פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אני כותבת עבודה על קנאה בין אחיות - ההשערה היא, שלאחיות קשה יותר להודות ברגשות של קנאה ויריבות מאשר לאחים. ברצוני לדעת היכן אוכל למצוא חומר על הנושא. תודה על תשומת הלב.

אורליה שלום רב, העבודה שלך נשמעת מעניינת מאד. באיזו מסגרת את עושה אותה? לצערי אין לי מושג לגבי ביבליוגרפיה מעמיקה הקשורה לנושא. בקרוב רוית ניסן תשוב לפעילותה בפורום, ואני מאמינה שהיא תדע, לפחות יותר ממני. בהצלחה בעבודה, טלי פרידמן

שלום טלי את העבודה (יותר נכון מחקר) אני כותבת במסגרת הסמינריון "יחסי אחים אחיות" במכללת סמינר הקיבוצים.

שלום רב לכם: שאלתי: האם בנסיבות של בן בגיר שמחליט מסיבותיו הוא לנתק קשר תקשורתי פעיל מכל סוג שהוא עם האם,על האב לגלות עניין ומעורבות בכך (לי נראה בברור שכן), או שעליו לכבד רצונו ולהשאיר זאת ליד הגורל?.... על אותו עיקרון: לתומי חשבתי שכאשר קורה משהו עם אחד הילדים הקטינים (אגב, גיל 17 =עדיין קטין?) על האב לגלות מעורבות, ובשום אופן לא להתיחס לכך : "זה עניין שלך כאם, את התחלת בכך, ואת צריכה גם לסיים, אני לא צריך להיות ברוגז (למשל),עם אותו ילד, מפני שלך היה עמו איזה "עסק" קטן." *מה דעתכם על כך??? מודה מראש על התייחסות מהירה, ובפרט מקצועית !!!

אנונימי, מה לדעתך גרם לניתוק? כן, גיל 17 הוא עדיין נחשב קטין. עדי

עדי שלום, להערכתי, הסיבה האפשרית היא : יתכן תסכול כזה / אחר מצטבר בגין חוויותיו עמי למשל: חוזרת על דברים (אני ע"מ לודא שאכן קלט, ואילו הוא חש כנראה אולי זלזול), זו רק דוגמא אפשרית. א ) תודה עדי ( מי את) ???? ב ) מה מקומו ותפקודו של האב בסיטואצייה שכזו ?? adi כתב/ה: > > אנונימי, > > מה לדעתך גרם לניתוק? כן, גיל 17 הוא עדיין נחשב קטין. > > > עדי

לאב האנונימי, קשה לענות לך על שאלות כאלו כלליות, בלי לדעת רקע בסיסי על הילד, על ההורים ועל הסיטואציה. באופן עקרוני, עצם ההימצאות של שני הורים היא משמעותית, כיון שהיא נותנת לילד שני מודלים להזדהות וחיקוי. כל זה טוב ויפה עד שמגיעים לבעיות ותחומים עקרוניים יותר בהם יש צורך ב"אחדות" בין ההורים, כמו גבולות, חוקים וכו'. זה נשמע פשטני וכללי מדי, אך זה תואם למהות השאלה. אם אתה מעוניין, אתה מוזמן לפרט יותר, ואז אנסה להתייחס באופן ספציפי יותר. בברכה, טלי פרידמן

טלי פרידמן כתב/ה: > > לאב האנונימי, > קשה לענות לך על שאלות כאלו כלליות, בלי לדעת רקע בסיסי על הילד, > על ההורים ועל הסיטואציה. > באופן עקרוני, עצם ההימצאות של שני הורים היא משמעותית, כיון שהיא > נותנת לילד שני מודלים להזדהות וחיקוי. כל זה טוב ויפה עד שמגיעים > לבעיות ותחומים עקרוניים יותר בהם יש צורך ב"אחדות" בין ההורים, > כמו גבולות, חוקים וכו'. > זה נשמע פשטני וכללי מדי, אך זה תואם למהות השאלה. > אם אתה מעוניין, אתה מוזמן לפרט יותר, ואז אנסה להתייחס באופן > ספציפי יותר. > > בברכה, > טלי פרידמן שאלתי העקרונית: האם כשלאימא יש "קטע" עם אחד הילדים,זהו "עסק" בלעדי שלה,ו"היא צריכה לסיים את מה שהתחילה " כפי שאני חושב, או ששנינו צריכים לגבות אחד את שני כמו שהיא חושבת ? תודה מאוד! 2 ) כיצד ניתן להסביר לאב באופן יעיל חשיבותם של גבולות עבור ילדיו, וכן אותה אחדות נדרשת בין ההורים ? * מדובר באב שהנו בן יחיד לניצולי- שואה.

הייי תודה לך על התשובה והיחס המקסים, רק משהו אחד אני רוצה שתרחיב מה הכוונה לנסות להיות בטירונות יותר דומיננתית??? אני מאוד מאוד מתקשה להתחבר לבנות לצערי הרבה הרב אני נראת טוב אפילו מצוין מכול הבחינות אולי הבנות אלייהם זה משפיע תאמין לי היופי לא קובע כלום הייתי רוצה להיות מכוערת ושארגיש טוב עם עצמי ובחברה. וכן אני טיפה אבל ממש טיפה מסתדרת יותר עם בנים ומה שלומך?????.?

חשבתי שיש אלמנט מסויים של קנאה של בנות אחרות בך בנים הם קצת פחות דו פרצופיים וגם פחות מתוחכמים מבנות ולכן יותר קל איתם. התכונתי לומר בדומיננטית שטירונות היא מצב שבו את יכולה להראות לאחרות שאת מסוגלת לתת יד ולעזור גם כשקשה לך נסי דווקא לעזור לבת שהכי קשה לה כך גם תוכלי לשתף אותה בקשיים שלך. מתי את מתגייסת ??

שלום לכולם אני ענבל בת 19 יתגייסתי לא מזמן ומי אותו יום, של, הגיוס אני רק בוכה ובוכה, בתיכון הייתי ילדה שמסתובבת עם עצמי, כי לא מצאתי את עצמי אם שאר בני כיתתי ,או שכבתי היום אני משרתת בסגור צריך 24 שעות להיות עם אנשים ולי זה קשה , תמיד העדפתי להתרחק מכולם כנראה מפחד של דחייה בסופו של דבר כשיכירו אותי. אני מרגישה שהבנות צוחקות אליי מדברות אליי שונאות אותי ואין שום סיכוי שאתחבר אלייהם ואני שוב לבד ומרגישה בודדה . למשל כול הבנות יושבות יחד אני רועדת משקשקת לבוא אלייהם אני פשוט כמעט מטמוטטת כשזה קורה. אנה אנה אנה ממכם תעזרו לי אייך להשתלב פתאום אחריי 5 חודש ב ב ק ש ה עזרה דחופה

בקשי העברה לבסיס פתוח - למה את צריכה לענות את עצמך ? גשי לקצינת/משקית ת"ש או חן שלך (אני חושב שאין כבר קצינת ח"ן) ספרי להם על בעיותיך ובקשי העברה לבסיס פתוח. תפקידן לעזור לך בנושא ,אם זה לא הולך תמיד אפשר להמשיך לקב"ן אני מקווה שזה לא יצריך אותך ללכת רחוק כל כך. בהצלחה דוגי

ענבל שלום רב, אפשר להשתמש בעצתו של דוגי, אך בעיני זו מעין בריחה, וחוסר התמודדות עם המצב הקיים. תנסי כן להתמודד עם המצב הקיים, ולשפר את מה שכבר יש לך. אינך צריכה להתיידד עם כולם. מיצאי לך חברה אחת, מישהי שתתחילי לאט לאט לדבר איתה, אפילו על דברים טריויאליים כמו: שתלכנה יחד לארוחת צהריים, ללכת לקנטינה ביחד, או משהו כזה. קשה לי להאמין שאת לא צריכה ליצור קשר עם אף אדם בבסיס. יש דברים מינימליים שבשבילם את זקוקה לאחרים: החל מהטבח וכלה במפקד/ת, בין לבין מיצאי לך כמה אנשים שאיתם תוכלי להעביר את הזמן. זו תיהיה התחלה טובה, ואחריה תראי לאן הדברים מתפתחים. בהצלחה, טלי פרידמן

ענבל, תחשבי שקיבלת הזדמנות אדירה לצאת מהביישנות, חוסר ביטחון עצמי והפחד שלך מדחייה. וזו בעצם הזדמנות שחבל מאד שלא תנצלי אותה. תתחילי מזה שאף פעם אל תגידי "אין שום סיכוי"... למה אין שום סיכוי שתתחברי אל הבנות בבסיס? ברגע שאת משכנעת את עצמך שאין שום סיכוי, אז באמת לא יהיה. כי הכל מתחיל ונגמר בך. ברצון ובהחלטיות שלך. ומאיפה הביטחון שהבנות צוחקות עלייך ושונאות אותך אם את לא מתקרבת אליהן ולא מחליפה איתן אפילו מילה אחת? ואולי זה הכל רק בדמיון אצלך ובמחשבות. אז תני למציאות צ'אנס. וגם לעצמך. תפסיקי לחשוב מחשבות שליליות ותני לעצמך קצת קרדיט (אחרך כך בהדרגה תוכלי לתת לעצמך יותר ויותר קרדיט). תצאי מההנחה שאת פשוט טובה כמו כל אחת אחרת ואין שום סיבה שיסתכלו עלייך בעיניים אחרות (כל עוד את רואה את עצמך שונה גם אחרים יראו אותך ככה). מסקנה - מחשבות חיוביות שלוש פעמים ביום: בוקר, צהריים וערב כמו בשטיפת מוח. תשכנעי את עצמך כמה שאת אוהבת את המקום, רוצה להשתלב ולהתיידד, רוצה לצאת מהמעגל הזה של הבדידות והביישנות ותראי איך לאט לאט את מצליחה לשכנע את עצמך ואת הסביבה. ילדה, כל העולם מונח לפנייך מחכה שתתחילי לחיות ולהנות מהחיים. אז למה להעביר את התקופה הכי משגעת, מדליקה ומלאה חוויות כמו הצבא - בבכי? את יכולה להתחיל לצחוק, סתם מבדיחה טובה, מקומדיה או אפילו מעצמך. אחרי שתצחקי תראי כמה טוב לך. המפתח טמון בך. אצלך. אם רק תרצי (באמת) תוכלי להעלות על שביל הזהב ודרך המלך תהיה פתוחה לפנייך. השתדלי להפיק טוב וחיובי מכל מצב. נצלי את ההזדמנות שנפלה בחיקך על הצד הטוב ביותר (אתגר מעניין יותר מאשר לטפס על האוורסט, תאמיני לי). את פירות ההצלחה הרי תקטפי כל החיים. ושוב, תני לעצמך קרדיט, את לא מטומטמת ולא טיפשה. את ילדה עם נפש רגישה, עדינה ומיוחדת. תני לאחרים הזדמנות לגלות את היופי והייחוד שבך ותני לעצמך צ'אנס להכיר אנשים ועולמות אחרים. טפסי על השביל המוביל אל הדרך החדשה - ותצליחי. והעיקר לא להתייאש! מחזיקה לך אצבעות, בר

היייי אני מקווה שזהית אותי, בקשר לבדידות לעודד אותך לך לפחות יש חברות משפחה אוהבת באמת לי אין אף אחד בעולם הזה אני מרגישה עוף מוזר לך יש משהו שיקשיב שיבין ושאוהב אותך לי לא אין אף אחד פשוט כך לא חברה אחת לא חבר לא משפחה אוהבת בעצם חוץ מאבא. שבאמת אוהב. הרבה אין מה לעשות אני יכולה ממש להבין אותך אבל עם זה מעודד אותך שתדעי שאת במצב בסדר תחזיקי מעמד זה בטח רק תקופה קצרצרה. אצלי בחיים זה לא ישתנה הריי כול החיים הייתי לבד 18 השנים.

אני מתנצל שלקח לי הרבה זמן לענות לך פשוט אני כמעט לא מתחבר לאינטרנט בבית ולא הייתי בעבודה מיום חמישי (סידורים ,שיפוצים ולחצים) לא התכוונתי להלחיץ אותך מה שאמרתי זה שגם ככה יש טירונות של כמעת שלושה שבועות וזה חובה וזה הנסיון הכי טוב כי זה מפגש של הרבה בנות שלא מכירות אחת את השניה כולן באותה סירה ,רובן מפוחדות משינוי המסגרת ובזכות זה נרקמות מערכות יחסים. גם בטירונות יש טיפוסים לא נעימים אבל סך הכל האוירה גורמת לגיבוש . נסי להיות יותר דומיננתית בטירונות. אם הנסיון הזה יהיה לך קשה מנשוא אז אפשר לבקש העברה לבסיס פתוח ולשם כך קיימות משקיות וקצינות הת"ש . ראי באחת השאלות עניתי לפונה שרע לה בבסיס סגור שתפנה בבקשה להחליף בסיס. יש הבדל בין מסגרת של בסיס סגור לבית ספר והוא משתנה בהתאם לתנאים אין חוקים בנושא יש אנשים שזה עושה להם טוב כי המסגרת הסגורה יוצרת מצב של עזרה הדדית ויש שמרגישים כלואים בתוך חברה שלא מבינה אותם. נסי לגייס את כל כוחותיך הנפשיים כי יכול להיות שהצבא ישנה אותך לטובה. דרך אגב האם הבעיה שלך היא עם שני המינים או שעם בנים את מסתדרת יותר טוב? מקווה שאת מרגישה טוב. אני עובר עכשיו תקופה קצת קשה אבל זה יעבור. דוגי

אני מחפשת מקום לקרוא על תרופה זו שהיא תרופה חדשה נגד דיכאון וחרדה. תודה

אפקסורhttp://www.infomed.co.il/drug1.asp?dID=283

שלום ביתי מאושפזת במחלקה להפרעות אכילה. היא בדיכאון ומידי פעם חותכת את ידיה. מה משמעות התופעה הזו? היכן ניתן לקרוא עליה? היא מטופלת בסרוקסאט ועכשיו גם בקלונקס. מה עושה הקלונקס? תודה

קלונקס ממכר והוא נגד חרדות אם אפשר לא להשתמש בו זה עדיף רצוי לטפל בתרופות נגד דכאון שלא ממכרים אפקסור" מצוין

קלונקס מגביר דיכאון - זהירות זהירות זהירות

סברינה שלום רב, תופעת החיתוך העצמי, או במילים אחרות, פגיעה עצמית, היא חלק מההרס העצמי, ככל הנראה של בתך. פעמים רבות הפגיעה העצמית היא סימפטום המתלווה להפרעה מרכזית יותר כמו דיכאון, הפרעת אכילה ועוד.פרט להרס העצמי לעיתים הפגיעה העצמית נעשית כדי לחזור ולחוש את הכאב והווית הכאב, לפחות ברמה הנפשית, שמשתלבת עם הרמה הפיזית. אינני מכירה אתרים העוסקים בנושא, אבל אני מאמינה שיש כאלה (באנגלית בוודאי). לגבי השאלות אודות התרופות, הפסיכיאטר היעוץ של הפורום, המוסמך בעיניני תרופות ישוב מחופשתו ב-12 באוגוסט, אז תוכלי לחזור ולשאול את שאלתך. בברכה, טלי פרידמן

היי סברינה, להלן כתובת של אתר עם לינקים לגבי פציעה עצמית, בעברית, שמכילים הסברים לתופעה וגם מידע לבני המשפחה איך לעזור - http://www.macom.org/self_injur.asp אביב.

חיתוך עצמי, או יותר נכון "פגיעה עצמית" נובעת מכ"כ הרבה כאב וצער, היא מלאה בתחושות גועליות בקשר לעצמה. המטפלים במחלקה לא יודעים על זה? נבלותתתתתתתתתתתתתתתתתתתת, ברגע שהיא ממשיכה עם זה, היא מתמכרת לזה, ויותר קשה לצאת מזה!!!! אם הם לא יעשו משהו עם זה אני הייתי תובעת אותם על רשלנות בטיפול! (הייתי מתבטאת בצורה חמורה יותר כלפיהם, אבל זה לא יפה בפורום הזה...)

היי ראיתי את ההודעה שלך לבודדה זה כול כך דבר אליי ומדבר אליי,אני בת 18 לפני גיוס וכול הפחד שלי שאשאר לבד כמו תמיד ובודדה זה מפחיד מחניס אותי לחרדות ופניקה,מה את חושבת יש סיכוי לתקווה? ומה את חושבת שעדיף לאחת כמוני בסיס סגור או פתוח? אני רוצה שתדעי שגם אני נורא נורא נורא קשה בלצור קשריים לפתח קשריים ולהמשיך בקשריים תודה מחכה לתשובתך

שכחתי את השם אני נטעלי

בילי הייי מה שלומך? קראתי את תשובתך את צודקת במה שכתבת אבל יותר מכול אני חושבת שאת לא כול כך מבינה את מצבי הבעייה שלי זה לא להתחיל לדבר אם בנות לצור קשר חם לסמוך אלייה לבטוח בה,הרבה פעמים אני מרגישה שאני פחות מוצלחת מיזו מיזו ומיזו אני כול החיים שלי הייתי לבד בלי שום חברות אני מרגישה טיפה שהשתנתי את חושבת שזה הגיוני? מה אני יכולה לעשות כדאי להתגייס אם הרגשה טובה? או אייך להתחיל בטוב? בילי זה לא מלחיף ומפחיד הימים הראשונים? אייך זה?

קודם כל אני חושבת שכדאי שתדעי שהשד לא כל כך נורא. אני לא יודעת מה סיפרו לך על הצבא בכלל ועל הטירונות בפרט, אבל זה באמת לא נורא. לדעתי התקופה הכי יפה בחיים שלי הייתה בצבא. זאת תקופה של עצמאות אך עם זאת יש מישהו ששומר עלייך ועל צעדייך.(המערכת הצבאית). וזה מעין חממה כזאת שכיף לגדול בה. ואת לא צריכה לדאוג בקשר ליצירת הקשרים. קודם כל מכוון שאין דבר כזה " יותר טוב ממני ". כל אחד טוב בתחומו. אפילו המפקדים בצבא לא יהיו יותר טובים ממך. הם מפקדים רק בגלל שהם התגייסו חצי שנה לפנייך. אני לא מכירה את הסיפור שלך , ולמה לא היו לך עד עכשיו חברות ( אם תרצי אז את יכולה לספר לי ) , אבל צבא זה מקום חדש וקצת שונה ממה שאת רגילה אליו , ואולי זאת הזדמנות מצויינת בשבילך לרכוש חברות וחברים ( לדעתי בנים יכולים להיות חברים יותר טובים מבנות ) חדשים . במיוחד כשכולכם תעברו יחד חוויות חדשות ( כמו מטווחים למשל ) יהיה לכם על מה לדבר ולצחוק ( איך המכי"ת עושה את עצמה קשוחה ,למשל ) , ואני בטוחה שתמצאי לך שם לפחות מישהי אחת שתוכלי להתידד איתה ולעבור את השרות הצבאי בשלום. את תראי שיהיה בסדר. תפסיקי לחשוב על זה , ותנצלי את ימי החופש שנותרו לך בצורה הכי טובה. תקני דברים שיוכלו לעזור לך בצבא. תפנקי את עצמך. מתי תאריך הגיוס שלך ? אני באמת רואה את תקופת הצבא שלך בתור התחלה חדשה ומוצלחת , ואם תצליחי להסתכל קצת מבעד למשקפיים הורודים שלי - תוכלי לראות גם את. אני פה גם בהמשך , לכל שאלה או חשש. בילי

ד"ר אברהם שלום, ותודה על תגובתך לדבריי. התחום בו אתה עוסק חדש לי, אשמח מאוד אם תוכל לנתב אותי לייעוץ מסוג זה. תודה,ושבוע מבורך.

שלום רב, פנה למייל האישי שלי (הקלק על שמי המוכחל) עם מעט ביאוגרפיה אישית, כולל רפואית, ומיקום מגוריך - ולאור הנ"ל אוכל לייעץ לגבי ההמשך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

בא לשכונה מתלמד חדש

מה שלומך אחותי??? אני קצת יותר טוב, בגלל שבעלי משתדל לחזור הביתה כמה שיותר (אפילו שזה קורע אותו מעייפות. חמוד ). אוהבת אוווותתתתךךך בילי

אני ממש מעריכה את בעלך, איזה יפה מצידו. כל הכבוד! עכשיו כל הפורום יקום על הרגליים, וימחא לו כפיים, ואם היה לי כובע הייתי מורידה אותו בפניו...חיחי.... טוב בכל אופן, אצלי די רגיל... אבל אני פשוט מבולבלת, אני לא כ"כ יודעת באיזו דרך לבחור, האם בטיפול ולהתחיל לצעוד לדרך טובה יותר, או להמשיך "לטחון מים"... די בלאגן, אנחנו גם במעבר של הדירה, כל הזמן אנחנו על הרגליים, יש לנו עוד דברים לקנות, ובלה בלה בלה, אבל יש לי תחושה די רעה. כל מיני דברים גורמים לי להרגיש שאני מטילה עול על אנשים, ואז שוב אני תופסת מרחק, כמו פעם, אני הורסת את מה שבניתי, ואוףףףף אחד גדול. היום הייתי צריכה לצאת עם חברה שלי, אבל היא לא דיברה איתי מספיק לפני שיצאנו, ופספסה אותי, כי החלטתי ללכת לבייביסיטר, מה לעשות, אני צריכה כסף!!! בכל אופן, לא יודעת! לא יודעת כלום!

היי גם אני התגעגעתי. מה זאת אומרת אין לך עם מי לחגוג?- מה אני עז?!?! ת'אמת גם אני לא ממש חגגתי, כי בעלי עוד במילואים. והוא אמנם חזר היום מוקדם בבוקר הביתה , אבל הוא ישן עד הצהריים , ועד שזזנו..... הוא עכשיו כבר בדרכו חזרה למילואים. יש לו עוד שבוע וחמישה ימים (אבל מי סופר ?). לפחות מחר הוא חוזר לחופשה עד יום שלישי בערב, וזה יעביר לי קצת את הזמן יותר מהר. מה שלומך? ראיתי את מה שכתבת קודם על זה שאת לבד. אז רק שתדעי לך מאז שאת כאן בפורום את לא לבד. אני מרשה לעצמי לומר לך בשם כולם שכולנו איתך. תכתבי לי עוד שלך בילי

תראי כמובן שאת מישהו לחגוג איתו אבל אני התכוונתי לחבר. מישהו מהמין ההפוך לנו. זה פשוט היה מבאס כי אני בשלב ששוב אני רוצה קשר עם מישהו אבל מצד שני אני מתה מפחד ובכלל ההרגשה היתה אתמול לבד מבחינת הכל- -נשארנו מעט חברות בארץ ולא יכולתי להיפגש עם אף אחת מהן ובכלל אני נופלת אחורנית - שוב מקיאה. טוב מה אני מעמיסה עלייך כל כך הרבה שיעבור לך הזמן הכי מהר ושהפשוש שלך ישוב אוהבת שרה:-))))))))))))

שלום, איך עבר סופהשבוע? שלחתי לך 5 מיילים במשך היום... האחרון הוא די אופטימי. עברו עליי יומיים לא קלים אבל אספתי את עצמי עכשיו, לפחות כך אני מקווה ורוצה להאמין. מדהים שבכל פעם שעליי להתגרד ולהתקלף מהריצפה,עוד ועוד חלקים ממני נשארים דבוקים אליה.בסוף לא ישאר גם מה להרים. יהיה טוב, אני שלווה ואופטימית עכשיו, שווה לנצל את זה ולו לכמה שעות. תרגישי טוב, ושיהיה לך המשך יום נעים, חסרת-זהות.

אינשם, קיבלתי. שלחתי לך בחזרה גם מייל קצרצר. שבוע טוב, טלי פרידמן

vvvv

קרובת משפחתי ילדה לפני כ -6 שבועות. לאחר כשבוע יים החלה להראות סימני חרדה,וחוסר קשר עם התינוקת. חלק מהזמן היא מטפלת בתינוקת ובכל הזדמנות מנסה להתחמק מכך. יש לה עליות וירידות במצבי הרוח, וגם קרה לה שהיא הראתה סימני ניתוק מהמציאות. אירחנו אותה כשלושה שבועות על מנת לעזור לה להתאושש, לבסוף היא החלה לתפקד כהורה. כיום היא בביתה ולפעמים מתקשרת וטוענת על לחצים נפשיים ומועקה רבה. ולאחר מכן היא מתפקדת היטב, ללא שום סימני מועקה. קופת החולים לא עזרה לנו בנושא שלה. קוראים לה לשיחות אך שיחותיהם אינן משפיעות. שאלתי האם היא זקוקה לטיפול אינטנסיבי יותר או שזה דבר החולף כרגע?, והאם יש טיפול אחר מומלץ.

יעקב שלום רב, לדעתי יש מקום להתייעץ עם איש מקצוע, שיאבחן האם קיימת בעיה כלשהי, ואם כן מה מידת חומרתה ומה ניתן לעשות. בדרך כלל איבחונים שכאלה נעשים על ידי פסיכיאטרים. אפשר לעשות איבחון גם דרך קופ"ח. שבוע טוב, טלי פרידמן

שלום יש לי או למעשה לידידה שלי בעיה שגורמת אי נעימות גם לי ולשאר החברים שלי ושלה גם יחד (אנחנו קבוצה די גדולה של חברה) היא כרגע לבד ובדיכאון ולא משקיעה בעצמה היו לה כבר חברים וכלום לא הסתדר זה מונע מאיתנו לצאת בזוגות אתה ביחד (כי לא נעים לה ו...לנו לידה) אסור להזכיר לידה שום דבר שקשור בזוגיות. מה עליי או עליינו ,חבריה לעשות באיזשהו שלב כבר זה נמאס אבל לא רוצים לפגוע בה?

(אני פשוט רוצה להבין את זה טוב יותר) אתה אומר שהיא נכנסה לדיכאון, למה? קרה משהו? כשאמרת שאסור לדבר לידה על זוגיות אז זה אומר שהיא נכנסה לדיכאון שגלל זוגיות/קשר שנגמר/לא הצליח? עכשיו קראתי שוב את מה שכתבת ונראה לי שניסית להגיד שהיא נפגעה מקשר כלשהו, ואם זה מפריע לה עד כדי כך, אז אולי כדאי לכם לנסות להכיר לה מישהו, אני מצפה לתשובה ממך בסיגנון: "ניסינו אבל היא לא רוצה", אבל תנסו אולי לעשות את זה בלי לשאול אותה, ואם זה קשה לה לראות אתכם יוצאים בזוגות, אז אולי כדאי שהיא תתרגל (אני רצינית, אני לא רוצה להישמע רעה ומגעילה), אתה רוצה לומר לי שאף אחד מאותם חבר'ה שלכם חווה אי פעם פרידה? כל אחד חווה את זה, פרידה/ניתוק מאדם אהוב, אבל כדי להתגבר על זה אתם צריכים להיות שם בשבילה גם ברגעים המחורבנים ולא רק ברגעי שהיא שמחה... סתם ניסיתי...אתה לא חייב לקחת את זה איתך...

רר שלום רב, אין הרבה מה לעשות פרט מלהתחשב בה ובמצב בו היא מצויה. תמיכה חברתית לצד שילוב של המציאות (אתם יוצאים בזוגות) היא נוסחא קשה ליישום, אך אפשרית. בברכה, טלי פרידמן

אני יודע מה הבעיה אצלי ....קדם כל תמיד הייתי כזה ולא משנה עם איזו בחורה הייתי יש לצין שאני בן 24 ...אוליי זה משמעותי...אבל החברה האחרונה לפני החברה הנוכחית שלי עכשיו בגדה בי בשביל משהו אחר וכנראב שזה הגביר עוד!!!יותר!!! את הקנאות אצלי 1)אבל השאלה מה לעשות עם המידע הזה .....איך להתגבר או לשנות דברים? 2)איזה כיוון מחשבה או דרך היית מציעה לי במקרה הזה?

היי שלום קוראים לי נטעלי את מדברת על חברה וקבוצות וזה בדיוק בעייה שגורמת לי סבל מימנה אם את כאן הרבה ומוכנה לעזור לי השמח מאוד

שלום יש לי בעיה חמורה.. אני קנאי פנאטי לחברה שלי וזה מציק לה מפריע לה וגורם לחיכוכים רבים כל זה בגלל שפעם משהי בגדה בי ולכן יש בי פחד כל הזמן איך ניתן להתגבר עליו נ.ב אני הולך לייעוץ כבר כמה זמן ויש!!!! תוצאות אבל רציתי חוות דעת נוספת

תציב את הקשר שלך עם חברה שלך כמטרה. תיקח בחשבון שאם אתה תמשיך עם הקנאות אתה תמשיך עם אותם חיכוכים, ותשאל את עצמך שאלה: האם אתה בוטח בחברה שלך ואתה מאמין בקשר הזה? אם התשובה שלילי, אני לא יודעת מה לומר לך, אם היא חיובית, אז התשובה מובנת! כי אם אתה מאמין בקשר וסומך על חברה שלך, אתה צריך לומר לעצמך שהקנאות שלך היא בכלל לא רציונלית, כי אתה הרי סומך עליה, אוהב אותה ומאמין בכנות שלה, אז במה יש לפקפק פה?

R שלום רב, שמחתי לקרוא שאתה הולך לייעוץ. לדעתי זו התשובה לשאלתך. הייעוץ אמור לסייע לך להבין את ההתנהגות שלך, את מקורותיה, ואיך מתמודדים עם זה. אתה עצמך כותב כי ישנן כבר תוצאות, אז תן לדברים להתהוות ולהתבשל בתוכך. זה לוקח זמן. ואין פתרונות קסם, של בן-רגע. אני מאחלת לך המשך חיים זוגיים משוחררים ומהנים, טלי פרידמן

היי טלי, שלחתי לך שני אימיילים היום, אף אחד מהם לא דחוף, ההסברים בפנים. אביב.

רק רציתי לשמוע מה שלומך ואיך את מתמודדת . את לא חייבת לענות , רק שתדעי שאני חושבת עלייך... שלך בילי

שלום רב !!! אני בחור בן 26 שסיים את לימודיו ועובד במשרד כלשהו וגר עים ההורים. אני מגיע לפורום מיכיוון שאני חושב שהבעיה שיש לי היא נפשית כניראה אולי אני טועה. אז ככה הנושא הוא חרדה מאיידס ומבדיקות איידס. אני בחור נורא נורא פדנט מסודר ונקי וקרא מה שקרא הכרתי בחורה מהאינטרנט שהיא קצינה וככל הניראה רצינית ושכבתי איתה ללא קודום כ חמישה פעמים . לאחר צפייה בתכנית סקס והעיר הגדולה נכחתי לדעת שאני אולי צריך לעשות בדיקות כאלה לאיידס . הבעייה היא שהייתי צריך להמתין שלושה חודשים עד הבדיקה כי זה הזמן שנקרא תקופת חלון עד שבכלל מזהים משהו חלילה. טוב אז המתנתי ואפילו אולי אבדתי קצת שפיות . נתמכתי ע"י ד"ר רשפון מהאתר של WALLA הוא היה נחמד ועדכן אותי בשאלות מטרידות כמו אים בודקים איידס בתרומת דם או איפה עושים בדיקות והסביר לי שיכויי נמוכים להידבקות . הרגיע אותי קצת ועוד שבוע מגיע מועד הבדיקות סוף סוף אני יודע באמת שסיכויי למחלה נמוכים. אני אלך להיבדק או לתרום דם כי שם זה גם נבדק הבעייה שלי היא שאני משום מה לא סומך על אף אחד מבחינת סטריליות גם אים אני אראה מזרק חדש לבדיקות לא יודע אים זה יעזור מצד שני אני פוחד ללכת לבדיקות בקופת חולים כי השם שלי יופיע על הצג כאחד שעשה תבדיקות האלה ואולי זה יתן רושם רע. כל השלושה חודשים האלה היו עינוי יותר גרוע מגיהנום ואני פוחד שלאחר שאתרום דם או אבדק יופיעו לי מחשבות שוב של אולי הסטריליות לא הייתתה טובה. כדי להחליט מה אני עושה כבר נדרתי נדר שאני אתרום דם אבל זה לא הרגיע אותי. נכנסתי לאתרי פסיכולוגיה הפכתי עולמות באתרים ממליצים לפנות לפסיכולוג כי זה מסוכן. אני בחור עים ראש על הכתפיים ומפחיד אותי מה עוד יקרה לי אויה לי. מפחיד אותי כי אני לא מרוכז בעבודה ומוצא תמיד סיבות ממה לילחץ. העבודה פתאום לא מעניינת . כל תשובה שאני נותן לעצמי לשאלה פתאום מופיע עוד שאלה ??? אני רוצה לנקות את הראש להיפתר מדאגות ולהמשיך להצחיק. בחורה שיצאתי איתה הרגישה שאני עצוב ועזבה אותי וזה לא אחת. בקיצר אני תמיד פותר לעצמי את הדיכאונות אבל כדי לצאת מזה אני צריך כאן יעוץ מה לעשות אני צריך תשובה לשאלת הסטריליות איך אני משכנע תצמי. אין לי כסף לפסיכולוגים ואני לא חושב שאלך אליהם. החיים שלי נהרסים לי מול העיניים ובכלל זה מפחיד אותי שאומרים באינטרנט שדיכאון וחרדה מאיידס זה יכול להביא למחשבות אובדניות !!! מפחיד כי אני אוהב את החיים !! פשוט צריך פתרון מה לעשות ללא פסיכולוג אים אפשר אשמח לקבל תשובה באמת רצינית ועיניינית לחרדה שלי מחשש מבדיקות ותרומות דם מהסטריליות בברכה הלחוץ !!!

שלום לחוץ, אם אתה אוהב את החיים, לא סביר שתסבול ממחשבות אובדניות, וחרדה מאיידס איננה קשורה דווקא בדיכאון. נראה לי שאתה מערב מושגים שונים, ואולי כדאי לעשות בהם קצת סדר. ראשית, החרדה שלך מפני איידס מובנת ומוצדקת. בימינו לא כדאי לקיים יחסי מין עם אדם זר ללא שימוש בקונדום, ובאמת כדאי שתיבדק כדי להסיר מעליך את החשש. עם זאת, מובן שהסיכוי להידבקות קטן ביותר. נראה לי, שהחשש שלך מהידבקות אכן מצביע גם על קושי נפשי, הקשור אולי גם במה שאתה מכנה 'פדנטיות' ובחרדה שלך מחוסר 'סטריליות'. חבל שקשיים מסוג זה משבשים את חייך, ולמרות הקושי, כדאי לקבל יעוץ מקצועי ולפנות לפסיכולוג. אם קשה לך לממן טיפול, אתה יכול לפנות לקופת-חולים ולבקש הפניה לטיפול. לעתים יהיה עליך להמתין זמן מה לתחילת הטיפול, אך העלות תהיה נמוכה. בברכה, דרור גרין

ד"ר גרין היקר תודה רבה על התשובה השאלה נשאלת היא כזאת . את כל התשובת לשאלות הדיכאוניות שלי אני נתתי לעצמי והמשכתי להיות מי שאני חייכתי והלאה בחיים. אני כנראה גדלתי במנטליות חרוצה וחרוטה במוח שאולי פסיכולוג זה דבר שכדאי תמיד ללכת אליו . אני מקווה שאתה לא כועס שאני אומר את זה אבל בתוך תוכי אני מאמין אוליי שיכול אדם מסויים להיתגבר . קשה לי ללכת לפסיכולוג ומבחינתי אים עשיתי תצעד הזה אז זה יפריע לי קצת או הרבה אני מכיר תצמי מה שאני מבקש ואים אני כבר פה בהמשך להודעה הקודמת מה את ממליץ לי בקצרה שלא לחשוש מסטריליות ואיך לנקות תראש בלי פסיכולוג שצריך ללכת אליו !! אני מקווה שאת מבין אותי בברכה הלחוץ חייב תשובה מעשית בבקשה בבקשה בבקשה

מעניין....ממחט סטרילית אתה מפחד....ולהכניס תקטן בלי קנדום אתה לא מפחד חבוב אם לא תעשה תבדיקה .....בחיים לא תרגע ואף פסיכולוג /ית לא יעזור לך.....אז חבל על הדיבורים תזיז תתחת ותעשה בדיקה ואז קח פרי ותיהיה לי בריא!!!!

היייייי למה את כבר לא עונה לי? רשמתי לך בדף הבא ואני ממש כול יום מחכה לתשובתך בילי את חושבת שאם הייתי לבד כול הזמנים האלה בצבא זה ימשיך??? אני נורא קשה בלפתח שיחות וקשרים אייך מצליחים??? אני מפחדת שוב פעם לעשות את הטעות כמו תמיד, מקום חדש אנשים חדשים ואני לא יוצרת קשר אם אף אחת ובינתיים כולם מתחברות ואז אני לבד ואז עוד יותר אני מתרחקת מיהם. כי אני נורא מפחדת להתגלות ואז יוכלו לפגוע ביי ככה הם לא מכירות אותי. בילי כואב לי בנפשי כבר כול הזמן לשתוק ולשתוק פשוט אין לי מילים לדבר אני עוף מוזר?

לא כתוב אבל אני משערת שזאת נטעלי , נכון ? אז קודם כל אני מצטערת לא ראיתי את ההודעה שלך ממקודם. לפעמים אני כל כך עסוקה שאני בכלל לא מצליחה להגיע לפורום , ואם אני כבר מגיעה זה לזמן מאוד קצר. בקשר למה ששאלת- כמו שכתבתי לך קודם, לדעתי לעשות צעד חריף מבחינתך לשרת בבסיס סגור לא יעשה לך כל כך טוב. גם ככה את הולכת למקום חדש , עם אנשים חדשים, אז עדיף שבכל מקרה ישאר לך פתח המילוט, והוא לחזור הביתה אחה"צ. ואם תראי שעם הזמן את יותר בטוחה בעצמך ( וכמו שכבר הזכרתי הצבא גרם לי להשתנות ולהיות הרבה יותר פתוחה ) , אז תמיד תוכלי לבקש לשרת בבסיס סגור. אני בטוחה שזה עניין של זמן עד שגם את תפתחי ויהיהלך קל יותר בין אנשים חדשים. אל תתייאשי , וגם אל תתבאסי מזה. אז מה אם קשה לך להתחבר מהר? כל אחד והקצב שלו. אני יודעת שזה מפחיד אותך (הייתי שם זוכרת ?- ולעיתים אני עדיין שם ) אבל קחי הכל בפרופורציה. יש דברים הרבה יותר גרועים בעולם. וזה שקשה לך להתחבר עם אנשים לא יהרוג אותך , נכון ? חוץ מזה עובדה שאיתי התחברת די בקלות. מה שכתבת לי בהתחלה ישר משך אותי לכתוב לך בחזרה. ככה שמבחינתי את ממש בסדר. אז שיהיה לך בהצלחה , ותמשיכי לכתוב לי. שלך בילי

אתחיל שוב בעניין הטכני. משום מה גם כשאני חוזרת לפורום וגם כשאני לוחצת על כפתור רענן מופיעות לי ההודעה הראשית ומספר התגובות ללא השרשור. כדי לראות את התגובות אני חייבת להיכנס להודעה הראשית. כך זה מופיע לי בכל ההודעות הכתובות. האם כך זה צריך להיות? בחיי שאין לי שמץ של מושג. ובאותה הזדמנות אני רוצה גם להודות גם לדרור גרין ולך דפני הנפלאה(נראה לי שהדמיון ביננו באמת רב) גרמתם לי להתרגש. אם יהיה משהו קטן שאוכל לתרום עקב נסיוני הענף לא תהיה מאושרת ממני גם אם זה במחיר של קצת יותר חשיפה. ובנתיים הייתי רוצה לאחל לכם שבת שקטה ושלווה. חישבו מחשבות חיוביות זה עוזר. נויה.

יש לי רעיון את רואה את הרשימה למעלה? "רשימת פורומים","שאלה שאלה" וכו? לחצי על פזר תגובות או פרוס תגובות אם יש דבר כזה... זה יפתור את הבעיה

תודה נו ניים. זה הצליח ובגדול. וואו. ממש תודה. נויה

ושוב אני בד ביום שבת ואין אף אחד שישגיח עלי שיגן עלי מפני האוכל מפני האוייב הכי גדול שלי ושוב אני לא ידעת לבקש עזרה ולא יודעת לומר את מה שאני רוצה כל כך לבד כל כך בודדה וכל מה שאני רוצה זה לבכות וגם הבכי לא יוצא וכל מה שאני רוצה זה חיבוק חיבוק דב אוהב וגדול אבל איפה הוא?????????

שרה. ימי שבת יכולים להיות קשים מאוד ובודדים מאוד. אני מכירה את זה. מרגישים כחיה כלואה וכל חשבונות הנפש והרחמים העצמיים צצים להם פתאום. אני הרבה פעמים גם בתור ילדה הייתי מדמה כאילו שיש איזו פיה(אני יודעת שזה נשמע מוזר) שבאה ומחבקת אותי חזק. לא שזה מה שיעזור אבל נסי אולי בכל זאת לטפל בעצמך? להחליט שהיום את עושה למען עצמך דברים טובים. מפנקת את עצמך. אפילו בכוח בצורה מלאכותית. איזו מקלחת חמה? או קרה בעצם. מוסיקה שאת אוהבת. משהו נוח ללבוש. לי יש גם כלבה שאני אוהבת שעוזרת לי. ונגישות האוכל? הממ... נסי אולי להכין לעצמך ארוחות שאת אוהבת. בזמנים מסויימים. אני יודעת שבתיאוריה אפשר להגיד הכל אבל אופן היישום הוא שבעייתי. בכל מקרה אם יש מישהו שאת בכל זאת יכולה לדבר איתו ולמצא פורקן זה יכול להיות נפלא. ואם לא אז מה יותר טוב מחיבוק וירטואלי?. אני פה באם תרצי. נויה

לשרה, הזדהות עמוקה ממני אליך, אילו לפחות היה לי מחשב בבית ולא הייתי צריכה לבוא למקום העבודה המעיק הזה ועוד ביום שבת בשביל להשתמש בו, אבל זה בהחלט שווה אם זה אומר שאני יכולה להכנס לפורום. נעים מאוד שרה, אני יעל. (-: (-: (-: (-:

שרה יקרה, גם אני לבד.. מאוד לבד: לא נעים , מתסכל, כואב, גורם לדיכאון. לפחות תדעי שכמוך עוד רבים, צרת רבים חצי נחמה. צריך ללמוד לחיות עם הלבד, או לחפש מוצא....ואני בטוחה שאפשר!

לאביב, ג'קי , שרה1 , נטעלי , טלי , ולכל מי ששכחתי........... שיהיה לכם יום האהבה שמח. אל תשכחו שגם אם זה לפעמים לא נראה ככה , והכל נראה שחור , תמיד יש מישהו שאוהב אתכם ורוצה בכנות לעזור. וגם אני אוהבת אתכם !! בילי

ובהמשך למה שכתבתי, אני רוצה לצטט שני בתים משיר...... love is being happy for the other person when they are happy being sad for the other person when they are sad being together in good times and being together in bad times LOVE IS SOURCE OF STRENGHT love is being honest with yourself at all times being honest with the other person at all times telling ,listening,respecting the truth and never pretending LOVE IS THE SOURCE OF REALITY אז זהו. לפי מה שכתוב פה יש לנו כאן בפורום המון אהבה........... ותאמינו לי שבגלל זה אני פה.

בילי התגעגעתי אליך. יום אהבה שמח גם לך רק חבל שאין לי עם מי לחגוג אותו:-(((((((((((((( מה שלומך חוץ מזה? בעלך סיים את המילואים? אוהבת שרה

יום אהבה שמח גם לך! שלך תמיייייייד, אני.

יום אהבה שמח גם ממני............. יעל

יש לי ילד מקסים מתוק ובריא אם אני אמשיך עם החרדות שלי לקיומו לא נראה לי שנמשיך להיות משפחה בריאה. מה לעשות?

מיקי, נראה לי שתמיד ההורים חרדים ודואגים לשלום הצאצאים שלהם. עדי

תודה על ההתיחסות. נכון חרדה טבעית ונורמלית זה בסדר אך אפשר תמיד לצמצם אותה

שלום רב, חרדה נובעת פעמים רבות מחוסר ידיעה, ויתכן וספרים, הרצאות או עילעול שוטף באתרים כמו horut.org.il horim.co.il - יהיה מה שיסייע לך. אבל, חרדה נובעת פעמים רבות מסגנון אישיותי. לרוע המזל, סגנון זה נוטה מאד להיות מועבר לדור הצאצאים, כך שכדאי לטפל בו, ומדובר בתהליך פסיכולוגי, למענך ולמען ילדך. פנייתך מאד קצרה. אם יגיע אלי, למייל האישי (בהקלקה על שמי המוכחל), משהו יותר מורחב עליך (הסטוריה קצרה, מהות החרדות, מיקומך) - אוכל להציע על המשך אפשרי בהתמודדותך. כל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

לד"ר יוסי אברהם:תודה רבה אני מקוה שהדברים הנוספים שכתבתי הגיעו אליך

רציתי לומר לך תודה על ההבנה שגילית בלילה כפי שאולי ראית,,,לא הצלחתי ממש לישון וגם קצת מציק לי לראות את הכינוי שלי מתנוסס ככה על עמוד שלם למרות שכולם עושים זה מדי פעם אני מרגישה קצת יותר טוב עכשיו יש כבר אור בחוץ ועוד מעט תזרח שמש יפה ומה שלומך בבוקר זה?

טוב,עכשיו כשהצצתי בשעון אני רואה שאור בחוץ היה כבר לפני שעתיים ככה זה שלא ישנים כל השעות נראות אותו הדבר....

אין צורך להודות. בדיוק בשביל זה קיים הפורום: פעם את היא הנתמכת, ופעם את זו שמעודדת ותומכת במי שמצבו קשה. צדקת - כולם תופסים מקום כאן בפורום, מי יותר ומי פחות. ולרובנו יש תקופות קשות, בהן אולי אנו כותבים יותר, תופסים יותר מקום. זה בסדר. מותר. בחלקה הקטנה והמוגנת הזו אפשר להיות את עצמך, את לא מכבידה, איש אינו רוצה שתיעלמי...!! שמחה שאת מרגישה יותר טוב. מקווה שתוכלי גם לישון קצת, לתת לעצמך לנוח מעט. עבר עלייך לילה קשה, ואת זקוקה לכוחותייך, עכשיו יותר מתמיד. אבל, אם תסתכלי מבעד לחלון, תיווכחי שצדקת: הנה זרחה שמש יפה, הנה חמק לו החושך המפחיד, המדכא. הנה מתחיל לו יום חדש, מואר באור בהיר. שיהיה יום טוב...

הייאוש שלי- לעולם לא ייקרא. הכאב שלי- לעולם בלתי נראה. הם מוסתרים יחדיו בתור חור שחור, מטושטשים ע"י ערפל אפור, מוקפאים בממלכה של כפור. מוחבאים בתוך הצרחות והצווחות, מוסווים בים שקרים ומסיכות, הם כואבים את המקום בו נצרבה הפרעת האכילה, החרדה, והבושה. "אז תחייכי ילדה יפה, ותספקי את רצוננו, כי מי את בעולם הזה? את עוד סוחבת בשבילנו." אני סוחבת בשבילי מתוך אופטימיות תמוהה, מתוך היצר לחיים, שבי דבק כה בעצמה. וכוחות יש לי המון, אני חשה בתוכי. מאגר בלתי נדלה, (ושוב הסוויתי את עצמי). סליחה,כבר לא יכולתי חססרת-זהות,טקט וצורה. בוקר-טוב לכולם.

למה זה צריך להיות מוחבא? למה לא לחשוף את הסודות? למה לא לגות את השקרים והסודות, לתת להכל לצאת החוצה, לקלף את כל הקליפות ו"לעבוד" עליהן? למה לא להיפטר מהן?

הלילה שלח ידים רכות אל הבתים שנרדמו ליד הים הלילה ליטף בשפתיים רכות את החול שנרדם לו מן הסתם אביב, זוכרת אותך מחכה עד בוש רואה שאת עוברת זמנים לא קלים ואני מצטערת שאני לא נמצאת שם איתך כדי לעזור אני איתך במחשבות תרצי או לא תרצי וכאן בסביבה בשעה הקרובה אוהבת טון

אנג'ל מה לעשות? עבורי תמיד תשארי מלאך... ראיתי שכתבת לי רק עכשיו אכן נכנסתי אתמול ממש לכמה דקות ולא ריעננתי את הפורום יצאתי אתמול בערב עם כמה חברים והיה מאד נחמד שלחתי לך אי מייל בוקר טוב שיהיה לך

דפני, אליאן... מצטערת שאני לא מתקשרת לא מגיעה להכל אוהבת אתכן המון

ועכשיו המחלה קשה מתמיד והרצון לבכות חזק ואני כבר לא אני עכשיו ואין שום כעס ויש רק עצבות שלגים של עצבות. ואני לא ממש אני ופתאום מרגישה שאיני מוצאת את מקומי לא כאן לא שם ואני לא אני ויש רק בדידות איומה וסודות אפלים. ואני רוצה לצעוק ולצרוח ואין קול ורק דממה ולבכות כבר איני יכולה והרצון למות ולא להיות חזק מתמיד ולהשאב לתוך מערבולת ולהתערבב ולא להיות או להיות כלום. ועכשיו אני כלום ואין אפשרות לברוח כבר ורק למות ולא להיות. רחלי

אז משום שאני לבדי כאן, ואין דבר אחר לעשות מלבד לכתוב (האפשרות האחרת היא ללכת להקיא- מה שאין), אמשיך (מקווה שבסדר). בספר "נשים אוכלות עצמן" כתוב שאחד הסימפטומים של המחלה (בולמיה) הוא תלות, נגררות ועוד. היום הרגשתי שתי תכונות אלו על בשרי... בכלל אני כבר לא אני, הכל עושה בצורה אוטומטית. הטיפול בילדים, הטיפול / או לא טיפול בבית, הכנת האוכל, אין שום הנאה. המחשבה היחידה שמעסיקה אותי היא מתי אוכל ללכת ולראות את אסלת השירותים - להריח את ריח האקונומיקה להרגיש שהחומר שורף, מנקה, מחטא ולהיות חלק מזה. אינני חלק משום דבר רק חלק מהמחלה והיא חלק ממני. היום הרגשתי את הביטול העצמי שלי בשיא העוצמה (ולא משנה מה קרה בדיוק) אבל זה כל כך זיעזע אותי שהלכתי והקאתי כל כך הרבה כלום - וכמו שכתבתי קודם אין כבר דמעות , אין כוח לבכות רק גוש. והגוש הזה חונק אותי ומכאיב לי והוא עשוי מסלע - לא ניתן להמסה והוא בצבע שחור וחום ומתפשט בכל גופי וגם קצת אדום יש שם. ולא היה לי זמן לעכל את הדברים ופשוט הלכתי - צל אדם - גוף נסחב ללא נשמה - גוף - לא אישה - אין לי חשק להיות אישה - שלא נדבר על יחסי מין - אין לי חשק לטייל - שלא נדבר על סרטים, ספרים - אין לי חשק . אין לי חשק לילדיי וכבר לא אכפת לי, אני יודעת שגם אם לא אמצא יש להם אבא טוב שאוהב אותם מאוד. ואני מתגעגעת ולא יכולה. אמרתי שיש תקווה - התקווה, הניצוץ נעלם לו ועל אף הטיפול, הסביבה לא מבינה, כי הסביבה לא יודעת. ועל אף הטיפול , הפחד לגעת בדברים חדשים בדברים לא מוכרים - כמו המוות של אבא שנשרף לו ואני לא זכיתי. כמו זה שאמא היתה אמא מרעילה. כמו זה שחייתי בצל אחות כל החיים. כמו זה .... אין סוף. ואני רוצה לפגוש סוף סוף את אבא שלי שהשאיר אותי לבד ולחבק אותו ולהגיד לו שאני שלו ולהיות בטוחה איתו. ואז הכל יהיה לבן, כבר לא שקוף, כבר לא אטום, או עכור, לבן טהור. וכבר לא יהיה ריח וכבר לא יהיה. אהיה.

רחלי הי אני כאן את יודעת כשאני קראתי את הספר נשים אוכלות את עצמן נבהלתי מאוד. לא ידעתי פתאום מה אניץ הסיפטומים של כל המחלות הופיעו אצלי וזה היה מבהיל. אני יודעת כמה קשה להיות שם לבדץ כמה קשה ומפחיד כשהסביבה לא יודעת ולא מבינהץ כמו שהיום חברה שלי אמרה על מישהיא אנורקטית שתלך הביתה לאכול ולא תעשה כשר. והיא יודעת על ההפרעה שלי. ובכל זאת מי שלא שם לא מסוגל להבין. געגועים לאבא - אפשר עדיין לכפר עליהם או שהוא נפטר? אני מפחידה את עצמי קצת - הקאתי אתמול ושלשום והעברתי את זה כאילו כלום לא קרה. התעלמות שמפחידה. שרה

כשהייתי בת 21 היתה לי התמוטטות עצבים אמא החליטה שהחבר שלי לא מספיק טוב בשבילי היא החליטה שהוא "מאמלל" אותי, שהוא "משפיל" אותי. היא החליטה. היתה מריבה. מריבה ענקית, צעקות שהרעידו את כל הרחוב. הוא הגיע (החבר שלי ההוא) ולא עלה, ולא נכנס ורק הקשיב מלמטה. והוא התקשר ואמר שלא נורא ואין טעם לריב והוא מוותר. והוא ויתר עלי. בגללה. ואני התמוטטתי. ובכיתי וכעסתי וכמעט קפצתי מהחלון. (קומה שלישית על עמודים). והזכרון הזה פתאום עלה בי כי המוות כל כך מעסיק אותי. הרצון להעלם. והזכרון הזה פתאום הציף אותי משום שאני שואלת את עצמי מה מנע בעדי לא לקפוץ. באותו הלילה ניסיתי לבלוע כדורים. כל הכדורים שהיו בבית. וישנתי המון זמן (לאחר רעידות גוף, לאחר בכי של שעות) והיא נבהלה וניסתה להרגיע ולאמר לי - "די די מספיק, תרגעי", והיא ניסתה ללטף ואני לא הרגשתי (כי זו הפעם הראשונה אולי שהיא נגעה בי) וקמתי והיא - מבחינתה כאילו כלום לא קרה. והכל בסדר והכל כרגיל. ולא היתה שום שיחה, ולא היתה גם שום התנצלות. והדבר היחיד שרציתי זה למות. וקשה לי לסלוח. ואני יודעת שצריך. כי זה הכוח. אבל למי יש כוח? אין לי כוח הרי לסלוח לעצמי. זהו. מקווה שלא אקום מחר ואם כן, אז בוודאי אהיה כאן. סליחה על כל המלל הרב. אתם המפלט היחיד שיש לי כרגע - והכתיבה. רחלי

רחלי לוותר על החיים שלך אני לא מרשה. ובגיל 21 לט וויתרת עליהם כי החים הם משהו חשוב מידי. גם כשאנחנו בהכי חרא ולמטה הם מקור אנרגיה חשוב אנינו לא יכולים לוותר עליהם. וחשבתי בקשר לאבא שלך אולי יש לך אפשרות לעשות מחקר ולגלות עליו את כל הדברים שהיית רוצה לדעת. אומנם זה לא יביא אותו אלייך אבל יתן לך משהו ממנו. אני אומרת שאף פעם לא מאוחר. אני מתחילה לגלות את אבא שלי רק עכשיו. הוא לא היה חלק מהילדות שלי כי הוא עבד בחיפה והיה חוזר סופי שבוע. לפני שבועיים התגברתי על הפחד שלי והיתה פגישה משולשת אני ההןרים שלי והפסיכולוגית לזה הגעתי אחרי שנה. ובפגישה הזו אמרתי לו חלק מהדברים בכיתי וגם הבעתי משאלה להכיר אותו. אז אולי גם את תוכלי יום אחד לדבר עם אמא שלך באמת ולומר לה דברים. הטריק בטיפול הוא לדעת לקבל את הדברים ולעבוד עליהם כי אנשים מבוגרים קשה לשנות. דרך אגב בת כמה את או זהו מידע חסוי? תהיי חזקה וגם חיבוק אני שולחת. שרה:-))

היי מתוקה שלי, אני עכשיו פה ולהרבה זמן, טוב, מה כבר יש לבחורה צעירה בגילי לעשות בערב יום שישי ? יעל

ג'קי גירל שלי, אנחנו כנראה לא נפגשות, אווווווו...... אני אנסה טלפטיה.......... גגגגג'קיייייייייייי.................. מחכה יעל

אמנם לא נכנסתי למחשב, אבל ב-מ-ק-ר-ה באותה שעה שנסית ת'טלפתיה הרגשתי כזו חמימות, כאילו מישהו חושב עליי, או מחכה לי... או סתם אומר שאני דפוקה (חיחי....סתם...) גם אני לא עשיתי משהו מיוחד... דיברתי בטלפון עם חברה שלי מהאישפוז, היא נסעה לאילת וההורים שלה משגעים אותה, את יודעת, מה עושים כשמישהו שאתה אוהב צריך אותך...? שלך תמיד, אני.

אוהבת אותך נטעלי רשמתי לך בדף הבא

לנטעלי, אני כאן עכשיו. מה שלומך ? יעל

(-: אני כאן יעל

היי שבת שלום לך! רשמתי לך בדף הבא דחוף נטעלי

היי נטעלי, נראה שהפחדים האלו יחלפו רק כאשר תתגייסי, תשתלבי בהווי הצבאי ותגלי ש "השד אינו נורא כל כך". זה בדרך כלל המצב: הבלתי מוכר מפחיד ונדמה כבלתי אפשרי לעשות, אבל כשנכנסים לזה ומתחילים, מגלים שזה יותר קל משנדמה בתחילה. לשאלתך: אכן, אני לא חושבת שאת צריכה להשתנות, לפחות לא באופן "מלאכותי". כולנו משתנים במהלך החיים. החוויות, הנסיונות, ההצלחות והכשלונות שלנו מלמדים אותנו, משנים אותנו. גם לך זה קרה, עדיין קורה ועוד יקרה במהלך חייך. אבל "לעצב את עצמך" רק כדי להתאים לציפיות של מישהו, לא נראה ל פתרון שיוביל אותך רחוק. אל דאגה: תהיינה לך חברות איתן תוכלי לדבר בלי להצטרך לחשוב שבע פעמים על כל מילה שאת מוציאה מפיך. חברות שאיתן תרגישי חופשייה לומר את דעתך האמיתית, חברות איתן תחושי משוחררת מספיק כדי להיות מסוגלת אפילו לומר שטויות, בלי לחשוש מביקורת קטלנית או מלעג מר... חברות איתן תוכלי להרשות לעצמך להיות את. נסי להיות קצת פחות מודאגת: את לא הראשונה שמתגייסת, רבות עשו זאת לפנייך ונשארו בחיים, ואפילו נהנו משירותן הצבאי... או לפחות מחלק ממנו. ו... אני לא רוצה להשמע כמו ישראלית טיפוסית, אבל... יהיה בסדר! דפני

בבקשה,בבקשה

אני כאן עכשיו... רוצה לספר לי מה קרה?

אני לא יכולה לעזאזל איתי!!! מה עושים איתי???

שלום לכולם. גיליתי את הפורום הזה לא מזמן והיום החלטתי שאני מתיישבת לכתוב לכם קצת. אולי לתת תקווה דרכי ואולי גם להגיד שהחיים מלאי עליות ומורדות ועצם החלמתי לא מהווה אופוריה אלא מבט מפוכח על החיים. והנה סיפורי: הייתי ילדה סגורה וביישנית אבל גם מושא הערצה של הוריי ואחיי. ילדה טובה שעושה כל מה שמבקשים ממנה. ללא דעות משלה ללא טיפת אסרטיביות. אבל שכולם אוהבים. גם הדוד שלה אוהב אותה. מאוד מאוד מאוד אוהב אותה. (אני בטוחה שמי שהיה צריך להבין הבין). וכך גדלתי עם סוד ענק בתוכי מוכה מבפנים וכואבת גדלה למשפחה עמידה עם שני הורים שאוהבים ומפנקים רק לא ממש אחד את השני ולאחר כמה שנים בעודי עדיין גורה קטנה הם התגרשו. או אז החלו הבעיות לצוץ הייתי שבוע חולה שבוע בריאה. כל האנגינות שקיימות. מתעלפת פעמיים בשבוע ואחר כך כל יום,היום אני מבינה שזאת ההתנתקות המפורסמת. וכך מבעיות בגרון עד בעיות של אסטמה ואישפוזים וסרוב ליטול אנטיביוטיקה והחבאה של האנטיביוטיקה ורצון להיות חולה נזקקת ומטופלת. וכך לאורך שנים ובמשפחה קשה אבל עדיין אוהבים את הילדה הקטנה והיפה ומסרבים להאמין שמשהו לא בסדר. ואז אנורקסיה כמובן. ואנורקסיה קשה. והאכלה בכוח. אמא שלי ישבה איתי והאכילה אותי במשך שלושה חודשים תמימים עם כפית עד שהתחזקתי. ונסיון להתגבר ולהתבגר והליכה באופן קבוע לטיפול וקשרים גרועים ושוב נפילה. ואשפוז בתל השומר ואז שלוש שנים של לימודים מדהימים (מחמת החיסיון לא מפרטת) ותמיכה מכל מי שרק אפשר. וצעד קדימה ושלושה אחורה. והמון המון תמיכה. ופתאום אוכלת ולא חושבת על זה. אולי לא פתאום אבל אוכלת לבד. לאט לאט מלמדת את עצמי להכין לעצמי דברים. להבין שמגיע לי. ולא תמיד זה מצליח. לפעמים מלכה את עצמי כשאוכלת יותר מידי. אבל יודעת שחיים פעם אחת. מנסה להבין שצריך לחיות את הרגע את ההווה ויחד עם זה מידי פעם להסיט את הראש לעבר להסתכל ,לבחון אבל לזכור שמה שהיה היה. ללמוד ולחקור את מה שהיה לעקור את זה מהשורש. אבל להביט קדימה עם התרכזות בהווה. וזה לא קל. אני כבר הרבה זמן אחרי המחלה (יחסית)ואחרי טיפול מוצלח כל כך. ועדיין זה קשה. אבל כשמצליחים אתם יודעים את ההצלחות הקטנות האלה. זה נפלא. ואני מחוייכת. וכשקשה אז קשה ובוכים ומדוכאים ומקללים ולפעמים גם בורחים לאוכל. אבל זה אנושי לא? זה נורמלי אני חושבת. ואני מנסה להבין היום שאני לא אשמה. שלא חטאתי ולא פשעתי. שעשו לי רע. אני הייתי הקורבן ואני לא צריכה להעניש את עצמי. ולא תמיד זה הולך. אבל אני משתדלת. והיום אני כותבת לכם מאותו כסא לא ממרום מושבי. היום למשל חוויתי פגיעה עמוקה מאוד באגו. נדחיתי בצורה חד משמעית. לראשונה בחיי. תמיד הייתי נויה היפה המוצלחת. וכשחליתי זה קצת השתנה מבחינתם אבל מבחינתי כך בצורה זאת צריך העולם לראות אותי. והיום אמרו לי שאני יפה ומוצלחת אבל זה לא זה. וכאב. למרות שגם אני היססתי. האגו שלי נפגע עמוק מאוד. ולא רק הוא. פתאום חזרתי לגיל קטן מאוד. אבל היום בניגוד לעבר אני מתמודדת. גם עם הכאב הזה. כי אין ברירה. כי אני רוצה לחיות. כי סך הכל אני די פריקית של החיים(בבסיסי). אז זה ארוך וגם הגב שלי כואב. מקווה שתיסלחו לי. מקווה שתוכלו קצת לקחת מיזה. שלכם נויה

את מישהי שאני יכולה לומר עליה שהיא עשתה את זה בגדול. את מבינה למה אני מתכוונת? ז"א, כאילו...הלכה על החיים שלה בגדול, לא בקטן, ולא בבינוני, בשביל מישהו אחר זה אולי היה נראה אחרת, אבל בשבילך, בשביל מישהי שהיה לה הרבה יותר מבפנים, כל צעד קטן לאחר היה ענקי בשבילה. תתקני אותי אם אני טועה ? ...... ...... אני חושבת שכשאת "הלכת" על החיים, ובחרת ללכת באותה דרך שאת נמצאת בה היום, אז את הלכת לא בגדול, ב-ע-נ-ק! וואוו....איזה יופי לך. אמנם כתבתי כאן משהו, אבל אין לי הרבה מילים לומר לך. אני עדיין מנסה לעכל את הדבר שלפעמים יכול לשבור אותך ולהפיל אותך, ולפצוע אותך, ולגרום לך לכ"כ הרבה תחושות גועליות, ואת החלטת "לעבור" ת'כביש...חיחי... זה מה שיצא לי. ז"א...אם הכביש הוא דבר סואן נורא, כן..?! ומדרכה אחת היא ההפרעה והמדרכה השנייה היא היחידה שתוביל אותך לחיים בריאים עם הצלחות (וגם אכזבות כמובן) והמון דברים שאת יכולה מאוד ללמוד מהם, אז אני רק מקווה בשבילך שבאותה מדרכה תמצאי הרבה עניין ומשמעות... אני אשמח לשמוע ממך שוב...מאוד. אני.

גקי. אהבתי מאוד את הדימוי שלך. אכן בחרתי במדרכה הבטוחה. אבל גם בה אסור לשכוח יש הרבה אבנים קטנות שיכולות להפיל. לכן צריך לפקוח עיניים אני מניחה. וללכת לא יותר מידי בבטחון אבל בהחלט לפסוע בשקט. נראה לי שהחכמה היא להיות במצב של איזון כלומר לא באופוריה ולא החרדה אלא איפשהוא באמצע. אשמח להיות פה . תודה רבה. נויה נ.ב ברשותך אשתמש בדימוי בשביל לעודד את רוחי מידי פעם:-).

קראתי את המכתב היפה שלך, וחשתי את ההתרגשות עולה בי, מכה בבטני, כובשת חלקים הולכים וגדלים מלבי. כמה מוכר לי המצב שתיארת. כמה מוכר, וכואב. וכמה עצב כרוך בהבנה שנדרש צעד כה קיצוני ומסוכן, הרעבה עצמית (כמעט) עד מוות, כדי לגרום לסביבה לראות שמשהו מ-א-ו-ד מ-א-ו-ד לא בסדר!! נויה, יש לנו הרבה מן המשותף: בסיפור הילדות. בהתייחסות הסביבה. בציפיות מאיתנו להיות תמיד המוצלחות, המתחשבות, המנומסות. ב"החלטה" (הלא מודעת, כמובן) להשתמש באנורקסיה כדרך להביע את הכאב העמוק, הנורא הזה... ובעיקר - בעובדה ששתינו, כך נשמע לי, במקום אחר היום. שתינו הותרנו את השד הזה מאחורינו. שתינו נחושות להיאבק, לא לתת לפחדים ולאשמה להשתלט. נחושות להמשיך הלאה בחיינו, למרות ( ואולי דווקא בגלל? ) הכל... אני מחזיקה לך אצבעות להמשך הדרך: להחלטות נבונות, לנחישות הדרושה לביצוען, לכוח לעמוד על שלך ולהשיג את אשר ברצונך להשיג, ו... ליכולתך לקבל ולאהוב את עצמך. זה לא אמור להיות קשה : יש בך כל כך הרבה מה לאהוב...!! מקווה לשמוע ממך עוד, ו... מקווה שתהיי מאושרת, בדרך בה תבחרי. דפני.

דפני. אני כל כך שמחה לשמוע את זה. כל כך כל כך... שגם את ניצחת. שאפשר לעשות את זה. שזאת הבחירה שלנו. כל פעם שאני שומעת עוד סיפור כזה זה רק נותן לי עוד זריקת מרץ ועידוד. תודה. ואשמח לקחת חלק. להשתתף ולעזור כמה שרק אוכל. שלך נויה

מוזר כתבתי הודעה שלמה ואופס היא עפה פרחה לה. אז אקצר קצת. כתבתי שכל פעם זה מרגש אותי מחדש לשמוע על עוד מישהי שהצליחה במאבק הזה. שלקחה את הבחירה וההתמודדות. שבחרה בחיים. לצערי יש לי עדיין חברות שנמצאות עמוק בתוך אפילת האנורקסיה. כיף היה לי לקרא את ההודעה שלך דפני. ואשמח לקחת חלק להשתתף וגם לעזור כשאוכל. שלך נויה

ריגשת אותי...

העצב שלך העצב הזה, מאיין הוא לך? הן את כה צעירה וצוחקת. העצב הזה, כל כך הוא שלך איך אינך מניחה לו ללכת? ברגעים נדירים של חולשה משתלטת הוא צף ועולה על פנייך עצב סגלגל וכואב עד מאוד נחבא בקשיחות של עינייך. העצב הזה, תמיד הוא איתך חבל, את יפה ונושמת העצב הזה, שחררי אותו קצת אולי רגע תהיי מאושרת. ןאכן היום את שמחה ומאושרת הגל של המועקה השתחררלו ועצר מלכת. וגם עם יהיו עמו מכשולים את בוודאיי תדעי לזכור את הימים הטובים.

דניאל אתה מקסים. התרגשתי מאוד. אכן העצב עוד מלווה ועדיין ילווה אני מניחה. למזלי רחשתי כלים. להתמודד איתו כשבא. שתי ברירות היו לי,שתי ברירות ובחירה אחת. וכשבא העצב ומציף אותי. כבר אינני נלחמת נותנת לו מקום לרגע אולם לא מרשה לו להתמקם. תודה דניאל. אגב זה מוזר אני רואה את התגובות רק כשאני נכנסת להודעה אולם לא בפורום עצמו?? האם זאת אני??? או המחשב??? או בורותי בעניני מחשבים??? שלך נויה

וואוו... זה היה מקסים!

נויה יקרה, אני מאוד מעריך את האומץ שלך, לחלוק כאן עם אחרים את מסכת הייסורים שלך, ואת האופן המפוכח ומעורר הערצה שבו הצלחת להשיב לעצמך את השליטה על חייך. אני משער, שגם עכשיו לא קל לבטא את הכל במלים, בפני אנשים זרים. עם זאת, למרות שאיש לא יוכל להבין באמת את כל מה שעבר עליך, דברים דומים קורים גם לאחרים, והמלים שלך עשויות לעורר תקווה ברבים ממשתתפי הפורום הזה. בהודעה שלך הזכרת ארבעה שלבים, שכל אחד מהם עשוי למלא כרכים שלמים: הפגיעה בילדות, התוצאה (אנורקסיה), הטיפול, והצורך להמשיך ולהתמודד גם היום. אני בטוח שלא קל לך לשוב ולהיזכר בכך, אם אם תרצי לעשות זאת כאן, תגעי בלבם של רבים שנמצאים במצב דומה. תודה, דרור גרין

לאביב הצטערתי לקרוא שעבר עליך לילה קשה . אני מקווה שהמצב השתפר. בקשר לבקשה לשוחח איתך בצאט. אני לא יודעת להשתמש באי סי קיו . חשבתי על הצאט באתר :www.msn.co.il במידה ואת יכולה היום תאמרי לי באיזו שעה . בהערכה. קרן

ילדה קטנה עם שיער זהוב ועיניים כחולות ירוקות עם פנים של מלאך, תלתלים לרוב ועיניים מלאות בדמעות. יושבת לבד ותוהה עד מתי היא תמשיך אותו לאהוב, עד מתי תשב ותבכה לבדה מחכה לנסיך שיחזור. את דמותו היא רואה מתרחקת מהר רק אותו היא רוצה לא תאהב היא אחר. היא אומרת שלא תאהב ככה איש, היא אומרת שאין אהבה. היא אומרת שלא הרגישה כך מעולם, שעכשיו היא לנצח שבורה. אך הזמן הוא המרפא הטוב ביותר, ונסיך חדש ניגש. מנגב הדמעות, מחייך בחן, והנה - ליבה שוב נכבש. כך יושבת ילדה עם שיער זהוב פני מלאך, תלתלים לה לרוב ועיניים כחולות ירוקות וגדולות ששוב מלאות בדמעות.

סליחה מראש על הדברים הארוכים,תמיד קימת האפשרות לפנות לפסיכולוג אך אין כמו עיצה " מאחים לנשק". עוד מעט כבר 7 שנים שאני בסיפור של חרדות.לאחר טיפולים שונים ותהפוכות שעברתי בחיים האישיים,הצלחתי "להתייצב"לפני כ-3 שנים,אז גם לראשונה בחיי שקעתי לתוך תחום תעסוקה שממש תפס אותי והפך מעבר למקור פרנסה מכובד להווית חיים. ביום יום הצלחתי לתפקד ברמה גהוהה לא לפני שבלילה בלעתי קוקטיל מכובד של כדורים. למותר לציין כי בצד ההצלחה היו תופעות לא נעימות שנבעו מהכדורים כגון: סיוטי לילה קשים במיוחד,ועוד. לפני 10 חודשים מצאתי עצמי במצב בו הטובענות בעסקים לא עולה בקנה אחד עם התרופות . ניסיתי לעשות שינוים קלים אך זה לא עזר ושוב מצאתי את עצמי מאוד לחוץ מבולבל וחרד. לקחתי החלטה שאני יורד ומהר מכל התרופות (חוץ מקסנקס)וזה נבע בעיקר בגלל ההרגשה שלגוף שלי אין יותר יכולת להתמודד כל פעם מחדש עם כימיקל חדש. המצב החדש של גמילה מכדורים זרק אותי לתקופה של חוסר מעש משך חצי שנה . לאט לאט התחלתי לאבד את הבטחון וקשה היה לי לחשוב על חזרה לאיזה שהוא מעגל עבודה. שקעתי לתוך ימים של שיממון שמתחילים ב-12 בצהרים.ובכלל ההרגשה הכללית היתה מאוד לא טובה , הרגשתי תקוע. אך מצד שני חלו שינויים מעודדים, נעלמו להם סיוטי הלילה,רזיתי 10 קילו ב-4 חודשים ,הרצון לישון בכל הזדמנות הלך ופחת. לפני חודש "גירדתי" את עצמי ועשיתי מהלך שלו אני קורא "צלילה", החלטתי שבמקום העבודה הראשון בו מקבלים אותי אני מתחיל לעבוד ולא משנה שהשכר הוא שליש ממה שיצרתי בתחום הקודם , העיקר מסגרת שתוכל להוות גשר בו אני חוזר לחיים ומנסה מחדש כמובן במצב בו אני לא מטופל ( כדורים פסיכולוג). ותוך התעלמות מוחלטת מה יחשבו הסובבים אותי כשאני נתון בלחץ ובמצבי רוח ירודים. ניסיתי לעשות את המקסימום במקום העבודה החדש ,הצלחתי להגיע בזמן , להיות כמה שיותר יעיל, ובעיקר להראות נכונות, אך ידעתי שאני רחוק מהציפיות. והיום קבלתי את מכתב הפיטורין . כאן אני בעצם מגיע לדילמה. האם להמשיך להלחם ולעבור ממקום עבודה כל פרק זמן בתקווה שהשיפור המיוחל יגיע? או לעשות רברס לתחום האהוב עליי בידיעה ברורה שזה מצריך אותי לשוב לכדורים. יש לציין שהמון דלתות פתוחות בפני משום שיצא לי שם של מצליחן בעיר מגורי בכל הנוגע לאותו תחום. תודה על כל תגובה.

אשמח אם עצתי, המקצועית, תעניין אותך: יש רבים רבים עם הסטוריה דומה לשלך, שהסתייעו ע"י הכוון תעסוקתי. יעוץ כזה, שאינו יקר או ארוך, ניתב אותם לסוגי פעילויות ולדרכי ביצוע של עבודתם - באופן שתאם לרגישות שלהם, ולא העמיס וגירה את סף רגישותם. וכל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

יש לי שאלה אלייך.

שלחתי לך אימייל.

גם לך,כפי שהבטחתי.

קפצתי רק לדקה לאמר שבת שלום, שיהיה סופשבוע רגוע.......... אהיה פה מאוחר בלילה...... שלכם יעל

טוב נחכה לך וגם אני אהיה כאן בלילה

שבת שלום גם לך! שיהיה לך אחלה סופשבוע... אוהבת אותך, אני.

אני לאחר החלמה ממושכת עקב פריצת דיסק בגב התחתון . כיצד מסבירים לבן זוג פוטנציאלי את " המצב " הדורש התחשבות מיוחדת , מגבלה בתנוחות,ולא מעט פחדים מצידי. אני מעונינת לחזור לחיים מלאים , אשמח לקבל תגובות גם מחברות פורום עם בעיה דומה . אני רווקה , כבת 28, אין צורך לפרט כמה הנושא פוגע במציאת בן זוג והקמת משפחה.... אשמח לקבל חוו"ד מפסיכלוג קליני או\ו פסיכיאטר . תודה, וחיים מאושרים לכולם.

לילך שלום רב, הן הפסיכולוג הקליני והן הפסיכיאטר נמצאים בחופשה. הפסיכולוג, ד"ר קפלן, ישוב ב-20 באוגוסט, והפסיכיאטר, ד"ר אבני, ישוב ב-12 באוגוסט. שבת שלום, טלי פרידמן

לילך יקרה, החששות שלך מובנים וברורים, אבל נדמה לי שאת התשובה את יכולה למצוא בתוכך, ואין צורך בידע מיוחד בפסיכיאטריה לשם כך. כמו בכל תחום בחיינו, לפעמים הפתרון הקל והטוב ביותר הוא לומר את האמת. בעיות גב אינן כה נדירות, ואני בטוח שבני הזוג העתידיים שלך לא יתקשו להבין זאת. השיחה אודות פריצת דיסק איננה מביכה, כפי שיכולה להיות שיחה אודות בעיות העוסקות במיניות. יתכן שדווקא הודעה מקדימה מצידך בנוגע לפריצת הדיסק שלך תאפשר לך להתקרב ביתר קלות לבני זוג חדשים. את יכולה, למשל, לומר בחיוך שצריך להיזהר כאשר מחבקים אותך, ובכך להצהיר שאת מבקשת להתייחס אל גופך בעדינות. כאשר תפגשי בני זוג שיהיו רגישים למצבך, תוכלי להמשיך את השיחה, ולומר שמצבך מצריך התייחסות רגישה גם בתנוחות מיניות. גילוי לב עשוי להפשיר את הקרח, ולחזק את הקשר בינך לבין בני הזוג העתידיים. בברכה, דרור גרין

אתה כותב מקסים וטוב לדעת שיש אנשים כמוך שמוכנים לעזור ולהקשיב באמת מכל הלב.

חן חן.תבואי בכל יום.ובאמתתתתתתתת....זה על אמת. שבת שלום ותודה על הפירגון. דניאל

הוירטואליות של האינטרנט היא חלק ממני,לפחות כך אני רואה את זה. קיימת אישיות אחת,שנושאת את התעודת זהות שלי,עם השם שניתן לי והחברים שמלווים אותי כל חיי. ויש את האישיות השניה, יש לה הרבה כינויים,היא גרה כמוני באזור ספציפי בארץ,והיא בת גילי,אבל היא אחרת. יכול להיות שבמקרים מסוימים היא יותר משוחררת,יותר נועזת,יותר חצופה. יכול להיות שהיא תמיד שומרת על אנונימיות מסוימת,כי זה קסמה. שתי ישויות אל מסתדרות יפה ביחד,כל אחת יודעת ומודעת לקיומה של השניה אבל כל אחת מהם שומרת על הפרטיות של עצמה. ככה הן.

בלי מילים אלייך אדבר גוף יאמר ראשון אחריו הלב רוצה אותך כל נשימה, אהוב שלי חבר יודעת שאסור לי לוותר לפנייך לא קרה דבר רק ימים חולפים בשקט מנוכר פתאום מוצא בחול זהב. קולט בך את האור יודע שאותך לי אשמור אל תשכח, אל תשכח נגענו בשבועה הזאת כל-כך ובתוכך סופה של אש והפנים הם מלטפים בשעריי אתה עכשיו עובר בשבועת עולם בוער נותן בך אות נחרט עמוק, דבר שמתגבר אני רק אוהב[ת] יותר אל תשכח אל תשכח

דניאל יקר, בהודעה שלך דיברת על עצמך, אך יש בה כדי להועיל לכל משתתפי הפורום הזה. נכון שהדמויות הווירטואליות שלך משתמשות בשמות בדויים, אך למעשה הן דמויות אמיתיות, וכל אחת היא חלק ממך. האנונימיות, המאפשרת לך להופיע כאן בשמות שונים, מאפשרת לך למעשה לבטא את חלקיה השונים של האישיות האמיתית שלך. האפשרות הזו, לבטא את מה שלא ניתן לבטא בחיי היומיום, היא יתרונו הגדול של האינטרנט. למעשה, זהו תהליך נפשי עמוק, שאינו נופל בחשיבותו מכל מה שמוגדר כטיפול נפשי. רשת האינטרנט מאפשרת למשתתפים בה מעין 'טיפול נפשי עצמי', באמצעות שימוש בדמויות וירטואליות, המשקפות תכנים שאינם מקבלים ביטוי בחיי היומיום. דווקא בפורום זה, המתמקד בטיפול נפשי, חשוב להבין שלא פחות מן התשובות המקצועיות שניתן לקבל כאן, עצם יכולתם של המשתתפים לבטא את עצמם באמצעות שימוש בדמויות בדויות היא תכליך נפשי חשוב ביותר. תודה, דניאל, על שהארת את עינינו, ושבת שלום, דרור

כבר איזה שבועיים אפילו יותר אני לא מרגישה הכי טוב נפשית בעיקר,(לוקחת סרוקסט כבר כמעט שלושה חודשים),חזרו לי חרדות ופחדים ולחץ ומחשבות,אני לא ישנה בלילות מלחץ ובכוכה שוב,לא מצליחה לבצע דברים ולהזיז עניינים חשובים,אוכלת המון וזה לא טוב לי,מבולבלת,בקיצור אני מרגישה שאני נופלת ולא מצליחה לעצור את זה,מאוד רע לי ורק שאני מדברת או נמצאת עם החבר שלי אני רגועה ומרגישה טוב,הוא מצליח לעזור לי קצת אבל מרגישה שנחלשתי,חשבתי ברצינות להתאבד,מרגישה חסרת תקווה וטעם להמשיך לחיות בהרגשה רעה ובחוסר תקווה ,תכננתי הכל וכמעט ביצעתי,ועוד אני חושבת על זה,אני לא רוצה לעשות משהו קיצוני ומקווה שמישהו ייתן עצה טובה מה לעשות לפני שאני מתייאשת,אני מפחדת ממה שיכול לקרות ולא רוצהלמות אבל לא יכולה לסבול כלום פתאום,מה אני יעשה?מקווה לתשובה מהירה לפני שאעשה שטויות. מקווה שמישהו ייתיחס ברצינות.

ראשית הפסיקי עם הסרוקסט וגשי לרופא המטפל..שייתן לך תרופה אחרת,באם זאת לא משנה את מצב רוחך במאום. שנית למה להתאבד?מה קרה?ובשביל מה?הריי כבר למען המדינה לא מוכנים אנשים להקריב את עצמם,אז את בשביל כמה מועקות קשות ? שלישית:מה מעיק לך לא פירטת?והחבר איפה הוא ואייך הוא עוזר כשאת נוגה במחשבותיך....? ורביעית באם תכננת ,אז מצבך כבר הרבה יותר טוב,כי בדרך כלל אם מתכננים,לא מבצעים.כי מי בראש שלו במצבים מעיקים לתכנן משהו. חמישית אנו פה משפחה גדולה,את יכולה להצתרף כי גם ככה אנו מחכים לתינוק חדש. והעיקר לא לפחד כלל באהבה פה יש. דניאל

סתם רציתי לומר שנחמד לקרוא את תשובתיך. תשדל להישאר בסביבה ולהמשיך לענות

תתיעצי עם הרופא או הפסיכיאטר יכול להיות שאת צריכה להגדיל את המינון

קארין שלום רב, מי המליץ לך על לקיחת הסרוקסט? זה דורש מעקב אצל פסיכיאטר. האם את מצויה גם בטיפול פסיכותרפויטי פרט לטיפול התרופתי? אני חושבת שזה דבר הכרחי, בעיקר בתקופה שבה את נמצאת כעת. ופרט לכך, אני רוצה לציין שתקופות קשות בחיים זה אחד הדברים שהכי קשה לשאת, לסבול, אך מעצם טבענו כבני אדם, אנחנו שורדים. ההישרדות היא קשה, גוזלת המון כוחות, ולעיתים מייאשת, אבל החיים כאמור, ממשיכים, ואיתם גם את. היעזרי בכל מה ומי שאת יכולה מסביב, החבר, המשפחה, הכדורים וכמובן - טיפול טוב. אני מקווה שתצליחי להתמודד עם תקופת המשבר הזה ולעבור אותו מהר ככל האפשר. העיקר-תחזיקי מעמד, ותמשיכי לשרוד. הגל הנוראי הזה של הייאוש יעבור מתישהו. את רק צריכה לחכות בסבלנות. בברכה, טלי פרידמן

אולי יש כאן מישהו? שיציל אותי מהשדים שתקפו אותי ומהמפלצות שלא עוזבות אותי ? החלומות המפחידים האלה, איך נפטרים מהם ?? אני כבר לא יכולה לנשום מרוב חרדה ופחד. מצטערת, אני חושבת שאני משתגעת, נראה לי שאני הולכת לאבד הכל, אני חייבת להיות עם מישהו עכשיו, לא יכולה להישאר לבד בחדר הזה עם החושך והלבד, אבל מפחדת לצאת החוצה ולמצוא שם מישהו. ועכשיו אני רק יכולה לבכות.

טוב, כבר לא יכולתי להתעלם מההודעה הזו אני כאן אם את רוצה ובאיי סי קיו אני יודעת שאני לא בדיוק מה שחשבת עליו אבל לא יכולתי להתעלם מצטערת.

ואולי תחברי את הטלפון שלך לעזאזעל. מה קורה? למה את נסערת?אני פה הריי אמרתי לך שנוצרתי למענך.. אז תדברי כבר תשפכי..מה מציק??? ואל תתני לי להתייסר מלחכות לתגובתך.... דניאל

היי אחי אתה כאן

מצטערת, סליחה, יכולה רק לבכות עכשיו, לא יודעת למה השארתי את ההודעה הזאת, כנראה שבאמת באמת הייתי חייבת לפחות לראות שיש כאן מישהו, לא יכולה לפתוח עכשיו כלום, לא יכולה לדבר על מה היה שם, לא יכולה לנשום, אני הולכת לנסות להתחבא. סליחה שהטרדתי סתם, מקווה שיעבור עליכם לילה יותר קל משלי, ושוב סליחה.

אז...בלי לחץ אני עדיין פה אם תרצי אני סובלת מאינסומניה נוראית הלילה הזה. תרגישי טוב, ולילה טוב מקווה שתרדמי במחבוא שלך לפעמים זה עוזר

אבל...........לא הטרדת בכלל.סבלך הוא סבלנו.אנו גם סובלים כאשר אנו לא יכולים ולו רק להושיט יד ולחבק. גם אנו בוכים בשעות היום יותר משאנו ישנים. גם אנו מוטרדים מהחיים שלא הכי מלבלבים. אז....מי יעודד?מי יתמוך?מי ירים?אם לא אנחנו נעזור אחד לשני,ונשמע את מועקותיהם של האחרים,נשמח בשמחתם של האחרים,כי אנו החברים היחידים שנשארים.כן לצערי כולם נעלמים.כי מי בזיין שלו תמיד לשמוע אותנו מקטרים על החיים. אז חמודה ויקירה שלנו,שתכניסי טוב טוב לראשך,אנו באותה הסירה ובאמת אנו לא רוצים לראותה בשקיעתה,ובשביל להרימה גבוהה גבוה אנו זקוקים לעזרת כולם.אז אל תנפנפי אותנו כל הזמן כי כאשר את שוקעת את לוקחת את כולנו ואנו לא נוכל לצוף באם את לא תזרקי לנו את המצופים. ושלא תחשבי שאת מטרידה או מדכא אותנו בסבלך. כי מי כמונו סובלים כל הימים.ואנו כאן משפחה גדולה שבאמת רוצה לעזור ולתמוך בכולם. אז....וירטואלי...ורטואלי..אבל באלוהים זה אמיתי. דניאל

אביב. הי הרבה זמן לא דיברנו. אין לי הרבה מה לומר כי אני לא ממש יודעת מה. קראתי את ההספד שלך לאבא ובאמת אין מילים בפי. אז אני יכולה להציע לך שאני אלחם בשדים האלה. אם את רוצה שארביץ להם רק תאמרי.... אז תהיי חזקה שרה:-))))))

ההודעה שלך ריגשה אותי.... האמת היא שאני לא מעיזה לחשוב בכלל על המצב שלי. החלטתי לא ליפול עכשיו ! זה קרוב לוודאי יקרה בשלב מאוחר יותר... אבל יש מן תחושה שהכל נגדי...לא? אחרת איך תסבירי את זה? יש את עניין הבן שבסוף החודש הוא הולך לפנימיה ! יש את עניין הגירושין וכל מה שכרוך בזה ! יש את עניין אבא שלי...ואגב, איזה טיפול אפשר לתת לאדם בן 70 שעד לפני שבועיים עדיין עבד במרץ והיום...בלי כף רגל, בלי עבודה , כשהעבודה בעצם החזיקה אותו בחיים... ויש גם את הבת שלי שנמצאת בחרדה גדולה וטוענת מזה כמה ימים שקשה לה לנשום.. והיא מאד עצבנית ולא רגועה...ובוכה המון. ויש את הבן הקטן שמגמגם בצורה קשה לפתע... אז בואי נחשוב רגע יחד...מה כבר עוד יכול לקרות ? הרי כל הקרובים לי נפגעו או נפגעים בצורה זו או אחרת... וכמו שאמר לי אתמול המטפל שלי...שאני אדם מאד חזק ואוהבת את החיים... אבל קצת בא לי לעצור את העולם ולהגיד ,רגע ! תנו לי קצת מנוחה , רק כמה דקות,לקחת אוויר ולהמשיך הלאה... ובמחשבה שניה, ההודעות שלך..הם בעצם המנוחה... לכאורה הודעה פשוטה, תומכת. אבל יש בה הרבה מעבר... אליאן

היי, אני הולכת להגיד לך משהו קשה: את חייבת גם לדאוג לעצמך!!!!!!!!!!! אחי, במהלך החודש בו אימי הייתה מאושפזת בבית החולים, מצא לו זמן גם לצאת עם חברים בימי חמישי ושישי!!!!! את חייבת לנקות את הראש, כדי לעזור לעצמך ולעזור לכל הסביבה!!!!!! אני יודעת שכל אחד הוא אחר, אבל, אחרת קשה מאוד להחזיק מעמד. את לא חייבת לצאת כל שישי כל הלילה, מספיק שתקבעי ללכת עם חברה לבית קפה מידי פעם. האמיני לי, זה מאוד מאוד חשוב, אליאן. טפחי גם את עצמך ואת תחביבייך. עדי

היי, אני הולכת להגיד לך משהו קשה: את חייבת גם לדאוג לעצמך!!!!!!!!!!! אחי, במהלך החודש בו אימי הייתה מאושפזת בבית החולים, מצא לו זמן גם לצאת עם חברים בימי חמישי ושישי!!!!! את חייבת לנקות את הראש, כדי לעזור לעצמך ולעזור לכל הסביבה!!!!!! אני יודעת שכל אחד הוא אחר, אבל, אחרת קשה מאוד להחזיק מעמד. את לא חייבת לצאת כל שישי כל הלילה, מספיק שתקבעי ללכת עם חברה לבית קפה מידי פעם. האמיני לי, זה מאוד מאוד חשוב, אליאן. טפחי גם את עצמך ואת תחביבייך. עדי

אליאן יקרה, כמה שהחיים יכולים לעיתים להיות כל כך עמוסים, מסורבלים וקשים להמשיך אותם... אבל כמו שהמטפל שלך אמר, אני גם אומרת: את אישה חזקה ואמיצה. ואת גם מבין השורדים, את תשרדי את זה, למרות הכל ואף על פי. הרצון הכל כך בסיסי הזה, לשבת רגע, לנוח, לקחת אויר לנשימה, כל כך מובן, כל כך אנושי, כל כך טבעי. אביך אינו במצב טוב, בוודאי גם לא נפשית. בוודאי צפוי לו כעת תהליך שיקום ממושך, שיגזול ממנו וממך המון כוחות. את יכולה כבר עכשיו לפנות לביטוח לאומי ולתחיל לארגן לו עזרה בבית, לכשיחזור. אם את רוצה הוראות מדוייקות מה ואיך לעשות, תרימי אליי טלפון...זה יהיה הרבה יותר פשוט. לגבי הבן שעובר לפנימיה, אני בטוחה שאת בלחץ מזה וגם הוא, אבל אתם הולכים לקראת שינוי שיביא קצת רוגע ושקט לשניכם, ובעצם לכל הבית. אז אחרי תקופת הסתגלות, באופק ממתין לך זמן רגיעה. לגבי בתך, רצוי אולי לקחת אותה לרופא גם כדי לתת לה תחושה שלא מזניחים אותה וגם כדי להרגיע את המצפון, ואם הכל בסדר, אז פשוט להבין שזה סממן טהור של לחץ וחרדה, ולנסות להיות איתה ולהרגיעה ככל האפשר, לעשות את כל הפעולות השיגרתיות, וכו'. לגבי הבן המגמגם, זוהי ככל הנראה גם כן תגובה של לחץ וחרדה. נראה שכל המערכת הביתית נמצאת במצב של מתח אדיר וחרדה. ייתכן ששוה לבדוק לגבי טיפול לשני הילדים הקטנים, אולי במסגרת התחנה לבריאות הנפש המקומית, או השירות הפסיכולוגי. תחזיקי מעמד אליאן יקרה, ואם את צריכה ו/או רוצה, את יודעת איך למצוא אותי. טלי פרידמן

נפילה לאחור ,נשכב על האספלט השחור מקרה של פעם מקומות שהייתי ואני רוצה לחזור מקומות שהייתי , מסתבר ... כנראה שטעות עשיתי . רק אל תפסיקי להיות המיוחדת שלי רק אל תפסיקי להיות .... מושכת את כתפיה לאחור והרוח בגבך -את הולכת לכוון האור ואני שם וואאאו נשאר מאחור ועינייך לא משקרות תנועת גופך מתערפלת בואי תני יד - החזרי אותי מהכפור . רק אל תפסיקי להיות המיוחדת שלי רק אל תפסיקי להיות ... ``מעשנת בשרשרת `` תני לי להצית בין לבין אין לי כוח למילים רק תגידי לי אני יבין אולי מאוחר לחלום ?! רק אל תפסיקי להיות...... רק אל תפסיקי להיות .. המיוחדת שלי אני בין כולכם וגם לי יש טעויות ורק אני עם עצמי נשכב על האספלט השחור על האספלט החם הרותח האספלט -שבדרך כלל עליו אני נוסע מקומות שהייתי .... ואני רוצה לחזור .... מקרה של פעם מקומות שהייתי ,כנראה אנשים ..טעות עשיתי רק אל תפסיקי להיות .... רק אל תפסיקי רק אל תפסיקי להיות המיוחדת שלי ...

...מצטערת שאין לי מילים... מיום ליום אני נהיית יותר ויותר אילמת... אולי כי אני חסרת רגשות...?!

ג'קי, ואולי דווקא להיפך? אולי האילמות היא דווקא מפני שהרגשות תופסים המון מקום בנשמתך, ומותירים מעט מאוד מקום למילים? מדברייך שקראתי עד כה, חוסר רגש הוא הדבר האחרון שניתן לומר עלייך. את משתפת, את מגיבה לעניין, את מתרגשת ומרגשת, ואת תומכת. נדמה לי שגם את יודעת זאת...

את יכולה בבקשה לענות לי את במקום אורן קפלן?נטעלי

נטעלי, עניתי לך בעץ של השאלה שהפנה לד"ר קפלן. שבת שלום, טלי פרידמן

היי את עסוקה או יכולה לבוא לאי סי קיו?

אינשם, עד עכשיו קראתי כמחצית ממכתבך. הוא ללא ספק מרגש, כנה וללא מסכות. מעניין מה גרם לך לשבת ולכתוב אותו, אבל זה נפלא שיכלת לעשות זאת. אני ממליצה בחום להראות אותו למטפלת. זה יכול להיות "כרטיס הכניסה" שלך לטיפול אמיתי. אני יודעת שזה דורש אומץ, אבל את הדבר האמיץ והמפחיד ביותר, לשבת ולכתוב את הדברים, כבר עשית. אז תני לעצמך גם להנות מ"הפירות". אני אגיב לכשאסיים לקרוא את המכתב כולו, בימים הקרובים. סופ"ש נעים ושקט, טלי פרידמן

טלי, אני כבר לא מצליחה להקיא. גם אחרי בולמוסים שאני רוצה להקיא, לא תמיד הולך. זה לא נתקע פיזית, אני אפילו לא מסוגלת לנסות. אני מתכננת שאני כן אקיא, ובורחת מזה ברגע האחרון.זה ישמע לך מטופש מה הבעיה בלהכריח את עצמך לדחוף 2 אצבעות לגרון, אבל אני לא יכולה לעשות את זה, לא בכל הימים הולך לי...ובטח לא לאחר שפתחתי את הדברים ואני מרגישה שזה כבר לא פרטי שלי לבד ואין איש רואה אותי. ו...תתעלמי מההודעות ששלחתי לך באי סי קיו מוקדם בערב, זה היה מתוך התקף חרדה. תודה, לילה טוב תרגישי טוב ללא-שם.

היי מה שלומך? זו נטעלי ,חשבתי על כול מה שאמרתה לי בימים אלה קשיים. אתה חייב להאמין לי שאני במשבר נפשי ,שאלתי שאלות שמציקות אבל שאלה אחת לא נענתה לי אולי אתה תוכל לענות לי? נכון סיפרתי לך שכול הזמן בבתי הספר שהייתי נוצר מצב שהייתי לבד לבד אני כמעט בטוחה שחלק גדול מאוד זה מעצמי הכוונה אני אחת שמתקשה ומפחדת כמובן מדחייה לפתח קשריים ולהפתח ולהיות מי שאני או בכלל לדבר אני רוצה לשנות תכונה אצלי אני לא רואה תכונה רעה אצלי חוף מאחת שמפריע לי שאני מתחנפת ויותר מדי נחמדה לאנשים ואז אולים אליי שזה גם לא באשמתי פשוט אני כך......ב ב ק ש עזור לי. ועוד שאלה רק מה דעתך אמרו לי שבסיס סגור לא יתאים לי בשום פנים ואופן ואני רוצה סגור וזה מה שבקשתי האם זה באמת יגרום לי רק עוד בעיות?????

נטעלי, ד"ר קפלן בחופשה. הוא יחזור ב-20 באוגוסט, אם אינני טועה. תעלעלי כמה דפים קודם, וקיראי את הודעתו. בברכה, טלי פרידמן

נטעלי, נראה שהתחלת כבר איזשהו דו-שיח עם ד"ר קפלן. אינני מכירה את כל הפרטים, ולכן אינני יכולה לייעץ לך מה לעשות. בעוד כשבועיים ד"ר קפלן ישוב, ותוכלי להמשיך ולדון איתו באפשרויות ובשאלות. נראה שכך עדיף. שבת שלום, טלי פרידמן

היי טלי, שלחתי לך אימייל עם קובץ וורד, לכתובת [email protected] , מקווה שזאת הכתובת הנכונה, ושהוא הגיע. זה לא היסטרי, אם אין לך זמן לקרוא, סתם דברים שהיה צריך ל"נקות" מהלב. שיהיה לך לילה טוב, שלך לתמיד אביב.

אביב, קראתי, ושלחתי לך מייל בחזרה. אני מקווה שהגיע (איך שהוא התקשורת האלקטרונית הזו לא ממש נהירה ומסתדרת לי בזמן האחרון). המון המון בהצלחה מחר, ואני מחכה לעידכונים. ליל מנוחה, טלי פרידמן

שלום, ביתי בת ה-3.6 שנים ישנה עם אחיה בן ה-2 שנים בחדר כבר שנה. בזמן האחרון היא התחילה לקום מהמיטה בשעות הלילה 2-3 לפנות בוקר, מגיעה אלי לחדר היא אומר שלא צמאה ולא צריכה לשרותים, כשאני שואלת אותה למה היא מגיעה אלי היא אומרת שרצתה אותי, אני מחזירה אותה למיטה נשארת איתה מס' שניות והיא חוזרת לישון. רציתי לדעת איך ניתן להפסיק את הקימות הליליות האלה! (אני בהריון וזקוקה לשינה ומנוחה). תודה רחל

שלום רב, קימה בלילה בגיל הזה היא די שכיחה, בשל חלומות מפחידים. עניין נוסף שרלוונטי לביתך, הוא ההריון שלך (בהנחה שהיא כבר מבחינה בכך, או ששוחחת איתה על זה) - שמבחינתה בהחלט יכול להתפרש כמשהו "מטריד", אם לא מפחיד. אז מה עושים? בשעות היום - להפגין חום וקירבה, ככל האפשר. שיחה על פנטזיות, חלומות, דמיונות - היא עניין טוב. בקימה בלילה - לחבק, להפיג חששות, ולתת חום. אני, שלא כרבים מאנשי המקצוע, אבל לא היחיד, סבור ששינה עם ההורים עושה טוב לילדים, בשלב זה או אחר של גדילתם, ולא צריך לחשוש מהתמכרות של הילד עד גיל בר/ת מצווה. . קחו את האופציה הזו גם כן בחשבון. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

היי...

טוב נכנסתי,הייתי פה וכנראה שאת היית חייבת ללכת רציתי אותך קצת בשבילי אין לי כל כך כוח להיות כאן עכשיו אני אשלח לך מייל מאוחר יותר אם אכנס שוב שיהיה לך ערב טוב חסרת השם.

מזה כחצי שנה הנני משתמשת ב"סרוקסט" נוגד דיכאון.ושאלותי לגבי התרופה: 1)במשך תקופה זו עליתי 15 ק"ג במשקלי. לפני כן מעולם לא ניסיתי דיאטות והייתי עולה מדי כמה שנים בעיקר בחורף במשקל+והרגלי האכילה שלי היו כאלו -שאכלתי כל מה שמתחשק לי. שאלתי היא מה אפשר לעשות?האם יש תרופה מקבילה לסרוקסט שאיננה משמינה. מיותר לציין שהשמנת היתר שלי לא מוסיפה למצב הרוח שלי-אם כי יחסית לכך-וכנראה בהשפעת התרופה-אפשר לומר שלא ממש מזיז לי ששמנתי והינני נראית כמו בהריון של 5 חודשים.ואני מרגישה בטחון כלשהו. 2)אם מדי מס' ימים הנני מנסה להימנע מלקיחת התרופה. גם כדי לנסות להסתדר בלעדיה. וגם כי התרופה גורמת לכך שאני בקושי מצליחה, אם בכלל ,להגיע לאורגזמה(ועוד עם ויברטור ). האם עלולות להיגרם לי תופעות לוואי.ואיך אתם מציעים לי לנסות להפסיק מדי פעם-ללא תופעות בלתי רצויות. 3)האם הסרוקסט הוא שגורם לי לומר כל מה שאני חושבת כמעט -בעיקר ביקורת תקיפה מול אנשים אחרים.?

אנג'י, ד"ר אבני, הפסיכיאטר היועץ של הפורום ישוב מחופשתו ב-12 באוגוסט. תוכלי להפנות אליו את שאלתך לכשישוב. בברכה, טלי פרידמן

כהערת שוליים לאתר בעניני- חבל שאין מחליף לד"ר אבני ואחרים בעת העדרותם מהפורום.