פורום פסיכולוגיה קלינית

43032 הודעות
35677 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
12/01/2020 | 14:23 | מאת: חטוליתוש

מאז שסיפרתי על נכדתי המיוחדת אין לנו יום ולא מנוחה.. אז גם ברווחה וגם במקום הזה שבו היא מטופלת ישנם ספקות רבים בקשר למה שהקטנה סיפרה... והאמת ששם לא נגמר הענין..כעת הוסיפה עוד פרטים..שדי מזעזעים..שגם קשרו אותה ... השבוע בפגישה המורחבת שהיתה עם הרווחה ואנשי המקצוע ניסו לבדוק עד כמה הדברים שאמרת באמת באים גם לידי הבנה מצד הקטנה שלי .. היא פרצה בבכי וכעסה ואמרה עד מתי אני עוד צריכה להגיד את הדברים האלה ...נמאס לי ודי...!! בכוונה לא חוזרת על הדברים שאמרה כי הם טריגר מאוד קשה ולא רק לה..אלה ..שאם הייתי מעלה אותם כאן ..גם אני לא הייתי מפסיקה לבכות..ולכן היה מעלה רגשות מאוד קשים... כמו כל נפגעת מינית..דברים כואבים ומטלטלים שלקחו גם אותי למחוזות הילדות שלי..לפגיעה הראשונה שלי בגיל 5..והיא בת 6 פלוס.. פשוט קורע לי את הנשמה לפיסות קטנטנות עד פרורים..רק מהמחשבה...כן אצבעות...ולא אוסיף עוד.. כשנתבקשה לתאר במילים שלה ותראה היכן נגעו...לא הבינה מה עליה לעשות..היכן לגעת...וזו לא הפעם הראשונה ..ולא בנוכחות ההורים אלה רק בעלי המקצוע .. הסתגרה בתוך עצמה ולא שיתפה פעולה רק חיפשה את אמא שלה... אתמול בערב נפגשנו הלכנו לחגיגת ימי הולדת של 2 מהנכדים שלי..לא התראנו מאז חנוכה ..היא רצה אלי וחיבקה אותי ..סבתא נכון שאת לא תשאלי אותי גם... רק חיבקתי אותה ואמרתי לה ..אחד מיוחדת ויחידה שלי מה לא אשאל אותך ?? הרי אני לא נמצאת שם בשיחות..ואמרה..על השאלות האלה שכבר נמאס לי כל הזמן להגיד כמו תוכי .!! היא היתה כל כך עצובה שדמעות ירדו לי מהעינים ..אמרתי לה ..חכמה שלי ברור שלא אשאל אותך כלום..אך אם תרצי לספר לי מעצמך ..אשמח להקשיב לך לכל מה שתרצי לספר..... כאלו שירדה לה מסכה מהפנים העצובות ..התחילה לחייך ולבכות בעת ובעונה אחת ...סבתא את מהממת למה אני לא רואה אותך יותר..חיבוקי....פינוקי..פרסה את זרועותיה הקטנות התגעגעתי אליך נורא ואמא לא לוקחת אותי אליך..אני עצובנ כי לא ראיתי אותך מלא זמן... חושבים שהחזקתי מעמעד ??? לא..ממש לא..בכינו ביחד וחיבקתי המון..נישקתי אותה המון..עד שהגענו ליום ההולדת .. עכשיו אמרתי לה ..מי זו האחת והיחידה המיוחדת של סבתא ..צעקה לי בשמחה אני..כעת בואי ננגב את הדמעות כי יש 2 ימי הולדת ואני רוצה לראות כמה את שמחה להיות עם כולם..בכי וצחוק התערבבו ביחד וכל עלינו.. הבן שלי נלקח באותה שיחה לשיחה נפרדת ..ונאמר לו שם ..שכמעט בוודאות מוחלטת ...מישהו מכניס לקטנה מילים לפה ממש מלמד אותה כמו..תוכי .לומר את הדברים כמו מנטרה שעליה היא חוזרת שוב ושוב בלי לטעות ובלי להחסיר ולו מילה אחת !!! באותה צורה כמו שלמדה ממני לומר ..שהיא אחת יחידה ומיוחדת של סבתא !! יש להם חשדות כמעט ברורים שממלאים לה את הראש ...!! עדיין לא הסתיים... נושא רגיש ביותר עד כדי שלא ממהרים להדביק שם..של..מי שעומדת מאחורי כל...אבל כבר הבינו שהאמא אובססבית לגבי הקטנה ומפעילה עליה מניפולציות רגשיות להשיג מטרות אני כותבת ובוכה על הכאב שעוברת המיוחדת שלי....למה מגיע לה לעבור כזה גהינום?? אין הצדקה מממש לאאא !!! מצטערת אם עוררתי רגשות קשים גם אצלכן כאן.. חטולית מרוסקת מכאב

13/01/2020 | 13:00 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, ראי אלו מילים יפות רשמת לי. ניסוח מדויק כל כך. התוכלי להתאימן גם עבורך? את סבתא נהדרת, ותקוותי שאנשי המקצוע ידעו לטפל בתבונה בתמונה המורכבת. שמרי על עצמך, סוריקטה

רק לומר לך שאת פועלת בדרך הנכונה. ומקווה שהילדה תרגיש טוב ושמחה עם עצמה. ושהסביבה לא תעשה נזק...ואת שמרי על עצמך.

הי חטולית, זה כאב בל יתואר. אתך, במעט שאפשר כאן. אודי

16/01/2020 | 15:04 | מאת: חטוליתוש

יפתי המצב הוא כזה שאין לי ממש אפשרות ל..שמור על עצמי.. אני מעורבת ריגשית מעל לכוחות שלי על מנת להיות שם עבור הקטנה שלי תודה לך מתוקה חטולית

16/01/2020 | 15:07 | מאת: חטוליתוש

כן שמרי על עצמך.. נכון אתן צודקות מאוד עושה מה שיכולה... והלב שלי שם..איתה.. בכל נפשי ומאודי. ובשיחות שלי עימה.. המון תודה .. חטולית

19/01/2020 | 11:50 | מאת: חטוליתוש

אייך באמת אשמור על עצמי כשכל שאני רוצה רק להגן על המיוחדת שלי איני יכולה שלא להיות ..היא זקוקה לי גם אם להיות ברקע עבורה רק כשמתמודדים מבינים לא פשוט כלל וכלל זה כמו לבעוט אותה החוצה מחיי.. עצוב לי נורא וכואב פי כמה אני

12/01/2020 | 05:12 | מאת: סוריקטה

הי לכולם, עבר עליי שבוע לא קל ובסופ"ש הרגשתי ממש ממש רע. מאחר שזה די חוזר על עצמו אכנה את הקריסות בסופ"שים וויקנד סינדרום. מניחה שלא היה זה כל כך קיצוני אילו הייתי פחות מקריבה למען הסביבה. אבל אני כן פחות מבעבר. וכן מוותרת חלקית, במובן של לקיחת אחריות מופרזת. ומרשה לעצמי לפעמים (ובסוד) לנוח. הנה קמתי ועוד מעט אצא לדרך. שיהיה שבוע קל יותר לנו. סוריקטה

12/01/2020 | 16:10 | מאת: חטוליתוש

בוקר/צהרים טובים סוריקטה יפתי שמחה שאת מאפשרת לעצמך פחות מטלות למען מנוחתך חשוב מאוד !! חטולית

12/01/2020 | 16:44 | מאת: שירה2017

הי סוריקטה, מצטערת לשמוע על הקושי בשבוע שחלף והמשיך לסוף השבוע. מוכר לי מאוד סינדרום הסופ"ש.. איכשהו האחיזה בשיגרה שומרת ואז מגיעה הקריסה בסופ"ש. היו פעמים שהעדפתי בימי שישי ללכת לעבודה כדי להקל מעט על סוף השבוע. מקווה שתאפשרי לעצמך יותר מנוחה, ואם את מוותרת חלקית (ומודה) אולי את בדרך... שיהיה שבוע קל יותר. איתך שירה

הי סוריקטה, תשאירי גם לעצמך, כמובן. שיהיה שבוע טוב. אודי

09/01/2020 | 21:22 | מאת: בריה

אני בחיים לא אסמוך על המטפל שלי אני בחיים לא אסמוך על זה שיהיו לו כוחות עבורי ואני תמיד אדאג לו, אדאג שלא ישבר, שלא יהיה לו קשה מדי, שאני לא אגזים אני בחיים לא אצליח באמת להתפרק בטיפול בעיקר כי אני תמיד אחשוב עליו וארגיש שאני יכולה להתמודד עם הכל בעצמי אז מה הטעם

הי בריה, לא תמיד מצליחים לסמוך על מישהו אחר. כשמגיע מי שראוי לזה - זו הרגשה מיוחדת מאוד, אבל לוקח זמן רב לחלקנו להאמין שיש מישהו ראוי. ועד שזה יגיע - זה בסדר גם לסמוך חלקית. אודי

10/01/2020 | 10:29 | מאת: בריה

אני כל הזמן שוכחת להגיד לך תודה כשאתה עונה לי אז באמת תודה, מאוד מעריכה את זה....

12/01/2020 | 05:36 | מאת: סוריקטה

הי בריה, אאל"ט, נדמה לי שסיפרת פעם שאת מגיעה מתחום הטיפול (?) מציעה לך ולכולנו תרגיל - לו היה/היתה בא/ה אליך מטופל/ת ומפנה אליך את מה שרשמת כאן באותה לשון - איך היית מרגישה? מה הייתי עונה לו/לה? (ואני מכירה את הגשר הפנימי שקשה לאתר). סוריקטה

12/01/2020 | 12:48 | מאת: בריה

מציעה לה לא לחשוש אבל הקטע שברור לי שהוא יחזיק אותי כי זה התפקיד שלהם, להראות לנו שאפשר אחרת ושהם באמת יכולים אך האם הם באמת רוצים את זה? יעשו את זה באהבה ואמת.. זאת שאלה אחרת בגלל זה אני כל כך חשדנית אולי אחרי כל כך הרבה מטופלים גם להם אין רצון כנה ואמיתי לכך

13/01/2020 | 13:06 | מאת: סוריקטה

הי בריה, אחת הסיבות בעטיין מטפלים לוקחים חופשות, למשל, היא גם כדי לשמור על כוחותיהם ולמלא מצברים. ומטופלים גם מגיבים לחופשות... סביר שכן אכפת, אך, עדיין לא התמזגותית. תוכלי לספר את מה שרשמת כאן בטיפול שלך? סוריקטה

09/01/2020 | 06:20 | מאת: סוריקטה

הי, פתאום חשבתי להזכיר לעצמי שהי, גם המטפלים הם בני אדם. גם להם מותר להרגיש מותקפים ואפילו להראות את זה לפעמים. ואז פתאום נזכרתי ש הי, גם אני בנאדם שלא חייב לספוג הכל. ואז, אז חשבתי לי מה הי עושה מטפל אילו מטופל קבוע שלו היה מגיע לפגישה מלוכלך, מצחין (סליחה) מזיעה, שתן, סיגריות ואלכוהול ובנוסף גם נמרח על הרצפה, וממש כמעט בלתי נסבל להיות איתו בחדר. התשובה שנתתי לעצמי - המטפל היה שולח את המטופל לנצל את השעה הזאת כדי להתרחץ ולטפח את עצמו במקום שיחה טיפולית. או מציע חלופה טיפולית. המטופל אולי היה כועס שלא מקבלים אותו כמו שהוא. ואז חשבתי לי שטיפלתי בזקן ההוא שככה הוא היה. וכולם ברחו ממנו. עובדי רווחה, עובדי ביטוח לאומי, מטפלים סיעודיים, ואני כן נכנסתי ועזרתי לו. עד שאפילו אני אמרתי מידי. מחכה לסופ"ש מנוחה. סוריקטה

09/01/2020 | 13:36 | מאת: אביב 22

עשית מעל ומעבר וכן זה בסדר לעיתים להודות שזה היכולת ומכאן ואלהה לא .. וגם מטפלים לכל אחד המקום שהמיכל שלו נגמר .... אביב

09/01/2020 | 16:15 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה, את לא חייבת לספוג הכל והנה נראה שגם את יודעת לשים גבול כשצריך. הלב הענק ויכולת החמלה שלך ראויים להערצה, מקווה שמשהו מהם מופנה גם כלפי עצמך. מקווה שאת מרגישה טוב יותר ומאחלת לך סופ"ש נעים ורגוע. שלך שירה

09/01/2020 | 16:51 | מאת: סוריקטה

בתקווה להתפקסות. סליחה מכולם. אגב מזג אוויר - אצלנו בסביבה היו אסונות כבדים :-( סוריקטה

הי סוריקטה, יש אכן את גבולות המיכל, שכדאי וראוי להכירם, אך יש גם את נקודת המבט שאומרת שגבולות בכלל, הם מגדירים, מגנים, מאפשרים... אודי

11/01/2020 | 17:07 | מאת: סוריקטה

... ייתכן שעדיין ולפעמים לא מספיק מוגדרת. והשיקום - בהקבלה למזג האוויר - חלקי וישנם דברים בלתי הפיכים. הרגשתי ממש רע בסופ"ש. ניסיתי לנוח. פתאום אני קולטת שבעצם כל הסופשבוע כמעט לא הוצאתי הגה מפי. ומה שאני שומעת זה הצפצוף התמידי באזניים. הביטוי הזה 'מאפשר' תמיד נשמע לי חסר. מאפשר מה? או מגן מפני מה? שיט (סליחה) מחר צריך לחזור לעולם - אבל הי, יש בכך גם צד חיובי. סוריקטה

08/01/2020 | 20:29 | מאת: אביב 22

מקווה שאתה בסדר בגשמים האלה ובהצפות בצפון ....

הי אביב, אני בסדר גמור. פרט להצפות, לאסונות, לנזקים המעציבים - הכנרת מתמלאת והמאגרים משתקמים וזה משובב נפש. אודי

08/01/2020 | 17:46 | מאת: שירה2017

מקווה שאת מחלימה ומרגישה טוב. עדכני כשמתאים לך. איתך שירה

09/01/2020 | 08:56 | מאת: סוריקטה

הי שירה, קצת מתפדחת - אבל 'סתם' עייפות וחולשה של אנשים קשיי יום. חורף והתחלת יום מוקדמת כל כך לפעמים מתיש. והדיכאון הרגיל, ככולנו - מנסים לטפל. תודה ושתהיה מנוחה, סוריקטה

09/01/2020 | 13:20 | מאת: אביב 22

מצטרפת לשירה איך את מרגישה ??

12/01/2020 | 05:38 | מאת: סוריקטה

הי שירה והי אביב, הרגשתי מאד רע בשבוע שעבר ובמיוחד בסופ"ש ומקווה שמשתפר. תודה, שיתחיל השבוע בטוב יותר ויחזיק מעמד סוריקטה

08/01/2020 | 12:01 | מאת: ינשוף

הרצון לוותר היאווש הפחד במרכז הפחד לדעת . לעכל. להפנים. יחד עם זה בא הצורך להלחם, לא לקבל אני לא מחוברת לחלקים שבתוכי . למרות שאני אומרת שאני רוצה להכיר בהם באמת באמת אני לא.... הפחד משתק אותי... מטפלת אומרת שאני עושה בקצב שמתאים לי ..היא אומרת שיש לי כוחות.. זה לא עוזר לי שאומריםלי שאני כבר אחרי הכל...זה ממש לא עוזר.. ... כי אז לא הייתי שם ... כרגע אני עומדת במקום .. לא מצליחה להתקדם הלאה... והכאב והיאווש גדולים עלי..

09/01/2020 | 13:21 | מאת: אביב 22

זה כל כך ברור ..... לאט בקצב שלך זה לא פשוט להסכים להכיר בהם זה לא פשוט לא לך לא להם לאט לאט... אוהבת שולחת חיבוק וכוחות

09/01/2020 | 16:20 | מאת: שירה2017

ינשוף יקרה, מבינה אותך כל כך, קשה מאוד להרגיש שדורכים במקום. איתך שירה

09/01/2020 | 17:56 | מאת: ינשוף

אני כבר לא מאמינה שהחלקים קיימים..

הי ינשוף, זה ממש מפחיד. אני מאמין לך. אבל אני חושב כמו המטפלת - שאת עושה בקצב המתאים לך. אודי

08/01/2020 | 05:37 | מאת: אביב 22

אודי וכולם זה נכון שיש לי כוחות אבל בכולכם יש כוחות כל מישעבר פגיעה כזו ושרד יש בו כוחות רק צריך להקשיב להם להאמין בהם כוחות לשרוד לעבור את היום לתפקד בעבודה לקום מהמיטה בבוקר ללכת לישון בלילה בידיעה שהשדים יצאו המון המון כוחות שנים ביזבזתי את מירב האנרגיה שלי בלהלחם בחלקים שבי בקולות שחשבתי שנגדי אם יש משהו שהמטפל הנוכחית לימדה אאותי זה לא לפחד מהם לא לפחד מהדיסוציאציה להקשיב להם לדבר איתם להבין ...על מה יושב הפחד הכעס הכאב ולתעל את זה נכון לא לבטל אני כמו שאמרתי המון פעמים משתמשת בקול ההגיון וכשלא יכולה למצוא אותו נעזרת כמו כאן שאודי הזכיר לי שיש לי על מי לסמוך ובסהכ היא רוצה את טובתיינו מכאן זה המון שיחות עם כולם וכאן הגדולה שלה עצם זה שהיא מאפשרת לכל הקולות להשמע להיות. וגם להודות בטעות של עצמה וכן בעיני היא באמת אלופה כי מטפל שאומר כן נפלתי למקום קרבני כל משפט שאמרתי פגגע טעיתי ... מאפשר שיח כנה כזה שאפשר לראות את כל התמונה כולה ולהמשיך בהחלט יש לי על מי לסמוך עלי ועלייה....וזה אפשרי כשמאפשרים שיח פנימי וכמאפשרים שיח חיצוני.... תודה לכולכם...ושירה וינדוף בבקשה אל תישברו אתן חזקות יותר מימה שאתן מבינות ....חיבוק ענק

08/01/2020 | 12:07 | מאת: סוריקטה

הי אביב, אני חושבת שלא בהכרח יש סתירה. כלומר, אפשר ליפול למקום קורבני גם אם (לצורך העניין) מטפל מודה בטעות ומבקש סליחה. ויש מידתיות גם לטעות. דוגמא - כאשר אנחנו ממאנים לסלוח ובמקביל דורשים פיצוי אין קץ. אם סלחת - הכוח בך. סוריקטה

08/01/2020 | 17:54 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, הדברים שאת כותבת נאמרים לי כל הזמן על ידי המטפל. לא לפחד מהחלקים (האמת אני לא פוחדת) לדבר איתם. אבל אני לא יודעת איך.ערוץ התקשורת חד כיווני מהפנים לחוץ. לדבר אליהם מרגיש לי מלאכותי. אני מבינה את התפקיד שלהם ולמה נוצרו אבל הייתי רוצה שיעלמו, אין להם תפקיד היום. אני מאוד עצובה שאיני יכולה לחיות חיים מלאים באמת, ולא כפי שנדמה מבחוץ, אלא באמת, להרגיש שלמה. לפעמים אני חושבת שאם לא הייתי חזקה, אם הייתי מרפה, הייתי יכולה לנוח. כשכל האנרגיות מופנות לקיום שיגרה, להשרדות והסתרה יש כמיהה לשחרר. תודה שאת משתפת. שלך שירה

09/01/2020 | 04:35 | מאת: סוריקטה

כי באמת אין לי מושג מה היה שם. או מי הרגיש מותקף ואיך הגיב, למשל. מצטערת אם התבלבלתי. אני גם קצת חולה השבוע, תסלחו? בכל אופן אפשר לצרף את דבריי, גם אם בהבנה השגויה. סוריקטה

09/01/2020 | 13:19 | מאת: אביב 22

קודם כל בריאות ועוד בריאות וזה לא ממש משנה התבתי את זה האמת בעיקר לשירה וינשוף כדי לנסות לעודד אותן להתחבר לעצמן (לחלקים שהם הן ) ובקשר למטפלת הסברתי לך למה אני מרגישה שהיא אדירה .... וברור שסלחתי ....למה שלא אסלח היא אדם היא טעתה היא הבינה את טעותה ... בתקווה לבריאות וימים חמימים אביב

09/01/2020 | 13:33 | מאת: אביב 22

זהו יקרה שיש להם תפקיד גם היום הם חלק ממי שאת האם מישהו יכול לחיות בלי החלק הילדי שבו ...מעבר לפחד הוא מחזיק גם ביצירתיות והחלקים שמחזיקים באומץ בכעס בכאב איך אין להם מקום עכשיו לא רק את פוחדת גם הם פוחדים כל חלק שיוצא גורם לכאוס מטורף אצל כולם לאט לאט ....כשבאמת תסכימי תקשיבי איך המטפל מדבר איתם ..באיזה רוך וקבלה ככה תלמדי גם את איך לדבר איתם זה כמו שתגידי אני מקבלת שיש לי יד ימין אבל אין לי שימוש בה ותיתעלמי ממנה או תירצי שהיא תעלם . זה לא יקרה אצלי לפחות זה היה ככה הכלל הראשון להפסיק לדבר עליהם לא מכבד לדבר עליהם יפה ובכבוד הכלל השני להסכים שיבואו אחר כך חהקשיב להם כשהם מדברים עם המטפל בשלב אחרי הבנתי שאני מתקשרת איתם רק דרך אדם שלישי קרי כאן בכתיבה או מי שהם דיברו איתו ואני הקשבתי אז התחלתי להבין על מה הבכיות על מה הכעס על מה המהומה רק בשלב יותר מאוחר הצלחתי לגבר ישירות בהתחלה עם הקטנים והיום גם עם הנערות ...בדרך כלל זה נעשה כמו בילדות שלי מול מראה ....זה מוזר מעניין אבל קורה ....שיח פנימי וחיצוני כמובן כשאני לבד למשל באוטו.... אפשר גם בכתיבה ....הכי חשוב להפסיק להלחם בהם כי את נלחמת בעצמך ותזכרי גם היום הם לא באים להזיק לך הם רוצים כי זה תפקידם לעזור לך לפעמים כמו פגיעה עצמית הדרך לא נכונה ולא מתאימה להיום ...אבל רק בשיחה רק שתביני שהם מרגישים באמת מאויימים מפוחדים משם בזמן הטראומה ...רק אז תוכלו להגיע לדרך פעולה שתהייה נכונה לכולם . אני למשל די במקום שרוצה לעשות שינוי שדורש חשיפות אותם זה מפחיד הבנתי שכרגע זה לא נכון ובעצם לא כזה חשוב לי בעיקר מול המחיר שאני משלמת של סבל (שלהם)שהוא סבל שלי . אוהבת מקווה שלא בילבלתי ....ותזכרי זה הנסיון שלי לא חייב להיות נכון לך ...וכל שלב כזה הוא קשה כואב חותך בבשר החי וממש אבל ממש לא פשוט.

הי אביב, נתת כמה דוגמאות ליתרון שבראיה מלאה וכוללת: של המטפל את עצמו ואת שגיאותיו, של המטופל את חלקיו הטובים והשומרים וגם הפוגעים והמכאיבים. זה לא קל ולא תמיד זמין ולעתים קרובות דורש תזכורת... אודי

11/01/2020 | 07:29 | מאת: אביב 22

אודי בכולנו כבני אדם יש את החלקים הפוגעים והמכאיבים . גם המטפלת כשהיא טעתה היא פגעה והכאיבה וגם היא לא עשתה זאת בכוונה תחילה כדי לפגוע . נכון שהחלקים הפגועים הכואבים אלו שחבטו בהם כל חייהם הם כמו חיה פצועה ומוכה . הם פגועים פגועים מאוד כמו בעל חי כש הוא פגוע השמירה שלו באה בתקיפה בנהימה ....כשנטפל בפגוע נעטוף אותו באהבה וברוך הוא כבר לא יהיה פוגע הוא יהפוך לחלק מטיב ומגן כמו כל האחרים . גם לכעס כמו שאתה עצמך לימדת אותי יש מקום תלוי איך הוא מגיע ואיך מווסתים אותו זאת עבודה אבל לפני זה צריך לקבל אותו ולטפל בו . אני רואה על עצמי כמה רוך נכנס באותה נערה צינית כועסת תוקפנית שהייתי מאז שהמטפלת הנוכחית פשוט מזמינה אותה לבוא ומבינה את המקום הפגוע שלה. אבל אין ספק יש ייתרון לראייה כוללת זה לא פשוט זה לא קל אבל זה הרבה יותר מועיל . תודה לך שאתה כאן

06/01/2020 | 21:44 | מאת: ינשוף

לא רוצה לאבק ולהלחם לא רוצה לקוות או לצפות לא רוצה התעייפתי ממש מהכל התעייפתי להתאמץ דיי כבר אני רוצה לוותר לא רוצה

06/01/2020 | 23:40 | מאת: מכל

עצוב..אולי בינתיים תשאירי פה לנו לאחוז בתקווה בשבילך? לוותר תמיד אפשר..הייתי אומרת שתנוחי, תרפי מעצמך...ומחר יום חדש...בינתיים אנחנו פה מחזיקים בשבילך את התקווה. ואני מקווה שהודעה זו תקלט למרות שאודי בטח כבר לקראת סגירה.

הי ינשוף, גם את זה, לא רק את זה. יש צד שמתעייף ורוצה לוותר וצד שנאבק וממשיך. אודי

08/01/2020 | 08:09 | מאת: ינשוף

מיכלי תודה

06/01/2020 | 20:22 | מאת: שירה2017

הי אודי, אני כל הזמן באי שקט ולמרות שאני יודעת להגיד מה הבעיה/אבחנה שלי אני לא מצליחה להבין או להתחבר לכל זה. יש את אי השקט בפנים ויש את זה שבחוץ, באמצע יש שקט אדיש כזה וסוג של טמטמת שלא מבינה כלום. אני מרגישה כל כך מפוצלת, בין מי שהולכת לעבודה, מתפקדת לא רע ואף זוכה להערכה, לבין העולם הפנימי שלא מפסיק לצעוק את הצעקות שלו ולבכות את הבכיות שלו ולהגיד לי את כל הדברים הרעים והנוראים. את כל זה אני מסתירה ומעטים יודעים, ודאי לא במקום העבודה שבו אני נמצאת חלק גדול מהיום. אני מסתירה מה שקורה לי בפנים, מתכסה בבגדים שמסתירים את הגוף ומרגישה דרוכה כל הזמן. העולם נראה לי מוזר ורע, האנשים ברובם גם, מפחידים אותי, תחושה כאילו הכל רוחש רוע, אנשים עושים דברים רעים ומגעילים. בבית אני עסוקה בילדים ועבודות בית, מנותקת לחלוטין, רובוטית וקהה. קשה לי להתרכז בקריאה או נגינה למשל ובמקום, כשיש לי פנאי אני יושבת עם הטלפון מציצה פה ושם ומחכה כנראה לאיזו תגלית מרעישה או אולי שמישהו מבעד למסך יראה אותי. לפעמים אני רוצה לבקש ממך מילים רכות וטובות, כאלה שיגרמו לי להרגיש ראויה בעיניך, אבל אני מתביישת. אבל הנה אמרתי את זה. תודה שירה

הי שירה, אמרת את זה, וזה חשוב. הייתי רוצה ללכת צעד אחד קטן ולשתף אותך שלעתים הייתי רוצה לשמוע ממך מעט רכות לגבי עצמך. זה יוכל אולי להיות מצע מתאים, אחרת - אני חושש שהכל יהדף. אודי

08/01/2020 | 11:58 | מאת: סוריקטה

הי שירה, רק עכשיו הגעתי לכתוב. יפה שלי - רציתי לומר - בואי, בואי ננגן בארבע ידיים. או בדואו כלשהו. האבחנה - אם הבנתי נכון - לא חייבים לדבר ברבים וגם לא לקרוא לחלקים בשמות. די בכך שיש שניים עיקריים שמקיימים בינהם יחסי סאדו- מאזו, למשל. וכפי שאביב גם אמרה פעם - כולנו מורכבים מחלקים, שכל אחד מהם בא לידי ביטוי במצבים שונים. הטמטמת כחומה שחוסמת כניסת טוב. חייב להיות שם חרך, קטנצ'יק שתיפול לתוכו אנרגיה טובה. פעם דימיתי זאת לרצפטור בתא חי. או הפריית ביצית. תחושת ההסתברות הנמוכה להתאמה ולהצלחה מאכזב כל כך. ואכזבה היא מילה קלה בכדי לתאר. תהיי, טוב? סוריקטה

09/01/2020 | 16:12 | מאת: שירה2017

ההזמנה שלך נוגעת ללבי.... המילים המסבירות שלך עושות קצת סדר. תודה על כל זה ועל שאת, את! שלך שירה

06/01/2020 | 10:14 | מאת: סוריקטה

אודי, הייתי רוצה לומר, שאני חברה וידידה גם בדרכי השקטה. מקווה שאתה יודע את זה. שלך, סוריקטה

הי סוריקטה, אמרת (ואפילו יותר מפעם אחת...), וזה משמעותי מאוד בעייני. אודי

צעד חדש...בלעדיה, בלי לשתף אותה באומץ...אני מעזה יותר, לענות על צרכיי, לענות לאנשים. וזה נותן ביטחון. מנסה משהו שפחדתי להתעמת מולו.... נראה איך יהיה בצעדים קטנים ואמיצים...פעם אמרתי לה " אומץ או טפשות?? " לא יודעת....הפעם חושבת שיותר אומץ. כרגע מתקשה לשתף אתכם ממש...אבל זהו צעד שהחלטתי ללכת עליו. נראה אולי אשתף בהמשך....לבד אבל יותר בטוח.

06/01/2020 | 08:36 | מאת: אביב 22

היא לא שותפה אבל היא אתך וגם אנחנו את לא לבד וברור שאומץ ....בהצלחה אביב

06/01/2020 | 16:30 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, אני חושבת שקורה לא מעט שאנחנו יוצרים לעצמנו הפתעות טובות בזמן פרידות מקשר טוב. דווקא בזמן הפרידה (או חופש). כביכול אחר כך נוכל 'לרוץ לספר' על ההישג וכוחותינו אנו. בהצלחה, סוריקטה

07/01/2020 | 06:21 | מאת: סוריקטה

בהמשך למה שרשמתי קודם - לפעמים גם תיתכן חסימה בקשר, והשחרור ממנו פותח כיוונים. סוריקטה

הי מיכל, אני משער שהסייפא היתה: לבד, אבל יותר בטוח? מוזמנת לשתף במה שיכולה, ובכל מקרה - כל הכבוד. אודי

05/01/2020 | 06:18 | מאת: אביב 22

זה לא עובד לי לא מצליחה לחלחל. כלום טוב עלייה אף אחד לא רוצה ללכת הקליניקה שלה הפכה ברגע למקום מפחיד ומאיים למקום פוגעני ואני אני מתחרפנת בלי יום ובלי לילה כל כך הרבה מחשבות ובכיות פנימיות וקולות נגד ובבקשה כל כך גדולה שנכתוב לה שלא באים יותר מנסה לחשוב איך הייתן מגיבות למה שקרה ....ויודעת שחלכן הגדול היה מגיב כמנוי ....ואני כנראה ההייתי אומרת לכן להלחם על המקום שלכן אצלה לא לוותר ....ואני מנסה להלחם בשדים ובכאב וככל שעובר הזמן הכוחות שלי מול ההתנגדות הנחרצת והדי צודקת אובדים לי .. ואני כותבת ואולי עבורי כדי שלא אוותר ואלחם כי יש על מה .....ודברים קורים ולא צריך להבהל ....ויש מקום לכולם בדיוק כמו כאן . שיהיה לי כוח לא לוותר סוריקטה אהובה שיהיה בהצלחה עם זה היום או מחר ..אתך בלב

05/01/2020 | 09:45 | מאת: אביב 22

בזכות הכתיבה כאן בזכות זה שנתתי לקושי מקום וצבע היקום שלח לי את השיר הבא ... https://youtu.be/ix_llr8_018 תזכורת כל כך חשובה למה כדאי להאבק ולהלחם על קשר אז לכל מי ששאל אותי איך אני משתמשת בכתיבה כאן זאת הדרך....חלק ממנה ⁦(*_*)⁩

05/01/2020 | 11:00 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, כמה קשה, כל כך מבינה... התחושה של לברוח וכל מה שהיא מעוררת בפנים, הקולות, הצעקות ואין שקט. אומר לך, בדיוק כפי שהיית אומרת לי, להלחם ולא לוותר. מכירה את הדינמיקה הזו של ההחלטה לא ללכת יותר, מה שהיא מעוררת, את החזרה בידיעה שזה הדבר הנכון ואת ההקלה שבהכרעה, ואחריה שיקום הבטחון. איתך שירה

05/01/2020 | 13:08 | מאת: אביב 22

זה שאני ילך זה בטוח זה שעבדתי קשה שגם האחרים יסכימו להקשיב זה המאבק ... רק שהפעם השיקום יקח זמן היא מאוד משתדלת ....אז אני מאפשרת והכי חשוב שיש בניינו שיח פתוח נקי מעכבות באמת שיח אמיתי כולל מה שכולנו כולל אותה מרגישים . תודהשירה ומה אתך יקרה מה שלומך את אביב

נשמע שאת יודעת מה הכי טוב לעשות..למרות הקושי. ונשמע שהיא גם יודעת ומבינה כשהיא טועה....זאת גם גדולתה. סמכי עליה ועלייך. אני סומכת.

06/01/2020 | 13:42 | מאת: אביב 22

תודה על המקום הזה שעוזר להתרומם כל פעם מחדש אודי ....גם היא כנראה קצת חייבת לך סיפרתי לה על מה שכתבתי כאן ועל התשובה החכמה שלך ... נראה לי שרק צמחנו מהמקום הזה ....צמיחה טובה ובריאה אז תודה לכם

הי אביב, טוב שיש לך את הכוח לא לוותר ולתת את הבאלאנס הנדרש. אודי

05/01/2020 | 05:43 | מאת: סוריקטה

שבוע טוב לכולם, איחולי אוויר מלוא הריאות ועיניים פקוחות לקראת השבוע. היכון, הכן, צא! סוריקטה

05/01/2020 | 10:53 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, כמה טוב שאת פותחת כך את השבוע. מה שלומך? איך את לקראת ההליך הרפואי? תגידי לנו מתי שנוכל לדאוג מרחוק? שלך שירה

05/01/2020 | 13:05 | מאת: אביב 22

והלוואי ובאמת יהיה לך שבוע נפלא וקסום וטוב

05/01/2020 | 15:20 | מאת: סוריקטה

הי שירה, תודה. אני לבד באשפוזון הזה, אבל פירסמתי בין אנשים שאני מכירה באמת. אם כי, בשלב זה רק בהתכתבויות, כי בעייתי לי לדבר. "ועם הזמן הכל עובר", X

05/01/2020 | 19:51 | מאת: מכל

סוריקטה יקרה. טוב שניסית לשתף ומקווה שיבינו וילוו אותך. בהצלחה😍🤗 איתך גם אם מרחוק.

06/01/2020 | 04:49 | מאת: סוריקטה

הי כולם, מבחינה גופנית די בסדר, לפחות כל עוד לא ידוע מה קורה. כאבי ראש ולא הצלחתי ממש לאכול. אך היום יאיר. קצת רוצה גם שיעזבו אותי בשקט. להתראות, סוריקטה

06/01/2020 | 08:27 | מאת: אביב 22

כאן בשקט שולחת כוחות ורוחות טובות חיבוק אם נכון לך אביב

בוקר טוב סוריקטה, מקווה שיעבור טוב, ובזמן המתאים ושאת מרגישה שדואגים לך. אודי

02/01/2020 | 19:29 | מאת: אביב 22

זה כל כך קשה לי , דווקא כאן השבוע עברתי חוויה לא פשוטה משבר אמון רציני בטיפול הפעם לא ממקום של העבר דווקא מכאן ועכשיו לא יכולה לכתוב את הדברים כי אני עלולה לחשוף את המטפלת (זה קשור לתיאור הקליניקה שלה ) אולי אפילו מטופלים אחרים שלה ...אז באסה לי ולא יכולה ממש לפרוק את הכאוס שיש לי בראש ובלב הכל דובר או ניסה להיות מדובר ....הסוף היה שהבטחתי לנסות כן להגיע לפגישה הבאה אבל האמת שזה נאמר עבורי ועבורה כדי להרוויח קצת שקט ...להצליח לדחוק את זה פנימה כדי לתפקד אני לא באמת רוצה ללכת כמו כאן גם אצלה משהו אבד לי כאן בגלל דומיננטיות שלי ואצלה בגלל דומיננטיות של מישהו אחר בשנהם יש אלמנטים אולי דומים ...בכל מקרה אני חושבת סוריקטה שהבנתי את הרגשת המחנק מול העומס שהבאתי לכאן .. אז עכשיו יש בי בלב מחנק כזה מול המקום שהיה אמור להיות כל כך בטוח כל כך שלי לפחות בשעה הטיפולית שלי ....מישהו אחר צבע את הקירות שם בכאב שלו , כאב שחנק את הכאב שלי ....ובתקווה שלא השאירה טיפת מקום לתקווה עבורי ..להפך נאמרו שם מילים (המטפלת בשיח מולי ) שגם אם אני מבינה שנאמרו מתוך חוסר אונים וחוסר מחשבה ואפילו נלקחה עליהם אחריות וסליחה הם כמו חקוקים כמו נחרטו עם סכין בלב .. עצוב עד כמה אני וכל חלקיי מושפעים מכל מילה שהמטפלת אומרת בערך כמו (וכאן אני מתחברת אלייך סוריקטה מלמטה ) המילים של אבא שמחקו כל מחשבה או דעה שלי . אני כותבת כאן ומרגישה רע מרגישה שמשמיצה את המטפלת שהאמת היא באמת אישה מיוחדת ענווה מדהימה ואין הרבה כמוה .... אתה יודע אודי , אני חושבת על מילים שאמרת לי בעבר בלופים כאלה או אחרים על ההבנה שזה תקופה שאני אתן לזה את הזמן שזה יעבור ...ואני גם יודעת שמשהו ישתנה ולא יהיה יותר אותו הדבר שזה שבר כזה שכנראה נאסף ממנו אבל משהו מהקסם מהתמימות שהיה שם כבר לא יחזור שלא לדבר על בניית אמון ...שתיקח הרבה מאוד זמן מרגישה עצובה , כאובה , בודדה , מפורקת , כועסת ..פגועה ופגומה .מרגישה שמשהו ממני אבד ולא יחזור יותר . איך מתרוממים משם ...ואודי שומעת בראש את מסמרים ונוצות ומחייכת וגם זוכרת את מה שכתבת לי כשנופלים מה חשוב ....מחזיקה במילים האלה כמו מנוף להתרומם ...מנסה באמת שמנסה בכל הכוח לא ליפול למקום קרבני אומלל ומאשים ...וגם לא לברוח ולהעלם ....ולא יודעת למה כותבת כאן ורוצה למחוק את הכל ולהניח לזה ...אבל אני ישאיר את הכאב והעצב היאוש התקווה היד שנאחזת ...והלב שחתיכה ממנו חסרה ואבדה ...

הי אביב, למרות הקושי, אנסה להציע התבוננות מעט אחרת, שאולי יכולה לפתוח פתח: כל תהליך צמיחה וגדילה מלווים באובדן מסויים של תמימות, ובכאב הנגזר מהמפגש עם המציאות. תני לזה זמן ותזכירי לעצמך שיש לך על מי לסמוך. אודי

03/01/2020 | 00:10 | מאת: אביב 22

תודה אודי על מילים מדוייקות כל כך ..ייקח זמן שהם יחלחלו אבל כן זה המחשבה שאני לוקחת איתי בעיקר שיש על מי לסמוך ...בנתיים עדהשגם ארגיש את זה ....אני לא יפסיק לחלחל את זה . ולך סוריקטה תודה בזכות הרכות של הבקשה שלך הכל כך נוגעת באתי

03/01/2020 | 16:50 | מאת: סוריקטה

הי אביב, כמה ממחשבותיי - התגובה לכאן ועכשיו פעמים רבות קשורה למי שאנו ולמי שעוצבנו בעבר בשילוב עם המטען הגנטי שלנו. ייתכן שבמיוחד, אם התגובה עוצמתית כל כך. לא נראה לי שאת משמיצה, כן יש משהו משמח בעיניי שיוצא מבועת האידאליזציה, אם ישנה כזאת. מהבועה שהכל שם מותאם בול עבורך ולרצונך בדיוק בזמן שלך. זה בסדר - מותר למשאלה הזאת להתקיים, ואני מניחה שבכולנו היא שם. אדרבא, אולי חשוב להכיר בה. שוב ושוב. גם בשעה של כל אחד ואחד מאיתנו נוכחים בחדר חפצים שנבחרו שלא על ידנו, ומוקמו במרחב שלא קבענו; ובזמן שאנחנו בחדר נוכחות בראש של המטפלים מחשבות שאינן קשורות אלינו, לעתים עד כדי שהם יכולים 'לעופף' ולחזור ולשאול - הי, רגע, מה אמרת? נפרדות - מילה לעוסה פה, אבל כן. אני יודעת שאת מכירה את כל מה שכתבתי למעלה. ועדיין חוזרת ואומרת, כי ייתכן שאולי הידיעה שנמצאת קרוב לפני השטח, מבקשת לחדור לשכבות עמוקות יותר. כמעין הבשלה. כואבת מאד מאד ואמיצה. כאילו להיוולד מתוך עצמך. אולי כמו נשל. סביר שלא דייקתי, אבל מנסה להציג דרך ראייה התחלתית. אהבתי מאד את התגובה של אודי וגם התעצבנתי עליה. התעצבנתי כי לא תמיד בא לי טוב מציאות. מקווה שהחלק שזוכר שהיא דמות טובה סך הכל יחזיר אותך אליה, אולי נפלתם 'בטעות' על עוד לב וחומר לעבודה. סוריקטה

05/01/2020 | 09:51 | מאת: אביב 22

חלק דייקת וחלק לא אבל את באמת לא יכולה להבין כי לא הסברתי רק תיארתי תחושות. כן היא עשתה טעות וטעות גדולה ואפילו רצף של טעויות והתגובה היא בפרוש על כאן ועכשיו על הטעות שהיא עשתה . מן הסתם הקושי לקבל את ההתנצלות ולסמוך חזרה היא מורכבת מנסיונות העבר אבל זה לא טריגר לעבר זה משהו שלא צריך להעשות והיא מודה בזה בעצמה מה שמראה איזה אדם ענק היא.

06/01/2020 | 05:15 | מאת: סוריקטה

הי אביב וכולם, אני, למשל, לא חושבת על רופא הנפש שלי שהוא אדיר, אבל הוא הצליח להתמיד איתי בדרך תמוהה לאורך שנים. גם אודי כאן, וזה בכלל לא מובן מאליו, אבל לרוב איני מגיעה לתחושת התפעמות והתלהבות בעלות מימדים גלויים. אבל דעו שאני חברה וידידה על באמת. סוריקטה

06/01/2020 | 18:40 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה, גם אני לא מגיעה לתחושות ההתפעמות וההתלהבות, אבל בהחלט מרגישה שאת חברה אמיתית וכנה. איתך שירה

06/01/2020 | 18:51 | מאת: אביב 22

מתוקה כולנו שונים את לא שונה דרכך אחרת אבל ברור שאת חברה בזכותך הצלחתי להנכיח את עצמי כאן בחמישי .....את לא מבינה כמה זה היה חשוב לי זאת הייתה יד איתנה של חברה אתך יקרה אחוות שונות ומשונות ונפלאות שכמונו זן נדיר מקווה שאת מרגישה טוב יותר אתך בלב אביב

02/01/2020 | 18:49 | מאת: אביב 22

סוריקטה ראיתי את כל מה שכתבת...גם שם למטה על הילדים אולי אני אמצא איזה יום כוח לענות. האמת שאני לא מסוגלת לחבר אות לאות למילה אבל משהו בבקשה שלך שם למטה מכולנו שנראה שנעזור שנתמוך בשירה שממש נגע בי ..... והאמת שאין לי מילים תיכף אנסה לפתוח הודעה על עצמי .. שירה יקרה , אין לי באמת מילים איך יוצאים מהמקומות האלה ...צריך מנוף פנימי רציני להוציא אותנו משם ...כוח חיות כזה שלא מוותר ...אני שוב מבקשת ממך שירה וגם ממך סוריקטה חלק מלרצות לחיות זה להעיז לקחת מקום לבקש עזרה אז כן למעלה וכמה שצריך ועוד ועוד ועוד ....כי למטה זה הולך לאיבוד ....כמו קול צעקה שלא נשמעת שמחזקת את המקום שלאף אחד לא אכפת ואף אחד לא רואה ... ואולי איזה מילה כן תוכלי לאחוז אפילו לדקה זה יותר מכלום ...זה הרבה מאוד בימים כאלה פעם היו עוזרים לי מילים של שירים ... לכן לכולנו ..... https://www.youtube.com/watch?v=5Uc2t4AoE3A לימים קלים יותר אביב

הי אביב, אצטט שורה משיר: 'כולנו זקוקים לחסד'... אודי

02/01/2020 | 18:05 | מאת: סוריקטה

היום מישהו ראה שמשהו מאד רע עובר עליי. בשבוע הבא אני בבית חולים לבד. סוריקטה

הי סוריקטה, טוב שרואים. טוב שאת מראה. רוצה לספר על מה קורה בשבוע הבא? אודי

03/01/2020 | 00:55 | מאת: אביב 22

תודה שכתבת תודה שאפשרת לנו לראות הלוואי ויכולתי לבוא אתך אתך בלב חיבוק שיהיה בקלות ובהצלחה

03/01/2020 | 18:29 | מאת: סוריקטה

הי אודי וכולם, אולי אספר בשבוע הבא. לאט לאט. עברתי היום משהו אחד בהצלחה, אני מקווה, קצת מבוהלת, כשאהיה אחרי המשהו-הקצת-פחות-נעים הבא - מעדכנת שאני חיה, טוב? תודה לכם, סוריקטה

הייתה פגישה מדהימה! של עדכון. ספרתי לה כל מה שעבר עליי בשלושת החודשים האחרונים, על געגוע טוב:) ושכבר לא הרגשתי שאי אפשר בלי.או שאני חייבת להפגש אחרת....אלא פשוט תחושת מסוגלות..ושלא היו נפילות גדולות...וגם שאני עדיין קצת כאן;) בפורום הזה... בגדול הרגשתי מחוזקת! יצאתי בהרגשה טובה! ושהיא עשתה לי את היום. וגם היא אמרה ששמחתי אותה :) כמה טוב!

02/01/2020 | 18:51 | מאת: אביב 22

כייף להרגיש ככה מחוברת מחובקת ראויה ויכולה גאה בך אלופה שאת

הי מיכל, גם אני שמח לקרוא! אודי

30/12/2019 | 18:01 | מאת: שירה2017

אני נשרפת מבפנים צועקת חזק נקרעת לפיסות קטנטנות לרסיסים דקים של אבק אדם אני לא נושמת לא יכולה לשאת את המראה שלי את הריח את כולי אני מתפוצצת הכל הולם חזק בראש אני נרדמת ולא ישנה אני מתפתלת מתפלשת בכאב הזה אני כל אלה ואני צריכה עזרה סליחה אבל אני לא יודעת לאן לפנות אני אמנם בטיפול ומשתפת בכל אלה אבל לא מקבלת עזרה רק משפטים כמו אני מבין ש... אני יודע ש... מצטער ש... צר לי וכו' אני לא יודעת איך לעזור לעצמי למרות שלדבריו רק אני אמורה לדעת. אני לא יודעת ולא מצליחה ואני מרגישה רע במיוחד גם מפני שאני לא יודעת וגם מפני שאני לא מצליחה. סליחה על כל מה שכתבתי אבל בכל זאת אשלח ואודי אתה תדע אם מתאים להעלות או לא. תודה

30/12/2019 | 19:26 | מאת: מכל

שירה יקרה, האמנם את משתפת אותו בכל זה? באותה העוצמה שאת משמיעה פה? נשמע לא הגיוני שאין לו מה לעשות ולעזור מעבר....יש הרגשה שהעצמה לא עוברת אל הטיפול..סליחה אבל כדאי מאוד להדפיס ולהביא לו מה שאת כותבת כאן, במפורש עם כל הדימויים. ולבקש עזרה במפורש. ולהגיד שלא עוזרים לך המשפטים שלו....יש הרגשה שהוא סומך עלייך במקום שבו את לא סומכת על עצמך...והוא חייב לדעת זאת!!! בינתיים, אנחנו פה, קוראות ו...מה בעצם את צריכה מאיתנו? שמרי על עצמך נשמע שקשה...בקשי שישמרו עלייך אם קשה מידיי..איתך.

הי שירה, שמתי לב שאת מרבה 'לא לדעת' ומבקשת (בין השאר) שאני 'אדע' עבורך... יש בזה צורך עצום להשען, אבל לדעתי גם צורך עצום לא פחות לתקשר את חוסר האונים והכאב, כך שיבינו. אודי

31/12/2019 | 05:32 | מאת: סוריקטה

הי שירה, חפצתי להשיב לך, אך השהיתי את תגובתי עד לאחר המענה של אודי. אני מבינה, ככל שנראה לי, מבינה מאד על מה את מדברת. מאד מאד. וכמי שעברה את הניסיון מול המטפל אומר, אעז ואומר מתוך סיכון שתשובתי תהדף או תתוקף - הייתי רוצה לשאול ראשית מדוע לאחרונה הגיע גל עכור עצום כזה. גל שבו נראה (לי) כאילו הזמנת את הדמות הפוגעת ואת מקיימת איתה יחסים הדוקים כבלתי נפרדים? מדוע את כל כך מתגעגעת לדמות הסוטה הזאת שהתלבשה לך באופן מאד בסיסי בראש ומשמיעה קול חזק על נפי השטח? האם הדמות הזאת אומרת שאת בוגדת בה כי את הולכת לטיפול? טיפול שאולי סוג של יוציא אותך בשאלה מהעולם שאפף אותך בעבר? טיפול שהיה בך לרגע ניצוץ של רגש כמיהה למטפל, קשר אליו, קשר קרוב קרוב אליו? (וכאן נראה לי שבטאת זאת). הזעקה, הנוראית, אפשר לפרש אותה כאצבע מאשימה שמופנית אלינו, גם אל המטפל, אנחנו שרואים מן הצד את התקיפה הבוטה הסוטה של הייצור, ועוורים ולא עושים מאומה. מעין תפקיד שמולבש עלינו. דווקא אנחנו. שאמורים להיות בצד של הטובים, המסייעים, שבעדך. שאולי רוצים שההוא, התוקף, ימות (וזה מסוכן לא פחות, כי אתם כל כך מחוברים שאז תמותו יחד). דיברתי רגעים כאלה בטיפול, אבל ייתכן שהם נוצרו בעוצמות חזקות יותר דווקא מחוץ לפגישה, ואז הייתי רושמת אותן גולמיות יחסית ושולחת אליו כתובות (לא שיחת טלפון) וזה גם סוג ההודעות שכמעט תמיד *לא* הייתי מקבלת מענה עליהן. וכמה התגוללתי בעצמי עוד יותר עקב חוסר הדיוק המצטבר כפי שנחווה בעיניי. אמרתי מספר פעמים (ולעתים מאד לא אהבו זאת כאן) שאולי גם בדרך הזאת ייתכן אלמנט הרסני. לא יודעת. יכול להית שאני טועה. כל מקרה ואדם ומטפל והדרך הייחודית שלו, שלהם. אז שירה, מזמינה אותך לחשוב על השאלה למעלה - מה זימן את הדמות עכשיו עוד יותר? אני מציעה גם את החופש הארוך שלו, ואת עכשיו שמגיע כאפטר אפקט אפילו חודשים אחרי שלכאורה חלף הטריגר. ועוד רעיון למחשבה - איך לדעתך היית מגיבה אילו המטפל היה, ללא בקשה מפורשת, יוזם ומציע לך פגישה נוספת (לאו דווקא מימוש) אלא הידיעה שהוא מציע פעם נוספת? רעיונות. שלך, אי שם בסבך העצים, סוריקטה

31/12/2019 | 06:00 | מאת: סוריקטה

הי שוב שירה - המילים (נראה לי חשובות) הן סליחה ופיצוי. משאלת פיצוי אינסופי כמעט על העבר, או בפרט מהמטפל, מאודי, מאיתנו, על העבר. גם פה, למרבית הצער והעצבים (כי חלקיות, אי הגינות), הפתרונות הם, כנראה, בכיוון הפנימיים :-/ וסליחה - סליחה מהסביבה שהפננו אליה את האשמה, שלא האמנו לה שאכפת לה מאיתנו. שאנחנו לא מצליחים לתפוס שלמישהו בכלל אכפת ומה זה האכפת הזה. הלוואי שנמצא את שני אלו - הפיצוי הפנימי והסליחה. באמת שאני מנסה לעזור לך וגם לי. סוריקטה

01/01/2020 | 17:36 | מאת: שירה2017

יקח לי המון זמן להבין... הנה אני קוראת שוב ושוב ולא מצליחה להחזיק את המילים. אבל אנסה, משהו. יש הרבה במילים שלך ואני מרגישה שאת מבינה היטב. המשאלה להצלה, סוג של נס, אולי משהו ילדי שלא התממש, לא הצילו אותי, לא ראו אותי כדי שיוכלו להציל. הגל העצום הזה מקורו לדעתי ביאוש, שהנה הכל נשאר אותו הדבר. מקורו גם בקשרים שבשיגרה, זוגיות רעועה, חוסר אהבה, שינויים משפחתיים עם צמיחתם של הילדים הגדולים שעזבו את הבית והקושי להתמודד עם השינוי. מקורו גם בזמן שחולף, בגיל שמתקדם עם הזמן, בתחושת ההחמצה בשנות המשבר ומה שהוא הרס. האשמות עצמיות בעיקר. קולות ההרס, כמו מקהלה יוונית ברקע, ללא הרף, הכפשות שהופכות למציאות שלי, תחושה שאני לא ראויה. האשמות עצמיות ולא אצבע מאשימה. תחינה שיראו אותי. כעס על כך שלמרות שאני חושפת אין הקלה או ישועה, כעס על עמידה מנגד של המטפל, וכי מה יכול לעשות? אולי כמיהה שיאמץ אותי, שיגדל אותי. "וכמה התגוללתי בעצמי עוד יותר עקב חוסר הדיוק המצטבר כפי שנחווה בעיניי" כמה נכון גם לגבי, כל האימיילים שאני שולחת לו, כל יום, וכל התשובות שהוא משיב, כל יום, וחוסר הדיוק וחוסר התשובה במילים שלו. אני אשמה בכל, זה מה שאני שומעת ועם זה אני מסכימה. הנה לא השכלתי למצוא בתוכי את התשובות. כן הקול ההרסני מתערב בטיפול, מבטל את הקשר גם אם נחוו רגעים של קירבה. המטפל ממשיך ואומר שסוד ההחלמה בחמלה עצמית, אין בי חמלה עצמית אני לא יודעת איך לדבר לעצמי במילים רכות. אני יודעת לחתוך כדי לדרבן ולהרגיע, אני יודעת לרעוב כדי להרגיש נקיה. אני בתוך המעגל הזה. תודה סוריקטה על הכנות והנסיונות הכנים לעזור. אני מרגישה שאני נותנת לך יד דרך המילים בניסיון להבין. שלך שירה

02/01/2020 | 05:39 | מאת: סוריקטה

הי שירה, מוצאת אותך אומרת בהודעה זו ומספרת, בין לבין, על דברים שאיני זוכרת שכך רשמת כאן באופן כזה ברור. כאילו היו נסתרים. נסתרים ובה בעת ברורים כל כך לכאורה. גלויים ומעוורים. לראייתי. אז אולי, כן, הייתי מנסה לחשוב איזה דברים (טובים) אנחנו מסתירות. מבינה מאד את לקיחת האשמה. רשמת כלפי עצמך, גם לי יש נטייה להשתמש בצירוף הזה, האשמה עצמית, שנאה ותיעוב עצמיים ועוד בלשון המעטה, ובכל זאת אנסה לדייק אותו (אולי עבור שתינו). שוב, חלק אחד מכה באחר ובתוכנו. אולי החלק שמטמטמם וחוסם קליטה וספיגה מתאימים יותר מהחוץ. מעוות את התפיסה. למיטב הבנתי התחושה העצומה היא גם פועל יוצא של פיצול, פיצול ואז ערבוב, ובלה בלה. אני לא חותכת באופן יזום, אבל מכירה את ההסתברות הגבוהה לתאונות עם חפצים, למשל, בימים סוערים, ולכן, עד כמה שאוכל אנסה להשתמש פחות בכלים מסוכנים, פחות להתעסק עם אש, מים רותחים, או זכוכית וכיו"ב. פחות לצאת לכביש. ובראש לעתים אצליח לדקלם לי " ******** (השם של המטפל שלי) אמר" כמו הנחייה אוטומטית מנותקת. אני לא מרגישה אותה, אבל אני יודעת שההמלצות שלו יכולות להתאים. לפעמים גם לא ואני עדיין חולקת. אני גם לא מקיאה באופן יזום ולא צמה, למרות שאוכל מאד להגיע למצב של אובדן תיאבון והקאות בשל תגובות רגשיות. נורא קשה. ולא בטוחה לגבי תחושת טיהור. זה מעין טיהור זיהום. הו, איזה חלום היה לי הלילה. ואודי, אמרת שאתה קורא. סיפרתי כאן שאיני צופה בסרטים כמעט. יש לזה כל מיני סיבות שאולי את חלקן אני בכלל לא יודעת. אחת מהן היא שאני מאד לא מוצלחת בלצאת מתוך הסרט חזרה למציאות. ראיתי קטעים מהסרט שהזכרת כאן, וזה החזיר אותי לחלומות איומים שהיו לי בלילות. החיבור שלי חזק מידי, ועדיין לא יודעת לעצור בזמן מספיק טוב. לרגע אמרתי לעצמי שאסור לי לראות סרטים כאלה. לפני כמה זמן היה כאן בחור ששאל לגבי סרט על רצח שצפה בו. רציתי להשיב, די דומה למה שאמרת, שייתכן שהיה איזה סיפור רקע. לו, בזמנו הייתי רואה סרטים, לצורך העניין בידיוניים, לא ידעתי לצאת מהם החוצה חודשים ארוכים. אנחנו כאן קצת איכשהו כאלה לפעמים, אולי? אשמח, אודי, וגם חברות שכן הצליחו לממש חלק מהפוטנציאל שלהן להיות עוד עם שירה. בבקשה, טוב? בבקשה. שלכם, סוריקטה

02/01/2020 | 17:06 | מאת: שירה2017

שוב תודה על ההקשבה הפעילה. רק לומר שאני לוקחת את המילים שלך, קוראת שוב ושוב ומנסה להתבונן ולהבין. רוצה לספר על החלום? וקצת על שלומך בימים אלה? שלך שירה

כן, יפה חיבורים. הילדה בגני בכלל לא הבינה על מה המהומה...וגם אני כשהייתי קטנה לא הבנתי...נראה לי טבעי....אהבתי, נקשרתי אליו כל כך..היום זה מורכב..לא בטוחה שאוהבת. אבל סולחת... אז הייתי ילדה שמחה, בגיל 7 הייתה דחיה חזקה מאוד שערערה, הכל נפסק הדלת ננעלה. והרגשתי לא רצויה...ואז בגיל בערך 12 הכל נפל..התחלתי להבין, להתבלבל. וכן רציתי לא להיות.. אני הלכתי על הכביש רציתי לא לקום בבוקר. נסעתי עם סקטים(של פעם) על הכבישים בירידות מסוכנות...לקחתי סיכונים כי כלל לא היה אכפת....המקום הזה מוכר לי היטב. מעולם לא חוויתי אלימות, לא פיזית בכל אופן ואני רציתי קרבה... אבל היום אני חזקה! הוא חלש! היום אני אחרת לגמריי! יצאתי מהטיפול עם הרגשה של עוצמה! אוהבת את החיים שלי היום! מאוד!!! את העבודה, הילדים האישיים ובעלי שכל כך איתי! יש תקווה!!! ושירה, גם אני דואגת לך יקרה..מאמינה שיש תקווה. טיפול עוזר!!! לא יודעת אבל מרגישה שיש שינוי עצום בהרגשת הראויה, השווה והלא אשמה!! ואפגש עם המטפלת השבוע ונשוחח לנו בשקט ובטוב. נראה שאדבר על כמה השתניתי! תודה יש לכם חלק נכבד בשינוי הזה!

30/12/2019 | 09:57 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, חושבת ש - אולי את גם חזקה וגם חלשה. אבל אולי, היום, את יודעת יותר להישען על האזורים החזקים בך. תעכדני המשכים, אם תרצי? סוריקטה

30/12/2019 | 21:14 | מאת: .במבי פצוע..

את מתוקה מיכל :))

30/12/2019 | 21:58 | מאת: מכל

מתוקה!!! העלית בי חיוך ;) שועטת למרחקים😂אהבתי. תודה.

הי מיכל, ילדים מחפשים רוך וחום, כמו שתיארת - הם לא יודעים להעריך, ומתבלבלים בין זה לבין השפה הבוגרת של התשוקה (בגלל שהמבוגרים מבלבלים אותם). הייטיב לכתוב על זה פרנצי, לפני כמעט 90 שנים... אודי

31/12/2019 | 06:05 | מאת: סוריקטה

הי אודי ומיכל וכולם, מצטרפת לעץ ולומר - אני גם מטפלת בקטנים. וככה זה, כשמטפלים בהם, נוגעים גם באזורים פרטיים, למשל. אני יודעת, שאין אצלי שום תשוקה של גדולים בעשייה הזאת. ולא במגע אחר בהם. כלומר, שזה בטוח. זה שהתשוקה הלכה גם ככה, נו... בטח שדיברנו על זה. סוריקטה

29/12/2019 | 09:44 | מאת: .במבי פצוע..

אודי... אני פתאום מתגעגעת אליך... מאוד... אני כנראה משתגעת... ואולי זה כבר קרה בעבר ועכשיו אני רק שמה לב למצב...:(((( במבי

הי במבי, את לא משתגעת. נראה לי... אודי

27/12/2019 | 13:52 | מאת: סוריקטה

הי כולם, אביב, רשמתי לך תגובת המשך למטה. במחשבה נוספת העברתי אותה, בעריכה מסוימת לכאן - את יודעת, אביב, רשמת שלא נתת למישהו זר לטפל בילדייך עד לשלב מסוים. זר רשמת. ומעניין שאצלנו, השורדות (וגם ברוב המקרים הידועים) הפוגע הראשי הוא דמות מוכרת. אפילו מוכרת מאד מאד. ובכלל אינה זרה לחלוטין. ולפעמים האביוז מתרחש ממש ממש אל תוך גיל שכביכול יודעים להתבטא ורבלית. מסוגננים בתנועות. יודעים היטב, אך יש מנגנון משבית ומשתיק. מנגנון האשמה וההגנה מפני זיכרון בלתי נתפס של היותך בלתי ראוי. ככה נוצרים פיצולים ומתעמקים הסדקים לכדי שברים מנותקים. בכל אופן, הבה נתבונן בכיוון ההפוך. גם מכיווני, המעסיקים יכולים להיחשב זרים. האיום של לחוש פגועה או מנוצלת קיים, ולעתים אני אף סוג של יוצרת אותו בראש ומראש מבלי שהם, האנשים במציאות, יודעים בכלל. והאיום, אולי אפילו גדול יותר כאשר מדובר באנשים נורמלים וטובים. כי את הסופר גרוע אני כבר ממש מכירה. איכשהו אני דואגת שהם לא יהיו לחלוטין חדשים או מנותקים, כי אני בוחרת אנשים שכבר יש להם הכרויות משותפות עם עוד אנשים בעולמי. וזה סוג של הגנה עבורי. או גשר. גם הקטע של עדים מאד חשוב לי. שיראו. ואני מדברת ממש על בני אדם. אתם מבינים, ייתכן שאני פוחדת מהם, או מחלקים ממני, אולי יותר ממה שהם יראים מפניי. במבי, יא מעצבנת אחת. את וההיעלמויות שלך. ברור לך, את מכירה אותי, שדבריי נאמרים בחיבה רבה. על כל פנים, אני מבינה. יש רגעים שמה נהיה פה טכנית מבריח גם אותי. כך גם אופן הנוכחות, ההפסקות ועוד. אפשר גם לכעוס עליי שאני נעלמת. אבל היי, מותר. ובכל אופן, העיתוי, הדרך, התהליך, גם להם יש משמעות. נו, רשמת שהחיים משונים מורכבים ועוד. ועכשיו מגיע ההקשר של הציטוט שאביב הביאה לכאן. אז יאאללה שלך - במבי - נו, בואי. טוב, רק אם את רוצה. ובלי לרדוף. אודי, וואו! וההתפעלות מתייחסת לתגובה שלך לשירה. את מספר הסרטים שראיתי בחיים אפשר אולי לספור על יד אחת. הלכתי לבדוק את הטריילר של הסרט שהזכרת וקראתי קצת ספוילרים. מניחוחות ראשוניים תגובת הבטן שלי לרעיון הסביבון בהקשר של בראשית, כותרת הפורום ואיש המקצוע שאתה, הייתה - וואו. גם לי קטע כזה בחלומות שאני יודעת לזהות בתוך החלום שהוא חלום. שירה - לא יכולתי שלא לחשוב על כך שהתגובה שלך הגיעה בעוצמה, בסמיכות לאמירה של ההיאחזות בתקווה, וחנוכה והדיבור על נסים. כבר כתבתי שיש, אבל כל כך מוסתר וכל כך חייבים להסתיר וממש מרגישים מותקפים נוכח אזכור מילים כ תקווה, עתיד, צמיחה, אור, מהפך, שלווה וכד'. העניין הוא שלפעמים נסחפים רחוק אל הסכנה. רחוק מידי. את יודעת, באמת יצרתי סרטון כזה שיש בו טירופים של סחרור רגשי, וגם כל מיני היברידים גרפיים של מצבי אנושים של הנפש. ואודי, שוב, סוף סוף (לפחות כפי שנתפס אצלי, או לזכרוני) אתה מגיב מלבך להודעה עם כינוי לא ברור, לעובדה שיש לאחרונה כמה כאלה, ומתאר איך אתה מרגיש ואלה לא רק אנחנו ה'הזויים' מתארים את תחושותינו בעניין. לי עדיין לא נוח (מחרפן, אם נדייק) שלא רואים כותרות של מנהלים. שאין עצים על ענפיהם, שמנגנון החיפוש משובש מאד מאד, שיש אפשרות להיכנס בלי כינוי. בפורום אחרים גם נוצר מצב של סיומת (לת) הווה אומר 'ללא תוכן', להודעות שכן יש להן תוכן. המלבנים עם השוליים המעוגלים שמוצאים מילות מפתח מתוך הודעות ושולחים אותך ללינקים רובוטיים - שרירים וקיימים אם פותחים את ההודעה בלשונית חדשה או מבצעים חיפוש, אבל לפחות לא ישר בעיניים. תודה, אודי, שפרסמת שלל הודעות אתמול, למרות שראיתי את רובן רק היום קצת אחרי הבוקר. ותודה משמעותית לא פחות גם לחברות שבראו את ההודעות האלה וגם שלחו. מיכל -  כתבתי לך גם בעצים למטה כמה הודעות. תציצי? הלוואי שתהיה מנוחה בסופ"ש. סוריקטה

29/12/2019 | 09:42 | מאת: .במבי פצוע..

סוריקטה מתוקה ! ... ... לא יודעת כל כך מה לומר..:(( ... קורה איתי משהו שאני לא יודעת לשים את האצבע עליו... גם עם אמא צביה יש תקופה משונה ביותר... בכל השבועות האחרונים ממש רבתי איתה... :((( 'עשיתי לה את המוות'.. כל 'פיפס' קטן הקפיץ לי את הפיוזים ו'הלך ' על השבוע... ודווקא בפגישה האחרונה היה משהו מוזר בכוון הפוך... משהו שלא חוויתי עד עכשיו... לא יודעת להסביר... זה היה משהו כזה... משהו....משהו שההרגשה כזו... כאילו אתה כזה עטוף לגמרי ושמור מכל העולם הזה... וזה היה כמעט כל הפגישה... חוויתי כזו הרגשה ע אמא צביה אבל זה היה בדרך כלל זמן קצר מהפגישה .. בפגישה האחרונה היתה איזו חוויה ייחודית... ... פתאום אני מתגעגעת לאודי... איזה משונה העולם ... משהו בי משובש בכל השבועות האחרונים... אולי כך משתגעים ????

29/12/2019 | 21:44 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה אני לא מצליחה להחזיק במילים ולא מצליחה להבין כלום... מן מצב טמטום מתקדם. אין לי מושג איך אתפקד בעבודה בתקופה הקרובה. אני יותר מרגישה מאכזבת ונכשלת מול כל המילים האלה של אור ותקווה, כי הנה אני לא מצליחה. בהיותי במצב כזה יש באמת נימה של אלימות או תוקפנות במילים האלה. תודה שאת כל כך טורחת וחושבת וכותבת. אני לא הבנתי את התשובה של אודי והתאכזבתי כשמה שביקשתי היה אולי חיזוק או משהו להאחז בו. הלכתי וקראתי על הסביבון בסרט שמכריע בין שני מצבי תודעה אם הבנתי נכון, חלום או מציאות. אולי הסחרור מסמל את הפחד מההכרעה? אולי כל עוד יש ספק אני נושמת ומתפקדת? אולי אם אתעורר למציאות... אולי אני מקווה שכל זה חלום? אולי ואולי.. באמת שאני לא יודעת ולא מבינה שלך שירה

30/12/2019 | 05:18 | מאת: סוריקטה

הי במבי, תהיתי האם לרשום לך תגובה על העץ הנוכחי או האחר שפתחת והופנה לאודי, עץ שאפילו מדבר חזק יותר את הגעגוע. היות שאספר כאן גם קצת עליי, החלטתי שתהא תגובתי בעץ הזה. ואני חושבת שלא רק שלא השתגעת אלא שכנראה כך בריא. כמה בריא. אני מצליחה להרגיש געגוע לעתים רחוקות בלבד, לזמן קצר בלבד, ורק אחרי שנים רבות של עבודה. אספר עוד משהו. וחשוב לי לספר אותו, ומקווה, אודי, שתשים לב. (בציפייה המחשבתית האכזבה מוכנה מראש, ואולי הצבתי אתגר שאין סיכוי מולו). כפי שאני רואה את עצמי כאן, ולא רק כאן - איני מביעה בגלוי ובגדול לרוב פליאה או התלהבות או הישענות, על קשה לי לומר, על אודי, למשל. מדמיינת לעצמי את היום בו תתרחש כאן פרידה. פרידה פרידה. מתוך הכרות עם עצמי, גם אז לא אוכל לגעת ברגש ויחסרו לי מילים ואפספס. ורק תקופה אחרי. כשיהיה שקט. ייפול בום, ואז הרגשות יעלו להם, ואז אפשר אולי יהיה לראות עד כמה הייתי קשורה באופן יוצא דופן אפילו, אבל כבר לא יהיה עם מי לחלוק. הטרגדיה של להיות סוריקטה. רציתי גם לפתוח הודעה חדשה שפונה אל סוריקטה ואומרת לך איכס את. ואז לומר בואו נסו תגובות שונות מהשטנץ הרגיל. בואו נראה אתכם ואת אודי מצליחים לגעת. לגעת ולהשאיר שלם. לגעת ולמלא ברוך. אתמול דאגתי נורא לחתולים בקור ובגשם. דאגה בלתי סבירה. הפרשנות המוכרת היא חרדה מהינמקות החלקים הרכים. היצורים האמיתיים מצליחים לשרוד די יפה. לאלו שבחוץ הכנתי בתי מלון. הנה - אני משוגעת. בינתיים. בוקר טוב לי ולעצמי סוריקטה

30/12/2019 | 10:00 | מאת: סוריקטה

הי שירה, מוכר מצב הטמטום הזה... בואי לים. אפילו, את יודעת מה, רק לצפות בחוף הצוק שהתמוטט, אבל גם בהרבה מסביב העומד על תלו. וממשיך. 💕 סוריקטה

במבי, סוריקטה יקרות... במבי גם אני התגעגעתי אלייך...את חסרה פה כבר מזמן. ולא השתגעת, זאת פשוט תגובה האופיינית לך, לא לכתוב במצבים שנעלמים או שהקרקע קצת זזה ומשתנה. סוריקטה, גם את לא משוגעת...בחייך, מהקריאה אותך פה אני מבינה יותר ויותר עד כמה מדהימה שאת!!! יכל להיות הרבה יותר גרוע.בהרבה. עם חיים שכאלו... עברתן הרבה, כך גם אני ועוד חברות מכאן. זה לא עושה אותנו משוגעות!!! זה מערער, זה קשה, נכון, אך הי, אתן כאן! עם סיפור חיים, שהוא חלק מכן, כן משפיע, אך זה לא העיקר! אתן נפלאות! וטוב שאתן כותבות וכאן! נתתן לי המון כוחות מהכתיבה פה! אין על המקום הזה והביחד! אתן שוות! המון!!!

30/12/2019 | 21:11 | מאת: .במבי פצוע..

מתוקה.... ... ואולי זה מסוכן להתגעגע, לאפשר לעצמך להרגיש... אפשר להפגע... מתוקה שאת.. פתאום מתחשק לי לשים את כפות הידיים שלי על הלב שלך וכך לשמור שלא תיפגעי.. ואולי כשהפחד יפחת תרגישי את הגעגועים... אני חווה אותך כבעלת רגשות עמוקים... שלך, במבי

30/12/2019 | 21:16 | מאת: .במבי פצוע..

תודה גדולה מיכלי !!!! המילים שלך דייקו את החוויה שלי , את ההרגשה.. קראתי את התגובה שלך מס' פעמים.. תודה !!! חיבוק- במבי

חיבוק חזרה יקירתי! טוב לקרוא אותך..ואת זוכרת שאודי ממש אוהב געגועים ;) אז מעולה!!!! ואגב סוריקטה אני חושבת שיש הרבה יותר רגש בהודעות שלך ממה שאת חושבת.

הי סוריקטה, הי כולן, (סוריקטה, קראתי, חשבת שלא אקרא?...) אכן, אני - כזכור - חושב שגעגוע זה דבר טוב המעיד על קשר, ואני בעד קשר. אודי

27/12/2019 | 10:51 | מאת: מכל

תודה יקרות.. אני בהחלט מרגישה סוג של תיקון לעצמי, ומנסה לחנך ולהיות אמפתית, קשובה ומכילה. סוריקטה דווקא לא חושבת ש..יפה...כלומר בעיקר היה בלבול וקושי עצום. האמא של הילדה היא זו שגלתה לא אני..הרגשתי על כך הרבה אשמה שלא שמתי לב. הקטע הוא שילדים קטנים לא מבינים ואולי זה טוב, כי הם לא מבינים שנפגעו...ומי שהיה צריך יותר הקשבה זה דווקא ההורים. ובאשר אליי הייתי בגן ילדה הכי שמחה ומאושרת שחייה בללה לנד.... ואגב חינוך זה המקצוע הכי חשוב,מאתגר ומחייב וכן סוג של שליחות ורגישות עצומה.

29/12/2019 | 09:23 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, רשמתי 'יפה' כי הדיבור יצר אצלי חיבור. חיבור לבראשית. יש גם יופי בחיבור, בעיניי. אם כי חיבור לנקודות הכואבות ביודעין יכולה להיות כמעט בלתי נישאת. וכילדה - אם כבר מזכירים - הייתי הכי לא שמחה בעולם, שתקנית, מאד מאופקת, ומצד שני דולפת מכל עבר, מבודדת מאד, לא מבינה תקשורת בין אישית, אובדנית במחשבות מאז שאני זוכרת את עצמי. לפחות מגיל ארבע, חמש,... כשיצאה הכתבה על הילדה רוז, ראיתי בה אותי ועד היום שומרת העתק של העיתון עם הכתבה המצמררת. גם אני יכולתי למות בגיל חמש. כמעט מתתי אז בגלל התקפה של אמא. סוריקטה

הי מיכל, ילדים יכולים שלא להבין בזמן אמת, אבל מאוחר יותר - זה יכול לקבל משמעויות אחרות. אודי

27/12/2019 | 09:11 | מאת: שירה2017

הי אודי, רוצה לספר לי מה עומד מאחורי השאלה "זוכרת את הסביבון מהסרט 'התחלה' (inseption)? " לא ראיתי את הסרט.... נדמה לי שזה היה סרט מד"ב עם טום הנקס. תודה שירה

29/12/2019 | 09:26 | מאת: סוריקטה

הי שירה אהובה, עד שאודי ישיב (ובאם לא יחזיר שאלה אליך...) - תוכלי למצוא ביו טיוב ובויקיפדיה חמרים שיצרו את הלינקג'ים (אולי) אצלך בפנים. אפשר למצוא לעתים דיוק בפתרונות פנימיים. וכתבתי לך עוד ככה בין העצים. שלך, סוריקטה

29/12/2019 | 21:48 | מאת: שירה2017

אודי וסוריקטה כתבתי גם למעלה לסוריקטה אבל רציתי שגם אתה תקרא ותגיב הלכתי וקראתי על הסביבון. בסרט הוא מכריע בין שני מצבי תודעה אם הבנתי נכון, חלום או מציאות. אולי הסחרור מסמל את הפחד מההכרעה? אולי כל עוד יש ספק אני נושמת ומתפקדת? אולי אם אתעורר למציאות... אולי אני מקווה שכל זה חלום? אולי ואולי.. אודי אולי אתה יכול לעזור לי? אני כל כך לא שקטה. תודה שיהר

הי שירה, צודקת סוריקטה באשר לפתרונות מבפנים... והחיבורים שעשית הם בכיוון הנכון. אודי

26/12/2019 | 20:16 | מאת: אביב 22

קראתי את האכזבה שלך שלא הגיבו האמת שלפעמים אין מה יכולה לומר לך שהבנתי את הסיפור שלך לאורך השנים .. ושוב אומר לך שגם אצלי הפגיעה בעיקרה הייתה בנועם הרבה נועם ותיחכום את לא שונה פגיעה זה פגיעה זה פגיעה .... רק שתדעי שקראתי אותך ....וחשבתי עלייך על כמה זה חשוב שאת רואה את הילדים שסביבך ....רואה ודואגת להם סוג של סגירת מעגל שליחות ... אתך אביב

27/12/2019 | 10:44 | מאת: סוריקטה

הי אביב, הי מיכל, אצטרף - על פניו לכאורה גם אצלי לא הייתה אלימות נראית לעין (והו, כמה הייתה ועוד איך, אינטנסיבית, קיצונית ורבת שנים). חלק מהאלימות הייתה גם פסיבית. אלה ואלה אולי מה שעוד יותר יוצרים ערבוב בקטע של האשמה. מיכל - כתבתי לך כמה מילים בהקשר לציפיות בעץ למטה והן כבר פורסמו לפני סופ"ש. שלכן, סוריקטה

26/12/2019 | 07:56 | מאת: שירה2017

חנוכה 2019. פך השמן נגמר ונורת האזהרה כבר דולקת. הסביבון מסתובב מבוהל, עוד רגע יפול. אין גבורות, אין ניסים ואין נפלאות. וחושך על פני תהום.

26/12/2019 | 09:04 | מאת: .במבי פצוע..

שירה מתוקה!!!! וואו... הבטן התכווצה לי ולרגע גם לא נשמתי... וכמה שזה נשמע נורא,אבל מה שכתבת ,אני שומעת את זה כשיר.. שיר שמצמית את הנשמה,נוגע בכל נים.. מתגעגעת לכולכם.. ואני שמחה לראות אתכן שוב מיכל ואביב יקרות.. וסוריקטה יקרה עם המיוחדות שבך.. וחטולית ,וינשוף וכולכם... ואודי .... שכנראה מה שגרם לי לפחד לכתוב פה שוב זה גם העניין הטכני שפעמים רבות השקעתי וכשלחצתי על המקש 'שלח' הוא 'לא רצה לשלוח'... וגם ההפסקות של הפורום .. כנראה שהדפוס שעדיין מנהל אותי גם מולך וגם מול אמא צביה... כשאני חווה את הקטיעות , כשאתם יוצאים,'עוזבים, נוטשים' אותי, אני הולכת אלי פנימה.. שם בטוח לי יותר... יחד עם זאת,כן קראתי את ההודעות שלכם.. כן מתגעגעת .. ומאוד מאוד מעריכה אותך אודי על הנדיבות הרבה והמחויבות העמוקה שלך למקום הזה... ובהתנדבות מלאה... כן... החיים מורכבים... במבי

26/12/2019 | 10:26 | מאת: סוריקטה

שירה אהובה שלי, שלנו, כל כך מלא יגון, ואשוב ואומר, שאלמלא היה זה טראגי אני מוצאת בניסוחים האלה (גם אצלי) סוג של הומור ויצירתיות. בעבר עשיתי סרטון אנימציה שמאד מאד מזכיר את התיאור שלך, שכל כך מדבר אליי. חיכיתי לך. ציפיתי. יש. אבל מוסתר כל כך בעומק עד שאנחנו לא מזהים. בואי. סוריקטה

26/12/2019 | 12:47 | מאת: אביב 22

כל כך עצוב לי לקרוא אותך הלוואי והיה משהו שאני מכאן מבחוץ הייתי יכולה לעשות .. את מוכרחה עזרה נוספת מעבר למטפל מישהו שידחוף קצת לאט לאט החוצה מבועת ההרס הזאת ... בבקשה שירה ... את זוכרת את עמליה זוכרת את אורי בעלה והילדים ....תעצרי את מחול הסביבון את לא סביבון את אדם יקר שמגיע לו טוב והרבה הרבה טוב ...... אתך ברכות ובשקט ...ואת גיבורה ואמיצה לבוא לכתוב להוציא מחוש להגיד רע אני צריכה עזרה ....זה אמיץ , אמיץ מאוד ... בואי שירה תמשיכי לפחות כאן לכתוב כן עוד ועוד מאותו הדבר עד שתצליחי למשוך את עצמך זה בסדר אנחנו נכיל ונהייה אתך ולא תהיי לבד בתוך החושך המבהיל ... לכולנו תקופות כאלה ....אוהבת המון תשמרי עלייך בבקשה.. את יקרה וחשובה עד מאוד

👀 רואה אותך ..💥 ... 👍👍את האור בחשכה .. 🔥 האור הגדול של החיים. 🎆🎇✨ הנה עוד אורות.. גם אם פח השמן נגמר מה יעזור להאיר את החושך הזה ?? ♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️ אוהבת אותך מתוקה שאת חטולית

26/12/2019 | 17:13 | מאת: מכל

שירה יקרה, ראי כמה כתבו לך, עבורך. שמרי על עצמך. את חשובה!

26/12/2019 | 21:44 | מאת: שירה2017

תודה לכן בנות יקרות על החום, במילים המחבקות והדאגה. קצת קשה לי להגיב עכשיו אבל חשוב היה לי לומר לכן תודה. וגם לך אודי שאתה מאפשר. שירה

הי שירה, זוכרת את הסביבון מהסרט 'התחלה' (inseption)? [בתקווה שזה אכן משם וזכרוני אינו מכזיב...] אודי

28/12/2019 | 13:54 | מאת: סוריקטה

זוכרת כמה זוכרת את עמליה. וזוכרת שכעסתי אז. כעסתי על שהיינו כאן כל כך חסרי אונים, וכאילו לא הייתה התערבות מתחייבת (וכנראה שכן הייתה בפועל ובמציאות). סיפר לי מישהו קרוב לפני זמן לא רב שהיו ימים ששרתה בו חזק ההרגשה שאשים קץ. הימים בהם מסילת הרכבת הייתה פרוצה והייתי מהלכת עליה על הגבול והצופרים. ויש רגעים בהם אפילו החתולים, שאני כאן בשבילם, שרק אני כאן בשבילם, לא מצליחים לאזן. רק חתולים. לא ילדים. אבל זאת ההקבלה אצלי. אז גם אני מבקשת, ולו בגלל סיבות אגואיסטיות משלי - פליז, שירה, איכשהו שמרי על עצמך. פליז. לא עוד מוות. סוריקטה

25/12/2019 | 23:06 | מאת: NOT_FOUND

שמרגישים בקושי והתמודדות... בכל הגוף. מלמלה למטה, עם הפסקות קטנות?

26/12/2019 | 10:28 | מאת: סוריקטה

הי משערת שאת/ה לא היחיד/ה בעולם עם התופעה. ולא מעט יוכלו להזדהות איתך. תוכל/י תרצה/י לפרט יותר? סוריקטה

שלום, ממליץ מאוד להיכנס עם כינוי מזוהה ולאפשר יותר היכרות, אחרת קשה מאוד לקבל תגובות. אני למשל, לא יודע כיצד להגיב לשאלה הזו (ויש לא מעט כאלו לאחרונה). אודי

25/12/2019 | 12:14 | מאת: ינשוף

כך למדו אותנו שנים לא לדבר ולא להתקרב לאף אחד...איימו עם עונשים.....כל השנים ההם היינו לבד... לא התחברתי לילדים אחרים .. זוכרת את עצמי בחדר שלי מחפשת " חברים" בציורים של על השטיח או בציורים של הטפטים בקיר.... היום אנו חיה באותה מציאות של בדידות והרבה לבד. בעצם המגע היחיד שיש לי הוא עם האנשים שאני מטפלת בהם בעבודה. אני משלמת את במטפלת שלי להקשיב והיא בעצם הבן האדם היחיד שאני בקשר איתו. יותר טוב מכלום... אבל אני לבד. אני חוזרת הביתה אחרי יום ארוך של עבודה ומה שמחכה לנו הוא הדובי שיושב על המיטה. אני מרגישה לא מסוגלת להיות בקשר... אני משתמשת בכל הכוחות שלי רק לשרוד ולתפקד. אני לא יודעת איך לשנות את המציאות שלי . כך אני אמות ? לבד???

25/12/2019 | 17:38 | מאת: אביב 22

כל כך ברור ומובן לאט לאט מתסכל אני יודעת לאט לאט תביטי כן על קשרים שיצרת אםילו רגעיים וזמניים ומשם תמשיכי אלהה אוהבת חיבוק

25/12/2019 | 18:14 | מאת: סוריקטה

הי ינשוף, ... ולי כל השנים האלה היו כלבתולים. מגיל צעיר מאד אימצתי אותם. על אף שגם בהם פגעו. אז רק לומר שאני מבינה את הבדידות ואת הפחד למות כל כך לבד. ורק לצטט שאומרים שכן ניתן לבנות משהו מעכשיו. איתך בעצבות, סוריקטה

25/12/2019 | 20:32 | מאת: מכל

עצוב שכך את מרגישה... יש מצב שבדידות זאת תחושה של רגעים, אולי לא כל הזמן את בודדה? בטיפול או עם מישהו מסויים בבית?מה יגרום לך הרגיש יחד? בינתיים להפיג קצת את הבדידות אנחנו כאן, שומעים...

26/12/2019 | 14:21 | מאת: חטוליתוש

הלבד מאוד בודד נכון מאוד אין קשר עם אף אחד מהילדים ? נסי ליצור קשר יותר קרוב אולי עם מישהי שאת עובדת איתה.. תלוי רק בך אייך את מנהלת את הקשרים שלך.. לצאת מהבדידות הכואבת הזו צריך עכשיו אומץ וכוח נפשי לקום ולעשות משהו למענך ואת..מוכנה לצעד כזה ? חיבוק ענק וחג מואר ושמח חטולית

הי ינשוף, הבדידות והלב קשים מאוד, וכמו שאת כותבת - הם תוצאה של למידה הישרדותית. רק ניסיון עיקש (וטוב) יצליח, במאמץ רב, לשנות את המציאות הזו. והניסיון - פעמים רבות - הוא באמצעות הטיפול. אודי

25/12/2019 | 07:55 | מאת: אביב 22

משהו שקיבלתי השבוע והוא פשוט הכי מתאים לכאן ....אז תודה לכל מי שראה אותי כאן אי פעם .... // האנשים הזמניים // כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף ל-נֶצַח. מישהו ריסס על קירות לבנו הבתוליים גרפיטי חד וברור: "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". כשאתה מתבגר, אתה מבין לאט לאט שהנֶצַח הזה הוא עסק טריקי. כי ארמונות בחול לא נשארים לנֶצַח. ואוכל במקרר לא נשאר לנֶצַח. וגם אנשים.. גם אנשים לא תמיד נשארים לנֶצַח. אנחנו גדלים עם התפיסה הזאת שככל שבנאדם מלווה אותנו פרק זמן ארוך יותר בחיינו – כך הוא משמעותי וחשוב יותר. אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים. אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף. שנכנסו לחיים שלנו לפרק זמן מוגבל עם מטרה מסוימת. אנשים שכנראה לא יהיו שם כשכתוביות הסיום יעלו. האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם.  הם באים להעביר אותנו שיעור.  ללמד אותנו משהו על עצמנו.  ללחוץ לנו על איזה כפתור.  לעזור לנו להתמודד. לראות ברור יותר.  להוות מקפצה לשלב הבא. לשנות לנו את הפרספקטיבה.  לנצח איזה פחד.  להרים אותנו מהקרשים.  לסגור מעגל.  ואז, ברגע שתפקידם מסתיים – הם עוזבים. העניין הוא, שזה לא עושה אותם פחות חשובים. זה לא עושה אותם פחות משמעותיים. בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו – האנשים הזמניים האלה יקבלו פרק שלם, עמוק ומהותי. כשאני חוזר אחורה בזמן אני מזהה אנשים שנכחו בחיים שלי חודשיים-שלושה ועשו שינוי אמיתי, השפיעו עליי, נתנו לי השראה, לימדו אותי והפילו לי אסימונים יותר מהרבה אנשים שליוו אותי שנים רבות. בגלל השאיפה האוטופית ל-נֶצַח, אנחנו נוטים לחשוב שכשהאנשים האלה יוצאים מדלתנו, זה אומר שהפסדנו אותם. שנכשלנו. שפשוט לא שמרנו עליהם חזק מספיק. קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים. אז מדי פעם, על הכביש המהיר של השיגרה, עם כל הזמני, והנצחי, ומה שביניהם - חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה, שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק, היו בשבילנו הנֶצַח. (נעם חורב)

25/12/2019 | 17:55 | מאת: מכל

כתבתי לך למטה ולא עלה. בכל אופן את אמיצה כל כך וראויה! ומיוחדת כל כך. וטוב שנולדת גם אם את לא מרגישה כך....נכון, המשפחה והסיטואציות קשות. אבל הי, יש גם מי שממלא ועוטף..אז איתך. ומה שהעלת עכשיו..וואו כמה שזה מתאים לי, לכולנו. תודה

25/12/2019 | 18:07 | מאת: סוריקטה

... והייתי אומרת גם מהכיוון ההפוך - גם לנו יש תפקיד זמני בחיים של אנשים או יצורים אחרים. וגם אם התפקיד מוגבל בפרק זמן, גם בתוכו אפשר למצוא פרקים קטנים יותר. כי... זה הקטע של הנפרדות. משהו מ'הם' חלק בנו. משהו בנו חלק מהם. והייתי אומרת שגם מי שלכאורה היה שם - אנחנו ידענו להשתמש בו, ובהזדמנות. ואז בא ההקשר שהם הגיעו בדיוק בזמן הנכון. ובדמיון, מרחבי הדמיון - אולי שם הגבולות מטושטשים יותר. אינסופיים. וואלה כמה אני חופרת על עוד מאותו דבר... סוריקטה (אפצ'י והנה כל התוכן עף ונמחק מהראש)

26/12/2019 | 12:40 | מאת: אביב 22

מיכלי קראתי גם למטה תודה על המילים .. כן אני אמיצה ועושה ולפעמים שוכחת שאני כמו לגו ויש עוד כמה חלקים שצריך להתחשב בהם ... אז קצת עוצרת .... וכן זה משהו אדיר המילים האלה תזכורת כל כך נכונה וסוריקטה ממש לא חופרת ...זה כל כך נכון הדיוק שלך לא לשכוח שגם אנחנו כן גם אני לא רק אתם עבורי גם אני לרגע נוגעת בכם וכאן בזמניות עבורכם ...נפלא בעיני הדיוק הזה וחשוב כל כך אביב

הי אביב, מרגש ונכון. אודי

25/12/2019 | 07:53 | מאת: אביב 22

תודה אודי על אחיזה ...והגל כמו כל גל בכל זאת החמיר עד קצה הטרוף לצערי ...אבל הצלחתי לא לטבוע לגמרי .. יש לי מטפלת שמצליחה להכיל הכל אבל פשוט הכל ואת כל הטרוף זה נדיר ....וזה לא שהיא רק מכילה היא פשוט מבינה כל כך מבינה את כל החלקים ... כנראה שנצטרך לרפד קצת יותר את הקן לשבועות הקרובים ואז נוכל להכנס לתוך לוע הארי של הבושה ותחושת האשמה ....זה לא הולך להיות פשוט אבל אני לא מוותרת זה ברור לי שזה משהו שחייב להיות מדובר ... בתקווה שאחרי זה רוחות העבר ייתנו לי לחיות ....אבל ממש לחיות

26/12/2019 | 14:15 | מאת: חטוליתוש

להתסתכל לפחד בעינים ולומר לו ..היית כאן עד עכשיו ..פג תוקפך ותם זמנך..!! אני..רוצה..לחיות..חיים..נורמליים...אז ..עוווווף לי מהחיים שלי... לא פשוט בכלל יודעת מנסיוני.. אבל את..אמיצה אהובה ומסוגלת !! הצלילה הזו תיקח ממך כצת אוויר לנשימה לזמן קצר בטיפול אך תאריך לאחר מכן את האוויר לנשימות ארוכות ... בהצלחה

הי אביב, כל הכבוד על האומץ וההתמדה! אודי

היי, חנוכה שמח! אז שלחתי הודעה למטפלת לקבוע פגישה....קבענו לשבוע הבא. וזה עושה לי טוב. בעיקר טוב כי זה לא פגישה של להתלונן שרע! זאת לא פגישה שחייבת ממש ואחרת יהיה קשה...זאת פגישה כזו לקבל נראה לי חיזוק ולהמשיך הלאה... ובעיקר אני שמחה על האפשרות לקבוע סתם כי אני רוצה חיבוק ממנה בכל המובנים לאו דווקא פיזי...במילים שלה, בקבלה..אין מקום בעולם שאתה יכול פשוט להיות כל כך אתה, אמיתי ואוטנטי וזה בסדר ומתקבל.....אולי אולי עם בעלי מתחיל משהו כזה... מעניין. הניסיון לחברות ממש ממש קשה לי ההתקרבות, ה"להיות אמיתית" עדיין לא מבינה מה עוצר כל כך..ומה באמון כל כך פגוע. מבאס. למרות שהשנה החלטתי לא להזמין פתאום כלם מזמינים אותנו, כל ערב הדלקת נרות במקום אחר...אז רוצים בקרבתנו, גם טוב.. נ,ב, השמנתי ולא שזללתי אבל משמינה לאט. מקווה שאפסיק את העלייה הזו..לפחות הפעם אכפת לי מההשמנה ולא מזניחה.

25/12/2019 | 17:54 | מאת: אביב 22

באסה על הגב והצינון אוף מכירה את זה .... וגם לא חשוב מה הסיבה לקבוע ... געגוע זאת לא מילה גסה זה נפלא וחברות לאט לאט גם רומא לא ניבנתה ביום אחד . הקשר הבסיסי שלנו הראשוני פגוע אז מה הפלא אל תחמירי עם עצמך 😊 אתך יקרה חג שמח

25/12/2019 | 18:21 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, סוג של חייכתי לרגע, כי היי, מי אמר שמגיעים לפגישה של טיפול נפשי רק כדי לבכות ולהתלונן שרע. וכן, הגיל הזה שאמורים להקפיד אפילו יותר דרך קבע על התזונה, הפעילות הגופנית וכד'. גם נשים וגם גברים. מטפלים ומטופלים. מכל וכל. מאד ריגש אותי לשמוע שקבעתן - את והמטפלת - להיפגש. אפצ'י סוריקטה

תודה בנות יקרות... פגישת געגוע. כנראה. כשאין ציפיות אין אכזבות אז משתדלת לא לצפות מהפגישה למשהו מיוחד רק להפיג געגוע ולבדוק שוב...ואומר לכן שכשכתבתי למטה על עצמי חשבתי שמי מכן תגיב ולא הגבתן, מעניין... אולי אין מה לומר על זה כלום..במיוחד כשאודי ענה ונסגר כך. אני עם חימום לגב וכדורים מבאס אבל מקבלת בהשלמת חורף ויעבור, שיעול טורדני ומנוזלת, מזל שלקחתי חיסון לשפעת. ממליצה בחום!!! אחרת היה מחמיר...

מיכלי מאמי הכאבים לצערי מוכרים ואיתם החיים ממשיכים שמחתי לקרא שקבעת עם המטפלת רעיון נפלא לחיזוק !! וחברות ..זה תהליך ארוך אבל משתלם עליה במשקל..לא נעים לא נורא..כשתוכלי תתפני גם לזה חג שמח מאמי חטולית

תודה חטולית. חורף מדהים בחוץ...אוהבת חורף מתחת לשמיכה ;)

26/12/2019 | 20:12 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, אכן ההודעה שלך למטה מאד ביקשה תגובה, בעיניי, וחשבתי עליה לעומק, ובסוף, נו, היא נשארה רק בראש שלי מסתבר. אבל הייתה לי בלב. מאד יפה. מאד מאד יפה מה שכתבת שם. ואולי נתנו למילים את המקום שלהן, הכבוד שלהן, מבלי לבלבל בעוד מילים משלנו. שלך, סוריקטה

26/12/2019 | 20:29 | מאת: סוריקטה

הי שוב מיכל, אין לי מושג איזה בלגן יהיה פה בסבך העצים - בכל אופן - רציתי להוסיף שבטוח יש ציפיות, אין דבר כזה שאין (לפחות כך אני מאמינה). ראי איזו אכזבה הרגשת נוכח אי המענה שלנו, וכפי שרשמתי קודם, ועוד איך חשבתי המון על הודעתך המיוחדת. ושנית - התחסנתי נגד שפעת מבעוד מועד מייד עם הגעת החיסונים לקופות החולים. לחיסון לוקח זמן עד שהוא עובד. סוריקטה

הי מיכל, מאוד משמח לקרוא! אודי

23/12/2019 | 18:06 | מאת: אביב 22

הי אודי הי לכולם .... שירה מקווה שיותר טוב לך שאת מצליחה להאחז בתקווה ... סוריקטה בא לי ממש לקלל אבל אני ישאיר ליקום...למרות שאני באמת מאחלת לרעים האלה את עונשם בגילגול הזה ולא בגיגול הבא ...מקווה שאת קצת יותר טוב ומצליחה להתאזן חזרה ....כל כך לא הוגן חטולית ....יקרה שלי חיבוק ועוד חיבוק ועוד חיבוק רק להיות אתך בלי מילים ומחשבות פשוט להיות אתך ...במקום הקשה הזה שלך ינשופי גאה בך על צעדים מדהימים תמשיכי לאט לאט בדרך הנכונה מיכלי שמחה לשמוע ממך ולראות שאת בסדר ....געגוע זה טוב גם כשזה כואב זה אומר שיש למה ועל מה ... מיקה כייף לקרוא אותך מרגישה כמוך זה נפלא שיש קשר טיפולי מטיב .... במביייי בואי לרגע או יותר .....התגעגעתי לקולך וסנופקין לרגע באת ונעלמת את חסרה ואני הלוואי והייתי יכולה לומר שסתם התגעגעתי ובאתי .... ואני דווקא הייתי כאן בסופשש מחפשת כוח ועכשיו גם נותנת צבע וקול לעצמי .... ....באתי לנסות לעצור את כדור השלג חרדה מטורפת ולא ברורה .. זה לא נגמר כאילו אבא אומר שזה יגמר רק מתי שאני יחליט שזה יגמר מצד אחד אני בעשייה ובמקומות נפלאים של פריצה קדימה ....עשיתי הרצאה שכלל תאור מקרה שהוא אני רק שאף אחד לא ידע שזאת אני ....על פגיעה עצמית ושבוע אחרי אני הכי מוצאת את עצמי במקום הזה שמבקש להרוס ....בחרדה ברמות שכבר שכחתי עם חלקים במצוקה שלא ידענו על קיומם (לא אני ולא המטפלת ) מרגישה שעומדת על שני קרחונים בים סוער מתאמצת להיות בבלנס באיזון כשכל רגל מושכת לכיוון אחר ....וגוף אחד מנותק מהקור מחבר בינהם . נמאס לי מגיע לי לחיות אני רוצה לחיות אני רוצה ואני יכולה .....ואז ברגע אחד נטרפים הקלפים ואני קטנה מפוחדת בקושי נושמת עם סטרידו מטורף בדיוק כמו אז באתי ....אולי שוב שופכת לא יודעת אבל זה רגע אחד לפני שמאבדת את זה אז נאחזת כאן מקווה שזה בסדר ... ולא אנוכי מידי ואולי זה התאריך הזה שאני לא מייחסת לו חשיבות בכללל...שהחזיר אותי לזמן טראומה .....זה מתחיל לחלחל הנזק שלא יגמר לעולם 😢😢😢😢😢 חג אורים שמח .....נר שני של חנוכה .... לא אגיד חבל שבאתי לעולם רק אגיד שחבל שבאתי למשפחה הלא נכונה 💜❤💙

הי אביב, זה יתאזן ויירגע. ולמרות הכל, טוב שהגעת לעולם. את מיוחדת ויקרה. חג שמח, אןדי

24/12/2019 | 07:25 | מאת: חטוליתוש

אביבושש שמחה לראות אותך כאן עם כל מה שאת מביאה.. חלק בלתי נפרד ממך אהובה יכולה להעיד על עצמי שמה שאת מרגישה לגבי הכאב הזה שאינו נגמר..כאמת לאמיתה מצד שני כל הכבוד לך על עשיה ופריצה קדימה ממש לא מובן מאיליו..ועל הרצאה..👏👏👏👏 מגיע לך רק הכי טוב שבעולם !!! 😍😍😍💞🌹 חטולית

24/12/2019 | 20:35 | מאת: סוריקטה

הי אביב, וואו, העברת הרצאה על המקרה שלך כאילו תוך הסתכלות מבחוץ ובהקשרים שאת יכולה להבין בצורה הכי מזדהה מבפנים - מצד אחד - הו, חלום. מצד שני - לא מפליאות רמות החרדות, הניתוקים, קוצר הנשימה ומניחה שגם חיבור לדחפי מוות, כתוצאה של המימוש האמיץ במיוחד. התאריך - אני נזהרת מכתיבה במפורש, אבל נדמה לי שהבנתי בהקשר של המשפט האחרון. ובכל זאת, הנה נולדת למשל גם למטפלת המתאימה שלך. סוג של. ואולי היא כן נכונה יותר. ואולי גם אודי פה הוא סוג של אבאמא נכונים יותר. "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן", סוריקטה

25/12/2019 | 08:45 | מאת: מכל

אביב יקרה, מצטרפת לאודי..מקווה שנרגע קצת. את מיוחדת ויקרה! בזהירות אומרת על היום המיוחד הזה, כי הוא מיוחד.. טוב שבאת לעולם. הרבה רגעי אושר,הצלחה ובריאות וכל מה שאת מאחלת לעצמך שיתגשם. חיבוק שמתאים וקרבה במידה המתאימה. בהחלט את מיוחדת ומדהימה אותי כל פעם מחדש בהתמודדות האמיצה שבך.

25/12/2019 | 17:26 | מאת: אביב 22

על המילים החמות והמחבקות מקווה שאת שומרת עלייך

25/12/2019 | 17:32 | מאת: אביב 22

תודה על מילים חמות ועוטפות מקווה שגם את מוצאת קצת נחמה ושקט חיבוק ענק

25/12/2019 | 17:36 | מאת: אביב 22

מדהימה שאת ...התגעגעתי למילותייך להצליח להרגיש אותן קלעת בול בכל המשוואות האמת שלא הרגשתי כלום כי זה כאילו מנותק ממני אבל כנראה כל הפנים שלי הרגיש ועוד איך ....כל התופעות כולל תגובה של הנשימה בדיוק כמו אז .. החלטתי לעצור מעשייה תיכננתי ליזום איזה פרוייקט במקום העבודה שלי ....שיחכה כשנהייה יותר מוכנים ....הבושה הלא מדוברת כנראה מאוד פעילה ... ומה אתך יקרה איך את בימים אלו ? מקווה שבכל זאת התאזנת קצת ... תודה על מילותייך הם מאוד יקרות לי אביב

26/12/2019 | 10:33 | מאת: סוריקטה

הי אביב, את אלופה. ואם תרצי - אפשר גם במילים מוצנעות יותר. את מחזירה לכאן את האור. אני מתאזנת. בטח. כל הזמן עובדת על זה. וחזרה למסילה. נהייתי כל כך מבוקשת במה שאני עוסקת שנבהלתי מזה. הנה דוגמא למשהו חיובי סך הכל שמערער. סופש נעים סוריקטה

26/12/2019 | 20:10 | מאת: אביב 22

סוריקטה כל כך לא מתפלאה שנהיית מבוקשת ...אמרתי לך לא פעם שהייתי מאחלת לילדי מישהי כמוך ...(מעולם לא נתתי למישהו זר להיות איתם רק אחרי שלמדו לדבר וללכת ) והכי מבינה את המשהו טוב והמפחיד ....סופש נעים וטוב גם לך אביב

חנוכה שמח! מלא באור ואהבה. חג של הגשמת חלומות והצלחה. תודה אודי יקר על המקום המיוחד והחשוב פה! שמרו על עצמכם כברכתו של אודי ;) והיו בטוב. שלכם, מיכל❤🤗

23/12/2019 | 18:07 | מאת: אביב 22

מצטרפת לאיחולים ... כל כך מסכימה לגבי אודי ...לפעמים נגמרות לי המילים

23/12/2019 | 18:07 | מאת: חטוליתוש

מיכלי מאמי חג שמח מאוד תודה על הברכות תבורכי מתוקה חטולית

הי מיכל, הי כולן, חג שמח ומואר! אודי

22/12/2019 | 10:26 | מאת: אנונימי90

שלום, אני עוד כמה חודשים אהיה בן 30 וכמעט כל חיי סובל מ-OCD, התקפי חרדה ודיכאון. בזמן האחרון חזרתי להתעסק באיזשהו אירוע שקרה לי בסביבות גיל 10 - חשפו אותי לצילום וידאו מאוד מאוד מפורש ובוטה של רצח (אמיתי ככל הנראה). ההבנה שהאירוע הזה ככל הנראה עיצב אותי בצורה שונה וגרם לעוד שלל בעיות במהלך הדרך, החלה לחלחל אצלי רק בזמן האחרון. רציתי לדעת מה אירוע שכזה עלול לגרום להמשך חייו הבוגרים של ילד בן 10? אני מרגיש שזה המפתח להרבה מהבעיות שאני סובל מהן. תודה על העזרה!

שלום לך, אני משער שהארוע הזה - אם אכן הוא המפתח - 'התיישב' על רגישות קיימת. בכל מקרה - נסה לברר זאת בטיפול. אודי

20/12/2019 | 01:18 | מאת: NOT_FOUND

שלום, רציתי בבקשה לברר: האם שיטת ה EMDR יעילה לטיפול במצבי? אני בת 34. שני ההורים היו גרועים בכל דבר אפשרי. כל הזמן היתה אלימות פיזית ומילולית בבית. האם זה נחשב פוסט טראומה או שב EMDR לא יעזור אם אעלה אחת מתוך אלפי חוויות טראמותיות איתם ולמעשה צריך את כולן? יש לציין שהייתי בטיפול פסיכולוגי רגיל. הפסיכולוגית היתה מאוד נחמה ואהבתי אותה, אבל בגדול יצאתי מהטיפול רק עם לזכור שההורים נכים רגשית וזהו בגדול. תודה מראש

22/12/2019 | 14:14 | מאת: חטוליתוש

מנסיוני הטיפול עוזר צריך לשתף פעולה עם... בהצלחה חטולית

מניסיון זה עוזר. עזר לי... עובדים על דברים ספציפיים לטיפול קצר מועד. בהצלחה

שלום לך, נראה לי שבמקרה שאת מתארת צריך טיפול ממושך המבוסס על יחסי הטיפול. מבחינה זו ל-EMDR אין יתרון על פני שיטות אחרות (למרות שזו שיטה טובה כשלעצמה). אודי

היי אודי וכלם, עכשיו כשאני נפרדתי מהטיפול וקוראת את חטולית וסוריקטה שהגיבה אני יכולה לפרט מעט... אז בגן שלי (גן עירוני; לא פרטי) ילדה נפגעה, לא אספר את סיפורה כדי להגן עליה. אספר רק שספרה לאמה במקלחת בערב מה קרה...האם התקשרה אליי בהסטריה לספר וכמובן שהכל טופל ודיווחתי לכל הגורמים הרלוונטים, האיש אגב היה בשימוע וכו' לצערי שוחרר כי לא היו ראיות.. אבל אני עורערתי מאודדדדדד, לא הבנתי מה קורה לי, צפו ועלו דברים שלא ידעתי שקיימים או פשוט נדחקו עמוק.... הייתי בקשר עם פסיכו' הגן שהשיחות איתה נהפכו למעין טיפול בי... ותלות שלי בה עד שהיא הסבירה שהיא לא הכתובת והפנתה אותי ללכת לטיפול....הייתי במצב נורא ולמרבה הפלא תפקדתי מצויין בגן!!! מוזר נכון? פחדתי שיפטרו אותי או כל מיני מחשבות חרדה כאלה שלא היה להן שחר. חיפשתי מטפלת מהר ומצאתי את המטפלת המופלאה שלי...והעברתי אליה את התלות..והשאר הסטוריה. אצלי זה היה משהו מתמשך, בגיל צעיר מאוד, רציתי קרבה, חוסר ידע ותמימות... ולא טראומטי בכלל....ילד לא חייב לחוות טראומה מזה...השוק היה בגיל 12 בכלל... זה כאילו היה טבעי שככה זה....עצוב. אחר כך בטיפול עלו דברים...והצד העצוב והקשה שבי צף ועלה וכו. ואני רוצה לומר שלא חוויתי פחד, אימה התעללות פיזית וכו' הכל בטוב, בנעימים ואני תמימה וזה גרם לחוש אשמה וטפשה נורא!!!! אז הכל ככה כאילו מתגמד ולא נורא ולא קרה כלום. זה לא נכון! עצוב. ויודע מה אודי, לצערי אי אפשר להפטר לגמריי מרגשות כאלה.. ...כל מי שנפגע מספר על פחד ואלימות קשה....ו...טוב נסחפתי כבר...

הי מיכל, יש ויש. יש מי שחוו אלימות ופחד ויש מי - כמו שאת מספרת - חוו חוויה לא מפחידה, אבל פוגענית ומזיקה. ואז, הטראומה עולה בהמשך, כשמבינים. אודי

19/12/2019 | 14:24 | מאת: חטוליתוש

שם הקנטנה שלי תהיה עכשיו ב..אייך זה נקרא..תישאול ? בדיקה..מעכב.... יבדקו את כל מה שאמרה יבחנו אותה כשהיתה עימי השבוע ..לא יכולה להסביר..הייתי צריכה לבקש ממנה חיבוק..היתה תמיד עסוקה..והפעם ניגשה אלי בעצמה חיבקה כל הזמן..נישקה כל הזמן.. ואמרה לי.. סבתא אני כל הזמן מתגעגעת אליך..שבועיים לא התראנו.. סבתא אני חולה עליך... סבתא אני מטורפת עליך.. חלילה וחס שלא תבינו לא נכון.. זה לגמרי הדדי .. אבל......אלה מילים שהיא שומעת כל הזמן מאמא שלה.. ועכשיו קצת מכרסם בי חוסר וודאות..אם גם את שאר המילים שאמרה לגננת....לא שמעה מאמא שלה ורק חזרה עליהם בגן !! מי יכול להתיר לי את הספק ?? כי...לפני שנה גם סיפרה לי דברים כאלה וככשאלתי אותה ..מאיפה מגיעים המילים האלה..אמרה לי אמא אמרה לי להגיד..!! אז..באותה תקופה ההורים לא היו ביחסים טובים.. לא הבנתי למה כלתי אמרה לה להגיד דברים כאלה... וערכנו אימות ...כלתי אמרה..אל תשימי לב למה שהיא אומרת היא סתם ממציאה !!! עכשיו..אם בזמנו " המציאה " מי יגיד לי שאינה ממציאה שוב ?? הקטנה כל פעם מתלחשת עם כלתי ..אמא להגיד ככה.. או להגיד עכשיו ?? כל כך כואב ...!! הלוואי שהכל באמת יהיה רק המצאה של הקטנה שלי הלוואי . יותר קל להתמודד עם ידעה כזו מאשר לחשוב שכן פגעו בה.. מהשבוע הבא תהיה בביקרות של המכון ארגמן.. לא מעכלת.. ממש לא !! חטולית

חטולית יקרה! וואו. אם מישהוא מכניס לילד מילים ומספר לו סיפורים זה משבש הכל והוא כבר לא יבחין בין מציאות לדמיון או יפחד לספר....בלאגן ממש!!! נשמע נורא אם כלתך הכניסה לה לראש דברים.... אני מאוד מקווה שהנושא יטופל בידי הגורמים המתאימים! אנשים מיומנים שיודעים ומבינים. איתך, מאוד מקווה שיגיעו לאמת...אגב קשה להגיע לאמת מוחלטת. איתך קרה.

הי חטולית, קשה לדעת. אני מקווה שאנשי המקצוע ידעו לברור את המוץ מהתבן. אודי

18/12/2019 | 00:41 | מאת: חטוליתוש

ילדים על הרצף האוטיסטי... ממציאים פגיעות מיניות..הטרדות מיניות...???? הנכדה שלי סיפרה לגננת שלה בגן שהטרידו אותה מינית סיפרה דברים שלא מסוגלתצלהעלות על הכתב ..כל כך מזעזע.. אני לא מאמינה שילדה כזו בגיל צעיר כל כך מסוגלת להגיד.. אני המומה ממנה אני בשוק!! הגננת מיד קראה לרווחה ונפתח תיק חקירה... גם ההורים שלה המומים.. לא יודעים איך להגיב... לא יודעת אייך להתנהג במצב כזה למרות שהיום היתה איתי במשך כמה שעות של כייף... לה היה כייף..לי..אין לי מילים להביע את מה שמרגישה.. אייך מתמודדים אייך ??????? חטולית

18/12/2019 | 10:05 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, איזה עולם... הייתי אומרת שקודם כל היא ילדה בת חמש. ילדה בת חמש... תפיסה של קטנטונת. או בערך בגיל. סורי אם אני טועה. אגב ספקטרום אוטיסטי - לעתים דווקא יש יותר נטייה לדיוק באמירת אמת וקושי עצום בלשקר. אבל גם אם 'נברא' הסיפור, נגיד, מניחה שאנשי המקצוע ינסו לפענח את מקורו. ממתינה איתך לתגובתו של אודי. סוריקטה

18/12/2019 | 14:28 | מאת: מכל

חטולית... ילדים ולא משנה אם על הרצף או לא, לא ממציאים פגיעה, אני לא יודעת מה היא ספרה לגננת אבל מניסיון שלי בגיל הזה הם לא יודעים כל כך אז איך ימציאו???? הכי חשוב זה לתמוך, לעשות לה כייף כמו שאת עושה..לא לחקור!! לא להבהיל....ילד בדרך כלל לא מבין כמונו. ולפעמים אפילו זה לא טראומטי כמו למבוגר. היה לי מקרה בגן שטופל..בעקבות כך גם אני התחלתי את הטיפול שלי..אבל פעלתי שם נכון והייתי שם גם בשבילה וגם בשביל ההורים שהיו הרבה יותר בטראומה מהילדה... מעוד מקווה שיטופל נכון. גם מצד הרווחה. איתך.

18/12/2019 | 16:28 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה, ממש מזעזע... מצטערת מאוד לשמוע. טוב שאת יכולה להיות איתה, את סבתא מדהימה! אולי מיכל, שהיא גננת במקצועה, תוכל לכוון ולייעץ מנסיונה. מחזקת את ידייך שלך שירה

18/12/2019 | 17:20 | מאת: ינשוף

יקרה לא יודעת אם יודעים להמציא... לא יודעת מה לאומר לך מקווה שתמצאו את התשובות איתך בלב ינשופים

19/12/2019 | 07:54 | מאת: שירה2017

אלייך מיועדת ההודעה שוב מחזקת את ידייך

19/12/2019 | 13:32 | מאת: סוריקטה

מיכל, הי, מעניין ומדהים (לפחות לפי מה שהבנתי מתוך הודעתך) שהתחלת את הטיפול שלך בעקבות סיפור הפגיעה בילדה בגן. סוריקטה

הי חטולית, צריך להתייחס ברצינות למה שאומרים הילדים, ולשם כך יש אנשי מקצוע שמתמחים בזה. וזה בהחלט נורא לשמוע שילד (או נכד) שלך נפגע. מעורר זעם וחוסר אונים. אודי

15/12/2019 | 20:47 | מאת: שירה2017

הי אודי, אני מרגישה חולה. דיכאון זו מחלה. בזמן האחרון הוא העמיק מאוד וקשה לי להסתיר מהסביבה אבל התפקוד שלי ירד ואני מרגישה מאוד רובוטית. מה שמייצר את הדכאון הם כל הקולות שמלווים אותי כל הזמן הפגיעה שלי בעצמי שלא מפסיקה לרגע וגם הבהלה שזה המצב כבר הרבה שנים. העבר קשה ההווה כואב והעתיד מפחיד. הבקרים מאוד קשים לי ולרב מתחילים ממש בבכי על כך שהתעוררתי. מחלה סופנית ואין תרופה. אני חושבת שגם למטפל שמתעקש לחזור על אותן המנטרות כל הזמן, נמאס ממני. האמת שאני לא מאשימה אותו וגם לא ממש יודעת מה לעשות. אולי אני נשמעת מתלוננת ופאסיבית אבל אני לא פאסיבית רק מאוד מיואשת ומרגישה מאוד בודדה עם כל זה. תודה שירה

16/12/2019 | 05:18 | מאת: סוריקטה

שירה אהובה, את יודעת, ממש לפני כמה ימים התכתבתי עם מישהי מוכרת מהילדות, שבדיעבד, למדתי שיש לה היסטוריה לא פשוטה, מסוג דומה ואחר. הבחורה, המקסימה והמוכשרת, אגב, היום מראה לחוץ הישגים. פגשתי אותה לפני שנה ואני יודעת (בסוד וזה כבר לא כל כך סוד) שלצד ההישגים האלה לא נעלם הכאב או הקושי. וזה מה שהזכרתי לה. בעדינות ובעקיפין. אוכל להניח, וכך נראה לי מהאינטראקיות שלה עם הסביבה, שהיא רוצה שגם איכשהו יכירו תמונה שלמה יותר. תמונה שיש בה אסונות, ושימוש בחומרים, תלות בתרופות, התפתלויות וצעקות נואשות בלילות. ובכן, על פניו היא תיארה איזו קפיצה מהירה וזוהרת לכאורה, ואני הזכרתי שעדיו אולי רואים קפיצה, אבל היו כנראה כמה עשרות שנים קודם עד אשר הנפש יכלה להבשיל לשם. וחשבתי על הטיפול. חזרות וחזרות. וחשבתי על הכלים שנותנים לנו, ואנו בשלבים ארוכים חסרי אונים מולם, כאילו מה אנחנו יכולים לעשות איתם, עם הכלים האלה. חסרי אונים ומרגישים אשמה שלא לקחנו את הכלים וכבר ומייד וישר והשתמשנו בהם. מזכיר לי איך למדתי תוכנות מחשב. לקח זמן עד שהחלטתי להתקין בכלל. וגם אחר כך הייתי פותחת את התוכנה בקליק. מתבוננת בה לזמן קצר וסוגרת. כך במשך תקופה לא קצרה. אחר כך הייתי מנסה פעולות, עד שבסוף התידדתי וגם שלטתי בהן. נו טוב, פה התהליך קצר יותר, אבל לשם הדוגמא. ושוב אני נזכרת בשירן פרנקו ורעידת האדמה. למרות כמיהתה העצומה לשתות, אסור היה. בקושי היה בסדר רק להרטיב את השפתיים בכמות מזערית של מים. ותהליך ההאכלה מחדש צריך להיות זהיר מאד. מהאכלה בכמות גדולה ומהירה מידי גם אפשר למות. הייתי לוקחת זאת בהקבלה לנפש. גם היצורים שאני מטפלת בהם ומחזירה לחיים. מדובר בחודשים של הזנה בצינורות, מתן תרופות ומעקב, בבית, לעתים השקעה של לפחות ארבע שעות ביממה, מחולקת על פני היממה. בשבע שנים, (זה הפרק הזמן אותו הזכרת לגבייך) כפי שאני מכירה אצלי, נעשתה עבודה, אבל עדיין זה היה רחוק. אז רק לומר, שאת לא אשמה - ככה הקצב, כנראה, סבלנות והתמדה, ובמקביל גם אין מתייחסים לכך לחלוטין בשיוויון נפש או ויתור. למרות שיש לנו צדדים כאלה. ממתינה גם אני למילותיו של אודי אלייך. שלך, סוריקטה

16/12/2019 | 06:33 | מאת: סוריקטה

חושבת בהמשכים - התחושה של הזליגה לתוך החיים מפחידה, אולי, מאד. אבל יכול להיות שזה שחרור במובן החיובי. הייתי חושבת על כך היום, במצב תפקודי, שהוא שונה מפעם, שם זה היה הכל ופגע בכל התחומים עד הסוף. הניסוח טוטאלי, שמתי לב, הכוונה היא שהיה נמוך מאד. היה כך פעם ויש חשש, כי היום יש יותר מה להפסיד. ואולי היש הזה הוא גם מה שמגן. מכירה את ההרגשה שכבר לא אכפת מהדברים הכי קרובים. רוצה לקוות שאיפשהו כן. סוריקטה ותורת המשחקים

16/12/2019 | 18:05 | מאת: מכל

היי שירה, צר לי על היאוש..אולי לא צריך להתאמץ כל כך להסתיר מהסביבה? להעזר דווקא בהם? תרשי לעצמך גם להיות עצובה...כן דיכאון זו מחלה אבל יש לה תרופה. אגב חוץ משיחות יש כדורים כשצריך את בוודאי יודעת..אך תהיי את, עצמך עם הקרובים אלייך..תני להם להיות קרובים, לגעת, לנסות להבין ואז תרגישי פחות לבד אולי.. איתך.

16/12/2019 | 20:58 | מאת: שירה2017

רק להגיד לך תודה, שחשבת וכתבת ושיתפת. שלך שירה

הי שירה, דיכאון זו מחלה. ופעמים רבות נלווית אליה בדידות רבה. ממש כפי שאת מתארת. וגם הייאוש המצמית אינו פשוט להכלה, אני מתאר לעצמי. אני שמח שאת משתפת ומקווה שזה מועיל במעט. אודי

15/12/2019 | 16:54 | מאת: בריה

אני מגיעה גם מתחום הטיפול. כשהגעתי לטיפול לפני שנה וחצי לא באתי בכלל במטרה ללמוד על מזה טיפול או לראות איך זה קורה בפועל. הגעתי ממש בתמימות ורצון לעזור לעצמי.. השנה התחלתי לעבוד במקצוע ואני מרגישה שאני צריכה הרבה הדרכה וידע מקצועי ( מקבלת הדרכה אחת לשבועיים) ההדרכה שאני מקבלת לא מועילה לי. ואני מוצאת את עצמי בקונפליקט, אם להפוך את הטיפול להדרכה.. ומפחיד אותי לאבד את המטפל שלי בתוך מטפל... ומצד שאני, אני רוצה את הידע והעזרה שלו ובפגישות האחרונות יש לי כל כך הרבה לומר עד שאני ממש לא מצליחה לומר מילה. ההתלבטות אם לפנות להדרכה מקצועית ולהשאיר את הטיפול כמו שהוא.. או לשלב בין הדרכה לטיפול מפחיד ומלחיץ, מאוד חוששת

שלום בריה, הטיפול - שישאר טיפול. הדרכה מומלץ בנפרד. אודי

כמעט שלושה חודשים עברו...געגועים לטיפול ועסוקה מאוד. אז פתאום כתבתי לה עכשיו את זה... ופגישת עדכון מתבקשת אבל אין לי זמן כנראה...אז ד"ש וגעגוע. זה כל מה שכתבתי. יאללה פתאום זה בא.... היא ענתה "חיבוק גדול ואמרה שאתן לה סימן כשאוכל להפגש" כנראה שזה יהיה רק אחרי חנוכה...מעניין כנראה רציתי לשמוע ממנה שהדלת פתוחה למרות שאני יודעת זאת....ואז אפשרי גם לחכות לפגישת עדכון....אני אוהבת אותה אפרופו מיקה? זה נפלא!!! רגש טוב! מחמם את הלב האהבה...ולדעת שהיא מחבקת, פה ומוכנה למפגש כזה אפילו שכבר נפרדנו... אודי, אני יודעת שאני בסדר, יכולה ולקחתי המון תובנות..ועם כל זה מרגישה צורך לשתף אותה ולהפגש... ולחכות זה לא משהו רע, להפך יש צפיה למפגש מחודש גם אם יהיה רק עדכון או חד פעמי...לא יודעת..מפגש לבדיקה אולי?? והיא כתבה שהיא שמחה שאני בסדר😁

16/12/2019 | 05:32 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, געגוע הדדי. שתיכן. מרגש. יפה גם התפיסה שלך את הנאמר. היה אפשר לפרש בכל מיני אופנים, ובחרת בממלא והמטעין בטוב. גם אנחנו שמחים להתעדכן ולדרישת שלום ומציעים עטיפה. שלך, סוריקטה

16/12/2019 | 18:02 | מאת: מכל

תודה סוריקטה יקרה, אעדכן בכל עת שאוכל או כשסתם אתגעגע. בגדול מרגישה כרגע בחיי בתקופה רגועה יותר, שלמה יותר ומקבלת עצמי יותר..גם לכם ד"ש וגעגוע. שמרו על עצמכם😍

הי מיכל, בוודאי שזה בסדר, ואני בטוח שזה גם משמח אותה לשמוע ממך. ולך זה בטח עושה טוב לדעת שהדלת פתוחה, תמיד, אם לעדכון ואם לבדיקה... אודי

שלום, חבר קרוב התוודה בפניי שהוא נמשך לילדים. כיום הוא בן 27, והוא יודע להעיד על עצמו שיש לו את המשיכה הזו מגיל 16. הוא עומד על כך שלעולם לא פגע ולא יפגע בילד, ויש בו את היכולת לא לבצע שום מעשה בנידון. הוא טוען שזה לא מתסכל אותו עד כדי כך שהוא "חייב לעשות משהו". כלומר, נשלט. כיום הוא מעוניין להתחיל טיפול אצל איש מקצוע, ועולה בו החשש שהמטפל ידווח עליו ובכלל יפגע בו, או לחילופין שתהיה פגיעה בשלמות הגוף ע"י סירוס כימי שהוא לא צריך וכיו"ב. 1. האם פדופיל יכול לקבל טיפול היום במדינת ישראל מבלי שהמטפל יהיה מחויב לדווח עליו? (וכל זאת בהינתן שהוא לא פוגע ולא מתכוון לפגוע). ואם לא, איך אנחנו כחברה מתוקנת מצפים מפדופילים לפנות לטיפול? 2. האם פדופיל יכול למצוא אהבה שהיא לא עם קטין? 3. האם המשיכה הזו היא ברת שינוי? תודה

שלום יניב, חברך זקוק לטיפול, ודכאי מאוד שיעשה זאת. לא ידוע לי שמסרסים כימית מי שרק מתמודד עם דחף, אבל לא ממש זאת. כן ידוע לי על טיפולים מוצלחים (כשיש מודעות ומוטיבציה לכך. כשזה לא כך - החוק מתערב). לעתים ניתן לעמוד על מקורות הפסרווסיה ולטפל בכך. אבל גם אם המשיכה נשארת - הרי ששאלת המימוש שלה היא היא ברת שינוי. אודי

12/12/2019 | 11:44 | מאת: ינשוף

ההרדמות בטיפול בא לשמור על הנפש שלי.. בעבר בטיפול החלקים היו מספרים והייתי מרגישה נפרדת מהם- שמה שמספרים זה סיפור שלהם ולא שלי היום אני מבינה שהם אני. ואז הקושי להקשיב להם...ההרדמות בטיפול מאפשר לי לא להקשיב כי אני יודעת שפעם הבא שיספרו אדע שהם מספרים את הסיפור שלי. כרגע אני לא מרגישה מסוגלת לשמוע ולהקשיב להם. המטפלת אומרת שזה בסדר. היא אומרת שהיא גאה בי ושאני אמיצה ושיש לי הרבה כוחות...

12/12/2019 | 17:47 | מאת: סוריקטה

וואו ינשוף, אלו מילים נפלאות שמעת מהמטפלת. מרגש. ההירדמות היא, לדעתי, תגובה הגנתית שהיא תוצאה של חרדה גדולה. איזה מנגנונים יש למוח לכבות את עצמו וכביכול לאבד את ההכרה... יישר כוח על ההתמדה! סופשבוע נעים, סוריקטה

הי ינשוף, זה בהחלט בסדר. בבוא הזמן אפשר יהיה להקשיב באופן מחובר יותר. ואכן, זה אמיץ. אודי

11/12/2019 | 20:09 | מאת: NOT_FOUND

ברגעים שהכל מבולבל שאתה מנסה להבחין בין שחור ללבן בין מותר לאסור שהכל נראה מעורפל ואתה מחפש יד מבעד למסך, דווקא ברגעי שברון שהכל נופל כמו מגדל .. תנשום עמוק ותקבל את המצב תרשה לעצמך להיסחף אל המצב ואל תילחם בו, תרפה ותן לגורל להוליך אותך הוא יודע יותר טוב ממך מה באמת טוב לך... ודווקא אז תגלה שהלימון הופך ללימונדה..

12/12/2019 | 17:43 | מאת: סוריקטה

זה קצת מזכיר לי את הפטנט של יציאה ממערבולת בים

שלום, אכן, זה דבר שלא רע ללמוד ולתרגל אותו. אודי

11/12/2019 | 18:10 | מאת: סוריקטה

אירועים שמזכירים לי את הפחד מבני אדם. הי לישות, יודעת לדקלם לעצמי שיש גם אחרים, ויש טוב, אבל שנוגעים במקום שמערער - זה פחות פשוט לפעמים. היום הותקפתי על ידי איזו מישהי עם כנראה מחשבות רודפניות משלה. תפסתי מהר מרחק ממנה, אבל היא המשיכה לצעוק מילים שנוגעות במקומות הכי רגישים, שכמו בקסם קלטה, נכנסה אליהם במילים מכסחות. היום שוב הייתה גניבה, וזה שוב מפחיד. לפני כמה זמן, אדם שביצע עבודה עבור שכנים, הטריד אותי מינית בצורה מגעילה שאין לתאר. גם אליו סובבתי מיידית את הגב. והעזתי לדווח לשכנים. גם את התקרית הראשונה שתיארתי חלקתי עם סובביי. מרגישה שזה לא ממש עזר לי. רוצה לכתוב מילה גסה. אבל אני לא. והלוואי שמי שפגע יענש. אבל זה לא עובד ככה, למרבית הצער. דואגת לכל היצורים שבזמן האחרון יוצא לי להגיע אליהם רק בשעות החושך והקור, ואיני יודעת מי חסר. :-( כתבתי לכאן, כתבתי לבני אדם. זה קצת בהמשך להודעה והתגובה שם למטה של דמות עם כינוי שאיני זוכרת מכאן. סוריקטה

12/12/2019 | 19:19 | מאת: שירה2017

אוף הלוואי שיענשו עושה רע רק לחשוב או לראות את כל האנשים השפלים האלה עצוב לי לשמוע שפוגעים בך וטוב שאת יודעת לתפוס מרחק ולסובב את הגב. העולם הזה כל כך לא ברור

12/12/2019 | 23:33 | מאת: ינשוף

סוריקיטה יקרה הגבתי לך אבל נעלם ההודעה שלי אליך רציתי רק להגיד שעצוב וכואב לי שנפגעת וטוב שדברת וספרת את אישה יקרה מאוד ינשופים

הי סוריקטה, ואני קצת דואג לך. שמח שכתבת לכאן. אודי

11/12/2019 | 11:40 | מאת: mika

אודי אני מאוד אוהבת את המטפלת שלי ויש לי אליה רגשות עמוקים ואני מתמידה בטיפול, ודברים משתנים ואני מרגישה חזקה יותר ויציבה יותר ומלוכדת יותר ויש קשיים בטיפול ולפעמים ויכוחים, אבל הקשר נהיה עמוק וחזק. ואני אוהבת את המטפלת שלי מאוד!!!

11/12/2019 | 20:01 | מאת: NOT_FOUND

אין ספק שאהבה זהו הכוח המניע ביותר בנפשנו, הוא נוסך בנו ביטחון אמינות ,ותחושת חיבור, אבל הכי חשוב הוא יוצר ערוץ תקשורתי בין המודע של המטפל לתת מודע שלנו וכך הדברים העמוקים והנסתרים צפים ועולים להם מאליהם..

11/12/2019 | 23:45 | מאת: חטוליתוש

היי מיקה כמה טוב לראות אותך כמה טוב לשמוע שאת אוהבת את המטפלת שלך מתמידה בטיפול .. מרגישה חזקה .. מלוכדת ויציבה .. נהדר פשוט נפלא !! ממש בשורות טובות הלוואי על כולן.. 👏👏👏👏👏 תודה ששיתפת.. חטולית

12/12/2019 | 17:50 | מאת: סוריקטה

הי מיקה, חתיכת אומץ להודות בפני עצמך. לזהות את האהבה, לזהות לפעמים גם את השנאה, שגם זה בסדר. מרגש לשמוע. ותקווה שיחזיק. סוריקטה

הי מיקה, אני מאוד שמח לשמוע! אודי

09/12/2019 | 20:03 | מאת: ינשוף

תמונות חדשות בתוך הראש פלאשים של סיוטים מנסה לעשות סדר מרגישה אי שקט נוראית בפנים לא מצליחה להניח את הדברים בצד אני מפחדת... כל כך מפחדת רק רוצה להתקרבל מתחת לשמיכה ולא לקום יותר אני כל כך מפחדת

09/12/2019 | 22:32 | מאת: שירה2017

ינשוף יקרה, המסע הזה מפחיד ומביא איתו זכרונות קשים מנשוא. מקווה שתמצאי את הכוחות להמשיך ולהתמודד. האם יש לך תמיכה כלשהי מחוץ לטיפול? מבינה כל כך את הרצון להעלם ולהתחבא. איתך שירה

הי ינשוף, תוך כדי הניסיון לעשות סדר, מה יכול להרגיע בזמנים כאלה? אודי

11/12/2019 | 05:34 | מאת: סוריקטה

הי ינשוף, מה הכי מפחיד? הקול שמכחיש את התרחשותם של דברים? האיום שאם תתעמתי, יאמרו עליך שאת חולה, כי את יודעת? אני חושבת שבמשאלה האחרונה גלום הרצון ללכת לישון ולקום בבוקר בריאים. ושהבריאות הזאת גם תחזיק מעמד. הנה בוקר. ופקחנו עיניים. וקמנו. ועוד מעט גם השמש תקום. סוריקטה

11/12/2019 | 14:48 | מאת: ינשוף

שירה וסוריקיטה יקרות תודה שאתן כאן סוריקיטה-הקול המפחיד הוא כנראה הקול שמכחיש ...

08/12/2019 | 06:12 | מאת: סוריקטה

הי אודי וכולם, שבוע טוב, אודי, השתמשת בשורש ב.ח.ר. בתשובתך החכמה והמבריקה לדניאל. ואני שואלת היכן אני בוחרת. האם מתוך חיבור לחלק שמאפשר חופש וחירות, אולי הישענות; האם מתוך חיבור לחלק שכופה, כובל, המקבע. האם גם וגם. האם נוצר ערבוב, בלבול, היפוך בינהם. חיברתי הודעה ולחצתי 'שלח'. בחרתי, וגם, אולי, ברחתי. ואני די מרגישה את הקונפליקט בינהם אצלי. מי יותר על פני השטח ומתי - אולי גם זאת לא אדע לעתים. והשיח כאן החזיר אותי למחשבות של הבחירה במטפל - כבר רשמתי אינספור פעמים פה, שאיכשהו המטפל נבחר עבורי. מישהי, מאד מסוימת, ארצית עם חיבור לקרקע, שביקשתי ממנה (בחרתי בה, אולי) בסוג של תחנונים רכים, היות שלא יכולתי בעצמי, קיבלה המלצה למטפל מסוים, איני יודעת ממי, והוא העביר המלצה נוספת, והיא מי שהיום נקרא המטפל שלי. גם שלי וגם של אחרים. אז, הבחור עוד היה צעיר בשנות השלושים ועדיין בשלבי לימודים ומתמחה. אז, לא הבנתי את ההבדלים בהגדרות של מטפלים. עם המטפל הזה המשכתי. נצמדתי למילים שלו 'את צריכה טיפול' בפגישה הראשונה, ולכך שהוא קבע עבורנו פגישה עתידית נוספת. קבע. לא הייתה כאן שאלה שהופנתה אליי אם כן או לא. אולי הוא הבין שאין סיכוי שאני אזום קשר גם אם הדלת פתוחה. בכל אופן, לא ברחתי. אז איכשהו זאת כן בחירה. כמה חודשים קודם לכן, קרה דבר דומה ושונה. מישהי (אחרת, רוחנית מאד עד כדי תלישות) שהיה לי חיבור אחר אליה עשתה דבר דומה לכאורה. קבעה (ולא בטוח שבהסכמה ברורה שלי) והובילה אותי לפגישה טיפולית. שם התרחש דבר אחר. החדר הפחיד אותי. הגעתי עם תינוקת שפחדה מהחדר וזה היה לי סוג של סימן. האיש, שנראה לי מאיים, נתקע איתי על השאלה אם אני רוצה להמשיך וכך חלפו דקות ארוכות של חוסר יכולת להחליט (לבחור, כי זאת חתיכת בעיה אצלי) אותן הוא ספר ולקח עליהן תוספת תשלום, שבסופן נתן לי כרטיס ביקור מהוה שהתקמט לו בכיס. החדר היה פתוח לרווחה אל החוץ, האיש בכלל לא היה בחדר הטיפולי כשהגעתי והוא עשה טובה ולקח לו זמן לרדת למטה, לבוש בבגדי בית, לא היה גבול לשעה כבר בפגישה הראשונה. בנוסף, הוא גם היה המטפל של הבחורה ההיא, וכבר ידעתי שזה פחות לעניין בכלל לקבוע איתי פגישה במקרה כזה. מהפגישה ההיא יצאתי עם האמירה שלא ניתן לטפל בי ושקעתי עוד יותר. אבל, כאמור, כמה חודשים אחר כך הגיע ניסיון נוסף. הוא שתיארתי לעיל. שם, לפחות הסטינג (מילה שאני מכירה היום) היה הרבה יותר ברור. יש לסטינג גם צדדים מכעיסים, אבל חשיבותו עצומה, כנראה. מזל ש'רק' כמה חודשים. עם הזמן למדתי שהאיש הראשון מכנה את עצמו פסיכותפיסט ואין לו רקע מקצועי של ממש. ומאז למדתי לכעוס מאד על החוק החסר. בריחה, פרידה גם סיפור. בלגן. ומדוע אתם החלטתם ללכת לטיפול? ואיך בחרתם את המטפל? מי שרוצה להציע ענפים נוספים של כיווני מחשבה או לארגן בדרכו - מוזמן. סוריקטה - סירת מפרש. ללא מנוע, תופסת כיוון עם הרוח, לפעמים, אולי, מבחירה.

08/12/2019 | 14:37 | מאת: חטוליתוש

התבלבלתי לגמרי .... מצטערת שלא מצליחה לעכוב אחרי כל השתשלות ה..כתיבה.. אבל מרגישה שכן יש לך את היכולת לבחור אם מתאים לך להשאר או שבסדר גם לגמרי לברוח.. וגם עם מי להתחבר.. אני בחרתי ללכת לטיפול..גם מתוך בחירה לברוח ...מכל מה שעברתי בימי חיי ..כדי לנסות להבין אייך הגעתי לאן שהגעתי..( לשום מקום) ולנסות לפתור את עצמי.. לא טופלתי על ידי מישהו/י באופן פרטי תמיד היה במסגרת ארגון כזה או אחר סירת מפרש ללא מנוע.. אהבתי 👍👍🌹 חטולית

09/12/2019 | 05:06 | מאת: סוריקטה

לעצמי - המסע המהיר במנהרת הזמן - בכלל געגוע. וכמה שנים חלפו עד שלמדתי להרגיש לפעמים גם את סוג הרגש הזה. בשקט. ובהמשך להצעה שלי לחטולית, שאפנה אליי גם - איני בטוחה שמזהה חלומות לעתיד אצלי, כלומר, גם הפנטזיה סמויה. אולי השלב הבא. כלומר, החלום שאוכל לדעת, לזהות, מה חלומותיי (רצוי הריאליים), בהנחה שהם קיימים. סוריקטה

09/12/2019 | 12:34 | מאת: חטוליתוש

סוריקטה יפה שלי נאמר..כל עוד הנר דולק ישנה תקווה.. כל עוד את חיה בועטת ונושמת לי לפחות ישנה תקווה שיש לך חלומות להגשים.. הסתכלי פנימה לתוך הנשמה החיה שקוראת לך לחיות..להיות..לנסות .. אל תרימי ידים מהר כל כך לפעמים חלומות מתגשמים כן לפעמים..ואם תרפי מעט ותרשי..יתכן והם יבואו ויעלו.. חיבוק רך ונעים חטולית

09/12/2019 | 18:46 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה, שאלת הבחירה מעסיקה גם אותי. אני חושבת שהלכתי לטיפול כי בחרתי להציל את עצמי, חיפשתי חיבורים בעצמי שיאספו ויצרו סיפור ורצף והבנתי כמה הפיזור גדול. עכשיו הייתי רוצה לברוח מכל זה. במנהרת הזמן אני מרגישה איך הזמן דוהר מולי וגורם לתחושות של צער והחמצה. מעניין סיפור בחירת המטפל שלך ואיך ידעת לבחור וגם איך הוא בחר בך ללכת דרך כל כך ארוכה. יש משהו בשיט ללא מנוע, הוא שקט ועדין ונתון לכוחה של הרוח, המנוע מרעיש וממסך ואין בו היסוס. אולי טוב היה לפעמים להיות קצת עם מנוע. ובכל מקרה, את נהדרת! השם סןריקטה מקורו בהולנדית ומשמעותו "חתול אגמים", והנה את גם מצילה חתולים וגם חוצה ימים ואגמים. שלך שירה

הי סוריקטה, מצאתי את הבחירה שלך מעניינת ביותר. אודי

10/12/2019 | 18:01 | מאת: סוריקטה

הי אודי, שירה, חטולית, מנסה לחשוב מה מעניין בבחירה שלי. מעניין כי אולי היה איזה צומת בו בחרתי ש*לא* ללכת עם הקול של אמא. מעניין. שירה - מילים כמו חיבור, רצף , אלו מילים שהכרת לפני הטיפול? אני לא... גם לא ידעתי שיש סיפור. חטולית - הרפייה היא מילת מפתח חשובה. תודה לך. סוריקטה

08/12/2019 | 00:23 | מאת: חטוליתוש

כן ..לפעמים חלומות מתגשמים... ראיתי אותו אתמול בערב בחדשות בין הידיעות על ירי הטילים בדרום הוא היה כל כל מאושר... בכיתי מרוב התרגשות ...שמחתי עבורו ולא הפסקתי לראות כמה נלחם כדי להשתקם..שנה וחצי של טיפולים אינטנסיביים עם בעלי מקצוע ... כן..צביקה פיק הזמר של כל הזמנים.. הדיבור שלו עדין לא ...וגם הפנים שלו עדיין לא... אבל על הבמה ..עם הפלייליסט..ברקע..גם..הוא שר !!! לפעמים חלומות מתגשמים.... לפעמים..כן..רק לפעמים.. שלי עדיין לא התגשם..!!! ואין לי תקווה שאי פעם ישתקם

08/12/2019 | 13:54 | מאת: סוריקטה

חטולית יקרה, טוב לשמוע ממך, לראות שאת נרגשת. איזה מחלומותייך (וכמה טוב שאת יודעת לזהות חלק מחלומותיך) איזה מהם *כן* יכול להתגשם, באופן כזה או אחר, לדעתך? גשם. ימים של גשם, שלך, סוריקטה

09/12/2019 | 10:45 | מאת: חטוליתוש

סוריקטה יפה שלי יש לי המון חלומות שהייתי רוצה שיתגשמו 1.שהעיוות שלי בדיבור ...יהפוך לדיבור רגיל ושוטף בצורה נורמלית כמו אצל כולם...לצערי איחרו לי את הרכבת הזו בגלל טיפול לא נכון ל מלכתחילה ..והגעתי למצב שהדיבור נעתק מפי לפעמים עד כדי גימגום.. אין אפשרות לתקן את המעוות..גם לא בריפוי בדיבור..השנים עברו חלפו ואין תקנה.. 2.המוח שלי אינו עובד במקומות שמתו התאים וחלק מהפגיעה ניכר גם בחוסר משווע בזכרון..מה גם שמקשה על הדיבור.. כמה אני נואשת ללא תקווה 3.הייתי רוצה לעמוד על שתי רגלים (כפות הרגלים) בצורה יציבה בלי לאבד שיווי משקל ...גם תוך כדי הליכה..אפילו עם מקל ההליכה שלי..מה שלא מתאפשר לצערי ..בגלל נוירופתיה של סכרת..המחלה הזו ששוכנת בגופי כבר שנים ונותנת את אותותיה..נורא כואב..גופנית וגם נפשית..מוגבלת מאוד..!! 4.לראות את נכדתי המיוחדת ..זוכרת..כמוך..מתקדמת ועוברת לגן עם ילדים רגילים..לא מתאפשר בגלל בירוקרטיה של חוסר מקום.. 5.להיות מסוגלת לעמוד בלחצים נפשיים של היומיום..לא מתאפשר כי הפכתי להיות אדם חרדתי ברמות קשות..מאז הארוע המוחי.. ויש עוד כהנה וכהנה ..שקצרה היריעה מחהכיל.. תודה לך סוריקטה אהובה שפתחת לי צוהר לתת ביטוי לדברים שכבר מזמן רציתי לומר ופשוט....נתכנסתי בתוך תוכי עם הצער שלי והכאב שלי..הסתגרתי ונעלמתי..נאלמתי..הרגשתי שאת אף אחד לא באמת מענין מה עובר עלי..וכמה החיים שלי קשים.. לא שלא מבינה את חוסר יכולת התגובות ..אבל ..כן.. חטולית

הי חטולית, אכן מרגש, ואכן - הוא עבד מאוד מאוד קשה על השיקום - ועדיין עובד (כמו שקראתי בעיתון...). אודי

10/12/2019 | 17:54 | מאת: סוריקטה

תודה חטולית שכתבת, הבנתי יותר. תמיד מוזמנת לספר. אם תרצי. החיים שלך נשמעים קשים מידי. בגוף, בנפש. עצוב וכל כך לא הוגן. ונכדתך המיוחדת - אשלח תקווה שתזכה לסיוע הכי מקסים ותומך ולבבי שיש. פינה קטנה גדולה שתמלא את ליבך. בכתיבה, בעיניי, את מאד ברורה. ישר ולעניין. ייחודי, צלול ומוערך מאד. שלך, סוריקטה

07/12/2019 | 17:00 | מאת: נשף

היי, פניתי לטיפול לפני כמה ימים בפעם הראשונה לפסיכולוגית שמצאתי דרך האינטרנט, רשום שהיא בהתמחות קלינית, ואני מתלבט אם כדאי לי להמשיך את זה, אמנם הפגישה הייתה חיובית אבל לא כדאי לי לחפש פסיכולוג/פסיכולוגית שכבר סיימו את ההתמחות?

09/12/2019 | 05:17 | מאת: סוריקטה

הי, מחשבותיי כמטופלת - מניחה שדיברת על טיפול דינאמי ופרטי (?) יש יתרונות מסוימים לבחירה במתמחה. קטנים כגדולים. אחד מהם יכול להיות כלכלי, למשל. ויש, כנראה, משמעות גם לאופן בו תפרש זאת. שני - הידיעה שלמתמחה יש מנחה שהוא עד צמוד לתהליך. שלישי - מישהו בתחילת הדרך יכול להיות גם מלא אמביציה (ובמקביל יש לו מנחה, שאולי יפנה את תשומת לבו לאיזון בין צרכיו האישיים של המתמחה לבין אלו של המטופל). ועוד. וכולם, בני אדם, עשויים לטעות. ואתם גם גדלים יחד. החששות ברורים. יש לך אומץ לדבר עם הפסיכולוגית על הנושא? ואולי העיקר הוא החיבור, הקשר, שנרקם עם הזמן? סוריקטה

שלום נשף, לפסיכולוג מומחה יש יתרון של ניסיון. לפסיכולוג עם ניסיון רב - כנ"ל. פסיכולוג מתמחה רשאי לטפל החל משנת ההתמחות השניה - בכפוף להדרכה שהוא מקבל על עבודתו. וכתבת שהפגישה היתה חיובית... לשיקולך... אודי