פורום פסיכולוגיה קלינית

46355 הודעות
34926 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
22/05/2019 | 16:35 | מאת: סוריקטה

הי, רק לומר שגם לי יש נפש. עליי האחריות לשימוש בפורום, אני מניחה. אתאר מה קרה - הגעתי למצב שבפועל ירדתי במשקל פיזית למקרא הודעות שלא יכולתי לשאת, וגם הגעתי למצב של הקאות ספונטניות. לא יזומות. וחרדות מסוג הדראליזציה פרמנטציה ודפרוסונליזציה בלה בלה (המילון והבצפר של החרדות הדיסוציאטיביות). בסוף פשוט לא קראתי. אחר כך כל הדמות סוריקטה והאינטראקציות שלה פה נמחקה. אני מוחקת את עצמי בעיקר. ה'טרול' הגדול בעיניי הוא בנו אנו. לכן, חיפוש האשמים אולי לא לעניין. נדמה לי כי אולי זו הפעם הראשונה בה אני צועקת סטופ ככה. לילה טוב, סוריקטה

22/05/2019 | 18:05 | מאת: אביב 22

תודה על מילותייך אלו ושם ... אין בי כעס באמת באמת שלא .. היה בי כאב הייתה בי פגיעה .. היה בי צורך לשחרר את זה כדי שלא יגדל לממדים מפלצתיים .....קראתי אותך גם אז לפני שעזבת וראיתי את הקושי את המצוקה ...ואולי הייתי צריכה להיות יותר שם עבורך,בהרגשה שלי בכל פעם שהתקרבתי לשם את הראת כוח וחוזק וכן נפלתי בבור הזה מאוד מצירה על כך ..היום אני מבינה יותר דברים ,גם לגבי השיח בתוך שיח ... אז זה היה כמו מופנה אלי ונגדי ... בכל מקרה כמו שכתבתי אתמול הכתיבה לא באה לחפש אשמים ....היה בי צורך להניח את המקום הפגוע ופשוט להניח את זה .... קראתי גם על ההתפתחות שלך ושמחתי מאוד שימרי עלייך את חשובה ויקרה שלך אביב

22/05/2019 | 18:14 | מאת: סוריקטה

עד כמה שזה פתטי - יש לי חום גבוה, אחרי שנים ארוכות שלא היה. מסתמן שאני אנושית. מזכירה את זה. באמת שאפנה מקום, סוריקטה

22/05/2019 | 18:24 | מאת: אביב 22

שמחה שצעקת סטופ ... שמחה שאת נותנת מקום לכל גוונייך .... תודה שאת נותנת צוהר גם לכאב ולא רק "לסוריקטה החכמה" כואב לקרוא מה עברת באמת מקווה שאת במקום טוב יותר .. צעדים קטנים ונשימה עמוקה

22/05/2019 | 20:26 | מאת: חטוליתוש

סוריקטה יפה שלי עצוב לקרא שעברת כאלה דברים קשים... קשה לי להתחבר לכל המילים ה...שאת משתמשת בהן בצורה כה פשוטה ולא מבינה .. כמו שגם לא הבנתי אייך את נמחקת... רק חשבתי שלא היה לך מתאים להכנס בגלל כל מיני סיבות משלך וכן היית חסרה כאן מאוד לא בגלל המילים הגבוהות בהן את משתמשת אלה בגלל שהיתה לך כאן נוכחות !!! לא תחרות !! חבל...ממש חבל...שלא דיברת ולא שיתפת... אוהבת אותך חטולית

22/05/2019 | 21:22 | מאת: ינשוף

סוריקיטה יקרה כל כך מצטערת שהיה לך כל כך לא טוב... אין לי הרבה מילים כי אני מתקשה להבין אותך עד הסוף הכי אני רוצה שתדעי שדאגתי לך הרבה ושאכפט לי מאוד ממך - ינשוםים

23/05/2019 | 13:54 | מאת: סוריקטה

למי שכתבו בעץ הזה ו/ או פתחו הודעות חדשות. לא קראתי בעיון עדיין. אני גם חולה קצת. אולי אצליח היום ואולי אחרי החופש. כשאוכל. זמן אמת זה באג אצלי. אני לא מגיבה בזמן אמת. עברית רהוטה היא חלק ממני. המילים המסובכות הן תופעות חרדתיות קיצוניות למי שמכיר את עולם הניתוקים. מחיקה - מחיקה של הקשרים וזכרונות והגדרה. גם מהעולם הזה. ויש עניין של להיראות ולא להיראות. זה מה שיכולתי בינתיים. סוריקטה

23/05/2019 | 20:44 | מאת: חטוליתוש

קודם כל החלמה מהירה ורפואה שלמה ומכירה מאוד את עולם הניתוקים רק שאצלי לא עובד כמו אצלך אני בניתוקים נמחקת לגמרי ולא מוצאת מילים בכלל.... יתכן שאצלי קשור הסיבות אחרות מאשר אצלך .....פעם דיברתי וכתבתי כל כך רהוט שהיו חושבים שלמדתי הכל בעל פה... מאז הארןע הכל השתנה ולומדת לחיות עם כל המגבלות שיש לי כולל הבעה בעל פה..והבעה בכתב... מקווה שתיראי כמו שצריכה להראות יפה שלי ושולחת חיבוק 🤗 חטולית

הי סוריקטה, אין מה לחפש אשמים. יש כאב, יש פגיעה, יש נסיונות להתגונן. יש רע ויש גם הרבה טוב. אודי

שלום אודי וכולם מנדיי כתבה משהו וזה עורר אותי לכתוב, לתהות, לקבל תשובות, לשתף ועוד נ.ב- נכתב במקור כתגובה למנדיי. כותבת 'בנפרד' כדי לקבל מענה גם מאודי ואחרים. מה שאני כותבת, זו גם אחת הסיבות שלא כתבתי כאן הרבה זמן. בנוגע לקשר הטיפולי. בעיקר להתמסרות של המטופל לקשר והתפיסה והחוויה שלו אותו. כותבת בכאב עצום. מרגישה כמו אחת שנולדה דתייה, ופתאום הבינה שכל מה שלימדו וחינכו אותה, הזהות שפיתחה, דרך החיים הממשית אותה היא חיה, חלק גדול ממי שהיא זה פשוט שקר אחד גדול. תרמית. הצגה הונאה עצמית (וחיצונית) שבר אבל התפכחות גם אני הייתי/נמצאת בטיפול (כרגע, בהרהורים על עזיבה.. / לצד בחינה עצמית לגבי ההתמקמות שלי בטיפול והמטרות והצרכים שלי בתוכו) נכנסתי לשם (גם) כדי לחוות קשר קרוב. נפלתי (הפלתי את עצמי) בקסמה של המטפלת וחשבתי שהיא מינימום אלוהים. שהיא מבינה אותי, מחבבת (לא מאמינה באהבה בטיפול), מרגישה וחווה את הקשר בדומה לי. אהבתי את התלות בה. היא גם אהבה את זה. אהבה את הצרכים הנרקיסיסטיים שמילאתי עבורה. את האידיאליזציה האינפנטילית שלי כלפיה, את ההערכה. את ההשקעה וההתמסרות שלי לטיפול (אני לא 'עושה לה טובה', אבל בכל זאת.. איזה מטפל לא מרגיש טוב שהמטופל מושקע, עובד, נוכח וכו' בטיפול. הגיוני ולגיטימי) ובעיקר לקשר הטיפולי. חשבתי שיש איתי מישהי שהולכת איתי (כמו ייצוג פנימי כזה) גם כשאני לא בחדר הטיפול. שיש בינינו באמת באמת קשר. (עכשיו יגידו שיצאתי מאשליית "חווית ההכלה האידיאלית".. תסכול אופטימלי, קנאה, צרות עין של המטופל למטפל, שחזור...ועוד כל מיני מושגים, שחלקם בין היתר, יכולים להיות מתאימים למטופל, אבל גם חלק מהגנות של המטפל עצמו לשנאה המתעוררת בו מול המטופל, כאשר כבר נוצר קשר ומתגלים בו עוד חלקים מעבר להערצה עיוורת למטפלים... ועוד דברים שכל מטפל מכיר. לא ארחיב. מניחה שאודי מכיר ויודע) רק מה ואני מאשימה את עצמי בלבד על כל מה שאני כותבת. נכון. כמעט כל מה שמרכיב קשר יש בטיפול, אבל הקטע הוא שבקשר טיפולי זה מזויף, פיקטיבי, אשלייתי, מורכב מהשלכות והעברות. חד צדדי (הרי המטפל לעולם לא יביא את עצמו מדי.. וזה אכן לא אפשרי מקצועית) לא שמרתי על עצמי. נכנסתי בעיוורון מוחלט וקיבלתי כאפה. מכה. חזקה ביותר. מרגישה לאחר תאונה רגשית. כן. המטפל/ת היא לא רק שלך. חושב/ת עלייך בשעה הטיפולית ועוד קצת לפני ואחרי. מדי פעם, אולי בין לבין (וגם זה, כחלק מחשיבה על החומרים והרגשות שהתעוררו ועלו בטיפול, על מנת לסייע לך מקצועית. היא לא חושבת עלייך!! מקווה שההבדל מובן. או אם את בשלב הטיפול של ההתחלה שאת בהערצה למטפל/ת אז זה אולי) ולכן, אני לעולם לא מתמסרת יותר לקשר טיפולי. בדיעבד, למרות ההישגים ההתפתחותיים והשינויים שעברתי ,אני חושבת שאם הייתי מכניסה קצת מציאות חיצונית לטיפול, עוגמת הנפש, הכמיהה האבודה, האבל הצורב וכו' לא היו מנת חלקי. לפחות לא בעוצמות שאותן אני חווה כבר מעל חודשיים.. המטפלת היא מטפלת. אשת מקצוע. זו עבודה שלה. כך היא אמורה לעבוד. היא עשתה הכול בסדר (ומה שלא כחלק מהאנושיות שלה, היא גם לקחה עליהם בעלות ותיקנה). כועסת על עצמי. מאוכזבת. הכנסתי את עצמי למרחב יותר מדי לא מציאותי והלכתי אתו כך לאורך שנתיים. מתלבטת אם להמשיך בטיפול כדי לא להיקשר שוב מדי. המטפלת אומרת שזה עוד דרך להימנע מקשרים ולחוות את המגבלות שלהם, המורכבות והכאב, כמו גם את הטוב שיש להם להציע. מתנצלת. אני חולקת על כך. לא מאמינה ומקבלת כשזה 'קשר טיפולי'. אם זה היה קשר חברתי/זוגי/מול קולגות וכו' זו אכן הייתה הימנעות/בריחה/חלק מדפוס לא אדפטיבי שכדאי לבחון/להתעמת מול זה. מול אמיתות כואבות שקשה לפגוש בקשרים. לסיכום, אחרי כל החפירות... (גם לא ממש קוהרנטי. מקווה אודי, שתבין מה שאני כותבת) תשמרו על עצמכם בטיפול. גם לטיפולים יש כישלונות/תופעות לוואי שליליות (בעיקר לדינמי). הטיפול הוא חשוב, חיוני, מקדם, מסקרן וכו' אבל לא ליפול בפח של "הקשר הטיפולי". יש הבדל בין לחוות קשר עם בן אדם- מטפל, לבחון דינמיקות, לחבב מטפל, להעריך, להכיר טובה ,לבין אשליה כוזבת שאתם בקשר סימביוטי אתו, שאתם כל עולמו והוא ממש לא אמור להיות כל עולמכם. גם מטפלים הם בני אדם. מורכבים (לעיתים יותר ממה שנדמה לכם) יש להם גם אינטרסים. וכשמטפל לא מודע לצרכים שלו מול המטופל, זה בכלל נורא. ומעל הכול (מנדיי) המטפל הוא איש מקצוע. איש מקצוע (וכחלק מזה הקשר הוא לא שיווני). לא מעבר. אם לא תשלמו- לא יהיה. כלום. אם לא תתחנפו/תרצו את המטפל/תהיו בתוך קשר שהחלקים הפחות נעימים שלכם מהדהדים חזק- לא תקבלו אהדה מספקת (בליבו). אם לא יתמזל מזלכם- לא נכנסתם לו עמוק לשום נשמה. נכנסתם אכן עמוק לעצמי המקצועי שלו. לא מעבר.

22/05/2019 | 20:02 | מאת: מנדיי

את פשוט הבאת לידי ביטוי חי ואמיתי את מה שהתכוונתי לכתוב. אני מרגישה שבכל ההליך מטופל/מטפל בשורש יש הונאה נפשית עצומה! אפילו יותר מכך, איזה ניצול של החולשה של המטופל, בזמן הכי קשה שלו, בנקודה הכי נמוכה שלו, כשהוא כל כך צריך מישהו להישען עליו, לתת לו יד כדי לצאת מהבוץ, אזי קל למכור לו אילוזיות שהם כמו צ'קים בלי כסוי, ועד שהוא יתעורר הוא יאכל אותם

22/05/2019 | 20:13 | מאת: חטוליתוש

מזדהה עם כל מילה ומילה שאמרת ... זו הסיבה שכתבתי כבר מזמן שאני לעולם לא אתן לעצמי להיקשר רגשית /,מטפלת/פסיכיאטר.. נשרפתי כמו שיפוד על מדורה וכבר היה מאוחר מידי ... ובהמשך פשוט סרבתי להכנס עמוק לתוך קשר ששוב יקח אותי לאותו מקום.. את מהממת אוהבת אותך כמה טוב שנכנסת וכתבת..כמו מדם ליבי.. תודה לך יקרה ומוערכת חטולית

22/05/2019 | 23:26 | מאת: טלאור

היי מנדיי אני גם מזדהה ומתחברת מאוד באופן מלא לדברים שכתבת! בכל ההודעות בנושא. הם נכונים ומדויקים. ישירים ומציבים מראה. הבעיה היא שאצל המטפלים, יש ים הגנות והסברים להתגונן מול זה. יתחילו להסביר ולתרץ כמה שהרגרסיה לתלות טובה וכמה זה מאפשר תיקון והזנת צרכים חסרים מהילדות המוקדמת וכו' שבלי זה לא יתאפשר טיפול... בסדר... את זה שאנשים החמירו את הסימפטומים שלהם, אושפזו במהלך הטיפול הם לא יספרו וגם אם כן, במקום להאשים את השיטה הם יפנו למטופל, לאישיות, לנסיבות חיים, לחרדה/טראומה שקרתה ולא או כן נחוותה שחייבת להשתחזר בטיפול...ועוד לא חסרים הסברים רבים ומגוונים... לא מתאים משהו- את בורחת מהכאב. ביקשת משהו בסוף טיפול אחרי שאמרו לך שנגמרה השעה- את מואשמת בחמדנות כלפי המטפל האומלל שלוקח אלפי שקלים בחודש...(ובאמת באמת מאמינה שגם הכסף הזה מגיע להם. ברב המקרים ותלוי כמה... בטח לא מעל 450..) ששם לך גבול של זמן כדי שלא ישנא אותך... תודה רבה באמת.. יחסים טיפוליים מרגישים לי כמו זנות ממוסדת יודעת שזה נשמע כמו איזה פיחות, הקטנה של טיפול וחשיבתו. לא וכן. כן -עדיין מאמינה שניתן להיעזר בטיפול ולהרוויח מכל הטוב שיש לו להציע גם בלי רגרסיות, התלות המוחלטת וכו'. לא שזה קשר טיפולי- כמו זה שאני הייתי בו. שנטו משמש לצורך המטפל. ולטווח ארוך גורם נזק, לא מועיל. כמה כמה חבל שלא ידעתי לפני... ובקשר למי שכתבה על כך שחלק מהאותנטיות בטיפול זה היכולת של המטפל להרגיש מכלול רגשות, להראות חלקים שלו, לומר למטופל דברים קשים/מעמתים.. כולל (בצורה מבוקרת) מה מרגיש כלפיו לעיתים.. קשה לי לתאר עד כמה זה מבהיל שזה קורה בקשר חד צדדי. שהאפשרות לעבד את הדברים, היא רק מהצד של המטופל שנשאר באפילה מול החלקים של המטפל שהושלכו ונוצר מה שנוצר באינטראקציה מסוימת...(ואני לא מתכוונת לכשלים אמפתיים. זה אנושי)

22/05/2019 | 23:36 | מאת: טלאור

תודה חטוליתוש יקרה אכן כך. חבל שצריך לעבור את הסבל הזה כדי להגיע למסקנה הזאת. נכון. צריך לשמור על עצמנו. בכל קשר ובפרט בקשר טיפולי. אבל בניגוד לקשר הטיפולי, בקשר הדדי שחשוב לי, אני מוכנה/רוצה לספוג ולהתמודד עם מורכבות הקשר, להשקיע, לכאוב את המגבלות שלו, לתקן, לתת מעצמי, לפנטז. להרגיש קשר. מאחלת לך ולכולם קשרים מטיבים ועמוקים בעולם האמיתי של החיים! לילה טוב

וואו! משפט אחד שמכיל כה הרבה!!! יחסים טיפוליים מרגישים לי כמו זנות ממוסדת - את המשפט הזה צריכים לכתוב באותיות גדולות ממש! עוצמתי במלא מובן המילה. ו... אני אנסה עוד דרכים כדי לנסות לסדוק את השריון, אפילו של אודי, לא יתכן להיות עוורים מקצועיים לכל מה שקורה, זה מין שטיפה עצמית שמעוורת ולא נותנת לראות מעבר

23/05/2019 | 09:28 | מאת: .במבי פצוע..

מציעה רק להוסיף פסיק לאחר המילים "שטיפה עצמית"... ייתכן שהמשפט שיתקבל הוא: "מה שקורה הוא..שטיפה עצמית, שמעוורת ולא נותנת לראות מעבר" כלומר: השטיפה העצמית מסייעת לעוורון ולראיה מאוד חד ממדית וקטגורית של 'או-או'

23/05/2019 | 09:57 | מאת: סוריקטה

הי לכולם כאן, יכולת הקליטה שלי כעת נמוכה ובכל אופן - ההשוואה של הטיפולים הפסיכולוגיים לזנות מוכרת לי. זה עצוב, בעיניי, משום שאיכשהו יש כאן לדעתי התייחסות למטפל כאל מריונטה, וזה מתקשר לי קצת לצדדים נרקיסיטיים הרסניים. על פי רוב,להבנתי, זו תפיסה מועצמת ומקובעת אצל מי שהתפוצצו אצלם טיפולים בשלב הקנאה. שלב שלא פשוט לעבור אותו. הקנאה בין החלק הצומח למדכא עליהם דיברתי בעבר. סוריקטה

טלאור הי, קראתי את דברייך ואם אני ממשיכה את ההסתגלות דרך הפריזמה הזו , ייתכן שנגלה שלמעשה כל קשר!!!שלנו בהווה ,מבוסס על הקשרים הראשוניים שלנו עם הדמויות הראשוניות שלנ ו(שהן בדכ" אמא ואבא) כולל העברות , העברות נגד וכו'.. בכל מקרה צר לי על הכאב שחווית... איתך, במבי

הי טלאור, העניין הוא שהעברות והשלכות יש בכל קשר, לא רק בטיפול. בטיפול (בסוג מסויים של טיפול) מתבוננים בזה ומנסים להבין את זה. זה מגיע בשלבים מאוחרים ובשלים של הטיפול (בגישות מסויימות), בד"כ כלל לאחר תקופה של מתן מענה לצרכים הרגשיים ורק בהמשך נסיונות להבינם יותר לעומק. ביחד. לא אכנס לזה כאן, אבל אני משער שהחוויה שלך בטיפול קשורה לאופן בו למדת מהם קשרים. זה שיחזור. וטיפול זה אחד המקומות והאמצעים היחידים שמאפשרים לזהות ולהתיר זאת. בעבודה קשה ומכאיבה, אגב. אם יש חריגות או מעשים לא אתיים - זה חמור מאוד, ואני מקווה שאלו חריגים שאינם מייצגים את הכלל. אודי

21/05/2019 | 21:50 | מאת: אביב 22

אנחנו נולדים בקשר נפצעים בקשר ונרפאים בקשר (ה.הנדריקס) כאן בפורום הזה האמנתי שבניתי קשרים אולי ומרטואלים אבל קשרים .. מעל חודש עבר מאז שהואשמתי כאן בהמון דברים ....אז בעיתוי ההוא דחקתי הצידה את עצמי את הכאב העלבון ההשפלה ....תחושה אולי קרבנית -כן אולי אני מטיבה להיות קרבן ברור שיש בי חלקים פגועים כאלו ואחרים . דחקתי הצידה הכל מתוך תחושת אחריות ובדיוק בגלל אותו תפקיד שהואשמתי שלקחתי על עצמי --מנהיגות . במבי הטיבה לדייק את זה כל השנים התפקיד שעשיתי בבית ..לשמור על הבית הואשמתי בבגידה בלקיחת מקום ....נאמר עלי ולי שאני מקיאה כאן דברים שאני מעוותת את האמת שאני שקרנית ומיתממת ....נאמרו עלי דברים קשים היו הרבה שתיקות שאני לא רוצה לפרשם ...דובר על מחנות .. ואני פרשתי מכאן ...וזה נכון לי.. אבל הכאב הזה הפגיעה הזו הקושי להפריד בן שלי לשלכם ....נמשך בלב שלי עד היום ...כמו יתוש לאור נמשכת לקרוא שוב ושוב את הדברים שנשארו כאן חקוקים ... ובוחנת את עצמי שוב ושוב מה נכון מה לא נכון ....והאמת שמרגישה בדיוק כמו הבובה הממוכנת של דליה רביקוביץ .... ואולי זה בדיוק סיפור חיי.. עצוב , האמת שלא חשבתי לעולם שכשאזכור את הפורום הזה במקום געגוע חם אשב ואבכה ..מעולם לא האמנתי שהקשרים כאן יפגעו כל כך ... והכתיבה הזו היא לא כדי להאשים אף אחד היא רק בשבילי ...לתת מקום לכאב הזה לפגיעה הזו שעדין אני לא חושבת שהגיע לי ....ועדין כואבת כל כך ... כותבת כי אולי זה ירפא את הזרות שאני חשה כאן ..את התחושה שכל מילה שלי עלולה להתפרש הפוך מימה שרציתי ...שאני מעיקה ומכבידה .. לא יודעת אם זה ישנה משהו וכנראה שהזמן ירפא את הדברים ואני יצליח להפריד ולזכור שאני בסדר בדרכי שלי ..אולי לא מושלמת אבל די בסדר כותבת אולי אצליח לשחרר את הקשרים שכרגע כואבים .. .בחיים לא חשבתי שהמקום הזה יהפוך ממקום מרפא למקום פוצע אודי אתה מוזמן לא לעלות את זה ...אני יודעת שהעיתוי לא משהו אבל גם בעוד שבוע כשתחזור זה כנראה לא יתאים .... הכתיבה הזאת היא באמת רק עבורי ...סגירת מעגל שאוכל לסגור את הדלת בלי לכאוב כשאביט לאחור ... היו שלום ,,

22/05/2019 | 07:52 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, עצוב מאוד לקרוא אותך ואת הכאב שאת חשה בעקבות הדינמיקה שהיתה כאן בפורום. אני מאמינה שכל אחת יכולה למצוא את מקומה, לפעמים יותר, לפעמים פחות. גם סוגיית ההנהגה היא הרבה פעמים בעיני המתבונן. אולי לא מדובר כלל בהנהגה אלא בדומיננטיות ובאינטנסיביות. הייתי רוצה לחשוב שנהיה כאן מתוך הבנה שלכולנו צרכים שונים ודרכים שונות להראות. יש את התמיכה האמפטית של הבנות זו בזו שבאה בעיקר כדי להראות הזדהות ולהביע חמלה ונחמה. ויש אודי אחד, שכולן כמהות לתשובות שלו, לשורה שלו שתגיע ואולי תעשה קצת סדר ותשקיט. ויש קנאה. לפעמים בניואנסים כל כך עדינים של סדר המילים במשפט. והיא שייכת לאיך אודי מגיב למי. אני מרגישה שאת מלקה את עצמך ואם אודי לא עצר את האינטנסיביות שלך בפורום כנראה שזה בסדר, שאת לא חצית גבולות. מקווה שתוכלי לראות דברים באור קצת שונה שיקל עלייך את הכאב ואולי יאפשר לך לחזור ולהרגיש שייכת. שלך שירה

22/05/2019 | 08:48 | מאת: .במבי פצוע..

אביב אהובה ! רוצה לומר לך שאת יקרה לי.. אוהבת ואכפת לי ממך.. כאבו לי מילותייך... מתחשק לי לנענע אותך ולומר לך : "תגידי אביב, התחרפנת לגמרי ?? מה קורה לך ?? הדברים הרבה יותר מורכבים ..העולם לא שחור /לבן.. השתגעת אביב?? לדעתי, אין מישהי פה שלא מצטערת שאת לא כאן.. מי כמוך יודעת שלכולנו באגים וקשרים לא פשוטים.. אגב אביב.. לא הכרתי את מילותיו המדהימות של הנדריקס לגבי קשרים.. מדהים.. כתבתי לי מילים אלו ואני חושבת להקריא היום לאמא צביה בפגישה.. אגב,סנדיי,מנדיי וכו'... לשאלתך את אודי לגבי קשרים טיפוליים ו"הונאת המאה" אולי מילותיו אלו יהוו תשובה מספקת עבורך... אלא אם כן..כוונותייך בשאלה לאודי שונות... בכל אופן אביב יקרה !!! מה שאני רוצה לומר לך זה שאני מאוד מאוד אוהבת אותך... שלך, במבי.

22/05/2019 | 10:19 | מאת: סוריקטה

הי אביב, אני חושבת שזה מה שהיה לנו כאן. קשר סימביוטי שכאילו המית רגשית את הצדדים. אותך ואותי. היה לנו איזה יציר כלאיים שנקרא סוריקטה ואביב אביב וסוריקטה וכל אחת מאיתנו איבדה בה בפנים את ההגדרה העצמית. כמה קל לנו. כמה בלתי נסבל. מה דעתך? אין בכוונתי כעת להכאיב. באמת. סוריקטה

22/05/2019 | 13:13 | מאת: ינשוף

אביב יקרה טוב שנתת לכאב מקום....הלוואי בזה ששחררת אותו תורגש הקלה ואפילו ריפוי... את תמיד בליבי ולומדת ממך המון ינשופים

22/05/2019 | 16:42 | מאת: חטוליתוש

צודקת נאמרו המון דברים קשים ואשמות מאוד כבדות את פגועה מאוד וגם נעלבת...כואבת...כי את יודעת שלא עשית שום דבר רע שום דבר פגום ...להפך רק נתת מעצמך הכל למען כולן פה במקום הזה .... ואולי היו שלא ידעו להעריך אותך ולקחו את הנתינה שלך למקומות לא נעימים....לא נכונים מכל מיני סיבות... קשרים וירטואלים יכולים בהחלט להיות גם קשרים טובים לחיים שלמים עם נתינה של אהבה ואכפתיות... לא כל קשר וירטואלי אומר התקפה על.. וניצחון של... ממש לא !! אני עדה לכך.. !!!!! כואב לי שכך עזבת והבנתי למה עזבת אבל. .....להסתלק כך לתמיד ...לא הייתי חושבת על זה בכלל...כן לקחת זמן צינון...וכן לקחת פסק זמן לסדר לעצמך בראש ובלב שקרו דברים ... אהובה שאת כבר קיוותי שתכנסי כדי להשאר ולא כדי להפרד !!! בבקשה תשקלי שוב את ענין העזיבה...!! אוהבת אותך חטולית

22/05/2019 | 18:17 | מאת: אביב 22

תודה על המילים החמות שלכן ... לא חושבת שאתן שונאות אותי גם הבנתי בדיוק מאיפה כל דבר נכתב ...זה בהגיון במקומות הפגועים, כן קרבן ככל שעבר הזמן המפלצת גדלה וגדלה ולכן כמו שציטטתי קשרים גם מרפאים ...העזתי לכתוב את מה שהרגשתי איווררתי רגשות ...הכתיבה יצרה סוג של אינטגרציה בן הרגש להגיון קראתי אותכן וריגשתן כולכן ... וזהו לא צריך יותר מזה מבחינתי ... זה שאני לא כאן באמת לא שייך לפיצוץ ... הוא אולי היה סוג של דחיפה ..... אתם חשובים לי וחסרים לי מאוד אבל אני באמת לא כאן כי אני רוצה ללמוד לצאת מהבועה של הבדידות במציאות וזה קשה ..... וגורר תהליכים קשים בטיפול ... אז באמת תודה לכן ...אבל אני באמת ממשיכה במסע .....ואין ספק שאבוא לבקר ....ותודה שאתן מאפשרות אוהבת אותכן כולכן....

22/05/2019 | 18:21 | מאת: אביב 22

וסוריקטה ....אולי גם התהליך הזה ששתיינו מנסות כבר הרבה זמן דווקא בדמיון שלו בקושי בכאב בצעד החוצה שניים פנימה ...יצר את הסמביוזה.. קשה לצאת למסע להביט בכאב בבור הריק ולקבל שזה מה יש ....קשה ליצור קשרים חדשים ....קשה לאכול ,אחרי צום והימנעות ארוכים כל כך .. גם לא ממש יודעים איך ... בהצלחה ....ושוב שימרי עלייך בדרך

23/05/2019 | 06:02 | מאת: אביב 22

קראתי אותך שם למטה...אני יודעת שזה קשה את מוכרחה עוד עזרה עד שהוא חוזר אחרת את כל הכאב התסכול והכעס יגדלו ויגדלו לממדי מפלצת ...ופשוט הקשר לא ישאר.. זה מעניין השיח הזה שעכשיו שמדבר על קשרים ..כאלה ואחרים ...תלחמי על הקשרים שלך .... למשל כאן נראה לך שאודי יראה /יזכור בכל הסבך הזה הודעה קטנה מיום שני .....תני לה הקפצה למעלה .. קחי מקום מגיע לך ..תעשי את זה בשביל שירה בשביל כול המכלול ... אוהבת אותך שימרי שימרי שימרי עלייך .....

23/05/2019 | 06:09 | מאת: אביב 22

תודה אני רואה כמה חשוב לך שהדברים יחלחלו ... מאוד מעריכה שאת מוצאת מילים .... גם קראתי אותך שם למטה למטה ....זה בסדר מותר וחשוב שהקשרים לא יהיו זהים זה בסדר להרגיש חיבה ואהבה בצורה אחרת אחד מהשני ...זה טבעי !!!!! במבי ....אל תוותרי על אחותך מהפחד שאולי מישהו מרגיש משהו.. זה בסדר גם להרגיש קנאה .... את בסדר ,כולנו בסדר עם כל הבאגים האלה שיש בנו ....

23/05/2019 | 18:12 | מאת: שירה2017

אביב יקרה לי מאוד, תודה על המילים ותודה שאמרת שכדאי שאפנה גם למעלה... וגם תודה שאת כאן

23/05/2019 | 19:41 | מאת: סוריקטה

הי שירה, מצטרפת לדאגה להיעלמות (גם) שלך, שירה, בתוך הסבך. גם אני הייתי שמחה להקשיב (עבורי ועבורך) למחשבות של אודי בהקשר לדברייך. ייתכן שהמטפל שלי היה מדבר על צדדים תוקפניים שמזמינים אמא שאינה חומלת. ייתכן שגם על זעם, אשמה או נקמה. אז גם קצת מילים ממני אלייך, שירה. אם תראי. מקווה שלא נוסט מידי. שולחת דאגתי, סוריקטה

הי אביב, את בסדר, נקודה. אני יודע שההרגשה קשה, ואני רואה את הגלים סוערים כאן (מדברים אחרים אמנם, אבל בהחלט ייתכן שיש קשר). תני לזה זמן. אני משער שדברים יתייצבו ויקבלו את המקום המאוזן והנכון יותר. אודי

אתה יודע מה, אודי, אני ממש לא מבינה! ולא רק שאני לא מבינה, אלא שאיזה חוש צדק שבי ממש מתקומם! אם הבנתי אותך נכון, אז פשוט אני מרגישה שנעשה כאן איזה עוול גדול עד למאד. חייב להיות שאני לא מבינה משהו, כי אחרת אנשים נורמטיביים לא היו מסכימים לזה. אנסה להסביר מה כל כך מקומם אותי. קראתי פעם ספר של מהפנט, הוא כתב על דרכי היפנוט שכמובן אתה מכיר בין היתר כתב (הספר לא לידי אז רק אצטט מהזכרון ) שהמהפנט מנסה להפעיל קשרים על המהופנט, ויעשה זה את זה גם בהפעלת קשרים מיניים, הכיצד, כאשר הוא מבקש מהמהופנט להרגע, הוא יזכיר גם מקומות אירוטיים בגוף של המהופנט, ודבר זה יצור קשר מיני במהופנט וכך הוא יוכל להשתלט עליו טוב יותר. עד כאן עכשיו למטפל רגיל טיפול זה קריירה אחד מורה אחר עורך דין אחת מזכירה אחד מטפל הוא עובד בשביל כסף הוא לא מפילנטרופ הוא לא עובד בחינם ברגע שלמטופל אין כסף לשלם, הוא לא יטפל בו. החיים של המטופל הם לא החיים של המטפל, הוא שומר מרחק (כדי לשמור על השפיות) הוא שומע המון דברים, הוא מקבל כל מטופל לזמן קצוב, וכאשר הזמן נגמר, זהו, נגמר, הבא בתור נכנס. עם כל הכבוד עבור המטפל, המטופל הוא קליינט, אכפת לו ממנו, אב זה משהו מקצועי, כל מה שנעשה כאן זה משהו מקצועי. ועכשיו אתה בא לומר לי שהקשר של מעבר עם המטפל הוא חלק מהטיפול זאת אומרת שיש כאן הונאה, זאת אומרת שהמטפל נותן למטופל הרגשה שהיא מעבר למקצועית, הרגשה היא נכנסת לו עמוק לתוך הרגש, לתוך הנשמה, כאשר בעצם הטיפול שהוא מקבל הוא טיפול מקצועי, יש כאן ערבוב של עבודה, של מקצועיות עם רגיש, וואו! נאבדות לי המילים כדי להסביר כמה נורא הדבר הזה. אדם נמצא במצוקה, אדם קשה לו, הוא מגיע לקבל עזרה, הוא משווע לעזרה, הוא זקוק למישהו קרוב למישהו שיחזיק אותו שלא יפול, והמטפל 'משחק' אותה אותו בן אדם, כאשר בעצם זה חד צדדי, כי המטיפל לא ישנה את החיים שלו כדי לעזור למטופל, המטפל לא מקדיש יותר מאשר שעת הטיפול הזו עבור המטופל, בעוד שהמטופל מקב את זה, שבעצם בצד הרגשי הוא מקבל מהמטפל מה שהוא בעצם לא מקבל. זו נשמעת לי הונאת המאה, זה נשמע לי משהו נורא ואיום! הייתי ממש רוצה שתסביר לי שאבין, זה מקומם זה, זה גורם לי לרצות לצרוח למטופלים שלא יתנו שיובילו אותם למקום בתוך העמדת פנים שהיא לא אמיתית, היא מקצועית, היא לא רגשית, המטיפל לא ממש אוהב אותך, הוא ישן טוב בלילה למרות הצרות שלך, היא לא מתפלל עליך כל היום, הצער התהומי שלך לא משנה את קצב חייו, את אחת מיני רבים, את לא בת יחידה, הוא נותן לך כל מה שהוא יכול במסגרת המצומצמת של הטיפול תפסיקי לשלם יפסיק הטיפול, זה לא יותר מאשר טיפול

22/05/2019 | 10:11 | מאת: סוריקטה

שלום סנדי - אמרת כמה משפטים שאני נוטה פחות להסכים איתם: יש מטופלים שמטפלים בחרו בהם (מטופלים שהוכיחו אמינות לאורך ונראה שיש בהם תקווה, במקביל לדלותם) שכן יטופלו בהנחה גדולה. במקרה שלי - בשנות הטיפול הראשונות שלי הייתי הומלסית. ולקחנו הימור. ובכן, יש, כנראה משמעות לכסף כרכיב השקעתי (גם נפשי) מצד המטופל והיחס שלו למה שהוא מקבל. שנאמר, כסף הוא לעולם לא רק כסף. ייתכן מאד שהמטפל יאהב ועוד איך את המטופל. חלק מהקטע של האהבה היא גם להיות מחוברים לשנאה שבך. לעתים המטפל (למשל) יכעס ובאותו רגע הוא, כנראה, פחות מרגיש אהבה. לעתים ישים גבול וכד'. קשר הוא משהו שאמור להיבנות לאורך זמן. עם זאת, סביר שהמטפל ינסה להימנע מיצירת סימביוטי שעובד בשירות דחף המוות. בחלקנו יש משאלה לקשר כזה. ואנחנו ממלכדים לשם. (ולכולם - בעיניי - זה מה שאיכשהו קרה כאן, לצערי, והתרחש אצלי בראש מאז תהליך של מחיקה). אז יש קשר עם הדמות המטפלת. ויש אנשים נפרדים. כנראה שלא טוב להזדהות להיות עוצמתית מידי. לכל הצדדים. לעתים המטפל ימלא מקום (חלקי אמנם) של דמות הורית. באיזשהו שלב, לאחר התמדה, ייתכן שאיכשהו ייתאזן המשקל מול זה הכבד של הדמות המשמעותית שהרסה לנו. לא, ממש לא כל הזמן אמפטיה והכלה. לפחות לפי המעט שאני מכירה. גם העניין של הסופרלטיבים - אולי אנחנו מצפים לחיות על זה, אבל אולי זה קצת לא נכון. גם כאן, יש, כנראה עניין של מידה, וגם אולי צריך לבחון עד כמה המטופל, שמשווע להם, מסוגל להחזיק אותם. לעתים יש לנו נטייה להרוס או למחוק. עניין מורכב. בשלבים מסויימים כן תהא אמפטיה (שתחווה ככזו, ואולי גם לא). בשלבים מתקדמים תיתכן מראה (שיש סיכוי שיברחו ממנה, יהדפו אותה). הם קשים ומדאיגים הן למטופל והן למטפל. כלומר, לפחות כפי שאני מכירה אישית מהטיפול שלי - אין שקר. ונהדר שאין, אחרת, מניחה שלא היה נוצר קשר של אמון. וכן ייתכן שחדר כושר באיזה שלב, כשאחר כך הכוונה לצאת מהמעגל החוצה. אמשיך בדרכי, סוריקטה

הי סנדיי, העובדה שמטפל מקבל כסף עבור עבודתו, לא מבטלת את האכפתיות שלו כלפי המטופל. גם אני מקבלת תשלום בעבור עבודתי ועדיין אכפת לי שהיא תתבצע טוב. אני לא מאמינה שמטפלים לא חושבים אף פעם על המטופלים שלהם, בדיוק כמו שגם אני חושבת לפעמים על העבודה שלי שאני בבית. אבל ברור שיש גבול והם לא שוקעים במחשבות אינסופיות על המטופלים שלהם מחוץ לשעות העבודה. אני לא חושבת שיש אדם בעולם שיכול להכיל בנאדם אחר באופן שאת כותבת כאן. גם אני כאימא לא חושבת כל הזמן על הילדים לי. ואני גם חושבת שמטפל טוב לא מעמיד פנים עם המטופל שלו. הוא מביע התרגשות מתי שהוא חש כך באמת, וקרבה מתי שחש כך באמת. וגם כעס ותסכול, מתי שחש כך כלפי המטופל. וזה המהות של הקשר - האותנטיות. התשלום הוא עבור הזמן של המטפל , עבור ההקשבה המקצועית שלו, עבור היכולת המקצועית שלו לפרש ולבאר, עבור המקום שהוא נותן למטופל להכיר את נפשו. חיבה, אהבה ואכפתיות - לא קונים אותם בכסף. וכמו שאם המטפלת שלי תודיע לי פתאום שהיא מעלה את תעריף הפגישה ל- 1000 ש"ח, אני אקום ואעזוב כי זה לא בתקציב שלי. כך גם המטפל זכותו לקום וללכת אם הוא לא מקבל תשלום, או לחילופין לדרוש מראש תשלום על עבודתו. לכל אחד, גם למטפל וגם למטופל,יש את הגבולות שלו - והקשר ביניהם מתקיים בגבולות הללו. ועוד משהו חשוב, המטפל לא אמור לשנות את חייו בשביל המטופל, המטופל הוא האחראי הבלעדי לחייו . אני כן מסכימה איתך שמדובר בהרבה כסף, וטיפול פסיכולוגי צריך להיות נגיש יותר לעם.

היי.. קשה להסביר. כמו שאודי כתב לך שהראיה שלך מאוד חד מימדית וצרה.... אין משהו שאפשר להשוות אותו לטיפול, כתבו לך ממש יפה! מיקה, התגעגעתי כתבת נפלא! וסוריקטה יואו ..התגעגעתי לתשובות שלך המעמיקות האלו. אוכל לדבר בשם עצמי...פעם חשבתי די דומה למחשבותייך, שלמטפלת לא אכפת, היא חיה את חייה, אני רק עבודה בשבילה וכו' לאט לאט נבנה איזושהו אמון בנינו..והבנה שלי שאפשר לאהוב אותי. שהיא אוהבת אותי! שאני לא סתם עוד מיני רבים...אלא כמו שאם יכולה לאהוב הרבה ילדים כך מטפל... המקצוע שלי קצת דומה. אני גננת, אוהבת את העבודה מאוד ואת הילדים. לוקחת איתי את הילדים בליבי! דואגת לשלומם וחושבת עליהם גם כשאינם בגן! איזו עזרה ניתן לתת להם, כיצד לקדמם, איך היחסים עם ההורים שלהם וכו' זה תפקיד עם אחריות,!!!! כך גם מטפל! תפקיד עם אחריות , לא רק בשעה היעודה! קרה כמה מקרים שהיא אפילו התקשרה לברר איך אני...קרו מקרים של ליווי כשהייתי זקוקה בנייד ובווטסאפ! ודאגה, אמיתית וכנה! אולי אם תחשבי על גננת או מורה אכפתי זה קצת דומה...פעם מורים היו עושים ביקורי בית אפילו....והעבודה בשבילי היא לא סתם עבודה אלא עוסקת בדיני נפשות! כך גם פסיכולוג! מקווה שתביני יותר. ואגב, יש לי תלמידים שאני זוכרת היטב עד היום ואפילו בקשר עם כמה מהם ומתעניינת כיצד גדלו והתפתחו. כל כך שמחתי לשמוע על תלמיד שמצליח באוניברסיטה או בצבא. ואפילו יש כבר כאלו שמקימים משפחות. ממש הרגשה של אושר ואהבה לכל מי שלמד בגני. מקווה שהובהר לך יותר.

22/05/2019 | 20:27 | מאת: מנדיי

לא הסכמתי עם הדוגמאות שהבאת. כולנו עובדים, חלקינו מתמסרים יותר וחלקנו פחות, אבל לפחות אנחנו לא נותנים אשליה. לדוגמא, הפקיד בבנק לא נותן לך אשליה שהוא פועל לסגור את המינוס שלך. העובד סוציאלי לא נותן לך הרגשה שהוא זה שיקנה לך דירה לבסוף. המורה משתנה בכל שנה מורה אחרת ואת יודעת שהיא לא מבטיחה להיות המשען שלך כל החיים. העזרה שנותנים לך לא יוצרת לך את האשליה של משהו שהם לא ממש נותנים. אודי אומר שאני לא מבינה מה זה טיפול. מסכימה אתו, שכן מה שלא נראה, זה משהו שמקומם אותי עד הסוף. ליצור איזה מין אילוזיה לקשר שלא באמת קיים, אני רואה בזה זיוף. אני רואה לכל רגש - קשר, אפיון מסוים ואני לא חושבת שראוי לקחת רגע של לחבב, לסמוך, דאגה, ולבלבל את זה עם משהו שלא מאפיין אותם, לא בחיים הרגילים, זה לא נכון, זה כמו לתת הרגשה שהכסף של מונופול הוא כסף, תתן לאדם חסר כספים חבילות של מונופול כדי לתת לו להרגיש מה זה להיות בעל אמצעים.

22/05/2019 | 21:19 | מאת: מנדיי

גננת שמראה איכפתיות לבנות בגן, זה משהו אחר, כי באמת אכפת לה, זה לא חלק מהעבודה שלה, היא מחנכת את הילדה, ואכפת לה דברים מסוימים ולכן תתקשר אליה הביתה או משהו אחר, חלק מהיותה גננת אינו לתת לילדה הרגשה שהיא אוהבת אותה כמו אמא שלה, שהיא מעוררת בה רגשות תמירים כאילו והייתה אתה לנצח. גננת זו גננת ואמא זו אמא. אבל בטיפול נפשי, חלק מהטיפול, ואני מדגישה חלק מהטיפול, הוא דווקא בקשרים נפשיים, באילוזיה של המטופל שהמטפל מרגיש אליו מעבר לזה שהוא קליינט שלו, שישנם רגשות, והרגשות הללו הם רק כלי לטיפול, הם לא באמת רגשות כמו שאנו רואים אותם בחיים האמיתיים, אלא ניצול של הרגש כדי לטפל, אולי הניצול הוא לתועלת אבל זה עדיין ניצול. דוגמא קצת קשה, נאמר שיש אשה שמתה לה הבת יחידה שלה, והיא כל עולמה חרב ואז תבא מישהו ותתחזה שהיא בעצם בת שלה וכך תנסה לנחם אותה, היינו שימוש באלמנטיים לא נכונים כדי לפתור מצוקה אמיתית למטופל יש מצוקה שצריכים לטפל בה יוצרים אלמנטיים רגשיים שהם לא אמיתיים כמו שאנו מכירים אותם בחיים המציאותיים, אלא אמוציות שטובות לחדר הטיפול, והמטופל מתרגם אותם לחיים הרגילים שלו, והרגשות הללו יוצרות אצל המטפל כלי שיוכל דרכם לטפל במטופל, אבל על הדרך הוא רומס את כבוד האדם וחרותו, כי זה משפיל לעשות שימוש ברגש שהוא לא אמיתי מצד המטפל, לא, המטפל הוא לא דמות אב, לא, בחיים האמיתיים הוא לא ישמש כדמות אב למטופל, הוא לא ישמש כמאהב למטופל (בתקווה שלא ינצל אותו), הוא לא נמצא כצוק איתן לעזור לו באש ומים, אלו רק אילוזיות, ואין לזה שום קשר למסירות שמראה גננת או מורה לתלמידות שלה

וואו..אני חושבת שנכוות מאוד מטיפול ומטפלים. אני לעומתך לא חושבת שמוכרים לי אשליה! כי גם מטפל הוא אדם עם רגשות וגם הוא מפתח רגשות בטיפול. את כאילו הופכת אותו למנתח רגשות ולא אדם.... למה לגננת אכפת ולמטפל לא?? מי אמר שלא אכפת לו? שאין לו רצון לעזור באמת? לא אשליה? אצלי היא מעולם לא אמרה שהיא תחליף לאמא, חברה וכו' להפך תמיד אמרה שהיא לא תחליף כשאני זו שרציתי תחליף. היא גם אמרה שיכול להיות שהחסך לעולם לא יתמלא והיא יכולה רק להקל ולהיות איתי. יש מטפלים טובים ויש מטפלים לא טובים. כמו בכל מקצוע! את עושה הכללה גסה.

הי סנדיי, דברייך לא מדוייקים בלשון המעטה, לא נכונים בלשון אובייקטיבית, ומסוכנים ומזיקים ברמה הסובייקטיבית. לצערי נאלצתי לא להעלות הודעה שלך, שלא עמדה בכללי הפורום. אני מבקש ממך לגלות אחריות בכתיבתך מכאן והלאה. אפשר לשאול שאלות, וזה חשוב. אני לא חושב שהטפות מוסר צדקניות נגד טיפול נפשי מקומן בפורום שבא לתמוך באנשים שנעזרים בטיפול. ההרגשה היא שזו התנהגות טרולית. נא להתאפס ולכבד את האחרים שכאן. אודי

03/06/2019 | 04:37 | מאת: סנדיי

אודי, ממש דאגתי שתעלה כמה מההודעות ולכן שלחתי לך בפרטי שלא תעלה אותם, כן, ממש חשבתי שהן יכולות להזיק וחשבתי שהן נכתבו שלא במקום הנכון. אז אני ממש ממש מודה לך שלא העלית ודי דאגתי בימים האחרונים שאולי בגלל הנסיעה לא תשים לב להודעה הפרטית, (אם הגיע אליך) ותעלה את ההודעות. אז תודה שלא העלית וכן, אני מבינה בהחלט למה דבריך מכוונים, אם כי לא כל דבר אני מבינה בתוך כל התהיות שכתבתי לך, אבל אולי בהחלט לא רק שלא הצורה, אלא יתכן ויש בהם משהו יותר מדי .... שאני אפילו לא רוצה להאריך.... והם בהחלט לא מתאים לכאן. שוב תודה ו.... בכל אפן היו מסקנות שהוסקו כאן מעשיות חלקן עקב דברי (עם כותבות חדשות שאני בכלל לא מכירה( ןאולי הבהרה יותר חזקה ממך נצרכת שם! ניסיתי לכתוב בעצמי והעלתה את זה, אבל אני חושבת שאולי זה לא מספיק) ואני באמת חוששת מתוצאה לא נכונה ואפילו מזיקה שיכולה לקרות, אז אם תעבור ותנסה לעשות מקצה שיפורים אני מה זה אודה לך. תודה

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע שלנו. נשוב וניפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, אודי

20/05/2019 | 23:50 | מאת: שירה2017

כל כך צריכה שתגיב לי לפני שאתה הולך... בבקשה

20/05/2019 | 17:53 | מאת: שירה2017

הי אודי, בתוך הסבך הזה של המרחק והנסיונות לקיים פגישות, רעדה האדמה והוא זעם וכתב לי מילים רעות. הכל אולי חוסר הבנה, אבל קשה לי הקלות הבלתי נסבלת בה נשלפה החרב לחתוך, התגובה הבלתי נשלטת שלו כשנשמעת לעברו נימה של ביקורת או אי הסכמה. ידו על העליונה. היחסים אינם שוויוניים ואני תלויה בו. הוא מצידו מחליט איך וכיצד ואני צריכה להיות ממושמעת אחרת יעזוב אותי. וזה לא חדש לי. עלי להיות צייתנית וממושמעת ולשלם, בכסף או בגופי או בנפשי, זה לא משנה, כדי שלא יעזבו אותי. אני מעדיפה לשלם כדי שלא אחווה נטישה. זה לא הוגן. מרגישה שיש כאן מימד של התעללות מצידו. כן, זה מדובר אבל לא מגיע לשום מקום. אין לי מי לשתף. אני פוחדת. אני נופלת. לא אוכל להחזיק מעמד אם הוא לא יחזור, אם הכעס שלו לא ישכח אני אבודה. איבדתי את הביטחון בדרך, בקשר ולאן כל זה הולך. עייפתי. אני לא מבינה כלום, לא את עצמי ולא אותו, גם לא את הקשר. לא אוכל להתחיל מהתחלה, לא אוכל שוב לנסות לבנות אמון במקום שנשבר. עייפתי. אני רוצה לוותר ולשקוע. שירה

20/05/2019 | 20:56 | מאת: חטוליתוש

שירה אהובה ויקרה פרידות כואבות מאוד ולפעמים הן בלתי נמנעות אני לא הייתי נשארת בטיפול אם הייתי מקבלת יחס כזה מהמטפל... נכון שקשה ליצור מחדש מערכת של אמון ...אבל לדעתי יותר קשה להשאר בתוך מערכת שמרגישה לך שמתעללים בך ,,אין שום הצדקה ליחס כזה ולא משנה " כבר ידעת ", לא פוטר אותו מלהתיחס אלייך כאל מטופלת ולא כאל.... נורא עצוב לי לשמוע שהוא מרשה לעצמו לכעוס !! הוא אמור להיות שם בשבילך ולא שאת תעשי כל מה שרק נראה לו כנכון את לא בובה על חוטים שימשכו ותעשי רק לפי רצונו..!! הייתי שוקלת את האפשרות לתת לעצמך פסק זמן עם כל הקושי בדבר ולעשות חשבון נפש אם באמת כדאי להמשיך איתו או ש... יש מלא פסיכולוגים ופסיכיאטרים שיכולים לתת לך מענה הולם למה שכן מגיע לך אוהבת אותך יפה שלי וצר לי נורא על הסבל שעובר עלייך בלי הצדקה !!! חטולית

הי שירה, יש לי מחשבה בנושא, אבל אני רוצה לוודא קודם שאת יכולה להתבונן במה שאת מספרת מזווית מעט שונה ומעוררת חשיבה (ומאוד לא קלה, נראה לי) או שאת מעדיפה הדהוד אמפטי למצוקה שלך. אודי

20/05/2019 | 23:48 | מאת: שירה2017

אשמח לגם וגם

הי שירה, אנסה, ברשותך. אני תוהה לגבי השימוש שלך ב'מימד של התעללות'. התהיה שלי היא האם ייתכן שגם באופן שבו את מביאה עצמך לטיפול יש מימד של התעללות. אם כן - צריך להסתכל על מה שקורה בינכם בנקודת מבט רחבה יותר, בה ההתעללות היא הדדית ומייצגת מרכיב מהותי שיש לבחון אותו. כוונתי כאן היא שזה לא בהכרח סמפטום של מישהו מכם, אלא דרך לספר משהו חשוב. אודי

20/05/2019 | 04:26 | מאת: חטוליתוש

התרגלתי לא לישון לא ביום ולא בלילה ..עצוב שלא מוצאת פיתרון לחוסר השינה , למרות כל הכדורים עדיין לא נרדמת מחשבות ... פחדים... התקפי חרדה... הציפיה לטלפון הגואל ...שמתעכבת מצבה הבריאותי של אמי... בחודש הבא שוב לבית חולים להחליף לה קוצב לב...בגילה קצת יותר ...לא אגיד ..אבל מובן.. המצב הכלכלי ... המצב הנפשי שלי רק מטפס כל רגע לגבהים שקשה לשלוט עליהם דאגות מבית ומחוצה לו.. רגשות אשמה שלא מצליחה לתת מענה ... אנשים חולים סביבי ואני יש לי רק את עצמי כי אחי גר בחול.. אכולת דאגות כי אין פתרונות ואין ממי להעתיק כמו במבחן..זו המציאות ואין לי בשליף כלום השבוע לפני 4 שנים היה הארוע המוחי..ןאחרי חודשיים היו שוב תופעות שזה שוב קורה ושוב אושפזתי... כל הטיפולים לא עזרו ..עם הזמן תופעות מסוימות רק מחריפות מי שראתה את הראיון עם צביקה פיק ..שתנסה רק לדמיין ..חוץ מכיסא הגלגלים שעליו ישב אייך היה הדיבור שלו..הפנים המעוותות שלו..ואצלו רק שנה אחרי הארוע המוחי שעבר קרוב לוודאי שעם הצוות שמלווה אותו הוא יחלים עןד לפני.. אני ככה כבר 4 שנים בלי שום שיפור במצב.. מדכא עד כאב...תלמדי לחיות עם זה אמר המומחה מוח שטיפל בי בתל השומר כי צביקה פיק קיבל טיפול מידי ןאני הלכתי באיחור של 10 ימים כי לא ידעתי שיש לי ארוע מוחי כמעט מנותקת .. חטולית

20/05/2019 | 17:35 | מאת: שירה2017

חטולית יקרה, עצוב מאוד לקרוא על הסבל שלך. אני מקווה שתמצאי רפואה ושקט בקרוב. מניחה שזה תהליך לא פשוט וארוך ואת מתמודדת. בין השורות שאת כותבת בתגובותייך תמיד ניכרות האנרגיות הטובות שלך והחיוניות, למרות כל הסבל וחוסר שעות השינה. אני מאמינה שאלה הכוחות שימשיכו ללוות אותך עד להחלמתך. שלך שירה

20/05/2019 | 18:17 | מאת: ינשוף

חטולית יקרה עצוב לי לקרוא אותך... איתך בלב מאחלת לך ימים טובים יותר.. סליחה שאין לי יותר מדי מילים אישה יקרה שאת..

20/05/2019 | 20:43 | מאת: חטוליתוש

תודה בנות על העידוד והתמיכה שלכן הימים והלילות שלי ...התהפכו עלי ועל חיי אוהבת אותכן חטולית

הי חטולית, זה אכן תהליך של אבל, בהחלט, ועוד כשמסביב יש התמודדויות מורכבות ולא קלות. אכן, עצוב לקרוא. אודי

19/05/2019 | 15:38 | מאת: .במבי פצוע..

הזה לפעמים ההודעה נשלחת ללא הבאג של 70 התווים. אודי..לא יודעת מה קורה לי.. אני מסוכנת היום.. נסעתי על הכביש.. אודי.. יש לי באצבעות...??????? לא יודעת... אני מסוכנת

היי במבי מה יש לך באצבעות ?? למה את אומרת שאת מסוכנת ?? קרה משהו מפחיד ? יכול להיות שזה מתח ולחץ נפשי... בכל זאת חזרת ואת כותבת נרגעת ? לא יודעת מה עבר עליך באותו הזמן רק מקווה שזה כבר מאחורייך ושאת בסדר עכשיו.. חטולית

הי במבי, למה את מרגישה מסוכנת? מה עלה בך שהפחיד אותך? אודי

18/05/2019 | 21:29 | מאת: סנדיי

יש לי הרגשה שהשאלה שלי – יותר נכון ההערות שלי על טיפול-מטפלים-קשרים טיפוליים, לא כל כך מובנים, ואולי נשמעים מתריסים. אני רוצה לחדד את השאלה שלי, ואשמח ממש לשמוע את דעתך בעניין. מאד מעניינת אותי התשובה המלuמדת שלך דווקא בתור אחד שגם נותן טיפולים פרטיים וגם מנהל את הפורום הזה שנים ממילא מאד נמצא וחי בבעיה שאני מעלה אותה. ניקח דוגמא – בחורה בשם שירלי יש לה בעיות בחיים. היא לא מצליחה להסתדר בחברה, אין לה זוגיות, מפטרים אותה מהעבודה, והיחסים שלה עם האחים והאחיות לא במיוחד טובים. אמא אוהבת ומגוננת, אבל כנראה זה לא מספיק בחיים. שירלי מחליטה ללכת לטיפול. ההחלטה לא הייתה קלה, אבל אחרי שפוטרה פעם נוספת ושמה לב שכל החברים לצוות היו מרוצים שהעיפו אותה, היא החליטה, עד כאן, לא יותר! לשירלי יש כמה וכמה מפגשים עם המטפלת שנפרסים על פני שבועות לא מעטים. המטפלת בעיקר שומעת את שירלי, את דרך ההתנהלות שלה, את כל מה שעבר עליה מאז שהיא זוכרת את עצמה, (לא, זה לא היה פסיכואנליזה), שירלי לא התעמקה לשמוע באיזה שיטה היא תטופל, קבלה המלצות ובאה, ושיתפה פעולה עם המטפלת. לאחר שנראה היה למטפלת שהיא למדה להכיר את שירלי, והיו להן הרבה מאד שיחות עמוקות שירלי הגיעה על פיהן ועם הדרכתה של המטפלת למסקנות מסוימות על עצמה, היא הבינה שהיא טיפוס מאד שיפוטי, ביקורתי, לא מאד מפרגן, די נרקיסיסטית ו... לא יודעת להביע את התחושות והרגשות שלה. במקום ללמוד לדבר על מה שמפריע לה עם החברה ועם מה שסביבתה, עם מחזיקה זאת בפנים, ונותנת לזה להתבטא בדרכים אחרות, שגורמות לה להיות כנאמר לעיל. ביחד עם המטפלת שירלי לומדת דרכים להביע את עצמה, למצא את עצמה במבוך, להבין כל את אלו שסביבה, לדעת להתמודד, בקיצור יש להם עבודה רבה. ועכשיו באה השאלה שלי – שאני באמת ובתמים ומנסה להבין כאן את הכותבות. כיצד הן רואות את היחסים בין שירלי למטפלת שלה, האם תפקיד המטפלת הוא לתת לשירלי כלים כדי לדעת להתמודד בחיים, ולתת לה ליווי מסוים כדי לוודא שהיא צועדת על המסלול הנכון. האם הטיפול גם צריך להפוך לחדר כושר לתקופה מסוימת שבה שירלי תלמד ליישם את מה שלמדה על מה שקורה בחיים האמיתיים ואף על כל מיני סיטואציות שתביא אליה המטפלת או... וכאן בא האו..... הגדול האם הקשרים עם המטפלת הם בעצם ערך בפני עצמו. המטפלת היא זו שתבין אותה, המטפלת היא זו שלא תפטר אותה, המטפלת היא זו שאתה תוכל לתקשר, המטפלת תהיה בשבילה מה שהסביבה מעולם לא הייתה בשבילה והיא תהיה מין גן עדן haven שאליה תוכל שירלי להימלט פעם בשבועיים ושם יהיה לה טוב, ושם היא תרגיש שמבינים אותה. האם הטיפול הופך להיות מאמצעי למטרה בפני עצמה? האם המטפלת הופכת להיות הרגליים התותבות של שירלי שעליהם תצעד כל חייה? האם המטפלת שמקבלת 50% מהמשכרות של שירלי (אחרי שסוף סוף מצאה עוד משרה), זו עובדה מוגמרת שהיא חלק בלתי נפרד מהחיים שלה? היא עובדת כדי לממן אותה, כי בלעדיה אין לה חיים, ועל חמצן ואוויר שווה לשלם בדיוק כמו על דיור ואוכל. בקיצור, האם המטפלת נותנת לשירלי כלים ואמון כדי שתצא לחיים, או שהמטפלת עצמה הופכת להיות איזה מטרה ותכלית בחיים של שירלי? זה כמו שעורך דין ילווה את הלקוח לאחר המשפט, (האם תגיד שהמטפלת כמו ריטיינר שמשלמים לעורך דין על בסיס קבוע בחברה שצריכה כל הזמן ייעוץ משפטי) ולכן גם שירלי חייבת כל הזמן ייעוץ פסיכולוגי? והייעוץ חייב להיות על בסיס שבועי, ומעבר לייעוץ הוא חוויה בפני עצמה, כי ריטיינר משפטי הוא רק על שאלות מסוימות שצצות, כאן זה לתת למטפלת להיות ממש חלק מהחיים. האם הרופא מלווה את החולה לאחר המחלה, או שהוא רק מגיע אחת לכמה חודשים לבדיקות? לבדוק שהמחלה לא חזרה, או אולי צריכים להמשיך להגיע לרופא, שיבדוק כל הזמן, שיראה מה המאמרים החדשים ברפואה אומרים, שיעשה כל הזמן בדיקות דם, שישמע בדיוק על כל כאב ראש וכאב ולחץ בלב, שיהיה פיזית עם יד על הדופק כל שבוע כדי לוודא שהחולה שומר על עצמו. אני ממש לא מבינה את המקום שיש למטפלים כאן שנפרסים על פני שנים ארוכות ובעצם מאפילים על קשרים עם בני משפחה, בני זוג, יחסים בעבודה, ומה לא??? איך אתה רואה מטפל, אמצעי כדי לרכוש מיומנויות להסתדר בחיים, או איזה 'כלב נחיה' שנמצא לצד 'הנכה' לעולם, פחות יותר. שהוא זה שעוזר לו ללכת, הוא לא כלי, אלא הוא הופך להיות חלק מהחיים של העוור, האם המטפל הופך להיות חלק מהחיים של המטופל, ולכן צריך להיות כאן מעבר למה שהוא נותן כלים, כי הנוכחות שלו היא נוכחות עצמאית ונחוצה? נכתב ממש ממש בצידו שלא לדבר על כך שדווקא היום יש הרבה מאד במקצוע שחולקים על הפסיכואלינזה, ומאמינים יותר בדרכים של התנהגות ( הבן שלי לומד את זה, אני ממש לא מתמצאת) אבל אני יודעת שיש הרבה ביקרות על כל החפירות האינסופיות במה שהיה, פתיחת פצעים, שלא פעם רק מורידים את איכות החיים, אבל לא זו הנקודה ולא בזה אני רוצה להתמקד, אבל אנא ממש לא להתמקד בנקודה הזו כי היא לא האישו ולא הפואנטה.

הי סנדיי, אין לזה תשובה אחת. אקדים ואומר שיש לך שאלות טובות אבל ראיה מאוד חד ממדית וקטגורית של 'או-או'. יש מטרות שונות בטיפול, תלוי במטופל, באבחנה שלו ובכוחות שלו, ויש שיטות טיפול שעושות שימוש בקשר ותפקידן למלא חסך (והן חשובות אכן, כמו חמצן לנשימה) ויש שיטות דיירקטיביות שנותנות 'כלים'. החכמה היא לאבחן נכון את הצרכים של האדם ולהתאים לו את הטיפול הנכון למטרותיו וצרכיו. אודי

18/05/2019 | 03:13 | מאת: אשדודי

בזמן האחרון גיליתי שאני כמעט ולא מצליח להרדם עם בגדים, בלי אני מצליח בשניה

19/05/2019 | 14:14 | מאת: חטוליתוש

אם אתה מצליח להרדם טוב יותר בלי בגדים מה הבעיה ?? אתה ישן עם משהי שהעירום שלך מפריע לה ? יש לך מגבלות כל שהן לישון כמו שנוח לך ?? הבן שלי למשל ישן אייך שנוח לו ואין לי מושג אייך... הוא סוגר את הדלת לכניסה לחדר ויש לו כל הפרטיות שהוא צריך כדי לישון אייך שהא לו... מה התנאים שלך לשינה כפי שנוח לך ?? מה המגבלות שיש ל ך ?? חטולית

שלום אשדודי, אז מה הבעיה עם זה? אם זה לא מפריע לאף אחד - תהנה מלישון ללא בגדים. אודי

שיתוף מלא והשענות על מטפל, לא נראה לכם שזה בא על חשבון משהו אחר??? הצורך לשיתוף הוא אנושי וקיים. לדעתי הוא בסיס לזוגיות אמיתית נכונה וטובה. נכון שישנם דברים ביחסים בין בני הזוג שאי אפשר לומר האחד לשני, כי אולי יפגע בזוגיות, אבל זה חלק קטן מכל מה שאנחנו רוצים לשתף, על רגשות, אמונות, כשלונות, אתגרים, הצלחות, תקוות, ייאוש, אינטאקציה עם אנשים. אנחנו אמורים לשתף כל אלו את בן הזוג שלנו, את מי שקרוב אלינו בחיי היום יום, יהיה זה מי שיהיה, אפילו אם לא בן זוג, אז חבר, ידיד, חברה, ידידה, נפש קרובה, מישהו שיש לנו קשר ורגש אליו בחיי היום יום. האם העשיה הזאת עם המטפלת והתלות במטפל כדי לשתף אותו בכל מה שקורה לנו, לא פוגעת במרקם היחסים עם מי שהיינו אמורים שיהיו לנו את הקשרים הקרובים הללו? האם זה לא איזה שהוא בִּמקום? משהו שקונים עם כסף במקום עם אהבה? אני לא מדברת על שיתוף בבעיות, שיתוף בשיקום כל מיני באגים, אני מדברת על שיתוף אנושי בכל מה שקורה לנו בחיים.

הי סנדיי, את מפספסת בגדול. אני מבין שאת אינך מבינה מהו טיפול ומה מטרתו ומבלבלת זאת עם שיחה חברית, טיפול במוסך או ביקור אצל רופא. טיפול נפשי זה משהו אחר שעושה שימוש בקשר הטיפולי שנוצר ככלי עבודה. זה לא חייב להתאים לכל אחד, אבל יש רבים שזה הדבר שהם זקוקים לו. כדאי לקבל ולכבד את הצורך הזה, לא כך? אודי

17/05/2019 | 11:55 | מאת: סנדיי

ינשופית – לא מכירה את הסיפור, לא מכירה את ההתלבטות קראתי את ההודעות שלך כאן בעמוד. הבנתי שיש לך חשש שמא אביך פגע בך. את לא יודעת את האמת, ואת מנסה לגלות את האמת. ינשופה – למה חשובה לך האמת? למה את מנסה לגלות אותה? מה היא תתן לך? מדוע לא תכתבי את הסטורי שלך עצמך כפי שאת רוצה אותi, למה האמת העובדתית, המשפטית כל כך חשובה לך? בואי נצעד ביחד איני יודעת אם אביך בחיים, איני ידעת בן כמה הוא. נאמר שהוא בחיים והוא בן חמישים. גילית את האמת – הוא פגע בך. ועכשיו מה? או קיי, הוא קבל גזר דין מוות, עם כדור אחד בראש איך זה בדיוק עזר לך??? איך זה עיצב את ההווה והעתיד שלך טוב יותר? הוא קבל מאסר עולם של ארבעים שנה בלי יכולת חנינה איך זה בדיוק עזר לך? כיצד החיים שלך טובים יותר בגלל שהוא נמק בכלא? נעשה הצדק, ואיך זה בדיוק עזר לך בחיים? לא יהיה לך יותר טוב אם תרפי מהריצה אחרי האמת של העבר, שכבר חלפה עם הרוח, ותתמקדי בהווה עם הפנים לעתיד, ומה מפריע לך ליצור את האמת שלך, ולהאמין בה, להאמין במה שיחזק אותך, שיתן לך קרקע מוצקה להמשיך לצעוד הלאה? למה לחטט בפצעים ורק להביא לדימום? הרי אין מה שקופץ מולך ומזכיר לך נשכחות, זה הרצון שלך הפנימי לדעת מה היה, כדי מה? כדי להמשיך בצורה מזוכיסטית להרוג לעצמך את ההווה ואת העתיד? אני מייעצת לך, הרפי, הרפי כמו עולל על כתפי מי שחזק ומחבק אותו ומשכיח ממנן את הכאב, הרפי. תני למי שמנהל את העולם להחזיר ולשלם לכל מי שעוול כלפיך, תאמיני לי יש צדק פואטי, יש צדק אמיתי, יש מי שיודע ורושם ומתעד ולא שוח מאום, ויש גמול ויש שכר ויש עונש, על הכל יביא במשפט אבל את - עזבי את גלימת השופט, תסתכלי על עצמך בחמלה וברצון להפיק את המיטב ממה שיש עכשיו. בני לך אמת של עצמך, ולא משנה עד כמה היא נושקת לאמת העובדתית, בני לך אמת שתעזור לך, בני אותה בעצמך, בעזרת הדמיון שלך, אל תתני לרדיפה אחרי עובדות כאלו ואחרות ידועות ולא ידועות מן העבר שיעלו מן התהום ויטביעו אותך. מה שהיה היה, את כאן ועכשיו, דבר אחד בטוח, את לא אשמה בכלום, אם כבר רק קורבן, אז אל תמשיכי להתעלל בעצמך, בני לך את מה שיש על אדנים של אמת שאת תצרי אותה. כן, תתפלאי, הרבה מההיסטוריה בנויה על פי איך שאנשים לאחר מכן בנו אותה, וואו! מדהים איך שאנשים שונים משחזרים את אותה היסטוריה בצורות אחרות, אז תעשי את אותו הדבר לעצמך. את תבני את העבר שלך, את ההיסטוריה שלך לא על פי עובדות אלו ואחרות, אלא על פי מה שיתן לך כוח ועוצמה לצלוח את החיים שגם כך אנחנו חיים במלחמת חיים תמידית. שבת שלום

19/05/2019 | 13:44 | מאת: ינשוף

סנדי יקרה תאמיני לי שנסיתי להתמקד בכאן ועכשיו וככל שנסיתי התנקתי עוד ועוד ועוד... החיפוש לאחר האמת היא לא כדי להאשים אף אחד אלה לעשות סדר בסיוטים שעוברים לי בראש ושלא נותנים לי מנוח... אין לי עוד מה להוסיף..

20/05/2019 | 02:43 | מאת: חטוליתוש

ינשופית אהובה עם אילו מסקנות חזרת מהנסיעה שלך ? הדברים כבר יותר ברורים לך עכשיו? מבינה שעדיין נשארת עם אןתם שאלות שהיו לך לפני הנסיעה שלך " הביתה " מה את מרכישה עכשיו אחרי ששום דבר לא נשתנה ממה שעבר ידעת ? נראה לי שאת צריכה מעכשיו יותר להאמין שמה שזכרת שזה מה שקרה כי לדעתי אם היו דברים אחרים או נוספים היו עולים לך מיד.... אגיד לך למה אני חושבת כך לפני שנים כשהייתי קטנה וגרתי רק עם אמא שלי ...כתבתי כאן לפני הרבה זמן על הערבי שרדף אחרי במעלה ההר ושהנעלים שלי התמלאו בחולות ואבנים קטנות...ככל שנסיתי להתמקד בזכרון אחרי כל כך הרבה שנים ..פתאום הרגשתי שאני מפספסת משהו...עשיתי הפסקה בכתיבה ודיברתי עם אחי שגר בחול וחשחזר איתי את מה שקרה... זה לא היה דימיון שלי זה היה אמיתי ...הוא אפילו צחק כי תארתי אותו את אחי הגדול כאלו שהיה כזה גיבור גדול שזרק על הערבי את האבנים... מה אני רוצה להגיד לך בזה..שלא בכל דבר צריך להטיל ספק ...אם זה רשום בזיכרון ...אומר דרשייני... לא ממצאים דברים כאלה מבינה יפה שלי !!! בהקשה אל תעני את עצמך כבר ...אץ מה שאימך לא מסוגלת או לא רוצה להשלים לך בפרטים ...כיום כבר מאוחר מידי ממנה נשארת רק את והכרונות שלך עם עצמך..ולא משנה כמה זמן עוד תשבי בתוך אותם רגשות כלום לא ישתנה...מבינב מתוקה ויקרה שלי אוהבת אותך

וואו! לא קראתי נכון את העלילה! חיפוש האמת זה רק אמצעי, לכאב אין סופי! השאלה אם להמשיך לחפש את האמת, או להניח הנחה ולהנסות להתמודד! כמה קשה לך! ממקום שאמור להיות הכי בטוח! קשה לחשוב, קשה לדבר, יכולה לנסות ולהעביר ארנגיות חיוביות ואולי תמצאי בהם את רצון החיים!

20/05/2019 | 15:13 | מאת: ינשוף

חטולית יקרה תודה על המילים הנבונות ומדוייקות.. כמו שאודי כבר אמר בבוא הזמן אדע את האמת.... או שכן או שלא.... האמת היא התעייפתי מהחיפושים... עדיין לא קל לי.. שוב תודה רבה חטולית

16/05/2019 | 18:03 | מאת: קפה

אני מטופל אצל מטפל כשנה והקשר הטיפולי בנינו ידע עליות ומורדות, קשיים וגם ימים טובים ובפגישה האחרונה קרו מספר דברים שגורמים לי לתהות בנוגע למטפל ולתהליך הטיפולי. לאחר בקשה שלי למטפל לקבל ממנו חיבוק, הוא נענה לבקשתי ולאחר מכן התברר לי כי מבחינתו הדבר לא נכון ולא מתאים. יתכן כי התגובה שלי לחיבוק הוכיחה לו את הכמיהה הגדולה שלי והצביעה על החסך לאורך השנים. הוא גם ציין בעצמו כי כנראה יש כאן חסך שלעולם לא יתמלא דרכו, לא בדרך של חיבוק וכי זה לא נכון. אני לא מבין מדוע זה לא נכון, אם זה משרת אותי בתהליך ואני ממלא את הבור הזה, לפחות במעט ולא מעורר שוב את טראומות העבר. תודה מראש.

20/05/2019 | 03:01 | מאת: חטוליתוש

היי קפה באמת סוגיה מורכבת אני טופלתי אצל 3 מטפלות במשך כמה שנים ולא ביקשתי מעולם חיבוק מאף אחת מהן..דווקא המטפלת הראשונה כן היתה נותנת חיבוק לחיזוק ולא היה מפריע לא לי ולא לה... מן הסתם שלא לכל מטפל מתאים לתת חיבוק גם אם המטןפל זקוק לחיבוק במיוחד כדי למלא אצל מטופל את הצורך שחסר לו מהבית ...מהחיים לפני שהגיע..לא מתאים כי הוא ואתה לא קרובי משפחה... ויכול גם להיות שהוא לא הטיפוס המחבק..שגם עלול אולי להתפרש בצורה לא נכונה מצידו.. אז כן הוא מבין את החסך והצורך שלך אך לא נמצא שם כדי למלא חסך הזה וזה לא פוסל אותו כמטפל לכל מטפל יש את הדרך שלו בטיפול לגבי כל אחד מהמטופלים שלו מקווה שנצלחתי להבהיר את הנקודה הזו חטולית

שלום קפה, אם זה לא נכון ולא מתאים מבחינתו - זה כנראה לא נכון לטיפול, כי הרי שניכם שם. הייתי מציע לראות בזה חומר טיפולי ולשוחח על כך. אודי

21/05/2019 | 13:04 | מאת: קפה

היי אודי, תודה על התגובה. אני מבין שזה לא נכון וגם לא חושב שצריך לפרק את הקשר ואת התהליך הטיפולי. עם זאת, כשהגעתי השבוע לפגישה אצל הפסיכולוג, הוא רק שאל איך אני מרגיש עם זה וכמובן שתיארתי את הרגשות של הכעס והאכזבה. לאחר מכן, המשכנו לדבר על דברים אחרים ונראה כי גם הוא כמוני לא מסוגל לפתוח את הנושא ולדון עליו. זו לא הפעם הראשונה שיש חוסר התאמה בנינו ואז רק נאמרות כמה מילים וממשיכים קדימה כאילו כלום. האם עליי להתעקש ולפתוח את זה מולו או להשאיר את העניין כמו שהוא? דרך אגב, הוא טוען שאולי עוד נפגוש את הנושא הזה בהזדמנות אחרת אבל אני לא באמת מבין את הכוונה ואם זה אומר שפשוט לא לדבר על זה מעבר למה שכבר נאמר.

21/05/2019 | 13:05 | מאת: קפה

אני מניח שזה באמת תלוי באופי המטפל ובאופי הטיפול גם יחד. עם זאת, אני מתאר לעצמי שאאלץ להסתפק באמפתיה האינסופית, התמיכה ואהבה המילולית בלבד על מנת להתקדם בטיפול. תודה לך.

זאת לא הייתה הכוונה.. נפגעתי מאוד מהתשובה שלך. ועדיין לא הבנתי מדוע בחרת להסביר לי על המחלה בצורה כזו? ומדוע כתבת שאין לקנא?כאילו שאמרתי שאני מקנאה בזה... מצטערת שלא מבינה את כוונותיך...או קוראת אחרת. סביר להניח שגם לא תענה לי ממש... מילא. סליחה שנשמע לך לא מכבד או תוקפני כי ממש לא התכוונתי. זה בא ממקום פגוע וכואב.

הי מיכל, ההסבר לכך פשוט: פנית בכותרת לא רק אלי. תשובתי ריפררה לסנדיי, שאמרה שמקנאה בזה. אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים לחופשת סוף השבוע מוקדמת מהרגיל בשל יציאתי לכנס ההיפנוזה השנתי. נשוב וניפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי

15/05/2019 | 20:13 | מאת: חטוליתוש

סע לשלום ותחזור לשלום

הי חטולית, תודה! אודי

15/05/2019 | 16:25 | מאת: סנדיי

אבל כן, סנדיי נשמע יותר טוב, זה נשמע כמו\ סנדי שתמיד אהבתי אז בינתיים נשאר עם סנדי שלום לכולם וברוכים הבאים

הי סנדיי, קיבלנו. רבל בלי להחליף... אודי

15/05/2019 | 13:00 | מאת: NOT_FOUND

שלום אני בת 37 נשואה + 2. יש לי חשש שבילדותי עברתי תקיפה מינית , אך אין לי זיכרון של האירוע. אני סובלת מחרדות וסבלתי גם מדיכאון לאחר לידה, מטופלת בכדורים. בהטבה חלקית. האם באמצעות היפנוזה יש אפשרות להעלות זיכרון מודחק? תודה

שלום לך, יש אפשרות להעלות זיכרון מודחק, אולם לא נוכל להיות בטוחים ב-100% באמיתותו של זיכרון כזה, כך שזה יעיל ככלי טיפולי, לא ככלי משפטי. אודי

17/05/2019 | 11:57 | מאת: סנדיי

ראי את ההודעה שלי לינשוף. לדעתי, במקום לנבור בפח הזבל של העבר כדי לדלות משם דברים שיהרסו לנו את החיים, עדיף להוציא מן הזבל דברים שיכולים למחזר אותם ולהתעשר מהם, להיות עם הפנים קדימה

15/05/2019 | 10:05 | מאת: סוריקטה

הי כולם, דרישת שלום - הלב מבקש לשלוח מילים ולסייע. יש לי המון מה לומר בהקשר לאנורקסיה, לחלקים הנרקיסיסטיים ההרסנים הקשורים אליה, לאומניפוטנטיות, לחמדנות. ליתמות. להגדרה עצמית. ל'סינרגיה' בין כיוונים מנוגדים, לכאורה, שלעתים נובעים מאותו מקור, ולכן השילוב במציאות עשוי לעבוד אפילו הפוך מזה שנצפה בניסוי בחולדות. אעיר, כי אני אדם שעובד המון גם עם בעלי חיים, והם פעמים רבות מצליחים להתחבר לחיים דרכי. אך עד גבול מסוים. מכירה מעט עניינים טכניים והייתי חפצה לסייע גם כאן, אך אעצור מתוך כוונה לא להתערב בדיון המשך. אתבונן, אולי, מעת לעת, ואתן לחדש פה להתהוות. אצלי - הקטנתי משמעותית נפח וירטואלי אל מול מציאות. כחברה בקבוצות ירוקות וקיימות (ווצאפ ופייס) יצרתי קשר של פרט מול פרט. קשר טלפוני ומפגש אמיתי. לא תהיה איזו חברות-על מכל זה, אבל בקטנה. מרבה במפגשים אנושיים עם קשר עין ומגע והקשבה ובתוך ציר הזמן. בהתאם לתחושותיי. אולי כמו מי שרק לומדת להתחיל לאכול להשתמש בטוב שבאוכל, ולהפריש את הרע. כדרך הבריאות. ערכתי לי רשימה של מה השתנה אצלי לטובה מאז שהתחלתי את דרכי פה ועד היום. מה התחדש בכל התקופה הזו. בתקציר - בית. תכולה. עבודה. זכויות. תקשורת. דרישת שלום. חלק מעוד פרידה שלי, אוויר. סוריקטה

15/05/2019 | 17:26 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, הייתי רוצה לומר לך שתלכי עם הלב, אבל מבינה את הבחירה שלך. מאחלת לך שהאחיזה בעולם הלא וירטואלי תתחזק ותמלא אותך. שלך שירה

הי סוריקטה, שמח לקרוא על ההתפתחויות הטובות! אודי

17/05/2019 | 09:17 | מאת: סוריקטה

הי שירה, ואולי הבור לעולם לא יתמלא, אלא תמיד באופן חלקי מידי מידי מידי. ואולי, אולי זה עדיף לעתים על מקומות שנלך איתם כל כך עוצמתי בשירות דחף המוות. בעיקר מעגליים סגורים. אולי. ואודי, ראיתי כמה השתדלת עבורי לפני החופש. ראיתי. קשה וכואב באופן עד כדי בלתי נישא. יד, סוריקטה

15/05/2019 | 09:53 | מאת: .במבי פצוע..

אודי..??? אתה יודע ?? כשאני קוראת את ההודעות של שירה לגבי המטפל שלה שנסע לחו"ל למליון זמן.. משהו בלב של רופא.. משהו נהיה משותק בנשמה... ..אודי.. אם אמא צביה תעשה לי פעם משהו כזה אני.... אני... אני ?????? לא יודעת... לא עולה לי בראש כלום... ... וואו.. משתק מפחד... בשבוע שעבר נפגשנו רק בראשון,שני ושלישי (בד"כ,בשלישי אנחנו לא נפגשות אבל בגלל יום הזכרון ו העצמאות נפגשנו בשלישי) ואז..דממת אלחוט עד ראשון... אודי, אין לך מושג מה זה היה.. בתחילה עדיין ספרתי ימים, שעות,שניות עד שנגמרה הספירה ונהיה כזה כלום.. כמו רובוט... מאוד דומה למה ששירה מתארת... אודי.. נראה לי שגם לגביך אם תעזוב.. לא יודעת....????? וואו.. אודי... אולי הפורום מסוכן??? אולי להקשר לאנשים מסוכן??? ???

הי במבי, להיקשר זה להסתכן, בהחלט. אבל יש דברים רבים שלא נגיע אליהם ולא נצליח מבלי העזה ולקיחת סיכון מחושב. אין לדעת בסיכונים... אבל אני מקווה שהסיכון 'שווה'. אודי

15/05/2019 | 07:05 | מאת: שירה2017

אודי, קשה לי מאוד עם ההיעדר של המטפל. אמנם אנחנו מקיימים שיחות בסקייפ אבל זה לא אותו הדבר. התקשורת מקרטעת כי הוא נמצא במקום עם קליטה לא ממש טובה ולי זה מרגיש מוזר, כמו להכניס את הטיפול הביתה. אני מרגישה שקפאתי, אמנם הבחוץ מתפקד ללא רבב אבל הכל רובוטי ושום דבר לא זז. אני מרגישה עצובה ומדוכאת, נטולת חיים וחיות ובכל יום מרגישה את הקושי, להתחיל את היום, להיות. הזמן דוהר מולי, אני לא מתקדמת והאמת היא שאני מיואשת מחוסר היכולת לצאת מהמצב, למרות העבודה הטיפולית ולמרות הרצון שהיה לי והנחישות, לא לוותר ולמצוא איך להציל את עצמי. אני אדם די סגור ולכן, כדי לשמור על עצמי ועל הסוד אני מסתגרת ונמנעת מרב האינטראקציות החברתיות וגם מתקשה לבקש לעצמי עזרה חלופית בזמן העדרו של המטפל. במקום לבקש עזרה, אני מהדקת את הקליפה והתפקוד החיצוני, מתישה את עצמי ומרחיקה והודפת את הפנים. ואולי בגלל זה הוא משתולל ורוצה לצאת החוצה, צורח ובוכה וגוזל ממני כל כך הרבה אנרגיות. מתיש.לםעמים אני כועסת על עצמי שאני לא רוצה לצאת מזה, שאני עושה בכוונה ומה בכלל הסיפור שלי. תודה, שירה

15/05/2019 | 09:37 | מאת: .במבי פצוע..

...שירה יקרה!!! ...אין לי כל כך מילים לומר לך... בטח לא מילים מנחמות.. אז למה אני בכלל כותבת לך ??? .... אני חושבת שאין לי על זה תשובה.. גם לא לעצמי... ... וואו... שירה... האמת היא שאני כל כך מבינה אותך.. ... לא מצליחה להבין איך?? מה??? מה עושים במקרה כזה?? המטפל נוסע כך למליון זמן...??? וואו... תשמעי שירה.. אני חושבת שאולי הוא נאלץ,היה חייב לנסוע.. ועושה את הטוב ביותר שיכול לאור הנסיבות הקיימות... .. וואו...שירה... את יודעת? בשבוע שעבר לא נפגשתי עם אמא צביה מרביעי עד ראשון (בגלל יום הזכרון, העצמאות וכ') .. וואו..זה היה מטורף... בראשון כבר לא היה לי מרגיש בלב... מזכיר את מה שאת מתארת... מרגיש לי רצון להניח על הלב שלך תחבושת .. שיכאב קצת פחות.. מרגיש לי רצון לתת לך יד.. איתך,במבי

15/05/2019 | 11:28 | מאת: חטוליתוש

שירה אהובה לפעמים יש מצבים שאנחנו לא מסוגלים לעשות את מה שנדרש מאיתנו כמו שקורה לך עכשיו... החסרון של המטפל מורגש מאוד אין ספק ששום דבר לא מרגיש כמו שיחה פרטנית... יקח לו עוד הרבה זמן לחזור ?? אולי את יכולה להתכתב איתו במקום לדבר בסקאיפ כך תוכלי לקרא שוב ושוב את המילים ויתן יותר כוח להמתין ?? אהובה שאת ...אולי את באמת צריכה לבקש עזרה חלופית רק כדי לעזור לעצמך לא להיות לבד מאמינה שיקל... תחשבי על זה כמעין גלגל הצלה שיתן לך פסק זמן עד שהמטפל יחזור לא תיהי בכאלה הרגשות קשות ...אפילו רק לפרק זמן...קצר..מקווה.. לא פלא שאת מותשת ... תחשבי על זה.. אוהבת אותך

15/05/2019 | 13:28 | מאת: שירה2017

מתוקה את במבי... זה כואב כמו נטישה קשה זה מרגיש בלתי אפשרי משבוע לשבוע עוד נשימה ארוכה ועוד אחת... וזה נכון גם לגבי כמה ימי העדרות. בפנים זה כמו תינוק נטוש צורח עד שמבין שאיש לא יבוא לאסוף אותו וחדל מהבכי. כמו מוות. הלוואי יכולתי להיות מטופלת יותר, כל יום אפילו, כדי לקבל תחושה של רצף, כדי לעבות שורשים... אוףףף תודה במבי אהובה, לוקחת את ידך המושטת. שירה

תודה חטולית יקרה על המילים החמות והדואגות. שלך שירה

הי שירה, ההיעדר בהחלט קשה, אבל יפה בעיני הניסיון לאפשר תקשורת - גם אם מקרטעת. ובאופן דומה - יש לראות ולחזק את אותם חלקים המבקשים לתקשר ולבקש עזרה. אודי

17/05/2019 | 12:00 | מאת: סנדיי

אולי שירה כי את משדרת כל הזמן שהכל בסדר קשה מאד לצאת מתוך התפקיד הזה, לובשים אותו הרבה זמן, ומרגיש, כאילו אם לא נשדר מושלמות אז הכל יתמוטט. האמת? שברגע שאת תגלי את החולשה שלך מעט החוצה תראי איך שאחרים אף אף הם יגלו את החולשות שלהם. הסביבה היא מראָה שלנו, אם אנחנו כל הזמן מנסים לשקף עוצמה אף אחד לא מעיז להראות את החולשות שלו אלא אם כן הוא רוצה את עזרתנו ) כאשר נראה ונבין שאנחנו אנושיים עם חולשות, להפך, לא יעריכו אותך פחות, יראו אותך יותר אנושית. מבינה כל כך את הנראות המושלמת הזה,

הבנת מדבריי שזה בסדר אנורקסיה??? ושאני מקנאה באנורקסיה?? בחיי שלפעמים אני פשוט לא מבינה אותך!!!!! אני כל חיי סבלתי מהשמנת יתר והבנתי רק בטיפול שגם לי לדאבוני סוג של הפרעת אכילה אמנם הפוך אבל בעייתית מאוד......אבל מפה ועד להסכים עם מנדיי ולקנא?????? כתבת לי כאילו ענית למנדיי לא לי!!!!!! ממש חבל. תסביר לה את זה!!! מעליב משהו....אני באתי עם זה שאני מנסה להבין אחרות בהרגשה שונה במקום לתקוף ולכעוס.... ואתה נכנס בי. ...חבל.

מיכלי אהובה אני חושבת שאת טועה לגבי הפרוש שלך את התגובה של אודי...את יודעת שגם אני תמיד כמעט נוטה לקריאה הרשונה שלי לא להבין...לא חדש נכון אני חושבת שאודי התכוון לומר שזו מחלה קשה ושאין מה לקנא במחלה הזו..ולא שאת מקנאה ... לפחות כך הבנתי..כי זה מקום שאין בו שליטה וחוסר בחירה וזה מה שעושה את המחלה מסכנת חיים... מקווה שהבנתי נכון.. גם לי קרה שלא הבנתי את מה שכתב את זוכרת..?? כמו שהוא אומר שיש לפעמים דברים שאפשר להבין אותם ביותר מדרך אחת ....ולא חושבת שהתכוון להכנס בך.... אוהבת אותך חטולית

אני יודעת אודי שאתה בוחר מילים. כך שלא סתם כתבת את זה כתשובה להודעה שלי. מוכן להסביר למה? אני יודעת טוב מאוד מה זו אנורקסיה ואין צורך ללמד אותי עליה. תודה. אני דווקא חושבת שאתה זה שלא הבנת אותי הפעם. אני באתי ממקום אחר מתמיד, מקום טוב שמנסה אחרת...והפכת אותי ללא מבינה ומטומטמת...כן זה שלי ההרגשה של המטומטמת..

הי מיכל, צר לי אם נפגעת מהודעתי. לא לזה התכוונתי. אומר רק שאפשר לקרוא אותה גם באופנים אחרים (חטולית הראתה לך אפשרות כזו). אגב, צרם לי מאוד הטון התוקפני בהודעה שלך (השניה). זה היה לא מכבד ומיותר מבחינתי. אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע. נשוב וניפגש ברביעי - ליום אחד - כי בחמישי אני יוצא לכנס. לאחר מכן נחזור וניפגש כרגיל בראשון במהלך השבוע, ואז, בשבוע הבא הבא אצא לכנס נוסף ואעדר כל השבוע. אעדכן כמובן, שמרו על עצמכם, אודי

13/05/2019 | 17:32 | מאת: ינשוף

חזרתי לארץ בה גדלתי... לאותה בית בה גדלתי.... כל החששות וספקות חזרו.. אני מרגישה שאני לא שפויה שכל מה שאני "חושבת" שאני זוכרת- וטראומות וכו' לא באמת קרו מחפשת הוכחות ואין... באופן " הגיוני" שום דבר לא מסתדר לי.. הזכרונות לא מרגישות לי אמיתיות... אודי- אני יודעת שכתבת לי מספר פעמים שחשוב לתת לספקות מקום. נתתי להם הרבה מקום.... הרבה... ואני לרוב שם... אולי באמת שום דבר לא קרה ויש לי פשןט דמיון מפותח. אני כל כך מבולבלת ובאי שקט. אני לא מוצאת את התשובות.. המטפלת תמיד אומרת לי לסמוך על עצמי.. אבל אני לא... אני עם חרדות ..הרבה חרדות כאן ולא מצליחה לישון אפילו שניה אחת.. באתי לבקר את אימא שיש אלצהיימר ומדרדרת... ההמשפט הראשון שהיא אמרה לי היתה" ואוו- חשבתי שאת נשואה לאבא!" אתה חושב שאי פעם אדע את האמת? או שאצטרך למות כדי לדעת?? פוחדת לחזור לטיפול כאשר אחזור לארץ ולתת מקום ויותר ויותר שקרים.... אני מוטרדת... אני כל כך מוטרדת ופוחדת להענש...

13/05/2019 | 22:01 | מאת: חטוליתוש

ינשופית אהובה מרגיש לך כל כך המון דברים קשים.. ואם תמותי חס וחלילה כן תדעי את מה שאת מחפשת ?? באמת לא הבנתי את זה מתוקה שלי המון פעמים אמרתי לך שאני לא מאמינה שאפשר להמציא דברים כאלה מתוך נסיון אישי שלי. והקטנים...מה הם עושים שם אם לא רק לזכור את כל מה,שעבר עליך ?? נכון אולי להאמין שהמצאת הכל ?? בשביל מה ?? מה היית מרוויחה מזה ?? שנים של סבל וטיפולים בלי סוף?? טוב ..אז יש ספקות...ואודי אמר לך לתת להם מקום נכון אבל מאיזו סיבה ?? אני עדיין מאמינה שאת לא ממציאה !! אוהבת אותך מתוקה

הי ינשוף, זה בדרך כלל כך, מרגיש לא אמיתי ו'משוגע'. זה לא אומר כלום. הרגש הוא נקודת מוצא טובה פעמים רבות: החרדה, הספק... אפילו השיכחה האלצהיימרית של אמא כאילו מתכתבת עם המצוקה שלך. אני מקווה שתדעי בבוא הזמן את האמת. אודי

13/05/2019 | 07:59 | מאת: מכל

הבנתי בערך למה התכוונת. כתבת ארוך וקצת מייגע בשבילי אבל בשורה התחתונה הרעיון הוא ללמוד אחד מהשני. אבל זה לא עובד כך. כי אנורקסיה או הפרעות אכילה הן הפרעות,! הן לא דבר שניתן ללמוד ולצמוח ממנו.... ואודי...הבנתי למה שהתכוונת לתת במה....ו...דווקא ממש ניסיתי להבין. והפעם לא מעצבן אותי מה שמנדיי כתבה או מקומם..פשוט קוראת. מנסה להבין...ומותר להביע דעה. מעניין השינוי המרענן😁

13/05/2019 | 22:06 | מאת: חטוליתוש

מיכלי מאמי שמחה שהגעת למסכנה הזו הרגשתי שאת כל הזמן לחוצה... וצודקת מאוד בענין האנורקסיה מחלה מחרידה אין ספק !! לא יכולה לכתוב הרבה כי שוב יש לי הפרעות בראיה אוהבת אותך

הי מיכל, בהפרעות מסוג זה יש את מרכיב חוסר הבחירה וחוסר השליטה, ולכן לא בטוח שיש במה לקנא. אלו גם הפרעות מסוכנות מאוד, וגורמות לסבל בל יתואר. אבל אני רואה שמיטיבים להבהיר את הדברים, וזה יפה בעיני. אודי

12/05/2019 | 22:41 | מאת: שירה2017

סליחה על מה שכתבתי לא מרגיש לי נוח עם זה בכלל. לא הייתי צריכה לענות ככה לסנדיי. לא יודעת מה יכולתי לומר או איך לענות לשאלה שלה. אולי רק הטון שם ציני ולא מתאים. אבל השאלה שלה... הרגשתי שבאמת אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אולי זה היה יותר מדי בשבילי והתחבר למקומות קשים של הכרה בבעיה והאותנטיות שלה.

שירה יקרה, אני דווקא חושבת שהתשובה שלך הייתה ממש במקום!!!! ממקום חזק ויכול!!!! שמחתי שענית כך ! זה מראה על הרבה כוחות!!! את בסדר. מיכל.

13/05/2019 | 17:34 | מאת: שירה2017

תודה מיכל :)

13/05/2019 | 20:16 | מאת: מנדיי

את הבהרת את עצמך ממש נפלא. אני רואה גם במצב הזה שלך שיש בך המון תעצומות נפש, משהו מאד עוצמתי. נכון שהדרייב הוא משהו חולני, שחייבים לטפל בו, אבל למעשה, המקום שאת נמצאת בו, הוא מקום עם הרבה מאד עוצמה, עם יכולת של הנפש לגבור על דרישות פיזיות, הגוף יש לו דרישות, והוא לא מוותר בקלות ואת גוברת עליו, בצורה מוגזמת, בצורה מסוכנת, אבל השורה התחתונה היא שאת מאד עוצתית, ואני דווקא חושבת שצריכים להסתכל על זה מהמקום הזה. אני לא אומרת שאת לא צריכה לעוף מהר לטיפול, כדי שלא יקרה משהו נוראי, ויכול לקרות משהו נוראי, דווקא כי מדובר במשהו עוצמתי. כל עוצמה יש בה שני צדדים. תחשבי על מכונית מאד עוצמתית שנוסעת על 200 קמ"ש, כאשר היא עושה תאונה היא הרבה יותר מתרסקת ממכונית חבוטה זולה שנוסעת במהירות של 60 קמ"ש. דווקא העוצמה הזו יכולה להרוס מאד. היכולת הללו שאינן מווסתים נכון, יכולים להביא הרס. אז צריכים טיפול. נקודה אבל וכאן בא האבל הגדול, צריכים להכיר ביכולת העוצמתית הזו שיש לך, צריכים להבין שזה לא רק חולשה זה עוצמה, והשאלה איך מווסתים את העוצמה הזו למקום חיובי, למקום שבונה ולא הורס. כמו כוח של פצצת אטום שיכול להרוס את העולם, אבל יכול להביא אין ספור דברים חיוביים, ודברים נפלאים ונשגבים התגלו כאשר גילו את היכולות הללו, ובכלל המטרה מלכתחילה הייתה עבור דברים חיובים. ומה את חושבת, איך לא? בסוף אני חייבת גם להיכנס לתמונה, אני מכניסה את עצמי לנושא הזה, וזה מה שבקשתי ממך, תני לי טיפים, איך, בר מינן, איך מתגברים על הצורך של הגוף עם יכולות נפשיות, איך אפשר לעשות את זה עם כוחות שיביאו לחיוב. כי הגוף הוא דורש, ואני מבקשת לדעת איך להתגבר, וביננו אמרת כמה דברים נכונים במה שכתבת, למרות שכתבת בציניות, לקחתי אותם כפשוטם, גם המילה 'הטהרות' יכולים לפרשן אותה בצורה חיובית, במשורה ובדרך נכונה.

13/05/2019 | 22:13 | מאת: חטוליתוש

הגבת להודעה כמו שהרגיש לך הכי נכון לך כי זו את... וכל מה שעברת ..מה שהביא אותך... נכון שאנורקסיה מסוכנת כבר כתבתי לך למטה אני רק מקווה בכל ליבי שתפעלי בענין לטובתך האישית ..זה הכי חשוב מבינה אוהבת אותך

הי שירה, כמו שכתבו לך - גם אני חושב שטוב כתבת וטוב שכתבת. אודי

אודי, שבוע שעבר ביטלתי בגלל משהו רפואי..פתאום השבוע נאלצתי שוב לבטל ולא הצלחנו למצוא זמן אחר..כך שאחכה עוד ...2 פגישות. והפסקתי לשלוח לה בין הפגישות הודעות...כבר אין את זה. שמתי לב שאני יכולה להתמודד ולא צריכה כבר לשתף בכל....אבל מה עוד?? שמתי לב שכשאני חושבת פתאום עליה או על משהו שרוצה לומר כשנפגש או שחסר לי דיבור כזה איתה..אני מרגישה כמו שחסר לי אוויר לנשימה. כלומר אני נושמת עמוק ומחכה...ממש כך.. למרות שבהחלט יכולה להתמודד עם דברים שקןרים גם בלי לשתף אותה ובכל זאת. השיתוף איתה כל כך חסר כמו אוויר לנשימה...תרתי משמע.. מוזר.... לא קל לי לחכות...זה לא רק הגעגוע. זה ההרגשה הזו...קצת מועקה אבל אני בסדר.. לא משהו מיוחד שחייבת לשתף...לא יודעת....האם נשמע לך הגיוני? כאילו צריכה לנשום עמוק כשחושבת עליה ואז להמשיך הלאה... (בנוסף פעם ראשונה שקניתי לה משהו שחשבתי שיתאים לקליניקה ובמחשבה שניה הבנו שתינו שלא יתאים..בפגישה אחרי היא אמרה שהחליפה את המתנה...מוזר לי. פעם ראשונה שהחליפה מתנה שקניתי לה. עוד אוויר שחסר לי לנשימה קצת....אבל מבינה למה החליפה. סתם באסה. )

מיכלי מאמי לי זה נשמע מאוד הגיוני ...המקום הזה שאומר אולי..אני לא כל כך תלויה בה אני כן יכולה גם לבד... וההתמודדות הזו עם ה..לבד אולי מרגיש לך חוסר אוויר... כך נראה לי לפחות אוהבת אותך

הי מיכל, נשמע לי מאוד מאוד הגיוני... בעיני, יש משהו יפה ביכולת שלה להגיד מה מתאים לה ולא להשאיר משהו בגלל שאולי לא נעים לה ממך. אפשר להשתמש בזה כמודלינג... אודי

שלום, אני נשואה מזה 12 שנה לבעל חביב עם ארבעה ילדים מתוקים. לפני 4 שנים בעלי אובחן כלוקה בתסמונת אותלו.עברתי שנה של תופת ואבל כשכל הסובבים אותי כולל משפחתו שלו מפצירים בי להתגרש ממנו.לא רציתי להרפות ממנו בשל מצבו הנפשי.ממש פחדתי שישלח יד בנפשו.נשארתי איתו למרות הסבל הרב שעברתי.הוכרחתי לעבור פוליגרף-בשיתוף עם הפסיכיאטר שלו החלטתי לעבור את הפוליגרף (מעשה משפיל ומכאיב לכשעצמו) בתנאי שבעלי יאות לקבל טיפול תרופתי.בעלי לקח תקופה ממש קצרה כדורים ואחכ פשוט סירב.לאחר חודשים ספורים הכל נעלם כלא היה והוא שב למסלולו. אני בצומת דרכים כעת וחושבת רבות על גירושין ממנו.אני חוששת שאולי נשארו בו משקעים כלפיי וזו שאלה מספר אחת.האם נוצרים משקעים?(בכל זאת, הוא שנא אותי שנאה עזה באותה תקופה כשהוא חשב שבגדתי בו).שאלה שניה- האם התסמונת אכן נעלמה?? היתכן בלי שום טיפול תרופתי ראוי? בכל מקרה- מאז ,יחסינו התדרדרו, והנה עכשיו מכרסמים בי עצמי חששות שאולי הוא זה שבוגד בי ובכלל שהוא כבר מזמן לא אוהב(נעלם לשעות רבות בלי להסביר, אין בינינו יחסים אינטימיים יותר כבר קרוב לשלושה חודשים, הוא מתרחק ממני וכן הלאה) אני ממש סובלת.בוכה בלי סוף.או במילים אחרות בדיכאון. אודה לתשובה:-)

שלום דפנה, ללא קשר לתסמונת - את מתארת הדרדרות של היחסים כעת וספקות שלך. כדאי לברר את רגשותייך שלך, אני ממליץ על הסתייעות באיש או אשת מקצוע, קודם כל - כדי לטפל בתחושת הדיכאון. אחר כך אפשר לחשוב על התערבות או טיפול זוגי כדי לברר מה עושים וכיצד עם הקשר הזוגי. אודי

09/05/2019 | 23:56 | מאת: ינשוף

האמת היא שככל שהזמן עובר אני מרגישה פחות ופחות את ה"יחד". אולי באמת שכאן יש אשליה של "יחד". לא יודעת איך להרגיש את היחד ושייכת. זה מאוד משקף מה שקורה לי בחיים האישיים שלי. כמה שאני מנסה אני כמעט ותמיד לא מרגישה שייכת. אני מרגישה מנותקת מאחרים וגם מעצמי ועצוב לי על כך מאוד. אולי אני גם מרחיקה אחרים בגלל הפחד מקרבה ועל הצורך להגן על עצמי. והאמת היא שלמרות שאני רוצה את היחד אני גם לא. האמת היא שהכי אני מחכה למילים שלך אודי. מחפשת דמות סמכות יציב ומבין וגם שנותן לי תובנות להבין מה שעובר עלי. אולי אני נעזרת בך וזו לא מטרת הפורום... אולי מטרת הפורום הוא לאפשר את היחד...אז אולי באמת זא לא המקום שלי... אני יודעת שכתבתי דברים מנוגדים. לרצות ולא לרצות... האמת היא כואב לי מדי כרגע להיות מנותקת כאן.. אני מרגישה שכל אחד כולל אני ואולי אני בעיקר הוא חלק נפרד מהחלקים(בנות) אחרים/ אחרות...

13/05/2019 | 06:15 | מאת: מכל

מבינה מה שאת אומרת..אנחנו כאן. המוזר, השונה והמפחד מקרבה ;) כלנו באותה הסירה. והנה לך יחד.

הי ינשוף, הניגוד הזה הוא חלק מהסיפור. זה נראה לי מאוד הגיוני שמבקשים את תשומת הלב והיחס שלי, ונראה לי גם מאוד הגיוני שמבקשים גם יחס מאחרים. גם הגיוני לפחד מזה, בעיקר אם נפגענו בעבר. וזה בסדר, בעיקר כשאת אומרת שזה משקף תהליכים דומים מהחיים האמיתיים. אודי

כתבתי משהו לשירה, קבלתי תגובות, ולכן חושבת שזו הזדמנות נהדרת להמחיש את מה שאני חושבת בגדול, וגם ספציפית כאן בפורום, כאשר אני נותנת תגובה בו במקום. כל מה שאכתוב הפרטים אמיתיים לחלוטין, עד הקטן שבהם, אבל השמות בדויים. אנורקסיה – מחלה נוראית. שני מקרים שאני מכירה באופן אישי. בת כתתי, חברה, יפהפיה בצורה לא רגילה, מוצלחת, חכמה ומוכשרת, מין נסיכה של פעם בדור, שאין בחור שראה אותה ולא רצה אותה לאשתו. ואין מי שהיה בנוכחותה ולא הרגיש נחות, היא הייתה ממש נסיכה בכל המובנים. התחתנה עם בעל גם כן מוצלח, ונולדו להם 5 ילדים. השניה הייתה בצלמה ובדמותה של האם, במיוחד יפה ומוצלחת, ואז בגיל 15 היא החליטה שהיא שמנה מדי! לא יודעת מה היה ה BMI שלה, אבל היא הייתה בערך גובה 175-170 ס"מ ומתארת לעצמי ששקלה משהו כמו 55-60. בתחילה הדיאטה עוררה חיוכים, אבל לאט לאט זה נהיה רציני, היא הרעיבה את עצמה, עד שאושפזה, גם כאשר שקלה 35 קילו, ונראתה כמו ניצולי המחנות, טענה שהיא שמנה מדי. מי לא הגיע כדי להשפיע עליה, כל המי ומי, אבל היא בשלה, היא שמנה מדי. הסוף היה נוראי, היא נפטרה (לא מבינה איך נפטרים בבית חולים מזה, איך זה שהם לא מזינים אותם????), זו הייתה טראומה נוראית לכולנו שהכרנו אותם, לראות את הפרח הזה קמל כתוצאה מאילוזיה נוראית שכזו. כשהייתי שם לבקר, ראיתי עוד כמה שלדים שכאלו, זה היה נורא. הפעם השניה, שהיא עדיין לא הסתיימה זו אמא של ידידה. אשה מבוגרת, שהייתה מאד פעילה והפכה לחצי סיעודית ומאה אחוז משותקת. היא צלולה אבל מדי פעם היא שוכחת זמנים וחוזרת לעבר, ואז היא כועסת על מישהו או משהו, שלא ידוע בדיוק על מה, והיא שניזונה כבר שנים רק מאינשור, מתחילה לעשות 'הפגנות' ולא מוכנה להכניס כלום לפה. לא עוזר כלום, היא עושה בדווקא, הידידה שלי וכל הילדים נכנסים להיסטריה, את הנוזלים שמכניסים לה היא זורקת, וחולפים כמה ימים לפעמים 2 לפעמים 3 והיא מקסימום מכניסה אינשור אחד', הפרצוף שלה נהיה כמו למון סחוט אחרי 4 ימים בשמש, ואז זה חולף, והיא חוזרת לאכול, והידידה שלי כל הזמן בפוביה, מה יהיה כשהיא מרעיבה את עצמה. לא פעם אני שם מנסה לעזור, ורואה את המצב שמכניס נורא נורא ללחץ. לרגע לא עולה בדעתי לרצות להיות חולה במחלה זו... אבל... וכאן מגיע האבל הגדול. אני לפעמים אוהבת לראות דברים מחוץ לקופסה, לראות בגדול, זה גם יכול להועיל וגם יכול להיות נחמד לכל הצדדים ולשעשע זה בוודאי שיכול בצורה החיובית שלו, ונזכרתי בהם עכשיו. הייתה לי חברה, אקרא לה נילי - אשה צעירה אמא לכמה ילדים שקבלה את המחלה. היא הייתה בדיוק אחרי לידה, עוד בהריון גילו את זה, וחיכו ללדת כדי להתחיל עם הטיפולים. כשהגעתי לבקר אותה בפעם הראשונה, היא הייתה מיואשת עד התהום, בצער שקשה להכיל ואמרה לי שאמרו לה שתלך להוספיס, כי ימיה ספורים. ואני בשיא הכנות מנסה לעודד אותה, שעוד יהיה טוב, ומצליחה להפיך בה רוח חיים. הייתי באה אליה יחד, היינו שרות,מדברות משוחחות, אבל הכל מתוך אופטימיות, שהיא תצא מזה. כעבור כמה שבועות שחררו את נילי לביתה, אבל חלפו 6 חודשים והיא חזרה לבית חולים כאשר המצב קשה ביותר. עשינו כל החברות תורנות סביב לשעון, ישבנו אתה שעות, מנסות כמה שאנחנו יכולות להפיח בה אפילו קצת שמחה, מה לא ניסינו? והיא לא רצתה למות, היא רצתה לחיות, ובכל פעם כאשר הייתי מגיעה היא הייתה אומרת, סגרנו, אני הולכת לחיות נכון??? בשום אופן אני לא אמות, לא מאמינה למה שהרופאים אומרים, אני אצא מזה, אין מצב שאני לא חוזרת הביתה לילדים שלי. הייתה תקופה שכל מה שבקשה שאביא אותה לביקור בבית שלה, הפכתי את העולם שבית חולים יאשר, אז שראש המחלקה אמר לי, את לא מבינה, זו רק דרך שלה לנסות לחזור למה שלא יהיה, היא לא באמת רוצה לבקר בבית. זה היה נורא לראות את המצב הקשה שלה, ואת הרצון העצום שלה לחיים. מי שכל כך רוצה לחיות וימיה ספורים, זה דבר שקשה מאד לחזות בו. יום חמישי אחד בלילה, קרוב לחצות מתקשרת אלי חברה משותפת ואומרת לי, אני נורא דואגת בואי נלך עכשיו, אמרתי לה שתתן לי שעה לסיים את הבישולים לשבת ונסע. (אמא של נילי, שגרה מחוץ לעיר ישנה אצלי באותו לילה, והיא לא ידעה מכלום, אשה מבוגרת שכבר ישנה כמה שעות טובות מאז שחזרה לבקר את בתה בבית חולים) אספתי את חברתי כעבור כשעה והגענו לבית החולים. ישבה שם חברה אחרת, ואמרה שהסבל של נילי הוא נוראי, והיא בבטן צעקה נוראות, וכל הזמן הצעקות הלכו וגברו, ואז קרה משהו נוראי, היא התחילה לצעוק 'לא לא לא' וממש דחפה עם הידיים, נראה היה שהיא רואה משהו ומנסה בכל הכוח להדוף את זה, זה היה נורא לראות ולשמוע, היה נראה שהיא רואה את מלאך המוות ולא מוכנה להכנע, לא מוכנה לתת לו לקחת אותה. ואני עשיתי משהו שהרבה מצפון היה לי מזה לאחר מכן, הלכתי לאחות ואמרתי לה, היא סובלת נוראיות איך את יכולה להקל עליה. האחות נכנסה לחדר, ראתה מה המצב וחזרה עם זריקה, ולא חלפה חצי שעה והיא החזירה את נשמתה לבוראה. עד כאן לסיטואציה הזו, עכשיו לשניה. יש לי חברה נוספת אקרא לה שירי, אני מכירה אותי מאז שאנחנו ילדות קטנות, ותמיד יש לה טבע אובדני, היא עברה טראומה קשה בגיל קטן ולא יודעת אם יש לזה שייכות אם לאו, אבל אני זוכרת שבגיל 9 עברתי אתה פעם ליד בניין גבוה, והיא אומרת לי "בואי נעלה למעלה ונקפוץ, מי צריך את החיים הללו!" תמיד היו לה רעיונות איך לסיים את החיים. בגרנו, הבנתי שהיא לא מתכוונת לממש את הנטיה לאובדנות, אבל לא פעם היא מספרת לי שבכתה כל הלילה בבקשה לא לקום בבוקר, לא רוצה לחיות, ולאו דוקא בגלל שכל כך רע לא (אי אפשר לדעת מה בדיוק קורה אצל השני, אבל אני שופטת על פי מה שהיא מספרת לי) אם הילדים הרגיזו אותה, מישהו פגע בה, מספיק כדי שהיא תייחל למות. כאשר קורה פיגוע רח"ל, לא פעם אשמע ממנה שהיא מקנא בקורבנות, סיימו כבר את הסיוט ששמו חיים. אגב, יש לה קריירה יפה מאד, ילדים מוצלחים, היא מספרת שהזוגיות שלה טובה, כך שאני לא חושבת שזה שייך לנסיבות, יותר שייך למצב הפסיכולוגי שלה. ועכשיו לעצם העניין - בכל אופן, אחרי שקראתי כאן את התגובות למה שכתבתי לשירה, חשבתי לעצמי, וואו! איזה רעיון עצום אלו בשעתו הייתי מחברת בין שירי לנילי, זה היה יכול להיות חיבור מצוין. שירי הייתה משכנעת את נילי שבכלל לא כל כך נורא למות, שמגיעים למנוחה ושלווה ושהחיים הם רק מעמסה. מי יודע, אולי הייתה מצליחה לגרום לה שתרגיש פחות רע עם זה שהיא עוזבת את העולם? לפתע הייתה מגלה שיש מי שרוצה להיות במקומה. (לא בטוח שבאמת שירי רוצה למות, פעם היא חששה שיש לה גידול, וראיתי שהיא מאד נלחצה, אז אולי ברגע האמת היא דוקא תעדיף לא ללכת, לא יודעת, אבל זה מה שהיא משדרת כל החיים) אולי נילי הייתה קצת משכנעת את שירי שתשמח עם החיים, עם כל יום, עם כל נשימה, וחושבתני שחבל מאד שלא עשיתי קשר בינהם. הרצון הנוראי של נילי לחיות, ואי היכולת להשלים עם המוות יכול להיות שהיה נהיה קל יותר אילו הייתה שומעת את פילוסופיית החיים של שירי, אותי הייתה מצליחה להינחם על חייה הצעירים שנגדעים בצורה טרגית כל כך. מה אני רוצה לומר, שדבר שהוא שלילי במהותו יכול להיות לפעמים דווקא בעל תועלת בנסיבות מסוימות. המלח שאנו אוכלים, הרי רכיב אחד שלו אבקת נתרן נפיצה ביותר במים ורעילה, המלח אינו רעיל, (לא בטוח שאני מצטטת כאן נכון, אבל העקרון הוא נכון, שישנן תרכובות שכל אחד מהם לחוד רעיל, אבל ביחד הם מביאים תועלת!) כך גם בהתנהלות שלנו. בעיית האכילה היא בעיה שכל קיצוניות שלה לא טובה, אנורקסיה היא איומה, אבל הקיצוניות השניה, גם כן קשה ביותר, ואנשים עם משקל עודף קיצוני סובלים מאד, ועל פני הסקאלה הזו ישנם הרבה מאד נקודות, לא כל הפרעת אכילה היא נרקוטית שתביא לתמותה, ולא כל תוספת של 10 קילוגרם תהרוג את האדם. אבל, ההפרעה הזו, רעה ככל שתהיה, אם נדע להפיק ממנה את הטוב, יכולה להביא תועלת, שהרי מי שאוחז בידו את המפתח לדעת איך להשליט את הרגשות שלו על הדרישות הפיזיות, יכול היה ללמד את אלו שאין להם את היכולת להתגבר על הרצון הפיזי לאוכל בעודף. למרות שהסבות להפרעות האכילה יכולות להיות שליליות ביותר, אבל אי אפשר להתעלם מהעוצמה של היכולת שלהם לדכא רצונות פיזיים, ואם חלק מהעוצמה הזו היה לאלו שלא יכולים להיות מאוזנים באכילה שלהם, ואוכלים יותר מדי, אזי היה להם ממה ללמוד. כן, גם מתוך הפרעות שיש לנו, אפשר לנסות ולמצא איך יכולים להביא תועלת אתנו, ולכן חיבור בין שני קיצוניות של הפרעות אכילה יכול להביא תועלת לשני הצדדים, האחד ילמד איך להתגבר על תאוות האכילה שמקורה יכול להיות אף הוא בבעיות רגשיות מכל מיני סוגים, והשני ילמד את עם החיים שיכולים לקבל דרך האכילה. האחת תלמד את ההרגשה של 'הטהרות' בזה שמתנזרים מכל המתוק המתוק הזה, והשניה תלמד את הסיפוק שאפשר לקבל דווקא מתוך האכילה. לא חקרתי את הנושא הזה לעומק, אבל ככל שאני חושבת שעליו, אני בהחלט חושבת שהוא שווה מחקר, ואני חושבת שאילו היו לוקחים את בעיות האכילה ונותנים לאלו שסובלים מהם לנסות לעזור לצד השני של הסקאלה, אני חושבת שזה היה עוזר להם להתגבר על הבעיות. לא יודעת מי שהגיע עד לכאן, אבל מי שכאן אתי סתם מגיעה לו מדליה, בכל אופן, אני מנסה לומר שאפשר לומר כאן בפורום איזו שהיא אמירה, והופ... קופץ הפיוז לאנשים...כי האמירה לא תואמת בדיוק את סוג התגובות שהם רגילים לתת או לקבל, ואם זה לא נמצא בשבלונה, אז וואו! זה נורא ואיום. יש תגובות שמתאימות לסוג מסוים של הודעות, ואילו ההודעות הלגטימיות, מה שלא נמצא באותו מתחם, גם בלי לנתח אותו יותר מדי הוא לקטימי ולא ראוי. כך אני רואה את זה. כל טוב SUNDAY, MONDAY, TUESDAY, WEDNSDAY, THURSDAY. FRIDAY ואולי נתחיל תכף גם עם שמות של חודשי השנה.

הי סנדיי, דברייך מזכירים לי, שפעם בשיעור פרמקולוגיה בדוקטורט שלי, המרצה הדגימה כיצד חומרים מסויימים משפיעים על הנפש והזריקה לחולדה חומר שגרם לה להיות מודכאת. אפשר ממש היה לראות את החיה עצובה וחסרת כוחות. לאחר מכן היא הזריקה לחולדה אחרת דופמין כדי להראות מאניה או משהו שדומה לפסיכוזה. היא הניחה גם את החולדה הזו בכלוב והיא רצה והשתוללה וטיפסה על החולדה העצובה, דחפה אותה והזיזה אותה - עד שהמדוכאת התחילה לזוז. אני זוכר שהייתי מרותק למה שקורה בכלוב, במקום בהדגמות שהמשיכו... אבל יש כמה הבדלים ביננו לבין עכברים... אודי

שלום חברות וחברים, נצא לחופשת החג הצמודה לסופ"ש ונשוב וניפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי

08/05/2019 | 22:57 | מאת: יפעת 12345

"אם הייתי יכולה ללמוד את הסוד של המקור של הבעיה שלך, בשמחה הייתי מאמצת " חמור קופץ בראש,עצוב פוגע ומקומם !!!!

שלום יפעת, הייתי מעדיף להשמיט את כינוי הגנאי, אבל אני בהחלט מבין את רגשות הפגיעה וההתקוממות שההודעה של סנדיי מעוררת. אודי

09/05/2019 | 00:33 | מאת: מנדיי

בוודאי שהכוונה לא הייתה למקור הנפשי שמביא את הבעיה, ואף אחד לא רוצה להכנס למקום הזה, אבל כל חוסר וויסות של אכילה יש לו איזשהו מקור נפשי, ולא לכך כוונתי, כל אחד יביע את חוסר האיזון בדרך אחרת. אני מתכוונת במובן הפיזי הפשוט ביותר, בלי חפירות, בלי מקורות נפשיים, כי ישנו עולם פיזי, גם אם הוא מראָה של תגובות נפשיות, אבל אי אפשר להתעלם מהפן הפיזי. ועובדה, ישנן אלו עם בעיות אכילה, שמסוגלות פשוט לצום, ולא יום ולא יומיים ולא חודש ולא חודשיים, כן, והדבר הזה דורש תעצומות נפש עצומות ויכולת להכניע את הצרכים הפיזיים, ואל הדבר הפיזי הזה אני מדברת, את יכולה לראות בכל דבר את הזווית שאת רוצה לראות בו. אבל תנסי לתאר לעצמך שאדם עם הפרעות אכילה, היה מחליט לפתוח סדנה לאלו הסובלים מעודף משקל, והיה נותן להם טיפים איך אפשר להכניע את הצורך הפיזי, איך אפשר להתגבר על צורך פיזי אנושי, כן, ותתפלאי מאד לשמוע, למרות שהדבר נובע ממעיינות עמוקים של כאב ופגיעה, יש כאן גם יכולות ללמד אחרים טיפים, כי ביסוד הפיזי כולנו שווים. אז למה לא לנסות לראות את הדברים גם מהצד הזה? למה כל דבר צריך להיות פוגע ומקומם? את לא חושבת שיש כאן הסתכלות רק מהחור הצר של המטבע, מבלי לראות את הפרספקטיבה הרחבה של הדברים? אני חושבת שלהפך, במקום לפגוע זה אולי מרענן ואולי אפילו יעלה חיוך, אז כל אחד מנקודת המבט שלו!

09/05/2019 | 01:03 | מאת: מנדיי

לא רוצה לחזור על עצמי אבל כבר הגבתי על הדרך שבה הובנו דברי, בוודאי לא לצורה שהתכוונתי אליהם, אני התכוונתי למשהו פרוזאי ביותר, ודווקא לאחר מחשבה שניה, אני חושבת שניסון של שירה לעזור לאחרים בקצה זה או אחר של הסקאלה הבעייתית הזו יכול לעזור לה, פירטתי יותר בתשובה אליה אתה יכול להסתכל לשם.

08/05/2019 | 15:39 | מאת: שירה2017

אמנם שמתי אזהרת טריגר ובכל זאת בחרת שלא להעלות את ההודעה שלי ולא הבנתי למה. רציתי להשמיע קול ביום הזכרון הפרטי שלי כנפגעת פעולת איבה לא מוכרת מפני שהכל נשמר בסוד. ציפיתי לקבל ממךּ מילים רכות ומנחמות אבל החלטת שלא להתייחס. אולי להודעה זו תוכל להגיב תודה שירה

הי שירה, כנראה שפיספסת. ההודעה עלתה וגם הגיבו לה. אודי

08/05/2019 | 09:06 | מאת: .במבי פצוע..

ובכלל.. הפורום הזה איתך כבר קיים המוני המוני שנים... בפורום הזה יש מקום לכולם.. מי שבוחרת להביא את החלקים הילדיים/התינוקיים וכו שבה.. מי שרוצה, את החלקים הרבים שבה.. מי שרוצה, שתשלח ותמלא כמה הודעות שהיא רוצה !!! כל אחת והצרכים המיוחדים שלה !!!! ככן אביב,מיכל, סוריקטה.. כמה שאתן צריכות !!!!! אתן לא לוקחות לאף אחת את מקומה !!!! לכל אחת מקום !!!! וגם לך מנדיי ( או סנדיי) או איך שאת רוצה.. גם לך יש מקום !! אבל בכדי לפנות לעצמך מקום ,אין צורך שתידרכי ,תשפילי,תעליבי ותשפטי כל כך.. יש לך מושג מה אנשים עברו כאן ???? לאט לאט לך כאן כשאת פה... ןאביב ומיכל אהובות... מצטערת אם נפגעתן, נעלבתן, הרגשתן שאני דוחה אתכן כל פעם כשקראתי לסוריקטה אחותי... כן.. אתן צודקות.. יש לי בלב לסוריקטה איזו אהב מיוחדת בלב.. אבל אני גם מאוד מאוד מאוד אוהבת אש שירה, אותך מיכל, אותך אביב ואת כולכן !!!

הי במבי, כל אחת והצרכים המיוחדים שלה. מסכים לגמרי. אודי

לומר ?? לדעתי, לאף אחת מלבדה לא היה ראש כחול בייחס אלייך.. זכרתי אותה ואת מילותיה עוד מאז ..אני זוכרת שבתחילה היא כינתה את עצמה סנדיי אח'כ מנדיי ואח'כ כינוי נוסף אבל המשותף ביניהן היה הביקורתיות והשיפוטיות שיכולה להרוג בני אדם... אם היא רוצה יחס מועדף ממך שתאמר.. שלא תלכלך את הפורום.. ואני לא חושבת שסוריקטה,שירה,מיכל,אביב,ינשוף ואם היא רוצה-ינשופים,חתולית וכולן.. לא הרגשתי מעולם מאף לא אחת פה משהו מהסוג שהיא רמזה /אמרה באופן מפורש.. כמעט והקאתי מהמילים שכתבה !!!! איכססססס זהו.... לא יכולה עם היום הזה. דם המכבים. אף לא פירור אדמה מצדיק דם לא יכולה עם זה

הייי במבי רציתי לכתוב את כל מה שכתבת כאן .... ולמען האמת אחרי שפעם אחת טעיתי כל כך איתך לא רציתי שוב לכתוב דברים מחשש לא לפגוע שוב מצדיקה כל שורה וכל מילה שכתבת .. חטולית

הי במבי, המקום כאן יכול להכיל הרבה. מנדיי יכולה להגיד את דעותיה, לא חייבים לקבל אותן. אודי

חתולית הי, זה בסדר... כולנו בני אדם.. לפעמים טועים..תועים..תוהים.. ולפעמים גם מתקנים.. ואולי זה גם מה שהופך אותנו לאנושיים.. במבי

טוב...די.......................................................................................................................................................................... מה שרציתי מלכתחילה להגיד לך שהיום הזה ,הוא יום של סכינים בלב... ימים נוראים !!!!!!!!!!!!!!!

במבי אהובה, תודה שהתעקשת ותודה שאת כאן. בהחלט יום של סכינים בלב. שלך שירה

הי במבי, בהחלט, מצטרף ל'בהחלט' של שירה. אודי

עם /בלי 70 התווים האלו..... 70 תווים 70 תווים 70 תווים 70 תווים...........................................................................................................................................עד מתי יהיה הבאג המטורלל הזה בפורום ????????????????? יש לך מושג אודי כמה הודעות כתבתי לחצתח שלח ולא התאפשר לי עד שנכנעתי ועזבתי את זה ????????????????

הי במבי, לא יודע כמה כתבת, אבל רואה כמה נשלחו ;-) אודי

08/05/2019 | 08:44 | מאת: .במבי פצוע..

כל כך הרבה פעמים כתבתי,ולא התאפשר לי לשלוח בגלל 70 התווים האלו..זה מייאש..אוףףףףףף כבר עם 70 התווים האלו..עד מתי ?????????????????????????? אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף אודי.. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף עכשיו אני כבר עם 70 התווים המעצבניםם האלו ואין לי רגשות......

הי במבי, 'אוף' נשמע לי רגש... אודי

07/05/2019 | 22:01 | מאת: שירה2017

יום הזיכרון, אני רוצה להניח כאן נר לזכרי כי אין מקום אחר. לזכר החיילת שהייתי ונרצחה נפשה על ידי שלושה מפגעים. הגוף ניצל והחלים וכל השאר התנפץ וחוזר להזכיר לי. לא נלחמתי, לא הייתי גיבורה. רק שתקתי. זה מה שהיה

08/05/2019 | 23:24 | מאת: חטוליתוש

שירה אהובה גם לשתוק זו גבורה לא סיכנת את החיים שלך נכון הגוף נפגע והחלים והנשמה תמיד זוכרת... כי הנשמה היא את !! והגוף הוא רק מעטפה...בגד לנשמה... ונכון שהנשמה לא שוכחת כי זה כאב שקשה ...אם בכלל אפשר ...לא..אי אפשר לשכוח מצטערת נורא ..😢 אוהבת אותך חטולית

הי שירה, כואב ביותר. אודי

אני קוראת על בעיות האכילה שלך, ו... אני חושבת, אם היינו יכולות להתחלף לחצי שנה, זה היה מה זה טוב, זה בדיוק מה שאני צריכה, לסתום את הפה חצי שנה, לא לאכול כלום, ולרדת במשקל, יפתור לי הרבה בעיות בריאותיות ואחרות. אם הייתי יכולה ללמוד את הסוד של המקור של הבעיה שלך, בשמחה הייתי מאמצת את זה לכמה חודשים. כאשר אני אומרת את זה בחיים הריאליים, רוצים להרוג אותי, אבל זה נשמע לי כל כך לא הגון, חצי מהאוכלוסיה, אוכלת יותר מדי, חצי פחות מדי, אלו ואלו על הפנים ועל הקרשים, אם היינו יכולים להגיע לשורש של הדברים, איזה עולם יפה יכול היה להיות. אז לפני שישחטו אותי כאן, אולי תתני לי כמה טיפים, אולי תלמדי אותי כמה דברים שיסגרו לי את הפה טוטלית, כל קיצוניות היא מזיקה, אבל תחשבי על זה שבעצם את צריכה לזוז טיפה לאמצע, ויש הרבה כאלו שהיו רוצים ללמוד ממך כמה דברים, הנני לפניך, מחכה לשיעור הראשון, לקורס. ואת יודעת מה? אני ממש לא צוחקת!

הי מנדיי, הסוד הוא לגדול בבית ביקורתי, לא מתקף או מכיל ומרעיב, לעבור התעללות רגשית ומינית כמה פעמים, ללמוד לשנוא את הגוף שלך ולרצות לטהר אותו, להפוך אותו לריק, לקל, לאין-גוף והכי לקוות להיעלם. הסוד הוא להיות מלאה ברפש מבפנים כך שאין מקום לאוכל ולרצות להקיא כל הזמן. הסוד הוא להרגיש שאם את צמה את "טובה" ובשליטה. וכשממש בא לך משהו ללעוס ולא לבלוע... לירוק. ולאנשים שלא יודעים מה שעברתי ומתפעלים מהירידה המהירה במשקל אני אומרת שאפשר לאכול הכל רק קצת. אפשר לקחת ביס מהעוגה, אפשר לאכול ביסלי אחד מהשקית כי זה ממש אותו דבר הטעם :) בהצלחה שירה

את לא רצינית נכון???? בכל מיקרה, מקווה בעבורך ובעבור שאר הקוראות, שאתן מבינות את הבעייתיות ואת הסכנה הגדולה שיש בהפרעות אכילה. אנורקסיה, זה ממש לא משהו שיש לזלזל בו או לקבל טיפים לגביו.

09/05/2019 | 00:55 | מאת: מנדיי

אבל נראה שלא מבינים את מה שאני אומרת. אני מתכוונת לדברים כפשוטם, בעיות האכילה לשני הכיוונים, ודווקא בדור שלנו, מעוררים כל כך הרבה בעיות, מתנקזים לשם המון רגשות שהם לא פיזיים. ובהחלט אני מבינה את ההקשר הנפשי, אבל בגלל כל התגובות יתכן ולא כדאי להמשיך לומר את מה שאני אומרת. יתכן ובהחלט למילותי יכולות להיות קונוטציות שיכולות להוביל אנשים למחוזות שכלל לא חשבתי לשלוח אותם לשם, ולא כדאי שאעשה זאת. זו הבעיה עם פורום שאתה לא יודע מי קורה אותו, אבל אני מתארת לעצמי שבשיחה בארבע עיניים עם שירה, יכולתי ללמוד ממנה הרבה דברים שהיו מועילים לי בהיבט הזה, גם אם לא ניקח אותו לקיצוניות ולדרך השלילה, אבל במחשבה נוספת אני בהחלט מבינה שכאן זה לא המקום לזה. ובוודאי שמדובר במצב שיכול להביא למקומות קשים מאד, ומסוכנים מאד, אבל רק חשבתי אם אפשר היה להוציא משהו טוב מהרע, אבל כנראה שזה לא הובן טוב כאן, כנראה בגלל ניסוח לא נכון, אז ארד מזה!

09/05/2019 | 01:02 | מאת: מנדיי

ואני מעריכה שבתוך הסטרס, בתוך הקושי מצאת גם כוחות כדי לנסות לתת לי טיפים, ובתגובות הכלליות, אני מבינה שהערתי הוצאה מההקשר שאליו התכוונתי, ואין לי ספק שבשיחה של ארבע עיניים, הייתי יכולה מאד להחכים ממך בנושא, ואולי גם הייתי יכולה לתרום לך, אבל מכיון שיש כאן הרבה מאד עיניים אז זה לא המקום, אז לא נותר לי אלא רק לומר לך שתשתמשי בבינה היתרה שיש לך, בתעוזה, ובהבנה כדי לנסות לעזור לעצמך ולהעזר על ידי אחרים שיכולים לעזור לך להשתמש בכוחות שלך, ביכולות שלך, בהבנה שלך, כדי להגיע לאיזון, כי את נשמעת לי שאת מבינה היטב את המקום של האיזון, זה לא שאיבדת את הבלמים, את נראית לי שולטת בהגה, אבל צריכה מישהו לידך בנהיגה שלא תצא מכלל שליטה, מקווה שתמצאי את האדם הנכון. שוב תודה שלמרות מצבך ניסית לעזור לי, זה מאד מתחשב מצידך. אבל סתם מילה, לא כל מי שעבר ילדות קשה ביותר, דווקא הולך לכיוון הזה, ואני בטוחה ביכולות ובכוחות שלך שאת גם תנסי לנתב את היכולות והכוחות שלך למקום אחר. אגב, אני חושבת בהחלט שהידע שלך בענין והנסיון יכול לעזור לאנשים בשתי קצוות הסקאלה, תחשבי על זה, לפעמים העזרה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לקבל זה כאשר אנחנו עוזרים לשני, ונראה לי שיש לך את זה, אז אולי את יכולה לקבל עזרה ממשהי שתעזור לך כיצד לתת עזרה ותועלת לאחרים, משהו משולב שכזה! הצליחי ותהיי בריאה וחזקה, שתתגברי על כל הקשיים

13/05/2019 | 17:37 | מאת: שירה2017

תודה מנדיי, על האמונה בכוחות שלי. אמנם יש בהפרעת האכילה שליטה אבל יש גם איבוד שליטה... על הדרך אני עוזרת ללא מעט אנשים אבל לא מהמקום של בעיית האכילה.

07/05/2019 | 19:04 | מאת: חטוליתוש

הוא היה החבר הכי טוב של אחי , איש נפלא ...מצחיק...תמיד ידע להגיד את הדבר הנכון... סיים שרות צבאי כלוחם ומפקד בגולני... יצא למילואים ולא חזר...נהרג בפיצוץ שהיה אז בצור... נולדה לו בת שלא ממש זכה להנות ממנה.. עברו המון שנים מאז...לא זוכרת כמה... אבל אותו לא שכחתי... אייך אפשר לשכוח בן אדם בלתי נשכח... עצוב בכל יום הזכרון.. חטולית

כואב... חברה שגדלה ללא אבא, ואחיה נהרג הרבה שנים אחרין.. חבר לספסל הלימודים, היה הכי מצחיק תמיד דאג לכלם.. חבר נוסף שכבה מעליו..ואחר שכבה מתחתיי שהכרתי מתנועת הנוער... בעלה של מנהלת ביה"ס ואחרי שנים הבן נפל.. ואז התחתנתי ששם ידעו גם שכול ממלחמה. .. יום עצוב...נזכור את כלם. בכל מקום שנלך. אין אחד שלא מכיר... ושכן שנפצע בפיגוע. אז.. יום לא קל..אבל היי. יש לנו מדינה של אנשים מצויינים! שלא נדע עוד פצועים והרוגים...הלוואי. .כלנו יחד. היום...איתך.

הי חטולית ומיכל, אכן, יום קשה שבסיומו המעבר לחגיגות העצמאות. אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע. נשוב וניפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, אודי

06/05/2019 | 22:33 | מאת: שירה2017

כאילו היה ברור ששוב מישהו ינטוש אותי אן רק אעז לבטוח. ובטחתי. הוא היה האדם הכי משמעותי בשבילי. ופתאום הוא רחוק ולא אכפת לו. אני כלום בשבילו. ומה זה אומר עלי? ברגע אחד הוא הפך את הכל לכלום ואותי לבסדר. זה כל כך מבלבל. כל המילים על תהליך והחלמה נקטעו בגלל הצורך שלו. ואם יגיד אני שולח אנרגיה ועוד משפטים כאלה שבלוניים אני אדע שזה לא אמיתי. נשאר לי הלבד. נשארה לי ההתמודדות. מה השתנה בעצם? טיפול זה דבר ללא אחריות וחסר אחריות. אני כל כך כועסת.

06/05/2019 | 23:46 | מאת: חטוליתוש

שירה אהובה מה קרה מי נתש.. המטפל עזב ? הסביר למה הוא ... אין לי מילים... חטולית

הי שירה, אני משער שהכעס במקומו ולגיטימי. איש אינו אוהב להיעזב. והצורך שלך הוא ללקיחת אחריות ולנוכחות חסרת פשרות. וכשזה מופר - זה מרגיש לבד ומערער. אודי

06/05/2019 | 07:57 | מאת: מנדיי

אודי אתה יכול להכניס את זה באותו שרשור של מה שהעליתי קודם כפרק ב' רציתי טיפה להרחיב על הנושא של אלו 'שמתחילות' עם אודי, בצורה עדינה אומר שזה מזכיר לי קבוצה של צופים שכל הבנות מנסות להתחיל עם המדריך החתיך. אחרי שרואים לשבת אחת זה הולך פתאום כולם מנסים לאמץ לעצמן את אותו סגנון דיבור, לדבר ולא לדבר, ולעטוף ושזה ישמע כמו שירה, ובעיקר מלטף... וזה די פתטי לראות את זה. אבל זה כמו שאמרתי בצורה עדינה, ובצורה פחות עדינה זה הרגיש לי לפעמים שזה פשוט מביא את הפורום לה...ה, למקום קצת מביש ולא ראוי לפורום מכובד שכזה, זה לא המקום של זה. ולא, אשה בוגרת היא לא ילדה בת שנתיים שלוש, וממילא ההתנהגות שלה לא יכולה להתקבל באותה סלחנות, ועם כל הכבוד היא לא נקיה מכל מיני פניות מיניות גם אם מנסים להלביש את זה בכל מיני עטיפות, וכאשר זה הופך למין סטייל, שגם לך אודי יש בזה יד בגלל התגובות שלך לכאלו דברים, זה יוצר ריאקציה לפחות אצל חלק מהכותבות. אז עם כל הצורך לסוג כזה של יחסים, לא חושבת שהפורום הוא המקום שלו. אודי, קח את הארטילריה שלי, מהמקום שבו היא נאמרת, דווקא עכשיו במצב של משבר כמו שראיתי את הפורום, ואולי מנסים לבנות משהו אחר, ושאלת אותי לדעתי, אז אני אומרת אותה, אבל אין זה כדי להוריד מהמסירות שלך, מההתמדה שלך, מהיכולת שלך לתמצת בכמה מילים עולם מלא, מהאוזן הקשת שלך, ממש לא, אלא אולי רק לתת מראה כדי שתראה זוויות אחרות שלפעמים מתחבאות בכביש וצריכים את המראה הצדדית כדי לראות אותם, זו הסבה שאני מביאה את זה. היינו, מצד אחד אני מבקשת יותר התערבות שלך, יותר חוות דעת, ומצד שני הייתי רוצה את זה תחום לעניין המקצועי ואפילו הפן הרגשי שלא ייראה כאילו פן רגשי במובנים אחרים שאני לא רואה להם מקום במרחב הציבורי בפורום שכזה. אני מאמינה שיש הרבה מקום לפורום שכזה, המנוהל בצורה מקצועית, חושבת שזה חסר, ומאמינה שאפשר לבנות נווה חמד, לכל מיני סוגי אנשים עם בעיות שונות, אבל בהחלט צריכים מתווה, והוא צריך להיות ברור, ויש ציפיות שהן לגיטימיות ולמרות שזה מרחב אינטרנטי אנונימי חינמי עדיין יש ציפיות ואם הן לא נענות הן יכולות בהחלט להשפיע לא טוב על המרחב המציאותי שלנו, וחשוב לכן לתאם ציפיות, ולדעת למה לצפות, למה לא לצפות, ומה מצופה מאתנו. וכל זה היה רק 'טיפה' אז מה זה כבר שטפון????

הי מדיי שוב, אני מלא הערכה על ההשקעה שבתגובותייך. מאידך - אני רואה את תפקידי באור שונה ממה שאת היית רוצה לראות. נכון שזה מעורר יותר תסכול, אך בעיני זה יותר מאפשר. וזה מאפשר סגנונות שונים של הגעה למקום הזה. לעתים - ממקום ילדי, לעתים ממקום נאיבי ותם. הרבה פעמים עם פגיעות רבה וממקום שמבקש רוך וקבלה. והכל לגיטימי ובסדר. אודי

או קי, תרשה לי לחלוק עליך, בחלק מהמקרים, אבל זה לגטימי. אני רק מתה על זה כאשר מתהפכת המשוואה, ואז יש טרמינולוגיות שונות לחלוטין

06/05/2019 | 07:36 | מאת: מנדיי

אינטראקציה בין אודי לבין המשתתפות או קיי אודי, רוצה או לא רוצה, אתה בעמדת מפתח, ומה זה אומר? אחלק את זה לכמה עניינים. כל אמא אוהבת את כל ילדים, אבל מכמה מהם היא נהנית יותר, ואם היא לא מודה לעצמה בלב את זה, אז בנוסף לכל היא גם שקרנית, כי אנחנו בני אדם. אבל אמא חכמה לומדת שלא להראות לכולם ממי היא נהנית יותר ולמי היא קשורה יותר, ובפרהסיה מתמקדת באהבה שבעצם נתונה לכולם. בתור מנהל פורום, כולם היו בניך, אבל כמובן שאתה מתחבר לחלק יותר מאשר לאחרים, ואין בזה רע נאמר אם מתפתח שיח בינך לבין כותבת שהגרעין שלו הוא המטרה של הפורום. אבל כאשר מתפתחים כאן עניינים שהם סמי 'רומנטיים', כאשר כותבות פונות אליך בצורה שלא פעם נשמעת או 'כהטרדה מינית' (מהן כלפיך) או איזה נסיון 'להתחיל' אתך, נסיון לגייס את כל הנשיות כדי להוציא ממך דברים שהם 'מעבר', אני חושבת שאין להם מקום בפורום, רוצים להתכתב במייל, תעשו זאת חופשי, המרחב הציבורי של הפורום הוא לא בשביל זה, והוא יוצר הרגשה לא נעימה. מעבר לכך שזה יכול לעורר קנאה, ולהנמיך את השני, איך אמרה פסיכולוגית ידועה, זוגות שדווקא מתנשקים בחוץ מראים שהזוגיות שלהם חרא! אין מה לבא לכאן כדי להתנשק! וכן, אני אומרת את זה בצורה מאד בוטה, כדי להבהיר את עצמי בצורה חד משמעית, אבל כאשר אשה מזמינה גבר שב לידי במיטה, תלטף לי את היד, וכל כך נעים לי שאתה לידי... לאוזן שלי זה נשמע לא טוב כאשר זה נעשה כאן. לא הייתי רוצה שזה יעשה גם בתוך חדר הטיפול (אחר כך רצים לפרסם ME TOO כמה שזה פגע בהן, אבל זה סיפור אחר) אבל בפורום ציבורי אין לזה מקום. משכך הייתי רוצה כמה כללים נוקשים כדי לתת בטחון לכל מי שכותבת. הנחת המוצא, ברירת המחדל היא שכל מי שפותחת אשכול אתה עונה לה, מלבד הידיעה שקראת לפני שענית היא רוצה לשמוע ד"ש ממך. כאשר מתפתח אשכול עם כל מיני דעות, והרבה משמיעות את קולן, וזה נפלא, חסר במקהלה גם הקול שלך, או קיי נשמעו המון דעות, מה אומר המסטרו? מה חושב הגורו? האם הוא רוצה לכוון, לומר מילה, משהו... הרי אנחנו בפורום שמנוהל וזה נפלא שכל אחת אומרת את דעתה, אבל המנצח על המקהלה צריך גם להיות כאן, הוא לא חייב לצדד אבל כן לחדד, כי החסרון שלך מורגש במקומות שיש הרבה דעות, והילד איננו. עכשיו, כלפי הקוראות אני לא חושבת שמישהי צריכה להעלב אם יש דו שיח פורה בינך לבין קוראת אחרת לעצם העניין, שוב כאשר זה מקצועי וענייני, ולא הולך למחוזות אחרים, ולא אישי רומנטי, ולא עושה 'עיניים' למנהל הפורום, גם בקבוצה בחיים אם יש מישהו שעורר עניין זה בסדר להמשיך לשוחח אתו, יש את הכדור שהולך הלוך וחזור, כתבה, ענית, שאלה ענית, עוד מישהי התערבה, אמרת, זה ממש לא יכול ללכת שסופרים כמה מילים וכמה תגובות בדיוק כל אחת קבלה, ואם זה מעורר קנאה כי נושא מסוים גרם לך יותר התערבות, המקנאה שתעלה את זה ונשוחח, אבל זה לא צריך למנוע שיח פורה ומעניין ושתורם הרבה מאד, כי רק שורה קצרה, וכאילו אתה חושש להגיד יותר מדי מכל מיני סיבות, ואני בטוחה שחלק מהם הם צדק קבוצתי וחלוקה שוויונית, לבסוף כולם יוצאים קרחים, כי גם אלו הקוראים 'השקטים' יכולים להרוויח הרבה מדו שיח פורה ומחכים שמתפתח, ובכל שלב הם יכולים לעלות על העגלה, וכן אודי, תענה גם למי שעולה על העגלה אם זה רלוונטי תענה, תגיב תאמר את דעתך כי זה רב שיח, לא חייבים לפתוח לבד אשכול. לדוגמא שרה פותחת אשכול מספרת על חויה קשה אתה מגיב לה מירי מספרת דרך התמודדות שלה עם משהו דומה, שרה מגיבה, מדוע שלא תגיב גם אתה לאה תעלה על העגלה ותאמר מדוע היא חושבת שדרך ההתמודדות של מירי יכולה לפעמים להוביל למקומות אחרים שהיא לא צפתה להם, שרה לא תסכים עם זה, מירי תתערב, ואז תגיע תגובה שלך ויהיה לנו אשכול מפרה ותועלתי בין למי שבעגלה ובין למי שצופה מן הצד, האשכול הוא לא רכוש פרטי של שרה, היא פתחה אותו, כדי שיהיה נושא לדיון, הוא שייך לפורום לכולם, אף אחד לא התעלק עליה כאשר עלה עליו, ואתה לא צריך להימנע מלהגיב כי עוד עלו עליו. ברגע שזה הגיע לפורום זה של כולם, אלא אם כן זה משהו אישי שמישהי מבקשת שיתיחסו אליה אישית דווקא בנושא הזה אבל זה לא גן ילדים, שאני פתחתי את השרשור הוא שלי, אז בבקשה בלי טרמפיסטיות, זה ילדותי וטיפשי וזה גורם למקום להיות מגביל, לא ספונטני וגם פחות מעניין, אדרבא ככל שהשרשור מגוון ומלא יותר הוא מפרה יותר. עד כאן לעכשיו, המשך יגיע

הי מנדיי, תודה על המשך דברייך לגבי ציפיותייך. אני מעדיף (והסברתי בעבר את הרציונל לכך) לאפשר שיח בטרם אני עונה. בדרך כלל התשובה שלי 'סוגרת' את הדיון והוא לא ממשיך אחרי שאני מגיב. אני רואה חשיבות רבה ביכולת לדבר בין המשתתפים, ופורום בשלב בשל אינו בנוי משאלה-ותשובה שלי. יש פורומים כאלו, אבל כאן זה משהו שונה (אני מקווה...). אודי

08/05/2019 | 06:54 | מאת: מנדיי

אתה מציין עובדה שאתה סוגר את העניין . זו העבודה אבל האם זו דרך העבודה ואם כן למה מדוע זה לא יכול להיות מעורבב מדוע לא יכולה מישהי להעלות עניין ולעורר שיח ער כאשר בסופו של דבר גם אתה מגיב וגם על התגובה שלך יש שיח למה זה צריך להיות חתוך? כאילו שיעור מתקמתיקה סעור מוחות של תלמידים עד שמגיעה התשובה הנכונה האם אתה לא חלק מהשיח אלא רק נותן אות סיום וזהו! לפעמים זה קצת מלחיץ כי אם רוצים הבהרה, רוצים להוסיף עוד נקודה מרגישים שהעניין לא מוצה

05/05/2019 | 22:16 | מאת: מנדיי

אני חושבת שלכל אחד יש באג נפשי. ההבדלים הם בכמות, בגודל, בתכיפות, ובהשפעה שיש להם על החיים שלנו. אף אחד מאתנו לא מושלם, לא קוגניטיבית, לא רגשית, לא גופנית, יש לנו חסרים ועודפים בכל תחום. משכך, אני מצפה בפורום לפסיכולוגיה לדון בבאגים הנפשיים, יהא מקורם אשר יהיה. הם יכולים להגיע כי נולדנו עם דפקט, או נולדנו למשפחה עם דפקט, הם יכולים להגיע מחסכים מכוונים או לא מכוונים, והם יכולים גם להגיע מכל מיני סיבות נסיבתיות, הוספנו במשקל, פטרו אותנו מהעבודה, יש אחות מאד מוצלחת, מנהל הבנק יורד עלינו, הזוגיות התפרקה ואמא מפלצתית. הם כמובן יכולים להגיע מדברים הרבה יותר קשים, פגיעה מינית בכל מיני דרגות, פגיעות נפשיות אחרות שסבלנו, נסיבות חיים קשים ממש, התעללות מסוגים שונים, כל אחד נושא על גבו שק שיש בו מגוון רחב מאד של עבר 'עשיר'. ועכשיו אנסה לתרגם קצת ממה שאמרתי למעשה. לדוגמא - נאמר שאני במצב שהביטחון העצמי שלי נושק לדשא, רואה רק חסרונות בעצמי ובכל מה שסובב אותי, מרגישה שלא רוצה לקום בבוקר, כי השמש היא מפחידה והיא יותר מדי מראה כל דבר. כועסת על כולם ורואה כמה כל אחד עשה לי רע. הבעל הגיש קפה, וזה גועל נפש, קר מדי, חם מדי, מתוק מדי ומר מדי. הילדה באה לבקר ועשתה כזה רעש שהראש מתפוצץ. כל זה בדוגמא כרגע. נאמר שלבסוף מחליטה ללכת לטיפול, רואה שם עליות ומורדות, לומדת כמה דברים, לעומת זאת המטפלת מכניסה אותי לאדמה עם 'תובנות' אחרות. אני מגיעה לפורום, רוצה לשתף – אז מה העיקר ומה הטפל? במה אני רוצה לשתף ובמה אני רוצה כתף? האם לא בחיים שלי שכרגע דפוקים לגמרי? האם לא הייתי רוצה לשמוע מהחברות על דרכי התמודדות, על סיפורים דומים לשלי, על דרכים שהם ניסו ואולי עזרו, או אולי על בורות שצריכים לעקוף. רוצה להתחבר לספר על הרגשות הקשים, על חוסר האתגר, על החולשה הנפשית והגופנית. מה היה קורה אם אותה אחת הייתה מגיעה לפורום? קודם הייתי נעטפת עם הכלה טוטלית, מבינה אותך, גבורה, מסכנה, חכמה, ועוד סופרלטיבים, רק מכילים אבל בכלל לא יורדים לעומק, לא באמת מנסים להבין וגם לתת עצה, אבל העיקר היה מתבטא במה שקרה אצל המטפלת, הבינה אותי לא הבינה, הייתה בשבילי לא הייתה, מעצבנת אותי או מרגיעה אותי, יכולה לחכות לטיפול אתה או לא יכולה לחכות. ראבק, המטפלת היא לא האישו, החיים הם האישו, המטפלת צריכה לעזור, היא לא הופכת לפקטור המרכזי בחיים שלנו, היא כלי עזר, כמו חולה סרטן להבדיל שמקבל כמוטרפיה, האם כל מה שיש לו לספר על הסרטן זה הכמו? אני רוצה סיעור מוחות על הבאגים, על הרגשות, על דרכי ההתמודדות, וכן אני רוצה מלבד ההכלה המוחלטת והטוטלית אולי להראות לי עוד כמה כיוונים שלא חשבתי עליהם, אולי בצורה עדינה לומר לי שכל הכבוד לבעל שהביא קפה למטה גם אם הטעם גועל נפש! וכמה נחמד מהבת שנסתה לבדר גם אם עשתה לי חור בראש. אולי הייתי רוצה השתתפות אמפתיה שלא מתבטאת רק במילים שנשמעות לי די חיצוניות ולא חודרות לעומק, אלא לשמוע, ממש לשמוע את מה שיש לי לומר, לא לשפוט אותי, לתת לי יד, אבל לא כדי שאשאר קבורה במיטה ויעשו לי 'ככה ככה' אלא ביחד, עם הנסיון של כולם, לראות את הסיפור שלי גם אוביקטיבית, וגם בלי שפיטה אפשר לנסות להבין ולהראות כיוונים. לא כל הכוונה היא שפיטה, לא כל הכוונה היא מתנשאת, לא כל רצון לשתף זה רק רצון לקבל חיבוקים אבל כאשר כל הסיפור הופך להיות הסיפור של המטפלת, אני מרגישה שאבדנו את העיקר, את התמיכה הפסיכולוגית שאנחנו מחפשים כאן, את הנסיון שיש לכל אחת מאתנו אשר יכולה לבנות כל אחת. נאמר אם כל אחת הייתה כותבת ספר על חוויותיה, אפשר היה להיבנות מזה, ללמוד ממה שעשתה טוב ולא טוב, מה שעזר ומה שקלקל, אבל כאן הכל זה רק הכלה הכלה הכלה, משתתפת אתך, נהדרת, חכמה, מבריקה, כל הכבוד, אין עליך, מבינה אותך..... כמה אפשר באמת להתייעל מכל זה? כמה נקודתית זה נותן? אז לסכום של הנאום הארוך – שתי נקודות שהבאתי כאן, אני מצפה קודם כל לדיון אמיתי ומעמיק, לא שופט אבל כן מנסה להבין ולתת חוות דעת, לא לפחוד כל כך לנסות לתת חוות דעת, את לא שופטת אותי אם את מספרת על מצב שלך שהיה דומה וכיצד יצאת מזה, או מספרת עד כמה היה לך טוב אם היית חווה את מה שאני מתלוננת עליו, זו לא שפיטה זו רק עוד זווית ראיה. ושנית הייתי רוצה להתמקד בבעיה עצמה, כי המטפל הוא לא הבעיה הוא כלי כדי לפתור אותה, אחד הכלים ואפשר ללמוד מהיחסים אתו, ממה שהוא אמר, אבל הוא לא מרכז החיים שלנו, ואם כן, אנחנו בבעיה הרבה יותר קשה מאשר לפני שהגענו אליו! אם הפכנו את הטיפול לאישו הראשי שלנו, בעצם הפסדנו את החיים שלנו, הגענו למטפל כדי לתקן את החיים, כדי שנחיה אותם טוב יותר, ולבסוף אנחנו עוזבים אותם, עושים אותם שוליים לקשרים עם המטפל! וואלה כמעט 700 מילים ואני רק בהתחלה, ממש אפשר לכתוב ספר מהנאומים שלי.

06/05/2019 | 11:22 | מאת: חטוליתוש

נקודה ראויה למחשבה.... אולי כדאי לכתוב ספר על כל מה שעברתי .. על כל מה שחשבתי בזמן שקרו כל הדברים האיומים שחוויתי... לנסות להיות אמיתית בכל מילה וכל שורה שיוצאת תחת ידי.... אני כן כותבת כאן על כל מיני פגיעות שעברתי ומה הרגיש לי למרות שזה לא קל בכלל.. את מוזמנת לשתף במה שמתאים לך ..בדרכך..... אם לא מתאים לך לקבל חיבוק או חיזוק את יכולה לציין ... ועד אז... יום טוב וחודש טוב חטולית

06/05/2019 | 19:14 | מאת: מנדיי

ולא יודעת לאיזו בדיוק הודעה שלי התייחסת. אם התכוונת לבקשת חיבוקים של נשים כאן בפורום במיטה מאודי, אז אני נגד הבקשה הפומבית, לא רק בשבילי אלא בשביל כל הפורום, לא נראה לי פורום נאות. אם את מדברת על חיבוק מהחברות, זה בהחלט נחמד, אבל זה לא מספק לכשלעצמו, אני רוצה סיעור רגשות, סיעור מוחות, רוצה להעשיר את החוויה ואת הלמידה אם את מתכוונת

הי מנדיי, יש צרכים שונים ודרכים שונות 'להכנס' לתוך טיפול. יש מי שיראה בטיפול ובמטפל כלי (כמו כימו) ויש מי שיהיה עסוק מאוד ביחסים (כי היחסים הם הכלי). אני מציע לבוא בפתיחות ולכבד צרכים אלו, כי ייתכן וניתן לקרוא בדברייך שיפוטיות. אודי

05/05/2019 | 02:46 | מאת: חטוליתוש

במצבים של לחץ נפשי ולא בחרדות נפשיות . ! יצאמי הערב אחרי צאת השבת איקאה לחפש לבן שלי ארון לחדר שלו לא יכולתי לעלות במדרגות הנעות איבדתי שיווי משקל וכמעט נפלתי ..רק מהפחד שהרגל תתיפס לי הסתובבנו בין הקהל היתה תנועה שקטה ורגועה ..בודקים כל ארון שאולי יכול להיות...לרגע אחד הייתי לבד בלי בעלי או הבן שלי ...סחרחורת ..שחור בעיינים...לחץ בנשימה ואני מנותקת...חיפשתי אותם בעיניים ולא ראיתי אותם..הדופק עלה לגרון ולא יכולתי לנשום. פחד..לא רואה בעינים.... עד שיד הונחה על הכתף שלי .זה היה הבן שלי...אמא חיפשתי אותך לאן נעלמת..?? לאן נעלמתי ? לא יודעת..... לא יכולתי לעמוד על הרגלים הרועדות.. ביקשתי לחזור הביתה כמעט בוכה הוא חיבק אותי ויצאנו משם חזרה... לא יכולתי לדבר .. לא הבנתי מה היה שם.. לא במדרגות הנעות..! סימנתי לו.. המקום הסגור לחץ עלי ...לא פעם ראשונה... בהרגשה שלי שוב פחד ממקום סגור מפחיד... רק עכשיו מתחילה להרגע ממה ? מכלום !! לא קרה שם כלום...ממה החרדה ?? אין לי מושג.... מפחיד... ביום רביעי הולכת לרופא אין תור לפני כן..אדבר איתו על הפחד ממקומות סגורים... וכמו תמיד..הכל ממשיך כאלו לא קרה כלום..כי אין כלים אייך להתנהג במצבים כאלה...ולהבין למה פתאום מקומות סגורים לוחצים ומפחידים אותי.. מדכא אותי לחשוב שאצטרך לחזור לקחת כדורים שיטמטמו לי את הראש....שיגרמו לי לפעול כמו רובוט...שארגיש חיה מתה..בלי להרגיש... רוצה רק שקט ... רק לנוח ... בלי אף אחד על הראש בלי שיגידו לי אייך להרגיש ואם מה שאני מרגישה נכון או לא נכון זקוקה דחוף לעזרה מקצועית שלא תשלול אותי וידחפו לי רק כדורים כי זה לטובתי...ויסתמו לי את הפה הולכת לאיבוד בתוך הפחדים והחרדות שלי עד.... .

05/05/2019 | 13:47 | מאת: מכל

ממש קשה ההתמודדות שלך.איזה מזל שהבן שלך תומך!! ולדעתי פחד כזה אפשרי לטפל בכמה פגישות...חבל שאין לך טיפול עכשיו. זאת חרדה שניתנת לטיפול יחסית מהיר. אודי יכול להעיד...מקווה שתמצאי מישהו שיעזור לפחות עד לפגישות. .

05/05/2019 | 17:14 | מאת: שירה2017

חתולית יקרה, נשמעת חוויה מפחידה מאוד. כמה טוב שהונחה יד על הכתף ושיש מי שעוטף ודואג. זה מרגש ממש. שלך שירה

05/05/2019 | 19:14 | מאת: חטוליתוש

אין כרגע אף אחד שיכול לעזור אני גם בספק אם הרופא יוכל לעזור.. בנתיים ממש קשה עם כל מה שעובר עלי .. ולא הייתי כך לפני הארוע המוחי..כבר עברו 4 שנים ואני לא מצליחה להשתקם ויותר מזה שמצבי רק מחמיר.. שיצלצלו כבר...🗣

05/05/2019 | 19:17 | מאת: חטוליתוש

הבן שלי מאוד רגיש אלי ..לא מובן מאיליו... תמיד מוכן לעזור..כמה שיכול כי גם עובד... מספיק לו להסתכל עלי ותכף הוא מרגיש אם משהו לא בסדר... באמת כל הכבוד לו...🗣

06/05/2019 | 19:29 | מאת: ינשוף

חטולית יקרה מצטערת שכל כך קשה... לפעמים נעזרים בכדורים.. הם לא חייבים להשביט אותך... וכמו שאת אומרת מקווה שתקבלי את עזרה טיפולית שאת כל כך זקוקה לה.. איתך בלב, ינשופים

06/05/2019 | 22:36 | מאת: מנדיי

מכירה את הסרט הזה מצוין, עם כאבים בירכיים, ומרגישה לפני התקף לב. ניסית פעם לעשות נשימות? זה כמה שהיו מלמדים אותנו לפני לידה (למי שלא לקחה אפידורל) את כל סוגי הנשימות, כשאני מקבלת התקף, אני קודם כל מתחילה עם הנשימות. ניסית לברר פעם את המקור להתקפים? מה הטריגר? הייתה לי תקופה של טראומה קשה, שהביאה המון התקפי חרדה, לתקופה מאד מוגבלת נתנו לי כדורים, וזה עזר, לכן השאלה היא זה משהו כרוני מתמשך או שיש לך משהו שמביא את זה? ניסית טיפול פסיכולוגי לעניין? כשאני שומעת דלתות נטרקות זה מביא לי התקף לא רגיל, אני חושבת שאצלי יש לי פוסט טראומה של טורנדו שחוויתי בילדותי, כאשר עצים נעקרו, בתים עפו, והדברים הללו מחזירים אותי לשם, טוב שהמשפחה תומכת ומבינים ולא באים בטענות! כל הכבוד לבן שידע לשים עליך יד כדי להרגיע!

06/05/2019 | 22:37 | מאת: מנדיי

אז באמת אל תזלזלי בדברים, תשמרי על עצמך.

הי חטולית, יש דרכים יעילות להתמודד עם התקפי חרדה. כמו שכתבת - זה דורש התערבות של איש מקצוע או אשת מקצוע מיומנים. אודי

04/05/2019 | 20:17 | מאת: ינשוף

נוסעים בעוד שבוע לארץ בה גדלתי.. כאשר אני מנסה להתרכז ולהרגיש ממה אני מפחדת אני חושבת שאני מפחדת להרגיש ולהתחבר ככל שאנחנו גרים רחוק משם אפשר להתנתק יותר בקלות... אבל שם- קשה יותר, הרבה יותר קשה.. אני מפחדת שאזכור דברים ואהיה לבד שוב ולא אוכל להתמודד. אני מפחדת שאני אלך לאיבוד שם ולא אצליח לחזור מאיבוד אני מפחדת להיות לבד בלי הגנות ולהרגיש קטנים יש הרבה פחדים... הרבה

05/05/2019 | 13:17 | מאת: חטוליתוש

גם אני מתמודדת לאחרונה עם פחדים וחרדות איומות . כלומר..לא מצליחה להתמודד עם המצבים האלה בכלל.. גם אותי ממש מפיל ולא יודעת מה לעשות ואייך להתנהג בכלל..אייך להתמודד.. עצוב מתוקה שלי .. עצוב מאוד... איתך בליבי כל הזמן.. אוהבת אותך חטולית

05/05/2019 | 13:44 | מאת: מכל

היי ינשוף קודם כל האם זה הכרחי ממש ממש לנסוע?? את חייבת? אם כן אז נראה לי שמישהו מלווה ותומך יכול לעזור לך. את חייבת מישהו לצידך שילווה...כך נראה לי. בהצלחה.

05/05/2019 | 17:19 | מאת: שירה2017

ינשוף יקרה, פחד היא תחושה משתקת ומפחיד להתחבר ולשקוע במערבולת פחדים. אולי תוכלי לחשוב מה היית אומרת לילד שמפחד, איך היית עוזרת לילד/ה להתמודד עם הפחד. להפנות את היכולות האימהיות גם לקטנים פנימה. איתך שירה

06/05/2019 | 19:32 | מאת: ינשוף

חטולית מיכל ושירה יקרות תודה שאתן כאן. תודה על המילים. כן שירה- אולי אנסה לגייס את החלק האימאהית להרגיע- מקל שאת מבינה...

06/05/2019 | 22:40 | מאת: מנדיי

כתבת ברבים - נוסעים, אז את לא נוסעת לבד. מי שמלווה אותך יודע על הפחדים שלך? יוכל להוות משענת, כאשר את שם? יש אולי מעגלים שהיית רוצה לסגור שם? ואולי דווקא להסתכל למקום ישר בעיניים, ממקום אחר שאת נמצאת בו כעת, אולי זה דווקא יצליח להביא אותך למקום טוב יותר. השאלה אם אותם אנשים שפגעו בך עדיין יש להם השפעה על חייך עכשיו, אם את חייבת אינטראקציה אתם, כי אם ההתנהגות שלהם תחזור על עצמה, זה באמת יכול להיות קשה, אז אולי יש אפשרות להיות עם אנשים אחרים כאשר את שם, לפחות בקשר היומיומי? המון הצלחה,

הי ינשוף, זה באמת מפחיד, לשוב ולהתחבר. אני משער שהחיבור הוא לא מאותו מקום ממנו התרחש הניתוק, כך שייתכן והדבר אפשרי יותר, ועם הגנות מתאימות. אבל זה בהחלט מפחיד. אודי

08/05/2019 | 12:16 | מאת: ינשוף

אודי לפעמים אני ממש לא מבינה מה שאתה כותב.. זה היה אחד הפעמים..לא נורא...

03/05/2019 | 07:41 | מאת: מכל

שירה, עצוב...טוב שכתבת לנו ושיתפת. אך אנו לא יכולים לעזור ממש..רק להבין ולתמוך. בבקשה תפני לעזרה מבחוץ. בטוחה שיש מי שאת חשובה עבורו והיה רוצה לעזור..תני לו. תבטחי בו. אל תפחדי. איתך.

05/05/2019 | 17:10 | מאת: שירה2017

מיכל יקרה, תודה על הדאגה ועל המילים החמות. שלל, שירה

אודי ומנדיי, צרמו לי דברייך...ולא מבינה למה כל כך מפריע לך שכותבים על קשר עם מטפלת? או דברים נוספים אחרים. חבל שחווית אלימות מילולית..או תת רמה?? לא מובן כל כך. אך לא מתווכחת עם רגשות. מה שכן אני יכולה להעיד על עצמי שקשר עם מטפלת זה לב הטיפול עצמו!!! קשרים עם אנשים...בעיה להקשר, חרדות מלהתקרב וכו' גם אותי מאוד מעניין מה את כן מצפה מפה? ולא רק האשמות ומה לא. ובנוסף תמיד יש לך את האפשרות להגיב כשזה קורה!!! לא עכשיו כשזה באוויר ללא תכנים ספציפיים. עכשיו קל להתעורר כשכלם עזבו. אולי מוטב מאוחר מאשר אף פעם.... אודי? רציתי שתתייחס ספציפית. לא יודעת למה ציפיתי.... טוב לכלם יש מקום לכתוב הכל.... ואולי אתה מסכים למה שנאמר ובעד לתת מקום לאחרים ולדברים אחרים??ושנצא מפה כבר....כי חופרים על עוד מאותו דבר??? לא יודעת. אולי חשבתי שתגיד מה אתה מצפה מאיתנו?? אם אתה כמו המטפלת שלי אז לך אין ציפיות ממש ממה שקורה ונותן לנו את הבמה...ככה היא... והיום כשעובר יום הזיכרון כאילו כלום..מוזר. שבוע הבא שוב יום זיכרון..כאילו שאין לי זיכרון כל השנה..או מספיק דיכאון..באסה.

מבינה אותך לגמרי .. חשוב מאוד הקשר עם המטפלת .. גם לי יש קשיים להקשר מחדש לאנשים חדשים ..גם מלווה בחרדות.. להקשר שוב ..כבר ציינתי זאת גם בעבר מיכלי מאמי לא כולם עזבו... והכי הכי חשוב יפתי ...אף אחד לא מאשים אותך בשום דבר.. מסכימה איתך שמי שיש לו מה לומר שיעשה זאת בתגובה ישירה באותו הזמן את הכי בסדר. ! איתך יפתי חטולית

מיכל יקרה, אני חושבת שכמו שהטיפול הוא מקום לא שיפוטי גם הפורום אמור להתנהל כך. מכיוון שמדובר בקבוצה של א/נשים לכל אחד ציפיות שונות. ולכן, כמוך, גם אני חושבת שאין מקום להאשמות או לאשמים.

06/05/2019 | 22:42 | מאת: מנדיי

לא יודעת מה שקרה, אז כיצד אאשים אותך. בקשר להשמת המטפל במרכז אולי אתן דוגמא, אדם שנמצא בבעיה משפטית, מאשימים אותו במעשה פלילי, הוא נמצא במעצר, לא יודע מה העתיד צופן לו, אולי מאסר, אולי קנס, אולי קלון, פוחד שחייו הלכו לו. הוא לוקח עורך דין שיעזור לו לצאת מהצרה, אז מה את חושבת שהעיקר האישו אצלו הבעיה או עורך הדין? האם כל הבעיה שלו מתרכזת סביב עורך הדין שמנסה לעזור לו לפתור את הבעיה? בוודאי שעורך הדין הוא פונקציה, הוא עולה כסף, מסתמכים על המומחיות שלו, הוא מנחה אותי איך להתנהל, אבל הבעיה שלו היא לא עורך הדין, ועורך הדין הוא לא הפתרון, אלא הוא כלי כדי להגיע לפתרון וכך אני רואה את המטפלת

הי מיכל, הבמה היא בהחלט שלכם. יש מקום לכולם, וכל עוד השיח מכבד - אפשר לדבר על הכל. בשום רגע לא רמזתי למישהו (ובטח שלא לך) לצאת מפה... אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב וניפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי