פורום פסיכולוגיה קלינית

היי. סוריקטה???? ברצינות?? יותר מ400שח?? דיייי. מטורף! בכל אופן...נכון אודי, זה יותר מסובך מרק כסף. אבל לדעתה אני לא זקוקה לה יותר כרגע באופן קבוע בעצם היא צודקת. בכל מקרה היא תמיד חשבה שבעלי צריך לדעת..אני חושבת אחרת. היא לא מכירה אותו...לא הכל אפשר לשתף עד כדי כך. מבחינתה הכללללל צריך להיות מדובר בין אנשים. אני לא מבינה אף אחד לא שומר לעצמו כלום??? קשה לי כרגע כי אולי סגרתי בפני עצמי את הדלת. עצבים של רגע. כי נמאס לה כנראה מתשלום נמוך שלי. אז זהו המחיר גבוהה. והמחיר הנפשי? כרגע אין ממש כזה. אז זהו. סיימתי שוב איתה ;)

יותר מכפול. גם ידידיי, אנשי המקצוע, לוקחים יותר. 400 זה כל כך המאה הקודמת... הרשי לי להאמין שלא סגרת את הדלת וזו תחושה שעוברת בך מעת לעת, אבל בת תיקון או שינוי. סוריקטה

לפגישה אחת יותר מ400 שח??? 800 שח למפגש אחד בלבד??? מה הקטע??? למה מי הם המומחים שלך? הצילו. תסלחי לי נשמע ניצול. לחודש יוצא מלא... למחיר של 400...אז כפול??? בסכום הזה אני משלמת למספר מורים פרטיים לבן שלי. יחד. פלוס פוקלין שעולה 360 לחודש פלוס הורמון גדילה 300 לחודש..לא נשמע הגיוני שתחיי ברמת חיים נמוכה בשביל טיפול. אוף. מרגיז ממש!!!! מצטערת יש לי משפחה לפרנס....אפשר תמיד דרך קופ"ח או מסובסד. לי זה מסובך כשרוצים להסתיר🤦‍♀️🤦‍♀️🤦‍♀️

הי מיכל ובוקר אור, שיערתי שיוזכרו הארגומנטים שהעלית. אני חיה ברמת חיים נמוכה יחסית (אבל היא גבוהה ביחס למצב הקודם - הודות לטיפול), וחייתי ברמה פחותה קיצונית בהרבה (כפי שכבר כתבתי - בלי בית ובלי תכולה של בית ועוד ועוד) בעיקר בגללי, ההיסטוריה ואיך שהשתמשתי בה. רשמתי למטה - שקרוב לתחילת הדרך, בכל זאת אחרי הכרות מסוימת עם המטפל, המחיר היה מוזל באופן מיוחד בגלל מצבי. וכתבתי בעבר גם שהסתייעתי כלכלית. ורשמתי למטה גם שהתעריפים מותאמי מטופלים. אדם שמרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש ישלם תעריף מלא. לאדם כמוני תהיה הפחתה, אם כי עדיין הסכומים יהיו גבוהים עבורי. וגם - היום, כשיש לי כלים, היפותטית הייתי יכולה לבחור מסגרת סיוע זולה יותר, שתהיה איכשהו גם מותאמת. אבל הנפש מתעקשת שלא. שמחתי כשראיתי למעלה שהבנת שהמטפלת באה לקראת ולקחת את זה לכיוון של הערכה. אין לי משפחה וגם לא תוכל להיות וזה מעציב. לא הצלחתי לגדול לשם ולעוד מקומות. מעבר לכך, כשילדים גדלים במשפחה - בחלק מהמקרים תיתכן הקלה היות שגם הם משתתפים בהכנסות נוספות. וגם לבני הזוג על פי רוב יש משכורת. יש לי איזו תחושה שבאופן כללי רצים לעזור לבנאדם עם ילדים ומשפחה, או המשכיות כלשהי. ולאדם בלי - פחות. בעניין ההסתרה - התכוונת לזו שאת מספרת עליה מול בעלך? ונותר, אולי, למצוא את הקשר בין הפסקאות... בוקר טוב, סוריקטה

הי מיכל שוב, למוח שלי קשה להתעורר בתקופה האחרונה. נזכרתי שאחת השאלות בפגישה הטיפולית הראשונה ראשונה שלנו הייתה האם יש לי חשבון בנק. מאד לא היה מובן מאליו שלשכמותי היה. וכן היה. תמוה, אך היה. והיה בו כסף. שאלה חשובה מאד. אפילו מעין תנאי להתחיל טיפול פרטי מתוך כוונה להתמיד. ובכלל כשעדיין לא מכירים. ראי, האיש הזה הציל את החיים שלי, היחיד שבכלל הצליח במה שנקרא טיפול מולי, והיה מאד לא קל איתי ובוודאי (אני יודעת, שאלתי וקיבלתי תשובה) היו רגעים שהייתה מחשבה לוותר עליי. זה לא שאני עכשיו חייבת להקריב 'עבורו' ה-כ-ל (כמו שהיה מול אמא ודמויות שפגעו בי, למשל). ולפחות איני יודעת שאני מרגישה כך מולו. ולו היה כך - משערת שהייתי מקבלת פרשנות, או, היום, אפילו רואה בעצמי. מאמינה שלו הייתי מצליחה לצמוח יותר - אולי הייתי יכולה, למשל, לנסוע לטיול או לפתח קשרים ועוד, ואז ייתכן שפחות הייתי נצמדת לטיפול. תודה על השיח שעורר בי מחשבות וזכרונות. סוריקטה

שלום רב, מה אפשר לעשות אני נמצאת משבר רציני וממושך בחיים ואני חייבת דחוף טיפול פסיכולוגי קריטי בשבילי, אבל בגלל המצב המאוד קשה אין באפשרותי להתחייב ליום ושעה קבועים.

הי נגה, כמטופלת - אני חושבת שהיות בטיפול וחלק בלתי נפרד ממנו (טיפול מהסוג המוכר לי) הוא שמירה על סטינג, קרי, בין השאר, שעה קבועה. אולי זה בפני עצמו יסייע לבעיה שהגדרת כבעיית זמן. סוריקטה

שווה לילה לבן בשביל הקלטת סינגלים. וואו. אתה רציני ממש. איזה הספקים. ואכן כפי שרשמו פה בעבר - מעורר השראה. שמור על עצמך גם אתה, טוב? בהצלחה! סוריקטה

מצטרפת. אלוף!!!!! 😍

כמה כייף שאתה משתף בעוד 2 סינגלים בהצלחה רבה 👍👏👏 חטולית

מקסים לשמוע איזה מקום אתה מפנה ליצירה שלך, ליצירה שבך !! וגם מעורר השראה כמודלינג ... בהצלחה מרובה אודי יקר!!! במבי

נכנסתי רק לרגע... סוריקטה אהובה ויקרה ראיתי שאביך נפטר, שולחת חיבוק אהוב מרחוק

הי חנה, אצטרף לאודי ואשאל גם אני לשלומך. ותודה על הניחומים. להתראות, סוריקטה

היי חנה כמה טוב שנכנסת והצצת לכמה רגעים באמת מה איתך ? באמת מזמן לא שיתפת ואני חושבת עליך לא מעט ומחכה בכל פעם שאני נכנסת לראות גם אותך.. מיכלי מאמי את צודקת המחירים לא פשוטים אך אם תסתכלי על מה שאת מקבלת בתמורה למה שאת משלמת..לעניות דעתי מה שאת מקבלת בטיפול שווה את הכל כי את יוצאת מהמטפלת עם כוחות מחודשים להמשיך ואת לא חייבת להפוך את זה לקבוע ...אני מאמינה שכתצטרכי היא תוכל תמיד לקבל אותך אוהבת חטולית

אודי, ריגשת אותי עם תגובתך... לא ברור מאליו ואפילו מרגישה דמעה, לא יודעת אם תראה בין שלל הודעות הפורום ובכ"ז אכתוב מעט, אני עדיין ממשיכה בטיפולים ( פוריות) ולא מאמינה שחלפה לה שנה שאני בתוך זה...שנה של הרבה כאב, מחר נפגשת עם רופא חדש כדי לחשוב מה ואיך אפשר עוד לעשות...

כמעט ולא ראיתי שכתבת...(: ואם תראי עכישו, תתסכלי מה עניתי לאודי בתגובה.

אני אמפולסיבית ..אוףףףףףףף אבל באמת לא יודעת..אולי היא אמרה את זה כי אני באמת לא צריכה..שאבין...אמרתי שאני לא יודעת אם אני צריכה בכלל טיפול. היא אמרה שזו לא השאלה השאלה אם אני רוצה? אז בסכומים של היום..לא חושבת שרוצה. לא מבינה כל כך..רוצים שנבוא רק שממש אקוטי לנו??? כי ככה זה מרגיש. למרות שברציו מגיע למטפלים להרוויח. אבל מי מקבל בימנו 400 שח מי??? לא לשעה אלא בעצם 50 דקות..בעצם 45 היא מטפלת....אוף 45 דקות . אמרת היי וביי...אוף. אני משלמת מורים פרטיים, מורים - עם שלא מעריכים :( אפילו לא חצי מטיפול.... אני מרוויחה 40 ש"ח נטו 🤣 אולי טיפה יותר לשעה.ברוטו אולי 70 שח... הכי קשה שזהו וזה לתמיד. אין סיכוי שאבוא שוב. וזה עצוב. מאוד. אני בשוק בכלל אודי שאתה פה וזה כן, מעין טיפול בקטן, בהתנדבות??? השתגעת? למה אתה כזה טוב לב? למה? אתה יכול להסביר לי מה מניע אותך להשאר פה? לא להציע פתאום כתיבה בתשלום :( אוף עצוב לי נורא. ...( סליחה אל תגידו שהכנסתי לו רעיון לראש🤦‍♀️) פרידה והפעם לתמיד. בלי דלת פתוחה בלי חלון בלי צוהר בלי פתחון קטנטון..בלי כלום. האם אתן משלמות מחיר מלא?? פרטי??? כי דרך קופ"ח אי אפשר למשוך שנים... זה 15 מפגשים ואחר כך בקשות לתוספת..וצריך אבחנה ורשום לך בתיק. שאלתי מה הייתה כותבת באבחנה אם הייתי מבקשת היום מצחיק שאמרה שכיום לא הייתה ממש כותבת אבחנה...פעם כן. כשהגעתי אליה. כי היום אין אבחנה. זה טוב...כנראה. סליחה שהצפתי ..ובטוחה שאתה חושב שמגיע למטפל פרטי לקבל כזה סכום. עבד קשה, למד הרבה וכו'. אבל זה קשה לשלם את זה למטופל..קשה. יוקר המחיה גם ככה חונק. אודי...זה חייב להיות לתמיד? האם הסכום הזה ירחיק אותי כמו לא לקנות שתיה ממותקת כי זה יקר....התמכרתי לטיפול. ועכשיו גמילה בבת אחת..ככה מרגיש לי פתאום.

הי מיכל, להבדיל, אמנם, כי איני עם תארים רשמיים, גם השכר שלי נמוך. התעריף שאני משלמת לפגישות עם איש מקצוע גבוה בהרבה ממה שרשמת. אני מוכנה להשקעה הזו והיא מאד חשובה לי. סוריקטה

מיכל הי, 400 ש"ח לפגישה היום ? איפה את חיה..? :) לדעתי, מטפל פרטי לוקח היום כפול מסכום זה על פגישה אחת.. אולי יותר ? יכולה לשתף ולומר לך שכשנפגשתי עם אמא צביה לפני למעלה מ 13 שנים , ובהתחלה ,היה מדובר על פגישה שבועית אחת התעריף היה גבוה מזה שציינת.. קולטת ? לפני למעלה מ 13 שנים התעריף לפגישה שבועית אחת גבוהה יותר מו שציינת... היום ,אין לי מושג לגבי תעריף פגישה שבועית אחת , א. בגלל שאני נפגשת עם אמא צביה 4 פעמים בשבוע וככל שישנן פגישות רבות יותר -כך העלות הכספית על כל פגישה פוחתת . ב. בגלל שמאז שהגעתי אליה, היא לא העלתה עבורי את התעריף... בספטמבר, למעשה משבוע הבא, הסטינג אמור להשתנות, אנחנו נעבור להיפגש 3 פעמים בשבוע ואני מיוזמתי חושבת לשלם יותר על כל פגישה. כפי ששילמתי בעבר כשנפגשנו 3 פעמים בשבוע . (הגעתי אליה לפני 13 שנים והתחלנו בפגישה שבועית אחת ואחרי בערך חודשיים עברנו לפעמיים בשבוע ,אחרי חצי שנה בערך עברנו ל3 פגישות בשבוע, לאחר שנה בערך עברנו ל 4 בשבוע, ואחר כך במשך 4 שנים נפגשנו 5 פעמים בשבוע ולפני מס' שנים חזרנו ל 4 בשבוע ומשבוע הבא זה יהיה 3.. זהו לבנתיים.. שלך, במבי

וואו.. אוף המחירים. במבי יקרה! התקדמות! אלופה שאת....בהצלחה. אני צריכה להגיד תודה אם כך... קשה.

את תדירות הפגישות. ובכלל זמני המעברים. בעבר הייתי מתמקדת בזה באופן דומה למדי, ובשנים האחרונות ויתרתי והפסקתי לספור. אולי דווקא בקטע טוב של שחרור. אולי. אצלי עלו התעריפים (אבל בסדר, בתקופה של התדירויות הגבוהות, בהן גם ההכנסות שלי היו די אפסיות התעריף היה נמוך באופן מיוחד, למרות שעבורי זה היה המון). התעריפים עתידים לעלות שוב ב 2023. הזמנים זורמים. בכל אופן, אני חושבת שיש התאמה למטופל, למיטב הבנתי. לילה טוב, סוריקטה

לא יודעת איך בכלל לכתוב לכם . אני הרבה זמן על אותו סכום נמוך אצל המטפלת שלי שכאמור נפגשנו בזמן האחרון כל שבוע בתאום כזה כל פעם כשיצא... נפתרה פחות או יותר הבעיה. והיום באתי לדבר אם לקחת עיפול באופן קבוע או שוב רק כשאצטרך. אז ...וואו. בגלל שהיא יודעת שאין לי בעיה כספית ממשית...ובעלי עובד ומרוויח סבבה. אמרה שאם ארצה להמשיך באופן קבוע זה ממש לא קרוב למחיר של היום...מחיר יותר מפי 2 שאני משלמת היום. ודברנו על לבוא לקראת אז היא מוכנה לבוא לקראתי אבל הסכום הוא קצת פחות מפי 2 של היום. עדיין הרבה מאוד אבל ככה משלמים לפרטי ....אוףףףףףףףף ואז אוהו..אז..היה לי קשה כל כך... אפשר דרך קופ"ח שהמחיר פחות אפילו ממה שאני משלמת כיום אבל אז זה יהיה רשום, מתועד..ובעלי לא יודע כלל שאני בטיפול זה עושה לו רע בכלל הרעיון שאני מטופלת. ..היינו בסרט כשהוא ידע😱 הוא יצטרך לדעת ...לא רוצה שידע. אוףףף קשה ומסובך. יודעת שככה משלמים אני לא חיה בבועה. אבל זה נורא נורא יקר. החוגים של הילדים לא עולים ככה..אוףףףף והאם בכלל אני צריכה אותה? אולי לא? אמרתי שבא לי לקחת את הדובי שלי שהבאתי לשם למשמרת ולעזוב..לא לקחתי אותו. ... אני עצובה כי זהו כנראה. נפרדנו...והפעם לתמיד..אין סיכוי שאגיע הדלת נסגרה. היא לא חושבת ככה. אמרה שאדבר איתה עוד כמה ימים..לא בא לי! בא לי לטרוק דלת בחוזקה. אני מעולם לא מתעצבנת עליה או רבה איתה..אז רק בכיתי . התלבטתי בכלל לגבי חיבוק בסוף אבל חיבקתי בכיתי ..וזהו. אמרתי שנה טובה. זהו!!! מגמר הפרק איתה. לתמיד! לפני זה חשבנו על פגישות סדירות יום ושעה שאם יתפנה תגיד לי. עכשיו שלא תגיד!!!! אני לא אשלם סכומים גבוהים כשבעלי לא יודע..וגם לא אוכל לבוא דרך קופ"ח שוב מאותה הסיבה..... אז שלום. ומאוד מקווה שלא תבוא לי בחלום!

היי.. סוריק, אצלי לא מכירים כלל את מה שהיה בעבר. להפך מי שמכיר מהעבר חושב שהיה מושלם...ואני טובה בלהסתיר..עדיין כן, אלו הדברים הלא פתורים שלי. אז התחושה שלי שונה משלך.. מה שכן אוכל לומר שאני מתחברת בדרך כלל מהר ובקלות יחסית כי אני מיד מתחילה בשיחה כנראה. תמיד יהיו לי נושאים משותפים, תמיד אחייך, תמיד אראה שמי שמדבר אליי הוא סופר חשוב ואקשיב לו בקשב רב...למה זה קורה לי? אין לי מושג. אודי..תובנות? ואז מתחברים אליי כל מיני טיפוסים..ומכל גווני הקשת ואני זו שלא משתפת, מתרחקת ונוצר מצב של אין לי חברים כלל. ..כי כל החברים הם יותר "מכרים"..קשה לי להסביר. גם פעם לא היה לי "חבר'ה" כי לא שמרתי על קשרים. וכשאני זקוקה לאוזן קשבת או לשתף אין את מי..אולי אני בחרדות שיגלו מי אני באמת או מה שאני לא רוצה לשתף..לא יודעת. אמנם זה היה לי מאוד חסר והמטפלת כל הזמן נסתה למצוא לי מישהיא לשתף או חברה שכזו ולא ממש צלח... כרגע יש לי מישהיא שספרתי אבל זה הפך להיות שוב השיתוף שלה איתי ולא ההפך... אולי לפעמים זה קורה כי אני לא רוצה להעמיס על מי שכבר עמוס במילא... לא יודעת. היא נחמדה וכפית ועדיין לא מרגישה ..יש לי בעיה רצינית ברגש כנראה שלעולם לא תהיה לי ה"חברה הכי טובה שלי" .. שוב, חברה של כולם אבל בתכלס של אף אחד. וזה קשה לפעמים...

הי מיכל יקירתי, עדיין מוצאת קווי דימיון. גם אני יכולה לנהל שיחה חביבה ולבבית עם עוברי אורח חולפים, ומאינטימיות או הישענות אני חרדה מאד. זהו בקטנה. אאחל (שוב בקטנה) שהלילה יהיה ליל מנוחה. שלך, סוריקטה

אודי.... אתה יודע ? מרגיש לי אין.... ריק... ממש לא כלום... אמא צביה יצאה לחופשה של שבוע ביולי. היא יצאה לחופשה של שבוע גם באוגוסט מ ה 13/8 - 20/8 החופשה השנייה שלה הייתה עבורי קשה מאוד. אני גם יודעת שהיא אמורה לצאת לחופשה שלישית בספטמבר. נפגשנו 4 פעמים בשבוע שעבר (לאחר שחזרה מהחופשה השנייה שלה) כל פגישה הייתה קשה מקודמתה. בראשון ושני אמרתי לה מילים פוגעניות, אכזריות... אני מכירה את נקודות החולשה שלה ופגעתי בדיוק במקומות אלו... היא גם אמרה לי:" פגעת חץ בדיוק במקום" בהמשך ,ביום שני, אמא צביה ממש נקמה בי.. הרגשתי שהיא באמת מתנקמת בי ואמרתי לה.. בשני שעבר הלכתי ברחוב והרגשתי שאני לא מסוגלת עם הכאב הזה.. באמת ,באמת שרציתי למות.. לא כנקמה בה על שנקמה אלא בגלל שלא יכולתי לשאת את הכאב והסבל. ברביעי כשהגעתי אליה, אפילו היה לי קשה לדפוק על דלת הקליניקה. כל הפגישה שכבתי עם עיניים עצומות ולא הוצאתי צליל. לא הייתי מסוגלת. אולי הייתי קצת מתה..(?) בחמישי, אמא צביה ניסתה, אפילו בתוקפנות ש"נדבר"... אמרתי לה שלעולם לא אסלח לה... וכן.. סיפרתי על הפגיעה.. בשישי היא כתבה לי הודעה... כמו שאולי הבינה פתאום מה שחזרה באופן מדויק מצב בלתי אפשרי עבורי.. אודי.. אני אמורה להגיע שוב היום בארבע אחה"צ אליה... מרגיש לי שהרגליים לא מסוגלות לשאת אותי לשם... אודי...:(((((((( לא מאמינה...פתאום נוזלות לי דמעות מהעיניים תוך כדי שאני כותבת לך... לא מסוגלת... אתה יודע מה אודי? לא יודעת אם תבין.... היא הרי וויניקוטיאנית... ביום ראשון ושני הייתי עם 'רוע ' כלפייה בגלל שחוויתי נטישה והיה לי רע. אבל בשני במהלך הפגישה, נכנסתי למצב כזה של.. הרבה פעמים אני שם.. כזה.. לא יודעת להסביר... אבל זה המצב הכי הכי שברירי ורגיש.. כזה כמו עובר ???? תינוק בן יומו ???? לא יודעת להגיד מה זה... אבל ברור שכשיש את המצב הזה אסור שהיא תתנקם בי והיא אפילו אמרה כאילו לעצמה: "אני מקשיבה, יושבת.... כאילו עושה לעצמה סדר של אמא שמכבסת את הבגדים,דואגת וכו טכנית ופיזית... אבל ללא חום, בקור מקפיא עצמות!!! וזו לא פעם ראשונה וזה בסדר כשזה קורה.. אבל לא הפעם , לא הפעם כשהייתי במצב הזה כמו עובר ?? כמו תינוק בן יומו ???? וכשיצאתי מהמצב הזה והרגשתי שהיא כמו קרח, מצאתי את עצמי ממש מתחננת אליה שתפשיר...שלא תהיה אלי כל כך קרה... היא אמרה שהיא לא יכולה.... גם אמא שלי לא היתה אדם רע... היא רק לא יכלה.... לא יכלה להיות אמא כה,חמה אוהבת... לא מתוך רוע.. פשוט לא יכלה... לא היו לה 'עצבים' להניק... הייתי במיטת תינוק והיא שמה בקבוק חלב על כרית וכך שתיתי את החלב כתינוקת... בדיוק זה מה שאמא צביה שיחזרה... הייתי בקליניקה אבל 'השתייה שקיבלתי ממנה היא קפוא'... לא מסוגלת לראות אותה יותר... מבחינתי, אמא צביה מתה... אבל גם אני באיזשהו אופן מתה... במבי

יואו במבי יקרה, אמנם כתבת לאודי, מרשה להכנס? כמה קשה אחרי שפוגעים במשהיא קרובה כ"כ...כמה קשה ההרגשה של הנטישה שאחריי. זה מסובך, אני חושבת שאולי היא רוצה להראות שיש גבול?? אני לא יודעת אלו דברים נאמרו בניכן, יכולה רק לשער שהתגובה שלה לא נובעת מנקמה (פירוש שלך??)אולי מגבול? אולי שתביני שגם היא בן אדם, עם כל מה שנובע מלהיות אדם, בן אנוש. אני בטוחה שתחזרי, לאט הדברים יסתדרו. דברי, דברי ועוד לדבר כי זה כל מה שנשאר לעשות...בהצלחה❤

מתוקה שאת כמה רגשות קשים את עוברת וחסר לך החום של אמא צביה לא חושבת שהיא נוקמת בך אולי מנסה משהו אחר אחרי הכל היא מכירה אותך הכי טוב מכולם את בטוח לא מתה גם לא ריגשית אחרת אייך היית מרגישה ? כן הקיפאון הזה יכול לגרום להרגשה שהכל מת בגלל האכזבה .. לכי ודברי כמו תמיד ומקווה שהפגישה הבאה תהיה חמה יותר אוהבת חטולית

הי במבי, את נשמעת לי סופר פגיעה עכשיו וגם מוצפת אגרסיות וממש ניתן להבין זאת לאור כל השינויים הצפופים בתבנית הפגישות המוכרת. מעבר לולידציה שאתן לרגשות העוצמתיים ארצה להזכיר ש ראשית, בחדר הטיפולים נמצאות שתי נשים מבוגרות, שתי בנות אדם, ואת לא באמת תינוקת במציאות. למרות שברור שיש בפנים עוללה פגועה מאד. שנית, היות שעברתן יחד כבר כברת דרך באנליזה - ייתכן שאמא צביה מצפה ממך איכשהו כבר להשתמש בכלים שרכשת מתוך הכרות שלך איתם. קרי, לא להתנהג כמו אותה תינוקת, אלא לדבר על זה, ובשלב מאוחר יותר אפילו לא לנהל את השיח הפנימי מולה, אלא מול עצמך ולהציג בפניה את התוצאה. מוזמנת להראות לאמא צביה את מה שכתבתי כאן באומץ. נתתי לך כאן מילים טובות ומיטביות, לפחות בעיניי וכוונתי מלב אל לב. איתך, סוריקטה

מיכלי וחטוליטוש יקרות! לא יודעת להסביר לכן... כן מרגיש לי שהיא פעלה גם מנקמנות... לא רק, אבל גם... פעם קראתי בספר שיצא לזכרו של יורם חזן ז"ל פסיכואנליטיקאי ידוע שנפטר מהרגע להרגע, בכל אופן קראתי את מילותיה של אשתו מיכל חזן פסיכואנליטיקאית בזכות עצמה, היא כתבה שהיא מרגישה שהיא מהלכת /נמצאת ב'שטח הפקר' המילים שלה מדייקות את החוויה שלי, אני מרגישה מהלכת/נמצאת ב'שטח הפקר'... אני יודעת שמדובר על שיחזורים.. ועדיין... זו החוויה שלי.. במבי

הרשו לי להצטרף קראתי כל אחת מכן עכשיו, אחרי ששלחתי תגובה לבמבי היקרה, ומילותיכן דיברו אליי מאד ואהבתי. חיבוקים גם לכן, ומקווה, במבי ואודי, שזה בסדר, סוריקטה

במבי אהובה, אם אפשר... חוויתי לא מעט תגובות נוקשות וקרות אל מול הבעת תסכול קיצוני או מילים שעלולות לפגוע. חשבתי שהמרחב מאפשר אבל נראה שיש גבול וכשהוא ניצב... וואו איזו שבירה, איזו תהום של ריק ואין ותחושת מוות מרחפת על פי התהום. תוהו ובוהו אמיתי. כאב מפלח וחד של אין אונים ושקט. אחר כך חוזרים עם הפחד והכאב אל הדמות האנושית והמיטיבה בדרך כלל, שלמרות כל הכעס דלתה נותרת פתוחה וידה מושטת. איתך שירה

הי כולם, מתנצלת על הודעה חדשה נוספת. אני לבד. זה יישאר, כנראה, אבל השעות האלה. היה ריטואל קבוע עם אבא - בחמש לפנות בוקר היינו מחליפים מסרים, על פי רוב הוא היה מתלונן על נכותו, סבלותיו וייסוריו ועל לילות לבנים, ואני, אני רק הייתי מחכה לראות שיש ממנו אות חיים ומנסה לנחם. היום ראיתי סימן למסר, הודעה מאיזו קבוצה שלא מעניינת אותי בדיוק וגם נמחקה, אבל הלב חשב שאיך הוא שזה לא אבא. כשאני בדרך לעבודה, נקודת הנפנוף לשלום שלנו נותרה - אבל אין למי לנפנף. ומן הסתם, עוד המונים שכאלה. קמתי היום לעבודה. לראשונה מאז שאבא איננו במציאות, אך נוכח מאד אצלי בראש. עד היום, גם בימים קשים מאד תפקדתי כביכול כרגיל. היום באופן מיוחד איני יודעת איך ומה יהיו ההמשכים. ושאלנו מה ייפתח - אולי לשביב שניה ראו ניצנים, וזה מאד יפה שיש להם תצוגה על פני השטח, כי לרוב גם זה מסתיים בשכבות העמוקות מבלי דעת. אבל במוח של סוריקטה כמו במוח של סוריקטה הם נרמסים, וכבר כל כך מאוחר בשנים, שאין לי כוח. נשארנו ברמת המחשבה והדיבור שנמחקו. לא באמת, כי הרי אני זוכרת. ניסיתי (טוב, פעמים ספורות, נכון שאפשר לנסות עוד). אבל ניסיתי. באמת לא היה לי כוח. אחי ביקש סיוע במשהו שקשור למוסיקה ולי יש אוזן (קשה לי להבין שיש את זה לי ולאחרים אין) ופעם מזמן הייתי מתלהבת ומתעקשת להשלים עד שאשיג. הפעם ויתרתי. כך גם בתחומים אחרים בהם שלטתי מאד בעבר וזנחתי. מאידך יפה שמנסים להשתמש בי. חלפו שנים ואיש לא חשב לעצמו, ועכשיו וואלה פתאום קצת נוצר לינק קטן מחודש. אם כי לעולם לא יהיה אותו דבר. קצת מילים לעצמי, כדי שאולי אוכל לעבור את היום הזה. סוריקטה

סוריקטה .... יכולה לדמיין אותך לוקחת את הסלולרי, מחזיקה בידך, מתוך הרגל כמעט ומתקשרת לאביך, כמו בכל בוקר, נעצרת, סכין בלב, שומטת את הסלולרי לשולחן, בוהה..... סוריקטה מתוקה... אין לי מילים לומר לך.. האמת היא שאני במצב שאין לי/בי מאומה... לבד... אמא צביה חזרה לאחר חופשה בשישי שעבר, נפגשנו השבוע 4 פעמים כשכל פגישה היה גרועה מקודמתה.. אמרתי לה מילים אכזריות והיא התנקמה בי.. כן...נקמה... מאז, מרגיש לי שהיא לא קיימת יותר.. מתה... מרגיש לי אין.. את באבדן קשה מנשוא... מבקשת לשבת לידך באין... ואולי אין ואין יוצרים משהו...? במבי

טוב שאת באה טוב שאת משתפת ונותנת לעצמך מקום תודה שאת נותנת לנו להיות אתך זה כל כך קשה ומורכב הריק הזה חיבוק שיהיו ימים קלים יותר אביב

סוריקטה אהובה, תודה שאת משתפת ומעדכנת כי דןאגת לך מרחוק באמת. אין לי מילים חכמות לומר, רק שרואה את ההתמודדות שלך עם הקושי האדיר והריק וההעדר אותם את כהרגלך כל כך מיטיבה לתאר עד שממש ניתן לדמיין. על יחסייך עם אחיך אולי תספרי עוד כי מרגיש שיש שם ניצוץ או חוט דקיק שעדין יוצר תחושת שייכות מסויימת. מאחלת לך ימים טובים יותר וכוחות לעבור את תקופת האבל הקשה והמתמשכת. כאן איתך, שירה

סוריק יקרה, כל כך קשה כשהיה הרגל, שיח..פתאום האין והחוסר... אולי למלא אותו בזכרונות טובים, יש כאלו מאבא? אולי לכתוב בשעה הזו משהו או כאילו לדבר ולחשוב מה היה עונה...סתם רעיון עד שהחוסר לא יכאב כ"כ. מורכב. בינתיים אנחנו כאן, את יכולה לכתוב בחמש בבוקר לפה :) איתך ולידך.

יפה שלי כמה צער וכאב את עוברת משתתפת בצערך ובכאבך מבינה כמה קשה לתת לאותו ניצוץ מרחב לאחר כל השנים בהם לא היה כלום... לומר לך שאת חזקה את כבר יודעת במצבים כאלה אין לי הרבה מילים לנחם אותך מכירה את הכאב מקרוב חיבוק אם מתאים לך אוהבת חטולית

הי במבי, קראתיך למעלה ורשמתי לך כמה מילים אמיצות. שבתי עכשיו הביתה מיום עבודה ארוך ומתיש. את מצטרפת לתחושת היתמות ששתינו מכירות מאד על בשרנו. הרגשת יתמות הגם לפני יתמות אמיתית. אזכיר שבכל זאת הן שונות זו מזו. דווקא הסלולרי לא נשמט. גם מטאפורית. קשר נשמר. ואני נשמעת (מצלצל כמו נשמט). על כל פנים, כן נשמט בפועל ספל ששטפתי. הוא נשבר ונסדק וזה היה סמלי עבורי. מאד דומה להרגשה נפשית של נופלים לי דברים מהידיים. איני יודעת אם אמא צביה נקמה, או שזו הרגשה שלך, כלומר, חלק נקמני בך. אם כך הוא - כדאי לך להכירו בתוכך. מניחה שמאד לא תאהבי אותו, אפילו תשנאי, תהדפי, אבל בטיפול כמו בטיפול שמים מולך מראה, שממשיכה איתך גם הביתה, ואת מקבלת את זה בפנים. ימים קשים לנו, ושולחת לך המון תקווה לעתיד. אמיתי לגמרי. איתך, סוריקטה

תודה אביב, גם את פה. טוב שאת פה. ימים יגידו. חיבוקים, סוריקטה

הי שירה יקירתי, מעניין שאיני זוכרת מה רשמתי כאן על אחי, אולי אנסה לבדוק. אולי. משהו כנראה נקשר בגורלנו בהיות צאצאים של ניצולת / שורדת שואה. ספר שאני מתעניינת בו כעת הוא 'ירושה רגשית'. מבחינתי - איך שהשואה לא תמה והיא תמשיך מדור לדור לדור. ישנם גלים של עצב תהומי וחסר. דמותו של אבא הייתה איתי יום יום בנקודות ציון רבות, על אף שגם כעסתי עליו ובצדק. אהבתי אותו מאד. אומרים לי שהוא ידע את זה. האמירה הזאת שוברת אותי. תודה, שירה אהובה, סוריקטה

הי מיכל, כן. מאבא מצליחה לקשור זכרונות טובים. אני כל הזמן מדברת איתו בראש. שם, בראש שלי, הוא חי ונוכח ומוערך מאד. וכל כך חבל לאבד איש מיוחד כזה. הייתי צריכה להסתיר את אהבתי אליו - זו אחת הסיבות (הקנאה) בעטיין אמא תקפה אותי בהיותי זאטוטה וגם הרבה אחרי. ועוד. סוריקטה

הי חטולית מתוקה, בניצוץ יש אולי קשרי משפחה, יש אולי פחות רתיעה מידע, חזרה למוסיקה. איני יודעת עוד. הנה סיפרתי, הגם שאני שרויה תחת אימה. תודה יפה שלי, סוריקטה

סביר שהייתי מדברת עם אבא, ואחד מהנושאים שהוא היה דבק בו הוא, נו, מזג האוויר. והייתי שומעת ממנו כמה גל חום בחוץ, והוא בכלל לא יצא מהבית שלוש שנים וישב במיזוג, ואני כל יום, כל יום בחוץ שעות. ואיני מרגישה קושי בגלל 'מזג האוויר בחוץ', כי הכאב הנפשי גובר עליו בפער. לילה טוב, ומחר יום שלישי פעמיים נכפל בו, סוריקטה

והנה שוב בוקר, הזכרת את אחי, ועלו בי מחשבות לפנות בוקר נוספות. שוחחתי על אחי בטיפול שלי. מהמעט שאני יודעת עליו, על אחי, לאחרונה. ממילותיו אליי. אחי נעזר עכשיו בטיפול משלו, אבל קצר, אולי פחות מעמיק והוא אינו מודע לעומקים. אנחנו, אחי ואני, גם מדברים בשפות אחרות. אני חרישית וסגורה והוא דומיננטי מאד, כך בעיניי. ואמשיך להיות בשקט, כך נראה לי. המטפל שלי רואה מתוך דבריי, את שלא אוכל לומר לאחי, למרות שיש לי כלים, כי, אני מניחה שדבריי, בעיתוי הנוכחי, יהדפו בסיכוי גבוה. זו מראה שאחי ככל הנראה לא יהיה מוכן לקבל כעת. חלק ניסיתי לומר בעדינות ואכן המעט שניסיתי, ובאמת בעדינות שלי, עם מקום לסייגים, די כשל. לוקחת את הזמן. זו דרכי האיטית. אך זו דרכי. תודה שירה אהובה שפתחת את הלב. בוקר טרם אור. סוריקטה

הוא 'רק' לעבור את אותו יום. עברתי את היום איכשהו, את הלילה פחות, ואת היום שאחריו פחות. לא בטוחה שאני מחזיקה את הידיעה שיהיו המשכים. הנה כתבתי 'הודעת המשך' תלויה על קור, שתתערבב לה ותשתרך. לילה טוב, סוריקטה

הי כולם. תמו ימי השבוע של ישיבה עמוסה משותפת. נותר לפנות את הבית ולהחזיר לבעלים. עוד פיק לא פשוט. אבא מת חסר כל, וגם חובות, אך לכך גם כיוון. אמא מתה לפני שנה וגם היא הותירה אחריה בלגן משפטי ארוך בעניינים שלא טופלו שנים ארוכות. מול אמא היה שבר אדיר. אבא, מאידך, היה האדם היחיד בעולמי, איך ככה כביכול 'נשענתי' על איש שברירי וחלש, אבא היה איש שבדקתי בכל יום אם הוא חי, אך כך היה מי שאמרתי לו מידי יום בוקר טוב, וגם לילה. ואין. המטפל היה אומר להישען על החזק. בי. לכי תמצאי. להתראות, סוריקטה

שוב, אין לי מילים חכמות וגם לא חכמות לומר לך, רק להיות איתך בזמן מורכב, מטלטל, קשה, עצוב זה.. איתך, במבי

עבר מהר..מקווה שתמצאי את הכוחות להשען על עצמך. בינתיים אנחנו כאן איתך ולצידך. תני לעצמך את הזמן להתרגל לשגרה אחרת.שונה..

הי אודי, תחושתי שפתחתי מספר הודעות מוגזם לאחרונה. עם זאת, כן הצלחתי להרגיש שהייתם איתי, ואפילו רציתי לבקש שתהיו שם עוד קצת. באמת רק קצת. לא רואה שאלך לכיוון של איזו תלות מוגזמת. מה גם שיש איש מקצוע על אמת שאני נעזרת בו, אולי, וגם רק בתוך המסגרת בלי יותר מידי חריגות, וגם טיפולים מדיטטיביים גופניים, ובקטנה גם כמה אנשים מהעולם החדש שלי. על אחי החזק השתדלתי פחות להישען, כי עולמו שלו די התנפץ ואינו יודע את נפשו כעת. ואני - כל תמיכתי יכולה להיות הקשבה. ואפילו שאיני מסכימה ואפילו שפחות נעים לי - אני עדיין מקשיבה. אבל באמת שקשה לי. וגם לא מתחשק לי לחזור לעבודה, וכן אחזור, כי הבטחתי. ומכירה שהחזרה לשגרה יכולה לסייע ועדיין הייתי רוצה לברוח למרחבי האין והלא נודע. זה לא באמת קורה והם לא באמת קיימים. בתמצית ובמילה אחת - אוף. שלכם, סוריקטה

הי מיכל, אומר ברמת הדקלום שאצטרך להבין איך החלקים החלשים בי ישענו על החזקים. וגם איך כן להיתמך במשהו זולתי. להישען על עצמי זה קצת מזכיר את עולם המינכהאוזן והנרקיסים שגדלתי לתוכם, אז קצת שיניתי את הניסוח. קשה לדעת מה עושים מכאן הלאה. תודה, סוריקטה

הי במבי מתוקה שלי, ואני דואגת לך. ואוף עם האמביוולנטיות, וגם עם מילים מסובכות :-P טוב שאת נוכחת וקיימת, סוריקטה

היא אמרה שכדאי שתהיה לי מישהיא לשתף, חברה. שאתקרב..גם אני רציתי כזו... יש בסביבה ויכולתי לבחור שתאמרו שזו פריבילגיה אולי לבחור חברה טובה.... תמיד בחרתי שלא. אני אדם פתוח וחברותי. מתחברת בקלות ומוצאת תמיד דברים משותפים עם אנשים.. אז התחברתי....ואנחנו יותר קרובות ומשתפות וכן זה נהיה הדדי וטוב. והנה העומס הרגשי הגיע עם החברות הזאת..כל הבעיות והמורכבות של המשפחה שלה..נהיה לי עמוס מידיי ואז השאלה עד כמה..עד כמה לתת לדברים לחלחל לתוכי ..ההפרדה הזו שהיא זה היא ואני זה אני... ולא אוכל לעזור יותר מידיי. אוכל רק להיות פה בשבילה. בשביל הבנות שלה...אבל אין לי פתרונות ואני לא מטפלת משפחתית...אוף ..פרקתי.

הי מיכל, ארצה לשתף אותך במשהו שאני מרגישה בעולם שלי. אנשים בעולמי יודעים באופן כללי שיש לי סיפור. סיפור כבד ואפילו די סודי. ולי יש תחושה, שאולי איכשהו הם מקנאים במקום הייחודי של הקורבן, ולכן, לרוב, הנטייה שלהם פחות להקשיב אלא די מיידית לפתוח את השק שלהם מולי. אולי במעין סוג של תחרות או הגנה. אשאל אם חלפה בך תחושה דומה. סוריקטה

תראו להיות שקופה זה פותר המון בעיות כאבי ראש...עוגמת נפש...ועוד..הדף צר מלהכיל אתן דוגמה...כבר תקופה ארוכה שאני סובלת מכאבי ראש ועד מיגרנות קשות שאני מחשיכה את החדר ..האור כואב בעינים וגורם ללחץ בראש כל מי שסובל מיגרנה מכיר את התופעות התושבים" החדשים" קרוב לחצי שנה כן הזמן טס כשעסוקים..מה אני בעינהם ? אמא בבית שאמא תדאג לכביסות..לנקיון..להדיח כלים..וכל שאר המטלות .. הבן שלי חוזר אחרי 12 שעות עבודה רצופות ..מעוך ותשוש ורוצה רק להתקלח לאכול וכמובן לישון מי יכול לבוא אליו בטענות.. גם הבן הגרוש שלי עובד ולומד גם הוא מגיע תשוש אך דואג לעצמו לאכול וכל השאר על בעלי בכלל אין מה לדבר מצבו הבריאותי לא משהו בכלל יתכן ויצטרך לעבור שוב ציתור כלתי גם עובדת אך לא רואה אף אחד מ..20 ס"מ..רק את עצמה ואת הצרכים שלה רק צריכה שיתעניינו בה ובכל מה שעובר עליה כל יום היא"מתעלפת" אייך שהיא חוזרת הביתה ..רק לשכב לנוח ושישרתו אותה בדרך כלל הבת שלה שאותה היא מסנג'רת לכל דבר.. מעולם לא שואלת או מתעניינת בשלום שאר דיירי הבית..והבן שלי כמובן נגרר אחריה.. אודי אמרת שצריך לשבת ולשוחח על כל מה שקורה בבית משהו כזה אז כן כל הזמן משוחחים ומדברים וקובעים " תפקידים" כדי שיעזרו גם הם בתוך המקום הזה שנקרא בית דיבורים לבד ומעשים? הכל נגמר ברגע שהם נכנסים לחדר שלהם וזהו! מהלחץ שנוצר בגלל כל המצב מרגישה שאני לא קיימת אז עדיף כבר להיות שקופה מה שכמעט קורה בלאו הכי רק פשוט לא לדבר אם לא פונים אלי ולא להתיחס ..פשוט להיות אויר מה שכמעט אני..!! אולי זה יעזור לי לתת לי מעט שלוות נפש..? צר לי שאני לא עונה לכן בנות אהובות..צר לי.. כעולמה של נמלה אוהבת חטולית

אוי חטולית..נשמע קשה לחיות ככה בבית. ולהיות אחראית על הכל במיוחד שיש לך מיגרנות. דיברתם ועכשיו הגיע הזמן למעשים להזכיר שדברתם ולהגיד להם זוכרים מה אמרנו- תבצעו - קל להגיד יודעת. מקווה שבעלך יעבור בשלום את הצנתור. בריאות לכולכם.

הי חטולית, מבינה את הרגשת והעדפת השקיפות נוכח המצב. לפעמים, במחשבותינו, נעדיף לא לתת ביטוי לקול שלנו, כי הוא נהדף, מבוטל או נרמס או שנוחתת עליו מקבת, או שהוא חרישי מידי מול האחרים הדומיננטיים, ואיננו יכולים לשאת עוד. והיינו רוצים לומר 'שברו את הכלים ולא משחקים' והמחיר כבד כל כך. דואגת לך. סוריקטה

הפעם חייכתי לקישור של "מבצע סבתא" ..מצחיק. קשרי אחים/הורים מסובכים. רגשות של קנאה, אכזבה וכו' נפוצים כנראה. אנחנו מסובכות יותר כנראה. וכשהם נפטרים מהעולם אוהו סוריקטה יקרה קשה כפליים. אמרה לי המטפלת פעם שלא אתחרט אחר כך... כאילו שלפתור דברים כדאי לפני ש... אבל זה מסובך. איך בכלל נתנים דברים לפתרון? אולי לפעמים זה פשוט ישאר כך ואולי אין צורך לשנות..ואולי אפילו אין את הכוחות יותר... לקבל את המצב כמו שהוא, להפסיק לנסות לקבל פרורי אהבה..לעשות עבורם בשביל ההרגשה שלנו..שאדעשאני את שלי עשיתי/כיבדתי...וכל השאר זה שלהם! אודי...האם נוכל להרפות? קצת לנוח? להפחית עוצמות. האם אתחרט אחרכך?לא יודעת...

ואפילו אצלנו פנימה, ואולי גם את זה צריך לקבל. נדמה שהחשיבות העיקרית היא של הניסיון. בין אם נקבל תוצאה כזאת או אחרת, או אפילו חלקית. בחלומות החוזרים אפשר לראות עניינים שפחות הצליחו למצוא פתרונים. כנראה שגם זה בסדר. סוריקטה

תודה .כנראה שלא הכל פתיר. ונקווה שהלא פתיר פחות יכאב...ונצליח להשלים עם זה.

הי אנשים, זוכרת שכבר רשמתי הודעה. שוקעת למקומות רגשיים בהם לא הייתי שנים. הבייס הזה עוד קיים, ובעטיין של חרדות וצער ברמות כאלה הקולות עוד צועקים. מקווה שימי השבעה יחלפו בשלום, כי אני פוגשת בהם דמויות שלא ראיתי שנים (ארבעים שנים אפילו ויותר) מהעבר, הזכרונות קשים. תקווה שכל זה יהיה חד פעמי ולא ישוב או יתפתח למקומות שיחזרו לפגוע בי. חרדה מאד מאד גם מהלבד. שכנראה יהיה משמעותית יותר כעת בהרגשה. אבא, על מגרעותיו ופגיעותיו, היה, כפי שרשמתי, אני מניחה, משענת הקנה הרצוץ שלי. קור החיבור שלי. בעצם אתקן וזוכרת שכך בהודעה הקודמת - זה האופן בו השתמשתי בו. אף על פי כן ולמרות הכל הוא חסר מאד מאד. ושואלת כל היום איפה אתה, אבא. אבא שלי. אומרת רק לעצמי כי הוא בכלל לא רק שלי, והמשפחה משפחה שלו היא פרק ב' שלו. פוחדת מכוחם של אנשים חזקים נגדי. זהו רק חשש, אולי הם סוג של בעדי גם. במידה כזאת או אחרת. תפסתי לכאורה לוק של עלק לוחמנית, אבל אני מאד לא. נותרתי עדינה ומאד מאד שברירית. סוריקטה

סוריקיטה יקרה ליבי איתך.. את לא לבד שולחת חיבוק אם מתאים ינשופים

כמה חמלה ועדינות נפש יש בך. טוב שאת נושאת גם זכרון של נוכחות של אבא, המילים שלך ריגשו עד דמעות. איתך שירה

זה לוקח זמן לשבת בשבעה מעבר לקושי הפיזי והמנטלי הקושי הנפשי , לראות אנשים שלא ראית ואת גם לא רוצה לראות לשבת עם אנשים מתוך אילוץ שמחר לא יהיה לך קשר איתם תחושת חוסר שייכות לשבת ולהזכר בטוב ברע לכאוב לזכור לשכוח לשכוח לזכור תני לעצמך זמו וטוב שאת כותבת אני ממש גאה בך אוהבת חיבוק אביב

תודה ינשופית, שירה, אביב יקרות מאד על מילים כה נוגעות. כמה כל אחת מכן מתוקה ואהובה. אמרה לי היום שכנה, שאני יתומה כבר מזמן. מאז שאנחנו מכירות (שנים). כששני ההורים היו בחיים. כנראה שהיא קלטה משהו. מזל שיש לי שכנים כאלה. טוב שכן קרוב וגו' סוריקטה

הי אנשים, מדהים, לפחות, שכן מצליחה לכתוב, זה אמור להיות משהו חיובי. אבא, כפי שכתבתי, קודם, אבא שלי, איפה אתה אבא שלי החמוד, השתמשתי באבא כקור העכביש האחרון בו נתליתי לכאורה. אבא לא אהב להצטלם (וגם לא הקליט אותו מנגן, למשל, והוא היה מוכשר מאד), ולא לתעד, להיפך, היה אלוף המחיקות, אבל הצלחתי, כן הצלחתי לקחת תמונות שלו, בדרך כלל בפעמים באתי לטפח אותו. והוא חייך, למרות הכאבים של המחלה שנשא עשרות שנים. נזכרת לי שאף לא אחד מההורים שלנו תיעד אותנו בתמונות. לא הייתה מצלמה בבית. כן יש תמונות של צלמים שהיו קרובי משפחה או חברים. מגיל עשרה שלי משאלתי הייתה מצלמה ומאז יש תיעודים ומעבר למצלמה יש זכרון טמון בראש שלי. וככל שעברו השנים השתכללו המצלמות ואני מאחורי המצלמה, כרוח רפאים, שהרי הצלם נמצא מחוץ לתמונה, מתעדת ומתעדת. אולי קצת כמו שאני רושמת כאן. בהגיעם של הטלפונים החכמים, רלוונטי הפיצ'ר של הסלפי, כך שלעתים גם אני בתמונות. בעצם גם קצת קודם טיימר וחצובה היו עושים עבודה מסוימת כדי שאכלל גם אני בפריים. פירוש שאתן למה שרשמתי למעלה היא הדרך בו ניסיתי איכשהו להיכנס לתוך. אולי זה לא יהיה ממש בתוך הקבוצה הותיקה של פעם, אלא אולי באחרות. התחושה כרגע, וזו תחושה שמלווה אותי מתחילת עידן הקורונה, התחושה היא שדברים לא יחזרו להיות כמו פעם. כלומר, מאד שונה. כתבתי מה ייפתח, אבל אולי גם ייסגר. אנחנו בתוך השבעה. ואני חושבת לי איך הבית של סבא (אבא שלנו) היה בודד וריק ושקט כל כך ופתאום, רק אחרי מותו מתמלא, ובאים אנשים שלא הכרנו ולא ראו אותו שנים. ובאים הנכדים שלא הוא ולא אני ראינו מתחילת הקורונה. שלוש שנים. בקושי זיהיתי את הילדים שגדלו. אנחנו לא מכירים. ופתאום הילדים מבקשים להיות בבית של סבא, כי חגיגה. מדוע היה צריך למות כדי שתהיה ההתאגדות הזאת. מניחה שהיא זמנית וחד פעמית ולא תמשיך ומכאן והלאה נחזור להיות מפורקים וממודרים ואולי גם יותר. בסיום היום - שסחט את כולנו - איש לדרכו ושקט תהומי. גם בבית שלי יש שקט. ובבית שלי יש גם ריח של בעלי חיים. ובבית שלי יש כלי נגינה מושתקים כדי שלא ירעישו חלילה, ובעצם הם היו אמורים להפיח חיים ולעשות מוסיקה. אגב, גם בעלי החיים - כשמם הם. עצוב כל כך ובודד, סוריקטה

סוריקטה אהובה.. אין לי מילים חכמות לומר לך.. רק להיות על ידך עם הכאב, המורכבות, וראיתי את תגובתך לגבי קשרי אחים.. מתה מעייפות.. אולי דכאון.. ? כל כך רבתי ם אמא צביה.. הטרפתי את דעתה..:(((( במבי

מדוע רבת עם אמא צביה? זה קשור לשינוי בתדירות הפגישות? שלך, סוריקטה

חזרה הבייתה מבית חולים ואני שחררתי לאחותי לחפש טיפול בבית, לדאוג למספר שעות שמגיע לה. סוף סוף נכנעה היא ואבי לעזרה בבית בלית ברירה. אנחנו מדברות כל יום אמא ואני. הרוב היא מרוכזת מאוד בעצמה למרות ששואלת מה עם הנכדים והבעל.. אבל שואלת ולא מקשיבה לתשובה פשוט מדברת על מה שעובר עליה..במיוחד בהמון המון תלונות. אבל מה שהיה לי קשה לשמוע שאמרה שיש לה פצעי לחץ והאחות שהייתה אצלה נתנה לה שם של משחה שאחותי תביא לה. היא שכחה שאני בבית החולים שמתי לה משחה שקבלתי מהאח בבית חולים ונתן לנו אותה לשמור ..מרחתי לה כמה פעמים ואמרתי לה שתשמור שיהיה לה לשים גם אחר כך הטיפול הזה נשכח ממנה..התירוץ- עזבי אותי אני לא מרגישה טוב ולא רוצה להתווכח איתך.היא לא זוכרת שמרחתי אותה, שביקשתי שתשמור את המשחה. משום מה המשחה נעלמה והיא לא זוכרת!!!! וכמה פעמים מרחתי לה . הסטנו וילון וכו. יש לציין שמה שהיא רוצה היא זוכרת טוב מאוד! היא זוכרת כמעט הכל..לפעמים דברים ממש פעוטים היא לא זוכרת לגמריי.. ...באסה. סתם דוגמא קטנה.אחותי מסכנה רצה ועוזרת לה וקשה לאחותי. וכו'.. אציין שאחותי בחופש כמוני עכשיו. זהו סיפור חיי...העזרות שלי כמעט לא נחשבות אבל של אחותי אוהו...יש יש כעסים. אבל גם הרבה חמלה. אוף. הורים.

וואלה מיכל.... קראתי את הודעתך ופתאום נזכרתי בסיפור המקראי של 'קין והבל'.. 'שמעתי' את הכאב על העדפת 'קורבן' המשחה של אחותך וסירוב אמך לקבל את 'הקורבן' שלך.. וואלה... את יודעת מיכל ? איכשהו מרגיש לי מאז ומעולם שאמא שלי אוהבת ומעדיפה את אחותי הקטנה עלי ואולי גם בגלל זה אני מתאמצת ועושה ה-כ-ל עבורה.. במחשבה שאולי, אם אעשה עבורה ה-כ-ל, תאהב אותי.. ?? אולי גם בגלל זה אני כועסת על אחותי הקטנה ?? קנאה, כאב, אשמה, תקווה, אכזבה, במבי

הי מיכל, עיוורון סלקטיבי מכבה וכובש מאד. אומר על עצמי שכנראה במקומות של פעם לא אצליח להיראות או להישמע. ובאסה העקשות שדווקא שם יתמשש. אבל ייתכנו, כנראה, מקומות מן העולם החדש. בבחירות בדמויות שאיתן לא ישוחזר אותו דפוס ישן. עצוב, סוריקטה

הי במבי, בוקר, רק לידיעה - ניסיתי לרשום כאן הודעת המשך עבורך, שכחתי לשמור את תוכנה, ונראה שהעמוד נתקע ולא נקלטה במערכת. בכל מקרה - אם ארשום זאת קצר - מילת מפתח נוספת שהייתי מכניסה היא בלעדיות. שיעבור היום בשלום, סוריקטה

פלאים (חצי פלא, כי מנסיון העבר הבנתי שזה מה שיש לו סיכוי לקרות אם הולכים לאחור וחוזרים שוב לעמוד) בוקר במבי, כמה דברים. אולי אני כותבת לעץ פחות מתאים, אבל ההקשרים רשומים כאן במרחב. ראשון - בוודאי שאנחנו זוכרות את השיר שאת מתחברת אליו, עוד לפני הכל. בעיניי, זה דווקא לא היה אמור להפתיע אותך כביכול. שני - אזכיר ימים עברו כאן בפורום. ימים בהם הובעה כלפיך קנאה כי את כביכול מורגשת כהכי הכי אהובה של אודי ושהוא כביכול רק שלך ולא תוותרי עליו או על הבלעדיות. מאז חלו שינויים - אלו שמיכל נוטה להזכיר ולא פעם - אם ראינו כאן בעבר המון פניות אל אודי ורק אליו, בחלקן נראות אולי תלותיות משהו, היום זורם יותר שיח (שמן הסתם אודי מזמין אליו וכמו בתפקיד של מנצח בתזמורת, אולי), ואולי יש סוג של יותר הרמוניה סך הכל. גם אם היא משעממת ודוממת לעתים. בכל אופן - הייתי מחפשת את הקשר בין הפסקות לעיל ברעיונותיי. זה מעניין. מחשבה נוספת, ובעצם נראה שכבר הבעת את הכיוון - ייתכן שאת מקנאה באחותך, כי בפשטות אמא מעדיפה אותה. למה? ככה.בהתחרות שלך באחותך בלעשות עבור אמא 'הכל' ולהראות שאת הכי נרתמת ומסורה נעשית כדי לרפא ולשנות את אמא כך שניתן יהיה למצוא בה צימוקים גם כלפיך. וגם - איפה אבא בתמונה. נדמה לי שבשעתו לא הצלחת למצוא איך מדברת אליך הדמות אבא. לעתים אני רואה את ניסיונותייך 'לרפא' גם 'אותי' במכאוביי, שאינם קשורים אליך כלל, והרי אינך אחראית להם ולא תפקידך לרפא. וגם זה לא מה שאני מבקשת. אגב קנאה, ייתכן מאד שאחיי וסובביי מקנאים בי כי דמות הקורבן והמחיר ששילמתי הם עליי חזק מאד. סוריקטה העייפה ואכן צדקת, במבי, - גם מבולבלת

אודי וכולם. הייתי אצל המטפלת שלי ובאתי לבושה "צבעוני" חולצה ורוד אופטימי.. וכבר בהתחלה אמרה שאני לבושה צבעוני לעומת שחור/כחול אפור שלי. כל הפגישה הייתה מחוייכת אופטימית כזו..שאני בסדר והסתדרתי עם אמא ונהיה מעין קשר כזה..והיא אמרה בסוף שזהו. כאילו אני בסדר והכל בסדר אז לא נקבע יותר..כזה...בתקופה האחרונה ליתר דיוק 4 חודשים של פגישות און/אוף כשיוצא לשתינו. ובזמן האחרון יצא כל שבוע. ואז...הייתי בנפילה והיא הייתה שם כדי לעזור ופתאום בהרגשה טובה אחרי זה..והדגישה כוחות..לא יודעת אם בכלל רציתי שזהו..שיגמר. אבל זרמתי איתה כנראה.. ועכשיו? לא יודעת..כבר איחלה לי שנה טובה🙄 ועכשיו פשוט שקט...כולנו זקוקות פה לקצת שקט... ששששש לרוגע. בלאגן." שלח לי שקט בקופסא מארץ רחוקה" אילו מילים...יונה וולך למי שלא זיהה. אז בואו נאזין יחד לשני שירים שלה.. בחרתי ב"שלח לי שקט" - בשבילך סוריקטה... והשני במבי לכבודך "איילה" להקת עלמא.. מסכימה? לא שכחתי. חפשו ביטויב כי אין לי כח לקישורים- סליחה.

ראשית הפתעת אותי שזכרת שאני כל כך אוהבת את השיר 'אילה שותה מים' את המילים של יונה וולך והביצוע של להקת עלמא. חימם לי את הלב כל כך.. תודה!!! את יודעת מיכל? אולי שני השירים ששלחת מתאימים לכולנו? אחרי השיח המורכב שהתרחש פה ועבורי גם קשה מנשוא, מתיש, מעייף .. 'שלח לי שקט'.... מצרפת את הקישור: https://www.youtube.com/watch?v=ITVfJL-t33A ומצרפת גם את הקישור לשיר אילה שותה מים: https://www.youtube.com/watch?v=dEDp45cIWGk וסוריקטה אהובה, כל כך מקווה, מייחלת שתרגישי שקט מבורך אוסף, שומר, מגן.. ומתוך השקט הטוב תצליחי להתחבר אל מעיין חייך ,תצליחי לשתות מים טובים, מחיים, מזינים.. תצליחי להתחבר אל אהבתך לעצמך שתגבר עוד ועוד.. שלכן, במבי

ובהחלט מתאים לכולנו פה. שירה, קראתי גם אותך..מורכב הכל. חטולית ואביב אם מתאים תאזינו. נרגיש מעין קבוצה קטנה..לפעמים מרגישה בתוך קבוצה טיפולית כזו תומכת. תודה לכולכן ולך אודי שמכיל את כל הכעסים והקשיים ו...הכל. תודה.

ואין לי תשובה לה. באמת אין. אחרי מות, אחרי מות משענת הקנה הרצוץ שלי, תפקידי ההפוך כבת מטפלת הסתיים. ובאמת לאן הדמות היציבה להישען עליה מבפנים ומבחוץ אולי לא הצליחה באמת להיווצר בי. נאמר לי בעבר שאכלתי אותה. ודי מסכימה עם זה. מבאס. שומקום סוריקטה

סוריקטה אהובה, קוראת את הודעתך ומרגישה מבולבלת... לא מבינה אם 'אחרי מות'-כמטאפורה? אחרי מות-קונקרטי ??? ואולי הבלבול שאני מרגישה זו השלכה הזדהותית.. וואוו סוריקטה אהובה... אין לי כל כך מה להגיד לך.... ..באמת אין... כך את כותבת ואולי זה מתמצת את הכל... באמת אין... קראתי גם את תגובתך להתכתבות של מיכל איתי והתיאור המזוויע שלך את היחס של אמא שלך אלייך כילדה... וואו... באמת, באמת שאין לי מילים... מבקשת להחזיק ,לתת לך יד.. להיות על ידך בשקט... ..... .... ... איתך, במבי

עצוב ממש. קשה ומורכב. ברוך דיין האמת😓 קראתי את ההודעה הזו ולא ממש הבנתי. ירדתי למטה וראיתי את ההמשכים שכתבת... לאן הלאה? שאלת והתשובה אצלך, חזרה אלייך. באמת לאן? אל העצמי שלך! אל החמלה כלפי עצמך! עכשיו תורך! מגיע לך לנוח! מגיע לך טוב. עשי טוב עבורך.🙏 ושלא תדעי עוד צער. חיבוק מתאים.

עצוב וקשה מנשוא איתך סוריקטה היקרה מאוד משתתפת בצערך בלי הרבה מילים רק להיות שירה

הי במבי, אבא שלנו נפטר. מוות אמיתי. אובדן של ממש. צפוי ומפתיע כאחד. קצת לא הבנתי את הקשר של הזדהות השלכתית (רשמת שונה למעלה), בכל אופן - שוב, היות שאני מזמן לא באנליזה ופחות גם בפגישות, המושגים המקצועיים, לעתים, נותרים אצלי בריחוק של ההבנה. אולי גם לטובה. על כל פנים - מצטערת שרשמתי מפוזר ולא ברור. ההודעה שרשמתי למעלה גם נראית לי עכשיו רוגזת למדי. מקווה להיות מפויסת יותר. כתבתי אבא שלנו, לא רק שלי, ואנחנו משפחה מפורקת מאד. אין אצלי תחושה של ביחד, אלא של מחנות, או איש לעצמו. הייתי בקשר יומיומי איתו, על כל החפירות והטרלולים. בתמצות - כרגע כואב לי הראש. די כבכל בוקר לאחרונה. לילה טוב (ובקושי התחיל היום) סוריקטה

הי מיכל, יצרתי בלבול, כן... מצטערת. בינתיים פחות רואה אותי מגיעה לעצמי, אולי קצת ברמת הדקלום, אבל לא מהעומק או המעש, לצערי. או שאני איכשהו כן, אבל עד כדי כך מוסתר. אולי בחלוף זמן אבין אם ומה התפנה. תודה, יפה שלי. לילה טוב (והיום כמעט רק מתחיל) סוריקטה

כואב קשה מטלטל דורש תעצומות וכוח שוב מעגל החיים שאלה חשובה באמת מה הלאה ? התשובה תגיע בזמנה עכשיו , זמן לבקש נחמה לעצמך לליבך הכאוב והכואב לנפשך הפצועה אתך , מושיטה יד לאחוז ושולחת המון כוחות חיבוק, אביב

אביב מתוקה שלי, חיבוק, סוריקטה

יקרה... משתתפת בצערך.. אבדן כבד.. על כל המורכבות.. וואו... וההזדהות ההשלכתית שהתכוונתי אליה היא לגבי הבלבול שחשתי כשקראתי את הודעתך הראשונה בעץ.. היות והרגשתי מבולבלת ,שאלתי את עצמי אולי זה בלבול שאת, סוריקטה, את מרגישה , ובאיזשהו אופן מצליחה להעביר את הבלבול באופן כזה שאני, במבי מרגישה את הבלבול שלך.. ובאמת סוריקטה.. אין לי כל כך מה לומר.. עצוב כל כך.. כל כך עצוב.. ושוב, מבקשת רק לשבת לצידך בשקט. ... ... ... ... איתך,במבי

שירה אהובה, רואה אותך, רואה. שומעת אותך בקול נוכח. תודה לך, שירה יפיפייה שלך, סוריקטה

אודי יקר..במבי תקראי גם...וכולן.. אני מרגשיה שאני לא מובנת כאן בכלל. אני עושה ועוזרת להוריי ולא מתרחקת! המרחק נעשה כשהם בריאים ובסדר ואם קורה משהו אחותי לידם. אבל ופה האבל הגדול! אני עושה ונרתמת כשהם חולים ונזקקים לנו בדיוק כמו אחי ואחותי, אנחנו עושים משמרות ומחלקים בנינו הכללללל. מבחינת הרגש: זה אחרת...כלומר בין 2 ההורים. לאמא יש לי חמלה- בבית החולים עוזרת, יושבת איתה, עוזרת במקלחת ועוד. ומרגישה יותר קרבה כשהיא ככה...אנחנו מדברות ואפילו קצת צוחקות יחד. לאבא- בעיה. זהו. מובן עכשיו? ולא מבינה מה במבי כל כך כועסת עליי??? שיש לי בעיה למצוא חמלה לפוגע? עובדה במבי כשאת ישבת עם אחיך רצית למות!!! החמלה שאת קוראת לה הורסת אותך!!!!! אז אין לך חמלה כלפייך אלא כלפיו! בהווה כן, בהווה. למה שתשכחי לו את העבר אם זה משפיע עלייך בהווה????? עכשיו הבנת? וסליחה יש לי כעס בחזרה עלייך! למה שתסבלי ותעבירי את החמלה אליו ואת הכעס כלפייך כשזה אמור להיות ההפך??? חמלה לפוגע..קשה ומסובך ובהחלט תלוי מי הפוגע!!! זה מאוד תלוי גם מי פגע לדעתי.

וואוו מיכל... לא יודעת מה לומר לך... אני כל כך מבולבלת.. מותשת.. את מדברת בהגיון!! אני לא כועסת עלייך, לא כועסת.. אחותי לא מוכנה לעשות כלום!! ממש, אבל ממש כלום!! היא אומרת לי, הם לא נתנו לי כשאני הייתי צריכה אותם, היום אני לא אתן כלום.. ואני לא מסוגלת לראות את אמא שלי כך ולא לעזור, אני גם קשורה אליה.. אולי קשורה באיזה קשר סימביוטי?? לא יודעת.. בלגן.. גם אין לי רשות בכלל לכעוס עליה, כתבתי לך, היא ניצולת שואה, עברה את התופת כילדה קטנה. אני מנסה להעמיד את עצמי במקומה.. אם אני הייתי שורדת שואה כילדה קטנה, אני מניחה שהייתי מאושפזת בבית חולים לבריאות הנפש.. וואוו.. כל כך מתיש הנושא הזה.. עייפה כל כך.. במבי

מיכל יקרה, נראה לי שכולנו אומרות פחות או יותר את אותו הדבר אבל מעמדה שונה, ממקום אחר... עוד אשתף ואגיד שבתקופת הסגרים הרגשתי טוב שאין לי מחוייבות להורים כי אני גרה רחוק. לא התגעגעצי ולא חסרו לי. מחשבות שמעוררות קצת בושה כי חורגות מכל ה"כבד את אביך ואת אמך". שלך שירה

שירה ובמבי יקרות, ההורים זה מורכב..נכון כיבוד הורים. המון רגשות אשמה שלא יכולה לאהוב אותם. אז המטפלת אמרה שכתוב לכבד לא לאהוב ואני מכבדת.. :)

הוריי אנשים תרבותיים ...מה שנקרא בחברה מתוקנת. כלומר לא צועקים לא כועסים ולא היו מכות. מעולם לא הרימו עליי יד. הכל בנועם, בטוב..מה שבלבל מאוד את עניין הקרבה... וחמלה יש לי כאשר הם ממש חולים ונזקקים..אז כן יש לאמא. אבא אני לא בטוחה..והוא אדם שתמיד "הכל בסדר" אצלו..לא מהמתבכיינים ולא מהחולים.. האמא הפולניה שלי כל הזמן חולה ומתלוננת גם. עכשיו ממש חולה ואני שם לעזר בסבב עם אחיי...ויש בי חמלה אליה. אז לא ממש יודעת לענות על השאלה של החמלה לפוגע...

אמא שלי ניצולת שואה. הייתה ילדה קטנה כשעברה את השואה. איך אפשר לומר משהו למי ששרדה כאלו דברים??? במבי

אגב, גם אמא שלי מאוד מאוד מתורבתת... יודעת שפות רבות ( אם אני לא טועה,שולטת בשש שפות) גדלנו על מוצרט,ברהמס,שטראוס,ורדי ועוד.. ספגנו לא מעט תרבות... יחד עם זאת,כשאמא שלי נכנסה להתקפי זעם התפרצו ממנה אלימות פיזית ומילולית...

וואו במבי..ניצולת שואה אכן מובנת החמלה הגדולה שלך והכעס על אחותך, אמך עברה כנראה בתור ילדה קושי שאין לתאר או לדמיין אפילו ומשם נובעת התנהגותה ואת מבינה את זה. את אלופה!!! אמא שלי נולדה בסיום המלחמה כך שלא היא חוותה את המלחמה אלא הוריה ואחיה. והם ברחו והעבירו את המלחמה ברוסיה..משהו אחר. קושי אחר. .אצל אימי זה איבוד משפחה אבל דודים, בני דודים, סבא סבתא..אבל לא הורים או אחים ולא חוותה זוועות. לא הייתה אלימות מעולם!!! היה משהו אחר קושי בקרבה, חיבוק, חום ...הרבה רצון של שליטה כזו שלה על הכל ומתן הוראות..והכל לא טוב. אופי קשה.

הי מיכל ובמבי, גם אמא שלי הייתה ניצולת שואה. ואצטרף לאודי - היותך קורבן לא נותן לך לגיטימציה לפגוע במישהו אחר. אמא שלי, שלנו, הייתה מאד מאד חולה בנפשה ולא מטופלת. האביוז שעברתי נחשב למאד קיצוני וגם יחסית נדיר. היא הרעילה אותי ולא רק מטפורית אלא ממש בחמרים. שנים שהייתי חולה והיו גם כמה פעמים שברח לה וכמעט מתתי. היא הייתה רואה איך החבר שלה מכלה בי את זעמו ומתפוצצת מצחוק, או נעלמת בכוונה שהייתי ממש קטנה ומתפוצצת מצחוק כשהייתי צורחת ומחפשת אותה. זה די סדיסטי. היא הכחידה בעלי חיים שלי, היא הייתה מעלימה חפצים ואומרת לי שאני לא יודעת מה אני עושה (בלבול בין מציאות לדמיון) ועוד. אלו דברים חמורים שאם עולים עליהם יש סיכוי לשבת בבית סוהר, או שהילדים יופרדו מהבית. ואני, הייתי בת מסורה מאד. וגם אחי, אבל בשנים מאוחרות יותר. בשנים הצעירות הוא היה רחוק מהבית וכן למד והקים משפחה ורכש מקצוע. אחרי שביקשתי לי קצת להיות עצמי ונפרדת - אז לא קיבלה אותי יותר ולא נותר מקום. לא התעמתתי איתה מעולם. גם בחלומות ה'עימות' הגיע בשלב מאד מאוחר ואחרי שנים רבות. וגם בקושי. עדיין הקול לא ממש יוצא גם בחלום. אחי יכול היה לומר שלא הייתי שם לעזור בסוף. אבל זו לא הייתה אפשרות, הוא אפילו הסתיר ממני כל קשר שלו איתה ומה קורה שם. והוא כנראה הבין ולא היה רע אליי. ואני מוקירה לו תודה רבה על כך. לא נוצר ביננו קרע בשלב הנוכחי. לי, מצד שני, היה מאד קשה שהיא, שידוע שכל כך פיצלחה אותי מקבלת תמיכה, ולא רק היא, אלא גם החבר שלה, שהוא לא אבא שלנו ולא תרם לנו בשום צורה, אלא רק פגע, שהחבר שלה גם קיבל אוכל ובגדים מאחי. וגם אפשר לילדיו להיות עם האיש המסוכן הזה. והאיש ניסה לגעת באחיינית שלי, אבל היא הייתה חזקה והעיפה אותו לכל הרוחות מיידית, והוא לא התקרב יותר. מאד מורכב. ויש גם את השואה שלנו. סוריקטה

מיכל הי, את שואלת 'האם את חומלת על מי שפגע בך?' ואודי, אתה מצטרף ושואל לגבי החמלה לפוגע.. וואו.. הנושא הזה מתיש אותי בעוצמות שאין לכם אפילו מושג עד כמה... כן.. אולי זה נושא שחוזר על עצמו במעגלים שונים גם אצל אמא צביה שטוענת ..מוזר... לא מצליחה כל כך לצטט אבל רוח הדברים שלה שאני מפנה כלפי את רגשות הזעם,כעס,אשמה וכו' ואילו כלפי האחרים ,אני מפנה רגשות חמלה וכו'.. אבל אתם רואים שזה לא מדויק? כלפייך מיכל וגם כלפי אחותי הקטנה אני מרגישה כעס כשאתן לא מצליחות לחמול על דמויות שכרגע!! בהווה!!! חסרות אונים, תלויות ונזקקות.. כלומר, אני כן מצליחה לכעוס על האחרים .. אבל בקונטקסט של אי חמלה על נזקקים שכרגע.. ופחות משנה מה היה בעבר... את העבר אנחנו לא יכולים לשנות... אחי הגדול פגע בי מינית כשהייתי ילדה, אין לי איתו כל כך קשר היום.. אבל כשפעם היה במצוקה רגשית אדירה והתקשר אלי וביקש תמיכה רגשית, מצאתי את עצמי מקשיבה לו, מבקשת בתוכי למות ולא אומרת לו מילה על מה שעשה בי בעבר.. (לפני שנים, ניסיתי בעדינות לבדוק אם הוא זוכר בגלל שהדבר שהכי הייתי צריכה ממנו זו ההכרה שפגע בי ובקשת סליחה-זה הכל. הוא לא זוכר כלום, נמחק לו המוח בקטע הזה..ולמזלי אחותי הבכורה ראתה וגם הזכירה לי אתזה ולכן ,לפחות את החוויה הנוראה של 'נדמה לי'- התעתוע, לפחות זה נחסך ממני) אבל המקרה של ההורים שלי שונה לחלוטין!!! כן.. שניהם לא ידעו לגדל ילדים, אמא שלי גם היכתה ואפילו פעם אחת שברה מקל על אחי. זה היה בית של 'בית משוגעים'.. צרחות, מכות רצח וטירוף מוחלט.. אבל הם לא פגעו בי מינית!! (לפחות לא ידוע לי) היום, אמא שלי תחי' מבוגרת, נזקקת ואני בחיים לא אזכיר לה, לא אתעמת איתה על אירועים מהעבר שממילא הם בעבר!!!!! מה שכן אני עושה, אני אצל אמא צביה כבר 13 שנים וחווה חוויות מיטיבות איתה... וואוו.... כל כך מתיש... הנושא הזה הורג אותי... במבי

במבי יקרה, את לא בקשר עם אחיך...כבר אומר הרבה. אני לא יכולה לא להיות בקשר איתם/איתו. ולגבי חמלה כשהם חולים וחסרי אונים יש בי חמלה! ואני לא כמו אחותך או כמו שתואר פה שלא רוצה קשר. יש קשר יום יומי של טלפונים והגעה לשם כל שבוע כמעט עם ילדיי..לא גרה קרוב ורגשית פחות קשורה זו הייתה כוונתי.. מעולם לא חשבתי לנתק קשר. אלו הוריי!!! אימי עכשיו בבית חולים היא די מנוטרלת למיטה כך שאני רוחצת אותה ועוזרת לה בהכל. והיא שומרת על עצמאותה, כלומר מורידים אותה לשרותים ומקלחת כי היא שולטת בצרכים והיא מאוד נקיה ופדנטית ואני מאוד שומרת עליה ועל כבודה!!!!! אם אחותך מרוחקת ולא עושה כלום אז אנחנו שונות לגמריי! אכפת לי מהוריי...אבל קשה לחמול על אבי...לעזור לו אעזור ואעשה הכל למענו, מבינה??? . על אימי כן חומלת..ואפילו בזמנים האלה הקשים פתאום יש קרבה כזו בנינו...קצת מוזר לי.

במבי אהובה כרגע קראתי מה שכתבת ורק 5 דקות לפני כתבתי למטה יותר תגובה שעונה בדיוק על מה שכתבת כאן אם תרצי לקרא כשאודי יעלה את ההודעות תביני כבר כמה אני תומכת בך ובגישה שלך לגבי הורים זקנים אוהבת חטולית

במבי אהובה כאילו כתבת אותי היכולת לחמול את הפוגע ולהפנות את כל הזעם המצטבר כלפי עצמי. כמה אנרגיה יש בזעם המצטבר הזה, הרסנית ומכלה, על כך יעידו שנות טיפול רבות, כאב מתמשך וסבל. דברים שלא עושים. אח לא אמור לאהוב כך את אחותו. ויום אחד לפני מספר שנים הוא הודה ואמר אהבתי אותך, היית כל מה שרציתי. ואיך ממשיכים משם? ממשיכים. זעם כלוא ועוד אנרגיה מכלה. אמא אלימה מילולית ופיזית. לא מדברים על זה. אבל אני הבת הטובה, תמיד הייתי. הם לא ידעו כלום על הפדיעות שעברתי מחוץ לבית וגם כשידעו כי הכל התמוטט הם שכחו. לא מדברים על זה. לא מדברים על כלום. רק חיים בתוך פסאדה משפחתית של כבד את אביך ואת אמך ושקט, כעס מכלה, וחמלה שחרוטה בנו ואיננו יכולות להתנגד לה. חמלה כלפי כל אדם גם אם מהולה בכעס. וחוסר חמלה עצמי משווע. איתך שירה

עכשיו קראתי גם אותך שירה.. כל כך מבינה..אז אצלי הטיפול מאוד עזר בלהפסיק להאשים/לכעוס על עצמי!! ויש לי אהבה וחמלה כלפי עצמי סוף סוף!!! משהו שלא היה בכלל! די שנאתי וכעסתי והאשמתי והכל הכל אני! אז דיי!! לא עוד! לא על חשבוני! אז הכעס יצא כלפי מי שצריך! למרות ההכחשה והגיחוח שהיה מולי. ועושה ועוזרת ..לחמול יותר קשה..לאהוב זה קצת מעבר לכוחותיי..אבל ככה זה.

הי, כבר רשמתי הודעה והנה נוספת |מושכת כתפיים| מנסה לעשות לעצמי מולי סדר בראש. בהקשר של אבא. ושל המבנה שלי. דווקא מצאתי חיבור ומענה כרגע. מתבאסת, שלפחות להרגשתי, הקול שלי מושתק בסביבה של העולם האמיתי שלי. קולות האחים שמתבוננים בדרכם האחרת (הם גם לא עברו פסיכואנליזה) ואולי גם קולות הרופאים לעתים (אבל פחות, שוב, לתחושתי), דומיננטית יותר. ההתבוננות שלי כוללת את השכבות הלא מודעות ולא רק את מה שעל פני השטח. לו הייתי מרגישה (ואולי גם לא) שיש מקום, ולא רק וירטואלי, ולא רק הטיפול בו היה מקום תומך לדעתי (אגב לפעמים גם הטיפול ממש לא 'תומך', אלא נותן לי מכה באף בפירושים). מקום שיש בו משקל לדעתי. דעתי שאבא, על אף שצרח עשרות שנים מוות מוות גם רוצה לחיות, גם רוצה להיות תלוי. ומאד. כמו תינוק בן יומו. וגם אני. וגם כל אחד בכלל. שתמיד קיים גם הקול הקדום. שבוע טוב והרבה אהבה, סוריקטה

מצחיק שפתחתי ב'יש לי שאלה' הי כולם, מניחה שלא אמצא מענה בשלב זה בי. אבא, כאמור, מסרב לכל בדיקה, בירור ובוודאי שלא טיפול. מצבו הפיזי מתדרדר מאד. הוא נמצא בשמירה בחדר אחד עם מישהי מסוכנת ממש. יש לנו יפוי כוח, אבל דעתם הנחרצת של האחים האחרים היא לכבד את רצונו של אבא. בדרך שלו, שאיני מסכימה איתה. הם גם מקווים שהוא ימות בכל רגע, כדי שהסיוט יסתיים. את זה אני מבינה. הימים מרגישים כמו נצח ולא משאירים כמעט מקום לעצמנו. לא ביום ולא בלילה. מצד אחד, יצא שאני כביכול תומכת או נותנת יד למשהו שהולך נגד כיוון השערות. מצד שני, הסיכוי שאם נעזור תהיה כפיות טובה אלימה הוא גדול, וגם העתיד של איש זקן ונכה אינו צפוי להיות מזהיר במיוחד. אחרי הניסיון האובדני שלו, הוא קיבל סופר תמיכה, ואיתה גם הייתה אי הכרת התודה. אדרבא. יש גם הבדל - כי כלכלית הוא חי על חשבון אמא של אחיי הצעירים וזה עוד פרמטר מבחינתם. כרגע מרגישה שמכבה את קולי (של התקווה, או המלחמה על החיים), מושתקת. לא יודעת ולא מבינה מה עושים. ואולי אין איש יודע. סוריקטה

וןאו..סוריקטה... נראה לי שחשוב שגם תשמרי על עצמך חוץ מלשמור עליו. לא כל כך יודעת מה לכתוב לך. חיבוק מתאים. 🤗

יפה שלי את צודקת לגמרי ומובן לגמרי שכולנו זקוקים לחום הבנה וחמלה ...רק שלא מקבלים איתך אהובה חטולית

יפה שלי קשה ללכת נגד הזרם הסוחף של אחרים ולך אם הבנתי נכון אין את הכוח מספיק להתנגד באמת מצב מתיש וקשה מקווה שהדברים בסופו של דבר ...הם לא יצליחו ואת תקבלי את המצב כמות שהוא בלי רגשות אשם !! אוהבת חטולית

סוריקטה אהובה סיטואציה קשה מאוד, החלטות של "לשחק באלוהים" ולהתערב בחיים. את בטח מותשת כל כך. אין לי מילים רק להיות איתך מרחוק ולבקש שתשמרי על עצמך. שלך שירה

לא יודעת איזה שטויות עוד כתבתי כאן חסר משמעות לי כרגע אבא שלי מת גם אבא מת סוריקטה

אשמח מאוד למענה לדעתך 🙏🙏 1. האם עודף מתח ואנדרלין יכולים לגרום לדופק לא סדיר ? 2. אחרי כמה זמן תרופות הרגעה כמו קלונקס/לוריוון יוצאים/מתנקים מהגוף ממחזור הדם ?

ככה יצאה לי הכותרת. גם המון מלל כאן והלכתי לאיבוד. ואולי כך גם אצלי בפנים. הי אנשים, אתמול הגעתי לרמות זעף שלא בטוח הצלחתי לשמור על עצמי. כלומר, בהרגשה. לא פגעתי בי פיזית, או באכילה או ווטאבר. אבל כן כבר הגעתי לצעוק מאמצע שומקום 'די' על כביכול סתם. אילו מישהו היה בסביבה - הוא היה נפגע. אבל הייתי לבד. שני ההורים שלי, איש בדרכו, מאד לא תקינים מאז ומעולם. כל אחד מהם פגע בי בדרך זו או אחרת, גם במעשים / התנהגויות בלתי נסלחות. ואף מאד קיצוניות, מעוותות או סוטות. הקדשתי כמעט את ארבעים השנים הראשונות של החיים שלי בטונות של חמלה (מניחה שזו חמלה) שהופנתה לכל אחד מהם. כאמור, הם לא חיו ביחד. כביכול סעדתי אותם כשהם בפועל עוד לא היו סיעודיים בהגדרה. אנרגיות רבות. אבל אולי לא למען החיים, כי אם בשירות המוות. כפי שרשמתי המחיר היה לוותר על חיי העצמי, על כל הווים שאנשים עושים. לקחתי מרחק, וקצת יצאתי משם. כלומר, חלקית. ניתוק קשר עם כולם, ממש כולם, והתחלת ניסיון לקשר טיפולי. הוא היחיד שהיה לי על מהמורותיו והבריחות ממנו במשך כמה שנים. בעבור כעשרים שנה מאז, ולאור התוצאות, עלתה בי המחשבה שאולי חבל שלא המשכתי להקריב הכל ולחיות רק עבור כל אחד מהם. כי הרי לא נהיה ממני איזה משהו. ובודדה מאד נותרתי. ונראה לי שמשהו שקרי או שגוי בכיוון לעיל. אילו הייתי ממשיכה להיות צמודה לכל אחד מהוריי, רק למענם ומאום כמעט לא עבורי, המקום בו הייתי היום היה מחנק בלתי אפשרי, ואפילו קץ. ואולי הייתה מעורבת גם טינה עזה בין אחים. והייתי אולי איזו פסיכוטית היום ואחיי המסכנים היו צריכים להתמודד עם הדבר הכבד הזה. אבל האחריות עברה אליי, כך שאולי בכל הסיפור למובן ההקלה על האחים יש משמעות. אז כן - הייתה חמלה, באמת, ובמקביל היו גם רגעים, בחלומות, של הרגשת נקמה. הנקמה לא ירדה למציאות. החמלה והטיפוח כן. אם אפשר לחמול על הפוגע - התשובה אצלי היא כן, אבל תלוי. ברגעיה האחרונים של אמא, כשהיא כבר לא תקשרה ואני יודעת היטב מה היא עשתה - ליטפתי אותה בראש, סירקתי אותה, נתתי נשיקה. זה היה אפשרי, אבל במינון ובתדירות נמוכים מאד. וגם לעיתוי יש משמעות. התכוננתי לזה המון כדי להגיע לרגע מסוים בו כן יש סיכוי. כשהיא הייתה שכובה ומסודרת ומטופלת בבית חולים ולא בביתה המוזנח באופן קיצוני, בו היא מוזנחת באופן קיצוני. מאד קשה לי זה מה כתבתי בינתיים. סוריקטה

סוריקוה יפה שלי את אשה מדהימה בדרכך כל החיים אין ספק קוראת אותך ומרגישה כאלו יצאו המילים בצעקה גדולה מתוך הנשמה אוהבת חטולית

הי אודי יקר וגם כולם, אצטרך להזכיר לעצמי את האמירה היפה שלך שחשובה ביותר החמלה כלפי עצמנו, בין החלקים שלנו. הסיפור החיצוני מלמד גם עלינו, ואפשר להשתמש בו גם כדי לנסות להפחית את עוצמות הזעם המכלה בנו. הצעד הכי קרוב היה לוותר על יום ביקור בבית חולים וללכת לישון מוקדם עם מנת תרופות מעט גדולה יותר. להשיג לילה כדי לחדש כוחות באופן חלקי. המחשבה הבאה היא, שאם 'אבא' (אבא האמיתי או הקול הפנימי שמייצג אותו בי) ממשיך לסחוב בדרכו האחרת, איכשהו די חייבות להיות תכניות המשך, אחרת יש סיכוי שתהיה היצמדות ל'זקן החולה' ופחות ל'צעיר והצומח'. אבל אין תוכניות עדיין. ככל שהזמן עובר זה מלחיץ. כן. סוריקטה

במבי צצטערת.

מיכל... .... .... ......מיכל ..... את יודעת ? כן... כשקראתי את תגובתך והכנסת לשיח את אחי הגדול שפגע בי מינית.... ... את יודעת ? מכירה את החוויה שכשמקבלים מכה אדירה, ירייה בגוף, חתך עמוק עד העצם עם סכין מעוצמת הכאב בהתחלה בכלל לא חשים כלום...מכירה את החוויה הזו ? בהתחלה מעוצמת הכאב לא מרגישים כלום ורק אחר כך, לאט לאט הכאב מתפשט בכל הגוף בעוצמות מטורפות עד כמעט לאבדן הכרה..? מכירה את החוויה? .... כך הרגשתי כשפתאום, פתאום , כך ללא הכנה, בלי ששמתי אפוד מגן, משום מקום כך ,פתאום הבאת לי את אחי הגדול ... אתמול בערב ,כשקראתי את תגובתך וגם את ההודעה הנוכחית, לא יכולתי להגיב.. הייתי כמו משותקת בגוף.. אולי גם בנפש? בנשמה ? לא יודעת.... הבוקר, חלפה בראשי לפתע המחשבה שאולי 'בלא מודע' הכנסת את אחי הגדול לשיח בכדי שאבין באיזשהו אופן בלתי אמצעי את החוויה שאת עוברת כשאני 'אונסת' אותך לחמול על הורייך.. ? פתאום חלפה במוחי המחשבה שאולי זה מה שאחותי הקטנה מרגישה ? אחותי הקטנה קשורה אלי באיזה קשר סימביוטי משונה... היא מאוד צריכה אותי, תלויה בי.. כשאני עושה/רוצה/חושבת משהו ואני משתפת אותה ,פתאום גם היא עושה/רוצה/חושבת 'אותו הדבר'.. כמובן מלבד כל הקטע של העזרה לאמא שלי תחי'..אין בה חמלה כלפייה ואותי זה מטריף.... מוציא אותי מדעתי אם/כשמכאיבים/כואב לאמא שלי... ופתאום חלפה בי המחשבה אחרי השיתוף של שירה -ותודה ענקית לך שירה מדהימה!!! לא כל כך יודעת מה אני מרגישה לאמא שלי... אולי אני בכלל לא מרגישה כלפייה כלום.... אני אולי קצת כמו רובוט כלפי אמא שלי? כן עושה ה-כ-ל בכדי שיהיה לה טוב יותר, מכבד, עושה ממש הכל בכדי שהיא לא תרגיש נזקקת..אולי זה הדבר המרכזי? עושה הכל בכדי שלא תרגיש נזקקת ? מקבלת כ'צדקה', 'נדבה? לא יודעת... מסובך לי נורא... גם מתיש..כל כך מעייפת אותי כל ההתעסקות הזו.... אבל כן מבקשת לומר לך מיכל שאחרי שאולי הבנתי הבוקר את המקום שממנו אמרת את מה שאמרת, אני יכולה להבין... כנראה שהשיח הזה והאשמה שלי 'אותך' הרגישה/מרגישה לך כסוג של 'אונס' אותך לחמול כלפי מי שאין לך כלפייהם חמלה ואז את נמלאת ברגשות אשמה נוראיים ולכן 'חזרת 'לי את החוויה באופן מודע למחצה? בלתי מודע? זה בסדר מיכל.. אנחנו אחיות ? במבי.

הנושא הזה קשה ומורכב. אני חושבת שלנו הנפגעות קשה מאוד כשעושים שימוש במילה אונס בקונטקסט אחר או שמשווים פגיעה מינית לפגיעה אחרת. לי לפחות קשה וכאן מצליחה להתחבר לכאב המשתק שלך במבי. בתפקיד הבת ההורית אני עושה הכל כדי להיות בסדר, מבטלת את עצמי לגמרי, מעולם לא מרדתי בהם, לא הצלחתי. ואין בי אהבה לאמא. הכל כל כך רובוטי. ומשהו ילדי עדין מבקש אישור מתמיד, גם בגילי. המילים שצרבת בי, אמא המשיכו לחפש אהבה או מקום לאהבה או צל של רגעים בהם הייתי טובה וממבטך שהתרכך ידעתי שעלי להיות טובה עוד יותר כדי שהאהבה תוכל להשאר

וואו שירה אהובה... בדיוק כך ההתנהלות שלי ביחס לאמא שלי ילדה טובה של אמא ובעבר גם של אבא. מעולם לא הצלחתי למרוד בהם. ותודה על המילים בהקשר לפגיעה מינית. . לא היו לי את הכוחות להוסיף,לומר עוד . והדירה שלך עדין,נוגע,מרגש תודה ענקית שירה אהובה! מרגישה פתאום שמישהי תומכת בי.. הרגשתי שכולן לוקחות צד, מזדהות עם מיכל. שלך, במבי

לא הבנת במבי..ממש לא את!!!! סליחה שהכאבתי. אבל השאלה היא האם את חומלת על מי שפגע בך?

בדיוק,שירה.... הייתי שם בלנסות, בלרצות עד ההבנה שלא משנה מה זה לא יקרה. מבינה מה זה לעשות הכללללל לקבל טיפות אהבה. אז לא מצפה יותר ולא מתאכזבת.

במבי אהובה אני בדיוק כמוך וכמו שירה כל כך מבינה אתכן כולי בתוך השרות לאמא שלי שרק תרגיש טוב ויש בי גם חמלה עליה בגלל גילה 87 כבר לא מנסה להתחשבן איתה על העבר .. אם אמשיך עם הכעסים בסופו של דבר הם פוגעים גם בי..מנסה תמיד לשחרר את האחיזה שלי במקום הקשה הזה אוהבת חטולית

מאחר שהודעת הבוקר טרם מופיעה. הי, הצליחו לעזור לאבא באופן חלקי, אך הוא החליט חד משמעית שאינו מוכן יותר לשתף פעולה. אני, מצדי, מרגישה כרגע שלא מוכנה ללוות אותו בבחירה שאני כל כך לא מסכימה איתה. כבר הייתי איתו בבחירותיו העקומות בעבר ושילמתי בגופי ונפשי. הווה אומר שכרגע המחשבה שלי היא ניתוק כל קשר איתו. אם יש לכם מה לומר - מוזמנים. סוריקטה מאד כועסת

וואו סוריקטה.. אין לי כל כך מה לומר... רק להיות איתך במצב הכל כך לא פשוט שאת נמצאת בו... שלך, במבי

סוריק...מבינה אותך. אוףףףףףףףףף כל הקטע של הדיבור פה על הורים שצריכים עזרה גורמים לי ... לא יודעת פשוט לצרוח בדממה דקה...סורי

יפה שלי התמודדות מאוד קשה מול אדם מאוד קשה אינך יכולה להכריח אותו לחיות לצערנו הרב זו החלטה שלו בלבד ממש החלטה קשה משמעותית עבורך לא מזמן איבדת את אמא וכעת גם אבא..שלא חשוב כמה הוא...מה שהוא מה אומר לך אהובה כל כך מבינה את הרגשות הקשים האלה שמפילים עליך ... עשי מה שביכולת הנפשית לעשות ולעבור ממש לא פשוט אילו לומר את המילים האלה..כביכול שכל האחריות הריגשית עליך שוב?? עשי מה שמרגיש לך נכון מבלי להרגיש אשמה !! אוהבת חטולית

סוריקטה אהובה, כמה קשה הכל תלוי על חבל דק, נשמע שהוא תלוי בין חיים למוות ואת רוצה לנתק את המגע איתו ולא לאפשר לו לנתק את חוט החיים. המחשבה על יתמות על איבוד שני ההורים בזמן כל כך קצר גם אם לא היו ממש הורים גם אם היו רעים. איתך בלב שמרי על עצמך שירה

הי חטולית, במילים פשוטות כל כך אמרת אדם קשה. אכן. לא הכל עליי, ולא לוקחת הכל עליי. לא בטוח שהוא רוצה למות. סיכוי סביר שהוא מאד היסטרי. וגם הוא כנראה יותר פוחד לדעת מה יש לו (עד עכשיו כל הדיווחים היו מפיו ללא בדיקות אובייקטיביות וזה מאד מתעתע. גם לאחר שלחלק מהבירורים כן הסכים - הדיווחים הישירים ממנו היו לא מדויקים). איש שברירי וחלש וחולה באמת. הוא כן יכול למות בקרוב. יש אפשרות כזאת. ימים יגידו, סוריקטה

הי שירה יקרה, אוהבת את המילים שלך עד למאד. טרם חלפה שנה מאז אמא נפטרה, כמה חודשים אחר כך החבר שלה (שגם מולו יש עניין עניין וגם זה אירוע) מת, ועכשיו אבא בפתח. צפוף משהו, שלך, סוריקטה

תודה במבי, מצטערת שאני ככה לוחמנית בגלל הוואחד טרלול שאבא עשה לנו. מקווה איכשהו להצליח להתנהל בתוך זה. שלך בתודה, סוריקטה

מבינה אותך, מיכל יקרה. רשמתי לך גם שלל הודעות (מקווה שתומכות) בעצים אחרים. סופ"ש נעים, סוריקטה

עושה הפסקה בין לבין רק לכתוב כמה מילים הפסקתי לצאת מהבית לקניות בסופרים מפני שלוקח לי מעל שעתיים כל סיבוב קניות הרגלים שלי לא מסוגלות יותר טוב שיש עוד מישהי (כלתי) שהולכת עם בעלי לקניות .. האמת שבעלי יוצא עם חור בכיס כשאני מצטרפת לקניות כי..הנה גם זה שכחתי וגם ההוא נגמר לי.. כל הזמן שוכחת דברים למרות שמכינה רשימת קניות היום שאלתי איזה יום היום..(... עצוב לי שזה המצב אז תגידו לי שגם אתן שוכחות..נכון..על בסיס יומי קבוע ,??? יש דברים שכך אני מעדיפה לחשוב שהנה זה מתחיל להיות בסדר בתוך הבית ואז...בוםםם ישר לפרצוף שאומר לי היית רוצה.... האם זה אפשרי אולי שיום אחד באמת דברים יתחילו להסתדר ?? 5 חודשים של תקווה!! מה דעתכן/ אודי מה אתה אומר ?? חטולית

חטולית מתוקה, מחזיקה אצבעות.. מחזיקות ביחד תקווה !! יהיה טוב!! במבי

חטולית - מדוע אינכם משתמשים בשירות משלוחים מהסופר, אפילו באופן חלקי? וגם - אולי חלק מהדברים יתחילו להסתדר, וגם זה לא בהכרח באופן מלא. אולי? להתראות, סוריקטה

חטולית יקרה, נשמע מסובך...כדאי להעזר באחרים אם שוכחים. ומה הרופאים אומרים? יש סיבה לשכחה? ומה עושים. חיבוק.

סוריקטה אהובה שאת צריך כרטיס אשראי לבצע קניות בצורה כזו ואנחנו כבר ניגמלנו אחרי המון צרות מהכרטיס לכן קונים רק במזומן מה שאפשר ולא יותר חטולית

מיכלי מאמי עדיין לא עושה כעת כלום עד שאסיים את כל הבדיקות שלא סיימתי .. כשהכל יהיה מוכן נבדוק מה זה אומר ולאן זה לוקח אותי תודה על הדאגה חטולית

בודאי שלא התכוונת כאן לשוחח על זה ובטח שלא לישב את זה עם במבי.... אוף מה חשבתי לעצמי. אדם לא מאופס....בא לי לצרוח. סליחה. .... בטח רק הודעות שלי יתפסו פה נפח ענק! מצטערת. :(

מיכל יקרה! אם הבנתי נכון, אודי הזמין אותנו לשוחח זו עם זו היות ואנחנו מחזיקות קולות שונים :את מחזיקה את הקושי, העלבון, הפגיעה ואני את 'הטוב' כאשר למעשה אצל שתינו קיימים כל הקולות ובגלל הקושי והמורכבות ,אנחנו מפצלות את 'הטוב' ו'הרע'. אני מחזיקה את הטוב ואת מחזיקה את הרע... מיכל יקרה ! את בסדר גמור כפי שאת !!! במבי

הי מיכל יקרה, נסי פחות להזדהות עם התפקיד אליו לוהקת בעברך. כאן יש לך אחריות שטובה עבורך. ויש לך כלים לזה. את יודעת היטב שזו לא את כולך, או לא את בכלל, ושאת בסדר ויותר. אני רק מזכירה. שלך, סוריקטה

כשאני חושבת על אמא שלי תחי' יש לי כלפיה חמלה בגלל שאני רואה אותה כאדם שעשתה כפי שיכלה לעשות/ להיות עבורי באותן שנים... מתוך אמונה שאם יכולה היתה לעשות/ להיות אחרת עבורי ,הייתה... זה שלא עשתה/ הייתה עבורי,אומר מבחינתי שלא יכלה לעשות אחרת,והראיה,-שלא עשתה/ היתה..... במובן זה,אני רציתי להיות שונה ולכן בחרתי ללכת לטיפול אינטנסיבי ביותר ולעשות ככל יכולתי בכדי שאוכל לעצור את שרשרת הפגיעות ולעשות אחרת מתוך בחירה מחודשת שנותנת לי!!! כלומר, ההתבוננות שלי ביחס לאמא שלי תחי' ובכלל כלפי העולם הוא שאין לי טענות, תביעות כלפי האחרים אלא רק כלפי. הייחס לאחותי,אני לא שונאת אותה..רואה אותה כמוגבלת ובכלל שכל העול נופל עלי ,כשאני מותשת ועייפה אני מתמלאת בכעס על אחותי. זו לא שנאה אלא כעס רב על כך שהיא לא יכולה להתבונן טיפונת באופן הזה ובכל מעט להקל עלי בכך שתיקח מעט מהמטלות המרובות שנופלות עלי... זה לעכשיו. במבי

במבי יקרה ואודי יקר.. כבר לא מבינה כלום. מעניין שגם במבי הבינה שנכתוב אחת לשנייה כאן???? אז לכך התכוונת??? בכל מקרה אנסה. אני מבינה שאת הבכורה? אני הצעירה..האחות הקטנה-שמבחינת אחי ואחותי לא מבינה דבר, מפונקת ולא תצליח בכלום במילא אז למה לשתף אותה יותר מידיי???? הם הדואגים- אחותי גרה קרוב להוריי ודואגת להכל. אחי לדברים טכניים גם...אני? לא. אני לא מסוגלת גם מבחינתם...לא רוצים? לא צריך! וכן אני כועסת..על הוריי. על שניהם. פעם סיפרתי. לא מסוגלת לספר שוב.. כי זה יעשה לי רע! ונכון כמו שאת אומרת זה הם שלא מסוגלים. איזה כייף שאת חומלת עליהם. מתוקה שאת! כי אני לא ממש וכאילו "מגיע" להם..למרות שלא חושבת ככה ממש.. כשאין ברירה אני עוזרת..אבל זה מפיל אותי לקרשים! מבינה? זה מציףףףףף נסי לעזור לאחיך שפגע אולי תביני....האם יש לך חמלה כלפיו? ואם יצטרך תסעדי אותו? אז דומה... עכשיו קצת צריכה לשכוח מזה. טוב? לא יכולה להסביר יותר...הצפתי גם פה....מקווה שאודי יתווך כמו שכתבת... אהבתי את עניין האחות:) אחות במבי שלי יקרה. ❤

בפגישה הראשונה ספרתי עובדות ופעולות שעשיתי...קצת בלי רגש ואז לקראת הסוף הרגש יצא אבל לא נשאר זמן. .. למחרת היא שאלה אם ארצה לבוא שוב. ובאתי שוב ושם יצאו הרגשות.... יש לי דלקת באוזן. הגעתי אחרי שהייתי אצל הרופא ובפגישה היא שכנעה אותי שאשים את הטיפות כי נורא כאב לי. רציתי שהיא תשים לי ..ברור ששמתי לעצמי. היה מוזר. חיבוק- כל סיום פגישה אנחנו מתחבקות הפעם ביקשתי שלא..היא שאלה אם זה בגלל שאני חושבת שאני רעה? כי סיכמנו בפגישה שאני לא! שאני בסדר.. אמרתי שזה איכשהו מרגיש כמו אמא שלי ואני לא מסוגלת- ברור לכם שהן כלל לא דומות...אבל לפי הספר כנראה השלכה שכזו החיבוקים בסיום פגישה- אני מחבקת אותה חזק תמיד, ולוקח לי זמן לשחרר...ואני מאוד מאוד אוהבת את החיבוק הזה. אולי לא הרגשתי גם אהובה מספיק..לא יודעת. היא אמרה שהחיבוק ישמר לי לפגישה הבאה...הרגשתי אמביוולנטיות, כאילו רציתי לחבק אבל משהו עצר והרחיק אותה ממני... אני אוהבת אותה ולא יכולתי לחבק אותה. הייתי צריכה מרחק. מוזר מאוד. עכשיו אני בסדר. מרגישה יותר טוב נפשית. הפגישות עזרו לי....והכתיבה- כתבתי הרבה ובין 2 הפגישות שלחתי לה את מה שכתבתי. אני צריכה מנוחה נפשית..אבל הלילה חלמתי והיה קשה...אוףףף החלום לא מאפשר מנוחה נפשית כרגע...יחלוף.. לפחות קבענו שוב לשבוע הבא. ואודי, באשר לכתיבה שלי ושל במבי..לא יודעת איך ..כתבת שנכתוב פה. כרגע לא ממש יודעת מה ואיך להתכתב איתה..תוכל להנחות?

הי יקיריי, לילות פחותי שינה, שינה מוטרדת - פחות הצלחתי להתרכז כדי לקרוא לעומק ולהשיב לאשר רשמתם לי בשלב זה. מעניין - חמלה פעמים רבות קושרים אליי. גם כאן בוירטואל. סביר שגם היו לי מילים בהקשר התחרות בין הבנות/ צאצאים מי הכי, מי יותר. סביר שהייתי מזכירה מעולמי קשרים שהם הקרבה, אבל אינם אהבה. כרגע מנסה להימנע משני אלה המוזכרים מעלה - לא מתחרה ולא מקריבה עד אין גבול. ומכירה את החרדות הנלוות. רגשות האשם. אבא הקפיץ אותנו (האנשים במעגל הכי קרוב שלו) מספר פעמים באמצע היום או הלילה להיפרד כאילו זה יומו האחרון או שעותיו האחרונות. הוא מדווח על רגשות נוראיים. לצד זה מבחינה אובקטיבית נראה שיפור שאבא עצמו אינו מעיד שמרגיש, ולא משתף פעולה ואפילו מחבל ויש עליו שמירה. עצרנו הכל ובאנו להיפרד, מספר פעמים היו הקפצות כאלה, הקפצות ששינו לאנשים את סדר היום. אבל אבא לא מת פיזית, ואפילו, לפחות לדעת הצוות, מצבו פחות גרוע. חלקי אבא אצלי בפנים אולי מתו בהדרגה עם השנים. עם הניסיון האובדני שלו - מואץ יותר ועכשיו - גם. והאמון התרופף עוד. מצב מתעתע. אחרי שיחה עם אבא - וכן, הוא מתקשר, חלש מאד, אבל מדבר. ובכן אחרי שיחה איתו - מחד הוא מתקשר שזה אולי סימן טוב, אבל אחרי שאני שומעת אותו, רוחי יורדת עמוק מטה. נוצר מצב שאני חוששת להרים טלפון או לראות אותו. במקביל - השיח ההומוריסטי בהקשר בין בני המשפחה ממש מצחיק אותי. מבלבל אותי מאד. זה העדכון. הפרידות האלה. סוריקטה

מניחה שגם קיימת קנאה באחים שהצליחו להפריד את עצמם יותר, לנהל חיים ולשמור על עצמם. כמו שאתם מכירים - אני לא ממש הפרדתי, כלומר, בשנים החשובות של החיים בהן לומדים מקצוע, רוכשים חברויות, מקימים משפחה, נוהגים ברכב, וכל העניינים שעושים עליהם וי כפי שרשמה מיכל בעבר, את השנים הללו הקרבתי תוך ניסיון לרפא את אמא במסירות אין קץ, ושילמתי מחיר יקר של אין חיים או המשכיות. גם אחרי שתפסתי מרחק, מאוחר מידי, לא הצלחתי להתקדם למקומות הללו, וחלקם כבר לא רלוונטיים בחלוף הזמן. וככל שאני מצליחה לראות - כולכן פה, גם הבנות המאד תומכות וגם אלו המתרחקות כן הצליחו במידה זו או אחרת, לפחות למיטב הבנתי, בכל ה'ווויים' האלה. אני אדם מאד בודד, שרידי המשפחה המקורית מתפרקים עוד ועוד והצטרף פירוק משמעותי נוסף אחרי המוות של אמא, והתחושה שלי שהם ימשיכו להתפרק אחרי המוות של אבא. וההורים המקוריים בכלל לא חיו יחד. יש לי קשרים עם בני אדם בעולם החדש, אבל הם זמניים ומאד מאד חלקיים. בעלי החיים היו שם איתי תמיד, אבל זה לא מספיק, כנראה. אתמול פיניתי זמן והייתי מוכנה להגיע לאבא להחזיק לו את היד וללטף את הראש, כתמיד, המשכתי לנסות להיאבק ולא ויתרתי, אבל אחרי שקיבלתי את הידיעה שהוא חותך בגיליוטינה את המאמצים לעזור לו (מאמצים שהניבו פירות מרשימים של התקדמות) לא הייתי מסוגלת. חותך, וכך מטביע את עצמו בים של צואה והפרשות רעילות מהגוף. ממש קונקרטית זה מה שקורה. עד אתמול בבוקר תמכתי בו בהמון חמלה. אף שלא בטוח הגיע לו. זה היה הקשר האחרון שלי איתו, לפי שעה. גם את אמא שלי, שויתרה עליי, שתקפה אותי באופן מסכן חיים, שהתפקעה מצחוק כשהחבר שלה הי מכלה בי את זעמו, שזרקה תינוקות לפח, גם אותה בפועל ליטפתי לפני שעברה לעולם הבא והחזקתי לה את היד. לא התעמתתי ולא נקמתי. יש כאן עומס של הודעות. מקווה שגם שלי תראינה. גם זו שלמטה לפני הפוגת אמצע השבוע. גם בא לי לשאול אם כל האחיות האלה גם הולכות לעשות מאבק על ירושה. במקרה של אבא - הוא לא משאיר כלום אחריו. לאף אחד. אלא בעיקר חובות ועניינים לא סגורים. תודה, סוריקטה שכמו שאתם רואים הסתיים לה הלילה מאד מוקדם.

אודי יקר ! אני 'מרימה את הכפפה' שהזמנת אליה... אני מוכנה לנהל דיאלוג עם מיכל באופן כן, אמיתי..ואני חושבת שאני מבינה את כוונתך לגבי הקולות השונים שאנחנו מחזיקות כשהמשותף הוא הזדקנות ההורים (לצערי, לגבי, מדובר רק על אמא שלי תחי') המשותף הוא הרקע הקשה של ליווי ההורים המזדקנים והחוויה המורכבת של טוב ורע... יש לי בקשה ממך אודי, תלווה בבקשה את השיח ותהיה קול נוסף, קול שמחוץ לשיח שמאפשר לראות פריזמה נוספת, בסדר אודי ? בנוסף , אוכל להרגיש גם בטוחה יותר.. אוכל להרגיש משוחררת לומר דברים ששייכים ל'שם' והגירוי הוא בפה ועכשיו על ידי מיכל. בסדר אודי? אתה תהיה הקרקע היציבה, טוב אודי?. מיכל הי, אמממ.... .... מה אגיד לך ? אמממ.. את יודעת ? לא כל כך יודעת מה לומר לך... האמת היא בקשר לאמא שלי זה שיש לי צורך אנוש בדמות אמא ..חסר מטורף.. אין כמו השיר 'בואי אמא' שמצליח לעשות לי בלב...??? אני קשורה לאמא שלי במובן שאני כמו אמא שלה.. היא תלויה בי.. את יודעת מיכל ? אני קצת גדלתי לבד.. ואני זוכרת שכמו היתה לי שבועה כילדה שמה שעשו לי ,אני לא אעשה לאחרים בחיים!!! ולכן,אני בחיים לא הזכרתי לאמא שלי שגדלתי לבד ודיברתי לבובה שלי עד גיל 12 והייתי החברה הכי טובה של עץ הרימונים שגדל בחצר שלנו.. אמא שלי בכלל לא יודעת שאני בטיפול פסיכואנליטי אצל אמא צביה כבר 13 שנים. היא בכלל לא יודעת שאני בטיפול, מעולם גם לא התעמתתי איתה לגבי מה שעשה בי אחי הגדול.. אני לא רוצה להכאיב לה.. היום היא אשה מבוגרת שממילא את המציאות החיצונית אי אפשר לשנות. מה שהיה, היה. הדבר היחידי שאני יכולה לשנות זה את החוויות הפנימיות שלי וזה בעזרת טיפול ולא על ידי שאכאיב לאנשים אחרים גם אם תפקידם היה לסייע לי, לדאוג לי וכו'.. וזה בדיוק!!! מה שאחותי אומרת לי.. היא אומרת לי, אמא היתה צריכה לדאוג לי ולא דאגה, היום אני לא אעשה עבורה כלום. והאמת היא שאני שונאת אותה על המילים הללו!!!! אני גם חושבת שהיא מפונקת ואגואיסטית!!!! הרי גם אני לא קיבלתי כלום..גם אני שרוטה עד למעלה מהראש, משלמת הון!!! כל חודש לאמא צביה... לא הייתי בחו"ל 35 שנים!!! הבחירה שלי היא לטפל בעצמי. וואוו מיכל ? אולי את אחותי (?) :((((( במבי

לא עוד לא עוד סבל לא אוסיף מכאוב אתה לי לא דגל לא אות לא סימן העלם מכאן. לא עוד חלומות לא עוד אשליות אתה לא קיים אני לא קיימת נעלמת.

הי מיכל, רשמתי לך בעצים נוספים, לא זוכרת אם גם כאן. יהיה סבל. סבל הוא חלק מהחיים. לא ניתן להכחידו, והוא אפילו מצטבר. אבל לצדו, עדיין, יכולות להיות הנאות, ואפילו משמעותיות. גם הן מצטברות, אגב. שניהם קיימים. ביכולתך, במרחק זמן, אולי, לתת פחות משקל לקול שעכשיו רומס אותך. איך את היום? שלך, סוריקטה

בת נהייתם הורים לפני שאני הייתי בת. בת לא מוחקים במחק. בת לא מעלימים בחשיכה לפני השינה. אולי בת לא חייבים לחבוק? בת לא חייבים לאהוב? כל אלו הן מותרות. בת מולידים בת מגדלים כיצד? לא יודעים... בת נעלמת בתוך צל של קרבה בת מתחמקת עדיין נותרת ללא מילים בת בשקיעה.

מיכל יקרה מאד, שיר נפלא מאד נפלא ואמיתי ורציתי לומר לך כמה את אהובה. את אחלה מאד. סוריקטה

בת, יודעת? גם אני בת, בת של.. אולי נתבע אותה? נאבק בה, נכה אותה על חזה? חזק, בכח, ללא רחמים, עד שחבורות כחולות יכסו את גופה? תשכב על הרצפה ותלחש, גם אני בת, בת של.. אליה תפנו את תביעותיכם... שרשרת כובלת, חונקת, לי אין בה צורך!

אוי במבי....אוףףףףףףףףףףף. חיבוק מתאים טוב??

שתיכן אהובות שתיכן נפלאות שתיכן בנות של.. נכון מאוד גמני בת של.. ומכירה היטב את כל מה שאתן כותבות בהמון כאב עד צרחות אמת לאמיתה בת קטנה..מיכלי בת בכורה..במבי.. בת יחידה זו אני כי אחי גר בחול.. במשך השנים הגעתי להחלטה ומעשה שאני פשוט חייבת לסלוח לאמא שלי על הכלללל!! אחרת לא הייתי יכולה להיות לצידה לסעוד אותה וכל טיפול שהיא זקוקה לו כי אחרת מה יהיה עדייו לא מוותרת עליה כי זה מה שנשאר לי.. אוהבת אתכן בנות חטולית

אודי יקר.... בהמשך למקודם... איך הגיוני שכולם אוהבים כל כך את ההורים שלהם אפילו שפגעו/לא דאגו להם? או אפילו הזניחו ..והם עוזרים להם ואוהבים כאילו כלום... ואני? רעה! לא מצליחה לאהוב אותם..לא מצליחה...לא רוצה חלילה שיקרה להם מדהו..אבל גם קצת אדישה/כועסת.. וכן נותנת לאחותי לגור קרוב אליהם ולעשות הכללל. כשאין ברירה אני עושה ונרתמת... אבל זה הפיל אותי לקרשים..חזרתי הבייתה כואבת, מרגישה טיפשה, ילדה סתומה.. ילדה שלא מבינה כלום וכפויית טובה ובת רעה...למרות שטיפלתי בהם במסירות וסבלנות אין קץ....למה אודי? למה אני לא יכולה להיות אדם נורמלי שאוהב ודואג להוריו????למה????? קשה לי התחושה הזאת...למה אני כבר לא מעבר לכעס? למה אני לא רוצה יותר קרבה אליהם??? כל חיי רציתי להיות אהובה ורצויה..ולא הרגשתי כך...ועכשיו לא רוצה מהם את זה..הם לא מסוגלים לתת אהבה....אז חיפשתי מקורות אחרים... למה לא אוכל להרפות??? שנים בטיפול ולא מבינה..

הי מיכל, לא כולם דואגים ומסורים עד בלי גבול. ולפעמים אנשים שומרים על עצמם. שומרים על השפיות שלהם. חכם, בעיניי, שמצאת חלופות חדשות ולא התבייתת רק על המקור. סוריקטה

אודי... כתבתי תגובה להודעתה של מיכל 'כשהורים מתבגרים(מזדקנים ממש)' נשארתי בתחושה מאוד מאוד קשה.. בבקשה תגיב גם לי לתגובה שהגבתי בעץ שפתחה מיכל... תודה... במבי

קשה לי לכתוב זקנים...אבל זה מה שהם. נותרתי עם אבא ואמא, לבדי. חולים שניהם אושפזו בבית חולים...ואז אחד שוחרר ואחר כך גם השניה. התעסקות עם הליכונים וכסאות גלגלים, רופאים ופינוי מהיר בשל המלחמה ... עזרה... ישנתי בבית שלהם כמה ימים. העברתי את הצום שם....נסעתי הערב הבייתה כשברקע קולות מלחמה..ופחד לעצור באמצע הדרך בשל אזעקה.. בדרך כלל הכל עושה אחותי ..ומעט אחי. הפעם נותרתי אני לעזור בלית ברירה..הרגשה מוזרה. להוציא מרשמים, דיבור עם רופאים- זה לא אני ולא בשבילי....עזרה בהכל. חזרתי להשתבלל בבית...אחי הגיע והוא יחליף אותי. עייפתי. ההרגשה הייתה של החזקה ועייפות נפשית.. . אבל לא ניתוק. עשיתי ותפקדתי בהכל...עכשיו זקוקה למנוחה ושיגידו לי שאני בסדר...אני בת בסדר....לא בת רעה :(

מיכל הי, ..הרכבת של כולנו נוסעת לכוון אחד, בכל תחנה יורד מישהו והולך לבית עולמו... כל אדם יוצא לבד וחוזר לבד.. וזה עצוב.. ולראות את ההורים מזדקנים/זקנים זה עצוב וגם קשה.. גם הקשר אליהם ,גם אם הוא מורכב ,זה בדרך כלל עצוב ולא קל . גם היותם כמראה עבורנו, משקפים לנו את דרך העולם ואת מה שלא מעט מדחיקים בחוויה גם אם בידיעה יודעים.. זה לא קל... ולגבי העזרה שלך... האמת היא שהיה לי לא קל לקרוא את זה... אני אוהבת את אמא שלי שתחי' אהבת נפש..קשורה אליה באופן בלתי יתואר.. ואני 'הבת הטובה'-עושה ה-כ-ל!!! גם לי יש אחות... שמתנערת ולא עושה כלום בגלל שאני עושה הכל... (ההימואסטזיס שבטבע) היה לי קצת קשה לקרוא את הקטע של העזרה שלך... כן... משונה.. מרגישה פתאום כל כך לבד.. מרגיש לי כאילו אני איזה כמעט כלום שמתנדנד באוויר ואין מי/מה שיתפוס אותו... זהו.. במבי

היי במבי, יודעת למה אחותי מטפלת בהם בלעדיי? או כמעט בלעדיי? או אחי? שנינו ברחנו רחוק מההורים. ויש לנו סיבה טובה! יש לנו סיבה טובנ לכעוס עליהם. וזאת אמרה לי המטפלת. אני לעומתך לא אוהבת אותה אהבת נפש ובפרוש לא ...אוףףף קשה לי לכתוב זאת....נפגעתי במבי. הם לא היו שם בשבילי..להפך. ניסיתי לשוחח איתם בעקבות הטיפול והם רק המעיטו במה שאמרתי והפכו אותי ל....אוףףףף. מבחינתם ומבחינת אחותי אני ילדה מפונקת שלא יודעת להסתדר לבד!!! עובדה שהסתדרתי מצויין!!!! הם באיזשהו אופן הרסו אותי. את חיי....אז כן קשה לי לסלוח. סורי. קשה לי גם לראותם כך...עכשיו הם הנזקקים - אז אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך. זו הסיבה שאני עוזרת להם...לא מאהבת נפש. סליחה שהצפתי אצלך. אני בת רעה אולי אבל הם היו הורים לפני שנהייתי בת.....ולא הורים מכילים בלשון המעטה..זהו. עכשיו חזרתי מהמטפלת וסיפרתי לה איך תפקדתי. לצערי לא את ההרגשה שכתבתי עכשיו... עכשיו אני בוכה. עצוב לי נורא!!!!!!

סליחה במבי....אוףףף לא הייתי אמפטית בכלל בהודעה הקודמת..אודי יעלה אותה... את נהדרת. ואת הטובה ..אחותי הטובה ואני הרעה..הבת הרעה....מבינה? מצטערת מתוקה. כל מקרה לגופו.

מיכל יקרה, אני הייתי תמיד הילדה הטובה, הדואגת, העוגן של המשפחה, הילדה ההורית. האחים שלי תמיד התרחקו וחיו את חייהם, אני שילמתי את המחיר מבחירה, לא ידעתי אחרת. אמא שלי אמרה לי את הדבר הכי מעוות: את אמא טובה לילדים שלך וגם לי את אמא טובה. אני לא אוהבת אותה. אין לי אמא אין מקום להניח את הראש ולהתנחם. אמא לא יודעת, אמא לא מקבלת, גם כשהכל היה על השולחן כשהתחיל משבר מאוד קשה. אני ממשיכה לתמוך וכועסת. ההורעם המתבגרים הופכים תובעניים. אני נשארת בעמדת המרצה תמיד. שלך שירה

אוי שירה... איך לא ראיתי??? אחותי היא אמא הורית. תמיד תהיה..מבינה? ואני המתרחקת..אבל גם לא לגמריי. נמצאת כשחייבת..ואחרי זה מתקשה מאודדדדד

אתם יודעים, ואני רושמת אל חלל הוירטואלי, אתם יודעים, היה (והוא עוד עימנו, אך באופן שונה), היה איש אחד ואליו סימסתי לפנות בוקר בדיקת דופק וחיים, וקצת אחרי גם שוחחתי לשמוע קולו. היחיד שעוד נערכו איתו שיחות טלפון, כמו פעם, ובשעות, השעות המוזרות של הבוקר. מידי יום ביומו. אבא שלי. הוא לא רק שלי, וגם אני לא האהובה שלו, אבל בת. והייתה תקשורת לצד כעסי העבר, לצד הרבה שעמום ולצד גלגלי המוח שפועלים כמעט נון סטופ. איש מבריק. אבא, למיטב ידיעתי כרגע, בבית חולים במצב שלא נראה טוב. תקשורת הבוקר לא מתאפשרת טכנית, וזו טקסיות חסרה לי. אם כן, אבא בבית חולים ולא טוב. יש בי רגעי תקווה, נאיבים אולי, אחי די לוקח אותי משם. תקווה שיכאב לו פחות, עדיין יכאב, אבל פחות. שייתכן שאולי יוכל לשוב הביתה, שאולי יוכל לעמוד על הרגליים אי פעם, למרות שגם את זה הוא בקושי הצליח הרבה הרבה קודם. ובין השאר, שימשיך לתקשר. לא רוצה שימות ככה עכשיו. ככה 'פתאום'. צפוף מידי למקרי מוות אחרים. קצת אגואיסטי אולי מבחינתי, שתהיה עוד טיפה הכנה. ומי אני ואין בידי לערוך את ציר הזמן. אבא, שהתייסר מתסמינים, סירב להיות מטופל עד מעבר לדקה התשעים, אבל בסוף הסכים לשתף פעולה וזה מרכך אותי. איני יודעת עוד מה מתרחש הבוקר. מלאת חרדות. שבוע מתחיל, בית החולים יחזור לתפקוד יותר מלא. מקווה, צום ט' באב היום. כתבתי אל המרחב, אולי כדי להצליח להרים את עצמי ליום עבודה. כי גם הגוף פחות מסכים והנפש שבורה. והטילים ברקע, והתינוקות חולים, ומהי המידה בה אוכל להפעיל, למצוא מקום בי לעוד. תודה על ההקשבה, סוריקטה

אני כאן מקשיבה עם הלב מחבקת מרחוק מלב אל לב מרגישה אותך ,אהובה קשה אתך ,חיבוק אביב

יכולה להבין את הרצון שלא ימות עכשיו למרות הכל...העבר.. אני ישבתי ליד מיטת אבי 3 שבועות ברצף בחול ישנתי אצל אחי ולמרות כל מה שעברנו ביחד מהילדות העשוקה שלי באמת לא רציתי שימות יש בנו משהו פנימי שרוצה כנראה את ההורים שלנו עדיין לידינו גם בעוד אנחנו מתבגרים..מזדקנים..חולים או בריאים אולי מפני שזה הקצה הסופי שלנו להרגשה של השתיכות אל... וכן אבי נפטר אחרי 3 שבועות לאחר שחזרתי הביתה .. היה לי מאוד כואב ועצוב כי זו דרך מעגל החיים.. מקווה עבורך שיהיה כפי שאת מיחלת לעצמך .. חיבוק עד אליך אהובה שנדע ימים טובים מאלה חטולית

סוריקטה אהובה, קראתי את ההודעה ששלחת ומבקשת לשתף אותך.. הרגשתי כאילו מישהו קושר לי את הידיים, הרגליים ומכניס לפי סמרטוט ,כך שאין ביכולתי לצעוק ואפילו לא לנשום כראוי.. חוסר אונים מוחלט... חוויה איומה !!! שאלתי את עצמי אם 'לקחתי 'בהזדהות השלכתית את החוויה שלך..? לא יודעת.. כן שומעת קשר כלשהו לאביך שאולי את גם מזדהה אתו באופן כלשהו ,מוצאת דמיון ..'גלגלי המוח שפועלים כמעט נון סטופ. איש מבריק'. 'אבא, שהתייסר מתסמינים, סירב להיות מטופל עד מעבר לדקה התשעים, אבל בסוף הסכים לשתף פעולה' יחד עם זאת, 'שומעת' את ההודעה שלך כקונפליקט תוך נפשי: * הרצון להיות בקשר עם חלק אחר שבך 'הזקן' לצד 'תקשורת הבוקר שלא מאפשרת את זה' *רגעי תקווה נאיביים ו'אחיך' שלוקח אותם..(אם הבנתי נכון) שומעת חוסר אונים ... *'התינוקות חולים' *טילים ברקע.. המציאות החיצונית לא מקלה.. ואולי ,צום תשעה באב 'חורבן הבית' על שנאת חינם... חוסר אונים... סוריקטה ..לא יודעת אם הצלחתי להעביר משהו ברור.. אולי גם לי לא ברור כל כך.. שלך, במבי

כל כך מובן... ראי הודעה נפרדת לאודי...איתך.

סוריקטה מתוקה, מחזיקה לך אצבעות עם המורכבות ,הכאב, חוסר האונים (?) ועוד.. הקונפליקט שהתייחסתי אליו בהודעה הקודמת מתייחסת כאפשרות של קונפליקט פנימי בייחס המורכב שלך לאביך, קרבה מסוימת, רצון לקשר ,אך בו זמנית, הזיכרונות של 'התינוקות החולים' לרקע הטילים.. והתקשורת שלא מתאפשרת ('טכנית') ולצד הקונפליקט הממוקד והספציפי הזה , גם התבוננות כקונפליקט פנימי מורחב יותר בחיים הפנימיים והחיצוניים ואולי מאומה ממה שכתבתי לא מהדהד אצלך... (??) במבי

סוריקטה אהובה, בתוך מציאות שנראית תמיד בלתי אפשרית ובמצבי השרדות תמידיים בכל החזיתות. איתך בלב שירה

הי אודי וחברות, מגיבה ככה בחצי מוח בכל אופן, תודה אביב, חטוליתוש, מיכל, שירה, במבי שאתן כאן. חברה לפעמים היא עזרה גדולה. במבי - האסוציאציות שרשמת מפוזרות לי כרגע, ייתכן משום שהריכוז שלי מופחת ועמך הסליחה. מניחה שיכולתי להמשיך באסוציאציות משלי, אבל לא בטוחה שזה היה מקדם. אולי אני טועה. בכל אופן אומר, שבחרנו בשעתו לחולל שינוי באנליזה שלי (אז, מזמן) - קרי, ראשית לעבור לישיבה ולא ספה, ולפחות למיטב זכרוני והבנתי, בגלל שהיה איכשהו זמן להקטין ריבוי אסוציאציות (שאולי כבר יותר מפרק ממאגד) ולחבר ולתפור. פתחתי גם הודעה חדשה שמתייחסת לעץ בו רשמתן במבי ומיכל. אביב, שירה וחטוליתוש - אתן מיוחדות במיוחד. תכתבו מה שלומכן? שלכן, סוריקטה

מה עושים שכבר אין אפשרות לסבול את הכאב ושבטיפול אומרים שאם לא תיתן לכאב לצאת לא תתרפא?????

הפך להיות קטע פה, ההזעה. הי אנשים, נכון שאוגוסט ולח וזו סיבה מספיק טובה להגיב בצורה כזאת כשנמצאים בחוץ הרבה. אבל בנוסף היה לי לילה לבן ממש, ויש עניינים כבדי משקל שקשורים למשפחה, שאפחד לפרט כאן. חשבתי לומר לעצמי שאני בוכה דרך העור. זו ה'הזעה' שלי היום. בכי בצורה עקיפה. מלאת צער ואכזבה, אבל גם דברים אחרים, סוריקטה

הי אודי, אני לוקחת את הכיוון לאזור של ניסיון להסתגלות למצבי קיצון קשים יותר. וזו בדיוק פחות חכמה בשבילי בקטע של היות שרדנית. ההסתגלות למצב ה'נוח והטבעי והרגיל' - היא המסובכת יותר. כנראה. אבל שרדנית אני. מושכת כתפיים... סוריקטה

יפה שלי מעולם לא חשבתי שזעה יכולה להיות " דמעות" את מפתיעה אותי מחדש כל פעם אלופה חטולית

הי חטולית, אוהבתותך, שלך, סוריקטה

לא יכולה לפתוח הודעה חדשה. אבל שבוע מתיש של לילות עם אבא המתדרדר בבית חולים. במקביל עבדתי רגיל. הרגע יש שבירה. להתראות, סוריקטה

קודם כל תודה לכל מי שהגיב ותמך.. משהו קרה וזרק אותי לתהומות של פלאשים וזכרונות קשות... מה שהכי קשה זה תחושות אשמה שנוצר כתוצאה מאלה שהתעללו והכריחו אותנו לעשות מעשים נוראים.... למרות שאני מבינה שהייתי ילדה קטנה והכריחו אותי לא מצליחה להרפות מתחושה אשמה .. כבר כמה ימים לא מצליחה ללכת לעבודה, מרגישה תשישות ובקושי מצליחה לזןז... הלכתי לפסיכיאטור והוא הבין עדיין במצוקה נוראית ואין לי טיפה של שקט ורגיעה...

יקרה שאת תמיד חזרנו ואמרנו שהאחריות היא על הבוגר שהוא זה שפוגע גם אם הכריחו אותך לעשות דברים אין מקום לרגשות אשמה הם אינם שלך זרקי אותם לפח מתוך הבנה שאת היא זו שפגעו בה ולא את פגעת באחרים האחריות לא עלייך חטולית

אתם יודעים? גם אתה אודי וגם אתן מיכל וסוריקטה מדברים על גדילה כמשהו טוב,חיובי (אמנם נכון שאת סוריקטה לחשת את הגדילה) ... אם אתם שואלים אותי.. יש בי עכשיו התנגדות... מרגיש לי שאני כמו נאחזת בשמלה של אמא צביה..מחזיקה בכל הכוח ,לא רוצה לשחרר..לא רוצה לגדול, לא רוצה !!! ואולי רק הפחד מדבר עכשיו מגרוני ? איך אדע מה אני רוצה ? נפגשנו בחמישי והגעתי מרוגשת ושמחה והייתם צריכים לראות המבט שלה.. זוג פנסים שמאירים את כל העולם... ושיתפתי אותה בכל ה שהתרחש במהלך הזמן שלא נפגשנו.. (הקראתי לה גם קטעים נבחרים מפה) וגם הקראתי לה אודי מה שאמרת בהקשר לשינוי שהיא עושה :שזה נשמע לך הדרגתי, קשוב ורגיש... היא חייכה .נראה לי ששמחה :)) ינשוף...אין לי כל כך מה להגיד לך..זה נשמע מאוד קשה.. עבודה סיזיפית... מחזיקה לך יד ..באמת לא קל.. וסוריקטה, 'רגשות אשמה סביב זה שכביכול חיה.. מוכר לי.. :( שלכם, במבי

במבי יקרה, נשמע מצויין! על כאבי גדילה שמעת?? אז כזה ;) לא קל לגדול אבל שווה!!!

מיכל , מתוקה שאת !!! קראתי את תגובתך והתחייך לי :)) מתוקה.. שלך, במבי וכנראה שאת צודקת :)

אודי יקר!!! התרגשתי מהמחווה שלך., הרגשתי שקיבלתי ממך מתנה.. תודה ענקית לך !!! וחוצמזה, הביצוע מדהים..והאקורדים בכלל אתה אמן אודי !!! שלך-במבי

במבי אהובה שאת באמת שמבינה את הרגשתך שרק לא תעזוב לך את היד עצם המחשבה מחרידה יקרה שלי זה כנראה מיד אך יקל עליך להתחיל להסתגל לאט לאו הרי אמרת שאת רוצה להוריד מכמות הטיפולים וזו דרך טובה להערכתי שיכולה לתת לך גיבוי להמשך חטולית.

לילה טוב, שבתי עכשיו הביתה. שזה הכי מוזר, כי בשעות הללו, ואני קוראת להן שעות של מבוגרים, היום נסגר אצלי. הוא מתחיל בארבע לפנות בוקר באופן סוג של כפוי בגלל ההכנות לעבודה. הלילה הקודם התחסל לי בשעה אחת וחצי לפנות בוקר ומאז אני ערה. על אף כל הטיפולים התרופתיים. אז עכשיו אני בתפקוד ב'שעות של מבוגרים'. זה המוזר. יום חמישי. ויש רגשות אשמה סביב זה שכביכול 'חייתי'. כן, אני אומרת חייתי כי הייתי בחוץ כולה בשעה תשע בערב... להתראות, סוריקטה

אני כל כך מוצפת ולא מוצאת מנוח לרוב אני חיה בתחושה של השרדות אני נלחמת ומנסה לא לוותר אבל התעייפתי ואני מרגישה שאני לא יכולה לשאת יותר...

היי... זה קורה מידי פעם. לכולנו..ההצפות. הן גם עוברות! תזכרי שהיום זה לא אז..ושיעבור הגל הזה. בנתיים חיבוק מאפשר.

הי ינשופית, מבחוץ ובהגיון אפשר לזכור ש'זה גל וסביר שהוא יתמתן וישכך'. אבל כשאת בפנים - לא נראה שיש מוצא. ואפילו מאד לא להסכים עם האמירה למעלה. מבינה את העייפות. והנה רשמת שלרוב את בתחושת הישרדות. כלומר, יש רגעים שפחות, וכן, יודעת שמשלמים עליהם. תסבוכת. יש לך מושג מדוע עכשיו התעצמו הרגשות? אולי יש משהו קטן להתנחם בו? ובכל זאת, אקווה עבורך שכן תהיה הקלה יחסית ובקרוב ושאנרגיות יתחדשו. סופ"ש נעים וטוב, סוריקטה

מצטערת שכך מרגיש לך האם זו יכולה להיות תופעת לוואי של הטיפול החדש שלך ? לא מבינה בזה .. אוהבת חטולית

הי לכם, מבקשת לשתף אתכם.. אמא צביה יצאה לחופשה , נפגשנו לאחרונה בחמישי שעבר וניפגש שוב מחר.. במהלך כל החופשות שלקחה עד עכשיו, הרגשתי כובד וקושי כבר ברגע שיצאתי ממנה ומאז ועד לפגישה הקושי הלך והעמיק, הרגשתי בכל החופשות שלקחה כמו ילד קטן, מוזנח, שרוכי נעליו פרומות, נזלת ניגרת מאפו והוא הולך ומגרד את הגיר מהקירות.. כמו ילד שחסר לו סידן ואוכל גיר.. זו פעם ראשונה שנחווה לי שונה.. זו חופשה ראשונה שלה שאני לא עושה רונדלים סביב הקליניקה, לא סופרת את הימים, השעות,השניות.. יותר מזה, עד היום אפילו הרגשתי בפעם הראשונה בחיי כשהיא בחופשה שגם עבורי זו מעין חופשה קטנה ..קצת חופש לנפש.. משונה..מוזר.. היום אני כבר מחכה לה למחר.. מיכה לה והידיים פתוחות לקראתה.. משונה.. קרה לי משהו ??? שלכם, במבי

קרה גם קרה...משהו נפלא שנותן לך מרווח נשימה!!!! תראי מה זה..ידיים מושטות לקראתה? מתי זה קרה לך? תמיד היה לך כ"כ קשה ..עם כעס גדול ורצון לברוח ממנה..וואו. גדלת! גאה בך יפיפיה ומהממת שאת! כן את!!! במבי מתוקה. שיהיה לך נעים בפגישה...שתפי אותנו כמובן😅🤗

הי במבי, בסוד - כנראה שצמחת והנפרדות לפעמים גם טובה לך. התנרמלת (?) נשמע טוב ששששש ורוצה להזכיר שהילד המוזנח ההוא, וכמובן שאין להתווכח על הרגש, הוא חוויה פנימית שלך. כנראה די שונה מהמציאות החיצונית שלך היום. דמות הילד לעולם תישאר ולא ייקחו לך אותה. היא חלק ממך. וכנראה חשוב לזכור כחלק מגמילה ופרידה. אצלי זה קצת שונה - יש בדמיון ילדה דלה ואבודה בעולם, שלא רואים עליה. גם אני צריכה להזכיר לעצמי ש (עכשיו בצחוק בהשראת מיכל) אני זקנה מזיעה. טוב, גם זה לא מדויק. מעניין מה יוכל לקרב גם אותי לגעגוע. המשונה והמוזר הוא אולי נגיעה באזור שכנראה היה קיים, אבל מרגיש חדש לך עכשיו. סופ"ש נעים. סוריקטה

מתוקה שאת כמה נפלא תיארת את התחושות שלך לגבי החופשות של המטפלת שלך וכעת הכל נראה לך מוזר.. אולי את עוברת תהליך נהדר של פחות תלות במטפלת וזה מאוד משמעותי אוהבת חטולית

https://youtu.be/H85lZGwKks0 זהו לשמוע ולבכות...

שיר מקסים תודה לך אוהבת חטולית

אודי , הגעתי לפגישה שאמרתי שזקוקה לה... מתלבטת וגם התלבטתי בפגישה אם לומר לה מה הרגשתי ממנה באותו הזמן.... היא נראתה לי מהורהרת/חושבת כזה קצת עצב...לא אמרתי לה כלום. השאלה אם חבל שלא אמרתי....לא בטוחה ואסביר ספרתי שהייתי מדוכדכת שחזרתי ממפגש משפחתי. ועל ה"אידילה המשפחתית" שנוצרה שם...שאני לא מרגישה חלק ממנה אבל מתנהלת כאילו כן ... ואז היא העלתה את הנושא שלא דובר כבר המון המון זמן..ואז הרגשתי( שוב מה שלא היה מזמן)ילדה קטנה/רוצה לברוח . ..פשוט כזה להעלם משם..אמרתי אבל לא זזתי....הרגשתי שהיא במין מוד של דאון כזה איתי.. (אולי לא?? אין לי מושג) לא ביררתי איתה וקצת מצטערת על זה... ות'אמת הרגשתי שהיא "עוזרת" לי להכנס למוד של דיכי כזה..אוףףף נשמע הגיוני??? וגם אמרה שטוב שהילדה מזכירה שהיא עוד שם ??? כאילו מה נסגר? מה טוב?! לא הבנתי כלום מהפגישה הזאת! אוףףףף קבעתי לשבוע הבא...מתלבטת אם לומר לה את זה ככה. כמו שזה ..מה טוב?? מה?? טוב הדכדוך? טוב לה לשקוע איתי? באסה...נראה כאילו "שקעה" איתי.. מעולם זה לא קרה!!!

הייתי לוקחת את התחושה הזו של דיכי ושואלת את עצמי למה מרגישה כך.. ואולי זו רק הפרשנות שלך חושבת שתמיד צריך לדבר על הכל ..תחשבי על זה רק לטובתך אוהבת חטולית

גל חום זה די דפוק.. מצחיק שאני זוכרת את המטפלת שלי שמבוגרת ממני בכמה שנים טובות יושבת בפגישה איתי וסובלת מסכנה מגל חום פתאומי ואותי זה כזה תפס את האנושיות שבה.... לא מצחיק בכלל. אבל היא בפשטות שלה שיתפה אותי באותו רגע ברגשות שלה, הודתה שהיא רגע בתוך גל... מצחיק שנהפכו לשנייה היוצרות - כאילו אני הכלתי אותה ברגע הזה... פתאום אני חושבת שלא תצא לי לפנסיה- נראה כי לא יתאים לה בכלל פנסיה...ובכלל נראה שהיא בכושר מעולה מכל הבחינות. נראית נפלא ומתוחזקת ממש! ואז.....הגעתי אתמול לפגישה שהרגשתי שהיא כזו רצינית/מהרהרת/חושבת..ובכל זאת הכנסתי אותה לדיכי שלי....וירדנו לכאב יחד...טוב/לא טוב?? לא יודעת..אבל הייתה הזדהות אימל'ה. כזו. הייתה רגרסיה אצלי....דברנו על העבר שמשפיע עדיין על העתיד/יחסים במשפחה....פיכססססס שכזה. ובכי שבא כשיצאתי ממנה... אוףףףףף הלעולם אתחבש בסודות לשמירת האחדות? לא יודעת....

מיכל הי, .. זקנה מזיעה.. :) כן..דימוי חזק, נשמע לי באוזן קצת מוזר... ותינוק מזיע ? ונער? כן.. מחליק באוזן פשוט יותר.. 'רואה' לפתע: יושבת באוטובוס זקנה חרושת קמטים, גבה כפוף, עינייה החומות נטולות ברק, לראשה מטפחת מעוטרת פרחים , מזיעה, אוחזת בידה סל פלסטיק ירוק מחורר, בתוכו לחם אחיד שחור וקופסת גבינה לבנה 5%. עוד מעט ותקום, תדדה לכוון דלת היציאה, תרד בתחנה... כן מיכל... האוטובוס שלנו נוסע לכוון אחד.. בכל תחנה יורד מישהו ..הולך לעולמו.. לכל אחד מאיתנו סל, לאחד מחורר יותר, השני שלם, אך לכולנו סל.. ישנם הממלאים ומעמיסים בסל מכל טוב ,לאחרים, לחם.. ייתכן וישנם אנשים שסל שלהם ריק.. (?) .. והודעתך נגעה בליבי.. קשר בין מטופל-מטפל בדרך כלל קשר שיש בו הדדיות אך לא סימטריה, ותיארת רגע אנושי נוגע ללב... ומה עוד? אמא צביה בחופש, לא נפגשנו מחמישי שעבר וניפגש מחר.. אני מתגעגעת אליה געגועים רכים.. געגועי נשיקות מרחפות באוויר.. שלך, במבי

וואו במבי, התאורים הנפלאים שלך!!!! התגעגעתי ממש!!! וסימן טוב הגעגוע שלך אליה. נשמע הרבה יותר טוב מהפעמים הקודמות!!!! גם הציפיה למחר. תעדכני ...וואו. אלופה! וכן משהו הדדי בנינו הרגע הזה היה..

לא כותרת צועקת כבר גם לא כותרת כועסת ובכלל סתם כותרת... בעצם ממש לא כי כולכן כאן בימים האחרונים ואודי תמיד כאן גמני כבר תקופה ארוכה לא כאן אולי מתוך בחירה של להפסיק להתלונן מה שבהחלט לא עוזר !! אז מה כן ? כ..ל..ו..ם..!! ככל שאני מתלוננת יש לי רגשות אשמה מפני שהם כולם הילדים שלי הנשמות שלי החיים שלי על הנכדים אין לי מה לומר הם גדלים הנפלאים האלה גם המיוחדת שלי כבר מסיימת כיתה ב.. בהצתיינות !! החיים שלי כאלו נבנו לתוך תשתית של מחלות..בדיקות אין סופיות..גם כיום... קראתי אתכן כולן ושמחתי להתעכן בכן....אתן פשוט נשים מדהימות ...כמה מילים מחבקות ..תומכות..ונמצאות לתת כתף..פעם הייתי גם חלק מכל זה ..כיום נוסטלגיה .... סוריקטה יפה שלי מיכלי צודקת לגמרי את רק מתחילה את החלק הטוב של גיל 50 וחיבוק ומרטואלי תמיד בסדר עברתי אותך מזמן כך שאינך זקנה ממש לא ..צר לי אם את מרגישה אודי כתב חטול..מיכל ..מתוקה שאת מחווה.. האם לא כותבים חתול כך ? התבלבלתי קצת ..לא נורא.. יום יבוא ואהיה בסדר ..אולי אחרי הכל הגיל עושה את שלו ועייפות החומר נונתנת את אותותה.. אוהבת את כולן ותודה גדולה לך אודי על הכל חטולית

חתול כותבים ב ת', ובזמנו אמרת שבכוונה כתבת עם שגיאת כתיב.... נכדים נשמע לי דבר נהדר. בטח יהיו לפני עוד כמה שנים עד,שנראה נכדים בע"ה. מקווה שאת מצליחה להוריד קצת עומס ולתת לאחרים גם לעשות... בהצלחה עם כולם.

הי חטולית טוב שבאת לספר. מבאסים מאד העניינים הבריאותיים הנמשכים. גם את מיוחדת מאד. לב עבורך, סוריקטה

אגב זקנה - בגיל עשרים וכלום הרגשתי זקנה בת מאתיים. וגם דיברתי ככה. נורא. יש משהו מתריס בדיבור הזה. או אולי פוגע. במיוחד כשהוא נאמר באמת ליד נשים מבוגרות ממני. מילה אולי פחות מותאמת סיטואציה. מבינה. גם אבא שלי שהוא אכן ותיק, וגם נכה שנים רבות, כל הזמן אומר על עצמו (לי, בתפקיד הספוג המתמיד) - זקן סמרטוט משומש לא שווה איכס. וזה מעצבן. סוריקטה

צודקת מיכלי אכן כותבת כך במכוון עם השגיאה רק לא חשבתי שעןד מישהו כותב כך באמת מתוך כוונה חטול.. אני בטח לא אבקר את כל מי שבוחר לכתוב כך אין לי זכויות יוצרים על החטולית שלי שבעבר היתה חטולת אשפתות אוהבת חטולית

שמחה שכך! ונזכרתי באביב על ההרגשה שהיא מחזיקה בשבילנו את הפורום...ואפילו הרגשתי שהיא/את כעסת עלינו בזמנו..ולא הבנתי על מה??? וחשבתי איזו שטות- בשביל מה לקחת אחריות כזו??? מי שרוצה שיכתוב מי שלא לא. כלומר מה הקטע להחזיק בשביל כולם?? ולקחת את זה קשה? ונכון הפורם מוחזק ע"י הכתיבה...ואודי ממש במילים שלך דיברת כמו המטפלת שלי שנבדוק כשנגיע לזה ועוד...כלומר לא תחתוך סתם ככה! זה תהליך ועל כך מודה לך! אז רוצה לומר לך ולכולם שחשבתי שאולי יש לי חלק קטנטן אמנם בחזרה שלכן 🤣 שטויות...לא מרגישה שמחזיקה בשביל אף אחת את הפורום . רק בשביל עצמי. (סציומטית?) לא יודעת...תובנות מישהוא?

מיכל בוקר אור, בזהירות אומר שפחות הייתי מתייחסת אל דבר כאל שטות, במיוחד אם הוא מגיע ממקורות עמוקים ויש לו ביטוי עוצמתי. קרי, לא ביטול, כי אם ולידציה. מתן תוקף. ואפילו שמה דגש על איתור פירוש. לפרשנותי - אחת מהן - הייתי מוצאת דמיון בין הניסיונות כאן לבין הניסיונות לרפא את אמא, להחיות אותה. כך שאני מאד מבינה ממרחק זמן. התבוננות ככה יותר מלמעלה. אני מצטערת ומבקשת סליחה על הכעסים המוטרפים והמשחזרים אצלי. התובנות שלי... בשבילך, בשבילי, בשבילנו כולנו, בוקר אור ואהבה בהצלחה לנו היום, סוריקטה

הכל בסדר...כנראה בכל שטות יש שמץ... בכל מקרה נפגשנו אתמול ;) איזה כייף שבסוף הצלחנו! הייתה פגישה קצת ...חזרתי שוב לנושא..אחורה בזמן. מוזר היה...קצת רגרסיה. למרות שהיא רואה התקדמות...והתמודדות שלי