקשר שוב ..כבר ציינתי זאת גם בעבר מיכלי מאמי לא כולם עזבו... והכי הכי חשוב יפתי ...אף אחד לא מאשים אותך בשום דבר.. מסכימה איתך שמי שיש לו מה לומר שיעשה זאת בתגובה ישירה באותו הזמן את הכי בסדר. ! איתך יפתי חטולית

מיכל יקרה, אני חושבת שכמו שהטיפול הוא מקום לא שיפוטי גם הפורום אמור להתנהל כך. מכיוון שמדובר בקבוצה של א/נשים לכל אחד ציפיות שונות. ולכן, כמוך, גם אני חושבת שאין מקום להאשמות או לאשמים.

06/05/2019 | 22:42 | מאת: מנדיי

לא יודעת מה שקרה, אז כיצד אאשים אותך. בקשר להשמת המטפל במרכז אולי אתן דוגמא, אדם שנמצא בבעיה משפטית, מאשימים אותו במעשה פלילי, הוא נמצא במעצר, לא יודע מה העתיד צופן לו, אולי מאסר, אולי קנס, אולי קלון, פוחד שחייו הלכו לו. הוא לוקח עורך דין שיעזור לו לצאת מהצרה, אז מה את חושבת שהעיקר האישו אצלו הבעיה או עורך הדין? האם כל הבעיה שלו מתרכזת סביב עורך הדין שמנסה לעזור לו לפתור את הבעיה? בוודאי שעורך הדין הוא פונקציה, הוא עולה כסף, מסתמכים על המומחיות שלו, הוא מנחה אותי איך להתנהל, אבל הבעיה שלו היא לא עורך הדין, ועורך הדין הוא לא הפתרון, אלא הוא כלי כדי להגיע לפתרון וכך אני רואה את המטפלת

הי מיכל, הבמה היא בהחלט שלכם. יש מקום לכולם, וכל עוד השיח מכבד - אפשר לדבר על הכל. בשום רגע לא רמזתי למישהו (ובטח שלא לך) לצאת מפה... אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב וניפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי

02/05/2019 | 20:57 | מאת: שירה2017

בהתחלה הפסיק התאבון כמעט לגמרי אחר כך התחילו האיסורים על האוכל המשקל ירד והסביבה החמיאה לרזון. אחר כך הפסקתי לאכול מוצרים מן החי לא עוף או בשר או דגים או ביצים. עד שרב התזונה הסתכמה בפירות וירקות. נמנעת לאכול בחברה וגם בארוחות בבית אני דואגת להיות עסוקה כדי שלא יראו שאני לא אוכלת. בעבודה אני לא יוצאת לארוחת צהרים עם הקולגות ונשארת במשרד. לרב אני אוכלת יוגורט ותפוח. אני לא יוצאת לבתי קפה כי האוכל לא נראה לי טעים או נקי. בארוחות השישי שאני מבשלת ועורכת מדי שבוע לבני המשפחה אני נאלצת לאכול מעט וגם אז מחכה שכולם ילכו כדי להקיא. מבפנים מעודדים אותי להקיא ומדרבנים אותי. אני מקבלת חיזוקים אחרי והרבה ביקורת אם אני אוכלת. לרב אני לא ממלאת צלחת באוכל ורק מנקרת או מלקטת פה ושם. אני לא אוהבת שיחות על אוכל. לפעמים כשאני רעבה אני קוראת מתכונים. לרב אני לא רעבה. אני גם לא מדברת על זה. זה סוד. אני מבינה שזה לא בסדר אבל לא אכפת לי המוות האיטי הזה. את הסוד הזה הנחתי עכשיו כאן. אני רוצה לשמוע את עצמי אומרת יש לי הפרעת אכילה והנה אני אומרת. אני מתביישת. אני לא מצליחה להפסיק את זה. מההקאות נפגעות השיניים וגם ללכת לרופא שיניים קשה... הכסא שיורד לשכיבה, הדמות הסמכותית שעומדת מעלי, הפה הפתוח והבעתה שמישהו יכאיב לי. לא יודעת למה שיתפתי אבל תודה שהקשבתם. שירה

02/05/2019 | 22:24 | מאת: חטוליתוש

שירה יקרה ואהובה סוד גדול ומאוד מסוכן את שומרת לעצמך אהובה סוד שעלול לקפח את חייך... יש לך סיבות לחיות... לפחות הילדים... ומה איתך ?? את נחשבת ועוד אייך נחשבת למה למות ?? למה את לא מטפלת בנושא הכאוב הזה שמביא אותך .... אין במה להתבייש !! יש סיבה/בות שהביאו אותך למקום הכואב שבו את עם הפרעות אכילה.... כואב לשמוע כמה את סובלת ואת לבד..!! שולחת חיבוק גדול ועוטף אם לא מפריע. ..🤗🤗.... איתך בליבי כואבת חטולית

הי שירה, יש לך הפרעת אכילה וחשוב לדבר על זה במקום שיכול לסייע. זו הפרעה קשה ומסכנת חיים, וכדאי להמשיך בתנופת פתיחת הנושא גם במקומות הרלוונטיים שיכולים לעזור ולא להסתפק בלהניח (להקיא?) את זה כאן. אודי

02/05/2019 | 13:24 | מאת: ינשוף

עוד מעט נוסעים לבקר את אימא פוחדת מאוד מהנסיעה מרגישה צורך שהמטפלת תהיה כל הזמן כדי להרגיש בטוחים אבל אנחנו לבד... ומתקשה להרגיע את הקולות ומצוקה בפנים..

02/05/2019 | 19:49 | מאת: חטוליתוש

מצטערת שלא יכולתי להכנס יותר מוקדם כדי להיות איתך לפני הנסיעה.... אייך עברה הנסיעה?? אייך היה או עדין אצל אמא?? בליבי אני איתך 💞.... אוהבת אותך ינשופית שלי

02/05/2019 | 23:19 | מאת: ינשוף

עדיין לא נסענו... בעוד שבוע וקצת

הי ינשוף, יכולה לספר ממה את פוחדת? הרצון למישהו שאפשר לסמוך עליו שיהיה בסביבה - מאוד מובן. אודי

02/05/2019 | 13:11 | מאת: חטוליתוש

כבת תקופה ארוכה שאני חווה חרדות ..מכל דבר שקורה לי אני בחרדה.. לא מצליחה לעשות פעולות רגילות ופשוטות בלי להיות בחרדה אם עשיתי טוב אם זה בסדר ...אם זה נכון ??? לא רוצה לחזור לכדורים שיטמטמו לי את השכל .. לא רוצה להרגיש שוב רובוט לא רוצה לא להרגיש כי זה מה שהכדורים עושים לי החרדות לא מפסיקות גם בלילה.. היום אצליח להרדם או שוב יהיה לילה לבן...כמו ברוב הימים... ראיתי אותה עוברת ברחוב ליד הבית של אמי..אני יודעת שהיא גרה באזור הקרוב... אבל...כל זמן שלא ראיתי אותה לא היה אכפת לי...היא מעולם לא הזיקה לי..להפך היתה אשה נחמדה מאוד..אפילו היתה מתעניינת באמא שלי...כי היתה רואה אותה בבית מול הסבתא שלי... עברה לידי ולא הכירה אותי ..לא הפריע לי ...ובום....הכל חזר כאלו שרק עכשיו בעלה . והיא בכלל מסכנה לא אשמה בכלום.. הרעידות והחרדות שלי גוברים כל הזמן מעצם הזכרון ההוא... לא מצליחה לתפקד עכשיו בכלללל.. למה למה למה שוב למה למה לא יכולה עוד לחשוב כי יש לי תחושה מפחידה של עלפון...

הי חטולית, מה עוזר לך - מנסיונך - להרגיע ולווסת את החרדה? אודי

יום הזכרון לשואה.. ועוד. אך לא כותבת לך שאלה או בקשה או על מה שעובר עליי כרגע...נכנסתי וקראתי ו.... רק בקשה אחת לי אלייך שתקרא טוב טוב את מה שמנדיי כתבה למטה בשרשור בקשר למה שהיא מצפה בפורום. ושתתייחס לזה. לי זה נשמע קצת...תתיחס בבקשה למרות שזה למטה. טוב? שאלת למה אשמה...אז תקרא מה היא מצפה מהפורום. וזהו..

מיכלי מתוקה שלי מבינה שהיום לא יום קל לך במיוחד...כן..גם לי ..משפחה כזו..כואב ו..בכל מקרה ...אל תקחי על כתפייך דברים שלא קשורים אליך....מבינה?? הכל יסתדר בסוף את עוד תראי.. אוהבת חטולית

היי מיכל לא הבנתי, האם הזדהית עם מה שכתבתי, או להפך, זה צרם לך? ניסיתי בכמה מילים לתמצת חוויות לא נעימות, היה מעניין אם גם את חווית אותן.

הי מיכל, זה יום קשה. לגבי מה שכתבה מנדיי - זה בסדר. הזמנתי אותה להרחיב והיא מבטאת את הרגשתה. את מרגישה שזו האשמה כלפייך? אודי

01/05/2019 | 00:25 | מאת: חטוליתוש

ישבה ילדה בת 6 וחצי שנים בבית של החברות שלה התאומות וחיכתה שהן תחזורנה עם אמא שלהן מביקור אצל הסבתא... רק אבא שלהן היה בבית .... הוא הזמין אותה להכנס ולשחק עם הבובות שהביא לבנות שלו מחול..כל פעם ממקום אחר.. הילדה שיחקה בנחת והזמן עף ...הוא יצא מהמקלחת עם חלוק בית כולו נוטף מים ...התישב מולה ברגלים פתוחות והציע לה לשחק עם הבובה החדשה שהביא מפריז כך אמר... ברחתי משם כל עוד נפשי בי לבית סבתי שהיה בדיוק מעבר .... חלפה תקופה שלא הלכתי אליהן כי פחדתי.... עד שפגשתי את האמא של התאומות ..היא שאלה למה הפסקתי לבוא לשחק עם התאומות ...סיפרתי לה על הבובה מפריז ... הצעקות הגיעו עד לסוף הרחוב ....כעבור כמה חודשים שמעתי שאני לא הראשונה שהוזמנה... הם התגרשו... 🤐🤐🤐...

01/05/2019 | 14:03 | מאת: ינשוף

חטולית יקרה כואב לי בשביל הילדה הקטנה ... עצוב לי מה שהיא עברה כואב ועצוב לי כי זו את שונאת את האיש הזה את יקרה מאוד

01/05/2019 | 14:39 | מאת: שירה2017

חתולית יקרה, איזו ילדה אמיצה היית! ועכשיו אשה אמיצה שמתמודדת. שלך שירה

01/05/2019 | 19:42 | מאת: מכל

את הכי אמיצה שבעולם!!! וואו..ברחת למקום בטוח!!!! ילדה חכמה כל כך! מדהימה!!!

01/05/2019 | 19:45 | מאת: חטוליתוש

הזכרון הזה לא עוזב ומרגיש כאלו רק קרה... היה טריגר שהעלה את הזכרון... פגשתי את אשתו קרוב לבית של אמא שלי... תודה יקרה שלי תודה

01/05/2019 | 19:49 | מאת: חטוליתוש

אז לא ידעתי שאני אמיצה... תמיד קרו דברים ... לא ידעתי שאני צריכה להזהר בריחה היתה הדרך שלי תמיד בכל דבר... כך גם ברחתי מאנשים ממקומות מחברים גם בילדות...בריחה היתה...לחיות ולא להמשיך להפגע...כי זה הרגיש פחד... ליווה אותי עוד המון שנים גם בהמשך חיי... תמיד לברוח תודה יקרה חטולית

01/05/2019 | 23:27 | מאת: חטוליתוש

תודה מאמי מתוקה הלוואי שידעתי באמת מה לעשות.. זה היה דחף גדול מהחיים הבריחה.. ולא פעם הצילה אותי..הבריחה. .. רק מהאלכוהול לא הצלחתי לברוח. . היה לו כוח גדול מידי ..ותמיד הכריע.. תודה מתוקה חטולית

הי חטולית, עצוב לשמוע ... אודע

30/04/2019 | 23:50 | מאת: חטוליתוש

אפשר לכבד אתכן אולי ב....🍉.. או אולי ב...🍍.... אן אולי ב..🍎.... ואולי בכלל ב..🍊... אהה אולי בכלל ב..🍑 גם לא ??.. נראה אולי אתן בכלל מעדיפות ..🥐🥨🥞.... לאאא ממש לא המיוחד אחרי הפסח המשמין הזה.. אז אתן לכם פרחים לכבוד חג האביב.. 💐🌸🏵🌹🥀🌺🌻🌼🌷⚘... אם גם זה לא עוזר ...🤯🥳🤠🤡. .... אז מה כן יוציא אתכן החוצה ???🗣 🤐😤😢🤔🤨.... 😂🤣😅😆😉😊🥰🤩🤗🤗🤗 חטולית

:-) אודי