פורום פסיכולוגיה קלינית

43359 הודעות
35982 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
19/07/2020 | 11:10 | מאת: רחלי ל

מה הנהלים לגבי ביטול פגישה ע"י הפסיכולוג שעתיים לפני הפגישה? אני מדגישה הפסיכולוג ביטל את הפגישה לא המטופל!!!

שלום רחלי, לא ידוע לי על נהלים. זה תלוי בהסכם ביניכם. אני משער מהודעתך שיש חוסר אמון ואי הסכמה - ועל כך חשוב לדבר. אודי

19/07/2020 | 08:59 | מאת: מכל

מאוד מאוד מעריכה את המסירות שלך לכאן!!! מאוד מעריכה שהעלית הודעות, כך הורגשה הנוכחות שלך לכך התכוונתי...הנוכחות גם כשלא ענית הייתה מאוד מאוד משמעותית עבורי. לא יודעת...עם המטפלת שלי הכל דומם. כלומר לא יצרתי קשר. לא ביקשתי פגישות יותר. הקורונה פה להשאר ולמרות זאת אני מחכה...לא יודעת למה אני מחכה... כי אמרו" סגר" ושוב מלחיצים..ואז גננת שנפטרה. אני מכירה היטב את ההצהרות של הורים שאומרים שהכל בסדר למרות שיש בידודים בבית...הרי כל השנה שולחים גם ילדים עם חום שקבלו אקמולי בבוקר וגילינו בעשר שהילד חם. לא אומרת חלילה שזה המקרה..אבל כל אחד צריך לשמור על הכללים לצד פתיחת המשק. אי אפשר ככה יותר. אני נחנקת מהנחיות לא הגיוניות..אין כיוון.. ואולי החלטתי לוותר גם על הכיוון וההנחיות של הטיפול...מעין הרגשה שבמילא לא יעזור..חבל שכך מרגישה.. תוהה מה איתי?? ולמה פתאום הביטחון מתערער מהכל...עצוב.

הי מיכל, הבטחון מתערער כי יתכן ויש תחושה שהאמון במי שמובילים את המערכה התערער (מכל מני סיבות). אני מקווה שדברים יתייצבו בהמשך. אודי

18/07/2020 | 15:34 | מאת: NOT_FOUND

כל כך קשה לי לחיות עם הודאות הזאת ועם הגבלות, עם מה שהביאה קורונה, מרגישה שאין כוח לכלום והכל אה כזה. מחפשת טיפול אומנות און ליין חינמי/ מוזל.

שלוך לך, אי הוודאות באמת קשה מאוד ומעלה את רמות החרדה. לגבי טיפול באומנות - משער שיש ברשת, בעיקר בתקופה זו. צריך לחפש, איני מכיר. אודי

18/07/2020 | 10:59 | מאת: NOT_FOUND

רציתי לקבל המלצה על פסיכולוג או פסיכולוגית דרך מכבי באזור קרית אונו או גבעת שמואל או פתח תקווה . תודה רבה

שלום, איננו ממליצים כאן שמית. אפשר לצרף כתובת מייל והמעוניינים להמליץ יעשו זאת ישירות לשם. אודי

18/07/2020 | 05:43 | מאת: סוריקטה

הי אודי וכולן (כן, נשים שאנחנו), קראתי את המאמר שכתבת בקשר לחרדות בידוד. גם אני חרדה מפני בידוד ומייד אסביר את המקום שלי - ראשית - יתרונות שהות במצב - אני כבר בטיפול וכבר מוברגת פנימה, וכבר הייתה עבודה ונוצר קשר. זה נפלא ובזה אין חידוש פתאומי וכבר יש הסתגלות. כנ"ל תחושתי לגבי הפורום כאן. יש תשתית בנויה. גם האינטרנט והטכנולגיה כאן איתנו בעת הזו. כך שהגישה הן לטיפול והן לפורום יכולה להיעשות גם באמצעים עקיפים, ואיכשהו, כן מצליחים להסתגל לזה. חלקנו המבוגרים. יש לי כבר בית מאובזר, וכבר התאמנתי בהזמנת משלוחים ברשת וכד'. באופן כללי, גם הייתי מציעה לא לחולל שינויים מרחיקי לכת במה שאפשר להשאיר דומה ל'מה שהיה קודם'. כלומר, להיצמד לדברים מוכרים ובטוחים שכן יש מהם. ויש. מה פחות מתאים לי? כל מיני גורמים בחוץ תלויים בי. בנוכחותי הממשית. בשלב זה רק בי. ואולי זה אות להתחיל להשתמש באנשים נוספים שיבצעו פעולות מול בני אדם / חיות / צמחים יקרים לי. להיעזר. להסתייע. אני עדיין יכולה לדבר ולראות אנשים דרך החלון, ויצרתי קשרי שכנות ממש טובים עם לא מעט חבריה. התחלתי עם נושא הסיוע לאבא הקשיש והנכה. לא נוטשת, אבל ניסיון לחלוקת תפקידים. אם יהיה בידוד - תהיה זו אולי הזדמנות לנוח, הזדמנות לנגן, לבשל. את הסגר הקודם, עברתי עם הזאטוטים בתוך ביתם (תקני וחוקי לגמרי) ויש לי כלים שאני מביאה איתי, כך שאפשר להעביר ימי פעילות גם בבית ובמרפסת (שהיא קצת כמו חוץ). מנסה לזכור שזה זמני ואולי בגלים. באופן רגיל, אולי בהיותי אספרגר, אני יחסית שומרת מרחק גם כך. מחשבות כל מיני. שלכם, סוריקטה

20/07/2020 | 08:15 | מאת: מכל

היי... נשמע ממש חזק. את אדם חזק. ויפה שמצאת המון חיובי ;) התקדמות ענקית בחיים...

20/07/2020 | 18:41 | מאת: חטוליתוש

סןריקטה יפתי אני פשוט גאה בך על כל מה שאת עושה וזה לגבי המון יכולה רק לחלום התנהלות נפלאה כמו שלך כל הכבוד לך חטולית

הי סוריקטה, אין כמוך. אודי

22/07/2020 | 06:14 | מאת: אביב 22

כמי שעברה בידוד אכן הדברים המחזקים עובדים ...אוסיף שיש הרבה הרצאות פעילויות בזום ולרוב גם חינם אז בכלל שיש איך לעבור את התקופה מנגד יש תחושה של אבדן חופש פעולה ותחושת מחנק ... ואת את פשוט מדהימה ומרגשת חיבוק ענק שלך אביב

23/07/2020 | 05:21 | מאת: סוריקטה

16/07/2020 | 14:30 | מאת: מכל

אולי חשבתי בדומה למה שסוריקטה כתבה השקט שלך...היה מאוד נוכח. אני אוכלת עדיין יות7ר מידיי. כאילו לא ממש,אכפת לי...בפנים אני יודעת שכן. ולא רק המראה החיצוני ..גם בריאותית זה פוגע. .... והכל סוער במדינה. וגם בהמשך לאביב, מה יהיה עם ילדנו? מה הם לומדים??? עצוב שהנראות קובעת..ולא הדבר הנכון לעשותו....והמבין יבין כי נורא פה עם כל הפוליטיקה...ועצוב שמדרדר הכל..

הי מיכל, היה שבוע מאוד עמוס בגיזרה שלי, שדרש נוכחות במקומות אחרים. היות ולא כתבתי - השתדלתי להעלות את ההודעות שלכן לכל אורך השבוע. משער שחזל"ש. אודי

16/07/2020 | 09:22 | מאת: אביב 22

החוסר אונים וחוסר שליטה מול גופים גדולים דורסניים שפוגעים ביקר מיכול בילד שלי ...והידיים שלי קשורות ולא יכולות לעזור ... המדינה הזו על שלל שלוכותייה איבדה את הדרך ...זה עצוב שזה מה שאני מרגישה ...ועצוב שזה מה שילדי לומדים לא חינכתי אותם ככה ...חינכתי לאהבת הארץ לנתינה .....אבל זה רק הולך ונעשה יותר גרוע בחיים לא חשבתי שאני יגיע למצב הזה ...

16/07/2020 | 13:07 | מאת: חטוליתוש

את צודקת המדינה הזו איבדה כיוון כבר מזמן לצערי הילדים שלי שהו באילת בשבוע שחלף והתברר שהיתה שם חולת קורונה מאומתת !! בלאגן שלם עם בדיקות וכולם עכשיו בבית בהסגר וכבר חשבנו להתראות בשבת אח"הצ גם זה כעת נמנע מאיתנו.. לא יודעים מתי יתקבלו התשובות וכולנו בלחץ חטולית

16/07/2020 | 13:33 | מאת: סוריקטה

הי אביב, מסכימה איתך שזה נורא... והחוסר אונים... איתך, סוריקטה

16/07/2020 | 14:46 | מאת: ינשוף

אביב יקרה אני לא מבינה בדיוק על מה מדובר אבל אני מבינה את החוסר אונים וחוסר שליטה מאוד.. וכאשר מדובר בילד שלך אין לי ספק שזמערער ברמות שאי אפשר לתאר.. זה מחזיר אותנו לחוסר אונים וחוסר שליטה של אז.... איתך בלב תמיד

הי אביב, זה נשמע מתסכל ביותר. ואחד הנוראיים זו התחושה שאינך יכול לעזור למישהו שיקר לך. אודי

15/07/2020 | 13:43 | מאת: סוריקטה

הי כולם - פתאום חשבתי לי - שימו לב איזה תגובות רגשיות היו כאן כשלכאורה מאום לא השתנה (לא הייתה פעילות / תגובות / דינמיקה). חשבתי שזה מעניין, לדעתי, אגב, יש מצב לדינמיקה גם כשהיא מתהווה מתחת לפני השטח ובהדרגה צפה. ואולי היא היא חשובה מאין כמותה. שלכם, סוריקטה

15/07/2020 | 19:32 | מאת: חטוליתוש

סוריקטה יפה שלי חשבתי על כך בעצמי אך לא נכנסתי לכתוב שמחה שעשית זאת במקומי תודה חטולית

16/07/2020 | 08:05 | מאת: אביב 22

אבל ... האין תגובות והאין סגירה זה בדיוק השינוי שאנחנו מדברות עליו כל שינוי לטוב לרע מטלטל אותנו מאוד ומעורר את החוסר ויסות הרגשי לדעתי זה השורש של מה שעשתה לנו הילדות המתעללת .... אביב

16/07/2020 | 13:37 | מאת: סוריקטה

חטולית - תודה יפה שלי. אביב יקרה - חושבת שמבינה מאד על מה דיברת. ומה עוד זה מזכיר לי? ניסיונות עקשים רועמים להעיר את אמא להזיז אותה והתוצאה אפסית. (רענון פורום וגילוי שאין תנועה). ועניין הפרידות וההפרדות (מה שאנחנו קוראים פה הסגירה) שמי יודע כמה פעמים הזכרתי כאן. כואב כך וכואב גם אחרת, סופ"ש נעים, סוריקטה

הי סוריקטה, הי בנות, יש, היו ויהיו תקופות של שקט. אני בוחר לכבד את השקט ולא להפריע לו כשהוא מגיע, ואכן - הדינמיקה כאן בגדול. כתבת סוריקטה על הנסיונות להעיר את אמא. אני חשבתי דווקא על הילד המנמנם שאינו רוצה או יכול לתקשר... אודי

19/07/2020 | 14:35 | מאת: סוריקטה

הי אודי, הילד המנמנם לוקח אותי לסיפור מול קרוב מעט צעיר ממני. שעות לא ניתן היה להעירו ושעות היה שוהה בשירותים אמבטיה כדי לתפוס מקום ולחסום אחרים. בגיל קטנצ'יק, גם בגיל ההתבגרות. שנים שנים שנים. בעיניי זה נתפס כאלים. יצאנו יחדיו לטיול ארוך בחורף. אני מתעוררת הרבה לפני השמש, הוא מסכים להתעורר רק באחת בצהרים. נותרו לנו כל יום שעתיים לטייל באור. הטיול הזה החזיר אותי עם תופעות חרדה שלא הכרתי. אז תלוי מי הילד המנמנם. אני מקנאה, נכון. הייתי רוצה להיות פעם אחת הילד המנמנם הזה. לא קבוע. לקום בשבע בבוקר ולא בשתיים בלילה. סוריקטה

15/07/2020 | 13:13 | מאת: ינשוף

בעבר כאשר פגעו בנו נטשתי את החלקים... נטשתי אותם וברחתי בפנים... היום מול כל מה שקורה מסביבי... בהתמודדיות ומחוסר אונים מול המצב הקאוטי של חולי קורונה אני שוב נוטשת את החלקים... הרבה זמן כבר אני בוחרת לא להתחבר אליהם..... קשה לי מאוד לבחור אחרת... אני בוחרת שוב ושוב לא להקשיב...

15/07/2020 | 19:30 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה מבינה שהמצב קשה לך אולי כמו לכולנו אולי לך אפילו קשה יותר לא יכולה לומר לך אם זה נכון או לא נכון מה שאת עושה רק שולחת לך חיבוק גדול שיתן לך כוחות לעשות החלטות נכונות חטולית

16/07/2020 | 08:07 | מאת: אביב 22

אוהבת אותך , ואתך איך ובאזה דרך שאת בוחרת חיבוק אביב

16/07/2020 | 10:34 | מאת: ינשוף

תודה חטוליתוש על המילים וההבנה

16/07/2020 | 12:49 | מאת: ינשוף

אביב יקרה תודה שאת תומכת ולא שופטת תודה שאת מקבלת תודה שאת חברה שלנו

הי ינשוף, לפעמים נסוגים כדי להתאושש ולאסוף כוחות. אחר כך אפשר לשוב ולהתחבר. אודי

13/07/2020 | 09:40 | מאת: אביב 22

הי לכולם, ההודעות שנפתחו היום גרמו לי לשבת על יד המחשב ולכתוב... זה כנראה יהיה ארוך ..בכוונה כותבת את הדברים בנפרד ולא תחת אף שירשור כי הדברים שאכתוב עלולים לגרום למחלוקת . שינויים כל כך לא יכולתי לסבול שינויים , כל שינוי היה מטלטל אותי ברמות אחרות. המטפלת מודיעה על שינוי וואוו ואם זה חופש בכלל קטסטרופה. תיכננתי תוכניות ולא צלחו וואוו כמה התחרפנתי ותמיד איך שהוא הדברים היו מסתדרים רק טעם השיגעון היה מעיב על הכל . המועקה שחשתי הקושי התגובתית שלי ...באסה ... לא סתם כתבתי לאודי שזה מעניין התהליך שעברתי ...היום אני עוברת שינויים גדולים ואני מקבלת שזה מה יש, לא שקל לי ויש סבירות גדולה שאני מדחיקה רגשות קשים של אכזבה ותסכול. למרות שיש גם אותם אני לא באמת יודעת עדין...מה שאני כן יודעת שלנו מי שעברה ילדות מתעללת ולא משנה מאיזה סוג , אי ודאות זה דבר מטלטל וקשה. שואלים אותי איך גידלתי את ילדי בלי סימני הטראומה שלי , והתשובה על זה הם לימדו אותי כל אחד בדרכו למה הוא זקוק ומה הוא צריך .. קראתי הרבה ספרים והסתכלתי איך זה אצל אחרים ועבדתי הרבה מהבטן. היום הם שוב מלמדים אותי ....אז , כשאני מביטה על זה שהמדינה טעתה לו באבחון ותקעה אותו במקום מבודד...כאשר כולם כולל בת זוגתו בריאים לחלוטין ...איך הוא מקבל את המקום הזה שהוא עובר, שנראה ומרגיש כמו כלא ....אני לומדת להביע את רגשות התסכול ולמצות עד הסוף את הקיים. כי אין משהו אחר ...וכן אין לי ספק שהחודש הזה יצלק את נפשו אבל הוא יעמוד בזה ויעמוד אחר כך באתגרי החיים . כי יש לו מה שלי לא היה גב חזק מאחוריו. כל זוג שעומד להתחתן מתרגש דואג חושש רגע לפני חופתו והזוגות היום עומדים בפני קושי גדול יותר של אי ודאות...לשמוע משפט שאומר "החלטנו לא להחליט כרגע ...וזאת גם החלטה " מרגש בעיני ...לראות איך הם שומרים אחד על השני ועוברים את הגל באי ודאות ויחד עם זאת עם המון ודאות של יחד , אני יודעת שבמרחק זמן התקופה הזו רק מחזקת להם את הקשר. אתמול שמעתי הרצאה של דר' אייל דורון, בכנס ... נו אם כבר להיות תקועה בבית לעשות גם כמה דברים מועילים ....הדבר שהכי תפס אותי זה עניין היצירתיות ..כשראיתי את ההודעות הבוקר חשתי את הכאב הזה של האין של הריק כאב ותסכול וקושי כל כך מוכרים ..ואז נזכרתי במה שעוברת משפחתי ובתגובותיהם ...חשבתי לי על הבידוד הזה שכפה עלי משכורות קטנות החודש כי גם אני וגם בעלי היינו בבית חשבתי על הדאגה והסרטים שרצו לי בהתחלה ועל ההבנה שזה מה יש ואיך עלו בי מחשבות יצירתיות איך ומה לעשות כדי לעבור את הגל הזה ...נזכרתי בהופ מלפני שנים והסוכה , ואולי בגלל זה בחרתי לכתוב בנפרד בלי קשר אליכן ...כי בצדק היא נפגעה ממני ועדין אני מאמינה שניתן לבנות סוכה גם בלי לקנות אותה....אז גם אני תכננתי בחודשים הקרובים המון תוכניות ואירועים מרגשים ...בניהם הייתה חופשה של כל בני המשפחה ובני /בנות זוגם ...הכל כבר שולם ...וכנראה שלא יצא לפועל עכשיו צריך לחשב מסלול מחדש ולנסות לחשוב איך בכל זאת משמחים את מי שזה היה אמור להיות עבורו ...אני יכולה לבכות על הכסף והתוכניות שנהרסו ויכולה לחשוב יצירתי איך אני עושה את זה אחרת. ועוד דבר קטן לשינוי דפוסים ..ראיתי סרט מטופש מאוד אבל שעורר בי המון מחשבות זה גם קורה ...יס מן ....ואולי הקורונה באה ללמד אותנו להגיד כן לחיים , ולמה שכן יש ולא לחפש את מה שנשבר או נהרס או חסר ..כי לכל אחד מאיתנו יש ...ואם נביט אחורה אז יש לנו יותר מימה שהיה לנו לפני רגע ואני לא מדברת על החומר מדברת על היש האמיתי ...אותנו ...כולנו כאן עברה תהליך עצום עם עצמה ולא חשוב כמה נמוך נפנלנו , מה שחשוב זה איפה אנחנו עכשיו אז כן תרימו את הראש בגאווה על מי שאתן ועל זה שיש לכן אותכן.... אוהבת אביב

13/07/2020 | 19:54 | מאת: מכל

וואו אביב יקרה!!! כמה עוצמה בכל מילה ומילה!!! מזל טוב לזוג הצעיר שבוודאי ימצא את דרכו. וכמה נכון העיניין של להקים משפחה בכוחות שלנו! למדנו איך לא לגדל ילדים ;) תודה לך אביבוש!!! נסכת בי ביטחון. אלופה!!!!

13/07/2020 | 20:41 | מאת: חטוליתוש

נכון הזמן מלמד כל הזמן גם הסתגלות הכרחית כן תמיד יש ויתורים ושינוי תוכניות ושלא כל מה שחשבנו באמת מה שיכולים להשיג גם עם אכזבות לומדים לחיות ואחרי הכל זה לא מה שהורג אותנו שרק נהיה בריאים כולנו ולא נזדקק לרפואה הקיימת כיום עם כל מה שקורה חטולית

14/07/2020 | 05:23 | מאת: סוריקטה

הי אביב יקרה, תודה חמימה ורכה על המילים למטה. אומר מבחינתי - שלעתים אני מצליחה להתאים את עצמי למצב, ויש מקרים או עיתויים בהם מתעוררת תגובת זעם עצום ( מייד אתן דוגמא) לשינוי בתוכניות. מה שנקרא התחרפנות. אבל ממש. נדמה לי שלמשך ההתעשתות, ההתארגנות מחדש, והתווית מסלול מחושב, יש משמעות גדולה. והדוגמא המוזרה שלי - רכשתי מכשיר אלמנטרי חדש. אחרי ההובלה ואחרי ההתקנה שהדבר הזה החדש, שדאגתי אני לעצמי נמצא בבית, הרגשתי שאני רוצה לפוצץ ולשרוף את הבניין. יום שלם. זה יפה שרק יום אחד ולא התפלשתי בזה שנים כמו פעם. אל זה התלוותה החרדה שמישהו ימות וכו וכו'. הצלחתי להסתגל אחרי שהפעלתי את המכשיר. אמנם תיארתי משהו שככל הנראה, היום, אינו בקנה המידה שאת מתארת - בידודים (זה איום ונורא), מצוקה כלכלית (שאני מכירה גם כך והרבה יותר בעבר הלא מתפקד בכלל), קשיים שהסביבה הקרובה יוצרת, אבל - אני כן מכירה מעולם הגטו שיצרתי לעצמי בעבר. בלי שהייתה קורונה. לזמן גם עשויה להיות תכונה של העשרת ניסיון וחכמה. אני מה שאני - בהתייחס למאמציי. גם לנקודת הפתיחה. זה לא 'ככה אני וזה מרגיז אתכם וכך אשאר וקבלו אותי'. אלא כן השתניתי לכיוון המיטבי שהצלחתי בהרבה תעצומות נפש ומשאבים. שלך, סוריקטה

15/07/2020 | 07:14 | מאת: אביב 22

תודה מיכל חטולית סוריקטה על המילים וכמו שאומרים המחזק מתחזק .... סוריקטה , הכי מכירה את הזעם הזה שבסופו של יום הוא היחידי שמעיב על השינוי .. לאט אהובה זה יפחת מכמה ימים לכמה שעות .....כל כך מקווה שדווקא בנושאים האלו זה יעלם עבורך ותלמדי שמגיע לך שמותר לך שאת ראוייה למרות מה שטיפטפו לך ...אני ימשיך ויאמר לך את זה את פשוט ראוייה כל כך ... את אחת הנשים המדהימות בעיני ..... אתכן אביב

הי אביב, איזו גישה אופטימית וחיובית! חותם על הדברים שלך. אודי

13/07/2020 | 04:34 | מאת: סוריקטה

הי אודי וחברות, חשבתי לי על סוף שבוע שעבר והפורום וההקשרים בראש שלי. חשבתי על היעדר זמני של הודעות, ועל החרדות שהובעו על ידי במבי ושירה. על העיתוי. העיתוי בו כל אחת מהן, במבי, שירה כן בחרה לכתוב. וגם התוכן. ההקשרים לאסון או מוות או חידלון. וחשבתי לעצמי על תחושת הפספוס, ההחמצה. דברים כאן והם לא מובנים מאליהם. לפעמים לכאורה יכולנו להשתמש בהם, כשהם כאן, וכשהם אובדים, המממ... אין. יש לי הרבה מאד החמצות בחיים. אבל כך יכול היה להיות. עובדה שהזמן מראה. זה עצוב. וכמו שאני נוטה לומר, מנסים להפסיק את גל ההרס ולקבל חלקיות, חלקיות לא הכי מספקת, אך אינה מאום ושום דבר בכלל. אנשים תמהים מדוע בחרתי בכיוון שבחרתי, שהוא עיסוק שההכנסה ממנו מזערית ולא בטוחה, ואין בה יתרונות של ותק וכד'. הם לא יודעים איך הייתי בעבר. והעבר הזה לא מאד רחוק. רופא הנפש שלי חושב שהעיסוק הזה, בשלב הנוכחי לפחות הוא נישה ייחודית לשכמותי. קצת מזליגה סיפורים מההיסטוריה. לפעמים יש הרגשה שזה מסוכן לי. מסוכן לנפש שלי לראות שהתכנים בחוץ. שורה תחתונה - רציתי לרגע שמישהו ידאג לי ויכין שתייה חמה. לא היה מישהו כזה. סוריקטה והבדידות

13/07/2020 | 08:18 | מאת: מכל

יש החמצות בחיים, לכולנו . מי יותר ומי פחות. אבל הי, דברים תלויים גם בקלפים שחולקו לנו..או שלא חולקו כלל :( אז לא באתי לייאש אלא לעודד, ראי היכן התחלת ואיפה את היום!!!! דרך החיים שבחרת והצלחת! כן! את סיפור הצלחה למרות מה שאת חושבת. אני חושבת שלתת מעצמך ולילדים בגילאים הכל כך צעירים זאת העבודה הכי חשובה!!!! הבעיה שהסביבה מתייחסת לזה אחרת ונכון זה מתבטא במשכורות נמוכות. במקביל לעובדות סוציאליות פשוט נורא!!!! איזו עבודה חשובה ושכר כל כך נמוך....אז השכר שלנו לא מתבטא בכסף אבל יש לו ערך חשוב מאין כמותו!!! חינוך זה המקום להשפיע! את יודעת כמה אני נהנית וגאה לראות תלמידים שלי, חיילים! סטודנטים! וכו' גם את סיפרת על ילדים שגדלו וראית אותם. זה ממלא ואת יכולה להיות גאה שאת חלק מחייהם, מחינוכם! את שותפה מלאה לחינוכם!! וזה המוןןןן! אז נכון יש החמצות בחיים. יודעת כמה פעמים חשבתי על החמצות שיכולתי להרוויח יותר, לעשות יותר, ללמוד ולהתפתח. אבל החיים הובילו אותי למה שאני היום. ואני לא כלום!!! הגיע הזמן שנסתפק בהישגים ולא בהחמצות( אומרת זאת לעצמי גם) וכיבוד הורים זכית!!! לי נורא קשה העיניין הזה..עדיין...ומכבדת אבל מעדיפה להתרחק ולכבד את הוריי בעלי. להם עושה קניות ועוזרת..להוריי פחות..כעס כזה עדיין. מקווה שישתנה ואתרכך..הלוואי שהייתי יכולה כמוך לחמול עליהם..להבין אותם יותר. קשה לי.... אז את שווה!!! וראויה !!! והשגת המוןןןןן ואת נמצאת בעבודה מאוד ערכית!!! ובין החשובות שיש!!! ןעשית צעדי ענק! ואת עושה חיל!!! המשיכי כך!!! אוהבת ומעריכה את השיתופים שלך כל כך. אומץ!!! אוהבת, מיכל.

13/07/2020 | 09:08 | מאת: אביב 22

את יודעת יקרה את אמיצה את חכמה את רגישה ואת כל כך יפה מבפנים .... חלקיות מאוד קשה לקבל אותה אבל כשמקבלים אותה זה לא אומר שאי אפשר לשנות אותה לדעתי ניתן תמיד לשנות וגם קורים שינויים ..אולי לא בקצב או באופן שאנחנו רוצים אבל זה קורה שולחת חיבוק וכוס ספל חם ומהביל ...נכון זה חלקי ומרחוק ולא כמו ספל אמיתי אבל את לא לבד .... אוהבת ואתך ושמחה שבאת , אביב

13/07/2020 | 19:24 | מאת: סוריקטה

תודה, יפות שלי 💖 סוריקטה

13/07/2020 | 20:46 | מאת: חטוליתוש

יפה שלי מאמינה שאת עובדת בעבודה שהכי מתאימה לך הכי מפני שאם לא היה לא היית ממשיכה בה כל השנים יפה שלי באמת בדידות כואבת אך את כבר למודת נסיון וחכמה שיודעת אייך להתמודד עם הבדידות הכואבת לא יודעת להתיחס לשאר הדברים שכתבת מוטרדת מידי עם הבעיות שלי חיבוק חטולית

הי סוריקטה, אל מול הבדידות, החלקיות והחסר, אפשר להעמיד את ההזדקקות וההשתוקקות, גם לשתייה חמה. אני בעד. אודי

הכל הזוי כזה.... הכל מושפע מהכל...כולנו מושפעים מהמשבר הזה של הכלכלה ומי יודע מה יהיה בחורף...עצוב. וגם עצוב וכואב איך שהמדינה מתנהלת..כל המדינות עוזרות עזרה ממשית.. ופה חסר..מנותק. לסגור דברים ללא הגיון. לדוגמא אני אוהבת לשחות אבל אי אפשר...סגור. זה במקרו. במיקרו אצלי אין הרגשה של חופש וחופשה לא תהיה כמובן השנה כמו אצל כולם. סתם קיץ וחופש מוכתב מראש מעצבן כזה..אם הייתי יכולה לבחור מתי לצאת לחופש היה אחרת. מה הטוב בקורונה??? שנלמד לחסוך כי אנשים בזבזו ולא לכולם היה סדר עדיפויות כספית...ואולי הסתפקות במועט. וששום דבר לא בטוח. "האדם מתכנן והאל צוחק"גם אני תכננתי לחזור לטיפול אבל עכשיו אנחנו בהפסקה..מי יודע עד מתי?? לא יודעת. ואיכוני שב"כ לא יעילים..ומה קורה לנו אודי? מה קורה לי שפתאום ככה החוץ והפנים נפגשים ובוכים יחד...אין אוויר ואין אור בקצה המנהרה. ללא תאריך יעד. אי וודאות כללית..ושינויים..לא אוהבת שינויים באופן כללי. קשה עם שינויים. ...

13/07/2020 | 09:04 | מאת: אביב 22

מבינה אותך , את הקושי את המחנק הרצון לחיים שהורגלת אליהם הקושי עם שינויים ... עזבי מה הקורונה באה ללמד או לא ... תחשבי יצירתי איך את יכולה לשפר את ההרגשה שלך בתוך הכאוס והמטפלת נראה לי שכבר עברת תקופות שהיה נראה שזהו ואת לא יכולה להגיע כמו כשהיא עברה קליניקה ופחדת שיראו אותך ...ומצאת את הדרך... מאמינה וסומכת עלייך שגם עכשיו תמצאי את הדרך ... וחופשה לא חייבת חו"ל יכולה להיות גם כאן ...לא חייבת לינה יכולה להיות יומית בקיצור ...תקופה שגורשת מאיתנו לצאת מהקופסא ולחשוב אחרת ... אתך בקושי ובכאוס , חיבוק

מיכלי מאמי כן הכל קשה גם עבורי תקופה מאוד טעונה עדיין אין אפשרות לחזות מה תהיה תקופת הדגירה של המחלה הזו בארץ ובכלל צריך המון סבלנות יפתי חטולית

תודה אביב, כן..מנסה למצוא דרכים.... כולנו בבית קטן בסיר לחץ קצת...הילדים שלי כבר לא קטנים...ויש להם הרבה מה להפסיד אם יהיו בבידוד (בחינות וכו') אז הם כל כך שומרים שללכת לספר לא רוצים. ו...מנצלת את התקופה לתורים לרופאים עבורי שלא הלכתי. קצת נאחס במקום לטייל..אבל כן..בין הבחינות ננסה לצאת לנשום. מרגיש חנוק...ובאשר לטיפול היא אמרה שאני אחליט..כרגיל העבירה אליי. מפחדת. היא במקום סגור אבל מרכזי ולא בא לי שילדיי יפסידו בגללי ונקבל ריתוק לבית...או חלילה קורונה..אז מתנתקים מהכל ונתקעים בבית בסיר הלחץ...אבל נחשוב טוב יהיה טוב.אולי..תודה יקרה שנסכת בי תקווה ואופטימיות היום.

חטוליתוש. תודה. תקופה הזויה וצפופה..מרגיש מחניק.

הי מיכל, אכן תקופה מאוד מאתגרת עם הרבה חוסר וודאות. צריך אורך רוח, הווירוס כנראה ישאר אתנו זמן רב ונצטרך ללמוד לחיות אתו, כך לדעתי. ולמצוא את נקודות היציבות שיש... אודי

12/07/2020 | 05:06 | מאת: סוריקטה

הי כולם, פתיחתי המוכרת בתוספת מילה אמיצה. לא כל כך ידעתי מה לומר. ומה אבחר כן לומר עכשיו? אבחר לומר שתקופת הקורונה, שנדמה שמתהדקת סביבנו, ונראה שיש בהתנהלות אלמנטים מעצימי חרדות, התקופה היא מעניינת מאד. ואולי רק במרחק זמן יהיו מי שיוכלו לנתח את מה שמתרחש כאן עכשיו. מניחה שהסקרנות תוביל להתעמקות בפרספקטיבה מתוך מאגר נתונים עשיר יותר. אני עוקבת. חוצמזה - מאד מאד עסוקה. אבא הפך סיעודי ואני מטפלת בו תוך שמירה על הכללים, כמובן. מן הסתם זה מוסיף להתשה. בינתיים עדיין עובדת מאד קשה (יפה שעובדת בזמנים אלו) ובהגבלות הנוכחיות ובחודשים הכי חמים בשנה פחות פשוט העניין. האנשים סביבי מדווחים על אפיסת כוחות אל מול המתרחש בסביבה. גם אני. זהו בינתיים. אולי יהיו המשכים. שבוע טוב, המשך שבוע טוב. סוריקטה

12/07/2020 | 14:49 | מאת: אביב 22

תודה על פתיחת ההודעה מצטערת לשמוע על אבא לא פשוט כן לא פשוט , מבינה מאוד את אפיסת הכוחות יכולה לומר לך מה שאומרת לעצמי .. רק להיום ומה שצריך להיות יהיה, בתקווה ובשאיפה שיהיה טוב ... אתך אביב

12/07/2020 | 14:51 | מאת: חטוליתוש

שבוע טוב סוריקטה יפתי גמני בין המדווחים על תשישות ואפיסת כוחות מול כל מה שקורה צר לי לשמוע על אביך שהפך סיעודי ועוד בזמן שאת עמוסה מייחלת כבר לשקט נפשי וגם לך חטולית

12/07/2020 | 19:41 | מאת: מכל

היי יקירתי, שבוע מבורך מצב לא פשוט עם אביך בתקופה לא פשוטה....וכל הכבוד שאת מטפלת בו לא מובן מאליו בכלל. משבר רציני במדינה...קשה לחיות פה כלכלית ועכשיו עוד יותר. הניתוק של הממשלה מהעם. השחיתות. " כל דאלים גבר" קשה מאוד... וגם אני מודה שיש לי משכורת גם אם נמוכה. משבר הקורונה הפך למשבר גדול הרבה יותר מהמחלה עצמה..עצוב...אנחנו זקוקים לראות אור בקצה המנהרה..

הי סוריקטה, והנה, נכנסים לסוף השבוע (ומדובר על זה שמשבו עהבא יהיה סוף השבוע בסימן סגר?). אכן, אוויר. אודי

ואודי, מעניין שגם אצלי כבר אין את החרדה הזו שקרה חס וחלילה משהו נורא שאתה לא עונה...תארתי לעצמי שלא נכתבו הודעות וחיכיתי... אז החלטנו כרגע לעצור את הטיפול...לא לבטל לגמריי, אלא המתנה עד ש....בעצם אין לי מושג עד מתי.. הכל בלאגן בארץ..דווקא בתחילת המשבר היה נדמה שפועלים יפה ונכון...ועכשיו הרגשה של כאוס, בלאגן. אין אירגון וחוסר ודאות...מבאס ומפחיד אותי מה יקרה אם אנשים יהיו על סף....והכעס שלהם איך יצא??? באיזו צורה??? והיום י"ז תמוז....ואיפה אהבת חינם??? והניתוק בין ההנהגה לעם....ו...כאוס בחוץ ובפנים צריך לחכות...לחכות...כמה אפשר לחכות שיעבור? שיהיה טוב?...נדמה שכשבחוץ קשה ולכולם קשה אז בפנים אפשר יותר לחכות....האמנם?? מקווה ל....

הי מיכל, אני חושב שהקורונה מלמדת אותנו (לא בהצלחה...) צניעות מהי. נצטרך ללמוד לחיות אתה, כנראה, מבלי שתשבש מדי את חיינו. אודי

08/07/2020 | 12:53 | מאת: אביב 22

הי לכולם ... שירה ובמבי ....אתן יודעות עכשיו אני שמחה שאודי לא סגר בדני בלילה גם כשלא היה אף אחד כאן ... אוד...מעניין התהליך שאני עוברת ..מול כאן ובכלל ...פעם הייתי נכנסת ללחץ הפעם חשבתי שבטח אף אחד לא נכנס ולכן לא נכנסת ...דווקא התאכזבתי שלא סגרת הייתי זקוקה לרצפה הזו בלי יכולת לכתוב ... אבל אני שמחה שזה מה שבחרת לעשות זה הוציא את במבי ושירה ובמידה מסויימת גם אותי :) עוברת בימים אלו המון תהפוכות הקורונה הזו שיבשה את חיי וחיי משפחתי בהרבה היבטים .. בימים אלה כשעוד היינו בן תקווה להבנה שאין ...סגרו לנו את הדלת לגמרי ... כן לא כותבת ברור כי לא רוצה לחשוף פרטים ובכל זאת נראה לי שדי מובן .. הדבר היחידי שמחזק אותי זה התגובות של אלו שחיכו לימים האלה הכי הרבה ... הם מחוזקים עובדים יחד נעזרים זה בזו ...ופשוט מתפקדים מופלא ....זה מזכיר לי עד כמה מהמקום הנמוך שהייתי בו יצרתי חיים אחרים . הקורונה גם ביקרה אותנו ועדין ....כולם יחסית בריאים ....ונעבור גם את זה בשלום עם המון כוח... בכל האי ודאות וביטולים ומחלות ועוד....הדבר שהכי מדכא אותי זה התנהלות גופים גדולים כמו משרד הבריאות ומחדליו וצהל ואטימותו בקיצור ....חיים את החיים וכלום לא חדש ... אוהבת אותכם וכמוכם כאן ולא ממש כאן ..

09/07/2020 | 15:19 | מאת: מכל

איזו מדינה ואיזה בלאגן.... העיקר שאת בקו הבריאות.

09/07/2020 | 16:05 | מאת: חטוליתוש

אביבוש כן ימים לא יציבים משפיע על כולם ולא דווקא לטובה זו החותמת על כולנו עם הנגיף הקשה הזה שלא נראה שיעזוב בקרוב .כמה קשה ..כמה עצוב יפה שהוצאת מחוש ..טוב לקרא אותך ..כמו תמיד חסרה כאן .. חיבוק חטולית

הי אביב, ימים של שקט, בתוך הרבה בלאגן... נעבור את הכל בשלום, ברור. טוב שבאת, אודי

07/07/2020 | 20:28 | מאת: .במבי פצוע..

אודי.... וואוו... אני דואגת... מאוד... מאז שני בבוקר אני'רואה' סרטים בראש... קורונה.. דברים אחרים.... סיוט... אפילו הקלדתי את שמך בגוגל בכדי לראות קרה משהו שגוגל יכול לומר... ח'תכת סיוט.... ככה בכל התקופה המסוייטת הזו שאין לי בכלל מילים לתאר... ועם אמא צביה... רק עכשיו לאט לאט התחילה טיפונת לחזור איזו תחושה של ריצפה.. אתה יודע שמ ה18/3 עד ה 25/5 בכלל לא נפגשתי עם אמא צביב בקליניקה ? רק דרך הווצאפ... די... איזו תקופה... בהתחלה כשחזרתי לקלילינקה ,היו לי בחילות כשעוד עמדתי ברחוב , אפילו לא בחצר... חזרתי לשכב על הספה רק בשבוע שעבר... ובכל התקופה הזו , לא היה בי גרגר, אפילו לא גרגרון של כוח לכתוב משהו.. אבל כן נכנסתי ואני נכנסת כל יום וקוראת.. וזה משהו שמרגיע אותי... נותן לי איזו תחושת רוגע...שפיות.. יש איזו ריצפה... ומאז שני בבוקר שראיתי שלא נכנסת בראשון התחילו לי לאט לאט רעשים וסרטים בראש... אודי... נכון אתה בריא ??????? נכון הכל אצלך בסדר ??? נכון אתה בטוב ???? נכון זה 'רק' משהו שקשור שוב בבאגים של דוקטורס ??? ווא... זה.. אין לי כוח... אם מחר שוב אתה לא נכנס לפה אז אני אמחק בראש בכלל שהיה דבר כזה... ואולי רק נדמה לי שאתה לא נכנסת לפה ????? אולי בכלל נכנסת והכל בסדר ורק אני לא רואה שיש התכתבות ??????? שטויות !!!!!!!! אני יודעת שזה לא נדמה לי . אני יודעת שזה לא נדמה לי !!!!!!!!!!! אני יודעת שלא נכנסת לפה מיום חמישי בלילה... ואולי זה רק נדמה לי ????????????????? הלוואי וכל העולם כבר ייגמר מהקורונה

הי במבי, אני בריא והכל אצלי טוב. הפורום דמם כי איש לא כתב בו בימים האלו. אודי

09/07/2020 | 16:13 | מאת: חטוליתוש

היי במבי מתוקה כן מרגיש כמו חוסר ריצפה..גמני בעבר הייתי נחרדת כשהיה קורה מצבים כאלה..גם הייתי נכנסת וכותבת את הפחדים שלי . יודעת..מעולם לא שכבתי אף פעם על ספה/מיטה אצל מטפל/ת כלשהם.. תמיד יושבת על כיסא ממש לא נוח כי זה מה שמספקים שם במקום שאני מטופלת בו ...מעורר רגשות של ..איזה כייף לך יקרה שאת..הטיפול כנראה נעשה בניחותה .. בימי הקורונה גמני רק בווצאפ עם המטפלת בימים שיש טיפול .?! ולא מתוקה שום דבר לא היה רק נדמה לך באמת היה ""ריק בבית"" ולכן גם אודי לא נכנס והשבח לאל שהוא באמת בסדר גמור ..ושתמיד יהיה . איתך חטולית

07/07/2020 | 07:57 | מאת: שירה2017

אודי אני מקווה שאתה בסדר

הי שירה, ברור שאני בסדר. הפורום דמם ולא היו תכתובות בימים האחרונים. אודי

09/07/2020 | 16:14 | מאת: חטוליתוש

היי שירה יפתי כמה טוב לראותך כאן .. כבר נשארת בלי מילים.. איתך חטולית

02/07/2020 | 00:03 | מאת: חטוליתוש

נתקלתי במצב שאיני יודעת אייך להתמודד איתו ולא מבינה אייך בכלל לגשת ומה לומר אם פתאום נודע לי שמישהי מרגישה שהיא מאפשרת למישהי בתוכה לצאת בזמן שהיא בוחרת בכך ...מה זה אומר ? האם יש בה אישיות נוספת? ממש לא מבינה את הדבר הזה כלומר..יש לה שליטה על הענין או שזה בכלל משהו אחר.. אני ממש מוטרדת מחוסר הבנה ,. רוצה לעזור לה להבין אותה.. האם בכלל קיימת מודעות ל"עוד מישהו בתוכי" ואני יכולה ..אפילו קשה לי לנסח את השאלה שממש עומדת לי על קצה הלשון . אתם כבר בטח מבינים את נמצב יותר טוב ממני ומה אני מנסה לשאול.. תעזרו לי להבין שאולי אוכל לעזור גם לה.. חטולית

הי חטולית, דיסוציאציה היא רצף, ולא כל חוויה שיש בנו חלקים שונים היא בהכרח הפרעת זהות דיסוציאטיבית. לעתים אלו 'מצבי אגו' שניתן להיות עמם בתקשורת. דוגמא טובה לכך היא הסרט 'הקול בראש'. אודי

30/06/2020 | 13:40 | מאת: סיון111

בעקבות ילדות מורכבת ורצון להמשיך את החיים ללא משקעים- חשבתי לפנות לפסיכולוג. העלות מרתיעה אותי ולכן בהתלבטות אם לפנות לפסיכולוג דרך קופ"ח מכבי, אך לא בטוחה לגבי האיכות. אשמח לדעתכם ולהמלצות אם יש. המייל שלי- hodia71@gmail.com

שלום סיון, לגבי ההתלבטות - שווה להרים טלפון, להתרשם ממידת הכימיה ואפילו להיפגש ולהסתמך על תחושת הבטן הראשונית. יש מטפלים איכותיים וטובים גם בקופות. אודי

נמאס לי שאני זקוקה לה דווקא עכשיו!!!! נמאס לי מעצמי שאני עונה למטפלת שלי בציניות. וב...אוףףףףף... ואומרת לה בלי הסטריה!!! אוףףףףף השמירת מרחק ומסיכות...נו. איזה טיפול דפוק זה..אוףףףף ו...היא מוכנה לקבל אותי למרות שאני מסתובבת בגן צפוףףףףף. אוףףףףףףףף טוב שנגמר מחר. ולא בא לי בידוד...יש לי ולילדיי המון מה לסכן בבידוד. אז מנסים לשמור. נמאס לי מהקורונה! היא לא מפחידה אותי. מפחידים אותי האנשים!..אלו שלא אכפת להם מהזולת. שלא עוזרים למצב שלא יחמיר!!!!!! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף... אודי...אני לא יכולה ככה להמשיך..זה ממש קשה. אוף

הי מיכל, בהחלט מסובך ובהחלט קשה... אודי

29/06/2020 | 14:16 | מאת: ינשוף

אני לא מצליחה לעכל מה שקורה בטיפול דברים נאמרים של החלקים ואינני מסוגלת לשמוע יותר כן... אני רוצה להתחבר אבל לא בכל מחיר תקופה ארוכה של מצוקה היתה כאשר אפשרתי לחלקים לספר בסופו של דבר זה אני שצריכה לקחת פיקוד ולתפקד אני חושבת ששמעתי מספיק הנפש שלי לא יכול להכיל יותר המטפלת אומרת שאני זקוקים ל 2 פגישות כמו לפני הקורונה אבל אז היתי במצוקה נוראית רוב השבוע עכשיו אני הולכת פעם בשבוע ולי מרגיש שטוב לי יותר... נכון אולי מנותק יותר... אינני יודעת איך להמשיך בטיפול... כאשר הדבר היחיד שרוצים זה לספר את הסיפור...

הי ינשוף, זה באמת מסובך למצוא את האיזון בין הרצון לדעת ולספר ולהתחבר ובין הרצון להעלים, לא לשמוע ולא לדעת. וכנראה שבגלל זה 2 פגישות זה רעיון לא רע בעיתוי הזה. אודי

25/06/2020 | 20:14 | מאת: סוריקטה

משהו משובש בי היום מאד. מהימים האלה שהמשקל נושר בבת אחת ללא סיבה ידועה. אני לא יודעת למה משובש. כאילו יתמות הולכת ומאיצה. לילה טוב. מי יקום מחר ומי לא... סוריקטה

הי סוריקטה, מקווה שהבוקר יביא אתו נוכחות מיטיבה, גם של עצמך. לילה טוב, אודי

28/06/2020 | 05:22 | מאת: סוריקטה

אכן, אודי. השתמשתי בכמות מספקת של תרופות כדי להצליח לישון וגם לאסוף כוחות ולהתעשת. בדרך נס התחדשתי באחד המכשירים החיוניים. מייד ידעתי את המטפל, כמובן. אם מישהו ימות, זה לא בגלל שדאגתי לעצמי. חיכיתי כבר הרבה שנים. סוריקטה

24/06/2020 | 16:48 | מאת: אביב 22

שנה אחת וקנס של 7500 שקל וואוווווו ומה הנערים יעשו עם הסכום הענק הזה כמה שעות טיפול זה יכסה כמה מערכות יחסים שיהרסו או לא ייבנו זה יכסה שאלוהים יעזור לעולם המעוות הזה שנה מאסר לרוצח נערים אהההה סליחה זה לא רצח זה רק פגיעה מינית ....כן אני כועסת מאוד !!!!

24/06/2020 | 22:49 | מאת: מכל

פשוט נורא!!!!!!! עולם לא פייר!!!!!!!! נראה לי מלחמות מיותרות הבתי משפט והריצות וכאב הלב. ....אוףףףףףףףף

25/06/2020 | 05:33 | מאת: סוריקטה

הכעס מובן מאד. מניחה שאולי גם מתעוררת גם מחשבת נקמה, וזה בסדר. אין מה שיפצה באמת. ת'כלס העונש שהיינו מבקשות לפוגעים בנו ובכלל, עצום בסדרי גודל. הטיפול שעברנו, והשקענו בו גם אנו, רגשית וכלכלית, יקר מאד מאד מאד ותקווה שהוא הופך לנכס פנימי בכל זאת. לצד החרבות הפולשניות שנתקעו וחוללו מחול סוער. היום, בעייפותי, את יודעת, כבר הייתי מוותרת ומסתפקת בכסף שיספיק לי לחיות באיכות מסוימת את מה שנשאר. הפוגעים המשמעותיים בי כבר זקנים, הם כבר חיו והיו חופשיים להם בעולם. ואני, כאילו בבידוד גרוע משל הקורונה, כך הייתי. בכל אופן, מבינה אותך מאד מאד. עונש פשוט כל כך יחסית - אינו יוצר גם הרתעה כמעט. אכן מקומם... מה אומר... איתך, סוריקטה

25/06/2020 | 08:13 | מאת: אביב 22

אכן עצוב ולא מובן אתך סוריקטה מאחלת לנו שהיקום ישלח לנו די כדי לחיות בכבוד ובאכות מסויימת כי זה מגיע לנו ונקמה אין בי ....אני בקושי מצליחה לחוש כעס ....ולא פנימי או מפורק .... ימים טובים וקלים

הי אביב, בהחלט מכעיס. אודי

28/06/2020 | 05:20 | מאת: סוריקטה

הי אביב, בוקר ושבוע טוב, אני חושבת שאם ישנם חלקים שפוגעים בנו אנו, אז אולי קיימים רגשות נקם, רק שהם מופנים חזרה לתוך עצמנו בין חלקנו המפוצלים. מבינה היטב את העניין של הקושי לחוש כעס. גם לי יש קושי לכעוס ברגע אמת. יכולה להבין שאולי הייתי אמורה לכעוס ממרחק זמן. דיליי, אמרתי? חח בכל אופן, מאמינה שאני, אנחנו, באיזה תהליך פרידה מיטיב ומתמשך. תודה, סוריקטה

24/06/2020 | 07:08 | מאת: אביב 22

עכשיו תוך כדי תגובה לינשוף חשבתי לי שאם ברגעי בדידות וגל של כאב אני יקשיב לעצמי יחבק את עצמי ויזכיר לעצמי שהבור הזה של האין אמא , כנראה לא יתמלא אבל יש עוד חלקים בפאזל בעולם הזה ... נראה לך שתחושת הבדידות תהייה שונה . אני מניחה שהצביטה בלב תהייה שהתחושה הכואבת תישאר אבל אולי החוויה סביב זה תהייה שונה ואחרת . .. נראה לי שאני מתחילה את הבקרים שלי באמירהמול המראה ... "בוקר טוב אישה מדהימה אמיצה חכמה וטובה אני אוהבת אותך ואתך שיהיה לך בוקר ויום נפלאים כי מגיע לך " למה אני צריכה את האישור מבחוץ הוא לעולם לא ישמע אם אני לא יאשר את זה לעצמי ... נראה לי שאני מרגישה כמו ארכימדס בוקר טוב עולםםם

24/06/2020 | 14:24 | מאת: ינשוף

אביב יקרה מנסה להקשיב בפנים אבל מצוקה יש ובכי אין סופי.... אני מפחדת להתחבר...אולי יותר קל לא להצטרך את האישור מבחוץ.. את הקבלה מבחוץ... כרגע אני זקוקה לאישור מבחוץ אבל זה לא מונע ממני לנסות להקשיב בפנים.... מפחיד אותי לבד.... כל אחד והדרך שלו... ינשופים

24/06/2020 | 16:50 | מאת: אביב 22

נשמע לך שאמרתי שזה קל פשוט הבנתי כשכתבתי לך שזה בידיים שלנו שהלא נראה הוא קודם כל אנחנו שלא רואים את עצמיינו ... מי חושב שזה קל ....או פשוט ....הכי בעולם מבינה את הצורך של האישור החיצוני ....זה פשוט מחשבות שעלו בי תוך כתיבה לך למטה חיבוק

24/06/2020 | 17:56 | מאת: חטוליתוש

אביבוש כתבת המון דברים שגם אני מתחברת עליהם מדהים בעיני שכתבת מה את אומרת בבוקר מול המראה..מעולם לא חשבתי אפילו דברים כאלה על עצמי כמו שכבר אמרתי בעבר שאת פשוט מדהימה!!! ואם זכור לי ש..ארכימדס..הכל דבר שנגע הפך לזהב..או שאני בכלל מבלבלת אותו שוב עם מישהו אחר.. את אמיצה וחזקה יותר מכל מי שאני מכירה שאפו לך אשה מהממת חטולית

24/06/2020 | 22:33 | מאת: אביב 22

מרגישה כמו ארכימדס על הרעיון וההמצאה.....מתוך האמבטיה , אצלי זה היה תוך הכתיבה לינשוף ולא כתבתי שאני אומרת את זה כתבתי שזה מה שמהיום אני יעשה ....כי הבנתי שעד שאני לא אתן תוקף לעצמי שום קול חיצוני לא יחזיק יותר מדקה אז מנטרה לא מנטרה ....דרך ההגיון יחלחל לרגש ... את מוזמנת להצטרף אלי אחרי ברכות השחר ....להזכיר לעצמך כמה את מדהימה ...אם אין אני לי מי לי .... לא יועיל לא יזיק :)

24/06/2020 | 22:47 | מאת: מכל

אביב יקרה!!! החסר...ישאר חסר ורק אנחנו מנסות למלא..כנראה שהוא לא יתמלא לגמריי. אבל כן יש לנו יכולת לחבק ולאהוב את עצמנו. גם אני מנסה.. קדה מאוד. ינשוף ואביב כשיש חסך קשה למלאו אבל אולי ניתן קצת לחבק את עצמנו? טוב שאת אומרת מנטרות כאלה.. וחטולית, ארכימדס זה פיזיקאי, מתמטיקאי שרץ ערום מהאמבטיה כשגילה תגלית חשובה, האגדה מספרת שארכימדס רץ עירום וצעק בגאווה "מצאתי!" (אאוריקה), אחרי שגילה באמבטיה שחפץ שנמצא בתוך המים מאבד ממשקלו, בדיוק את משקל המים שהוא דוחה כשהוא שוקע.. החוק נקרא על שמו "חוק ארכימדס"....וכן יש את הסיפור על המלך שביקש שכל מה שיגע יהפוך זהב...זה משהו אחר. אביב התכוונה שהגיעה לתובנה חשובה. הלוואי שנגיע לתובנות חשובות.....חיבוק.

25/06/2020 | 04:58 | מאת: סוריקטה

אהלן אביב, בוקר אור, אמנם עפי"ר איני מצליחה לומר לעצמי שאני יפה או טובה וכו', בעצם בואי נתקן, לרוב, אין גישה ברורה בזכרון לאלו. ויש הבדל בין השניים. הבדל שהייתי עומדת עליו - גם רופא הנפש שלי אומר שאילו לא היו גם חלקים כאלה לא הייתי פה היום. או לא הייתי מסוגלת לעבור טיפול בכלל ובאופן כלשהו לשתף בו פעולה לצד ההתנגדויות. אבל לעתים רחוקות מאד כנראה ישנה איזו תנועה מעין סמויה חסויה שמעידה על כך שבאיזה מקום משהו בי מרגיש שלמישהו אכפת (קרי לי אכפת ממני, אבל ברמה של אמא אמא וכו' וכו'). הכוח הפנימי - הלוואי והיה חזק כך, שאפילו אם העולם אינו מאשר (וגם זה קורה), דעתנו נותרת איתנה. בוקר אור, סוריקטה

הי אביב, נכון הוא שפעמים רבות הבסיס ליכולת שלנו לפרגן לעצמנו מושתת על המובים החיצוניים שקיבלנו בילדותינו... ואם יש את היכולת להעניק לעצמנו מנטרה טובה כמו שתיארת - זה נהדר. זה קצת בין החוץ (המראה) לבין הפנים (האמירה היא שלך). באמת ארכימדס... :-) אודי

23/06/2020 | 19:53 | מאת: סוריקטה

הקורונה הגיעה למשפחה שלנו. לאחד הילדים. כמה רגשות אשם על ילד קטן אחד שבגלל שהרשה לעצמו לחיות ולהנות הוא מסכן את הוריו וחבריו היקרים, שנמצאים בקבוצת סיכון. תפיסה עצובה ומוכרת לנו. לי. מרגיש כמו הזייה מה שקורה. ועכשיו אני - לכי תקני לעצמך משהו חיוני לך כשאחרים כך סובלים. לא צריך להיות קשר. אנחנו נפרדים. אני יודעת. אבל הרגש. סוריקטה

24/06/2020 | 09:30 | מאת: אביב 22

וכמובן שאף אחד לא אשם לא חידשתי והחיים ממשיכים גם עם שמחות וקניות מגיע לך בלי קשר למה שקורה לאחר וזה לא כאלה מותרות מחזקת ומחבקת אביב

24/06/2020 | 12:36 | מאת: חטוליתוש

סוריקטה שלי נכון עצוב וכואב כשהמחלה כבר ממש קרובה מישהו מהמשפחה.. רפואה שלמה והחלמה מהירה לחולה אך איני רואה כל קשר עם הדאגה לחולה לבין זה שאת אמורה לדאוג לצרכים המינימליים שלך את לא צריכה להיות אחרונה גם לך מגיע ועוד אייך מגיע שלא יחסרו לך דברים בבית !! אינך חשובה פחות מאף אחד אחר להפך !! בלי רגשות אשמה וכו', תדאגי לעצמך מתוקה ויפה שלי חטולית

24/06/2020 | 15:28 | מאת: מכל

וואו. סוריקטה יקרה! מצטרפת לכולן. הכי מגיע ואיש אינו אשם. בוודאי לא ילד קטן!!!! רפואה שלימה.

25/06/2020 | 05:07 | מאת: סוריקטה

הי, רק אוסיף שהעניין הוא גם מעבר ל'רק' כסף. ברגע שנכנס לכאן גם אלמנט שמדגיש את התלות (הובלה, הרכבה, התקנה), וגם כניסה של מישהו למקום משכני, ולאחרונה אני מתביישת בו מאד מאד, אני לא מצליחה כל כך למצוא מקום. עוד לא הצלחתי ואני פוחדת ממש. גם מהטרדות. סוריקטה, הסגפנות והמזוכיזם גם

25/06/2020 | 13:24 | מאת: אביב 22

מורכב .....רק אומר שוב שמגיע לך טוב תאפשרי לעצמך אביב

הי סוריקטה, אני חושב שדווקא היכולת להעניק לעצמך משהו טוב מאפשרת לך להיות נדיבה גם כלפי הזולת שזקוק לחמלה. כדי לתת מקום צריך לדאוג שיהיה מקום... אודי

28/06/2020 | 05:25 | מאת: סוריקטה

הי אודי וכולם, אודי - מבינה את שאתה אומר בהקשר למקום, מניחה שגם המטפל אומר דברים דומים באופן ההתנסחות שלו. אני , כנראה, עדיין נמצאת ברמת הדקלום, אבל מנסה להקשיב ולתת למילים אפילו כמנטרה לחלחל יותר לעומק. זה עשוי לקרות. לאט לאט לאט. והקורונה - כולם בסדר, אבל הקטע של הבידוד הוא זוועתי. שלכם, סוריקטה

23/06/2020 | 07:53 | מאת: מכל

אודי...יש תמרורי אזהרה ושילוט אפילו באדום בוהק!! לבורות ...הבעיה שאני מתעלמת מהם לעיתים בכוונה...זה כאילו מגלה שהנפילה קרובה, כבר יודעת לא ליפול לפעמים לתוכם..אבל לפעמים כמו שכתבתי כאילו עושה" דווקא" וחופרת את הבור לעצמי...מבין??? למה אני עושה זאת??? אל תחזיר לי את השאלה בבקשה.... מנסה לחשוב שרוצה להכאיב לי כי מגיע לי רע ..ואולי כמו שאומרים שיש מזה רווח??? קשה לכתוב את זה.. די!!! נמאס. מגיע לי טוב?? נכון..פתאום לקראת סוף שנה בעבודה מגיע שפע של טוב וגם ממנו כאילו מתעלמת.. חבל

הי ניכל, הרי ברור שאחזיר אלייך את השאלה... מדוע לך לעשות זאת לעצמך? (השאלה היא בעצם - מה הפונקציה של זה בעבורך). אודי

22/06/2020 | 05:21 | מאת: סוריקטה

עדיין חצי סמויה, אבל חושבת שיכולה לזהות אותה... ואיך היא מתבטאת? כמה מהמכשירים הדי עיקריים בבית (ועכשיו יש בית, ואני אומרת, למרות ש-פחות מצליחה להתיידד עם המילה 'בית'), כמה מהמכשירים אמרו ביי ביי. מקרר, ומזגן ומכונת כביסה ועוד. גם לרהיטים די שלום שלום, אבל ניחא. ואני, לא מסוגלת לדאוג לעצמי למכשירים פועלים. מן הסתם לא לא חייבת להיות קנייה של חדש חדש (כאן עולה הנושא הכלכלי שהקורונה מתלבשת עליו). ואני כבר חברה ושותפה בקבוצות ממחזרות ודומיהן. אז סוג של תזכורת. לא חזרה לאחור ממש, כי יש קירות ורצפה וחדרים ואפילו מיטה (ובהקבלה גם בנפש) מה שלא היה לפני כעשר שנים. התאמינו - רק לפני עשר שנים פלוס הצלחנו לגייס משאבים להשגה ראשונית ביותר של מכשירים ורהיטים. לא היו לי משלי קודם בכלל. המקרר הראשון שלי בן עשר בערך. אולי אי פעם ניתן יהיה להיפרד איכשהו לאו דווקא מהמכשירים מאמא (האזורים הרעים שלה ולהתפשר על חלקיות חסרה כל כך); מאבא (על מעלותיו וחסרונותיו); בפנים הי כולם, בוקר אור לכולם, שלכם, סוריקטה

הי סוריקטה, תדאגי לעצמך, בוודאי! ובכיף! מתנות קטנות, מתנות גדולות... מגיע לך, אודי

23/06/2020 | 06:11 | מאת: אביב 22

כמה כואב כמה לא הוגן וכמה כוחות ויכולות ותקווה אין לי דרך לעזור עם המכשירים מכאן וחבל שאין דרך תקשורת אחרת מאמינה שיש דרכים להשיג גם אם לא חדש .... מקווה שיהיו בקרוב כי אלו מכשירי חובה ולא מותרות . הם מגיעים לך והם יהיו חדשים (אצלך )ויפים . איזו דרך מדהימה שאת עשית בעשור האחרון מאמינה שיהיו עוד ועוד צמיחות אתך בלב אביב

24/06/2020 | 12:30 | מאת: חטוליתוש

סוריקטה יפה שלי עצוב מאוד ... נסית אולי באתר יד 2 או באתר אגורה נאמר לי ששם אפשר לקבל גם ללא תשלום אוי מתוקה שלי איתך תמיד גם כשאיני כאן אוהבת חטולית

21/06/2020 | 23:13 | מאת: מכל

תודה סוריקטה, אביב וחטולית....קראתי אתכן. המון מחשבות איך יוצאים מבורות. לעיתים אלו בורות שחפרתי בעצמי לעצמי... אך לצאת לא ידעתי. אודי....אני בור בלי תחתית...לעיתים נופלת לבור של עצמי. מצחיק או טראגי...שאמא אמרה שאני אוכלת כמו בור בלי תחתית כמה צדקה.... היה לי ערב מאתגר במיוחד. לילה עכשיו. אלך לישון. אולי בתוך בור...בתוך..חור שחור. מחר אתעורר ליום בהיר....מחר יום אחר...או שמחקו גם את הסרט הזה שחלף עם הרוח.....

הי מיכל, לא קל לצאת מבורות, ולעתים אפילו חשוב להשאר בהם קצת לפני שיוצאים. ואני תוהה לגבי היכולת ללמוד בכלל לא להכנס לבורות (אולי אם יש שילוט ברור זה עוזר).

24/06/2020 | 12:25 | מאת: חטוליתוש

מיכלי מאמי גמני מרגישה כעת בתוך בור של חרדות ופחדים בגלל האי וודאות תודה על מילותיך מאמי מושיטה לך יד בואי החוצה לא טוב שם לבד חטולית

21/06/2020 | 14:34 | מאת: חטוליתוש

כמעט חודשיים בריצות אחרי בדיקות גם פולשניות וגם בדיקות למרפאת כאב וגם וגם וגם ועוד וגם נוסף... במסגרת הריצות שלי אחרי מכתבים לרופאים מקצועיים שמיעדים למרפאת כאב באיכילוב עדיין מתניידת עם מקל הליכה..עליתי לאוטובוס בדרכי הביתה..הנהג לא עצר בתחנה כפי שנידרש ממנו גם לא לגמרי באשמתו מםני שחנו שם משאיות עם סחורות שפרקו אותן ונאלצתי לרדת לכביש בכדי לטפס מעלה ..היה גבוה מידי נסיתי שוב לעלות רגלי לא החזיקו אותי ונפלתי לאחור עם כל משקלי הלא נעים על הגב שלי על הכביש..מחזה ממש מביש..אנשים טובים כולל הנהג עזרו לי לקום .. מאז אני בעוד טראומה מעליה לתחבורה צעבורית שאינה מתחשבת בנוסעים נכים ואני לא היחידה שמתלוננת על כך.. כל התקופה הזו המתח הנפשי אחרי היעד המתקרב ובא להשיג את כל הניירת שתהיה מוכנה עד להגעתי לאיכילוב מרפאת כאב גוזלת ממני את כוחי אפילו לנשום והנה זה כבר ממש מתקרב השבוע ביום חמישי..ועדיין תלויה בחסדיהם של העובדים השונים שאמורים לשלוח בין היום למחר את שאר המסמכים הדרושים .. והבטן רק הולכת ומתהפכת לי ..חוסר הוודאות אייך ומה יגיד הרופא המומחה שם במרפאה ..!!! קשה לי ברמות קשות תמיד האי ודאות של..מכניס אותי כמו תמיד למחשבות..חרדות..ואם כל המסמכים אינם מספיקים ?? האמת שבתקופה המטורפת הזו נעזרתי בבנים שלי מי יותר ומי פחות..הם כבר חושבים שאני חוזרת הביתה עם גראס רפואי ביד.. אינם מבינים שזה תהליך שרק מתחיל ואיני יודעת בעצמי כמה זמן יקח ומה יאשרו ומה לא !! כל השאלות שבעולם עולות לי בזה אחר זה..אייך יהיה אם כך..או..כך...עד שהמוח שלי נעשה כמו ג'לי בתוך אמבט אייך יוצאים מתוך כל הלחץ הזה אייך..תעזרו לי בבקשה כולם.. אודי יש לך אולי אינפורמציה שתוכל אולי להקל עלי להבין ולהרגע את התהליך הזה?? או אולי לכם יש נסיון כל שהו אייך זה עובד ?? חטולית

21/06/2020 | 23:15 | מאת: מכל

ממש נמאס!!! וקשה! ועצוב! אבל את חזקה ואיתנה מבפנים ולכן תצלחי את הדרך הזו! מאמינה בך! טוב שאת מטפלת בעצמך! את יקרה

22/06/2020 | 05:24 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, את כואבת מסיבות מוצדקות מאד. התארכות התהליכים מייגעת. התלות הרבה יכולה גם היא להוריד מהדעת. מרגיש לא פייר, מכעיס. עצוב. אנחנו בסביבה, מושיטים יד. אולי זה תורם קצת. החזיקי מעמד, ממש ממש קשה... :-( סוריקטה

22/06/2020 | 06:10 | מאת: אביב 22

שולחת לך הרבה כוחות לא מבינה בתהליך בכלל. זה מדהים בעיני היכולת שלך להמשיך ולעשות עבורך ולא להשבר בדרך מהביוקרטיה ושאר מכשולים בסוף דברים יסתדרו ובנתיים שולחת חיבוק

הי חטולית, איני בקיא בתהליך, אך יודע שהוא לא פשוט ושמעתי רבים מתלוננים עליו. זנ מתסכל מאוד וצריך סבלנות ואורך רוח רבים... אודי

21/06/2020 | 09:48 | מאת: ינשוף

לא רואים לא עוזרים אפילו שצועקים לעזרה.... אין מענה

21/06/2020 | 13:55 | מאת: ינשוף

אודי- האם הפנוזה יכולה להועיל ב די איי די??

21/06/2020 | 14:15 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה שלי לא רואים !! לא עוזרים !! עצוב נורא שזה המצב מה אוכל לומר לך עוד? שזה כואב ממש נורא ואין לי מילים יש לי רק חיבוק גדול עד אליך יפתי.. אוהבת חטולית

21/06/2020 | 16:45 | מאת: אביב 22

איזה חוויה מבאסת קשה מציפה ומטרגרת וכל כך מחזירה לשם מזכירה לכם שאני כאן ואני רואה ושומעת ושולחת המוני חיבוקים ויחד עם זאת מזכירה לכם שיש לכם אותכם יחד ואתם קבוצה מעלפת וחזקה לא יודעת אם יעזור אבל כל כך מבינה את ההרגשה ....חיבוק

21/06/2020 | 20:55 | מאת: ינשוף

חטולית ואביב יקרות מקל שאתן מבינות... חטולית- אוהבים חיבוקים מאוד - תודה אביב- תודה שאת מתייחסת אל כולם כאשר אני מנותקת מהם זה בכל זאת עוזר... וכן--- מקל שאת מבינה איך שמרגישים... .

21/06/2020 | 23:40 | מאת: מכל

כל כך קשה כשלכ רואים!! איתך...

22/06/2020 | 05:29 | מאת: סוריקטה

הי ינשוף, מכירה את התחושה של העיוורון. הייתי מכניסה לכאן את עניין החלקיות וההתפשרות. מציעה את המחשבה שאולי אלה בעיקר חלקים בך שלא רואים את האחרים. אבל מאמינה שגם משהו משודר החוצה ומתממש באיזה אופן. נשמע כאילו DID זה מפחיד (יצא חרוז), אבל בשורה התחתונה אנשים ככל אדם. אולי מיוחדים יותר אפילו. שלך, סוריקטה

הי ינשוף, אני משער שאשר לחבר את שתי הודעותייך ולקבל משהו מעין: 'האם היפנוזה יכולה לעזור ב-DID'? 'האם קולי יוכל להשמע'? בכללי - היפנוזה יעילה במקרי דיסוציאציה. אבל גם זה לא קסם ודורש לא מעט עבודה. אודי

24/06/2020 | 07:01 | מאת: אביב 22

את כתבת צועקים .....לא בטוחה שאת מנותקת מהם ....הם כאן והם חלקם ממך וכן ההתייחסות הייתה אל כולך ...כי המצוקה היא של כולם ואם תאפשרי לעצמך להיות כולם תרגישי הרבה יותר טוב... אם את תקשיבי לצעקות אם את תיראי אותכם...תרגישי הרבה יותר טוב . אוהבת

18/06/2020 | 21:33 | מאת: מכל

להגיד לך תודה. שאתה פה, מכיל, מבין ולא שופט או מבקר. עונה בעקביות ובתבונה גם אם אני לא ממש עונה לך מכובד....מצטערת על ציניות,אמירות כאלו לא לעיניין.. מצטערת. לא יודעת מה לעשות עם אכילה לא מאוזנת. מחשבות אולי לא מאוזנות...יודעת היטב מה צריכה לאכול ומה רצוי, לא מתחברת לדיאטניות ויודעת שרצוי לחזור לאיזון..... לא מצליחה. מנסה איתה בטיפול.. היה לי יום גרוע בעבודה;(בנוסף.....אוף מקווה שישתפר. שבת שלום אודי וכולם.

הי מיכל, תודה! ושתהיה שבת שקטה וטובה. אודי

21/06/2020 | 05:49 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, כזכור לי, אודי, באחת מתגובותיו לשירה הציע שני כיווני מענה - האחת הדהוד אמפתי בלבד. השני מעורר מחשבה (ולא קל, ואולי מעורר התנגדות). אני חושבת שבהיותנו קבוצה גרעינית רבת שנים, אפשר לנסות לתת מקום לשתי האפשרויות. וגם לנוספות. אאוצ'. גם אני מחפשת מאד את האמפתיה וההזדהות, בוודאי. הם חסרים מאד, וקשה לי למצוא את החלקים האלו בי. ולכן, גם אם הקול יישמע מבחוץ, לא בטוח שייקלט, ייספג, או מה שנקרא יחזיק מים לאורך זמן. תלוי בעיתוי גם... אנשים לא מעטים מתירים את השמירה ההדוקה בפרט בעניין התזונה בתקופה זו של קורונה. גם אני. כי כמה אפשר, את יודעת... אולי עם הסתגלות יחסית למצב החדש (והאולי מאיים), אפשר יהיה למצוא גם איזון מבחינת האוכל, איכשהו. נקווה שזה גל וזה חולף, למרות שמרגיש עכשיו שנכנסנו למקום שאנחנו לא בדיוק יודעים איך לצאת ממנו. שלך, סוריקטה

21/06/2020 | 14:07 | מאת: חטוליתוש

כתבתי וברח לי מעצבן כבר שנים שאיני מתייעצת עם דיאטיניות למינהן..כבר לא מתאים בכלל יכולה לגמרי להבין אותך גם בנושא,של האוכל...גם אני יודעת מה אני צריכה לאכול וגם מה הכמות הנכונה רק ש..כבר כבר תקופה כמעט של חודשיים בריצות אחרי בדיקות לכאן ולשם..עבור מסמכים שביקשו ממני במרפאת כאב ..ועדיין מחכה בין היום למחר לקבל עוד מסמכים..והלחץ רק מהמחשבה אייך ומה יהיה שם במרפאה...ומה הרופא יחליט..אני כבר שחוטה מעייפות תרתי משמע.. טוב נו..אז אכלתי..כן גם בלסתי..המון כי זו התקופה הזו עכשיו עם כל השינויים שבאים ולא פשוט..במיוחד גם לקשות תפיסה כמוני לכשארגע אחליט מה אעשה עם כל מה שנכנס מיותר למקומות שהתמלאו קצת מחליטה כעת לא להחליט מה לעשות עד יעבור המצב שלי לפחות איתך יפתי חטולית

21/06/2020 | 16:40 | מאת: אביב 22

מדוייק מאוד לדעתי הבור עמוק מידי והוא ניגלה במלוא מערומיו וכאבו ... אני לא יכולה להכיל את הבור הפנימי הזה וכל זמן שלא אצליח להכיל לא אצליח להחזיק כלום מהסביבה. זה עצוב כי בהחלט היום יש סביבה ותמיכה ....אבל הלב הלב רוצה את .... ואת הבור הזה אף אחד לא ימלא ...מה שנשאר זה ללמוד לחיות איתו ולשם אני חותרת ומכוונת ... בהחלט מאוד מדבר גם אלי מה שכתבת למיכל .... תודה על היותך אביב

18/06/2020 | 20:37 | מאת: אביב 22

הי לכולם ..... משהו קורה לי הרבה עשיה במציאות עומדת בכל המטלות בגבורה האמת גאה בעצמי השנה בחרתי נושאים קשים ממש עבודה על עצמי על בדידות ובושה ....האמת שאני מאוד אמיצה ועם כל האומץ וזה שאני גאה בעצמי עם כל האנשים במציאות שהיו וישנם שם עבורי כל האנשים ששיתפתי בחוויה שתמכו המון פידבקים אחרי שתי ההצגות אני לא מצליחה למלא את הבור שנפער בתוכי תחושת לבד ואין מקום תחושת עצב וכאב ורצון להעלם ומנסה בכל הכוח להאחז גם במציאות אבל כלום ואף אחד לא חודר וזה הכי עצוב ....שאני כל כך מבינה למה מבינה מנסה ופשוט .....אף מילה לא חודרת והבור הזה מבקש לבלוע אותי לתוכו מחפשת מקום להניח את הנפש ופשוט לא מוצאת סוריקטה מיכל קראתי אותכן , חיבוק של כוח ותקווה עבורכן אביב

18/06/2020 | 22:06 | מאת: מכל

תודה אביב יקרה... אביב, את אמיצה ולוחמת אמיתית. וזה קשה כל כך, גם אני גאה בך! יש לך הרבה במה להתגאות!! יש לך בדיוק את האומץ הדרוש! ואת לא לבד ..מבינה את ההרגשה שזה לא חודר, האמיני בעצמך ובסובבים שמאמינים בך!

הי אביב, מוזמנת לנוח קצת כאן ולנסות להניח. כמה שצריך, כמה שאפשר. אודי

21/06/2020 | 05:51 | מאת: סוריקטה

הי אביב, 'נכנסת יוצאת' כתבת בכותרת. רק לומר שזה אחד הביטויים המדוייקים ביותר, בעיניי. מוזמנת לקרוא את שכתבתי למיכל לפני כמה דקות. אם יש לך כוח. אולי ידבר אלייך גם. שבוע טוב, סוריקטה

21/06/2020 | 12:01 | מאת: חטוליתוש

תקופה לא קלה לך אך את כמו שבאמת ציינת את אמיצה וחזקה מאוד כתבת דברים נפלאים על כל מה שאת עושה ומתנהלת ובאמת מגיע לך כל הכבוד אין לי מילים חכמות כעת לומר לך מעבר לכך שהכי גאה בך בדרך הקשה שבה את מתנהלת !!! ישר כוח אהובה בליבי תמיד עימך גם אם איני תמיד נכנסת ועונה חטולית

21/06/2020 | 16:42 | מאת: אביב 22

זה תהליך . תיראי מה כתבתי לסוריקטה על העץ שלך .... ושוב תודה על המילים

22/06/2020 | 06:13 | מאת: אביב 22

מעריכה מאוד שאת כותבת למרות המאמץ תודה על המילים המחזקות

17/06/2020 | 10:59 | מאת: ענתי א

שלום, בתי בת ה34 מתגוררת עם בן זוגה זה מספר שנים, אך לא בטוחה שזהו הקשר המתאים לה לנישואין. מה עושים?

שלום ענתי, בתך תצטרך לקחת החלטה מתישהו, לכאן או לכאן. זה לא דבר פשוט לאנשים רבים, החוששים להתחייב לבן הזוג מתוך המחשבה שקיימת היכן שהוא אופציה טובה יותר... אפשר לשקול להמליץ לה לעשות את הבירור העצמי במסגרת עבודה טיפולית. אודי

17/06/2020 | 00:59 | מאת: אלני

שלום, אינני בטוחה שאני שואלת בפורום הנכון, במידה ולא. אשמח להמלצות למי לפנות. לפני כארבעה חודשים עברתי תאונת דרכים בתור הולכת רגל. לפי מה שנאמר לי על ידי הרופאים והמשטרה, עפתי על שמשת הרכב ולאחר מכן חזרה לכביש. מהתאונה עצמה אני זוכרת רק חבטה, ולאחר מכן יש לי מספר קטן של זיכרונות מעין הבזקים מהרגעים שאחרי התאונה, מהאמבולנס, חדר הטראומה וכו'. אני יודעת בבירור שאת הרוב אני לא זוכרת למרות שהייתי ערה, איכשהו הדברים נמחקו, זה הגיוני? אני חושבת על הנושא הרבה, ומנסה להיזכר אך זה לא עובד. האם יש דרך להיזכר במה שהיה? שאלה נוספת. יש לי מעין הבזק נוסף מדי פעם בשבועות האחרונים שבו הנהג לא מצליח לבלום אחרי התאונה ודורס אותי. אני יודעת בוודאות שזה לא קרה. האם יש דרך להיפטר מההבזק הזה לבד? אני לא מעוניינת בטיפול פסיכולוגי. תודה רבה מראש, אלני

שלום אלני, זה טבעי שאחרי אירוע טראומטי יש מחיקה של חלקי זיכרון. מאחר ואינך מעוניינת בטיפול פסיכולוגי, הרי שתצטרכי לתת לזמן לעשות את שלו ולסמוך על התהליך הטבעי של הנפש להתמודד עם החוויה. אודי

אודי, קל להגיד, קשה לביצוע. מאוד מקנאה באנשים הללו שלא אכפת להם מה אומרים...וכמובן שאת זה שמעתי רבות מהמטפלת. לא עובד ממש... בקשר לחיבור לשמחה ולספונטניות, גם מנסה. אכן יפה ההתבוננות במשחקי ילדים, אפשר ללמוד מהם המון. מעניין אותי איך יכול להיות שגם ילדיי כאלה? למרות שמעולם לא אמרתי להם איך אני מרגישה כלפי עצמי ותמיד עודדתי אותם , קבלו משובים חיוביים ועוד...ובכל זאת הם לא מעריכים את עצמם מספיק? תוהה אם העברתי להם את המסר של " לא טובים מספיק" כמו שאני מרגישה כלפי עצמי???? האם ילדים להורים בעלי דימוי עצמי נמוך מעבירים זאת הלאה???

15/06/2020 | 05:18 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, את לא הראשונה שיש בה צד שאולי מרגיש מותקף ופחות אוהד את האמירה 'לשים קצוץ'. בשעתו אודי השתמש מול אביב נדמה ב 'אז הם אמרו' וגם היא, להבנתי, פחות חיבבה את הביטוי. אני יכולה להבין שיש חלק שמצפה שייקחו צד. שיאמר לך - איזה אנשים מגעילים הם ועיוורים הם, ואיך נעמת אותם ונעמיד אותם במקום ונעניש אותם, ואיך אנחנו נקבל פיצוי וכו' וכו'. אגב, ייתכן שהם אנשים שיודעים גם להתנהג באופן מכוער ונוח להם להתעלם בלי קשר. אין סתירה. העניין הוא ש אההממ בעיה מסובכת יותר (או, אפילו פחות אפשרית) לשנות אדם אחר, סובב. או אפילו להחזיר את הזמן לאחור... *כן* ניתן לשנות משהו בנו, חלקים מאיתנו, תגובות שלנו, ואז, אולי תוצאה לכך היא גם שינוי של מערכות היחסים עם הסביבה. מה שקורה, שוב, כפי שאני מצליחה להבין במקרים כאלה, הוא שיש בנו חלק שמזדהה עם הדובר. מדזהה ורוכב על הגל ומעצים אותו מאד ואפילו נכנס למעגל של הרס עצמי. כאן, כאן, אנחנו יכולים בהדרגה לנסות להשיג שליטה. במובן זה שאנחנו מבינים שהאחר *נפרד* מאיתנו. לעתים, מה שאמר מעיד אולי עליו בעיקר. הוא אמנם יכול להזכיר לנו מערכות יחסים בעבר ולהתלכד איתן יופי, אבל אפשר להבין, וכך, אולי ללמוד לעצור את המעגל המסחרר שנכנסנו אליו. אז אנא, גם אודי אדם. ומקצוען. גם המטפלת חוזרת שוב ושוב ומזכירה את התפיסה, אז אולי יש בכך משהו. ולכן, אולי לא כדאי 'לשים קצוץ' לזלזל ולהדוף בכזאת קלות דווקא את הכיוון של המטפלת ואודי. יש קול שנשמע כך, אולי, וזה בסדר, רק צריך להכיר בו. בטח שזה לא קל. וגם מבינה את הקנאה. עדיין חושבת שכן שווה להקשיב לסביבה בכל מקרה, לצדדים שונים ולהרכיב לך את התמונה שלך באיזון המתאים. לא פשוט - בטח. אני מאמינה שהתגובה האוטומטית עשויה להיות המזדהה טוטאלית - אבל, לפני שנוצרת העצמה אפשר לתפוס 'על חם' ולעשות פניית פרסה. אני הצלחתי השבוע להתעשת מאיזו חבלה שלא תאמן שגרמו פה ובמקום לכעוס שנתיים, התחברתי ביחד מהר יחסית, וזאת חתיכת הישג. ויתרתי על הריגוש של הכעס המתלבה והסוחף. גם חושבת שעיקר מה שעובר לילדים הם דברים לא מודעים שמשודרים להם. לא חושבת שאת עם דימוי עצמי נמוך דווקא. את גם יכולה שלא. תלוי למה את מתחברת בך. ואם יש פיצול - נו, את יודעת טוב יותר. בוקר אור, סוריקטה

15/06/2020 | 05:47 | מאת: סוריקטה

הי שוב מיכל, בהמשך להודעה קודמת שלך - כתבת על הפריאריות. אני חושבת שצריך לשים לב האם אנחנו פועלות מתוך רגשות אשם, או 'כי לא נעים לנו' או 'מה הם יגידו עלינו', 'יגידו עלינו שאנחנו רעות'. או, לחלופין, מחפשות ותלויות בשבחים מהחוץ. מהחוץ, כי לנו לא נוח עם עצמנו איתנו. בקיצור - גם פה אפשר לומר אז הם יגידו. ושוב, כנראה קטע של גבולות עצמי, הגדרה והפרדה. ובנוסף, חושבת שמזהים את החולשה הזו, רגשות האשמה הטבועים בנו מהר מאד. יום נעים, סוריקטה

וואו סוריקטה.. המון חומר למחשבה. תודה רבה.

הי מיכל, שום דבר אינו אמור להיות קל לביצוע. אלו דברים שיש ללמוד ולתרגל. היכולת לשנות את המאזן בין החוץ (=מה הם חושבים) לפנים (=מה אני רוצה ו/או צריך) כך שיהיה שקול יותר - עומדת בבסיס ההמלצה. אבל אלו גם קלישאות שמתיישבות היטב עם קלישאות מהסוג השני... אז אפשר לבחור איך להתייחס לזה. אודי

שלום, אני מזה חודשים מנזה למצוא לעצמי טיפול פסיכולוגי, די דחוף. בבקשה - בהסדר מכבי. אפשר במרכז אפשר גם בשרון. מישהי *מומלצת*, לא אקראית. אני שואלת כל אחד כל מקום כל מדיה שהיא - ואין מענה, אין ישואה. אודה לכם להמצלתוכים. תודה.

שלום יאיא, מאחר ואיננו ממליצים כאן שמית, את יכולה לצרף מייל אליו יוכלו לשלוח המלצות ישירות. אודי

11/06/2020 | 18:51 | מאת: מכל

אממממממ, התאוששתי מהדיכי שהיה....הוקל לי. הבנתי שאוכל ובעיקר פחמימות מרובות בכוונת זדון אצלי זאת דרך לומר " תראו אותי, רציתי שמישהו ישים לב הפעם ששמנתי. בעצם שבעלי....והסתדר בסוף והייתה לשנינו שיחה על הכל... בקשר להתנדבות או רצון לעזור שסוריקטה רצתה שנשתף.....אמממ, אני לא מרבה לשתף במה שאני עושה לטובת האחר זה קצת ככה...לא על מנת לקבל פרס ולפעמים גובל בפריאריות....רק אשתף שאני עוזרת המון לבת משפחה שלי עם ילדים קטנים שאמא שלה נפטרה והיא לבד....באה לקלח, ארוחות ערב וכו...וגם השבוע עזרתי לחברה שרצתה שאעבוד ביום חופשי שלי ואני בדרך כלל לא מסרבת. . כאלה. ועזרה להורים בקורונה משני הצדדים קניות וכו....לא נראה לי שונה במיוחד ממישהו אחר.... משהו אחר: מה אני עושה עם הרגשת הערך העצמי????? נורא קשה לי לעבוד על זה...להעלות אותו. להבין שאני בסדר, שאני לא טפשה, סתומה, דוחה ולא מסוגלת להיות אדם מתנדב טוב כזה...אני לא,! פשוט לא. כל מה שאני עושה כל אחד יכול. אני אף פעם לא אהיה מספיק טובה וזה כואב לי..

הי מיכל, לאט לאט. חלק מהעניין זה ללמוד לא לשים קצוץ על מה שחושבים ולשים לב לרגשות של שמחה וספונטניות אצלך. תסתכלי על ילדים משחקים. ככה... אודי

11/06/2020 | 11:04 | מאת: סוריקטה

לנתב עודף אנרגיות (אגרסיות) באופן יחסית פחות מעודן. חשבנו על איזו אמנות לחימה מעבר לפעילות הפיזית שאני עושה (הרבה) ממנה. אולי... סוריקטה

הי סוריקטה, מומלץ ביותר. גם כיף, גם מועיל ויישומי וגם סובלימטיבי. אודי

11/06/2020 | 05:27 | מאת: סוריקטה

הי לעצמי, מה אומר שקט. בודד. עייף. חסר. הפחד מהמולה ושאון והמון אדם היה גם לפני הקורונה. הם מתיישבים יחד. אולי בהמשך אצמיח ענף נוסף לעץ הזה. אבל אני בריאה יותר, והכוונה גם לנפש. יש קריסות, עמוקות, אבל מי היה מאמין שעם היסטוריה כזאת של עשרות שנים כל כך עקומות, (ואולי גם היסטריה כזאת) חזרתי באופן מסוים לתוך החברה האנושית. ומתקשרת. לילה טוב, סוריקטה

הי סוריקטה, היכולת לתקשר את זה חשובה בעיני מאוד והיא הכרחית בחזרה אל החברה האנושית, כדברייך. החוסר הוא המפתח לתנועה הזו. לילה טוב, אודי

10/06/2020 | 13:02 | מאת: ינשוף

כואב לי הנתק מעצמי.. ומהחלקים בתוכי מתמידה בטיפול וזה מעצים את הנתק.. אומרים לי שצריך סבלנות ולקבל איפה שאני נמצאת אבל ככל שהימים עוברים ומרגישים יותר ויותר מנותקים מאבדים תקווה

11/06/2020 | 05:19 | מאת: סוריקטה

הי ינשופון, את יודעת, אני מוצאת קשר בין פנטזיית הצלחה לבין ייאוש, כשהמציאות, האיטית לפעמים, והמתסכלת, מכה בפנים. אולי כדאי למצוא במקביל דברים קטנים ופשוטים שעובדים מהר, את יודעת, כמו עבודות יצירה של פעוטות בגן - עבודה פשוטה פשוטה, לא מדויקת, לא ממש צריך כשרון מיוחד, אבל יוצאות תוצאות מרהיבות וצבעוניות ואמיתיות ומשוחררות ממאמץ קל באופן יחסי למשהו שמניסיון די בטוח עובד ויוצא חמוד. חיבוק, סוריקטה

אולי זה לא נורא שאני מנותקת אולי זה לא נורא בכלל אולי זה פשןט מצב שאני צריכה להסתגל אליו

היי ינשוף, אולי לפעמים צריך שמישהו אחר יעזור להחזיק בשבילך את התקווה? אז מחזיקה בשבילך כרגע עד שיתבהר ותוכלי להחזיק....

הי ינשוף, בעייני, עצם העובדה שאת מתמידה בטיפול - זה פועלו של החלק עם התקווה. אודי

וחושבת שחייבת שגרה. נורמליות. מסגרת כלשהי כי יצאתי קצת ממסגרות.... אמנם עובדת ומקווה שלא יסגרו...בעלי עובד לסרוגין. בית. בעבודה. הבן מתחיל השבוע שוב בזום, וצריך עזרה כי הוא לא בנוי לזה בכלל. יצא לגמריי ממסגרת. הגדולים בבית לומדים גם מהזום. אני היחידה שפיזית בעבודה. אז הבית ככה בשלט רחוק....אוכלת כל מה שבא למרות שיודעת היטב מה כדאי. רוצה להרוס לעצמי. להכאיב לי...כזה אבל לא באמת... ואחר כך יורדת על עצמי.טיפשה, סתומה אלו המילים העדינות.....הכאב והעצב מגיע לי...לא מגיע לי טוב.....ומחשבות של חזרה לאחור. האם כלום לא למדתי בטיפול???? השגרה הזו..רעה לי. הורסת. הפחד ההתחלתי להורים הפך ללא אכפת לי....ועוד.. כעסים. לא יודעת מה בעצם אני רוצה מעצמי??? כעס על עצמי. כעס פנימי למה אני מרגישה ככה????

הי מיכל, ראשית, זו לא בדיוק שגרה עדיין... שנית, אפנה אלייך את שאלתך - למה את מרגישה ככה לדעתך? אודי

07/06/2020 | 05:18 | מאת: סוריקטה

הי כולם, בעצם אני רוצה איכשהו לנסות לעזור לי ולנו להתחבר לחיים. לפעמים גם בלי להרגיש. ובכל זאת, ניסיון כן להרגיש, גם אם קצר ונעלם. החלטתי לפתוח עץ שבו אזמין אתכם לכתוב מה המחווה היפה שראיתם (מולכם, שלכם ועוד) שהייתם עדים לה בימי הקורונה. בשבוע שעבר שיתפתי קצת ככה את סובביי, מכרים מהיומיום, במצב הרוח הקיצוני מטה, בגוף שמדבר, ועוד. עשו לי הפתעה מיוחדת במינה. קטנה, חלקית, כן, אני צריכה כל כך המון ולאו דווקא מהם. אחרים מהצד התלהבו ובאמצעותם הבנתי כמה זו מחווה יפה כל כך. גם אני עצמי תרמתי רבות לסביבה ככה בשקט שלי בעיקר בתקופה של הסגר, ולמען אנשים בבידוד. תוכלו לספר על משהו מזה בעולמכם, אם תרצו? סוריקטה

08/06/2020 | 15:43 | מאת: מכל

היי סוריקטה, הרבה מחוות יפות ראיתי. דוגמא: שכנים שנכנסו לבידוד עם ילדים לשבועיים ( לא היו חולים) כל השכנים עזרו להביא קניות וכדומה. את יודעת מה מכעיס אותי במדינה שלנו? הרבה דברים...חלק מזה שהמדינה לא מוכנה לתת כסף אם היא לא רואה מזה רווח בעצמה! שהמדינה נהיית קפיטליסטית ולא סוציאלית... אז מה שקורה שכל הנזקקים בגלל המדינה שלא עוזרת להם זקוקים לחסד הזה מאנשים אחרים. כך נוצרו עמותות וכו' והמדינה כבר סומכת שמישהו אחר יעזור...עצוב ממש! יש אנשים טובים שעוזרים בארץ וכל הכבוד! וזה מאוד בולט אצלינו...חבל שהמדינה סומכת על זה....

הי סיוריקטה, כדי לא להפריע לתגובות שאולי עוד יגיעו - אומר רק שבוע טוב בחזרה... אודי

09/06/2020 | 05:43 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, אני חושבת שהכעס אותו דיברת ממשיך את הקו אותו הזכרתי - אנחנו, שלקחנו אחריות, גדולה עלינו, שהייתה אמורה ליפול בימים עברו על ההורים. המדינה הגדולה והעוצמתית מול הפרט הקטן, החלש והנזקק. ואיכשהו אולי גם יש משהו נחמד במחווה קטנה מאנשים שביססנו איתם מערכת יחסים מסוימת ואולי קצת אמון. ואז לא פשוט להתפשר, פחות לחמוד, פחות לקנא. לקבל חלקיות. להבין שאין בלעדיות. מורכב. תודה שכתבת. סוריקטה

אני לא.. זאת שגרה ולא שגרה...ויש קושי ...ועצב. ולא טוב לי. חזרתי לאכול לא מסודר...לא נכון... והמטפלת אומרת שקודם אשתדל עם המזון ואחר כך השאר...אבל לא בטוחה זזה הנכון...מה קדם למה הרגשה רעה או האוכל??? כאב שחזר. יחד עם השגרה. איזושהי הזדהות עם שירה..

הי מיכל, אולי באמת יש היגיון ביצירת שגרה מסויימת סביב האוכל ודברים אחרים, כאשר המסביב פחות שגרתי. להרגשת הכאב והעצב יש מקום. מה הם אומרים? אודי

07/06/2020 | 06:05 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, האוכל אצלי, למשל - לא מבוקר וכן מבוקר. מה זה אומר? אין ספירה של כמויות או קלוריות, אין ארוחות מסודרות. אבל כן יש שמירה על גיוון מצומצם מכוון, ועל סוגי מזון שאני משתדלת להמעיט בהם. כן ולא הייתי אומרת שנכון לומר. מסכימה עם אודי, ששמירה על מה שאפשר בתוך השגרה יכול לתרום. גם אני הוספתי למשקל - מניחה שבגלל שינוי ברמת וסוג הפעילות הגופנית. מסתבר שלא מעט אנשים הצליחו גם את הטוב בתקופת הסגר וכד'. שבוע טוב, סוריקטה

04/06/2020 | 19:29 | מאת: שירה2017

קשה החזרה לשגרה המרוץ האינטנסיבי חוסר הסנכרון בין האיברים וגם זה שבין המחשבות למה שבא לביטוי בפועל הנפילות הזחילה ההתבוססות בכאב שאינו ברור לגמרי לעתים מתבהרת תמונה ולעתים הוא כאב חסר פשר כאב של כפיות טובה של חוסר הכרת תודה על היש יש דברים אני אומרת ומנסה למנות בבוקר ובערב אבל הבוקר בוכה ומפוחד וסכיני הערב ננעצים בעצב הלב מחסיר פעימות או שועט כמו הזמן ואני לא מצליחה לגעת רק משתוממת או מבוהלת או לא מבינה איך שקט הוא רק מילה כל כך צועקת

04/06/2020 | 22:41 | מאת: מכל

יקרה, כל כך קשה לחזור לשגרה..כי זה לא באמת שגרה אבל מעין ציפיה להכל רגיל..ובעצם כלום לא רגיל. והרגיל זה הקושי...איתך.

הי שירה, שמתי לב למשהו מעניין בצורת הכתיבה שלך: בכותרת היו מלא מלא נקודות, בטקסט אף לא נקודה אחת או פסיק. כתבת שועט. כתבת מרוץ אינטנסיבי וכתבת חוסר סנכרון. אודי

03/06/2020 | 18:47 | מאת: לנה

אימפולסיביות .. ,,,סליחה,,, (ללא צורך בסליחה כמובן :-) )

04/06/2020 | 09:59 | מאת: חטוליתוש

אימפולסיבית...וזהו.. השארת הכל פתוח והלכת..?? יותר פרטים...אפשר.. חטולית

שלום לנה, הנה, אמרת. והתנצלת. אם תרצי - מוזמנת לתת הקשר ולהרחיב. אודי

03/06/2020 | 12:33 | מאת: ינשוף

חודשים כבר מאז הקורונה אני דיי מנותקת מבינה שיש צורך בניתוק כדי לתפקד ולטפל בחולי קורונה.. אבל יש מחיר... אני בסף של תשישות פיזית... מרגישה כל הזמן שאני עומדת להתעלף... בקושי ישנה בלילות... וכנראה אנחנו בגל שני ויש דרך ארוכה עד שזה יגמר בטיפול אני מתוסכלת כי הניתוק גם שם ואולי עוד יותר כי יש פחד להתחבר ולהתפרק..

04/06/2020 | 09:58 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה זמנים קשים עוברים עליך בקו הראשון בטיפול בחולים..מאוד קשה..ולהגיד שבאמת מבינה אותך יהיה לא נכון מצידי...כי אני לא שם מבינה את הצורך בניתוקים על מנת לאפשר להמשיך לתפקד מאוד קשה הפחד להיתחבר בטיפול קשה ואז יש ניתוקים....השאלה היא עד מתי תאפשרי לעצמך להיתנתק ולא להיתחבר לכאב ולתת לו סוף סוף מקום ..להיות..להרגיש..להיתמודד..?? בעצמך אומרת שכבר עובר המון זמן מאז תחילת הטיפול ושהתקציב מקשה עליך מאוד..הגיוני..לדעתי את צריכה לקחת עצמך למקום שאחת חייבת לצאת משם כאלו שזה ענין שתלוי בחיים..אולי רק כך תקבלי אומץ לעשות צעד נוסף ולדבר..גם הם כבר מבקשים ממך לשחרר.. איתך בלב מתוקה שלי חטולית

04/06/2020 | 13:13 | מאת: ינשוף

חטולית יקרה תודה על המילים הרכות שרוצות להבין וגם מחבקים... זה המון בשבילי... את יקרה כל כך ינשופים

הי ינשוף, אכן, הניתוק עוזר לעתים לתפקד, ואכן - כמו שכתבת - יש לו גם מחירים. בדרך כלל, לאורך זמן ובתוך מסגרת טיפולית, מתאפשרים החיבורים. אודי

שאני אנחש???? איזו הזדמנות?? למה?? הזדמנות ל... זאת לא מידה טובה ולדעתי צריך לדעת לשלוט בכעס לא???? יש סדנאות לכעסים.. אז הזדמנות למה???? ויפה שאתה תמיד רואה טוב בכל דבר;) הפעם לא רכיתי טוב.. ריב עם הבעל לא תמיד מוביל לחיבוק ולהשלמה...וגם לא לחיבוק וההבנה. סורי. הלוואי.

מיכלי מאמי צודקת לא תמיד ריב עם הבעל מוביל להבהרות.. אני בעזרת המטפלת שלי לומדת לכוון את הריב למקומות שבהם אפשר גם לדבר אחרי המריבה ולהבין אייך לצאת ממנה בלי להישאר ברוגז ממש לא פשוט..ועם השקעה רגשית מאוד מאוד מכוונת לצאת עם בסדר הכל הגמר ומשם ממשיכים הלאה ריב גם לא צריך להגיע לטונים גבוהים לא מעליבים.. לא אומרת דברים קשים שאין דרך חזרה מהם אלה מנסה לנתב את המילים בצורה יותר מחושבת פחות מעליבה ונכון שזה דורש המון מחשבה ...ואת יודעת שהמוח שלי עובד נורא לאט אולי האיטיות שלי במיוחד בחשיבה עוזרת לי לסנן דברים כואבים ברגע של התפרצות...כדאי לחשוב אייך להאט את התגובה גם הספונטנית למקום יותר רגוע ובטוח.. מבינה אותך מאמי חטולית

הי מיכל, הרעיון הוא לא חיבוק והשלמה, הרעיון הוא חיבור וביטוי לרגש שמרגישים, והיכולת להרגיש שזה לגיטימי. אודי

01/06/2020 | 22:36 | מאת: אביב 22

אומר לך רק ואומר גם לי שהסורי קטנה ... צריך להאמר אחרת סורי שלא ראינו אותך סורי ילדה שאנחנו חברה עיוורת אטומה ורעה סורי ילדה שנתנו למישהו להכאיב כל כך ושתקנו סורי ילדה את אמיצה וגיבורה ואנחנו אנחנו חברה דפוקה ועיוורת מבקשים ממך ילדה גיבורה סליחה

02/06/2020 | 05:04 | מאת: סוריקטה

הי אביב, העיוורון הזה הוא קטע מדהים. הוא אפילו בוירטואלי, כך אני מרגישה, ואני מנסה לשאול את עצמי איך או מה בי מעוור. הילדה הזו אולי הייתה גיבורה, שגם בחרה בחיים. גם את. לשרוד כאלה התקפות כל כך הרבה שנים וכל כך אינטנסיביות ואיכשהו להישאר בעולם בסוג של לכאורה חלק מהקהילה. מה שגם יוצר בלבול. אולי. מה שמתרחש לאחרונה בעולם הזה ומופגן בחדשות נוטה להראות בעיניי עד כמה הוא מחורבן. ועם זאת, בעולם הקטן פורחים פרחים וצומחים צמחים ונולדים גורים. סוריקטה

03/06/2020 | 14:12 | מאת: חטוליתוש

אכן כן העיןורות הוא מנת חלקם של אלו שלא ראו שלא הגיבו.. הכאב נמצא בכל נים ונים בדם הזורם וזועק..מתי כבר יצילו אותי מכל זה?? תני לסורקטה הקטנה מקום לנשום מקןם להיות...את המקום שלה להיות כי היא אינה אשמה!! אמרי לה סורי ..קטה האהובה.. לא ראיתי אותך סורי..קטה..לא נתתי לך מקום לחיות לא מתוך בחירה רק מחוסר ידיעה שאת קיימת !! בואי כעת אחבק אותך ואוהב אותך גיבורת חיי שהחזת אותי מעל פני המים הסוחפים ולא טבעתי בזכותך אזלו ...סוריקטה אהובה חיבוק עגק לך אמיצה חטולית

03/06/2020 | 20:12 | מאת: אביב 22

רק להגיד שקראתי ותודה מצטערת בימים אלא אני הצל של עצמי ...

04/06/2020 | 05:43 | מאת: סוריקטה

01/06/2020 | 22:33 | מאת: אביב 22

אני במצב ממש רע אני מודעת אני מבינה ובכל זאת לא מצליחה להתרומם אולי פעם ראשונה בחיי שהכאב העצב הריקנות הדכאון הרצון באובדנות כל כך חזקים אני לא יעשה כלום אבל הקורונה הציבה מראות כואבות והמון הבנות שחילחלו מההגיון אל הרגש עשר שנים של פגיעה וכולם הסיתו מבט הצידה מה זה אומר עלי מה זה אומר על מי שאני בעיני אחרים ובהגיון מבינה הכל ... אבל הרגש מוצק אותי כמו שאמא עשתה פשוט מוחק מוחק מוחק מוחק מוחק כמו שלא קיימת עצוב כל כך ... חלק שבי כל כך מאס בחיים וחלק אחר נאבק על כל נשימה על כל צמיחה על כל צעד .... וההבנה של המחיקה הזו החוסר נראות הזו כל כך מחלחלת ושורפת בנשמה מעולם לא הרמתי ידיים אבל אני מבינה שהכאב הזה לא הולך להעלם אני אצטרך ללמוד לחיות עם הכאב הזה עם הדיכאון והעצב ותחושת החידלון לצד המקום החי הבועט .. כמהשאמא אחת יכולה להרוס חיים שלמים עצוב כל כך .....ואני כבר זקנה מידי ועדין היא מתוך זקנותה מכאיבה ופוגעת ..... ואני רק רוצה לצעוק למה אמא למה ....אבל היא כל כך זקנה ואני שותקת ....שותקת ומדממת בתוכי ... סליחה שפורקת כאן ...כבר לא עומדת בכאב הזה יותר

הי אביב, וןב שכתבת. חשוב שלא להמחק, וחשוב שתשמע הזעקה. אודי

02/06/2020 | 05:14 | מאת: סוריקטה

הי אביב, רק אוכל לומר שאני מאד מזדהה עם התחושה העוצמתית בימים אלו. כאב נפשי קיצוני על הגבול שבין (המטפל, כמובן יודע). כן ידעתי כאלה בעברי. ולא חתכתי, ולא השתמשתי בחומרים, וכדומה. גם לא ניסיתי להתאבד. זה נורא. מניחה שיש קשר לתנאי הסביבה של הקורונה - בידוד, ריחוק ועוד ועוד. הבדידות מורגשת חזק במיוחד. אומר לך מה כן עשיתי בכל זאת - שיתפתי, כשיכולתי בכלל להוציא מילים, אנשים בהרגשה. חלקית, אפילו באופן מנותקף לא עד הסוף (שזה מפחיד כשלעצמו ועשוי גם להגביר), לקחתי באישור הרופא כמות כפולה של תרופות כדי להצליח לישון בלילה ולנוח יותר משלוש שעות (שזה הרגיל); עשיתי מקלחת ארוכה; חיבקתי ונישקתי את חתוליי הבריאים. את אולי מוקפת באנשים כל הזמן ומוגבלת באפשרויות, וזה יכול להטריף ביותר, אני יודעת. עוד נדבר, סוריקטה

03/06/2020 | 14:04 | מאת: חטוליתוש

מזדהה עימך בכל מה שכתבת ומזדהה גם עם הצעקה החנוקה שלך אמא למה??? חיבוק עוטף עולם אהובה שאת גם לי אזלו המילים וכבר לא יכולה לכתוב את הכאב.. חטולית

03/06/2020 | 14:40 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, כמה כאב..בלתי נסבל, כל כך מבינה ומזדהה. איתך שירה

מקווה שיקלט כי זה חשוב לי לכתוב לך מקווה שתגיעי למקום של סורי קטנה שככה התייחסתי אלייך, שתחבקי את הילדה הזו הקטנה... סורי/קטנה שפגעו בך, שלא יכולתי לחבק שהרחקתי אותך ממני... זו הסליחה שאני חשבתי עליה. מאחלת לך להתקרב אליה ולא להרחיק, להקשיב לה כי יש לה הרבה מה לומר. לקרב את הטיפול גם...פחות להרחיק ויותר לקבל ולהקשיב להכללללל

02/06/2020 | 05:19 | מאת: סוריקטה

את יודעת מיכל, קראתי את ההודעה שפתחת ודבר ראשון שחשבתי לי הוא על הכאב העצום שאני מרגישה כששולחים לי תמונות של החבריה שטיפלתי בהם בעבר (והיום הם בגנים, בי"ס, או אפילו צבא) ואני לא יכולה לחבק. ואלו תינוקות שאהבתי. אהבתי כל כך. ואסור לגעת. עכשיו גם לקראת סוף שנה ומחליפים משפחות. זה קורע אותי. תודה לך, מיכל. שלך, סוריקטה

פשוט וואו...זה כאב גדול. מקווה שתוכלי לחבק את עצמך בחזרה. ואת הילדה הזו שהיא את.