פורום פסיכולוגיה קלינית

42826 הודעות
35476 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.

בת 51 לאחר שנים של טיפולי פוריות. מחפשת המלצה לפסיכולוגית שמתמחה בטראומה מורכבת מהילדות ובטיפולי פוריות : אמהות מאוחרת.מאזור המרכז.תודה.

שלום דנדן, צרפי כתובת מייל ותוכלי לקבל המלצות ישירות לשם (איננו ממליצים כאן שמית). אודי

19/08/2019 | 14:54 | מאת: ניקול123

שלום, השאלות לא בהכרח קשורות אחת לשנייה אבל אשמח לקבל תשובה על שתיהן. 1. למה מטפלים מסוימים מעדיפים לשלוח הודעות SMS ולא להשתמש בווטסאפ? 2. עכשיו כשהיא בחופש שלה, לא טוב לי. אני מוצאת עצמי בוכה כמו ילדה קטנה על זה שהיא לא כאן. לא חושבת שקרה לי דבר כזה כמישהו אחר מבני המשפחה, חברים או כל מכר טוב אחר היה בחו"ל או בחופש או משהו כזה. מה קורה כאן?

19/08/2019 | 22:31 | מאת: אביב 22

הי ניקול קודם כל ברוכה הבאה ויכולה לומר לך שאישית אני גם מעדיפה sms יש בו משהו יותר מרוחק יותר מוגדר ואין את העקוב אחרי שגורם לאובססיה. בקיצור אני מעדיפה לכתוב לה בסמס ושתחזור אחי כך

19/08/2019 | 22:44 | מאת: חטוליתוש

היי ניקול יכולה להעלות השערה שבהודעות sms אין תמונה מזהה כמו בווצאפ..יכול להיות אולי משמעותי למטפלת....כך לפחות נראה לי לשאלה השניה..היא חסרה לך..את מתגעגעת אליה כי החסרון שלה מורגש חטולית

הי ניקול, 1. מאותה סיבה שגם לא מטפלים מעדיפים SMS על פני ווטסאפ.... 2. זה טבעי להרגיש כך. זו תגובה לפרידה. אודי

אני חיילת כרגע בצבא עם כאבים בפרקים והגב והרופא יחידה לא עוזר לי ואני חושבת שהוא חושב שאני ממציאה ושלח אותי לקבן וראיתי שאבחן אותי עם administrative purpose encounter מה הכוונה??

שלום לך, למיטב הבנתי המשמעות היא שהפגישה נועדה למטרה אדמיניסטרטיבית (למשל, מילוי הפניה או משהו כזה, ללא התערבות או בדיקה). אודי

19/08/2019 | 12:48 | מאת: חטוליתוש

התחבטתי המון אם לכתוב או לא לא פשוט לי לבוא ולהודות שכן... קראתי אותך מיכלי מההתחלה עוד למטה..ועד הכותרת האחרונה שלך מוכרחה להודות שאת צודקת ..יותר מצודקת לגבי החששות שלך ! נכון אף אחת מאיתנו לא היתה רוצה ! ...קשה לתת לבן...לילד ..שלנו ..להיות שם עם מישהי שנפגעה..לקח לי זמן להודות שגם לי שהסיטואציה הזו הבן שלי כן היה במקום הזה עם מישהי שנפגעה ..! הוא היה כל כך מבין וכל כך איתה עד שהלך לאיבוד איתה !! היא התגלתה כשקרנית לאורך כל הדרך..שיקרה על ימין ושמאל..הם גרו בנפרד..בבית שכור ..שאני עזרתי להם לנקות אותו..למרק אותו...כל שבוע הייתי מביאה להם קניות לבית ..פירות ..יררות..בשרים..דגים ומה לא ! לא ראיתי על פני השטח את הדברים לאשורם..לצערי הייתי תמימה מידי וסמכתי על הבן שלי בלי לבדוק... אחרי 9 חודשים הבן שלי הגיע הביתה עם פנים נפולות מעצב ולא ידע אייך לשאול אותי ..מה עושים כשאין כסף לקיום ? לא חשבתי פעמים ואמרתי החדר בבית פנוי בוא הביתה...לא ידעתי שגם היא כלולה בעיסקה אבל נתתי להם לגור אצלי... לאט לאט התחלתי להבין ש..היא..לא רק שיקרה לו לאורך הדרך אלה גם סחבה ממנו סכום אגדי של 50.000 שקלים ולכן לא יכלו להמשיך שם... כבר לא מדברת עם התכונות הנוספות הדוחות שלה...רק חשבתי אייך לגרום לו להפרד ממנה..כי כבר הגיעו מים עד גועל נפש.. הדברים התפתחו בכיוון הזה לבד..הוא התחיל להבין לתוך איזה בור עמוק ונורא נפל ...גם כל החברה שלו..ישבו לו על הראש עד שפקח עינים... והם נפרדו תוך חודש ימים מאז שגרו בביתי... בזה עדיין לא הסתיים הענין כי ברור שלא יכולתי להשאיר את הבן שלי לבד ..הוא את הלקח שלו למד כל כך טוב שהפסיק להאמין באנשים...וגם לא האמין בנשים יותר... לקח לנו שנתיים עד שראינו אותו יוצא מהבוץ הזה ...וכמובן לא לבד.. לימים הוא נישא ..לא כל כך מרצון אלה מתוך שרצה להקים משפחה..אך מעולם לא חזר להאמין ...עד היום הזה..נשארה לו שריטה טבועה בראש ובנשמה על מה שקרה מיכלי תודה ..המון תודה שנתת לי את האומץ לכתוב את הכאב הזה כאן מבינה אותך כל כך מתוקה שאת וגם במבי אהובה גם אותך מבינה.. החרדות האלה קשים ולא מרפים אני יודעת ...תלחמו על מה שנכון לכן..גמני עשיתי זאת ובשורה התחתונה רק אומר כך . האם אני שונאת אותה על מה שעשתה ?? לא.. אני מרחמת עליה..רק זאת ולא כל נפגעת תעשה מה שעשתה לבן שלי..ישנן המוני נשים נפלאות שהקימו בית והן כן דוגמה טובה חפשו אותן וממני בייי תודה שקראתן והייתן כאן אוהבת חטולית

הי חטולית, אכן אמיץ מה שכתבת. אודי

21/08/2019 | 08:05 | מאת: אביב 22

חטולית מתוקה אמיץ כואב ולא פשוט כן יש הרבה נפגעים שהם גם פוגעים בזה אין ספק. אבל כמו שכתבת לא כולם ולצערי לא רק הם ....בני האדם זן לא פשוט.. אבל יש גם טובים ואחרים :)

19/08/2019 | 10:17 | מאת: .במבי פצוע..

אודי הי, נראה לי שאני קצת בבלבלה... אני שמה לב שהגבתי אתמול להודעתה של אביב ואיכשהו כתבתי בהודעה גם לך ,למיכל לסוריקטה,לשירה ולעוד אולי..? משהו אצלי פחות מפוקס... אתה יודע אודי? אמא צביה לקחה חופש של שבוע אבל היא פה בארץ והחופש שהיא לקחה זה בגלל שהיא כותבת ... היא גם אמרה לי שכשנחזור ונפגש היא תרצה לדבר איתי בעניין מה שהיא כותבת.. אם הבנתי נכון,אמא צביה כותבת מאמר ורוצה להכניס אותי כדוגמא למשהו...???? אם הבנתי נכון אז היא רוצה להראות לי ולקבל את רשותי לכך.. היא כבר אמרה שתשנה פרטים שעלולים לחשוף אותי... ניסיתי להרגיע אותה ואמרתי לה שאני יודעת איך הדברים מתנהלים .. שקראתי כבר יותר ממאמר אחד ..:) מורכב לי אודי... מצד אחד אמא צביה בחופש וזה קצת מערער.. מצד שני ,אני יודעת שבאיזשהו אופן היא עסוקה 'בי' ( היא עסוקה במאמר /ספר שלה) ויש בזה משהו שמרגיש שהיא חושבת עלי כל הזמן..( למרות שאני יודעת שהיא עסוקה במאמר/ספר ואני רק הכלי שהיא משתמשת בו) מורכב... ומעניין אותי וגם מפחיד,מלחיץ ,מכניס אותי למתח העניין של איך היא תשנה את הפרטים שעלולים לחשוף אותי... איך היא תציג אותי..????? הרי דרך זה יש לי אולי אפשרות לבדוק מה היא חושבת ומרגישה כלפי... ואם היא תציג:" מדובר על מטופלת לא יציבה,רפת שכל, מכוערת רמת משכל נמוכה,מלוכלכת,מוזנחת שלעיניים שלה מבט משוגע...????? וואו..אם היא תכתוב כאלו דברים...... חבל שבכלל יצרתי קשר... קשר זה דבר כל כך מסוכן אודי... אתה יודע אודי שבילדות שלי הייתי כזו חצי אוטיסטית ? העולם החיצוני היה כזה רעשי רקע לחיים שלי... וואו אודי... לא יכול להיות שכך אמא צביה חושבת ומרגישה כלפי.... ואולי אני טועה..????? לך תדע...... בני אדם זה דבר סתום שקשה ואולי אפילו בלתי ניתן להבנה...??????

19/08/2019 | 22:36 | מאת: חטוליתוש

אז מה אם יש קצת בלבלות.. אף אחת לא נפגעה .. אולי אפילו מעלה חיוך קל..כן לפעמים זה אפילו נחמד ואמא צביה כותבת.. כמה נפלא.. את לא באמת חושבת שהיא תכתוב עליך את כל מה שכתבת שם..כי הרי כל כך ברור שאת ממש לא ..!! אני משוכנעת שאת טועה .. את כל כך נעימה ועדינה ..פשוט נהדרת ..ומקסימה כבר אמרתי ? המתח של...לפני..ומה היא חושבת ..מובן.. אוהבת חטולית

הי במבי, זה מפחיד לדעת מה באמת חושבים עלינו... וגם מאוד מפתה לדעת... חוויה לא פשוטה. (אני משער שהסך הכל יהיה טוב. מטפלים נוטים לכתוב על הצלחות :-) ) אודי

21/08/2019 | 05:42 | מאת: סוריקטה

הי במבי, הרגע מאד לא מפוקסת. מנסה... הרשי לי להאמין שכשמישהו כותב, בכתיבה נכנס עולמו ואולי קצת חלק מכל מה שהוא מכיר. אם זה מטפל, אז מטופליו בפרט. גם אם הכתיבה היא לא ספציפית על מקרה. ואת יודעת, וואלה, אותו דבר אפשר לומר גם על כל אדם אחר, בפרט מטופל והדמויות מעולמו שלו ובפרט מטפלי העבר והווה כחלקים ממנו. נחזור לכתיבה של אמא צביה - הייתי מניחה גם שהמילים לא תהיינה כמו המצחיקות-עצובות שרשמת, כי הכתיבה היא גם איכשהו גם פני הכותב ומעידה עליו. עליה. ועל אישיותה. מאמינה שהיא לא הייתה רוצה להחוות כבזה לבני אדם, למשל, אלא ההיפך. הפנטזיה שלך על הלך המחשבות של אמא צביה, היא פנטזיה שלך, ומעידה על מה שרץ לך שם בפנים ומתמקדים בזה. את כבר יודעת. אזכיר - אנחנו וגם אודי (עם שם ופנים) כותבים פה. סוריקטה

21/08/2019 | 23:32 | מאת: .במבי פצוע..

... לא יודעת כל כך מה לומר לכם.. העתקתי גם את הודעתי וגם את תגובותיכם.. כשאפגש עם אמא צביה בשבוע הבא אחכה לשמוע מה היא רוצה לדבר איתי בהקשר למאמר או הספר שהיא כותבת. תחילה,לפני שאקריא לה את הודעתי ותגובותיכם ארצה לקרוא אילו שינויים עשתה לגבי איזה טישטוש.. במילים אחרות איזה דמות 'הלבישה' עלי... אם 'הדמות' כלומר מה שאבין שהיא חושבת ומרגישה כלפי לא ירסק אותי אשתף ואקריא לה את התכתובות מפה... מפחיד ומלחיץ אותי ... שלכם, במבי

19/08/2019 | 08:47 | מאת: שירה2017

בואי בואי כל הזמן קוראים לי מבפנים. אחד הוא המוות. השני רוצה לעשות לי דברים. לגעת לי בגוף. לקחת את הגוף שלי. בואי. כמו מקצב הליכה. לפעמים אני מצליחה להמיר את בואי האלה בבואי צריך לעשות כך וכך. בואי נתלבש בואי נצא לעבודה בואי נבשל, נכבס, נהיה, את יכולה. בואי. כל יום גם בואי כזה. למה אני לא יודעת לבד למה הכל כמו מתוך צו פנימי. למה הכל כמו סרט ואלה הוראות בימוי. למה אין לבד בלי ליווי והוראות. זה מרגיש כל כך מנותק. כאילו אני נמצאת בתוך קרום או בועה שבתוכה בליל של קולות מתמללי מציאות, מדרבנים להרס וגם לעשייה שפויה, נכונה. ואני לא יכולה להתרכז בכלום, אי שקט נוראי, קוראת את אותו משפט כמה פעמים ועדין, עוצרת, לוקחת משהו לאכול ולא יכולה לנשום כי הבטן מתנפחת. אני לא יכולה לשאת את עצמי, התיעוב הזה מביא אותי אל הקצה. לשם. לשם. אני לא יכולה. אני רוצה להכות אותו לשבור את מעטה האדישות כדי לדעת שהוא מבין, להרגיש שהוא מבין, בגוף אני רוצה. אני רוצה לצרוח לנפץ דברים בחדר שלו לצרוח כל כך חזק לצאת משליטה עד שהכל יתפרק ועל השטיח שלו ישארו רק שברי חפצים ושברי אני. אחר כך הוא ינער את השטיח מהחלון והחדר שלו יחזור אל הסדר, בלי חפצים שבורים ובלעדי. אולי אז יהיה פתאום שקט.

19/08/2019 | 22:30 | מאת: חטוליתוש

בואי שבי כאן לידי אין צורך להרוס הכל וגם לא להרוס את עצמך את יקרה מידי כדי שלא תהיי עוד..מחשבה בלתי מתקבלת על הדעת מבחינתי קחי את ידי המושטת לך ובואי נלך אל הים הגלים ינעימו לך..וירגיעו.. אוהבת אותך יקרה לי עד בלי די.. חטולית

הי שירה, זכות הצעקה לך. אודי

20/08/2019 | 18:21 | מאת: סוריקטה

הי שירה, חולה, עייפה ושבורה, ומכולם לך חשוב לי לרשום - קוראת את הפנטזיה שלך, ומוצאת אותה מאד דומה לאלו שאני מכירה אצלי. לי יש ת'מילים האחרות שלי, אבל, לפחות כפי שאני תופסת את זה, הרעיון דומה. מאד. הרשי לי לתת מחשבה לפירוש שהייתי מציעה עבורי, וגם, אם תרצי, עבורך - הפנטזיה הזאת, היא כאילו לעשות מסע בזמן, להיכנס לחדר המיטות של ההורים (ואל תשאלי אותי איך הזוג הזה היה ככה ביחד) ולנפץ את הרגע. הרגע בו נוצרתי. פוף! והארץ הייתה תהו ובהו וחושך. זאת פנטזייה שהיא מאד בראש של הכל-יכולות שמאפיינת, בעיניי, את מי שעל הציר של האנורקסיה, כמי שנוצרה ומתקיימת מתוך עצמה. איכשהו נראה לי שהתיעוב קשור גם לאותו רגע מיני. |צעקה| לפני לילה טוב, סוריקטה

21/08/2019 | 23:45 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה כתבת שאת חולה... איך את מרגישה היום? מקווה שאת מטפלת בעצמך. תודה שהגבת קצת קשה לי לחשוב על הפירוש הזה, במונחים האלה, אבל יש בו המון עוצמה. מעולם לא הרחקתי לאותו הרגע או עירערתי עליו, ודאי שנמנעתי מלחשוב עליהם כעל ישות מינית, התיעוב קשור לכולי וכולי קרתה אז באותו רגע. אז אולי. שולחת לך בריאות טובה והחלמה מהירה. שלך שירה

היי אודי וכולם, עד כמה הקרובים אליכם מודעים לפגיעה? אז אצלי רק המטפלת יודעת הכל. הבעל מודע אבל לא יודע ממש ולא יודע מי הפוגע הוא יותר יודע על חבר שפגע בגיל מאוחר יותר. היא מעודדת ועודדה לספר לו או למישהו קרוב..כי כל עוד זה "סוד"בעיה... הבעיה שזה לא מישהו רחוק בכלל...שזה משפחה...שזה היה כשהייתי קטנה ונפסק פשוט ערב אחד וזהו....ושעדיין חייבים לכבד אותו. להיות שם עם הילדים שלי, שנפגשים כל הזמן...משפחה לא בוחרים. אבל להגן עליהם אני רוצה, לא בלאגן ולא ניתוק קשר...בעייתי. מה עושים?? האם באמת כשאחרים יודעים קל יותר??

מה יודעים..? אצלי ישנם רק דברים מסויימים שבעלי יודע..כי היה מסוכן מידי שידע הכל.. התגובות שלו היו קשות ..רצה לנקום על המעט שידע חטולית

הי מיכל, ההודעה עלתה פעמיים, אז אתייחס לאחת מהן (לזו): קל זה לא. ולכל אחת מהאפשרויות יש מחירים - חיצוניים ופנימיים. אבל אני חושב שבסופו של דבר, יש חשיבות רבה להיותו של עד לחוויה שלנו, ותיקוף לה. וזה מגיע מבחוץ. אודי

היי אודי וכולם, עד כמה הקרובים אליכם מודעים לפגיעה? אז אצלי רק המטפלת יודעת הכל. הבעל מודע אבל לא יודע ממש ולא יודע מי הפוגע הוא יותר יודע על חבר שפגע בגיל מאוחר יותר. היא מעודדת ועודדה לספר לו או למישהו קרוב..כי כל עוד זה "סוד"בעיה... הבעיה שזה לא מישהו רחוק בכלל...שזה משפחה...שזה היה כשהייתי קטנה ונפסק פשוט ערב אחד וזהו....ושעדיין חייבים לכבד אותו. להיות שם עם הילדים שלי, שנפגשים כל הזמן...משפחה לא בוחרים. אבל להגן עליהם אני רוצה, לא בלאגן ולא ניתוק קשר...בעייתי. מה עושים?? האם באמת כשאחרים יודעים קל יותר??

מיכל יקרה, איזו סיטואציה קשה... להיות עם הפוגע במפגשים ולהביא לשם את ילדייך, שהם אולי אחת מההוכחות שלך שניצחת אותו, שהוא לא הרס את חייך לגמרי. כמה כוחות את נדרשת לגייס, ואני מתארת לעצמי שבכל פעם המפגש הזה מערער מחדש גם אני חיה בסוד וגם אותי המטפל מעודד לשתף. מצד אחד אני לא מסוגלת, גם מפני שאני אדם מאוד פרטי ומופנם וגם מפני שאיני רוצה שיראו אותי באור של "הנפגעת" (לא רוצה לתייג את עצמי), אבל מצד שני אני מודעת לכך שהמון אנרגיות מופנות להסתרה הזאת וכמה קושי יש בהסתרה. לפעמים בא לי להכנס לחדר ולצעוק את זה. אני חושבת שאם את מסוגלת לשתף עוד, אפילו את בעלך עוד קצת (בן זוגי יודע), אולי עוד בת משפחה שמגיעה לפורומים המשפחתיים, אולי תצליחי להרגיש שיש עוד מישהו לצידך ואת לא לבד שם. אולי. ומיכל, מצטערת אם נפגעת מהתגובה שלי בקשר לבנך, לא היתה כל כוונה לשיפוטיות, אלא לתגובה כנה. מניחה שהתגובה היתה יותר מהצד של הנפגעת או אם הייתי אמא לנפגעת. ובכל מקרה, אין בתגובה כדי להפחית מעוצמת הקושי וסערת הרגשות שזה מעורר בך. שלך שירה

מיכל בעלי יודע לא את כל הפרטים אבל יודע ....ברגע שאני הבנתי גם הוא יודע ...החשיפה לא הייתה פשוטה אבל היא הייתה הכרחית ...אחרת מבחינתי זה לחיות בשני עולמות .. ושוב בסוד . במהלך הטיפול שיתפתי חברה קרובה .את אמא . אחות . בת דודה ....זה לא עשה את זה קל יותר כולן ענו לי אותו הדבר איך לא ראינו איפה היינו ...וזהו ...לא יכלו להכיל ואני הרגעתי אותן ואת רגשי האשם שלהם ....אבל אני די משתפת כשזה נראה לי מתאים ....מתאמנת על עניין הבושה וסטיגמה ורגשי האשם והמחשבה שאני פסולה ...זהו שאני לא !!!

הי מיכל, לשאלתך - לפי שעה, מספר מצומצם של אנשים מבוגרים בעולמי - קרבה משפחתית וגם מכרי ילדות - איכשהו יודעים. ואפילו בסך הכל לא מכחישים. זה אולי מסייע באופן מסויים לחשש פן לא יאמינו. גם כך, זה עדיין לא מספיק לי :-/ סוריקטה

19/08/2019 | 18:53 | מאת: סוריקטה

הי מיכל שוב, ... חשבתי על כך שאולי עצם היות הטיפול הנפשי בסוד גם מהווה קושי? ייתכן קשר? סוריקטה

18/08/2019 | 17:36 | מאת: מכל

לא יודעת כל כך מה לומר. שמחה שבאת, שאת כאן. תמיד יש לך פינה חמה אצלי בלב. וכן, נפרדות הפעם ממש ממש ממקום אחר. וגם אני חשבתי שלא אעזוב לעולם, אבל דברים ורגשות משתנים. ואי אפשר לדעת. וחוץ מזה היא פעם אמרה לי אז מה אם זה לתמיד? גם זה בסדר. כמה שתצטרכי אני כאן בשבילך. נותן ביטחון נכון??? וגם עכשיו היא הבטיחה שאם אצטרך תמיד אפשר לחזור. הדלת פתוחה. כמה טוב לדעת לא?? והמקום פה עם אודי נשאר על תילו! יציב! הכל בסדר וחוזר על מקומו בשלום.

19/08/2019 | 10:00 | מאת: .במבי פצוע..

מיכל הי, גם לי שמור מקום חם בלב אלייך.. אני מרגישה שאנחנו צועדות זו לצידה של זו כבר שנים לא מועטות.. מתפעלת לראות את תהליך הפרידה שאת עושה.. ...אולי גם אני אוכל להתנסות בתהליך מעין זה....????? נכון לעכשיו,פרידות נחוות אצלי כמשהו שנחתך,ללא תהליך.. אמרתי לאמא צביה לא פעם שאם הייתי צריכה לתת כותרת למאפיין אולי מרכזי בחיים שלי ,הייתי נותנת את הכותרת 'פתאום'.. הפתאומיות ..ללא כל הכנה .. אגב,אפילו הפטירה של אבי ז"ל לפני שנתיים וחצי היה בפתאומיות ..מדום לב.. אגב מיכל, בתגובה שכתבתי אתמול להודעתה של אביב אלי התייחסתי גם לקטע שלך עם בנך בהקשר למישהי שנפגעה מינית...

הי מיכל, המקום כאן יציב ועומד על תלו. בהחלט. אודי

אודי, האם התכוונת מה הייתי עושה אם בני היה נפגע?? הרצתי את זה בראש כל חיי...... אז גם אם הוא היה נפגע, דבר ראשון הייתי שולחת לטיפול, הייתי מכילה ואמפתית, ללא שיפוט ומספרת מנקודת מבטי. ורק אחרי שהיה מעבד הכל, וממש תלוי במצבו אם הוא מוכן לזוגיות אז כן. אבל אם הייתי רואה אותו מבולבל וצריך אוזן קשבת ועדיין לא עיבד הייתי אומרת שעדיין לא מתאים זוגיות. ברור שהייתי רוצה זוגיות בשבילו, מה חשבת? שלא???? אוףףףףףף ...אם הוא לא בטוב לא הייתי בכלל ממליצה שיכנס לזוגיות ככה!!!! מצטערת! עכשיו לענינינו הם לא חברים במובן חברות..הם מבלים יחד, הם ידידים. שוחחתי איתו והוא אמר שהם רק ידידים והוא מהווה אוזן קשבת עבורה, וטוב להם יחד. אז בסדר.. ברור שזה מלחיץ.. למה אתם כולכם מרגישים שאני רעה ושלא בסדר????? צריך להבין גם אותי שאני פוחדת...זה לא רגיל! אתן רוצות שכלם יתנהגו רגיל אבל זה לא!!!! זה תיק...וכל אחת פגועה אחרת!!! וזה מפחיד!! ועוד אין בניהם כלום אז ברגע שימשיכו אני מכירה את הבן שלי..הוא אוזן קשבת לכלם. תמיד פונים אליו. ומה איתו???? הוא לא פסיכולוג!!!! ומה עם הנפש שלו?? למה שתיווצר תלות?? הוא אדם שלא משתף בקלות ויודע להקשיב לאחר ורגיש ברמות. אז מותר לי לפחד בתור אמא!!!!!!! לא אמרתי שאני לא רוצה בכלל. אני פוחדת!!! זה קשה נורא!!! בבקשה תבינו גם את הצד שלי ולא רק של הנפגעת. בבקשה אודי!!!! תעשה לי סדר בראש. מרגישה שכלם כועסים עליי ועושים עליי עליהום שאני ככה....אגב, כן, בעלי סבל ממני הרבה! זה לא פשוט!!!

18/08/2019 | 16:46 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, אתן מקום לכל מילותייך וחששותייך - אך אוסיף, היות שהכללת, לפחות אומר לגבי עצמי - שלרגע לא חשבתי שאת רעה או לא בסדר. נדמה לי שאולי אודי הציע היפוך תפקידים. קרי להיכנס לראש של הבן, ולחשוב מה היה מצפה מאמא או אבא ו/או קרובים אחרים בהינתן המצב. רעיון שחשבתי עליו בדימיון (שלי בלבד) הוא אפילו לאמץ בחורה כזאת כבת. ייתכן שפספסתי ועמכם הסליחה. סוריקטה

18/08/2019 | 17:49 | מאת: סוריקטה

ואולי, מיכל, (כמה קל לומר מבחוץ...) אולי שניהם יצטרכו ללמוד מתוך חווייתם האישית, בין אם תמשיך, בין אם תסתיים כך או אחרת. ואם יהיו כשלים - ללמוד מהם לעתיד. כשגם בעתיד יתכנו כשלים וחזרה על טעויות. בוודאי שגם לחרדותייך יש מקום להקשיב להן. השחרור וההפרדות האלה... בכלל בכלל לא פשוט... ייתכן שאני מקשקשת שטויות. איני במיטבי בזמן האחרון. סוריקטה

זה בדיוק אבל בדיוק!! מה שהמטפלת שלי אמרה :) לגבי לתת לו לחוות ללמוד מהחוויה האישית..להכשל וללמוד מזה.. וואו אני אמא שפוחדת שיפגעו... ותודה שאת לא חושבת שאני רעה.

19/08/2019 | 12:12 | מאת: אביב 22

והפעם אני נתלית על העץ שלך ... סוריקטה לדעתי זאת מהות של זוגיות ושל כל מערכת יחסים כזו או אחרת ... חשוב הכנות והתקשורת הישירה ...תיראי איך זה מסתדר בניינו עם כל הבאגים במערכת אני מאמינה בתקשורת אני מאמינה בכנות אני מאמינה בהסתכלות פנימה והחוצה אני מאמינה שזר מבחוץ (מחוץ לזוגיות )לא באמת יודע מה קורה שם אני מאמינה שכל אחד צריך לעשות את הטעויות שלו ולצמוח במסלול שלו .. ומי אמר שזוגיות זה דבר פשוט ...אבל זה אפשרי בהחלט .

הי מיכל, לא לזה התכוונתי. התכוונתי אם את היית במקומו. ולגבי הדאגה שלך - כתבתי בהודעה קודמת . אני בהחלט מבין אותך. אודי

18/08/2019 | 05:50 | מאת: סוריקטה

שבוע, בוקר, ואוטומטית ארשום גם טוב, ככה בתור תקווה, אולי. מתפקדת. אני כאן. באסה אולי. כותבת את ההודעה בחשש מסוים, היות שאיני יודעת מה התרחש בסופ"ש ועולים בי חששות. למרות זאת, ובאופן בלתי תלוי, תוך הקשבה למשפט שרשמת, אודי, למיכל, בודקת את נטייתי לוותר על צרכיי מול צרכי האחר. ימים רבים רבים, וישנם רגעים ממש אינטנסיביים בהם איני מזהה את עצמי. מה שפה, למשל, או שאני נכנסת פנימה בעוצמה, או שאני בחוץ ולא מבינה מה הקשר שלי לזה. סוג של ‘או’ באמת, כשנראה, שהגשר הרגשי חסר. בהגיון אני יודעת. רגעים בהם לא מזהה אותי. אולי כמו מחלה אוטואימונית של הנפש. לעתים כל כך לא מזהה, עד אשר אפילו חפצים, שאני עצמי משתמשת בהם, המקום בו אני מסתובבת מריחים לי כמו מישהו אחר, זר, ונדחים. מאיימים. ההנחה היא שנוצרתי ככה. נולדתי עם זה. נדונתי. וכנראה שפחות פשוט לי לקחת על כך אחריות. אולי. הייתי רוצה לומר שגם אם איני מביעה זעקה גולמית – היא עדיין קיימת. תמהני איך ניתן להעביר את המסר הזה. היה לנו איזה רעיון בהקשר בשיחות. סוריקטה

18/08/2019 | 17:00 | מאת: אביב 22

הי סוריקטה , אז שבוע טוב מתוך התכוונות שהשבוע יהיה טוב ומטיב לנו לעצמיינו ולזולתיינו.. בקצב שלך . בדרך שלך זה הכי נכון .... והנה העברת את המסר על הקושי במרחב הלפעמים לא מוכר מנותק מפחיד .... שומעת את הזעקה השקטה על הנוצרתי ככה .... כואב אתך אביב (שמשתדלת לחתום אבל לא מבטיחה מפחד לטעות ולכתוב את שמי)

18/08/2019 | 17:10 | מאת: אביב 22

סוריקטה קראתי אותך שם למטה ....הייתי שמחה עם היית כותבת לאודי למעלה כדי שתזכי גם לתגובה ראוייה ... את יודעת אין ילדה שנולדה כועסת וקשה ...יש ילדה שהיה לה רע והפכה כועסת כדי שהעולם ישים לב אלייה ... מותר וליגיטימי לילדה לכעוס הכאיבו לה פגעו בה התנהגו אלייה בצורה מבזה ....אל תיכעסי עלייה חבקי אותה עטפי אותה במילים רכות כי מגיע לה ... שולחת חיבוק רך ועוטף לילדה וגם לגדולה ... עצוב וכואב אתך אביב

18/08/2019 | 17:50 | מאת: סוריקטה

ומה שיש לי לומר עליהן (ממש קשה לי לכתוב את זה אבל) איכס סוריקטה

18/08/2019 | 20:14 | מאת: סוריקטה

... חיפשתי במרחבי הרשת וגם ברשימות כלליות מודפסות, או כתובות בכתב יד מהעבר הממש ממש רחוק. בימים בהם לא היה לי כינוי בשומקום. יודעת לזהות כל הודעה אם היא שלי או לא. כולן. וכולן לא ברורות באותו אופן. מפותלות. עם אותם קודים. מזהה ולא מזהה. אולי הכי מזוהה איתו זה חוסר הזיהוי. כמה שהייצור הזה מוזר. כמה שהוא מוזר. חבל על הזמן. לוותר עליו. סוריקטה

19/08/2019 | 08:38 | מאת: שירה2017

סוריקה יקרה, כל מילה, כל המילים, כאילו נכתבו מפי. על תחושת חוסר הערך התמידית, כמה קשה להתנהל כך בעולם, על הניכור העצמי, ההתבוננות מהצד, הזרות והתעוב העצמי. כל כך הרבה פעמים אמרתי בטיפול שאני מרגישה כמו במחלה אוטואימונית, הגוף תוקף את עצמו. ואת יודעת, כש"ירדתי" מהחיים והתאשפזתי זה היה גם סיפור הכיסוי, מחלת הנשיקה. הזעקה הגולמית, הצעקה הפנימית, כמו אנרגיה אצורה. מרגיש שתתפרץ כל רגע ותכלה את הכל. וסןריקטה, טוב שבאת וטוב שנתת מילים לכל אלה. אני כל כך מבינה ומרגישה אותך. אני חושבת שזה שאת באה וכותבת את כל זה יש מן המאבק במה שמרגיש כמו הגזירה או הגורל. המרווח בין חוסר השלמה עם התחושה שככה נולדת לתחושת הגורל וההשלמה הוא המקום שיוצר תנועה, חוסר קבלת המצב, ותנועה משמעה חיים וסיכוי לשינוי. אולי תצליחי ליצור את הזעקה? לקחת גליון נייר גדול, צבעי גואש או אקריל, מכחולים או ידיים, לשים מוסיקה שאת אוהבת ולצייר את הזעקה, במריחות צבע על הנייר, לתת לחלקים ממנה לצאת. זה יכול להיות מאוד עוצמתי. ואני כל כך רואה אותך יוצרת. היו תקופות שציירתי והיה שם זמן לפני תעוב היצירה של נחת, והנה אני זוכרת. היו תקופות שסרגתי צעיפים, שורות ארוכות ארוכות, סרגתי את כל המילים הצועקות. איתך שירה

סוריקטה יקרה. ניסיתי דרך המחשב לא הולך כלום..70 תווים בכל כינוי אפשרי שקרוב למיכ..מבאס. אז לא מתייאשת כי את חשובה!! כן, את אהובה ראויה לאהבה!! לחיבוק! תרגיל קטן, אילו היית פוגשת בילדה הזו היום גם היית חושבת כך? או תרגיל יותר מרוחק..אם היית פוגשת ילדה שלא קבלה חיבוק מעולם, אמא מתעללת וחולה, שהתעללו בה. האם היית גם חושבת עליה כך? האם היית מסוגלת לחבק אותה?? וכמו שכתבת שאפילו היית מאמצת ילדה כזו, נכון? אז קודם כל אמצי את עצמך!! את הילדה שבך הקטנה הזו. חבקי אותה, אותך!! כי את אהובה וראויה ותני לאהבה להכנס אל ליבך מתחת לכל הנוקשות הזו. אני אוהבה אותך. ובטוחה שכלם פה יסכימו שאת אהובה. חיבוק לילדה ולבוגרת. לכולך!! ❤

19/08/2019 | 12:45 | מאת: סוריקטה

הי אביב יקרה, עדיין, כך ניסו להסביר לי, שיש תכונות לא פשוטות אולי (תלוי גם מי המתבונן, אני מניחה) שנולדתי איתן. ובאמת שהיצור הזה בעייתי. הוא לא יודע להירדם בכוחות עצמו, למשל. ועוד כל מיני פעולות גוף לכאורה אלמנטריות, שנלמדו רק ממש בשנים האחרונות. הרבה סבל. התחבקתי היום עם כמה אנשים ככה קצת לפני הפרידה הצפויה בקרוב. חיבוקים לבביים מאד, אמיתיים, ועדיין מעט מידי מכדי למלא ולהחזיק לאורך זמן. סוריקטה

הי סוריקטה, את מבקשת לזקק את קריאתך. מה את רוצה להגיד? הייתי רוצה שתאפשרי לשמוע, כמה שניתן. אודי

20/08/2019 | 05:36 | מאת: סוריקטה

הי שירה, כנראה שיש לי מה לרשום לכולם, בינתיים ראשונה לתגובה בחרתי בך. הרעיון של המטפל שלי הוא לכתוב. בכתב יד. וסיפור שלם, שאולי אחר כך גם ייצא לאור. לא רק צעקה כצעקה. רעיון אמיץ מאד. והכיוון הוא, כפי שהצעת, כנראה יצירתי יותר. גם בתחום המוזיקה, למשל. יש שם עצירות ביצירה. וכבר ניתנו לכך המוני הסברים. בינתיים, השמש טרם עלתה ועוד מעט אצטרך לצאת לדרך. סוריקטה

20/08/2019 | 06:05 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, מעניין ששמתי לב לאחרונה שסוף סוף האדונים דוקטורס תיקנו איזה באג טכני שנמשך מול המכשירים שלי הרבה מאד חודשים. בהקבלה לנפש, אם תרצו. טכנית - ניסית גם מגוון של דפדפנים? נו שוין. לו הייתי פוגשת ילדה כזו? ראי - אני פוגשת בעלי חיים כאלה. פראיים אולי גם קצת מבויתים.קצת כמוני, אולי. ומכירה את עצמי - עובדת איתם על אמון. חיבוק או מגע לעתים גדול הרבה הרבה יותר מידי. לא תמיד נותנים להתקרב. לעתים נסים על נפשם. אני גאה באלה שאחרי שנים כן מתקרבים וכן ניגשים אפילו רק בכדי להריח. אולי קצת כמו שהמטפל שלי נהג מולי. הכמיהה גדולה, אבל בפועל לא ניתן ואולי גם אסור משהו שהוא הרבה יותר מידי. כמה טוב שיהיה. סוריקטה (זה גם שם של בעל חיים)

21/08/2019 | 05:50 | מאת: סוריקטה

דברנו הרבה בטיפול על הפחד לשתף בדברים " הקשים" יותר. דברנו על זה שלא יודעת איך לאסוף את עצמי אחייכ.. הפחד להיות לבד עם הכל. ושוב הייתי אמיצה ואפשרתי מקום לספר ואז המצוקה לאחר מכן... ויותר קשה מהכל המטפלת רק חזרה אחרי יום ויותר.... תחושת הנטישה קשה לי מאווווווד!!!! וזה קורה שוב ושוב שלוקח לה הרבה זמן לחזור אלי.. (מעל יום) אני לא מוכנה לעשות את העבודה הזאתי כאשר אין פתרון להתמודדות עם המצוקות הקשות אחרי טיפול..... ועכשיו המטפלת בחופש והכאב והסיוטים ותחושת הנטישה קשה לי מדי...... אני לא מסוגלת להמשיך טיפול כך.... אני לא מוכנה..... אני לא רוצה...

18/08/2019 | 17:21 | מאת: אביב 22

אין לי מילים חכמות בעיקר כי אני לא יודעת מה נכון לכם ... רק להגיד לך שאני אתכם עם כולכם ...ורואה את הקושי וגם את המאמץ והאומץ להמשיך שומעת גם את התקווה שהמטפלת תמצא פתרון אולי פנטזיה שמישהו יקח את הקושי הזה .. רואה את ההתנגדויות מול החופש והחשיפה נצבעות בכל מיני צבעים של לא יכולה לא רוצה ועוד .... יכולה לספר לך שמכירה את התחושות וזה תמיד גל כזה שנרגע אחר כך . . ממליצה על פעילות גופנית וחיבוק עצמי ממשי עם הידיים כזה שירגיש בלב ..להכניס אויר נקי כמו שאודי אומר ולהמשיך ...העבודה בהחלט קשה . מחבקת אותך את כולך באהבה

ועוד משהו... סכמנו ביינינו שתשלח הודעה קולית לפני שתסע לחופש וגם את זה היא לא עשתה והמצוקה כל כך גדולה...

i feel desperate

ינשוף יקרה, מכירה את התחושה וכמה זה כואב, כמה קשה תחושת הנטישה. מקווה שתראי שבכל זאת היא גם חוזרת. ובינתיים בין לבין אולי תרצי קצת להשתמש בצ׳אט של סה"ר או מרכזי נפגעות... אני נעזרתי לפעמים בעיקר בלילות מצוקה גדולה ותחושת בדידות תהומית, רק כדי להרגיש שיש מישהו בצד השני. איתך שירה

ינשוף מתוקה, קשה כל כך התחושה הזו..חבל שהבטיחה ולא קיימה, אולי שכחה בגלל הנסיעה וכו'. היא תחזור. ובינתיים החיבוק העצמי שהציעה אביב מצטרפת, חבקי את עצמך תוך כדי תיפוף עם האצבעות..זה עוזר! וכן, ספורט ופעילות שאת אוהבת גם עוזר. איתך יקרה

19/08/2019 | 12:26 | מאת: ינשוף

אין לי מילים הכאב גדול מדי

19/08/2019 | 22:29 | מאת: ינשוף

כבר לילה ועדיין המצוקה לא נרפה אני לא אעזוב טיפול בלי לשתף אותה אבל כבר לא אלך פעמיים בשבוע... אין טעם... אני כל הזמן חושבת שאי אפשר באמת להמשיך כי אין פתרון על איך להתמודד עם המצוקות.. ואני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק.. אני צריכה לתפקד ..

19/08/2019 | 22:59 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה שלי כל כך מצטערת שזה קורה לך היא לא השאירה הודעה ואת שוב סובלת וכואבת מבינה שמאוד קשה לך חיבוק גדול עד אליך יכול לעזור ..רק לבנתיים ?? אוהבת חטולית

הי ינשוף, את זקוקה להחזקה, וחשוב שתדברו (ואני בטוח שאתן עושות זאת) על איך מאפשרים זאת בשגרה ובזמני חופשה. זה לא יהיה קל, אבל יותר אפשרי. אודי

היי אודי לא בטוחה שאני מבינה אותך... זה שאני זקוקה להחזקה בין הטיפולים ובחופשים ברור.... אנחנו דברנו על זה הרבה ולמטפלת וגם לי אין תשובות לכן אני יותר ויותר חושבת שאין טעם להמשיך את הטיפול.....

17/08/2019 | 17:19 | מאת: ניקול123

שלום אודי וכולם, בעוד מספר ימים המטפלת שלי תצא לחופשה השנתית שלה. ניסיתי להתעלם מהרגע הזה למרות שידעתי עליו הרבה זמן מראש אבל לפני כמה ימים זה פתאום הכה בי והבנתי שהיא באמת הולכת להיות שבוע שלם בכל מקום אפשרי בעולם או אולי אפילו בארץ, אני לא יודעת באמת וזה גם לא כזה משנה. בשנה שעברה כשהייתי אצלה והיא הייתה לקראת נסיעה, היא לא הציעה לי את האפשרות לתאם זמן לשיחה והפעם כן ואני רק יכולה לנחש שבשנה שעברה הכרנו מעט זמן ואולי לא היה שום דבר בטיפול שמצריך איזשהו קשר מעבר לפגישות הקבועות. עכשיו אנחנו כבר מעל שנה בטיפול ביחד ואולי היא באמת מרגישה שהיא יכולה לתת לי את זה כי יש מה ובמיוחד כי היו גם הרבה עליות וירידות בתקופה האחרונה. למרות ההצעה המפתה, אני לא מסוגלת לעשות את זה. למה אני מבטלת את הצורך שלי מול ההצעה האמיתית והכנה שלה? אני אולי לא רוצה להטריד אותה או להפריע לה. רק מהמחשבה שהיא תצטרך להתנתק לכמה דקות מהמשפחה או מכל דבר אחר שהיא עושה ולשמוע אותי, זה רק גורם לי לחשוב שזה יקטע את השמחה והאושר שלה ואת הסיבה שהיא אולי בחרה לצאת לחופש. למה לא יהיה לי את האומץ באמת לשמוע אותה?

18/08/2019 | 17:07 | מאת: מכל

היי.. אני מכירה את התחושה הזו. ממש!!! אצלי זה לא בחופשות. זה קורה כאני מרגישה שמשהו אצלה פחות קשוב או כשהיא באה עם גב תפוס. אז אני לא רוצה להכביד. ממליצה לשוחח איתה על כך. יודעת מה המטפלת שלי ענתה? שאם היא נותנת לי לצור קשר סימן שזה בסדר מצדה ושאני לא אחליט במקומה אם זה בסדר עבורה או לא. היא יודעת לשים את הגבולות שלה לעצמה!! עובדה שנתנה לך רק שיחה אחת, זה גם סוג של גבול. בקיצור תסמכי עליה שהיא יודעת מה מתאים לה ולך. בנוסף לדבר איתה על ההרגשה הזו!!! הכי חשוב! בהצלחה

19/08/2019 | 07:12 | מאת: סוריקטה

הי ניקול, איני יודעת לגבייך. אך אשתף ואומר לגבי עצמי שאיני מסוגלת להרים טלפון למטפל גם אחרי שנים של טיפול ולאו דווקא בהקשר חופש. יתרה מזו, מאד מסובך לי אפילו סתם לתפוס תור אצל רופא כלשהו. מה יגידו על זה אצלי? יש איזו התנסחות מעולם הנפש. נעזוב. בכל מקרה - כתבת יפה, בעיניי. הן את שומעת אותה והן היא שומעת אותך. סוריקטה

19/08/2019 | 10:07 | מאת: ניקול123

היי מיכל, תודה על התגובה. כן, זו הרגשה לא פשוטה להרגיש ככה ובטח שהיא עכשיו רחוקה ואני כאן מוצפת במחשבות. גרוע מזה, אני מוצאת את עצמי בוכה כמו ילדה קטנה, חושבת עליה ומקווה שהכל בסדר אצלה והיא כן יודעת לנצל את הימים לנוח, לבלות, לצבור חוויות חדשות. אני פשוט לא רוצה להיות זו שתקטע את האושר שהיא מרגישה עכשיו. ברור שאם היא החליטה ככה אז יש סיבה מספיק טובה לעשות את זה ואני סומכת עליה בעניין. אני גם חושבת מה בכלל אפשר להגיד לה כשתגיע השיחה הזו? את כן היית מציעה לבקש שיחה או להיות גיבורה ולחכות עוד כמה ימים כשתחזור?

19/08/2019 | 10:09 | מאת: ניקול123

היי סוריקטה, אני גם לא מכירה אותך אז אני לא יכולה להביע את דעתי אבל אני בטוחה שיש משהו כאן שמסתתר מתחת לפני השטח. מצד אחד הנזקקות הזו והצורך לשמוע, להרגיש, לדעת שהכל בסדר ומצד שני, להיות כזו אמיצה וגיבורה בלעדיה. תודה.

הי ניקול, בהחלט נושא חשוב להעלותו בפגישה. אודי

אתמול בלילה כתבתי ממש מהבטן..אולי באמפולסיביות מסויימת..מכעס שלא מבינים. סליחה כולם. וגם סליחה אודי שלא הייתי קשובה ממש לשאלה. עכשיו קראתי שוב, מה הייתי צריכה מהסביבה? אז שתסמוך על שיקול הדעת שלי שאדע להתמודד, שידעו להכיל ולהבין, ללא שיפוט ובקורתיות. אני חושבת שיכולה להבין את זה. אודי, אני לא יודעת אם יש שם אהבה, והם לא ממש נקראים "זוג" רק מבלים יחד כי טוב להם יחד כך הוא אומר...הוא יותר מהווה אוזן קשבת עבורה וזה טוב ונפלא אבל מה שמפחיד הוא הגבול! לשים גבול לעצמך עד כמה אתה יכול להכיל ועד כמה זה יכול לפגוע בך. הוא לא פסיכולוג! ולא הייתי רוצה שישמש לה ככזה. מצטערת שאני נשמעת אדם רע שלא רוצה זוגיות כזו, זאת לא כוונתי. ומצטערת אם פגעתי בבנות שנפגעו כאן. סליחה בנות.

18/08/2019 | 17:17 | מאת: אביב 22

בואי רגע לא מהבטן ... לא חושבת שמישהי כאן שפטה אותך כן גם לי כאב איך ומה שכתבת ... יחד עם זאת ראיתי אותך כתבתי לך שאני שומעת את הקושי שלך ...אבל זה בהחלט הקושי שלך ולא בהכרח שלו ... גם הבן שלי יצא תקופה עם נערה שנפגעה ...אני זוכרת שפחדתי שהקשר הזה יחשוף אותי ...כי היא באה בגלוי ודיברה איתו על זה וגם איתי ...כן זה מורכב אבל מה בחיים האלה לא מורכב ... אני בהחלט חושבת שהקשר הזוגי הוא שלו ...אישית לא הייתי מתערבת ולא מציעה הצעות הייתי שם מחבקת תומכת מכילה אם הוא היה מבקש ממני .... אבל ,מה שחשוב ....זה מה את מבקשת מאיתנו ...למה את זקוקה כאן ?? שולחת חיבוק כי מבינה שקשה והקשר מטרגר ושם מראות למערכות זוגיות ומפחיד ....אני מאמינה שהבן שלך יכול לדאוג לעצמו אבל תמיד יש את הדאגה של אמא 😍

19/08/2019 | 08:51 | מאת: מכל

תודה אביב שאת מבינה... אולי גם אני חוששת מהחשפות שלי..תקראי מה כתבתי למעלה..וואו.

הי מיכל, זה הקושי שלך כאמא. זה טבעי ובסדר, ובעיקר אם בסופו של דבר את יכולה להוות מיכל עבור בנך ועבור בחירותיו. אודי

16/08/2019 | 09:20 | מאת: אביב 22

תודה יקרה תודה על המילים החמות תודה שאת כאן ככה בגדול נותנת לנו לראות אותך כבר מזמן לא היית כאן ככה נראה לי בראייה המרחבית שכולנו כאן היינו זקוקות לרצפה מחודשת ... בקשר לזה שאני לא מוותרת ...בדיוק דיברתי על זה עם המטפלת ,שאני ככל שיש יותר קושי או התנגדות נלחמת יותר ולא מוותרת. חשבתי על זה בעקבות התגובה שלי לשירה לגבי המטפל שלה ,אני בתקופות שהפנים צועק לי שצריך להפסיק להגיע אני באה יותר. גם בעבודה שלי לאורך השנים (כל מי שליוויתי בקושי שלו )לא יכולתי לוותר כמו אני לא רוצה שיוותרו עלי לא מוכנה לוותר על האחר .... תודה שראית תודה שאת כאן

18/08/2019 | 23:51 | מאת: .במבי פצוע..

הי לכם , חזרתי עכשיו הביתה מיום עמוס ביותר.. העיניים שלי מפלבלות, אך בכל זאת רוצה לומר לכם.. אביב, תודה על המילים הטובות שלך.. אודי :)) כל כך שמחתי לקרוא את תגובתך להודעה שכתבתי לאביב.כך,בכזו ספונטניות , בפשטות , וזה הרגיש כזו נשיקה ללב.. :)) מיכל.. מקווה שאף אחד פה לא יהרוג אותי אבל אני רוצה לומר לך שאם הבן שלי היה יוצא עם נפגעת תקיפה מינית ,הייתי מתה.... זה היה משגע אותי... אני הרי נפגעתי כשהייתי ילדה בת 10..ואני נכה..נכה במובן המיני.. אני לא רוצה שהבן שלי יעבור את מה שבן זוגי עובר איתי... אני הרי כבר למעלה מ 10 שנים אצל אמא צביה 4 פעמים בשבוע.. בתחום הזה - תקוע...לא זזים דברים ואולי יש נפגעות פגיעה מינית שכן מצליחות להשתקם.. לא יודעת.... וואו... ח'תכת בלגן... רוצה לומר לך שאני ממש מבינה אותך... לא הייתי רוצה שהבן שלי יהיה עם מישהי פגועה כמוני... אל תהרגו אותי על מה שכתבתי עכשיו... אולי רק אני 'נשארת כיתה' בתחום הזה ולא מצליחה להשתחרר מהקטע הזה...??? אולי אני כותבת מילים אלו בגלל שאני לא מפוקסת בגלל העייפות שלי..??? ושירה .. וסוריקטה ..וכולכם .. אני מתגעגעת אליכם... מקווה שלא כתבתי שטויות.. אתם צריכים לראות אותי עכשיו.. העיניים ממש ממש מפלבלות מעייפות

19/08/2019 | 08:44 | מאת: מכל

במבי יקרה! וואו.. לא חשבתי שבכלל מי שפה ונפגעה תבין אותי. חשבתי שכולן כועסות כי כאילו הכל רגיל ושנתייחס רגיל. והנה באת ואמרת כל כך בכנות!!! זה מפחיד!!!!! וזה טריגר עבורינו. ולא רוצה את הסבל הזה שיעבור. כי כמו שכתבת הזוגיות כל כך נפגעת. לכן אני חושבת שזה ממש תלוי עד כמה הפגיעה והחוזק של הבחורה וכו'וגם החוזק,שלו לשמש כמאזין.. תודה על מילותייך וכנותך!!

19/08/2019 | 21:19 | מאת: שירה2017

במבי מקסימה שאת בעצמך, גמני התגעגעתי אלייך לפעמים אני סקרנית לשאול ולדעת מה את עושה, במה את עוסקת. ברור שלא כתבת שטויות, כתבת ככה מהלב וזה מרגיש כמו לשבת ולדבר איתך. עניין הפגיעה בעייתי בהקשר של יחסים. אני חושבת שיש בי משהו מאוד מרובע, מרצה, הולך בתלם, כאילו לא ראיתי אופציות אחרות מלבד לעשות מה שצריך, מה שאומרים שצריך. קשה או לא. אפשרי או לא. וכמה קשה... כמעט בלתי אפשרי. אולי היכולת להתנתק מהגוף עזרה לי. לא יודעת. יש שנים של התנזרות ואי מסוגלות. שלך שירה

הי אביב, תשמרי את הציטוט הזה מדברייך: "לא יכולתי לוותר כמו אני לא רוצה שיוותרו עלי"... נהדר. אודי

21/08/2019 | 05:45 | מאת: סוריקטה

הי אודי ואביב, סורי שאני נדחפת - בשונה אולי קצת ממה שתואר בעץ - מוצאת את עצמי לא מוותרת על יצורים וגם אנשים. אבל איני מצליחה למצוא בי את האמונה שמשהו כזה יקרה מולי. שלא אזכה לכך. סוג של חד כיווני. סוריקטה

16/08/2019 | 02:45 | מאת: מכל

לו אני הייתי בני. הייתי זקוקה למרחב , נותנת לעצמי זמן לבדוק. והייתי זקוקה שיבינו אותי ויקשיבו לי גם...אולי הנחייה. אני פה בשבילו! אז הייתה שיחה איתו..כמה רגישות שיש בו. אני חוששת לו, שידע לשים גבול.... תראה אודי, אני בעצמי נפגעתי. אני יודעת במה זה כרוך בסדר? נכון שכלנו מצטדקות ואומרות זה לא מחלה, טוב שיקימו משפחות וכו' קל להגיד מהצד. כן גם ניצולי שואה סבלו בזוגיות והילדים שלהם בו נאמר עם הרבה צלקות!!! נכון שלכלם מגיע הזדמנות שווה. בואו נודה על האמת שזה מסובך. ובכלל לא חיים קלים! אל תצטדקו. אני עשיתי לבעלי חיים קשים מאוד!!! וכן אני לא כמו כולם בזוגיות...יש מהשריטות! נכון שמגיע לכולם הזדמנות שווה וכולנו בני אדם, מותר לי גם להביע דאגה מזה!! זה קשה גם להיות המכיל!!! ממש קשה. וסליחה על הביטוי שהשתמשתי אבל זה כן להכנס למחוייבות קשה וכל עוד הם לא ממש "זוג" אז....לא יודעת. מותר לי להביע דעה.. ולחשוש...תבינו בבקשה. שילך עם הלב שלו. וברור שיעשה מה שטוב לו..אבל זה קשה. .

הי מיכל, זה אכן יותר מאתגר. אבל ההכלה שאת מתארת היא כיוון טוב. אודי

16/08/2019 | 00:17 | מאת: שירה2017

אין לי כח להגיב ממש רק רוצה לומר לכל מי ששבה (במבייי) ולאלה שנאבקו להשאר...וגם לך אודי שנשארת יסוד יציב (למרות פסקי הזמן), מרגיש קצת כאילו נגמר השיפוץ והבית מתחיל להתארגן, הסדר חוזר. שלכם, שירה

18/08/2019 | 17:19 | מאת: סוריקטה

הי שירה, נראה שכתבת מאוחר והתפספסת... :-( בבקשה תוכלי לומר שאת כאן איתנו גם היום? בבקשה? מרגישה שאיני מצליחה להשתלב, לצערי. אולי אצטרך להמתין. אולי. סוריקטה

19/08/2019 | 08:41 | מאת: שירה2017

הנה אני כאן, סוריקטה יקרה. עניתי לך בהודעה ארוכה למעלה. למה התחושה שאינך מצליחה להשתלב? הנה הענפים למעלה מלאים בעלים שלך ובפירות שלך.

15/08/2019 | 09:24 | מאת: .במבי פצוע..

אביב יקרה!! רוצה לומר לך תודה מיוחדת.. 1.גם לך חלק "בשליפה אותי ממצב האוטיזם שנכנסתי אליו. 2. אני קוראת אותך ואת נוגעת לי בעצבים הדקים .. הכאב שלך,הזעקות,איך שאת לא מרימה ידיים..לא מוותרת ונלחמת גם על עצמך אבל גם איך שאת לא מוותרת על האחרים... מרגש!!! 3. תודה על היותך.... שלך, במבי

הי במבי, עד שאביב תגיב, אומר אני תודה לך... אודי

16/08/2019 | 07:32 | מאת: אביב 22

פשוט תודה זה מדהים הריקוד הזה ,ההבנה.... שמחה שלא השארת את במבי אדומה וצועקת עד שבאתי

15/08/2019 | 09:07 | מאת: .במבי פצוע..

הי... משונה... מביך... .... וואו... הזוי.. רוצה לשתף אתכם... וואו...הזוי ..טירוף מערכות. הסיבה הראשונה שאני פותחת עכשיו הודעה חדשה זה היות ויש לי צורך שתראו אותי ... וואו...אתם צריכים לראות אותי .. הגוף שלי כזה מתקפל ונהיה אדום כזה.. מביך... מביך גם להרגיש את זה ובעיקר להגיד.. כך להסתכל לכולם בעיניים ולהגיד באופן ברור : כן ,יש לי עכשיו צורך שתראו אותי !! וואו... יש איזשהו חלק שרוצה למות מבושה.. .... וואו...אני מזיעה... טוב די כבר איתך במבי עם כל השטויות והתיסבוכים שלך... ... סוריקטה... ראשית, מבקשת לומר לך שעד כמה שזכור לי לא אמרתי מעולם שאני בקיאה / מומחית בענייני קבוצות... מה שזכור לי שאמרתי : שהתחום של תהליכים קבוצתיים לא זר לי... ואם אני מתבוננת דרך ההסתכלות המערכתית אולי אני יכולה לזהות שהקבוצה עברה טלטלות לא מועטות בכל התקופה האחרונה שכללו קטיעות ושינויים שונים.. קטיעות כשהפורום היה בחופש מס' פעמים הפורום גם "עבר דירה"- המעבר והטלטלה שדוקטורס העבירו אותנו.. מבקשת לציין שלעניין החופשים של הפורום זה היה אולי חידוש מערער.. אודי.. עד כמה שזכור לי עד לפני שנה? שנתיים? לא זוכרת זמנים כל כך.. בכל אופן לא זכור לי שסגרת את הפורום... לקחת אותנו איתך לחופש.. אני זוכרת שאפילו הייתי מופתעת בעבר שאמא צביה יוצאת לחופש ואתה אף פעם לא יוצא לחופש..שאתה נמצא באופן רציף היה בזה משהו מרגיע,נותן תחושת בטחון, ריצפה קבועה.. ועכשיו..שונה... אולי הקבוצה הגיבה לשינויים הללו .. אולי אומר ואקדים: החרדה הגדולה ביותר בקבוצה היא החרדה מהתפרקות הקבוצה.. כשקבוצה מרגישה מאוימת היא (הקבוצה) תעשה ה-כ-ל בכדי שתחושת הבטחון של הקבוצה תחזור.. בקבוצה כל אחת/אחד נוטל על עצמו תפקידים (במודע או שלא במודע) ישנם תפקידים משימתיים ותפקידים רגשיים .. ואין מי שלא נוטלת על עצמה תפקיד כלשהו.. ואולי,סוריקטה ואביב אתן נוטלות את התפקיד של "משמרות הפורום" וכהחרדה מהתפרקות הקבוצה כתוצאה מחופש כזה או אחר ,אתן כמו הילדים בבית שמתחילים לריב ואז אבא מגיע ומרגיע.. ובאמת,אולי קורה פה משהו מעניין.. "במריבות ביניכן" אודי לא מתערב.. כמו אמא... אודי רק אומר : אני נמצא,רואה,שומר... ותראו .."הילדים משלימים ביניהם" אולי הצלחתן בחוויה להחזיר את אודי הביתה..החרדה פוחתת ו"הילדים יכולים לשחק שוב ברוגע" עד שהחרדה שוב תתעורר... מה שאני מציעה פה זה בנוסף!(ולא במקום) להסתכלות שהציעו אודי ושירה,שמאוד דיברו אלי... מה עוד?... נראה לי שזה לעכשיו... אהה.... מיכל,שאפו עלייך על הדרך שאת עושה... לעבור תהליך פרידה כפי שאת מתארת ... אולי אני בעוד 40/50/90 שנים עם אמא צביה... וכן.. תודה חטולית על המילים הטובות שלך הן נתנו לי נשיקה רכה בלב.. תודה לכולכן גם לך שירה וסוריקטה שקצת עזרתן לי לצאת מסוג האוטיזם שנכנסתי אליו.. וגם אתה אודי אהוב , יקר ומעצבן שכמותך.. ושבחיים לא תעזוב ותצא לחופש.. ואם אתה יוצא לחופש -קח אותנו איתך ..כמו פעם... אני אוהבת אותך אודי מעצבן..:) שלכם-במבי

15/08/2019 | 20:44 | מאת: סוריקטה

הי במבי, הו, סוף סוף. חיכינו לך. כן, שיראו אותך. מכל מה שכתבת נתקעתי על 'אודי יקר ומעצבן שכמותך'. וזה הצחיק אותי. יש מצב שחלקנו מחפשות להפוך את אודי ל(לא אבא, אלא דווקא) אמא שלנו? שניתלה בה ותנחה אותנו? לנצח? בתדירות צפופה ובלי לסמוך על כוחותינו אנו? לא בטוחה שמוצאת קשר לחופשות דווקא. זה כאילו טריוויאלי כזה ומתבקש. וזה לא נראה לי ממש. לשינוי בנוכחות של אודי בימי הפעילות - שינויים שאיננו מוכנים להם מראש - מניחה שרובנו מגיבים. מגיבים מאד. גם אם בהחרשה מסוימת. מניחה שיש גם כל מיני פרמטרים מספיק משמעותיים, שאנחנו לא לוקחים בחשבון ולא יודעים זה על זה. אני כן מאד כועסת על דוקטורס והפורמט החדש שאינו נראה כמו עצים על ענפיהם. וגם כועסת על פורמט החיפוש שלא עובד כמו שהייתי מצפה ממנו. נגמר לי המוח, סוריקטה

15/08/2019 | 22:46 | מאת: חטוליתוש

איזה כייף לראות אותך כאן פשוט שימח אותי כל כך לקחת לעצמך מקום בפעם הראשונה מזה...יובלות.. וואוווו צריך לראות כדי להאמין.. את נהדרת מתוקה שאת !! רואה אותך במבי רואה גם כמה היה לך קשה להכנס אבל צלחת את זה !! חטולית

הי במבי, החופשות הן 'סיפור' לא פשוט. פרידות, בכללן, הן לא פשוטות. אבל הן חשובות מאין כמוהן. בעיקר אם הן לא טראומטיות. וחשובה מאין כמוה היא הפגישה המחודשת. אנחנו כאן. אודי

14/08/2019 | 23:46 | מאת: בריה

היי, תודה לכל מי שהגיב. זה מחזק ומחמם את הלב. דיברתי עם המטפל, אמרתי לו שיכול להיות שבתקופה הקרובה אני אצטרך אותו ממש קרוב, ואולי אעיק, מה שבדרך כלל לא קורה הוא הזמין אותי לזה.. ועדיין למרות שאמר שכן, אני תוהה האם זה באמת כך.. ומה בדיוק אומרת ההזמנה, האם אני יכולה להתקשר, לשלוח הודעות שקשה מפחיד אותי שברגע שאני אשחרר את החבל אני אפול לתוך תהום

15/08/2019 | 10:18 | מאת: חטוליתוש

היי בריה קיבלת הזמנה ...בטוחה שהמטפל התכוון לזה ותמיד כשאת לא בטוחה פשוט תשאלי .. עם התמיכה שלו מאמינה שיהיה בסדר בהצלחה

15/08/2019 | 11:53 | מאת: סוריקטה

הי בריה, בררי עם המטפל מה משמעות ההזמנה מכיוונו, כך שתדעי. ספרי לו על החרדה ליפול לתהום ולהישמט. אנחנו מכירות את זה... סוריקטה

15/08/2019 | 20:04 | מאת: בריה

תודה. אתן מקסימות. מקווה שאעבור את התקופה הזאת ואצמח ממנה.

הי בריה, זה באמת מפחיד, להזדקק... אבל זו בדיוק מטרת הטיפול. אודי

היי מה הייתם עושים אם הייתם מגלים שהבן שלכם יוצא עם מישהי שנפגעה?? שיש לה אולי פוסט טראומה?? הוא אדם רגיש, וככזה מוצאים בו אוזן קשבת, תכונה נפלאה בעיניי..אבל מאוד בעייתית. זה לא תחום העניין שלו בתור מקצוע...אם זה היה כך ניחה...וצעיר וזה כבד..נושא כבד. אם לצחוק אז לא פוחדת מקרבה צמודה כי זה לא יקרה...לטוב ולרע לפחות בינתיים.... בכלל לא בטוחה שבגיל הזה יש סיי להורים.. בכל מקרה, מדאיג לא??? שלא תחשבו שזה בגלל דעות קדומות או לא יודעת מה...זה כן להכניס ראש בריא למיטה חולה באיזשהו אופן...מקשה על החיים...תיק..מניסיון :( ומכיוון שבטיפול מדברים על פרידה שוקלת מה לומר שם. במיוחד שעכשיו נתפס לה הגב כהוגן.. יאללה..מבאס. מה הייתם עושים? מתערבים? לא מתערבים?עוזרים?בינתיים אני מקשיבה רק...לא מייעצת כלום..אבל קשה לי עם זה. מה אתה אומר אודי?

הי מיכל, אני חושבת שזה מלחיץ בעיקר אם את מכירה את הצד של הפגועה. מצד שני יש בזה תקווה לנפגעות וסיכוי לזוגיות כמו שאת ואני קיבלנו. מצד שני, האמירה של לשים ראש במיטה חולה שמה את הנפגעת כמי שיש בה פגם. האם המסר לילדינו הוא להמנע מבני זוג שיש בהם פגמים או מסר של אהבה, חמלה ונתינה. מקווה שברגישות שלך תוכלי לעזור. שלך שירה

הי מיכל שומעת את הקושי שלך מול החברות הזו... מה עושים ???? מדברים בטיפול הוא עוד לא נגמר ואין קשר לגב שלה חושבים עם עצמך האם זה שלך או שלו האם הקושי שלך או שלו ...מה6 זה עושה לך ולמה ....בקיצור בוחנים את הרגשות מחשבות וכו. כמה שאפשר ללא שיפוטיות וסטיגמה וגם בה מתבוננים ואז מאמינה שהתשןבה תופיע ..... אני לא מאמינה בהתערבות בן זוגות ואני תמיד מזכירה לעצמי שאני זה לא האחר. גם בזוגיות שלי לא פשוטה שני אנשים פוסט טראומתיים. . ובכל זאת היא זוגיות ארוכת שנים . ובכלל בקשר זה לא משנה מה היא או הוא זה משנה איך היחד חיבוק

שירה ואביב יקרות, כשאני אומרת "ראש בריא למיטה חולה" זה לא כדי חלילה לזלזל.. וברור שלנפגעות מגיע לחיות כמו כולם!!!! אני יודעת היטב מה עובר בן הזוג!! זה קושי מאוד גדול. מקשה על החיים מאוד מאוד. למרות שאני לא מכירה אותה או יודעת באיזה מצב היא..ובכלל זה כל כך התחלה.עוד לא זוגיות ממש.. רק עכשיו הם התחילו וזה כזה חברות אפלטונית יותר.... כן, מי שנפגעה זה הורס המון בעיקר בזוגיות!! זה כל כך קשה, זאת התמודדות קשה מאוד!!! ובכלל הוא צעיר מאוד עדיין! ... ולהקשיב ולתמוך המון!!! וזה עדיין לא "זוג" ממש..הם מבלים יחד.. ברור להקשיב, לשוחח. אבל קשה לי עם זה...תחשבו על בן הזוג שלכם כמה הוא סבל מזה גם...אז זה בכלל עוד לא קשר ממש ולכן אפשר עוד לתפוס קצת מרחק ולבדוק אם מתאים לצאת הבנתם?? ובאסה שהיא באה עם כאב גב כזה...באסה כי דחיתי את השיחה וצריכה לעסוק גם בפרידה..ובכלל באסה. זהו!

מיכלי מאמי מבינה את ההתלבטות שלך ויחד עם זאת אומר לך תני להם לנהל את הקשר שלהם נפגעת ..היא לא מצורעת..היא אדם ..בשר ודם כמו כולם.. עוד אחת שהחיים עשו לה עוול..כמה חבל ..לא..?? נסי להיות מהצד ..לראות..להשקיף..ותסמכי על הבן שלך

15/08/2019 | 12:49 | מאת: סוריקטה

מופלא בעיניי, שיש מערכות יחסים זוגיות רבות שנים לבחורות עם היסטוריה מכאיבה. חשבתי על כך שישנם גם ניצולי שואה שהקימו משפחות ורואים ניצחון וגאווה בהמשכיות. סוריקטה

15/08/2019 | 15:39 | מאת: סוריקטה

הי שוב מיכל, במקטעים... חשבתי על כך שקורה שמוצאים קשר בין אופיין של בני / בנות הזוג הנבחרות לבין קווי אופי של ההורים ובפרט אמא. כך או לכאורה ההיפך. מה את אומרת? סוריקטה

15/08/2019 | 23:23 | מאת: חטוליתוש

יפה שלי כמה שאת צודקת ... אף פעם לא נתתי דעתי גם על ניצולי שואה.. בשקט שלהם הקימו משפחות ... ולא דיברו את הכאב שלהם כמונו...לקח להם נצח שנים להעז . האמת ...אם הם רואים בזה ניצחון..זה באמת ניצחון אמי מעולם לא דיברה את השואה כ..ניצחון של החיים על.. נקודה מעניית תודה

הי מיכל, תרגיל קטן: לו זה היה הפוך, ואת היית במקום בנך - מה היית צריכה מהסביבה? אודי

14/08/2019 | 06:46 | מאת: מכל

היי אודי וכולם, היא באה עם כאב גב רציני לפגישה , היא החליפה כיסא והתנצלה על כך. נראה שעשתה מאמצים בשבילי להגיע לפגישה ולא לבטל. אני מעריכה ואוהבת אותה כל כך.... שיניתי נושא בגלל זה..רציתי לדבר על הפרידה וקצת ככה כבד יותר, אבל שיניתי..דברתי קצת על בקשת יעוץ בקשר לילד שלי, כשיצאתי ממנה חשבתי שלא להאמין אני עושה זאת שוב, משנה נושא כדי לא להעיק, שלא יהיה לה קשה (דברנו על כך בטיפול)ואז חשבתי שוב שהפעם זה ממש לא הזיז לי ששיניתי נושא, כאילו שתרגיש שהיא נחוצה לי אבל שאני לא מעיקה..מבין?? אני פתאום חושבת לקצר את הפרידה. לבקש שיהיו פחות מפגשים אולי..לא בטוחה. גם הרגשתי רצון עז לעזור לה, לא שיש לי איך ממש...אבל כאילו שיתהפכו היוצרות, לא מתחשק לי להעיק יותר, רוצה לשמח אותה, שיהיה לה טוב...כזה מוזר. ממש רצון להחלפת תפקידים...כאילו לומר את עזרת לי עכשיו תני לי לעזור לך, לתת לך מעצמי....מוזר כזה.

15/08/2019 | 10:26 | מאת: חטוליתוש

תדאגי לעצמך כך נוהגת גם המטפלת ..

הי מיכל, לדעתי את נותנת לה לא מעט... יש באמת משהו מגייס מאוד בדמות הורית שמראה פגיעות וחולשה, אך לדעתי כדאי שתשימי לב למקומות בהם את נוטה לוותר על הצרכים שלך מול צרכי האחר. אודי

13/08/2019 | 20:43 | מאת: סוריקטה

הי, לפעמים גם סוריקטה מציפה. פחדתי לרשום הודעת המשך על עץ, אז פתחתי חדש. מחר (כנראה) כשאראה את הכינוי הארור הזה מופיע כמה וכמה פעמים, מניחה שלא פשוט יהיה עבורי לסבול את זה. רציתי להבהיר לגבי עצמי - יש בי חלקים תוקפניים (כשם שיש בכולם), אבל כנראה שהם קצת לא כמו כולם בכל זאת. אולי באופן שהם חלשו על החיים שלי. לא אוהבת אותם. למשל, טרם הגעתי למצב בו בדימיון אני ראויה להקים משפחה, זה גם לא ריאלי בכלל בדרכים ה'רגילות'. אבל הטראגיות, אולי, שאפילו בדימיון זה לא קרה. מי שהקימה משפחה משלה, אוכל להניח, שהיה בה חלק שמצא בה היות ראויה וטובה יחסית. אין לי את זה. כשחווים אותי כסדיסטית וכה איומה, אחד מהקולות שמהדהדים בי הוא - וואלה אזה מזל שהסוריקטה הזאת לא אמא. צדקה אמא שלך בחינוך שלה כבר מגיל צעיר מאד. רוב הזמן, עד כדי כל הזמן, חווה את עצמי כדבר מאד לא מוצלח בכלל. זאת חווייה מנצחת ואולי אין מה לומר מולה. לילה טוב, סוריקטה

14/08/2019 | 22:47 | מאת: אביב 22

ועד שתצליחי לבד אנחנו כאן להזכיר לך.. השם שלך לא ארור ומקסים שאת כותבת יש לך כאן מלא מקום . ומזל שכתבתי לך אתמול ככה תאמיני לי ....בדיוק לעניין המשפחה והילדים

14/08/2019 | 22:55 | מאת: שירה2017

סוריקטה שמחה שבאת שכתבת בהמשכים להראות שאת כאן פחדתי שלא תבואי יותר שוב אני אמא, יש לי משפחה ועדין אני חשה לא ראויה, ודאי לא אחראית במצבי. היו שנים שקטות בהן הכל מודר בנבכי השכחה, לא ידעתי. ויש את עכשיו, יותר מחצי עשור של לרצות לא ולא לרצות, לעשות בלי להרגיש ולשאול שאלות כמו למה. זה מורכב. תחושת חוסר הערך מלווה אותי כל רגע, עד כדי חוסר ביטחון בכל פעולה יומיומית אפילו הפשוטה ביותר. זר לא יבין ואיש לא רואה. מעולם לא חוויתי אותך כסדיסטית ולא חדבתי שאת כזו. כולך אומרת עדינות ורוך וחמלה לאחר (הלוואי לפעמים גם לעצמך) שלך שירה

15/08/2019 | 09:02 | מאת: Rivih1964

סוריקטה הי, מאוד חבל לי שאת כה ממעיטה בערכך, אני מקווה לפחות שאת כן יודעת שפה כולם כולל כולל מאוד יודעים להעריך את סגולותייך הרבות שניחנת בהם. לא בטוח שהייתי נענית לאתגר לכתוב על עצמי בעניין הוותק שלי בפורום,לו לא את היי זו שביקשת ממני.וכמוני גם שאר הכותבות שנענות לאתגרים שאת מציבה כאן מפעם לפעם. הקמת משפחה או אי הקמתה, לא בהכרח מעיד על כשל אישי , או הצלחה אישית מסחררת, בכל מקרה כך אני רואה את הדברים. ואנא, אל תחמירי עם עצמך יותר מידי.. איתך ריבי. ,

15/08/2019 | 10:32 | מאת: חטוליתוש

יפה שלי מצער אותי לקרא שכל מה חווה את עצמך כ..דבר לא מוצלח בכלל.. מילים קשות שבכלל לא מאפיינות אותך ולא את מה שהישגת בעצמך...לעצמך .. גמני לא מסכימה עם כל ...

15/08/2019 | 10:36 | מאת: חטוליתוש

תודה שנתת מילים יפות למחשבות שלי פשוט תודה

15/08/2019 | 11:49 | מאת: סוריקטה

קראתי אתכן בנות יקרות, אוסיף קצת ואומר, שאז, וגם היום, חייתי תחת האימה, שלו היו לי ילדים, האמא שלי (הסבתא) הייתה דואגת לספר סיפורים בדויים כדי שיקחו ממני את צאצאיי. היא ידעה לחבל באופן כזה ומשכנע וכך פעלה כל השנים. גם מתארת לעצמי שבשום אופן לא הייתי משאירה אותה לבד עם תינוק שקשור אליי. עכשיו תשאלו למה אני לא רוצה לחיות... סוריקטה

15/08/2019 | 12:04 | מאת: סוריקטה

הי שירה, אולי אנחנו כאן קצת מבינות... מחשבה שעלתה בי, ואני מניחה שהתשובה לרעיון שלי חיובית, היא, שאם את מאפשרת לילדים מסגרות שונות שאינן רק את - זה המון, בעיניי. שלך, סוריקטה

15/08/2019 | 18:26 | מאת: סוריקטה

הי שירה, אכן עדיין מאד מאד חוששת לבוא שוב. אבל באתי כדי לומר זאת... אולי יעזור לי אם תשתפי בהזדמנות (יהיה לך כוח ותרצי) בעניין החששות שלא אחזור. כי ראו לי דברים אסורים? אין לי מילים כדי לתאר את הכאב המייסר הזה. סוריקטה

15/08/2019 | 21:09 | מאת: סוריקטה

הי ריבי, אמרת שאני מציבה אתגרים. מעניין. (או אבוי...?) תרצי לפרט, אולי? כשלון אישי - כנראה שיש לי נטייה לקחת לכיוון הזה. תודה בינתיים וליל מנוחה, סוריקטה

הי סוריקטה, מי ומתי חיבק את הילדה העצובה הזו ונתן לה להרגיש שהיא טובה ומוצלחת, גם כשהיא עצובה? אודי

16/08/2019 | 07:58 | מאת: סוריקטה

אודי, זו כנראה לא הייתה ילדה עצובה. זו הייתה ילדה קשה וכועסת ואפילו לא יפה. היא נולדה עם התכונות האלה. רצה הגורל וגם נפלה על אמא חולה ועל דמויות אחרות שאולי ידעו להגיד לפעמים שאמא לא בסדר. לא זוכרת חיבוק מאף אחד. אלא רק עיוורון שלא ראה שיש לילדה בעיה והיא באמת לא יכולה. היום מזכירים לי שאני כבר מזמן לא ילדה. ויש את הקול שאומר מה באתם עכשיו. אחרי שכבר 'הסתדרתי' לבד. הדמויות שכן שיבחו אותה בהגזמה היו אלו שניצלו אותה מינית ורגשית במשך שנים. ואחר כך אמרו שגם בתור זונה היא לא שווה. סוריקטה

13/08/2019 | 14:16 | מאת: ניקול123

שלום לאודי ולכולם, כשמטפלים נמצאים בחופשה השנתית שלהם, שזה בערך בתקופה הזו, למה שיזמינו את המטופלים שלהם ליצור קשר איתם בזמן הזה? הרי המטרה של החופש היא להתנתק מהטיפול ולהתחדש, לא?

15/08/2019 | 06:05 | מאת: סוריקטה

הי ניקול, הייתי אומרת ש כן ולא... בפסיכולוגיה זה, כנראה ולפעמים מורכב ולא מוחלט במאה אחוז... סוריקטה

15/08/2019 | 10:37 | מאת: חטוליתוש

היי ניקול 123 לדעתי זה תלוי רק במטפל ובמה שהוא מאפשר

שלום ניקול, צריך לשאול אותם ;-) אני משער שזה קשור לדאגה ואולי גם לרגשות אשמה בגלל ההעדרות. שווה לשאול... אודי

13/08/2019 | 09:59 | מאת: אביב 22

אודי תודה שאתה כאן תודה שהרמת את הכפפה תודה על רצפה ותחושת בטחון . אני חושבת שעכשיו אני מבינה את הצורך שלך סוריקטה במקום שכאן לעשות סדר ובאודי כדמות שרואה . מקווה שגם לך סוריקטה זה שאודי כאן ורואה את השיח בניינו נותן יותר תחושת הגנה. אני מעדיפה את השיח בניינו אבל לעיתים כמו עכשיו בהעדר אלמנטים חשובים של השיח ראייה ושמיעה וכל אחת מפרשת את המילים - מתוך עולמה הפנימי הסובייקטיבי. אנו מתקשות לתקשר נכון. אני חושבת אחרי שקראתי אותך המון פעמים, שהמפתח והקושי הגדול ביותר הוא הבלבול ששתיינו חשות ...הבלבול הזה , החוסר אונים , התחושה שאני אשמה (אף אחת מאיתנו לא אשמה !!!!!!!!!!!!!! ואנחנו בסדר באמת סוריקטה שתיינו בסדר גמור) שאני פוגעת ואחר כך שאני נפגעת ....וואוו איזה סלט רציני. תודה אודי על הפרספקטיבה שלך ...ברור לי שאני נדרכת ונמתחת מהעולם הפנימי שלי - שיחזור אני לא מתכוונת לטראומה המינית , הכוונה לדפוסי התקשרות ...בעיקר להרגשתי שתיינו נופלות למקום הזה של האשה הדומיננטי שילדה אותנו .. כל אחת ובמקום הכל כך קרוע מבפנים מול האובייקט הזה. תודה שהוספת שאתה רואה שיח ....אני חושבת שזה המרחב שהייתי זקוקה לו שיח לא שדה קרב או בית משפט ...כי אם שיח ובתוך השיח , המילים שכתבת לשירה "אני רואה הישג ביכולת לכאוב במידה וביכולת להתאכזב (ולאכזב) במידה, מבלי שהכל מיד יתפרק..." לצערי אני לא שם כשאני כואבת או שאני בתחושה שאני מאכזבת (זה ישר קופץ למקום שכועסים עלי על כל ההבטים אכזבה , עלבון תסכול ) אני מתכווצת קטן קטן ומתה מפחד שהנה עוד רגע זה מגיע ...אולי מכאן סוריקטה מגיע אלייך התחושות הכל כך קשות של סדיסט ..אולי כי לשתיינו יש אלמנטים סדיסטים בעבריינו. אבל בכנות מעולם לא חוויתי אותך כסדיסטית . את כל כך רכה ושברירית פגועה ורגישה וחזקה אבל לא סדיסטית כן מתפרקת ...והפרוק הזה משפיע הרבה (השיח הפנימי שלי ) על התגובה שלי מולך סוריקטה .פעם מוחקת ופעם נמחקת ... סוריקטה יקרה , ואני מעיזה לכתוב לך יקרה ושזה כן יחלחל ... מקווה שתאמיני לי שאת חשובה לי ..אפילו מאוד ... חשוב לי שיהיה לך כאן מקום בטוח ומוגן מגיע לך וחשוב לי שגם לי יהיה כזה . אני יודעת שגם לך חשובים הדברים האלה אני יודעת ומרגישה שאני חשובה לך ...שתיינו זקוקות למקום הזה שתיינו רוצות גם מציאות שתיינו פוחדות להראות ולהראות... ואת יודעת אני יוסיף משהו מעבר לשיח של אודי ...שתיינו נלחמות ולא בורחות כמו בעבר , מעזות לשמור על עצמיינו ונלחמות שגם השנייה תשאר ...זה יוצר מתח ובלבול וקונפליקטים פנימיים. קראתי אותך, ואני זוכרת ...זוכרת שתקופת הקיץ לכמה חודשים לא קל ...גם אם לא ציינת את זה בברור אני זוכרת. ראיתי את מה שכתבת על הבדיקות והפעולות ואת יודעת גם אני בגיל הזה שדברים צצים אז מכירה את התחושה הגועליתאת המתח והצורך לטפל בגוף. זוכרת את המעברים שיש לך עכשיו או עוד מעט את הפרידות מבית אחד למשנהו (דרך אגב גם אצלי בעבודה יש סוג של מעברים כאלה ,אחת לכמה שנים ) אני זוכרת את האבדנים שחווית בשנה האחרונה ויודעת על המחירים ששילמת (לפי מה שכתבת) גם הבנתי את היחס שלך למילים ברורות בדיוק כמו שהן נכתבות ללא כפל מילים... זאת תהייה משימה קשה במדייה אבל אשתדל לזכור זאת כשאני כותבת ...לכן ביקשתי מאודי שיתווך שישמש גשר . אודי צודק שתינו זקוקות לאויר טרי ולמרחב ...בפועל במציאות כנראה היינו נותנות זמן זו לזו את שנתאזן כאן זה פחות אפשרי ועדין ... אם אני ילך , אני ירגיש כבורחת ואת תרגישי תחושה שאני בשתיקה רועמת ...שתיינו נתכווץ מהפחד כמו עוד רגע תגיע המכה ...עצוב כל כך עצוב אבל אלו הם חיינו ... אותו הדבר הפוך , אם את תלכי אני ירגיש כמוך .. לשתיינו יש כאן מקום מאוד חשוב כן סוג של מנהיגות לרגע זה מרגיש לי אפילו לא מביך או נוראי ...(אישית אחת הסיבות שאני לא עובדת בעבודות של גדולים:) ולא רואה את עצמי כאחראית זה המקום הזה ) מה שנראה לי נכון זה אולי להניח לטיפולים שלנו ..להשוואות למה נכון , אולי חדרנו יותר מידי זו לחייה של השנייה עד שזה נוגע בעצבים חשופים מידי ...אולי רק להיות כאן לשמוע לראות להקשיב לתת חיבוק ששתיינו זקוקות לו גם לתת וגם לקבל ...לא לנסות להבין לא לנסות לפרש ..רק להיות ... והכי חשוב לי שאני ממש מתחננת אלייך ומבקשת בכל לשון של בקשה , אל תלכי אל תברחי מכאן (לא מסיבת פרידה) אל תחשבי שמי שיש לו לימודים או בית יש לו יותר ממך יש לו אבל אחרת ממך ...ובסופו של יום שום דבר שרכשת בחיים לא חשוב כמו הבן אדם שאת ואת בן אדם אדיר!!!!!!!!!!!!!!!! יש לך המון דברים יש אותך והאותך הזה הוא מלא בטוב בחכמה במבט אחר מלא ברגישות כלפי הזולת החלש. את יודעת אני גידלתי ילדים אבל כמוך לא הייתי יכולה בחיים, למי היה את הסבלנות והרגש , אני מתכוונת לזה כשאני אומרת שאת עושה דור טוב יותר דור שיהיה לו טוב יותר ..את אהבה והיסודות שאת נותנת לילדים שאת מלווה (בדרך מאמינה שאת גם מלמדת את ההורים הצעירים המון דברים ) הם נכס ומטמון להמשך חיים. את עוזרת לגדל ילדים בריאים - הכי מרגש בעיני אל תפחיתי מערכך ....(ואני מכירה גם את החלקים האחרים למי אין ?) השיר הזה ...שולחת אותו לשתיינו ....מעין הושטת יד של חיבור , שתיינו קמות עם אור ראשון ...ושתיינו צריכות לזכור לכוון את הלב למקום הנכון.... https://www.youtube.com/watch?v=G_afI9jQOaw אתך , אביב (חותמת עבורך למאין שלם )

15/08/2019 | 05:22 | מאת: סוריקטה

תודה, אביב, שהבנת את התעקשותי לדון בינינו כאן ורק כאן. יום חמישי והראש לא הכי התעורר לי הבוקר. ובכל זאת אנסה - כן הייתי אומרת שאיכשהו למרחב הפורום הספציפי הזה יש סיכוי להרגיש בטוח יותר עבורי משום ש (למשל) אם הודעות עוברות אישור – אולי זו אינדיקציה להיותן פחות נוראיות מהמקומות אליהם אנו יכולות לקחת אותן. בבחינת - לא את עשית משהו רע וגם לא אני. משערת שאילו מישהו היה תופס טרמפ על אדי הדלק, מחליף כינוי ומנסה לשלהב ולהצית – אודי לא היה מאפשר כל-כך. מניחה שיש איזו שמירה והגנה על דמויות קבועות שהתבססו כאן. מסכימה באשר לשחזור דפוסי ההתקשרות ולקול של אמא, ואוסיף ואומר גם בן הזוג שלה. אפילו קשה לי לקרוא לאשה הזאת אמא, ומוצאת דרכים אחרות לכנות אותה. גם אני קראתי את תגובותיו של אודי , ואולי יותר מכל בעצים שלא קשורים ישירות, ואולי גם בדיוק בשל היותם סוג של ‘עקיפים’, ומצאתי בהם מילים עבורי. חייבת להתחיל את היום – אקצר, אבל קראתי הכל. השיר של רמי קליינשטיין ' שצירפת נוגע מאד. ובהקשר זה - גמני חתמתי על כרטיס אדי. ואיזו הקלה לראות פנייה בהתחלה, חתימה בסוף וגוף הודעה. תודה, סוריקטה

15/08/2019 | 06:20 | מאת: סוריקטה

הי אביב, כתבתי גם כמה הודעות על עצים שונים ותוכלי, אם תרצי לחבר גם אותן יחד. כתבת שאני עוזרת לגדל ילדים בריאים. אני מנסה. יש לי, רוב הזמן, הרבה מאד אורך רוח. אשאר שיכולה לתרום לילדים שגדלים במשפחות מודעות וגם תומכת בהורים באיזה אופן. כפי שרשמת. מצד שני, עם משפחות בהן ההורים סופר יהירים ומשם תפסתי מרחק, הרגשתי ששעות השקעה רבות רבות שלי עם הילד לא יתנו מספיק משקל מול הגישה של בעיקר האמא. כמו שאני מרגישה אצלי. בינתיים, בוקר טוב ולהתראות, סוריקטה

15/08/2019 | 10:42 | מאת: חטוליתוש

אהבתי כל מה שכתבת וכן בהחלט את צודקת מברכת על הושטת היד שנראה את שתיכן כאן בהמשך מדברות ..אתכן..

הי אביב, הי סוריקטה, הי חתןליט, מרגש לראות את מה שקורה כאן. אודי

13/08/2019 | 07:02 | מאת: סוריקטה

הי, במקום בגוש אחד ענק יוצא לי לכתוב בהמשכים ומקטעים. לפעמים יוצא שגם אני פחות מתאפקת. במקרה שלי, זה, אולי, סוג של הישג. בכל אופן - קראתי היום בבוקר את תגובותיך, אודי, מנסה להקשיב. רשמתי שתי תגובות המשך נדמה לי על העצים שבריה ושירה פתחו בראשית השבוע. רציתי קצת לספר שבהמלצת המטפל הורדתי הילוך. מבחינת פעילות גופנית (עבודה בעיקר). משהו כמו ארבעים אחוז. וגם הקטנתי התנדבויות. יצא שעליתי כמה וכמה קילוגמים. לא יודעת אם להגיד על זה כמה טוב וכמה רע בסך הכל ועוד בהקשר שינויי הגיל. בינתיים אין מידע, אך בבדיקה אם יש לי סרטן ונגעים שונים אחרים. להתראות, סוריקטה

14/08/2019 | 22:40 | מאת: אביב 22

מחזיקה אצבעות לטוב

15/08/2019 | 10:45 | מאת: חטוליתוש

סוריקטה יפה שלי קטעים ..שלמים..הכל טוב והבדיקות שלך ..מחזיקה אצבעות שהכל יצא נקי

15/08/2019 | 12:53 | מאת: סוריקטה

הי אביב, כנראה שאיכשהו בתוך כל זה אני שומרת עליי. אולי באופן מנותק למדי. לא יודעת... סוריקטה

הי סוריקטה, טוב או רע, טוב ורע... אודי

13/08/2019 | 05:37 | מאת: סוריקטה

הי במבי, מנסה להחזיר אותך לכאן דרך משפט שרשמת בעבר. איני מוצאת אותו, אך הוא היה משהו כמו "איני מבינה את המהלכים כאן, אלא אם נביט דרך פריזמה מערכתית" או משהו כזה. בהעדרך ניסיתי למצוא חומר על התנהלות קבוצות (וגם כאן אמרת, למיטב זכרוני, שיש לך בקיאות). מבינה שאת שקועה עדיין בבלבול של החופש (עלים = אלים, חשופית, זוכרת?). להתראות, סוריקטה

15/08/2019 | 08:09 | מאת: .במבי פצוע..

סוריקטה הי, מה אומר לך... כן .. כשאמא צביה יוצאת לחופש המערכות אצלי משתבשות הפעם זה היה קשה יותר בגלל שגם אודי יצא לחופש בדיוק בשבועיים שהיא יצאה.. את יודעת מה סוריקטה? אמשיך להגיב בהודעה חדשה למעלה.. למה? אולי אני רוצה יותר מקום? משונה.. אם זה נכון למה הצורך הזה מתעורר לפתע? אולי מרגיש לי מעורער? משונה... אולי יש לי צורך שגם את אבל גם אודי יגיב אלי? משונה ... טירוף מערכות... אם אלך ברחוב ואודי ואת יודעת מה? גם את או כל אחת אחרת תעברו על ידי ברחוב ..נלך ו...את אודי אני אזהה אבל הוא לא יידע שאני זו אני ואיתכן בכלל.. גם אני לא אדע שאתן זה אתן..וכמובן גם אתן לא תזהנה שאני זו במבי.. עולם הזוי.. ובאיזשהו אופן אתם פה בפורום מכירים בי חלקים כל כך אינטימיים ..כל כך אישיים.. מציאות חיצונית.. מציאות פנימית.. מרחב ביניים.. מציאות../ אשלייה... משונה...

13/08/2019 | 05:28 | מאת: סוריקטה

הי אודי, חלף לילה. בחלוף זמן, וגם בלילה, בלילה, אם ישנים נכון (כי כדורים, אבל לכן אני משתמשת בהם), המוח מעבד. סוג של אוויר חדש. באופן כללי בימים קשים אני דואגת פיזית לצאת לאוויר, למרחבים, ולירוק או לכחול לשעות ארוכות. בעבודה כמו שלי זה אפשרי ואולי לכן, גם מסיבה זו היא גם נוחה לי בינתיים. למרות שכלכלית זה לא ממש שוס. אודי, נדמה שגם אני רואה. אותך. אתה, אודי, מאשר הודעות לא פשוטות. מאפשר למרחב להיות 'מלוכלך', לא אידיאלי. נראה לי שזה חשוב. ואפילו מאד. וגם אמיץ. גם הופך אותך, בעיניי, לפחות מסורס (סליחה, כן, אבל ביטוי מעולם הפסיכולוגיה). קבוצה שכמותנו האלופות בזה... סורי... מסכימה איתך שלעתים נראה שהשחזורים (ובפרט גם שלי) מתלקחים מבפנים. אביב, לו הייתי, אני עצמי, יודעת, למשל, שההודעה הטריגרית שרשמת, נובעת מתוך שחזור בטיפול עצמו (אגב פרספקטיבה, התבוננות מרחוק) - הייתי אומרת עליה, שאפשר היה להפוך אותה לשירה יפיפייה, ואחר כך מחבקת. משהו שמאד חזק ממני הוא למצוא את הפורשים הצידה ולהחזיר אותם פנימה. את מכירה את זה, יקירתי. כנראה שגם כאן משנה המידה ועוד. בשונה מהעבר הרחוק (הייתי לוחשת למנחה שמישהו זקוק לעזרה, בסוד, מבלי שראו את ההודעה, חפשו ‘ציפור קטנה לחשה לי’ איפשהו פה בעבר הרחוק), אז בשונה מהעבר עשיתי זאת על הבמה ולא מאחורי הקלעים. אצטט בפעם המי יודע כמה את הקטע מהספר ‘מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים’: “הביטי" אמרה פיורי "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים. מעולם לא הבטחתי לך צדק מוחלט... ומעולם לא הבטחתי לך שלווה או אושר. עזרתי ניתנת לך בכדי שתוכלי להיות חופשייה ללחום למען הדברים האלה. המציאות היחידה שאני מציעה היא אתגר, ולהיות בריאה פירושו להיות חופשייה לקבלו או לא, בכל דרגה שאת מסוגלת. אף פעם איני מבטיחה שקרים, ועולם גן הורדים של השלמות הינו שקר... וגם שעמום". להתראות, סוריקטה

14/08/2019 | 22:36 | מאת: אביב 22

הלוואי עלי מרחבים .. לפעמים בן לבין אני בורחת אליהם.... ואני זוכרת את הציפור ....האמת שגם אז יצאתי 😶😨 .. בטח שזוכרת לראות ולהראות . חיבוק עם בסדר 😍😍

הי סוריקטה, יופי של ציטוט... אודי

האם מותר לקחת ריטלין 20 מג ופריזמה 20 מג במקביל ? והאם אפשר לקחת ריטלין לפרק זמן קצר ולא קבוע (לדוגמא לקחת רק בתקופת לימודים ולהפסיק בחופשים )

שלום לך, זה נושא שיש להתייעץ בו עם הרופא המטפל. אודי

12/08/2019 | 14:00 | מאת: .במבי פצוע..

הי לכם... .... .. הזוי..באמת הזוי.. רוצה לכתוב וזה מרגיש כמו מכונית שהמצבר מקולקל... .. אודי.... הפעם גם אתה וגם אמא צביה לא הייתם בערך שבועיים... .. קשה לחזור... זה מאמץ .. מאמץ מאוד מאוד קשה.. .. אין לי מילים.. אין לי מה להגיד.. .. וסוריקטה .. לא זוכרת כל כך באיזה מילים השתמשת משהו שאולי יש לי איזה יידע.. ... רוצה לומר לך שהמכונית משותקת.. זהו.. אין לי שום דבר חכם או לא חכם להגיד.. .. מה עוד? שומעת פה אתכם אבל יש לי כמו ערפל בראש אז לא יכולה להתייחס ... מה עוד?? לא יודעת..... ...

12/08/2019 | 21:16 | מאת: חטוליתוש

במבי מתוקה אין צורך להתאמץ להגיד דברים שלא .. זה בסדר גם רק להיות בשקט אוהבים גם את השקט שלך הנחת כאן את הקושי שלך כשתרגישי שאת מסוגלת כבר הדברים יבואו מעצמם איתך יקרה

הי במבי, קשה לחזור. ואני שמח שאת עושה זאת. החוויה תקבל צורה והמלים יבואו. אודי

12/08/2019 | 09:16 | מאת: אביב 22

במשך 4 חודשים האחרונים וזה שלי ורק שלי ואני שותפה לזה ואשמה בזה אני מרגישה שכל הזמן אני צריכה להסביר את עצמי להתנצל ושוב להסביר ולהתגונן .... לא נעים להיות כאן ככה מנסה להיות קשובה להסביר במדיה את המורכבות כן יש לי צורך שיבינו כן קשה לי שכועסים או שמרגישים שאני לא בסדר -ריצוי כנראה המקום כאן כמו שתיארה אותו פעם במבי צריך להיות חלל מרפא .הוא היה כזה הרגשתי שכאן אני יכולה להביא את כל השלם המפורק שלי כי זאת אני. ....היום אני מרגישה כאן אחרת . כבר אין לי כוח להסביר גם אין לי זמן לקרוא את כל ההודעות ואני מתערבבת יותר ויותר כי אני מאפשרת לחלקיי להיות וגם וגם זה הרבה יותר מורכב מאו או ..אז בבקשה סליחה שלא מגיבה על הודעות ....סוריקטה לא יכולה להכיל סליחה באמת זה שלי .. אין לי גם כוחות להסביר .. אני רק מבקשת שקט אני שמחה שכולן כאן כותבות .. אני כאן בשקט שלי קוראת זה מספיק לי .. לא זועמת לא כועסת . .עייפה מאוד עייפה הפורום הזה בארבעה חודשים האחרונים לוקח לי יותר מידי אנרגיה והכל אבל הכל כן סוריקטה גם הדברים שכתבתי שם עלייך הובאו לטיפול ....זה בסדר יש לי חלקים כועסים תוקפנים כואבים ....כולם שלי ואני אוהבת את כולם ,עבודת החיבור לוקחת זמן אני לא תמיד מחוברת אבל כולם שלי... כן אני הפיצול ,פרוק ,ניתוק איך שבא לך ....אני כמו לגו בנוייה מחלקים חלקים מחוברים לשלם נפלא שהוא אני .... קבלו אותי כמו שאני או אל תקבלו אותי בכלל... כל מה שאני רוצה זה את הפינה השקטה שהייתה לי אני לא חושבת שאי פעם בשנים שאני כאן מישהו התבקש כל כך להסביר את עצמו ..מרגישה שכל הזמן עומדת למשפט ...ואני אשמה כי אני משתפת פעולה מהשחזור מהפחד שאם לא אענש יכעסו עלי הרי משם הכל התחיל מה7.4.19 .... אודי זה מופנה לכולם אולי כי אני זקוקה לתיווך אני פשוט לא מצליחה להתמודד עם עצמי ועם כאן יותר לבד ....אני לא רוצה לברוח אבל קשה לי כאן פשוט קשה מידי אנחנו אני וסוריקטה אבודות בתוך מעגלי שיחזור קרבה מרחק אהבה שנאה .. ולא מצליחות לצאת משם בבקשה ,אל תשבו בחיבוק ידיים זה משחזר שראו ולא עשו כלום ....נראה לי ששתיינו זקוקות לעזרה ... במבי אולי את ....במבט היותר מרחבי שלך ....את האמת אני מיואשת ועצובה. זה כבר מעבר לשמור על הבית זה לשמור עלי מבלי לפגוע באחר. ...ואולי זה בכלל לא אפשרי בחיים האלה ???

12/08/2019 | 19:35 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, אני רואה אותך אני רואה גם אותך סוריקטה אולי אין לי מבט מרחבי, אבל יכולה להביא מתחושת הבטן שלי, מהמבט האישי שלי. לפעמים זה נראה כאילו המאבק ביניכן הוא מאבק פנימי, כל אחת נושאת בתוכה את השנייה כחלק אחר, שונה, אולי כמו גוף זר, ונוצר קושי לעכל ולהכיל את ההתנהלות של החלק האחר הזה. אולי. אני רואה את השוני ביניכן, את האיכויות השונות ודרכי ההתמודדות שמביאה כל אחת ואת המקום שיש לכל אחת. כל אחת בדרכה. שונה ונפרדת. אולי דיברתי שטויות, ואם כן, ואם חטאתי למי משתיכן, אני ממש מתנצלת. שירה

12/08/2019 | 22:00 | מאת: ינשוף

אביב יקרה זה קשה כאשר לא מרגישים מובנים.. אני רוצה להיות איתך... רוצה לשבת איתך ולאפשר לך את הפינה המכילה והבטוחה.... תמיד איתך בלב, ינשופים

הי אביב, הרשי לי להוסיף נקודת מבט מהפרספקטיבה שלי: אני רואה אתכן משוחחות. אני רואה גם את ההתעוררות של השחזורים - שלעתים נראים כמתלקחים מבפנים ולא מבחוץ. אז מה עושים כשיש אדי דלק נפיצים באוויר (או במרחב הפנימי, או הבין אישי)? בדרך כלל מאווררים עם הרבה אוויר טרי. קחו נשימה עמוקה. אחר כך עוד אחת. ועוד אחת. בקצב נכון. תנו לדברים להתאזן ולהתמקם. ואני מקווה שתחושת המרחב הבטוח תחזור, אני באמת מקווה. אודי

13/08/2019 | 10:11 | מאת: אביב 22

תודה שאתן כאן תודה שאתן רואות אותנו ...תודה על יד מושטת וכל מילה חשובה.

14/08/2019 | 15:29 | מאת: סוריקטה

הי שירה המגשרת, מוצאת המון בהשערה שלך. והכאב (הנוראי נוראי נוראי), לדעתי, הוא הקושי הן לשאת חלקים מסוימים שהם בנו (החיבור), ואנ'לא בטוחה שאמורים לאהוב אותם דווקא, ואולי בסדר גם לא לאהוב אותם (אבל במידה... אולי), והן לשאת משהו שיש באחר ואין בנו (זולת). ואולי בייחוד נשים שאין להן את הדבר הזה שיש לגבר. ככה כמה רעיונות שחשבתי עליהם הרגע. שלך, סוריקטה

היי במבי?? מה היית רוצה לומר? את חסרה לי, הדימויים הרוך שבך, כמובן שתכתבי כשיתאים וזה בסדר. אולי את רק זקוקה ליד, למישהו שיקרא לך? אז קוראת לך אם מתאים ומושיטה יד. אביב וסוריקטה...משאירה לכן את השיח וטוב שיש ביניכן שיח!! רוצה לומר שקוראת ואיתכן, מנסה להבין, ואפילו שארוך קוראת. ואודי, כל כך רוצה לומר לך שאתה איש יקר, כתבתי שגיאה בהודעה למטה, לא שאני לא שמה לב לשגיאות שלי בעברית ורוצה לומר לעצמי בלב "טפשה" לא אתקן ואשאיר כך. אסלח לעצמי, זה קורה לי כשאני חצי מרחפת ואולי הקשב וריכוז עובד שעות נוספות. אני מוצאת את עצמי חולמת בהקיץ, המון. חושבת על המהלכים והתהליכים בטיפול...לא כל הזמן אבל כן, פתאום תופס נפח יותר מהרגיל(אחרת מפעם אבל תופס). ופתאום מפריע לי שיש לי פגישה באמצע היום ו"תוקע" תכניות אחרות, אף פעם לא הרגשתי כך. פתאום דחיפות לסיים כבר! לא מבינה למה קבענו כל כך הרבה פגישות לפרידה??, זה מקובל? לא מספיק פגישה שתיים?? גם זה תהליך? אעבוד גם על זה. אבל מעניין למה אני מרגישה שזה " חסר טעם" או מפריע לי לתכניות אחרות. למה זה קורה? מוזר.

הי מיכל, שגיאות, הפרעות, אמביוולנטיות... כל אלו הם בסדר, וטוב שאת מתרגלת אותם. אודי

וזה מה שכתבתי שסוריקטה הביאה לכאן .... 08/08/2019 | 23:10 | מאת: לא נמצאת not found ( אני הכנסתי את השם ככה ) ועוד קו ועוד קו ......ישר אהההה צועקת הנשמה לא יכולה לכתוב בגלוי שום מילה אף אות כמו היד מתאבנת כל כך עצוב חזרתי להתחלה אסור אסור אסור הכל בסדר בסדר סדר סד דר רררררר אסור . אחד עשרה ועשר דקות בלילה , חוץ מלצעוק לאלוהים בשקט או לכתוב למי עוד אני אמורה לפנות....כשהצורך להכאיב כל כך גדול שבא לי ל@@@@@@@ את עצמי לחתיכות ולמרוט את העור מעלי .... האם לא עדיף להוציא קיטור , אני לא רואה בזה פיצול ידעתי בדיוק איפה כתבתי ידעתי מי כותב ידעתי שזה ירגיע ..... וכן זה מתאר את הקונפליקט בן לעשות מה שבא לי ונכון לי לבן לפגוע באחר, שלא נזקקתי באותו הרגע לתגובה מאף אחד כי הקול של המטפלת היה איתי היה צורך לפרוק את הכאב ולא על עצמי או על הסובבים אותי (מינונים הם עוד יגיעו אני יודעת , כרגע זה לא מרגיש בטוח כאן לכתוב בזמן אמת פשוט לא !!!!) אני כל כך מבולבלת , יודעת !!!!!!!! שהמילים האלה מערערות אותי , שאני לא בטוחה שאני עושה נכון עבור עצמי מתוך שיחזור מטורף שכל חיי כל המבוגרים סביבי והיו הרבה כאלה דמויות חזקות שקבעו לי אם אני חושבת / מרגישה /עושה נכון .....אף אחד לא נתן לי קרדיט שאני יודעת מה נכון לי ..... וככה זה מרגיש גם עכשיו .. בעיקר עצוב לי - במיוחד שאני מבינה את הדקויות מבינה את הרצון הטוב של הצד השני ....מבינה את הקושי של שני הצדדים (אני רואה )....ומתקשה כל כך להכיל את הקושי הזה (בעיני לראות אותי באמת כנפרדת ושונה ) שלוחץ על הקושי שלי .... כל כך קשה לי להכיל את התחושה הזו שלא רואים אותי , זה מרגיש כל כך מוחק ...אוףףףףףףף , אני יודעת שפעם זה יעבור אני יצליח להכיל וזה לא יזרוק אותי ישר למקום משחזר .....אני רואה את הדברים נושמת לתוכי מקבלת שזאת אני , ובכל זאת זה כל כך קשה ....

אביבי יקרה אין לי הרבה מילים אבל אני רואה אותך... אכפט לי מאוד ממך ינשופים

אביב אהובה מילים כואבות שלא משאירות ספק .... לא זוכרת שראיתי אותן כתובות כאן ..אבל כמובן שאני לא מבחינה בכל מה שמביאים ..ומן נסתם שאולי פיספסתי ?? לפחות לא בתאריך הנקוב כאן.. לראות אותך כשונה ונפרדת ...לא את...אולי כבר התרגלתי ..ולא מרגישה אותך שונה או נפרדת מכל השאר..?? כן .. מילים שחותכות בבשר החי .. ולי הם רק גורמות לרצות לתת לך חיבוק ענק עד...אלייך אהובה שאת ..כמה כאב ...🥺🥺😢😢... אוהבת

הי אביב, רואים. בהחלט רואים... אודי

11/08/2019 | 14:33 | מאת: בריה

היי לכולם. אני חייבת לשתף שמאז שהתחלתי להיכנס לכאן נהיה לי רק יותר קשה. מקווה שתבינו אותי. אבל אני מרגישה שהמקום הזה מראה לי שהדרך החוצה מהטיפול היה אפסית ושאין לי דרך יציאה. אני בחיים לא חשבתי שאני יכולה להיות כל כך שבורה, הטיפול הזה פוצע אותי ואני מרגישה שאני שבויה של הטיפול. אני כבר תלויה... ולפי דעתכם זה בכלל אכפת לו שאני מרוסקת? יש לו איזשהי דרך לעזור לי? הגיוני שהחיים שלי היו יותר טובים לפני?? אני לא הייתי מדוכאת, באתי אליו במטרה לשפר את עצמי זה הכל. ( גם כי אני מגיעה מתחום דומה ורציתי ללמוד) אוף

11/08/2019 | 19:51 | מאת: מכל

היי בריה, ברוכה הבאה התפקיד של המטפל הוא להחזיק כשאת כבר לא יכולה, כן להיות קשוב לכל הרגשות שעולים ולכן הציעו לך לדבר על זה איתו. וזה לא להעיק עליו, תסמכי עליו שהוא יכול להכיל!! כך תמיד אמרה לי המטפלת ואכן היא הוכיחה שהיא יכולה. וגם אני כמותך חשבתי שיש מטופלים יותר קשים ואני סתם מתלוננת וכו' מכירה את ההרגשה. הטיפול זה המקום לדבר על כך! אל תתביישי לומר לו. הוא ידע להכיל. ובאשר לחיים שהיו לפני הטיפול. אני לא מכירה אותך ולא יודעת כמה זמן את בטיפול אבל תמיד יש ירידה לפני עלייה, יש ירידות וכאבים בטיפול ומשם צומחים. ואני חשבתי שטיפול זה לתמיד והנה אני כבר עוזבת את הטיפול! והוא כל כך עזר לי ! תקראי אותי פה!

12/08/2019 | 08:54 | מאת: חטוליתוש

היי בריה בוקר אור ירדתי למטה לקרא שוב את ההודעה שלך כדי לנסות להבין את הרגשות שאת מתארת.. שבורה..הטיפול פוצע..שבויה..תלויה...מרוסקת רגשות כואבים מאוד..לא היית מדוכאת לפני שהגעת לטיפול.... מבינה שהטיפול הוציא ממך רגשות שלא היית מוכנה להם לפני טיפול...כן ..כשמתחילים בטיפול הכל יוצא..בהדרגה..ורגשות יוצאים בלי מחשבה....כן . שבויה..תלויה ..אלו מילים לדעתי שמתארים את היחס שלך לטיפול אולי למטפל.. לדעתי לא צריך להתיחס אליהם קשה ..כי הם רק מילים... יש תלות בטיפול ואומרים שהוא לא רע...כדי שיעזור ליצור צורך...לא זוכרת... סליחה כנראה שהתכוונתי לצורך טוב בזמן הטיפול.. אולי כדאי שאפסיק..כי התבלבלתי.. בכל אופן אין פסול ברגשות האלה.. אייך החיים שלך היו טובים לפני כן ?? כשלא דיברת..?? ועכשיו הכל נחרב לך ? מה הביא אותך למצבך הנוכחי אולי תשפכי קצת יותר אור על מה שהתהפך לך שאוכל להבין מה השתנה ולמה נכנסת לדכאון.. איתך

שלום בריה, את מתארת משהו מאוד דומה כאן ובטיפול: שהכל היה טוב לפני ועצם הכניסה, הדיבור, הפתיחה - מביא את הכאב. הכאב כנראה שם, ומה שקורה (בטיפול וכאן) זה מגע אתו. יש מי שמגע עם הכאב או עם העולם הפנימי אינם הדבר הנכון בשבילו (לרוב זה הדבר היותר טוב, אבל אני משער שלא לכולם ולא כל הזמן). הביאי זאת לטיפול ודונו בכך. אודי

13/08/2019 | 05:44 | מאת: סוריקטה

הי אודי שוב, (פתחתי גם הודעה) לוקחת ציטוט מדבריך לעיל - רשמת - "הכאב כנראה שם, ומה שקורה (בטיפול וכאן) זה מגע אתו. יש מי שמגע עם הכאב או עם העולם הפנימי אינם הדבר הנכון בשבילו (לרוב זה הדבר היותר טוב, אבל אני משער שלא לכולם ולא כל הזמן)." אם זה בסדר, אוסיף גם שנראה לי שלפעמים צריך להעז ולבדוק, לאורך זמן, ואולי פחות נקודתית ולברוח, אם אפשר לעבור דרך הכאב. רק אחרי הניסיון (שיש לו התחלה וסוף) אפשר יהיה לדעת אם התאים. ואפשר גם לחזור ולנסות. אחרי שלוקחים אוויר. אולי, סוריקטה

11/08/2019 | 13:43 | מאת: אביב 22

אני באמת מודה לך שהשקעת משבה וכתיבה בי , אולי אר כך אחזור ואקרא את הכל כרגע זה יותר מידי מילים ... יותר מידי נחרצות שבטוחה שיודעת מה נכון לי !!!!!!!!!!!!!! את יודעת מה גורם לי להתנגדות הנחרצות הזו ... אז אני כאן, נכנסתי כרגע זה נכון אבל מתוך הרגל ולא מתוך שתיקה רועמת ....כשנכון לי אני גם כותבת. לא תמיד יש לי זמן ...הרבה דברים במציאות. הימים שלי מאוד מאוד עמוסים . בחמישי היה לי יום עם הצפה רגשית, לא יכולתי לכתוב כאן כי פשוט לא מרגיש לי נכון , כן יש השפעה של האמירות הנחרצות שלך על הפיצול ועוד...(דרך אגב עניתי לך למטה רק זה לא עלה , ולא היה לי כוח וחשק לענות לך שוב במיוחד שדעתיינו שונות ואני יודעת איך זה משפיע עלייך כשאני מתנגדת לדברייך וגם לא היה לי חשק לפתוח לזה הודעה נפרדת) .למרות שדעתי שונה משלך , כל בני האדם מפצלים את עצמם במציאות . אני לא נוהגת אותו הדבר בתור אמא בתור אשת איש או בתור איש מקצוע אני לא נוהגת אותו הדבר כאני בקבוצה או לבד אני לא נוהגת אותו הדבר בחברות שונות ....ככה כל בני האדם .... אני לא מביאה דכאון וכאב לכל מקום אני גם לא מביאה אושר עילאי ....אני מביאה אותי על מי שאני באותו הרגע נכון למקום . גם המטפלים שלנו כבני אדם כאלה ...המטפלת לא תצעק עלי גם אם היא כועסת עלי על ילדייה כן ...אז הפיצול נמצא אצל כולם . וועכשיו אני ממש אבל ממש פגועה !!!!!!!! כתבתי שם על עץ ישן מתוך כאב עצום על כך שאני לא יכולה להביא לכאן את רגשות הכאב שלי כדי לא לפגוע בך, גם ביקשת ממני וכיבדתי אותך לא לפתוח שם הודעות ...לא יאמן שהלכת אחורה כמעט שני דפים ונתקלת בהודעה שלי כן הוא על עץ שלי . היה ברור שזאת אני הלא ידוע כי ככה הרגשתי בתוך ההצפה וחוסר היכולת שלי (בתוך הקונפליקט הזה אם לפגוע בך או לכתוב בלי לעשות חשבון ) לכתוב כאן . אני מבקשת ממך סוריקטה בכל לשון של בקשה , לא להביא אותי משם לכאן זה שלי אם ארצה אביא אם לא אז לא ....אני מודה לך ומבינה שהרצון שלך לשלם ולתיקון והרגשה טובה ...יש דברים שייקח להם זמן. אני בהחלט בלי קשר למה שקרה כאן , מנסה כמה שפחות להיות במדיה, כן כמו שאמרתי הצורך שלי הוא רגעי באותם רגעי הצפה קשים ...זה לא שאין לי תמיכה ובחמישי אף קיבלתי תמיכה מרובה אבל היה צורך ביותר ...הפיצול הזה בן מקומות כמו שאת קוראת לו בעיני הוא כלי לוויסות ,בן התמיכות השונות . כי בסופו של יום בתוך ה24 שעות לרוב אנחנו צריכות להתמודד לבד זאת הדרך שלי להוציא את הקיטור ולהמשיך לתפקד ... בבקשה סוריקטה מתחננת אלייך , אנחנו שונות ,מאוד שונות ומאוד דומות...אני לא את ואת לא אני ...אל תצאי מהנחות שאת בטוחה מה נכון לי ... לגבי שירה , כשכתבתי לבמבי שאני הייתי הראשונה זה לא הכוונה שהייתי ראשונה באיזו תחרות הכוונה שאני הכי שמחה והייתי במקום שעודד את שירה לכתוב בגלוי ולא בתחתית שירשור , דרך אגב גם לך אמרתי זאת המון פעמים . יקרה , אני לא בתחרות עם אף אחד באמת שלא... ואני יודעת שגם כאן את חלוקה איתי ובטוחה שאני בתחרות ומקנא ועוד כל מיני .....אני לא מקנא שלמטפלת שלי יש עוד מטופלים אני שמחה על כך שאני לא היחידה אני לא רוצה להיות היחידה זה דווקא מפחיד אותי.(דרך אגב זה מה שהיה אחד המשברים בטיפול הקודם שהיא אמרה לי שהיא מצמצמת את הקליניקה וגם אם אשאר מטופלת יחידה היא תמשיך לעבוד איתי , הפחד הוא מורכב , מכמובן נראות יתר אבל גם כלכלי משהו כאילו אם אני יהיה היחידה היא עלולה להחליט לסגור את הקליניקה כמו אין רצפה ) זה לא אומר שאני לא יודעת שיש לי את המקום הייחודי שלי בליבה ...וכשאני מקנא אני אומרת גם כאן גם בטיפול ....תאמיני לי שאני מדברת על הכל בטיפול ...אבל ממש הכל כולל הדברים הכי מביכים הכי כואבים הכי קשים ....אין דבר שנכתב במדיה או שקיבלתי תמיכה מאיזה גורם שלא מגיע לטיפול ...אני לא מפצלת לטיפול אני מגיעה מאוד מאוד שלם . גם כאן , אחרי כל כך הרבה שנים אני מודעת למקום שלי ובזכות זה אני גם יכולה להאסף ולהיות אני, זה גם מה שנתן לי את היכולת להביא לכאן גם את החלקים הפגועים והכואבים שלי . בקיצור מה שאני מנסה להגיד לך זה שאנחנו שונות וגם דומות ותנסי לקבל את השוני בניינו בבקשה !!!!!!!!!!! תני לי את הקצב שלי לחזור לכאן עם הכאב תוך התחשבות בך ובעצמי , אני יעשה את זה בקצב שלי בדרך שלי ....ואני כאן כמה ואיך שנכון לי . גם לא על כל כאב נכון לי כאן... במדיה בכלל לעיתים זה יחשוף אותי ואני מעדיפה להוציא רק את הצעקה והקושי מאשר לגרום לעצמי להרס עצמי . שוב באמת סוריקטה תודה על המילים על זה שבחרת לראות אותי עם הקושי שלך ...

12/08/2019 | 05:50 | מאת: סוריקטה

ואנ'לא יודעת כבר מי זה מי. גם לי אין זמן כל כך... אביב, רשמתי בהודעה ההיא המון מילים כ 'אולי' ו'לא יודעת' ו'ייתכן' ו'בעיניי'. כך שאולי זו אינה נחרצות כזאת. אבל אולי בכל זאת ביטוי של קושי להבין, או בלבול בין טוב לרע. רצף של סימני קריאה, למשל, נראה בעיניי נחרץ וצועק יותר. אני באמת לא יודעת מי את. ואין לי כל מושג. חושבת שלגמרי כתבתי במספר מקומות שתישארי מי שאת. למרות שאנו חלוקות. כבר ציינתי שהפורמט שאירגנתי לי לראות את ההודעות (כבר פחות, אבל עדיין) הוא לא בדיוק פורמט של עצים, אלא על ציר הזמן. את ההודעה שציטטת למעלה אני רואה כמקבילה לחיתוך עצמי או הקזת דם. וקשה לי שעושים זאת סך הכל בפרהסיה ומסבירים לי שזה טוב. לא ביקשתי שלא תפתחי הודעות חדשות - ביקשתי לא במקביל ספציפית שם - זה לא בדיוק אותו דבר. האחריות שלי על ההצצה, זה נכון. ולא שאיני מכירה רגעים כאלה. אבל לפחות כפי שאני מכירה בעצמי - אם אי אפשר לכתוב, אז אי אפשר לכתוב. גם לא לכתוב ש'אסור לכתוב'. כי הנה כתוב פה משהו. אז זה מבלבל אותי ואני מוצאת סתירה. ברגעים האלה, בהם אולי הכי צריך סיוע, אלה רגעי הקיפאון. כשהם חולפים, אז אולי מה עשינו, אף אחד לא היה שם. וגם איני בטוחה שהצלחתי להבין - אם יש לך כבר רשת כל כך צפופה, כפי שאת מעידה עליה, מדוע את מוסיפה אליה גם כמה וכמה פורומים? הבנתי את עניין הזמן לילה וכד', ואני יכולה להבין את האימפולסיביות והמיידיות, למרות שאני שונה ואף הפוכה בזה. הידעת שאומרים על המתירים לעצמם לשחרר אש וגופרית שהם חיים הרבה יתר זמן? רשמת שכל האנשים מתפצלים (אני יודעת, לכל אחד חלקים שבאים לידי ביטוי בסיטואציות שונות), אז איך זה מסתדר עם 'פיצולים זו אני' שרשמת בעבר עם הרבה סימני קריאה אחר כך? וגם קשה לי להבין איך את חווה את המטפלת הנוכחית שלך תמיד באופן חיובי ונפלא, לדברייך (רשמת 'מעולם לא'), ואילו אותי, למשל, את יכולה לחוות כסדיסט או שטן קיצוני מחד (ההודעות היו בעיקר לא כאן) ובקיצוניות השנייה כאהובה ומקסימה (פעם) ולקפוץ מזה לזה תוך זמן קצר. ואפילו בתוך הודעה אחת שהכותרת שלה לבבות והתוכן מאחל לי הלוואי שאודי לא ייתן מקום לדבריי. איך מולי כן ובטיפול, בחוויה, לא? והאם המטפלת שלך יודעת בדיוק אלו מילים רשמת, למשל, לי (הגנב, הרעל וכו'), לסנדיי, וגם הודעות ספורות למיכל, היא יודעת באיזו רוח פנית לאדם אחר? באמת רוצה להבין... אולי קצת ירגיע אותי אם תשיבי בחיוב. ריבי רשמה מסיבת פרידה - וייתכן שיש בזה משהו. סוריקטה

12/08/2019 | 07:36 | מאת: אביב 22

חושבת על זה המון על המתח והקרבה בארבע חודשים האחרונים בניינו ...מנסה לחבר קצוות ..כן יש לי צורך להיות כאן לפעמים ויש לי גם קושי (טחנו את זה מספיק ניתן לזה זמן ) אבל מה שחשבתי הבוקר -זה שאת באמת לא מכירה אותי. אנסה לצייר לך דמות קצת יותר ברורה בנסיון לא לחשוף אותי . כתבתי בעבר כבר שאני עובדת ב3 משרות כל אחת בהקף אחר . הבוקר שלי מתחיל ב6 בבוקר בעבודה ראשונה כן עכשיו גונבת כמה דקות ...עד שמונה אינטרקציה עם אנשים שמחייבת אותי להיות מחוברת כדי להצליח להיות שם עבורם (זה ההוספיס בית )לא משנה איזה לילה עבר עלי או מה קורה איתי אני חייבת להיות שם עבורם . כשאני חוזרת הבייתה ב8 אין לי את היכולת להתפרק יש אינטראקציה בבית ואני חייבת להתארגן לשאר היום שלי ...שעובר בערך כמו בבוקר רק בעבודה אחרת מבית לבית בתחום אחר שגם שם אני חייבת להיות אסופה ובשביל האחר. כשאני מגיעה הבייתה בסביבות חמש ...הקפה שלי בדרך כלל הוא שוב אינטרקציה עם בן הזוג משפחה ואז שוב יוצאת לשעה וחצי להוספיס בית . וחוזרת לאינטרקציה בבית הזוגית שמן הסתם מורכבת אצל כולם ואצל אנשים כמונו זה הרבה יותר מורכב וזולל אנרגיות בן לבן צריך לתחזק בית אוכל משפחה ...קניות וכו...בנוסף אני לומדת יש מטלות פרוייקטים וכו.. אז בזמן הפנוי שלי אני לומדת כי בשאר הזמן אני עם אנשים שיש איתם אינטרקציות אין לי זמן כמעט להיות לבד במרחב הביתי שלי להתפרק ...ולהאסף מה שנפש כמו שלנו זקוקה לה. כדי לא להיות במצב של שליטה כמו שירה וינשוף (סליחה בנות על השימוש בכן) בניתי רשת בטחון צפופה מאוד שכוללת גם את המרחבים האינטרנטים . ההפוגות האלה אפילו משירותים לדקה או באוטו /אןטובוס נותנים לי את האויר להמשיך ...ולשרוד את היום פעם הייתי זקוקה לזה יותר היום הרבה פחות ועדין .... אני חושבת שאת ההבדל הזה בניינו קשה לך להבין את מורכבות היום שלי והעדר המקומות שהנפש שלי יכולה לשייט שם .... זה בסדר שיש צורך לשייט ולא להיות בשליטה זה אנושי ובטח עם דיסוציאציות. מקווה שעכשיו זה עושה יותר סדר. כל מה שאני צריכה באמת זה להצליח להרגיש כאן שוב בטוח . ולא שכל מילה שלי כמו הדוגמא עם "הראשונה"לשירה תתורגם .....וד.א אז נזכרתי אחר כך במבי אמרה שהיא תשמח ששירה תיקח מקום דומיננטי יותר זה היה בתוך הכאוס והאשמה שאני דומיננטית כאן . אז התשובה היא מתוך התגוננות שזה בסדר מצידי ואפילו אשמח. בבקשה יודעת שאת אשת מילים ודיוק אבל תזכרי שזאת מדייה ואת לא באמת יודעת באיזה מצב כתב השני . מזכירה את זה גם לעצמי . אתך ויום קסום

12/08/2019 | 11:09 | מאת: חטוליתוש

קראתי אותך והבנתי אותך ורק רוצה לומר שאני הכי מקווה שבעולם ששוב תרגישי בטוחה כאו כמו שהיה פעם ותשובי להכנס לכתוב..לשתף..ולהיות כאן... רק כמה שמתאים לך אהובה כי את חסרה כמו אוויר לנשימה.. אוהבת אותך

12/08/2019 | 11:49 | מאת: סוריקטה

הי אביב, העולם שלי אכן אחר. רק משרה אחת. ושל קטנים. וגם לא קבועה לאורך שנים, אם כי יש לעתים חבל מקשר בין תקופת עבודה אחת לעוקבות. היום מתחיל בארבע לפנות בוקר. מרגישה שאני צריכה להיות משך שעות באנרגיות חיוביות ונמרצות. וגם העבודה שלי אינה כרוכה באובייקטים בדרכם להיפרד מהעולם. מניחה שכזו הייתה מחברת אותי מידי ליצר המוות. סך הכל התחלתי לנסות לחיות לפני שנים ספורות. אפילו לא באופק של הדימיון משפחה, לימודים או רעיון כלשהו לעבודה של גדולים. כנראה שלך יש מסוגלות, או צורך, לחלק את עצמך בין מקומות. לי אולי יש באג פה. אני לא מבינה... אבל אני גם לא אשמה. אולי באמת הפורומים כדוגמת זה מתאימים יותר לאנשים עם חיים פחות מצומצמים משלי ונועד לנקז ולרכז כאב. כמעט ורק החלקים האלה של אנשים. אולי אני סתומה כמו ילדה ומשתכנעת שמה שרואים כאן הוא הכל. וזו רק פיסה. והבחירה שלי להיות פה אולי לא הוגנת כלפיי. סוריקטה

הי אביב, גם כאן, אציין רק שקורא ורואה. רואה את השיח בינכן ואת הניסיון, הצורך והכאב. אודי

11/08/2019 | 07:37 | מאת: שירה2017

אודי יקר, בהתחלה חייכת גם אותי עם האמירה 'פחות אבל מאכזב", אבל... בטיפול כמו בטיפול למדנו שאין סתם. ואם כך, נדמה לי שאולי במשהו מדברי היתה ביקורת כלפיך, ולא זו היתה הכוונה. לא אמרתי שאתה פחות מאכזב אלא שאני פחות מאוכזבת. ויש הבדל. האכזבה לא תמיד תלויה באדם אלא ואולי בעיקר ביכולת להיות מסופק. נדמה לי.. בכל אופן כל זה רק לומר שמצטערת אם. ויודע, הייתי מאוד מסתפקת עכשיו ב"פחות אבל כואב". שבוע טוב, שירה

11/08/2019 | 10:43 | מאת: חטוליתוש

לקח קצת זמן להבין את..כואב אבל...מאכזב.. כאלו נלקחו מילים משני מקומות...שאני לא קישרתי בינהם ..אבל בסוף נראה לי שהבנתי אהובה דאת לא ראיתי בשום מקום מילים שכתבת שהיו עלולים לפגוע באודי..ביקורת ? איפה ?? להפך ..הכעס שלי מולך נרגע והתאכזבתי פחות מתגובותיך..עד כאן קראתי והבנתי.. כלומר אלה קצות המילים החשובים שכתבת ..מעבר כמובן לכל השאר.. אז איפה כאן את פוגעת אהובה ? האירי את עיני כי אני לא מןצאת דברים פוגעים.. כמה טוב שעכשיו פחות כואב והלוואי שכל הכאב ילך ויתפוגג לו כמו בועת קצף ... וחיבוק חם ואוהב אליך יפה שלי את לא מסוגלת בכלל לפגוע!! הלוואי שלא תיפגעי

הי שירה, אני רואה הישג ביכולת לכאוב במידה וביכולת להתאכזב (ולאכזב) במידה, מבלי שהכל מיד יתפרק... אודי

13/08/2019 | 05:49 | מאת: סוריקטה

אנחנו, שכמותנו שרצות מייד לקצוות... אבל עובדה שאיכשהו, באופן תמוה, נשארנו ... אולי... סוריקטה

10/08/2019 | 22:41 | מאת: ניקול123

שלום, באופן לא מתכונן עלה נושא האמינות שלי מול המטפלת. היא היססה לענות בהתחלה ונדמה שאני לא נתפסת כאדם אמין וישר. אני חייבת להגיד שזה גרם לי לתחושות קשות שכן אף פעם לפני כן לא חשבתי שאי פעם מישהו יהסס לענות על שאלה כזאת. מכיוון שזה לא היה צריך לעלות בטיפול ועלה זה עדיין מעמיד אותי בתחושה לא נעימה. אולי היא לא מאמינה לשום דבר שיוצא לי מפה? האם יש כאן משהו גדול יותר? אמנם זה לא היה מתוכנן ועדיין זה פתאום מרגיש לי שנוצר פער נוראי בנינו. מה עושים מעבר לשיחה פתוחה בטיפול? זו הרגשה קשה עבורי.

11/08/2019 | 10:56 | מאת: חטוליתוש

רק רגע אחד ..נראה לי שאת ממהרת להסיק מסקנות.. היא מהססת לענות על... נושא אמינות צריך להיות תמיד מדובר ולא לתת לעצמך מקום לספק.. למה שלא תאמין לכל מה שאת אומרת ? איזה יתרון יתן לך שקר ? מה את באה להרוויח מזה ? מצטערת שכך מרגיש לך..הפער..אבל למדתי מנסיוני וגם ממה שאודי תמיד אומר ..שצריך להביא לטיפול..לשיחה ..כן לשיחה כל דבר שעולה ולדבר אותו בלי לוותר כי היום זה הפער..מחר יכול להיות עוד תוספות שלא דוברו ואז יתחיל באמת ליצור מרחק שאת לא מעוניינת בו ויכאב מאוד.. אל תוותרי ודברי .רק כל פותרים.. איתך

שלום ניקול, שיחה פתוחה מאוד בטיפול... אודי

10/08/2019 | 18:26 | מאת: סוריקטה

שבוע טוב לכותבים ולקוראים, ובנפרד - הי במבי, חיכיתי לך. חשבתי עליך. על בקיאותך במגוון נושאים. וחשבתי עלייך גם בהקשר החופשים האלה. וחוזר חלילה. ועוד. את יודעת, שוחחתי עם המטפל על החופשים / פרידות זמניות. ועל אף שנטינו, בפרט כאן, למשל, לראות במיקוד את הצד המפרק והשובר שבפרידות/ נפרדוּת - כנראה שלפעמים ייתכן בהן גם צד מעצים. המרחק הזה. ובהנחה ובמקרה שגם חוזרים באומץ. מגלים לעתים כוחות אחרים. לענייננו - המטפל. המטופל. יש כאן שניים לפחות, ושניהם חשובים. כל כך יפה כתבת אודי לשירה - "שניכם אמיצים"... לעתים מבחינים בכך אחרי תקופה. בטווח הארוך. את אוהבת להשתמש במונח פריזמה נוספת להתבוננות (אאל"ט), גם אני אוהבת שאת משתפת בכיוונים הללו. אז אולי משהו מזה. אולי. ינשופי - ראשית - שמחה מאד לראות אותך גם כתומכת עם כיוון ומחשבה והשקעה ודעה. השאר – רק אם תוכלי, אז אוסיף גם שמבינה שקשה מאד מאד מאד עם מילים במצבים מסוימים, לעתים לקרוא, לעתים לברוא, לעתים גם וגם. לעתים רק היותן מכניסה אותנו לעמדה מגוננת. קשה עם מילים, שהן גם לא שפת האם שלנו. קשה עם משפטים מורכבים. פסקאות ארוכות. קשה כשנראה שהקליטה נמוכה ביותר, כשהחיבור מרגיש כמעט אינו בנמצא, ובכל זאת אני ממשיכה להתעקש עליהן, על המילים, ולא לוותר. בינתיים אתמיד בדרך, כי אולי אולי מתישהו יהיה סיכוי שמשהו קטן יצליח לחלחל וניתן להשתמש בהן להתקדמות. בעיקר מילותייך שלך ומילות הטיפול. ובסדר גם שקט. לפעמים. ותלוי איזה שקט. כתף להישען עליה יכול להיות נהדר. בנוסף. אבל גם מפחיד. אמון... שירה, יפיפה, בעיניי, שאיכשהו אנחנו, אחת אחת על חוזקותיה וחולשותיה, הקפנו אותך בניסיון להוות מעין רשת-מארג עזר שאולי מעט עטפה אותך לרגע. איש בדרכו וכיוונו שלו. אולי משהו משותף, שנותן משקל שווה לכולנו הנוכחות. וכמובן, מכולם, אודי, בדרכו המייצבת. המארגנת. אביב – לפני שאת קופצת באמירה שלא היית כאן (אנחש שאת כן פה, אבל בשתיקה רועמת) גם את כלולה וכתבתי לך בהמשך. זוכרת שרשמת שאת הראשונה שעודדה את שירה בפרט להסתייע באודי. ובכן, בואי נרד מעניין התחרות והראשונה, החשיבה של כל אחת הייתה מקבילה, כל אחת השקיעה כמה שיכלה ובזמן שיכלה ובחרה, בין אם במילים בין אם רק היות ליד, אבל בהחלט גם את, וגם לך מגיע קרדיט. ואניח גם, שירה, שנהגת כפי שנראה לך לנכון בזכות עצמך ותהליכייך בעיקר. מיכל, גם עלייך הייתי אומרת אמיצה – גם פרידה מהטיפול וגם שיתוף בזה כאן. לגבי הפורקן (והשאלה היא גם מהו פורקן...) אולי צריך למצוא איזה עמק שווה – לא מעט מידי, אבל גם לא יותר מידי. אולי משהו רך עם תנועה גלית עגולה ומנעד סביר. ובעיקר שנמצא איזה אפקט לטווח הארוך ופחות פעולה של דחף רגעי. מכירה את הסיפור הגמד הגבוה והענק הנמוך? חטולית, אנחנו לקראת צום תשעה באב, שהוא יום לא פשוט לקשורים אליו, אז ראשית – מי ששומר - עברו את היום בשלום. לא בטוחה שהבנתי מספיק על אלו נגיעות את מדברת וגם איך הקשר לעולם הדתי. אם זה בסדר ותוכלי שיהיה פנוי ונוח לך להסביר? בריה, תחושת היות נטל... ראיתי שהוספת עוד שאלות המשך. מניחה שבינך לבין עצמך. מתוך עולם המטופלת שחוויתי – מחשבותיי הן שאולי התחושה שאת מתארת תהיה אחד מהנושאים המרכזיים בטיפול שלך? אולי הקושי להיות תלויה, אולי קושי לתת אמון ועוד. כיצד נראה בעיניך תפקידו של המטפל וכדומה? מדברים גם על זה בשיחות. איפשהו כנראה צריך להעז. ואפשר גם להביע את החשש. זאת העבודה, כפי שאני מכירה אותה מהטיפול בשלביו המוקדמים. ריבי, כתכת שאת ותיקה גם (נכון?) תוכלי להזכיר לי איפה ואיך היית כאן בעבר, אם זה בסדר? וקפה – גם קצת התבלבלתי בין את לאתה, מטפל מטפלת... אביב, אחרי שכתבתי את כל זה ראיתי שאביב הפכה את עצמה ל NOT FOUND במקום מקביל על עץ תלוש וותיק בחוויית צמצום עמוקה וצעקה גדולה, מיוסרת ומפלחת. מכמיר לב, אביב, כמה יש בך צד שכל-כך כל-כך רוצה להיות חלק ושייך. אבל אביב *את כבר מאד כזאת* מניחה, אביב, שאת מאד מאד כאן. מניחה, אביב, מתוך הכרות עם דפוס דומה לזה בי, עד כמה שאני תופסת את זה, שאולי כך אנו מביעים משאלה שמישהו יראה את הפינה האינטימית, לעתים חשוכה, שלנו, אבל גם הכי לא. ושיעלימו עין. מניחה שכך אולי יש בנו משאלה שמישהו ירגיש אשמה. למשל, סוריקטה, התנסחויותיה וההצעות הבלתי נסבלות שלה לפרשנויות ולהתנהלות בעיתויים בהן נכתבות. אזכיר שסוריקטה הגיעה לרף והעזה רק אחרי הרבה שנים. אך ייתכן שכל זה הוא טעות. וגם ארצה לומר, נו באמת אביב. אביב, אני עדיין חושבת שכל הדפוס שאת שרויה בו רצוי שיקרה בעיקר בתוך הטיפול. ואולי לא מספיק הדיבור על חוויות מחוץ לו (בפורומים, מולי, בטיפול הקודם, במערכות יחסים קודמות) אלא ממש החוייה ובעוצמה הזאת ללא דילול. *בתוכו*. גם אם שוב השחזור הזה, הזוי ככל שיהיה, ובעוד טיפול. שם. קודם כל שם. וכמה שזה מפחיד השיקוף. אולי רק כך ניתן באמת לטפל בזה? אולי... לא יודעת, מן הסתם, גם אני חוויתי את המטפל כדמות סדיסטית (הוא לא, הוא אחת הדמויות הטובות בחיי, אבל זה השחזור, ה'את ואת ואת' הזה, בעיקר כאשר ניתנת פרשנות שהתגובה המיידית אליה היא התנגדות). אוכל להבין את החרדה בעטייה אנו נוטים באופן מתמשך להסתיר ולדחות. מגוון רגשות. גם מבלי דעת. אוכל להבין שדחיקה יכולה להיהדף, ואנחנו מחפשים את הלאט לאט, לאט לאט לאט, ובקצב שלנו ומתוכנו. ועדיין, אזכיר, עדיין, זמן כן יכול להיות פרמטר מתישהו, ועדיין, גם יש זולת, ויתרה מזאת כאן, סביבה שאינה הטיפול הבלעדי שלנו, ובאיזה מקום יינתן לכך ביטוי. נראה לי שמבינה את ההסבר של השימוש במדיות שונות על מרחביהן כשמירה על הרצף בפנים, מבינה את משאלת ההיאחזות – אבל איכשהו, למרות שהסבר זה ואחרים נשמעים כל-כך הגיוניים ומשכנעים לכאורה ומתאימים להסברים בתבנית המקובלת, נראה לי שבפועל מתרחש משהו הפוך לחלוטין. ובכן, נראה לי שזו גם קצת בריחה או הסחה, אולי. או משרת גם דבר מה אחר, אולי. מחיקה, למשל. ואולי גם חיפוש להיתלות באוויר ופחות בקרקע. ולא בטוח רצף – אלא יותר סוג של ריסטרט ועוד אחד ועוד אחד. מאד מזכיר לי את השימוש של מימה בפורום בשעתו. בהיותך מורכבת - לא כולך, אלא חלק ממך. ואת יודעת מה, לפעמים ניסיון הבריחה היא הקטע שלנו, קפיצה ועוד קפיצה, ועוד ועוד ועוד מעולם לעולם, כי מאיים לנו מידי שהכל ביחד במקום אחד. אבל נראה לי שמשאלתו של אודי, *אודי*, המנחה פה, מראשית דרכו, היא היות מרוכזים ומוגדרים עד כמה שניתן במרחב אחד. לפחות באינטראקציה הקבוצתית בין דמויות קבועות. הא, בריחות... הנה, למשל, גם אני סוג של בורחת עכשיו. במקום לכתוב מכתב לבית חולים ולקבוע מועדים לפעולות כירורגיות, אני דוחה וכותבת לאינטרנט. אז הופה, הנה הלכתי לכתוב את המכתב. אחלה. יש מכתב. ועכשיו חזרתי. אה, ועוד כמה פעולות. קפיץ קפוץ חזור אני, לפחות, חושבת שאם הנפש בורחת מרצף אז היא בורחת מרצף. זו דרכה של הדיסוציאטיביות (חרדה כמו חרדה), כך נראה לי. ינשוף המקסימה היטיבה לתאר זאת אמיתי, יפה וקולע. אשער שייתכן שגדול עליך, שאולי מוקדם מידי, והנטייה היא להמשיך ולהימשך לשיטה אליה את רגילה שנים ארוכות ומוצאת מרגיעה עבורך. לומר את האמת - אני לא הכי בטוחה בזה (לא פורקן ולא מרגיע), וגם לא הכי מסכימה. אשוב ואכתוב שבעיניי, ייתכן שיש בדרך הזו בכדי להעצים את התלות הפחות בריאה שיש לה נטייה לצאת משליטה. כדוגמת התמכרות. הצעתי את הצעותיי, כי לא ויתרתי עלייך. בשורה התחתונה - כנראה בחירה שלך. האחריות על חייך בידייך. ואם תתעקשי - תהא דרכך אשר תהא. מחשבה נוספת היא שייתכן שנכון יותר, לוּ דברים כדוגמת אלו שכתבתי לעיל וגם בהודעות קודמות שלי היו יוצאים מדמות שאנו מרגישים שיש לנו קשר חזק איתה ואנו תלויים בה. לתלות, לשאיפה לשמור על קשר והבדיקה האם הוא מייטיב סך הכל (ולא מושלם), גם כשאנחנו גועשים מזעם, גם כשאנחנו מרגישים אוהבים (לעתים זה אפילו מפחיד יותר), כנראה יש תפקיד. אניח ודי. ולסיום - יודעים במה נזכרתי - בספר “היה היתה” של יעל נאמן. סיפור אמיתי. הדמות הבודדה שבה, דאגה למדר את עצמה באופן מדהים בין המון המון מרחבים/ אנשים, ובדיעבד הסתבר שבין אלו ואלו לא היה ממש קשר, הקשר שהוא כמעין רשת בין אחד למישנהו. פזית, אותה דמות חידתית רבת כישורים, דאגה למחוק, או לכתוב באופן לא ברור, ואף אחד לא ממש הכיר הכיר אותה בחייה. המחברת, אף אם בלי להבין מדוע, לדבריה, ניסתה לקשור חוטים וליצור דמות שלמה יותר. ח.ב.ר / ק.ש.ר. גם אני מנסה. בחיים. סוריקטה

11/08/2019 | 11:25 | מאת: חטוליתוש

סוריקטה יפה שלי נגיעות..נגיעות...הן באמת מה שהן ...כל הזמן נגיעות!! לא אקראיות..לטעמי ולהבנתי די "טיבעיות" אם אפשר להגיד כך.. ולא להגדיר אותן ...כי עבור מי ש..נוגע הן טבעיות.. ואני יוצאת נגד כולן ..הנגיעות.. כן הן קיימות גם במסגרת בקרובה ..לא אנקוב במי..כי כבר קרוב מידי..וגם בקהילה.. ובכל מקום שאני נמצאת ומגיעה לשם.. תמיד נוגעים ..ונקעה נפשי מכל הנגיעות כאלה.. קרה גם בקופת חולים..גם בתור בדואר ..גם בישיבה בתחנת האוטובוס..גם ..וגם..וגם.. בקהילה הדתית אצלנו לא מדברים את הנגיעות כי..לא ממש ראו במו עינים מי נגע ואייך..אז..זה עובר הלאה אולי עד שיתפס על חם !! גם לצעוק לא יכולה אין כוח.. אין מילים לצעוק ש...יפסיק כבר המצב הזה להמשיך כי.. ודיברתי גם בטיפול...וכמובן שזה עדיין מדובר. .. והמטפלת בכלל לא מזועזעת להפך היא מתעקשת על כל פסיק ופסיק ממה שעולה ולא מוותרת כי יודעת כמה חשוב לדבר ..ולתת ןמילים מקום וזמן..היא די חדשה ..רק כמה שבועות ..אבל עם מוטיבציה גדלה רק לעזור מה שאני מאוד מעריכה. זה דוקר אותי עוקץ אותי מחליא אותי לפעמים גם מרגיש שכבר לא אכפת ורוצה להפסיק את הכאב .. בטח בסוף זה יקרה.. תודה סוריקטה יפה שלי שנכנסת להגיד שלום שמחתי לראות אותך כאן ביי

11/08/2019 | 13:54 | מאת: אביב 22

וקראתי אותך שוב .....אגיד לך גם כאן תודה על המילים והמחשבה . המטפלת שלי בעבר יכלה להכוות לפעמים כעושה דווקא לא סדיסטית אבל די פוגעת ....תמיד בהגיון ידעתי שזאת השלכה וגם היינו מדברות על זה . לדעתי באותה תקופה אפילו כתבתי על זה לא מעט כאן . באופן פרדוקסלי ואולי לא , דווקא הקשר הזה איתה המורכב הפתלתל לימד אותי על יצירת קשר ואמון וביטחון... אני עדין מאמינה בה ובוטחת בה והקשר שלי איתה נשאר , גם מעבר לברכת חג שמח . המטפלת שלי הנוכחית עובדת דווקא בקצב איטי שמותאם לי פלאים מעולם לא חוויתי אותה כפוגענית או סדיסטית. אני תמיד חוזרת ומדגישה שתשע שנות הטיפול שלי הם תהליך מופלא באמת עם יד על הלב ...תני לי את האפשרות להיות אני , קבלי אותי כמו שאני ...בקצב שלי אני לא כזאת גרועה בקצב הזה . בדיוק כמו שאת מבקשת ממני לקבל אותך כמו שאת.

11/08/2019 | 14:00 | מאת: אביב 22

מצטרפת לשאלות על גם ותיקה ...ריבי , RIVI קפה ועוד ..... אודי , אם מדברים על פיצול ...לא דיברנו על לא להחליף שמות.. ..אני יודעת שאתה מאפשר , ואולי אפילו חיכית שזה יעלה כאן מתוכיינו ובכל זאת ...

11/08/2019 | 17:10 | מאת: Rivih1964

סוריקטה הי, זה נראה כאילו את עורכת מסיבת פרידה.. טוב, סתם צוחקת.. אז כן,אכן וותיקה ואפילו מאוד, אני מכירה את הפורום מתקופתה של ליאת, יותר כקוראת אבל פה ושם גם כתבתי והתכתבתי עם המון בנות שהיו אז משתתפות קבועות, מקסימות אגב,וגילוי נאות , את היית חלק מהן.. היו תקופות של השתתפות אינטנסיבית יותר ותקופות ארוכות של נפקדות שלאחרונה חזרתי קצת להציץ למקום המאוד מיוחד הזה .ריבי זה לא היה הכינוי שהשתמשתי בו אז, והייתי מעדיפה להשאר בעילום שם.. ואגב סוריקטה, הזכרת את תשעה באב, אז אני בין הצמים, שמחתי לראות את אורך ההודעה שלך , כך שאוכל להעביר עוד פרק זמן מהצום בקריאה מעמיקה,. השאלה שלך קצת הפתיעה אותי למען האמת אבל יחד עם זאת החזירה אותי בזמן לאחור עם מבט נוסטלגי לתקופה שהייתה מענינת במיוחד. שבוע מקסים שיהיה לך סוריקטה, מקווה שלומך טוב, כך לפחות ההתרשמות שלי על פי התכנים והאופן שאת כותבת, מקווה שאיני טועה. איתך, ריבי. ..

11/08/2019 | 17:40 | מאת: אביב 22

הלכתי שוב לקרוא גם למטה ולנסות ולהיזכר מה עניתי לך שם (אני לא שומרת ולא מעתיקה הודעות) אז גם כתבתי לך , שזה בסדר בטיפול לכתוב לה מיילים בן הפגישות , הסטינג הטיפולי שלי , יש בו גם את הכללים המאוד ברורים של החזקה במשך השבוע שכולל כשצריך מיילים . SMS או טלפון ....הכל בסדר ובכלל לא מפחידה אותי התלות בה. התלות שלי בריאה ולא הרסנית אני זוכרת שאני בן אדם שעבר המון שיש לי קשיים ואני צריכה עזרה ואני נעזרת במשך השבוע לא רק במטפלת יש לי עוד גורמי עזרה במשך השנים בניתי לי רשת בטחון מאוד צפופה והיא זאת שמאפשרת לי לקבל את כל חלקיי להתחבר אליהם ,ולתפקד בכל המישורים בחיי המציאותיים .... להיות במקום שמבין שאני זקוקה למקל (תמיכה) לא רק להליכה ושזה בסדר , אני בסדר כמו שאני. אני לא לבד..לעיתים אני מרגישה בדידות בתוך היחד אבל אני בהחלט לא לבד , אני יודעת לבקש עזרה ...וכן יש גם צורך בכתיבה לעיתים לחלל (במדייה) אני לא רואה בצורך הזה בעיה,אין לי בעיה ברצף אני יודעת מי כותב מה ואיפה ....והכל מגיע לטיפול. תודה על המחשבה והדאגה הכנה , אני שומעת ורואה אותה באמת. הרשת בטחון הזו מורידה את הפנטזיה והצורך שהמטפלת תהייה שם כל הזמן עבורי ....אני לא נמצאת שם , אני יודעת שהיא נמצאת כמה שאפשר ויש לי עוד דרכים לווסת את הכאב ....לא רואה בזה משהו רע .....זה שאני לא בפנטזיה הזו לא אומר שאני מפחדת מתלות . בכל מקרה , כשאודי לא העלה את מה שכתבתי בחרתי לא להגיב בהודעה נוספת חדשה , מצטערת אם הייתה לך הרגשה שאני זועמת או כועסת . אני לא, קשה לי אם הקביעה הזו שאת חושבת (אפילו בטוחה ) שאת צודקת כשאת בעצם לא מכירה אותי ואת חיי. ...את יודעת סוריקטה שהמטפל שלך בוודאי עובד אם כל מטופל שלו אחרת ...כן , אותו מטפל בכמה דרכים כי לכל אחד מתאימה הדרך שלו ....

11/08/2019 | 19:19 | מאת: מכל

וואו..כמה שאת משקיעה בכתיבה לכל אחת.שאפו. תלות וכמה לכתוב, נו. זה היה חלק משמעותי בטיפול, הנזקקות והתלות והעצמאות. אני חושבת שאני בסדר. ולגבי הדחיפות, כבר התמוססה אצלי מזמן. ואמיצה? הרבה פעמים היא הייתה אומרת שאני אמיצה😁 כששתפתי דברים קשים, כשהתמודדתי ולא ברחתי וכו' ועכשיו מקווה שיהיה לי מספיק אומץ להפרד בכבוד. תודה

11/08/2019 | 20:03 | מאת: אביב 22

פתאום נפל לי האסימון ..... את שוב עושה את זה מבליעה את עצמך בתוכי ... שימי לב, איך בתוך הכתיבה אלי ...הכנסת על המכתב והטיפולים , כמו רצון בדיוק על מה שכתבת לי ...להראות ולא להראות .... למה דווקא איתי סוריקטה ? למה לא במה שכתבת לבמבי או לינשוף חטולית שירה ריבי ....למה את בוחרת תמיד בי ... ואת יודעת מה הכי עצוב שהצלחת כי כולנו שוב כאילו מתעלמות ממך ומיישרות איתך קו על מה שכתבת עלינו .. אז שמחה שאת מטפלת בעצמך , מניחה שמכתבים כאלה וטיפולים כאלה גורמים לקושי וחרדה , רוצה שתדעי שראיתי ... וליבי אתך .

11/08/2019 | 20:33 | מאת: ינשוף

שבוע טוב אני לא מצליחה לקרוא כל כך הרבה-סליחה את יקרה לי ינשופים

12/08/2019 | 07:04 | מאת: סוריקטה

אבל עוד בלבול - למטה רשמת שניסיון שליחה במייל למטפלת אינו יעיל כי יוצר תלות מוגזמת ופה בעץ רשמת שאינך פוחדת מהתלות. התבלבתי לגמרי. סוריקטה

הי אביב, אם לא היה ברור - אני מתנגד נחרצות להחלפת שמות כאן. איני רואה בזה דבר טוב. אודי

הי סוריקטה, אצטרף בשקט, רק לומר שקראתי ולהשיב בשבוע טוב. אודי

ילדה עטופה בצל שכחה, הכל רגוע שליו בגוף האישה. הן תשמור בתוכה סודותיה, תגן עליה בגודל מידותיה. זיכרון קצר מוציא שכחה ישנה, הבזק של דקה והילדה נרעדת. אך אישה נבונה תשמור צעדיה, הילדה נרדמה ואיתה סודותיה.... הייתי שמנה, כיסיתי את עצמי כנראה בשכבות, כמה סמלי. היום אני נראית בסדר. שומרת על בריאות. דואגת ושומרת על עצמי. אני חושבת שהתפקיד של האישה היום שונה, להגן כן, במיוחד לקבל ולאהוב את הילדה שבי..לשמור סודות? הרבה פחות. הילדה כבר לא צריכה לרעוד, לפחד...הזיכרון הופך לעבר רחוק, כבר לא מפחיד כל כך. לא מאיים. והרגש של היותי ילדה משתנה, הבוגרת שבי עכשיו יותר משמעותית. אני קצת רוצה לשתף בטוב שלי ומצד שני אולי זה לא פייר לנפנף פה בזה?? אני סוף סוף חושבת שכן, אני ראויה לאהבה שלי, של אחרים ומגיע לי הרוגע הזה..להתרפק על טוב אחרי כל כך הרבה שנים של סוד כואב..של שנאה עצמית, ביקורת ועוד. תודה לכם ומקווה שגם לטוב יש מקום פה חוץ מבקשת עזרה. תודה.

היי מיכלי מאמי כייף לקרא שיש מקום לטוב .. שאין עוד צורך להתכסות בשכבות כדי להסתיר או .. את בהחלט ראויה לאהבה שלך לרוגע שלך להתרפקות על הטוב עברו השנים וזה ממש לא ניפנוף שמחה כל כך לקרא כי זה מרגש ...ו..הגיע הזמן גם לכל הדברים הטובים האלה גאה בך יקרה !!

11/08/2019 | 16:48 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, תמיד רלוונטי, בעיניי. חלק ממך. מהעבר. מהזיכרון שאיתך. וכי למה את חוששת מהקנאה שלנו? לדעתי - תשוויצי חופשי ובכבוד. סוריקטה

תודה יקרות, אני מרגישה שאני סוף סוף נותנת לעצמי לנשום...וכל הזכרונות מהטיפול צצות עכשיו ואם משווים איך הגעתי ואיפה אני היום..ממש שמים וארץ, היא הצילה אותי מעצמי. תרתי משמע. ותשעה באב, עוד מעט נגמר אבל זה יום חשוב ביותר לזכור שיש אנשים טובים שאכפת להם אחד מהשני. פה המקום להזכיר לנו מה היא אהבת חינם!! לאהוב אולי בלי להכיר כמעט אחת את השניה. דבר גדול!!! תודה

הי מיכל, בוודאי שיש מקום לטוב... אודי

08/08/2019 | 18:05 | מאת: חטוליתוש

הן שם כל הזמן... גדולות קטנות פצפונות ענקיות ואין מנוח מהן... מחוץ לבית במסגרת קרובה הן שם כל הזמן... וכן.דוברו בטיפול... וממשיכה לדבר אותן בטיפול... כואבות מאוד כל הנגיעות.. כואבות לא רק גופני ..גם נפשי כי הן לר מפסיקות... צועקת אותן בתוך הנשמה כי אצל דתיים לא מקובל משהו אחר אסור בתחליט האיסור.. צועקת אותן באילמות מוחלטת כבר מאוחר מידי לשנות עכשיו דברים.. גם במסגרת החיצונית לא מקבלת סייוע כי.."זה סתם שטויות"לא באמת רציני.... מקווה שההודעה תעלה לפני הסגירה של הפורום

הי חטולית, זה ממש לא שטויות, וזה נשמע מאוד רציני. אודי

09/08/2019 | 10:04 | מאת: מכל

מצטרפת..לא שטויות!!! תחשבי מה היית עונה לי אם אני הייתי כותבת כך? היית מתחילה במאמי😁 וממש אומרת שאני חשובה! אז את חשובה!!! נגיעות חשובות מאוד לתהליך.

11/08/2019 | 11:38 | מאת: חטוליתוש

כן הן חשובות הן לוקחות ממני את האוויר שאני נושמת את מעט הכוח הנפשי שעדיין נשאר בי.. והן כואבות כי לא יכולה גם לנקוב השמות של ה.. ואלו הייתי עושה זאת לא יודעת אם הייתי נשארת שפויה. זו היתה דרך ללא חזור !! לא יכולה ממש לא סורי..

08/08/2019 | 17:26 | מאת: .במבי פצוע..

...... ..... ...הי לכם... . ברוך שובך אודי... ....לא מוצאת מילים... ..לא יודעת מה להגיד.. ..הפה שלי סגור.. .. משונה...

הי במבי, ברוכה הנמצאת. מה היית רוצה להגיד? המלים יגיעו... אודי

10/08/2019 | 20:55 | מאת: חטוליתוש

מילים מילים .... לפעמים נורא רוצים אותם ..שיגיעו..שידברו...שיהיו נוכחים ..גם בשקט שלהם הם נמצאים... תני להם הזדמנות להופיע ..לדבר...לצעוק אם צריך... הם יגיעו כשתהי מוכנה.. את כבר מוכנה להם ?? אולי חיבוק יכול לעזור? מילה טובה ...את נהדרת ... את מסוגלת... הנה הם שם מדגדגים לך את הלשון..רוצים להגיע .. מה את אומרת ? תתני להם לצאת ? איתך יקרה

07/08/2019 | 21:25 | מאת: שירה2017

אודי ובנות יקרות, בזמן האחרון אני באתי לכאן לא מעט, אני והכאבים שלי והבדידות שלי, הכעסים שלי והפחדים שלי ומה לא... מרגישה קצת לא בנוח ששמתי את עצמי במקום כזה נזקק ומבקש תמיכה. פחות במקום תומך. מרגישה שתעצומות הנפש שלי סימאו את עיני. כמי שלרב נמנעת לקחת מקום, לעמוד ולו לרגע באמצע המעגל, נדחפתי לעמדה הזאת כדי לבקש לעצמי מעט אחיזה וחשתי שרק על עצמי לדבר ידעתי. הייתם כאן, ראיתם, דאגתם, הרגשתם וריגשתם. תודה מקרב לב, לא מובן מאליו בכלל. תודה סוריקטה, חטולית, אביב, במבי (אייך??), ריבי, מיכל, ינשוף ומי שעוד שכחתי (סליחה) תודה לך אודי, על הפעמים שהרגשתי שהרגשת אותי, על הסבלנות והיכולת לראות ולהסביר, להאיר ולתת עוד נקודת מבט. הכעס שלי מולך נרגע והתאכזבתי פחות מתגובותיך. הייתי חייבת את האתנחתא הזו בתוך ים המילים הקשות כדי להודות לכם על היותכם כאן. שלכם שירה

08/08/2019 | 00:16 | מאת: חטוליתוש

שירה אהובה לא יודעת מה קורה היום לא מצליחה חהעלות הודעה כבר בפעם החמישית ..כל פעם נמחק לי ...הפכתי מגושמת מאוד... אנסה לקצר בתקווה שלא ימחק לי שוב ...רק באשמתי כי חשוב לי מאוד כן לכתוב לך כמה מילים.. כל הרגשות של כאב...בדידות כעס..פחדים וכל השאר הם חלק בלתי נפרד ממך..ממה ומי שאת.. לעולם לא הייתי אומרת שרק על עצמך ידעת לדבר.. כי אם סה היה נכון...מצבך היה משתפר לאין ארוך..!! אהובה שאת ...כולם כאן כל השמות שציינת ..נמצאות כאן כמו כולן אחת למען תמיכה בשניה ואת תורמת את חלקך בנדיבות רבה מאוד!! אין חי אלה רק להודות לך על כל התמיכה המסיבית שלך כאן בכולן... אוהבת אותך נהדרת שאת

08/08/2019 | 05:05 | מאת: סוריקטה

הי שירה, רשמתי מספר פעמים שאני מאזינה בקשב רב לתנועותייך ולאופן בו את ואודי מנהלים זה מול זה, ורשמתי גם כמה אני נתרמת מכך. כתבת לאודי: "הכעס שלי מולך נרגע והתאכזבתי פחות מתגובותיך" - אולי כך לפחות הרוח מאפשרת טעימה קטנה קטנה. בחשאי. בגלוי. אתנחתא, סוריקטה

08/08/2019 | 07:57 | מאת: מכל

שירה יקרה, אני חושבת שזה טוב שאת מביאה את עצמך עם הקשיים, הקטע הזה של ה"תומכת והחזקה"..לא יודעת כלנו בני אדם שזקוקים...פעם בצד התומך ופעם בנתמך. אני אוהבת את כל מה שאת מביאה, את כולך. זה מראה שאת אדם. יש משהו כל כך דומה בינך לסוריקטה...הקטע של החוזק הזה והלתמוך בכולם ואני דווקא שמחה שסוף סוף שתיכן קצת משחררות קיטור! שלך, מיכל

08/08/2019 | 17:17 | מאת: ינשוף

שירה יקרה טוב שאת מבקשת עזרה !!! התרגלנו להתמודד לבד עם הכל. זה מקל לחלוק ולשתף. אני שמחה שאת כאן ינשופים

הי שירה, זה בסדר גמור. ובנימה מחויכת: מכירה את השיר 'פחות, אבל מאכזב'? אודי

07/08/2019 | 20:17 | מאת: NOT_FOUND

אני בן 28 גרוש מזה 4 שנים, לאחר שחליתי במחלה קשה אשתי נפרדה ממני ומסתבר שבגדה בי. החלמתי מהמחלה אבל מהבגידה טרם. מאז אני יוצא עם בחורות 2 ו 3 ביום מתכנן איך לגרום לבחורה להתאהב בי ולעזוב אותה לאחר שתתאהב. היום אני במצב שרוצה להחלים, רוצה להיות עם אחת ולבנות משפחה מחדש אבל לא מצליח. משתדל אבל מרגיש חוסר... חייב את האתגר הזה.. אם לא תהיה לי בחורה חדשה אחת ביום מרגיש ממש רע ועצבני. איך אפשר להתגבר על זה מה עלי לעשות.

07/08/2019 | 23:50 | מאת: חטוליתוש

עצתי לך רק אחת לך לטיפול בנושא הבגידה שחווית !! בהצלחה

שלום לך, מצטרף להמלצה לפנות לטיפול. אודי

07/08/2019 | 12:21 | מאת: ינשוף

המאבק שלא נגמרת המאבק לדעת ובו זמנית לא לדעת.. נסיתי להסביר למטפלת- שכל ה"מידע" נמצא בקצה של המודעות... ז.א. שזה נמצא שם אבל אין לי גישה ישירות... לא יודעת אם אתם מבינים..... אם אבחר להתאמץ מאוד אולי אוכל להתחבר ולדעת- ולהיות מחוברת לכל הדברים שנאמרים בטיפול. אבל כל פעם שאני מנסה להתאמץ לדעת אני מתנתקת..... יש פחד אימה. פחד אימה. אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להתחבר ולדעת אבל הפחד משתק ויש לי רק קצת אומץ. זה מתסכל מאוד.... אני מרגישה שאני נמצאת " על יד" הסיפורים שמספרים בטיפול כמו שאני מרגישה שאני נמצאת "על יד" החיים ולא באמת נוכחת... נורא רוצה להתקדם מהר יותר אבל הנפש לא מאפשרת.... הסבל גדול.....

07/08/2019 | 20:51 | מאת: חטוליתוש

מאוד מבינה את ההרגשה ששום דבר לא נגמר זה באמת מקשה מאוד על הטיפןל .. לדעתי את חייבת רק לעצמך לעשות את המאמץ ולהתחבר...אין אפשרות למשוך עוד ועוד כי זה לא נותן לך כלום יפה שלי ...זה רק מאריך את זמן הסבל שלך.. הבנתי שאת מתנתקת בגלל הפחד...יפה שלי... משהו צריך להיות שם כדי לעזור לך למנוע את הניתוקים האלה . לצערי אין לי נסיון ל..מצב שאת עוברת..ומאמינה שקשה לך...מה אומרים לך תמיד כשאת מתנתקת ...מה צריך לעשות?? אני רק יכולה לשלוח לך חיבוקים לכולם ...

08/08/2019 | 00:12 | מאת: ינשוף

חטוליתוש יקרה הניתוקים קוראים אם אני ארצה או לא ארצה.... וזה מה שהכי קשה... אני מתאמצת כל כך להתחבר אבל זה לא מתאפשר... אולי עם הזמן... אולי הכי אוהבים חיבוקים- תודה ינשופים

08/08/2019 | 05:19 | מאת: סוריקטה

הי ינשוף, את חמודה מאד ונוגעת ללב. לנפש יש קצב משלה. לעתים מרגישים שדוחקים בה, ולעתים גם לזה יש מקום, לעתים מניחים ומרפים. מקווים שתהיה סך הכל לאורך זמן תנועה קדימה. אסכים שהתכנים עשויים להיות מבהילים מאד, לכן הדיסוציציה מופעלת. כתבת כל כך חמוד - קצת אמיצה. המשפט החזרתי שלי פה - התקווה היא שעם הזמן רמת החרדה הכללית תפחת - תהיינה פחות התנתקויות, החרדה תהיה רדודה יותר, והתדירות תפחת. את עובדת מאד יפה, לאט לאט. בתקווה להתקדם בסך הכל ביחס לעצמך. סוריקטה

08/08/2019 | 05:46 | מאת: סוריקטה

הי שוב ינשוף, בהמשך לדברי חטולית, הייתי אומרת שלעתים אין זה פשוט כל כך, בעצם, כנראה, מורכב מאד. הנפש יודעת לעשות ברקסים וגם פניות פרסה (לטוב ולרע). וגם לקפוץ קפיצה קוונטית לכיוונים שונים. אגב, אפשר להיות מחוברת רק לקצת, לחלק, ולא לכל הדברים שנאמרים בטיפול. כנראה שגם אף פעם לא ניתן טוטאלי להכל. וזה בסדר. מאידך, כנראה שכן צריך לשים לב האם (שוב, תהליכי ולאורך זמן, לעתים זמן רב מאד) האם איך שאנחנו, באופן לא מודע בדרך כלל, עובד מידי בשירות הקבעון. ואולי כל המילים הללו משנות פחות - העיקר, בעיניי, נראה מכאן שאת מתקדמת. סוריקטה

08/08/2019 | 07:51 | מאת: מכל

ינשוף יקרה, כמה עבודה קשה זו.... אני מרגישה שזה כל כך הניתוקים ואפילו לא כל כך תלוי בך כאילו זה מגיע בהפתעה ממש, אני לא כל כך מכירה את התחודה הזו אבל נשמע מתיש להלחם בזה. רק רציתי לומר שכני מרגישה שאת אמיצה ממש ולא קצת. ההתעקשות וההתמדה בטיפול זה הרבה!!! איתך. מיכל

08/08/2019 | 10:04 | מאת: ינשוף

סוריקיטה יקרה היום קשה לי עם המילים אבל רציתי להגיד לך תודה

הי ינשוף, זה בדיוק כך: על יד. ולא צריך להתאמץ ולא צריך למהר. יש קצב מתאים ונכון, והוא בדרך כלל זהיר ואטי. וגם כך זה קשה... אודי

10/08/2019 | 20:45 | מאת: ינשוף

זה מקל שאתה מבין אודי- תודה

שירה יקרה, אני קוראת אותך הרבה ולא תמיד יש לי מילים... אני דואגת לך, שומעת אותך גם אם זה רק בפורום. אני חושבת שצריך לתת זמן להתרגל אליו שוב. כמאמר השיר שדובר פה פעם רבות" תני לי דקה להתרגל אליך שוב..." ואם לא תעלי תכנים הוא לא יעלה! אני הייתי מאוד שמנה כשהתחלתי ואפילו עליתי בצורה מטורפת בשנה הראשונה לטיפול והיא לא אמרה מילה! אחר כך התחלתי להוריד במשקל והמון. שוב היא מעולם לא התייחסה. ואז אני התרגזתי ואמרתי. היא אמרה ברור שרואים וכו' ורק כשאני פתחתי את נושא האוכל זה דובר. כנ"ל לגבי הפגיעה. שנה ישבתי אצלה וסתם ..לא דובר כלום על הפגיעה למרות שזה היה הטריגר בכלל!!! פגישה ראשונה ספרתי למה באתי ועל הטריגר ומאז שתיקה של שנה!!!!! את מאמינה???, אחרי שנה פתחתי לאט את הנושא,למה זה לא דובר? כנראה שחכתה שאני אגיד. שיבוא ממני...אז כשתוכלי לומר לו ולא רק לכתוב לנו תדעי שיש התקדמות. זה תלוי בך לא ממש בו..התכנים הכוונה. בהצלחה.

מיכל יקרה, תודה על התגובה וגם על השיתוף. מניחה שלצפות שיראה יצביע על כך שהוא דואג לי. העליתי את הנושאים האלה מספר פעמים אבל הוא אמר שאם אני לא רוצה לעבוד על זה אי אפשר. כל עוד זה משרת אותי, וזה משרת אותי. נכון שצריך להתרגל שוב, אבל אני לא בטוחה שזה יעשה לי טוב יותר, אולי רע יותר, אולי עדיף להחזיק חזק, לתפקד כמו מכונה. לא יודעת מה נכון... תודה שירה

שירה יקרה גם אני רציתי להגיב לך ולא הגבתי מכוון שכתבת לאודי. אני רק יכולה לספר איך היה בשבילי... למרות כל הסבל של עכשיו והכאב הבלתי נסבל החיים של לפני לא היו חיים- הייתי מתה בפנים, היו עוד מלא ניתוקים, נפגעתי שוב ושוב ושוב ... אני רואה שטיפול כן יכולה לעזור .... שנים הייתי בטיפול - עם עוד יותר התנגדויות שיש לי עכשיו וכנראה לא הייתי מוכנה לעשות את העבודה.... המחיר היה כבד- אבדתי את המשפחה- אבדתי את עצמי... אולי אחרי עשרות מטפלים והרבה יאווש הייתי מוכנה סוף סוף להלחם על החיים שלי ולתת טיפול צאנס...אני באמת מקווה שתתני לעצמך את הצאנס הזה כי אחרת מדובר בחיים של ניתוק וחוסר נוכחות ..... אם כל מה שכתבתי מיותר ולא מתאים תתעלמי ... רוצה שיהיה לך טוב... כואב ועצוב לי לקרוא אותך.... ינשופים

ינשוף יקרה, מתה מבפנים זה מה שאני מרגישה. תודה שמצאת מילים בתוך הקושי העצום שלך. תודה ששיתפת. שלך שירה

הי מיכל וכולן, הצורך הבסיסי כל כך להיראות, והמשאלה שזה יקרה מבלי הצורך לדבר את זה... אודי

06/08/2019 | 23:12 | מאת: שירה2017

הי אודי היום הלכתי אליו בלב כבד. החרדה והמחשבות אם ללכת או לא העסיקו אותי ללא הרף שהחלטתי ללכת. הוא שמח לראות אותי עד שהתחילו הכעסים. הוא ניסה שנתאם ציפיות. אמרתי שאין לי ציפיות. אני באה רק כדי שמישהו יקשיב לי כי אין מישהו אחר בעולם הזה שמוכן לשמוע את כל זה ואולי להבין שמשהו מזה אמיתי. לא אכפת לי איך קוראים לזה. שמישהו יראה אותי. שוב אני משלמת על זה. מרגיש לי רע. חשבתי שיפתח את הדלת ואני אתמוטט בתוך נהרות של בכי שירעיד את כולי. חשבתי שאאסף אליו, ממש ככה, מתוך השבר הזה. לא קרה. החזקתי. אף לא דמעה אחת. הוא אמר שהוא מכיר רק דרך אחת לטפל בבעיה שלי. אבל לי זה לא מצליח. הוא אמר שאם מישהו היה אומר שהטיפול לא עוזר לו ואף גורם לו לסבל הוא היה מציע לו לעזוב מיד. אני לא עזבתי. אין לי אופי ואני כל כך פוחדת. מכל דבר אני פוחדת. אין בי שמץ של אומץ. הוא לא ראה כמה רזיתי. ואני חשבתי שכנראה לא רזיתי מספיק ואני צריכה להתאמץ יותר. הוא לא שואל אף פעם מה ואיך אני אוכלת ולי מרגיש שאם אני מדברת על זה אני סתם מחפשת עוד תשומת לב. הוא גם לא שואל על הפגיעות. לפעמים אני אומרת שהבטן שלי כואבת מבפנים וגם מבחוץ. מהשקט שדיברת עליו בהקשר של ההוספיס הלכתי אליו כי הבנתי שזה מה שאני מבקשת לעצמי, מקום, לכולי. יצאתי עם הרבה ביקורת עצמית וחוסר הבנה למה מוביל אותי באמת ומה אני עושה. מצטערת על כל המלל הזה... רציתי לשתף אותך. להגיד לך שהלכתי ושאני לא מבינה. אולי תעזור לי לסדר את כל המילים האלה כדי שאבין משהו. תודה שירה

07/08/2019 | 17:31 | מאת: סוריקטה

הי שירה, אם רק אפשר לומר ש... גם אני אולי קצת ראיתי... הלכת לפגישה - אז אולי על זה הייתי אומרת כן אמיצה. כתבת שדימנת עצמך מתרסקת על המטפל בדמעות - זו סוג של ציפייה גדולה גדולה, בעיניי. והמשאלה הזו שמישהו יראה רק אם נתכלה... והמשאלה הזאת שמישהו יראה וגם שלא יראה... הרשי לי להאמין שהוא כן ראה. איך אפשר שלא... ממתינה גם אני לתגובתו הנבונה של אודי עבורך. שלך, סוריקטה

07/08/2019 | 20:16 | מאת: שירה2017

תודה שאת כאן ותודה שאת רואה. ומה שלומך את בימים אלה?

07/08/2019 | 20:41 | מאת: חטוליתוש

כאב לי מאוד לקרא על כל הכאב שמלווה אותך בתקופה האחרונה.. ראיתי אותך ...שלא ברחת.. נשארת שם ..ועכשיו צריכה לדבר את הכאב..על הירידה במשקל...שהוא לא מגיב עליה..על הפגיעות שלא מדברים אותם... שירה אהובה ..גם אצלי אני זו שיוזמת לדבר כל דבר שכואב.. בלי הבדל בין נושא קשה או טריגר...או כל דבר אחר כך גם ביקשה המטפל..דברי...שתפי ואני כאן לכל מה שרק תרצי ..הבנתי שזו הדרך באמת להוציא ולשחרר.. אהובה שאת ויקרה מאוד זו לדעתי גם הדרך הנכונה איתך בחיבוק ענק עד אלייך

08/08/2019 | 06:15 | מאת: סוריקטה

הי שירה, וואי, אנ'לא זוכרת מתי מישהו פה (חוץ ממך לפני פסח) שאל לשלומי... לא בטוחה שיודעת מה שלומי, אבל שווה אולי לנסות להתמקד. וחשבתי שאולי גם את היית רוצה שבפרט המטפל ישאל את השאלה 'מה שלומך?' באופן מובהק (רק השאלה יכולה לגרור ניתוק, כך אני מכירה), ואולי שיראה בעינייך שהמטפל ייזום יותר. ואל עצמי - כן, קרו דברים ונעלמו נגוזו מכאן. אבל אולי סך הכל בסדר למדי. מפחיד קצת לומר זאת - כי יש קול פנימי, חרדה, שאומרת שאם אני בסדר, אז אפשר להעמיס עליי, או לפגוע, ואם אני חלשה - יחוסו. אולי אם אצליח מאוחר יותר להתפקס על זה ארשום עוד. תודה, סוריקטה

08/08/2019 | 08:02 | מאת: שירה2017

כל כך תודה על הרכות שלך שמגיעה עדאלי

הי שירה, מאוד שמחתי לקרוא שהלכת לפגישה. צריך לזכור שזה לאחר היעדרות שנחוותה כנטישה, ויש סבך של רגשות שצריך עדיין להיפרם, לקבל משמעות ומקום. בעיניי - שניכם אמיצים. אודי

אודי וכולם... השיר פשוט מסכם ממש. אני הייתי בשוק,כששמעתי לראשונה עד כמה שזה מדבר על הקשר בינינו. https://youtu.be/zMtMBYUID1k מקווה שהצלחתי בקישור. אם לא תקשיבו לשיר עלייך ועליי ששר יהודה פוליקר. פשוט השיר הזה מדהים!!!

הי מיכל, אכן שיר מדהים... אודי

מיכלי מאמי השיר באמת מאוד יפה גמני אהבתי ..לא קישרתי אותו בהתחלה למשהו מסויים אבל עם חלוף הזמן נהנתי תודה שהבאת נהדרת שאת

04/08/2019 | 18:45 | מאת: בריה

לא חשבתי שאני אכתוב פה. אבל קשה לי ולא בטוחה איפה עוד אני יכולה להוציא את זה ושמישהו יבין. אני בנאדם חברותי ואהוב, יש לי אפילו חברות הכי טובות שאני הכי גלויה איתן והן יודעות עליי הכל. יש לי בעל מקסים וחבר הכי טוב. אבל אני בטיפול שנה וחצי וכל היום הראש שלי עסוק אך ורק במטפל, בגעגוע אליו ובאהבה שלא נגמרת וזה מכאיב וכואב לי אני שואלת את עצמי למה הכנסתי את עצמי? אני מרגישה שהרבה יותר כואב לי היום משכאב לי בעבר.. העוצמות פי 100, הכל כואב.. יש לי תואר, בקרוב מקצוע, משפחה חברים בעל.. למה זה קורה לי והאם אני הצליח להשתחרר מהכאב והמחשבות על המטפל? מישהו היה בסיטואציה הזאת?

05/08/2019 | 10:18 | מאת: חטוליתוש

אומרים שגעגוע זה טוב ממליצה לך בחום לדבר על זה עם המטפל ..בלי בושה לפעמים זו העברה של... איתך

שלום בריה, זה מדובר בטיפול? אודי

05/08/2019 | 23:16 | מאת: בריה

זה מדובר, אבל אני לא בנאדם שאוהב להעיק, ואני לא רוצה להיות נטל.. הצעקה שלי יותר פנימית.. יודעת שיש לו מטופלים מאוד קשים הרבה יותר מהקושי שלי.. בסה״כ מרגישה שאין לי על מה ״ להתלונן״ אין לי חרדות, התקפי חרדה, חולי. ולמרות הכל קשה לי

07/08/2019 | 12:45 | מאת: חטוליתוש

היי בריה נראה לי שהגיע לתת מקום לצעקה הפנימית שתצא החוצה... לא לחנוק אותה פנימה ... כשתצא הצעקה יוקל לך מאודדדד נסי ותראי שעוזר לצעוק החוצה

07/08/2019 | 16:24 | מאת: סוריקטה

הי ברייה, את יודעת - נראה לי שממש כדאי לדבר בדיוק על השתדלותך הלהימנע מהיות נטל. מהרגשתך שהמקרה שלך קל בעינייך, למשל. ביטול יחסי של עצמך. התחושות הללו הן המון. והן לא בהכרח קלות ומומלץ לתת להן מקום רחב. אני חושבת. ייתכן שמאחוריהן קנאה, נניח. ו/או קושי להישען. חתיכת נושאים זה וזה. נושאים של לב ועימם הקושי לשתף. דיברת על הנושאים באופן הזה? וגם אם כן - שבים ומדברים. אולי כל פעם ממקום טיפה שונה ואחרי מילים מצד שני שאולי קצת עברו עיבוד. סוריקטה

מה הכוונה בקנאה באיזה אופן זה מתקשר?

08/08/2019 | 05:25 | מאת: סוריקטה

הי בריה, איני מכירה וזו הצעה. לעתים קנאה היא רגש שפחות פשוט לנו להודות בו. גם אם הוא מוצע, לעתים יש נטייה לדחות את האפשרות. דוגמא - נניח הייתה בעברך הראשוני דמות חולה או פגועה יחסית, שזכתה לטיפול רציני לתפיסתך ואת הרגשת מעין מוזנחת. כי לה היה רוב המקום. נניח שבהקבלה את מרגישה שהמטופלים הכבדים ראויים יותר לטיפול ואת פחות. לכן, את לא רוצה להיות נטל. או ש'טיפול נמרץ' נחשב יותר ואחרים פחות. אין קשר, כנראה. אפשר להיעזר בדרגות שונות. והשעה שלך היא השעה שלך. איני יודעת. ונושא הקנאה רצוי לו שיגיע מהטיפול בעצמו, כנראה. סוריקטה

08/08/2019 | 08:30 | מאת: בריה

הבנתי, תודה.. התחושה שאתה מעיק על המטפל היא תחושה נוראית. זה התפקיד שלהם? לשאת את הכאב שלנו? אולי אני צריכה לדעת לשאת אותו בעצמי.. לא יודעת לא חשוב בכל מקרה תודה על העזרה פה

שלום לד"ר בונשטיין שאלתי היא האם בקשר הומוסקסואלי בין 2 גברים [או בין 2 נשים] יש תמיד חלוקת תפקידים, מיהו הגברי ומיהו הנשי . כלומר שכל אחד נמשך לבן המין השני, ובעצם לא נמשך לבן מינו.

שלום ג'ון, שום דבר בפסיכולוגיה אינו 'תמיד'... זה אפשרי, אך לא מדובר במתמטיקה... אודי

אני לא מבינה לפעמים את הרצון לחיבוק בובות פרווה.. הראשון בטיפול היה דובון קצת דהוי וישן שקבלנו כשכבר לא רצו אותו. ילדיי לא נגעו בו. היו להם המון בובות פרווה אחרות. כידוע יש לי רק בנים... הוובקינס זוכרים? ומלא מלא בובות הייתי קונה להם..הקטן ממש אוהב אותן ולא מוותר עליהן. אז כלם בבית למרות שהוא כבר גדול! והדובון? הבאתי לטיפול, חיבקתי אותו כשהייתי מדברת על הילדה או מתחברת לילדה שבי....ביקשתי שישאר שם והיא הסכימה. מאז הוא יושב על הספה ואמרתי לה שכל מי שזקוק יחבק אותו...חשבתי על מטופלים אחרים שידעו לחבק את העזוב הזה...היא אמרה שהוא שלי ואני אחליט...עכשיו האם לקחת או להשאיר? כנראה שאשאיר לה למזכרת..ככה היא תזכור אותי😁 כשהייתי קטנה הייתה לי בובה שקבלתי מאחותי עם צפצפה בגב ועיניים שנעצמו. לא וויתרתי עליה. ואמא? נתנה אותה לבת דודה שלי כי אמרה שאני כבר גדולה...בלי לשאול אותי. באסה. אחר כך קניתי לעצמי מכסף בת מצווה בובת כרוב...זוכרים? אהבתי אותה מאוד ואמא? צחקה שאני כבר גדולה..בשביל מה בובה?? ושוב. אותה בובה הועברה בסוף לאותה בת דודה צעירה...איכשהו גרמה לי לוותר. הכריחה. אז לא היו לי יותר בובות...והייתי קונה לבנים שלי.. תוך כדי טיפול היה הדובון..קניתי לי כלבלב...ואז שנה שעברה העזתי לקנות בובה. אבל בוגרת שעומדת לקישוט..על המדף. והנה לא מזמן קניתי בובה. של ילדות רכה, נעימה, בשמלה מתוקה. ואותה לא חיבקתי..אבל עכשיו אחבק ואשמור ולא יגידו לי שאני כבר גדולה! שונאת שאומרים לי את כבר גדולה....כי...זה נאמר כשהפסיק... טוב נו. כל זה בעבר ואני שוב כבר "גדולה" התבגרתי והנה פרידה.כל חיי הרגשתי ילדה...נשארתי בגן..כעת כבוגרת. אבל כייף לשחק בפינת הבית עם הילדים לומדים שם המון! תודה על ההקשבה.

04/08/2019 | 14:02 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, קצת מחשבות. אצלי העיסוק, רוב השנים, הוא יותר בבעלי חיים פרוותיים אמיתיים מאז שאני זוכרת את עצמי. ו... ה'בובה' הזו שאירגנתי לאחרונה היא לא יצור פרוותי או אפילו יבשתי במקור. זהו בינתיים, סוריקטה

04/08/2019 | 17:36 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, מה שעצוב בסיפור שתיארת הוא שהחליטו בשבילך בעניין החיבור לבובות וגדעו אותן ממך. כאילו אמרו שאסור להתחבר לחלקים רכים. כאילו אמרו שאסור להתחבר לילדה. כאילו אמרו - בקצב שאנחנו נקבע ולא בקצב שלך. ובהמשך להודעה הקודמת שלי - הבחירה שלי בבעלי חיים כנראה קשורה הן לחלקים הרכים והן לחלקים ייצריים ו/או תוקפניים. וגם להתעסקות עם חיים ומוות. אולי. סוריקטה

05/08/2019 | 10:28 | מאת: חטוליתוש

מיכלי מאמי מניחה ...שבובות פרוותיות נותנות תחושה של רוך תחושה של ..רצון לחיבוק רצון של קירבה בלי פחד מהבובה הנעימה משהו שלא נתנו לך להרגיש נכון גם לדעתי שזה מביע גם רצון להשאר אי שם בילדות כי ככה לימדו אותנו!!! מעולם לא היתה לי בובה פרוותית..אולי פיספסתי את הילדות כמו שזה נקרה.... גם עד היום אין לי אבל לילדים שלי היו המון מכל מיני סוגים..של חיות.. והם לא ממש שיחקו איתם .שיחקו עם צעצועים אחרים כמו מכוניות וכו.. כנראה בגלל שכולם בנים העלימו מתוך החיים שלך ממש בכוח את המקום הרך והנעים . .. סורי מאמי ..

הי מיכל, אני משער שאת מכירה את האובייקט המעברי של ויניקוט? כמה רלוונטי לקראת פרידה... אודי