פורום פסיכולוגיה קלינית

46355 הודעות
34926 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
18/07/2019 | 11:07 | מאת: קפה

שלום לאודי ולמשתתפים, לפני כשבוע וחצי בפגישה שהייתה לי עם המטפלת, החלטתי בעקבות חוסר יציבות בחיים האישיים שגרמו גם לקשיים כלכליים וגם לחוסר מוטיבציה כללית, להפסיק הטיפול באופן זמני. זאת אומרת, לא להגיע יותר לפגישות. לפני כן, הקשר ביני לבין המטפלת נראה שמגיע לשיאים חדשים והתקרבות לנושאים שלפני כן לא בהכרח דוברו ועדיין פתאום המכה הזו בחיים האישיים שלי גרמו לי לשקול מחדש אם בכלל יש לי מה לחפש בטיפול כשאני צריכה לממן את עצמי וההוצאות של הטיפול כרגע יכולות להיות מיותרות. אני מיוסרת מאוד, לא רוצה להפסיק ללכת אליה וכל הזמן חושבת על הפגישות שאני מחמיצה, אני משתוקקת לכתוב לה ולחזור לקשר החם הזה אבל בו זמנית מבינה שנוצרה מציאות חדשה. יחד עם זאת, הייתי מצפה ממנה גם אם בפעם האחרונה הייתה בנינו חוסר הסכמה על ההפסקה ועל דברים אחרים בטיפול, שתשלח הודעה של דאגה, של רצון להחזיר אותי. נדמה לרגע שאולי היא בחרה לוותר עליי וזה כואב אפילו יותר.

29/07/2019 | 14:37 | מאת: חטוליתוש

לפעמים יותר קל לראות בצד השני את מה שקשה לנו לראות בעצמנו... אולי תשלחי לה הודעה שאת רוצה לחזור ותראי אייך היא תגיב אולי תפתיע לטובה ..מה שאת מיחלת לו...ואולי .. אין לך מה להפסיד ..

29/07/2019 | 23:02 | מאת: מכל

היי. היא נותנת לך להבין בעצמך. גם לי קרה פעם..הרגשתי שהיא לא נלחמת בשבילי. בסוף החלטתי להלחם בשביל עצמי וקבעתי איתה ושוחחנו...אפילו שלא פשוט. דברו על זה.

שלום קפה, בדרך כלל ענייני כסף מסתירים מאחוריהם לא מעט עניינים רגשיים. על פי הנחה זו - את מגיבה בהתרחקות דווקא לאחר הקירבה שתיארת. שווה בדיקה, ואם זה אכן כך - לחזור... אם לא - זה תהליך אבל (בצירה) טבעי וטוב. אודי

שלום לד"ר בונשטיין ולשאר חברי הפורום. אני מחפש המלצות לפעילות לשעות הפנאי/תחביבים. חשוב לי לפגוש ולהכיר אנשים וגם לתעל את הפעילות עבורי על הדרך, עם כי פגישת אנשים היא עדיפות ראשונה. אני חושב שחדר כושר זה בחירה מצויינת, מחפש עוד רעיונות דומים. היתרונות של החדר כושר: - זמין כמעט בכל שעות הערות שלי - לא מחייב מפגש עם אדם ספציפי, כל פעם אפשר לפגוש/להכיר אנשים נוספים. - לא צריך ללכת עם אדם נוסף או איזה חבר ואפשר להגיע לבד. - יעיל גם לבריאות, למראה, ביטחון עצמי וכו... שאני כותב חדר כושר זה כבר כולל אירובי מסוגים שונים, משקולות וחוגים כמו קרב מגע, איגרוף וכו.. אני אוהב בעלי חיים (כלבים) ולבשל (ולאכול). מחפש להרחיב את תחומי העיניין ולפגוש אנשים באופן סיסטמטי וקבוע (מעדיף מאוד לא משהו חד פעמי...) תודה מראש.

שלום דודו, הייתח מציע להצטרף לפעילות ספורטיבית קבוצתית (אומנויות לחימה, למשל) וכן לקבוצת רכיבה על סוסים (לאחר כמה שיעורים פרטניים). זה בדיוק עונה למה שתיארת. וגם כיף גדול... אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים לחופשה בת קצת פחות משבועיים. נשוב וניפגש בראשון הבא-הבא. שמרו על עצמכם, אודי

15/07/2019 | 07:49 | מאת: שירה2017

אודי, סוריקטה כתבה על הרצף ואני מרגישה שיש לי שמיכה מלאה בחורים. אולי מרב חורים אין שמיכה וקר לי. באמת קר לי אודי, קר לי בלב בגלל כל הלבד הזה, בגלל הניכור הסביבתי וההתכחשות למה שקורה לי, וגם קר לי בגוף ואני חלשה. הלוואי יכולתי להחזיק רגע ולנשום אותו. תודה שאתה כאן, מקשיב ומושיט יד. חופשה נעימה. אתגעגע שירה

הי שירה, אולי רצף זו שורה ארוכה של טלאים בשמיכה, מי יודע... תודה, אודי

15/07/2019 | 00:06 | מאת: חטוליתוש

לפני חודש כתבתי על ניתוח השתלת קוצב חלופי של אמי ושמחתי שהכל היה בסדר אפילו כתבתי בשמחה רק שהשמחה היתה מוקדמת מידי עוד באותו לילה חזרתי איתה דחוף לאיכילוב למיון בגלל תעוקת חזה עברו ימים מאוד קשים בהם היא התנדנדה בין הרדמה והנשמה שלא יכולתי לקחת החלטה לבד והייתי בקשר הדוק עם אחי ..שנתן או קי לכל החלטה שלי.. ימים קשים שוב בטיפול נמרץ...וכמובן שאני לידה ..ישינה על מעין כורסה /, או בחדר האוכל עם התיק שלי על השולחן...גהינום לשמו... כמו במרץ שנה שעברה הכל..כאלו לא חווינו ...והיה הפעם יותר קשה כי אמי לא הסכימה לשתף פעולה עם צוות הרופאים ...מסכנה..הפחד שיתק אותה ומאחר ולא הסכימה נאלצו לשתמש בהכנסת חמצן ב..פוש.. עם מסכה כמו ששמים בחדרי ניתוחים..עם ואקום..וכאב לה ..ולא יכלה לנשום ...רק היד שלי עליה במגע ..הרגיע אותה..לא יכולתי לזוז משם ..פחדתי שתמות.. ורופא אחד ממש " חכם " אמר לה את יודעת שכבר היית שם...וחזרת..כנראה שאת חשובה למישהו....מי אומר דברים כאלה לחולה כל כך קשה ??? כעבור כ..10 ימים עברה למחלקה ומשם הטיפול המשיך..וכמובן שאני איתה שם כל הזמן לא עוזבת הקור 18 מעלות שם כולם עם סוודרים וג'קטים חמים ..לא השכלתי מההתחלה..קפאתי וכולי מכווצת מהקור בלי ברירה יצאתי כל שעתים מחוץ לבנין להפשיר... כמעט עברו 3 וחצי שבועות עד שהחליטו לשלוח לשיקום אבל שלא כפעם הקודמת באיכילוב אלה במקום אחר..כאן בעיר בקהילה כך זה נקרא סיוט מתמשך כבר 3 שבועות ועדיין אין שיפור במצבה אם הייתי שם איתה יום ולילה 24/24 כאן אין כזו אפשרות הם עושים מה שבא להם ולא נצמדים להוראות של איכילוב מלחמות יומיות אני מנהלת איתם על תרופות ..הנהלציות..3 פעמים ביום..ןכל שאר סוגי הטיפולים שהיא צריכה לקבל שלא מתחשק להם לתת... אסור לי להגיד שאני עייפה כי אין מי שיחליף אותי..ואמי..היא כל מה שנותר לי כי אחי גר בחול... אז רק כאן יכולה להגיד ש..אני מותשת.. אבל לא מוותרת וממשיכה כי אם יום אחד שאני לא מגיעה כמו ביום שבת ..חוץ מאשר להוציא אותה לחדר האוכל ..היא מבלה את כל זמנה במיטה...אייך אפשר ככה להשתקם ??? ומחר יום חדש... ואין לי אפילו כוח לספר אייך הולך בטיפול... אז רק לומר שאני נורא מצטערת שלא נכנסתי להגיב לאף אחת כי באמת סליחה אבל אין לי ממש מילים מתאימות או מנחמות להגיד אוהבת אתכן כולן ומקווה שאתן לא כועסות ליל מנוחה חטולית

הי חטולית, עצוב לקרוא... אודי

14/07/2019 | 20:45 | מאת: שירה2017

אודי יקר, כבר מאוחר ועדין לא באת... בטח עמוס בהכנות לחופשה. לא אכתוב שוב את אותם הדברים כי הכל נשאר אותו הדבר. רק להגיד שתהיה חסר בעיקר עכשיו בלי טיפול ובלי כאן. כאילו הכל תכף יסגר ויסגור עלי. מאחלת לך חופשה נעימה שירה

15/07/2019 | 05:19 | מאת: סוריקטה

הי שירה יפה, על אף שאולי חלקי כל כך, לפחות מכיווני אומר שתהיי במחשבותיי. נשב בדמיון ביחד לקפה-תה או נלך לטייל על חוף הים. נדאג לבחור את השקטים ופחות הומי יולי-אוגוסט. אודי רשם לבמבי סוג של אסון... :-( איתך, סוריקטה

15/07/2019 | 10:34 | מאת: שירה2017

תודה סוריקטה אהובה גם את תהיי במחשבותי וגם התמונה של הליכה על החוף שלך שירה

הי שירה, באתי, ואפילו מתאפשר לי להגיב היום... תודה, אודי

מסתמן שכן. תהיה פרידה. לא יאמן.. אני במצב כזה שאני כבר יודעת איך היא תגיב..וידעתי שהאפשרות שהדלת פתוחה תהיה. היא הבינה שזה רצוני, ואף הסכימה. שאלתי כמה זמן תהליך? והיא אמרה אולי עד סוף אוגוסט או עד החגים...מה שאחליט. ואני החלטתי ש10 פגישות..פגישה לכל שנה..אז זה יוצא באמצע מה שהציעה. היה לי ברור שנברר למה עכשיו? והאם סגרנו נושא מסויים ואיך אני? וגם ספרתי לה שבפורום חתמתי מיכל השלמה! לא כמו פעם..היום מרגישה שלימה. מה שאהבתי שהיא אמרה שאם נראה שלא מתאים אז לא! והאפשרות לפגישה כשארצה או מקרה חירום אם יהיה פתוחה תמיד וגם פגישה מרוחקת כדי לשמוע איך אני אפשרית!! מה שרציתי לשמוע, שמעתי. אז מתחיל תהליך....והפעם תהליך של צמיחה וגדילה וללא קביים.. מעניין איך יהיה. קראתי שפרידה גורמת לרגרסיה, ושמודעות עצמית חשובה לפרידה וכו,'... מרגישה שלימה עם ההחלטה, זה לא אומר שלא יהיה קשה ואולי אתחרט. מבחינתה הכל לגיטימי וכייף שכך. תודה לכם..ואשתדל לשתף פה.. מקווה שזה בסדר שאני במקום אחר מכלם פה. ושזה לא פוגע באף אחת.. תודה אודי וכלם.

15/07/2019 | 05:31 | מאת: סוריקטה

הי מיכל יקרה, ניסיון אמיץ. יפה שתפוגגה קצת החרדה שהבעת בהודעה קודמת פן תהא זו גדיעה באחת. יפה שקיבלת מידע המשכי על המציאות. כשאני חושבת על הפרידה אצלנו - מתארת לעצמי שכנראה יהיה צריך להיות מישהו נוסף בעולם שאסכים איכשהו להישען עליו. אך בינתיים אין משהו מבוסס דיו. סיבות לא מודעות, חלקן מוכרות למדי (כבלעדיות) יש לכך, כנראה. תלות ומעגלי תמיכה, בחווייה ובמעש, איכשהו נראים לי חלק חשוב בלי קשר לטיפול. אולי אנ'לא חזקה מספיק בענייני פרידות. אבל הי, אנחנו עובדים על הקטע הזה רוב הטיפול, אולי. וגם זה בסדר. להתראות ובהצלחה, סוריקטה

מיכלי יקרה אני שמחה בשבילך... 😊

הי מיכל, פרידה לא חייבת להיות רגרסיה. בפרידה יש המון חלקים והיא גם מאפשרת גם התפתחות ועצמאות. אודי

14/07/2019 | 12:20 | מאת: ינשוף

איך מפנימים את המטפלת? כל הזמן פחד ולא מרגישים בטוחים הרצון להיות איתה כל הזמן כל הזמן הפחד להיות לבד המצוקה כאשר לבד

15/07/2019 | 05:37 | מאת: סוריקטה

הי ינשוף, אולי לא מאד פשוט, נראה לי. חשבי שהדמויות המשמעותיות בילדות המוקדמת היו שם 24/7 באינטנסיביות, והמטפלת, שנוצר הקשר איתה שנים רבות אחר כך, נמצאת שם פעם בשבוע, אפילו כמה פעמים בשבוע. נדרש בעיניי זמן כדי לנסות איכשהו לאזן בין הקול החדש לקולות של פעם. אך אל ייאוש. יכולות לסייע לפעמים חוויות מעבריות אולי. זכרונות משותפים. העוגן שאודי הזכיר. אך כנראה שבעיקר זמן, זמן זמן... קצת מבאס, לפעמים. נהיה תקווה שהמאזן יתחזק בהדרגה לכיוון המטפלת לטווח ארוך. סוריקטה

15/07/2019 | 08:03 | מאת: ינשוף

שכחתי לברך אותך- נסיעה טובה וחופש מהנה...

הי ינשוף, תודה על הברכה :-) לגבי הפנמה - זה דבר שקורה לאורך זמן, וקשור במהימנות הקשר ובעקביותו, וגם בהיסטוריית הקשרים המוקדמים שלנו. אודי

14/07/2019 | 11:58 | מאת: אביב 22

https://www.youtube.com/watch?v=l2KJPV7D9eU הי לכולם , לא רוצה לברוח מכאן , כן קשה לי מאוד לא פשוט לאסוף את עצמי אחרי ... אבל אם למדתי משהו בכל שנותיי כאן זה שיש כאן מקום מדהים לכולם ..ואני חלק מכן לכולנו באגים כאלה ואחרים אבל אנחנו יחד בתוך עולם הבאגים האלה . יש לי הרבה מאוד מילים על עניין הקנאה ..זה לפעם אחרת . בגדול בעיני קנאה היא לא בהכרח דבר רע , יש בקנאה הרבה מאוד טוב ומניע ....העניין הוא איך מסתכלים על זה ומה עושים עם זה. אודי ... לא בדלת האחורית , ...שיהיה לך חופש מדהים תהנה מכל רגע ...משהו ניפתח לי בלב אולי זה דווקא החופש שלך ... כותבת למרות שקשה לכתוב ...שמאמינה שכן ארגיש געגוע אלייך ולכאן ...

15/07/2019 | 07:50 | מאת: ינשוף

אביב יקרה טוב שאת כאן וברור שאת גם חלק- ינשופים

הי אביב, שמח שאת כאן. ותודה. אודי

14/07/2019 | 09:19 | מאת: מכל

אודי יקר!!! שתהיה לך נסיעה טובה! תהנה מכל רגע! מדהים שאני מרגישה שטוב לי שאתה נוסע..(אל תהרגו אותי) זה בא מתוך הבנה שאני רוצה שתעשה מה שאתה אוהב! שיהיה לך זמן איכות עם המשפחה, לעצמך בכלל!!! זה חשוב כל כך! ויודעת היום שתחזור, שנתגעגע..ושנלמד להרגיש את הטוב שבגעגוע. תודה שאתה מאפשר ואשרת תמיד את הודעותי....זה לא מובן מאליו! גם כשכעסתי עלייך, אפשרת שיח! מדהים! תהנה ותשוב אלינו בכוחות מחודשים. אוהבת ומעריכה את כל מה שאתה עושה עבורי ועבור כולם פה! מדהים. מיכל.

הי מיכל, תודה! אודי

שלום אודי, שלום באי הפורום. עברתי כברת דרך ארוכה בטיפול ובמקביל העלתי לפה דברים מהטיפול, על מנת לבחון, לשאול, להתייעץ עם אודי ולקבל תובנות מכלם. כשהגעתי לטיפול לראשונה זה היה מלית ברירה. מדרך ללא מוצא ומתוך הבנה שאני זקוקה לעזרה... אני זוכרת היטב את הפגישה הראשונה..כהרגלי פטפטתי המון. ספרתי המון פרטים והיא התנצלה על הכתיבה תוך כדי..מאז לא כתבה אף פעם תוך כדי טיפול..תמיד סכמה אחרי שהלכתי..הכתיבה שלה הייתה שוב בemdr שכנראה הייתה הכרחית. אני זוכרת את המבט, את הצמא להבין, להכיר. אני נבהלתי ממנו מאוד!!! בקשתי שלא תסתכל עליי כל הזמן. היום אני נהנת מהמבטים שלה😁 הרגשתי חדירה וזה הרתיע... אי אפשר לסכם טיפול של כל כך הרבה שנים ושינויים. אך אני רוצה לומר לכולכם שקבלתי המון. קבלתי את עצמי, חזקה יותר, מובנת יותר ובוגרת הרבה יותר. הרגשתי ילדה, מעולם לא הרגשתי אישה, אפילו דיי סלדתי מהמילה הזו.. היום כשאומרים לי אישה או גברת זה מרגיש אחרת. מצאתי גם את האישה שבי.. דוגמא קטנה- לא לבשתי שמלות, שמלה היוותה עבורי "נשיות" פחדתי משמלות..ואז זכור לי שהייתה בר המצווה הראשונה של בני וקניתי 3 שמלות! לא אחת, שלוש וההרגשה הייתה אחרת. בעצם לא אספר על הכל. כי זה ארוך..אני רק רוצה לומר שהטיפול נתן לי המון. ובנוסף שתמשיכו להאמין!! ואם שיטה אחת לא עוזרת תחליפו שיטה!!! לכל אחד מתאים טיפול שונה ויחודי לו! אני יודעת שזה לא מושלם ויש עוד על מה לעבוד. אבל היי. תמיד יהיה. כל החיים! אך רוצה לנסות להפנים את הכלים והטיפול ללא ההחזקה השבועית. האם אצליח? לא יודעת. מה שבטוח רוצה לנסות. עברתי דרך תלות חזקה, שיחות והחזקה שלה צמודה. לאט לאט למדתי לשחרר, שהיא תמיד תהיה! למדתי אודי יקר להתגעגע...כן, לא יאומן הא? לטיפול היו "תופעות לוואי" ולמה במרכאות. כי הן טובות!! ירדתי 25 קילו ואני שומרת על כך במשך 5 שנים!! דבר שלא עלה בידי מעולם! תמיד ירדתי ועליתי הכל פלוס... סגלתי לעצמי אורח חיים בריא שכלל לא היה ברשימת הדברים לטפל בהם!!! הערך העצמי עלה. לאט ובהדרגה..האמונה באחר והאמון הרבה יותר גבןה, פתאום נפתחתי לחיי חברה והבנתי שאני אהובה, אני ראויה לאהבה. אין אדם שאינו ראוי לכך!!! האמינו בזה!!!! אני כל כך מקווה שאני נוסכת בכן תקווה ולא אכזבה מעצמכן..אני יודעת שאני של פעם הייתה לוקחת את הדברים שלי למקום של קנאה ואכזבה מעצמי! לא! קחו את דבריי כקרש קפיצה! דעו שזה אפשרי.ויהיו נפילות, בוודאי שיהיו. ויש על מה לעבוד! לא הכל ורוד. אך אפשרי לצאת מחוזקים מטיפול. והוא לא חייב להיות לכל החיים!!!! ואם כן צריכים לתמיד? אז מה?? העיקר שתחיו בטוב והיו שלמים עם עצמכם. אני מרגישה שלימה ואני הולכת לבדוק האם מתאים לי להפרד כרגע. הולכת לשמוע גם ממנה...ומקווה להתחיל תהליך של פרידה ושלא יהיה עצוב מידיי ולא קשה מנשוא. שלכם/ן מיכל השלמה. שיכולה לומר זאת היום. זוכרים שהרגשתי חסרה? עם כל כינויי המיכ. והמ. אודי אני זוכרת שבקשת ממני לחתום כמיכל כי הרגשת שחסרה לי אות🤣אך כשהסברתי, קבלת את מיכ. תודה שלא ביטלת את ההרגשה והבנת. בהצלחה לכולם. ולי😁

הי מיכל, מצטרף לבהצלחה. אודי

13/07/2019 | 13:47 | מאת: סוריקטה

הי אודי, תודה, אודי, שהקשבת לי. תודה לי, שאני מאמינה, אף אם לרגע, שהקשבת לדבריי למעט קט. הופתעתי לראות ש, וואלה, גם ביום ראשון תהיה פעילות מסוימת כאן. נחה דעתי מחד, ומאידך, שוב נחרדתי. גם אני קוראת את מילותיך. ככל שאני מצליחה, מנסה להקשיב. מנסה להיות תלויה פחות בקולות הרסניים, שיודעים, פנימה, להטות את הכף לכיוונם. בסוף שבוע שעבר כתבת, אודי, כמה דברים שאני מתחברת אליהם (חיבור, זה יפה) - כמו-כן, הוקל לי לראות שלתגובותיך היה נפח יותר מהרגיל. ראשית, מה שרשמת כתגובה לינשוף – ‘הרי גם החרדה היא סוג של זיכרון’. אהבתי הן את השיום - ‘חרדה’ , והן, את מתן תוקף לזיכרון ולסיכוי האמיתות שבו. לפחות כך הבנתי. שנית, דיבר אליי המשפט - ואם נצליח לא רק להיות מוצפים בזה (=להיות בשחזורים) אלא גם להתבונן בזה, דיינו. זאת שאיפה גדולה שלי. וכולי תקווה. תקווה לרוך ברוב המכריע של הזמן. פחות רגשות קיצוניים לכאן או לכאן, קרי היות מעריץ ומאוהב עד לבלי גבול, או מתעב טוטאלי. אלא ככה. רך. ואז, אז אולי נוכל להיפרד בשלום. (מתקשר אולי גם להגיגייך, מיכל. כתבתי לך הודעת המשך על העץ הסבוך משבוע שעבר). על כל פנים, בכוונה בחרתי להשתמש באות ב’ כשמו של ספרן של רוני סולן ושולה מודן. להיפרד בשלום. וכמו שרשמתי בעבר – אולי גם להיפרד מהפנטזיה הלא ריאלית שאמא תירפא והכל יתחיל מחדש באופן בריא יותר. ו/או גם מהפנטזיה שלו הייתי בן, אולי כל זה לא היה קורה. היו לי מספר פרידות כואבות מאד השנה, וצפויות עוד כמה. ובכן ספרים – עצמי אמיתי עצמי כוזב - ויניקוט; משחק ומציאות – ויניקוט; (במבי, ויניקוט, הנה אני חושבת עלייך). חידת הילדות - רוני סולן; להיפרד בשלום - רוני סולן ושולה מודן; העין הפנימית – ד"ר אודי בונשטיין :-) ועוד, באמתחתי, כמובן. הספרים כמשענות או גשרים. ייתכן שאחלה רעיון, גם אם חלקי, עבור מי מאיתנו להפוגה מכאן. אעיר גם, שסיבה נוספת לבקשתי לרשום (אם בכלל) רק כאן, ובהקשר של ההתנהלות הקבוצתית המסוימת, היא, שלעתים (בעיקר במצבים אינטנסיביים, להרגשתי) התפצלות למקומות מקבילים, הגם שעשויה להיראות חמימה ומזמינה, או בלתי תלויה לכאורה, לפחות אצלי אישית, נראה, בדיעבד, שמחבלת ומפרקת את הסנכרון, ודווקא ייתכן שבאופן פרדוקסלי תשבש עוד יותר את הרצף. אצטרך לחשוב שוב ושוב אם לפרקים, השימוש באינטרנט עשוי לפעול עבורי בדרך דומה מול הטיפול והחיים. ויתרה מכך, האם שימוש מסוים בטיפול מעכב שימוש שלי באנשים (הישענות) במציאות. שלישית, חשבתי על המשפט שרשמת כתגובה לשירה “בזמנים כאלה אני שואל את עצמי האם אפשר להעלות ולו דבר אחד ששמחים אתו, שמרגישים שעשינו טוב ונכון. קטן ככל שיהיה, שישמש כעוגן” – ואני חושבת לי על העוגן הזה, באם יימצא, האם יחזיק יותר משביב שנייה. אולי לכן אנחנו מחפשים כל הזמן כל הזמן. במחשבה נוספת, הייתי משתמשת במילה ‘גשר’ במקביל לעוגן. הגשר, כמקשר, אולי כמעין שובל מעברי שכזה להמשך, שיש בו בכדי לשמור הן על הטוב, והן על השלם, והן על הרוך, והן על הרצף. שירה – מילותיי הן ממש גם בשבילך. והו, כן, גם המילה ‘בלעדיות’ בתגובתך, אודי ל’קפה’. המטפל שלי חבר שלי, על אף שנאמרות בו , בטיפול, לעתים מילים שכמעט בלתי ניתן לשאת מבחינתי. אבל הוא חבר שלי. אולי לכן הוא חבר שלי. בגלל הגבול הבריא שהוא מלמד אותי. ובעיקר אנחנו שותפים לאהבת האמת. ניסיתי קצת לחזור לעצמי בחתיכה אחת, כמתנת פרידה עבורך, אודי. אחרי השקעה של שנים, מגיעה לך קצת נחת. “הסוריקטה ידועה גם בשם מלאך השמש ומגינה על כפרים משד הירח ומזאבי-אדם, אשר, על פי האמונה, מתקיפים צאן וכפריים בזמן שהם בודדים.” ר’ ערך סוריקטה בויקיפדיה נו שוין, תפיסה אלילית קצת מפוצלת להתראות, אאוץ’, אאוץ’ רציני. סוריקטה

15/07/2019 | 06:53 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה, כמה דייקת! הגדר הזה, הוא שכל כך חסר לי. אני שלא מצליחה להחזיק רגעים או אלה שנשארים שביב של שנייה ונעלמים כלא היו. ככה גם דמותו של המטפל שאמורה הייתי להפנים, חוזרת ונעלמת ברגע שהסתיימה הפגישה. ככה אני מנסה לאסוף רגעים וליצור רצף אבל הכל מלא חורים. שירה

15/07/2019 | 07:59 | מאת: ינשוף

סוריקיטה יקרה לא מצליחה לזכור מה שכתבת אבל רציתי להגיד לך שאני מרגישה שאנחנו בונים מחדש "גשרים" ו"קשרים" ביניינו כאן ... מרגישה את החיבור במילים שלך... ואני שמחה, ינשופים

הי סוריקטה, חיבור זה יפה, בהחלט. להתראות, אודי

היי אודי וכולן, לכל אחת ואחת מכן שתומכת ומוסיפה מעצמה. אני בהתלבטות גדולה, היו הרבה פעמים במהלך השנים שחשבתי על פרידה וזה דובר המון.. היו רגעים של בריחה, של פחד מהתמודדות וכו' תמיד חזרתי אליה לדבר, לשוחח ולהבין עוד זוויות..דבר,שאינו קל כלל! וטוב לי איתה, בתקופה האחרונה מפסח בערך..הרבה פחות נפילות כואבות, המון תובנות ועבודה בעזרת המכשיר emdr שממליצה לכולכן לעבוד איתו בטיפול!!! בגדול, עברתי תקופה מאוד ארוכה שלא חשבתי שאמשוך בכלל..טוב, לא ידעתי מהו טיפול..ובכלל חשבתי שאולי אשאר לנצח..כי אמרה כמה שאצטרך..ומה שאחליט..וכן, יש כאלו שנשארים שנים. המון פעמים כתבתי על פרידה ונסיונות פרידה ממנה שלא צלחו( אולי לא התאימו) הפעם מרגישה ששונה..אבל בהחלט לא יודעת מה היא תגיד על הרצון שלי. לא קל...זה לא יהיה קל..הבנתי ממה שקראתי שיש נסיגות בפרידה, אני מעדיפה פגישה אחת של סיכום. יודעת שהיא תציע הדרגה...ושגם שם תהיה עבודה. אולי הקשה ביותר אחרי שלמדתי איך להקשר.. ובכלל היו תקופות של תלות מאוד חזקה, של קנאה באחרים, של מחשבות אין סופיות על הקשר ומהותו...זה היה לב ליבו של הטיפול, הקשרות ותלות! אז תודה לכל מי שליוותה אותי מההתחלה ועד היום לך אודי במיוחד. אני פה מתחילת הטיפול במקביל אליו...אפילו קצת לפניו. .לא נפרדת מהפורום שבוודאי אצטרך אותו במיוחד בתקופה הזו.... חבל שדווקא עכשיו תעדר. אך אני יודעת שתחזור ועוד תשמע ממני🤣 אוהבת את הפורום, את כולכם ואותך אודי.. בתקווה שאלמד גם להפרד. תודה ובהערכה רבה רבה, שלכם, ואיתכם, מיכל( מ. מי. מיכ( השם המקורי כאן) מכל. מיכל וכל כינוי שהמחשב קלט) נסיעה טובה אודי! תהנה ותשוב אלינו בשלום. 🙏

הי מיכל, תודה, ושיהיה משמעותי ומוצלח! אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב וניפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי

12/07/2019 | 00:17 | מאת: אביב 22

רק לאחל לך נסיעה טובה ... תהנה ותמצא כמה שרק אפשר ....

11/07/2019 | 19:57 | מאת: .במבי פצוע..

..... .... אני קצת נשארת בלי מילים... סוריקטה... אני כל כך שמחה שאת פה..אמרתי לך כבר, בכל מצב צבירה... כאב לי שאת בכאב בעוצמה כל כך חזקה.. .. גם הרגשתי פתאום אשמה .. אשמה עלמה שכתבתי בהקשר להסתכלות המערכתית.. הרגשתי גם ששירה..גם את כאילו מאשימה אותי על 'מילים מקצועיות'.. כן.. התחום הזה לא זר לי ..הרגשתי מספיק ביטחון וחופש להביא לפה.. אני קצת 'אוכלת את הלב על זה'.. יש בי קול שאומר לי :'מטומטמת אחת, למה היית צריכה לפתוח את הפה שלך בעניין ההסתכלות הזו.. 'חכמולוגית פסיכית שכמותך..' מצטערת.. אולי אני גם יותר רגישה ? חשופית ?? אמא צביה טסה מחר לחו"ל לשבועיים... תמיד זה בלתי נסבל עבורי..תמיד זה סיוט נוראי עבורי ..לפעמים עוד יותר מסיוט נוראי... חשבתי אודי ..גם אמרתי לאמא צביה שיש לי אותך אודי.. כן..קראתי שגם אתה נוסע.. פתאום אני נזכרת שכשהייתי ילדה/נערה קראתי את הסדרה שכתבה גלילה רון פדר 'אל עצמי' (?) לא כל כך זוכרת איך קראו לסדרה.. ציון כהן..ילד אומנה.. ונזכרתי שמשהו היה בספור..לא זוכרת מה..העיפו את ציון כהן מהאומנה ? מהקיבוץ כילד חוץ? לא זוכרת..משהו שהוא ננטש וחזר לסבתא שלו..שאמרה לו 'לא צריך אף אחד..לא צריך את הטובות של אף אחד.. (לא זוכרת בדיוק) לא יודעת מה אני רוצה לומר לכולכם.. ???? אולי שלמעשה אין לי מילים... אולי אני רוצה לומר לכם שאני מרגישה כך : ############(((((((((((#######################(((((((((((((((((((((((######

11/07/2019 | 23:53 | מאת: שירה2017

במבי יקרה לי מאוד, לא האשמתי כלל וכלל, אוהבת לקרוא את התובנות החכמות שלך שתמיד יש בהן מימד נוסף, לא יודעת, משהו שיודע להתרחק מהידע ולהביא את הדבר המיוחד שלך. מבינה את התחושה של הלבד פתאום והאין מקום והמשהו בפנים שאומר שלא צריף אף אחד כשכל כך צריך. איתך שירה

הי במבי, ראשית, לדעתי כתבת דברים חשובים וראויים. שנית, אכן, העדרותי (החל מיום שני, למשך כמעט שבועיים) היא סוג של אסון, בוודאי אם היא מצטרפת להעדרותה של אמא צביה. אבל כבפעמים הקודמות - אני חוזר. ואני אתגעגע. אודי

12/07/2019 | 08:15 | מאת: סוריקטה

הי במבי, וואי, אודי יהיה פה גם בראשון, וחשבתי שהבום מגיע כבר הלילה ושאראה רק הבוקר, עכשיו, מה היה פה. המחשב שלי הולך לישון בלילה ואני לא מחכה עד למענה, שגם זה מצטרף לפספוס... אוי, גם אמא צביה נוסעת... אני הפסקתי לספר כאן על החופשות של המטפל ועל מועדי הפגישות כי חשתי שאז יודעים שאני חלשה וחששתי שינצלו זאת לרעה. במבי, אוי במבי, דווקא הלכתי לחפש בגוגל מה משמעותן של המילים המקצועיות שהשתמשת בהן ואני ממש אשמח ללמוד. אפילו, נדמה לי, ביקשתי פעם שתסבירי לי איזה מושג שהשתמשת בו, או בכלל תשתפי בידע העמוק שלך (ככה הבנתי) על מבנה קבוצה. אפילו מאד רציתי מענה אז מכיוונך. אבהיר שחשוב לי שמכולם עבורי זו תהיה את, במבי. שתנסי להסביר לי. ואני מבקשת באופן מסוים ממך. בכל אופן, לא הרגשתי שאני 'מאשימה' אותך בשימוש במילים מקצועיות למקרא הודעתך, כעת, בזמן שקראתיה. היו פעמים ספורות מאד בהן הרגשתי שגם את יכולה לקחת מילים מהטיפול ולהשתמש בהן לפירוק יתר. אבל זה ממש לא מה שמאפיין אותך באופן כללי אצלי. אבל כן ארצה לומר ש - כן יכול לקרות שאני אחווה התנהגות מסוימת אצל האחד באופן תוקפני מאד כלפיי, כשמישהו אחר, בהתנהגות דומה לכאורה, יחווה באופן רך. תלוי מי הדמות שמולי ומה הרקע הקודם בינינו. ולהיפך - ייתכן שהתנהגות מסוימת שלי תחווה נוגעת במיוחד על ידי אחד, ותוקפנית במיוחד על ידי השני. וכנראה שיש קשר גם לעיתוי. 'אותו דבר' לכאורה יכול להיות ברגע מסוים טוב וברגע אחר רע. גם מולנו עצמנו. כלומר, אין אמירה גורפת על חלק מההתנהגויות. בכל אופן, דיברנו פה על קנאה - אז לדעתי מצב כזה יכול לייצר קנאה. כמו שאנחנו מכירים את השאלות האלה של 'למה כשהוא כך וכך זה בסדר, ולמה כשאני גם כך וכך (מן משהו דומה) זה לא בסדר. יכול להיות שיש מצב כזה. דוגמא – כשאני גוזמת צמחים בגינה – צד אחד שלי יכול לראות זאת כטיפוח ודאגה ליופי. השני יכול לראות בזה משהו אלים, התקפת סירוס. תלוי גם מתי החלטתי לבצע את הפעולה. ואז, ייתכן שהטוב והרע מתערבבים. ובמבי, חזרתי לכתוב בעיקר בגלל המשפט שלך – ‘סוריקטה, חבל שאת בוחרת לשתוק’. לקחתי אותו כהזמנה, למרות שיש קול שאומר לסוריקטה ‘מה, לא הבנת, לא רוצים אותך פה’ שבועיים חופש באנליזה, אבוי, חשופית... אבוי אבוי... :-( שלך, סוריקטה

12/07/2019 | 09:14 | מאת: סוריקטה

במבי ממי, אם לא היה ברור, אני אוהבת שאת לוקחת את התפקיד הזה. את מכולם. משהו בזה משלים לי אותך ומאיר מאד. מאד אשמח אם ימודרו פה תפקידים בין דמויות שונות. שלך, סוריקטה

11/07/2019 | 19:15 | מאת: שירה2017

הי אודי, הימים קשים והעצב מעמיק. מרגישה שהכל טעות. ההתנהלות שלי היתה לקויה הבחירות שעשיתי שגויות ואי אפשר לתקן את זה. אי אפשר לתקן כלום או להחזיר זמן אבוד. נותרתי כשהייתי חלשה פחדנית ולא מסוגלת. אני מתחרטת על הכל על כל מהלך שעשיתי על המשאבים שחולקו לא נכון על האהבה והדאגה שהרעפתי לא תמיד במקומות הנכונים. על הזמן הזמן שברח ולא הצלחתי לראות כלום בעדו. על הכל אני מתחרטת ואין תיקון. ניסיתי לטפל בזה ניסיתי אבל לא הצלחתי לשנות.בסוף הכל הגיעל אותה נקודה. מרגישה כל כך מיואשת. הנה סוף שבוע הבית מתמלא וריק לי כל כך. אני לא רוצה להיות כאן ולא לראות אף אחד. אני מתאמצת מכריחה את עצמי. לעשות. להיות מכונה ואין בזה שום רגש. הרבה מירמור, יאוש וחוסר אונים. אני מרגישה שכולם נגדי שלא אוהבים אותי ומתקשרים איתי רק כשהם צריכים משהו. לא ככה רציתי. אני מתקפלת לתוך פינה ואין מי שרואה או שומע. אני רוצה לצעוק הצילו. אבל אף אחד לא ישמע. שירה

הי שירה, שומעים את הצעקה. רואים ומרגישים את הכאב. בזמנים כאלה אני שואל את עצמי האם אפשר להעלות ולו דבר אחד ששמחים אתו, שמרגישים שעשינו טוב ונכון. קטן ככל שיהיה, שישמש כעוגן. אודי

12/07/2019 | 10:34 | מאת: סוריקטה

הי שירה יקרה, מבאס ברמות האין תיקון הזה. תחושת היעדר המשמעות. ההצטמצמות. תחושה צורבת מכווצת במיוחד. נותנת לך, שירה, יד וכתף חמימות ורכות, בינתיים בשבועיים האלה ש'יידום' כאן ומחכה לראותך בידיים מושטות לרווחה כשיחזור לפעילות. שלך, סוריקטה

10/07/2019 | 14:04 | מאת: ינשוף

פחד שיחפשו אותנו ושיקחו אותנו בחזרה רחוק לאיפה שגדלנו.. מטפלת אמרה שלא יבואו אנחנו בנתיים לא מספרים איך נדע מתי זה בטוח ולא ימיתו אותנו איך נדע?

11/07/2019 | 07:05 | מאת: סוריקטה

ינשופים, הי. לא יודעת אם זה בסדר לענות ומרגישה שמילותיי שוות לפח זבל, בכל אופן, אולי הם משתלטים לך על המחשבות, כדי להסתיר מפני עצמך געגוע למשהו טוב? (מנסה לומר זאת גם לעצמי) סוריקטה

11/07/2019 | 10:16 | מאת: ינשוף

לא מצליחה לחשוב אחרת...שטפו לנו את המוח ואני במצוקה מזה

11/07/2019 | 18:04 | מאת: סוריקטה

ינשופי הי, מחשבה אחת היא שאנחנו מזמינים אותם כדי להנציח את החווייה כל הזמן בהווה מתוך פנטזיה שכך יהיה תיקון. שלהם. אבל זה לא. פגעו בנו. מאד מאד. העבר לא ישתנה. המצוקה הזאת איומה... אולי גם הכעס שמעורב בזה. ואולי בכלל לא נכון לפרש עכשיו. מי בכלל רוצה להקשיב לזה. אז אולי מתאים יותר רק לומר שאני יכולה להבין עד כמה זה נורא וזוועתי וכמעט בלתי נתפס. נורא. שלך, סוריקטה

הי ינשוף, אני משער שכשמעט ירגע - תחזור תחושת הבטחון והיכולת לדעת שלא יקחו ולא ימיתו ולא יתפסו. לחרדה יש דרכים משונות להתל בנו ולהצית זכרונות. והרי גם החרדה היא סוג של זיכרון. אודי

22/07/2019 | 01:10 | מאת: ביקורת עצמית

יש פחד מהלא נודע ומהמוות מייצג סוף אני חושב שחרדה היא פחד מהלא מוחשי ופחד הוא מוחשי יותר מציאותי יותר והוא דחף הישרדותי כמויות גדולות של פחד מזרימות אנדרלין בגוף שיכול לגרום לשיתוק בתפקוד או לתגובה לא פרופורציונלית. אחת הדרכים הטובות להתמודד עם חרדות היא להתכונן אליהן או לחתור למגע איתן בצעירותי הייתי מופנים היום אני מסוגל לשטח לכל אדם בפנים את מה שאני חושב עליו בלי למצמץ. אחת העובדת שלי שהיום היא מנהלת היית מופנמת מאוד היא שירתה במשטרה כסיירת פלילית והתמודדה עם מקרי רצח ונרקומנים היום היא מסוגלת ליישר מבט ולהגיד את מה שהיא מרגישה וחושבת. האינטרקציה עם הפחדים/חרדות שלנו הופכים אותנו למורגלים ואז האחיזה שלהם פחות משמעותית. זה לא נכון לגבי כל האנשים אבל לגבי רוב האנשים .בסיטואציות שדחקו אותי לריב מכות גיליתי שכמויות האנדרנלין שהיו לי בדם היו גבוהות מדי הפרשנות באה בשתי אופנים או שאני נכנס לסוג של אמוק ויכול לפרק את הבן אדם לחתיכות או שאני פשוט משתתק. הדרך לפתרון היא קלה אני מתרגל אומנויות רב מכות כל הזמן ולאחר מכן כשיש קרב אמיתי כמות האנדרנלין מופחתת ואני אפילו צוחק כשאני מפוצץ לו את הצורה וגם לא גורם לא נזק בלתי הפיך... יש מיליארד דוגמאות המפתח זה להכיר את מה שמפחיד ולדעת להערך עליו כדי שפסיכולוגית תוכל להתמודד עם זה טוב יותר.

אודי יקר, אני נמצאת במקום טוב כבר תקופה יחסית ארוכה..זה לא אומר שלא יהיו נפילות אף פעם אבל כשיגיעו אזהה אותן יותר ויש לי כלים להתמודד, מאמינה בזה!!! אני רוצה להפרד מהטיפול מכמה סיבות, אחת מהן לנסות לבד כי מרגישה יותר בטוחה, שתיים הושגו המטרות שלשמן באתי והרבה הושג מעבר למה שציפיתי בכלל!!! וכמובן ערימות של כסף אך זה כלל לא העיקר בגלל החשיבות והתרומה הגדולה של הטיפול. אבל ופה החשש הגדול שאני אוהבת אותה והיא תחסר לי מאוד!!!! שלא אוכל כבר לקבוע פגישה כשקשה אלא להתמודד לבד או לפחות בתמיכה שסביבי שניסיתי לארגן ולבטוח באחרים ויש לי תמיכה! אבל זה לא אותו הדבר. וכן, מודה התרגלתי...אני שנים רבות עם אותה מטפלת וזה נח! מקום בטוח כזה... אין שום דבר אחר שדומה לטיפול!! והיא תחסר לי מאוד מאוד!!! אז איך אדע? איך אדע שאכן אני מוכנה לצאת לעולם הגדול? מרגישה שזו אינה בריחה הפעם. זה בא ממקום מחוזק אך גם פוחדת..מאוד!!!! איך נפרדים אחרי 10 שנים של רצף מפגשים שבועיים ואפילו תקופות של יותר מפגשים כשצריך והחזקות של שיחות בין... אני תקופה ארוכה מחזיקה ללא הודעות בין פגישות( כמה חודשים) וללא תוספת פגישות וביטולים כשאי אפשר..וזה בסדר עבורי. לא כמו פעם.. אבל איך, איך נפרדים,? האם זה יהיה צעד נכון עבורי? בנקודה הזאת? אף פעם לא דמיינתי שאצטרך כזו תקופה או בכלל שארגיש שארצה לכל החיים.הגיע הזמן להתבגר ולהתגבר..אבל אין לי מושג אם אני מסוגלת לכך.. ברור לי שאני צריכה לדבר איתה על כך!!! ברור לי שתגיד שזה צריך להיות בהדרגה ובהחלטה של שתינו!!! אז אל בבקשה תאיר לי נקודות אחרות, בבקשה. איך נפרדים? מה קובע בעיקר? נשמע לי קשה מאוד מאוד אבל באיזשהו שלב הכרחי... עוד לא העלתי את זה בפניה רק חושבת כרגע. מיכל

10/07/2019 | 18:49 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, אני כבר לא יודעת למי זה בסדר לכתוב... ואם זה בסדר לכתוב... ואם המילים'שלי זבל... אז הי מיכל, מדוע שלא תוכלי לקבוע פגישה מעת לעת לפי הצורך? אולי את צריכה לשמוע שהיא, המטפלת, תמיד תהיה שם בשבילך?(במגבלות המציאות, יש להניח). סוריקטה

היי.. עצוב לי שאת אומרת כך על מילותייך..וזה ממש בסדר ויותר מבסדר לכתוב. אני אוהבת את התובנות שלך. תמיד אהבתי. ובאשר לקבוע מידי פעם, אמממ לא יודעת. או שנפרדים או שלא ..זה אולי יבלבל?? לא יודעת. וברור לי שנצטרך לשוחח ולראות מה עושים... בכל אופן אודי, אני רוצה לדעת איך נפרדים? ואיך יודעים אם זה נכון ומה נכון עבורי?? פגישות מעת לעת כמו שהציעה סוריקטה?? משהו אחר?? לא יודעת איך זה מתבצע בפועל? בהדרגה? וכו'

הי מיכל, דבריו החשובים של אודי יגיעו בהמשך, קצת פוחדת להוסיף מילים ובכל זאת - הבהרונת מצדי לדבריי - לא מתחייב שתהיינה בהכרח פגישות מעת לעת. זו הצעה לאפשרות ביניים שונה ממשהו מוחלט. וגם לא ניתן לדעת כנראה בדיוק איך יהיה, אלא בדיעבד ומניסיון מושכל. וכנראה גם מתוך המשהו הזה שבינכן. וכנראה שאצל כל אחד זה אחרת וגם עבור אותו פרט משנה העיתוי. סוריקטה

מיכל יקרה! לא מצליחה לחשוב על משהו שיכול לסייע לך להיפרד טוב. פרידה זה לא קל אף פעם. הפחד מהתמודדות בלעדיה מובן, כולל החסר של הנוכחות, המרחב, החיבור וכו' בטח לאור תקופת טיפול ארוכת שנים. והרגשות יגיעו וזה בסדר ואולי מעיד על הקשר והטיפול המשמעותי שקיים/היה. בין אם תמשיכי ובין אם לא, מאוד מורגש מתוך מילותיך הכתובות שעברת דרך ועשית עבודה. מאוד מרגש!! לא מובן מאליו! ויכול להיות שלא תהיה פרידה ,אלא עצם זה שאת מרגישה שיש שינויים, השגת מטרות, הוא צעד/שלב בפני עצמו (בתוכך ומול המטפלת) והפרידה תגיע בשלבים מאוחרים יותר. לא בלחץ. אף פעם אין פרידה שמושגת לאחר "שלמות" ובלי כאב וצער, אבל אם מרגיש לך שזה קשה מדי לשאת, אולי כרגע להמתין עם קביעה/החלטה עצמית ובטיפול לסיום צפוי. (בלי קשר לתהליך עיבוד הפרידה) סוף שבוע נעים!

מיכל יקרה, מעוררת התפעלות הדרך שעברת והמקום בו את נמצאת. לםעמים אני מסתכלת על תהליך כזה כגמילה, למרות שלמילה גמילה יש קונוטציות שליליות. במקרה הזה אולי זה אחרת, אולי כמו שגומלים תינוק מהשד, בהדרגה. שלך שירה

הי מיכל, מקבל את 'אזהרתך' לגבי מה לא להגיד :-) בדומה למה שכתבה לך סוריקטה: אני חושב שהידיעה שהדלת נשארת פתוחה כשתצטרכי (אם וכאשר) - יש בה משהו מרגיע. ותהליך הפרידה, על האבל והכאב שיש בו - הוא חשוב מאין כמוהו. אחזור ואזכיר את חיבתי היתרה לרגש הנפלא והפחות מוערך לטעמי: געגוע. ולשאלה איך לעשות זאת, רמזת שאת יודעת את התשובה... אודי

22/07/2019 | 01:30 | מאת: ביקורת עצמית

טוב אשתף אותך בדעתי לא חלילה לפגוע או משהו. פעם יצא לי לפגוש פסיכולוגית קלינית עם קליניקה די גדולה במרכז הארץ במשך שעה וחצי היא שטחה בפני את כל פחדיה מגברים. אז זה מוביל אותי למסקנה שגם אנשים שהם ברי סמכות ויש לי להם כלים וידע אקדמאי מקיף גם הם עצמם עשויים לסבול מבעיות תפקודיות כאלה ואחרות. ברור שלפסיכולוגים יש סבירות גבוהה פי כמה וכמה לעזור לאדם הממוצע בגלל שאני מאמין שהידע שלהם ממשי. תאורתית מההתנסות שלי עם תלות יכול להיות שאותו אדם רגשית מעריך אותך ונותן לך סיבה לאהוב את עצמך וכשנוצר נתק מאותו אדם הסיבה שלך לאהוב את עצמך נעלמת עם אותו אדם במיוחד אם הוא בר סמכא. אם מודעים לתהליך האחיזה כבר פחות משמעותית. אושר הוא בעצם היכולת שלנו להיות נאהבים ומוערכים על ידי הסביבה אבל ברגע שמבינים את זה אז אוטומטית נעשים פחות תלותיים בסביבה ואז אנחנו מרשים לעצמי שלנו לבוא לידי ביטוי בלי קשר לצורך הזה של אהבה והערכה מהסביבה לי אישית החיים נעשו מאוד נוחים. יש עוד רובד עמוק למשל לרוב האנשים יש דימוי אידיאליסטי כלפי איך הם אמורים להיות ולהתנהג נוצר מצב שאנחנו מתחזקים אישיות מלאכותית שלא קיימת בנסיון ״לשחק״ אתה הדמות שיצרנו הדמות נוצרה מלכתחילה בגלל שאנחנו רוצים להיות מושלמים ונכונים. דוגמא קצין בצבא מדבר לפקודים שלו בקול נמוך , עם אישתו הוא מרגיש נוח , אבל מה יקרה כשהוא יפגוש את אישתו והפקוד שלו? יש לו הרי שתי גישות תהנהגותיות שונות מול אישתו הוא יראה מגוחך ומול הפקוד שלו הוא יראה רך. המפתח הוא להיות מי שאתה כל הזמן והדרך לעשות את זה מתחילה בהבנה שאנחנו לא יכולים להיות מושלמים כל הניסיונות שלנו יביאו לתסכול ואכזבה מהצד שלנו כלפי עצמנו.

10/07/2019 | 06:20 | מאת: סוריקטה

שלום למי שקורא, לפחות אתה, אודי, נסה איכשהו הפעם לקרוא. בבקשה. בכל אופן, ההודעות שלי כאן, לתפיסתי, כפי שאני רואה בשלב זה, לא מוענו רק לפותח העץ, הן תמיד לעיני כולם, ולכולם, וגם למנהלי הפורום. בעבר והיום. גם אם אני פתחתי הודעה בתוך קבוצה, העץ לא רק שלי וכו וכו. אני כן אכתוב משהו, אבל עליי, ולפי תפיסה בכיוון הפרואידיאנית, שהיא, ייתכן, מתאימה לפרשנויות באופן כללי יותר. קרי לא רק לגביי סוריקטה. מן הסתם, יש גם פרשנויות אחרות. מסתעפות או מתנגדות. מה נעשה. ובכן, ‘הרגו’ פה את פרויד, ואם מישהו זוכר אמרתי את דבריי בעניין. איש חכם ומוכשר ופורץ דרך באופן יוצא דופן, שהיום אנו חיים אחרי הסוג של מהפך שהוא סוג של חולל. תפקיד השעיר לעזאזל (שגם עליו יש תחרות – יעני להיות ראשון במקום האחרון) מכירה, ברגשות הכי מייסרים שיש. הכי. או קיי? היות שם זה (ומילים שלמדתי בטיפול) הוא להיות באיזו הזייה או במילים עדינות יותר – סרט פנימי, שמצרפת לתוכה באופן מאשים את כל הסביבה. בשלבים חדירי-רעל-בלתי-חדירי-טוב כל הדמויות החיצוניות הופכות להיות חלק בסרט הפנימי הזה. ואיכשהו הדמויות האלה גם מגיבות ומשתלבות בתוכו. עד כדי איש מקצוע שהוא המטפל שלנו. ושם, באמת, אולי הכי נכון לדבר את זה. כלומר, יוצא בסופו של דבר שנוצר איזה סוג של גרעין של אמת. הדמויות הפנימיות מקבלות שם (בצירה) של דמויות חיצוניות שנמצאות בשטח. אם מישהו חווה, למשל, סאדיזם (נפוץ בעולמנו), כנראה באיזה אופן, לפחות חלק מהדמויות מבחוץ מוציאות לאור את החלקים הסדיסטים שלהם, כי איכשהו כנראה שבכל אחד מאיתנו יש כאלה. היה ומישהו כותב כאן מתוך היות במצב גבולי, הזייה, תחת השפעת חומרים פסיכואקטיביים או בגלישה פסיכוטית. וזה מתפרסם. מה קורה לי? מעבר להזדהות, שאולי לא תמיד טובה לי, מעבר לכך שאני, כן, מקנאה במי שמרשה לעצמו להיות משוגע (שזה פחות גבולות ופחות אחריות), אני מנסה למשוך לכיוון הקרקע מהריחוף הזה. מלחמת חיים שלי. אגב, כששני אנשים נמצאים כל אחד בהזייה שלו – אין שיח. ראיתי לפני כמה זמן ברחוב שני הומלסים, כל אחד עם העגלה והשקיות מלאות השקיות שלו (שזה די ייצוג של העולם הפנימי של כל אחד מהם), מוציאים זה על זה זה שלל קללות מהגסות ומהמכוערות ביותר. אממה. הם נשארים להימצא זה ליד הספסל של השני ומגרשים זה את זה. קללות קללות קללות. שום שיח. אבל וואחד משיכה אחד לשני. אפחד לא פורש והולך באמת. עכשיו בואו נחזור לתפקיד השעיר לעזאזל. התפקיד הזה, השעיר לעזאזל, שמייסר ברמות אולי הגבוהות ביותר, הוא גם תפקיד שיש בו באופן לא מודע התענגות. מעוותת, אולי. פרוורטית אולי. אחרת למה אנחנו שם? אז כן, התענגות על הסבל. לקשור למיניות, אליבא דפרויד – כן, אפשר גם את זה. ובואו סיפור - לפני שנים רבות כתבתי הודעה בפורום הזה (עוד לפני אודי) על קנאה. אפילו הצלחתי השבוע למצוא את הקישור אליה. בשעתו, המנהלת רצתה להעביר את הודעתי למאמרי הפורום, אבל נמלכה בדעתה, היות ששיערה שהקנאה של האחרים בפרסום של הודעה שלי תהיה הרסנית, ולכן ההודעה הזאת נשארה אי שם כחלק מעוד עץ. מה שקרה אחר כך איתי, ואיש לא ידע, הוא שהתבייתתי על הודעה בעץ שפתחתי ונותר מסיבות שלא ידעתי מיותם, כלומר, יצא שאף אחד אל הגיב עליו, ורשמתי עליו מאות ענפי הודעות במשך תקופה (לא היה סינון). אם כך, יש פה בפורום עץ ענק של הודעות שהן ייסורי עונג כאלה שרק אני כתבתי בו ואפחד לא ראה. זה היה מזמן. עוד דבר – בפורום קודם לזה שימשתי באיזה תפקיד של פיזור המון המון דבק כדי ליצור ‘יחד’. לימד אותי המטפל שלי בתחילת הדרך הטיפולית, שמה שנראה לי כסופר חמלה כלל עולמית וסופר דאגה הוא בכלל קנאה. זה לא שאין חמלה ואין דאגה, יש בי הרבה מאלו ואמיתיים לגמרי, אבל בסדר גודל הזה ובאופן הזה שהיה אז – זה כנראה משהו אחר מסווה. שורה תחתונה קנאה מהסוג הפחות בריא, כנראה. וזה בולשיט שאין ציפיות. יש מלאן. גם אני חזרתי ואמרתי שחשובה לי הקבוצה יותר. אמנם יש בזה הרבה. אבל לחלוטין לא נכון שאנ’לא צריכה את אודי מעבר להיותו הרובוט שמעלה הודעות. יש עוד מקומות שיש בהם קבוצות בלי מנחה, אז למה אני דווקא כאן, ולמה דווקא איפה שיש סינון (אגב, כשהתחילו עם הקטע של הסינון, חשבה המנהלת הקודמת שזה יעיף אותי מכאן, אז בואו נתחיל בזה), אז למה דווקא לכתוב איפה שיש אופציה לסינון של מנחה, אם אפשר לעשות מה שבא לי במקום אחר בלי בקרה. נגמר לי הזמן ואני חייבת לצאת לעבודה. בבקשה בבקשה חרגתי מהבטחתי, אני יודעת. אני כאן, עכשיו, ולא יודעת אם יותר. עכשיו, יותר מתמיד, חשוב עבורי לרשום רק פה. מקום שיש בו הרשמה בכינויים ויש בקרה על פרסום ההודעות ומסגרת ברורה. סוריקטה

10/07/2019 | 14:11 | מאת: סוריקטה

ובהקבלה לפורום - נניח שיש הורה, שאחד הילדים שלו מרגיש מאד מקופח מול אח אחר. הילד רואה שההורה טוב ומעניק לשני והחווייה היא שמולו זה משמעותית ועוצמתית פחות. איך עובדת פה הקנאה? הילד המקנא יהפוך להיות ילד מקסים ונפלא שדואג עד אין קץ לאחיו. במקום ההורה. הורה שיטפח לילד כזה על השכם תדיר בכמה הוא אלוף ונהדר בכך שדואג באופן יוצא דופן לאחיו, ועוד סופרלטיבים למינהם, או אפילו יהלל את הילד בכך שהוא דואג להורה עצמו בהיפוך תפקידים, איכשהו גם לא בטוח רואה את הילד שמרגיש מקופח. זאת רגישות שלי. לדעתי, אני מוצאת דימיון מסוים בקטע הזה, בין כמה משתתפות פה, וייתכן שפספסת את חלקנו. או, לפחות, הרגשנו כך בהתאם לשחזור המפורסם. סוריקטה

11/07/2019 | 04:20 | מאת: סוריקטה

וכדרכן של השעות המוזרות האלה, חשבתי לי (והנה עוד ענף לעצמי), שאיכשהו חיפשתי להבין מה זה להישען להיאחז. מה זה? מה אלו? ותמהני האם הודעת המשך תגרור ביטול הקודמות לה. 'פה' זה כל כך לא מצליח, כל כך כל כך לא מצליח. ולרגעים לא מעטים בכלל, חיים שלמים, הבחירה היא בבדידות. לא לגעת. התקרבות משמעה חבטות ושריפה ועוד. אין לי מושג אם שמתם לב אפילו. אין פה אף אחד. המקלדת ואני והחושך בחוץ. הציפורים טרם התחילו לצייץ. צד אחד מבקש חופש ושקט מפה, שייגמר הסיוט שלי במקום הזה, והטיול שלך, אודי, לכאורה איזה יופי שהוא מתאים לעניין. הנפש כנראה תבין מה היא הרגישה רק אחרי שיווצר השקט (כאילו מוות) ואז אולי אגלה שיש שוני בין המחשבות האדישות חזקות לכאורה שלפני, לבין מה שמתחולל בהיעדר. ואז תגיע תחושת הפספוס, כנראה. זה לא נכון שאני לא צריכה זקוקה. זה אולי כעס (בהמשך להודעה הקודמת שסיפרה על הורים וילדים) על מי, שאם נתן, נתן מעט מידי ומאוחר מידי וחלקי הרבה יותר מידי. כנראה שאצטרך לחפש רק במציאות. אילו מישהו באיזה מקום שהוא, היה מצליח להזליג דמעה מהעיניים הארורות של סוריקטה השנואה. היו שלום, לילה בוקר, סוריקטה, הלוואי שתמות הסוריקטה הזאת

11/07/2019 | 04:54 | מאת: סוריקטה

... והשיר הזה קפץ לי ביו טיוב... ובכלל חיפשתי משהו אחר להוריד בהמרה ל MP3 לפלייליסט בשביל התינוקות. https://www.youtube.com/watch?v=dG3NAutpEoY (לפני שייגמר / עידן רייכל) סוריקטה

11/07/2019 | 08:02 | מאת: מכל

"מכל הרגעים בזמן למצוא אחד לאחוז בו" נדמה לי שזו שורה מהשיר..בלי קשר למי הוא מתכוון...זה נכון לכולנו..ושולחת אלייך. תמצאי רגעים טובים לאחוז בהם.. כל כך עצוב לי הרגשות האלה שלך. וגם הפספוס הזה של האמהות צובט לי בלב. כל קטע הקרבה ברור שקשה, עברת חיים קשים יקירתי ואני מקווה שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן!!! לקוות לטוב! את מקסימה ויש בך המון!!! את כל כך קשה עם עצמך! עצוב. את מטפלת מדהימה לתינוקות!!!!! ומה ששומעים היום בתקשורת פשוט נורא..בטוחה שמחכים בשורה לקחת אותך!! הלוואי שתפנימי את הטוב שבך!

11/07/2019 | 12:57 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, את יפה מבפנים גם כשאת כל כך כועסת. הכאב שלך עוצמתי ונוגע בי והנה הזלתי דמעה בשבילך. אני רואה אותך. רואים אותך. הנה את כאן. איתך שירה

11/07/2019 | 13:03 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, תמהני מדוע בכלל מישהו מגיב אליי. אז תודה. כן, זה סוג של נכון מה שרשמת בהקשר של העבודה שלי. אך לעתים מספיק ניחוח של קול אחר. פעם, בשביל אמא, בגלל קולה ההוא, עזבתי לימודים (והייתי יכולה להצטיין). פרשתי ממקום עבודה. לא מימשתי אהבה עם בחור או כל קשר חברי נורמלי. כמו שהזכרת - נטולת משפחה משלי. חייתי שנים על בטון בתוך זבל וביוב. היום לא עד כדי כך מקלקלת את המציאות שלי, אבל עדיין חוששת שזה יקרה. ואפסיד את מה שרק מאוחר הצלחתי להשיג. כן, עלעלתי במילות השיר שצירפתי, והקטע של ההיאחזות. הגדלתי עשות ומצאתי תגובה של אודי אליי לפני שש שנים. תגובה יפיפיה שלא זכרתי כלום ממנה. תוהה, אודי, אם השתניתי לרעה מאז. אם היא תקפה עדיין. אגב, מיכל, חשבתי עלייך רבות כשיצא לתקשורת הסיפור האין-לי-מילים-לתאר-אותו על מפעילת הפעוטון. הזעזוע הנוסף בעולם מטפלי הזאטוטים. אך היות שהרגשתי שרופה פה, לא פתחתי עבורך הודעה באופן יזום. הסיפור גם עורר בי מחשבות אם עשו לי בבית משהו בסגנון בגילים הקטנים האלה. מעבר למה שאני כבר יודעת. שלכם, סוריקטה

חשבתי עלייך..עם כל המקרים האלו. חייב פיקוח מצד אחד מצד שני יש כאלו שלא יכולות ללמוד פורמאלית והן מטפלות מצויינות. עושים לנו עוול והכללות. ממש קשה. בכל אופן צריך להבדיל בין גננת לגילאים מעל 3 לבין מטפלות בגנים פרטיים, בבתים, בחדרי חדרים!!! ההבדל עצום!!! כי לנו יש פיקוח!! ועברנו הכשרה מתאימה. בכל אופן אני השגתי את השם שלי בכבוד! ואת התעודות והתואר ומה לעשות צריך רשיון כמו בכל מקצוע!!! תעודת הוראה היא רשיון עבודה לכל דבר! ואנחנו עוברות המון השתלמויות וצפיות שהן חובה. כך שבעירוני זה כל כך שונה מאשר ההתחבאות בחדרי חדרים של סתם אישה שמתחשק לה לפתוח פעוטוןללא כל תואר.. בלי להכליל בכלל כי יש מטפלות שלא למדו והן מצויינות...כמוך! ... חרגתי בעץ.. אודי בבקשה תענה על השאלה ההתחלתית שלי. תודה

11/07/2019 | 21:00 | מאת: סוריקטה

מגעילה את עצמי. בעעע. שורה תחתונה, ובעברית - שיהיה שקט, שהשריפה תשכך, ושיהיה איפה לשים את הראש. לילה טוב סופשבוע נעים ונסיעה טובה טובה, אודי. סוריקטה

11/07/2019 | 21:51 | מאת: סוריקטה

הי שירה יקרה, רק עכשיו ראיתי את התגובה הנוגעת והמדייקת שלך אליי. מדייקת כך שכמעט תרד גם אצלי דמעה קטנה. תודה רבה, סוריקטה

הי סוריקטה, אני קורא הכל, תמיד. אני גם סבור שמה שקורה כאן חשוב מאוד. את מסמנת את הקנאה כמרכזית, לצד תמות נוספות וחשובות, ואני מסכים לזה. ואם נצליח לא רק להיות מוצפים בזה (=להיות בשחזורים) אלא גם להתבונן בזה, דיינו. ויש לי התחושה שזה קורה. אודי

13/07/2019 | 12:52 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, תגובת המשך בסבך העץ, אבל במקביל גם פתחתי אחת חדשה. אמנם לא למדתי רשמית, עם זאת, יש לי כלים של פסיכואנליזה, שזה סוג של למידה אינטנסיבית וארוכת שנים דרך החוויה. ויש לי ניסיון בשטח, שגם לו יש משמעות משלו. ובנוסף - או שיש לך את זה, או שאין לך את זה. אז אם גם 'יש לך את זה' ובנוסף הוכשרת - זה יכול להיות אחלה שילוב. אולי ההגנה שלי היא היות כמעט בכל רגע נתון בסביבה שיש בה עדים. העדים האלה הם אולי סוג של משענות. חופש נעים, סוריקטה

09/07/2019 | 08:02 | מאת: קפה

שלום אודי וכולם, בפגישה האחרונה שהייתה לי עם המטפלת, לרגע אחד הרגשתי שכל התהליך הזה מזויף ולא אמיתי ושביום שאפסיק לשלם לה היא בכלל לא תתייחס אליי כפי שהיא עושה כיום. פתאום מפריע לי שיש לה מטופלים אחרים, וכמובן שאני יודעת שיש לה כי אני כבר זמן ארוך אצלה ומודעת לעובדה שאני לא היחידה. המחשבה שהיא מטפלת באחרים, אולי כפי שהיא עושה איתי, השיחות המיוחדות והעמוקות שיש לי איתה, אולי יש לה גם עם אחרים ואולי שיחות טובות יותר משלנו? אולי אני לא כזו מיוחדת עבורה, אולי אני רק שעה בשבוע ולא מעבר לזה? ההפרדה הזו בין החיים האמיתיים, החיים הטיפוליים עם המטופלים האחרים, התחושות שאולי הן לא אמיתיות, למרות האמירה והניסיון שלה כן להוכיח לי שהיא כן בשבילי אבל אולי זה רק משחק? אני לא יודעת אם זה חלק מהשיטה הטיפולית לתת את ההרגשה הטובה הזו אבל לא באמת להתכוון? אולי רק לזרוע בי תחושה של ביטחון אבל לא באמת להרגיש אותה מהצד השני? אולי זו אני שנותנת משמעות כזו גדולה לכל שיחה, מילה, פגישה? אתמול עלו בי מחשבות להתחיל לנתק לאט לאט את הקשר כדי שהוא כבר לא יהיה חלק מהחיים שלי כי אני לא בטוחה שאני באמת רוצה אותה חלק מהם.

10/07/2019 | 13:29 | מאת: סוריקטה

הי קפה, להודעה כל כך דומה לזו שפתחת כתבתי לפני שנים את המגילה הארוכה ההיא על קנאה. נוסטלגיה... נושא מרכזי בפורום לאחרונה. סוריקטה

10/07/2019 | 14:12 | מאת: טלאור

היי קפה יקרה אין לי מילים כמה מבינה, מתחברת, מזדהה אם כל מה שכתבת! שואלת את עצמי את אותן השאלות ומרגישה את הכאב העז והחותך בהתמודדות מול הדבר הזה .. כל מה שכרוך בקשר הטיפולי ובטח מול האספקטים האלה שתיארת באופן מדויק, חד וישיר... כאילו הפנטזיה להיות ה- מטופלת שלה, הכי קרובה. שמתקיים בינינו הקשר הטיפולי הכי ייחודי, מעמיק וקרוב.. שהיא מחכה לשעה שלי יותר מכל (לכל זה יש את הצד השני.. לא אוהבת אותי, עוד שנייה זורקת אותי מהטיפול ..הצד השני של המטבע..) שמה שיש ביחסים לא קיים באף קשר אחר מלבדינו...(שאולי זה נכון במידה מסוימת, ,אבל המחשבה על קשרים יחודיים נוספים שיש לה..עלולה להטריף....) נראה לי, אחרי תהליך של אובדן ואבל מול הסוגיה הזאת.. לצד הכאב על מגבלות הקשר.. שתהיה תמיד קרובה, להרגיש את הנוכחות שלה יותר..על השינויים שחלים בתוך הקשר ... הקנאה (בה ובמי שעוד מטופל אצלה).. הפחד לאבד את הקשר כשחלקים פחות נעימים ..שלי או שלה.. שלנו.. צפים עולים.. חיים.. מול זה יש גם את החוויה הפנימית מול הקשר, שאכן בעיני, המטופל סוג של נושא אותה יותר (ייתכן שגם המטפל, אבל השוני בעוצמות ובאינטנסיביות של ההתעסקות מול הטיפול ואולי גם כי לנו יש מטפל/ת אחד ולכל מטפל יש כמה וכמה מטופלים) המטופל מצפה, תלוי.. מפנטז, חולם, רוצה להיות הילד/בן/ת זוג וכו' של המטפל או קרוב בצורה אחרת.. וכמו שאמרת, נותן משמעות לכל מילה, מבט .. יש גם סוג של השלמה.. קבלת המציאות כניעה.. אין ולעולם לא אדע, מה היא חושבת, מרגישה לגבי המטופלים האחרים שמגיעים אליה. למי מתחברת יותר או פחות.. כי היא בן אדם... וכן, היא אשת מקצוע ואם לא אשלם לה, לא יהיה.. גם לצערי היא אינה מחויבת לאהוב אותי.. מחויבת בהחלט לאכפתיות, מקצועיות, התמסרות, יצירתיות, להיות כנה ואותנטית, לקחת בעלות כל כשלים וכו' בכל עת שאני מטופלת אצלה. לגבי השאלה על האמינות התגובות שלה, היחס, זיוף- אמת.. להרגשתי, דווקא בתחילת הטיפול יש יותר 'זיוף', חמימות כזו, מענה מדויק יותר לצרכים וכו' בהמשך פחות, אבל אז הקשר הופך להיות קשר. את פוגשת בן אדם. על כל המשתמע מכך. אמיתי,אותנטי, גלוי, פגיע ופוגע. לא מפחד לומר דברים, שאולי נשמע שקשים אבל חשובים. המורכבות והשחזור מקבלים תאוצה וקורים הרבה דברים. אולי יעזור לך, לדעת שאכן הקשר ביניכם יחיד וייחודי, שהוא גם משמעותי עבורה. להבין ולדבר על הקושי שלך מול הדברים שכתבת. לשאול אותה על היחסים והקשר ביניכן... מהצד שלה... בהצלחה וחיבוק!!

שלום קפה, התחושות שאת מתארת רלוונטיות, חשובות ואמיתיות - וזו נקודת פתיחה מרכזית: הקינאה, המשאלה לקשר מיוחד-קרוב-אמיתי-בלעדי, והתהיות לגבי אמיתותו, הם נקודות חשובות בטיפול וכדאי להעלותם. גם הרצון להתרחק מהקשר חשוב מאוד. ואגב, לכל מה שכתבת אפשר למצוא מקבילות כאן, בפורום (אם מחפשים). אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע שלנו. נשוב וניפגש ברביעי. אקדים ואודיע כי בשבוע הבא, נתחיל את השבוע ואז אעדר לכ-10 ימים בהם אתור את אחת היבשות הקרובות. לאחר מכן נחזור לפעילות רצופה וארוכה. שמרו על עצמכם, אודי

09/07/2019 | 00:12 | מאת: חטוליתוש

איזה כייף לך טיול כזה ארוך שמחה שאתה מוצא לך גם זמן לנוח ולתור ... אצלי גם בחלומות לא מוצאת זמן לחשוב על טיול 👍👍👍 חטולית

10/07/2019 | 13:20 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, כמוך כמוני (אולי, בשונות מסוימת, כנראה, היות שאנו פרטים שונים) - מקנאה בלוקחי החופש, המרחב והטיולים. הלוואי ונוכל לקחת את זה לכיוון של קנאה מהסוג שמנסה ליישם קצת מזה. בצנוע. למשל, עבורי, טיול של חצי יום ברחבי הארץ. משהו עם נופים שונים מהיומיומי הקבוע. לא מאד יקר כלכלית, ואולי אפשר ממש בקטנה להצטרף למישהו. ושיתאפשר בזמן פחות לחוץ. סוריקטה

08/07/2019 | 18:45 | מאת: NOT_FOUND

שלום אבקש המלצה לפסיכולוג מומלץ בתל אביב אני גרה ברחוב מוצקין בתל אביב אם אפשר בסביבה . גיל 53 פסיכולוג/פסיכולוגית שמטפלת בדיכאון לחץ אינטנסיבי בעבודה שאין כמעט זמן לכלום ותשישות כל הזמן

שלום לך, איננו ממליצים כאן שמית. את מוזמנת לצרף כתובת מייל ומי שמעוניינים להמליץ - יעשו זאת ישירות לשם. אודי

manga4298@gmail.com אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג טוב . אני גרה במוצקין תל אביב אם אפשר בסביבתי

08/07/2019 | 18:14 | מאת: שירה2017

הי אודי, התעייפתי מאוד. מרגישה שכל האנרגיות עזבו את הגוף. אני נחרדת מימי השבוע והמטלות. אני מאוד חלשה בגוף וסובלת מכאבים למיניהם. הרבה סביב הבטן. אם אני אוכלת היא מאוד כואבת או שקשה לי לנשום. מפני שאני טבעונית, ולפעמים אני רוצה לנגוס בריקמה, הכנתי לי קציצות טבעוניות שנראות כמו רעל ירוק. אם אני נוגסת בקציצה אני מרגישה שאני מרעילה את עצמי וכואבת לי הבטן. עכשיו כבר אין מאכל שנעים לי לבטן. אני חושבת שאין לי מקום. כבר יותר מחודש בלי המטפל ולא אכפת לי יותר. ממילא הוא לא עוזר לי רק שואל איך היית רוצה שאעזור לך וזה מעצבן אותי שהוא שואל מפני שאני לא יודעת והוא כאן איש המקצוע. אבל אז הוא אומר את המומחית לעצמך, וזה עוד יותר מעצבן אותי מפני שאיני אשת מקצוע. וגם אצלי בעבודה יש לי את תחום הידע שלי. ובכל זאת ניסיתי ללמד אותו בהומור כמובן, איך להפנות אלי יותר רוך וחמלה באינטונציה ובבחירת המילים ולא לכתוב אלי כאילו זו כתיבה אקדמית. לפעמים הוא הצליח. עוד חודש הוא חוזר ואני לא חושבת שגם אני אחזור. אין לי הרבה אנרגיות. אני גם מאוד פוחדת להתחיל שוב, הפחד הגדול הוא מתיסכול ואכזבה. אני מאוד בודדה בלעדיו בכל מימד רגשי, מפני שהוא היחיד בעולם לשמוע את כל המילים האלה וגם יש לו פנים אמיתיות. וכל הזמן הזה שכעסתי רק המשכתי להעניש את עצמי והפרעת האכילה שלא היתה מטופלת ממילא רק החריפה. הגוף שלי מצטמצם ואני אוהבת את תחושת הצימצום הזו. איכשהו תחושת הסיפוק מהצימצום גוברת על הכאבים והחולשה. תודה שאתה כאן להקשיב לי שירה

הי שירה, אני מקווה שבוא הזמן תוכלי להעלות את הכעס ישירות מולו. זה לא קל (ראי מה קורה כאן מול כעס ותוקפנות...), אבל זה אמיתי ובוודאי נכון יותר מלהפנותו לעצמך... אודי

10/07/2019 | 07:10 | מאת: סוריקטה

שירה, אודי וכולם, קצת מתקשר לי למה שרשמת כאן שירה, אז דבריי על העץ הזה. הם יכלו להופיע גם בהמשך לעץ חדש שפתחתי. אבל גם אני בכעסי רציתי לבשר לכולכם שאעזוב את העבודה שלי (כי 'חושבים עליי פה שאני לפחות איזו כרמלי מעודה', שלא נדע) ושאעזוב את הטיפול כי לא מגיע לאיש כל כך טוב שמישהי כמוני תהיה מטופלת שלו. אלה קשקושים. אני בעבודה, אף אחד לא נפגע, ההיפך הוא, והקשר הטיפולי בתקווה עוד יתהדק. אבל חלפו בי מחשבות כאלה. אני איתך, סוריקטה

הי אודי, אני רוצה לשתף במשהו שקורה לאחרונה מול המטפלת שלי. הקליניקה של המטפלת שלי היא ממש קרובה לעבודה שלי, מרחק דקה וחצי הליכה. קרו מקרים בטיפול שהמטפלת לא יכלה להיפגש וביקשה בהתראה של חצי שעה מראש לאחר את הפגישה ובעקרון הייתי מסכימה. לפני שבועיים לא רציתי להגיע לפגישה, כעסתי עליה וביקשתי לבטל. שלחתי לה הודעות שאני כועסת ולא יכולה להגיע והודעתי שלא אבוא. 40 דק' לפני הפגישה שלחתי לה הודעה האם היא בקליניקה כי התחרטתי ורציתי לבוא, אבל היא כבר לא הייתה. פגישה לאחר מכן היא הייתה כעוסה עליי שהפגישה פוספסה סתם ודרשה ממני שאשלם בעבור הפגישה . למרות שהודעתי לאורך כל השבוע בהודעות שלא אגיע. ואמרה שלא לעניין לסמס חצי שעה מראש, למרות ששוב קרה בעבר שאפילו הודיעה בהתראה קצרה ממש. היה בינינו ויכוח ובאיזשהו שלב במהלך הפגישה ביקשתי ללכת לשירותים. ואז כשהייתי בשירותים פיזרתי לה דפי ממו צבעוניים גזורים על הרצפה. יצאתי מהשירותים והמשכנו לדבר, אך לא אמרתי לה על מה שעשיתי. היום נפגשנו שוב, והיא הודתה שהכעס שלה נבע מתסכול שאני לא משתפת פעולה. והיא לא הזכירה במילה את מה שעשיתי בשירותים, וגם אני לא אמרתי כלום. היא הרי יודעת שזו הייתי אני. למה היא לא אומרת כלום? אני מתקשה להעלות זאת מולה

הי מיקה, אני משער שהיא נותנת לך את החופש להעלות את זה כשיתאים לך. כמו במקרים דומים - אני מציע להתחיל עם לתאר לה את הקושי, לפני התוכן עצמו. אודי

ביקשתי שיעבירו לפה כי לא הצלחתי אבל לא הסכימו... ונשארתי מנודה. מבאס. מנסה שוב ושוב בהעתק הדבק. מבאס אודי וכולן, אני רוצה לומר לכן בנות יקרות שממש מזמן אודי הפסיק לענות בימי ראשון ורביעי וחיכה שנגיב אחת לשניה ורצה הודעות פתוחות. כשלי היה קשה עם זה אמרתן שזו התפתחות או התבגרות והתקדמות של הפורום בקיצור לא הפריע לכן כלל. והנה עכשיו קשה לכן כשהוא היה צריך ללכת לכנס, חופש וכו'דווקא לי ממש כבר לא קשה. אני חושבת שזהו תהליך טבעי שנוצר..תמיד אנשים יסעו, יהיו אילוצים וכו' גם אני נעדרתי מעט עכשיו ולא נראה לי שהייתי חסרה או שדאגתן כמו פעם ואני רואה זאת כהתקדמות!!!! אפשרי לבוא וללכת כי כך בנוי הפורום. שאלת אודי לגבי תפקיד,של מי להחזיק? לא נראה לי שזה דווקא "תפקיד"זה מעין הדדיות כזו...הפורום נועד להעזר כשצריך, נכון נוצרה קבוצה אבל זה לא אומר שצריך כל הזמן לשמר אותה. להחזיק אותה...הקבוצה נוצרה מתוך צורך מסויים וכך גם הקמת כנראה את הפורום מתוך צורך שיש לאנשים. לא יודעת, אני חושבת שהתפתחתי מאוד!!! כבר אין לי צורך לשתף רוב הזמן ואם יש כזה הוא יוצא לאנשים בחיי שנמצאים איתי ביום יום. בחיים..התקדמתי. לפורום תמיד יש פינה חמה אצלי בלב, לך אודי ולכולן. אבל זה לא אימר שאני מתחייבת להחזיק/לשמר וכו' אני שמחה שהוא קיים אם הוא ייסגר כמובן שיהיה לי עצוב. אבל כל עוד יש צורך לאנשים מאמינה שישמר ובקשר לקבוצה, היא יכולה להיות דינאמית, זה הולך וזה בא... וכלום לא יתמוטט. הכל בסדר בנות. ואף אחת לא באה על חשבון השנייה!!! ואם אתן רוצות לענות ולעזור לאחרים סבבה ואם לא אתן לא מחוייבות! אין שום צורך לקחת אחריות על פורום... נראה לי שפתאום הרגשתן שהתפקידים משתנים שאתן העונות/שומרות וזה לא כך! יש את אודי שתמיד עונה גם אם לא ברצף שמתאים לכן. לדעתי הרצף כן נשמר. שימו לב לסגירה כל שבוע, לאותן מילים, אותם ימים. יש יציבות שנשמרת גם אם יש ימים שאודי איננו הוא מודיע תמיד!!! הכל בסדר. שלכן, מיכל.

08/07/2019 | 09:37 | מאת: אביב 22

מבאס גם שאת מבקשת ואני אומרת לך שאני לא רוצה יותר להכנס לכאן ובטח לא להעביר הודעות משם אחרי כל הבלאגן את אומרת לי שאני מרוכזת בעצמי .. אז כן להעביר לך הודעה בלילה כראיתי את הבקשה שלך ואחר כך לא לישון כל הלילה .. אז לא אני אשמור על עצמי מבינה שהתרגלתן שאני עוזרת תמיד וכשאני לא זה נחווה כנגדך זה לא .יש מצבים מיכל כמו עכשיו שאני צריכה יותר לשמור גם עלי .. וכן כל כניסה לכאן הורגת אותי עוד קצת .

08/07/2019 | 11:00 | מאת: אביב 22

זה באמת מבאס התחושה הזו שלא יכולה להכנס לכתוב כאן מתי ואיך שאת רוצה להזדקק לשני והוא מסרב ולא משנה מה סיבותיו . מבינה אותך מצטערת על מה שכתבתי קודם ....זה בדיוק למה שהתכוונתי הפורום הזה לא עושה לי טוב ואני באה ממש לא בטוב . . אוהבת אותך

אני לא קראתי את כל ההודעות כי לא הייתי כאן. אז לא הבנתי שכך את מרגישה. מצטערת שביקשתי ממך כשלא היית מוכנה ואם אינך רוצה להכנס אל תכנסי! חבל שאת כך מרגישה. אני הרגשתי מנודה מהפורום ולא ממך!! כשלא נמצאים תקופה הוא לא נותן להכנס וזה מבאס. זה הכל. תמיד אמרתי שכל אחד יכנס מתי שמתאים לו...

הי מיכל, אכן, ברקע המסגרת יציבה וקיימת. ובפנים יש את החופש להעלות את החרדות והחששות. גם אני חושב שזה בסדר. אני שם לב שדברים שעד לא מזמן היו ארועים חיים ולוהטים בפורום מאפשרים עכשיו התבוננות מושכלת ותהליכית. ויש כאן דברים רבים שעולים. והם חשובים, והם מדוברים. וכך צריך. אודי

06/07/2019 | 18:43 | מאת: אביב 22

מתנצלת בפני כל הקבוצה על האיך ועל מה שהבאתי לכאן בשבועות האחרונים מודעת לזה שזה היה מאוד קרבני ....וכמו טובע במקום לאפשר לעצמי לצוף בעטתי בידיים וברגליים לכל עבר כך שגם גלגלי ההצלה שלכם (במבי שירה ) לא חדרו את הלב .... המצוקה מאין מקום ואין שייכות מן הסתם מתערבב עם האין מקום ואין שייכות במשפחה הבסיסית שלי ... צר לי באמת תודה לכם כולכם על הכל אוהבת מאוד

07/07/2019 | 09:38 | מאת: .במבי פצוע..

הי אביב, אני 'שומעת' את המצוקה שאת מביאה לפה.. אני גם 'שומעת' את המצוקה שמביאה סוריקטה... כשאני רואה כל אחת מכן בנפרד,מתכווצת לי הבטן.. אני ממש יכולה להרגיש את הכאב של כל אחת מכן.. הכאב ותחושות קשות נוספות ממלאים את הפורום... ואני לא מוצאת מילים לומר לכן... זה נמצא במקום שאין לי מילים... יחד עם זאת, כשאני מתבוננת על המתרחש דרך הפריזמה המערכתית וכפי שכתבתי לאודי, אני חושבת שאתן ,כחלק מאוד מאוד מרכזי ומשמעותי פה... כששתיכן אולי גם מילאתן תפקיד של 'שומרות על רצף הפורום' זמן לא מועט... אני חושבת שאתן נוטלות על עצמכן עכשיו (וייתכן מאוד שבאופן לא מודע) את התפקיד של 'קול קבוצתי' כשהאמירה היא : 'אודי...בבקשה, תחזור להיות אקטיבי יותר בכדי שנרגיש מוחזקות יותר,שנרגיש בטחון רב יותר..' ייתכן אף ש'המריבות ' ביניכן, באופן בלתי מודע 'בכדי להחזיר את אודי 'הביתה' כמו במשפחה כשהילדים מרגישים 'סכנה' שאולי אבא/אמא יעזבו/יברחו מהבית.. הילדים מתחילים לריב ביניהם וכך 'מחזירים' את ההורים לתפקוד מלא ואינטנסיבי יותר... שלכם, במבי

07/07/2019 | 09:43 | מאת: .במבי פצוע..

ייתכן והדימוי שאת משתמשת: 'כמו טובע שבועט בידיים וברגליים לכל עבר..'הדימוי הזה אולי מהווה קול קבוצתי לאודי כשהקבוצה מחפשת 'גלגל הצלה'.... מעניין ... במבי

07/07/2019 | 10:08 | מאת: ינשוף

אביב יקרה הייתי רוצה להאמין שיש מקום להכל כאן- כולל תחושת קרבני, וכל שאר הרגשות ... אנחנו בני אדם לא רובוטים... גם לי יש חלק קרבני וכן הייתי רוצה לדעת שיש מקום להניח את זה כאן. זה שאת מבינה מאיפה זה נובע מצויין אבל זה לא נוגד בהצורך להביע את מכלל רגשותייך... אני רוצה לשמוע ולהקשיב לך.. אוהבת, ינשופים

08/07/2019 | 09:58 | מאת: אביב 22

אוהבת את הראייה שלך אבל עוד זוית ... נכון בשלב מסויים אני וסוריקטה שמרנו על הרצף כאן זה נהייה סוריקטה ואני ואני וסוריקטה ...מה שבשלב מסויים הרג את שתיינו אני חשבתי לעצמי שסוריקטה לוקחת מרחק כדבריה לכיוון המציאות יותר ואין לה זמן ...ואז מצאתי את עצמי אביב עם אביב כאן .. ואז ביקשתי מכן בנות אל תשאירו אותי לבד ...כתבתן לי את ומיכל ואחרות שזה בסדר כל אחת באה כשנכון לה והאשמתן אותי שאני "מכריחה "אותכן לבוא שאני באה בטענות ... בטיפול אמרתי למטפלת מה שכתבתי כאן שזה לא הוגן ככה להשאיר את אודי לבד גם בלי ידיעה מתי או איך נבוא זה פשוט לא הוגן ... כתבתי את זה גם כאן ....והתחלתי לצאת מכאן גם אני ...חלק מהיציאה הייתה גם כי לי אישית ותמיד אמרתי את זה (אפשר לראות לזה עדויות רבות כאן וברחבי הרשת )שיותר חשוב לי הקבוצה מהמילים של אודי . ואז ברוב טימטומי שיתפתי כאן שאני לא יודעת איך להפחית אותי מכאן ואני עושה ניסוי. כן זה שהרג כאן את סוריקטה לטענתה ... ואז בא הפיצוץ הגדול או כמו שסוריקטה מכנה חלוקה מחדש של השטח .. אבל מה ?,, לא באמת אני הייתי הבעיה גם לא הדומיננטיות שלי כי אם ההעדרות של אודי .. זוכרות שאודי שאל אז לפני שהוא יצא בפסח למה דווקא עכשיו למה בעיתוי הזה . האם זה קשור אל זה שהוא יוצא האם יש שם כעס . החרשתן ולמה כי היה קל להפוך אותי לפציינט המזוהה.. אביב תלך יהיה כאן טוב (מנדי סוריקטה והרבה שקט) אבל מה ,???? אביב לא הייתה כאן מעל חודש רצוף וזה לא שינה את המצב ...כי הקנאה באביב על היחס של אודי או המקום שהיא לקחה לא הייתה באמת הבעייה . הקושי של הקבוצה זה כי אודי חסר לכן כאן ... כי היה לכן קשה מילואים וחג וטיול אופניים ... אבל אודי כאן בטוב ובהתנדבות אז לא "נכעס "עליו . נאשים את אביב שהיא מסנוורת אותו שלא יראה אחרות ,נאשים את אביב שהיא לוקחת מקום .. בקיצור ... ואוףףף שוב ניכנסתי לזה . .באמת קשה לי לדבר על זה כמו מישהו מהצד זה נוגע בי .. הנפש שלי מחוררת מאשמות עוד ועוד האשמות .. . בקיצור במבי ,מה שניסיתי להגיד שלא בטוח שאני וסוריקטה זה באמת הבעייה .. וכן תמיד שאודי נסע דובר כאן על הקושי בהעדרו זה לא נראה לך מוזר שפתאום מה7.4 הקושי שמדובר הוא רק אני וסוריקטה .... אז כן ....לכולם יש אחריות לאודי ולקבוצה ... הקבוצה צריכה לשמור על הרצף אבל הקבוצה בטח במצבה המפורק עכשיו זקוקה למנהיג .. ולא מישהו מהקבוצה .. כי אם את אודי .להרגיש בטוח כאן להרגיש רצפה ... והאמת שלדעתי אודי נמצא כאן אולי מעט כי גם ההודעות לא עולות .אבל הוא נמצא מה שהוא יכול ....אז לנו כקבוצה יש אחריות גדולה יותר ולענות ב3 בבוקר זה הכי אומר אני כאן ...

08/07/2019 | 12:04 | מאת: .במבי פצוע..

אביב, לא כל כך מצליחה להבין את דברייך... אם אני מבינה נכון,את אולי אפילו מחזקת את דברי לגבי ההשערה של 'המריבות 'בקבוצה..??? לא זכור לי שהאשמתי אותך מתיישהו...?? גם לא נראה לי עד כמה שאני מצליחה שהיית 'פציינט מזוהה' אם כבר פציינט מזוהה.. נראה לי נכון יותר שבזמנו מימהנטלה תפקיד זה.. גם מנדיי נטלה (אולי) תפקיד זה.. אבל את אביב ...??? ....לפחות לי זה לא נראה כך... לגבי אודי.. לי הקבוצה חשובה אבל למילים והנוכחות של אודי הם הם שבגללם /בזכותם אני פה!!!!! אם אודי לא יהיה - גם אני לא אהיה מבחינתי , למילים של אודי יש את המשמעות העמוקה ביותר פה בפורום!!!!! אגב,מעולם לא קינאתי בך על 'יחס מועדף' מאודי.. מעולם לא הרגשתי שאודי מסונוור על ידך.... משונה... אני מרגישה שאני אומרת לך את זה בכעס...לא.. בזעם !!!! כאילו אני מרגישה שאני כמו מושכת את היד של אודי אלי ואומרת : אודי - לא שלך, אודי שלי.. :)) בגדול אביב, ההודעה שלך אולי מחזקת את דברי לגבי הקשר בין המשמעויות השונות של המריבות שמתרחשות עכשיו להיעדרויות של אודי בתקופה האחרונה והאקטיביות והאינטנסיביות שלו שפוחתות עוד ועוד... במבי.

08/07/2019 | 12:54 | מאת: .במבי פצוע..

וואו... אני מנסה לשחזר בראש מה כתבתי לך כתגובה ... אני ערה לכך שגם אני כעסתי .. כעסתי על האמירה שלך והפרשנות שנתתי לגבי 'הסנוור'... אם אני מזיזה את ה'זום'.. מתבוננת שוב דרך הפריזמה המערכתית זה נשמע לי הזוי.. למעשה 'ילדים לא מעטים רבים פה במשפחה עכשיו' את,אני ,סוריקטה (חבל לי מאוד שאת בוחרת לשתוק עכשיו..) ומיכל... ואני מסכימה עם דברייך : "הקבוצה במצב מפורק וזקוקה למנהיג".. במבי.

08/07/2019 | 19:33 | מאת: אביב 22

מי דיבר עלייך ... שיברנו על הקבוצה על הריב עם סוריקטה ...זה בדיוק מה שנאמר לי ...אני לא המצאתי ולא אמרתי שאת אמרת .... די בבקשה די חבל שהגבתי לך כאן מההתחלה אני לא מצליחה להסביר אותי כולכן כל הזמן נעלבות ממני ואני מרגישה הכי רע שאפשר .. באמת שאין לי כוח או אויר מצטערת לוקחת את כל מילותיי חזרה ...את האמת לא משנה מה קורה כאן .... את בסדר לרגע לא חשבתי אחרת באמת סליחה ...אין לי יותר כוחות להסביר .. אוקיי אני כמו מסננת מנוקבת לגמרי והמילים יוצאות עקום .. לקחתי פסק זמן מכאן ...באמת שלא מצליחה להסביר את עצמי לאף אחת מכן וכולכן נעלבות אז ....הגיע הזמן לפסק זמן . אוהבת ושוב סליחה

08/07/2019 | 22:06 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, אני רואה כמה את מרגישה לא מובנת, כמה את מרגישה שהמילים שלך יוצאות מהקשרן וכמה אשמה וכאב את נושאת על כך. קשה לי לראות שכך את מרגישה ומתסכל שאין דרך להראות לך אחרת, אי אפשר להתווכח עם רגשותייך, כפי שאת אמרת. במבי באה בטוב, והאירה דברים מזוויות קצת שונות. אולי בשבילך הדרך היא לא בלקחת פסקי זמן אלא להמשיך להביא את המילים שלך עד שתרגישי שמשהו נפתר? אולי תנסי אחרת כדי שמשהו לבסוף יוקל לך? שלך שירה

08/07/2019 | 22:31 | מאת: .במבי פצוע..

אביב הי, לא נעלבתי ממך ועד כמה שזכור לי גם לא כתבתי את המילה שהשורש ע.ל.ב מוזכר בו... כן היה לי תמוה ..ושאלתי את עצמי אם אכן האשמתי אותך מתיישהו.. פשוט כי לא היה זכור לי משהו כזה.. לא נעלבתי.. משונה... ההעלבות לדעתי,מעולמך הפנימי... כן דיברתי על 'כעס','זעם' זה היה ב'חצי קלא'ץ 'כזה... עם קריצה בעין... דיברתי על הרגשות של 'כעס וזעם' בהתייחסות למה שכתבת על כך שהקבוצה מקנאה בך על ייחס מועדף שאת מקבלת מאודי ושהוא מסונוור ממך... הרגשתי שזה מעורר בי כעס ,זעם ,אך בו זמנית גם הרגשתי שהכעס והזעם הם עם קריצה בעין.. כזה חצי קלא'ץ.. תערובת מוזרה... אביב, כפי שאני מצליחה אולי לראות ,את חלק מאוד מאוד מרכזי וחשוב פה בקבוצה... לא מבינה מה קורה פה.. אלא אם כן אני מתבוננת דרך הפריזמה המערכתית... במבי

הי אביב, כמו שאמרו לך אחרות כאן: את מביאה את עצמך ואת תחושותייך - וזה בסדר. החוויה שאת מתארת מטלטלת ולא פשוטה (ובווירטואלי היא אפילו מתעצמת, בהיעדר אמצעי תקשורת אחרים מלבד המילה הכתובה). יש לך מקום חשוב כאן. אני משער שתצליחי למצוא את הקרבה-מרחק הנכונים כמו גם את המידה והמינון הטובים לך. אמר לי פעם איש שאני מאוד מעריך, שהחכמה היא לאסוף את עצמך אחרי שאתה מרגיש שנפלת/נפגעת ולמצוא את הדרך לשקם את הדרוש שיקום כדי להגיע למקום טוב יותר. ונראה לי שאת מתאמצת בכיוון זה, וזה מכאיב אמנם, אבל נכון וטוב. אודי

06/07/2019 | 18:08 | מאת: NOT_FOUND

ביתי בת השמונה התחילה לאונן מידי פעם ראיתי ןהתעלמתי..מבינה שזה לא מקובל לא עושה ליד אחרים.. לאחרונה מצטרפות כל מיני שיחות קטנות על מיניות כמו סרט שראתה או שיר בטלויזה שזוג התנשק או שמישהו נגע לה בטוסיק בטעות או בפות..הכל לוחשת לי באוזן ולא מרפה עד שמשתפת.. יכולות להיות גם מחשבות כאילו התנשקה עם ילד מהכיתה..וכאלה אני משתדלת להרשיב ולהגיב לכל שיתוף בהתאם לעיתים לא ברצינות... אני דיי מודאגת שילדה בגילה ככ מפותחת מינית מה עליי לעשות להתעלם? טיפול?...יעבור? עזרה..?

שלום לך, זה באמת מוקדם למדי ופחות מתאים לגיל החביון (בו נמצאת בתך, ובו בד"כ יש התעלמות מנושאים מיניים). הזכרת מגע באברי המין - זה עלול להדליק נורה אדומה. הייתי מציע להתייעץ עם פסיכולוגית או יועצת בית הספר בשלב הראשון ולהמשיך על פי המלצתן. אודי

05/07/2019 | 11:54 | מאת: .במבי פצוע..

אודי הי, אתה שואל אותי : " של מי התפקיד לשמור על הרצף? של הקבוצה או שלי?" לדעתי,מדובר על "ריקוד משותף" האחריות והתפקיד - משותף גם לקבוצה וגם לך אודי... כאשר ,לדעתי אודי,התפקיד והאחריות שלך (כמובן במסגרת של ההתפתחות הקבוצתית ולא במציאות החיצונית...) לדעתי, האחריות והתפקיד שלך בתור מנחה הקבוצה/ מנהל הפורום היא לאפשר לקבוצה מסגרת קבועה!! מסגרת שיש בה רצף !!! מסגרת שמאפשרת חופש,מרחב ובטחון לפרטים שבקבוצה לנוע במרחב הביניים הזה... האחריות והתפקיד של הקבוצה לדעתי, להיות נוכחים ..אולי גם כן באופן רציף עד כמה שאפשר... ולהביא באופן מכבד ,אמיתי ומלא עד כמה שאפשר, כל אחת את עצמה ... כן אודי... מדובר על " ריקוד משותף" ואני חושבת ששירה צודקת בדבריה לגבי הקשר בין הנוכחות האקטיבית שלך שפוחתת בהדרגה ל" מריבות " בין הבנות פה... ייתכן מאוד שתחושת ההחזקה שמתרופפת משפיעה על הקבוצה כקבוצה- כלומר על הבטחון ... וממילא על התפקיד אותו נוטלות סוריקטה ואביב כ"קול קבוצתי"... ** ויחד עם זאת אודי...אני רואה את השעה בה התייחסת אתמול לכל אחת פה ... לפנות בוקר... וכן...אני מלאת הערכה עמוקה אליך !!!!! המחוייבות העמוקה שלך מעוררת השתאות!!! זהו לבנתיים... מאחלת לך שבת טובה, נעימה ומלטפת.. שלך במבי

הי במבי, יש מסגרת קבועה מאוד כאן בקבוצה. היות ואת מרבה להתבונן דרך הפריזמה המערכתית, את יכולה לראות את ההתפתחות שעבר הפורום (במקביל לזעזועים שגרמו שינויי הפלטפורמה הטכנית). בעיני השינוי הוא מבורך, ומאפשר תפקוד בוגר יותר של קבוצה. נראה לי שהפעם התגובות להיעדרויות שלי היו עזות יותר מבעבר. וגם המשאלה לתשומת ליבי המיוחדת (ואולי גם התחרות עליה) - בולטות יותר. בכל מקרה, אני כאן. ואהיה כאן. בקביעות, כמו בעבר. קורא, שומר, מלווה, דואג ובעיקר סומך עליכן ופעמים רבות מתפעל וגאה בכן. אגב, בשבוע הבא אני יוצא לנסיעה נוספת, שלאחריה תהיה תקופה ארוכה של יציבות נוכחת. אודיע על כך בנפרד. אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב וניפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי

04/07/2019 | 19:30 | מאת: שירה2017

הי אודי, תקופה מאתגרת במשפחה עם כל מיני מחלות. בתוך חודשיים עברו הורי, שניהם, ניתוחים. לאמא שלי יש סרטן. ואני נכנסתי להילוך הכי רובוטי שלי. קצת הלכתי לאיבוד ושמתי את עצמי בעמדה המטפלת והדואגת ושכחתי איך אפשר להתרוקן מזה לגמרי. רב הזמן אני בוהה ולא מצליחה לעשות כלום. קשה לי מאוד לנשום. אמא שלי חיפשה תשובה למה זה קרה לה, מעין חשבון נפש, ואחת התשובות שמצאה היתה שלא היתה אמא טובה. היא אמרה את זה. ואני נורא רציתי להגיד שעשתה מה שיכלה, שנסיבות החיים וכו' אבל שתקתי. הדמעות חנקו את הגרון ולא היה לי אוויר. קיבלתי הכרה. אמא לא היתה טובה.אחר כך פחות כעסתי עליה. עכשיו אני רק טובה ופחות כועסת עליה. כמו שהיה פעם. אבל פעם היה כך כי אסור היה לכעוס על אף אחד, רק על עצמי. לפעמים אני חושבת שאולי אף פעם לא ארגיש שלם, תמיד רק חלק, שאף פעם לא ארגיש שקט כזה שאני מייחלת לו, שקט טוב. שלך שירה

הי שירה, לקבל הכרה. יש הכרה מבחוץ (אמא מכירה בזה שלא היתה אמא טובה, ומכירה בחוויה שלך, בעקיפין) ויש הכרה פנימית (למשל, כעס). ההיפך מניתוק. שלם ושקט זו שאיפה טובה. אודי

04/07/2019 | 16:49 | מאת: אביב 22

אני מצטערת על התגובות הקשות שלי מולכן .... יודעת שבאתן בטוב מאוד מעריכה אותכן סליחה

04/07/2019 | 19:41 | מאת: שירה2017

הכל בסדר אביב, אין צורך להתנצל בכלל. את באה כואבת, אבל בטוב

04/07/2019 | 12:17 | מאת: .במבי פצוע..

הי לכולכם, קראתי את מילותייך סוריקטה בהודעה שכותרתה :"יש לי משאלה".. אם אני מסתכלת דרך הפריזמה המערכתית אני מזהה כמוך שההומיאוסטזיס במערכת הקבוצתית עבר שינוי.. כאשר ,בעבר הרחוק ,עם התהוות הקבוצה בניהולו של אודי .. אתה החזקת את הקבוצה מקרוב.. באופן אינטנסיבי יותר ,שכלל מתן התייחסות להודעות 4 פעמים בשבוע .(בימים ראשון,שני,רביעי וחמישי) גם ההתנהלות שלנו כחברות קבוצה היה שונה מאשר היום.. אופי הקבוצה היה יותר אחד לאחת.. כמעט ולא היו התייחסויות האחת לאחרות.. בהמשך,התהווה גרעין של חברות קבוצה שבחלקו נמצא גם היום.. "ראיתי" את חברות הקבוצה (וחבל לי מאוד שאין או לפחות לא ידוע לי על חברי ) שנוטלות על עצמן תפקידים שונים תפקידים משימתיים/רגשיים.. בהמשך אודי,ראיתי שהנוכחות האקטיבית שלך פחתה עוד ועוד... לי זה היה חסר.. בתקופה האחרונה הפורום שתק כל כמה זמן.. הרגשתי שהרצף נקטע לא מעט... אני זוכרת ויודעת אודי שאתה נותן ותורם בהתנדבות מלאה מזמנך כבר למעלה מעשור אני לא מקבלת את זה כמובן מאליו ואני מלאה בהכרת טובה ! מלאה בתודה עמוקה אליך !!! לא מובן מאליו אודי... יחד עם זאת .. כן ..אודי... חסר לי קצת הרצף.. חסרה לי הנוכחות האקטיבית יותר שלך... ... משהו חסר לי.. במובן הזה אני מצטרפת אלייך סוריקטה.. ואביב..את מאוד מאוד משמעותית פה בפורום.. אני אולי מבינה על מה את מדברת בהקשר של "תפקידים בקבוצה".. בעיני, אביב, את מאוד משמעותית ויש לך תפקיד מרכזי.. יחד עם זאת ..כן.. אני גם מאוד מאוד שמחה על האקטיביות ששירה לקחת על עצמך.. אפשר ששירה תהיי אקטיבית ..יש בך משהו מאוד מאוד מיוחד בעיני.. שילוב של אנושיות, חכמת הראש והלב, רוך ,מתן כבוד ליצורים שבעולם.. לא יודעת.. מאוד מאוד מתחברת אלייך שירה... אולי את סוג של שירה ביקום הזה.. ואביב מתוקה..יש לך וו'אחד מקום פה.. שלא לדבר על העבודה שאת עושה..הכח ,המאמץ הבלתי נלאה והמחויבות העמוקה שלך לעצמך.. שאפו עלייך !!! וזהו לעכשיו... שלכם,במבי.

04/07/2019 | 14:36 | מאת: שירה2017

במבי יקרה מאוד, מסכימה עם מה שכתבת לגבי הפורום, התחושה שהאינטנסיביות ירדה, גם אם מוצדקת מבחינת אודי והמשאבים שהוא משקיע כאן שבהחלט ראויים להערכה רבה. אולי שם נוצר הואקום שבו נזרעו זרעי הסערה הזו. אבל אני לא ממש מצליחה להבין. ושוב, תראי, גם אביב וגם סוריקטה... אני רוצה לומר די. בואו נמשיך. לאט. זה בסדר שיש כעסים ומשקעים זה גם בסדר להגיד שזהו, נגמר, ללכת ולחזור. זה לא כישלון. אבל בואו נחזור, לא לאותה נקודה, לנקודה חדשה, מתוך החלטה שחוזרים. את מושיטה יד וגם אני אנסה. תודה על המילים ועל המקום שנתת לי, מחמיא לי מאוד. אוהבת שירה

04/07/2019 | 14:40 | מאת: אביב 22

במבי ....אני הראשונה שעודדה את שירה לקחת מקום ...ולהיות יותר אקטיבית וכן גם אני שמחה ...ואפילו מאוד גאה בה . אם את זוכרת ביקשתי ממכן לא פעם להשאיר אותי לבד ....כן לקחתי עלי תפקיד אבל לכן היה נוח שאני בו.... אני לא רוצה כאן שום תפקיד אני לא רוצה כאן שום חלק .....אני לא מרגישה שייכת לכאן ואני לא יודעת למה אני עוד כותבת במקום שרק גורם לי לכאב בחודשיים האחרונים .. מצטערת במבי ....באמת קצת אירוני שבאתי לכאן נאשמתי בזה שאולי אני טרול ....ועכשיו אני מואשמת ש.. די !!!!!!!באמת כמו שכתבתי לשירה לא מעניין אותי יותר ולא רוצה לדון בתפקידים או בקבוצה ...או אפילו בכאב שאני מרגישה את יודעת שמנדי זרקה לכיוון שלך אשמות....אני יודעת איך הרגשת ....אבל לא היית לבד בכאב הזה ...ואני כל פעם שאני מעלה את הכאב האישי שלי מקבלת עוד חבטות אז די אני לא שק חבטות יותר של אף אחד ... לא רוצה שיגידו לי בואי ולא רוצה שיגידו לי תניחי לי ....לא רוצה שיגידו לי יש לך וואחד תפקיד אבל תיקחי קצת פחות מקום ....רוצה שיתנו לי להיות אני כמו שאתן עושות כותבות כרצונכן ... וכן במבי כואב לי ואני לא נחמדה אז סליחה אם אני נשמעת תוקפנית ולא נחמדה ...פשוט באמת כרגע זה עבר את כל גבולות היכולת שלי

הי במבי, הן סוריקטה והן את מפנות את המשאלה הזו כלפי. והיות - ובתבונה, לדעתי - התבוננת בתהליך ההתפתחותי שעבר הפורום, אשאל: של מי התפקיד לשמור על הרצף? של הקבוצה או שלי? אודי

04/07/2019 | 11:07 | מאת: ינשוף

שבועיים של ניתוק- תפקוד רובוטי, המון עשיה.. ועכשיו- נותנת מקום לחלקים ויש מצוקה נוראית בפנים וקשה מאוד... אני לא יודעת איך מתמודדים בלי שוב להתנתק

04/07/2019 | 16:04 | מאת: ינשוף

אני מרגישה לא מסוגלת להקשיב בפנים לקולות שרוצים לספר את הסיפור...והבטחתי שיכולו לספר ביום ראשון בטיפול אבל אני לא רוצה... אני יותר מדי מפחדת

04/07/2019 | 18:20 | מאת: טלאור

ינשוף יקרה! זה באמת קשה וכואב מאוד להיות בקשר ומגע קרוב עם הרגשות שעולים סביב הסיפורים האלה. מאוד מבינה את הרצון להתנתק חזרה וגם את הכמיהה לשתף בטיפול, במקביל לפחד עז. לפעמים זה מרגיש , שהדברים שהם נאמרים בקול מול המטפל/ת מהדהדים ומקבלים תוקף ומקום זה כמו לגעת בלבה רותחת בפנים. וגם ככה כואב ומייסר מאוד.. אולי יכול לעזור ולהקל מעלייך לדבר אתה על הפחד מלשתף וגם על הצורך.. ואם את מצליחה להבין אם עצמך, גם מה היית רוצה שהיא תהיה עבורך ברגעים האלה, ואיך אפשר שתרגישי כמה שיותר עטופה, מוגנת ובטוחה. ממש מכל הלב, מאחלת לך הקלה ושלווה. שולחת חיבוק והזדהות עם הכאב.

04/07/2019 | 21:38 | מאת: אביב 22

זה נפלא שהקשבת שנתת מקום זה ברור שקשה אבל את יכולה ....להקשיב ,אולי אפילו לכאוב ולחמול . וואוו וזה קשה אבל באמת אפשרי כבר היית שם לא פעם ... ההתנגדות מלהקשיב להם הרבה יותר קשה ולוקחת אנרגיות אוהבת חיבוק ענק לכולך

הי ינשוף, גם אני מצטרף לקולות המעודדים שנשמעים כאן. יופי שנתת מקום, גם אם המצוקה והחרדה שעולים מזמנים שוב ניתוק. אודי

05/07/2019 | 08:08 | מאת: ינשוף

טלאור, אביב ואודי כמובן תודה על המילים שלכם יודעת שאתם צוקדים- שחשוב לתת מקום.......

03/07/2019 | 19:52 | מאת: שירה2017

אביב אהובה, אם יכולתי לקחת את כל הפעמים שבהם אמרת לי לקחת מקום, לא לוותר, שבהן נתת עוד פרשנות לתחושת האי-שייכות שלי לכאן, הייתי אורזת את כל זה ומגישה לך. מניחה שאנחנו טובות יותר בהתגייסות למען האחר. אני יכולה להרגיש אותך, את הכאב העצום והתחושה הקשה שלך בנוכחות כאן, שכבר איני יודעת למה לקשר אותה. יש משהו טוטאלי, גם אצלי, ואני נוטה הרבה פעמים להרגיש מאוד מאוד מעורערת אם המקום שלי בתוך קבוצה אינו מוחלט, כלומר אם לא כל הפריטים בקבוצה למשל אוהבים או מעריכים אותי ולכן אני הרבה פעמים מאוד נמנעת, כך תמיד היה. פחד להיות בקבוצה שמא יצחקו עלי או ילעגו לי או יחשבו כמה אני טיפשה. ודווקא אצלך ראיתי את הצד ששוחה בתוך קבוצה, שיודע לשתף וגם להגיב, ותמיד נראה היה שזה בא לך מאוד בקלות. מקווה שתמצאי את הדרך לחזור. איתך, שירה

04/07/2019 | 14:21 | מאת: אביב 22

זה לא קשור ללקחת מקום ....זה קשור להרבה יותר ולא זה אחת זה חלק גדול מהקבוצה .... שימי לב לדברים הקטנים אפילו שנכתבים בתוך מה שנכתב אלייך ... תיקראי תגובה אלי .... חבל שלא יכולה להעביר משם לכאן משהו כי יש בו בנות שהם לא כאן ..... נאמר לי בפרוש תניחי לי ..וכשאני עונה שאני יניח ולא יגיב אז אני מקבלת שאני (האשמה )אני אלרגית ....די שירה פשוט די המקום הזה רק גורם לי לכאב ... וכן ברור שזה יושב על שריטות וקורבנות ועוד ועוד ....אבל אני פשוט לא מסוגלת ...כל פעם שנכנסת לכאן כמו עכשיו אני מצטערת על כך ... זה כבר מעבר לקנאה בלקיחת מקום מולי כי אני כבר כמה חודשים כמעט לא כאן ...זה הרבה מעבר לזה .....תיקראי טוב שירה תיראי בן השורות של כולם ואז תגידי לי איך ...כשאני אמרתי לך קחי מקום אף אחד לא האשים אותך בכלום אני כבר כמה חודשים מואשמת כאן ולא על ידי אחת ....אז כן זה הכי משחזר בעולם ...באמת דייייי ואין לי שום חשק להמשיך בשיח על זה שלא נותן דייייי סליחה יודעת שאת באה בטוב מתוך רצון טוב ....

04/07/2019 | 19:08 | מאת: שירה2017

אני לא מצליחה לקרוא בין השורות אני לא מבינה למה צריך היה להאשים אותי וגם כל עניין המקום הוא לא המהות של המקום הזה. לקח לי המון זמן להיות מסוגלת ומרגישה שהצלחתי רק כשהיה כאן כאוס כזה גדול שהרגשתי שהאדמה נשמטת ואולי אני צריכה לקחת אחריות אם חשוב לי. וכנראה זה חשוב לי. אולי משהו השתנה כאן וקשה לך עם השינוי אבל נדמה לי שהרב כאן מעולם לא ביקש ממך להניח לו והשיח היה מפרגן, מכבד וחומל. מקווה מאוד שיוקל לך בקרוב . שלך שירה

04/07/2019 | 19:42 | מאת: אביב 22

שירה מדהימה ואהובה ...את כל כך יפה ויפה לך התפקיד הזה 😊 מגיבה לך כאן לגבי מה שכתבת למטה ולבמבי .. אז לגבי התפקיד הזה . זה שאת מאפשרת לעצמך מקום זה נפלא .. ואיך את שואלת כי הייתה תזוזה וזה נפלא . את זוכרת שכתבתי לך אחרי הפיצוץ שבן השורות גם אצלך הרגשתי את האשמה על כך שאני תופשת המון מקום .. חשבתי על זה הרבה חלק מזה שלקחתי מרחק היה מהמקום שהבין שברגע שאזוז קצת אתן תמצאו את מקומכן יותר . ואני שמחה שצדקתי ...קיוויתי אז שגם סוריקטה תמצא את מקומה חזרה ....ושירה גם ניסיתי לנהל שיח רחוק מכאן כמו שכתבה לי סוריקטה )שלא אנסה זאת שוב ) כי חשבתי שרחוק מכאן ומאודי יאמינו לי שאין לי שום כוונה ליצור סביבי אידליזציה או לסנוור את אודי בכך שאנשים כאן חשובים לי ....אז ניסיתי ,התקרבנו ואז ניבעטתי שוב.... עכשיו לגבי התחושה שלי . בואי תיקראי את ההודעות סביב הפיצוץ ההוא ואחריו ....בכל פעם שהשם שלי או רמיזה אליו כתובה תיקראי שירה ותנסי להרגיש את ההרגשה מהאוירה הכללית כאן .. ותיראי שירה זה לא שאמרו לי ללכת אבל כמו ההודעה היום זה נאמר בלי מילים כאילו אם אני כאן אז אחרים לא כאן בגללי ... אז כן בהפוך זה אומר אם תלכי אני יבוא ... אני אפילו לא יכולה לנסות להסביר לך מה אמירה כזאת עושה לשריטות שבי .... אבל זה באמת לא חשוב זאת ההרגשה שלי ואם הרגשה אי אפשר להתווכח .. זה לא אומר שזאת האמת זאת האמת שלי נכון לעכשיו... לגבי זה שקל לי לקחת מקום כלום לא קל לי הכל זה עבודה עבודה עבודה ועוד עבודה על עצמי....גם לא ליברוח אז או עכשיו זה עבודה... לגבי המטפל ,גם כאן להרגיש שאכפת זה עבודה מול כל החלקים אלו שמתנגדים אלו שפוחדים כמו מנטרה בלי הפסקה להזכיר לעצמי הוא בעדיינו זה רק המקומות ההם שמפריעים .... אני במקומך חוזרת לטיפול לא לשיחה אחת לשבוע לשתיים או לפחות שלוש בשבועיים לצמצם את המרחבים ולא מפסיקה להגיד לעצמי הוא לא הם הוא בעדי.. נראה לך שתמיד אודי (סליחה אודי) קלע בדיוק למה שהייתי צריכה /רוצה ...לא !!! למדתי ליקרוא אותו מהודעות שהוא כתב לאחרות מהתבוננות מהצד בהבנה שאודי כאן בהתנדבות ואכפת לו מאיתנו שוב מנטרות ועוד מנטרות ועוד ....עד שמצאתי את הרצפה הזאת בתוכי שמאפשרת לי לנוע ולזכור שבעולם הזה יש הרבה מלאכים טובים עבורי ....אבל זה הכל עבודה לרגע לא לוותר מול הקולות שרוצים שאוותר .. את בסדר יקרה את מופלאה ...באמת ואני ,לאט לאט אמצע את דרכי לעצמי חזרה ולכאן במינון שיתאים לי ... תודה על המאמצים שאת עושה 😍את אותם מאמצים להחזיר אותי לכאן תחזירי את שירה לטיפול זה קשה אבל זה אפשרי ..

05/07/2019 | 06:34 | מאת: אביב 22

במה האשמתי אותך??? ולא אין לי בעיה עם השינוי .... הדרך שזה נעשה כואבת ...והשימוש במילים שנחרטו לי בתוך הלב.....

07/07/2019 | 10:28 | מאת: שירה2017

רק כתבת לי "תיקראי טוב שירה תיראי בן השורות של כולם ואז תגידי לי איך ...כשאני אמרתי לך קחי מקום אף אחד לא האשים אותך בכלום" ועל זה הגבתי למה שמישהו יאשים אותי. שיהיה לך שבוע טוב אביב. שלך שירה

08/07/2019 | 11:49 | מאת: אביב 22

עכשיו אני מבינה קראתי כמה פעמים להבין אותי אותך ... התכוונתי שתוסיפי על הקושי שלי בלקיחת מקום את התחושה הזו שמאשימים אותך .....לא שחס וחלילה מישהו היה צריך להאשים אותך .... מצטערת שזה נשמע ככה .... את בסדר את באמת בסדר ....אוהבת

08/07/2019 | 19:36 | מאת: אביב 22

אני יודעת שעניתי לך על זה ... שירה באמת לא יודעת איך יוצא שאני מובנת כל כך עקום.... מה שהתכוונתי זה שתנסי להבין איך אני מרגישה שכני גם מאושמת ו רגישה אשמה ברור שאת לא אשמה ואין במה להאשים אותך אוףףף באמת הכל יוצא לי עקום סליחה

08/07/2019 | 22:16 | מאת: שירה2017

אביב אהובה ויקרה מאוד, לא יוצא לך עקום. מה שיוצא זה מה שאת מרגישה ותראי כמה טוב שאפשר כאן לכתוב את זה שוב ושוב. נראה לי שזה הכי בסדר. אני כל כך מבינה את הרגישות שלך ושמחה שיש לך מילים לנסות ולהסביר שוב ושוב. איתך בלב, שירה

03/07/2019 | 16:46 | מאת: סוריקטה

וכנראה שאין ממש דבר כזה 'בלי קשר', במיוחד כשיזמתי את הצירוף הזה. גם בלי קשר למהומות בארץ. לישות שלום, עובר אורח הטיח בי לבנת בניין שלמה. ככה כי בא לו לכעוס על אובייקט מזדמן. אני אפילו לא מרגישה. הטראגיות של להיות סוריקטה. צרוף מקרים, ובכל זאת, שיהיה בי, סוריקטה

03/07/2019 | 19:58 | מאת: שירה2017

זיכרון צרוב. אני בת 14 אולי קצת פחות אולי יותר. הולכת ברחוב. מולי נער רכוב על אופנים. כשהתקרב אלי ירק לי בפנים כאילו כלום והמשיך. הקלות הבלתי נסבלת. תחושת הכלום, תחושת המגיע לי כי אני כלום. בין הכי קשים שחוויתי, וחוויתי. התחושה של להיות מטרה קלה או טרף קל, להיות נחותה, מלווה אותי עד היום. מקווה שלא נפצעת... שירה

הי סוריקטה, מה זה הדבר הזה? אודי

03/07/2019 | 06:13 | מאת: סוריקטה

תראה, אודי, אני איכשהו מרגישה שנתת לנו מול עצמנו הרבה יותר מידי מקום פה, ונוצר איזה בלאגן אולי סימביוטי, לא מהבריאים, אבל ממש לא, ואני רואה אפקט נדנדה של או או, וכאילו גם אתה והתפקיד שלך נבלעת מידי. נכון, שנים וכל זה, אפשר להחזיר אותך איכשהו? אם ה'יישום' ממש לא ריאלי - אז לפחות שאדע מה קורה, גם אם זו תהיה עוד מכה. אתה פה ואתה לא פה (לפחות בהרגשתי). מידי נעלם לי הגבול. ואולי רק הייתי שרוצה שאתה, אתה, פעם אחת תבין גם אותי. לפני שניפרד. שתזכור שאני בתאדם. סוריקטה

הי סוריקטה, מעניין להתבונן במה שכתבת (/פה ולא פה') גם לגבי המתרחש בפורום. קצת נדנדה... אני פה. אודי

02/07/2019 | 14:04 | מאת: קרוליין

לפני ארבעה חודשיים חטפתי התקף מהגב לרגל עברתי ארבעה חודשיים לא קלים בכלל ריתוק למיטה לא יצאתי לאף מקום לא היו לי חיים בכלל עד לפני חודשיים בערך עברתי עוד פעם התקף בחודש אפריל והכול היה בסדר לקח לי חודשיים להחלים הכוונה בעזרת פיזיטרופיה והלכתי עם קביים עד שירשתי לאט לאט לרב אחד ואז בחודש יוני הקב הזה גם ירד לאט לאט בהדרגה וחזרתי פחות או יותר לתפקד הליכה לקניון ולכול מיני מקומות התחלתי ללכת לאוטובוס אחרי תקופה ארוכה וזה עשה לי טוב עד יום חמישי שבוע שעבר הכול היה בסדר גם המטפל שלי הפיזיתרופיסט אמר שאני צריכה לחזור לעשות פעילות ההצעה הטיפשית שלו וביום שישי חטפתי עוד פעם התקף יצאתי בדיוק מאיזה מקום בבית וחטפתי התקף מהגב לרגל היו לי כאבים לא יכלתי לדרוך על הרגל צלעתי והכול נהרס בשנייה אחרי תקופה ארוכה של החלמה תקופה של מיטה הכול נהרס ועכשיו במצב נפשי לא טוב בגלל כול מה שקרה אני מותשת מההתקפים האלה אני לא מצליחה להחלים כמו שצריך הייתי כבר במגמת שיפור היו כאבים אבל לא מצב של לחזור לקביים עכשיו אני עוד פעם במיטה עם גיחות קטנות של הליכות בבית וקביים בקיצור אין לי חיים מהדבר הזה אני חיה לפי צוי הגב שלי אני צריכה לחיות ככה עד שחזרתי לתפקד ולחזור למסלול חיים נורמליים עוד פעם המצב המחורבן הזה עכשיו לחשוב על החלמה לחשוב על איך אני חוזרת עוד פעם לחיים שלי אני רוצה לעשות דברים אני לא יכולה לעשות כלום פשוט כלום גם לא לרדת למטה מה אני עושה ?

04/07/2019 | 18:58 | מאת: טלאור

קרוליין יקרה! מצטערת מאוד מאוד לשמוע על הסבל הרב שאת עוברת. הקושי הגופני והרגשי. ביחד ולחוד. גייסת כוחות ומשאבים רבים כדי להחלים (שזה בפני עצמו יכול להרגיש כמו מאבק יום יומי מול כל כך הרבה קולות פנימיים ומחסומים) את אומרת שאחרי שהרגשת שאת מחלימה וכבר עברת תהליך סיזיפי, שוב חזר ההתקף ואחריו חוסר התפקוד.. ואת מרגישה שחזרת לנקודת התחלה.. החוסר אונים, התסכול, הצער, המועקה והשאלות והמחשבות הבלתי פוסקות.. כמו בלון שהתפוצץ.. יש רגעים שזה מרגיש נפילה, נגיעה בתהום. מלבד לנסות להיות אתך, לייחל עבורך להחלמה (סופית! או לפחות כזו המאפשרת תפקוד, אוורור ועשייה). אני חושבת שאם יש מישהו שיכול להיות אתך, לחשוב אתך על דרכי טיפול פיזיות (בהסכמה ואישור רפואי) נוספות/אלטרנטיביות במקביל ובשיתוף הרופא המטפל. יש תחום רחב של מה שמכונה "רפואה משלימה". וגם בתוך הטווח של הטיפולים הקונבנציונליים- האם מוצו כל המענים הרפואיים? אפשר לקבל חוות דעת נוספות? הפיזיותרפיסט מיודע במצבך? אפשר לבחון אתו יחד, אם בעקבות הנחיה שגויה ההתקף חזר, מה לא היה מתאים עבורך ועבור הגוף שלך לבצע? תרגילים אחרים בהיבט הרגשי- מגיע לך הכי חיבוק, תמיכה וליווי שיש! אם יש מישהו קרוב שאת מרגישה שיש לך מקום בלב שלו/ה או איש מקצוע. אפשר לברר, אולי דרך הרווחה אם יש אופציה לסיוע פיזי ורגשי בבית. ממליצה לנסות לרכוש ספרים עם טכניקות כגון "מיינדפולנס", פסיכולוגיה חיובית (יש בכל חנות ספרים ממוצעת). לראות סרטים מצחיקים, תכניות אהובות בטלוויזיה, הרצאות מעניינות. להזמין אוכל אהוב וטעים לבית. אני בטוחה שלפעמים אין חשק לכלום. והרעיונות האלה נשמעים מנותקים, לא רלוונטיים ואפילו מכעיסים... אבל כשמתאפשר אפילו פתח קטן, תבדקי אם אפשר (כמובן, רק מה שאת מתחברת ואוהבת). בהצלחה!

הי קרוליין, זה מסע קשה וסיזיפי, השיקום, ובעיקר כשיש נסיגות. מותר להתעצב קצת, זה טבעי, אבל חשוב - כמו שאמר הפיזיוטרפיסט - לא לוותר על תנועה ועל תפקוד. זו לרוב הדרך (והיא מלווה בכאב). אודי

02/07/2019 | 08:36 | מאת: אביב 22

סליחה שכתבתי למטה לא מכבד את השיח בניינו ...אז כותבת כאן כי זה חשוב לי ,המקום הזה חשוב לי וחשוב לי שגם אם תהייה פרידה מסויימת היא תהייה ממקום מכבד של צמיחה ולא ממקום קרבני של נטישה מסכימה שלא מדובר בגרוש וזאת רק התחושה שמתערבבת אם תחושת נטישה והופכת את זה לדייסה של כאב אין סופי. ובכל זאת קונפליקט כואב?? שלי ???של הקבוצה ???? יש לו פתרון ?ניסיתי לנהל שיח זה לא ממש הצליח לי כתבתי כאן על הקושי אחרי מעל חודש שלא הייתי כאן . כתבת לי את בסדר ....זה פתח כאן שוב תיבת פנדורה,לא מולי ועדין זה נחווה כמו מה כל מילה שתגיב לי יהיו לה ריקושטים אז עדיף לא לכתוב . ניסיתי לכתוב כאן בשיח על המטפלות קיבלתי שאני מרכז העולם,האם הייתה כאן עוד מישהי שקיבלה ריקושטים אישיים כתגובה ולא חשוב מה דעתה הייתה בעניין ??,,. ניסיתי לחזק את עצמי להזכיר לעצמי ולאחרים שלמילים יש כוח רק אם אנחנו נותנים להם כזה .. קיבלתי בעקיפין לא ישירות (כמו כל הריקושטים בעקיף ככה בדלת האחורית )שזה עניין של גבולות ונורמות ....שוב רמיזה עבה ,לך אין גבולות היו עוד כאלה על יישות שמרכזת הכל אצלה ועוד.. בקיצור כן קונפליקט וכואב.. עכשיו אני מוכנה לשמוע ולקבל כלים איך אני יכולה להרגיש כאן בטוח ....שכל הודעה שלי ולא חשוב על מה מזכירים לי את המילים שהוטחו בי אין גבולות ויישות אחת ומרכז העולם .....תופסת מקום חונקת בוגדת מקיאה.. אז לא אודי .....לא נראה לי שיש לזה פתרון ... וזה רק מכאיב לי עוד ועוד ועוד. וסליחה אבל אני כבר לא במקום שמוכן לצמצם את עצמו עד כדי חוסר נראות ....והאמת גם לא הצליחו לשכנע אותי שמשהו מימה שכתבתי כאן היה לא בסדר ...גם לא הסבירו לי מה רוצים שאשנה ....רק בהרגשה ניתנה לי התחושה שעדיף שהעלם ....וכן זה הכל שלי סובייקטיבי ומאוד פגוע וקרבני אבל גם בחלקו הגדול מדוייק ומציאותי ... ותודה אודי יקר , תודה שאתה כאן תומך ועוזר לי למצוא איזה שקט בלב ....(בתקווה שלמילים האלה לא יהיה פרוש אינטימי כל שהוא )

03/07/2019 | 18:06 | מאת: סוריקטה

אביב, 'אני' האחרונה בעולם שאת רוצה לשמוע ממנה. הבנתי שאת אלרגית 'אליי' ברמות 'מסכנות חיים'. רשמתי במרכאות, כי את לא מכירה אותי. אנחנו מביאות לכאן בעיקר וכמעט רק את החלקים הקיצוניים, כשאולי היומיום אינו כה דרמטי. והשלם הוא משהו אחר לחלוטין. אולי קצת פרוזאי, אולי פחות מלא ריגושים. אני מפנה מקום ומבטיחה מבטיחה לא לרשום לפורום כאן, או לפורומים אחרים בהם את משתתפת שום הודעה לעולם. לא משנה מאיזה מקום זה בא. הבטחתי ולא קיימתי, וזו הייתה טעות שחזרה על עצמה. חלקתי בטיפול את מה שקרה כאן, וגם סיפרתי על כך שהעליתי את הנושא בטיפול. ולא רק בו. שיתפתי גם אנשים אמיתיים מעולמי ב'מה שקרה 'כאן'' והתייעצתי איתם. לא אפרט את שנאמר לי. ואני מבקשת - לא לפתות 'אותי' לכתוב או לענות גם במקומות אחרים. לא 'לדאוג' 'לי' ולחפש 'אותי'. לא מאמינה על עצמי שאני בכלל ממשיכה להיסחף לדיון הזה. וסליחה - הטיחו בי לבנה היום בעוצמה. עניין מציאותי פעוט שכזה. אסיים בזה. אתנצל גם בפניך, אודי, על שביקשתי והבעתי משאלות. אחכה שההודעות פשוט יעברו לאחור. שיעברו כבר. סוריקטה

04/07/2019 | 14:10 | מאת: אביב 22

כמה קל לזרוק על השני ... אני אלרגית אלייך ????או אולי ההפך ... איפה בעולם הזה אמרתי כתבתי רמזתי שאני אלרגית אלייך... להפך את היא זאת ששאלה/אמרה לי משהו וכשעניתי כתבה לי מבקשת שיניחו לי כאן ושם ...... באמת די!!!!נמאס לי שאת מטיחה בלי סוף אשמות .. אני לא מלאך אבל במשך מעל חודשיים אני מנסה להבין מה את רוצה שאני יעשה . שכתבת לי שם ועניתי לך שבתחושה שלי את מצפה שאני יעלם כי רק אז יהיה לך מקום ענית לי שלא ...... אז באמת ,את יכולה ורצוייה כאן וכנ"ל אני אין בעיה פשוט לא לקרוא או להגיב אחת לשנייה... ושימי לב סוריקטה שהמילים שציינתי שנכתבו עלי הם לא רק ממך ..... ובאמת די !!!!!!! שמעתי מספיק כמה אני איומה ומרושעת באמת שהסבלנות שלי נגמרה ... כתבתי לך שם כי חשבתי שרק שם תאמיני למה שאני כותבת כי כאן תאשימי אותי בניסיון לסנוור את אודי מה שמונע ממנו לראות אותך ..... תפסיקי לחפש אשמים כל הזמן .....ותהיי את כולך עם הרצונות שלך . וכן ...כרגע אני לא סבלנית ולא נחמדה ומבחינתי חצית גבול ..כי השיח הזה התנהל כבר שם בחופש כשאת זאת שפנית אלי ....אז ביקשת שאניח לך מניחה לך מה את רוצה עוד ..... ממני מה ?????? ומה אמרו לך שאני נוראית שהורגת וחונקת אותך . מה ??? באמת זה רק מראה כמה מה שכתבתי נכון קונפליקט כואב כן .. ברור .....ולא לא גורשתי אני מאוד מאוד רצוייה כאן מאוד 😢😢😢

04/07/2019 | 14:57 | מאת: אביב 22

בבקשה אני יודעת שאתה לא גונז הודעות ...וסליחה שמבקשת וסליחה שכתבתי את מה שכתבתי כאן .... פשוט נגמר לי ולא חשוב עכשיו כלום ....הכי טוב לי כרגע בנעלי הבית הישנות שלי ....רחוק מכאן קרבן או לא קרבן אשמה או לא אשמה ... יש מקום אין מקום דייייייי.....בבקשה דיי וסליחה

הי אביב, הי סוריקטה, בין אין גבולות לצמצום עד כדי חוסר נראות יש עוד המון אפשרויות. מקווה שיתאפשר שיח. זה חשוב. אודי

05/07/2019 | 07:41 | מאת: אביב 22

שיח מבחינתי כרגע הוא בילתי אפשרי ....לא עומדת יותר בנדנדה הזו ... יש דברים שאתם לא יודעים .היו נסיונות שיח גם לא כאן ,הייתה קרבה לרגע ואז שוב ...דחיפה של תניחו לי ... אני לא עומדת בזה גם אם הקשר הזה מאוד חשוב ויקר לליבי. היום אני מבינה מה הרגישה המטפלת הראשונה שלי בנדנדה הזו שלי איתה ....זה מתיש וזה מכאיב ...אני פשוט לא מסוגלת . אבל מסכימה אתך שיש עוד גוונים אפשר לחיות יחד זה ליד זו בלי שיח ובלי קשר .. כי כרגע הקשר הזה לא אפשרי ...הוא מביא את כל אחת מאיתנו לקיצון השני פעם חסר גבולות פעם נמחק .. זה לא מקום טוב לאף אחת מאיתנו ...הסכמה של שלום הדדי ללא קשר נראה לי הדבר הכי יעיל במקרה זה .

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע. נשוב וניפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, אודי

01/07/2019 | 19:15 | מאת: שירה2017

הי אודי, מקווה שנהנית וחזרת מלא באנרגיות טובות וחדשות. בפעם הראשונה מאז שאני כאן חשתי געגוע לנוכחות שלך וחיכיתי שתחזור. אבל זה לא היה געגוע נואש. כבר חודש שלא קיימתי פגישה עם המטפל, מאז התהום שעמדה מולי כשלא נענה לאותה קריאה מיידית ונואשת לעזרה משהו בי נשבר. מתחושת הבגידה שלו והאבל הקצר על אובדן הקשר עברתי להגפת כל התריסים. לא מרגישה, קהת חושים, מרוחקת מהפנים, מגבירה תפקוד חיצוני, מתישה את עצמי בעשייה מתעלמת מהכאב ובורחת מעצמי. עכשיו הבנתי איך בדיוק עובדת דיסוציאציה. התעלמות של care taker מהמצוקה, תהום הלבד, כאב נוראי וניתוק. מאז קשה לי להתקרב אליו, למרות שהוא דורש בשלומי ומציע לקיים פגישה פעם בשבוע. הרגשות שלי כלפיו נעים בין זרות לתעוב והכל נראה לי כמו זמן אבוד. כתבתי לו שכשהזעם יהפוך לגעגוע אולי אצליח לחזור. אצלי בינתיים היכולת שלי להתנתק מעלה תהיות: האם אני יכולה בהחלטה להיות "בסדר"? האם הכל היה לשווא? האם נכשלתי בלהיות מטופלת? ועוד... על כל השאלות עולה לרב התשובה "כן". ואם כך, איפה זה שם אותי? תודה שירה

הי שירה, גם אני התגעגתי. כעס כתגובה לפרידה (ובעיקר כזו הנחווית נוטשת) הוא טבעי. זה קשור לאופן בו למדנו להפרד כילדים קטנים, כמו גם לנוכחות העקבית והמהימנה של המטפל. אני מקווה שהאמון ביניכם יוכל להשתקם. אודי

03/07/2019 | 05:28 | מאת: סוריקטה

הי שירה, כל כך הייתי רוצה לתת לך מילים חכמות ורכות. כל-כך, ואיתן, כמו שאנחנו יודעות להזדהות לעומקי העומקים (אולי) זו עם זו, וכמה שזה מרגיש פגיע ונואש, יש בי משאלה שיהא זה המטפל שנרגיש מולו קירבה ודיוק כאלה, שיהא זה, פה, מכולם, אודי. וזה מרגיש לי, לי, מתפספס בענק כל הזמן. פספוס כזה, כמו שמשתמע לי שאת מתארת מול המטפל שלך. הסימביוזה הזאת, אולי זו שאנו מבקשות. הזעם הכמעט בלתי נישא שנוצר נוכח המציאות והנפרדות. כמעט כמעט בטוח שיש כאן רכיב משמעותי ביותר של קנאה. בסיכוי גדול שהוא איכשהו מוסווה, ולעתים מוסווה ממש מצוין, בעיניי, ואולי אפשר לנסות לגלות איפה הוא. וגם אולי לאתר היכן אנו מנסות באופן אלים לחלוב 'שד ריק'. בכל אופן, (מזכירה שאני סוג של התאבדתי מכאן, שאיני ראויה כאדם ואין מקום לכאב שלי) - המון תודה על הניסיונות, שירה. המון תודה על האופן השונה / הצדדים האחרים שאת מביאה עצמך לכאן מאז, מה שאני קוראת לו, הפרגמנטציה. מקל עליי כשכותבים על המצב ופחות מתוכו, כי אז, לפחות עבורי, זה פחות מדבק. מאד מאד מעריכה את הכוחות שגייסת ומגייסת. ואני זוכרת היטב איפה את חלשה. ומאד מסייע לי לראות גם איפה את חזקה. בעקבות הודעה קודמת שלך, שאלתי את המטפל שלי מה עושים כשנמצאים בתוך חגיגה דיסוציטיבית ברמות של עיוותי ראייה ודיסאורינטציה וכל המילים המסובכות שאני נוטה לרשום באופן חוזר. אין לי מענה. אבל חלק מהתשובה הוא בהיות באופן כללי במצב שמקטין הסתברויות ליפול לשם. מטפל בחופש ועוד בעיתוי שהוא כנראה ממש לא משהו מן הסתם לא עוזר לזה. באסה לאללה. ועוד משהו - כשאני חושבת על זה - הכתיבה כאן מראש שמה אותי לפחות במצב של ריכוז לא רגיל. לא משהו של היומיום ושגרה. ורק כשאני ממש לבד. ממש ממש לבד. שלך, סוריקטה

03/07/2019 | 19:42 | מאת: שירה2017

שוב הצלחת במילים חכמות ורכות וכל כך מדייקות גם את החוויה שלי. תודה! אני חושבת שלא השכלתי להבין עד הסוף מהו מטפל, הפער בין המקום הבטוח לכאורה והמילים על אכפתיות לבין המציאות, שבה הכל מדוד, קשים לי מאוד. הנסיונות שלי להיות כאן התחילו מדאגה שלי להעלמות שלך ואין לי מושג איך התגלגלו הדברים ולאן... כואב לי על אביב שמרגישה' שאיבדה את המקום ויותר מזה שגורשה מכאן והייתי רוצה שנעזור לה לחזור ולמצוא את מקומה מחדש. שלך שירה

01/07/2019 | 15:43 | מאת: .במבי פצוע..

הי לכם.. מממ.. אין לי כל כך מה לומר.. אולי רק להנכיח את עצמי ?? ... גם לי לא ברור כל כך למה כותבת הודעה זו.. מוזר.. כן יש לי צורך לכתוב.. במבי.

הי במבי, שמח לנוכחותך. אודי

03/07/2019 | 05:32 | מאת: סוריקטה

במבי, שתיקה מעל פני השטח. לא בטוח שהיה שקט באמת. סוריקטה

30/06/2019 | 10:23 | מאת: mika

הי אודי, אני שיקרתי לפסיכולוגית שלי. ואני פוחדת שאם אספר לה היא לא תבטח בי יותר.

01/07/2019 | 05:52 | מאת: סוריקטה

הי מיקה ובוקר אור, היית רוצה לפרט, אולי נבין באופן מורחב יותר במה מדובר? אם כי, אולי לא בהכרח דווקא כאן, אלא להחזיר גם באומץ לטיפול. וגם לדבר על תחושת החשש שבאה בכפיפה אחת. זה, כנראה, מהדברים שאולי חשוב יותר לספר. אולי יש פה איזה לב עניין? סוריקטה

01/07/2019 | 17:39 | מאת: טליה.

היי מיקה, לטעמי, זה מאוד תלוי במה שיקרת לה. לכולנו יש שקרים קטנים... גם אני לא תמיד אומרת למטפל את כל האמת, אז מה????, אני לא רואה בעיה בכך. וגם ניראה לי שפעם שיקרתי כשהוא שאל אותי איזושהי שאלה. אבל זה באמת שתלוי בך, איך את מרגישה עם כך... את יכולה לבחור להעלות את הנושא מולה אם זה מציק לך ולראות כיצד תגיב. יש דברים שבחרתי במודע שלא לספר למטפל. וזו זכותי המלאה... לפי דעתי, ממש לא חייבים לספר למטפל הכל. זו בחירה שלך מה לספר ומה לא.

הי מיקה, תתחילי מלדבר על הפחד שלך... (ורמז: תבדקי את מידת הבטחון שלך בה...). אודי

30/06/2019 | 09:31 | מאת: NOT_FOUND

בת 36, מגיעה מרקע קצת מורכב ואני אחרי לא מעט התמודדויות לא שגרתיות לטוב ולרע. נשואה כשנתיים ועם גירושים שצפויים להסתיים בעתיד הקרוב מאוד. אחרי שכל חיי הכרתי המון אנשים, גם בחו"ל והיו לי קשרים מעניינים מכל מיני סוגים וגם לא מעט בדידות, לאחרונה הגעתי לרופא נשים פרטי כדי לקבל תשובות חד משמעיות לגבי מצב רפואי בו הייתי נמצאת ובקופה לא הצלחתי לקבל מהרופא הנכון תמונה ברורה. אצל הרופא הפרטי השירות והטיפול היה נגיש, יעיל ואנושי מאוד, שזה לא מובן מאליו בעולם הרפואה. בנוסף, הרופא היה רגיש להתמודדויות הכרוכות במצב בו הייתי וגם במשך הטיפול. הוא הצליח להבין אותי ודברים אינבידואליים אצלי בלי שאמרתי שום דבר על חלק מהם, בעצם רוב היחס היה כלפי הדברים שלא נאמרו. הוא אפילו עשה דברים קצת פחות אתיים כדי לוודא שאקבל טיפול זריז יותר וקל יותר בשבילי לעבור את התהליך הרפואי הנחוץ. בעצם נחשפתי פה למציאות שהיתה חסרה לי בחיים כבר המון שנים של אדם שאנחנו בשיתוף פעולה שעם דיבור ובלי דיבור נוצר תקשורת יעילה. קצת לא נוח לי עם ההערכה הענקית שנוצר אצלי ביחס לרופא. כמובן שלגיטימי ביותר לאהוב כל אדם ובמיוחד אדם כל כך תורם ומעניק. וכמובן ששיתוף הפעולה הציל אותי וזה ראוי לתשומת הלב המיוחדת ליכולות שלו. ובכל זאת אני עדיין רשמית נשואה וזה איש מקצוע שבגלל האתיקה כנראה מנוע בכלל ליצור קשר אישי, אם כי אם היה רוצה אז היה בטח עושה את זה. אני מבינה שהרבה נשים אוהבות את הרופא נשים שלהן אם הוא אדם נעים ומכבד. לי זה תופעה אחרת, היו לי די הרבה בני זוג כאלה ואחרים לפני שהתחתנתי ואני לא אדם של סטוצים ופשרה על אתיקה מקצועית. ובכל זאת אני נוטה לרצות להבין מי האדם שבכזאת קלות וזריזות השלים לי המון חסכים אנושיים מהותיים כל כך, הרי אלה דברים שאני באמת צריכה. צריכה דם כזה בחיים האישיים וזה קצת תסביך כי היחיד שהצליח לעשות את זה עד היום אוטוטו לא יהיה כי מבחינה רפואית זה יסתיים.

שלום לך, זה די מובן: אדם רגיש, שהקשיב, הבין, התגייס ועזר לך - מזמין יחס אוהב. אין טבעי מזהזהי אילו פונקציות פעלו כאן, וחפשי אותן אצל בני הזוג הפוטנציאליים שלך. אודי

25/06/2019 | 05:59 | מאת: סוריקטה

אני פשוט רוצה להגיד בוקר טוב. ללא תלונות מצדי. ללא הפגנת התייסרות. לנוח ממושקעות רגשית יתרה. לנוח מהקשבה וניסיון לריכוז יתר. לנוח מחפירות. מנושאים טיפוליים גרידא. פשוט כזה. לנוח ולהניח, ובקצב שלי. במרחב שלי. בוקר טוב. סוריקטה

01/07/2019 | 18:56 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, קליל כמו נוצה הפשוט הזה, והקצב והבוקר שלך. חייכת אותי, שירה

הי סוריקטה, בוקר אור ועורב טוב! אודי

03/07/2019 | 05:31 | מאת: סוריקטה

ל י ל ה ט ו ב

23/06/2019 | 15:32 | מאת: NOT_FOUND

שלום, המטפל הזוגי שלנו (פסיכולוג), המליץ לי להתחיל לקחת לתקופה ניסיון של 3 חודשים, כדורים שלטענתו יכולים לעזור לי כי אני סובל מסוג של חרדה. אם אני זוכר את המינוח המקצועי, יש חומר שמופרש אצל בני אדם (סרטנין) שלפעמים מופרש יותר מדי או פחות ואז בעצם גורם לחרדה. והכדורים למעשה בעצם מאזנים את זה. לטענתו הכדורים יכולים לעזור או שלא, אבל רק אחרי כ- 3 חודשים אפשר לדעת אם הם משפיעים על אדם ספיציפי. השאלה שלי האם זה נכון מה שהפסיכולוג אומר? הכוונה האם אדם שהאיזון של הסרטנין אצלו תקין הכדור למעשה לא ישפיע עליו או שזה לא משנה, לכדור עדיין תהיה השפעה והוא יעשה משהו לאותו אדם שנוטל את הכדורים למרות שאיזון הסרטנין אצלו תקין לחלוטין? מקווה שהסברתי את עצמי נכון, תודה לעונים.

שלום לך, בגדול - כן. ציפרלקס זו תרופה שאכן מגבירה את כמות הסרוטונין הזמין במוח (לא אכנס למנגנון המדוייק, לא רלוונטי...) וההשפעה מתחילה בערך לאחר חודש של נטילה סדירה. כמו כל תרופה - לא כולם מגיבים. בכל מקרה, כל ההנחיות וההתוויות צריכות להינתן על ידי הרופא שלך, אליו המטפל מפנה לצורך קבלת המרשם. אודי

23/06/2019 | 12:33 | מאת: NOT_FOUND

שלום אני צריכה לטוס ל10 ימים למרוקו ואני מרגישה קושי רגשי מן חרדה של לחץ לא לראות את הבת שלי והיה לי קשה איך זה ירגיש לי אחרי הזמן הזה יסורים ופחד מתחושה של ההרגשה שלפעמים אני רוצה לוותר אבל אני לא מעוניינת לוותר לעצמי ולדעת להתמודד מול הרגשות הקשים שעולים לי רציתי לדעת איך אפשר לעזור לי בדיאלוג הפנימי שלי לצלוח את הקושי ולהנות מהטיול תודה רבה

שלום לך, בת כמה בתך? אודי

20/06/2019 | 07:08 | מאת: אביב 22

כתבת לי שחלקים מתים סוגרים שיח .... נכון אולי כרגע זה עדיף ...ובכל זאת כותבת כאן ולא למטה ..(למרות שהגבתי שם הבוקר ) כי משהו בי עוד נלחם לנסות לא לוותר להחיות את מה שמת . אבל האמת שמת הוא מת הוא מת..... אין לי ספק שהניתוק הזה בן ההגיון לרגש מאוד בולט אצלי כרגע . בהגיון מבינה הכל .. מבינה על מה זה יושב אצלי מבינה את השיח שהיה כאן ....ברגש זה לא היה שיח ..כשסנופקין נתנה את הדוגמא על הזוג מהמציאות היו מי שענו לה שכאן זה לא המציאות ...נכון אבל מאחורי השם והמקלדת יושב אדם...והאדם הזה בעולם הרגש שלו היווה קליעה למטרה. מכיר את הסיפור על הגדר והמסמרים ...אז כן המסמרים הוצאו על ידי ...עקרתי אותם מתוך ההבנה מתוך ההגיון .. אבל הפצעים החורים נשארו וככל שחולף הזמן הם לא נרפאים ...חלקם אף נמקו והאברים מתו .. לא מרגישה שמסוגלת לשתף כאן במה שכואב כי אולי יאשימו אותי שאני מקיאה לא מסוגלת לפתוח הודעה ואני עושה זאת כשסגור כאן כמו גנב כשאיש לא רואה כי יאשימו אותי בלקיחת מקום ועוד ועוד .... יש מי שיגיד קרבן יש מי שיגיד שהכל היה נכון וזה עניין של גבולות וריכוז של יישות אחת ....בקיצור אודי תחושת השייכות שלי לכאן מתה .....ומה שכרגע משאיר אותי עוד מסתובבת סביב המקום הזה זה ניסיון שלי עם עצמי לרפא את הפצעים ....לא להרגיש כמו מי שגורשה מכאן שנאמרה לה לכי כי אם מי שהולכת מכאן מרצונה המלא ...וזה כנראה לא יקרה ...כי האמת והיא כואבת גורשתי מכאן ...וחלקים ממני מתו בבעיטה הזו .... אותם חלקים שמתו כבר פעם בעבר ....ולא כאן ...והכל מתערבב בכאב אין סופי ... אז אולי אני סוגרת שיח....ואולי לא היה כאן שיח מעולם .. אבל האמת אודי שפשוט כואב ברמות שאני אפילו לא יכולה לתאר .....

01/07/2019 | 18:55 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, מאוד כואב לקרוא אותך, מלאת העוצמה ההודעה והדימויים שאת משתמשת בהם מעבירים את עוצמת הכאב. עצוב שאת מרגישה לא שייכת ושאינך יכולה להביא לכאן את הכאבים שלך. יותר מאשמח שתמשיכי להיות כאן אפילו בלבטים אם להיות כאן. תחושת הגירוש שאת חווה קשה מנשוא ואולי אם תנכיחי את עצמך לאט לאט תוכלי להקל על התחושה הנוראית הזאת ולו במעט. כמוך, גם אני חווה את הפער הבלתי נתפס בין ההגיון לרגש. איתך, שירה

הי אביב, עצוב לקרוא את הרגשתך. חשוב לי להבהיר שאת רצויה כאן מאוד, את חלק חשוב ובלתי נפרד מהמקום הזה. זה שיש קונפליקט מכאיב - לא אומר שגורשת. אודי

02/07/2019 | 06:24 | מאת: אביב 22

אם לא תגיב הבין ... אוקיי מסכימה שאת תחושת הגרוש אני מרגישה לא נאמר לי במילים לכי מכאן... אחרי יותר מחודש כתבתי הודעה ... כתבת לי את בסדר ,המילים האלה גררו תגובות מה שכיווץ שובאת הלב הרי כשהאשימו אותך בעצם הטענה הייתה שאני סינוורתי אותך הפרעתי לך את הראייה... אז בום ללב ....אולי עוד פעם עשיתי משהו בילתי נסבל . אחרי זמן ניסיתי להשתלב בשיח שהיה כאן על מטפלות....בום ללב את מרכז העולם ...מה שמאוד הזכיר את האשמות הקודמות ניסיתי שוב ניסיתי להזכיר לעצמי שאני זאת שנותנת כוח למילים ואז באותו שירשור לא במכוון אלי קיבלתי בדלת האחורית "להגדרת גבולות. באדם ובקבוצה, אולי בתוך נורמה מסוימת". עוד בום ללב תזכורת אל תשכחי את חוצה גבולות תיזהרי במה שאת כותבת .. והיו עוד דוגמאות .. שממש לא בא לי להכנס אליהם.. אז סליחה שבתוך הקונפליקט הכואב הזה שהוטח בי ולא היה שם ממש שיח ....יש לי תחושה של עדיף שתלכי מכאן לרוביינו יהיה שקט ממך.. את האמת אודי אם לא הייתי מכבדת אותך הייתי מוחקת לגמרי את השם הזה...כרגע המקום הזה רק גורם לי לכאב . אשמח לשמוע את הראייה שלך או תובנה מה אני אמורה לעשות ...קונפליקט אמרת ? ותודה אודי תודה על הסבלנות ....

שלום חברות וחברים, יוצאים להפסקה של מספר ימים ונשוב לפעילות בעוד כ-10 ימים (בראשון הבא). שמרו על עצמכם, אודי

20/06/2019 | 08:11 | מאת: שירה2017

אודי יקר, לא הספקתי להפרד. מאחלת לך נסיעה טובה, מאתגרת ומהנה. שולחת לך את היצירה העוצמתית הזו, ממש כמו הטבע https://youtu.be/yt08wz6KqM0 שמור על עצמך, שירה

הי שירה, תודה :-) אודי

אודי יקר, אמרת שזה כמו הפנוזה..כנראה. כמה עוצמה. תמיד חשבתי שאני פוחדת מקרבה ואולי לא ראויה לאהבה, לאף אחד וכו' לא ממש הבנתי למה. גיליתי תובנה מאוד מאוד חשובה...של רגשות קשים כלפי עצמי (לא רציונאליים) ובגלל זה אני חושבת שאי אפשר להתקרב אליי...היא אומרת שבפוסט טראומה כך חווים ומעולם לא חשבתי שזה המקרה אצלי...בכל מקרה תובנה חשובה...ורציתי לומר שסוג כזה של טיפול מאוד מאוד עצמתי וחשתי ממש הכל!!!! וכאב לי הראש בעצמה חזקה תוך כדי ואחר כך נרגע ..נשמע לא הגיוני אבל כן, זה מדהים....רוצה גם לומר לכלם שזה טיפטל מומלץ למי שלא מצליח רק בדינאמי ושיחות או קוגנטיבי התנהגותי. זה כלי חשוב...ובנוסף לאחל לך שתסע לשלום ותשוב אלינו בכוחות מחודשים. וטוב שאתה יודע לקחת פסקי זמן. מעריכה, מיכל

מיכלי מאמי איזה כייף לקרא אותך מלאת אנרגיות חיוביות.. מלאת כוח..וואווו.. מקסימה ותובנות מאוד חשובות .. גרמת לי לחיוך....לשלום.. נהדרת אוהבת חטולית

הי מיכל, זו נשמעת חוויה משמעותית מאוד, ואני שמח על כך. תודה על האיחולים! אודי

19/06/2019 | 11:46 | מאת: ינשוף

לא מצליחה לקרוא ולהבין לא מצליחה לעקוב לא מבינה את המילים שנכתבים כאן עצוב לי. כל כך עצוב לי מרגישה בחוץ ושלא מתאפשר לי להכנס בפנים לא מצליחה להתחבר לכאן ובכלל לא מוצאת את עצמי באף מקום כן מבינה שאתה הולך אודי לקצת זמן לחופש- תהנה...

19/06/2019 | 18:21 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה שלי לפעמים קורה שלא מבינים שלא מתחברים..יש כל מיני תקופות גם לי לא תמיד קל להתחבר למה שקורה כאן ולמה שכותבים כאן אפילו לא תמיד מבינה מה רוצים להגיד מעופפת קוראים לי בזמן האחרון אז כן הייתי גם מאוד מוטררדת אולי גם את מוטרדת וקשה לך להתרכז ? בואי מתוקה 🤗 קבלי חיבוק עדין את לא לבד.. אוהבת חטולית

19/06/2019 | 19:03 | מאת: אביב 22

כל כך מבינה כל כך מרגישה כמוך חיבוק

הי ינשוף, מקווה שיימצא לך המקום הנכון, גם כאן. אני אכן אהיה בחופש בשבוע הקרוב ואחזור ביום ראשון הבא. אודי