פורום פסיכולוגיה קלינית

42826 הודעות
35476 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
15/09/2019 | 10:52 | מאת: ינשוף

אומרים שגעגוע זה דבר טוב לי הוא כל כך כואב עד ניתוק הכל יושב על הנטישה של אז התובנה הזאת לא עוזרת המטפלת כבר חזרה והכאב כל כך גדול הכאב שרוצים להרגיש בטוחים כל הזמן... רוצים שתשמור ושתהיה ליידיינו כל הזמן הכאב...שלא מצליחים להפנים אותה או תחושת הבטחון אחרי 8 שנות טיפול..

15/09/2019 | 22:44 | מאת: חטוליתוש

מתוקה שלי געגוע ..זה טוב אם זה לדברים טובים..כך לפחות מרגיש לי.. מבינה אותך את רוצה להיות כל הזמן עטופה בה..הצורך שלך לביטחון שלא יעזבו מובן..אבל עכשיו אולי אפשר קצת להרפות כשהיא גבר נמצאת ולהנות מזה ..לשחרר את הפחד יקל מאוד עליך/כם.. אוהבת אותך קטנה ומתוקה חטולית

15/09/2019 | 22:58 | מאת: מכל

תחושה מוכרת כל כך... מבינה. הגעגוע הופך לטוב כשמפנימים את הדמות בתוכך כנראה. והוא טוב כי זה אומר שיש לך למה לצפות, אולי. אבל קשה. צודקת!

16/09/2019 | 06:17 | מאת: סוריקטה

הי ינשופית יקרה, לפחות כפי שהצלחתי לראות בעבר כן היו רגעי הפנמה, אפילו אם רק תוך כדי פגישה. וזו התחלה. והידיעה שיש רצון שתהיה שם כל הזמן היא גם כואבת נורא נוכח המציאות, אבל יש בה, לדעתי, גם משהו נפלא. אולי. אולי, כי את מצליחה להרגיש, שזו פחות דיסוציאטיביות, שאליה אנחנו רגילות. אומרים שעדיף להרגיש. ככה אומרים. חיכית לה כל כך, והנה היא כאן, והחסר עצום. ויש קשר לכמיהה שמגיעה בעוצמה דווקא עכשיו. עם שובה. אל תלכי, אל... שלך, סוריקטה

16/09/2019 | 12:39 | מאת: .במבי פצוע..

ינשוף הי.... רוצה לומר לך שאני קוראת את מילותייך ובד'כ עולים בי רגשות שונים.. מורכבים... לפעמים אני גם מוצאת את עצמי מבולבלת.. ללא קרקע... אולי הקולות הפנימיים שבי מרימים ראש ושוב אומרים לי:"זה רק נדמה לך,זה רק נדמה לך" ייתכן שאני לא מצליחה להגיב לך בגלל ההזדהות שלי איתך..???? תחושת חוסר אונים נוראי ומוחלט כזה..???? שוב נזכרת בחסר האינסופי שחוויתי בעבר ללא הרף..כמו ילד שחסר לו סידן בגוף ולכן הוא מתחיל לגרד את הקירות ולאכול את הסיד... ינשוף.... התגובה שלי מאומצת מאוד... ואולי כל מה שאני מבקשת לומר לך זה שאני מאוד מאוד מזדהה איתך ...ולי ,מה שעזר זה פשוט שאני נפגשת עם אמא צביה 4 פעמים בשבוע... ייתכן שזה גם מה שאת צריכה אולי... לגבי תשלום.. מבקשת לומר לך שלפחות אצלי,אמא צביה הפחיתה באופן מאוד מאוד מאוד משמעותי את הסכום... אפשר אולי לומר שאני משלמת היום על 4 מפגשים בשבוע סכום הזהה לאחרים שמשלמים על מפגש וחצי בשבוע. .(?) בכל מקרה,לדעתי אם תחפשי בגוגל אולי תמצאי ..עד כמה שזכור לי ישנם מקומות ללא רווח שמאפשרים טיפול מחזיק של מס' פעמים בשבוע.. ואולי בכלל המטפלת שלך תסכים להוסיף לך מפגשים נוספים במחיר שווה נפש..??? אני 'שומעת ' אותך זועקת שוב ושוב ושוב שאת זקוקה להחזקה צמודה ומאסיבית יותר ממה שאת מקבלת עכשיו... ואולי אני טועה....????? קחי בבקשה את דברי בערבון מוגבל. איתך, במבי

הי ינשוף, זה אכן כואב, אבל לאפשר לעצמנו להתגעגע משמע - פחות ניתוק. אודי

17/09/2019 | 07:08 | מאת: סוריקטה

במבי, את יודעת, זאת פעם ראשונה שאני רואה שרשמת שאת מקבלת הנחה. אני רק זוכרת שסירבת לזה בכל תוקף, והזכרת בהתמדה ובעוצמה את הסירוב הזה, וכל השנים האלה חשבתי שאת משלמת בחודש לטיפול סכום גבוה במיוחד ולא הבנתי. בעבר, כשהפגישות שלנו היו צפופות יותר, והייתה הנחה מסוימת וגם בזה לא יכולתי לעמוד וביקשתי סיוע ששילמתי עליו מחיר נפשי כבד, בעבר, גם אז השתמשתי בפורום מתוך ניסיון לשמור על הרצף. היום - אין לא את זה ולא את זה. אני מרגישה זאת דרך שירה מכולם. סוריקטה

במבי יקרה תודה מאוד מאוד על מה שכתבת זה שמבינים אותנו מקל מאוד ינשופים

15/09/2019 | 07:05 | מאת: סוריקטה

... השבירות האלה שבאות לפני תאריכים של בחירות. בגדול יותר. במדינה. כאילו התכוננתי שוב לתבוסה. ששוב לא יהיה כאן שינוי. וחלקנו, לפחות, מייחל לכך מבחינות מסוימות. לא? במיקרוקוסמוס הקטן שלנו. אנחנו מדברים פה נפש ואין דיוני פוליטיקה גרידא, אבל אנחנו חיים פה וזאת הסביבה המרחפת. אנחנו חיים במדינה הזאת. ויש שמנסים לצאת החוצה. ויש מי שאי שם תמיד יישאר זר עוד יותר. מוצאת הקבלה. הי כולם, תחילת שבוע מבאס. אבל שבוע חשוב. אמלא, כמובן, את חלקי ביום שלישי. קול קטן אחד. סוריקטה

15/09/2019 | 22:48 | מאת: חטוליתוש

נכון מאוד יש גם כאלה שמחפשים לצאת..לברוח אני הולכת גם למלא את חלקי בבחירות ..לא לוקח יותר מידי זמן..וכבר עשיתי את חשבון הנפש שלי למי אתן את הקול שלי.. לא באמת מכביד.. תודה לך יפתי חטולית

16/09/2019 | 12:47 | מאת: .במבי פצוע..

סוריקטה הי, ההקבלה של הבחירות לבין המתרחש בפורום מעניין... חיבורים,נפרדות, מחשבות ורגשות סותרים..?? בלגן... ועוד... סוריקטה... מבקשת לשאול אותך, יש משהו ממה שכתבת בסוף השבוע שהיה מכוון גם אלי ??? אני יודעת שלפעמים אני לא חותמת את שמי (הניק ) אולי דברים נוספים..?? סוריקטה, מבקשת לשאול אותך... יש משהו בתכנים או בצורה/באופן שאני כותבת שמכאיב/פוגע או לא יודעת מה ...בך ? שלך, במבי

הי סוריקטה, יום חשוב מחר ואני מקווה שכולם ימלאו את זכותם וחובתם ויתרמו את קולם לפי צו מצפונם. זה באמת תרגיל בלהאמין שיש לנו יכולת השפעה כלשהי... אודי

17/09/2019 | 10:23 | מאת: סוריקטה

הי במבי - כל מה שכתבתי אלייך בסופ"ש היה מופנה בצורה ישירה ופנייה ברורה לבמבי. הרגשתי לאחרונה קצת כמו בסיפור של מיץ פטל "אנחנו יודעים מי אתה ואתה לא יודע מי אנחנו". למה זה כואב לי כל כך עכשיו? שאלה טובה. דווקא בשנים הקודמות הייתי סובלנית לזה. ומזמינה. סוריקטה

שלום, יש לי בעיה, אני בתת משקל, כמובן שאין הפרעות אכילה ואין לי דימוי גוף נמוך, אני מבחינתי הייתי מעדיפה להשמין וזה יהיה גם יותר יפה בעיניי אבל אני לא מצליחה לאכול הרבה הגוף שלי לא עומד בכמויות גדולות, הקיבה שלי לא מעכלת הרבה אוכל אני אוהבת אוכל ואם הייתי יכולה הייתי אוכלת יותר אבל לא מצליחה, אמא שלי כל הזמן מעירה לי על התת משקל ומנסה לדחוף לי אוכל, היא פנתה לעו"ס והעוס באה לדירה להטריד אותי לגבי המשקל, אמא שלי פנתה לפסיכיאטר מחוזי וביקשה צו לאשפז אותי בכפייה במוסד לבריאות הנפש בגלל התת משקל(אני לא מסוכנת לעצמי ואין לי מחשבות אובדניות)היא פוגעת בי בדרך שלה ולא מרפה ממני שוב אני לא אנורקסית!אבל היא משוכנעת שכן והיא הורסת.לי את החיים אני מפחדת.שאני תפנה לגורמים חיצוניים, שלא לדבר על זה שפסיכיאטרים ממהרים לתת כדורים פסיכיאטרים שאני לא צריכה בכלל מה העונש שלי אמא כזאת רק בגלל שאני בתת משקל? אגב אציין שהבדיקות דם שלי תקינות.

15/09/2019 | 22:53 | מאת: חטוליתוש

נסית לשבת איתה ולדבר על הנושא שממש מטריד אותה ולהבין למה היא כזו אבססיבית לגבי המשקל הקל שלך ?? אולי תנסי לתת לה דוגמה מנשים אחרות עם עודפי משקל ולהסביר למה עדיף משקל מופחת ולא עודפים ממנו..?? בהצלחה חטולית

16/09/2019 | 06:30 | מאת: סוריקטה

הי, בת כמה את? אפשר להבין לגמרי את ההרגשה שלך... סוריקטה (אני מבוגרת, מהכותבות בפורום)

שלום לך, כמי שמכיר ועובד לא מעט עם אנשים הסובלים מהפרעות אכילה - לעתים האדם עצמו אינו מודע ומכחיש את הבעיה (וזו חלק מהבעיה). יתכן שזו קריאת אזהרה, ויתכן שאמך (כמו שאת מתארת) חודרת לך למרחב הפרטי. אני משער ששיחה עם איש מקצוע תוכל 'לנקות' אותך מחשש להפרעת אכילה, וממילא להרגיע את הסביבה שלך. ואם יש בעיה - כדאי מאוד לטפל בה. הפרעת אכילה יכולה להיות מסוכנת מאוד. אודי

13/09/2019 | 13:13 | מאת: מכל

לגבי הכינויים מסכימה בהחלט ואכן קול קבוצתי. באשר לפנטזיה על העתיד, שאיננה, אני יכולה לומר שהתחושה הזו עוד עשויה להשתנות. המטפלת הזכירה לי בפגישה האחרונה שלא יכולתי לדמיין או לראות את ילדיי גדולים( כשהייתי במצב די נוראי נפשית) ..והנה הם גדלו, היא אמרה דבר יפה ששתינו עברנו הרבה, הגענו יותר צעירות עם ילדים יותר צעירים ולשתינו הילדים כבר גדולים. התבגרנו יחד ;). אודי, היא אמרה דברים כל כך מדהימים שנכנסו ללב. אמרה שלמדה ממני על הדברים היפים שבדת.( היא חילונית ). ועוד על כך שלימדתי אותה מה עובד אצל מטופלים שזה אפשרי!! ועל אומץ! שלא ויתרתי. ועוד אמרה שאני אינטלגנטית ורגישה. הרבה דברים טובים אמרה עליי...הייתי ממש המומה. היתכן שלימדתי אותה? היתכן שהמסע היה גם עבורה?? זה מה שהבנתי...שזה ממש נפלא. מדהים, שלכם מיכל.

15/09/2019 | 22:56 | מאת: חטוליתוש

מאמי מתוקה כייף ונהדר לקרא אותך.. באמת עשית/ן דרך ארוכה ומוערכת שתיכן ביחד זה לבד ישאר לך כמזכרת נפלאה מהמטפלת הנהדרת שלך ..ואל תשכחי שגם את נהדרת.. חטולית

16/09/2019 | 05:41 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, ראשית הדברים שרשמת על הקשר היחודי בינך ובין המטפלת מרגשים מאד וכיף לקרוא. בטח שלימדת גם אותה! כתבתי בוודאות, מתוך הנחה שבתוך קשרים בריאים ומאוזנים יחסית אנו מלמדים זה את זה תמיד. ויש קליטה הדדית. פנים חוץ ובינהם וכו וכו'. לגבי הפנטזיה על העתיד אצלי - ייתכן שהתכוונתי למשהו מעט שונה. אין לי שום תכנון או רעיון לשום כיוון. מתחילה את היום ואין לי שום מושג איך אמשיך אותו. יש ימים בהם אני מוצאת את עצמי משוטטת שעות שעות שעות ברחוב בחום הגדול בלי יעד מוגדר ובלי ביצוע של מטלה מוגדרת. אבדון כזה. ואיני יכולה לומר לעצמי שאני, למשל, רוצה ללמוד, או להרחיב תחום מסוים. לשנות משהו בבית. מה לאכול. הרעיונות הללו - כן, כתבתי אותם מתוך ציטוט של הדברים הרגילים שמציעים. אין את זה אפילו בחלומות. להיפך, בחלומות שלי המרחבים מצטמצמים עליי, התוצרים שלי מרעילים וכו. אבל מה זה משנה. סוריקטה

הי מיכל, באמת מרגש ונפלא! אודי

13/09/2019 | 08:35 | מאת: סוריקטה

הי כולם, בוקר טוב, |לב שבור| במבי - במבי אהובה שלי - רשמת שאת מרגישה מואשמת ממילותיי, ואני יכולה להבין. אבל במבי, מכולם בחרת דווקא בך? אולי הילדה הכי טובה שיש בך? הצד הזה של הילדה היותר מידי טובה, אולי? ובסדר, אני גם יודעת שיש בכולנו מפלצות. בי, בך. בכל שנותייך בפורומים, ולא רק את, אלא גם אחרות - מעולם לא כתבתן בכינוי שלא רציתן (ואולי גם כן רציתן) שיזהו? אף לא פעם אחת? גם לא בהתחלה, בחששות הכניסה? לפני שאודי הגיע? למנהלים אחרים? אומר מדוע אני שואלת - אישית, חששתי תקופה ארוכה בראשית הדרך. והבריחה הזאת שלי - אופן הכתיבה האומלל כאילו זו לא אני - יש מצב שבלבלה והייתה פחות הוגנת, לצערי. למרות שהייתה בי משאלה שיחברו ויזהו (ובמקביל ישמרו בסוד) כי היו בהודעותיי מאפיינים מאד ברורים. רובן היו מאד מושקעות, למשל. בדרך כלל ארוכות, מורכבות, מתכנסות, מתייסרות. עיסוק באותם נושאים. זה היה מזמן. אבל זה היה. ופה. בעצם, כנראה שהוא תמיד ולא נעלם ואיתי. התייחסתי לעבר, אך עם הזמן, אולי האיזונים על פני השטח מעט השתנו. גם בהן, בהודעות שלי דאז, היה בלבול בין זכר ונקבה, כפי שנדמה לי שאני רואה בהודעות מסוימות של בנות שפחות מראות קביעות בעיניי. אז, אלמלא הייתי כותבת באופן ברור כאישה - ברוב המקרים חשבו שאני בן. ולבנות המנסות - אתן מוזמנות - אבל ייקל עליי אם תוכלו לתת קצת סיפור רקע, להציג את עצמכן. נו טוב, אני יודעת שאם מישהו לא רוצה / יכול, אז הוא לא. הוא/היא. נראה, במבי, שכבר ראית שרשמתי על הודעותיי שאני חושבת שהן מיותרות. והייתי מחברת אליהם את הדברים של שירה (וגם את, שירה, הוספת את המילה 'קשקוש' ולא לראשונה...), שמשהו כאן הולך לאיבוד. בכל אופן, ראיתי את המילים שלך, שירה, כמדוייקות מאד עבורי. באסה שדברים כאלה יפים נחבאים להם ככה בין העצים. באסה שאיכשהו משתבש מידי הרצף. באסה שהלך על הגשרים. במבי, הבנות הקבועות על פי רוב משתפות ברגשות - בדיוק כמו שאת בהודעות סופ"ש. חושבת שבעיקר התכוונתי לבקשות טיפים כאלה שהרגישו לי מנותקות ומאותחלות. כאילו מישהו כאן, אבל מתקשה להשתלב וזו דרכו או דרכה. מבינה את החשש, וסביר שזה גם חלק ממני עצמי, תחושת אי השייכות וחוסר ההסתגלות שאיתי תמיד, אבל רציתי לומר גם מה זה עושה לצד השני ברגעים מסוימים. לנו, מטפלים או בני אדם כל מיני. וגם לאחרים מולי, כשאני סוג של כזאת. שירה, הבאת לכאן לינק למאמר ונושא, חשוב מאד כנראה. נושא שפתחנו נותר מיותם וגדוע. מיניות, יצר, יצריות. תוכלי לרשום תמצות שלך ופרשנות שלך לנאמר שם? מסכימה עם תחושת ה'אין-לי-מילים' ו'אין-לי-זמן'. גם אני שותפה להרגשה הזאת. אנחנו עסוקים. אבל יש משהו מעבר. גם קודם עבדתי קשה בטירוף, והצלחתי למצוא זמן כשמאד רציתי. אולי משהו השתנה בסדר הקדימויות. והאינטרנט - ובמיוחד מאז שהוזכרה פה המילה ניסוי - אני עסוקה באינטרנט כאילו יש בו משהו בבחינת ניסוי בבני אדם. כאילו זו איזו נפת הישרדות. בחינה הסתגלותית. מבנה שעדיין איני מסוגלת להבין, כנראה. חטולית יקרה, תודה גדולה על הפתיחות בהודעתך אליי בנושא ההתמכרות. ותודה שרשמת כאן. קראתי הכל והתמונה ברורה לי יותר. מעניין שכתבת שאמך נפתחה אחרי שבעלה נפטר. כאילו הבעל היווה חסימה. מצטערת, היות שלא ממש עקבתי גם במקום המקביל, איני זוכרת פרטי הסיפור השלם יותר. הוא גם חסר לי אצל בנות נוספות פה, אפרופו פתיחות. למשל, לא הצלחתי להבין אצל חלקכן מה הייתה הפגיעה המינית. איכשהו מחפשת פרופורציות, או לשחזר מחיקה. ואצלי - גם קטע - גם אני קורבן. מאד מאד. וגם בקטע המיני. מאד ושנים ארוכות ואינטנסיבי. אבל לא שמה את עצמי תחת הכותרת של נפגעת תקיפה מינית. פסיכולוגיה קלינית היא שם כללי שיותר מדבר אליי. אולי גם זה בשם המחיקה. כמה מחיקה... ינשוף - הייתי רוצה לעזור גם לך ולכולנו להבין יותר. אני חושבת גם על בנות אחרות, גם על אלו שהמעיטו לכתוב. אך, אולי בקביעות כאן, אם כי באופן פסיבי יותר. אודי - מנסה לחשוב גם מה התפקיד שלך אחרי כל כך הרבה שנים ומה אני מנסה לעשות כאן לעזאזל. הלוואי שהייתי מצליחה להרגיש, אודי, שאתה עוזר לי. שבכלל אכפת לך. שבכלל אכפת למישהו. המחיקה הארורה... ואולי, יש לי מושג - אולי אני מנסה לתקן (ומי יודע כמה פעמים חזרתי על זה) את האמא החולה. מתעקשת ללא צ'אנס. האשמה הזאת. אפילו בקושי חזרתי לקרוא מה כתבתי. סוריקטה

15/09/2019 | 22:55 | מאת: מכל

יפתי, מעולם לא היה לי צורך לכתוב בשם אחר. התחלתי עם מיכ. שלא מצא חן בעיני אודי וביקש שאעשה משהו עם השם הקטוע... והסברתי לו..מאז קרא לי רק מיכל. להפך. היה לי צורך שידעו שאני אותה אחת!!!! ואפילו היו פעמים שרציתי לכתוב שם אמיתי. או שחתמתי בלי כוונה בשמי ומייד מחקתי כשקראתי את הטעות. יודעת שאת קראת לעצמך בכינויים שונים בפורם סמוך וכו'. אולי יש כאלה שזקוקים לזה?, לא כדי לבלבל אותך? ודווקא את יכולה להבין אותם. לא? מוזר לי שאת כל כך רוצה מאחרים מה שאצלך לא היה כך לפחות בהתחלה. או בפורום הסמוך. ואני בהתחלה התבלבלתי איתך כי כתבתי גם בפורום הסמוך באותו כינוי ואת לא. את יודעת שאודי ובעצם כלנו לא בעד זה.. מאמינה שהקבועות לא משנות כינויים...בדרך כלל זה חדשים שמנסים. כמו ילד בגן שמנסה וחושש ובודק. אולי אפשר לראות זאת אחרת? מנקודת מבט שונה? לא יודעת. קו מחשבה .

15/09/2019 | 23:18 | מאת: חטוליתוש

יפתי .. כבר כתבתי בעבר על עלילותיו של בעלה של אמי.. הוא היה אדם נבזה בכל רמ'ח איבריו ושס'ע גידיו.. לא פיספס שום הזדמות לגעת ..לכפות חיבוקים..מגעילים..נשיקות רטובות על הפה..מיזמוזים של הידים שלו עלי מתחת לשולחן..בכל רגע מתוך חייו.!! וכשנזקקתי להלוואה כספית תמיד זה היה בחדר השינה על המיטה הזוגית שלהם שם יכול היה להעביר את ידיו באין מפריע לכל מטרה שרק רצה.. היו עוד המון דברים שמעדיפה כעת לא לחזור עליהם..כי מהווים עוד יותר טריגר.. לא לחינם הייתי כותבת שאני שוב בבית הרוחות..כי הרוח שלו תמיד שם..נוגעת לא נוגעת..מרחפת מעל כאילו עדיין מלטפת..הרגשה איומה .. זה אפילו לא על קצה המזלג וכן רק אחרי מותו..כשאמי ואני נשארנו שם לבד בעת השבעה..יצא לנו לדבר עליו היא בכתה..אני כבר לא אבל דיברנו המון לתוך הלילה אחרי "זה" היא התחילה להיפתח אלי כי כבר לא היה גורם חי ומאיים..כן לפעמים החיים הם כאלה חטולית

16/09/2019 | 19:32 | מאת: .במבי פצוע..

סוריקטה.. וואלה...ההודעה הזו חמקה מעיני.. גיליתי אותה עכשיו..:) לא בטוחה שמבינה לגמרי למה את מתכוונת.. אני גיליתי את דוקטורס בסביבות ספטמבר 2009 ואז איכשהו נצמדתי לפורום פסיכולוגיה קלינית שניהל אודי..בתחילה רק קראתי ואז לאט לאט איזה חלק שבי רצה להיות פעיל.. נכנסתי באופן פעיל בנובמבר 2009 ומהפעם הראשונה כ'במבי פצוע'... היה לי קשה לכתוב ולכן נתתי ביטוי דרך החלק הילדי .. אני זוכרת שדיברתי על עצמי בגוף שלישי...אם אני לא טועה אודי חשב בהתחלה שאני בן...(אולי אני טועה)? מעולם !!! מעולם לא החלפתי ניק בפורום הזה... היתה תקופה מסויימת שניהלה את פורום פסיכותרפיה ענבל ..לא זוכרת את שם משפחתה... לפורום שלה נכנסתי בניק ..את יודעת מה ? אני כבר לא זוכרת... נכנסתי תמיד באותו הניק בעיקר בגלל שהרגשתי שזה שם לי קרקע.. שאני זו אני...לא יודעת אם אני מצליחה להסביר לך... בילדותי אבא שלי אמר לי ה-מ-ו-ן:"זה רק נדמה לך..זה רק נדמה לך" עד היום יש בי קול פנימי שאומר לי פעמים רבות זה רק נדמה לך... וכשזה קורה,אני מרגישה שאני משתגעת... משתגעת על באמת!!!! למשל ,נכון היום יום שני? אז יכול פתאום איזה קול פנימי לומר לי לא את טועה ..זה רק נדמה לך..זה רק נדמה לך.. עכשיו,אני יודעת שהיום יום שני אבל הקול הזה משגע אותי ואז אני כבר לא יודעת כלום..לא יודעת איך קוראים לי ומי אני ומה אני ומה היא מציאות ומה לא.. זו הסיבה המרכזית שתמיד!!! כתבתי בפורום הזה בניק הזה... לא רציתי להרגיש שאני משתגעת... אולי לא התכוונת לזה בשאלתך סוריקטה? במבי

16/09/2019 | 19:47 | מאת: .במבי פצוע..

סוריקטה.. את מסכימה להגיד לי אם פעם .. את חתמת בניק ילדה/אשה? זו היית את? אני לא שוכחת אותה ... בנובמבר 2009 כשנכסתי ..קיבלתי 'מקלחת קרה'..אולי אפילו שלג... ואני זוכרת את ילדה/אשה שתמכה בי.. הלכה כנגד הזרם ותמכה בי... לא שוכחת לה את זה.. יש לי הכרת תודה גדולה אליה.. אני זוכרת שהיא שיתפה שיום הולדתה חל ב 5 לנובמבר... אם אני לא טועה ,גם יום הולדתך חל ב 5 לנובמבר..תקני אותי אם אני טועה.. ילדה/אשה זו את סוריקטה? במבי

הי סוריקטה, שאלה: למה חשוב לך להרגיש שאני עוזר לך? (את הרצון להרגיש שאכפת לי, אני בהחלט מבין). אודי

17/09/2019 | 07:27 | מאת: סוריקטה

הי במבי, וגם הי מיכל, עדיין אין לי מושג למה אני כותבת. בפורום הזה, מכלליו הראשונים אצל אודי - הייתי אך ורק סוריקטה. היה לי מייל קבוע אחד, כמו תעודת זהות ראיתי אותו, וגם קודם, תמיד תמיד תמיד צירפתי אותו מייל בכל מקום שהוא, מתוך הנחה שמנהלים רואים וידעו שמדובר באותו אדם, למרות שמוסף אליו כינוי שאינו קבוע. ת'אמת, נראה לי ששום מנהל לא התאמץ להסתכל בכלל על המיילים שכן היה ביכולתם לראות. והמשאלה שלי הייתה שווה לשום כלום. אציין שוב שרוב ההודעות היו הודעות תמיכה. זה היה לי מאד קשה לדבוק בכינוי חיצוני קבוע, ולא רק לי. אם לפחות אנחנו שהיה לנו מאד לא פשוט עם הכלל הזה התאמצנו כל כך והיינו שומרות עליו - רציתי שיהיה פייר וגם אחרים (שפה) יהיו תואמים. גם אני הייתי בתוך הקבוצה הזאת, כפי שהיא היום, חדשה. ילדה אישה, היא לא אני, וכבר שאלת בעבר, במבי, והשבתי בשלילה. אבל דווקא מכולם קינאתי בה כי אודי ידע (אני די בטוחה בזה) ואיפשר לה לכתוב בשני כינויים שונים. אחד שהיה מאד חבר ולבבי איתנו, ושני מאד מרוחק. הייתה איזו רמיזה של אודי (שלך, אודי) שהוא יודע משהו שאנחנו לא. והדיבור היה תמיד בחיבה, ככל שקלטתי. איני יודעת אם יש עוד איזה סוד בין אודי לבין מישהו שרושם כאן. איני יודעת. כבר כתבתי ואחזור - הגלישה שלי לרשום עם אותן דמויות בפורום אחר יצרה אצלי את השיגוע הפעיל וזו הייתה טעות נוראית. אבל מאז, לא ממש יכולה לחזור לפה שלמה או רגועה. מה אכפת לי סוריקטה

17/09/2019 | 07:36 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, נכון, אני יכולה להבין, אבל כתבתי גם למטה לבמבי ולך - אם בחורות דיסוציאטיביות עם הפרעות זהות מקיימות את הכלל הזה, ספציפית פה בפורום אצל אודי ולבקשתו, אלו שמאד מאד לא פשוט להן והתאמצו מאד לשם כך - היה הוגן אם היו אלו כולם. אולי? בפורום אחר הכירו אותי בכינוי קודם מני אז. לא בילפתי. ופה זו הייתה מעין חובה להירשם אז בחרתי בסוריקטה הזה. הקטע שלי הוא להסתיר את הטוב. Xוריקטה (לא טעות) מה זה משנה

17/09/2019 | 07:43 | מאת: סוריקטה

שלום אודי, אפחד לא חייב שיהיה אכפת לו ממני, וגם אפחד לא חייב לעזור, גם אם הקדשתי את נשמתי, שנים ובהתמדה. אפחד. ואפחד לא חייב להרגיע אותי, בטח שזה לא תפקידו, ובטח לא אם זה יגרום עוול לאחרים. יש לי ציפיות מעוותות. סורי. סוריקטה תיעלם לה בסבך העצים, אפשר לעשות מה שבא ואפחד לא יראה. זה יקרה גם אם אפתח הודעה חדשה. התבייתתי כבר על האזור העיוור ללא מוצא.

17/09/2019 | 19:31 | מאת: סוריקטה

ואשתדל לכתוב את זה קצר - למי שקורא. הפסקתי להבין. לא עשיתי שום דבר רע, לא עשיתי שום דבר רע, להיפך, כך חשבתי עד רגע כלשהו, ונהיה בקבוצה בשלב מסוים לא פייר עבורי, ולא מצליח להיתקן. כבר דיברנו על זה מספיק. אדבר עם המטפל שלי - זה מי שנשאר. להתראות, סוריקטה

13/09/2019 | 02:54 | מאת: רוני

רוצה להכנס ולראות מה נשמע. לבדוק שיש לי פה טיפה מקום עדיין כדי שאוכל לספר..

15/09/2019 | 22:41 | מאת: מכל

רוני יקרה! בהחלט יש לך מקום ואת מוזמנת לכתוב תמיד. אנחנו עדיין כאן הוותיקות ;) כשמתאים ומה שתכתבי יתקבל כמובן. מיכל

15/09/2019 | 23:20 | מאת: חטוליתוש

הייי תמיד יש לך מקום להכנס לכתוב מה שבא ומתאים לך קדימה ספרי בלי פחד המקום כולו שלך חטולית

16/09/2019 | 05:21 | מאת: סוריקטה

הי רוני, וואו, את פה! כמה חיכינו. הרבה הרבה מקום - רק בואי עם מילים. בפסיכולוגיה היו אומרים שאין דבר כזה 'פתאום'. ואולי לא אני צריכה לומר את כל זה. קדימה שלך, סוריקטה

16/09/2019 | 12:49 | מאת: .במבי פצוע..

רוני..... רוני.... רוני הי... מה שלומך? כל כך הרבה זמן שלא כתבת פה... וואו.... ואני במבי... משונה.. למה יש לי צורך לכתוב את המשפט ההזוי הזה..? לא יודעת.... במבי

הי רוני, בוודאי. את מוזמנת. אודי

12/09/2019 | 17:57 | מאת: .במבי פצוע..

אודי , קראתי אתמול את הודעותיך של סוריקטה ומצאתי את עצמי ללא מילים ..רק עם תחושות.. הבוקר הגבתי לה... לא זוכרת כבר מה הגבתי... אודי... אני מרגישה קצת חסרת אונים... אודי...אני גם ממש אוהבת את סוריקטה וממש איכפת לי ממנה.. אני גם הרגשתי כמו אולי מואשמת על ידה...??? אני כבר לא זוכרת כל כך ואין לי חשק לפתוח שוב את ההודעות שלה.. אודי.. אני מבקשת ממך עזרה... תעשה בבקשה משהו שאם לא הובנתי בתגובה שלי או יש בזה משהו שסוגר ...?? אני כבר לא זוכרת מה הגבתי אבל אני כן זוכרת שההודעות שלה..בפרט ההודעה השנייה הרגישה לי מכה בבטן... אודי...אני מוצאת את עצמי כאילו מבקשת ממך שתתערב ושלא יהיו בלגנים וסוריקטה לא תיעלב ולא תברח... אוף אודי..חבל שהגבתי.. הייתי צריכה לסתום את הפה... מרגיש לי לא טוב אודי... ואני רוצה לומר לך שמהפעם הראשונה שנכנסתי לפורום נכנסתי כ'במבי פצוע ' מעולם לא החלפתי ניק אבל פעמים רבות אני חושבת שאני לא חותמת בשמי... במבי במבי במבי במבי

הי במבי, איני חושב שסוריקטה כיוונה אלייך. לא רק זאת, אלא שכמו שכתבתי בתגובה להודעתה למטה - אני רואה בזה גם ביטוי לקול קבוצתי. גם את מה שכתבת את, אגב. ובכל מקרה - אני מקווה שאיש לא ייפגע ולא יעזוב או יעזב. אודי

13/09/2019 | 10:21 | מאת: סוריקטה

הי במבי, פתחתי גם הודעה חדשה ומנסה לחשוב. לחשוב עוד. בטח שלא התכוונתי אלייך. גם לא ידעתי למי בדיוק לפנות כי אולי אין כינויים ברורים קבועים לחלק מהדמויות וזה העניין שיצר אצלי (ואצלכן...) בלבול. כנראה שיש לזה משמעות בהיותנו קבוצה רבת שנים, ופחות בפורום של שאלות מזדמנות. אולי. אבל אולי גם קיים סיבוך מסויים להצטרף למשהו שנראה כבר מגובש. מותר להביע גם קול כזה. מוזמנות. מכירה את מה שקורה כאשר חסרה הבהרה מדויקת ומוגדרת. מעניין שכל המגיבות אליי לשתי ההודעות שפתחתי, אלו שאני רואה עכשיו, הן בנות מאד ברורות בקבוצה. עם סגנונות יחודיים אפייניים קבועים. דווקא הן. ובפרט את, במבי. את כל-כך את. וגם חטולית, ינשוף, שירה. איפה אתן, חדשות? עצוב לי שזה מה שקרה... :-( אולי מכיוון שחרדתי שילקח כיוון כזה, ויתרתי על עצמי. אבל אולי אפשר ללמוד מזה. מצטערת, מבינה ואת צודקת, בגלל שחל אצלי תהליך מחיקה רציני לאחרונה - אולי תוכלו לעזור לי בלהזכיר את עצמכן? וגם אודי. רצינית לחלוטין וצריכה עזרה כאן. סוריקטה

14/09/2019 | 10:55 | מאת: סוריקטה

אודי וכולם, כן יש בי מחשבות לעזוב. כבר יותר משנה. מאז שנראה לי שדמויות מפתח תוקפניות כלפיי, אנ'לא מרגישה טובה יותר. והסתכלתי על ההודעות מפעם וכמה הייתי בהן חמודה ולבבית ואמיתית, וכמה לקחו אותן למקומות אחרים. המיכל שלי החזיק יפה, ובאמת, שנים ארוכות, עד שהוא התפורר. ולא יעזרו מכתבים מקסימים שאני מקבלת במציאות, אנשים שמתלהבים ממני ומעוניינים בשירותיי. וואנס נאמרו עליי דברים שלא יכולתי לשאת - אני מרגישה בחוץ ואין מה שירכך. המסקנה שלי היא שאין, אין לי על מי להישען. חבל. כל כך כואב לי, שהבוקר, אחרי שהתעוררתי בשלוש (זו השעה הדי קבועה שלי) לקחתי כדור נוסף, כדי לתת לעצמי עוד זמן קצר של שקט מסיוטי החיים. תודה לשירה, חטולית וינשוף שטרם ברחתן ממני. להתראות, סוריקטה

15/09/2019 | 15:00 | מאת: חטוליתוש

מתוקה שאת סוריקטה לעולם לא היתה רומזת דברים כאלה בטח לא עליך... ולמה שתרמוז... גמני אוהבת אותה מאוד וכשהיא איננה ..החוסר שלה מורגש ואם קראת את ההודעות שלי..אז את בטח מבינה ש..לשתוק..ממש לא טוב..גם אודי אומר.. ואין לך בכלל על מה להרגיש רעעע לא כתבת שום דבר שיפגע כמו תמיד את כותבת ברכות ובנעימות חיבוק גדול מתוקה חטולית

12/09/2019 | 11:45 | מאת: חטוליתוש

כבר נותנים את האותות הראשונים לקראת בואם לארץ של אחי וגיסתי הפיברומיאלגיה בשיא...כאבים קשים בלי יכולת להרפות מהם.. אין שום תרופה שיכולה להקל.. מי שסובלת ..מכירה היטב על מה אני מדברת.. וגיסתי גם סובלת..ומגיעה גם במחשבה ..שהיא זקוקה למנוחה.. כל כך מבינה אותה..וגם מאוד אוהבת אותה..אנחנו ביחד מגיל 15 .. יש לנו היסטוריה נהדרת במשך כל השנים ..מבינה שצריכה גם לתת לה מקום להיות..וכבר אמרו לי שאני לא צריכה תמיד רק..להתחשב בכל מי שנמצא סביבי.. כולם חולים כולם סובלים כולם זקוקים וגמני......קיימת...!! אייך מנווטים את המצב כך ...שכולם יהיו מרוצים.. אם בכלל אפשרי אשמח לכל עיצה שתבוא מכולכן אודי.. מה דעתך בענין ?? תודה חטולית

הי חטולית, בתוך כל הצורך הזה של האנשים מסביבך, בהחלט חשוב להדגיש שגם את קיימת. ולאפשר גם לך את המקום שאת צריכה. אודי

13/09/2019 | 10:23 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, מעניין שכל הסובלים האלה בוחרים על מי להפיל את משקלם... עלייך, השותקת, החרדה.. איתך, סוריקטה

13/09/2019 | 13:17 | מאת: מכל

כולנו זקוקים! כלנו רוצים שיראו אותנו! שיראו שאנחנו קיימים! צודקת. מגיע לך שיראו אותך!!! השמיעי את קולך. תני לו ביטוי. ואולי אפשר גם להעזר בסביבה הקרובה? אולי שיכינו גם קצת לחג? אולי חלק מהזמן הגיסה ואחיך יסעו לטייל ויהיו בבית מלון? לא יודעת...תנסי לחשוב איך להקל. לא פשוט שכלם באחריותך. איתך.

11/09/2019 | 06:53 | מאת: סוריקטה

הי כולם, אולי מפאת רגישותי הספציפית לאחרונה ובהמשך להודעה שפתחתי לפני כמה דקות - עניין הכינויים - יש לי תחושה (וייתכן שאני טועה) שיש כאן מי ששואל/שואלת בכינויים משתנים. אם מישהו עושה את זה - אז לידיעה - אני מרגישה שזה גם מקרקס אותנו, משחק לנו ברגשות, בז לנו לא מכבד ולא הוגן. עצוב, מכעיס ומעליב אם זה קורה. גם אם לא - זו הרגשה שעלתה בי נוכח המחשבה. סוריקטה

11/09/2019 | 17:14 | מאת: חטוליתוש

מאוד מקווה שאת טועה לגבי מי שכותב/כותבת ביותר מכינוי אחד מסכימה לגבי תחושות הרגשות שזה מעורר חטולית

12/09/2019 | 10:11 | מאת: .במבי פצוע..

...... .... .. סוריקטה... הי... אמממ... סוריקטה... הי.... אמממ... לא כל כך יודעת מה לומר לך... אממ... אני 'שומעת ' רגשות לא פשוטים... גם לי קרה משהו כשאני קוראת את ההודעה הזו שלך.. אתמול נשארתי ללא מילים כשקראתי את הודעותייך האחרונות.. כן עם תחושות... הרגשתי כמו מכה בתוך הבטן..והרגשתי שאין לי מילים בפה והידיים משותקות.. הבוקר קראתי שוב את הודעותייך ו... את יודעת מה סוריקטה ? אולי מה שאת מרגישה כלפי הכותבות ' האנונימיות' שאת מדברת עליהן.. אני הרגשתי כשקראתי את ההודעות.. אולי איזה סוג של תהליך מקביל כזה..?? אולי סוג של השלכה הזדהותית מסויימת ? כשקראתי את הודעותייך כשאת לא מציינת שמות ספציפיים מיד שאלתי את עצמי :'למי סוריקטה מתכוונת ? למי סוריקטה מכוונת אצבע מאשימה ?' ומייד הרגשתי אשמה .. מיד רציתי לומר לך ולהישבע שזו לא אני. מצאתי את עצמי כמו רוצה לומר לך.. סוריקטה זו לא אני..אני ילדה טובה.. מסובך לי.. לא יודעת אם הצלחתי להבהיר..להסביר.. אולי גם לי לא כל כך ברור.. מה שכן ברור לי זה שאת מאוד יקרה לי!! ומה שכן ברור לי שהייתי רוצה כמו לזרוק ממך את התחושות הקשות שלך.. מדמיינת את עצמי לרגע יושבת ואת מניחה עלי את ראשך, אני מלטפת את ראשך,את נושמת נשימות עמוקות עמוקות ונרגעת לאט לאט..לאט לאט.. וכשאני מתבוננת בפנייך הנינוחים אני אפילו מזהה חיוך קטטנטן בזוית שפתייך.. שלך, במבי.

12/09/2019 | 11:15 | מאת: חטוליתוש

הכנסי וקראי את התגובה שכתבתי לך ..בתגובה שלך אלי מתחת לאודי.. ארוך ..אבל מכוון לכולן.. אשמח לשמוע אתכן..מי שיכולה.. תודה חטולית

12/09/2019 | 17:54 | מאת: סוריקטה

... שכל ההודעות שרשמתי לאחרונה נראות לי מיותרות וראויות למחיקה. ועצוב שאפילו אין לי פנטזיה לגבי העתיד שלי. גם זה חסום. ועצוב, שעדיין בגילי לא למדתי לעשות דברים שקטנים כן. סוריקטה

הי סוריקטה, אני שומע בדברייך קול קבוצתי ולא רק את קולך שלך. אודי

11/09/2019 | 06:20 | מאת: סוריקטה

הי כולם, בפורמט הנוכחי של הפורום, ובפרט נוכח השינוי בו איני רואה עצים על ענפיהם, איני מצליחה תמיד להבין למי פונים בתגובות. בכל מקרה, אולי היה לי קל יותר, לו היו רושמים למי פונים, מציינים שוב במילים באיזה הקשר, וגם חותמים בסוף. זה יותר מכבד, אולי גם פחות השלכתי בעיניי. מודעת לכך שעידן האינטנט די חירב את העניין הזה, לצערי... מה דעתכם? סוריקטה

11/09/2019 | 17:11 | מאת: חטוליתוש

אני תמיד משתדלת לרשום בכותרת כמו כאן למי אני מפנה את התשובות שלי ואין לי בעיה אם מקל עליך גם לחתום את שמי בהמון אהבה חטולית

11/09/2019 | 18:44 | מאת: ינשוף

קצת הרבה בבלבולים בפנים גם אני הולכת לאיבוד עם כל הענפים אשתדל לכתוב לך ישירות ולהסביר למה ולמי אני מגיבה ולחתום בסוף.. ינשופים💗

12/09/2019 | 07:49 | מאת: שירה2017

הי סוריקטה, צודקת. משהו כאן הולך לאיבוד. מרגישה גם שיש לנו פחות זמן להגיב והשיח לא ממוצה או נקטע או נשאר תלוי על עץ אחרי כמה תגובות, וכן זה יוצר מן תחושה כזו של אולי ריקנות או החמצה, ומראה כמה התקשורת כאן מוגבלת ואולי מוטב לדעת או להגדיר את זה וללמוד איך בדיוק נכון להשתמש בפלטפורמה הזו מבלי להפגע. לא יודעת אולי סתם קישקשתי. שירה

12/09/2019 | 11:25 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה שלי כמה טוב לראות אותך כאן עם כל הבלבולים שלך ומצאת זמן גם לכתוב כמה מילים.. חטולית

12/09/2019 | 18:31 | מאת: סוריקטה

הי בנות יקרות, תודה שהייתן איתי ולכן בעצמכן קשה כל כך. אתן, עבורי, מאד ברורות בדרך כלל. שלכן, סוריקטה

הי סוריקטה, רעיון טוב. אודי

שלום, בן 45 סובל מחרדה בטיסות, ומקפיד לקחת 2 כדורים 0.5 אשר מקלים עלי מאוד לפני ובמהלך הטיסה. מתכנן טיול בחו"ל משולב עם רכבלים להרי האלפים (הגבוהים...) ורק המחשבה ולראות סרטונים - וכבר מרגיש לי לא בטוח ומלחיץ. השאלה אם אוכל במשך כשבוע וחצי לקחת בכל בוקר 2 כדורים של 0.5 בכדי להרגיש רגוע ולנטרל את הפחד המשתק כל כך. שוב, בטיסות זה עובד (אמנם במטוס סגור וכמובן מנמנם במהלך הטיסה). השאלה אם בעזרת הכדורים אוכל "להתגבר" למשך כ-15 דקות, בשלב עליה ואח"כ ירידה ברכבל שקוף שרואים בו את הנוף (מדובר על גבהים של 2000מטר ויותר). אני כל כך רוצה שהמשפחה תהנה ולא תפסיד את הנופים בגללי, ומצד שני שלא אהיה בהתקף חרדה שיהרוס לכולם את הטיול. תודה.

שלום לך, לא זה המקום להתייעצות לגבי תרופות, כי איני רופא אלא פסיכולוג. בכל מקרה - ממליץ לך לטפל בחרדה באמצעות היפנוזה, ברגע שמתפנה לכך. טוב יותר מתרופות ויעיל למגוון התמודדויות... אודי

09/09/2019 | 14:07 | מאת: חטוליתוש

בקשר לקלונקס.. כבר לא זוכרת מה כתבתי שם..אבל מעצם היותי חרדתית כיום מפחדת מהשימוש שוב בכדורים ממכרים.. הגמילה מהם מאוד קשה.. ולא יודעת כמה באמת יעזרו . תגיד לי בבקשה אם כדאי בכלל חהתחיל עם הכדורים האלה.? ומבקשת באמת סליחה מכולן על כמות ההודעות שהעלתי היום.. ביי

הי חטולית, עניתי לך למטה. לא הייתי פוסל. שווה לשקול, ולעשות שימוש מתון רק כדי להחזיר לעצמך שליטה. אם אפשר בלי - בטח שעדיף. אודי

11/09/2019 | 05:43 | מאת: סוריקטה

יש לי כמה מחשבות בשבילך - אם זה בסדר - אני רואה כמה את לחוצה, זה ממש לא פשוט. התרופות שציינת נחשבות, ככל הידוע לי, כתרופות נגד חרדה. גם החרדה מהתמכרות היא אולי סוג של חרדה, ולפעמים אחרי שמקבלים מעט סיוע בכיוון זה, אולי גם החרדה הקיצונית מההתמכרות גם היא מעט תירגע. ואני גם חושבת שיש דרגות שונות של התמכרות. אני משתמשת בתרופות מאותה משפחה לשינה. הן הגיל והן בעיית חיים. כן תלויה בהן ולאורך זמן. עם זאת, המינון לא הולך וגדל וגדל לאורך זמן. אני חושבת שכנראה חשוב לעקוב ולראות אם מתחילים להיסחף לכיוון כלשהו. להרגשתך ובמקביל בהרגשת הרופא או דמות מטפלת. את מכירה אצלך נטייה חזקה להתמכרות? גם סיגריות וגם קפאין נחשבים ממכרים, למשל. ועוד ועוד. דבר נוסף בהקשר לאמא - אמא מבוגרת מאד. ואמא לא בריאה. יכולים לקרות לה דברים לא טובים. ובכלל יכולים לקרות דברים לא טובים גם במצבים בריאים יותר. כי כך המציאות ואין לנו שליטה מוחלטת בזה. נדמה לי שאת מרגישה כל כך אשמה, כאילו אם משהו יקרה זה בגללך, בגלל, למשל, שחשבת מחשבות 'רעות'. נניח כעסת נורא על אמא. אפילו שנאת אותה. היא לא חולה בגלל זה, ושימי לב אם את מקריבה את חייך כדי לרפא את אמא במקומות שאין הרבה מה לעשות ואולי צריך ללמוד להניח. גם טיפול באמא, והיות בובה שלה, יכול להיות סוג של התמכרות. שלך, סוריקטה

12/09/2019 | 11:12 | מאת: חטוליתוש

לגמרי בסדר מצידי לשמוע את דעתך.. אני לא רק לחוצה ..הפכתי להיות חרדתית..ולפעמים אולי גם ברמות קשות ..מאז הארוע המוחי . אין לי כוחות נפשיים להתגבר על החרדות האלה .. לגמרי צודקת שאני חרדה מלחזור להיות שוב תלויה בכדורים ממכרים כי מנסיון העבר שלי ..רק סבלתי קשה..הכדורים עזרו רק לפרק זמן קצר ..והגמילה מהם היתה קשה מנשוא.. מהסיבה הפשוטה .כשהם לא עזרו..הועברתי לכדור אחר..וגם לא עזר..ושוב..כך שבין לבין היו כאבים גופניים קשים..ועוד השלכות קשות..וטופלתי אצל רופא מומחה לחרדות בתל השומר.. וכן..אני מכורה לעישון כבר המון שנים למרות שעשיתי כמה פעמים הפסקות בימי הציעירים יותר אבל ..תמיד בגלל טריגרים..חזרתי לעשן..גם עשיתי בהשגחת מומחים נסיוניות להפסקת העישון ..ולצערי נכשלתי בכולם..כי .תמיד אישזהו טריגר ..הצית את אש הלהבה..וגרם לי לחזור לעשן.. בעוונותי ..אני גם אוהבת לעשן..ואולי גם זו אחת הסיבות שברגעי ה..טריגר..חזרתי לאהבה שלי..לסיגריה.. התמכרות נוספת היתה לכדורי שינה..בונדורמין..שבלעדיה לא יכולתי לישון..גם עד גבול מסוים..למשך כמה שנים..מאז האישפוז הארוך האחרון של אמי..לא נגעתי בהם..מאז למעלה מחודשיים..וכמובן שלא רק בגללם איני ישינה בלילות אלה גם בגלל בעית הפיברומיאלגיה..שידועה בחוסר שינה איני שותה או אוכלת שום דבר שמכיל קופאין.. ולגבי אמי..צודקת ..היא אשה מבוגרת ולי אין שליטה על מצבה הבריאותי..לאחרונה המטפלת שלי הצליחה לגרום לי להבין שאמי נמצאת כיום במצב גריטטרי.. עצוב לי נורא שזה מצבה..ויחד עם זאת..אני לא מכורה לשליטה במצבה..רק דואגת .. אחרי הכל...אמא יש רק פעם בחיים..ונכון שיבוא גם היום שלה..ואני מדאגה..מנסה לדחות את הקץ..ואולי..כבר לא יודעת.. מאז שנפטר בעלה לפני 8 שנים ..היא נפתחה בצורה שלא היתה מעולם לפני כן.. פתאום היא שם בשבילי..פתאום שוב יש לי אמא..שהיתה חסרה לי המון שנים.. מעולם לא שנאתי אותה..רק היה לי קשה שלא היתה לי אמא..כלומר את ה,," אמא" שהייתי זקוקה לה.. תודה חטולית

09/09/2019 | 13:11 | מאת: חטוליתוש

נוירולוג גריאטרי ? המלצה של המטפלת...עדיין לא למדתי להגיד..המטפלת שלי.. למרות שהיא באמת מאוד בסדר הפסדתי את האוטובוס ממש בתחנה עכשיו אאחר לטיפול..מעצבן.. המקום היחיד שרוצה להגיע כי טוב לי אצלה.. והכדורים האלה מפחידים אותי פחד תהומי..כי הם ממכרים עד שיצאתי מהלופ הזה של הכדורים הממכרים..עכשיו שוב להכנס.. לא רוצה שוב להיות שם..מפחדת . מרגישה שוב את החרדות עוטפות אותי החיבוק צמוד ואין אוויר.. הצילו... מישהו שומע אותי.. ?? חטולית על סף קריסה אודי מה אפשר לעשות במצב הזה

הי חטולית, יתכן שדווקא יש טעם לשקול עזרה תרופתית קצרת טווח כדי לא לקרוס. אודי

08/09/2019 | 14:56 | מאת: חטוליתוש

שמרוב מועקה נפשית כבר הפסקתי להקפיד בבית על הלבוש שלי מסתובבת אייך שבא לי במכנסים ובלי כיסוי ראש גם כשבאים אלי כבר לא אכפת לי גם אייך אני נראית

09/09/2019 | 06:46 | מאת: סוריקטה

'רק' וכל כך הרבה... הי חטולית, כתבתי לך תגובה על עץ קודם, ועכשיו ראיתי את הודעתך זו. יפה לך השחרור. מבינה שגם מפחיד, החרדה מהמחיר. אבל יפה, בעיניי, שאת מתירה לעצמך. סוריקטה

09/09/2019 | 08:13 | מאת: שירה2017

וואוו, חטולית!!! עם כל הכאב וכל מה שסוגר עלייך, כמהה חופש לקחת לעצמך ואיזו צעקה גדולה את צועקת. מאחלת לך ימים טובים יותר וגם רגעים קטנים של הנאה כשהמשפחה מתכנסת. שלך שירה

09/09/2019 | 12:28 | מאת: חטוליתוש

יםה שלי לא יודעת עד כמה יפה לי השחרור.. זה בכלל לא צנוע ...ואסור .. אבל משהו בתוכי שבור ומאוד כואב.. מאוד רוצה להיות " בסדר" אבל ממש לא מצליחה ... בנקודת שבירה גדולה שרק רוצה לעזוב הכללל ולברוח דכאון משתלט עלי ואין לי לאן...לברוח.. גם כדורים כבר לא עוזרים לאן אלך ..לאן אברח..כדי להיות..להרגיש. .. לא יודעת.. אין מקום בטוח ללכת לבכות לבכות בשקט ..לא להפריע תודה יפה שלי

הי חטולית, גם אני חושב שיש משהו טוב בקצת שחרור. אודי

08/09/2019 | 14:52 | מאת: חטוליתוש

כן... כואב לי להודות אבל .... כאלה הם פני הדברים... הוא יכול בשניה אחת להרוס הכל הכל צריך להתנהל כמו שכך הוא רואה את הדברים.. כי ..הכללל מפריע לו.. אסור שקיות נילון תלויות במרפסת ליד מכונת הכביסה..כי זה מפריע לו אסור צנצנות זכוכית (2*) כי זה מפריע לו אסור כלים לאחסון השמן המתוגן..כי לא שופכת בכיור..כי זה מפריע לו כל מה שבא באריזות מסודרות על המדף... הכל עמוס מידי.".זה חונק אותי" יש יותר מידי דברים במרפסת.. ומתחיל מיד צעקות ..לא ראיתי בית כזה בשום מקום !! צודק..אייך תיראה אם אתה אף םעם לא הולך לאף אחד אחר..רק תקוע בבית שלך עם האף בטלויזיה ? כל דבר מרתיח אותו..צועק..צורח .ומקלל בלי ..מחר..( לא עלי ) עד נקודה מסוימת. ..ואני שותקת .אז הכל מופנה גם אלי ואמי..תמיד מחזיקה איתו..צודק או לא..ודוחפת אותי לשתוק כדי לשמור על שלום בית !! ככה היא נהגה כל החיים שלה כשהיתה נשואה לבעלה..תשתקי .את לא חייבת תמיד לענות.. אבל אני לא רוצה לשתוק!! למה תמיד לסתום לי את הפה למה..?? גם אם הוא צודק..עדיין יש לי את הזכות להביע דעה.. בא לי לקום וללכת למקום רחוק רחוק בלי שימצאו אותי רק להיות בשקט..!! לא לראות לא לשמוע לא לכאוב לא לרצות לפגוע בעצמי כי אני די קרובה כבר לפגוע.. כך כל הזמן..ורק בגלל שאני לא מסוגלת להגיב במהירות כמו שהייתי בעבר..כמו לפני הארוע המוחי ..4 וחצי שנים שאני רק שותקת וסותמת את הפה אולי גם תסתמו לי את הפרצוףףף שלא תראו אותי ואני לא אראה אותכם... ואלי הכאב הזה קצת ירפה וישתחרר ואוכל לנשום לרווחה גם אני כן..תמיד זה ..גם אני..אף פעם לא אני !! כבר כתבתי המון פעמים שאני עייפה ומותשת מהכל מה כבר ביקשתי ? לישון בלילה.. לנוח.. זה יקרה מתישהו.. עוד בגילגול הזה ?? ככה אני אמורה לקבל אורחים למשך 3 שבועות..והם אחי וגיסתי לא יודעים כלום..כי אמי תמיד משבחת את בעלי על העזרה שלו..ונכון שהוא עוזר לה . ובשורה התחתונה מה נשאר לי ? תסתמי ותשתקי את הפה שלך כי אחרת הכל מתהפך עליך בשניה אחת ..!! סליחה אם עוררתי רגשות קשים.. כבר לא יכולתי יותר לשתוק ולסתום את הפה ואת הפרצוף שלי חטולית

09/09/2019 | 06:43 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, נורא כשהמרחב מרגיש מצטמצם ומצטמצם וכובל וכובל כמו בצינוק וכל מה שרוצים זה אוויר, אור, שקט. נותר להצטרף לצעקה שלך. המתח והעומס והטירוף של לפני החגים. אבל אחריהם, כן, נראה רחוק כל כך, אחריהם, הרשי לי להניח שתהיה הקלה. הלוואי. סוריקטה

09/09/2019 | 07:12 | מאת: מכל

חטולית יקרה, נשמע קשה וכואב השליטה הזו שלו...הרגשת ההשתקה. יש לך זכות בדיוק כמו שלו יש. תדברו על הדברים, תגידי לו מה מפריע לך כשתשבו בשקט..לא בזמן ויכוח או כעס. חיזקי אמצי. את בסדר ויש לך כוחות. דברי איתו ועל הרגשות שלך. לשניכם יש זכות בבית המשותף ובחיים המשותפים להגיע למה שמתאים לשניכם. יש פשרות בזוגיות אבל לא אחד על חשבון השני.

09/09/2019 | 12:32 | מאת: חטוליתוש

אין כבר כוח לעמוד מולם להילחם נגדם.. להיתאמת איתם.. אין עם מי לדבר על הרגשות שלי כי הם לא..רואים..אותי.. הם רואים רק את עצמם. כואב..אין מילים

09/09/2019 | 12:38 | מאת: חטוליתוש

אין בכלל קשר לתקופת החגים שבאה עכשיו הכל מתבשל כבר תקופה ארוכה .מידי.. ותמיד מצאתי סיבות להעביר הלאה רק בגלל הדאגה לאימי שחלילה לא תיפגע . ..אבל לא כך הדבר..כי מצידה הכל קיים. ושריר..ומותר כי היא אמא..והיא זקנה ולה מותר הכלללל..!! הם צמד חמד..כמו תאומים סיאמיים.. אולי מתישו יראו גם אותי..? רק שלא יהיה מאוחר מידי כי כבר אין כוח לכלום..

09/09/2019 | 13:17 | מאת: .במבי פצוע..

חטולית...וואוו... מוצאת את עצמי ללא מילים... ...... ..... וואוו..

הי חטולית, להיפך. אל תשתקי. אודי

12/09/2019 | 11:20 | מאת: חטוליתוש

היי במבי מספיקה ההתיחסות שלך להודעה ..לא תמיד יש מילים ה..וואוו..בשבילי אומר כל מה ששאר המילים לא... תודה לך חטולית

אודי הי... זמן רב שלא כתבתי לך... למה ? לא מצליחה לשים מילים ל למה... מעניין.. גם עם אמא צביה זה מצב משונה כזה.. אני אצלה כזה ב... ??? איך אני אסביר לך... ?? זה כזה מצב שאתה כזה שוכב כזה כמו מכורבל על הספה..ומכוסה כזה בשמיכה הזו.. ואתה כזה כמו חצי ער חצי ישן.. חצי מציאות כזה חצי ...?? לא יודעת להסביר לך אודי... זה כזה מצב כזה ש... ?? מה שרציתי לומר לך אודי זה שבימים האחרונים כשאני קמה, אני מרימה עיניים והשמים ממש משנים את צבעם... בבקרים ובערבים אתה כבר ממש ממש יכול להריח את הסתיו... מריח אודי ? זה ריח שהאדמה מעלה.. האוויר.. הצמחים.. העולם לוחש בשקט..סתיו..סתיו... ואתה יודע אודי ? אני נולדתי בסתיו.. בתחילת נובמבר.. ואולי פעם אחזור לפסל ?... כתבתי תגובה לשירה ופתאום מתכווצת לי הבטן..הגוף מחפש את ריח החמר והידיים כמו רוצות לחזור וללוש את החומר הזה.. בוקר של סתיו... מתגעגעת .. אפילו לא יודעת למה ולמה... שלך, במבי

09/09/2019 | 06:20 | מאת: סוריקטה

הי במבי, סוריקטה חיה לפי השמש. והשמש בעונה זו מאחרת לקום ומקדימה לישון. ובעונה הזו השינוים ממה ליממה הם הגדולים ביותר. והרגישות שלי לכך גדולה מאד. כמו בעלי החים, כמו הצמחים. בהם אני גם מטפלת. כבר מאמצע אוגוסט מתחילה הרגישות שלי. לא כל שכן עכשיו. סתיו. סוריקטה

09/09/2019 | 12:45 | מאת: חטוליתוש

במבי אהובה.. כמה יפה את כותבת ומתארת..נהדר..בא לשכב שם להתכרבל שם.. להריח את האדמה להריח את הסתיו.. את הצמחים.. איזה כיף פסטורלי.. בא לחבק את הכל בנחת ולרצות רק להיות שם.. כשיתאים לך ..תמצאי את הזמן והמקום הנכון לחזור לחימר.. את מקסימה כל כך..

09/09/2019 | 12:46 | מאת: .במבי פצוע..

סוריקטה מתוקה !!! התחייך לי בלב.. גם לך רגישות גבוהה לתקופה הזו... אני זוכרת גם את נולדת בתחילת נובמבר..:) יומולדת בסתיו.. עקרביות... :))

הי במבי, 'כבר הסתיו עכשיו, את לא צריכה סיבה להיות עצובה...' אכן, השתנות מבורכת מסביב... אודי

תודה על המילים.. קראתי את כלכם ואני מרגישה שאתם איתי. זה נותן לי כח. אז השבוע נפגש. תהיה הפסקה של שבועיים ואז תהיה הפרידה...אני לא מעכלת עדיין. נראה איך יהיה...אצטרך את המקום הזה. ממש לפני ראש השנה נפרד. בעבודה התחלתי שנה חדשה. ואיתה מגיעה סופה של תקופה ארוכה. בדיוק 9.5 שנים...התחלתי סמוך ליום ההולדת שלי. הפגישה ממש בדיוק באותו תאריך שהתחלתי 9 שנים וחצי.... כמה עברנו מאז.... אני פה אותה תקופה. התחלתי לכתוב במקביל לטיפול...וואו... וגעגוע אודי, היא חושבת ממש כמוך על געגוע ועל היש...אני ארגיש בחסרונה והחלטתי לקחת השתלמות בדיוק על שעת הטיפול..מה זה אומר??? אולי שאנסה לחשוב על דברים אחרים באותה השעה?? לא יודעת. ננסה. למלא את החסר אולי...

מקווה שקראת גם אותי מתחת לאודי..לא שכחתי אותך .. מיכלי מאמי יקרה שאת

09/09/2019 | 18:56 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, חשבתי על רעיון ההשתלמות היפה שלך. נראה כמו לקיחת המקום לצמיחה. משהו טוב פינה מקום למען משהו מצמיח חדש. ועם זאת, נשאר כאופציה לחזור. ייתכן. הרעיון יפיפה בעיניי. איתך, סוריקטה

הי מיכל, בהחלט רעיון יפה! אודי

הבנתי שלטיפול בהתמכרות לסוכר, כמו בכל התמכרות אחרת פסיכולוג יכול לסייע. השאלה שלי איך? ומה הם השלבים לתהליך הגמילה? תודה רבה.

שלום לך, כמו בכל התמכרות אחרת. במקרה הספציפי הזה אני נוהג לשלב טכניקות היפנוטיות המותאמות למטופל וסוג הבעיה. אודי

05/09/2019 | 20:05 | מאת: סוריקטה

על פי רוב הבחירה שלי היא לפתוח, והפעם - לסגור. עוד כשבועיים נכנס רשמית הסתיו. סוף שבוע נעים ולילה טוב, סוריקטה

הי סוריקטה, לילה טוב ונעים... אודי

06/09/2019 | 08:14 | מאת: סוריקטה

אודי, אתה הולך לישון כמעט בשעה שאני מתעוררת ומתחילה את היום. (זו הנחה, איני יודעת). אבל התחושה היא - כמה שאנחנו לא מסונכרנים (או/וגם שמא, אני עד כדי כך מרגישה פחות מסונכרנת עם העולם, או רובו. של המבוגרים לפחות). סוריקטה

05/09/2019 | 14:19 | מאת: שואלת השאלות

היי, בהנחה שנחצו גבולות על ידי המטופל שהביאו לסיום הטיפול מצד המטפל והמלצת המטפל לפנות לגורמים רלוונטיים אחרים, לא מגיע למטופל סיום טיפול כפי שצריך אף על פי שקרו דברים קשים? האם להתעלם מפרק זמן משמעותי? להתעלם מהטוב שהיה למרות הרע שקרה? שתיקה מוחלטת ומיעוט במילים במשך 50 דקות, זה הגיוני? האם זה לא גורם לטראומה נוספת ולשבירה של אמון בבני אדם, בטוב שבעולם? זה מה שמגיע? אין סיכום טיפול? כלום?

שלום לך, איני יודע אילו גבולות נחצו ("דברים קשים" כתבת), ולכן איני יודע כיצד להגיב לשאלתך. מצד אחד - בהחלט 'מגיעה' סגירה כהלכה, מאידך - גם המטפל בן אדם ויש מצבים בהם ה'מיכל' שלו כבר לא יכול להכיל... יש היגיון במשאלתך לסיכום טיפול. אולי שווה לבקש שוב. אודי

06/09/2019 | 15:38 | מאת: שואלת השאלות

על פניו אני מבינה ומתחרטת על המעשה אבל הרגיש לי לאורך כל הזמן שלא משנה מה ואיך אגיד וגם אם אתחנן על נפשי זה כבר סופי ומוחלט, למרות שבפנים אני בטוחה שגם המטפל היה מעדיף להמשיך. המציאות כזאת והיא עצובה מאוד אבל מעליב ומשפיל לעמוד מולו ולספוג התעלמות כזאת.

09/09/2019 | 07:01 | מאת: סוריקטה

הי, אני מתבלבלת בינך לבין ניקול... כתבתי הודעה בשבוע שעבר, נמלכתי בדעתי בסוף לא שלחתי. אנסה להיזכר - איני יודעת מה התרחש. בכל אופן, שאלתי האם נאמר במפורש שזהו סיום טיפול, או שזו מחשבה שלך, נחרצת מאד, את בטוחה בה, ועם זאת יש עדיין פתח לבדוק. ולא מתוך תחנונים אלא באופן ישיר, איתן וברור. 50 דקות שתיקה נטו - דבר מוכר. בדרך כלל נקשר להרבה זעם. בעיקר שלך. בבקשה - אם יש עדיין פתח (אאמין שיכול להיות) נסי באומץ לברר ולא לכפות סיום מתוך חרדה (נטישה). זה קורה. שלך, סוריקטה

09/09/2019 | 07:29 | מאת: שואלת השאלות

נעשה משהו שמונע מהמטפלת להכניס אותי לקליניקה, לא מהבחירה שלה. היא טוענת שצריך להיות המשך בטיפול מסוג אחר שאני כמובן מתנגדת לו. הכל הסתבך כמו כדור שלג גדול ומכיוון שלמטפלת אין איך לפתור את הבעיה, היא פשוט החליטה לנקוט צעד קצת יותר קיצוני עבורי ולהעיף אותי. השתיקה באה מהכיוון שלה ולא רק משלי ובדרך כלל היא כן מנסה לדובב ולשאול שאלות. הפעם היה שקט מוחלט וכואב, לא מילים של סיכום, לא כלום. הלכתי בידיעה שהזמן והכסף ובעיקר הרצון להשתפר ירדו לטמיון ברגע אחד. לעולם לא אחליף אותה באף אחד אחר ובטח לא כשהקצוות פתוחים ולא הייתה הרגשה של סיום.

05/09/2019 | 12:42 | מאת: ינשוף

הייתי בכנס לאחיות אתמול באחד הבתי חולים המרכזיים בארץ.. אחת ההרצאות היתה על גילוי מוקדם של התעללות אצל ילדים.... הופתאתי שכל ההרצאה התמקדה בהתעללות פיזית- מכות וכו ולא היה שום התייחסות להתעללות מינית. כתבתי מכתב לאחד מהמארגנים וקודם כל הודתי לה על ההרצאות המעניינים. אחייכ כתבתי שהופתעתי שלא היתה שום התייחסות לפגיעה מינית.. קבלתי ממנה תשובה שהיא שמחה שהיה מעניין..... היא לא התייחסה בכלל למה שכתבתי לגבי התעללות מינית.... אני כל כך זועמת וכועסת .... אני באי שקט

הי ינשוף, בהחלט נושא חשוב ורלוונטי, וטוב שהסבת את תשומת הלב להעדרו. אודי

06/09/2019 | 06:27 | מאת: סוריקטה

ינשופי, בעיניי, התעללות מינית היא גם התעללות פיזית ונפשית. אני, למשל, יכולה לחוות 'הכרחה' לאכול כאונס. אחת מההשערות שיכולתי להעלות בדעתי היא שאולי דיבור ישיר על פגיעה מינית כמינית היה קשה מידי לדובר, וייתכן שמסיבה זו הדיבור היה עקיף וגם הייתה הסוואה בתשובה אל פנייתך. אין אנו יודעים... אולי הוא מאד היה שם. ואולי פחות, אבל עבורך, שזה סוג של כל עולמך, זה לא פשוט בכלל. סוריקטה

08/09/2019 | 12:27 | מאת: חטוליתוש

נהדרת שאת כל הכבוד לך על היוזמה שכתבת מכתב נורא חבל שלא התיחסו למה שכתבת שם ... באמת עצוב

05/09/2019 | 08:05 | מאת: שירה2017

במבי יקרה, פעם עשיתי קרמיקה מאוד אהבתי את הסיבוב של האובניים ואת התיזמון המדוייק שבו צריך להכנס ולהשתלב בסיבוב, ממש כמו בקפיצה בחבל. בזמן האחרון אני רואה סרטונים של קרמיקאים, כנראה שזה במקום ללכת מפני שאין לי כוחות לצאת לחוגים או סדנאות. ובהקשר הזה חשבתי עלייך. שודאי גם את עשית פעם קרמיקה, ואם לא עשית, חשבתי כמה אני מדמיינת אותך מתמסרת לחומר, לסיבוב וליצירה. וגם רוצה לומר: בואי. שלך שירה

06/09/2019 | 08:24 | מאת: סוריקטה

הי שירה, כתבת לבמבי, וגם, אם אפשר, אצטרף קצת. למרות שבאיזה מקום גם אני בתחושת אין מילים. והתחושה מתקשרת למה שארשום בהמשך - לא מעט רשמת על יצירה. ואני תוהה. אנחנו - במבי, שירה, סוריקטה למשל, מדברות על יצירה. מדברות על החסימה בנקודה הזאת. יכול להיות? יצירה, יצריות... ובכל זאת, יש לי איזו מחשבה, שאולי הצד היצירתי-יצרי חזק מאד, וכן בא לידי ביטוי אבל לא באופן ישיר של יצירה לשמה, אלא דרכי פעולה שנבחרות בחיים, למשל, או משהו מסווה אחר. והייתי קושרתאת ההסתרה והחבטה בו לפגיעה עצמית. וגם לתחושה שמילים נכתבות בכוח ופחות זרימה ספונטנית ואמיתית. במבי, ראיתי שעברת כאן. מה דעתך? ומה את אומרת, שירה, ומה דעת אנשים נוספים? תרצו להצטרף? סוריקטה

08/09/2019 | 09:00 | מאת: .במבי פצוע..

שירה.. יכולתי "לראות" אותך בדמיון יושבת ליד האבניים עם החמר.. אני מעולם לא השתמשתי באבניים.. יש בי אהבה לחמר... אוהבת להחזיק את החמר,ללוש אותו,להריח את ריח אדמת החמרה שנודפת ממנו.. לשמוע את הצלילים שהוא משמיע בזמן הלישה שלי אותו.. אוהבת את המגע הישיר עם החומר ואוהבת ליצור "כלים" כמו אגרטל שהיה הזוי.. מהאגרטל בצד אחד היה כזה פורטרט שלי..מעט רחוק יותר ,פנים מעוותות של דמות..כאשר עין אחת כמו מכוסה.. מעט רחוק יותר יוצאת פתאום כף יד מחוספסת אחת,מעט רחוק יותר,גוף אשה ללא ראש, והרגליים מהברכיים "נעלמות"והופכות לחלק מהאגרטל.. בזמנו כשפיסלתי, השתמשתי בחמר בכדי לתת ביטוי לרעיונות... משהו כעין "הרוח שבחומר"... היום אני לא מפסלת... אולי אחזור מתיישהו... מה יכול לעזור לך שירה לנסות ולממש את הרצון שלך לחזור ולעשות קרמיקה ? מה יכול לעזור לך שירה לחזור ולהשתמש באבניים שאת מאוד אוהבת את הסיבוב והתזמון המדויק שבו צריך להיכנס ולהשתלב בסיבוב ? אגב, קפיצה בחבל.... :) מאוד מאוד אהבתי לשחק ולקפוץ בחבל..גם לקפוץ בין שני חבלים... אני חושבת שגם הייתי מאוד טובה בזה... :) היו ימים... ובחמר יש משהו שאני לא יכולה להישאר אדישה אליו.. הגוף שלי מגיב אליו מידית... ותודה שהזמנת אותי... שלך, במבי

09/09/2019 | 07:49 | מאת: שירה2017

תודה על המחשבות העמוקות כתמיד.... כן, יש בפגיעה העצמית משני המימדים, היצירתיות והיצר בולס מכנה את עבודת החיתוך העדינה הזו "האומנות האסורה". מתוך מאמר שנתקלתי בו בשם "כשהיצר קם על יוצרו" מאת יוסי טריאסט http://triest-sarig.co.il/%D7%9B%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%A6%D7%A8-%D7%A7%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%99-%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%A1%D7%98/ מתחברת גם למה שכתבת על קשיים בזרימה, על מילים שנכתבות בכח, וחושבת לעצמי כמה מהמשאבים הפנימיים כמה מהתפוסה של המוח עסוקים בהשרדות של הנפש, גם אם החיים היום נוחים יותר או לפחות אין בהם סכנה ממשית.

09/09/2019 | 13:15 | מאת: .במבי פצוע..

סוריקטה הי, מעניין מה שאת אומרת... יצירה..יצריות..חסימה.. מעניין... מעניין אם לא היינו נפגעות מינית.. מעניין האם היצירתיות שלנו הייתה ספונטנית יותר ? פחות מסובכת ?? מעניין.. שירה ? גם את עקרבית ? אני לא כל כך זוכרת ילידת איזה חודש את.. תזכירי לי בבקשה ,טוב ? לפי האסטרולוגיה,מזל עקרב הוא מזל מים -הרגש הוא הדומיננטי.. כמו כן,המיניות,היצריות היא בעוצמה רבה ביותר.. מעניין.. יצירה..יצריות..חסימה.. אם אני לא טועה ויניקוט מתייחס ליצירה... לא זוכרת כל כך... משהו של משחק ויצירה..אם אני לא טועה הוא גם מתייחס למרחב הביניים כמקום שבו היצירה/המשחק מתקיים.. (???)... אולי אני טועה...?? זכור לי גם שויניקוט מתייחס לתוקפנות ומקשר אותו ליצירתיות.. (תוקפנות ולא אלימות). מעניין סוריקטה... לדעתי,כשאגיע לאמא צביה,אביא בפניה את הסוגיה הזו ..אשאל אותה לגבי הקשר וההשפעה בין המושגים הללו .. מעניין...

09/09/2019 | 16:41 | מאת: שירה2017

הי במבי, נשמע שאת יוצרת מוכשרת ומאוד יצירתית, מקווה שתחזרי לפסל. אולי אם ארגיש טוב יותר, פחות אפחד מאינטראקציות נוספות עם אנשים מעבר למה שהכרחי, אולי אז אצליח לחזור. שלך שירה

05/09/2019 | 07:54 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, מה שלומך? ּּּּּּהתחלת כבר ללמוד? ימים עמוסים של תחילת שנה אני מניחה. אבל בואי, ספרי. שלך שירה

06/09/2019 | 07:29 | מאת: סוריקטה

הי שירה והי אביב, איך אפשר שלא לשים לב להפחתת נוכחות פעילה של אביב. אביב - חשבתי על הדברים של גדולים שמתוכננים לך, על היציאה הארוכה משגרה ועל הניסיון להינות. כך, נדמה לי, תיארת. להתראות, סוריקטה

05/09/2019 | 07:52 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, מה שלומך? איך את מרגישה? תוכלי לבוא גם בלי מילים? רק להגיד שאת כאן. שנדע שאת בסדר ונרגיש את הנוכחות שלך. שירה

06/09/2019 | 07:26 | מאת: סוריקטה

הי שירה, קראתי אותך מתייסרת. קראתי וחשבתי שהייתי רוצה לצאת מהמסך. כך חשבתי. ודמיינתי שאת כל כך מאוכזבת הן מהתגובות, הן מהיעדרן. כל כך מעט. ואולי לא הכי מדויק. לעזאזל איתנו. סוריקטה מגיעה לכאן לעתים במרחק כזה. לעתים באחר. חלו שינויים, פרידות וטרדות, כמו שכתבת ולעתים הריכוז מוטה לכיוונים אחרים. היו לי אירועי בית חולים וצפויים עוד כמה מעצבנים כאלה. וגם התחשמלות שנבעה מרשלנות של פועלים חסרי כל רגישות למפגעים וההרס שהם משאירים בסביבה. עוד אחד מהאירועים האלה שאני נשארת סוג של אדישה אליהם וחושבת כמה מגיע לי. כמו עם אותה לבנה שהטיחו לי בראש לפני כמה זמן. והדברים האלה קורים ועוברים לידנו ואנחנו ממשיכות לשרוד ולא רואים... עד המוות. מניחה שכבר ראית שעברתי כאן. שלך, סוריקטה

08/09/2019 | 12:30 | מאת: חטוליתוש

כן ובזדמנות זו את יכולה אולי גם לעדכן מה קורה עם הבדיקות שלך.. כבר סיימת אותן ?? יש כבר תוצאות ... מקווה שתעדכני חושבת עליך המון לאחרונה..גמני בבדיקות

09/09/2019 | 06:50 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, צפויות לי עוד כמה וכמה בדיקות וגם ניתוחים בחודשים הקרובים. תודה, סוריקטה

09/09/2019 | 07:55 | מאת: שירה2017

מצטערת לשמוע על חוויות בית החולים, אני יודעת שאין כמוך גיבורה, אבל בכל זאת רוצה לשלוח לך חיבוק (למרות שאני מהמתנגדות לחיבוק וירטואלי כשאמיתי כל כך חסר, אבל לא מצאתי מילה קרובה יותר) ולהיות לידך, או לצאת מהמסך בשבילך. אני לא חושבת שאת לגמרי אדישה... אירועים שמותירים סימנים, מקעקעים את הנפש, כמו הלבנה. אבל האוטומוט חייב להמשיך קדימה, לא? (יצר החיים). איתך שירה

לא יודעת מה קרה לי...בפגישות האחרונות קניתי לה מתנות. כל פעם הבאתי משהו קטן. היא אמרה שלא צריך ויש עוד פגישות ובכל זאת אמרתי שזה כדי שאפנים שנפרדות...באמת לא יודעת למה. ופגישה אחת ביטלתי. כך שבמקום 3 נשארו 2...חושבת מה נעשה בהן.. חשבתי שארצה לשאול שאלות ושהיא תענה על מה שנראה לה לנכון. לא שאלות על חייה האישיים ממש. יותר מעניין אותי איך באמת היא חווה אותי ומה היא לוקחת הלאה בעצמה,היא אמרה שקבלה ממני ולימדתי אותה. אז מעניין מה בדיוק שתפרט. ובנוסף מה אתן לה מתנה סופית..אין לי רעיונות יותר...למי יש רעיון? יש לה הכל!!! היא המון שנים במקצוע וכל הספרים על המדפים פלוס קשקושים ממטופלים נמצאים שם בחדר... אני בטוחה שאחרים קנו אגב ולא היא את כל הדמויות ודברים שונים... אז מה נותנים לה?? מה לא היה לנו?? נרות ריחניים ומיוחדים (הדלקנו יחד בחדר) , אבן מיוחדת, קלפים טפוליים, אפילו מעצור לדלת המתנה הראשונה...ואחר כך מלחיות למינונים נכונים. בהכל הייתה משמעות. קניתי לה המון מתנות. לחגים בעיקר, ועל כלם דברנו והפכנו ו...היא רצתה לעצור אני לא. ורק אמרה שאין צורך אבל לא רצתה לסרב כנראה לא להעליב אותי.. לי היא קנתה ספר כשנפרדנו פעם...משמעותי גם. הפעם כבר לא מתחשק לי להביא כלום...לפגישה האחרונה אולי אביא מילים...והדובי ישאר שם, הוא המתנה הכי משמעותית מהכלללללוהייתי רוצה שאחרים יוכלו לחבק אותו ואולי אפילו יחבר אותם לילדות. הוא העד שלי. לא יודעת...איך נפרדים? לפתע מוזר וקשה לי. אמרתי שאתגעגע. והיא שאלה אם בקטע טוב או לא. אמרתי שגם וגם...היא תחסר לי! לא בטוחה שאחסר לה...אולי ... האם אחסר פה אם לא אכתוב יותר?? לא בטוח. הזמן יעבור ואשכח..קשרים רבים היו לי בחיי את כלם הרסתי. ורק פה אתגעגע ממש. איני מתגעגעת לאיש. לא לעבר אין בי נוסטלגיות.. אנשים באים והולכים מחיי ולי כלל לא אכפת מהם..מהקשר. המון חברים כל כך לא משמעותיים יד לי.. כמה עצוב להיות בין אנשים שאני לא מרגישה אליהם קרבה של ממש והם חושבים אחרת ממני..הם חושבים שאני קרובה... אבל איתה נוצר משהו אחר. קשה לי עם זה. קל לחתוך ולשכוח יותר קשה לזכור ולהתגעגע ...למה אודי? ומדוע מבחינתך געגוע הוא טוב??? הלוואי. הלוואי ואבין זאת....

מיכלי יקרה למרות שאני לא מסיימת טיפול ביינתיים, אני מאוד מתחברת למילים שלך. פרידה- מביא איתו מכלול של רגשות- לגבי מתנה אני חושבת שמילים זה הכי משמעותית... חוץ מזה את מביאה לכאן את עצמך ואני אוהבת לקרוא אותך(למרות שאני לא תמיד מגיבה). את עושה דרך... יכולה להיות גאה בעצמך...... ינשופים

05/09/2019 | 08:08 | מאת: שירה2017

מיכל יקרה, כמה הכל מסודר אצלך ומובנה, והולך בדרך שנקבעה. נראה שהייתן צוות טוב. מכירה את תחושת חוסר האותנטיות עם אנשים. את התחושה שלא יודעים באמת מי אני (ויודעת מה, הם הכי לא יודעים) ושהמקום היחידי בעולם בו אני היא אני לגמרי, הוא אצלו בחדר. מאחלת לך המשך תהליך פרידה מחזק ומעצים. שלך שירה

05/09/2019 | 09:38 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, מקסים, בעיניי, הרעיון של הדובי. חלק ממך שנשאר איתה, המטפלת. מקשר בינה לבין עולמה. האישי המקצועי. נפלא. מילים כתובות בכתב יד יכולות להיות רעיון מעולה. ובעיקר, אולי, הזיכרון. מניחה שתיטיבי לדעת מה הכי מתאים בעצמך. וזכרי שהיא שם בשבילך בכל עת. בהינתן המציאות. שלך, סוריקטה

05/09/2019 | 09:42 | מאת: .במבי פצוע..

ווואאאו... מיכל יקרה !!!! קראתי את מילותייך ונשארתי ללא מילים... מרגישה את הבטן שלי מכווצת... וואוו... את יודעת מה מיכל ? ייתכן שאת שמת מילים במקום שמרגיש לי מהדהד מאוד חזק .. הרגשתי באיזשהו אופן שאת מדברת כאילו גם מתוכי פנימה... וואוו... ... אני חושבת שאת מאוד מאוד אמיצה מיכל.. מרגיש לי כאילו את נותנת יד למטפלת שלך ושתיכן צועדות ביחד ונותנות יד לפרידה..לא בורחות ממנו... פשוט הולכות במקום הכל כך ,כל כך בלתי אפשרי מבחינתי כרגע... וואו... באמת מיכל, שאפו עלייך בענק... ולגבי המתנה... יש מתנה גדולה יותר מהתהליך שאתן מאפשרות לעצמכן ? ..ואולי הדובי יזכיר.. הוא העד.. ההד... וואוו מיכל... מורידה את הכובע בפנייך.. שלך ואיתך, במבי.

הי מיכל, געגוע הוא למשהו משמעותי וטוב, אל קשר או דבר שנקשרנו אליו. העצב הוא על העדרו של היש, ועצם זה שהיה 'יש' - הוא טוב. אודי

08/09/2019 | 12:35 | מאת: חטוליתוש

מיכלי מאמי מילים לדעתי תמיד מרגשים ואת יודעת איפה ואייך לשים אותם כדי שהמשמעות שלהם יהיו נכונים והדובי..רעיון טוב מאוד..מזכרת מוחשית .. וגעגוע ..בדרך כלל נוצר למשהו טוב תצליחי מתוקה

04/09/2019 | 09:31 | מאת: חטוליתוש

לא יודעת ... אבל מאוד מאוכזבת .. כאלו שלא קיימת.. אולי בכלל מכבידה עליכן עם אמא שלי כל הזמן.. ואולי זו בכלל אני ..... מיותרת

05/09/2019 | 07:15 | מאת: מכל

חטוליתוש יקרה ממה את מאוכזבת? חבל שאת מרגישה כך. את לא מכבידה, וזה בסדר לכתוב על כל מה שמציק. את יודעת כמה אני חפרתי פה בפורום??הרבה! ועוד מאותו הדבר! החלמה מהירה לאמך ושמרי על עצמך. לא תמיד יש זמן לכתוב ולהגיב אבל אני איתך. יש לי שבוע מאוד עמוס..כשאפשר כותבת. החזיקי מעמד!

05/09/2019 | 07:29 | מאת: ינשוף

חטוליתוש יקרה ממה את מאוכזבת? לי, את לא מכבידה בכלל.. לפעמים אני גם מרגישה כך, שאני מכבידה, אבל אני צריכה את המקום.. איתך הלב, ינשופים

05/09/2019 | 07:49 | מאת: שירה2017

חטולית יקרה, מצטערת שהתאכזבת, זה בטח לא את ולא התכנים שהעלית, כל קושי יש לו מקום כאן והוא לגיטימי. יש פחות מילים, לי למשל, טרודה וסגורה. מאחלת לאימך החלמה מהירה ולך הרבה כוחות להתמודד. שלך שירה

05/09/2019 | 09:34 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, בטח להעלות. בשביל זה גם הפורום הזה קיים. נראה לי שמבינה לגמרי מהיכן מגיעות התחושות שלך. דרישת שלום וחיבוק, סיפור ממש ממש לא פשוט ומן הסתם כל כך מעייף אותך... שלך, סוריקטה

05/09/2019 | 10:02 | מאת: .במבי פצוע..

מתוקה שאת חטולית... לא יודעת ולא יכולה לדבר בשם האחר.. כן יכולה לומר לך שלא הגבתי להודעות שנכתבו כאן ,למרות שקראתי ואני קוראת את כולן.. לרוב גם ההודעות נוגעות בי בבטן הרכה ועולים בי רגשות שונים כגון חמלה,התרגשות,כאב,חוסר אונים,שמחה,עצב ,התפעמות,התפעלות ושלל רגשות נוספים... בדרך כלל אני לא עונה היות ופעמים רבות אני מוצאת את עצמי ללא מילים.. כך..לא מילים.. כן.. פעמים גם פשוט לא מוצאת את רגעי החסד הללו לשבת..להיות נוכחת במלוא מובן המילה בפורום הזה שמאוד יקר לי.. ה-מקום בהא הידיעה שמרגישה שמאפשר לי מרחב ביניים בין מציאות לחלום, בין מציאות חיצונית לפנימית.. לא בטוחה שאני מובנת .. אבל כך מרגיש לי.. את מאוד יקרה פה חטולית..גם הכאב,חוסר האונים והרגשות השונים שאת מעלה בהקשר של אמא שלך לא זרים לי... לא יודעת אם הובנתי... ?? איתך, במבי.

הי חטולית, זה בסדר, ואת יכולה להעלות את מה שאת צריכה. זה המקום. אודי

02/09/2019 | 23:18 | מאת: ניקול123

היי, מסיבות של מעבר דירה למקום מרוחק יחסית לא אוכל להמשיך להיפגש עם המטפלת. מה עושים במקרה שרוצים להמשיך את הטיפול אך המרחק גדול מדי מבחינה פיזית על מנת להגיע? האם קיימות דרכים חלופיות? תודה מראש.

05/09/2019 | 07:33 | מאת: ינשוף

ניקול יקרה אני נוסעת שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור לטיפול כי הוא חשוב לי. יש טיפול בסקייפ.... אני אישית לא מתחברת אליו... ינשופים

05/09/2019 | 08:16 | מאת: חטוליתוש

היי ניקול הייתי נוסעת בתחבורה ציבורית כדי להגיע לפגישה כך בכל מקרה אני נוהגת

05/09/2019 | 09:31 | מאת: סוריקטה

הי ניקול, את יודעת - אספר מה אני מרגישה מתוך שאלותייך כאן לאחרונה - אני מרגישה שנשבר רצף. כאילו אתחול מחדש בכל פעם. כאילו ישנו ניסיון למחוק את מה שהתרחש בעבר. ואולי, אולי זה משהו שחשוב לבנות. רצף התמדה. המשכיות. קשר. הייתי לוקחת את הכיוון גם לשאלתך הנוכחית. איך נראה לך הרעיון? מתאים באופן מסויים? סוריקטה

05/09/2019 | 16:55 | מאת: סוריקטה

וגם - אפשר לחשוב על מרחק לא רק כגיאוגרפי, או עניין של זמן, אלא גם כבעל רכיבים רגשיים. ייתכן שזו חלק מההשקעה. לכל אחד המושגים היחסיים שלו. היום, למשל, פגשה אותי אישה מבוגרת, קצת חלשה, כנראה, ושאלה אותי אם הצומת עוד רחוק. השבתי לה שזה עניין יחסי. בשבילי זה 'כלום'. עבורה, שכבר נראתה סחוטה מהדרך זה יכול היה להיות המון. ובכל זאת פשוט אמרתי מהו המרחק האובייקטיבי במטרים וניסיתי לעודד. לי לוקח להגיע לטיפול בין שעה לשעה וחצי. כל כיוון. אם זה נותן מושג כלשהו. האזור בכל אופן הוא אזור מוכר ומניחה שיש קשר (קשר ועוד איך...) גם לכך. סוריקטה

הי ניקול, כל מה שכתבו לך כאן רלוונטי ונכון... אודי

06/09/2019 | 06:30 | מאת: סוריקטה

הדברים הלכאורה מובנים מאליהם לפעמים... אצלי, למשל, אין אפשרות אחרת - תחבורה ציבורית ו/או הליכה ברגל. ה'פריבלגיה' של רכב פרטי בכלל לא קיימת אצלי (על חסרונותיה גם כן). וכנראה שגם מבחינת מבנה נפשי - לפני כל הישג, הגעה ליעד, איכשהו צריך להחוות איזה מאמץ מעין סיזיפי. אולי. סוריקטה

06/09/2019 | 15:39 | מאת: שואלת השאלות

כן, מאוד. קלעת בול.

02/09/2019 | 22:02 | מאת: חטוליתוש

שוב איכילוב התדפק על דלתי ושוב אני כאן.. אחרי שעות של התרוצצות בין חדרי המיון למינהם.. מחכה לעלות לחדר ..כלשהו..לאשפז את אמא שלי לילה . לילה לילה טוב...

02/09/2019 | 22:19 | מאת: ינשוף

רפואה שלמה והרבה כוח בשורות טובות תשמרי עליך 💗

הי חטולית, באסה. מקווה שיעבור מהר, יעיל וקל. לילה טוב, אודי

02/09/2019 | 13:03 | מאת: ינשוף

תמונות בראש של דברים מפחידים האם זה קשור אלי? האם זה אמיתי? האם זה דמיון מפותח או מה שבאמת קרה.. אני מפחדת מאוד כי אין לי את התשובות... ואולי באמת הכל בראש...

02/09/2019 | 18:33 | מאת: ניקול123

המציאות היא מה שאת בוחרת לראות ולהאמין.

02/09/2019 | 19:32 | מאת: חטוליתוש

ינשופית שלי נראה שזה מורכב משני הדברים יחד ממה שקרה.. וממה שלא קרה ואולי היינו רוצים שיקרו דברים טובים ועליהם אנחנו מפנטזים .. ואולי טוב גם לפנטז ??

הי ינשוף, כמו שכתבתי לך כבר כמה פעמים: גם לספק שאת מתארת יש מקום חשוב, למרות שקשה שלא 'להחליט' האם דמיון או מציאות. אודי

02/09/2019 | 08:02 | מאת: ניקול123

בוקר טוב, באיזו שלב בטיפול הבנתי שמערכת היחסים הטיפולית היא זו שתופסת מקום מרכזי והופכת להיות לב העניין בפגישות. האם זה הגיוני? הרי באתי לפתור בעיות מהותיות שמעיקות עליי ולא לדבר על קשר כזה או אחר שנבנה. אני יכולה להבין את חשיבות הקשר אבל כשהוא הדבר העיקרי עליו מדברים. אני נמצאת בתקופת משבר שאולי משפיעה על אופן ההתנהלות שלי אבל אין זה אומר שאני צריכה לצאת מהפגישה ולשקוע בעצב ולהמשיך להתייסר רק כי השיח מול המטפלת הפך לכזה. אין טעם גם להעלות נושאים אחרים כי הם מקבלים התייחסות קצרה ואיכשהו שוב המטפלת פונה לקשר בינה לביני.

02/09/2019 | 19:17 | מאת: חטוליתוש

אולי היא מרגישה שהקשר שלכן לא מספיק ... כי הקשר חשוב.. ואווף איתי כי ברח לי מה שרציתי עוד לומר

הי ניקול, היחסים מהווים מוקד חשוב בסוגי טיפול מסויימים. ייתכן ששווה להעלות בטיפול את השאלה האם זו גישה שמתאימה לך. ייתכן שאת זקוקה למשהו קונקרטי יותר, וייתכן שדווקא טיפול שממוקד ביחסים הוא הוא הדבר הנכון. עליכן לברר זאת בטיפול. אודי

01/09/2019 | 17:00 | מאת: שירה2017

הכל מרקיב, אני מרגישה תולעים במוח, מחשבות עולות בי ללא הפסקה, על כל פריים של מציאות, דברים שאני רואה ומה זה עושה לי. אולי עדיף שלא אצא יותר שלא אראה כלום, אני מרגישה שדעתי משתבשת מיום ליום מכל הדברים שאני רואה וחווה וכמה כל זה מכאיב לי. שירה

02/09/2019 | 09:00 | מאת: חטוליתוש

כמה עצוב לי לקרא .... מחשבות ...קשות.. תחושות ממש קשות.. כואב ממש ..כמו להרגיש את מה שאת מתארת במילים שלך חיבוק עוטף עולם לכולך... חטולית

הי שירה, עצוב ומכאיב לשמוע... אודי

29/08/2019 | 09:33 | מאת: מכל

השאלה האם הם מרפאים??? חלומות של כעס. של פגיעה בחזרה. של ילדה זועמת...אבל לא כלפיי..אלא כלפיו..לא הייתי ילדה כזו בכלל. הייתי שמחה כלפי חוץ עם חיוך ואופטימיות מזוייפת. והלילה לא עצמתי עין כמעט. כאבי ראש מטורפים וכדור שלא עוזר.. ההד של הכאב ראש עדיין איתי עכשיו...הגב תפוס שרירים תפוסים. אבל עדיין עם כל זה יש הקלה.. אני ברגשות מעורבים למרות שאני שלמה עם זה שדברתי...ויודעת שהיה צריך להאמר כבר מזמן...כאילו חשבו שאם לא נזכיר אולי שכחתי כי הייתי קטנה..ואני בכלל לא יודעת ולא מבינה. היום אני מבינה טוב מאוד!! כבר לא טפשה. זה לא קל ובטח שלא הבטיחו לי מעולם גן של ורדים וגם בורדים יש קוצים דוקרניים.. לא קל לי... זקוקה למילים שקטות ומרגיעות...וחיבוק אוהב..

הי מיכל, יש תפיסות שרואות בחלום תהליך של עיבוד, ומבחינה זו החלום בהחלט מרפא ומשלים את תהליכי העירות. אודי

02/09/2019 | 10:36 | מאת: חטוליתוש

באיזשהו שלב הם מרפים גם אם נראה כאלו לעולם לא יעזבו...הם יעזבו.. מיכלי מאמי ..מעולם לא היית טיפשה...היית רק ילדה קטנה .. להם לא היה נוח לדבר ..להזכיר..כי היו נאלצים לטפל בך..בפגיעה !! האמת שמעולם לא הבנתי למה משתמשים בבטוי הזה של " גן של ורדים " כאלו בא להבטיח משהו נשגב.. באמת שבגלל הקוצים ..אי אפשר לגעת בפרח.. ועל קוץ וריח ..אין להתווכח.. לא אוהבת את הריח .. חיבוק ענק ורך עד אליך .. חטולית

28/08/2019 | 13:02 | מאת: ינשוף

לא מרגישה בטוחה לא מרגישה בטוחה לאפשר להם לדבר כי תהיה מצוקה ואני לא יכולה להתמודד לבד אז אני יושבת בטיפול ומחזיקה אותם והמצוקה גדולה וגם הייאוש... היא אומרת שאני מתמודדת על ידי זה שאני הולכת לעבודה ועושה ספורט אבל היא לא מבינה שאני מפורקת בפנים...מפורקת.. אני לא יודעת איך להמשיך... לא מרגישה בטוחה ושוב היא נוסעת.. המצוקה כל כך גדולה...

28/08/2019 | 13:23 | מאת: ניקול123

ואו, כל כך מזדהה עם מה שאת כותבת ומרגישה. אין מילים שבאמת יכולות לנחם ולהקל על הכאב כשהיא נוסעת ולא נמצאת והגעגועים אליה אוכלים מבפנים ואין רגע אחד של שקט. ספורט ועבודה הם סוג של בריחה ולפעמים זה באמת לא מספיק.

28/08/2019 | 20:14 | מאת: סוריקטה

הי ינשופית, נשמע נורא קשה ומחליש. ועוד נסיעה ועוד יציאה משגרה מוכרת :-( מקווה שכשיתארגנו הדברים ויסתדרו באופן הרגיל שלהם תוכלי לנסות לחדש אמון, שכנראה כבר יש לו בסיס. המצוקה מאד מאד מובנת. ואני חושבת שהמטפלת כן יודעת. ואני, אני ממש מתלהבת עדיין מכך שסיפרת בעבר שרצת מרתון. וגם מסוג העבודה שלך. לצד הבנת הערעור הגדול. שלך, סוריקטה

29/08/2019 | 08:29 | מאת: ינשוף

ניקול וסוריקיטה יקרות תודה שאתן מבינות סליחה שאני לא מגיבה לכם ובכלל קשה לי מדי כרגע

הי ינשוף, המצוקה המתגברת קשורה לזה שהיא שוב נוסעת? אודי

30/08/2019 | 09:26 | מאת: ינשוף

היי אודי המצוקה גם בגלל החופש הכפול וגם בגלל שיתוף של תכנים קשים בטיפול ושהיא רק חוזרת אלינו לאחר 36 שעות ....ותחושת הנטישה ב 2 המצבים האלה...

28/08/2019 | 08:03 | מאת: סוריקטה

אודי, הי, ראיתי את התגובה שרשמת ללירן למטה: "זה אכן מצב משברי שיש בו מרכיבים של שחיקה, חרדה ודיכאון. ומצב כזה דורש כוחות רבים. חשוב מאוד שתתן לעצמך מקום בו אתה יכול גם לפרוק, אבל גם להטען באנרגיה נפשית. טיפול נראה מקום בהחלט מתאים לזה." מילים של תקווה שנכתבו למטופל בראשית הדרך, אניח. יודעים, ייתכן שבלהיטען אני גרועה. אולי גם בלפרוק. אבל הכל יחסי לעבר וכנראה יש שיפור. קצת בהקבלה כמו שאני מנהלת את מכשיר הטלפון שלי, אולי. טוחן בגדול סוללה ומשאבים. ויש לו סוללה חזקה וגם זיכרון חזק. ובאשר לטיפול - אולי, לאורך תקופה, תהליכית, גם כמו שגור באיזה שלב מתחיל לאכול מגוון ולא יכול לחיות רק על חלבי (וכמו שעוד קודם, בלידה, מתנתק מהשלייה), אולי, לפעמים, הטיפול כשלעצמו לא מספיק. ... סוריקטה

29/08/2019 | 06:22 | מאת: סוריקטה

... הנה דוגמא לאיזה דקלום. כן, יודעת שהוא נכון. מלכתחילה המטפל לא יספק לי אוכל, מקום לגור או לישון, למשל. או מקום עבודה. אני עם זה לבד. ואני גרועה כל כך בעניינים האלה עד היום. מסתובבת אבודה בשומקום. לא מבינים שחסר לי הגשר הזה, היוזם, ומשאלתי לחונך מתווך נותרה. ואיך קורים דברים בכל זאת - מעט מהם, מצומצם מצומצם - בהסתברויות נמוכות יש הצלחות לרכב על הזדמנויות שגם להן החשיפה קטנה. מעט מעט. לאט לאט. זה מה שאני יכולה. והזמן. ואיך אמרתם - סוף. מה זה הסוף הזה בכלל? אתמול הייתה דוגמא ליום אבוד וסופר פגיע כזה. אולי אסור לסמוך עליי איתי. סוריקטה

29/08/2019 | 07:26 | מאת: סוריקטה

... והמטפל שלי כנראה היה אומר שאני עסוקה כל הזמן בלהוציא ולהכניס הזה. לפנות לפנות לפנות החוצה! :-( סוריקטה

29/08/2019 | 09:40 | מאת: מכל

יקירתי את כל הצעדים עלינו לעשות בעצמנו..הצעדים המעשיים. הם טובים בדיבורים איתנו. בלראות אותנו... מטעינים אותנו ברגישות ואמפתיה והבנה יותר רחבה של עצמנו. וכשנבין ופחות נפחד הצעדים לעשיה יגיעו...כמו שאמרת לאט לאט..לפעמים אני חושבת שלאט מידיי או מאוחר מידיי. אבל יודעת מה? אף פעם לא מאוחר. יש אנשים מבוגרים שיושבים להרצאות באוניברסיטה להרחבת הידע..יש מבוגרים שממשיכים לעבוד כמה שניתן הרבה אחרי הפנסיה..ויש המגשימים חלומות...כך שלעולם לא מאוחר. כל עוד אנחנו כאן.

הי סוריקטה, אשתף במחשבה: לכאורה, הפנימה וההחוצה צריכים להיות מאוזנים. בשביל גדילה צריך קצת יותר דברים שנכנסים ונשארים. אבל נתינה (או החמלה הבודהיסטית, למשל) היא סוג של החוצה שהוא גם פנימה. אודי

אודי וכלם, הפתעתי אותה על העימות עם הוריי... וואו איזו פגישה היתה לנו. הקראתי לה הכל מפה, ספרתי על מה שעברתי השבוע, טלטלה עם השלמה בסופה. היא פשוט הייתה מקסימה, ואמרה שהיא נפעמת!! זאת הייתה המילה! ושאני אמיצה! וואו...וגם דברה על הקסמים של הפרידה :) ממש אהבה את שענית :) ואמרה שזה קורה כמו שהחיים אינם נצחיים אז אנחנו פועלים כי יודעים שיש סוף...משהו כזה. אולי הפנמתי שזה סוף... דמיינתי אחרת את הרגע שבו יהיה לי עימות כזה, דמיינתי אותי צועקת ובוכה ומתעצבנת כרגיל אבל היה הפוך..השיחה הייתה מאוד שקטה אני מולם. אני בשלי והם בשלהם שאין מושג על מה אני מדברת..אני מפונקת... ואני לא מאמינה שאני בסדר!!! ידעתי שזו תהיה התגובה שלהם, חשבתי שאהיה מפורקת... בכל מקרה תודה שכל זה התאפשר. אוהבת את המקום המיוחד הזה ואת המטפלת המיוחדת שלי. עצוב להפרד אבל אולי זה לא היה מתרחש או מתרחש יותר מאוחר??? אומץ, הפחד משתק והתסריט יותר גרוע מהמציאות, ממש חשבתי שאקח את הכל קשה!!! ממש חשבתי שאבכה שאין הבנה, שיש הכחשה ושתיקה, אבל לא אכפת לי!! מאמין אודי? שלא אכפת, אני אמרתי את שלי! אני יודעת ולא מפקפקת בהרגשה שלי, שהוא יתבייש,! וזה הורגש..הו הו הורגש...ירכין ראש ושהיא תכחיש..בסדר..אני בסדר! היה לי חלום עוד באותו הלילה אבל שם כבר דובר...בקיצור טיפול זה דבר מבורך!!! ואפילו לא יאמן לפעמים. אני בשוק מעצמי, מהקור רוח שהפגנתי ומהאומץ. כן אני אמיצה :)

28/08/2019 | 20:24 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, אמיצה ובחתיכה אחת. יישר כוח! סוריקטה

הרבה רגשות מציפים אותי... זה כבר לא בשחור/ לבן אבל בכל זאת לא בטוחה שאני בחתיכה אחת.. כן יש איזושהי הרגשה של רצף פתאום... קשה להסביר הכל...יש עוד חלקים לא ברורים בפאזל חיי. מקווה שהתמונה תהיה חדה יותר בהמשך. היה לי לילה נוראי..הערפל מתפוגג לאט. תודה לך.

הי מיכל, באמת מפעים! אודי

27/08/2019 | 14:30 | מאת: ניקול123

שלום, לפני כמה ימים התקיימה פגישה עם הפסיכולוגית שחזרה מהחופשה השנתית שלה. סיפרתי לה כמה היה קשה לי בלעדיה ושזו באמת הייתה תקופה בלתי נסבלת עבורי. התלבטתי אם לכתוב לה משהו אחרי הפגישה שהייתה מלאה באמוציות ובמילים או לוותר הפעם ולהמתין בסבלנות עד הפגישה הבאה. בכל מקרה, כך רצה הגורל ואני יודעת איפה היא גרה. מתוך סקרנות החלטתי שהפעם אני רוצה לראות אותה ואת המשפחה שלה, מסקרן אותי לדעת מי האנשים הקרובים אליה שאני לעולם לא אוכל להיחשף אליהם. המתנתי בסבלנות עד שלפתע ראיתי אותה ואת הילדים שלה, היא לא שמה לב בהתחלה זה בטוח אבל לאחר מכן כשבאתי ללכת יכול להיות או שלא שהיא פתאום ראתה אותי בזווית העין אבל זה לא בטוח כי הייתה עסוקה בנהיגה ובילדים. אחרי המעשה הזה, הרגשתי רע ומושפלת שאני רודפת אחרי המטפלת שלי רק כדי לראות אותה גם אם מרחוק ולרגע אחד. אני פוחדת שזה חציית גבול שעשיתי ושהיה אסור לי לעשות. לא פעם אני גם ממתינה אחרי הפגישה שלנו רק כדי לראות אותה נוסעת, רק עוד פעם אחת. בהנחה שהיא ראתה אותי והיא תדע על כל זה, כנראה שזה יהיה סופו של הטיפול, למרות הצורך הבלתי נשלט שלי לראות אותה ולשמוע אותה. היא הפכה לגורם כל כך משמעותי עבורי כשגם בפגישה אמרתי לה לא פעם שאני באמת מרגישה בחסרון שלה כל כך שאני לא מסוגלת לשרוד אותו. אין שום סיכוי בעולם שאצליח לדבר איתה על זה או להזכיר את זה. אני מרגישה רע עם עצמי על שהגעתי למצב נואש כזה, זה באמת מתסכל. אין בוקר שאני לא קמה בתחושת ריקנות וחושבת כמה הייתי רוצה אותה איתי כל הזמן. הפחד הזה שאולי היא יודעת ואולי לא וגם אם לא, אני מרגישה שזה לא היה בסדר ולא רוצה לפגוע במערכת היחסים שלנו. מה עליי לעשות?

29/08/2019 | 06:28 | מאת: סוריקטה

הי ניקול, מניחה שתצטרכו איכשהו לשוחח על זה בפגישות ואולי לבדוק מדוע את נמשכת לריגושים האלה. חשבתי ככה - האם זה משהו שאת מוצאת שמאפיין אותך גם בתחומים אחרים? צריך גם להגדיר במילים מדויקות יותר מה זה המשהו הזה... יכול להיות שאפשר ללמוד מכך עוד עליך. ואולי דיברתי שטויות. סוריקטה

29/08/2019 | 09:56 | מאת: .במבי פצוע..

ניקול הי, ראשית,ברוכה הבאה :) שנית, רוצה לשתף אותך ולומר לך שהתיאורים שלך מוכרים לי מאוד מאוד... לפני מעט למעלה מ 10 שנים התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית קלינית שהיא גם פסיכואנליטיקאית. הטיפול התחיל כטיפול של פעם בשבוע והתיאורים שלך ניקול מאוד דומים לתחושות שליוו אותי.. שיתפתי את הפסיכולוגית שלי ( אני מכנה אותה בפורום אמא צביה) שיתפתי אותה במחשבות, רגשות והתנהגויות ,בפנטזיות.. ממש שיתפתי למרות שזה שורף ומבייש..אחר כך זה גם מרגיש קל יותר ומרגיש שאתה לא לבד ואיכשהו גם הרגשתי הרבה יותר קרובה אליה.. אמא צביה הציעה שניפגש פעמיים בשבוע וכך היה.. העצומות של הצורך נרגעו קצת... מה שאני מנסה לומר לך ניקול,הצרכים שלך מאוד מאוד אנושיים... אל תילחמי בצרכים... אלו הצרכים שלך.. כל אחת ואחד והצרכים המיוחדים שלו.. יש לך הזדמנות לשתף את המטפלת שלך בשיתוף אמיתי וביחד לדון ולהחליט מה עושים... מהניסיון שלי - הרווחתי ובענק!!! איתך, במבי

29/08/2019 | 15:55 | מאת: ניקול123

היי סוריקטה, כן, גם בתחומים אחרים אני מחפשת ריגושים, ללא ספק. העניין הוא שהפגישות האקראיות משהו ברחוב הן קצת מערערות את הקשר, לא?

הי ניקול, עלייך לדבר על זה. זו כמובן חציית גבולות, וזה כמובן לא יהיה קל ופשוט - אבל חשוב לפתוח את זה, אחרת ממילא זה יהיה בזבוז זמן... אודי

26/08/2019 | 06:14 | מאת: סוריקטה

הי כולם, ייאוש ושבר. כתבתי כמה מילים קודם. לא יודעת מה ואין לי מושג למה. לילה טוב (בוקר, אני יודעת) וגם זוכרת שמשפט כזה כבר רשמתי בעבר ואנ'לא מקורית. סוריקטה

26/08/2019 | 08:10 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, למה נכבה לך הבוקר? מקווה שהיה זה רק רגע ואחריו הצלחת לצאת אל יום חדש. מכירה את התחושה, פטישים הולמים בראשי כל בוקר, בכי משתולל בפנים, הכל מפני שהתעוררתי. אחר כך אקרא מה שכתבת למטה. קודם את אחר כך המילים סוריקטה, אני דואגת לך.

בוקר טוב יקרה..אולי ספרי לנו מעט על היאוש והשבר?? אנחנו קבוצה חזקה :) נוכל להכיל הכל. עצוב לי התעוב העצמי הזה שאת מייחסת לעצמך, התבגרות הגוף, חלק מהחיים..אך איתו מגיע ניסיון חיים של אישה כל כך נבונה ורגישה. התובנות העמוקות וכן הרהורים רבים. ומילותיי אלו בעצם נכתבות גם לכן בנות יקרות. כולכן כל כך מדהימות ויקרות!!! סוריקטה, כתבת מילים ומילותייך נקראו בצמא על ידי ובתובנה עמוקה. את גורמת לי להרהר ולקרוא שנית...ממש כמו מטפלת נפש אמיתית!!! תודה.

הי סוריקטה, מצטרף לבקשה לשמוע יותר... אודי

28/08/2019 | 07:21 | מאת: סוריקטה

הי, אודי, לא יודעת אלו מילים עוד... כתבתי כל כך הרבה. כל כך הרבה. הן היו שם. אולי נחבאות בתוך הבליל. מחליפה עבודה, חופשת קיץ בטיפול. טיפולים גופניים רפואיים חודרניים. בדיקות. כמה דמויות כבר מכירות אותי וחושבים על שיבוץ שלי בתוך צוותים, למשל. אבל גם של הסבה בכלל. לעתים לתחומים יצירתיים. אומרים ובינתיים עובר ליד. מיכל, מסכימה באשר לגיל וחכמת השנים. עם זה אני בסדר. אולי אני סוג של מטפלת בנפש, אבל, למשל, לגורי אדם בתחילת דרכם. ואיכשהו מרגיש לי לפעמים סוג של חוסר הגינות. מושקעת כל-כך, נפשית ופיזית, כי זו אני, ותראו מה זה, מרוויחה כארבעה אחוז ממטפלי נפש מקצועיים פרטיים. כן, בגלל שהסך נמוך יחסית, גם משלמת פחות מס. ועדיין מרגיש לי קטלני. בכל אופן, כאן גם נכנס העניין של היות ראויה. מניחה שיש לי, בקטנה, זכויות במגוון תחומים שלא מימשתי. שירה - קללת הבוקר של ההתעוררות אצלי מרגישה (כשהיא מרגישה...) יותר מרוכזת ונקודתית, כמו דקירות חדות, אולי. פיתולים נפשיים. כך גם טרום שינה. כאב הקיום האיום (ולכן אני נזקקת לתרופות להירדמות, כי אחרת אין צ'אנס בשלב זה). מרגישה עד שעובר את הגבול ומגיעה סוג של אפטיה. ומעניין - לפעמים יוצא לי לחשוב שדווקא סימני הגיל כשיבה, וקמטים מקלים עליי. כבר לא ‘בשר טרי’. מונח אומלל. אמנם, לא ממש שלחתי למטפל תמונות אבל כן הראיתי לו בעבר כמה בסגנון מחנה ריכוז. וכמה פוטושופים שאלמלא היו איומים ומתוך בורות חשוכים, שוב אומר, אפשר לראות בהם איזה הומור, או יצירתיות. שירה, דיברת עם המטפל על המשאלה לאינטנסיביות? כי אני שומעת אותה בך המון. ככל שאת מבקשת לפרוש, כך אני שומעת שהיית רוצה שיזום רעיון כזה לפחות (מבלי שתאמרי מילה). כבר מזמן שהתדירות אצלי היא נמוכה. היו לי תקופות צפופות - ביקשתי עבורן סיוע וזה היה כרוך בחתיכת מחיר. בסך הכל, ברגעים אלו, ואולי לאחרונה, די אדישה לעצמי, לרגשות וזה, כנראה, לא להיט. לילה טוב, בוקר אני יודעת. סוריקטה

28/08/2019 | 11:57 | מאת: חטוליתוש

לא חייבת להיות מקורית ....תהי ..רק את....

25/08/2019 | 14:11 | מאת: liranb

שלום רב, שמי לירן, בן 35, נשוי עם ילד בן 4. אני במשבר נפשי גדול מאוד בתקופה האחרונה בעיקר.. אימי אובחנה בסרטן אלים לאחרונה, מרגישה בסדר עדיין ומתפקדת אבל בקרוב תקבל תוצאות בדיקות חשובות וגם תתחיל טיפולים קשים. אבא שלי מבוגר גם הוא עם היסטוריה מאוד עשירה של מחלות קשות והיא גם מטפלת בו. אנחנו משפחה מאוד מאוד מלוכדת, יש לי שני אחים גדולים יותר ואנחנו מדברים ונפגשים על בסיס יומי/שבועי. אנחנו בערך 10 שנים עם מחלות קשות של ההורים, בעיקר של אבא. אני סובל מאוד במיוחד לאחרונה. לא מסוגל לתפקד כמעט, כמעט לא מגיע לעבודה, בוכה הרבה, קשה לי להיות עם הבן שלי ולהתנהג איתו רגיל, כל יום וכל היום קורא מאמרים רפואיים מסובכים כדי לקבל קצה חוט ורק נלחץ עוד יותר מסטטיסטיקות לא טובות. מרגיש שהחיים שלי פשוט הרוסים וזה בערך 10 שנים של מכה אחר מכה, עם הפוגות של כמה חודשים ולפעמים שנים ספורות, אבל כל הזמן מתח עצום סביב הטלפון המפחיד הבא והבדיקה הבאה. הייתי אצל פסיכולוגית פעם ראשונה לפני כמה ימים, עשה קצת טוב להוציא הכל, אבל לא יותר מזה. לא יודע איך לא לחשוב רק על המחלות והבדיקות ועל הפחד מהטיפולים ואם הטיפולים לא יצליחו ועל איך אני אעבור את החודשים והשנים הקרובות. זה פשוט המרכז של החיים שלי, יותר חשוב לי מכל דבר, מעבודה וגם מהמשפחה הקטנה שלי עם אישתי והילד. אשמח לעצות. תודה מראש.

שלום לירן, זה אכן מצב משברי שיש בו מרכיבים של שחיקה, חרדה ודיכאון. ומצב כזה דורש כוחות רבים. חשוב מאוד שתתן לעצמך מקום בו אתה יכול גם לפרוק, אבל גם להטען באנרגיה נפשית. טיפול נראה מקום בהחלט מתאים לזה. אודי

25/08/2019 | 09:12 | מאת: מכל

מעניין שזו לא פעם ראשונה שאני כותבת לך על משהו שקשה ואתה עונה בחיוב... כתבת " קסמים"... ובכלל לפעמים כלנו כותבות הודעות נפרדות אבל על אותו נושא. לצאת לאור, לעשות דברים של גדולים וכתיבה עלינו שזה גם לצאת לעולם..וגם אנוכי יוצאת לעולם כן אודי, סיפור חיינו( זוכר שביקשתי שאתה תכתוב עלינו? עדיין רוצה). ניסיתי לבדוק למה עכשיו להתעמת?? למה? אולי כי היא עוד פה ועדיין תעזור אם צריך. אבל לנסות בעצם לבד אבל לא ממש. לרגע קט כשהרגשתי שוב נורא כתבתי לה והיא בקשה שאנסה להכיל ונדבר בפגישה. והבנתי שהיא צודקת! אז יום שלם ריחפתי והייתי בתוך הבלאגן וניסיתי בכל מאודי לעשות פגישה איתה ללא פגישה. כלומר בראשי. מה הייתה אומרת. מה הייתי מספרת. והנה נפלאות הטיפול, קסמים אודי? של פרידה?? מעניין שפעם התשובה החיובית שלך הייתה קצת מעצבנת אותי. אבל הפעם וואו.. פשוט חוויתי כמו קסם את החרדה והדיכאון שרוצה להגיח והרחמים העצמיים מתפוגגים. ואותה אומרת ( בראשי) " זה לא הפתיע אותך? נכון?"הכוונה לתגובה שקבלתי. " זה היה צריך להאמר" ועוד" אני גאה בך! " היא תתן את החיבוק המתבקש ואני לאט ארגע ואשלים. לא אוכל לשנות אותם. אך אוכל לרכך את עצמי ולהחליט איך לפעול. ועד כמה מתאים להיות קרובה אליהם...ולהבין ולא לפקפק יותר בהרגשה שלי ובסובייקטיביות שלי ולא משנה כמה שתיקה והכחשה תהיה.. תודה🌷 אתה ממש קוסם😁

26/08/2019 | 06:21 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, אהבתי את התגובה של אודי - הקסם שעשוי להיות בפרידה. בעיניי, מעין מנהרת זמן שרצה בקצב מהיר. מחברת זכרונות, אולי. מסכימה במציאת הקשר בין הודעות של כולנו בסמיכויות. מיכל - אני אוהבת שאת מראה שאת חכמה ואיתנה. נסי פחות לברוח מזה? איתך, יום נעים, סוריקטה

26/08/2019 | 08:12 | מאת: מכל

סוריקטה...איך את רואה הכל?? (כיווץ בבטן) רוב מה שכתבתי נמחק...אז אכתוב רק זאת: אכן עדיין הדימוי העצמי של "טפשה" שדעותיי אינן נחשבות וכו'. שמעי משהו מעניין: קראתי הרבה ספרי פסיכולוגיה ולא דנו בהם מעולם..כמעט מעולם. מידי פעם עלה. מעין רצון שתבין שאני יודעת בלי לומר זאת בפירוש...והיא אכן ידעה! ושוחחנו רק על רגשות...חמקתי מלדבר על תאוריות. וקראתי שוב את" מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" כנראה לסיכום ;) תודה יקירתי. הרואה כל.

הי מיכל, היה ממש כיף לקרוא אותך. אודי

24/08/2019 | 23:15 | מאת: ניקול123

שלום לכולם, המטפלת שלי חוזרת עוד מעט מהחופשה השנתית שלה ופתאום למרות כל הרגשות החזקים שלי והרצון לראות אותה, זה מרגיש לי כל כך מגוחך כל העניין הזה. איך אישה זרה גורמת לי להרגיש ככה ולמה אני משתוקקת לראות אותה אבל בו זמנית גם לא רוצה לראות אותה ולספר לה מה עבר עליי.

26/08/2019 | 17:40 | מאת: סוריקטה

הי ניקול, אולי היא כבר לא כל כך זרה? ונראה לי שכולנו כאן איכשהו מכירות את האמביוולטיות והקונפליקטים עליהם את מדברת. סוף אוגוסט, הנה הוא בא, סוריקטה

הי ניקול, למה זה מגוחך בעינייך? לי זה נראה טבעי. אודי

24/08/2019 | 22:13 | מאת: בריה

אחרי ההזמנה הכנה שלו לתלות, אני פתאום מרגישה שאין לי צורך.. דווקא כשהוא נתן לי את כל האפשרויות לדבר אתו כשקשה לי אני מוצאת את עצמי בסדר, ולא מגיעה למצב של כאב וטירוף. אני לא יודעת אם זה דבר טוב או שאני פשוט אחרי ההזמנה מפחדת וחוזרת בי.. הסיבה שאני כותבת כאן, זה שלאחרונה מתחילה להיות לי קשה המחשבה שמתישהו אני אצטרך לעזוב את הטיפול, ולהיפרד ממישהו שכרגע הוא כל כך חשוב בחיים שלי, הטיפול הזה הוא כל כך הזוי מבחינתי. הוא מזמין אותך להיקשר לאדם, להיות תלותי בו, לאהוב אותו ולהרגיש את הרגשות הכי עוצמתיים שיכולים להיות ובו בזמן אתה צריך לשים בראש, שהקשר הזה הוא זמני, שמתישהו תצטרך לחיות בלעדיו. זה קשה.

26/08/2019 | 13:11 | מאת: סוריקטה

הי בריה, ... אני חושבת שגם הקשר ההדוק עם ההורים בתפקידם המכונן, המעצב, המגדיר, המלמד, המצמיח אמור להיות סופי... סוריקטה

הי בריה, כל קשר סופו להסתיים (באופן כזה או אחר). זה לא אומר שזו סיבה להמנע מקשרים... אודי

23/08/2019 | 08:04 | מאת: אביב 22

ראיתי רק עכשיו את ההמשך שם למטה .... יש לי המון מילים אבל כשאני כותבת הם יוצאות כמו סלט מילים .... מאוד מבינה אותך ...עדין הרבה פעמים אני שם במקום שבטוח שהאחר יוותר עלי ....אבל יש את הרצון שלא יוותרו . ואני דיברתי על הרצון... בטיפול הראשון הייתה גם הפנטזיה שיראו מבלי שאדבר ..שיקחו את הכאב שיבינו ושאני אשתוק .. זה די גרם להרבה בעיות ... אז היום אני מביאה דברים ישיר עם המון מבוכה ובושה אבל ישר .. זה אולי החלק שלי בלא לוותר על עצמי לפחות בטיפול ... אני גם ברגעי התנגדות כמו שכתבתי לשירה וינשוף לא מוותרת אני יבוא לעוד פגישה אני אכתוב אני אלחם בשיניים בכל התנגדות פנימית שתהייה בי ....השינוי עכשיו זה שאני מוכנה שגם ההתנגדות תבוא ... זה מפחיד אבל יש להתנגדות מקום .... אבל נכון שצריך מטפל שיצליח להכיל ..אצל הקודמת הייתי גוררת את עצמי פנימה לחדר ...כמו אני עשיתי את חלקי, עכשיו תורך תעזרי לי איתם ...לא פעם היא הגיבה ב"לא נעים איך שאת באה כאילו את עושה טובה"זה כיווץ יותר היא לא הבינה את המלחמה הפנימית ....היום כשאני באה ונתקעת קטטונית ליד הדלת היא ניגשת וברכות מכניסה פנימה ... אז לא הכל תלוי בנו אבל בהחלט יש לנו מקום בלהילחם בקולות הרגש שמשביתים אותנו ...הנשק שלי זה הגיון .. נניח כאן ,אודי בא בטוב בהתנדבות אז כשיש התנגדות למילותיו עד רצון לברוח אני יחזור כמו מנטרה על ההגיון שאודי כאן בטוב וילחם ברגש שאומר אחרת .. אולי זה חלק מימה שכתבתי גם על הגדולה קטנה כל הזמן שיח פנימי ...היום אני משתדלת שהוא יהיה רך ומבין אבל בהחלט שיח לא מוותר ... עבודה קשה ביותר מול קולות העבר שאומרים אחרת... לפני האמונה שזה יהיה דו כיווני ....חשוב לראות את הרצון ....אם יש בנו את הרצון זה עוזר לנו לא לוותר עליינו כפי שאת ואני עשינו כאן . לא וויתרת עלייך ....ואז יכולת אולי לשים לב שגם אנחנו לא ויתרנו עלייך ...חשוב לשים לזה לב גם אם אחרי ...כל פעם כזו שאנו רואות את זה מגדילה את האמונה שמגיע לנו ..(וואוו זה הופך בטן אמיתי עד כדי חרדה אני יודעת אבל זה התהליך ואני רואה אותך שם עם הקושי .. כל כך גאה בך באמת ) אתך אביב

25/08/2019 | 19:20 | מאת: סוריקטה

הי אביב, רק לומר בינתיים שראיתי. חזרתי ממוטטת, ימים של מעברים בלי אוויר. סחרחורות. בחילות. הגוף כנראה מדבר את מה שהנפש לא מרשה להרגיש. אודי וחברות - אנחנו קבוצה, ובמחשבה על אביב, הייתי מבקשת עבורה שגם אתם תצטרפו לעץ. לבחירתכם. מקווה שזה בסדר וגם מתאים לך, אביב. הרצון - אכן בעייה. מוצאת את עצמי ממשיכה להסתובב עם הפנטזיה שייפול עליי המון כסף מהשמים. זה קטע שכאילו מבקשת להיות בלתי תלויה. זו גם משאלה לנוח סוף סוף ושיהיה פיצוי. 'נתקעת קטטונית' - אהבתי. מוכר עד מאד. הייתי יכולה להיתקע בזה חצי שנה עד שנה בעבר. טיפה לתקשר באופן עקום ושוב. טוב, זו לא ממש קטטוניה במובן המתאבן כמו שהייתי רואה אצל האמא, אבל מצב שותק. יפה שאת מאפשרת לה לשחרר אותך מזה. המוח לא מתפקד, אז לילה טוב בינתיים, סוריקטה

26/08/2019 | 05:56 | מאת: סוריקטה

הי אביב, כבר לא זוכרת בדיוק מה רשמתי אתמול. גם הבוקר המוח לא עובד. המשאלה שלא יוותרו עליי - באמת שלא יודעת. יש, כנראה, משאלה לא ריאלית שיאמצו. מניחה שגם הכיוון נוטה להסיר אחריות ממני. איני יכולה להשוות בין טיפולים, כי הנוכחי הוא בעצם היחיד שבו נעשתה עבודה ואולי נוצר קשר. הפגישות הקודמות עם אנשי מקצוע היו לפני עשרות שנים, כשהייתי נערה בבית ההוא, והייתי צריכה לעשות וי ליד הלכתי לפסיכולוג בשביל האמא. לא קרה שם כלום. כן קרה, שברגע שהפסיכולוג אמר שחבל על הזמן נתפסתי לקשר הרסני נוסף. ואת יודעת, אני גם חושבת שלא רק שהמטפלות שונות, אלא שגם את השתנית. התפיסה שלך. בהקבלה ל פעם הלכתי בשביל האמא ובשנים האחרונות בחרתי ללכת בשבילי. אולי כך נכון לומר גם במקרה שלך. זה השינוי העיקרי. לא יודעת. שיבינו מבלי שאומר מילה - עם התפיסה הזאת הגעתי. היה סוג של ברור לי שרק אם יראו אותי ידעו הכל. לא הבנתי בכלל מה זאת הפרדה ושאין לאף אחד גישה לקרוא מה הולך בתוך הראש שלי מבלי שאשתף. דבר שלמדתי מאד מאוחר. אנ'לא בטוחה עד כמה ההגיון מצליח לעבוד אצלי. כרגע לא נראה שיש מילים שישכנעו אותי שלמישהו אכפת, ואני יכולה להבין שזה מרתיע וקל לוותר על המאמץ. האכפת הזה הוא חמקמק. זה, כנראה, לא אכפת אכפת עם הפרדה, זו כנראה שוב אותה משאלת התמזגות. כל יום, כל שנייה, יש המון מחשבות ויתור. על החיים בגדול. בתכל'ס - עובדה - אני כאן. איך? דבר מפליא ולא מוסבר. כלומר, יש הקוראים לזה כוחות חיים. לעתים נורא להיות תלויה במילים כאילו עליהן ייפול ויקום. וגם כשהן מחזיקות, הן מתפוגגות מהר כל כך. הנה רשמתי הודעה נוספת כשהמוח במצב מעורפל מאד מאד. ומיואש. לילה טוב ארשום - ואני רק מתחילה את היום. הנה, בעוד זמן לא רב אמצא את עצמי כביכול באיזה מצב קטטוני (לא באמת) אי שם בכניסה לבניין העבודה. עד שבשנייה אחת יבוא איזה מנוף דימיוני וירים אותי פנימה ולא יראו כלום. סוריקטה

הי אביב, הי סוריקטה, לא ויתרנו על סוריקטה, לא ויתרנו על אביב, ואתן לא ויתרתן על עצמכן. אודי

22/08/2019 | 22:30 | מאת: שירה2017

הי אודי לא מאמינה ששמתי את המילה הזו בכותרת, מניחה שחונכתי שקנאה צריך להסתיר ואף שיבחו אותי שלא הראיתי סימנים של קנאה בחברות שהיה להן הכל ולי לא... עכשיו היא ממלאת אותי, אני מרגישה שהקנאה מכרסמת, כמו סרטן. בשילוב עם התיעוב העצמי ותחושת הערך הנמוכה ומה שהוא מכנה "עיוותים קוגניטיביים" אבל אני מכנה "המציאות שלי", זה בלתי נסבל. מושא הקנאה הוא מטופלת שלו או מטופלות. אולי בעיקר מפני שראיתי אחת יוצאת לפני, הכרתי אותה מפני שהיא מדברת על הפגיעות, פעילה בנושא, לא נחבאת ולא מסתירה. יש לה אומץ. היא הולכת בשמלת כתפיות קייצית חשופה ואני מסתירה את הגוף שלי. היא חושפת מה שעברה ואני מסתירה. הוא ודאי מעריך את האומץ שלה לעומת הפחדנות, הביישנות וההמנעות שלי. אני בטוחה שהוא מחבק אותה והיא לא צריכה לבקש, או קורא לה יקרה מבחי שתצטרך ללמד אותו שלפעמים יש רכות כזו שמתאימה. קשה לי להכיל את התחושות האלה עד כדי כך שאני חושבת שמוטב שאפסיק את הקשר איתו כי זה תמיד יעמוד מעל, כמו ענן שחור, עד כדי כך שאני רוצה לפגוע בעצמי כדי לעמעם ולו במעט את התחושה הקשה שאני כל כך שולית ובינונית ומטה. שירה

הי שירה, יש מקום לקנאה, וטוב שאת נותנת לה כאן שם, צורה ומרחב. אני מקווה שתצליחי להביאה גם למפגש. אין אנושי מזה. אודי

23/08/2019 | 08:43 | מאת: אביב 22

שירה אהובה... לא פשוט ,קנאה וכל כך מבינה אותך מול אותן נשים שמרשות לעצמן להחשף לצאת עם הכל ללא בושה... יש לזה מחירים . שמתי לב שאותן נשים שנחשפות ככה בגלוי הופכות את הפגיעה למנוף בחייהן ...כלומר את מחיר החשיפה הם הופכות לתפקיד /מקצוע/התמחות ... ככה שלצד הקנאה בהן יש גם רגשות אחרים של איזה מחיר כבד הן משלמות ...וכן זה עניין של בחירה . אישית אני נחשפת אבל לא כמו שהייתי רוצה ...ולמדתי לראות את מה שיש לי בהשוואה ...כלומר אילו דברים אני לא מוכנה להפסיד בשביל החשיפה. וכל הנאום הזה למה ...אספר לך שאני מאוד יוזמת תהליכי שינוי אבל מאחורי הקלעים .. דוחפת נשים שנחשפו לעשות דברים ..עוזרת מאחורי הקלעים ... עזרה אחת כזו יצרה שיתוף פעולה עם המטפלת שלי ..כן , קשה לא פשוט מורכב ....אבל מדובר ועוד איך מדובר עם כל הרגשות שזה מעלה ....מעבר לקנאה ,חרדת נטישה תוקפנות עצב הרגשת פיספוס הרגשבה של קטועת רגל .... חלקיות . המון רגשות ....דברי אותם בטיפול כמו שאמרתי כאן בעבר קנאה זה לא דבר רע זה אנושי טבעי ותלוי מה עושים איתו . .כשמדברים אותו לפעמים מוצאים דרכים נוספות .... חיבוק

23/08/2019 | 12:19 | מאת: סוריקטה

אמרתי יפה והתכוונתי. הי שירה, האם את מוצאת קשר בין העיתוי בו העזת לרשום על רגשות הקנאה שלך, לבין תכנים שהתפרסמו ממש כאן ביום חמישי? לי ממש נראה שיש קשר. רשמתי לפני זמן לא רב כאן שלפני כמה וכמה שנים טובות העליתי לכאן מחשבות שנושאן קנאה... כנראה שלא היה להן הכל, לילדות ההן. אבל ככה עובדת הקנאה. מתמקדת בנקודה מסוימת ומבודדת אותה. אשתף - גם בי עולות תחושות קנאה חזקות, לענייננו, בהקשר שהזכרת, בעיקר מול מי שנחווית בעיניי כעושה שואו אוף, מול הדרך השקטה. מוחצנות מול מופנמות. קצת אולי כמו שכאן התחושה שלי היא ש'אודי' מעדיף את האכלניות הטובות, המטופלות שמראות שעושות עבודה טובה, ופחות את שכמותי (וכנראה גם כפי שאת חווה את עצמך), האכלניות הגרועות. המאתגרות. המאוכזבות. המביסות. שלכאורה אין צ'אנס מולן. אבל רגע, פה, באינטרנט, בחיים הכפולים שלנו (?), אנחנו איכשהו כן מראות לא מסתירות, כך שהמישהי הזאת היא גם אולי חלק מאיתנו? אולי... את יודעת, ייתכן שגם בדרך ההפגנתית - בין אם להראות בגדול, אבל גם בלהתכווץ לכדי סוג של אי קיום (שזה, בעיניי, די היינו הך) יש בכדי או להרתיע או אפילו לעוור. תתפלאי, אבל אני חושבת שרוב הבנות כאן, הן, לפחות בשלב עיקרי של הטיפול שלהן, המטופלות הכי. הכי ב וואו לא יודעת אלו מילים לבחור. אבל הכי. במחשבותיי - את ממש בינהן מול המטפל שלך. זוכרת שדיברנו על תחרות? אולי על הצטיינות? בחיי, שירה, מצאת לך מישהי בינונית שולית ומטה. את?!?! לא סותר את זאת שאני מבינה מאד, כאמור, את ההרגשה שלך. שמעי, מוצאת את הניסוחים שלנו, חברות הקבוצה, על עצמנו קצת קומיים טראגיים. את, שירה עם מילותייך, במבי עם ביטויים אומללים כרפת-שכל (אוי במבי במבי), גם לי יש ת'ביטויים האלה שלי. תוכלי להבין למה התכוונתי? ולא יודעת, איכשהו נראה לי, כן, שיש איזה הומור בלעג העצמי שלנו כלפינו, והוא גם מחזיק אותנו. אולי אנחנו כאלה צפויות בנקודה הזאת. שירה, כתבת באחת התגובות אליי, שהתיעוב קשור לכולך. אנסח זאת באופן מעט שונה. להבנתי. לא כולך, כי אם חלקים בך שדוחקים את השאר ומצמצמים אותם עד כדי בלתי נראים בלתי מורגשים. לא ייתכן כולך. אין מושלם. לא לטוב (אידאליזציה) ולא לרע (דמוניזציה). מדוע דוחקים? קנאה (ראי למעלה) כבר אמרנו? הפירושים המוזרים שאני מוצאת, נו, הם מוזרים ולא כולם מתחברים אליהם באופן חיובי. סוריקטה מסתובבת עם כתפיות. שנים של גלי חום, כמה כל שעה, וכל אחד זו קריסה, עושים את זה. העובדה ה'קטנה' הזאת ופרמטרים נוספים, אגב, לא הספיק לרופא כדי לתת אישור לטיפול הורמונלי. אז ככה סוריקטה, עם לבוש 'קל', לחלקה, אבל לא בטוח לוק הכי נשי, ויש לה את ההגנה שהיא כבר לא צעירה והמחשבה שהיא בטח לא סקסית. אבל כל מה שלמטה בגוף - לא נחשף לקהל הרחב כבר מגיל עשרה המוקדם. (מי שניצל, כן ראה. הניצול נמשך עד גיל מאד מאוחר. כמעט ארבעים. דוחה). אם כך, התיעוב הוא בעיקר של האזורים האלה. עדיין יודעת לומר שכן, החלקים האלה אצלי מאד לא יפים, וכן, רואים את כל הסימנים של ההשמדה העצמית - מתיחה, דליות, צלוליט, שריטות וסימנים כחולים, שומות והעור המקומט של הגיל, ושלא נדבר על השיניים. בנוסף למבנה הלא משו. אבל לעזאזל זה מה יש. קצת יותר לכיוון של נקבל את נו-לא-הכי-יפה-הזה ולא נעריץ ונהלל אותו (מקביל לתיעוב). לפחות היום אלו לא שלוש שכבות של לבוש לפחות בכל עונה, והפנים והעיניים לא מוסתרות. אולי משום שבפנים גדל קצת עור. בחלק מהזמן. אשמיע את הקול של - לא לוותר. להמשיך את הקשר. הקנאה, כפי שאני מצליחה לתפוס, יכולה להיות פיק בטיפול. שנאמר - אוף. סוריקטה

25/08/2019 | 19:42 | מאת: שירה2017

תודה אביב יקרה, על השיתוף וההבנה... לפעמים אני חושבת שקל יותר להחצין מאדר להסתיר, אפשר למנף את זה לסוג של הצלחה.... ??? וזה מכעיס אותי, כאילו עושים שימוש ציני בדבר הנורא הזה. לא יודעת. אני מדברת על זה בטיפול. הוא לא ממש מבין, לעתים אפילו נדמה שהוא כועס מול עוצמות הקנאה / כעס שלי. שלך שירה

25/08/2019 | 21:02 | מאת: שירה2017

וואו סוריקטה... איך ידעת לתת מילים לכל זה! איך דייקת כל כך... אוף כל כך קשה לי לקבל את עצמי גם עם פגעי הגיל, לחשוב שתמיד ראיתי את השמנה במראה גם כשהייתי במשקל נמוך מאוד, שאף פעם לא הרגשתי ילדה יפה או נערה יפה או אשה יפה ועכשיו מרגישה שעוד רגע זקנה. שונאת את המראה הזה, את סימני הגיל. וכל הימים שאני מתהלכת כעורה ונלעגת וכל יציאה מהבית מוקפדת ככל שתהיה מעוררת חרדות שהנה אני נראית כל כך מגוכחת. והתיעוב שעולה גם במילותייך שלך. מתי אספיק אם כל כך הרבה הפסדתי וממשיכה להפסיד כל יום שעובר ולא עוזרות כל המילים שאני אומרת לעצמי וכל הדירבונים שאני מדרבנת את עצמי, ממילא הקולות מתבגרים וההרס וההשחתה של הגוף ממשיכים, כאילו זו האמירה שהיא הכי אני וזה הכי שלי, גם אם זה לא נורמלי. ואף אחד לא יודע ולא רואה, חוץ ממנו שיודע ולא רואה, אולי רק כמה פעמים ששלחתי לו תמונות מדממות. וגם לי נדמה שכולן מקבלות טיפול טוב יותר, אינטנסיבי יותר, ואני לא יכולה להרשות לעצמי יותר מפעם בשבוע. אוף. וכן, שכולן אכלניות טובות כפי שהיטבת לתאר ואני אכלנית גרועה במיוחד שהודפת ולא מצליחה להפנים פירורים. מרגישה שכאן כל כך התפשטתי ונחשפתי לפעמים עד בושה. לפעמים אני מנסה לחשוב אם הייתי יכולה לשבת איתכן ממש בקבוצה. תודה על המילים האלה ועל ההבנה העמוקה שלי ואותי. שלך שירה

פתאום רוצה לפתור דברים.... אז ניסיתי לדבר עם הוריי..לקבל הסבר. אז מבחינתם אני ילדה מפונקת שרצתה חיבוק. לא היה כלום. כלום כי אין כלום. לא מבינה. הכחשה ושתיקה.למה בכלל ניסיתי??? באסה..9 וחצי שנים היא רצתה שאדבר ורגע לפני שנפרדות אני נזכרת???? למה??

,מיכל יקרה, כמה מוכר וקשה הסיפור שהסביבה דבקה בו ובלבד שלא יצטרכו לגעת או לחשוב בכל הנורא שקרה. כמה נוח להאשים את הקורבן. מניחה שהםרידה לא תהיה מוחלטת ותוכלי להעזר מפעם לפעם? איתך שירה

הי מיכל, זה אחד מהקסמים שיש בפרידה... זה בסדר. אודי

22/08/2019 | 09:25 | מאת: אביב 22

https://youtu.be/akcujZ6kbss איך מסבירים געגוע . ..בחיי נכתב עבוריינו 😊😀😁 רק שאנחנו במקום לדבר געגועים מדברות כעס תחושת נטישה בגידה ....והכי הכי לעזוב לברוח לא לחזור .... אז איך מסבירים געגוע,בכאב ובאהבה💜💛💚

22/08/2019 | 23:44 | מאת: ינשוף

תודה אביב יקרה תודה על היותך תודה שאת מסבירה ומבינה דברים וזה מקל תודה שאת חברה שלנו

הי אביב, יפה! אודי

23/08/2019 | 12:39 | מאת: סוריקטה

הי אביב, איך מסבירים געגוע, זו שאלה מצויינת. כנראה שאולי חלקנו (ובינהן גם אני) לא תמיד הכי יודעות. תקועות בכעס או בהלם או בהכחשה. חוסר אונים, בלבול ואימה. לעתים מקשקשת מתנתקת במקום להמתין או להרגיש. אולי (?) סוריקטה

22/08/2019 | 06:12 | מאת: סוריקטה

הי, אודי, רשמת לי שאני מבקשת לזקק. אאל"ט. התעצבנתי עליך כתגובה מיידית, חלפו כמה ימים, וגם יום חמישי, סופשבוע, סוף שנת עבודה, סוף שנה טיפולית, ועוד. יש קשר. שורה תחתונה - מכל המילים שערבבתי כאן, בסוג של עולם סגור דימיוני קצת-הרבה של האינטרנט, מרחב ביניים, אולי. בשלב זה הייתי אומרת שהייתי שומעת את המשאלה שלי לצאת לאור. כנראה שגם לא סתם דיברתי על כתיבת מילים, משפטים, פסקאות, סיפור (ברצינות ובמציאות) לעולם. כמו שרשמתי למיכל - במימדים אנושיים. קצת מעניין לפעמים. גם משעמם. רגיל וגם מיוחד. סוריקטה

22/08/2019 | 09:38 | מאת: אביב 22

סוריקטה יקרה .... זה יכול להיות רעיון לא רע לשנה הבאה ... להתחיל לכתוב לאסוף כתיבות ישנות לאגוד ואולי אחר כך זה יצא אל האור .... וכן אגלה לך בסוד שגם לי יש משאלה כזו לצאת אל האור..במימדים אנושים רגילים ....מחזיקה תקווה שפעם האור לא יסנוור כל כך ... אתך אביב

22/08/2019 | 09:39 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה, מרגישה איך את יוצאת לאור עם כתב היד והחתימה הייחודיים שלך. את יודעת, גם לי יש משאלה כזו והיו זמנים שמעט העזתי, תחת שם בדוי, לפרסם שירה. גם זו אפשרות, אולי גם בשבילך, חשבון בשם בדוי או בלוג. שמחה על המשאלה הזו שלך. כתבתי על כך גם בהודעה קודמת אלייך. איתך, שירה

22/08/2019 | 14:17 | מאת: סוריקטה

הי שירה, קראתי אותך למטה בתגובה אליי. אחזיר לעץ הנוכחי. מעניין שאת רואה יצירתיות דרך הרשת. מעניין שאנשים רואים זאת בי גם בעבודה שלי. רשמת נהיגה כדבר של גדולים. לא צמחתי לשם. (אפילו לא רשמתי 'טרם', כי לא בתוכניות). במקום של ההתמודדות עם הפתעות מוצאת את עצמי גרועה ביותר. גם התמודדות עם תוקפנות מחוץ שמאד נקשרת אצלי לנהיגה. השתלבות ותפיסת מקום. וגם היו אוכלים אותי בלי מלח בכל הקטע של הטיפולים הטכניים. למרות שאולי חלק מהם הייתי יודעת לבצע בעצמי. עם זאת, מהישגי הטיפול היא טיפל'ה יותר ספונטניות(יחסית, מאד יחסית) מהעבר. סוריקטה

22/08/2019 | 14:38 | מאת: סוריקטה

בשבילי המעברים האלה בעבודה שעוסקת בה בינתיים - לצד השחרור, נחווים גם כסוג של אסון. כאלה נפלאים שטיפחתי. היו שלום. סוריקטה

22/08/2019 | 17:53 | מאת: חטוליתוש

אאל"ט....שוב לא מבינה ..כמו תמיד... לשמוע את המשאלה שלך..נשמע לי גדול !! במימדים אנושיים.. קצת מענין.. לפעמים גם משעמם.. רגיל וגם מיוחד.. נשמע מתכון מושלם להתחיל לבשל משהו על כתיבה ולדעתי את גם מסוגלת.. בהצלחה ...כשתליטי.. חטולית

הי סוריקטה, לצאת לאור. יפה ומפחיד. אני בעד... אודי

21/08/2019 | 18:58 | מאת: אביב 22

המון חרדות קטנה קטנה קטנה ובכל זאת גדולה ועושה .... דברים של גדולים אמרת סוריקטה ואני מחבקת את המילים האלה אוחזת אותם בתוך החרדה ....ומזכירה לעצמי שאני יכולה .כי אני כבר גדולה ...דברים של גדולים .....אז למה למה אני לא משתחררת מהתחושה הזו של החרדה שלופתת את הלב והנשמה ... קטנה קטנה קטנה קטנה .... דברים של גדולים ...כל כך קשה אפילו אחרי מליון שנות טיפול ... אני לא ממש יכולה לחשוף אותי אבל מחכה לי תקופה של הרבה עשייה של גדולים ואני כל כך קטנה ....קטנה ... משתבללת כאן בפינה .. קטנה קטנה קטנה

21/08/2019 | 23:30 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, כל כך מסינה את התחושה ומכירה את הרגעים של עשייה של גדולים שלתוכה משתרבבת הבהלה הגדולה שאיך בכלל אני יכולה. לפעמים אפילו בנהיגה. איך אני יכולה, או למצוא את הדרך והפחד של ללכת לאיבוד. מקווה שתהיה לך עשייה טובה ומספקת. שלך שירה

21/08/2019 | 23:37 | מאת: ינשוף

אביב יקרה אני רואה אותך ומבינה אותך אני מבינה את החרדות.. תחבקי ותקבלי את כולך .. עוזרת לך לאסוף ולחבק את כולם הכל בסדר... הכל בסדר איתך, ינשופים

22/08/2019 | 05:29 | מאת: סוריקטה

הי אביב, כל כך מתקשר לי למדובר גם כאן בקבוצה לאחרונה. מבחינתי לוקח כיוון ליזמה אישית ופחות להמתין לביצוע של מישהו אחר ולהישאב לתסכול. מפחיד מאד, אולי אפילו בענק, משום שיש בזה ויתור על פנטזיה. למשל, שהגדולים יהיו בריאים ומדויקים ויעשו עבורנו. נראה לי שלפחות בחודשים האחרונים הכתיבה שלי (פה) עסוקה בנושא. אודי - אמרת לזקק. לא בטוח שאני מבינה, אך זה הניסיון שלי. אביב, דבריי מגיעים בהמשך להודעתך, כי מילותייך עוררו את האסוציאציה להיזכרות במחשבות הללו שלי. ומזכירה את המשפט המפורסם ששוב מי יודע כמה פעמים רשמתי כאן - שעצמאי הוא אדם שמתיר לעצמו להיעזר באחרים. הנה שוב הגענו לתלות. גדולים נעזרים בעורכי דין ורואי חשבון ורופאים וסבלים ושיפוצניקים ועוד ועוד ומתמודדים מול גופים מלבלבים כמו מס הכנסה וביטוח לאומי ורשויות. וגם ככה ב'קטנה' בחברים ומכרים. בוקר אור, סוריקטה

22/08/2019 | 09:29 | מאת: אביב 22

סוריקטה יקרה נעזרת נעזרת נעזרת וזה עדין משתק ברמות .. אבל עושה ... הפעם יציאה משגרה ארוכה ביותר ....חושבת איך להיות גדולה וגם לא לא להיות כאן ככה כמו גדולים ...וגם להנות ולהיות אוףףף גדול עלי הכל . יודעת שאחרים כשהם חושבים על נכדים למשל חושבים על הרחבת המשפחה על המשכיות ואני ישר חושבת על צעצועים חוקיים בבית 😊😀 קטנה גדולה ...ותודה

22/08/2019 | 09:31 | מאת: אביב 22

וואוו שירה כן גם רגעים כאלה של העלמות שאני חייבת לנהוג ולאסוף ... אבל אוסף ארועים שאני מגיבה לפי מה שאני יודעת שאני חייבת להגיב והבפנים צועק אחרת לגמרי נמאס באמת ....רוצה כמו כולם ....אבל כנראה שאין דבר כזה כמו כולם וגל אחד והבאג שלו ... תודה על המילים

22/08/2019 | 09:34 | מאת: אביב 22

ינשופי אהובה ...תודה שאת הינך ואת כאן עבורי ....תודה

22/08/2019 | 09:46 | מאת: מכל

כל כך מבינה...אישה/ילדה..הפחדים. איתך

22/08/2019 | 17:46 | מאת: חטוליתוש

אפשר רק לשבת לידך ? לא מוצאת מילים מתאימות לתחושות שמלוות אותך.. חיבוק גדול עד אליך חטולית

הי אביב, גם קטנה, אבל גם גדולה. יש את שניהם ואני משער ששניהם אמיתיים. אודי

23/08/2019 | 12:35 | מאת: סוריקטה

אביב, בטח שאני מבינה שזה משתק ברמות. בטח שאני יודעת שאת נעזרת. (איזה כיף לך, אני מקנאה). בשורה התחתונה בלשון העם הייתי אומרת בפשטות (אולי) ש את מתרגשת... אני קשקשנית גדולה. לא יודעת עדיין להיות במקומות האלה. תשמעי - (אפשר להגיד?) - אליפות! שתהיי בריאה. שלך, סוריקטה

25/08/2019 | 01:17 | מאת: אביב 22

ולכל אחת ואחד צריך לתת מענה .....נו אז אני אף פעם לא לבד 😀😁😂 קבוצה שלמה .. תודה אודי על התזכורת ....אחבק את הקטנה ואתן לה יד ...קטנה גדולה יחד .. ...

21/08/2019 | 09:47 | מאת: ינשוף

אני עושה הכל כדי להרגיע את המצוקה בפנים..... אני רצה..... אני עובדת.... אני הרבה עסוקה.... נסיתי להתקשר למרכזי הסיוע למינייהם אבל הם ממש לא הועילו... המטפלת חוזרת שבוע הבא ואז שוב כעבור שבועיים לוקחת עוד חופש... אין לה פתרונות להציע לי ואני מרגישה כל כך הרבה חוסר אונים..... היא עזרה לי הרבה... אני לא שוללת את זה אבל כרגע המצב רק מחמיר..

22/08/2019 | 09:08 | מאת: ינשוף

כאשר הכי זקוקים למילים ולעזרה... אין... קשה שלא מגיבים ואולי זה מובן כי אני מתקשה גם להגיב לכם...

22/08/2019 | 16:53 | מאת: ניקול123

ינשוף, כואב לי לקרוא את ההודעה שלך כי אני בדיוק כמוך נמצאת במצב הזה. המרחק, הגעגוע האינסופי, הפחד שאולי זה לא יקרה יותר. גם אני סופרת את הימים והדקות עד שתחזור ועד אז משתדלת להתעסק בדברים אחרים שישכחו מעט את המחשבות והגעגועים שלא מפסיקים לפקוד אותי. מאחלת לך שתצליחי למצוא פתרון הולם יחד עם המטפלת. אפשר לנסות להיעזר בכתיבה, בהודעות, אולי לתאם שיחה קצרה בזמן שמתאים לשתיכן. אני לא יודעת מה מקובל אצלך בטיפול עם המטפלת ומה הגבולות ועד כמה הם גמישים אבל כדאי להציע או לנסות משהו כזה. מקווה שתצליחי להרגיש טוב יותר למרות הכל.

22/08/2019 | 17:44 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה שלי באמת לא יודעת מה עוד להציע לך.. מצטערת שיצא כך חיבוקי חטולית

הי ינשוף, התחושה של חוסר מענה קשה מאוד. טוב שצפוי מענה מסויים בשבוע הבא, כאשר היא חוזרת, וטוב שגם כאן היה מענה. מקווה שיתייצב. אודי

ספר זה כבוד גדול!!!! לקחת דוגמא ממטופל זה בהחלט מראה על התקדמות והצלחה!!!! אני אפילו מקנאה בך!! תסמכי עליה שאין מצב שידעו שזו את! ודבר שני נראה לך שככה היא רואה אותך????, באמת???? ממש לא! ממתי קראת מאמר או ספר שזלזל במטופל??? להפך! היא גאה בך מאוד!! וגם אני! איזו גאווה!!! אני רואה את זה כדבר חיובי ממש. ברור שמפחיד קצת ומאוד מאוד מסקרן. את זוכרת שפעם ביקשתי ממנה לקרוא מה היא כותבת עליי??? כל כך נלחצתי מהסיכומים שלה! והיום, אני מרגישה הפוך. הייתי רוצה שהסיכומים האלה ישארו אצלה לתמיד!!! איזה שינוי הא??? וכן, עדיין סקרנית לגבי מה נכתב. במבי! את כתבת שאת תקועה והנה באה הוכחה ניצחת שאת ממש לא!!!!! היא מכניסה אותך למאמר או ספר!!כבוד!שאפו! ואודי, בכל דבר קטן, בכל נים מהטיפול אני מרגישה התקדמות גדולה! כמה טוב להרגיש כך לפני פרידה, נכון? איזה שינוי בתפיסה..לא יאמן. תודה במבי שנתת לי להבין ולהזכר ממה שספרת על הרגשות שלי לגבי הסיכומים. :)

21/08/2019 | 18:23 | מאת: סוריקטה

מיכל, את מבינה שגם כל אחת מאיתנו יכולה לכתוב את הספר עליה. במילותיה ולאו דווקא מאמר מקצועי. מה את אומרת? רשמתי למטה כמה הודעות, אחת מהן בהקשר. הן מאחור ולא אלחם עליהן. אבל כן, יש רעיון שספר שכזה ייכתב על ידי. אשמח אם תחרישו תגובות. טנקס. סוריקטה

21/08/2019 | 23:18 | מאת: .במבי פצוע..

מיכל הי, מורכב לי עם זה... כפי שכתבתי.. לא חוששת מזיהוי...סומכת על אמא צביה לחלוטין שתשנה את פרטי האישיים כך שלא יהיה ניתן לזהות שמדובר בי.. החשש הוא בעיקר ממה שאני עלולה לגלות שהיא חושבת ומרגישה כלפי וזאת באמצעות 'הדמות שתלביש עלי'... מרגישה שבקטע הזה אני חשופית לגמרי ואפילו פסיק קטן שיצרום לי עלול לפגוע בי באופן כזה שארגיש מרוסקת וזה גם ירסק את הקשר ביננו... מיכל,אני חושבת שבתחומים רבים גדלתי ,התפתחתי ועברתי שינויים אולי אפילו מרשימים.. בתחום של מגע מיני -תקוע אצלי לחלוטין...לא מסוגלת.. בזמנו, מאוד מאוד רציתי ילדים ולכן הייתי איתו ואני זוכרת את זה כאילו התרחש עכשיו ... אני זוכרת שהוא כזה עם הגוף שלי (הגופה) ואני כזה כאילו מלמעלה צופה במה שקורה וזה כזה כאילו לא קורה לי ...ואין לי שום מרגיש בלב.. בתחום הזה לא זז כלום.. אולי זה עצוב..???? שלך, במבי

21/08/2019 | 23:32 | מאת: שירה2017

אני יכולה לראות אותך יוצרת בכל מדיה אפשרית, ודאי שבכתיבה. לא יכולתי להחריש תגובה שלך שירה

22/08/2019 | 06:02 | מאת: סוריקטה

הי שוב, לאחרונה סוריקטה במקטעים - בכל אופן - אני דווקא שומעת (גם) את המשאלה שדווקא כן ידעו במי מדובר. שידעו מי זו מי. שידעו מי זו אמא צביה. כנ"ל גם (אולי) לגבי כל אחת מאיתנו. שידעו מי המטפל, שידעו מי המטופל. מי הנפשות הפועלות. מי האדם. ומעבר. אולי. אולי זו משאלתי. לצאת לאור, וניתן לכך ביטוי כאן. בסך הכל אדם. פשוט. מורכב. מעניין וגם משעמם. ובמימדים אנושיים. גם ממוצעים. סוריקטה

22/08/2019 | 09:23 | מאת: .במבי פצוע..

כן... יש גם בי באיזשהו אופן משאלה שיידעו מי זו מי ...יש בזה משהו שלם יותר.. המשאלה הזו קיימת גם אצלי.. לפעמים אני מפנטזת שאודי עושה לנו פגישה אצלו בבית בגילון ואנחנו מכירים באופן מלא ושלם יותר... החשש שלי לגבי המאמר או הספר שאמא צביה כותבת ,זה 'הדמות' שתלביש עלי' מה היא חושבת ומרגישה כלפי... והחשש שלי שאם אפרש ובעקבות זאת ארגיש פגועה מאיזה פיפס הכי קטן שלא מתאים עבורי,אפגע ,אתרסק וגם הקשר ביננו יתרסק לגמרי... זהו לעכשיו סוריקטה ואני מאוד מאוד שמחה שאת פה וכולכם שלך, במבי

סוריקטה יקרה! אני מצטרפת לדבריה של שירה. צאי אל העולם ותכבשי אותו!!! אומרים שכל ספר או יצרה זה כמו לידה. אני בעד. ואם חשוב לך לצאת לאור עם שמך האמיתי בסדר. ואם לא אפשרי גם בשם בדוי/ ספרותי.

במבי. כדאי שתשוחחי איתה על החששות שלך של ריסוק הקשר... אולי תתבדי והפוך זה יהפוך לחיזוק הקשר? ועדיף שתדעי מה היא מרגישה כלפייך.. לא? אני מאמינה שבחדר יש כנות ולכן פחות תופתעי ממה שהיא חושבת עלייך. ומבינה ממש את החששות..כדאי מאוד לדבר איתה על החשש.

22/08/2019 | 13:12 | מאת: סוריקטה

במבי, אם להשתמש במילותיו של אודי (שהופנו, כמדומני למיכל בשעתו)- אני שומעת כאן משאלה, ואולי לכן החרדה כל כל כל כך עצומה. נדמה לי ששומעת אותה אצלך, או דרכך אצלי. המשאלה כן להיחשף. רמזים רבים בעיניי רשמת כאן לאורך השנים. אולי גם אני. אולי. באשר למיניות - השתמשתי בעבר ב'מת', אודי תיקן ל'קבור'. מניחה שמנעתי מעצמי חשיפה בפועל וייתכן שלכן אין לקטע שום ביטוי בינתיים. חתיכת אופטימיות לאישה בגילי. סוריקטה

הי מיכל, הי כולן, בהקשר למה שכתבה כאן סוריקטה: במידה מסויימת כל אחת כותבת כאן פרקים מהספר שלה... אודי

תודה רבה רבה ששתפת! כמה אומץ!!! כמה טוב לב שיש בך! את מדהימה שאחרי מקרה כזה מסוגלת לא לכעוס כל כך עליה. זה קשה! וואו. ואת ממש עזרת לי לחשוב...פשוט להיות שם ולהכיל. עצם הדיבור פה ממש הפחית אצלי את החרדה!!! אני לא מאמינה. הכל נכתב מחרדה גדולה!!! שתבינו זאת חרדה של אמא שנפגעה!!! אז תודה לכל אחת ואחת מכן. אביב, סוריקטה, שירה, חטולית ובמבי יקרות!!! פקחתן את עיני ונתתן לי עוד זווית ראייה.. ולך אודי יקר!! הפחתת חרדה גדולה! אני יודעת שאני פה בשבילו ואוכל להתמודד עם הכל! קבלתי פה אומץ. מעניין. גם בטיפול היא עזרה לי לראות את התמונה השלמה. תודה.

תודה מיכלי שמחתי לעזור גם אם במעט. שנשמע כבר דברים טובים מאוד מקווה שלא גרמתי לכן לטריגר קשה..שלא בכוונה.. הייתי שמחה אם הייתן מגיבות גם להודעה שלי גם אחרי שאודי כבר סגר ... חיבוק עדיו לכל אחת ואחת מכן .. אוהבת אתכן חטולית

הי מיכל, נהדר! אודי