פורום פסיכולוגיה קלינית

43032 הודעות
35677 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
26/02/2020 | 15:02 | מאת: מכל

הביטי אמרה פיורי "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים. מעולם לא הבטחתי לך צדק מוחלט... ומעולם לא הבטחתי לך שלווה או אושר. עזרתי ניתנת לך בכדי שתוכלי להיות חופשייה ללחום למען הדברים האלה. המציאות היחידה שאני מציעה היא אתגר, ולהיות בריאה פירושו להיות חופשייה לקבלו או לא, בכל דרגה שאת מסוגלת. אף פעם איני מבטיחה שקרים, ועולם גן הורדים של השלמות הינו שקר... וגם שעמום". אז לא משעמם לי וכמובן שהעולם אינו מושלם....האם אני חופשייה ללחום??? קשה לי בזמן האחרון ל"הרים את הראש" לא יודעת..סוג של עצבות. יודעת שיעבור. כך אמרה תמיד. ואכן עבר וחזר ועבר וחוזר חלילה. אני תוהה אם הנפילות קצרות יותר, קלות יותר? מאמינה שיש לי כוחות.... אבל..עצבות.... עוברים עליי כמה דברים יחד ושינויים זה דבר קשה ומפחיד ואולי כבר לקחתי על עצמי יותר מידיי לנסות לשנות את עצמי... אבל " אני תמיד נשאר אני" אשליות מתוקות. ואין רע מוחלט וגם לא טוב מוחלט כאמור....

27/02/2020 | 21:35 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, אנחנו נשארים אנחנו סך הכל, עם פחות או יותר מעטפת כזאת או אחרת. ופרידות שלובות באבל על שלביו. ולפעמים ויתור על פנטזיות הוא עצוב כל-כך. מקווה שתדעי מה כוחותיך, הגדרתך והגבול עבורך. מקווה שיהיה בך, ותהיה לך גישה לאוביקט פנימי טוב באופן כללי. סופשבוע נעים, ועל הדרך - אם מישהי/ו כאן מתכונן למרתון מחר בתל אביב - או אחד מהמקצים האחרים - אז בהצלחה! סוריקטה

הי מיכל, העצבות שאת מתארת נשמעת לי חלק מהחופש. בחופש יש פרידה ויש עצבות... זה חלק מלגדול... אודי

24/02/2020 | 22:35 | מאת: יקי

הבית הוא הרגלים המשפחה היא הגב כמה כואב שזה מתנדנד כמו ערסל.. מיתדה כמו אבק.. ומתנפץ כמו כלי אל סלע בים.. להסיר התדמית ולנשום את הרגע האמתי, לגעת בנקודה האבסולוטית והמזוקקת שבנפשך .. בלי מסכות של תדמית בלי להיות בפחד מהתרמית ... בלי לרדוף אחרי השלמות ולנסות לראות את עצמך מעל היקום.. להשליך את עצמך אל החיים להתמסר לכל הרגעים ולקבל את כל כי בסוף הכל מאלוהים.. כי אין כמו הבית ספר של החיים !! לילה טוב חברים..

26/02/2020 | 12:38 | מאת: חטוליתוש

כתבת יפה "להשליך עצמך אל החיים להתמסר אל כל הרגעים לקבל את הכל כי הכל בסוף מה',.." כי איו כמו הבית ספר של החיים..!!!! נכון מאוד הכי אמיתי ואמיץ שיכולת לומר..!!! יום טוב וחודש טוב 🥳🥳 חטולית

26/02/2020 | 14:51 | מאת: סוריקטה

הי יקי, אני שומעת זמן של חיבור, יציבות, ביסוס; זמן לא זמן של תלישות, ריחוף. לילה טוב וסופ"ש נעים סוריקטה

24/02/2020 | 21:33 | מאת: שירה2017

הי אודי, בפועל בנוסף לכל המצוקות והכאבים אני במתח וחרדה מחוסר היכולת שלי להכריע מראש אם אלך או לא אלך לפגישה. מובן ששלחתי התנצלות על העזיבה שלי וטריקת הדלת וכשהגיב בקרירות והערתי לו על כך שהוא ממשיך בדפוס הוא שב וכתב מילים קצת רכות יותר. בהתכתבות אחרת העליתי את סוגיית הקשר, שבו גם אני רואה אותו האדם שיושב מולי, את שפת הגוף שלו ואת הכעס והתסכול שלו. גם על כך השיב ואף התנצל שאני חווה את התסכול שלו. אני חושבת שנגמרו לי הכוחות להלחם, לחשוב בכלל שיש סיכוי לחיים יותר מלאים, מספקים ופחות כואבים, לחשוב שאוכל להתחבר רגשית לדברים ולאנשים ולמצוא משמעות שאוכל להאחז בה. הוא אמר לי שיש חיים שלא שווה לחיות אותם. אני לא יודעת איך עוברים הימים, אני עייפה ורוצה רק לישון ואת כל המטלות והחובות עושה בכח. הייתי רוצה להרפות ולנוח אבל איך אפשר. שירה

הי שירה, לגבי ההחלטה - זה דווקא קל. אני ממליץ שתלכי לפגישה. אודי

25/02/2020 | 09:51 | מאת: סוריקטה

הי שירה, אצטרף ואומר שאני חושבת שאלו רגעים חשובים ביותר בטיפול ולכן לנסות לחזור. מזכירה ש לנו, עם הנפש האנורקטית, קשה להחזיק (עד כדי לזהות) את הטוב, והוא מותקף, עד כי נדמה שאין כל ייצוג פנימי שלו. יש לי עוד מחשבות, אולי בהמשך. זה בינתיים, שיהיה, אולי, קל יחסית לעיכול. שלך, סוריקטה

כואב לקרא את מה שקורה עם המטפל... לא מבינה את המשפט שלו..."שיש חיים שלא שווה לחיות אותם " הכוחות קלים...מבינה את הכאב .. מה עוד יש לך בחיים שיכולים לתת לך כוחות ?? הילדים אולי ?? הכרח לקום בכל יום ולעשות...לא חשוב מה..! היכן נמצאת מחצית הכוס המלאה שלך ? לכולנו יש אחרת באמת היה קשה מידי.. מבינה שכעת אינך יכולה למצוא אותה.. אז מחפשים.. אני עושה זאת בכל בוקר כשאני מצליחה לפקוח עינים..להוריד רגלים מהמיטה ..לעשות צעדים..ללכת..לגשת להתרחץ..לשתות כוס קפה איפה את במקום הזה ? הוא קיים ?? איתך בכל ליבי חטולית

חטולית אהובה, לצערי אני לא מוצאת בילדים או בתפקוד שלי, לקום בבוקר וללכת לעבודה, את חצי הכוס המלאה. תודה שאת מגיבה. שלך שירה

שלום, אני בת 35. ההורים שלי היו הורים דיי גורעים, אף פעם לא קיבלתי חום ואהבה, והיתה לא קצת אלימות מילולית ופיזית, למרות שהייתי תלמידה מצטיינת וילדה טובה. בצבא חליתי ומאז אני עם 100 אחוזי נכות עם כמה מחלות כרוניות. הלכתי לטיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוגית אחת ואחרי 4 חודשים החלטתי לעבור ממנה גם כי היא היתה מאלו שבקושי מדברים 5 משפטים בפגישה, וגם כי הרגשתי שאין לי כבר מה לספר כי דיברתי על הילדות והיא לא ייזמה שאלות. אחר כך עברתי לפסיכולוגית אחרת שהיתה ממש מקסימה ונחמדה. היא גם דיברה הרבה יותר מהקודמת. בגלל שלא ממש קורים דברים בחיים שלי, כי אני לא יוצאת לעבודה, ולא יוצאת לדייטים והשגרה אצלי היא מאוד קבועה.. אז לרוב לא היה לי מה לספר כשיהא שואלת איך עבר השבוע... אז בעצם הטיפול נטו היה אמור להיות קשור לעבר ולהורים.... וגם אצלה אחרי כחצי שנה, הרגשתי שכבר אין לי על מה לדבר, כי זה היה חודש שהיא לא העלתה שום דבר שקשור כבר לילדות ולהורים, וכן הרגשתי שסיפרתי הכל... ואז באמת כבר לא היה לי על מה לדבר, והרגשתי שאין טעם להמשיך, אבל לא היה לי נעים לומר לה, אז אמרתי לה שקשה לי להגיע כי היא גרה בעיר אחרת. רציתי בבקשה לברר: אני שומעת לא קצת על אנשים שהיו 4 או 5 שנים בטיפול. האם במקרה כמו שלי שבו אין בכל פגישה מה לפתח על אותו השבוע, ולספר... זה הגיוני לסיים טיפול על הילדות עם נתוני המשפחה כמו שלי בחצי שנה? אני פשוט טועה האם אולי עשיתי טעות ואולי אחרי חודש וחצי הפסיכולוגית היתה מעלה הילוך וכן חוזרת לנושא. היא בגדול אמרה שאני צריכ הלהבין שההורים שלי הם נכים נפשית. תודה מראש

היי מיקמיק ? גם אם הוריך היו נכים בכל צורה שהיא לדעתי ...אולי את לא נפתחת מספיק עם המטפלת וסיפרת לה יותר בהרחבה על ילדותך מהכרותי בטיפולים תמיד יש המון על מה לדבר וכן..גם על המטפלת לתת מקום להמון שאלות להרחיב את הדיבור ולשאול עוד ועוד.. יתכן ולא נתת מספיק מקום לשאלות מהסיבות שלך ? אל תרימי ידים כל כך מהר.. חזרי אל המטפלת ובקשי ממנה יותר שאלות הנחיה בזמן הטיפול יעשה לך רק טוב חטולית

שלום מיקמיק, לדעתי חשובה קודם לשאלה שאת שואלת - השאלה מהי מטרת הטיפול. כשהמטרה מוגדרת, אפשר לנסות ולהגדיר גם את הציפיות ואת הדרך להשיג אותה. אודי

23/02/2020 | 06:56 | מאת: ינשוף

אני מאוד מקנאה במטפלת שלי מקנאה בזה שיש לה בעל שהיא אוהבת ושיש לה ילדים שאוהבים אותה ושיש לה בית גדול ושהיא יוצאת לחופשים, שיש לה הרבה בגדים יפים, שהיא יכולה ללכת למספרה ולעשות ציפורניים לעתים קרובות ושיש לה חברות .. אני מקנאה כי אלה דברים שאני גם רוצה... אני רוצה בעל אוהב, אני רוצה לגור בבית יפה ולא במחסן עם עובש בקירות, אני רוצה שיהיו לי חברות ועוד ועוד... ורע לי שאני מקנאה.. אבל עצוב לי המציאות שאני חייה בו..... עצוב לי לחיות בעוני, עצוב לי לחיות בתוך מצוקה פנימית וגם חיצונית.. עצוב לי וקשה לי...

23/02/2020 | 12:58 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה שלי מבינה את רגשוץ הקנאה שלך במטפלת שלך.. בסךהכל זו קנאה לטובה לא משו רע לכולנו חסרים דברים .. האם לא היינו רוצים שיהיה לנו הכל בכל מכל כל ?? בוודאי שהיינו רוצים.. לא כזה נורא לקנא לדברים שחסרים לנו כך לפחות מרגיש לי חטולית

23/02/2020 | 13:15 | מאת: סוריקטה

הי ינשוף, מדוע לא אמורים לקנא? נראה לי בסדר ויותר. המשאלה הזו שלך אולי מעידה על כך שיש בך חלק שמאמין מאד עד כמה את ראויה לכל אלה? ואולי ניתן לשנות מעט? לטפל בחלק קטן מהדברים ולשפר תנאים? גם אצלי יש בעיית עובש וחושבת על האופן בו אפנה לבעלי הדירה שיתקנו דליפות ויחזקו אטימות. אם כי יש גם הצד שרוצה לבכות על החיים בביוב ובקלקול ובעובש ולהנציח. שבוע טוב ואור, בפתח עונת האביב. (אביב - ד"ש) סוריקטה

24/02/2020 | 16:37 | מאת: ינשוף

תודה בנות דברתי עם המטפלת היא אמרה שאני צריכה לשנות את האמונות שלי..לא לחיות בתוך השרדות ולהאמין שמגיע לי יותר..

24/02/2020 | 21:09 | מאת: חטוליתוש

המטפלת שלך צודקת הגיע הזמן לעשות שינוי לטובתך חטולית

הי ינשוף, זה טבעי לקנא. לעתים קנאה מהווה גורם מניע ומקדם אפילו. לעתים היא סתם מכאיבה... כך או אחרת - היא טבעית... אודי

ד״ר אודי שלום, אני נשואה כמעט שנה ללא ילדים תמיד ידעתי שלבעלי יש הפרעה נפשית כלשהי אבל אף פעם לא ידעתי לומר מה היא, הוא משתף אותי בפנטזיות המיניות שלו על אמא שלו הוא ניסה פעם לפנטז גם על אחותי ועל חברה טובה שלי היה לי איתו אין סופר ריבים על כך אבל הוא ממשיך לפנטז על אמא שלו במיטה בצורה חולנית בנוסף הוא אלים מילולית ויכול להגיע לרמות מכוערת בריבים לא מרים ידיים אבל זורק חפצים על הריצפה, הוא סהכ בן אדם טוב אבל הוא לא מודע לבעיה שיש לו אני כבר אובדת עצות ורוצה להתגרש אבל קשה לי מצד אחד אני רוצה ילדים אבל אני מפחדת מהעתיד איתן, הוא אדם כריזמטי יש לו קסם אישי אבל הוא לא מודע לעצמו בכלל, מה אפשר לעשות במקרה כזה והאם שמעת פעם על מקרה דומה?

היי שלום לך אתם נשואים די חדשים לדעתי הצנועה לפני שאת חושבת על גירושין כדאי לפנות ליועץ מקצועי ולבדוק מה ניתן לעשות בענין.. בהצלחה חטולית

שלום לך, איני יכול לאבחן הפרעות נפשיות באינטרנט ובשלט רחוק, אבל בכל מקרה - בפנטזיות - מותר הכל. זה דימיון... אודי

19/02/2020 | 21:52 | מאת: שירה2017

אני לא מאמינה שהלכתי וכל כך הצטערתי כל כך. הוא היה ציני ושוב שאל איך יעזור לי ושוב אמר שכך וכך ושוב ושוב ואני יושבת עם כל הכאבים שלי וכלום לא יקרה אני כבר יודעת והשעון מתקדם ואני רואה איך שוב אצא בידיים ריקות ובנפש כואבת וביחד עם הכאבים גואה הכעס ואני קמה והולכת לפני הזמן ואני לא מאמינה שאני טרקתי את הדלת חזק ועכשיו אני מתפללת שלא אזכור אותו יותר לעולם שתיטרק דלת פנימית על הכל. אני אף פעם לא טורקת דלת. אני אף פעם לא הולכת לפני הזמן אני אף פעם לא טורקת דלת אני אף פעם. הייתי רעה אמרתי דברים רעים. הייתי מבולבלת נורא ולא ידעתי להגיד לו למה באתי כששאל. הוא היה מתוסכל. אולי הוא נעלב. הוא כנראה התייאש בעצמו ואמר לי אולי שיש חיים שלא כדאי לחיות אותם כדי להתריס כדי לבדוק אם אני יכולה. אני נסערת אני צריכה עזרה וסדר אני לא מבינה את השפה שלו אני לא מבינה מה זה אומר לעשות עבודה פנימית ומה זה אומר יש התנגדות של חלקים לטיפול ואין הכרה ואין ואין ואין. אני רוצה להוריד מסך אני רוצה להיות קלה יותר ולעוף. לא הייתי צריכה ללכת. הוא היה צריך לדעת שהכל כל כך פריך ולהיות שם להיות מטפל לטפל לי בכאב לחטא את הפצעים לחבוש.

20/02/2020 | 09:11 | מאת: סוריקטה

הי שירה - אני רואה טוב בקול שהוביל אותך לשם. אני רואה טוב בשחרור של הקול הזועם, שלראשונה מתבטא ומתנהג. אז אולי קוראים לזה התנגדות. או אקטינג אאוט וכל המילים האלה של מטפלי הנפש. מחייכת לי איך הייתי שם. שירה - זה אמיתי. וזה חשוב מאד, בעיניי. מבינה את הבושה והחרטה. ואומרת - יקירתי - חזרי. חזרי. וכתבתי לך גם למטה. איתך, סוריקטה

הי שירה, 'פעם ראשונה' נשמע כמו משהו חדש ששווה לראות מה הוא מאפשר ולאן הוא מוביל. אודי

23/02/2020 | 08:08 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה לי מאוד אני מקשיבה לך ומרגישה את המילים המבינות שלך. תודתי העמוקה לך על כל זה. שלך שירה

19/02/2020 | 17:23 | מאת: חטוליתוש

לפני כחודש היה לי ויכוח מאוד מאוד מכוער עם המטפלת שלי עד כדי כך שכמעט עזבתי באמצע והתכוננתי ללכת !! אני מבינה ומאמינה שהיא רוצה רק בטובתי כן מרגישה כך כל הזמן אך כשהיא אומרת לי שאני לא חייבת לאהוב את אחי בגלל כל מיני התנהגויות שלו שהאמת שפוגעות בי.... מה פרוש איני חייבת לאהוב אותו ? האם כל מי שנמצא בחיים שלי אינם פוגעים בי כאן או שם .. האם בגלל זה אני אפסיק ואהוב אותם ?? מי לא נפגע מהקרובים אלינו בכל מיני נקודות בחיים שלננו ?? " את עושה לו אידיליזציה " ולא מוכנה לראות שיש בו גם פגמים !!! סליחה באמת אך מי מאיתנו מושלם ?? וזה קרה לאחר הביקור הקודם של אחי עם גיסתי.. משעבר הזמן ואחי שוב הגיע כעת לארץ עם האחיינית הגדולה שלי שוב חזרה להזכיר לי מה שוחחנו בפעם הקודמת בביקורו של אחי.. אני באמת לא מבינה..כבר דשנו וחרשנו שוב ושוב ..למה חייבים שוב לדוש?? למה שוב לדחוף לי שנאה כלפי אחי..ממש כעסתי עליה והרמתי עליה קול !! היא לא סומכת עלי שאדע מה לעשות !! השיחה ממש לא נגמרה בטוב. ... ועדיין מרגישה כאלו היא מנסה בכוח לכפות עלי להרגיש מה שהיא מבינה לנכון..!! בפעם הקודמת אמרתי לה..כלומר בשיחה שלאחר מכן...אז..שאני לא מסכימה עימה. והנה שוב חזרה על זה.... ממש רע לי כל כך....לא מבינה מה היא רוצה ממני.. אוווווף איתה חטולית

חטולית יקרה לעולם לא שנאתי את אלה שפגעו.. לא מסוגלת לכעוס או לשנוא.. אני לא יודעת מה בדיוק קרה בייניך ולבין אחיך... בכל מקרה אני לא מאמינה שטוב לכפות על מישהו להרגיש או לא להרגיש משהו מסויים... המטפלים שלנו סהייכ בני אדם עם חוות דעת משלהם... ולא תמיד אומרים את הדבר הנכון... מבינה את הקושי והתסכול שלך כלפי המטפלת שלך . את גם רואה שהיא בצד שלך וזה גם חשוב.. איתך בלב, ינשופים

20/02/2020 | 04:49 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, את יודעת - יש פגיעה קטנה ויש גדולה וגם בינהן. יש מתמשכת ותכופה, ויש קלה, יחסית, שאמורה לחלוף. בזמן שאת נפגעת - על פי רוב, למיטב הבנתי - לא בטוח שאת מרגישה אהבה. אולי את מרגישה כעס. אולי הלם. אולי בלבול. אולי גם אינך יודעת מה תחושתך. עדיין באופן כללי ושלם ניתן לחוש אהבה. לעתים גם מבלבלים בין אהבה לבין פעולות שנעשות מתוך אשמה. זו גם אפשרות. ההחלטה והאחריות הן שלך. אינך חייבת להסכים תמיד עם המטפלת. מותר לך לחלוק. לפעמים מטפלים מתעקשים בתהליך הספירלי, כי איכשהו נראה שעוסקים בנקודה חשובה. קורה גם שיש קשר בין רמת ההתנגדות הגבוהה לסיכוי שיש דיוק מסוים בדברי המטפל. את לא חייבת לפתוח נושאים כשלא מתאים. ובכל מקרה - מה שהמטפלת מעלה הן הצעות לכיווני חשיבה ולא בהכרח קביעות נחרצות. זה גם בסדר להמשיך להיות חלוקות. ואולי כדאי, לדעתי, עדיין, במקרה הזה לנסות להקשיב. שלך, סוריקטה

20/02/2020 | 11:08 | מאת: חטוליתוש

תודה בנות על המילים הטובות שלכן והדברים שמהם נפגעתי מאחי אינם דברים שאוכל לציין אותם כאן אינם דברים גופנים או מהסוג הזה רק ענינים שנוגעים לאמי.. ולמרות שחזרתי שוב ושוב שאני כן מבינה את דבריה חזרה שוב ושוב כאלו שאני סתומה או שטימטום נכנס בי .. למה להציק ולמה לחזור הרי אמרתי שהבנתי.. כבר הבנתי גם את המגרעות של אחי ושוחחנו ודשנו ודשנו ודשנו.. דיייי כבר עם הלחץ הזה סתם מכניס אותי לחרדות מיותרות.. לא רוצה יותר לשמוע חטולית

הי חטולית, ברור שאת כועסת על המטפלת (כתבת שזה קרה לפני חודש? אז זה כעס רציני שממשיך וחי). אני תוהה האם הכעס שהיא מדברת עליו לא קשור קצת לכעס שאולי את מרגישה מולה (מולה זה יותר אפשרי אולי). אודי

17/02/2020 | 05:36 | מאת: יקי

הלב פועם הלב הולם מתקשה להכיל מתקשה להאמין מנסה להדחיק ושוב מקיץ ממאן להאמין אבל אבל זה דבר אמין החיים הם ציור יפה אבל זה על קרח ברגע אחד הכול יכול להינמס.. אבל מה לעשות אלה החיים . היופי שבטוב הוא שיש גם רע לפעמים לצידו. כנראה שנדע להעריך .. כמה קשה פטירה של אדם קרוב.. יום טוב בוקר טוב ותודה על הבמה לכתוב את הגיגי לבי

17/02/2020 | 11:37 | מאת: חטוליתוש

היי יקי הגיגים..שנשמעים שהם הם החיים שאתה חווה..עצוב,, אך כפי שכבר כתבת...שאין טוב בלי רע רק על מנת להעריך את הטוב.. ואתה..מעריך ? היש בנמצא גם טוב ?? רוצה לספר מה טוב מצאת ?? חטולית

הי יקי, בהמשך לחטולית, אני אשאל אודות האובדן שאתה מציין, אם זה בסדר. אודי

18/02/2020 | 08:17 | מאת: יקי

הרע שברע הוא - שהרע מאבד פרופורציות הוא מתפשט לכול הוא מנסה לעטוף אותך להעכיר לך את העדשה שאתה רואה בה את העולם ולספר לך סיפור אחר.. אבל בסוף זה רק לנקות את העדשה ולשים את הנקודה השחורה מקום שלה.. אבל זה בדיוק האתגר.. ולשאלתך. אפשר לומר שכול מה שלא רע הוא טוב וזה הרבה.. יום טוב.

20/02/2020 | 04:56 | מאת: סוריקטה

הי יקי, אשתף אותך שהמטפל שלי אמר לי שהוא 'רק' הסיר את כל שכבות האבק שהיו. 'רק'. טוב ורע יכולים להתבלבל. יש מה שהוא סך הכל טוב עד גבול מסוים, ומעבר לכך, במידה מוגזמת הופך לפחות טוב ואפילו מזיק או הרסני. יש מה שהוא סך הכל טוב בעיתוי מסוים, וממש פחות בעיתוי אחר. ונדמה שכבר כתבת - המשמעות של הטוב קשורה גם לכך שיש לו התחלה וסוף. ואז ניתן להשוות בין מצבים ולהגדיר. לא תמיד יודעים אגב, ואחזור על עצמי ואומר שאיכשהו אנחנו באפורים - והם שלובים זה בזה. רשמת ככה בין השורות על אובדן של מי מיקירך - אולי יבוא יום ותוכל לגעת ולספר. יום נעים וסופשבוע רגוע, סוריקטה

17/02/2020 | 05:00 | מאת: סוריקטה

הי, ראשית - התנצלותי - רשמתי הודעת המשך ביום שישי בבוקר, ונוכחתי לדעת, שאכן, אחרי שליחתה עלתה מייד. אופס. החלטתי, לכן, לשקוט עד חזרה לפעילות בימים הקבועים. פתאום חשבתי לי שב mode המיידי גם הכותב וגם הקורא יכולים להתבונן באופן שונה על ההודעה וגם לתפוס אותה אחרת. מעניין. וגם משמעותי, אני מניחה. קיבלתי תוצאות בריאותיות נוספות, ותמוה, או לא, אני בסדר. אני מטופלת. בישרתי לסביבתי, הלאו דווקא קרובה מאד שתקין. הם ידעו מסיפוריי בהם שיתפתי, שישנן חששות ברקע. מוזר - אנשים התרגשו, חיבקו אותי. חשבו עליי. התגעגעו. העריכו. הקשבתי לזה מכיווני. יכולתי לבחור גם לצפצף עליהם ולנפנף אותם, אתם יודעים. כנראה שאני די טובה במה שאני עוסקת, הגם אם השכר צנוע למדי. ומה שיפה שנותנים לי חופש וסומכים עליי. אין הוראות הפעלה מונחות חרדות. היה לי החופש לבחור במשפחה. לא שלי וזמנית, אבל כן, המילה הזאת, משפחה. מתכוננת ויוצאת ליומי. שלכם, סוריקטה

17/02/2020 | 08:22 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, מודה שהתאפקתי לא לכתוב כשהכל פתוח ואולי מישהו יראה ויענה. אבל מבינה גם את הבעייתיות בפורום פתוח. שמחה לשמוע שהכל בסדר אצלך ויותר, שלרגע חיבקת את החיבוק, החום והדאגה מהסביבה. תספרי איך זה הרגיש? ואם התחושה הצלילה להשאר? באשר לתגובתך אלי שם למטה, לפעמים יש פנטזיה כזאת שמישהו יתקשר אליו, אבל נראה לי שישאר שווה נפש. לפני שבועיים עשיתי ההיפך, ביקשתי ממנו שיעדכן את בן הזוג שלי כדי שהוא לא ישא באחריות לבדו, הוא עשה זאת אבל בן זוגי התעלם, כלומר ענה לו שישתדל אבל לא עשה דבר. לפעמים אני חושבת שאולי אני מניפולטיבית, אבל כל הסבל הזה... אוף. סוריקטה, מקווה שהיום יחייך אלייך. שירה

17/02/2020 | 11:25 | מאת: חטוליתוש

נהדר לשמוע שגם שאר הבדיקות יצאו בסדר אני מתפלאת שאת מתפלאת אחרי הכל את אוכלת אוכל בריא..ושומרת על בריאות תקינה לאורך הדרך..משמע שאת פשוט מודעת .. כמה שמחתי שגם הסביבה שאינם קרובים שמחו עבורך התרגשו וחיבקו חשבו עליך התגעגו וכן מעריכים אותך.. מאוד משמעותי ... גם אותי מאוד מרגש יפה שלי וקבלי גם חיבוק ממני..אם שווה משו.. סוריקטה יפתי ..לאחר כל כך הרבה שנים של טיפול מסור בקטנים ..צברת ידע נרחב שאינו מתבטל..הנה לך שגם כאן מעריכים אותך ..סומכים עליך..וזה כל כך לא מובן מאיליו שקיבלת חופש להחליט....לבחור והם אינם המשפחה שלך... את מבינה כמה את חשובה !!! למרות השכר הצנוע שאת מקבלת.. לצערי כולם מתלוננים על שכר מאוד צנוע.. וכן..המילה משפחה מאוד חשובה..במיוחד שאינה שלך אך את כן שייכת אליהם... את נהדרת ומקסימה סוריקטה יפה שלי.. חטולית

הי סוריקטה, את בהחלט טובה. שמח שכתבת זאת. אודי

20/02/2020 | 05:22 | מאת: סוריקטה

הי שירה יקירתי, הרשי לי עדיין להאמין, שהמטפל לא רק דואג, אלא אולי אפילו הלב שלו ממש פועם בחזקה מדאגה ממשית ורצינית לשלומך, לקשר שלכם, לעתידך. אשתף שהייתי במקום איכשהו דומה למה שאת מתארת. ברחתי מהטיפול והחסרתי כמה וכמה פגישות. והוא שתק. ושתק ושתק. השתיקה הזו כנראה לא הייתה התעלמות מוחלטת, אלא גם מתן מרחב עבורי. אחריות שלי. ואולי גם חוסר אונים. והוא שתק, ובסופו של דבר הרים טלפון. לא זוכרת אם השבתי לניסיון הראשון שלו. לא בטוח שיכולתי. רמות הזעם האלה. אך בסופו של דבר, כנראה שהיה חרך מסוים שהשיב את הגוף לפחות לקליניקה. איני זוכרת אם זה היה מיידית, אבל הוא שיתף שאז הוא דאג הכי. אני קוראת לנקודה הזו שלב הקנאה (צירוף שהמצאתי - חלקים בך צרי עין ביחס לחלקים האחרים, שמנסים לטפל בהם). מקריאתי ברשת לאורך השנים בפורומים כאלה - זהו פרק זמן בטיפול, מורכב מאד, פרק זמן שניתן לבעוט בו את הטיפול באופן מצער שאין לתאר. מכירה את התחושה הבטוחה שהוא ולא רק הוא אדישים, וכאילו יש בנו כוחות לא מודעים שהופכים את סביבתנו למי שכלל לא אכפת לה מאיתנו. ומוותרים. אם אנחנו עובדים על זה מספיק חזק, אנחנו מצליחים לשכנע אחרים לוותר. צריך שיהיה מישהו שיסכים שידברו איתו. אפילו בסוד, בלחש, בהיחבא. סבל קורע. שירה יפתי - התקשיבי לי? טובות, בעיניי, המילים בהן שיתפת. ואת כותבת כל כך יפה. שלך, סוריקטה

20/02/2020 | 05:26 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, המודעות מסייעת, אם כי לא הופכת אותנו לחסינים מכל. את הידע צברתי לא רק מניסיון, אלא גם מתוך חוויות הטיפול, לפני ובמקביל. ואני סך הכל בת אדם. בשבוע שעבר נראה לי שייחסו לי כוחות על של הברחת אנשים מסביבתי (זה היה מעליב במיוחד, וכנראה נבע מחמדנות וקמצנות של הדוברים) לכן, איכשהו היה חשוב לי למצוא שאני גם טובה. שלך, סוריקטה

13/02/2020 | 20:44 | מאת: NOT_FOUND

שלום לכולם אשמח לעזרה בחיפוש

שלום, איננו ממליצים כאן שמית. אפשר לצרף מייל ומי שמעוניינים להמליץ יכתבו ישירות לשם. אודי

13/02/2020 | 19:18 | מאת: שירה2017

הי אודי, היום הופתעתי לגלות שההודעות עולות מיד. התחושה היתה טובה.אבל תהיתי האם זה באג או אולי נסיון חדש. מעניין לשמוע איך הרגישו באות הפורום האחרות. שירה

הי שירה, זה באג, והוא בטיפול. אודי

13/02/2020 | 23:59 | מאת: חטוליתוש

הלוואי שלא יתקנו את הבג היה ממש כייף לראות את ההודעות עולות מיד לא האמנתי שכך ראיתי אודי אולי אפשר לבקש שישאר כך ?? חטולית

14/02/2020 | 08:28 | מאת: סוריקטה

הי שירה, האמת, שבעיסוקיי, לא ממש שמתי לב להופעת ההודעות מיידית, עד שאמרת. מרגיש נחמד ומבהיל כאחד. מניסיון, כמה ניסיונות, ומהכרות עגומה - ההתרחשויות העוקבות לפתיחת ה'סכר' הופכות תוך הפרש זמן קצר להרסניות ומכניסות רעש ובלגן כבד. כך, שלמרבית הצער, חלקים בנו מתפתים לעשות ברכיב הלכאורה-מקסים-הזה שימוש מאכזב לרעה. בפועל (בעבר) נראה שהשחרור לכאורה מסיר פילטרים, מידי, מעצים חרדות ורגשות תוקפניים מוחצנים ומעליבים, מזמן התנהגות טרולית, וחלקים בנו נוטים לקחת פחות אחריות. גם סך הכל, אנחנו פורום ולא צ'אט או טוקבקים. כשמרגיש יותר בטוח ושמור כאן - וזה ה mode של אישור הודעות ע"י מנהל לפני פרסום - אני, לפחות, הולכת לישון בשקט בלילה. וזה ממש חשוב לי. שמחה שהנושא בטיפול. (טיפול :-)) תודה, אודי. יכולה להבין את הפיתוי ותחושת ההקלה. דבריי, אולי, יכולים להתאים גם לגבי טיפולים נפשיים, מגבלותיהם, גבולותיהם והגדרת המרחב שלהם. ראיתי את שכתבת, שירה יקירתי, בהודעה האישית הנוספת, מניחה שמילותיי אלו, יכולות להתאים גם לגבי הודעתך המקבילה, ומנסה לחשוב עליה עוד. שלך באהבה, סוריקטה

16/02/2020 | 17:24 | מאת: חטוליתוש

צודקת סוריקטה יפתי בעבר היו בעיות.. אבל היה כזה כייף באותו היום .. מבינה שצריך מסנן כדי לשמור על המקום חטולית

17/02/2020 | 05:15 | מאת: סוריקטה

יודעת... אבל אני, לפחות, עם המבנה שלי, ולא רק אני, שילמנו על הכיף הזה מחיר יקר מידי ומערער ברמת הפרגמנטציה. בפורום כל כך רגיש ועדין ופגיע... סוריקטה

17/02/2020 | 11:28 | מאת: חטוליתוש

מסכימה עימך..ויודעת ששילמו כאן מחיר יקר על.. סתם רק עברה בי המחשבה שאילו...אך אין מקום לחלומות במקום שאמור להיות בהחלט שמור וגם שומר.. עימך יפה שלי חטולית

13/02/2020 | 07:50 | מאת: שירה2017

אודי וכולם, התקופה האחרונה מרגישה כמו שנים. הכבדות של כל יום מצטברת. אני לא מנסה יותר להבין, נכנעתי. מהמשפחה אשמע שאני צריכה לעשות דברים לעצמי ובכוח, מהמטפל אני אשמע שהכל בגלל התנגדויות. אשמה אני בהחלט יודעת לקחת אבל אני לא רוצה יותר לשמוע כי אין לי מקום. ימים של דכאון תהומי, חוסר תחושה של זמן ומקום, עייפות, רצון לברוח גם מהעבודה שהיתה סוג של מקום מבטחים. ועוד קשיים שנערמים פה בבית ואני שאף פעם לא יודעת להניח לאחר לסבול ומתגייסת. אין לי על מה לדבר, כלום לא מעניין אותי והכל מאוד מכביד עלי. אני שותקת. בתוך כל אלה החלטתי לעזוב את הטיפול משום שאינו מועיל. אפשר להחזיק המוני שנים בטיפול רק מהאמירה שאני מתנגדת ואפשר לחפש המוני דרכים אחרות. פתאום נשבר האמון לגמרי. למרות שהלכתי באדיקות ושלחתי מעלים בעקשנות כמנסה להבין כי כנראה שהיתה עוד תקווה קטנה שזה אפשרי, אבל הפסקתי. המטפל נראה לי כמו זר גמור, אני לא מכירה אותו יותר. השאלות שלו על איך הוא יכול לעזור לי (בלוואי הייתי יודעת), האמירות הקלישאתיות על התנגדויות מחד ועל כך שאני המומחית לעצמי מאידך, שמות את כל הדבר הזה שנקרא טיפול, שבאמת ובתמים האמנתי בו, תחת סימן שאלה גדולה מאוד. ואולי זה הוא? אולי מי שעוסק במחקר עוסק פחות באנשים, בחוויה הייחודית של כל אחד? ואולי זו אני? זו אני, הרי זה ברור ואיש לא יאמר אחרת. אבל הייתי רוצה שמישהו ישא בנטל האשמה יחד איתי. תודה שירה

13/02/2020 | 08:39 | מאת: חטוליתוש

עצוב לשמוע שהרמת ידים והחלטת להפסיק טיפול אך לגמרי מבינה את תחושת הזרות כלפיו מעין..מיציתי הכל ואין עוד מה לחדש... יתכן וזה מה שאת כן זקוקה כרגע ..לתת לעצמך זמן רק עם עצמך לברר רק עם עצמך מה באמת ... יותר קל לו לומר שאת האחראית ורק לך התשובות מאשר לנסות עוד דרכים לפתור..כך לפחות למדתי מהמטפלת שלי.. נכון שזו גם אחריות שלך אך לא רק שלך ולא משנה כמה זמן את בטיפול.. יתכן ולא יסכימו עימי שכך אני כותבת אך לפי מה שאני חווה בטיפול אצלי היא אינה מוותרת לי ולו בפסיק אחד הכי קטן שלא יעלה וידובר גם אם כבר דובר שוב ושוב עד לפתרון ...לא מרימה ידים אני לפעמים כבר איני מסוגלת עוד אך היא לא מוותרת וכל פעם באה עם משו חדש כדי להמשיך רק לא להשאיר אותי תוהה מבולבלת או בחוסר פתרון לכל ענין ומעולם לא זורקת עלי שום אשמה ש..אני צריכה לפתור..לי הפתרונים.. מקווה שתמצאי בקרוב את עצמך..אותך..תוך כדי שאת דואגת ומטפלת בעצמך.. חיבוק עד אליך אם לא מפריע חטולית

13/02/2020 | 13:02 | מאת: ינשוף

שירה יקרה האמת שאני לא יודעת מה לכתוב לך מבינה שממש קשה שמפילים עליך את הרגשת האשמה ואומרים לך שיש לך התנגדויות. מה שכן חשוב זה לעשות סגירה עם המטפל אם את מחליטה לסיים טיפול כדי לאפשר מעבר למטפל הבא. אני הייתי אצל למעלה מ 20 מטפלים עד שמצאתי את המטפלת הנוכחית... שירה- אני באמת מבינה כמה שקשה עכשיו ...אין לי ספק שאת עושה את המקסימום ואני מאמינה בך. תשמרי עליך יקרה ינשופים

תודה רבה חטולית יקרה על המילים החמות והחכמות ועל החיבוק. מאחלת לך סוף שבוע רגוע ככל שניתן. שלך, שירה

13/02/2020 | 19:13 | מאת: שירה2017

ינשוף יקרה, תודה על ההבנה והשיתוף, על המילים הטובות. אני יודעת שאת כל כך מבינה. שלך שירה

הי שירה, אני יכול לשער שהוא חולק אתך במידה מסויימת את נטל האשמה, ואולי אפילו שיתף אותך בתחושותיו. גם לי עצוב שוויתרת. מקווה שתמצאי דרך נכונה עבורך. אני כן מאמין מאוד בטיפול, למרות מגבלותיו. אודי

16/02/2020 | 12:36 | מאת: מכל

היי שירה, נכנסת לרגע, קוראת אותך ורוצה לאמר שעצוב לקרוא. אולי בכל זאת ניתן להגיד לו את זה ולראות מה דעתו? לחשוב יחד אם ניתן לעשות משהו. אני מאמינה גדולה בטיפול. אצלי זה עבד. בהצלחה יקרה. מאוד מקווה שתמצאי את מה שמתאים עבורך.

17/02/2020 | 05:10 | מאת: סוריקטה

שירה יקירתי, ממש ממש מנסה לחשוב יחד איתך. שאלת פנטזיה, ונדמה לי שכבר שאלתי - האם יש לך משאלה (לחלק ממך, בניסוח אחר) שמישהו מהאנשים במציאות שלך, או אפילו מכאן, בפורום, יאתר מי את, ומי המטפל, ירים אליו (למטפל) טלפון, ויתאר את מצבך על גבול החיים והמוות, מבחוץ? לא תהיה כאן הסתרה, מי שיעשה זאת ידווח לך שכך עשה, ותוצאה של השיחה תהיה התקשרות (טלפונית בתור התחלה) של המטפל אליך. אולי פעולה כזאת (שיש בה גם פריצת גבול, אולי, אך גם מתחייבת, אולי) תיתן תוקף ותחבר אותך להרגשה מוסתרת, לחמלה בך, שהמטפל מאד מאד דואג עכשיו? הכי דואג שיש? אולי כך(או אחרת) ניתן לחבר למשהו רך וממיס? מוזמנת להעלות פנטזיות, גם אם לא נראות לך ריאלות בהקשר. סוריקטה

17/02/2020 | 06:33 | מאת: שירה2017

תודה מיכל יקרה, שבאת וקראת וכתבת. בכל זאת, אלה דברים שנאמרו בטיפול, אבל נראה שקצת איבדתי את הדרך. שלך שירה

13/02/2020 | 05:20 | מאת: סוריקטה

הי לכולם, הגיעו תוצאות - אני בריאה בגוף. התפוגגו חשדות. נראה שתקין ואפילו השתפר. הגוף חזק. כנראה שיש גם בנפש אזורים חזקים. איפשהו קיימת המחשבה הזו שאם אתה חולה בגוף אנשים ידאגו לך יותר, וכשזה בנפש, או משהו כרוני, פחות שמים עליך. כן הצלחתי להאמין שדאגו לי. לא ברמת אב/אם-תינוק תקינה אולי, אבל איכשהו. גם אני מחפשת לנוח, העבודה שלי תובענית למדי. מצד שני, צריכה את התזוזה כל הזמן וגם ההקשבה לאחר ועוד. בסך הכל אולי הכיוון מאוזן יותר לעומת העבר. מקווה. אצלי אישית בסדר - אצל קרוביי קצת פחות, לצערי. שומרת על עצמי להיות מעורבת במידה המתאימה. סוריקטה

13/02/2020 | 07:15 | מאת: יקי

ובל נשכח "שנפש בריאה בגוף בריא" הגוף הוא המראה של הנפש..

13/02/2020 | 07:39 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, משמח מאוד לשמוע! מניחה שתקופת הציפייה היתה לא פשוטה. גם אני מרגישה כך לגבי התייחסות הסביבה למצב של מחלה גופנית לעומת מצב של קשיים נפשיים. קל יותר לסביבה להגיב למה שרואים ומה שברור. מקווה שתמשיכי להתחזק גם מבפנים. שלך שירה

13/02/2020 | 08:18 | מאת: חטוליתוש

שמחתי לשמוע שהבדיקות תקינות מה שאומר שכעת רמת הלחץ מאי הידיעה ירד לגמרי אמת שהעבודה שלך מצריכה כוחות נפש לא מעטים וכוחות גופניים לא פחות..הקטנטנים זקוקים לכך לגדילה ואת שם למלא את הצורך שלהם זו העבודה התובענית שלך מה הפלא שאת זקוקה למנוחה.. נפלא שאת שומרת על עצמך ..לא תמיד מתאפשר.. שיהיה לך סופש מנוחה נפלא וממלא חטולית

13/02/2020 | 12:52 | מאת: ינשוף

סוריקיטה יקרה כמה טוב לשמוע!! את כל כך יקרה לנו ינשופים

הי סוריקטה, אני מאוד שמח לשמוע! את הכל. אודי

12/02/2020 | 23:53 | מאת: יקי

דונלד וודס ויניקוט טבע את המושג "עצמי אמתי ועצמי כוזב.." איפה אנו פוגשים את הכוזב ועד כמה אנו יודעים מתי אנו באני האמיתי??? כשאנו מנסים להכחיש רגשות .. כשאנו מנסים להדחיק את המחשבות ולעטוף את עצמנו ביותר מידי הגנות ושוכחים בעצם מה זה לחוות ... עד שהתחושות והרגשת הפנמיות מתכהות.. אבל למה אנו מפחדים כול כך מלהיות??. כנראה זה היי שם במרתפי הנפש שתמיד צריך לרצות...

שלום יקי, צריך איזון ביניהם. החלק הכוזב הוא גם החלק המסתגל למציאות, ויש לו תפקיד חשוב (ומיתוג רע)... אודי

11/02/2020 | 23:19 | מאת: חטוליתוש

עד שההודעה תעלה כבר יהיה יום רביעי כך נדמה ..לפעמים... ובלילה מגיעים האורחים אחי ואחייניתי הגדולה..למשך 10 ימים לביקור.. ולא מזמן גם היו כאן בביקור אחי וגיסתי.. שלא תבינו לא נכון..אני אוהבת אותם באמת.. אך ..הריצות האלה מתישות אותי עד כלות..גל הולך וגל בא המיוחדת שלי עדין בטיפול גם ברווחה וגם במכון של ..לא זוכרת כרגע את השם ביפו.. וכולם אומרים שמישהו מכניס לה מילים לפה..היא מדקלמת.. מאחר ולא רוצים לקחת סיכון שיתכן ואולי מישהו מבחוץ כן פגע..עדיין לא סוגרים את התיק ועדיין בחקירה.. הגירושין של הבן שלי..על הפרק בעיצומם המון מתח ולחץ מסביב והמיוחדת שלי עדין לא יודעת.. אין מנוחה לרגע... גל רודף גל ואני עומדת להישבר... הכוחות שלי אוזלים ואין מאין להטעין אותם כדי להמשיך להילחם.. איני יכולה לעמוד מהצד ...רק תומכת ונמצאת שם עבורו..עבור הקטנה שלי.. גם בעלי נפצע לפני שבוע וכך ממשיך לעבוד ..וכל הכבוד לו מפני שגם הוא כמוני..נכה.. אז....תגידו לי בבקשה ממכם כולכם...מה עושים ?? מאיפה לוקחים כוחות להמשיך כי אין מצב שאני מזניחה מישהו על הדרך כאלו כלום לא מתרחש מעל לפני השטח..החיים אם אפשר לקרא לזה חיים !!!!! חטולית ....

12/02/2020 | 08:53 | מאת: ינשוף

חטוליתוש יקרה הרבה התמודדויות... ומתיש מאוד.. את שואלת מאיפה לוקחים כוחות.. אני מאמינה ששרדתי עד עכשיו רק בזכות אלוקים... לפעמים הוא עוגן בשבילי... לפעמים.... הרבה מאבק יש... אבל את יודעת חטוליתוש בגלל כל מה שעברנו אנחנו למדנו להלחם... נראה לי גם שאת יודעת לדאוג לעצמך ...אין לי מילים חכמות מדי לאומר.... הכי רוצה להגיד לך שאני מבינה אותך וכמה שקשה עכשיו ושאכפט לי ממך... ינשופים

12/02/2020 | 14:46 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה שלי את לא צריכה לחשוב על מילים חכמות..את פשוט כותבת אותן.. אני עכשיו במצב שלא יודעת מה עוד לעשות כי הכוחות עוזבים אותי גם נפשית וגם גופנית... וה ' יתברך נמצא שם תמיד בלי ספק.. תודה לך אהובה שאכפת לך ממני ושאת מתיחסת אלי בכלל נעים לי לקרא כל מנ שכתבת חטולית

13/02/2020 | 05:35 | מאת: סוריקטה

חטולית יפה שלי, לפעמים נראה שהחיים לא הוגנים. קשים. קשים מידי... :-( הנכדה מטופלת, וזה טוב. נקווה שפציעה הנוכחית של בעלך היקר תחלים. הזמן לעתים רופא לנושאים ותיקים יותר, ולצערנו נוצרים חדשים, לעתים מהמטלטלים שבהם. שולחת נחמה, איתך, סוריקטה

הי חטולית, זה עמוס וקשה. לעתים, כשאין אפשרות לנוח - יש טעם בלהתחלק עם עוד אנשים. את עושה את זה קצת כאן, ואני מקווה שיש בזה כדי לסייע במעט. אודי

10/02/2020 | 18:13 | מאת: סוריקטה

גם עם העניינים הרפואיים האלה. טכנית, בשעות אלה, אני לבד. ומאוחר יותר, הולכת לישון לבד בלילה. מפחיד משהו. מצד שני, אולי רק כך אפשר. יותר מארבעים שנה שאיש לא ראה אותי ישנה. הי לכולם, לילה, צריך להתעורר חיים בבוקר, סוריקטה

הי סוריקטה, לילה טוב, ומקווה שלפחות וירטואלית - ירגיש קצת פחות לבד... אודי

12/02/2020 | 14:49 | מאת: חטוליתוש

סוריקטה יפה שלי עצוב מאוד ללכת לישון לבד ולהתעורר לבד הלבד זה הבדידות הכואבת מבינה ... חיבוק עד אליך חטולית

10/02/2020 | 12:39 | מאת: ינשוף

תשישות קיצונית שמקשה עלי לתפקד הרדמות בטיפול אולי זה קורה כדי להגן עלי מלהרגיש? כל פעם שאני מנסה להתאמץ להיות נוכחת מתחיל כאבים בגוף וסיוטים...ואז אני נרדמת... אולי ההרדמות זה סוג של נתק/ התמודדות?? כרגע אני בקושי מתפקדת.. איך אפשר להמשיך כך??

הי ינשוף, נראה לי שכן, זה מעין 'וסת בטחון' שכזה... אודי

12/02/2020 | 14:55 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה שלי מכירה את חלק מהדברים שאת אומרת מפני שגם לי פתאום קורה שאני נרדמת בזמן הטיפול מול העינים של המטפלת שלי כן ..הטכנים קשים מאוד ..דברים שלא דוברו מעולם פתאום צצו..לא יודעת מאיפה..היא שואבת ממני דברים קטנים שמעולם לא עלו ולא דוברו.. אולי אותו המנגנון לא יודעת עדיין לא דיברה על זה מקווה מאוד שגם התקופה הקשה הזו תהיה מהר מאחוריך חיבוק גדול מתוקה חטולית

09/02/2020 | 18:04 | מאת: חטוליתוש

השנה שלא כמו כל שנה לא הזמנתי אף אחד לערב החג בדרך כלל מגיעים הילדים הנכדים אמא שלי ועוד נספחים שמצטרפים לשמחה הגדולה. סעודת חד מסורתית ולאחר מכן פירות החג על כל גווניו.. באמת עייפתי כבר מלארח ..חייבת מנוחה בין לבין וגם לקחת אוויר לנשום.. בשבוע הבא שוב אורחים מחול..אחי עם ביתו הבכורה מאחלת לכולן/ם חג שמח ומתוק בלי טריגרים למינהם.. חטולית

10/02/2020 | 08:54 | מאת: אביב 22

והרבה הרבה אהבה .... מגיע לך לנוח גאה בך שאת מאפשרת לעצמך

10/02/2020 | 10:35 | מאת: ינשוף

חטוליתוש יקרה חג טו בשבט שמח גם לך.. מאחלת לך ימים טובים יותר.. איתך בלב, ינשופים

10/02/2020 | 18:15 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, חג אהוב במיוחד. מגיעה לך מנוחה. הלוואי והיה לך יותר. אולי אפשר לחגוג וירטואלית כך שלא יהיה מתיש? סוריקטה

הי חטולית וכולן, חג שמח! אודי

13/02/2020 | 07:41 | מאת: שירה2017

חטולית יקרה, משאות לא פשוטים, להיות עמוד התווך של המשפחה ולדאוג לכולם. מקווה שתדעי להקל על עצמך היכן שאפשר ותצליחי לגנוב פה ושם רגעים למנוחה. שלך שירה

05/02/2020 | 12:09 | מאת: ינשוף

שמה את הכובע וסוגרת את המעיל ועושה את עצמי הכי קטן שאפשר כדי להרגיש מוגנים ובטוחים. קופאים מקור ויודעת שזה קור פנימי... לא מסוגלת בקושי לדבר העייפות והתשישות מתגברים עלי ועוצמת את עייניי ומנסה להרגיע ..כך זה נמשך כל הפגישה... המטפלת אומרת שעוד מעט המצוקה יעבור.... ומחכים שיעבור....והפחדים והחרדות ותחושת חוסר בטחון כל כך חזקים.... היא מנסה לאסוף אותנו מספיק זמן לפני סיום הטיפול אבל המצוקה נמשכת הרבה אחייכ.... רק בבית מתחת לשמיכה לבושים עם שכבות של בגדים וכובעים יש קצת בטחון...

05/02/2020 | 21:19 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה מבינה שרק בתוך המיטה עטופה בבגדים וכובעים את מרגישה בטוחה שולחת לך חיבוק עוטף ורך כי אין לי עיצות טובות ונכונות לתת לכם.. חטולית

06/02/2020 | 05:19 | מאת: סוריקטה

ינשופי - השתמשת במילה להרגיש. וגם רוצה. רוצה-להרגיש, כבר מצוין בפני עצמו, בעיניי. ואם יש רגעים מכונסים מתחת לשמיכה ולשכבות בהם כן מושגת תחושת בטחון - זה גם הישג יפה, בעיניי. ואומרים שלא נכון ואף הרסני לבחור בדרכים שממסכות לכאורה רגש וכאב כמו שימוש בסמים, למשל. את נשמעת בדרך הטובה והבטוחה. ואת מתוקה ממש, סוריקטה

06/02/2020 | 08:08 | מאת: אביב 22

מי לא רוצה להרגיש בטוח ....נפלא בעיני שאת רוצה עבורך ...בטחון רוצה שקט עבור כולכם ולא שקט מהם רוצה למצוא מקום בשביל כולם כן בתוך התהליך חלק מהזמן המקום הבטוח הוא המיטה אבל זה רק חלק מהזמן ויש עוד דברים כמו ספורט ועבודה .....יודעת שלא םשוט כרגע ...ואולי עד שאני כותבת הגל קצת נרגע ...תהליך חיבוק ענק ענק אתם בדרך הנכונה והטובה לא פשוטה אבל טובה גאה בך

06/02/2020 | 13:10 | מאת: ינשוף

חטוליתוש וסוריקיטה יקרות תודה שכתבתן תודה שאתן כאן ומרגישים פחות לבד וזה משמח סוריקיטה שכתבת שאנחנו מתוקים ינשופים

06/02/2020 | 16:46 | מאת: ינשוף

אביב יקרה מקל שאת מבינה ביינתיים נשארת במיטה מותשת מהמאמץ לשרוד ספרתי למטפלת שעד עכשיו לא וותרתי לעצמי,נלחמתי ונלחמתי.. אני כבר רוצה לנוח... התעייפתי ולוקחת ימיי חופש לנוח...

הי ינשוף, זה הרצון הטבעי ביותר - להרגיש בטוח וגם קצת לנוח. מצטרף לקולות המעריכים על האומץ ועל היכולת להתחבר ולהרגיש. אודי

05/02/2020 | 05:09 | מאת: סוריקטה

הי כולם, בחרתי פחות לפרט, אך באופן כללי - עניינים בריאותיים בסביבתי הקרובה. כמה דמויות. אולי קצת גם אני. המילה סרטן מהסוג הרע גם שם. וגם כמה אינטראקציות מעליבות עם אנשים, שאמורים להיות חברים, כך שהתנחמתי לי ביצורים פרוותיים. שומרת על עצמי וממשיכה בבדיקות, למרות שיש מקום שרוצה שתיקח אותי המחלה. אולי קצת טוב שהסביבה שלי מוקפת גם בגורי אדם סך הכל בריאים ומתפתחים. גם וגם. סוריקטה

05/02/2020 | 08:40 | מאת: ינשוף

סוריקיטה יקרה מקווה שיהיו בשורות טובות ... דואגת לך ואכפט לי ממך... איתך יקרה ינשופים

05/02/2020 | 12:22 | מאת: אביב 22

עצוב לקרוא מצריך הרבה כוחות ואמונה בטוב והבנה שלא הכל בידיינו בסופו של יום שמחה שאת שומרת עלייך גורי אדם וגורים פרוותיים שילוב מאוד מאוד טוב לריפוי והקלה טוב שבאת ......יודעת כמה זה קשה אתך חיבוקים אביב

05/02/2020 | 13:03 | מאת: חטוליתוש

סוריקטה יפה שלי המחלה ...כן מאכזב לפעמים התגובות של אנשים סביב נדמה שכולם למעשה פוחדים ממנה. .. ומי הגיבור שיאמר אחרת ?, טוב שישנם גם היצורים הפרוותיים... נחמה ?? רק את יודעת..עד כמה..?? שמחה ששומרת על עצמך זו החוכמה האמיתית.. סביבה בריאה הרגשה בריאה..🤔😍👀 חטולית .

05/02/2020 | 19:43 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה טוב שאת מטפלת בעצמך. מכירה את המקום שרוצה "שהמחלה תיקח". מאחלת לך ימים טובים יותר שירה

06/02/2020 | 20:49 | מאת: סוריקטה

המטפל שלי הוא אדם, שדרכו, איכשהו לפעמים, אני יכולה להתחבר לדאגה לי. ובשביל לא לפגוע בו, הבטחתי לו, לא אמות כל כך בקלות או זלזול. התזכורות שאנו לא כל-יכולים. התזכורות שאנחנו פגיעים. גם ב'שלמות' הגוף. סוריקטה

הי סוריקטה, בוודאי שתשמרי על עצמך. את יקרה מאוד, ואם יש צורך להתאמץ - אדרבא. סוגים רעים ומעליבים. אני מקווה שיהיו ושיש גם אחרים, שייאזנו. אודי

כן אני שוב על המקלדת נותן לדברים להשתחרר לרוץ בין האותיות לחבר את המילים לביטוי של מכואבים לחשוב על הציפיות ולצוף אל הכישלונות לרצות הצלחות ולחשוש מלהביא אכזבות איך אתה מתמודד כשאתה מחויב לתוצאה ושוכח לרגע מהיכולות, אוי כמה זה כואב להיות ראשון כי אתה שוב אחראי להכל, להצלחה יש הרבה אבות אבל לכישלון יש אבא אחד..

הי יקי, שורה ראשונה = 'אני'. אח"כ חוזר'לאתה'. מתקדם... אודי

05/02/2020 | 05:31 | מאת: סוריקטה

שלום יקי, תוכל קצת לספר על עצמך, אם תרצה? לא הכל טוטאלי, לצורך ענייננו מוצלח או נכשל, ראשון או אחרון, וישנה דרך אמיצה, אמצעית, לפעמים ארוכה עם תוצאות חלקיות. פנימה צריך להיות מוכנים לכמה אפשרויות טרם הניסיון. וייתכן שנשמעתי כמו דקלום שחוזר על עצמו כאן. ואולי גם לא מספיק רק לשחרר, אלא גם להקשיב ולבחון מה יצא. למה רק אבות? איפה אמא? סוריקטה

02/02/2020 | 20:31 | מאת: יקי

לתת פורקן ללב לשחרר את הרגש לתת לעצמך לגעת בכאב אוי כמה שזה כואב אוי כמה שזה משחרר להרגיש את עצמך לגעת בנימי נפשך לשאת את מי שאתה ולהכיל כל חלק באישיותך לדעת להכיר את חולשותיך ומתוך כך להכיר את מה שיש בך .. אך אין ספק שלכתוב זה תמיד כיף בפרט במקום שאין מי שעוצר אותך באמצע המלים.. תודה חברים

03/02/2020 | 11:46 | מאת: חטוליתוש

יקי .. אתה מוזמן תמיד לכתוב כל מה שמגיש לך ואכן אתה כותב מאוד יפה ויש גם שנשמעת זעקה מבין המילים ומבין השורות חטולית

03/02/2020 | 17:56 | מאת: סוריקטה

הי יקי, רק, כנראה, שזה ממש לא סתם... סתם כתבתי :-p סוריקטה

02/02/2020 | 14:43 | מאת: ינשוף

לא מצליחה לאסוף את עצמי אחרי טיפול מרגישה לא בטוחה מחוץ לבית גם לא מצליחה ללכת לעבודה הגוף רועדת יש אי שקט נוראית בפנים בטיפול עצמו חווה כאבים פיזים כמו של אז יוצאת מטיפול מפורקת

03/02/2020 | 10:15 | מאת: אביב 22

זה גל זה יעבור ....ואין רע להעזר בכדור בתקופות קשות במיוחד שימרי עלייך ....זה תהליך ותהליך ארוך וקשה אבל משתלם מאוד סומכת על כולכם ....ועלייך אהובה שתצליחי עם הכל גם לעבוד ולתפקד. עם הקושי זה עוזר באיזון ופחות מאפשר שליטה של החלקים האחרים על הקבוצה כולה . חיבוק ענק

03/02/2020 | 11:44 | מאת: חטוליתוש

מתוקה שלי נורא מצטערת לשמוע כמה קשה לך איתך בלב גם כשלא מגיבה חיבוק עוטף ורך חטולית

הי ינשוף, זה נשמע מטלטל מאוד. אני משער שאתן מקדישות מספיק זמן לאיסוף לפני סיום המפגש? אולי צריך לבדוק זאת שוב, ולהתאים. אודי

05/02/2020 | 17:55 | מאת: סוריקטה

רציתי לומר שהיו מאות רבות של פגישות אצלנו, שלא היה משהו דומה להתעשתות. פרגמנטציה וחברותיה היו המצב הקבוע שלי. אבל הפגישות היו צפופות. היו ימים. סוריקטה

31/01/2020 | 14:56 | מאת: חטוליתוש

הדמעות מסמאות אותי כי העור צורב ושורף... והיא אמי ישינה לה בשלווה בסלון אצלי בבית..נמה את השנצ שלה בשלווה ובא לי לצעוק לה אמא למה ??? למה שפכת עלי מים רותחים..?? נקמת את הבושה שלך בגללי?? אחי היה חולה ולא הגיע כמה ימים לבית הספר ואחי כמובן היה עבורי הכל בחיים.. אז ..לבשתי את הבגדים שהכי אהבתי בגדי התעמלות סוודר כחול ואת נעלי הבית קיפי שלי והלכתי לבקר את אחי.. סבתי שטיפלה באחי באותה תקופה עשתה מזה מטעמים וצרחה על אמי שהיא אינה שמה לב לצורת הלבוש שלי.. כשחזרנו הביתה רדפה אחרי עם נעל שלה בעלת עקב..אני אראה לך מה זה לעשות לי כאלה בושות חכי לי באמבטיה אני עוד מעט מגיעה . ישבתי כמו ילדה טובה בתוך הקערת כביסה וחיכתי שתבוא לא צפיתי לזרם של המים הרותחים שנשפכו עלי מעל הראש ועל הגוף הקטן שלי.. תחושת עילפון עטפה אותי חשבתי שאני עומדת למות.. כשראתה שאני לא מגיבה שאלה מה יש לך ..מי יכול לענות רק הראש שלי נשמט הצידה ואז שמה לב ...מיד רצה להביא מים אחרים קרים.. מאז איני יכולה להתקלח במים חמים..בקור הזה כשהשרירים שלי נקשרים בכוח ומונעים ממני אפילו הליכה..כל כך רוצה את המים החמים להרפות את הכאב הבלתי פוסק בשרירים.. אמא למה ?? לעולם לא תעני לי כי מבחינתך את נקמת את נקמת הבושה שעשיתי לך ל..מ..ה... ???? ואין מציל

03/02/2020 | 05:33 | מאת: סוריקטה

הוי חטולית, בלתי נתפס, נורא. שואתי ממש. איזה קונטרסט בין בגדים רכים ונעימים, חירות וחופש שניסית לבחור, לשפיץ חודר של נעל ומים רותחים. והכל בבית ובבועה הסגורה בלי עדים שיעמתו אותם ויענישו. הם קנאו, הם לא נתנו לך להיות מי שאת. זוועה. אוי, יפה שלי... איתך, סוריקטה

03/02/2020 | 08:18 | מאת: שירה2017

מחריד נורא אני יכולה לדמיין את הילדה חסרת האונים וזה ממש כואב. כמה קשה לגלות חמלה כלפי הורה פוגע וכמה קשה גם להביע כעס ולדעת שאת עושה כל כך הרבה בשבילה, דואגת ומטפלת ולה לא מגיע! כמה רוע אנושי. כמה קשה לקבל שמישהו מסוגל כך לפגוע, ועוד הורה. איתך חטולית יקרה שירה

03/02/2020 | 09:08 | מאת: אביב 22

כמה כאב כמה אי צדק כמה נזק ויחד עם זאת יש לך את התובנה נראה לי שזה מאוד אםשרי כמטרה טיפול ...ללמד אותך שמותר לאט לאט מקלחת חמה ונעימה זה גם יעזור פלאים לכאב.. לאט כשיש את התובנה זה ממש אפשרי מנסיון חיבוק ענק ענק

03/02/2020 | 11:42 | מאת: חטוליתוש

תודה סוריקטה יפה שלי מעולם לא יכולתי להיות.... רק למלא פקודות.... רק להיות למען.... וכלום למעני תודה יפתי

הי חטולית, זה נורא. אודי

30/01/2020 | 19:00 | מאת: שירה2017

אני פוחדת שתכף נסגר הכל ונגמרו לי המילים אין לי מה לכתוב רק שאני פוחדת שתכף יסגר הכל על סוף השבוע ולא אוכל למצוא מילים או לחכות למילים ורק בא לי לצעוק חזק הצילו אבל אני לא יודעת למה או ממה או איך. בתוך הראש הכל צועק ומשתולל בלי מילים רק מרוצה גדולה. בחוץ אין לי עם מי לדבר, אי אפשר להעמיס את כל זה על הסביבה.

03/02/2020 | 07:01 | מאת: סוריקטה

הי שירה, הכמיהה המרגישה מועצמת דווקא לפני פרידה. תחושה משתחזרת של הידפקות כקבצן על דלת נטרקת. ואנחנו נוטים לייצר אותה. עניין חמקמק. בוקר טוב, סוריקטה

03/02/2020 | 09:12 | מאת: אביב 22

האין רצפה הצורך להאחז טוב שבאת אל תיקחי את הנסיון למקום רע ... תזכרי שעצם הכתיבה עזרה לך קצת למרות האכזבה ...תמשיכי לכתוב ככה ברגעים של קושי ....זה עוזר למרות הבכי והאכזבה הפנימיים שבטח גברו כשאודי סגר כאן והנה הציפייה בכל זאת משתלמת ונכתבות לך מילים להאחז ....מקווה שזה שאנחנו כתבנו כאן לא יגרום לאודי לפספס את העץ הזה ....

הי שירה, אני משער שיש בחירה בעיתוי הכתיבה... והרי כתבת שאין מה לכתוב פרט לפחד שייסגר... אולי רצון למסגר תחושה חסרת צורה ומבנה. מקווה שתרגע מעט המהומה. אודי

30/01/2020 | 14:40 | מאת: ינשוף

המטפלת אמרה שאני יכולה לשאול את האחים אם הם זוכרים את ההתעללות.. אבל אם אשאל אותם והם לא זוכרים זה יכניס אותי עוד יותר לאי שקט וחרדות... אני יודעת שאני לא ממציעה אבל אני חושבת שהקולות בתוך הראש הם מאלוקים שרוצה להעניש אותי... אין לי דרך לדעת את האמת.... יש סמפטומים, יש תחושות בגוף, יש מלא דברים אבל אני לא סומכת על עצמי בכלל לא סומכת. הדרך היחדה שאני יכולה להתמודד איתי זה על ידי קבלה שזה מה שיש... זה מה שאני חווה כמה שזה קשה אני אצטרך לא לחפש האם זה אמיתי או לא אמיתי רק לקבל את המציאות שאני מוצאת את עצמי בו.. אני קרועה בפנים מנסה לשחרר ולהרפות אבל זה כל כך קשה. מטפלת אמרה לי שאני יכולה לקחת כדור להרגיע אם זה קשה מדי. זה קשה מדי

הי ינשוף, בדיוק כך. לקבל שזה מה שיש. אודי

אני עובדת במרץ...נשארת גם לצהרון כשצריך. אוהבת ותמיד אהבתי את העבודה שלי. מלמדת נושאים חדשים, מתחדשת והופכת את הגן ל"גן העתידי" תוכנית חדשה של משרד החינוך... אין לי תנודות במצבי רוח, לא דרמטיות בכל אופן, מרגישה טוב, לא מחכה שיקרה משהו רע כמו שפעם חשבתי.. לפי מה ששירה ואביב כותבות, נשמע שעליי להזהר משמחה??? מאופטימיות יתר?? מכך שטוב לי?? האם זאת מחשבה נכונה או מוטעת??? לא יודעת..אני לא מרגישה באופוריה וגם אין תנודות של אפ ודאון..בטוחה יותר במה שאני עושה, מרגישה בטוחה יותר, משמעותית יותר! ואוהבת יותר את עצמי ואחרים...מה רע בזה?? שינוי מבורך לא? אופורייה? או נפלאות הטיפול? יודע מה המטפלת אמרה אז כשנפגשנו? שהיא שמחה שזה כך, ושטוב לדעת שהטיפול עזר! ושאלתי מה לא תמיד עוזר? אמרה שלא תמיד יש הצלחה כזו, ושבשבילה טוב לדעת שזה עזר לי כדי לעזור גם לאחרים. לא חשבה שאני באופוריה או בשמחה יתרה..מבינים? אני אגב מרגישה כך כבר תקופה וזה אומר משהו לא? בהצלחה לכלם, מאחלת שתרגישו כמוני עכשיו...הרי לכך כולנו מייחלות לא??? אודי, מה דעתך? לא לכך מייחלים?

29/01/2020 | 22:02 | מאת: אביב 22

'לפי מה ששירה ואביב כותבות, נשמע שעליי להזהר משמחה?" איך הבנת את זה ממה שכתבתי לך ..... את שאלת אם זה בסדר שאת כותבת על טוב ....כתבתי לך שכן ....אמרתי לך שאין דבר כזה טוב בלי רע ורע בלי טוב....כלומר גם כשלמישהי מאיתנו רע יש לנו הרבה טוב וההפך ...למה לא לשאוף לטוב למה לא להנות מטוב .... זה לא מה שאני כתבתי לך גם לא כתבתי לך להזהר או לפחד מהטוב ....סליחה אבל אלו לא המילים שלי או כוונתם .... תהני מהטוב תחגגי אותו הכל בסדר ..

מצטערת מיכל, ודאי שאינך צריכה להצדיק.. תהיי בטוב, תנצרי את הרגעים האלה ותחבקי את עצמך חזק כי הכי מגיע לך, על כל הזמן שלא היית במקום הזה, על הדרך המופלאה שעברת ובעזרתה את נוגעת ממש בחיים. בהחלט מייחלת לימים טובים, לגעת בחיים. שלך שירה

30/01/2020 | 05:31 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, נשמע שאת סך הכל באיזון נוח, ועם 'יותר עור'. חיה את החיים. אני, למשל, רואה, בין השאר, באיזון במשקל הגוף גם היבט של יציבות. כשרמת החרדות גבוהה אנחנו פגיעים לכל מיני וחווים חוויות קיצון, ובמצבי נינוחות יחסית - לא שאנו אדישים - אבל נרפאים מהר וחלק מהדברים סוג של 'עוברים לידינו' ופחות מזעזעים. אבל גם כשיש זעזוע - אם נווסת אותו תוך יומיים במקום שנתיים שהיה פעם - גם זה יופי של הישג. של הטיפול. סוריקטה

אביב יקרה, כשאת מזכירה לי שבכל טוב יש רע , משהו שאני מודעת אליו אז נשמע כאזהרה..מבינה, לא הייתה אזהרה..אוקיי אולי סתם כתבת את זה. לא באה להתווכח, זאת הייתה הרגשתי. שירה יקרה, מבינה שהכוונות טובות, ומכיוון שאנו מכירות את המקום הזה של שחור לבן. ברור לי מאיפה זה מגיע. הכל בסדר. סוריקטה יקרה, וכמובן החכמה! הבהרת היטב את הדברים! תודה, מאחלת לכולן שהנפילות יהיו פחותות עוצמה ומהירות להתאוששות..כך מרגישה בתקופה האחרונה. ואודי יקר..אשמח שתוסיף מילים.

הי מיכל, אין שום בעיה לשמוח... אודי

30/01/2020 | 20:40 | מאת: אביב 22

אזהרה מימה ? מהטוב מהרע .... קראת כל מה שכתבתי לך שם וכאן ... שמחתי אתך כתבתי לך תחגגי את הטוב תהני ממנו כתבתי לך שאת בסדר ... את זאת שדאגת שמה מישהו כאן יקנא בך על הטוב אולי את מקשה בטוב .. אז כתבתי לך שלהפך זה מעודד וכן כתבתי שהאיזון בחיים הטוב והרע באים יחד זה אומר שגם אם כשאני כותבת שרע לי או סוכיקטה שירה(סליחה בנות על השימוש בכן ) וכל אחת אחרת זה לא אומר שאין לה גם טוב .... אין לי מושג למה ואיך הבנת אותי אחרת מצטערת אם התאכזבת מדבריי ..

03/02/2020 | 06:21 | מאת: סוריקטה

הי אביב, נשמעו כאן כמה קולות. לחלק התחברת כך ולחלק אחרת מתוך המצב בו נתון צד זה או אחר. בוחרת להביא מדבריו של אודי לפני שנים, בנושא שחוזר על עצמו המון פה (זה מה שמצאתי, היות שמנגנון החיפוש כאן על הפנים, לדעתי): ********** ציטוט ********** - מאת אנימה 04/07/2013 - אודי החזרת אלי(כמו פסיכולוג טוב) את השאלה שלי: "לשם מה כל זה?". התשובה נורא עצובה... ברמה הבסיסית וההגיונית - לצאת מהמקום הדפוק שלי ולהתקדם לאן שהוא... אך בפועל אין לי כל מוטיבציה לכך... יכולה להגדיר את מקומי תקופה די ארוכה כדיכאון קליני מז'ורי. אז למה בכל אופן את הולכת אליה...? כי אני לבד, ולפחות יש אשליה של מישהו שמקשיב, שאולי אכפת לו ממני ...(לפחות 50 דקות בשבוע..) שיהיה לי עם מי לדבר... (אני לא המצאתי את ההקבלה בין פסיכולוג לזונה...) כן, מישהי מקשיבה לי עבור תשלום... זה עצוב נורא" - ותגובת אודי: - "הי אנימה, להבדיל מזונה - היא באמת מקשיבה. היא באמת מרגישה. מתוך חיבור. זו לא אשליה שמישהו מקשיב. הדבר החשוב בטיפול זה היותו בשניים (להבדיל, למשל, ממדיטציה, ששם השינוי נעשה לבד). אודי" ********* סוף ציטוט ********** להלן הקישור: https://www.doctors.co.il/forum-6/message-900129/#message-900248 סוריקטה

03/02/2020 | 09:05 | מאת: אביב 22

אהובה אני מניחה שהתכוונת למה שכתבתי למיכל בעץ השני ולא על הטוב והרע ...או שאני טועה . כן מודה התאכזבתי מהתשובה של אודי הייתי כל כך זקוקה לתיקוף שזה בסדר וזאת אמירה שהיא לא במקומה כדי שאצליח לנשום קצת מרוב כאב שהייתי בו . אבל כבר אמרתי שכוח ההגיון עובד אצלי במצבים כאלה .. לכן הזכרתי לעצמי שאודי בא בטוב .. ואין לאודי שום כוונה להצדיק את האמירה רק לשקף לי שאפשר קצת לגמד את הפגיעה -טרוף -מליון רגשות מול זה .... זה שאני חושבת שזאת הייתה טעות להביא לכאן זה מסיבות אחרות ....משהו בי כבר לא מצליח להתמלא /להאחז כאן כשכואב באמת ...וכן אולי כי כאן ציפיתי ליותר התייחסות אישית אלי ואל סיפור חיי מאשר לאמירה ....הרי הכאב שלי נובע ברובו מהמקומות שבהם הייתי ...אז שיח על האמירה לטובתה או שלא הייתה פחות נחוצה לי כרגע . תודה לך יקרה שאת רואה ומרגישה חיבוק ענק

אז יודעת שאין רע בלי טוב ולהפך....אל דאגה! באשר לאמירה, זה מוכר לצערי, סתם השוואה מעצבנת, אבל זה כל מה שזה! אם הוא אומר שזה דומה סימן שגם המטפל בעסק ומה זה אומר עליו אם הוא במקצוע???? את מייחסת חשיבות רבה למרצים אולי קצת נותנת להם איזו עליונות ויהירות? לא כולם כאלה, יש מרצים מעולים! ויש פחות כמו בכל מקצוע. ואני גאה בך באומץ שלך להתעסק בזה ולהסביר כל כך הרבה...אותי זה היה מתיש🤔 אני מעדיפה להתעסק עכשיו בדברים אחרים...זה לא מה שמנתב אותי יותר למזלי. ומאחלת לך שתמצאי שלווה ותמשיכי להביא את הצד החשוב של הנפגעות! אין עלייך😍

29/01/2020 | 22:09 | מאת: אביב 22

באשר לאמירה, זה מוכר לצערי, סתם השוואה מעצבנת, אבל זה כל מה שזה....בעיני לא .... לא כאדם לא כאיש מקצוע לא כאישה ממש לא ... וזה לא קשור לנפגעות ....אני לא יודעת אם מה את לא מתעסקת או שאת חושבת שאני כן ... וכן אני מאחלת לי שלכולם הרגישות שבי לעוולות שנעשות סביבי לא יעבור מעלי כמו לא היה .... לטעמי סוריקטה למטה הסבירה הכי בעולם מה שאני חושבת הדבר הייחידי ששווה בן מטפל חזונהשזה ששנהם בני אדם עם נשמה ..

30/01/2020 | 09:25 | מאת: סוריקטה

הי אביבי, את נשמעת נורא כועסת. ובצדק. האם תוכלי בתוך כל זה לשמור על עצמך כך שלא תתכלי? אני יכולה למצוא את עצמי עומדת נחרצות בפועל מול אמירות כאלה ונכנסת בהם. אבל תלוי מול מי ובאיזו סיטואציה. כשיש שם קיר אטום ואין עם מי לדבר ואנחנו נופלים על אזניים ערלות, או מי שיפרש אותנו כמטורללים, זה עצוב מאד. אבל אנחנו כאן איתך. חיבוקים סוריקטה

30/01/2020 | 14:33 | מאת: אביב 22

שומרת ונשמרת... האמת שזה נאמר בטיפול וגם באקדמיה מול סגל ומול חברות וגם במשפחה ....לכן לא הייתי בטוחה שיהיה נכון להביא את זה גם לכאן מתוך חשש לזיהוי . לא יודעת למה הבאתי את זה לכאן ...בכל מקרה כן אני כועסת לא אני לא מתכלה ...כן זה ערער בי דברים מסויימים מול המוסד האקדמי מול האנשים שיצאו משם לשטח .....תודה על המחשבה יקרה אני בסדר ....לא דון קישוט רק איפה שאני יודעת שתהייה תנועה לתזוזה ........

30/01/2020 | 18:23 | מאת: מכל

את נשמעת בהחלט כועסת מאוד.. אולי אני רואה זאת קצת אחרת . אבל מבינה, זו אמירה מכעיסה וקשה. אבל אפשר לראות זאת גם כמו שוקולד שבשבילי הוא סוג של נחמה והרגשתי שזה מכיל וממלא אותי ועובדה שזה מזיק.. בכל מקרה מובן הכעס.

ואגב, מרגישה שאת ממש כועסת עליי הא? מתעסקת בזה הכוונה שאת נפגשת עם מרצים, אנשי מקצוע..פסיכולוגיה בגדול, אפשר להבין מכל מה שאת מספרת את יום יום במקצוע הזה לא?? אני פחות זה הכל. העבודה שלי אחרת. אבל למה לכעוס כל כך? סליחה אם משהו פגע בך. ממש לא התכוונתי.

30/01/2020 | 20:53 | מאת: אביב 22

ואין קשר לעשייה היום יומית ... כן מכעיסה אותי עד מאוד האמירה הזאת ...והסברתי כבר למה בכל העצים לא מתכוונת להסביר שוב ...אני יודעת איך נראה עולם הזנות אין שם אמפתיה . תחשבי איך היית מרגישה אם פרופסור מוכר בחינוך היה אומר שבגלל ילדים מוכים ומוזנחים גננות רוצחות אותם או משהו כזה ..... האם לא הייתה מקוממת אותך האמירה . למה שנלך רחוק ראיתי איזה סערה קמה בגלל אמירה של שר החינוך ....אז למה אמירה כזאת היא בסדר .. כי זונות לא נחשבות כבני אדם ... כי אין להם אגנדה שתגן עליהן ההשוואה הזו מקוממת משפילה כואבת ואין לה מקום בעולם של טיפול .. בלי קשר אלייך ...הבנתי שעשיתי טעות שהבאתי את זה לכאן ... חשבתי שדווקא כאן תבינו את הכאב שלי ...אבל זה בסדר ומכל טעות לומדים . מצטערת אם נפגעת או הרגשת שהכעס מכוון אלייך ..

29/01/2020 | 16:20 | מאת: בריה

באלי לבכות כל כך חזק השבוע הכלתי את כל העולם, יום אחר יום מישהו מצא פינה חמה לשים את הראש על כתפי אני מותשת וכועסת ומקנאה בכל האנשים שמצליחים לשים ראש אני נראת לכולם כל כך מדהימה, המטפל שלי לא מפסיק להתפעל ממני ולשבח אותי ובסוף אני הכי חלשה כי אני לא מצליחה להתרפק ולא באלי יותר את הטיפול הזה כי זה לא עוזר לי ואני אשאר ככה תמיד הוא מזמין אותי לכעוס ולבכות אבל זה לא יוצא אז למה לבוא? לחייך, לומר שהיה שבוע לא קל אבל אני בסדר.. מתמודדת מה הטעם

30/01/2020 | 08:47 | מאת: סוריקטה

הי בריה, רציתי להסב את תשומת ליבך לתפקיד או המקום שלקחת פה בפורום. פחות מיכל, יותר נשענת? מה תאמרי? סוריקטה

30/01/2020 | 13:15 | מאת: בריה

חשבתי על זה גם מרגיש משחרר... אולי זה גם תהליך תודה, את לגמרי חכמה

30/01/2020 | 18:45 | מאת: מכל

מצטרפת לסוריקטה ומבינה אותך ממש. גם אצלי היה כך...ופה הוצאתי הכל אבל גם בטיפול. מקווה שתצליחי לאמר את מה שכתבת לנו.

הי בריה, תדפיסי את מה שכתבת ותביאי לפגישה. תראי לו את זה. אולי זה יעזור להוריד קצת מהמסיכה התפקודית. אודי

27/01/2020 | 18:16 | מאת: אביב 22

כאן כבר כמה ימים ....נכנסת יוצאת ונעלמת ..מתקשה לכתוב אות או מילה ...... קרה משהו מזעזע בלימודים שטלטל את עולמי די מתלבטת מה לעשות אם זה ופוחדת שאחשוף את עצמי מהמקום הכועס הפגוע ... אחד המרצים השתמש במשפט הבא .."אני לא אוהב עת ההשוואה אבל בניינו מה ההבדל בן ללכת למטפל וללכת לזונה ...שנהם נותנים אמפתיה .."... אני באמת מיואשת אם ככה נראים פני הדברים באמת .. לא בטוחה שרוצה להיות חלק ממקום כזה ...והיותר גרוע חוץ ממני לאף אחד אחר זה לא הפריע .. ואפילו אמרו שאני עושה סיפור וזה רק סלנג .. לא רוצה ללכת יותר לא רוצה לראות אף אחד הלב שלי רוצה לצעוק להם שהם לא יודעים כלום מהחיים שלהם ....אבל שותקת .... אני יודעת שזה שאני כותבת את זה כאן יכול לחשוף אותי במציאות ואולי זה טעות ...אבל לא יודעת ......זה טלטל מאוד את כולי את המקומות החשוכים שהייתי בהם ....ואת התגובה של כולם מסביב ....כמו לא עבר מאז שנות דור ...מזעזע ועצוב ... וגם קצת טוב ....משהו שכתבתי הצליח לגעת במקומות נכונים ויש בקשה לעוד ....אז אולי אני מצליחה לעשות שינוי בקטנה .. תודה על היותכם ותדעו גם שאני לא כאן אתם בליבי תמיד ... אביב

27/01/2020 | 20:28 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, כמה קשה זה נשמע ואיך את מתמודדת בסביבה שמרגישה לך לפעמים לא מבינה. מודה שחטאתי בהשוואה הזאת לא מעט... שמחה על הטוב שבך ושלך שמצליח להגיע גם החוצה. טוב שבאת. שלך שירה

27/01/2020 | 20:56 | מאת: ינשוף

אביב יקרה המשפט הזה שהמרצה אמר מזעזע בעייני!!! יכול להיות שזה מזעזע בעייני אחרים אבל הם שותקים... טוב שדברת!!! וזה מוסד לימודי??!! מרגישה כעס וזעם כמוך!!! יחד עם זה את תמיד מצליחה גם לראות את הטוב.... יש לך את החלק החזק עם הרבה הגיון !!! את מבינה דברים לעומק וההסברים שלך על התהליך שעברת ועדיין עוברת עוזרים לי להבין את עצמי ולפעול בהתאם.. חוץ מזה את יודעת שאוהבים אותך מאוד- ינשופים

27/01/2020 | 21:58 | מאת: אביב 22

על המילים שנוגעות.....ועל האמון בי ... האמת שמאוד מעורבבת ובזכות הכתיבה ושגיאות הכתיב יודעת בדיוק עם איזה חלק שבי ....

הי אביב, אז אמר. אז מה... אודי

27/01/2020 | 22:00 | מאת: אביב 22

זה לא מילים שאני רוצה לשמוע מפסיכולוג קליני וזה מה שהוא . מרצה שמעביר קורס טיפולי ..... סליחה ....כנראה שטעיתי שהבאתי את זה לכאן ... ואולי רק אני משוגעת שזה מזעזע בעיניה ... סליחה

28/01/2020 | 05:23 | מאת: סוריקטה

הי אביב, חיכיתי לך. מצטרפת לתגובה של אודי. זו אמירה מוכרת. יש בה בוז ויהירות ומאמינה שבעיקר קנאה. והיא בעיקר מעידה על הדוברים. את בוודאי יודעת, אבל אזכיר לך. אני מוקפת באנשים שמלעיזים (גם) על טיפולים נפשיים. זכרי שגם אודי, למשל, הוא מטפל בעצמו, שומע את ששומע ונשאר איתן וכנראה שברור לו מה הוא כן. לנו ולמטפלים יש כלים מיוחדים. סופר דופר מיוחדים ואיכותיים. אנחנו צריכים לבחור את האנשים המעריכים, ואת אלו שייתנו משקל, גם אם צריך עוד ועוד ליצור איזון. אלו, אגב, החברים שאני בוחרת, אלו גם המשפחות שאני בוחרת לסיוע בגידול ילדיהם בשנים המוקדמות. גם משפחות כאלו, וגם משפחות שהילדים הגיעו בדרכים מורכבות. סוריקטה

29/01/2020 | 08:29 | מאת: סוריקטה

הי, באמת זונה נותנת אמפתיה? זונה מכבה את העצמי שלה לא מחוברת לרגשות פועלת מתוך אשמה (ברמת הלא מודע בעיקר) פוגעת בעצמה ועוד דברים עצובים. מטפל - רוב הזמן ער לרגשותיו, או עובד על זה. לאו דווקא מרגיש תמיד אמפתיה, גם אם לא תמיד חושף. ובאיזה שלב, אם מדובר באדם ישר, אמיץ, אמין, כן - הוא ישתף גם במה שפחות נעים לשמוע. יציב מראה. יגדיר את הגבול בינו לבין האחר. מה שכן - לשניהם יש נפש. מה דעתכם? סוריקטה

29/01/2020 | 08:44 | מאת: שירה2017

אביב אהובה, האמירה כשבאה מאיש טיפול באמת מסעירה! גם המחשבה על כך, מבלי שנאמרת על ידי גורם חיצוני, קשה מאוד. טוב שבאת מקווה שתמשיכי לבוא איתך שירה

29/01/2020 | 22:16 | מאת: אביב 22

תודה על המילים שלכן ...סוריקטה כן לשנהם יש נשמה ....רק שבעיני בהשוואה הזו נשמה אחת נמחקת בעלבון צורב ...כשמישהו חושב שזונה נותנת אמפתיה ...יש באמירה הזו כל כך יהירות מול החלש הפגוע הנזקק ...כמו לא רואה את האמת .. ושירה ... באמת התכוונתי להעלם ...תודה יקרות .

27/01/2020 | 18:02 | מאת: אביב 22

לא רוצה להדחף בפנייה לאודי כואב לקרוא אותך האמת שיש לי כמה רעיונות אבל קצת קשה במדייה .... אני נעזרת בשיחות טלפון שהם כמו חלק מפגישה וכך זולות יותר .... יש את סהר ואת המרכז סיוע וכן זה לא הרבה אבל זה משהו .... ובבקשה שירה תשמרי עלייך אולי כן אשפוז בבית אלה לע בבית חולים ייתן קצת כוח ותקווה ויעלה אותך על הדרך חזרה ... שימרי עלייך שולחת חיבוק ענק והמון כוחות ....מצטערת שזה מה שניתן במדייה ולא ממש להיות ולעזור

27/01/2020 | 20:31 | מאת: שירה2017

אביב יקרה לי מאוד, כלל לא נדחפת, להיפך אני מצפה גם לתגובות של הבנות כאן. התנסיתי בעבר בפנייה למקומות שציינת אבל לא ממש הפקתי מכך תועלת, לפעמים אפילו תסכול... תודה שירה

28/01/2020 | 05:50 | מאת: סוריקטה

הי שירה, מקווה שזה בסדר להוסיף דבריי על העץ הזה - שירה, אנא נסי לזכור שגם למטפל יש נפש. והוא בטוח דואג. ופגיעה בעצמך היא גם פגיעה בו, ובמי שמנסה להיות שם בשבילך. אני יכולה לבקש ממך מסיבות אגואיסטיות שלי, משום שלא ויתרתי - אנא, בבקשה, שמרי על עצמך. יודעת שלפעמים חסום שם כי עד כדי כך. אבל אני מזכירה. זה, אולי, עוגן. סוריקטה

29/01/2020 | 08:46 | מאת: שירה2017

אני מנסה כל כך מנסה תודה סוריקטה

27/01/2020 | 17:09 | מאת: יקי

לעתיים חשים מבולבלים וכואבים, מאשימים ובעיקר אשמים, זהו אינו רגע של מציאות אמתית, אלא של תחושה פנימית אנו חיים את עברנו, הרגשות החוויות וכו' ופחדי העבר הופכים להיות בשבילנו חיי העתיד, הצפיות להידמות לחבר, לחברה, לשכן, ולהוא שלידך בעבודה. הרצון להשיג את מה שלא בהכרח מתאים לך, ומתאים לכוחותיך, זה הופך להיות תסכול פנמיי , לחץ נוראי וקשר גורדי שמסבך אותך יותר את נפשי.. המלחמה על התדמית.. הרצון לרצות בכדי להיראות .. הצורך בלהספיק בכדי להיות.. הם הם חלק מהגורמים לחוסר מנוחה שמתהפכת עליך השלווה ועל זה נאמר איזהו עשיר השמח בחלקו !! ואני מוסיף המקבל את עצמו.. שלכם..

שלום יקי, תוכל להוסיף משהו יותר אישי? אודי

28/01/2020 | 00:43 | מאת: יקי

אני חושב שהמלים מדברות בעד עצמם התובנות שלך בחיים הם רק מדברים שעברת על בשרך לכן חכם כמוך בטח מבין שאם אלו התובנות כנראה מה שהסתתר קודם הוא בדיוק ההפך מזה.. תראה כמ קשה לדבר על עצמי באופן אישי וישיר ..

שלום לך, ובכל זאת, אתה מוזמן. כשזה כל כך כללי ועמום - אין לי למה להתייחס... אודי

27/01/2020 | 06:32 | מאת: שירה2017

תמיד נדמה שקשה מאוד ואז מגיע הקשה יותר, והוא לא מרפה, כבר כמה שבועות ככה, נדמה שאני בתוך מציאות הזויה אפילו תחושת הנוכחות של הגוף לא ברורה, לפעמים אין תחושה בפנים והפה מדבר מעצמו וזז בתוך משהו לא מוגדר. אני בתודעה לא מלאה רב הזמן ואנרגיות שאני מוציאה על התפקוד שיהיה תקין גובות מחיר גופני. מרגישה מתרסקת. במקום להציע עוד פגישה, הוא לא מציע לא מפני שלא צריך אלא משום שיודע שלא אוכל לשלם יותר (וכמה זה נורא לי שהוא לא יכול לאהוב אותי בלי כסף, שאני לא יכולה לקבל עזרה בלי לשלם משהו), הוא אומר אני חושב שאישפוז קצר יכול להיות יעיל מכיוון שמדובר במצב רפואי קריטי ופוטנציאל לסכנת חיים. ככה הוא אמר. כמו לכתוב מרשם לתרופה ולהביט בצג המחשב. וכן אני משלמת הרבה שנים והמון כסף אבל זה שירות שאין לו אחריות, משלמים והכל מעורפל, רק מילים גדולות כמו תהליך ודרך וכשלא קורה דבר המטופל הוא האשם המרכזי במילים גדולות כמו התנגדויות. אין אחריות. אולי אני אציע לו לשלם בגוף שלי כי את הנפש כבר נתתי. אני כל כך חלשה וכל כך כועסת. אולי יש למישהו רעיון לעזרה משלימה שאינה דורשת תשלום גבוה או בכלל לא? תודה שירה

27/01/2020 | 13:06 | מאת: ינשוף

שירה יקרה דואגת לך.... תקבלי את הטיפול הרפואי שאת זקוקה לה!!! נכון זה שרות בלי אחריאות... שאלתי את המטפלת שלי שבוע שעבר האם היא יודעת לעזור לי והיא אמרה שהיא "חושבת" שכן. אין הבטחות. אבל אני מכירה נשים שמצבם השתפרו הרבה בעזרת טיפול. כו המחיר כבד.... כלכלי, פיזית, נפשית... אבל אין לנו ברירה אחרת שירה... אין דרך אחרת אלה לעבור את הכאב... זה נשמע מגוחך אולי אבל כל אני מאמינה. וכן- זה מכעיס כל העניין של הכסף.. אל תוותרי שירה על עצמך.... ינשופים

27/01/2020 | 21:26 | מאת: שירה2017

תודה ינשוף יקרה על ההבנה והתמיכה

הי שירה, מצער ומכאיב חוסר האונים הזה. של שניכם. לא הייתי פוסל על הסף את הצעת האשפוז הקצר. אודי

26/01/2020 | 17:46 | מאת: סוריקטה

... חשפתי את הסיפור הכללי שלי במציאות, שמול דמויות מוכרות, עוד דמויות. נלווית גם תחושת בהלה. ולא, לא השמדתי את עצמי. יודעת שדבריי אמת, אך קשה (לי) להאמין. גם בחלומות. אני חולה, הווה אומר גם חיה במציאות ונוגעת בעולם, וכנראה יש קשר גם לשחרור, יש מצב שמשהו בהמשך לבית חולים הזה שהיה. מזדקנים. זה הכי מציאות. אולי. שיהיה ליילה טוב, סוריקטה

27/01/2020 | 06:41 | מאת: סוריקטה

אבל כבר לא מספרת פה, אלא מול דמויות מוכרות בשם ופנים. סוריקטה

27/01/2020 | 09:32 | מאת: ינשוף

סוריקיטה יקרה קוראת אותך ... לא תמיד מבינה מילותייך אם הבנתי נכון ספרת את הסיפור שלך ... ברור שמערער ומפחיד.. אולי גם שחרר ומרפא?? מקווה שכן בכל אופן .. איתך בלב, ינשופים

27/01/2020 | 17:42 | מאת: שירה2017

איתך בכאב ובחולי מאחלת לך ימים טובים יותר. כמה אומץ לחשוף וכמה כוחות להתמודד עם החשיפה אחרי. שלך שירה

27/01/2020 | 17:50 | מאת: סוריקטה

ומה שמפתיע שהאמינו ונתנו כתף. עד כדי כך שאני כמעט מצליחה לבכות. הסיפור תמציתי וחלקי ביותר, אבל מספיק בינתיים. סוריקטה

27/01/2020 | 17:58 | מאת: אביב 22

כמה נפלא לקרוא אותך וכמה אני מכירה את הקושי לחשוף ואת הקושי להאמין בסיפור של עצמך גם אם הוא נכון ואמיתי ומדוייק ..... וטוב שאת מספרת במציאות .... אתך בלב גם אם לא ממש יודעת מה קרה ... שולחת חיבוק וכוחות

הי סוריקטה, לילה טוב ומציאותי, כזה של חיים (עם חלומות). אודי

23/01/2020 | 19:13 | מאת: ינשוף

הוא מאחד האתרים הכרויות נפגשנו פעמיים הוא אמר שהוא מאוד כנה ובגלל זה הוא הרבה אומר דברים בלי לסנן הוא הרבה מדבר על סקס- איך היה עם הנשים שהוא היה נשוי איתן... ועוד... יש לו משהו שמאוד מושך אותי אליו.... אני לא יודעת אם ההתעללות מינית בילדות שעברתי משחק חלק גדול בקשר ביינינו... מטפלת שאלה אותי האם אני מרגישה בטוחה איתו ולא ידעתי לענות.. מבולבלת מאוד

הי ינשוף, קודם כל - משמח לשמוע! שנית, קחי את הזמן. זה בסדר להרגיש בלבול. שלישית - שיהיה בהצלחה! אודי

26/01/2020 | 06:04 | מאת: ינשוף

זה כבר נגמר... היה מסובך יותר מדי...

26/01/2020 | 07:54 | מאת: שירה2017

ינשוף יקרה, מרגש לשמוע שמשהו מתעורר, עם הבילבול רגשות טובים בהצלחה שירה

26/01/2020 | 09:33 | מאת: סוריקטה

הי ינשוף וכולם, וואו! אשכרה אנשים פה יוזמים ומנסים ומראים. מאזן. ינשוף, טוב שכתבת, סוריקטה

26/01/2020 | 13:31 | מאת: סוריקטה

ינשוף - ניסית. וגם את יודעת שיש בך משהו שרוצה ומה. נראה לי שיש לכך משמעות רבה. ומבינה לגמרי את הרגשת היותר מידי. סוריקטה

27/01/2020 | 12:55 | מאת: ינשוף

תודה סוריקיטה על העידוד והבנה אני כן נסיתי... וזה הרבה אני לא רוצה להיות לבד יותר.. אני אנסה שוב לחפש.. יהיה טוב

23/01/2020 | 18:15 | מאת: Blue Eyes

שלום לכולם, אני כותבת כאן בזהות אנונימית ובדויה על מנת לשמור על כבודי האישי וגם של המטפלת שלי. מדובר בסיפור מורכב מעט ואשמח אם תוכלו להקדיש מספר דקות מזמנכם על מנת לקרוא ולסייע במידת הצורך. לפני כשלוש שנים חוויתי משבר משפחתי שהשפיע עליי רבות מכל בחינה אפשרית, בין אם מבחינת הקריירה, חברים ומשפחה. החלומות הגדולים שלי שהתחילו לראות אור הלכו ודעכו ועם הזמן נשמטה הקרקע מתחתיי שנודע לי שלא אוכל להמשיך להיות במקום בו הקדשתי את כל חיי, זה נעשה בצורה ברוטלית ובלתי מתחשבת, היו מעורבים גם עניינים אישיים שלא אפרט כאן. חלק מהחברים נשארו מאחור בגלל הבושה הגדולה שחשתי. המשפחה שלי התפרקה לחתיכות ולא נותר לי אף אחד מלבד אימא שלי שהיא מרוחקת ממני מבחינה מנטלית גם אם נמצאת קרוב מבחינה פיזית. החוויה הזו הותירה אותי מצולקת, פגועה, חסרת אונים, חסרת ביטחון. המראה החיצוני שלי השתנה מקצה לקצה. היה לי שיער ארוך, חלק, מבריק שהלך והתקצר. השקעתי בעצמי חיצונית, הייתי פוקדת את הקוסמטיקאית אחת לשבועיים. היום אני אפילו לא יכולה להסתכל על עצמי במראה. פניתי לטיפול פסיכולוגי שהופסק עקב מעבר של המטפלת למקום אחר. מתוך מוטיבציה לשפר את חיי פניתי לטיפול פרטי. היה לי קשה לתת אמון גם בעקבות המשבר וגם בעקבות הדרך שבה גדלתי כילדה. המטפלת הייתה מסורה, הייתה שם בשבילי, למרות ההתנגדות והקושי התקדמנו צעד צעד. היה נדמה שמשהו אמיתי מתרחש בחדר הזה. השקעתי כסף רב כי חשבתי שההשקעה הזו תשתלם בעתיד. לאחר כשנה, קרה משהו שאין לו קשר לטיפול אבל בהחלטה של הרגע הגעתי לקליניקה שלא בשעת הפגישה שלנו. דפקתי בדלת עד שהמטפלת פתחה אבל היא אמרה שהיא לא יכולה לקבל אותי כרגע כי זו לא הפגישה שלנו. לאחר זמן קצר היא התקשרה ואמרה שהיא צריכה לחשוב מה לעשות בנידון. היא אמרה שלא אוכל להגיע יותר לקליניקה, שאני מפחידה מטופלים אחרים ושהייתי צריכה להגיע בשעה הקבועה שלנו. לאחר מספר ימים היא קבעה פגישה במקום אחר כי לטענתה בעל הקליניקה לא מסכים שאגיע יותר לאזור. בפגישה הזו היא לא הוציאה מילה מהפה. הרגשתי איך היא הורעלה, איך היא קיטלגה אותי בתוויות שאני לא אוכל למחוק לעולם מעליי. לאחר כמה ימים שלחתי לה מכתב יחד עם התשלום. רציתי שהיא תבין שצריך לדבר על זה, שזו טעות לסיים בצורה כזו ללא סיום מסודר. אחרי תקופה שראיתי שהיא לא משיבה למכתב, פקדתי את אזור הקליניקה ובמקרה היא ראתה אותי. לאחר כמה שעות היא שלחה לי מייל שלא להגיע לשם יותר ואמרה שקיבלה את המכתב באיחור ותחשוב עליו בצורה רצינית ותחזיר לי תשובה. זו הייתה נקודת האור היחידה שעוד היה לי ספק שהיא תסכים לפרידה מסודרת לכל הפחות. לצערי, היא כתבה שהיא לא יכולה להיענות לבקשה שלי. לפני כמה ימים הגעתי שוב לקליניקה, חיכיתי ברכב וראיתי אותה מרחוק, רק רציתי לראות שהיא עדיין קיימת ובתוך המחשבות שלי רק רציתי לספר לה כל מה שהיא צריכה לדעת כדי להפסיק לשפוט אותי. לתדהמתי, לאחר כעשר דקות הופיעה ניידת משטרה שלקחה ממני פרטים וביקשה שלא אגיע ואטריד אותה יותר. הייתי בהלם.

שלו לך בלו אייז, אני מבין את הרגשת ההלם. אני יכול גם להזדהות עם תחושת הפחד שעוררת במטפלת. נמתין לקרוא מה כותבים וכותבות האחרות והאחרים, ואז אוסיף את מחשבותי. אודי

28/01/2020 | 10:30 | מאת: Blue Eyes

היי אודי, כנראה שאף אחד לא רוצה להגיב או שמחכים לתשובה שלך. אשמח להתייחסות שלך.

שלום לך, את מתארת חציית גבולות שלא עושים. מטפלים מהווים מיכל למטופלים, אבל לכל מיכל יש את גבול ההכלה שלו וכנראה שהעוצמות שלך 'הרסו'את המיכל של המטפלת. לא נראה לי שיש מה לעשות במצב זה, אלא להמשיך הלאה. אודי

היי אודי וכולם, האם בעייתי לשתף אתכם? האם זה מעצבן או מעורר קנאה כזו שמסתדר אצלי? אני ממש מרגישה שהטיפול חולל שינוי עצום בתפיסת העולם שלי,ביחסים שלי עם אנשים שונים ועם המשפחה הקרובה. . אני מאוד רוצה לעודד אתכם שטיפול עוזר ומרגישים את זה דווקא יותר אחרי שנפרדים...מעניין.. אבל לא רוצה לעצבן ולנופף בכך שמסתדר לי..... תענו בכנות אם זה בסדר לשתף בטוב? ואשמח לשמוע איך זה משפיע עליכם? מחליש או נותן תקווה???? חשבתי שאולי זה קצת לא פייר...לא יודעת. אודי? בנות? בבקשה תענו בכנות כל תשובה תתקבל באהבה. יום חמים.

מיכל יקרה ברור ששמחים בשבילך. לא מרגישה קינאה... כל אחד עם התהליך שלו... את השראה ינשופים

מיכל יקרה, אני שמחה בשבילך שכך את מרגישה. לא, זה לא מעורר קנאה או יאוש או תקווה, אני רק תוהה האם זה באמת אפשרי, מעבר כה חד וקיצוני. לפעמים אני אפילו דואגת לך שהדבר הקטן ביותר יערער את תחושת האופוריה. וכמובן שמאוד מקווה שתמשיכי בטוב, עם הכוחות ויכולת ההתמודדות. מקווה שזה בסדר שכתבתי. זה מה שאני מרגישה. שלך שירה

23/01/2020 | 05:16 | מאת: סוריקטה

הי מיכל יקרה, ההיפך - שמחה מאד מאד שאת משתפת. כמובן אם לך עצמך נוח. גם האופן בו את מתארת את רגשותיך נשמע לי עדין ואמיתי, עגול ואפילו צנוע, ולא מאד יהיר ומתרברב ככה ברמות. מאזן ברכּוּת. אז בטח שטוב בעיניי. החשש מפני envy מוכר. אנחנו בוחרים איך להשתמש בסיפורים שאנו שומעים. וצריכים לזכור, בצניעותנו, ששלב שלב, מנקודת ציון לנקודת ציון, בקצב אישי, ולפעמים יש גם נסיגות ובכל מקרה ואין זו קפיצה בבת אחת. פעם הייתי מציעה לשאול את השאלה - מה אני כן אוהבת בי, כי מאד קל לומר ששונאת כל חלק וחלק. ותמיד יש חלקים אהובים יותר וכאלה שפחות. זה בסדר לומר ולהתגאות - יכולתי והצלחתי. לא בהכרח מסיקים מכך שכל אחד יכול להגיע לאותה נקודה וגם לא בהכרח באותה הדרך. אבל אפשר להאמין שניתן להתקדם ביחס לעצמנו. לנקודת הפתיחה וההמשך שלנו גם בהתאם לתנאים בשטח. סופשבוע חמים, סוריקטה

ינשוף, שירה וסוריקטה יקרות תודה שהגבתן, בהחלט התהליכים שונים אצל כל אחת, וכל אחת גם התחליה בנקודה אחרת וההמשך שונה ואולי אפילו לא נגמר, התהליך לדעתי גם אצלי ממשיך מאמינה שלכל החיים...רק המפגשים פיזית פסקו...משהו ממנה ישאר בי תמיד!!! ותודה לכן על הכנות, שירה- איני חושבת שזו אופוריה, יותר מפוקח אולי....וסוריקטה יקרה תודה על המילים הטובות, ומעניין איך שאת רואה אותי ;) מקסים. מבחינת לאהוב חלקים, פעם חשבתי שאני לא אוהבת אף חלק שבי, היום ממש אחרת! אוהבת מספר דברים בי ומה שלא מחבקת יותר בהבנה ומנסה אפילו לשנות מה שניתן. מקווה שכולכן תגלו את הטוב שבכן, אני כבר גיליתי! הרגישות שלכן לזולת מעורר התפעלות! התשובות שלכן והכנות, מאוד מעריכה. ומאמינה בכל אחת ואחת מכן! ינשוף, את אהובה וטובה! תודה ויום מקסים לכולם.

הי מיכל, כמובן שזה בסדר... אודי

22/01/2020 | 06:00 | מאת: סוריקטה

הי כולם, מאחלת לעצמי למצוא דברים יצירתיים לעשייה בימים בהם אפשרויות הבחירה במה שאני עושה בעבודה מצומצמות יותר, או, שונות. וכתבתי למטה גם לך, שירה. חיבוקים, סוריקטה

22/01/2020 | 21:48 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, כן, לעשות ריסטרט, אולי אפילו בקטנה... ונשמע שאצלך יש עכשיו קצת כיסי אויר, כאלה שאפשר אולי קצת לנשום בהם את המילה תקווה. הלוואי תצרי משהו, ולו קטנטן, שיעורר בך סיפוק ויתן לך מרווח נשימה. מי כמוך ראויה. שלך שירה

22/01/2020 | 21:54 | מאת: ינשוף

סוריקיטה יקרה יצירות תמיד טוב איתך בלב ינשופים

23/01/2020 | 07:09 | מאת: מכל

סוריקטה יקרה, בשל ימי הגשם כלנו יצירתיים ;) האסוציאציה שמיד עלתה לי היא כזו : חשבתי על הקטנטנים שלא יכולים לצאת ואז היצירתיות בבית.. אצלי בגן חייבת להיות יצירתית ולהוציא אנרגיות יחד עם הילדים כשהם לא יוצאים לחצר...

הי סוריקטה וכולן, יום לילה וסופ"ש נעימים... אודי

ברצוני לרכוש ספר מסוג CBT ומבקש המלצה לגבי ספר טוב שיתן לי מענה לגביי איך ממשים את הטכניקות של ה CBT... לגבי בעיות OCD/מחשבות טורדניות/חרדות בכדי לאגיע לטיפול עצמאי והבנה ולרוגע

שלום רועי, ממליץ על ספר של עדנה פואה: 'די לאובססיה'. אודי

20/01/2020 | 19:33 | מאת: שירה2017

שממון... לא יודעת מה לעשות עם זה עם הריק ועם עצמי. לא מצליחה להעסיק את עצמי להניע את עצמי לעשות משהו, מה שהופך את שעות אחר הצהרים והערב לארוכות במיוחד. הילדים גדלו ואלה שעוד בבית עסוקים בענייניהם. אף אחד לא רוצה לשחק איתי או ליצור או לעשות משהו. נשארו מטלות שיגרה אבל האינטנסיביות ירדה. ואם אני לא מצליחה להתרכז לקרוא למשל, או לעסוק בדברים אחרים שקוראים להם תחביבים אני רק מחכה שיבקשו ממני משהו ומסתובבת בבית בין מטלות מאוסות וחשה ריק גדול ובדידות. בתוך כל זה קשה לי לשאת את עצמי את הגוף שלי, קר לי, אני לבושה המון שכבות ועדין קשה לי להתחמם. הגוף רוצה אנרגיה, אני אוכלת אבל קשה לי להחזיק את האוכל ועולה הכעס על הגוף שנכנע. קשה לי להסביר את זה את הסלידה מהגוף עד גועל. מה אני מנסה לומר כאן אני לא יודעת. אולי רק לשתף בפיסת חיים. אלה הימים. כלום לא קורה והכל נשאר אותו הדבר. הבוקר מתחיל בבכי. יאוש היא מילה קטנה לפעמים. ואני שואלת את עצמי למה צריך את כל זה. תודה שקראתם וסליחה שזה מה שאני מסוגלת לכתוב שירה

הי שירה, אין אלא ללוות אותך בהרגשה מכאיבה זו, ולחוות את הצער שמתעורר... בתקווה לטוב, אודי

22/01/2020 | 05:58 | מאת: סוריקטה

את יודעת שירה יקרה מאד, הגם בהיותי במקום אחר, אולי - אני שומעת אצלך את המשאלה לעשות ריסטרט לחיים, לחזור להיות קטנה, לקבל עולם טוב יותר. שמלמד הכל מחדש. מה אפשר לתת לעצמנו שאנו כבר גדולים? שאלה טובה. הפתרונים לכל אחד ואחד מאיתנו. אני עובדת עם קטנטנים שבכל שנה 'הם' חוזרים להיות קטנים, מתפעלים מהם מאד מאד, מהצמיחה שלהם, מהכל, אפילו מהקקי, ו'הם' גדלים רק בשנה וחוזר חלילה. שלך, סוריקטה

20/01/2020 | 05:35 | מאת: סוריקטה

הי לכולם, מסתמן שבחלק מהזמן חל שיפור במצבי. יש קראשים, וגם עמוקים, אבל לפעמים יש גם הבלחות של אור קטן. ולא אור של סמארטפון. החסר עצום. מצד אחד, כאילו מאומנת לחיות על אבקת פירורים, מצד שני - הודפת חלקיות. חזרתי לענוד טבעת. שנים שהדרתי אותה ותכשיטים אחרים. מה לי ולגנדרנות, מה לי ולזוגיות, ועדיין מה לי ולאלו לכאורה. ולרגע, לפני שדחף המוות הראה את פניו, חשבתי לי ש - וואלה, אולי גם אצבע שיער, ציפורניים, אולי גם אקנה בגדים ששנים לא. אפילו התבוננתי בצעירים והחיוניים והיעילים. לא (או, אופטימי יותר, טרם) ביצעתי אף אחד מאלה. אלה שפוספסו בוודאי שלא, אבל גם אלה שניתן עדיין. אבל הייתה מחשבה. כן נפרדתי, או כמו שאומרים, העפתי, כמה דברים שישבו אצלי מידי זמן ללא שימוש מועיל. פינוי מקום, אבל אין חדש באופק הידוע. את החתולים אני לא מפנה. ולפעמים יש טוב בויתור. הפעם, לא התמוטטתי לחודשים יחד עם מערכת הביוב בבניינים, שכתמיד, קורסת ועולה על גדותיה במיוחד בימים גשומים. יש מחשבות של מיצוי ומעבר מהדירה המטה לנפול. אבל זה מרגיש לא ריאלי כעת ומאד גדול עליי בכל מקרה. אבל הנה, פנטזיות. אני מזדקנת, אנשים. לוקחת את הניסוח שלך, אודי, חיבור לחיים, גם אם לא ממש מבינה אותו. כי יש רגעים שכואבת המציאות כל כך מידי. שולחת מה שיצא סוריקטה

סוריקטה היפה! כייף לקרוא אותך! את נהדרת ומשתבחת עם השנים, מתבגרת! מה רע בלהתבגר? יפה לך ההשתבחות! הכל שאלה של המתבונן ;) אלופה! תדאגי לעצמך! הגיע הזמן. חיבוק כזה שמתאים.

20/01/2020 | 08:34 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה, מרווחי נשימה, איים של רווחה, סוריקטה... טוב לקרוא על מה שקורה עכשיו ועל מה שהיית רוצה שיקרה בעתיד. יש תנועה. דברים של חיים. כבר זמן מה אני מרגישה בכתיבה (קול) שלך משהו אחר, יותר חזק ונחוש ובטוח. יודעת שזה לא שלם וזה לא הכל ומכירה גם את הפחד מההתרסקויות דווקא כשמרגישים קצת יותר טוב. שלך שירה

20/01/2020 | 09:34 | מאת: סוריקטה

... שנראה שלכאורה ניתן עוד להחיות וההחיאה עדיין קיימת כפנטזיה אבודה - המוסיקה הייתה משאלה מאז שאני זוכרת את עצמי. גיל מוקדם מאד. התאפשר לי לגעת לחודשיים סביב גיל חמש, ואז, אז התחולל מפץ, כשהותקפתי באופן מסכן חיים והגעתי לבית חולים מחוסרת הכרה. חלפו שנים ארוכות עד שאיכשהו הרשיתי לעצמי לחזור ולגעת, כששנאו, שנאו את זה בבית. והמשך מסוים סיפרתי בפוסט אחר. לפעמים מנסה ברמיזות. הקטע שאסור להנות עדיין חזק. המוסיקה הפכה לפעמים להיות רעש מפריע ובלתי נסבל. סוריקטה

20/01/2020 | 12:47 | מאת: חטוליתוש

את נשמעת לגמרי כמי שנאחזת בחיים ופנטזיות ..למי אין..לפעמים מועיל רק לפנטז לא עולה כסף ואת חזקה מהחיים כך אני חווה אותך יפתי עכשיו חייבת לרוץ אני

20/01/2020 | 18:46 | מאת: סוריקטה

תודה בנות |מבוכה| סוריקטה

הי סוריקטה, פנטזיות זה טוב. לחתור למימושן זה גם טוב. זה אות לתקווה ולכוחות. אודי

אודי יקר! כנראה מחוברת יותר לחיים :) פתאום נפגשתי עם חברה שרצתה שנפגש והסכמתי למרות הכאב גב, יצאתי להשתלמות עם חברות ואפילו נהנתי בחברת כולן... בקיצור התחלתי לחיות 😁 והדברים שפעם כל כך הציפו הפכו ל....מיסוך כזה...אולי זה ברקע ושם אבל אני הרבה יותר מזה!!! סך כל הרגשות...להרגיש שבכל רע יש טוב ולהפך...לנסות להנות בחברת אנשים משהו שמזמן לא הרגשתי. ואפילו שקצת הרגשתי דאון כזה בגלל הפיזי, נתתי לעצמי להיות חולה, להרגיש קצת נזקקת והנה, זה ניחם אותי קצת. אהבתי את התשובה שלך..הכיוון חיובי. אולי טוב להרגיש הכל... ובנוסף מתקרבת לאנשים. מנסה חברות...להיות יותר בחברה.

היי מיכלי ממש בשורות טובות כל הכבוד גאה בך נהדרת שאת אני

הי מיכל, מאוד מאוד משמח! אודי

19/01/2020 | 10:13 | מאת: ינשוף

הרבה זמן כבר נעלם תחושת הבטחון בטיפול- אולי מעבר לשנה... חווים המון פחד מול המטפלת... בעבר כאשר היה מצוקה היתה מענה כמעט מיידית. לאחרונה לפעמים לוקח לה שעות לחזור. בעבר כאשר היינו זקוקים לפגישה נוספת כמעט תמיד הסתדר..עכשיו כבר לא. היא לרוב מגיעה בדיוק בשעת הפגישה יחד איתי או לעתים מספר דקות באיחור וזה מערער אותנו מאוד. דברנו על הכל והיא אומרת שאני זאת שצריכה לשנות את המחשבות ואני זאת שצריכה לשכנע את עצמי שהיא בטוחה ושהיא בצד שלנו. אני כל כך מנסה אבל אני לא מצליחה להרגיש בטוחים איתה.....אני מתקשה להסתכל עליה בעיניים ... אולי הכל מתבלבל לי...

20/01/2020 | 07:12 | מאת: מכל

אני זוכרת תקופה כזו אצלי..חוסר ביטחון כזה... אחרי הרבה הרבה נסיונות הביטחון יגיע. היא סומכת עלייך יותר כנראה.

20/01/2020 | 12:43 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה מצטערת שכך מרגיש לך חושבת שאולי תנסי לבדוק אם רק אלה באמת הסיבות שבגללם לא מרגיש לכם בטוח כמו פעם מטפלת היא גם בנדם ובטח גם לה יש סיבות להתנהג כמו שהיא ולא בגללך ככה לפחות מרגיש לי חיבוק אני

20/01/2020 | 15:37 | מאת: ינשוף

מרגישה נתק מהמטפלת מרגיש לי שהיא כל הזמן משתנה.. שהיא לא אותו דבר... היא לא מרגישה כך... אבל אני כן

הי ינשוף, יתכן שזה מייצג דווקא התקדמות מסויימת ומעבר לשלב טיפולי מאתגר מעט יותר, בו את מאפשרת ליותר מהחשש לעלות. אודי

16/01/2020 | 18:37 | מאת: שירה2017

יש לי הרבה מילים וקולות ורעש אבל הכל מבולבל. כל כך הרבה רעש שאני מתקשה מאוד לזכור דברים או להתרכז או אפילו לשמוע מוסיקה. קשה לי לקרוא או להחזיק פיסקה. מוסיקה היתה מפלט גם פעם כשהייתי נערה והגוף שלי היה של מישהו אחר הייתי מנגנת בראש יצירות שלמות, זכרתי את כל התווים וניגנתי בראש ממש חזק עד שיגמר. ככה הפכה המוסיקה לסוג של מנגנון השרדותי ממסך. עכשיו הכל מבולבל וממוסך, מצד אחד חסר רגש ומצד שני מלא בכאב. כל הערוצים ביחד יוצרים רעש גדול ואני לא מצחיחה להפריד. לא יודעת מה אני אומרת... סתם הכל מבולבל.... רק תודה שאתם כאן שירה

הי שירה, לפעמים עוזר להקשיב בשקט ולזהות תמות חוזרות ודפוסים ברעש. מתקבלת צורה ואפשרי גם קצת פשר. אודי

18/01/2020 | 06:10 | מאת: סוריקטה

אודי, נשמע כמו עבודה של אנשי מודיעין, או אנשי היי טק שמנסים לדלות מידע רלוונטי ש'דולף' מתוך ים של 'דיסאינפורמציה', למשל. שירה וכולם - אתם יודעים, פעם, וזה היה לפני כמה עשרות שנים, ניגנתי. המפגש עם האיש שאחר כך ניצל אותי (אהמממ) אינטנסיבית במשך שנים (בעעע) וגם אחיו שניסה לעשות לי דברים בכוח מספר פעמים, התחיל בסיום שיעור נגינה. הגברים הדוחים האלה קשורים למשפחה. הם גם קצת איכשהו 'שלוחות' של אמא. וזה, גם זה, הוביל לויתור. סוריקטה

19/01/2020 | 11:45 | מאת: חטוליתוש

מבינה אותך היטב מרגישה כאלו את מדברת מתוך המחשבות שלי מתוך מה שאני מרגישה וכן זה מאוד קשה ומאוד מבלבל אצלי המוסיקה עד היום חלק בלתי נפרד ממסך שמסתיר ..נחבאת מאחוריו כדי.. אך אינו מצליח להנמיך את הרגשות האמיתיות .. כמו עוד מסכה...מעין..שונה וכן עושה המון רעש כי אי אפשר לסתום הכל !!! רק לסתום את עצמי..בשקט הנבלע ... תודה שהעלת מרגישה עם זה פחות לבד תודה שירה אהובה אני

19/01/2020 | 13:48 | מאת: שירה2017

תודה על השיתוף... כמה עצוב שמקום טהור כמו מוסיקה זוהם על ידי לא בני אדם... אוף. מקווה שבתוכך בפנים בפנים יש מקום שיודע להתרגש ולרעוד מהצלילים. שיהיה לך שבוע טוב וקל יותר. שירה

16/01/2020 | 15:15 | מאת: חטוליתוש

הם מתגרשים !! ולא רק בגלל מה שקורה כעת.. הצטברות של..החיים... למען האמת כבר חכינו לצעד הזה שלו כבר מזמן אין חרטות ואין כאב לב כלתי ההורסת ..לצערי..כן ..תיפרד מהבן שלי וזה כבר חתום וסגור.. ואם ל חשבתן לרגע שכאן מסתיים הענין אז...לאאא ממש לאאא כאן רק מתחיל.. כשיצא מהבית יעבור לגור אצלי וכשנדע אייך תהיה המשמורת על המיוחדת שלי.. אז...או..אז..בימים של הבן שלי תהיה כאן. ועדיין ..רחוק ..הליכי גרושין כיום אינם דבר של מה בכך מה גם כשינם ילדים מעורבים..הסיפור מקבל תפנית חשובה בעלילה ובחיים עדיין לפנינו התקופה שהכל רק מתחיל.. אם אמרתי שהזמנים קשים.. מה אומר כעת על מה שעדיין מחכה לנו.. ימים יגידו חטולית אין לי מילים

הי חטולית, אכן, תקופה לא פשוטה לפניכם... אודי

אודי וכלם, הגב שלי תפוס ממש, על אנטיביוטיקה בגלל השיניים.... אני הולכת עקום, עם חגורה לגב וכדור שאמור לעזור ומחממת את האיזור..ובאסה. הולכת ככה לעבודה כי אין מחליפות, יש אצלנו תמיד בעיה של מחליפות...וגם כי מה אעשה בבית?? ארחם על עצמי? אבל זה מה שקורה לי בזמן האחרון, בא לי לבכות בגלל המצב הרפואי, עברתי בחיים דברים רפואיים(ניתוחים ועוד) והייתי מושכת כאבים כאילו כלום.. ועכשיו לא! עכשיו זה מפריע לי וכואב ואני רוצה חיבוק ותמיכה בגלל הכאבים.. ..איך שהתהפך הכל..האם זה טוב? לא בטוחה אבל כך מרגישה. שלמישהו יהיה אכפת שכואב לי.. וכולם אומרים העיקר הבריאות האמנם? כל השאר זה בונוס.... ומה שעוד מוזר אני ממש רוצה את המטפלת שלי עכשיו :( כאילו שתרפא אותי גם מהפיזי...

מיכלי מאמי כואב לי מאוד לשמוע כמה כאבים איומים את סובלת ממש כך ואני יודעת שאינך הטיפוס שיושבת בבית ומרחמת על עצמך את ממש לא !! שולחת לך חיבוק ענק חיבוק עוטף עולם חם ונעים ונכון שתמיד אומרים שהעיקר הבריאות מה שמוכיח כדבר נכון אם אז זקוקה למטפלת שלך אפילו רק כדי שתהיה שם עבורך ותאמר כמה מילים טובות לנחם אותך.. קדימה..צרי עימה קשר רק יעשה לך טוב ועוד חיבוק לדרך חטולית

מיכל יקרה, נשמע כאילו הרווחה הנפשית פינתה מקום לכאב הפיזי. כשהכאב הנפשי היה נוכח יותר סף הכאב הפיזי היה מאוד גבוה, מניחה שזה חלק ממנגנוני ויסות או הגנה. רק מחשבה.... ובכל מקרה, מגיע לך שיטפלו בך ויעטפו את כולך מבחוץ ומבפנים. מאחלת לך ימים טובים יותר והחלמה מלאה. שלך שירה

16/01/2020 | 19:50 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, ראשית - איחולי החלמה ושיפור. מניחה שאת רוצה גם להיות עצמאית, גם מי שאין לה תחליף (ואין לך, כפי שכל אחד הוא ייחודי), וגם להיות תלויה ולהתמסר. גם חזקה וגם חלשה. ועוד. יודעת מה? קראתי את דברייך וערכתי חיפוש בגוגל - "מה הכי חשוב בחיים". גוגל הזה, לימד אותי אחיין שלי בהיותו בכיתה ג' - תקיש שאלה של ילד ותמצא מענה, אפילו אסוציאטיבית לתוצאות. רשמתי כמה דברים מתוך התוצאות ומחקתי. יאללה, מי שרוצה שיעשה חיפוש וימצא לעצמו. :-) סוריקטה

הי מיכל, בעיני זה טוב. כאב משמעותו חיים, ואת כנראה מחוברת יותר לחיים. וכשכואב באמת עולה הצורך במישהו קרוב, אז גם זה בסדר. אודי

תודה שירה, חטולית וסוריקטה.. חשבתי על כל התשובות שלכן..לוקחת קצת מכל אחת...כנראה זה גם וגם.

15/01/2020 | 08:39 | מאת: ינשוף

איתך בלב שולחת לך כוחות ויד לאחז בו אם זה מתאים. אני בטוחה שנכדה שלך מוצאת בך עוגן .. תשמרי עלייך ינשופים

16/01/2020 | 15:02 | מאת: חטוליתוש

תודה לך מתוקה על הכוח ועל היד לאחוז זקוקה עכשיו יותר מתמיד לכל תמיכה אפשרית זמנים קשים חטולית

היי כולם ואודי, עברתי שבועיים כואבים ביותר. השתלת שיניים...והתחיל לכאוב לי יותר חשבתי שיעבור..בסוף נכנעתי חזרתי לרופא והסתבר שיש לי דלקת, אנטיביוטיקה... בקיצור פעם הייתי מושכת כאב המון זמן עד שהייתי הולכת לרופא..תמיד טפלתי אבל זה לא היה מבחינתי שהכי חשוב זה הבריאות כמו שכלם אומרים... דווקא כשהייתי מרגישה רע נפשית היה לי יותר קשה מפיזי, הרבה יותר!!! וגם שם לקח זמן וטריגר כדי ללכת לטיפול... והנה בשבועיים האלה שכאב לי עבדתי רגיל, התנהגתי כרגיל כמו תמיד אבל השינוי היה שרציתי שירחמו עליי..רציתי לבכות למישהוא, אוטומטית חשבתי על המטפלת שהתחשק לי לבכות לה...להגיד שכואב לי. כמובן שזה היה רק במחשבות ואפילו דמיינתי פגישה כזו שתרגיע. מעניין כי תמיד זה היה בקטע הנפשי שרציתי אותה...וזה התהפך מאז הטיפול כשאני חולה אני רוצה שיעטפו וידאגו לי, משהו שלא רציתי מעולם....בעלי לא אופציה הוא לא יודע מה לעשות כשקשה לי או כשאני חולה.הוא תמיד מוצא פתרונות לעשיה ולא אמפתיה. בכל מקרה ניסיתי קצת וממשיכה לנסות איתו שיהיה טיפה יותר רגיש ולשתף רגשות... אבל הוא גבר טיפוסי ;) עדיין כואב לי...יעבור. סתם רציתי לשתף איך הבריאות פתאום נהייתה לי חשובה ואיך בעצם מתחשק לי לחבק אותי. מוזר.. ..מתחילה לאהוב אותי ולקבל שרע וכואב לי וזה בסדר..מותר להיות חולים....וואו.

13/01/2020 | 19:35 | מאת: חטוליתוש

מיכלי מאמי את פשוט מהממת זה לא בא משום מקום עבדת על הרגשות שלך גם עם המטפלת וגם בהמשך אחרי שסיימת טיפול אותי לפחות מאוד מרגש לקרא שאת דןאגת לעצמך גם מרגישה שמגיע לך ובהחלט מגיע לך להיות להרגיש כל מה שמרגיש לך חיבוק ענק עד אליך מקסימה שאת 👍👍👍👏👏👏👏👏💗💖💜♥️💞 חטולית

הי מיכל, מותר להיות חולים, ומותר כמובן להצטרך ןלהיעזר. זה אפילו מהנה במידה מסויימת. טוב שאת מאפשרת לך. אודי

12/01/2020 | 21:45 | מאת: שירה2017

מזמן לא היית כאן, רוצה לספר מה שלומך? מה עם הנכדה שלך?

13/01/2020 | 10:00 | מאת: חטוליתוש

הנה מתחתיך הופיעה הכותרת שבה סיפרתי כן לצערי הימים אינם פשוטים לא מצליחה לעכל או להבין מפני שזה רק הולך ומסתבך עוד ועוד.. לא יכולה חהיות רגועה כשכל הזמן הקטנה שלי באה ומספרת עוד דברים מזעזעים... היא אינה ממציאה..מוליכים אותה לשם . כואב ברמות קשות רק מלחשוב כמה אכזריות קיימת באנשים שמסוגלים לשתוף לילדים כך את המוח..ולאיזו מטרה ?? תודה לך אהובה חטולית