פורום פסיכולוגיה קלינית

46926 הודעות
35423 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
13/11/2019 | 11:30 | מאת: ינשוף

תקופה ארוכה (לפחות חודש או יותר), אני מגיעה לטיפול ונרדמת. אני מתאמצת להיות נוכחת אבל הפחד משתלט עלי ואני נרדמת ממש.... כל פגישה כך..... אני מתוסכלת מאוד מזה ויוצאת מהפגישות במצוקה ..

13/11/2019 | 22:55 | מאת: חטוליתוש

מתוקה שלי נמחק לי אז כותבת שוב.. לי קרה פעם אחת שנרדמתי למטפלת מול הפרצוף בגלל חוסר שינה של 3 ימים רצופים את נרדמת לה כבר חודש ימים בטיפול בגלל..פחד להתמודד ..?? באמת מאוד מתסכל.. מה אומר לך יפה שלי ..באמת מצער מאוד .. כבר דיברת עם המטפלת על ההרדמות שלך..?? מה היא אומרת ?? אייך היא מציעה לעזור לפתור את הבעיה ?? אין לי רעיונות להציע לך לצערי ... אולי את באמת מותשת מעייפות ? איתך מתוקה שלי וחיבוק חטולית

14/11/2019 | 07:45 | מאת: שירה2017

ינשוף יקרה, אני מכירה את תחושת העייפות הזו בחדר, אני חושבת שזה כמו מעבר למצב תודעתי אחר. האן המטפלת שותקת כשאת נרדמת או מנסה לדבר איתך או עם עצמיים אחרים שאולי נוכחים בחדר? איתך שירה

חטולית יקרה זה לא מעייפות זה סוג של ניתוק אולי.... כאשר אני מתחילה לנסות לדבר על הדברים הקשים אני נרדמת... המטופלת הציעה לי להחזיק משקולת כדי לעזור להיות נוכחת אבל זה לא עוזר... תודה על החיבוק

הי ינשוף, זה באמת קשה מאוד ואני משער שזו תגובה לקשיים שעולים בטיפול. טוב שאת מצליחה להגיע למפגשים. אני משער שתדברו על זה ותאפשרו לך להיות יותר נוכחת. אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע. נשוב וניפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, אודי

11/11/2019 | 16:01 | מאת: NOT_FOUND

האם יש לכם המלצה על פסיכולוגית נחמדה מטעם מכבי בירושלים?

שלום, איננו ממליצים כאן שמית. אם תרשמי/תרשום כתובת מייל, המעוניינים יוכלו לשלוח ישירות לשם. אודי

10/11/2019 | 20:45 | מאת: בריה

פתאום נתקפתי כאב וגעגוע אליו.. למטפל שלי.. הבנאדם הכי משמעותי בחיים שלי אני לא מצליחה להבין את הקשר הזה.. בחדר עצמו קורה עולם ומלואו ביני ובינו.. מרגישה אהבה, חיבור עמוק, הבנה אמפתיה , צחוק, כאב.. במשך שנה וחצי שאני רק צומחת ומתפתחת בקשר הזה אבל כל כך רוצה מזה עוד, ומצד שני מבינה כמה חשובים הגבולות.. וזה מתסכל. אני אוהבת אותו מאוד.. ושבוע ימים מרגישים לפעמים כמו נצח

הי בריה, בהחלט. הגבולות חשובים, גם הרגשת ההזדקקות חשובה. וגם לתסכול יש מקום מכובד. ודעתי בעניין הגעגוע ידועה (אני חושב שגעגוע זה דבר טוב בסופו של דבר). אודי

08/11/2019 | 03:03 | מאת: NOT_FOUND

היום אני בן 24 ואמא שלי נפטרה ממחלה שהייתי בן 18. הזמן עבר וההתמודדות והגעגועים מציפים וניהים קשים יותר ,אני מרגיש שיש לי חור בלב שפשוט אי אפשר לאטום אותו . אני כלכך אוהב את אמא שלי היא הייתה המון בישבילי ...מתגעגע לחיבוקים לסתם לראות סרט ולשים עליה ראש לקול שלה לעצות שלה להתייעצות לתמיכה בהכל! תנסו להבין מילים לא יתארו את זה,בחוץ אני "קשוח" אבל שאני לבד אני חושב עליה ומתפרק גם אחרי כל כך הרבה שנים אני אוכל את עצמי שאיכזבתי אותה ולא הראתי לה את כל אהבתי וכל הערכתי אליה היא הייתה עמוד התווך שלנו ושל המשפחה המורחבת והיא ממש חסרה לי בכל צעד בחיים בכל דקה. איך אני יכול להתמודד עם זה? כדאי לי ללכת לפסיכולוג? אני צריך ייעוץ בעניין . תודה רבה לעוזרים

10/11/2019 | 12:19 | מאת: חטוליתוש

היי שלום לך אכן אבדה כבדה.. ואין צורך בהרבה מילים לתאר כמה היתה.. הכל כתוב ומוסבר היטב מבינה לרחשי ליבך..אבי נפטר לפני 8 שנים..ולמרות שלא היה כמו אימך עדיין חסרונו מורגש.. אייך להגבר..? אצל כל אחד מתבטא בצורה שונה.. אני כן דיברתי את הגעגועים בטיפול ומאוד עזר.. וגם כאן בפורום דיברתי וקיבלתי תמיכה.. נסה באמת טיפול עם פסיכולוג.. בטח לא יזיק חטולית

שלום לך, זה טבעי ביותר להרגיש תחושת אובדן כזו. להערכתי, אם אתה מרגיש שהאבל אינו מתקהה ושאתה זקוק לעזרה ולאוזן קשבת, אין דופי בפניה לאיש או אשת מקצוע שיסייעו בעיבוד האבל. אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב וניפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי

07/11/2019 | 21:03 | מאת: .במבי פצוע..

אודי הי, ... .. אודי... אתה יודע מה ? ... תעצום עיניים ואז פתאום תבין.. היום ה 7/11 מסובך לי אודי... החיים מסובכים.. בני אדם זה משהו שאתה לא יודע איך להתנהל איתם.. אודי...נכון שאתה מבין לבד מה שהלב שלי אומר ורוצה ממך????? במבי

הי במבי, אני מנחש, אבל לא בטוח שמבין. אם תשימי במלים מה שהלב אומר ורוצה - יש סיכוי טוב יותר שאבין... ומזל טוב :-) אודי

07/11/2019 | 06:07 | מאת: סוריקטה

הי במבי, פתחתי שוב עץ, ואכתוב באופן מעט מוצנע, עד כמה שאפשר. תאריך בעל משמעות עבורך היום. אם תרצי לספר. מה הציפיות, איך עבר. אולי. בואי אלינו. שיהיה שקט ונינוח, סוריקטה

07/11/2019 | 17:45 | מאת: שירה2017

מצטרפת לסוריקטה ומוסיפה ברכות חמות ליום הזה ממש, מקווה שיש בו רגעים משמחים ועוטפים באהבה. שלך שירה

07/11/2019 | 19:43 | מאת: .במבי פצוע..

סוריקטה הי, ..... ..אמממ... ..יום הולדת.. ..יום הולדת... ח'תכת יום... מה אומר לך סוריקטה??? אז ככה... היום שבו נולדתי,השעה,הרגע הזה שבו הגחתי לאוויר העולם, הייתי רוצה,... פתאום ראיתי בדמיוני ציפורים מצייצות,העלים נעים מצד לצד בעדינות, השמש שולחת קרניים חמימות, עדינות, חום שמותאם בדיוק לתינוקת שמגיחה לאוויר העולם... כל היקום , זרועות העץ פתוחים לקבל תינוקת קטנטונת שזה עתה הגיחה לאוויר העולם... כל העולם שמח לקראתה.. :) טוב....נצא מהפנטזיה... מה שאני מצפה שיהיה היום הזה,שפשוט -לא יהיה... אני רוצה שכולם יזכרו את היום הזה ויחגגו לי ואני רוצה שאף אחד לא יזכור את היום הזה והוא יחלוף ביעף... למעשה שהיום הזה לא יהיה... אמא צביה אמרה לי שאני מאוד מאוד רוצה ויחד עם זה ,יש לי קושי מאוד מאוד לקבל.... אני מוצאת את עצמי שוב חוזרת לטבע.. בטבע קל לי, קל וכיף לי לקבל מהציפורים,מהעצים,מהשמש ,מזרימת המים שבחצבאני,מהשפירית,מעץ התאנה והטבע שפורש זרועותיו ולוחש : 'בואי,בואי מתוקה,כל העולם מחכה ושמח לקראתך' לא יודעת אם הצלחתי להסביר מה אני מרגישה ,מצפה/לא מצפה... לא יודעת... שלך, במבי

הי במבי, מתחבר לחלק שלך שרוצה... שמח ליום הולדתך. ברכות! אודי

06/11/2019 | 20:47 | מאת: חטוליתוש

המקום שוב תקוע כבר חשבתי שהמקום מתחיל חהתעורר אבל לא...!!!! חבל נורא.. עצוב נורא לראות את המקום עזוב חטולית

07/11/2019 | 16:15 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, מנסה להבין את תחושת האכזבה בהקשר לכאן. מכל אחת בדרכה. לא מבינה, עדיין, מה קורה איתנו. לשמע התגובות - אולי היינו צריכים לצאת מהמסך וחסל. ראיתי את שכתבת למטה. את יודעת, חשבתי לכתוב משהו על משפחות 'פולניות' והאכזבות שבאות איתן. אאחל ימים פחות מסובכים לכולנו. מאמינה שמחוץ ל'אינטרנט' דברים נראים 'פשוטים' ו'רגילים'. פרוזאים. שלך, סוריקטה

07/11/2019 | 17:48 | מאת: שירה2017

חטולית יקרה, מכירה את התחושה.. ההודעות עומדות תלויות ואין מענה. זה מאוד מקשה גם על השיח בינינו ועל רצף של שיח בכלל. איתך שירה

הי חטולית, יש גם אכזבה ותסכול. לא תמיד כל הצרכים והמשאלות שלנו נענים, גם כאן. מבאס, אבל ככה זה... אודי

06/11/2019 | 16:48 | מאת: ינשוף

המטפלת אמרה שלפעמים החלקים נעלמים. רוצים להעלים את המטפלת! גם רוצים להעלים אותי! כל כך כועסים עליה... ויש מצוקה בפנים ולא סומכים עליה.

07/11/2019 | 11:45 | מאת: חטוליתוש

מתוקה שלי מצטערת לשמוע על המצוקה שבפנים..ועל זה שלא סומכים עליה כבר דיברת עם המטפלת על המצוקה הזו ,? מקווה שתבין ותוכל לעזור איתך מתוקה שלי עם חיבוק גדולללל חטולית

07/11/2019 | 16:03 | מאת: סוריקטה

הי ינשוף, הרשי לי להאמין שיש גם חלקים (לפחות אחד מהם) שרוצה שהמטפלת תתמיד ותישאר, והוא כן יודע להישען ולתת אמון. דחף של חיים. והייתי רוצה להאמין, שיש חלק אחד לפחות, שרוצה שאת תישארי. יש אותם, ואיתם, יש חלק אחד לפחות, שצועק ועושה הרבה רעש, עד כדי כך שלא רואים ושומעים את החלקים האחרים, כאילו הם נעלמו. ואין אליהם גישה. לכן אנחנו אף על פי כן ולמרות הכל כאן. סוריקטה

הי ינשוף, כמו שכתבה סוריקטה - יש גם חלקים אחרים, עם צרכים ורצונות אחרים. לצד הכעס וחוסר האמון יש גם תחושות בטחון ויכולת לסמוך. הם אלו שמאפשרים את המפגש ואת ההמשכיות, וגם את הגחתם החוצה של החלקים המנותקים. אודי

06/11/2019 | 07:55 | מאת: מכל

תודה שירה וחטולית. היום הרבה יותר טוב. תודה אודי, מתחילה לסמוך על עצמי.. נפגשתי עם חברה והיה נחמד. גם קבענו לצאת ברביעיה עם חברה נוספת לסופ"ש..מקווה שיצא לפועל...מעולם לא נסענו בעלי ואני ככה עם עוד זוג. בדרך כלל רק שנינו או עם משפחה נוספת. הפעם זה בזוגות...נראה איך יהיה. אולי מתחילה קצת לשחרר ולחיות! להיות כאן ועכשין ולראות איך יתפתח. וזה בסדר לבדוק איך אני שוב מתקרבת לאנשים ולחברות...אולי..מקווה שאהנה מהדרך החדשה ואצליח גם להפתח ולא רק להיות בקשרים שטחיים... כי יש לי המון חברות וחברים בסביבה ולמרות זאת לא הרגשתי שייכת או ממש קרובה אליהם...הפעם מנסה להתקרב יותר....לאט ובזהירות.

06/11/2019 | 11:45 | מאת: חטוליתוש

מאמי שלי מבינה את הרגשות המעורבים האלה אכן צעד אמיץ לקראת תהליך חדש נסי לשחרר את המעצורים גם אם בהדרגה לדעתי תהיה חוויה מתקנת בהצלחה חטולית

06/11/2019 | 21:52 | מאת: .במבי פצוע..

מיכל יקרה!!! מדהימה הדרך שאת עושה!!! פרידה זה משהו כל כך לא פשוט... יש לא מעט אנשים שאני מכירה שכשנאלצים לעשות את זה , פשוט חותכים... ואתן ( את והמטפלת שלך) עשיתם/ עושות את הפרידה בתהליך שגורם להשתאות,להתפעלות... מדהים מיכל..... לדעתי אנחנו פחות או יותר הגענו בזמן די חופף... אני עדיין כל כך ,כל כך רחוקה מתהליך פרידה... אני קרובה יותר למצב עוברות אצל אמא צביה :))) שלך, במבי

07/11/2019 | 06:37 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, אומר שוב שבעיניי את אמיצה. יכול להישמע מפחיד, ואני זוכרת שזה בקטנה ולאט לאט ובשלבים וניסיון ולא ממש פתאומי. ובכל זאת, בשקט אומר שאת אמיצה. אנחנו יכולות להיות מאד חברותיות וברגעים אינטימיים יותר יש משהו, לעתים, מפחיד מידי. הקירבה הזאת... אם תרצי - ספרי על הניסיון. על ההרגשה לפני, תוך כדי ובמרחק זמן. שלך, סוריקטה

חטולית, במבי, סוריקטה יקרות!! זה נשמע כל כך בנאלי ופשוט הרי כל אחד יש לו חבר או חברה קרובים...ואתן כל כך מבינות אותי!!! זה לא מובן מאליו! אני מנסה, מצחיק שדווקא הרעיון לסופ"ש כזה הגיע מבעלי...יש עוד זמן ואני די בלחץ מזה...כלומר בטח יצא שהוא יהיה עם הבעל ואני עם האישה ו...לא יןדעת..זה ממש חדש...מעולם לא ניסינו. הוא ניסה אמנם לקרב אותי לנשים של חברים שלו, וזה היה כישלון ממש!!! כלכך לא התחברתי. הפעם זו חברה שלי ונראה איך הוא יתחבר עם בעלה..אתגר. החיים. לכך התכוונתי שמרגישה שונה כל כך...ואתן מבינות! מרגישה מוכלת ומובנת מכן. ואמיצה? לא יודעת... רוצה שינוי זה בטוח. להיות קצת יחד ולא להרגיש מוזרה או לבד! כלפי חוץ לא מבינים...בטוחים שאני סופר חברותית מוקפת אנשים...ממש לא. תודה יקרות על העזרה בדרך אל הקרבה.

הי מיכל, בדיוק ככה... אודי

05/11/2019 | 18:35 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, איך את מרגישה? מחלימה אחרי הניתוח? איתך שירה

06/11/2019 | 11:47 | מאת: חטוליתוש

באמת לט סיפרת כלום על הניתוח שעברת רוצה לעדכן..לשתף.. אייך שמרגיש לך חטולית

07/11/2019 | 05:57 | מאת: סוריקטה

הי שירה, מוצאת את עצמי מחפשת להתכנס. דיברתי יותר מידי. ראו יותר מידי. הניתוח? די אדישה לעצמי. לפניו. במהלכו. אחריו. חוויה מוזרה. ואיכשהו בקטנה. הייתי רגועה לגמרי. גם המדדים האוביקטיבים כך הראו. מוזר כל כך. אנשים חווים אותי כאדם שליו וסבלני מאד מאד. יש בזה משהו. והמשהו הזה כנראה גם טוב לילדים מסביבי. והניתוחון - לא הספקתי לנוח מאז. מידי לא הספקתי. במקביל שעות נוספות ביום מוקדשות להצלה של עוד ייצורה בסכנה. ועוד גורים. כן, זוכרת שיש גם אותי. רציתי אתמול קצת לשבת, זה כמעט לא קורה במהלך היום. לפחות 14 שעות על הרגליים ברצף. רציתי לשבת, להיטען, ואז, קרה משהו שחייב אותי להמשיך ולקום. יצאתי משלוותי לרגע. והיום ההוא של התאריך - מצד אחד סופרת אכזבות - מי לא זוכר (שזה הרוב, ובעיקר האמא נזכרת וגם לא ברשימה הזאת). ובתקופתנו, מתוך הבודדים שכן - כבר מסתפקים בווצאפים וחסל. והיום ההוא, היה יום של עבודה קשה במיוחד. אולי השבת אצליח קצת לנו. זה היום היחיד שנשאר. דיברת, שירה יקרה, בזמנו על הדמעות שמרגשיות לחוצות, גואות, כמו, לפחות גודלם של האוקיינוסים. רוב הזמן, טרם מרגישה את נוכחותן שם בפנים. וכמו שאת דואגת לי - ההיית רוצה שמישהו יהיה שם בשבילך? היית מאפשרת? שלך, סוריקטה

07/11/2019 | 06:04 | מאת: סוריקטה

הי אודי, והי בנות, שירה שאלה, אני עניתי. מזמינה אותך ואתכן להצטרף. בבקשה. אודי - שתי מילים כל כך מתומצתות זה נורא בשבילי. שתדע. ולא יודעת מה נורא יותר. אפס מילים או שתיים שאני לא מצליחה להבין. המינון שלי (המצופה ממך, אודי) הוא אחת לחודש חודשיים - משפט אחד או שניים עם טיפה תוכן. ואחר כך שקט לתקופה. מכירה זאת משנים. ממש קשה לי להיות כאן מהסיבה הזאת שזה מאד השתנה להרגשתי. ואולי אני השתניתי וזה כבר לא. סוריקטה

אאחל לך החלמה מהירה. לא רציתי לחפור לך😁כמובן שאיתך בכל צעד.

הי סוריקטה, קשה עם החלקיות ועם התסכול המובנה כאן. איני יודע מי השתנה. אני, את או כולנו. אני כן שומע הרבה כאב ממך ואת ההתלבטות בין לבקש לבין לוותר. ואת ההרגשה הזו שאת מתארת, שכבר חשפת יותר מדי (אני משער שיותר מדי הזדקקות). אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע. נשוב וניפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, אודי

03/11/2019 | 17:49 | מאת: שירה2017

במבי אהובה, ליום הולדתך החל בחודש הסתווי הזה ממש, רוצה לאחל לך הרבה רגעים של אושר, אהבה, יצירה וסיפוק. שתמשיכי בדרכך הייחודית לבוא אלינו ולהאיר פינות חשוכות, לשתף אותנו בעולמך הפנימי העשיר במילים, בצלילים ובצבע. כי ממש אפשר להרגיש את כל אלה דרך הכתיבה שלך. ועוד מאחלת שתרגישי עטופה ואהובה בתוך העולם הלא פשוט הזה. שלך שירה 🌻💗🎂🎈

04/11/2019 | 11:57 | מאת: .במבי פצוע..

שירה אהובה... לא יודעת מה לומר לך... אני מוצפת ממילותייך שכל כך שיחקו עבורי ..אני אפילו לא יודעת מה...?? ואני מוצפת בכלל שזכרת ושעשית גם מעשה.. הצמחת עץ... מטורף... היום בבוקר כשנפגשתי עם אמא צביה ,סיפרתי לה מה עשית והקראתי לה את המילים שכתבת.. איזה חיוך ענקי היה לה... כל כך דייקת משהו... כזו מתנה... אמרתי לאמא צביה שהייתי רוצה לפגוש אותך במציאות החיצונית ולהיות איתך בקשר קרוב... לא מצליחה לומר או לחשוב ולראות כרגע יותר מוצפת... תודה ענקית!!!!

04/11/2019 | 13:29 | מאת: חטוליתוש

במבי אהובה מה אברך שלא ישמע קיצ'י.. המון אנרגיות טובות.. בריאות הגוף והנפש.. שימחת חיים אמיתית.. את עולם ומלואו יפתי.. מאחלת לך כל מה שאת רוצה לעצמך רק בטוב ובהנאה שמגשימה אותך נהדרת שאת שמאירה בנוכחותך את הכל חטולית

04/11/2019 | 15:23 | מאת: מכל

מצטרפת לברכות! במבי יקרה, שכל מה שאת מאחלת לעצמך יתגשם. בואי כמו שאת עם כל הלבטים והחששות..מחכים.

04/11/2019 | 16:56 | מאת: סוריקטה

במבי, בואי. אם זה בסדר קצת להקדים ואז לחזור ולאחל שוב. במבי, אשת הדימיון העשיר שלנו. כבר הסתיו עכשיו. וגם לומר - שירה, רואה גם אותך, שלכן, סוריקטה

שירה, במבי וכולן, איזה עץ נפלא! אודי

05/11/2019 | 18:38 | מאת: שירה2017

במבי יקרה לי, שמחה שהמילים שהיתה בהן כוונה כנה ואמיתית נגעו ושימחו' גם אני הייתי רוצה להכיר אותך מקרוב בעולם האמיתי. שלך שירה

06/11/2019 | 22:10 | מאת: .במבי פצוע..

אנשים אהובים!!!! שירה,חטולית, מיכל, סוריקטה ואודי אהובים !!! לא יודעת בדיוק מה לומר... אנשים יקרים אתם !!! כל כך התרגשתי מהעץ המופלא הזה.... חשבתי לי בלב, מה כבר בן אדם צריך בעולם... חום,אהבה,רוך, שייכות .... ולי מחר יש יום הולדת :))) נולדתי ב 7/11 שלכם, במבי שנוספה לי טבעת נוספת לגזע העץ... :) :(

03/11/2019 | 17:20 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, לחודש היומולדת מאחלת לך בריאות טובה, רגעים של רוגע ונחת ונקודות של אור. את אשה נדירה עם נפש עשירה וחכמה ייחודית. מקווה שהשנה יהיו נקודות מפנה, שחלק מהנתינה שלך יהפוך לקבלה, שתצליחי ליצור ולהיות ברגעים של חיים מלאים יותר. שלך שירה 🎂💝🌺🎈🥂

04/11/2019 | 12:55 | מאת: חטוליתוש

מצטרפת לברכות של שירה ואחרי כל מה שהיא רשמה רק אוסיף שמגיע לך חיים יותר טובים חיים יותר מלאים בשמחת חיים ואושר הלוואי לו יהי 🙏🙏 יום הולדת שמח הכי שרק אפשר חטולית

04/11/2019 | 15:25 | מאת: מכל

מצטרפת. מזל טוב סוריקטה יקרה! את בדרך הנכונה! את משתנה ממש לנגד עינינו...שיתגשמו כל משאלות לבך לטובה. תשובותייך נהדרות וחכמות וגורמות תמיד למחשבה שנייה.

04/11/2019 | 16:53 | מאת: סוריקטה

הי שירה יפיפיה, קצת במבוכה. וגם הייתי רוצה לשלוח לך שירה איחולים לבביים מקבילים בתאריך שהנפש תסכים לקבל כנקודת זמן למשהו חדש. יפה, בעיניי, שהפכת את היום לחודש. פחות מרוכז. מהול יותר. אולי כך ניתן לשאת קצת. בשנה שעברה כל החודש לא זכרתי שזה החודש. אכן מצומצם למדי, אך, אקווה, אולי, להזדקן בכבוד. הניתוח שעברתי איכשהו, בין השאר, נתן לי הרגשה לרגע של התכוננות לימים האלה. של הזקנה. תודה על הרגשונים הצבעוניים והיפים. היי בטוב יפה שלנו, סוריקטה

04/11/2019 | 19:21 | מאת: .במבי פצוע..

סוריקטה אהובה, מחר ה 5/11 יום הולדתך.. מוצאת עצמי אומרת אמן על כל תו ותו ששירה כתבה לך:" את אשה נדירה עם נפש עשירה וחכמה ייחודית.." מאחלת לך טוב ועוד טוב ועוד ועוד טוב מתוך בריאות איתנה.. שלך, במבי

שירה וסוריקטה, מרגש ביותר. אודי

עליתי במעלית לאותה הקומה של המטפלת... הפנו אותי למרכז הזה למשהו אחר...זה מקום עם הרבה רופאים וכל מיני... החדר שלה ממול בסוף המסדרון...הוסיפו דלת לפני..חבל שלא היה שם קודם למעין חדר המתנה..היה מתבקש. פעם ראשונה אחרי הפרידה שהגעתי לשם בכלל... וואו הכל צף פתאום...כמו שכבר כתבתי מבולבלת. אז עכשיו עוד יותר...מה יקרה אם נפגש? באסה...מערער אותי...

04/11/2019 | 18:02 | מאת: שירה2017

מיכל יקרה, הפרידה הזו מאוד קשה ומורכבת. הרי במהותם היחסים האלה מופרדים, אבל עם הזמן הדמות המטפלת הופכת לקרובה ולחלק מחיי הנפש והרצון הוא להמשיך להחזיק בה. אני חושבת שזה טבעי ושפרידה לא צריכה להיות הרמטית. אני חושבת שאם תשלחי לה אימייל מעדכן בהתחלה אחת לשבוע תרגישי שאת ממשיכה לשמור איתה על קשר ויש לה מקום בחייך, תמיד יהיה מקום, אחרי דרך כל כך משמעותית וארוכה. הטוטאליות בפרידה קשה ומעוררת הרבה תהיות. זה כמו שמחליטים לעשות דיאטה אבל ככל שחושבים על האוכל וככל שמונעים אותו נעשים רעבים יותר והדרך לתסכול קצרה. לוקח לדברים זמן לדעוך, לוקח זמן לקשר להיות עמום יותר. אבל תמיד תמיד הוא ישאר כמו געגוע רחוק. איתך שירה

הי מיכל, מקומות נקשרים לרגשות ולאנשים. זה טבעי ובסדר. ואם תפגשו במקרה - באמת מעניין מה יהיה... אודי

צריכה לתת צ'אנס לפרידה. קשה לי ואני תוהה איך יודעים שנהגתי נכון? שהפרידה הייתה נכונה לי? כל כך התרגלתי לטיפול.זה לא כמו שנה או שנתיים...זאת תקופה ארוכה ממש!!! כמה זמן ארגיש ככה?? זה לוקח זמן להתאפס? מרגישה שמצב הרוח שלי משתנה. פעם אני ממש בסדר ופעם ממש עצוב לי שנפרדנו... כמה זמן לתת הזדמנות לפרידה שאחרי הפרידה?? תשע וחצי שנים זה המון זמן במיוחד שהטיפל היה הרבה יותר מפגישה שבועית, היו בהתחלה המון פגישות, 2 ואפילו שלוש כשהיה נחוץ, שיחות מחוץ לטיפול, מיילים ועוד,התכתבויות... היו המון פגישות נוספות, פגישות ארוכות שקבענו מראש...הזמן נטו היה הרבה הרבה יותר מזה. זה לא שנה/שנתיים טיפול.... ובהדרגה הופחת לרגיל..פעם בשבוע והרגשת עצמאות..האמנם?, או אשליה של עצמאות? והגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. האם ההרגל? האם אפסיק לחשוב עליה?? כי זה משתנה..פעם ממש בסדר ומרגיש לי נכון ופעם מתגעגעת כל כך...כמה זמן זה יקח?? וארצה פגישת עדכון. אבל האם היא תועיל או רק תגביר געגוע?? כל כך חדש לי... מצב כזה לא יכולה לומר שמכירה מהעבר. בכלל לא. בינתיים מתקרבת ל2 חברות..או מנסה. אחת מהן מנסים לצאת ברביעיה עם בעלי. והשניה רק אני והיא ...אבל לא בטוחה אולי לא מאמינה..אין אמון מלא באיש... מה עושים? איך יודעים אם עשיתי נכון? ואולי אני לא בנויה לחברות ואמון?? ואולי רק איתה זה היה אפשרי?... אולי לא אאמין לאיש ואמשיך לפחד תמיד?? מבולבלת...

מיכלי מאמי כמו שהתהליך של הטיפול היה ארוך ...אני לא מצפה שתהליך הפרידה יהיה קל ומהיר כן בהחלט לוקח זמן להפרד אצלי לקח כמה חודשים ולא הייתי אצלה כמוך כמה שנים תהליך ההפנמה לוקח זמן אצל כל אחת הזמן שלה ס.ב.ל.נ.ו.ת ... חטולית

הי מיכל, צ'אנס זה זמן. תני לעצמך זמן. תסמכי (גם) על עצמך. והבילבול, גם הוא בסדר... אודי

03/11/2019 | 12:40 | מאת: חטוליתוש

אתחיל מההתחלה.... סוף סוף בני הצעיר הרווק האחרון הודיע בערב חג שני של סוכות..שהוא מתארס...סוף סוף מצא את בחירת ליבו והחליט ..החלטה לא קלה ( היא גרושה +2) להקים משפחה... בשבת שעברה ערכתי סעודה מיוחדת לכבודם ...ההתרגשות היתה גדולה ..היינו 15 נפשות יקרות בשולחן אחד ארוך...הכי ארוך שהיה עד כה כי נוספו 2 נכדים חדשים..והילדים כבר מכירים..כי דאגנו להכיר בינהם כדי שיתחברו יחד בצורה טובה... הארוחה החלה באמת בצורה נהדרת..ואני שמחה על הכלה נחדשה שלי....המנות החלו לזרום בשמחה עד שהבן המאורס יצא בהודעה שיש להם תאריך לחתונה..בעוד שבועיים וחצי... לא יכולה להסביר למה נכנסתי להתקף חרדה..הרי זו שמחה גדולה..אבל בראש שלי היה תוהו וובהו..וכמעט חושך לי בעינים.. קראתי לו למטבח ואמרתי לו ..אין מצב..תשכח מזה..זה חונק אותי..בלתי אפשרח..התאריך לא מתאים..ולא שמתי לב שצעקתי עליו מהלחץ.. הוא חזר לשולחן לא הגיב....ואני פניתי להדחת כלים..הייתי חייבת לעשות משהו להסיח את המחשבות שלי מהלחץ ...ואז שמעתי קולות מכיוון השולחן.. כלתי האמצעית רבה בשולחן על מקום ישיבה..לא רצתה לשבת עם הילדים "תוך שהיא מצביע על החדשים " הכל התהפך בשניה אחת..ותוך 5 דקות הבן שלי עם ארוסתו והילדים עזבו את השולחן והלכו הביתה..אני לא הבנתי שזה בגללה כי לא שמעתי אותה אומרת ..כי הייתי במטבח..רק ראיתי אותם הולכים הביתה.. הייתי בטוחה שהם הולכים בגללי ..הערב המיוחד שהכנתי עם בעלי בהמון הקפדה על כל הפרטים המיוחודים שהכנו כדי לשמח חתן על כלה וקבלה של 2 נכדים חדשים למשפחה נהרס לי מול העינים בשניה אחת.. זו לא הפעם הראשונה שהיא הורסת לי ארועים משפחתיים... פשוט ...אין לה סוף..!!!!! רק למחרת היום כשדיברתי עם כלתי החדשה נודע לי שהם לא עזבו בגללי אלה בגללה.. עוכרת השמחות... כשסוף סוף משו...ואין באמת סוף טוב כמו שרק חלמתי שיהיה.. עצוב לי עדיין על הארוע המביש למרות שלא הייתי האשמה.. וכן..הם דחו את התאריך לחתונה...עד..מועד אחר בעתיד חטולית

הי חטולית, קודם כל - בשורות משמחות, ומזל טוב! שנית, מה שמתקלקל אפשר לעתים קרובות גם לתקן. אני מקווה שזה יתאפשר. אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב וניפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי

אז סליחה שלא חיכיתי עוד קצת.. תודה על התשובה שם למטה. היום אני במצב רוח מאוד ירוד כנראה בגלל השגרה שפתאום הבנתי שאין יותר טיפול. תמיד בערב לפני הייתי חושבת לקראת הפגישה מה לומר.. והנה אין פגישה. כשאני זקוקה... סליחה ותודה שהבהרת לי על האשמה....כן ...קשה לי הערב...ו...מחר אולי יהיה אחרת. מצטערת כל כך :(

31/10/2019 | 05:49 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, אזכיר ש בעצם, איכשהו הטיפול עדיין שם בשבילך. גם קונקרטית. יכול להיות שאת מנסה איך זה בקצת מרחק. ורואה את התגובות שלך. ואולי הן מרמזות לחזור, ואולי תחליטי להמתין עוד כמה זמן ולראות בפרספקטיבה. אני כל הזמן חושבת שיש איזה קשר להסתרה של קיומו של הטיפול מהסביבה הקרובה לך. סופ"ש נעים, סוריקטה

סוריקטה יקרה, הפניה שלך אליי בכותרת רגשה אותי.. אכן החלטתי לבדוק..ותודה שהזכרת שהיא קיימת בשבילי תמיד. וגם אני חושבת שעצם העובדה שאיש לא יודע מקשה.ההסתרה של הטיפול הייתה מחוסר ברירה אחרת....( שנתיים ראשונות בעלי ידע,לא הייתה ברירה ונפרדנו ואז חזרתי אליה ללא ידיעתו)

הי מיכל, זה בסדר. אודי

הערב קשה לי במיוחד. ואתה אכזבת ....חבל. תשע וחצי שנים. עשר שנים פה בערך. עצוב.

31/10/2019 | 00:32 | מאת: חטוליתוש

מאמי שלי עצוב כי אין פגישה..חסר לך מבינה אותך יפתי נכנסת לכאן ןהיה כבר סגור כן אודי סגר מוקדם .. ספרי מה כואב לך אני כאן איתך מקשיבה לך חטולית

31/10/2019 | 09:43 | מאת: סוריקטה

הי בנות, מוקדם זה עניין יחסי. קורה לא פעם שאני מתבאסת שהזמנים שלי פחות מסתנכרנים. למשל, כאן. 99 אחוז עד 100 מהפעמים אני בכלל לא רואה מה מתרחש כאן בזמן המענה של אודי, נגיד. המכשירים שלי מטאפורית וקונקרטית - סגורים. גם כבר לא עוקבת אחרי זמנים בדיוק בדיוק. ככה זה. מבחינתי - סוג של שחרור. :-) שלכן, סוריקטה

31/10/2019 | 17:03 | מאת: מכל

תודה חטולית... רציתי לבקש מאודי למחוק אבל יודעת שלא ימחק...מצטערת כל כך על שתי ההודעות.

31/10/2019 | 19:13 | מאת: מכל

תודה . רצתי לבקש למחוק את ההודעות. אך יודעת שלא ימחק.. לא יודעת מה קורה לי. ..עצובה.

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע שלנו. נשוב וניפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, אודי

28/10/2019 | 18:16 | מאת: שירה2017

מצבי לא משהו אבל זה לא חדש אולי רק מלאי האנרגיות הולך ומצטמצם ואין לי כוחות. אני קוראת כאן ומרגישה לפעמים שכולם קולות שלי. מזדהה עם כל כך הרבה ממה שנכתב כאן עד שנדמה שאלה חלק מהקולות שאני שומעת. הגוף שלי הולך וקמל ואני לא מקבלת עזרה רפואית. אני לוקחת משככי כאבים ולא מטפלת בבעיות. יש בי תקווה שככה פשוט הגוף ידעך. ככה אחרי כמעט עשור לגל המשבר הזה נגמר לי הכח ולא יודעת מה מחכה בהמשך כי אני השקט המיוחל נראה שלא יגיע ובינתיים אין בי שום יכולת להנות או להכיר בטוב. הכל כל כך מעיק. החגים חילופי העונות השיגרה המטלות היום הלילה....

הי שירה, עצוב מאוד לקרוא... כמה כאב ויאוש... אודי

30/10/2019 | 05:36 | מאת: סוריקטה

שירה יפה שלי, אני רוצה להיות רצינית. ואני חושבת שאולי יש בך קול שמחפש גם תגובה רצינית. אולי פוחד ממנה, אבל אולי מבקש. מבקש את הגבול הזה. מעבר להזדהות. מעבר לרצון לחולל תנועה בכיוון הריפוי. והאינטרנט מוגבל, ואולי בשל המגבלות הזאת אנחנו בוחרים דווקא בו. כי אנחנו לא באמת יוצאים מהמסך. אני שומעת את הקול שמתרברב בכמה הרס הוא מצליח לגרום, והוא ממשיך, ממשיך לו שנים, כי הוא רואה שהולך לו טוב. ומתגאה לו בסדיזם שלו, ושאף אחד לא תופס אותו, ואף אחד לא עוצר אותו, או מטיל עליו אחריות. ואני שומעת את הקול שמגן עליו ולא מוכן להיפרד ממנו. אז פשוט לומר שאני רואה. ושהפרדה אינה דבר פשוט כל כך והיא צריכה להיעשות בהדרגה ובאיטיות ומקצועית. באיזו דרך ניתן להתחבר לחמלה? באיזו דרך... אגב, אני כן מאמינה שהיא שם ומסתתרת, וכן, כאילו בלי לזכור, או בסתר, אנחנו כן דואגות באופן מסוים לעצמנו. שלך באהבה, סוריקטה

31/10/2019 | 07:50 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה לי מאוד, תגובתך שונה ממה שאני רגילה לקבל, כאן או בכלל. התגובות שהיא מעוררת אצלי מגוונות ונעות בין תחושה של ילדה נזופה שהעמידו אותה במקומה דרך רגשות אשמה על שאני מעיקה ומפריעה ועד הרצון להתבונן בדברים שלך ולחשוב שנכתבו באמת מדאגה ולא מכעס. שבתי וקראתי ושוב ושוב. אני מרגישה באמת שאני מתבוססת בכאב וכך שבים ועולים אותם התכנים נלעסים שוב ושוב כמו מסטיק שאיבד כבר את הטעם ואולי מעיקים. לא חושבת שיש כאן עניין של התרברבות במזוכיזם, לא כלפי חוץ. אבל כחלק מהמערכת והמערכה הפנימית שאני מנהלת, בהחלט יש עידוד ותגמול על התנהגות מזוכיסטית טובה. וגם ההיפך. והשאלה מי היד האוחזת בסכין, מהו הדחף, כמה התמכרות יש בעניין הזה, כמה שליטה יש לי וכו'. גם אני שואלת את עצמי (ואת המטפל) לא פעם, האם אני מסרבת להרפות מכל זה ולכן זה "לא עובר", האם קשה לי לוותר על כל זה ומה הסיבות לכך אם כן. מה זה נותן לי? להמשיך לתפקד מצד אחד באינטנסיביות ולא להיות מסוגלת לקחת משהו ממה שהחיים מציעים ולהסתיר, ומצד שני להיות בנקודת הכאב כשהזמן דוהר מולי ומתריס שהנה ביזבזתי כבר שבע שנים. לגבי החמלה, גם המטפל מנסה לעורר אותה כלפי, כי היא קיימת בי כלפי כל ייצור חי אחר מלבדי. לפעמים אני חושבת שהתקיעות הזו, ההתבוססות, ההתמודדות, קשות יותר ממה שקרה פעם רחוק רחוק. תודה סוריקטה שאת רואה ותודה על התשובה השונה והכנה, אני בהחלט מחבקת אותה. שלך שירה

31/10/2019 | 09:48 | מאת: סוריקטה

שירה יפה, חושבת שהתגובה שלי אמיצה. והעזתי כי היא אחרת. ואולי חשוב שיהיה אחרת, לצאת מאזור הנוחות. ואלו מילים שלא פשוט לשמוע, ואולי מעוררות הדף. מקווה שתוכלי לזכור אותן לבאות. סוריקטה אמרה שכך וכך. זה יכול לעזור מבחינת ההבנה שמדובר בחלקים בך, ואז יש סיכוי להשיג יותר שליטה. גם במובן של החמלה. מעומק הלב ובאהבה. לא הייתי משחררת מילים כאלה יקרות למי שלא אכפת לי ממנו. בכל מקרה - זו הצעה לכיוון מחשבה. שלך, סוריקטה

31/10/2019 | 09:50 | מאת: סוריקטה

הי שירה שלנו - מה זה נותן? הייתי מחפשת את ההתענגות. שוב, יש סיכוי שאקבל על הראש עם הרעיון. אבל זה כיוון שנראה לי חשוב. שלך, סוריקטה

31/10/2019 | 14:15 | מאת: חטוליתוש

אחרי התגובה הנהדרת של סוריקטה..אני אכתוב ממקום אחר כולם הקולות שלך..מאוד הגיוני לדעתי.. כי חלק כותבות דברים שאת מכירה היטב ואת מזדהה איתם וכן גם זה לוקח ממך כוחות ..ואנרגיות..לא ברור ? הגוף שלך לא מטופל..כמה כואב אהובה..כמה את ממשיכה לפגוע בו..לא מספיק מה שכבר פגעו והזיקו לו ,? מה אפשר לעשות למענך כדי שתוכלי להרים את הראש? הנה החגים כבר חלפו עכשיו יהיה יותר שקט..ותוכלי לטפל בגוף הזה שמחזיק אותך על הרגלים ..ולהמשיך הלאה את כל כך צעירה ונהדרת.. ויש המון דברים טובים שאת לא רואה..כי את שקועה במרה שחורה.. בואי אהובה מושיטה לך יד יציבה בואי החוצה..בואי אלי חיבוק ענק מחכה רק לך איתך ובשבילך כאן.. חטולית

01/11/2019 | 11:52 | מאת: שירה2017

חטולית יקרה מאוד, המון תודה על המילים הרכות, החומלות והעוטפות. לרגע הרגשתי מחובקת. מאחלת לך שבת טובה והמון מנוחה לגוף ולנפש. שלך, שירה

28/10/2019 | 16:35 | מאת: ינשוף

לאחרונה אני לא אומרת שאני לא מאמינה בכל הסיפורים שמספרים בטיפול...אני גם לא אומרת שאני כן מאמינה.... אני לא זוכרת כלום ממה שאומרים.... כלום אני לא זוכרת מהסיוטים שמספרים וזה גורם לי להרגיש לא שפויה....... אני לא מצליחה להחחבר עם החלקים שלרוב מגיעים רק בטיפול....אני גם לא מצליחה להבדיל ביינייהם- כולם נשמעים כמו ילדים קטנים.... אני מנסה לעשות סדר ולהבין......

הי ינשוף, החלקים המנותקים הם אכן לא רק ילדיים ברובם, אלא גם 'מספרים' דברים שקשה להאמין בקיומם. זו מטרתם וכך הם מגינים. לאט, ברגישות ובעקביות. אודי

31/10/2019 | 14:26 | מאת: חטוליתוש

מתוקה שלי לי אין הרבה זהויות וחלקים רבים כמו שיש לך ואת מתמודדת איתם הצורה ממש אמיצה כי זה מאוד מאוד קשה..מאמינה לך רוצה לומר לך שגאה בך על האומץ שלך אספר לך ..שכיום בטיפול עם המטפלת החדשה שלי .... פתאום עולים דברים שמעולם לא עלו בשום טיפול עם שום מטפלת בעבר..ןהיו לי 3 כאלה.. דברים שמעולם לא דיברתי אותם..לא זכרתי אותם..והיא עזרה לי ..פתאום משום מקום עלו תמונות וזכרונות של זמן הילדות שלי שהדחקתי אותם כי לא יכולתי או לא רציתי להתמודד איתם.. אז לגמרי מבינה אותך יפה שלי ותזכרי שתמיד אמרתי לך שאי אפשר להמציא פגיעות אפשר רק לאפשר להם לתת להם מקום לצאת לעלות להיות..עם כל הכאב הכרוך בכך ואת נהדרת שממשיכה לטפל ולתת להם מקום.. אוהבת אןתך חטולית

25/10/2019 | 15:44 | מאת: אביב 22

אודי תודה על התשובה למטה בקשר להתניות ועלו בי המון שאלות רק רוצה להיות בטוחה שזה בסדר שאביא אותם לכאן ברור שלא על הכל תוכל לענות כאן ובטח לא בהרחבה :) אבל זה נותן לי כיווני חשיבה וחיפוש .... והדבר הכי חשוב שהענקת לי שם למטה זה את התקווה והאמונה שזה אפשרי אם ארצה באמת לשנות ...נראה לי שאפשר לחפש בכלים של הcbt איזה פתח לייצור את השינוי. אז עוד אתגר ולא יודעת כמה זמן זה ייקח ויש לי סבלנות ....אבל אני אצליח ......

27/10/2019 | 17:50 | מאת: חטוליתוש

כמה אני אוהבת לקרא אותך כמה כוח את נותנת ...לי.. ויש לך סבלנות..מבחינתי כיום מצרך נדיר ואין לי בכלל ספק שתצליחי כי את חזקה..ונחושה..ויש לך את מה שאת צריכה כדי להצליח חטולית

הי אביב, אפשר, בהחלט. אודי

30/10/2019 | 19:59 | מאת: סוריקטה

הי אביב, ואני הייתי מוסיפה - לאט. ואולי גם בשכבות. כלומר, לא למחוק, אלא לשמר וליצור שכבה נוספת. שתזהי את עצמך. סוריקטה

אודי, יכול להיות שפספסת את ההודעה שלי על האשמה ויכול להיות שהחלטת לדלג כי סוריקטה ענתה? כך או אחרת הייתי רוצה תשובה והסבר על האשמה. הסבר על שכתבת לי... שירה יקרה, סליחה שלא הגבתי לתשובה שלך עייפתי קצת מרוב ענפים/ תווים ונסיונות...אז תודה שאת רואה אותי ובעצם את כולנו. כן, יש חוזק וכן יש גם על מה לעבוד. כנראה תמיד יהיה על מה לעבוד..שמרי על עצמך! את חשובה ונשמע שקשה להחזיק. מקווה שהמטפל עוזר.. אביב, מזדהה מאוד מאוד עם מה שכתבת על המחיר של הסןד. הוא קשה המטפלים רוצים שיצא לאור. אך אי אפשר כשמדובר על שלמות המשפחה, הילדים שלנו בעיקר שיש להם קשר כל כך קרוב וטוב עם הסבא/סבתא..למה להרוס?? סוריקטה, תודה על התשובה של האשמה והבושה..שוב מסכימה איתך... חטולית, כייף שאת רואה אותי ואת נשמעת יותר טוב אחרי שאחיך עזב..צריך כנראה לעכל הכל. במבי, ראי כמה את חשובה לנו!!! וואו. אודי, פעם היה לי קשה מאוד לראות את ההודעה שלי היחידה שלא נענתה..היום אולי פחות. עדיין חשוב לי לשמוע תשובה והסבר. תודה.

28/10/2019 | 06:49 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, תמיד אני בדילמה הזאת אם להגיב, ואז בגלל תגובתי הודעת השואל המקורי תתפספס על ידי אודי. אם אענה בהמשך, אז במבנה הנוכחי עוד יותר מרגישה שהוספתי משהו אחרי שנסגר השיח והוא מתבטל. מאד נגד כיוון השערות עבורי לפתוח עץ חדש וגם פחות אוהבת שפותחים עבורי עץ חדש. פעם (וכנראה שכבר לא יהיה) הייתה אינדיקציה והבחנה בין הודעות שנקראו לאלו שלא. היום - מעצים שהיו רואים בהם ענפים ותיקים ועלים חדשים נהיינו מגדל גוש בטון, שמקבל זבנגים כשמנסים להוסיף קומה. עצוב. אבל אנחנו ייחודים ופחות מתאימים לרוב המכריע. מישהו פעם אמר לי שכהוא בונה תוכנה הוא דואג בעיקר שתדע לעמוד בתנאי קצה ולא רק במצבים הסטנדרטים. נו סוריקטה

הי מיכל, יתכן שפספסתי. ניגש לבדוק. אודי

31/10/2019 | 14:31 | מאת: חטוליתוש

יפה שלי קראתי את מה שכתבת למיכל ועונה קצת באיחור אהבתי כל מה שכתבת ומזדהה איתך לגמרי..כל כך נכון.. קצת יותר קשה לי הכתיבה בתקופה האחרונה..העיינים..ויש תור לרופאת העינים רק בחודש הבא..כבר מחכה מעל חודשיים.. אז את נהדרת בכל מה שכתבת ..וכל הכבוד לך.. אוהבת אותך חטולית

24/10/2019 | 23:32 | מאת: ד"ר אודי בונשטיין

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב וניפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי

24/10/2019 | 21:05 | מאת: אביב 22

היום אני קצת מציפה .. סליחה ותודה מראש יש לי שאלה מנסיון שלך ההתניות של הגוף אלה שבאות במגע האינטימי ואלו שבאות מול תוקפנות ... ההתניות האלה יעברו אי פעם לא מדברת על הפלאשבקים מדברת על ההתניה של הגוף ,על תגובות פזיולוגיות של הגוף . יש דרך לשנות את ההתניות האלו או שנגזר עלי לחיות איתם כל חיי ... חיפשתי על זה חומר מחקרי להבין יותר ולא כל כך מצאתי ...אשמח לכיווני חשיבה רעיונות וזה כן מדובר בטיפול וכבר דובר בקודם ואין להן תשובות ...😊 ותודה

הי אביב, בקצרה - התניות, מכל סוג, ניתן לשנות. הדרגה, סבלנות, עקביות ומהימנות: זה המפתח. אודי

27/10/2019 | 07:23 | מאת: סוריקטה

הי אביב, כנראה שאיני מכירה מושגים פסיכולוגיים מסוימים בשמותיהם (גם ניסיתי לחפש בגוגל, והיו אלה מילים שפחות הצליחו בשלב זה להתחבר לי לעומק) ובכל זאת ניסיתי להבין. אומר את דעתי והרגשתי - אני כן חושבת שמנגנון התגובות האוטומטיות איכשהו גם נשאר. נותר 'זיכרון' לפחות ברמה הלא מודעת. אבל אם רמת החרדות הכללית פוחתת (ועל זה אפשר לעבוד), ייתכן שבחלק מהמקרים התגובה לאותם מצבים תהיה פחותה, עד כדי שאפילו לא תגיע לרמת חווייה עוצמתית וקיצונית או ממושכת. הקבלה נוספת מימי לימודי הפסנתר שלי - נניח שהתקבעתי על איזו תנועת אצבעות מסוימת שהיא, מסתבר לאור הניסיון, פחות עדיפה על אחרת. אתחיל לנגן שוב, באצבוע אחר. ולאט. לאט לאט לאט, מסלול אחר וארוך יותר של נוירונים, אם תרצו. והרבה חזרות. הרבה חזרות ולאורך זמן. ובהדרגה להגדיל את המהירות. בסוף, התנועה הופכת לסוג של אוטומטית, קרי, מסלול נוירונים מקוצר. בהמשך עובדים על אותו קטע גם במצבי לחץ, כמו מול קהל בחזרות. זה לא פשוט לצאת ממשהו מקובע. ויחי ההבדל, אבל בפועל אפשרי ואפילו יכול מאד לעזור ולספק. פתאום זה מצליח. אולי קצת. אבל לא אפס מוחלט. סוריקטה

27/10/2019 | 20:40 | מאת: אביב 22

סוריקטה יש המון בדברייך זה לא פשוט וכן זה די דומה לפסנתר ... מניחה שגם בתגובות האוטומטיות שאני מדברת עליהם שולטת איזה מחשבה לפני רק שאני לא ממש קולטת שם מחשבה .. בכל מקרה מנסה לשנות מחשבות בדברים שהם לפני התגובה מה שאולי ישנה את התגובה עצמה אם ניקח את הפסנתר אז להתחיל לנגן ביד אחרת ... בכל מקרה שתדעי שמאוד ריגשת בהשקעה ובמחשבה לתשובה אלי אוהבת אותך באמת אביב

24/10/2019 | 10:13 | מאת: .במבי פצוע..

הי לכם, כולנו יודעים שיש באג שפוגע משמעותית בפורום. אתמול כתבתי הודעה לאודי ולכולכם ולא התאפשר לי לשלוח בגלל באג 70 התווים. צילמתי את דף המסך וצירפתי להודעת מייל ששלחתי לכתובת שבפורום' אתם ואנחנו של דוקטורס הציעו לנו.. כתבתי גם בפורם ' אתם ואנחנו' והם מתעקשים שאין באג.. אתם בטח מתארים לעצמכם הדהוד למה זה עושה לי: ' זה רק נדמה לך ,זה רק נדמה לך'.. אני מתעקשת ולא מוותרת.. שלחתי עכשיו שוב הודעה בפורום 'אתם ואנחנו' אבל אני זקוקה לעזרתכם -כולם !!!! בבקשה, כתבו גם אתם בכדי שהם ייראו ויבינו שאני לא ממציאה את רעיון באג ה 70... קשה כך להתנהל בפורום... הפגיעה לדעתי מאוד קשה.. לפחות אני, לדעתי אפסיק להתאמץ... המאמצים הללו שואבים ממני כוחות שנראה לי שאין לי... מתיש אותי... אודי .... בבקשה, תעזור עם הירוף שמתרחש עם הבאג הזה.. במבי

כל כך מבינה אותך אל תיתיאשי וטוב שצילמת דרך אגב הם קוראים את כל ההודעו גם אלו שכאן הם יודעים על הבאג אבל לדעתי לא יודעים אמך לטפל בו במבי כשאת כותבת תנסי להתחיל עם הכותרת ולא לכתוב הרבה ...לי הוא מבקש 20 תוים לפני השליחה משלימה בדיוק ל20 תוים במידה ועברת .....זהו הוא רוצה 70 אז תתחילי עם פחות מ20 אתך באמת אל תוותרי ויודעת איזה כוח זה לוקח ממך

היי במבי אהובה כתבתי להם עכשיו כםגם מאמינה שגם אם כולן תציפו אותם בהודעות הם לפחות יבדקו את הענין כמו שקרב בזמן ששידגו את הפורום.. אז בואו " בהמוניכן" כולן וכיתבו והתלוננו.. חטולית

הי במבי, פשוט נראה בעיניי שהמסר לא עובר. מעבר לכך, למשל, בהודעות של המנהלים כלל לא רואים כותרת. באמת למה?! ואין לי מושג אם מישהו חושב על שינוי תיקון. ההצעה שאוכל להעלות על הדעת כניסיון עצמאי מכיווננו היא למחוק קבצי עוגיות (וזה תלוי דפדפן). סוריקטה

הי במבי, לחזור ולהסביר. בסוף יאתרו וינסו לתקן. כמו שכתבה סוריקטה (וגם אני בהודעה מוקדמת יותר) גם בכותרות המנהלים יש שיבוש והן לא מופיעות. זה קיים, זה אמיתי. בסוף יראו, יזהו ויבינו. אודי

27/10/2019 | 07:27 | מאת: סוריקטה

הי לכולם, לי אולי פחות פשוט לפעמים להיות חלק מהמון. מרגיש לי מאיים. אולי בגלל החלקים האוטוסטים שלי. אולי החרדה להיבלע, לאבד את העצמי שיש לי בקושי. אבל רק רציתי לומר שלפעמים גם אני פה. סוריקטה

27/10/2019 | 20:36 | מאת: אביב 22

רואים אותך ומרגישים את העצב והקושי בבטן הרכה אתך אביב

24/10/2019 | 07:49 | מאת: אביב 22

אתמול אמרתי למטפלת שאני מפחדת לחיות ..... הבוקר היקום שלח לי תזכורת קטנה קטנה של הפחדים שלי שנבעו משם .. .ובמקום לצרוח ולרעוד טיפלתי במה שהיה צריך לטפל וצחקתי לי שזה תזכורת קטנה אבל גדולה שאני יכולה להתמודד עם הפחדים שלי... גם בכעס הזה שעצור בתוך הגוף אני יטפל השנה ....גם בפחד שיכעסו עלי עם לא אהייה טובה ....אני עושה צכדים קטנים לשם לא בלי פחד אבל בנחישות זה לא מבטל את הכאב והמחירים והם קשים ולא על הכל אני יכולה לדבר כאן אבל יש לי בחירה ואני בוחרת לשלם את המחיר הזה... וכן ההבנה הזו שהפגיעה הזו הרסה לי את החיים היא קשה כי אולי הייתי נאיבית אבל באמת האמנתי שאפשר לתקן ...היום אני מבינה שאין צורך לתקן כי אם לקבל שזה מה יש ואם היש הזה לצמוח .... קיבלתי קלפים קצת פחות טובים בחיים זה לא אומר שלא אוכל לנצח .. .גם הצב ניצח את הארנבת .... אז קצת איזון לעצמי בעיקר כי כמה אפשר לשבת בתוך הבור ולבכות שהגבינה זזה ... ואני שותפה באיזה תהליך עדין בהסתרה אבל אני במילותיי ומקווה שזה ייצור שינוי ..ומבחינתי סוג של יציאה חאור . ושבוע הבא התחלות חדשות 😊😍💜💚💛💜💛💚 ותודה אודי על המקום הזה שמאפשר ועלייך

24/10/2019 | 13:04 | מאת: חטוליתוש

רוצה לומר לך שני דברים... האחד והכי חשוב ..שאני לומדת ממך המון דברים על ההתמודדות שלך הפגיעה.. לוקחת כמובן מה שמתאים כי אצלי אינם שאר חלקים ..אצלי יש רבוי של פגיעות..אבל הדרך האמיצה שבה את מתמודדת..כמו נר לרגלי והשני ...יושבת לך בבור ולבכות שהגבינה זזה ?? לא הבנתי אם התכוונת למצב שאת כמו עכבר ?? אז..( רק בצחוק) עכברים אינם אכלים גבינה ..כבר מזמן אוכלים נקניק .. אוהבת אותך חטולית

הי אביב, כמו שכתבתי למטה - אני בהחלט חושב שזה חלק מתהליך היציאה לאור. אודי

27/10/2019 | 07:33 | מאת: סוריקטה

הי אביב, בהצלחה בהתחלות החדשות. זו תקופה של לימודים, אנחש שאולי יש קשר לתחום הזה. דבר נוסף - לפעמים אנחנו עושות משהו טוב. אבל המשהו הטוב, אם נחשף, יכול לעורר אגרסיות, או תגובות שנתפוס כשליליות אצל חלק מהאנשים. וגם יכול להיות שחלק בכלל לא יגיבו בפועל. אנחנו צריכות ללמוד, שעל אף זאת מה שעשינו הוא בסך הכל טוב בראייה רחבה. אנחנו עוד צריכות ללמוד. בתכנית הטלוויזיה שהבאתי קישור אליה המרואיינים התמידו לומר שנהרס חלק נכבד אבל לא ממש אמרו נהרסו-לי-החיים באופן גורף. הקשבתי לזה. גם אם יש אזורים שממאמנים להסכים. סוריקטה

27/10/2019 | 20:12 | מאת: אביב 22

זה יפה בעיני ... וכן לפעמים קשה לקבל ובכל זאת יש לנו חיים כאלה ואחרים 😊 אביב

27/10/2019 | 20:33 | מאת: אביב 22

תודה אהובה הלימודים מתחילים השבוע הפרוייקט קשור לאחת העמותות לנפגעות משהו שאני מעבירה אבל בכתב מבלי להחשף ועל המילים החזקות האלה נראה לי שעניתי לך כבר העצים האלה קצת מבלבלים אותי אביב

24/10/2019 | 06:20 | מאת: סוריקטה

הי אודי וחברות, ראה, ראינה - אני לא נתקלת יותר בעניין של ה 70 תווים, אבל מבינה מבנות כאן שזה עדיין מתקיל. 70 התווים מתייחסים לתא הכותרת בלבד ולא לתא התוכן. איכשהו לא מצליחים להבין אותנו. מי שנתקלת בבעייה - תוכלו לרשום כאן (בהנחה שתצליחו) דרך איזה מכשירים אתן נכנסות? איזו מערכת הפעלה איזה דפדפן האם הכניסה היא דרך לינק לאתר או דרך אפליקציה באיזה אופן אתן רושמות את שם המשתמש וסיסמא (דרך 'כניסת מנהלים', דרך 'התחבר', או שמקליקות 'תגובה' ואז ממלאות פרטים?) האם אתן מתחברות ומתנתקות או שנשארות מחוברות כל הזמן? אולי זה יעזור נראה לי אולי שלא מנסים לתקן כי לא מבינים היכן ומה. סוריקטה

היי סוריקטה.בגוגל במחשב כבר התייאשתי. רק מהנייד דרך גוגל בדרך כלל... אם הכותרת קצרה שמישהיא אחרת כתבה הוא כותב 20 ואחר כך בנסיון שני 70 תווים. יוצאת ומתחברת שנית לא תמיד עובד. חייבת תמיד כותרת ארוכה או מלא נקודות/ רווחים בנסיון ראשון אחרת בנסיון הבא כבר לא יתן לי. בקיצור בדרך כלל נותן כששואלת שאלה חדשה וכותרת ארוכה מספיק כשכבר נשארתי מחוברת. תודה על הרעיון לבדיקה.

24/10/2019 | 17:00 | מאת: חטוליתוש

אני נכנסת דרך הפלפון ואף פעם לא לוחצת על התנתק כך שתמיד מחוברת חטולית

הי סוריקטה, אני נתקל, דרך ממשק הניהול, בעניין משעשע אחר: לא רק שאין לי מגבלת תווים בכותרת, אלא שהכותרות שלי לא מופיעות כלל :-) אודי

25/10/2019 | 12:22 | מאת: סוריקטה

הי אודי, זה לא מצחיק אותי :-( ומה אתה חושב, שלא שמתי לב שהכותרות (ספציפית גם) שלך לא מופיעות בכלל? ומה אתה חושב, שנשמט ממני, שכבר סיפרת לנו בעבר הרחוק על כך? סוריקטה מוותרת

23/10/2019 | 18:22 | מאת: שירה2017

מפני שהכל התבלבל כל העצים והלכתי קצת לאיבוד ביער קראתי ולא הצלחתי להחזיק כלום כדי לענות אבל רציתי. אולי כאן במילה או בשקט. הימים שלי בין הקליפה שמתפקדת לסערה שבפנים והפגיעות. סוריקטה, המילים געגוע וחיבוק שכתבת ריגשו אותי. הבכי גם שלי לא מוכן לצאת והוא גועש בפנים בנהרות אדירים. כבר ממש מפחיד אם יצא. הכל תקוע וכל עוד כך אני ממשיכה להעניש את עצמי. אביב, הכאבים שלך הכעסים ותעצומות הנפש אני כל כך שם רק בלי היכולת לקבל את החלקים. התפקוד שלא מפסיק אבל רוצה להפסק. קצת לנוח להרפות לא להחזיק את הכל. הייתי מוותרת על כולי, על הכל. במבי, הסתיו כאן, העונה שגם אני הכי אוהבת. מצטרפת להזמנות - בואי חטולית, כמה כוחות את מגייסת לשאת את השיגרה שנראה כאילו רק נהיית עמוסה יותר. אני קוראת כמה קשה. מיכל, מיכל החדשה. אני שומעת איך הקול שלך הפך בטוח יותר ואיך את מיטיבה להסביר מה שעובר עלייך. ההתמודדות שלך ראויה להערכה. ובין לבין אני מזדהה עם רגשות האשם הקשים והכמיהה לקשר אמיתי לא טיפולי למרות הסוד. שלכם שירה

למרות כל העצים וכל הענפים המשתרגים בתוכם מצאת את כולן.. התאמצת כדי למצא כדי להיות..מקסימה ונהדרת שאת.. וכן..צודקת בהחלט מגיסת המון כוחות מידי יום ביומו..כדי שהשיגרה תהיה מה שהיא..שיגרה..זו מלחמת קיום יומית... ובהחלט לא קל ..כי בחיים כל יום מביא איתו משו אחר אז מודה לשם יתברך על כל יום ויום גם על העומס שמכריח אותי להיות ולהלחם על עצמי ועל חיי תודה נהדרת שאת חטולית

24/10/2019 | 13:41 | מאת: שירה2017

סליחה שנעלמת מההודעה הקודמת. קוראת אותך, את הקושי העצום את תעצומות הנפש וההתמודדות הקשה ואני כל כך מבינה ומזדהה. איתך שירה

24/10/2019 | 18:00 | מאת: סוריקטה

הי שירה וכולם, בצער אומר שאיני מצליחה להסתגל ממש לפורמט החדש (שכבר לא ממש חדש) של הפורומים במערכת. לא מצליחה לא במעקב אחרי הקשרים לא בהבנת הרצף מנגנון החיפוש בו נעזרתי מאד בעבר, השתנה באופן שגם מערבב לי הכל. וזה עוד לפני הבאג המדובר שקוטע וגודע. אני כועסת על כל זה הרבה יותר מידי ולא מצליחה להתפייס. סוריקטה

24/10/2019 | 20:59 | מאת: אביב 22

קוראת אותך שוב וחושבת .... את יודעת כמה התנגדתי להם כמה כל חלק שבא לא נתתי לו מקום עד היום שהרגשתי בתוכי שהם כולם אני .. האמת שגם אז המשכתי להתנגד ...משהו בי נשבר שהסכמתי להקשיב למטפלת איך היא מדברת איתם ועליהם באיזה כבוד והערכה ....ואז בהתחלה רק עם ההגיון החלטתי לתת להם יותר מקום כי אם המטפלת מקבלת אותם גם אני יכולה וכל צעד כזה כואב סטרוף כי זה לא רק לקבל את החלקים זה לקבל את המסע הכבד שלהם כשלי שם עדין הרבה פעמים קשה לי אבל וזה חשוב ברגע שעוברים את קיר הפחד ומאפשרים מבינים שזה הרבה יותר קל ועדין המאבק הוא אין סופי ...

הי שירה, ואת, שלא תעזי לוותר עלייך. אודי

אביב יקרה! לא פשוט...יש לך כלים ואת היום אחר. רואה אותך מתקדמת ו2 צעדים קדימה אחד אחורה. בגדול מתקדמים...לקבל ולחבק כל מה שבא.איתך.

24/10/2019 | 12:46 | מאת: אביב 22

הי מיכל תודה לך אכן צועדים קדימה ואחורה חושבת שזה חלק מהתהליך והוא בסדר ואפילו מבורך .....

23/10/2019 | 16:02 | מאת: אביב 22

לא כותבת שם כי אולי אודי יגיב על זה למטה ופנית אליו .. קראתי אותך שם למטה לאודי מעניין שגם אני הבנתי אותך ככה ...ואחרי שכתבת וקראתי אותך שוב זה נקרא הגיוני מה שכתבת ובכל זאת משהו בכתוב כמו צעק את תחושת האסור והקלקול .. סליחה אהובה ובבקשה תני תו אות חיים שאניאדע דהכל עובר בסדר ...כשתוכלי בלי לחץ רק תדעי שחושבים עלייך כאן ואתך בלב אביב

24/10/2019 | 12:37 | מאת: חטוליתוש

בלי הרבה מילים מצטרפת למה שכתבה לך אביב.. חיבוק גדול חטולית

27/10/2019 | 07:58 | מאת: סוריקטה

הי, מרגישה שהתקשורת מולי התרסקה למדי לאחרונה. יותר משנה. מעציב. חבל. סוריקטה

27/10/2019 | 20:17 | מאת: אביב 22

לאט לאט התקשורת תחזור תעזרי לנו אל תוותרי כמו שאת עושה לאט לאט נמצא את הדרך יחד את לא לבד כאן ואנחנו לא מוותרים עלייך התקשורת אתך חשובה לנו חשובה לי לפעמים גם אני מרגישה לא מובנת והתגובות לא תואמות את מה שעבר לי בראש או בלב אתך אביב

23/10/2019 | 13:47 | מאת: חטוליתוש

אחי וגיסתי טסו הלילה הביתה אפשר כבר לנשום לרווחה תקופה שאמורה היתה להיות נהדרת ..כל החגים.. פשוט לא...!! המון אכזבה ..כואב נורא.. אבל סולחת.... ונהיה עוד יותר קשה הכתיבה.. אז סליחה שלא מגיבה כמו פעם.. עימכן חטולית

23/10/2019 | 22:32 | מאת: אביב 22

בלי הרבה מילים תודה על המילים שכתבת לי יודעת שעכשיו קשה בתקווה לימים טובים יותר חיבוק

הי חטולית, ה בסדר, בקצב ובמינון המתאימים. אודי

ואני תוהה למה בדיוק הכוונה....למה התכוונת??, והאם ארגיש אשמה על כל דבר תמיד?? חשבתי שאני מעבר לכך..חשבתי שיש דברים שאין בהם אשמה ובכל זאת מרגישים אשמים.. היא אמרה " אפס אשמה לילדה קטנה" ..תמיד המבוגר אשם? אשמה- הורדתי מעצמי את הרב, כעס- היה ועודנו ישנו, תלוי במצב וכמובן שפחות על עצמי והוא מופנה אליו. בושה נשארה... מתגעגעת אליה...כאילו הדברים חוזרים ואני תוהה איך מתמודדים...

23/10/2019 | 18:49 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, אשמה (וגם הבושה הצמודה אליה), כפי שאני מבינה אותן, היא תפיסה שלנו כקטנים, התפיסה הכל-יכולה, שמשהו שמקורו בנו גרם לזולת להתנהג כלפינו כפי שהתנהג. אפילו מחשבות שלנו. הרגשות הללו יכולים להיות כל כך בלתי-נישאים, עד שאינם עוברים בכלל דרך הזיכרון. להבדיל מההבנה, שמה שנעשה אינו תקין, בגלל עולמו הפנימי הנפרד של המבוגר, המעוות לעתים, ואין לו בכלל קשר אלינו. סוריקטה

הי מיכל, במצבי טראומה כמעט תמיד יש אשמה, לזה התכוונתי. הילד לא במקום שהוא מבין ולכן אינו יכול להיות אשם. הוא בדרך מחפש יחס וחום ולא מיניות בוגרת. במובן זה - למבוגר יש את האחריות ומכאן נובעת גם האשמה. גם החוק מתייחס לכך בצורה מאוד חד משמעית. אודי

מחכה בסבלנות... הנה שגרה מגיעה. איך את? מחכה לשמוע.

23/10/2019 | 10:08 | מאת: .במבי פצוע..

תודה מתוקה!!!! כן... לוקח לי זמן 'להתניע את הרכב' אחרי שהשגרה מופרת... תודה לך... היד המושטת עוזרת לחזור... ושוב רוצה לומר לך שאני מלאה בהתפעלות על הדרך המרשימה שעברת במהלך השנים שאנחנו פה בפורום... ( קראתי את כל ההודעות במהלך התקופה הזו) חיבוק מיכל. :)) שלך, במבי

היי במבי כמה מילים קטנות ... מבינה שקשה .. את חסרה מאוד מאוד אנא השמיעי קול עימך חטולית

23/10/2019 | 22:34 | מאת: אביב 22

מצטרפת לידיים המושטות אנחנו כאן תמיד שמחים לבואך

אז היי כלם, סוף סוף ימים רגילים. תודה סוריקטה על המחשבות יש בהן משהו כמובן..כידוע לך אני ותלות. נו דובר רבות.סוריקטה זאת לא קנכה בהרגשת ה"לא מבינים" זאת הזדהות...כמעט כלנו חווים זאת בהקשרים שונים. ומשתדלים לפחות פה להיות עם כל אחת בתחושות...הסולידריות הזו מחזקת ומרגשת אותי..מקווה שגם אותך! שאת יכולה להרגיש שאכפת לנו ממך ואת ראויה לכל סוג של הערכה כלפייך!!! אביב יקרה, אני מקווה שעכשיו יותר טוב? תודה על ההבנה קראתי הכל מלמטה... ואודי, תודה לך, מרגישה כמו חטולית, יותר נוכחות והתכווננות אלינו. בנוסף המילה געגוע אלינו עדיין מרגשת אותי(תודה שכתבת זאת לנו) 😁 מרגישה שייכת לפה, ראויה ו...אולי גם אהובה מעט?? שונה מהתחושה של פעם... מוזר אך מרגש מאוד!!!!

מיכלי יקרה קוראת אותך.... את הדרך שאת עושה, את הפרידה מהמטפלת ... רציתי להגיד לך שאת אמיצה וגיבורה בזה שאת מסכימה לגדול ולעמוד על הרגליים ...

23/10/2019 | 13:38 | מאת: חטוליתוש

היי מאמי את בהחלט שייכת וראויה גם אהובה כי אחרת מי היתה מתיחסת ? שמחה שזה שונה והכי..שזה מרגש אותך סיבות טובות להמשיך ולהיות חלק בלתי נפרד !! עימך יקירה חטולית

ינשוף יקרה, תודה על המילים המחזקות!!! בדיוק הגיע אליי בזמן געגוע ו...כן נפרדנו לא פשוט...

23/10/2019 | 16:25 | מאת: מכל

חטולית יקרה, תודה🤗😍

23/10/2019 | 22:37 | מאת: אביב 22

שמחה על התהליך שלך והרגשות השונים שאת נותנת להם מקום נפלא שמשיך כך מגיע לך

הי מיכל, איזה כיף! אודי

22/10/2019 | 07:41 | מאת: אביב 22

הכל הבל הבלים וכלום לא חשוב ואולי הצורך הזה שלי שהמטפלת תבין הוא רצון שמישהו יצעק במקומי את מה שאני לא יכולה שהפגיעה הזו הרסה לי את החיים ואני משלמת מחיר כל חיי על משהו שמישהו אחר עשה ואולי הגיע הזמן להרשות לעצמי לכעוס ולהגיד שהמישהו הזה ...אבא שלי הרס לי את החיים ...ואני לא יכולה לכעוס כי הפחד ממנו חזק מידי עד כדי שיתוק וההבנה שאני חייבת לטפל בעצמי מצד אחד לצד ההתנגדות ....והשיתוק היום הלכתי וכל צעד כואב לי םיזית אבל הלכתי ...וכל צעד כואב נפשית והרגליים כמו משותקות ... ואני עסוקה ברווח ובהפסד והכל הבל הבלים והאמת שאין בי די ראבק ומוטיבציה לטפל בעצמי .. ואני אני היחידה שהורסת היום לעצמי ... באסה ...כואב מידי להודות בזה ....ואולי אני שוב מאשימה את עצמי במקום לקבל את המקום שזה מה שאני יכולה כרגע נכון חעכשיו ..

23/10/2019 | 09:10 | מאת: ינשוף

אביב יקרה מילת הקסם " לקבל"... לא קל אבל אפשרי... את עושה עבודה קשה ולמדתי ממך לא לוותר...איתך, ינשופים

23/10/2019 | 13:33 | מאת: חטוליתוש

כל כך הרבה אולי ואולי.. הגיע הזמן שתתני לעצמך להבין את המצב שזה מה שאת כן יכולה עכשיו שזה בכלל לא מעט.. תמיד יש גם את המחר ..הוא מחכה ..לא עוזב עימך יקרה חטולית

23/10/2019 | 19:02 | מאת: סוריקטה

הי אביב, ראיתי עכשיו שרשמת שכתבת לי למטה, אז הלכתי לבדוק ואענה לך כאן. זה יותר קשור למילים שלך מלמטה, אבל תמיד אפשר למצוא קשר גם להמשך. לשאלותיך (הנה - לא מתעלמת וגם בוחרת לרשום, כדי שתדעי שאני לא, ויש לי גם מה לומר לשואלת השאלות, וחושבת היכן לרשום את תגובתי לה). יהיה מלווה. מפדח ומוזר, אבל יהיה. והסוכה הזמינה אליה את כל השכנים לכמה וכמה ארוחות שיתופיות. חלקי, אבל יותר טוב משום כלום. זמן לבדיקות - תורים ארוכים. טרם עברתי ביופסיה. ותשמעי - לאחרונה ובמיוחד בימי חול המועד להבדיל, כמובן, ממה שאת מספרת, אבל הרגשתי כאילו נפלו עליי עוד שלושים שנה וירידה תהומית בכושר. לא יכולתי להרים רגל, לעלות מדרגות וכד'. אולי קצת כמו תופעת הקיר במרתון. או יום אחרי מרתון. נדמה לי שכבר הבאתי לכאן את הדימוי הזה. כפי שאני מפרשת - זו תופעה חזקה מאד של חרדה. מה לעשות? אין לי מושג... לומר שוב שזה גל... לא יודעת... אפשר אולי ללמוד איזו אמנות לחימה? (בקריצה לאודי) סוריקטה

24/10/2019 | 12:49 | מאת: אביב 22

ושמחה שלא תהייה לבד ...ובהצלחה ושמחתי על הסוכה והארוחות המשותפות זה נפלא והגל כן ....תודה לך וזה בסדר גם אם את לא עונה ....לגבי שואלת זה משהו אחר לגמרי ...זה פשוט התבקש בעיני ..

הי אביב, אני כן שומע אותך צועקת בברור שהפגיעה גרמה הרס ושאבא, הפוגע, האשם והאחראי לכך. גם כתבת את זה למטה בצורה מאוד ברורה. אודי

25/10/2019 | 08:25 | מאת: אביב 22

קשה לי אפילו לקרוא את מה שכתבת אבל כן אני מתחילה להוציא את זה כאן ולוקחת את הכתוב לטיפול וזה מגיע גם לשם תודה איש יקר שאתה מאפשר וסליחה שחלק מהכעס עף לכיוונך שם למטה .....אתה דווקא אחד מאלו שעזרו לי לקבל את החלקים למרות הקושי הרב... המילים שלך שאני יכולה כבר לספח אותם לעצמי ....והויתור על הקיר זכוכית לטובת הממברנה הם משפטים שליוו אותי בכל מאבק ומאבק עם כל חלק .. והיו מאבקים ועדין יש תודה על המילים כאן .. קוראת אותם שוב ושוב למרות הקושי ....אולי אעיז גם לקרוא אותם בקול שיחלחל כן בהחלט הוא אבא האשם ולא אני...

21/10/2019 | 11:07 | מאת: אביב 22

אודי כתבת שהדיסוציאציה גובה מחיר גדול לא יודעת ... מה שגובה מחיר גדול מאוד זאת הפגיעה שפגעו בנו .. היא זאת שגובה את המחיר עם חיבור או בלי חיבור לגבי החלקים הם לא קשים למדתי את זה בדרך הקשה כשהסכמתי לאפשר להם להגיע למדתי שהם טובים כי הם אני ולמדתי שהם מגינים עלי בדרכם וזאת הדרך שהם למדו .. כן הדרך אולי לא מתאימה להיום אבל הם לא קשים הם פגועים מאוד פגועים ומגיע להם חיבוק והכלה מגיע להם שיראו אותם מגיע להם את כל המקום הראוי להם ... למדתי את זה בדרך הקשה כי בתחילת הדרך שלי הטיפולית חשבתי שהם קשים והם מיותרים והם רעים והם פוגעים . . היום הבנתי שאולי למטפלים קשה לטפל בהם אולי הם לא ממש מבינים כי כמו שאמרתי איש לא יכול להבין ... אבל כשמאפשרים להם לבוא ומאמינים בהם שהם בסדר ולא לא חושבים שהם נוראיים ....מגלים כמה יפים הם ...כמה טוב יש בהם . וכן אני יודעת שהתכוונת לקשים לטיפול ולא לרעים או מיותרים ...אבל כשלי אמרו קשים האמנתי שפשוט צריך לוותר עליהם שצריך להשמיד אותם ... לא צריך לפחד מהדיסוציאציה צריך להקשיב לה צריך להבין שהיא הגנה ועדין באה להגן ולא להרוס שוב אולי היום כבר אין בהגנה הזו צורך ועדין ....בלי החלקים האלה לא הייתי שורדת יום אחד בגונגל של החיים הנורטיבים מליון פעם ביום הם מחליפים אותי ומחזיקים את החיים האלה במקומי כי לי אין את הכוחות .וכשמאפשרים להם ומקשיבים להם זה הופך להיות מאין שותפות של יחד ...יחד שהוא אחד . וכן זה תהליך ותהליך ארוך כי כולם מפחדים מהדיסוציאציה כל חלק מתנגד לשני והאמת שההתנגדות הזאת צריכה לקבל מקום ... כי אף אדם בעולם הזה לא היה יכול להשטף בים של הזכרונות כאבים כעסים שהם מחזיקים ולהמשיך לקום בבוקר לעבודה ולקיים יחסים אישיים ולהתנהג בנורמטיביות בלי ההתנגדויות האלה והמעצורים ינשופי אל תתיאשי ואל תכעסי על עצמך לאט בקצב שלך את מדהימה לאט לאט כשתוכלי עוד צעד ועוד צעד ....תקשיבי לך תקשיבי להם ותזכרי שהם באים להגן עלייך לא רוצים לפגוע בך .... אוהבת חיבוק ענק

23/10/2019 | 09:03 | מאת: ינשוף

אביב יקרה את יודעת.. כאשר אודי כתב על החיבור לחלקים קשים לקחתי את זה למקום אחר ושונה ממך. לקחתי את זה לסיפורים הקשים שהחלקים מחזיקים ולא לחלקים עצמם ... זה הקל עלי להפריד בין החלקים הגדולים יותר לבין הדברים הקשים שעברו.... לא יודעת אם אני ברורה מספיק.... אני לא כל כך מחוברת לחלקים.. כמו שאת כותבת זה תהליך ארוך וכואב... והנזק... עצום... לי ולכל קרובתיי שזה הכי הכי כואב ועצוב.. תודה שאת מבינה ואת חברה שלי ינשופים

23/10/2019 | 22:39 | מאת: אביב 22

הכי ברור ומובן וכן הם מחזיקים בזכרונות ורגשות מאוד קשים ....גם זה ולכן מאוד קשה להסכים לקבל אותם אבל הם לא קשים ...הם את כולך ואת יפה ומדהימה חיבוק

הי אביב, מקבל את התיקון שלך. אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים לחג האחרון בסשן הנוכחי... נשוב וניפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, וחג שמח, אודי

20/10/2019 | 16:56 | מאת: חטוליתוש

היה נהדר כי הורגשה הנוכחות שלך ממש מעבר למה שבדרך כלל סליחה שאני אומרת זאת בצורה כזו אבל. העלת תגובות של כל מי שכתבה בכמות שלא זכרתי כמוה כבר יובלות.... ואז החלו לעלות עוד ועוד הייתי ממש קשובה לכל דבר נהנתי מאוד כי הורגש שאתה נוכח מעבר לזמנים רגילים לא רק בוקר ולילה.. חוויה ממש מתקנת לזמנים אחרים בלי קשר לחגים ונסיעות שלך לחול אז כן..המון תודה על ההשקעה שלך שאינה מובנת מאליה.. מאוד מעריכה.. חטולית

הי חטולית, אני שמח לשמוע... אודי

שאלתי את המטפלת על החלקים ואם הם באמת קיימים וכך היא אמרה: " לכל אחד יש חלקים וכולם יחד יוצרים 1 החלקים שלך באים לשמור שלא יהיה קשה כשתקבלי אותם יהיה יותר קל" אבל לי קשה.... קשה איתם. קשה לקבל. אני באי שקט ונלחמת ולא יודעת מה לעשות ואני לא מצליחה להרפות ולנוח.

הי ינשוף, בדיוק. הדיסוציאציה באה להגן (אבל גובה מחירים עצומים). כשמתאפשר חיבור - זה בדרך כלל חיבור לחלקים קשים מאוד, שאכן קשה לקבל. וכשמקבלים, לבסוף, זה אכן מקל. אודי

20/10/2019 | 11:01 | מאת: .במבי פצוע..

.... ... . ?? אממ.. לא יודעת מה לומר..

הי במבי, שומעים את הניסיון. מוזמנת. אודי

21/10/2019 | 09:14 | מאת: סוריקטה

במבי, איפה את? אוף, יא מעצבנת אחת, 'נעלמת' לנו. בואי! הנה את כאן. בעיתוי של לפני תהחזלשות. בואי, במבי. בואי. שלך, סוריקטה

23/10/2019 | 10:04 | מאת: .במבי פצוע..

סוריקטה הי, תודה על 'הדחיפה' , על האיכפתיות... כן.... לא יודעת מה קורה לי כשהשגרה נקטעת...משהו כמו משתק לי את המוח,הלב, הידיים... אני כאילו הופכת להיות משהו שצופה מבחוץ על העולם .. אגב, בכל התקופה הזו קראתי את כל ההודעות בפורום.. תודה עקרבית :)) נכון הסתיו מטריף ביופיו..בעוצמה, בצבעים,בריחות, עוד מעט יום הולדת :)) שלך, במבי

20/10/2019 | 09:37 | מאת: סוריקטה

... אני רוצה להתגעגע ואני רוצה חיבוק. המטפל שלי אמר שלקח יותר מחמש עשרה שנה עד שהצליח לשמוע מילים כאלה ממני. אני גם רוצה לבכות (שזה חיבור). אעצור כאן כדי לא לקלקל בעוד מילים. סוריקטה

הי סוריקטה, זה נשמע לי הרבה דברים, אף אחד מהם לא דומה לקלקול. אודי

21/10/2019 | 09:24 | מאת: סוריקטה

הי אודי, מעניין האופן בו הובנתי על-ידך. הכוונה הייתה, שאלו מילים יפות וטובות. הכוונה הייתה ללכוד את הרגע, בצירוף מחשבה, שחבל יהיה לקלקל בכל מיני מילות המשך מסיחות, שבורחות מהחשוב והעיקרי. סוריקטה

20/10/2019 | 07:06 | מאת: אביב 22

הרצון לפגוע עוד כאן ..ויחד איתו הרצון לברוח מכאן ובעיקר מהטיפול גדולים כל כך אין לי כוחות לסבבים האלה עברתי אותם בטיפול הקודם. אין סיכוי שאברח אבל זה כאן. חוץ מזה שהיום ההבנה העיניים נפתחו והתמימות נשברה...זה לא שאפשר לשנות את העבר וגם לא את המחירים שאני משלמת היום . על כל צעד שאנחנו מקיזות דם כדי לעשות עוד משהו נורמטיבי המחירים גדולים מידי .... לחיות עם הסוד ולהמשיך חהסתירו כדי להיות נורמטיבית ... או לחשוף ואז לשלם מחירים על החשיפה (כמו הדוגמא של מיכלי _ומיכלי אני מפרידה בן ההרגשה שלך להרגשה שלה ) יש לי הרבה בחיים, הרבה מאוד וכל יום אני משלמת את המחיר שאף אחד בעולם הזה לא יכול להבין . עצוב וממש קשה ....לא יכולה לטפל בגוף הזה פשוט לא יכולה יותר ....כל פסיעה (פיזית )שאני עושה קורעת לי את הלב . אודי זה עובר באיזשהו שלב המאבק הפנימי הפלאשבקים של הגוף כל פעם שבאים לטפל בו . שלא לדבר על מגע אינטימי שהופך יותר ויותר סיוט עם כל שכבת הגנה שיורדת. לא יודעת אולי אני נאיבית מלידה אבל עדין מחזיקה תקווה ואופטימיות זעירה שזה אפשרי ואולי זה ההכחשה שמדברת יאללה חג אחרון נעבור גם אותו ...ככה או ככה ביחד שזה קשה או בבדידות שהיא קשה לא פחות ואולי יותר .. עוד חג אחד עד שנה הבאה .. ואולי כל בני האדם משלמים מחיר כדי לחיות ...כבר לא יודעת כלום . עצם המחשבה שמחכים לי כמה דברים של גדולים לעבור השנה מפחידים אותי ברמות אחרות ....פעם הייתי נמנעת היום מנסה לעשות פשוט יודעת מה המחיר והוא גדול כל כך גדול וכואב . ומה הרווח ??, לא בטוחה ....ששווה את המחיר . עצוב חג שמח לכולם באשר אתם

20/10/2019 | 09:33 | מאת: ינשוף

אביב יקרה הנזק עצום ההשלכות גם הם גדולים. אף אחת לא רואה או יודע ובכלל מבין כמה אנחנו נלחמים ...כמה כוחות צריך לקום כל בוקר ולא לוותר.. איתך, ינשופים

20/10/2019 | 17:04 | מאת: סוריקטה

אביב, את כבר יודעת שאני ממש לא חכמה לאחרונה. והנה מוצאת את עצמי כותבת כמה מילים. זאת בחירה קשה. לקחת אחריות, לא לקחת אחריות, במה וכמה. הצמתים קשים. בבחירה יש ויתור. ויש גם ויתור על הפנטזיה, כנראה. אם היה שווה - חכמה של בדיעבד... יש רכיבים של הימור. אבל כנראה מושכל. מפחיד. מפחיד מאד. אמיץ. חוזרת על עצמי, בטח נמאס לך לשמוע מה שאת כבר מדקלמת בעצמך. מקווה שההתחזלשות תיישר קצת. סוריקטה

הי אביב, רק בדיעבד אפשר יהיה לדעת אם המחיר היה כדאי. שווה לחכות לרגע שניתן יהיה להסתכל בדיעבד. אודי

21/10/2019 | 01:13 | מאת: אביב 22

תודה יקרים ... בדיעבד ??, לאוו דווקא ....כמובן שאם אני מוכנה לשלם את המחיר כנראה שאני חושבת שהרווח שווה את זה .... אבל עייפתי עייפתי לקיים יחסים אינטימיים ולהרגיש שם כל הזמן עייפתי מלטפל בגוף שלי ובכל פעולה להרגיש ידיים להרגיש בחילה להרגיש חוסר אונים וקרבן עייפתי מלשלם הלוואות עוד ועוד כדי לטפל בעצמי חשלם למטפלת לדיאטנית .. ולנסות חהסביר לבן הזוג שלי את החשיבות עייפתי לשחק משפחה נורמטיבית ולהיות בקשר עם מי שפגע ומי שלא ראה רק כדי שילדיי לא יפגעו עייפתי לחגוג אירועים משמחים של משפחתי הקטנה ולהזמין אנשים שלא ראו ופגעו וגם לא אכפת להם ממני כדי לשמור על נורמליות אני קרוב לשישים יותר מאשר בת 16 וזה לעולם לא יגמר ...וכןההבנה הזו כואבת ההבנה שלא חשוב כמה אני יטפל בעצמי כל צעד שאני עושה אני משלמת את המחיר .... ואולי הכי קשה לי ולא סוריקטה זה לא מקנאה זה פשוט מהבנה מהבטן הרכה ו משהו שמדובר כבר המון המון זמן בטיפול (בגלל הבורות שאנחנו נופלות אליהם)שאף אחד לא יכול להבין את המחיר . אפילו המחיר של הסוד כדי לכתוב כאן ההסתרה כי זה לא יתעכל טוב אצל בן הזוג שאני "מוציאה כביסה מלוכלכת החוצה "אפילו את זה אף אחד לא יכול חהבין ....והתגובה מה את דופקת חשבון ..ותעשי מה שטוב לך ....אז טוב לי לכתוב כאן ואני כן רוצה לשמור על הזוגיות והמשפחה ...אז אני משלמת מחיר של הסתרה וסוד האם זה שווה את המחירים לא יודעת אני רק יודעת שאני משלמת אותם מאז שנולדתי .....ועייפתי וכן אני תבוסתנית ורואה רק צד אחד של המטבע ... אני יודעת זה לא הופך את זה ליותר קל ... ותודה על ניצוץ של תקווה ...

21/10/2019 | 01:17 | מאת: אביב 22

את האמת אני אוהבת את מה שאת מביאה עכשיו יש בזה הרבה יותר אמיתיות וכנות ....יש בזה חכמת חיים יש בזה אותך על כל גוונייך אני אוהבת את זה שאת לא מוותרת ולוקחת מקום ומרשה לעצמך עוד ועוד ואני אוהבת שאת עונה לי מילותייך חשובות לי וכן את צודקת בכל מה שכתבת זה כנראה גם אמיץ וגם מפחיד וגם מתיש וגם רווחי בדיעבד חיבוק וד.א עניתי לך שם למטה ליבי אתך מקווה שבכל זאת תימצאי מלווה בכל מקרה תעדכני בבקשה דואגת לך חיבוק

21/10/2019 | 08:34 | מאת: אביב 22

על ההבנה ,💜

23/10/2019 | 05:49 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, כל כך מזדהה עם המציאות הבלתי נסבלת הזו. המחיר הכבד לעומת פתרון החידלון שנראה מתבקש. השיגרה והעשייה תוך שמירה על הסוד. היאוש. איתך שירה

24/10/2019 | 08:16 | מאת: אביב 22

בואי בואי כמו שהראת שאת יכולה אולי נחזיר לכאן קצת "כאוס " יפה לך להיות אקטיבית .. ולא חייבים רק כשהרצפה זזה 😊

אודי יקר, אני יודעת את זה. ברור לי!!! ומודה באשמה. כולנו מלאי סטיגמות, אף אחד לא חף מתוויות וקבוצות, בוא נודה על האמת שכלנו כאלה (דתי, חילוני,שמאלני ועוד) .......ומאמינה שגם מטפלים הם כאלה פשוט הם מנסים להתעלות על זה, לעבוד על זה וכו'. מי יותר ומי פחות...מקבלת כל אחד! אני די מעריצה של ארווין יאלום והוא ממש אמיץ לדעתי כשהוא מודה בזה כשנכנסת אליו אישה שמנה... ומדהים בעיניי ההתמודדות שלו!!! וגם הוא אומר להזהר מתוויות והגדרות של אנשי מקצוע. אף אחד לא חף מתוויות! אז אני אתמודד, נפגש, נכיר, בטוחה אגב שהיא מקסימה ואוהב אותה וזה כלל לא קשור לפחד שלי!!!!!! תודה שנתת לגיטימציה לדאגה שלי. דבר נוסף יודעת שיש לי בעיה עם עצמי, כנראה שזה גם קשור...מצד אחד שייכת ל"נפגעות" מצד שני מרגישה שונה ואחרת. אפרופו "אתם לא מבינים" אצלי הכל היה בנעימים, בהסכמה אני רציתי את הליטופים, חיבוקים קרבה וכו' זה נפסק בבת אחת בגיל 7. והכל נהרס באחת! הבנתי שזה היה בעייתי רק בגיל 12!!! רק אז! אז אמור להיות ללא אשמה כלל נכון?? הטיפול נגמר אבל אתה סוחב אתך שק לכל החיים. מצטערת😓

20/10/2019 | 09:09 | מאת: אביב 22

אין לך מה להצטער לרגשות שלך יש מקום לשיפוטיות שלך את עצמך אין מקום לכל רגש שעולה בך יש מקום והוא מותר אין כאן צודק או לא צודק אשם או לא אשם יש כאן כמה צדדים וככה זה בחיים .... ויפה בעיני התהליך שאת עושה עם עצמך .. נהדר והגבתי לך גם למטה

20/10/2019 | 13:26 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, ראי מה רשמתי לך למטה. נדמה לי שהעליתי רעיונות שמנסים להקשיב לכיווני המחשבה שלך, שבוודאי יש להם מקום. אין צורך להתנצל. לכל אחד יש, בין השאר, גם חלקים, בואי נגיד, יהירים. נדמה לי שאולי איכשהו אני שומעת אצל חברות כאן סוג של קנאה בהודעת ה'לא מבינים' שפתחתי (?) סוריקטה

הי מיכל, כמעט תמיד יש אשמה... ואם היא ישנה - אז יש לה מקום. אודי

18/10/2019 | 09:42 | מאת: שואלת השאלות

אודי, סליחה על ההתעקשות אבל אני יודעת ובטוחה שזה מסיבות לא נכונות כי לא ניתנה לי הזדמנות להסביר את עצמי ואת מה שקרה. התקבלה החלטה חד צדדית שמבוססת גם על דעות של אחרים שלא קשורים בכלל לטיפול והפעילו לחץ בשיקול דעתו של המטפל, זה בטוח. אני מסיקה את זה מהמילים ומההחלטה המהירה והחפוזה, אחרי החזקה ותמיכה אינסופית מהמטפל. ברור לי שנעשתה כאן טעות ונעשה עוול. כואב לי שהמטפל לא מוכן להבין את זה ולהשאיר אותי חסרת אונים. אתה חושב שזה יהיה בסדר לנסות בעוד כמה זמן לשלוח משהו נוסף? לנסות לבקש סגירה מכבדת? תודה מראש.

20/10/2019 | 08:59 | מאת: סוריקטה

הי שואלת, כתבתי לך למטה, איני רואה את תגובתי, כך שכנראה מילותיי כנראה לא נקלטו. אנסה לשחזר. רשמתי שהנה אני, אנחנו לא מתעלמים מהודעתך. וביקשתי שתנסי לספר עוד כי מאד מאד מאד חסרים לנו פרטים. אשאל עוד אם את מכירה אצלך את דפוס ההתעקשות באשר (למשל) לפרידה כפי שאת מתארת כאן גם ממקומות אחרים. כמעין ניסיון 'לחלוב' בכוח את הטוב כבהתמכרות ופחות להניח ולעבור הלאה. זה קורה גם מתוך רגשות אשמה. שמה שקרה קרה כי את רעה. ואם יקרה טוב אז את טובה. מנסה לעזור. סוריקטה

20/10/2019 | 20:53 | מאת: שואלת השאלות

היי, תודה על ההתייחסות שלך. בשלב הזה קשה לי להמשיך ולשתף פרטים קונקרטיים. בכל מקרה, לא מכירה התעקשות כזו במקרים אחרים בחיים. מפריע לי שנעשתה החלטה חד צדדית, מתוך סיפוק רצון של גורמים אחרים וללא עיבוד של התהליך. כואב לי מאוד לדעת שלמרות שנשלח מכתב עמוק ומלא תוכן זכיתי להתעלמות כואבת ומשפילה. תמיד כשכתבתי לה היא הגיבה, התרגשה, אהבה לקבל את המילים ואמרה שהיא מרגישה תחושה נעימה וחמימה לקרוא את מה שאני כותבת.

22/10/2019 | 08:03 | מאת: אביב 22

את מדהימה זאת נקודה כל כך חשובה ..... תודה

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב וניפגש בראשון, קצרות, בואכה 'אחרי החגים'. שמרו על עצמכם, אודי

17/10/2019 | 21:32 | מאת: אביב 22

כואב פשוט כואב קראתי את כולכן ואין לי כוחות להגיב ...כולכן נוגעות בי באותו מקום שכואב כל כך המחיר שאנחנו משלמות כדי לחיות .. לא יודעת למה אני כותבת מן צורך כזה לא להיות לבד אבל להיות לבד .. הכי בעולם רוצה להעלם ולא להיות נראה לי שפשוט מספיק ואפשר כבר לרדת . המחירים שאני משלמת עבור נורמליות גדולים לי מידי ..וכלום לא ממלא את הבור הזה ... אני יודעת שזה רק צד אחד של החיים ויש בהם עוד הרבה אבל אודי זה שורף מבפנים כל כך ...זה כל כך כואב אני יכולה להמשיך את הרשימה שלך סוריקטה עוד ועוד ועוד ואף אחד לא יבין ..והצורך הזה שיבינו ומצד שני ההבנה שאף אחד לא יכול באמת להבין .. נשברה לי התמימות הבנתי שאף אחד שום מטפל ושום אדם לא יבין באמת ....וזה כל כך כואב אז בשביל מה להלחם על החיים האלה עם כזה מחיר ... אני לא אבדנית ואני הפעם גם לא אפגע בעצמי אבל אני פצצה מתקתקת .... ומחר ....תזרח השמש שוב ואני ...ילחם מחדש על כל נשימה ונשימה .. אודי העבודה הזו על הכעס על הגוף העירה את כל הפלאשבקים האפשריים אפשר לכבות קצת את הווליום ... כועסת על כל העולם ואישתו שלא ראה כל כך הרבה שנים ואני צריכה לעד לשלם את המחיר ... כועסת כל כך כועסת שעוד רגע מתפוצצת

הי אביב, הכעס הוא חשוב. הוא נוכח וקיים. הכתובת לכעס היא לא גופך, זה ניסיון - בדרך כלל ישן ומוקדם מאוד - לעשות סדר ולהגן על עצמך. לא קל, אבל חשוב. אודי

19/10/2019 | 11:08 | מאת: סוריקטה

הי אביב, איך את עכשיו? שואלת את עצמי מה עושים בגלים הקיצוניים שמתחברים לזעם המוטרף. ואלו גלים... ואיכשהו לא ממש מעניין אותנו שקוראים לזה 'גל', כשאנחנו רוכבים עליו בתנופה. אבל אלו גלים... אין לי תשובות זולת מה שכבר אמרתי אינספור פעמים, הווה אומר - היות במצב כללי שמפחית סיכויים גם לעוצמה וגם לתדירות וכו' וכו'. נמאס לשמוע. המממ, אולי. ובקטע פרקטי - אם עוד איכשהו לא עברתי את הגבול ונשאר שביב של כוח לאיזו יזמה - מצאתי, עבורי, שטיפול שיאצו, מאלה ש'סוחטים' את הגוף, את ה'רעל' החוצה. טיפול כזה עושה לפעמים איזה משהו. טרם מימשתי, אבל כיוונים כמו יוגה (סוגים מסוימים וספציפים) גם נראים לי. ויש פה גם רכיבים חברתיים. במרחקים שאולי לפעמים אפשר לקבוע אותם כבטוחים. חלקי, כן, חלקי. מאד חלקי. ובכל זאת, אולי חלופה חיובית לפגיעה עצמית (?) מה אומרת? סוריקטה

20/10/2019 | 09:04 | מאת: אביב 22

אין בי זעם יש בי כאב אין סופי על המחיר עדין הכעס שלי בהגיון ולא מחובר לרגש כעס על זה שלא ראו עדין לא כעס על מי שפגע ...תהליך ותהייה עם זה שווה את זה ... האם שווה להעיר את הכעס האם שווה להתחבר אליו האם שווה להסין עוד ועוד ....כבר לא יודעת כלום פשוט כלום המחיר על כל צעד ..... ותודה יקרה על המילים ולא לא הגזמת ...