שתיקה

היי, למטפל שלי קשה מאוד עם השתיקות. אני יכולה להגיע לפגישה ולשתוק דקות ארוכות, לפעמים גם כמעט פגישה שלמה. לא מעט פעמים שהמטפל אומר שהוא לא יכול לשאת את השתיקות האלה. מה הסיבה שאני ממשיכה להגיע אם אני שותקת. המטפל יודע שקשה לי לשתף. אני לא עושה בכוונה כשאני בוחרת לשתוק. באחת הפגישות האחרונות הרגשתי שהוא ממש כועס, מדבר בצורה קצת תוקפנית. הוא מחפש פשר לשתיקות. אני לא באמת מצליחה למצוא תשובה חוץ מזה שבאמת קשה לי לשתף. לא רגילה. הוא יודע שיש עניין של אמון. הוא יודע שאני חווה הרבה מאוד דברים. אני נמצאת מעל שנה אצלו. עדיין, לא מבינה התנהגות תוקפנית כזו שהוא אומר לי שהוא פסיכולוג אבל לא יכול לשאת את זה מבחינתו. חזרתי כמה פעמים על העניין אם הוא רוצה לסיים את הטיפול ואם הוא חותר לשם. אמר שלא ורוצה מאוד לעזור לי. הוא מתאר את השתיקה כמו מוות בחדר. בסופו של דבר, התחלתי לדבר בפגישה ושפכתי בפניו מצוקה גדולה ונראה שהוא באמת חיכה לזה. אני יודעת שבפגישה הבאה יהיה לי קשה לשמור על פתיחות כזו. אחרי שיתוף בדרך כלל אני לוחקת כמה צעדים אחורה. אם אשתוק גם בפגישה הבאה, אני מבינה שזה יוביל את המטפל שוב לאבד סבלנות ולהתעצבן על זה. מה עושים?

הי, אצלי היו פגישות (שכן נכחתי בהן) שכולן שתיקות, וגם בחיים היו תקופות בהן לא פציתי פה בכלל משך חודשים ארוכים. מקווה שלא כך המצב אצלך. במקרה שלי - אניח שמדובר ברגשות זעם מאד אגרסיביים מונעי דיבור. אולי יש קשר לכעס הבלתי נסבל שהמטפל אומר שהוא מרגיש. רעיון לחשוב עליו - אולי תחפשו היכן האגרסיות *אצלך*. מניחה שאת מבוהלת מעצם השיתוף ולכן לוקחת אחורה. נראה שאתם בדרך הטובה. וגם נראה לי שחשוב לשתף את המטפל בדיוק במה שרשמת כאן. סוריקטה

מימה את שותקת מיזה שאת לא רוצב להפתח? אם כן שווה לך זה יעזור לך תסמכי על השליח הטוב שהוא המטפל